_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קללת שכיב-מרע

י"ל פרץ

לתוכן הענינים

 

מעשׂה בגבירה אחת בעיר גדולה פלונית, שנסע בעלה לרגלי מסחרו ללייפציג ושהה שם, כדרכו מדי שנה בשנה, ימים רבים.

והגבירה מיוחסת היא וגאיונית, ואין לה שום מגע ומשׂא עם שאר הנשים של העיר, ואינה מצטרפת עמהן לא בשׂמחה ולא באבל, ולא בדברים של צדקה; ויושבת היא בהתבודדות, כי המשרת והמשרתות שבבית יראים מפניה ולא יבואו אליה החדרה, אם לא תקרא להם...

והאשה יפת-תואר ויפת-מראה וצעירה לימים, ואינה מוצאת חפץ בספרי מוסר לנשים, ב"צאינה וראינה" או "מנורת המאור"; ופורטות על הנבל, שקורין לו פיאַנ"עֶ, לא נראו עוד בישׂראל, וגם אותן המעשׂיות בשביל נשים לא נכתבו ולא נדפסו עוד – ומה תעשׂה האשה, שלא תבוא לידי שעמום?

ועמדה כל היום על תיבת התכשיטין, והסתכלה על המאורות שבאבנים הטובות, ולבשה והניחה ולבשה, עד שהיה לה הדבר לגועל-נפש; וקרבה אל ארגז המלבושים, והוציאה משם את כל כליה היקרים, ולבשה והתפשטה, והתפשטה ולבשה, ולא הונח לה...

כי אותו הזמן קבּלה האשה מכתב מבעלה.

והמכתב מלא אהבה, אחוָה ורעות, ויש גם בשׂורה טובה, שבעזרת השם יתעשר מעסקיו, ושהוא שולח לה מתנה טובה, מתנה טובה יקרה מאד, עורות-כרכשת לפרוָה, חמשה אדומים הכרכשת!

ו"עיקר שכחתי" כתב גם כן, שהוא נאחז בסבך העסקים ואינו יכול להגביל בבירור את הזמן, מתי ישוב לביתו...

בין כך וכך, והפרוָה היתה ענין לאשה לענות בו.

יראה היא ליתן את הכרכשות ליד החייט ולתוך רשותו, שמא יגנוב מהן.   לפיכך שלחה לקרוא לחייט, שיעשׂה את המלבוש בפניה בביתה, והיא בעצמה תשגיח על העבודה.

והחייט, שנקרא אל הגבירה, גם כן יפה-תואר ויפה-מראה, וצעיר לימים גם כן, והוא בעל-דברן, כדרך החייטים, וגם מזמר-משׂכיל בשעת עבודתו, כדרך החייטים.

וכלאחר יד – איני יודע בבירור, איך שהיה הדבר – נפלה שׂיחה קלה בין החייט והגבירה המיוחסת.

וספּר לה החייט על שנות ילדותו.   איך שהיה יתום קטן, בלי אב ואם, רחמנא ליצלן; איך שמסרו אותו קרוביו העניים, שלא היתה ידם משׂגת לפרנסו וללמדו תורה, לידי חייט...  ואיך עבד בו אותו חייט בפרך ומרט את לחייו, ואיך השתמשה בו בכל עת מצוא ולכל צרכי הבית אשת החייט, בעלת צפרנים ארוכות וחדות ואיך היו מכים ומצערים ומענים אותו הפועלים, שהיו שם מכבר וידעו מעט את המלאכה...  ואיך היה רעב תמיד, וצמא תמיד, וערום ויחף; ובלילה – בימות הגשמים ובימות הקור – היה שוכב על מצע תבן ולא היה לו גם מלבוש להתכסות בו, וכדומה.

ונתמלאה הגבירה רחמים, ושאלה: איך היה יכול לסבול יסורים קשרים כאלה?

ואמר החייט, שהוא בעצמו אינו יודע, שמבלי ספק כוח אבנים היה כוחו, או שזכות אמו הצדקת עמדה לו...  והפלא הוא, שהיה בכל צרותיו ועינוייו הקשרים אך שׂמח וטוב-לב; מכים אותו באכזריות-חימה, על לא דבר, והוא פורש לקרן זוית ובוכה בצערו, אך עד שלא יבשו דמעותיו – כבר הוא מזמר...

והוא היה אוהב לזמר; לשיר ולזמר כאותו הצפור, המרחף באויר ואדונים אין לו.   הלא על כן קראו לו: משה-צפור.   "משה" זה שמו.

וספּר החייט עוד, שהיה יודע בעל-פה את כל הנגוּנים של החזן דמתא וכל החזנים, שבאו אל העיר ועברו לפני התיבה בבית-הכנסת או בבית-המדרש; בעד החלונות התגנב ובא לשמוע...  ואם עבר איזה עני עם תיבת-זמרה, התגנב מתוך רשותו של בעל-הבית וסבב אחריו בחוצות ובשוָקים, עד שלמד כל המנגינות...  ופעמים רבות עמד כל הלילה מאחרי החלונות של בית, שהיתה בו חתונה עם כלי-זמר מעיר אחרת.   וכעלות השחר, בשבתו אל עבודתו, ידע את כל הנגוּנים, ומה שקורין "השתפכות הנפש" – בעל-פה!

וכך הוא מספר קימעא ומזמר קימעא, ועושׂה את מלאכתו...

---

ביום השני ספּר לה החייט, שאותה השׂמחה – היא שעמדה לו בצרתו.

והיה הדבר באופן נפלא קצת.   האומן, בעל-הבית שלו, נפל למשכב והרגיש שקרב קיצו, וגם הרופאים אמרו, שכן הוא...  והצטער מאד השכיב-מרע על מה שהוא הולך מן העולם ועוזב לאנחות את אשתו אלמנה ואת בתו יתומה...  ואין לו בן, שיאמר אחריו קדיש ושיעסוק במלאכתו לפרנס את אשתו ובתו, ובכה מאד...  ויבואו קרובים ורעים לנחמו, וייעצו לו להשׂיא תיכף ומיד את בתו אסתר לאחד הפועלים, והחתן יהיה במקום הבן, ויאמר אחריו קדיש, ויפרנס במלאכתו את האלמנה והיתומה.

ושמעה הנערה אסתר, ואמרה, שהיא חפצה במשה-צפור...

אמרו לה, שאין שנותי יותר משמונה-עשׂרה...  ואמרה היא, ששנותיה רק שש-עשׂרה – והזווּג עולה יפה.

ואמרה לה, שאיני יודע עוד בטיב המלאכה; ואמרה היא, שאין אני אשם.   שאיני עצל, חס ושלום, ולא פועל בטל, ולא בעל מוח מטומטם, אלא שהשתמשו בי לדברים אחרים ולא לימדוני כדבעי...

האב בוכה ומתחנן לפניה, האֵם רוצה להכות אותה, אך הבת היחידה באחת: או שתנשׂא למשה-צפור, או שתשב עד שילבינו שׂערותיה...

– ואתה חפצת בה? – שאלה הגבירה בנחת-רוח.

– אם אני חפצתי! – מחייך החייט – הלא אסתר שלי יפה כאסתר המלכה וטובה כאסתר המלכה! – –

ומה אפשר היה להם לעשׂות? החולה מסוכן, ואינו חפץ לפרוש מן העולם, אלא אחרי חופתה של בתו היחידה; והעמידו חופה, ובבת אחת הייתי לאומן, והפועלים, שהיו מכים ומענים אותי, היו עתה תחת ידי...

– ואתה משיב להם עתה את גמולם על הצד היותר טוב?

– חס ושלום...  אני יודע, שאין אדם אכזרי ורואה בצערו של אחרים, אלא מתוך צער וכליון-נפש...  הם היו מוכּים ומעונים, והכּו ועינו גם אותי...  ואני איני כן...  שׂמח אני בחלקי...  ואם יש לי איזו עגמת-נפש, אני מזמר...

– ואשתך גם כן מזמרת?

– אסתר המלכה שלי אינה מזמרת בקול, אבל – אומר החייט, תפושׂ באיזו מחשבה, שנזרקה בו פתאום באותה שעה – אבל יש בה, בהנשמה שלה, כמין זמר, כמין מעין נובע של זמירות...  כן נדמה לי עתה...  כמדומה לי, שמאז שידעתי אותה אני מזמר רק מה שהיא מלמדת אותי בעיניה החביבות, שמשם אני שואב את הזמירות...

הגבירה אינה מבינה, והחייט אומר, שגם הוא בעצמו אינו מבין, ורק מרגיש הוא, שכך הוא...

וכיוָן שגמר את מלאכתו, מקבל הוא את שׂכרו והולך לו...

---

ושבה הגבירה להבטלה ולהשעמום.   ורע מזה, שאינה מוצאה עוד נחת-רוח במלבושיה ותכשיטיה, וגם את המלבוש החדש לא לבשה עוד; היא מסתכלת בו ואינה לובשת אותו, ואינה יודעת את נפשה.

ואחרי איזו ימים עלה על דעתה, שיש לה מלבושים הרבה הצריכים תקוּן, ותשלח לקרוא למשה-צפור שנית, ויבוא.

והגבירה משתוקקת לדעת, איך חי משה-צפור עם "אסתר המלכה" שלו, והחייט עונה:

– יתן ה' לאורך ימים, ושלא תשלוט בנו עינא בישא...  חיים אנחנו בנחת ושלוָה...  אף-על-פי שאין אנו רוחצים תמיד בחמאה וחלב...  לפעמים יחסר גם בשׂר בימי החול, אבל כל זה – לאו דוקא...  לא הכרס היא העיקר...  העיקר הוא נשמתו של אדם ושלוַת הנשמה שלו...

– ומה אתם עושׂים כל היום?

– אני עושׂה את מלאכתי, והיא עושׂה את מלאכתה...  אני תופר והיא – בעלת הבית: מכבּדת, מנקה, מבשלת, מכבּסת...  אני יושב ותופר ומזמר, והיא עושׂה את מלאכתה ושומעת.   אם יש לה פנאי היא נגשת ויושבת על ידי, נשענת בראשה על כף ידה, מבטת היא אלי בעיניה הגדולות, כעיני ילד תמים; ואני מסתכל בעיניה, מסתכל ושואף אל תוכי, אל תוך נשמתי, את ניצוצי עיניה...  מסתכל אני ומוצא שיר חדש, זמר חדש אני שר...  ומה גם עתה...

– מה "עתה"?

– ה"עתה" הזה דבר גדול מאד – עונה החייט – צפור חדש יִוָלד...  צפור בן משה-צפור יבוא לעולם...  צפור בן אסתר המלכה שלי...

---

ועד שכילה משה-צפור את מלאכתו בבית הגבירה, קרבו ימיה של אסתר המלכה ללדת...

כבר נקראה המיילדת, ומשה-צפור מבטיח בצאתו, לשוב במהרה...

את אסתר אחזו חבלי-לידה, ומשה-צפור יושב ומספר להגבירה את יופיה וטוב לבה של היולדת, ואינו הולך משם, לפי שהגבירה מפצירה בו שישלים את הבגד...

והגבירה משלמת ביד נדיבה, ולאסתר המלכה נחוצים יהיו דברים טובים הרבה...  וגם עבור הבן הילוד נחוצים יהיו הרבה דברים טובים...

והוא יושב ותופר בחפזון, ומדבר בחפזון.

כשהתגברו חבלי-הלידה שלחה אסתר את אחת השכנות, שעזרו על ידי המיילדת, לקרוא לבעלה; והשכנה שבה ואמרה: את בעלה לא ראתה, משום שהוא בחדר לפנים מהחדר, ושהגבירה, שפתחה לה בעצמה את הדלת, אמרה, שיבוא במהרה, שתשלחנו...

וכשחבלי-הלידה התגברו מאד, הלכה שכנה אחרת, אשה זקנה, שאמרה להחזיק את משה-צפור בפאותיו ולסחוב אותו הביתה, אך היא לא העיה פניה בפני הגבירה, ושבה לאמור: עוד מעט ויבוא...

וכשאמרה המיילדת שאסתר מסוכנת היא, שבאם, חס ושלום, השם לא ירחם, אינה יודעת מה שיהיה בסופה...  צעקה היולדת בצערה:

– רבונו של עולם! אם נגזר דיני ללכת מן העולם, אראה נא עוד פעם אחת את משה בעלי...

ואז שבה שכנה שלישית ואמרה: בעוד שעה קלה יבוא, אך ישלים את הבגד ויבוא – כך אמרה הגבירה...

והגבירה לא ידעה, כי היולדת מסוכנת; כי לא נתנה להשכנות גם להציג את כף רגלן על המפתן...  מרחוק קראה להן: יבוא, יבוא...  בעוד שעה קלה יבוא...

– ומה הם עושׂים שם? – צעקה היולדת בשארית כוחה.

– עמדתי מאחורי הדלת – אמרה השכנה – ושמעתי.   הוא מספר: אסתר המלכה שלי, אסתר המלכה שלי; ומהלל אותה, ומשבח אותה, והגבירה צוחקת...

אז קראה אסתר בצערה: "רבונו של עולם, תצחק נא עד יום אחרון!" ותצא נפשה בדבּרה...

---

זו היתה קללת שכיב-מרע!

והיא נתקיימה, הקללה!

ותצחק הגבירה! ולא מש עוד מעל פניה הצחוק, צחוק של חן ונחת...

והיא צוחקת גם בשעת שעמום וצער הלב; ובשעה שהיא מקללת את יומה.   וגם בשעה שמלאך-המות היה נחשב לה למלאך מושיע, פודה ומציל – היא אך צוחקת!

הנה בא המשרת החדרה.   ועומד הוא מרחוק, ומראה לה, שיש בשבילה מכתב מבעלה, ומחכה הוא, שתתן לו אות, למסור לה את המכתב.   והוא רואה, שסבר פנים יפות לה, שהיא צוחקת...

ומדומה לו, שהיא שׂמחה לקראתו...  והמשרת איש רע מעללים, שהסתיר תמיד את עזותו ויצרו הרע, והוא משתומם:

– מה היה לה, להמיוחסת?

היא צוחקת, והוא עושׂה פסיעה קלה אליה...  היא צוחקת, ועוד פסיעה; לא חדלה מלצחק...  והמשרת חושב בלבו, שלפתע פתאום מצא חן בעיני האשה, ויגש עוד...

וירא, ועודה צוחקת; ויאחז בידיה.   צוחקת היא עוד, וישׂימה למו פיו...

היא עודה צוחקת...  ויצרו הרע בוער בלבו של המשרת – ויחבק את הגבירה וישק לה...  והיא עודה צוחקת!

ועוד התגבר יצרו של המשרת...  אך באותו הרגע נפתחה הדלת, והגביר בא!

והוא לא ידע את כל הנעשׂה, וירא, ויצעק צעקה גדולה ומרה – והיא צוחקת!

אז אחזה וישליכנה החוצה...

---

וסובבת הגבירה בחוצות ובשוָקים – וצוחקת...

נערים מתקלסים בה – והיא צוחקת...

רשעים מתאמרים בה – והיא צוחקת...

עוברת היא מיד ליד, מרשע לרשע – וצוחקת...

כבר נפלה אל הדיוטה התחתונה – והיא צוחקת...

וכך צחקה עד יום מותה...

היא גוססת וצוחקת, הנפש יוצאת והפנים צוחקות...

והפנים צוחקות אפילו בקבר...

והמעטים, שליוו אותה לבית-עולמה – זורקין את העפר והאדמה בחפזון ובפחד, כי המתה בארונה – צוחקת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה