_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פוחת והולך

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

אמר יוחנן המלמד כיוָן שלא לגלגו המשׂכילים מצד אחד, ולא ערערו אנשי-שלומנו מן הצד השני על מה שספּרתי קודם לזה, אות לטובה הוא; סימן הוא, שצדקתי במשפטי, שאין בין המשׂכיל והמאמין בזמן הזה אל השם בלבד; ושאם מרעישין זה כנגד זה שמים וארץ ומעפּרין בעפר, ותוקעין, ומריעין – אך שמָא גרים, ולא יותר...

ואמרתי בלבי – כיוָן שכך, למה זה אנוכי מונע את הטוב מבעליו?

הדבורה יונקת מיץ מדשאים וצמחים ונותנת דבש; ואני, שראיתי הרבה בימי חיי הבלי – אספּר לדורות...

ורוצה אני לספר עתה מה שעתה פעם אחת על זכרוני, בשעת הוראת שעה... כי עכשיו מלמדים גמרא לשעות, והעיקר הם הדברים החיצונים...

ועל פי מקרה נתגלגל הדבר על ידי תלמידי המשׂכיל כמר איציקל, שהוא אוהב להתוַכּח עמי... ואם אני מתיירא מפני בטוּל תורה, ואיני עונה לו לפעמים משום "לא תעשׂה מלאכתך רמיה", אפשר, שכמר איציקל מאמין, שנעניתי לו והודיתי לדבריו – יהי השם עמו; מה בכך?...

והבחור הזה מתהלל מאד בעולמו...

בפה ממלל רברבין משבּח הוא את הדור, שמלאכתו נעשׂית על ידי מכונות ומנגינאות (לאביו יש בית-חרושת למעשׂה בורית), שהקיטור משרתו, והחשמל – עושׂה רצונו; וטוחנין לו קמח, ואופין לו לחם, ועושׂין לו בורית, ומעבירין אותה מקצה העולם ועד קצהו בקפיצת-הדרך...

ובטוח הוא בבעלי ההמצאות, שהיום או מחר יאספו רוח ויצוו לו לעשׂות כל מלאכה, וגם מעֵין רכב-אש יהיה לנו, כי ישעבדו לצרכינו את אור השמש וקרניו... והעיקר – שברבות הימים נהיה פורחים במגדלים באויר כמלאכי-השרת, להבדיל...

והנה בנוגע למלאכות ותקוּן העולם הזה, כולי עלמא לא פליגי, שדור ודור מגלה חדשות, ומשתבח הננס על גבי הענק. אבל תלמידי איציקל מאמין, שגם רוח האדם – כמו שהוא אומר – משתכלל; שגם באמונות ודעות ומעשׂים טובים אנחנו "משתלמים"... תלמידי איציקל הוא בעל מזג טוב ועולמו כולו טוב: השלום מתגבר בעולם, מידת הרחמים עולה כפורחת (מפרישין הרבה לצדקה, גם אביו הגביר מפזר...) ועוד מעט – וגר זאב עם כבשׂ וגו'.

ובנוגע לזה אני מסופק מאד...

ועלתה על לבי שאלת החכם מכל אדם: מי יודע רוח האדם, העולה היא למעלה?...

ויודע אני גם כן, שיש מים עכורים, נוזלים בחול, שהם מיטהרים בדרך הלוּכם, עוזבים בדרך הלוּכם על האדמה כל חלאה וזוהמה, וסופם להית מים מתוקים לשתיה, להשיב נפש עיפה; ויש מים נוזלים ממקום קדוש, ממקור מים חיים יהלכון, ובדרך הלוּכם הם מקבּלים לתוכם עפר מן האדמה, כל סחי ומאוס, והיו באחרית הימים למים מרים ומאוררים, לצבּוֹת בטן, חלילה...

ולמי מהם הדבר דומה?

כשאני יושב וחושב בזה, והנה עולים לפני במחזה: הרב הגאון ר' זושיל'ה, זכר צדיק לברכה, שישב חמשים שנה על כסא הרבנות בזאמוֹשטש; בנו הגביר ר' יחיאל, נשמתו עדן, שהתחתנו בו עם גביר אחד מלובלין, והיה יושב שם על התורה ועל העבודה וצדקת פזרונו נודעת בהעיר והסביבות... והשלישי, גם כן נכבד, הנגיד ר' יוסף שיחי', אביו של כל תלמידי כמר איציקל, היושב פה וַארשה, גביר גדול לאחיו, בעלי בי-מעשׂה הבורית הגדול, כמו שיזכר להלן...

כידוע, היה ר' זושיל'ה אחד מגדולי הדור...

בימי ילדותו יצחק מים על ידיו של הרב הגאון מליסא, והרב הגאון מזכירו לשבח גדול בתשובה אחת, ואומר בזה הלשון: "ותלמידי המובהק כמר זושא למד לפני אותה הסוגיא וצלל במים אדירים, והעלה בידו מרגניתא טבא" ולהלן: "מובטח אני, שיהיה גדול בישׂראל", וכן היה.

צנא דמלי ספרא היה ר' זושיל'ה, ושׂכלו הטהור והחד היה מגלה עמוקות באמת; אך כל זה ידוע לכול.

ולמה קראו לו בשם ההקטנה: ר' זושיל'ה?

ראשית – משום חבּה.

הגאון הגדול הזה, שהתגבר כארי לשם קונו ותורתו, שלא חת מפני גבירים ואדירים, תקיפים ומוכסין, וגם כן – לא זע בשעת הצורך, בהפסד מרוּבּה, אפילו מפני הקדמונים, כדי שלא לכלות ממונם של ישׂראל, ושהיה אומר: פלוני היה רב בזמנו ובעדתו ואני מרא דאתרא בזמני ובקהילתי, – ר' זושיל'ה זה נהג את צאן מרעיתו בלב טוב ועין טובה ב"שמא יכעס" בלבד... הגביר לא פסע על ראש העדה – שמא יכעס ר' זושיל'ה; מוכס הבשׂר לא השתמש בחגיהם ולא העלה אף פרוטה אחת על ליטרת הבשׂר – שמא יכעס ר' זושיל'ה; המלווה ברבית לא עבט את העני ולא מכר את נחלתו – שמא יכעס ר' זושיל'ה; החסידים לא התגודדו ולא מינו להם שוחטים חדשים – שמא יכעס ר' זושיל'ה וכו' וכו'.

והכול מתייראין מר' זושיל'ה, ור' זושיל'ה זה אינו מתיירא אלא מן החמץ בפסח.

בכל ימות השנה כוחא דהיתרא עדיף, כמעט הכול כשר; ומערבי פסחים עד סופם – ר' זושיל'ה צוֹוח ככרוכיא: אסור, טרפה... אסור באכילה ואסור בהנאה, צריך לשבור את הכלים...

אימת ה"משהו" נופלת עליו!

משום מה? משום שנאמר: הכּרת תכּרת הנפש ההיא מעמיה... ור' זושיל'ה היה אומר: "בשבעה מדורות גיהנום, ולא – מחוץ למחנה ישׂראל!"... בזה אינו סומך על דעתו.

והדברים עמוקים...

ושנית (קראו לו בשם ההקטנה) משום שהיה קטן מאד בדופו, בקומתו.

בתוך אספות בעלי תריסין לא נכּר ר' זושיל'ה.  מי שלא בא בתוך עשׂרת הראשונים, מוכרח היה לשאול אם ר' זושיל'ה כבר בא או מחכין לו... אבל כשהוא רואה, בעמדו בפתח, שה"עולם" שותק ומרכין ראשו לצד אחד, יודע היה שכבר בא ר' זושיל'ה, שהוא יושב בראשו ופיו מפיק מרגליות, ודבריו, כדרכו, בנחת נשמעים, ובעלי-הבתים שותים בצמא את דבריו... אז ימתח חוט של חסד וחבּה על פני הבא, יסגור את הדלת אחריו בלאט ושׂפתיו לוחשות: ר' זושיל'ה, שיחי'... ר' זושיל'ה, שיחי', מדבר...

ור' זושיל'ה, שהיה אוהב ישׂראל באמת, נמשך מאד אחרי הילדים.  יודעים זאת חובשי בית-המדרש הקטנים, וכשר' זושיל'ה בא, רצים הם לקראתו בצהלה, גמרותיהם בידיהם, ומקיפים אותו ושואלין אותו בסוגיא זו וזה בסוגיא זו, ור' זושיל'ה מקבל נחת, ועונה לכל אחד ואחד במתק שׂפתיו, בצחוק-חן של מלאכי-השרת, ובאותה שעה קולו הנעים מצלצל כפעמון קטן של כסף; אך מתוך הנערים אינו נראה.

ומעשׂה, ולעיר הסמוכה שבּרשין נתקבל רב חדש ממרחקים, וזריז היה לבוא תיכף לזאמוֹשטש לראות ולהֵראות את פני ר' זושיל'ה, וכיון שלא מצא אותו בביתו הלך לפי שעה לבית-המדרש; כראות הרב משבּרשין את הילדים צוחקים מתוך תענוג, וכשמעו את הקול הנעים, המנצח בתוכם בהלכה, נגש אליהם וראה את ר' זושיל'ה, ונשתומם ושאל: מי הוא זה הבחור, שקפצה עליו זקנה בילדותו?

ובמוסף ראש השנה, כשהיה ר' זושיל'ה עובר, כמנהגו, לפני התיבה וקורא "ממעמקים", מוכרחים היו בעלי-הבתים, שביקשו להסתכל בתנועות ראשו הקטן של שליחם לפני המקום, לעמוד על בהונות רגליהם, ובשורות האחרונות – לקפוץ על הספסלים... לפי שהכול היו מאמינים, שבתנועות ראשו הנעימות, בצירוף מנגינותיו המתוקות, מתבארות ומתפרשות להם כל כוָנות התפילה...

והעיקר היה אצלו שׂנאת הבצע.

חמשים שנה ישב על כסאו בזאמוֹשטש, ומלאכים יחפזון בכל שנה ושנה מערים גדולות וטובות ממנה לקחת אותו אחרי כבוד, והוא אינו שומע להם...

ופעם אחת אמר בליצנותא דאוריתא: מעולם לא הרגתי איש שאהיה מוכרח להיות נע-ונד...

בני העיר מתחננים לפניו: תן לנו להוסיף על משׂכורתך, והוא גוער בהם: מה אתם חפצים? לעשׂות אותי זולל וסובא? רעב בתוככם לא הייתי מימי!... וכנגד רצונו לא העיז איש לעשׂות דבר... שמא יכעס!

ומשׂכורתו של ר' זושיל'ה חמשים זהובים פּוילי"ש לשבוע...

ורח"ש אינו לוקח; הוא היה אומר: רב אני, ולא מקבּל... דמי פסקים ופשרות הוא מחלק בין הדיינים שישבו אתו; מתנות חגים ומועדים הוא נותן להשמשים; ואת המנות של פורים הוא מחליף, שולח את מנות העניים לעשירים ומנות העשירים לענייים, והוא לבדו אוכל ממאפה הרבנית – אדם רוצה בקב שלו!

ועוד מנהג נפלא היה לו לר' זושיל'ה...

אם על פי מקרה היה יחידי בביתו ויצא, והתבונן בסגרו את הדלת על המסגר הישן והמקולקל, נאנח ואמר בלבו: רוב גנבי ישׂראל נינהו... והוא אינו רוצה שיכּשל איש מישׂראל בממונו...

ומוסיף הוא בלחש: רבונו של עולם, אתה עד, שהנני מפקיע מרשותי ומפקיר כל מה שיש לי, ביודעים ובלא יודעים...

וכשובו הביתה שב וזכה מן ההפקר.

---

הארכתי בר' זושיל'ה זצ"ל, וכדי שלא יהיו הדברים יגעים, אקצר ביוצאי חלציו.  גם אני פוחת והולך...

כנזכר לעיל, נשׂא ר' יחיאת בנו אשה מלוּבּלין; והוא גר ימים רבים בבית חותנו, ואחר כך היה לבעל-בית ועשיר בפני עצמו.  כל ימיו אכל מפירות הנדוניה שקבּל, והיה יושב על התורה ועל העבודה, והתעסק במצווֹת ובמעשׂים טובים...

ומידה אחת ירש מאביו הגאון והחזיק בה בכל תוקף ועוז, שלא להלבין פני איש...

ר' יחיאל מתעסק בצרכי-צבּוּר באמונה, אבל אינו מקבל שום התמנוּת... הוא עושׂה את שלו בצנע, בחשאי, ואך המקורבים ביותר יודעים מעט מזער ממה שהוא עושׂה.

ר' יחיאת אינו חונן ונותן לדל, אלא מלווה לו בשעת דחקו.   "כשתרויח תחזיר לי, קמעא קמעא קמעא תשלם"...

ובאופן זה הוא נותן בהקפה: עצים להסקה, קמח למצות, לרפואת חולים וכדומה...

ומלבד זה הוא מלביש ומנעיל את בני התלמוד-תורה על חשבונו... מי מנה צדקת ר' יחיאל!...

ופעם אחת קרה לו לר' יחיאל, ששב לביתו ומצא בחדרו איש, שנבהל מאד בבואו, וירא – והנה איזה חפץ בולט מתוך בגדו...

ור' יחיאל ידע, שהאיש ההוא אינו מן הגנבים, חס ושלום, אלא עני הגון; והבין, שבשעת דחקו בא לבקש ממנו עזרה בצר, ולא עמד בנסיון.

והעמיד ר' יחיאל סבר פנים יפות, ואמר לאותו האיש:

– למלוָה אתה צריך, ידידי, משכון הבאת, הראה נא את המשכון...

והעני עומד, ושיניו דא לדא נקשן.

– ולמה אתה מתבייש, יהודי?... גלגל הוא שחוזר בעולם... היום אני מלווה לך, מחר תלווה לי... אל תתבייש...

ובדבּרו נגש והוציא מנורת כסף מתחת בגדו, והעמידה על השולחן.  ועושׂה ר' יחיאל את עצמו, כאילו הוא רואה את המנורה בפעם הראשונה, והוא מסתכל ומתבונן בה, ואומד אותה בטביעת עינו.  ואותו האיש חפץ לברוח, ורגליו כמו לנחושתים הוגשו.

– וכמה אתה צריך, ר' יהודי? – שואל ר' יחיאל.

וזה – לשונו דבקה לחכּו ואינו יכול לענות.

– אמנם, ביישן גדול אתה, ר' יהודי... כן, כן... אבל מה לעשׂות? אנסה להיות לך לפה...

– הנה – אומר ר' יחיאל – ימי הפסח ממשמשים ובאים; מסופק אני אם יש לך לצרכי החג... הגד – אין לך?

האומלל מרכין את ראשו...

– בלי ספק! לא נביא ולא בן נביא אנוכי, אבל פניך מעידים בך.  ואולי יש לך עוד בת להשׂיאה?

האומלל לא התאפק עוד וגעה בבכי.

– ולמה תבכה? שוטה שבעולם! הלא אמרתי לך: גלגל הוא שחוזר... ובכל זאת, ר' יהודי, אין לך רשות לבכות באזני... על פי דין מחויב אני אך להלווֹת לך – "עזוֹב תעזוֹב עמוֹ" כתיב – ולא לשמוע קול בכיך... וכיוָן שאינך רוצה להגיד לכמה אתה צריך, אלווה לך כפי המשכון... המשכון, אם אינני טועה בטביעת עיני, שווה הוא לכל הפחות, עובר לסוחר – מאה רוּבּל כסף... אני אלווה לך שבעים! לצרכי החג עשׂרה, לנדוניה – חמשים, ועוד עשׂרה להוצאות החתונה... הימצא לך?!

וכשתרויח – תשלם...

---

עכשיו נעבור אל נכדו של ר' זושיל'ה.

ביומא דפגרא הפציר בי פעם אחת תלמידי איציקל לילך עמו לראות את מעשׂה הבורית... רוצה הוא להראות לי את המכונות היקרות והמחוכמות... לא יכולתי להשיב את פניו והלכתי עמו.  בביאה עברנו דרך חדר קטן וצר מהכיל שני אנשים ברוחב בבת-אחת.  מן המיצר באנו אל חצר גדולה מאד, ואחרי כך אל אולם-המעשׂה, שהיה גדול עוד יותר מן החצר.

והאולם הגדול מלא מכונות, ועל יד כל מכונה ומכונה עומד פועל ומתנועע יחד עם המכונה... ונראה לי, שהפועל והמכונה היו לבשׂר אחד, לגולם אחד, ששניהם בלי נשמה, בלי רצון, בלי מחשבה כל עיקר... ומתנועעים הם יחדיו בתנועות קצרות וקבועות, וככה יתנועעו לעולמים, לעולמים...

והאזנים חרשות ממשק המכונות, משריקותיהן, מהכאותיהן... מבול של קולות, מבול של מהומות שוחקות, שורקות ומצחקות, גיהנום של רעש וחירוק שינים...

ותלמידי קורא באזני בקול את דבר המכונות ותעודתן, ואני איני שומע... מחשבה אחת נוראה מנקרת במוחי; אומר אני בלבי: לו יקומו משה ושמואל וכל הנביאים אחריהם, ויעמדו במקום הזה, וישׂאו משׂא בשם אלהי העולם – הישמע קולם? היחרישו את המכונות, הישתיקו את הגיהנום? ולבי עונה לי: לא... לא יחרישו ולא ישתיקו... וקולם לא ישמע!

והנני בורח בפחד גדול מן הגיהנום, ותלמידי רודף אחרי...

והנני עוד פעם במשעול הצר, והוא עובר לפני, ומבאר לי, מדוע צר החדר מהכיל שני אנשים יחדיו.

– בביאה-ויציאה זאת יכולים הפועלים לצאת אך בזה אחר זה, ובזה אחר זה בודקין אותם... ואין נמלט מיד השומר...

– והבדיקה למה?

– משום שגונבים את ה בורית ואת כלי-המלאכה הקטנים...

– כולם גנבים? – אני שואל בתמיהה.

– לאו דוקא... אלא שיש מהם חשודים על הגנבה...

– ולמה בודקים את כולם?

– שלא לבייש...

---

גם זה "שלא לבייש", אך באופן אחר לגמרי!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה