_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תחת האתרוג

נחמה פוחצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

על קבר ב.  פ.

שמעונוביץ פוסע לאטו לארך פרדסו, מסתכל בעינים נוגות בעציו הנמוכים עם טרפיהם הנושרים, גונח ומהרהר: – מות, רק מות שורה בפרדס מכל העברים! – העצים, טפוחיו, הולכים ומתנונים כמו שמתנון רוח נוטעם העלוב...  אחריו הם נגררים, אחרי התועה האמלל שלא ידע לסלל לו דרך בארץ!

הוא תולה ביאוש את עיניו בסביבה המקיפה את פרדסו, והן כאילו תוהות ושואלות: – מדוע סמוך לכאן הטבע כה פורח?...  השקדים והאפרסקים של השכן, כמה רעננים הם! ושם, יער הזיתים הלז, מה יהיר הוא ואיזה עשר רב צפון בו לבעלו...  רק בפרדס שלו שורה הקללה, רק הוא כה אמלל, רק הוא! הוי, מדוע בא לו ככה?

שבור ורצוץ צונח שמעונוביץ ארצה, נסמך בגבו לעץ אחד ותולה מבט עמום במרחק.  – לפניו מתנשאה גבעה יפה, בנויה בתים לבנים, הטבולים בים של ירק, אחריהם משתרעת חרשה נפלאה, שבה מתערבים העצים מין בשאינו מינו, גבוהים בנמוכים, עבים בדקים.  – הרי אבקליפטוסים ענקים, ארזים זקופים, תמרים צעירים, והרי גם זינזילה ותות ותאנה! –

על פני החרשה שטים עננים קלושים, מכֻספים וביניהם נחפז ורץ הירח החור שפניו כֻסו צל.  דומה כי הוא רוצה להשיג את החמה, היורדת מערבה מתוך ענני ארגמן המלוים אותה, רוצה למסר לה סוד, הכמוס בצלליו.

הוצתה מדורת אש בחרשה והתחילו העצים מתיזים ניצצות מסביב.  פתאם נחבאה המדורה ושוב התלקחה והציתה את כל היער.

שמעונוביץ האהיל על עיניו בקצה כובעו.  שפע האורות הגדילו את לחץ לבבו, הוא הצטמק בכל גופו, כאלו רצה ללחוץ משם את יסוריו הקשים.

...כבה הניצוץ האחרון! – מהרהר שמעונוביץ.  – עתה לא נשאר כלום, כלום בלתי אם לבחר בדרך ההיא!...  אמנם עוד לפני ימים מועטים הבהבה התקוה להנצל, סבור היה שישיג את ההלואה החדשה וישיב לארורה את כספה ויפטר ממנה...  ועתה אין כבר תקוה להשיג כסף ולקנות לו חפשה, אין! נסגרו כל הדרכים לפניו רק זו נשארה, זו היחידה, – לעזב את אפרחיו, לעזב הכל, הכל ולהפרד מן החיים...  אבל קשה זה, הוי כמה קשה, וחושש הוא שלא יספיק המרץ...

-------------------

עיני שמעונוביץ נתלו בגבעה עם שקמה עבותה, ענקית בראשה.  שם פורשים צללי ערב סות כהה על פני קברים לבנים, שמזכירים לשמעונוביץ את ברתה, את חברתו המשכילה שאבדה לו מכבר.–

...  כן, משכילה היתה ברתה, – הרי ידעה את נדסון בעל פה, קראה תדיר בספרים רוסים ודברה בסגנון כה יפה את הרוסית שלה!...  זוכר הוא כיצד אהבה ברתה להתפלסף ולהתוכח ע"ד הספרות.  הוא אמנם לא ידע להתערב בשיחותיה, אבל תדיר היה זוקף אזנו לשמע את התפלספותה המחכמה ונדמה היה לו שבקסם לשונה היא מכניסה אותו לאיזה עולם נאצל.

וזוכר הוא את חייו הפשוטים שלפני הנשֻאין.  – אם לפת קיבר נוספו זיתים או עגבניות עם כוס טה, היתה הארחה נחשבת בעיניו לסעדת שלמה בשעתו.  הבית הקטן שלו עם העצים הסבוכים מול החלונות הנמוכים, דומה היה לפלטרין ממש; ואם בעונת החרף היו חודרים רוחות וגשמים אל היכלו, לא בא הוא במבוכה ולא התעצב, – הרי מקבתו בידו והוא מתקן הכל! להלבשה ולהנעלה לא דאג מעולם, כלום הרבה צריך אכר בארץ? – חליפה פשוטה וסנדלי עץ – וחסל!

ועם ברתה באה התסיסה! תחת השפעתה שונו לאט לאט כל ערכי חייו הקודמים.  היא העמידה מלכתחילה דרישות גדולות והוא לא נבהל מפניהן.  סובר היה אז שהכנסותיו תספקנה לכל, כי הרי עולה מחיר הענבים ועולה, והמין ההודי הגיע כבר לשבעים פרנק הקונטר, – כלום אינם צפונים אוצרות קרח לכורמים?

ומתוך אמונה זו הוא הרחיב את ביתו, הרים את גגו, הנהיג חיים מרוחים והפקיד את בחירי הערביים שלו לשרת את הגברת, ולציית לה בכל.

מאשר הוא היה, וסאת אשרו הוגדשה בעת שברתה ילדה לו את שושנה'לי, כרוב קטן שחור עינים ושחום שערות, שצפצופו ערב לאזנו כמנגינה נעימה.

זוכר הוא כיצד נהרו אז פני ברתה מתוך הקינוף עם המסך הלבן.  והיא אעפ"כ התלוננה, שהחדר לא די גדול וחסר לה אויר שם.

הוא התחטא לפניה כילד שסרח ושדלה בדברי פיוס:

– עוד תראי, חביבה, איזה פלטין אבנה לך ולכרוב זה הקטן, שהבאת לי!

והוא הרי בלב תמים האמין בהבטחות אלו! ורק אחרי כך, אחרי שנולד לו צבי, התחור המצב והוברר, שאין עוד לקות לעשר מכרמי הגפנים…

משונה היה המצב.  – מהאי גיסא כבר העיקו עליו החובות, ומאידך – היה תוקפו יצרו להתעשר, להתעשר בשביל ברתוצ'קה שלו, שאינה רוצה בחיי עוני, ושלא לכך נשאה אליו… התחילה התסיסה… בכל מאמצי כחותיו הוא חתר וחפש את מקור העושר, עד שהלה נגלה לפניו בתמונת פרדס אתרוגים.

פרי זה, תשמיש לקדושה, כשיבא מא"י עבוד בידי בני ישראל ורווי בזעתם – בודי ובודי שיתפס את כל השוק העברי! – הוא היה בטוח בזה, ומלא אמונה ותקוה נגש לנטיעת פרדסו.  בידים ריקות אבל אמיצות התחיל בעבודה קשה, שרק הסכום הגדול של מרץ שהיה נכלל בגופו האמיץ, עזר לו להחזיק מעמד בה. 

פוסע הוא בשביל הצר בין העצים, בא עד האתרוג, שישב תחתיו אמש, והתחיל פורק את רובהו… בעמידה כפופה חלץ את נעלו, כשלבו הגיש בחזקה וידיו רעדו.

– אלי! – רוחשות שפתיו, – רגע אחד של אמץ לב תן לי, ואני חפשי חפשי!–

הוא נוטל את הרובה, תוחב את אצבעות רגלו הימנית בתוך הרצועה, מגיש את פי הצנור לתוך פיו ובאגדלו מותח את המקור התחתון של הרובה…

–לעזאזל! – מה זה?! – צועק בבהלה שמעונוביץ, כשהוא מרגיש את דחיפת הברזל הקר בלשונו ותו לא.

בודק הוא את הרובה ומוצא שאבוב אחד ריק, אבל משנהו מלא… שוב תוחב הוא את רגלו ברצועה ואצבעו מחפשת את המקור השני…

ראשו סובב… נשמע לו רעש – והוא נוטה אזנו בפחד – מי זה? … – קול שושנה? לא! – זה צבי! – הוא בא?...  הרוח מיבב!...

פי הרובה בין שניו, – ואגדלו מותחת בחזקה את המקור למטה…

חניקה… פצצה… פרכוס, – והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם…

*******

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה