_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

החרטה

נחמה פוחצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

עם דמדומי בקר העיר את שרה לאה העקרונית משנתה צפצוף עקשני של זוג אנקורים מעל ענפי התות העבה שמול חלון קיטונה.

היא קמה, בעצלות נטלה את כליה מעל הכסא הסמוך ונשארה יושבת אתם במטה, –  הריה כה שבורה מכביסה דאתמול, כה רוצה לפוש עוד רגע, רגע קט!...  אבל לא, אין פנאי! – הרי פרץ כבר מטפל שם בפרדות; הוא יוצא היום לחרש את אדמת נניה.  רחוק! צריך להכין לו מזון לכל היום...  מהר, מהר לחליבה! – בקבוק חלב יקח נא אתו!...

ושרה לאה תוקעת רגליה לתוך זוג סנדלי עץ.  נכנסת אל המטבח, מציתה אש בכירה ושופתת קֻמקום לקפה.  וכאן נוטלת היא מחלבה ומסתלקת בזריזות.

– צפרא טבע, פרץ! – קוראת היא לו בעברה את החצר ובפתחה את דלת הרפת, – מה זה – ערפל היום?

היא אינה שומעת מה שהוא עונה לה ונכנסת פנימה.  צוברת מהר במגרפה את הזבל לפנה אחת, וזורקת על המקומות הטחובים את התבן היבש, שנצטבר אצל האבוסים.

ונוטלת שרה לאה סל גדול מפנת הרפת, נושאת אל המתבן וממלאה אותו תבן רך וטוב, שהיא מרקדת ממנו נפה נפה לכל פרה, מערבת אותו עם סובין ונגשת לחליבה.

– אכלי, אכלי, יפתי! – דובבת שרה לאה, כשהיא מטפחת בחבה על צדה של פרה שחורה ושמנה.

נתנה היא לעגלה לינק תחילה, וכשהדדים נמלאו חלב, הרחיקה מהן את העגלה בסטירה קלה והתחילה לחלב.

קולח, קולח הנוזל הלבן מתוך העטינים המלאים ופני החולבת נוהרין: – היום יהא לה כנראה הרבה חלב, תמלא המחלבה משתי הפרות!...  אבשלום'קי ישתה; גם הרצליה תרוה חלב.  ללקוחות אפשר יהא לתת כמה שירצו ועוד ישאר לה לערב להכין לפרץ ארז בחלב נקי בלי שום תערובת של מים, כמו שהוא אוהב. 

וגם לה, לשחומה קטנה זו, תשאיר דד מלא! – שרה לאה מעיפה עין על העגלה הגחונה על האבוס ומתענגת על יפיה: – כמה נאה שובבה זו! הריה ממש כאחותה הבכירה שדומה כבר במקצת להאם.  כמה היא רצינית עתה ושקועה באכילה! אבל אחרי לכת אמה אל השדה ויקרה לה, לשרה לאה, להכנס אל הרפת מה תעשה השובבה? הרי תקפץ,  תפזז סביבה, תלקק את ידיה, תטפס על גבה בשתי הרגלים הקדֻמות ופתאם, – קפיצה! – והיא כבר בקצה החצר ומתעלמת מן העין.  – – –

---------------

נסע פרץ לעבודתו, הילדים שתו, אכלו, ונסתלקו בקריאות שלום לבית הספר, ושרה לאה רק אז נזכרה שעוד לא שתתה כלום.

היא ממלאה לה כוס קפה ושותה אותו בעמידה על יד החלון, סוקרת בין השִמְשות ותוהה שעוד לא פסק הערפל, עוד לא התגלו צבעי הבקר, וכל היקום מכֻסה בצבע וגון אפורי אחד.  ותוהה היא גם על עגולו הקטן, החורור של השמש, המתיז היום אור משונה כה קר!

היא נועצת עיניה במרחק לחפש במראות החביבים, ואינם! –

הרי נעלמו השדות, הגנים והגבעות הירקים, – הכל נהפך לערפל אחד דק וזולף.  רק בחצר נראו שלשת הקיקיונים ופיתלקה אחת העומדים כאן כאבלים; אליהם התקרבה משוכת הצבר; ואותה שדרת השקדים שמעבר למשוכה דומה כאלו התרוממה, עלתה בצבר ונאחזה בברקניו.

מבין ענפי אחד הקיקיונים עולה צפצוף דק ונוגה של צור מתלוננת על הטחב הקרירי של בקר זה.  מקצה החצר, ששם מסתעף זית בודד ענו לה בקול תלונה יותר צלול, – חברה זו התמרמרה והטיחה כלפי היוצר בעזות...

גם בקרקורה של התרנגלת הלבנה נשמעה נעימה זרה.  היא התהלכה בלי סבלנות לפני פתח הלול ותהרהר, הכדאי הוא להספח לחברתה המנמרת ובקופה אחת אתה להטיל את ביצתה, – או מוטב אולי לחכות שעה קלה?...  בינתים נגש אליה התרנגל היהיר, בעל הכרבלת האדמה, והתחיל מסתבב אצלה בפשוק כנפים ובגנדרנות בסברו להתעלס אתה באהבים, והיא מיד נמלטה ממנו ברגז, – כלום יש לה פנאי כעת? הרי עליה למלאות את התפקיד הכי רציני שבבריאה! – ותקפץ ישר אל קופת חברתה...

ושרה לאה פותחת לרוחה את חלונה, גוחנת קצת ונועצת עיניה למטה, לשני שתילי זינזילה, שנטעה כאן לפני ימים מועטים.

מבקשת היא במבט צמא עלה חדש, – שמא נקלטו.  הוי, כמה היא רוצה שיקלטו השתילים! – הרי יום, יום היא עודרת סביבם, משקה אותם, אך שיקלטו, ואז – שנה תעבר או שנתים ומול חלון מטבחה יתנוססו שינ עצי זינזילה יפים, עגולים כשמשיות נחמדות! האח, כמה טוב יהיה, מה נעים!

וכששרה לאה גמרה אחרי שעה קלה לכבד את הבית ובגיע עד המדרגות, נוכחה שהערפל מתפזר.  – הריה מבחינה בתים, גנים, המגרש שלפני ביתה התגלה בפרחיו; התחיל גם השמש לצאת מחתוליו ופורש אורות וצללים מסביב; השמים נעשו עמוקים, בהירים וקרעי עננים מכסיפים נתלו בגבהם התכול.

מגדר הגן פורצים סנבולים אדמים עם עלי הקטיפה שלהם.  מתלהלהים הם על גבעליהם הארכים ונעים ומברכים על החום הרך והעדין הזולף סביבם.

ובגן, – הפול, החמצה, תפוחי-האדמה, הבצלים והחסה, – כמה מוריקים ויפים העלים אחרי רבו הטללים, שנפלו עליהם!...

רק על הסלק תוהה שרה לאה, – בשלמה אין עליו מסמיקים?...  שמא הזריעה ממין גרוע היתה? או אולי משנה עברה היא?

ומצטערת היא על הסלק, וחוששת שעברה העונה ולא תשיג שתילים אחרים, – מה תעשה בלי סלק טוב? – –

– אבל שטיה שכמותי! – זורקת פתאם שרה לאה תוכחה כלפי עצמה, – מחכים לי שני לקנים עם כביסה שלא נגמרה, – ואני עומדת כאן בבטלה כאלו שבת היום!

-------------

בשעה מאחרת בלילה עוד טפלה שרה לאה בשיורי עבודה של היום הקשה הזה עם גמירת כביסה, גלגול הלבנים, גהוצם וסדורם.  רק ההטלאה נשארה למחר.

בקושי היא מתהלכת בחדריה.  נפוחות הרגלים וכואבות, ובעקביה כמו שפודים דוקרים עם כל פסיעה ופסיעה.  נפשה שואפת למנוחה, אבל  השעה עוד לא הגיעה לכך, עוד יש לה לתקן מחמצת לאפית לחם מחר.

בשארית כחה היא מטפלת בעבודה זו וכבר חשה בהתרגזות עצביה, אלא שהיא משדלת את עצמה:

– הֵי סבלנות, גברת! הרי עוד רגע קט, רק ברדיד החם לכסות את המלוש, – וחסל!

גמרה, – ובתענוג היא פשטה בגדיה והתמתחה במטה.  אבל טרם שהספיקה להרדם והרי דפיקה בדלת.  "מי זה יכול היות בשעה זו?" – תוהה שרה לאה, וכשבצבצה המחשבה, שמא קוראים אותה, הזדעזעה: – "הילך הפתעה"! – –

בעצלות היא נוטלת כפש מן הקולב, מתעטפת בו ופוסעת לדלת.

– ר' ליזר?...  מה חדשות? – שואלת היא בצער את שמש החברה "פקוח חולים", שהכניס ראשו בדלת.

– אצל סלוצקין מסֻכן הילד, דרושה לינה והראש דגל שלחני להגברת.

שרה לאה עמדה כנדהמת ולא ידעה מה להשיב.  הריה מרגישה שאין לה כח, אין שום אפשרות ללכת ואף על פי כן גם להשיב את הדרישה ריקם אינה יכולה, היא מעודה עוד לא ענתה בשלילה על דרישת אגדתם.

...  אם כן ללכת?...  אבל בבקר השכם הריה צריכה ללוש ולאפות לחם.  מי יעזר לה אם כחותיה לא יספיקו? היש לה רשות לותר על חובות המשפחה והבית?...  לא, אין רשות! אינה יכולה!

– במחילה, ר' ליזר, הפעם איני יכולה למלאות את תפקידי ומבקשת לקחת אחרת במקומי! – אוףמרת שרה לאה כמתחטאת.

– אי אפשר, גברתי, אין כעת למצא אחרת!

– אבל, במטותא מכם – הפעם, רק הפעם, תנו לי חפשה!...  תשכרו את אחת המפקחות בכסף, – ואני לא אוכל!

ר' ליזר מתכנס ומסתלק בתרעמות.

וכששכבה שוב שרה לאה במיתה, היא התחילה להתהפך מצד אל צד ולא יכלה להרדם בשום אופן.  מוסר כליות תקפה ונקב, ושרט בלבה הדואב.

...כיצד נהפכה לקשת לב שכזו? מה אתה? מדוע פתאם התחילה להתחשב עם כחותיה, עם אפשרותה? הרי קודם לא היה ככה, ותדיר נמצאו אצלה כחות בשביל כל חובותיה – ומה זה עכשו?

הוי, היא שונאת את עצמה, את רשעותה ואת חשבונותיה! אבל צריכים להתגבר, צריכים לחזר בתשובה!

ומיד קמה שרה לאה בהחלטה גמורה ללכת כעת לבית סלוצקין, אלא שאבריה כבדים ואינה יכולה להזיזם ממקומם! – "מה לאשות? מה לעשות?"...  – והיא צונחה ביאוש על המטה.

כובשת שרה לאה את פניה הלוהטים בכר, קונחת בו דמעות של צער וחרטה ודובבת חרש:

– הוי, רשעה, רשעה אנכי, רשעה! – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה