_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

במדרון

נחמה פוחצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

פרק א'

כשגברה מחלת העצבים של אשתו – זה היה בתחילת הקיץ, עם בוא ה"חמסינים" – יעצו הרופאים לחיים זלצברג לשלוח אותה לסנטוריום בחוץ לארץ.  התחיל הוא להתלבט בחיפושי כספים למטרה זו, בתקווה להשיג הלוואה במשכנתא, אבל פנה לפרטיים, למוסדות, לידידים, השפיל את עצמו, "השחיר פניו".  היו לו כבר סיכויים להשיג את הסכום הדרוש – ולא עלה הדבר בידו.

זלצברג בכל זאת חושב, שעד הקיץ הבא יעלה בידו לשלוח אותה לריפוי – באביב, לאחר ה"רָבִּעְיה".   הוא ימכור את "חולדה" ואת "צביה", שתי הפרות כבר הזדקנו, ובכסף זה תוכל לשים לדרך פעמיה.  ומה תהיה הכנסת החלב, כשתחסרנה  בבת אחת שתי פרות מן הרפת, לזה אל לדאוג עכשיו, כי האם יחדל להאמין, שמָאן דְּיָהֵב חַיֵּי, יָהֵב מְזוֹנֵי?

יחסֵר אולי בחורף הבא חלקה גדולה לזריעת בקיה ויקמץ בהוצאות המספור לבהמות.  אפשר לקחת באביב חלקה לתירס, לשתול יותר סלק-בהמות בגינתו והכול אתא שפיר, רק שתשוב פֶּשֶׁה שלום בריאה וחזקה מנסיעתה!

זהו בערך מהלך מחשבותיו ביום, תוך העבודה ברפת או בגן, אבל בלילות קשים יותר ההרהורים שלו והוא לפעמים שוכב שעות תמימות ער על משכתו, כשלבו מלא צער על סבלה של פֶּשֶׁה, אשר לא נתן לה חיי רווחה כאן.  נוספו מצוקות ימי המלחמה ומאז התערערה מערכת

[העצבים, ומנוחת החיים נהרסה עד היסוד.

מתוך נדודי שינה קמה לפניו כל שורת הטעויות , שהביאה אותו לידי המצב הנוכחי, להיות זקוק להלוואות ולהשפלות.

– לעזאזאל, איזו ירידה במדרון! – מתפרצת אצלו תלונה חשאית – והרי יכול להיות אחרת, אחרת לגמרי, לו ידע לבחור בדרך נכונה!

 בשעה שבא אל הארץ עם סכום הכסף ההגון שקיווה באמצעותו להתבסס יפה, הוא לא הלך ישר אל המושבה, רק במטרופולין התיישב, בירושלים הבירה, כדי ללמו תחילה את מצב הארץ, לחקור ולהתבונן על כל הנעשה בה.  הלא זה דרו מאז – לשקול אלף מונים את הדבר, טרם שהוא הולך לעשותו ולבסוף הוא שוגה ותולה את אי ההצלחה במזלו הרע.

– איזו טפשות, איזו טפשות! – ממלמלות שפתיו, כשהוא מעביר בזיכרונו את ייסוד בית החרושת עם השותף, שפיתה אותו לכך, נכשל בו ויצא ממנו בשן ועין.  כשעבר אחרי כך אל המושבה, כבר לא היה לו די כסף לקנות נחלה הגונה.  גמר קנייה זולה, שנפלה עליו אחרי כן למשא כבד.  מכל עשרו בעבר נשאר לו עכשו רק המשק הקטן הזה, משק החלב עם כתב השם "חיים החלבן".  רבים ממקורביו מן הימים הראשונים מתנכרים לו, אבל יש אוד כאלה שאינם מכירים באפסות ערכו ופונים לעיתים אליו לעזרה, כמו בימים ההם הטובים, כאשר היתה ידו פתוחה לכל.  טועים בו וחושבים, שיקל לו להשיג עזרה בשעת הצורך.

– תמימים! – קורא הוא להם בלעגו המר – אינם יודעים, שהוא כלום לא יכול חוץ מלגרות את פצעיו ולשאת את הכאב העמוק על אי כשרונו, אי הבנתו וקטנות המוחין שלו.

יש שבטרם גישתו לאיזו פעולה, הוא כבר יודע מראש את תוצאותיה הבלתי מוצלחות, ואם קורה נס, שאיזו פעולה שלו כן מוכתרת בהצלחה, התועלת שבדבר היא כה זעומה, שאינה שווה בהפסד הזמן והכוח שהוא איבד.

הנה קרא בווידויו של עיתונאי אחד, המתלונן על השעות הרבות שגוזלת ממנוחתו עריכת מאמר הכי קטן בשביל עיתונו, אבל מבלי התחשב עם הגזל הזה, חביבות עליו השורות המודפסות לא פחות משחביב על כל אם ואם הילד שלה, אחרי גוזלו ממנה את מנוחתה ואת כוחותיה.  האם גם במעשה פעוט זה שלו, להגשת עזרה פורתא לאנשים אומללים, יש מכוח אותה הפעולה של הסופר ושל האם הסובלים וחורדים על יצירתם? האם גם פעולתם טעונה אותו הסבל של פקפוקים רבים שמא לא יצאו ידי חובתם במידה מספיקה? גם הם מוכנים כמוהו לעבור על כל עלבונותיהם מבלי לקבול אות להתלונן עליהם?

זלצברג טעון סבל של פקפוקים ביחס לחובתו, חובת אדם לחברו, ובעשותו משהו לטובת השני, הוא מיד מבטל את עצמו ושואל: הזוהי כל העזרה, שהוא יכו להגיש?... הלא סוף סוף הוא חיב ברווחה, אוכל לשוב מכל משקו – חלב, חמאה, גבינה וביצים כאוות נפשו.

– אנוכי אדם רע, רע בהחלט! – מנזף הוא את עצמו.  והוכחות לזה מוצא די בסדרי חייו ה"טיפשיים", האפסיים, שאין בהם תועלת.

עולה בדעתו משפחה ענייה, שגרה בסמטתו ויחסו האדיש למרודים הללו.  המשפחה ברוכה בחצי תריסר ילדים, אשר נשי המושבה דואגות לכסות את מערומיהם.  לעיתים קרובות הוא רואה, איך בעלת בית זו או אחרת נושאת לשם סל עם מזונות, או מלווה לשם רופא במקרה של מחלה.  והנה הוא, השכן הקרוב, מה עושה עבור המשפחה המסכנה הזאת, חוץ מזה שקונה לפעמים ספרים או מכשירי לימוד לילדים ומשתדל בהכנסתם בלי שכר לימוד לבית הספר?

– הזוהי כל העזרה ששכן כמונו יכול להגיש לנו? – מתאוננת אם הילדים – ובצדק!

בתור חבר ועד בית הספר, הוא צריך היה לתת שימת לב יותר לילדים עזובים כאלה, שלא יטבעו בתוך דלותם.  צריך היה להמציא עבורם עזרה ממשית, שלא יצטרכו לפשוט יד!

כן, הוא יודע מה שצריך לבני אדם סובלים, אבל חסר לו כוח הדחיפה לצאת ולחפש את עוגן ההצלה עבורם!

יש שחיים זלצברג מתחיל להרהר בזִקנה המתקרבת.  הנה מלאו לו חמישים ושש שנה ועקבות הזקנה ניכרות זו אחר זו. מפחידנו בייחוס זה שקליטת המוח מתרופתת – קשה נעשה לו לפעמים לתפוס את תוכנו של מאמר רציני ובהקשיבו לוויכוח חריף, אינו קולט על נקלה את העניין כהוויתו.  כשנדרש לוות דעה, הוא נכשל בדיבורו ומביע טיפשות או תמימות, שמדי תופס א עצמו עליהן ומתבייש בהן כילד שסרח.

כהה נעשתה אצלו גם ההרגשה הכללית.  לפנים היה עד לכל תנועה ותנודה קלה בשדה היישוב ולא נח ולא שקט עד שהופיע על במת העיתונות  לבאר את השאלה הנדונה ולחוות דעת עליה.  עכשיו חדל מזה, כאילו איבד את עטו – אין לו כל רצון והתעוררות לכך.  נושא בלב את כאב השאלות הבוערות, ולא עולה על דעתו להרים קולו מעל דף העיתון.

בעל פה הוא עוד מקנא לעיתים את קנאת אלוהי ציון ויוצא לריב עם איזה ברנש חוצפני, המעז לדבר באוזניו סרה על הארץ הזאת ועל אחינו היושבים בה. הוא מוציא מבית גנזיו את כל חומר ההגנה, השמור איתו משכבר הימים, מתבל אותו בחומר חדש ומבריח את שונאו.  אבל נגעי היישוב הרבים נשקעים עמוק על קרקע נשמתו ונוקבים, נוקבים.  קשה לו לראות את הקללה הרובצת על העם – את שנאת האחים ורדיפתם אחד את השני.  קשה לו הרעש והסבל של צעירי עמו, חלוצי האומה, החולמים והלוחמים לתקומת הארץ  נפשו נמוגה מצער ישיבתם באוהלים רעועים ורעבונם ללחם.

– אי הדרך לתיקון המצב?... מתלבטת נפשו בשאלה מבלי למצוא לה פתרון.

מענייני ציבור, זלצברג התרחק ואינו תופס איזה מקום נכבד.  בכל זאת קורה שנזכרים בחסדי ימיו הראשונים ומזמינים אותו בתור שליח העירה לאיזו אספה חשובה.  אין לו מצב רוח ואין פנאי לנסיעה, רק יש ציווי נפשי, פנימי, ביחס לחובות אזרח ללכת לקראת הדרישה להתייעצות בענייני היִישוב.

ולא שבע נחת באספה, שבה התבטא כל אי הכשרון לארגון וליצירת כוח מאוחד בבניין הארץ.  הרוחות התלהבו טרם שניגשו עוד לעצם העניין.  מיד קמה סיעה בסיעה, מפלגה במפלגה ואת האולם מילאו צעקות וקטטות.  אש הכעס התלקחה בעיניים, הורמו אגרופים ונשפך בוז וקלון מסביב.

מאן דהו הצליח להתיק את הסערה לשעה קלה, אבל היא התחוללה מהר שוב וככה עבר הזמן עד חצות ליל, מבלי שהספיקו לדון אף בשאלה אחת כהוגן.

היתה מריבה על הנשיאוּת, כשכל סיעה חפצה דווקא בָּאוּת-כוח משלה באחוז מכריע.  היתה התנגשות בשביל כבוד מדומה ובשביל פגיעה בכבוד זה, עד שהאספה נסגרה, נדחתה למחר ובעזרת המשטרה התפזרה טרם שבאה לידי החלטה אפילו בשאלה הראשונה – כיצד להרכיב את הנשיאות.

זלצברג הלך אל המלון מדוכא ומיואש.

– הרי ברורה כאן פשיטת הרגל וחוסר היכולת לבנות את המולדת! – אמר לבן מושבה אחרת, שליח לאספה גם הוא – ככה לא יהיה כלום, רק הרס ואבדון!

למחרת התנהלה האספה בצורה יותר שקטה, אבל הובלטו למדי הקנאה והשנאה ורדיפת הסיעות זו את זו והשאיפה החזקה לניצחון.  לא בתועלת האמיתית של העניין התעמקו כאן, אלא במידת הכבוד והתועלת העצמית של כל מפלגה ומפלגה.

לא היה לו כבר מקום לעמוד על דרישת שולחיו, חשב את עצמו מיוחס כאן ואמר לעזוב את האספה, והנה דברים כבושים של אחד הנואמים העירו את רוחו והוא התרשם לדבר.

בהגיע תורו עלה על הבמה והתחיל מיד לדבר. דבריו היו חמים, יוצאים מן הלב וביורדו מן הבמה הרגיש שמילא את משלחתו באמונה, למרות זה, שהקהל לא ליווה אותו במחיאת כפיים ואוזנו תפסה רחש של לעג על המוסר שהטיח.

חיים שלצברג נמצא במבוכה בשל מצבה של משפחה אחת מידידיו, שעומדת בפני חרפת רעב – האם, העוזרת הראשית, נפלה למשכב, יתר בני המשפחה אינם מוצאים עבודה ואת תקוותם היחידה הם תולים בו בהאמינם, שהוא הכול יוכל "אם רק ירצה".  ככה בפירוש הם התבטאו לפניו  -"אם ירצה" – והוא נטול כל יכולת לעזור להם במשהו, מתאמץ לחפש ואינו מוצא בשום אופן את הדרך להקלתם.

ובמידה שאינו יכול לעזור לאחרים, אינו יכול לעזור גם לעצמו במצבו הקשה.  אין דרך לקיום נקי מחובות, בלתי אם דרך הקימוץ, אבל לזה פָּשַׁה שלו אינה מסוגלה.  אמנם היא חושבת את עצמה לחסכנית גדולה בכל, ובאמת אינה יודעת שום חשבון ומוציאה כסף על שטותים, שלפי עניות דעתה, אלה הם הדברים נחוצים ורכשה אותם במחיר פעוט, כי הלא היא יודעת לקנות תמיד מציאות בזול!

ו"המציאות" האלה גורמות לו דאגה לא מועטה – מאין לקחת כסף לכל זה?  אבל אותה לא מעיר על שום דבר ונושא את דאגתו בלבו לבד.  הוא לא רגיל להשיח לפניה את לבו – בכל שלושים שנות חייהם המשותפים, היא עוד לא חדרה כהוגן לתוך דאגותיו.  דוחה את ידיעת המצב הברורה באמתלה שלה רע, רע גם בלאו הכי!  הוא הרי בטיפשותו איבד את ממונם – ילך עכשיו וימציא את צרכיהם מאין שהוא רוצה!...

עם מחלתה רבו תלונותיה ואנחותיה.  גם מקללות אינה מונעת את עצמה וטיפין טיפין נוזל דמה ונוזל דמו על לא דבר.  יש אשר ימים שלמים לא פוסקות התלונות והאנחות הללו מלהזיל טיפות רעל לתוך דמו, והוא נושך שפתיו ושותק, רק שוקע בהרהורים ומחפש דרך כיצד לתקן את המצב שלא יחסר לה כלום.   ואיך אפשר שלא יחסר לה, אם גם בשנים הכי טובות היה חסר לה תמיד – פעם דבר שיש לו ערך ופעם דב-שטות.  אבל תמיד היתה אותה הטרגדיה, אותה ההתרגזות וההתרגשות והוצאת דם התמצית שלו ושלה.

– ואיזה שוטה אני, איזה שוטה! – מכריז כאן זלצברג כלפי עצמו – הלא היה די זמן להתלמד כיצד לשאת באדישות את העצבנות הזאת, להתייחס בשוויון נפש ולא להיות בכל פעם מושפע מחדש, כשהיא טוענת, שרק רע, רע לה, רע הבית, רעים השכנים וכו'... היא לא  צריכה את הרפת, כי הפרות הן משוגעות, החלב לא נמכר כלל ולה אין כוח לטפל בתוצרת – ""והלואי שילך הכול לעזאזל!" – אומרת היא מתוך כעס.

ואז באה גם התלונה הראשית העיקרית: הבעל האכזר!... הוא האשם בכל הצרות שלה, במחלתה ובסבלותיה הרבים. הוא ממרר לה את החיים עד שאינה רואה את אור העולם.  "די ליכטיגע וועלט" אינה רואה.

תשובתו על כל הטענות  הללו היא שתיקה אילמת, אבל אם מציקה מאוד בדברים ודורשת מענה בכל תוקף, הוא מניע את ידו ומסנן בין שפתיו:

– עזבי אותו, איתך אין מה לדבר!

- מדוע? – שואלת היא ועיניה כבר נוצצות כמי שמריחה מלחמה.

"מפני שאין לך שכל!" – רוצה הוא להגיד לה, אבל עוצר את המילים על דל שפתיו ומסתלק מן החדר.

ובלכתו ממנה, הוא מרגיש מוסר כליות.  נדמה לו שהוא בהחלט אינו צודק ביחסו אליה.  מחוסר כשרונו להסתדר בארץ כאיש חרוץ באמת, הוא נשאר במצבו הירוד.  היא, שסובלת מזה ביותר – לה חסרה הנוחיות וחסרים הרגלי החיים הקודמים.  הוא לקח אותה מבית עשיר, יפה, והנחיל לה דלות.  כל פרוטה באה בחשבון בחיים הדלים, והיא לא יכולה, לא יכולה! רגילה בפזרנות וזהו טבעה, שלא ניתן לה להשתנוֹת בשום אופן!

זלצבר מרגיש, שבכל הוויתו מתהווה איזו זרות – הוא מפוזר מאוד והשכחה שולטת בו.  היו לו אמש אי אלו עניינים לסדר במושבה.  גמר ברחוב הראשי מה שנחוץ הי לו שם, וירד למטה על מנת להיכנס לחייט בנוגע לתיקון בגד, והריהו עובר על פני הבתים בקרבת מקום עם בית החייט, ואינו זוכר לאיזה בית הוא צריך להיכנס ומה מטרת הליכתו לסביבה זו.  רק אחרי התאמצות יתרה של המוח, הוא נזכר בחייט ובתיקון הבגד.

והרי עניין של שִׁכחה גם בבית: הוא הלך לקחת איזה מכשיר בחדר עבודתו וכשבא עד הארגז עם הכלים, לא יכול בשום אופן להיזכר, מה דרוש לו כאן, עד שחזר אל הרפת, ראה שרשרת מפורדת החוליות ונזכר שדרוש לו חוט ברזל לתיקון.

– מאין נובע בלבול מוחי?  -שואל הוא את עצמו, ונבהל מאוד, כשבצבץ במחשבתו השם מלכה, מלכה פריש, זו הנערה המיושבת והשקטה, הסובלת גם היא בחשאי ושיגעונות דודתה.  רק לפני חודָשים הובאה אל הארץ יתומה זו, בת אחיה של פֶּשֶׁה. גם בביתם כבר שבעה יסורים די!

אבל מה זה נעשה איתו? האם נער צעיר הנהו, שלא יוכל לשבת במנוחה ליד הנערה הזאת, מבלי שירגיש גירוי בעצביו?

בשעת פנאי, התרגלה הנערה לעיין בעיתון, ואם קורא הוא בו אותה שעה, היא מתיישבת סמוך אליו ומורידה ראשה לעיתון.

רגל יחפה אחת תלויה לה באויר, השנייה עם ברך ערומה, כפופה על הספה ונוגעת כמעט בשוק ירכו.  הוא לא שקט.  גם ידה הערומה, יש בה משהו, שמעורר בו בירוי.

קודם היתה הנערה לובשת שמלה עם חלקי שרוולים קטנים, והיה רק המרפק שלה מושך אותו לנגיעה.  כעת היא לבושה שמלה אחרת, שאין בה כבר זכר לשרוול, והיד כולה ערומה עד עצם הכתף, יד דקה ולבנה, שעורה שקוף והיא בלי משים משחקת בברך ועוברת על הרגל היחפה. והנערה בקריאתה קרובה אליו מאוד, כפופה כולה אל העיתון ותלתלי ראשה פזורים על זרועו.

הוא כופף ראשו ונוגע בשפתיו נגיעה קלה בשערותיה.  מלכה מזדקפת, סומכת גבה אל הקיר ומביטה לפניה בעצבות.  הוא נוטל בידיו את ידה החמה, מביט ישר בעיניה ושואל: – לא טוב לך, מלכה, אצלנו?

היא לא עונה על שאלה זו ישר, אלא נוגעת במצב הדירה, על הצורך בריפוי רדיקלי ותכוף, והוא מגלה לפניה את כל לבטיו בחיפוש כספים ואת אופן החלטתו כיצד לשלחה לחוץ לארץ עם תחילת הקיץ הבא.

הוא לא יכול לכבוש את יצרו, תופס את מלכה בין ידיו האמיצות ולוחצה אל לבו בחוזקה עד שהיא פורצת בצעקה מתוך כאב, נאבקת איתו להיחלץ מידיו ובורחת ממנו.

כשהלכה מלכה, הוא שוקע בהרהורים נוגים: איזה מחזה נורא להתהוות בבית לו פָּשַׁה שבה מן המושבה ברגע של המשחק עם הילדה: לו כי השדה מקצת מן המקצת משובבות זו, הרי היה נוצר גיהנום חדש בבית – והיתה צודקת! הלא הוא עצמו היה לפנים קנאי גדול, והיה מוכן לכל מיני שטותים מסיבת קנאתו היתרה.  כעת כהו שתי ההרגשות יחד – גם הרהבה וגם הקנאה.  כהו גם רגשות אחרים ואת מקומם תפשה שאיפה אווילית כי קצו יבוא לפני שהגוף יתחיל להתפורר מחולשה וזקנה, אלא ילך לו מעולו ככה פתאום, באמצע העבודה, כשעדיין לא הסתלקה ממנו צורת בן אדם חי ופעיל!

מחלונו הוא רואה את הגבעה עם קברים לבנים בתוך חורשת האקליפטוסים.  מה יתפוס שם? אך מקום קטן, כדי אורך גופו וחסל... הוא היה שם לפני שבוע ימים, היתה במושבה באותו יום חתונה, אבל באותה שעה הזדמנה לוויה; והוא בחר באבל במקום משתה והלך אחרי ההלוויה.  זה נתן לו את האפשרות לראות את החידושים הנעשים בבית העלמין: נבנתה הגדר מסביב, הופיעו מצבות נהדרות עם שבכות ברזל וארזים נטועים בתווך, אבני שיש יקרות ופארים וקישוטים.  על גבי קבר צעיר היו פזורים פרחים, שעוד לא הספיקו לִבּול והוא אמר לנפשו:

ודאי שיד אהובה הניחה אותם! הייזכר גם בי מישהו לאחר מותי?

... אולי פעם אחת בשנה, ביום פטוריו תבואנה אלי הבנות! הלא הן עמוסות עבודה, כל אחת לפי מצבה, ומתעוררת כאן אצלו השאלה לפני מי יותר מסובכים החיים – לפניו, שכבר יורד מן השלבים ודרכו קצרה, או לפני בנותיו, שעוד צריכות לעלות בסולם ודרך ארוכה וקשה לפניהן? צִמְחִיָּה, זו הקטנה שלו, שהתחתנה בקבוצה, כותבת בנוסח אחד תמיד ומבטיה לו, כי מאושרת הנה – היאמין לה? – מתלוצצת על זה שאלוהים בירך אותה בעשרים ילדים בבת אחת, חברים קטנים שלה ושל הקבוצה.  לא לחינם פיזר עליה אבא'לי כסף לחנכה בסמינר לגננות!  זה היה הגורם שיחליפו לה את עבודת המטבח במקצוע שלה ויעשוה ל"רועת הכבשים הקטנים הללו".

מִצִמְחִיָּה עוברת מחשבתו לבְרוּרָה, הבת הבכורה שלו.  זו גרה במושבה ומשאה גם כן כבד, כבד.  שלושת הפעוטים אינם נותנים לה מנוחה לא ביום ולא בלילה.  קשים חייה וקשה מצב רוחה.  הבעל אדם קשה, עריץ, מכביד שלטונו עליה.  העמל והדאגה מוצצים את לשדה, גוזלים את יופיה, הגופני והרוחני, מעכבים את התפתחותה הרוחנית.  התרחקה מספרות ומכל עיון שכוחה היה נתון להם בעלומיה, עוד לא מלאו לה שלושים שנה והיא נראית כאשה באה בימים.  זקנה בְּרוּרָה בעודה צעירה לימים, רחקה מכל עיון בספר ותיסוג אחור.

מועקה כבדה הוא מרגיש בלבו בשעה שרואה את פניה הכחושים, התלמים הכחולים מתחת לעיניה ואת רזון גופה שהצטיין פעם ברעננות יוצאת מן הכלל. ומתעוררת אצלו שאלה, האם לא הוא אשם במצבה, משום שלא ידע לעזור למצוא את אושרה? הוא לא חקר ולא למד את האדם, שהילדה בחרה בו.  בקוצר רוחו לא הבין שהילדה לא למצוא בצלו את הסיפוק הדרוש.  ודאי שהוא אשם, כי אפס הוא, תולעת נרמסת ואינו מוכשר להביא תועלת, לא לעצמו ולא לאהובי נפשו.  לשם מה יוסיף לחיות?

מן החוץ מגיעים אליו קולות מקולות שונים – מקשקשות המכוניות, נוערים החמורים, ערביים ניצים ומתקוטטים בשובם מן העבודה, והוא את קול לבו שומע, הרוטן, המוכיח והבמזה אותו על האושר שמנע מילדתו.

לפתע פתאום קרה דבר שבשמי היישוב התחילו לעלות עננים שחורים.  בצבצה וקמה התנגשות חדשה בבית הלאומי לישראל, והמסיתים התחילו רוקמים את מזימות הרשע לגזול מעם ישראל את שריד קָדשו, את הכותל המערבי...

במתיחות עצבים מחכה זלצבורג לחדשות יום יום ולא חושש שבתוך ההסתה הטמאה צפונה גם מחשבת זדון על איבוד שאריתנו בארץ, לא הכותל דרוש להם, דרוש נפש הציונית!

הוא לא ראה את הכותל המערבי זה שבע שנים, ועכשיו לילה-לילה בהתעוררו משנתו הקלושה מיד הוא נמצא על יד הכותל.  רואה את הנדבכים החדשים, שהוקמו על ידי זדים, רואה את המואזין למעלה, בצד ימין, עומד וקורא את המוסלמים לתפילה.  עיניו, עיני השטן מביטות בשצף קצף על המתפללים למטה אצל הכותל.  פתאום מאי שם נזרקו אבנים על ראשי המתפללים.

ההתנקשות הטילה סערה גדולה.  זרם של מחאות.  גם לבו של חיים זלצברג רוטט וזועף, קובל ומתמרמר, ובאספת המחאה הפומבית, שנערכה בבית התפילה, הוא מתפרץ מבלי שהיה מוזמן לכך.  הוא רוצה להיכנס לרשימת הנואמים, אבל לבו דופק בחוזקה ואינו נרשם, רק שומע בנשימה נעצרת לדברי אחרים.  "קהל נכבד!, פונה נואם אחד חיוור ונרגש אל ההמון, "הנה התאספנו כאן להביע את התמרמרותנו על ההסתה והאיומים והשקרים של שכנינו, אשר הגורל קשר אותנו לבנות איתם יחד את הארץ, ההרוסה על ידם.  עומדים אנו תמהים ומשתוממים, כיצד אפשר קֳבל אור שמש, לעיני כל העולם לחבל מזימות שקר ולהציג בתור" מרד" את הרגש העמוק הטבוע בלבנו, לשריד היחיד של קדושת קדומים ותפארת העבר? בשקרים גסים הם מכריזים על "מוקש שטן", שלפי דעתם מתכוונים היהודים לשים תחת יסודותיו של מסגד אל אקצה ולגזול מהם את מקדשם הראשי.  לשם כך הם קוראים את כל העולם המוסלמי להזדיין לשם הגנה על קָדשיהם כלפי היהודים "המורדים"...

"בבדותות הרשע שלהם כלולה תכנית המזימה לא רק לבלוע את כבשת הרש, אלא להעבירה כליל מן הארץ הזאת.  וכהה הם אומרים בלבם: ברור וידוע, שעם ישראל לא ירצה לוותר על פלֵטת מקדשו, יתקומם ואז יקל להם להפיח את האש, להצית את המדורה ולהעלות על המוקדש את העם חדל האונים, את ה"ולד-אל מיאת" וכוהני הבעל יריעו בנצחונם! "הפוליטיקאים שלהם – אינם רק למהומות ולסכסוכים.  הם הוציאו את כל מטען השקר מבית גנזם למלא בו את כרוזיהם.  הם מפרסמים טלגרמות משבטי הבדווים וראשיהם על היותם מוכנים לשפוך את דמם כדי להגן על מקדשם... מחרחרי ריב ומפיחי כזבים מראים ערנות והתלהבות שלא היתה כמוה בכל שנות התנועה נגד הציונות, והם מקווים להקים את העולם המוסלמי "לגמור את החשבונות עם אותו עם שהכניס להם עושר וחיים והתפתחות ופריחה וכעת צריך להורידו מהבמה, לעוקרה מן השורש.

"התעמולה הולכת בצעד ענק קדימה.  מי ימנה את מספר ההסתות והאיומים והכזבים והבדותות השפלות לשם עקירת הכול מן השורש  החל מפלֵטת מקדשנו, הטבולה דמעות הדורות מתוך כמיהה וכאב, עד אחרון הניסיונות של חידוש מולדת, הנקנה בזיעה ודם.

"אבל מה נענה אנחנו, אחַי? יחד עם כל ההתמרמרות הגדולה שבנפש, עם כל השוועה וחירוק שיניים מצער וכעס, יש עוד בלב הביטחון, שאת עבודתנו להפריע – אין ביכולתם בכל מאמציהם! אם חלק העם שעלה להחיות את הארץ, עדיין קטן הנהו, אבל הוא די חזק בכוחו כדי להגן על עמדותיו.

"האם לפני עשרות בשנים לא ידענו לאן אנו הולכים ובין איזה פראים אנחנו תוקעים את האוהל? הלא היתה הארץ בימים ההם מלאת גזל ורצח לא פחות מעכשיו, והמשטר היה הזוב אולי עוד יותר מעכשיו.  אף שעל אחד מחוץ למושבה, לא יכלו בערב לצאת בלי חזקת סכנה; כי מלאו הדרכים שודדים.  ולמרות כל זה תקעו החלוצים הראשונים את היתד בלי היסוסים, חרשו ושִׂדדו, זרעו ונטעו.  עם בוא היבול היו השכנים מתגנבים ושודדים את יגעי כפינו, אבל חלוצינו הראשונים התגברו על כל אלה ואת עבודתם המשיכו!

"היפול כעת לבנו ונפחד מרוקמי המזימות וטופלי השקרים ומקריאות לאיסלם שיקום להגן מפני מרד מדומה על קָדשיו? האיסלם החזק, יש לו חוש בריא והוא יודע לשקול דבר לאשורו.  לא יכחד ממנו, כי עם ישראל אשר תורה מורָשה לו ומוסד חייו מיוסד על קדושה וטהרה, בטח מבין כיצד להעריך ולכבד קָדשי אחרים ותביעו בלתי צודקות רחוקות מגבול שאיפותיו.

"אל יפול לבנו, אחים! זה אלפי שנים קמים עלינו לכלותנו והעם חי עדיין ובקומה זקופה הוא הולך לקראת העתיד.  כל תחבולות שונאינו לא יגרעו מן המרץ להמשיך את עבודת התחייה.  תחיית העם והארץ, אשר עמדה דורות רבים בשממתה.

"אנחנו הרימונו את שכנינו משפלותם.  במטר של זהב העשרנו את עריהם ואת כפריהם.  עכשיו הם הרימו ראש ואומרים להשמיד לעינינו את תקוות שנות האלפיים של עם עולם – היה לא תהיה כזאת!  יד אלוהים, שמנהלת בנו, תוציא אותנו מסבך ההסתות ודיבות השקר אשר אפפו אותנו מכל העברים.

"רק מנוחה כלפי פנים, אחי היקרים, אחדות ושלום, עבודה הדדית והבנה הדדית!  הרחיקו מכך פירוד דעות וחילוקי דברים אז תִּשָּׁבַרְנָה מזימות השקר וכלו נפלו שונאינו.  תצמח האמת מן הארץ ואנו את דגלנו נישא ברמה!"

כילה הנואם.  אחרים דיברו קצרות אחריו, אבל גם כן ברוח זו כמעט.  רק זלצברג נשאר אילם ובלבו מתרוצץ היאוש: – לא יועילו, לא יועילו כל הדיבורים!

 

RE CWמלאך בגופי שוכן.ן,ין ספק,

 

פרק ב'

כשחיים זלצברג מפליג לתוך זיכרונות עברו הארצישראלי – הוא מרגיש כאילו נישא בספינה על פני הים והגלים שוטפים פעם לאטם, ופעם דופקים בזעם כאומרים להפוך אותה ולהורידה תהומות.

הוא בא אל הארץ כשש שנים לפני המלחמה העולמית, התיישב בירושלים ומשם השקיף על היישוב, כדי ללמדו ולתור לו ולאחרים את הדרך.  דעתו היתה, כי עיקר עבודתנו צריכה להיות רכישת קרקעות, כל הקרקעות הפנויות, ולבסס את העם על החקלאות.  והנה נזדמן לו אדם אשר טען לתעשייה, שהיא תציל את שממת הארץ  הוא נטה אוזן קשבת לדעה זו ופתח את בית החרושת, שקבר בו כמעט את כל הונו.  טרם שנראה הפרץ במעשהו, הוא היה מסור כולו לשאיפת חייו: הפרחת היישוב והתקדמותו.  מעל שולחן העבודה במשרד שלו היה תלוי לוח שיש לבן ועליו חרותות באותיות כחולות המילים: "מה עשית היום בעד העם והארץ?" והיה תמיד משתדל, כי יוכל לסכם את עבודת יומו באיזו פועלה בכיוון זה.

יחד עם העבודה הציבורית, הוא אהב חיי חברה, ופתח את דלתות ביתו לפני כל אדם, שהיה לו איזה עניין של התייעצות איתו. גם קבע ערב אחד בשבוע, מוצאי שבת, לקבלת אורחים, וככה נעשה ביתו בית ועד למורים, לסופרים, לאמנים ולכל בן תרבות שבירושלים.

דירה שכר לו בעיר העתיקה, מול הר הזיתים.  מהגזוזטרה המזרחית של מעונות היה מתבונן אל ההרים מסביב – הנה הר הזיתים עם בית העלמין שלו, אשר אליו נשואות עיני רבבות מבני עמו, נפשות הולכות ומתנוונות, ורק שאיפה חיה אחת יש בלבם – להיקבר בארץ אבות, על הר הזיתים.

הר זה חשו, היה מצד ביתו, אף עץ לא נראה עליו, אף שיח ירוק, רק אגבנים, אבנים לבנות עד אין מספר, אשר דממה ושממת נצח שוררות ביניהן.  רק בלילות מפריעה לעיתים את הדממה יללת התנים.  או יש שבלילה פתאום נוצצת שם אש קלושה בשעה שבאים אנשים לחפור קבר חדש ואז יידע חיים זלצברג שהחופרים מכינים למאן דהו מעון עולמים למנוחה ופדות.

כשהיה זלצברג נושא עיניו שמאלה מגזוזטרת ביתו, היו עיניו רואות את המון הבניינים המפוארים על ההר ובמדונו.  את המסגדים הרבים עם גגי הנחושת העגולים והמבריקים של בתי התפילה השונים, את הגנים הנטועים ואת כל תפארת העמים, ולבו היה מתמלא קנאה גדולה, כמו אותה הקנאה שהרגיש בלכתו לרגלי בית החרושת שלו לחוץ לארץ, והשווה את עושר ערי אירופה, מול אלה שבאסיה, כלומר בארץ ישראל.  והלב התכווץ אז מכאב על עניות עמו וארצו.

כל היפה שבעיר הזאת הוא שלהם.  אומה אחת שכללה לעצמה פינה זו של ההר, השנייה – פינה אחרת, גם הר הבית והר ציון תפוסים בבנייניהם.  כל הטירות וההיכלים שלהם הם.  כל היפה ומרהיב העין בידיהם הוא, ואנו – כל רכושנו הוא הקברים הללו על הר הזיתים וכותל עתיק אחד, הכותל המערבי, רווי דמעות הדורות! ומי יודע, אם לא יבוא יום מר ונמהר, ששכנינו ירצו לגזול גם אותו ולהוציאו מידינו בציפורניהם החדות?

לגאולה ולתחייה רחוקה היתה הדרך.  היישוב התנהל לאטו.  לא היו אנשים ולא היו אמצעים להתיישבות רחבה והעיקר שהעם שבגולה היו ברובו מחוסר הכרת התחייה, לא חש בכל הכובד והסכנה של כבלי הגלות ושאיפה השחרור ובניין מולדת רחוקה ממנו.  אפילו אלה שנשאו ברמה את דגל הציונות, לא זזו מעל סיר הבשר, רק התפארו בלבם, כי גדולות הם עושים לעמם.  אל הארץ עלו אחד מן העיר ושניים מן המשפחה.  אם הזדמן לו לזלצברג אחד התיירים הציונים, היה מעמיד ישר את השאלה על עלייתו אל הארץ ואם הלז תלה את סיבת אי התיישבותו בארץ – באשתו, שהאשה אינה רוצה לסבול את קשי החיים שבכאן, היה זלצברג מוצא כלי הגנה על האשה העברית, שהיתה בימים ההם מחונכת רק על ברכי תרבות זרה.  בשעה שכל ילד מישראל למד באיזה אופן שהוא תורה או תלמוד וספק בדרכים אלה את רוח היהדות, מנעו מאת הנערה אפילו ידיעה קלושה על עמה ושפתה ולכן האשמה אינה באשה אלא במנהיגי העם ובמחנכיו.

למבקרי ביתו במוצאי השבתות היה חיים זלצברג משתדל להנעים את שעות הערב.  על פי רוב השתעשעו במוסיקה.  חוץ מגרמופון משובח, שנמצא בבית והיה תמיד מוסיף לקנות אליו טבלאות חדשות, היה זלצברג מזמין אליו לעיתים קרובות חניכים מחינוך עיוורים, שהיו מנגנים בכלי זמר שונים.  עם החניכים האלה נמצא זלצברג ביחסים קרובים.  הוא היה בימים ההם הפטרון שלהם, ודאג הרבה למוסד להמציא לו תמיכה מן החוץ.  חיבב מאוד את הנערים האומללים הללו, בייחוד התיידד עם עזרא, תלמיד ספרדי צעיר, חכם ויפה-תואר שניגן על צִתְרָה.  איתו היה זלצברג נכנס בשיחות ארוכות ומצא, כי הוא פיקח יותר מהרבה פיקחים, שאור עיניהם לא עוּמם, אבל שכלם לקוי.

ב"ריבוע" בין ארבעה המנגנים, היה עזרא החביב לו תופס מקום בראש.  כשהתחיל לעבור באצבעותיו על מיתרי הצתרה, היה זלצברג נוטה אוזנו כאפרכסת.  הקולות שהתחילו בחשאי עלו וירדו, נקבו בלב והעמיקו.  הוא שמע שירה רכה וענוגנ של נפש המתגעגעת לחופש, לחיים ואור שנשלל ממנו – ופתאום השתנו הקולות והתפרצו בעוז לבשֵׂר אביב, נעורים, אושר...

שתי הילדות שלו היו כמוקסמות מנגינתו של עזרא.  הן הסתכלו ארוכות בעיניו האפלות ועצב עמוק השתפך בפניהן.  כשנפסקה הנגינה הן לא הרפו מעזרא והתחננו לפניו: – עוד, אדוני, עוד! – ופני הסומא נרו מאושר והוא מתעמק רגע לחשוב במה להתחיל הלאה.

המנגינה נמשכת וזלצברג כבר אינו שומע אותה, כי מחשבתו נישאת למרחקי העבר. – הוא נער עדיין, עוד יושב עם המורה בחדרו בבית אבא ולומד בחברותא עם חברו תנ"ך ותלמוד.

הוא נער צעיר, אוהב את שרה – ב דודו העני, ואת אהבתו מדתיר עמוק בלבד והנערה מתחילה להרגיש בה וכשהוא מופיע בבית הדל ומוצא אותה כובסת, או שוטפת רצפה,פניה נעשים חיוורים תחילה, אחרי כן מתאדמים מאוד והיא כובשת עיניה בקרקע.

הוא ממתיישב על הספה הרעועה, מסתכל בצימאון בתנועותיה המהירות, רגליה החשופות, צווארה הלבן, ולא יודע את נפשו.  רק פעם אחת העז לתפוס את ידה, לנשקה.  היא רצתה לבכות והוא ברח מביתה.

 

ובבית הוריו כבר מדברים בו "נכבדות".  באים יהודים, לבושים קפוטות ארוכות וגם קצרות ומציעים שידורים.  עשירים כולם. ככה וככה אלפי רובלים! ההורים בוחרים ובוחרים, עד שהוחלט אצלם איזה דבר ונוסעים איתו אל ה"התנאים".  שאלו אותו אמנם אם פֶּשֶׁה מוצא חן בעיניו, אבל זה היה כעין צחוק והעניין נגמר כולו גם בלעדיו, גם בלעדיה.

שרה המסכנה שלי! הוא שמע שהיא חלתה ויובילו אותה הוריה לאיזו אחוזה, לקרובים, לתקן את בריאותה.  לא ראה אותה שנים, רק לפני עלותו לארץ ישראל, חקר ודרש על מקום שבתה ונסע אליה להיפרד.

– האתה זה חיים? – שאלה מתוך דמעות – איזה מראה של גביר!

ובשמעה שהוא נוסע לארץ ישראל, הרימה את שתי כפיה כלפי שמיא ותישא תפילה:

– הלוואי וגם אנחנו נזכה לכך!

הוא מצא אותה כדרכה בניות, אבל לא עניות מנַוולת, רק טהורה ונקייה.  שני הילדים שלה, יצחק ודבורה, פעוטים נחמדים; הבעל מלמד תינוקות והיא סורגת גרביים ומתפרנסים בעזרת הם! שום עזרא כספית לקבל ממנו לא רצתה, רק את המתנה בשביל הילדים לא החזירה לו ותשמח את לב הקטנים.

ואף על פי כן עשה אחרי כן איזה דבר בשבילם. – כשחלה הבעל לאחר שנים, הרופאים אמרו שהוא זקוק לאקלים חם ואם לא – חייו בסכנה, פנתה אליו שרה במכתב והוא  מיד נענה לבקשתה.  עברו ימים מועטים ויביא אותם לכאן, פתח להם חנות והם מצליחים.  עכשיו הם בעלי בית במאה שערים, החנות גדלה, רק עניין אחד מעיב את שמי שרה ובעלה: – הבנים הלכו לקבוצה! על זה נוטפות עיניהם דמעות.  גם זה זה שבחור שלהם התחתן עתה עם צִמְחִיָה שלו ונעשו מחותנים איתו – לא נותן סיפוק מלא לנפשם.

כשהיתה נפסקת המוסיקה, והאורחים גמרו לסעוד את לבם, שוחחו שעה קלה, נפרדו והלכו.  זלצברג היה נשאר עוד שעה ארוכה יושב על מרפסת ביתו ושואף אויר ההרים הצח.  הנה הבהב כוכב נגדו.  ערב ערב הוא מהבהב באותו מקום.  מה רועד הכוכב ומה הוא שח לו מעולמות הרחוקיםבמושבה התיישב זלצברג אחרי שנסגר בית החרושת ויפרד משותפו.  בשארית הכסף שהציל, הוא קנה את שני הכרמים – כרם ענבים וכרם שקדים.  זה היה בהתחלת אותה השנה, שבסופה פרצה המלחמה.  לבשורת פתאום זו, של מלחמה, הוא לא התייחס ברצונות, לא האמין באמיתותה.  איך אפשר – הוא צועק למִתְוַכְּחָיו – שבאירופה הנאורה, התרבותית – תתלקח מלחמה כללית, ההשתגעו העמים האלה?

מכל העברים כבר באו ידיעות מרגיזות על אמיתות הדבר, והוא עוד מחכה להכחשות וחושב שוודאי אך צחוק עושים להם בני-אדם ומחר יבואו העיתונים ויכחישו את הבדותות.  יגלו כי השמועה הכוזבת עברה ובטלה מן העולם.

אבל העיתונות מוסיפה לדבר על רצינות השמועה ומוכיחה באותות ובמופתים, שהעניינים יגעים.  התגלה שפתחון פה לחיה הרעה נתן המאורע שקרה בְּסֶרְבִּיה.  באו ידיעות זו אחרי זו, שרוסיה כבר הזדיינה לצאת לעזרת בני גזעם – הסלווים; שאנגליה וצרפת הן בנות ברית לרוסים, לברברים. אנדרלמוסיה בעולם – הכול נגד גרמניה!

הפליא את העולם שזו, גרמניה האבירה, אחרי כורתה ברית עם אוסטריה, התחילה לחפש דודים אצל טורקיה, בת בלקנים דלה, השרויה בפחד תמיד מפני החיים, התלויים לה מנגד.  בארץ ישראל כבר מורגשת ההזדעזעות.  הנה את הערבים קוראים לדגל,וגם צעירי היהודים נקראים.  מהם הולכים לצבא או נפדים בכסף מלא.

המהומה הלכה וגדלה מיום ליום.  מבוכה ופחס שררו בכל.  צורכי אוכל עלו פתאום למחירים כאלה, אשר שום איש עני אינו יכול להתקיים בהם.  גם את האמידים תקף פחד הרעב, כי הבנקים סגרו את קופותיהם ורק הבנקנוטים היו עוברים לסוחר.

ואחרי כל אלה עוד נדמה לו לזלצברג, שזה אכן חלום רע, אשר עבור יעבור עד מהרה; מאמין הוא באמונה שלמה, כי החרב המתהפכת על פני אירופה, תשוב מהר אל נדנה והשלום ישתרר, כי כלום אפשר הדבר שהתרבות האנושית פשוט את הרגל באופן כה נורא?

את ספרה של ברתה זוּטְנֶר, סופרת השלום, הוא קרא לפני זמן קט ועוד חי בלבו רושם הספר.  הסופרת עצמה לא מכבר סגרה את עיניה והוא פנה לזכרה ושאל, אם עצמותיה לא תזדעזענה בקבר לרגלי מאורע הדמים האיום, שעומד להתרחש בעולם מחדש.

– לא! – צעק אימים! – איה הם לוחמי השלום וכל הישרים בלבותיהם? מדוע אינם מרימים את קולם ואינם גוערים בשטן, המאפיל על אור העולם? האין די מילים בפה להביע את אימת הכיעור הזה, שתקף את האנושות?

ובארץ ישראל הקטנה הוסיפו לקרוא בחורי חמד אל הדגל.  מן השדה, מתוך החריש והשִׂידוד לוקחים אותם והם הולכים מלאי עוז ואומץ לקראת הסכנה.  אי אלו אמהות מראות מרץ נפלא ומתאמצות לא להזיל דמעה בהיפרדן מן הבן בנשיקה חמה.  הן מקבלות באהבה את חובת המדינה, מסייעות בהצלחה – בנות החיל.

והלהבה מתלקחת יותר ויותר ובכל אירופה פשטה.  שכחו כבר את סרביה ואת אוסטריה – החִצים עפים הרבה יותר רחוק.  מכל עבר מתנגשים החילות – על הים ועל היבשה שוטף הדם ונופלים קרבנות אדם.

בתוך ריקוד השטן רואים את טורקיה העלובה.  מנצלת היא את יושביה ולוקחת מהם בתוקף כל מה שמשיגה אצלם – סוסים, עגלות, רתמות, פרות, קמח וכל מיני מכולת.  ענייה מרודה, היא שולחת את הצבא שלה ערום, יחף ורעב, ומה עושה הלז? כשמגיע לאיזה כפר, הוא פושט ידו לבוז בז.

מי משך עלובה זו אל התופת, אם לא גרמניה האבירה? חרק זלצברג שיניים וקילל את גרמניה ואת כל האדירים אשר יחדיו הפיחו את תבערת הדמים, הציתו את כבשן האש, אשר אליו הושלך הנוער של כל העולם וגם הנוער הישראלי בתוך והוא שואל:

– למה עוד אנחנו באמצע? למה ישטוף כמים דם הנוער שלנו על שדות הזרים – אם בשביל הרדיפות, הצרות, והעלבונות שמחלקים לו מלוא חופניים ובשביל הרציחות שרוצחים אותו גם בימים כתיקונם"

אבל מה יועילו השאלות והקובלנות?  ובאותה שעה נשר שחור כבר התעופף על שמי האנושות, צרה אחרי צרה כסוּפה באה והתגלגלה, כחלום איום.  זלצברג פתח את ספר איוב ללמוד ממנו ולדעת ברור כיצה הלה התייחס אל הפגעים הרעים, שבאו עליו כחטף.  אבל איך להידמות אליו? והרי הוא, חיים זלצברג, אינו מן הגיבורים, גיבורי הכוח, הוא רק תולעת ולא איש.  ולו אין כל יכולת לעמוד הכן בפני פגעי הזמן – הוא בוודאי ישקע בתהומות מרוב צער ולח. הזמן!

ובימים ההם כבר התפתחה הילדה שלו בְּרוּרָה, שגמרה בשנה ההיא את בית הספר, קלטה אל נפשה את אימת הפגעים.  באחת קלטה את המצב וסבלה ממנו.  פעם מצא ביומנה רשימה שנגעה עד נפשו.  היא כתבה:

"ערב ערב אני מסתכלת בנוגה, קובלת על אורו וקוראת לו: אסוף נָגהך נוגה! העולם כל כך אפל, חושך ועלטה שוכנים בכל – חושך ביום וחשוך בלילה, רק להב החרב המתהפכת נוצץ בעולם.  ובשעת חירום זו, איך אתה, נוגה, מעז להציץ מגבוה במבטך הלועג והדוקר כל כך?

אסוף נָגהך, נוגה, ואל תאיר לבני אדם, המתחכמים ליצור מדי יום ביומו תחבולות חדשות של הרג ואבדון.  וכששבים אנשים משדי-הקרב בדורכם ברגל כושלת על פגרי אדם, הם מביטים עליך בתמימות והשתוממות.

אסוף נָגהך נוגה ואל תאיר את הדם ואת החטא!"

ככה גמרה הילדה שלו את השתפכות נפשה בימים ההם. ועל דף אחר שבאותה המחברת כתבה עוד בּרוּרָה שלו:

"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ – הבאמת האמין בזה הנביא? והרי רואים אנו, שגם בין בני אדם, אשר בצלם אלוהים נבראו, אין שליטה לשלום, רק החרב והדם מתווכים ביניהם, ואיך יהפכו עורם הזאב והנמר? לא יתכן הדבר, ואך שווא חלם הנביא על "'העתיד היפה'!" – ילדה חביבה שלו – איזו תפיסה עמוקה היתה לה בגיל הרך.

*    *   *

עבר החורף, החורף השני בעבודתו החקלאית, והנה גם בתוך צער המלחמה נמצאו לו רגעי סיפוק למראה הכרמים החרושים והמעובדים יפה.  התחלת האביב מצאה את כל כרמי הסביבה חרושים וסרוקים במשדדה למשעי, כחתנים לפני חופתם.

הטבע צוהל ושמח למרות כל אימת החרב המתעופפת על ראשי רבבות בני אדם ופתאום מופיע שונא חדש ונורא, אשר גזל את שארית הכוח, הנשארה לפלֵטה.

הארבה בא.  זו המפלצת הנוראה, שזעזעה את עצביו והפכה את שערותיו לבן.  ובא הארבה כחשרת עברים, כיסה את עין הארץ והטיל את ביציו באדמה.  נחוצה היתה ממשלה חזקה, למען שתהיה האפשרות ללחום באויב הזה, אבל לאוכלוסין חסרה כל עזרה להגנה בצר להם, והם באין אונים ובאין אמצעים ניגשו למלחמה במזיק.

מתוך העבודה הקשה של חפירה מתחת לעצים, למען השמד את ביצי הארבה, הוא פקפק בתוצאה רצויה ושאל את עצמו: מה יהיה אחרי כן, כשהארבה יאכל את הכול ועמל היישוב ירד לטמיון?  האם לא תצטרכנה המושבות לפשוט יד לעזרה, ולקבל "חלוקה" חדשה?

הדבר הזה, פשיטת יד לעזרה, היה בשבילו האסון הכי גדול מול האסונות הקודמים.  הוא חרד כולו למחשבה שיצטרכו לעורר רחמים על האיכרים בארץ ישראל.  לשלוח להם לחם להשביע את נפשם הרעבה.  הרגיש דקירות במוח, התלבט בכרם כמשוגע, פרך אצבעות ידיו ולחץ את צדעיו.

בשובו מלא יאוש הביתה, צריך היה להתחפש כעַז בפני המשפחה, להראות  אומץ לב, לעודדם ולחזק את לבם שיתייחסו אל הכול בגבורה ולהאמין שהשונא החדש עבור יעבור מן הארץ, לא יחבל ולא ישחית.

עברו ארבעה שבועות של פחד מפני עתיד הארבה. הוסחה מן הלב הצרה העולמית, בשעה שהאויב הפנימי כבר את ההוויה ומחזות של חורבן הארץ החרידו את נפשו.  מיום ליום גדלה המועקה בלב ונדמה שאין לו כוח יותר להמשיך את החיים.  אבל יחד עם זה הכיר בחובה של פעולה מאומצת במלחמה עם האויב שעומד להחריב את כל יצירת העם אשר הוקם בארץ.

– שבעתיים דרושים עתה הכוחות כדי שנוכל לעמוד הכן במערכה ולא נעזוב את המשמרת! – היה אומר לחבריו בהגנה כלפי הארבה.

אבל מה לעשות אם אין הכוח הדרוש? – היה שואל את עצמו.  קרה לו שבאמצע חפירת האדמה לחיפושי הביצים בגן או בכרם, צריך היה פתאום להישען אל איזה גזע מרוב חולשה והוא נשך את אצבעו בעצבנות, אחרי כן מסתכל בעיניים תועות באצבע זו, רואה בה את עקבות שיניו ועקבות הדם ומהרהר באיזה דבר בלתי ברור, סוגר את עיניו ושוב נלחץ אל העץ.  אז היה שבתוכו הרגיש כעין זרם חשמלי, היה מזדקף, זורק מבט חודר אל הסביבה.  רואה אורות וירק וחיים רוחשים בכל היקום ומהרהר הוא בעצמו: הנה, כל החמדה הזאת עתידה להישמד על ידי אויב קט, המסתתר בתוך האדמה, בתוך תא בלתי ניכר כמעט!

במצב רוח כזה עברו עליו כארבעה שבועות.  והנה יצא המזיק הקטן, הזחל, לאויר האולם.  פעוט הוא, אבל השחור-שחור זה מזוין בכל מכשירי החבלה וכלי המשחית.  בהמונים הוא יוצא על פני האדמה, ומהווה כעין כתם שחור סמוך אל העץ, והכתם הזה, כשמתחיל לזוז, ראשית עבודתו היא לטפס על העץ.  מתנפל על העלים הירוקים ומכלה אותם בזוללות.  מענף לענף הוא עושה את דרכו ומשמיד, עד שכל האץ בחלקו הירוק נאכל ונשאר ממנו רק שלד ערום.  כאן התחילה המלחמה העיקרית באויב המסוכן.  בכל מיני אמצעים ותחבולות המשתדלות לגרשו, אבל כל כלי משחית לא יצלח נגדו.  ניסו להשמידו ולא הועיל.  הוא צוחק, אינו מתחשב בכוח האדם וממשיך בשקט את עבודת החורבן.

המונים המונים לוחמים בו מצאת השמש עד בואה ואין כל פדות ואין הצלה.  הזרם הולך ומתגבר מיום ליום.  הנה כבר שוטף, הנה הוא כפלג מים מכל העברים; מתנפל על הכרמים, עושה בהם שמות ושוטף וזורם הלאה להשחית ולחבל.

מן העיר הוגשה לאיכרים עזרה: באו תושבים ופועלים ותלמידים עם מוריהם.  כולם עצבנים, נרגזים, ואין קץ לצער, ליאוש ולמראה האבדון.  נרפות הידיים, רוצים למרוט שערות הראש ולברוח הלאה, הלאה מן האסון, והנה צלצול הפעמון: שוב קריאה לעזרה נגד זרם חדש, והנך מוכרח לאגור את שארית כוחותיך וללכת לקראת הזרם השוטף אל המושבה מאיזה שדות רחוקים.  אין לחכות אף רגע, הפעמון יאסוף את כל המחנות יחד לקדם את פני הרעה החדשה.

והשטן השחור, הזחל המשחית, שוטף לבטח דרכו למטרה זדונית.  זה מחנה מסודר ומאורגן על פי איזה צו מופלא, פקודה נמרצת.  מחנה הולך ומחנה בא בכיוון אחד, למטרה אחת ולא יחטיא.  חביבים עליו מקומות שקטים ועזובים., משם הוא גוחן ולשם חוזר.  לא מועילות תעלות לקבורה שמכינים לו בדרכו, לא מועילה  התמסרות המתנדבים למלחמה בשונא.  הזחל יותר חזק מכל כוח אנוש והלך ומכריע את הכול. אדם עומד נטול היכולת להשמידו, או אפילו להקטין את האסון.

וזוכר זלצברג, שלפסגת הריבוי הגיעו מחנות הזחל ביום החמישה עשר להופעתם הראשונה מתוך האדמה.  מחנות שלא היו עוד כמותם התחילו להתפרץ אל המושבה מעברים שונים בזרם כביר.  היה שגודל המחנה הגיע למרחק, אשר העין לא יכלה לתפוס את קצהו, הוא זורם ושורק, רועש וגועש; לופת את גזע העצים, לועס את עליהם עם שריגיהם, מכרסם את הקליפה ומשאיר את העץ ערום, לבן – שלד אומלל, קורע לב.  עשה השודד הארור את מלאכתו, מילא כרסו מעמל אנוש וזורם לו הלאה ברעש כשטף מים כבירים.

רק תנומה קלה תפס אדם בלילה.  לא הספיק לנוח מתוך עייפותו הנוראה, והוא קופץ עם השחר לקול צלצול בפעמון – אחת, שתיים ושלוש – סימן הקריאה לעזרה! ומאות אנשים קופצים ממשכבם, רצים ונחפזים ללחום במחנה החדש, הגדול מכל הקודמים, והנך מרגיש, כי האדמה מתמוטטת תחת רגליך ועוד מעט גם שארית הפלטה של עמל אנוש – תחרב!

יום רודף יום וכל הכוחות אפסו במלחמה עם האויב, אבל זה לא זוחל כבר, אלא קופץ ועושה את מלאכת החורבן ביתר עוז ויתר חוצפה.  שוקעת השמש, החושך משתרר על הארץ, ורק אז מתחילים להתפזר בני האדם העייפים והיגעים והמדוכאים, והם עוזבים בידי המחבל את רכושם ועמלם וכל תקוות עתידם.

הנך מסתלק משדה המלחמה אומלל ובאפס אונים ותמונת האויב הולכת איתך לכל אשר אתה פונה.  גם כשנכנס אתה הביתה ומסתתר בחדרי חדרים, עדיין הוא איתך נגד עיניך, רודף אחריך בדמיון ואין מפלט ממנו.

והנה צרה על צרה: עודף שוטף האויב הזוחל והמקפץ, שמכל הצדדים הוא בא, מכל הגבולים – הנה דור שני מבצבץ מתוך האדמה ומתחיל את דרך החורבן מחדש.

ועוד לא די בזה, כי בינתיים גדל ובגר הדור הראשון ויתחיל להתעופף באויר: יורד על העצים, מזדווג ומחפש לו מקום להטלת ביצים והקמת דור חדש.

ואצל בני אדם לא רק פסקו הכוחות במלחמה הזאת, אלא גם פסקה כל תקווה, כל האמונה להציל משהו משיני המחבל.  הידיים הכי חזקות רפו כבר ולא ידעו כיצד להמשיך את עבודת ההצלה.  ארבעה שבועות תמימים כבר אורכת המלחמה הכבדה והאויב צועד קדימה בלי מורא ופחד, גדל ומתפתח ובני אדם חדלו מצפות לגמר הסבל.  אם העין עוד ראתה אי שם איזה עלה ירוק וידעו היטב שגם זה יאבד באין הצלה.

הנוער במושבה התהלך עצוב ונדכר ושאלת יאוש בפיו:

– מה נעשה בארץ, אחרי שנחרבו כל הבניין, כל החקלאות?

והדור הישן עודד איך שיכול וענה לצעירים:

– אנחנו, הזקנים, בין כה צריכים כבר לפנות את הדרך! אבך אתם הצעירים והחזקים תוכלו באומץ כוחותיכם להתחיל הכול מחדש ועל חורבן ההווה לבנות את עתידכם.  עוד שורשי הנטיעות חיים, עוד הגזע לא כולו אכול, עוד יכה שורש חדש ויחיה, אם יטפלו בו באהבה ויחזקוהו!

וחיים זלצברג, אין בפיו מילה מעודדת.  הוא התהלך כאבל בין הכרמים החרבים ובלבו אפסה כל תקווה לראות בהם נחמה פעם; כי במה יחיה את הנטיעות החרבות? – היהפוך למקבל חלוקה, למבקש תמיכה, ועוד בשנה הראשונה כמעט להתיישבותו יפשוט יד לעזרה? – לא! היה לא תהיה כזאת! אלא ימכור את נחלתו ויבקש לו איזו פרנסה, מבלי להיות זקוק לעזרת אחרים!

אבל בעיקר עוד לא הגיעה השעה לחשוב על העתיד, כי עדיין לא פסקו כליל יסורי המלחמה עם הארבה: מעופף צעיר פשט פתאום על המושבה לכלות את שארית הפלֵטה, שנותרה זעיר שם, זעיר שם מן המחבלים הקודמים.

עומדים כאן בני אדם נבוכים ותוהים וקשה להם להחליט מה לעשות – לחבוק ידיים ולהיכנע תחת הנחשול החדש, או לחפש כוחות ולהתחיל שוב במלחמה לאחר חודשים של התאבקות?

והמעופף הצעיר בא בכוח איתנים כזה, שבִּן רגע הוא משחית עץ שניצל מן הדלקה.  אם פרי העץ אינו ערב לחכו, הוא משיר אותו ארצה ואוכל את העלים ומכרסם את הקליפה.  מפיו לא נוקה שום מין עץ: זית ושקד, עץ הדר ולימון, תאנה ותות, אקליפטוס ואזדרכת.  שד המשחית אינו רוצה לחדול ממעשהו עד שיהפוך לשממה את כל הארץ מסביב.

מעופף זה היה מכה הכי אנושה.  אם בזחל עוד עשו ידי בני אדם שמות במקצת, בקוברם חיים חלק ממנו, אבל במעופף ללחום, קצרה ידם לגמרי.  דפיקות בפחים, חבטות במקלות – אבל מכל זה לא נרתע המעופף ולא פחד עד כלותו את החורבן בשלמות.

לא היה גבול ליאוש שתקף את לבות האיכרים, והנה קמו החרדים לזרות מלח על הפצעים, בהשמיעם מוסר, שרק בעוונותיו הרבים של הדור הצעיר שלח הקב"ה את הארבה להשחית את הארץ בפנינוֱ! ונמצאו אז למקום הרבה שלוּחים: חזן ובלן, תימנים ותימניות וזקנים עך זקנות סתם.  כולם שפטו ודנו לחובה את אלה שעל האדמה לחמם ואת המצוות אינם מקיימים כהוגן – לכן הכשילם הבורא ושלח מן השמים עונשו להפוך את מעשי ידיהם למדבר שממה.

לבני אדם כבר אין לחם לשובע והמעט שנמצא לו מעורב בחול ועפר – ועדיין שנאת האחים לא הסתלקה מן הלב ומוסיפים לחפש חטאים ולהשליך שיקוצים!

*  *  *

בעצם הימים ההם התגלגל אסון נוסף על שמי היישוב: הממשלה החלה רודפת ושולחת מן הארץ אנשים, אשר חושדת בהם במדיניות יתרה, אם הם עוסקים בצרכי ציבור ובעיקר – בציונות! זו שימשה שעיר לעזאזל, עוד מן היום שהממשלה הטורקית פרקה מעליה את הקפיטולציה, ובייחוד מיום שהיא נכנסה בתוך הריקוד השטני של מלחמת העולם ונכנעה להשפעת גרמניה.

תחת שבט נוגשים העבירה את הציונות ואת העם היושב בציון.  עול קשה של מסי ממשלה הטילה על האוכלוסין.  מה לא תבעה מהם? הכול נחוץ לה והיהודים הרי עשירים הם ומותר לפשוט את עורם.

יחד עם גביית מסים מכל חלקי הרכוש עוד הגבירה את רדיפותיה עד חורמה, עוד חניקה, עד מוות.  והנה קמו צעירים לעזוב את הארץ ברצון ושלא ברצון.  אחד אחד הם הלכו ושיירות שיירות.  את רובם המריץ הרעב ללכת, חיפשו עבודה ולחם – ואין! השעה היא שעת חירום ובזרם נגרפו גם אתה שחיבבו את הארץ לא פחות מן הנשארים.  באין ברירה הלכו ועזבו את אחיהם לאנחות.

 

פרק ג'

למשק החלב שלו הניח חיים זלצברג רק עם גמר המלחמה וישתדל לבסס ולהרחיבו.  את הכרמים שלו כבר מכר וינח יסוד למשק זה של חלב.  הוא הסתגל לרעיון שמכל הונו הרב אשר הביא אל הארץ, צריך להסתפק במשק הקטן, עם עבודתו הקשה וגם המשפילה לעיתים.  כי יש אשר מביא למכירה את התוצרת שלו לבתים כאלה, שהגבירות מחפשות רק חסרונות בה והוא חוזר הביתה בלב מלא עלבון וכאב.

והוא בכל זאת את עבודתו אוהב, קשור אל הבית ואל הרפת שבנה לפי תוכניתו, מבקש לו סיפוק בעמלו, ומרומה מכל השינוי הנפלא שהתהווה במצב הפוליטי, המבטיח עתידות לעמל.

בעצם התקופה המזהירה, ענן כבד עולה על הארץ ויתגלגל האסון.  הערביים התלמדו לבעוט ביהודה ולפרוע פרעות בישראל ובאו מאורעות הדמים!

הניסיון הראשון היה לפרוע פרעות בירושלים.  הוא הלך כהלום רעם ובמוחו מתרוצצות השאלות: – מאין צצה הרעה? מי היא היד השחורה, שסידרה את שפיכות הדמים בירושלים ביום חגו של "הנביא מוסא?" אי מקור הפרעות? נפל פתאום הדבר, שלא פילל כי יקרה בארץ.  הרי עשרות בשנים ישבו שני העמים זה על יד זה, סחרו ועבדו ויחד דאגו לשלום האר – ומה קרה פתאום? השכנים קוראים תיגר על הכרזת בלפור! – האם זוהי באמת סיבת כל האסונות?

הוא עייף מן השאלות והוא מרגיש רק את נטל האסון, הצ'רטר הנפלא הזה, שזכה בו עמו, אבל איבד אותו מהר, משום שאיחר לבוא אל הארץ במספר הדרוש!  הלא במשך שנות היישוב, היה יכול להגיע לרוב ניכר כאן, אלא שהתרשל והתמהמה בדרכו.  זהו חטא, שההיסטוריה לא תכפר עליו! לא בשבעים אלף נפש צריכה היתה למצאו אותנו כאן הכרזת בלפור, אלא ברוב מכביר, והיתה זו הצלתנו.  אבל עכשיו, כיון שאיחרנו את המועד הנכון, נשוֹא נישא את העונש בעומדנו כעניים בפתח לצפות לחסדי העמים.  שהם יודו ויכירו בצדקתנו, באשמתנו נעמוד והתחנן על זכות המיעוט בארצנו!

– אבל גם שכנינו איחרו להשיג מזימתם בעורכם את הפרעות! – אמר אז לנפשו. – הרי השלטון האנגלי לא יתן למחבלי מזימות הרשע לתקוע בנו ציפורניהם, כי יש לו די כוח לדכא שאיפות דמים! ולא ידע עוד אז כמה הוא, זלצברג, טועה בחשבונו, בסומכו על היושר של שלטון נאור.  והוא עזר לארגון ההגנה העצמית, למרות שחשב כי לא יהיה בה שום צורך.  אנגליה תגן עלינו ואנחנו נוכל בלי מורא ופחד להמשיך את דרכנו, דרך העבודה והתקדמות ושלום!

– עתה שכנינו איחרו גם איחרו!  הוסיף זלצברג לפתח את מחשבתו במסיבת ידידים – מנהיגיהם אינם מבינים את זאת ואינם רוצים להושיט לנו יד לשלום, אבל יבוא יום שההכרח יאלצם לכך והם יווכחו, כי הפוליטיקה שלהם להפריע את בניין ביתנו – לא תואיל[1] מאומה.  הם לא מבינים עכשיו, כי שאיפת שנות אלפיים של עם עתיק יומין, אין בידם לעכב, אבל הם יבינו את זאת אחרי כן, רק אל נא יפול לבנו! הצדק הוא שיאיר את דרכנו הקשה והמסובכה וסופנו לנצח!

אבל כשהסתבך המצב, התבררו לו העניינים מעט יותר והוא קרא את כל הזרמים השונים להתארגן ולהתלכד לגוש אחד.

– בשעה שהעם צריך להציל את אונייתו הנטרפת בלב ים, אין רשות לפרט לעמוד על איזו דרישה מיוחדת שלו! – אמר זלצברג, בהריחו חילוקי דעות בנוגע להגנה.

הוא האמין בתום לב, שהעם יעמוד על הגובה הדרוש, ידע את תפקידו ויסייע ביצירת כוח מאוחד, שיעמוד איתן כלפי מתנגשיו.  כל מלחמת דעות ומפלגות תיפסק לשם חיזוק היסוד.  וכשהיסוד יהיה חזק – לא יעזו השכנים לחבל מזימות ההרס!

והוא טעה גם בזה! – השכנים, עזות המצח שלהם גדלה בראותם, כי הממשלה על צדם... – אַל דוֹלֶה מַענַה! – ואינה זוקפת אצבע, כדי לעצו במזימתם הרעה להסית בנו חיית טרף.  דמו רתח בקרבו בהגיע אליו השמועה על כל המתהווה בעיר הקודש אחרי הפרעות ויחס פקידי הממשלה לזה.  נתגלה לו שאין אף צל של תקווה להיעזר על ידי השלטון, וכי רק בכוחנו – ההצלה.  כי הלוא התר התירו השלטונות לערביים לעשות בנו טבח כרצונם, בכל מקום – ואנחנו לא הסכמנו! וזקנים עם נערים, עלמות ונשים, לבשו גבורה לעמוד בהגנה לקראת האויב המתנכל לשפוך דמנו.  רוח גבורה לבש את בני היישוב ויאמינו להכות את האויב אחור.  קומץ קטן של אנשים שקטים עמד בעוז לקראת המון מרצחים.  היה מתפלא אז על עצמו, איך לבש רוחו עוז להיות בין המנהיגים?  והוא ביאר לו את הדבר ככה: מפני שאיחרנו לקבץ את גלויותינו, מוטלת כעת החובה על כל אחד ואחד לאזור חיִל פי שבעה למלחמת התקומה! צרופים בכוּר הצרות וסבל היגונים עלינו לדעת עכשיו את הדרך!

– הלאה בקשת שלום ואחווה עם היד הדוחה אותנו! זה אולי יבוא ברבות הימים, כשאנחנו נהיה פעם הרבים והתקיפים בארץ! – אמר זלצברג, כשעיניו מביעות ביטחון בדבר – לעת עתה צריכים להגן בגבורה על הקיים ולא לתת לעדת נבלים להתנקש בנפשותינו.  כל אחד ואחד מאיתנו צריך להניס שבעים ושבעה ממחנה האויב.

הוא רואה את הגבורה ועוז הרוח שמבצבץ מעיני הנוער המושבתי, כצעירים כצעירות, שנקראו להגנה ולבו הולם מהתרגשות.  גם אלה הקטנים – הצופים והצופיות – כמה מאירים פניהם, כשנמסר להם תפקיד בהגנת המושבה!

בני ישראל, גבורת אבותיהם שבה לתקוף אותם! והם בקומה זקופה מוכנים לכל צרה! – מתפאר הוא בלבו.

ואויר המושבה כאילו מלא אבק שרפה.  רגע-רגע מחכים לתקפה ולהתפוצצות.  הנוער עומד בקומה זקופה, מוכן לכל צרה.  הנה ארבעה ימים וארבעה לילות עומדים כבר על המשמר.  לא פושטים בגדים ולא חולצים נעלים, עד עבור הזעם.  אי אלו ימים שקטו הרוחות ובבוא החג שלהם, של השכנים, קמה בהלה שוב ועומדים ומצפים להתקפה.  כל הלילה עמד המשמר על רגליו ולא זז.

העציב ודיכא את זלצברג יחסה האדיש של הממשלה לכל המצב הזה.  השלטון האזרחי היה כולו נגדנו, כולו מלא שנאה ומשטמה.  השלטון הצבאי אומנם שלח פלוגות קטנות של חיילים אל המושבות, אבל אלה היו מוסלמים מהודו, ובלב לא הוגש הביטחון שהם יעמדו על צִדנו במקרה של התנקשות.

בינתיים אסרו עלינו השלטונות את ההגנה העצמית, פרקו מאיתנו את הנשק ונטלו את האפשרות להיות מוגנים ביום רע.

– הנהיה כשיות נידחות, אשר יובלו לטבח בלי פומה פה ומצפצף? היה לא תהיה כזאת! – צעק זלצברג מנהמת לבו – צריך להכריע את שלטון הרשע, האומר לרמוס אותנו ולרמות את הממשלה המרכזית – הרי אי אפשר שהג'נטלמנים האנגלים יהיו כמו אל הפקידים שבכאן, אשר מסתכלים בהנאה בכל עוכרי ישראל, השופכים דמו ארצה.  וההתנקשות בחיינו – תענוגם? מחזה שעשועים!? ככה הם מקיימים את הבטחת אנגליה לעזור לעם ישראל בהקמת ביתו!?

וכמה מלח נזרה אז על פצעינו הטריים! – מוסיף לבו להתמרמר – לא די היה בשבילם דמנו השפוך, לא די קרבנות נקיים, והנה שמו השלטונות במאסר את טובי צעירינו – את ז'בוטינסקי וחבריו להגנה שלחו לבית הכלא בעכו לעבודת פרך!

הוא זוכר היטב כיצד הזדעזע כל היישוב והאויר התמלא יאוש.  נדמה שיסודנו התמוטט ואנו עומדים לשקוע לתוך תהום.  נוראה היתה האכזבה באנגליה, אשר עם ישראל תלה בה כל כך הרבה תקוות מימי טנקרד ודניאל דירונדה, עוד מימי המלחמה הזאת ועד בכלל!

בהשתרר השקט בארץ, נח הלב מזעפו.  בייחוד שימשו שמן לפצעים חמש מילים מוקסמות שהופיעו על שמי היישוב והיו לאגדה פלאית, לאחד החלומות היפים והקוסמים, שרק מעטים כמוהם נפלו בחלקו של ישראל סבא בימי נדודיו הארוכים.  חמש המילים האלה היו:

"הרבט סמואל, נציב ראשון ליהודה".

שמועה זו ירדה עד עמקי נפשו של זלצברג, וקשה היה לו לקלוט את הפלא הגדול הזה, שעתיד להביא תמורה וגאולה על הארץ  את כל חבו מילאה איזו חגיגיות ושמחה: – מושל יהודי! – והארץ לנו תהיה, לנו, לנו!

הוא היה מוכן לעורר את הקהל לצאת במחול מחניים לקראת הנציב, כמו שהיו לפנים יוצאות בנות ישראל לקראת המלך בתִפארה.  הוא ניסה לתאר בדמיונו, כיצד תערוך המושבה קבלת פנים לנציב: – היא תלבש פאר; הנוער יצא לקראתו ברכיבה על סוסים מקושטים; התלמידים בהשגחת מוריהם יעמדו בשתי שורות בצד שער הכבוד וכל הקהל אחריהם.  זוג אחד יפה מתוך הקטנים ייבחר למען הגש ברכה ופרחים לנציב.  זקני המושבה יובילוהו אל בית התפילה, אחרי כן אל המוסדות ולבסוף אל השדרות המפוארים, ששם תסודר קבלת הפנים הרשמית.  מתוך הזיה זו, כבר מצלצלות באוזניו גם קריאות הידד ושמחה, המתפרצות מלב ההמון, שהתאסף בצללי עצי השדרות.

והיה לו, לחיים זלצברג, רצון חזק, שהציבור הארצישראלי ייראה לפני הנציב נקי מכל שמץ של לכלוך.  רגש דומה לזה היה לו עם כניסת האנגלים אל הארץ  הוא השתדל אז יותר מכל הימים, שלפני ביתו וחצרו יהיה סדר וניקיון, וכזאת דרש גם מאחרים.  היה לו הרגש שהעם הגדול, העם האנגלי, צריך למצוא את בני ישראל בניקיונם המוחלט.

עם בוא הנציב התעמקה אצלו יותר השאיפה לטהרה.  רצה שעם ישראל יעמוד לפניו מצוחצח לא רק מן החוץ, אלא שגם בחייו פנימה ימצא סדר, הבנה הדדית, רצון טוב לוותר על ענייני הפרט, חדירה עמוקה וטהרת לב ומחשבה בכל מפעלינו, וללכת ישר בלי עקמומיות בלב אל מטרת חפצו.  אחדות שלמה וגמורה צריכים להשליט בכל מפעלינו לדרוש להתרומם מעל לקטנות החיים כדי לעזור לנציב בתפקידו הכביר להביא ברכה לארץ ולעם!

והנה כל הנחמה הגדולה הזאת לעתיד, לא התאימה למצב שהתהווה בארץ.  לעומת כל התקוות הגדולות שתלו בנציב, היה למעשה אחרת לגמרי: – עוד ז'בוטינסקי וחבריו אסורים ומתבלבלים במבצר עכו, והמשטרה נוסיפה להתנקש בצעירי ישראל ולהטיל כל מיני איסוּרים וחרמים עליהם.

בלב חדלה שוב האמונה ברצונה של אנגליה להיות נאמנה להכרזת בלפור והודעת סן-רימו.  נדמה לו לזלצברג כי הושם קץ לתקוות שהממשלה המנדטורית תהיה לנו לעזר כל שהוא בהתפתחות ביתנו הלאומי, ושאנו נידונים גם כאן לחיי גלות, חיי כלב מורדף עד צוואר.  כל עניינינו הסתבכו, וראינו את עצמנו מוקפים הסתה לשנאה ולשפיכות דמים, והשלטון נותן ליצרם הרע של פראי המדבר להשתלט בארץ!

כתוצאה מכל זה – היו ימי מאי תרפ"א האיומים! והיה בשבילו הדבר כעין סיוט נורא, חלום מבהיל ולבו התפלץ לראות את הסוף של תקוות עמו, אשר המפלט היחידי שלו הוא גם כן שטוף דם הפרעות, דם הרס ורצח.  היה זלצברג כמשוגע בימים הנוראים ההם – ספק כפיים, לחץ את ראשו הכואב אל הקיר התלבט כמטורף מפינה לפינה ומוחו לא תפס כיצד הורשה בביתנו הלאומי להתקלס בנו ככה ולהרוג לעיני השמש את מיטב צעירינו, סופרים ופועלים.  ואת האחד במאי, חג הובע, להפוך לחגא, לאבל, כשפראי מדבר התנפלו עלינו לכלותנו ואין מוחה בידם.

עברו שבועות מלאי פחדים.  המושבה היתה סגורה ומסוגרת – אין יוצא ואין בא, רק לעיתים עובר אוטו משוריין ודרכו צפונה.  בוקר וערב, בשעה שש בדיוק, טס במעוף על פני המושבה אוירון, שפונה נגבה ושב צפונה.

עוד לא שקטה הארץ – והנה שוב התפרצות הלבה: ההתנפלות המאורגנת על פתח-תקוה וביום "הנביא סלח" – הניסיון של התנפלות על רחובות המם את הראש והחריד כל נימי הלב.  מה לעשות? כיצד להגן הלאה על הנפש ועל הרכוש? נדמה שככה יהיה בעתיד תמיד, תמיד.  כל שנה בחג "הנביא מוסא" ו"הנביא סלח" ו"חג הקרבן" ו"רמדן" – יחזרו על עם ישראל הפחדים והיסורים, כי חיות הטרף ההולכים על שניים יחדשו את להטיהם ודם קרבנות יישפך בחוצותינו.

הרגיזה אותו עדמוות בימים ההם הפוליטיקה של אנשי מחקר.  אך לא מזמן כילו לדבר על "שלום, אחווה ורעות", פושטים להם יד לשלום – והם עונים בדם.  ולא היה כל ניצוץ של תקווה כי הדם ייגאל.

- כלום לא יהיה, משום צד לא יגיה קו אור! – היה מתבטא ביאוש – הממשלה תכפר על פשעי הפורעים ואחינו יחרקו שיניים וישתקו, אחיותנו תשכחנה את הפחד ואת הדמעות, תאפנה לחם ותדאגנה להכין מטעמים לפי הטף.  הכול ישוב לחיים רגילים של עבודה ודאגת הקיום ויישכח הר הגעש עם לועו הפתוח בכל עת.

וקבל שוב ויתמרמר הלב וטען את טענתו התדירית כלפי עם ישראל, שלא רצה לכוון את דרכו ולבוא הביתה בעוד מועד.  כמעט ארבעים שנה, כשנות המדבר עמד העם ופקפק.  אחד מן העיר עלה ושניים מן הפלך.  עד שבאה אנגליה עם הצהרתה ומצאה את היהודים קומץ קטן ועם הארץ גדול ממנו פי שבעה, וגדול גם בכוח אגרופו ובעריצותו.

– התעשה לנו אנגליה מה שאנחנו יכולנו ולא עשינו? – טוען זלצברג – יכולנו לקבץ הביתה מיליון אחד לפחות מכל הארבעה עשר מיליון נפש בישראל, הנפוצים על פני העולם! והנה התגלגל עלינו החטא הזה של רפיון ושתיקה אילמת כלפי קריאת שדי לשוב אל המולדת החרבה ולבנותה בעוד מועד.

ומה שנקב בעמקי לבו הוא לא גילה לאחרים.  שם נקבה השאלה המחרידה: האם איחרנו באמת ואיחרנו לנצח?

מכל הערבוביה של ימי האופל ההם, הציץ לו קו אור אחד, מתוך הכרה שאולי למדנו משהו ממרירות הזמן.  המושבה קיבלה החלטה לא להעסיק יותר פועלים זרים, שנמשכו אחרי המסיתים והרימו יד על היישוב.  היה זה לקח טוב, כשביום אחד יצאו לעבודה רק עגלונים ופועלים יהודים.  נראה היה שמעכשיו והלאה נלך בדרך העבודה הנכונה, תיסלל הדרך השונה, נתלמד לחרוש, לזרוע ולקצור בידי יעקב בלבד.  האיכר יקום באמצע הלילה, בעצמו ייכנס אל אורוותיו, ינקה את סוסיו, ישקה אותם, ימלא אבוסים אוכל ויקדים לצאת עם החלוץ שלום אל הכרמים או אל השדות.

נפוצה שמועה, שהערביים ישבתו ולא ימכרו ליהודים ביצים וירקות ותרנגולות. – מה טוב!  - אמר חיים זלצברג אל לבו – ירעב מעט הקהל, אבל יתחיל להבין את השגיאה הגדולה שעשה במשך עשרות שנות היישוב, ולא הוציא מאדמתו את התוצרת הכי נחוצה בחיי יום-יו-, עתה ישתנה הדבר, עתה תבוא רוח אחרת!

והנה הרעה בארץ הלכה וגדלה.  התברר שאין לנו שום סֶמֶך בממשלה ופקידיה הם הם שעזרו לערוך את הפרעות.

את פתח-תקוה ואת רחובות הצילו מכליה גיבורים אחדים, שנשתמר הנשק בידם; פתאום הוצאה פקודה לשלולאת זכות הנשק מידי היהודים, כאילו הם הפוריעם והרצחיםף והמשתמשים בנשק לפרוע פרות ולא שכניהם, כאילו הם מתנפלים על כפרים שקטים, גוזלים עוברי אורח והורגים אותם.

– למה היה נחוץ לקחת את הנשק מידינו? למה היה לשפוט למאסר צעיר אחד שהגן על עצמו ועל אחרים?

התברר לו עוד, כי השוטרים הערביים שעזרו לפרוע פרעות ובהגינם על הפורעים הרגו קרוביהם עזרות קרבנות – נשארו במשרותיהם, עומדים על משמרתם ומעֵזים לעכב אנשים נכבדים באמצע הדרך, בודקים ומחפשים אצלם נשק.  אנשים ישרים נמסרים למשפט צבאי בעד רצון תמים להגן על נשפם.  רק הרוצחים מתהלכים חופשי ונציב יהודי צדיק וישר סולח לפושעים ונותן להם חופש הפעולה בכל נכליהם הרעים.  

התקרבו ימי הבציר והאיכרים לא ידעו אם להבטיח את החיים או לצאת לעבודה.  נשקפה כליה על היבול; השקדים כבר עמוסים פרי בשל, הגפן עוטרת את אשכולותיה ושאלת אופן הקטיף והבציר עומדת בלי פתרון, כי הארץ נתונה בידי מסתים שפלים, המסכסכים את ההמונים ומכוונים אותם כפי מזימות הרשע שלהם.  אין ביטחון חיים ואין ביטחון הרכוש ונדמה היה לו שכליה נשקפת על כל היצירה היישובית.

והלב דואב על כל פרט ופרט – כל אחד הרי מילא את משלחתו באמונה כפי יכולתו והנה עתה מכל התקוות אך קברים נשארו ורבים יהיו הקברים, כל הארץ תתכסה בהם.  וזי רק ההתחלה.

לפני זלצברג פתוחה תהום, לשם מתגלגלות כל תקוות הדורות של עם עולם והתהום זרועה קברים.  הנה שם גם "'בר האחים" שהוא ביקר זה לא מכבר והמחזה הלך איתו ימים ולילות רבים.

הקרבנות של הימים ההם לא נתנו לו מנוחה.

ברנר, ברנר! מכל בית יצקר, שנהרגו יחד, הוא הכיר את ברנר, שאחרי הרצח לא מש מנגד עיניו במשך תקופה ארוכה, וכל הלילות הגה בו ובמותו הטרגי בין יתר ארבעה חבריו.  גורל אחד קשר רותם ובו נדבקו בחיים ובמוות.  את כל חמשת הקרבנות זה אצל זה ראה ב"קבר האחים"; עצביו הזדעזעו, גוש כבר לחץ על המוח ובאגרופו הקפוץ הוא היכה על ראשו לגרש משם את האפלה שאפפתהו.  

שלושים ושניים זה אצל זה מונחים; בחורי חמד, שנמלטו משיני השטן בשדי מולדת מולדת-חורגת ובאו למות מות קדושים בארצם.  הוא ידע שניים: קובלנץ וצירין – שהיו סמל הבריאות והחריצות.  הם מצאו את דרכם בעבודה חקלאית, הסתדרו במושבה וחלמו על התיישבות, והנה מצאו אותם ביום מר ונמהר המוות האכזרי, בהגינם על בית החלוץ ביפו. שלושים ושניים!!  הוא בוש מפניהם – הוא לא ידע למות כמוהם בגבורה! ויתקרב יום הדין, דין שכולו עיוות, שקר, אחיזת עיניים.  האמת והצדק פשטו את הרגל ובגדו באלוהים לאור היום.  

כי "במקום המשפט שם הרשע", ראו ברור ביום דין, שהפורעים, אלה הרוצחים והשודדים, אשר שפכו את דם ישראל ובזזו את רכושו, היתה להם החוצפה להצטדק, והשופטים – נוצרים ומוסלמים, ביקשו צידוק דינם להוציא אותם לחופש; ואדם מישראל, אשר את חייו ואת כבודו הפקיר בשביל הצלת אחיו – משפטו יצא לחובה והוא הוכרח לעזוב את ארצו ואת אחיו אולי לנצח...

בעיוות דין נורא זה, ראה זלצברג פרעות במהדורה שנייה, עוד יותר איומה, וברור נעשה לו, שחיינו נעשו הפקר באין צדק ואין משפט אמת על פני הארץ הזאת.

התמלא בימים ההם רצון השטן – ואת העלייה אסרו! על היישוב הונף הגרזן ותיסגר הארץ בפני בניה המתדפקים בשער.  על המפלט היחיד העז השטן להתנקש – וניצח! כן, האויב חזק.  כל עוכרי ישראל חזקים הם, רק ישראל עצמו חלש ונידף, מוכה ונרצח.  כל הארצות סוגרות מפניו את שעריהן, ומי יאמר להן – מה תעשו? במרכזי היהדות, הטבח מכלה את שאריתנו והנמלטים על נפשם נעים ונדים וחוף לא מוצאים.  אין מפלט ואין מבטח עוז.  נשארו רק גלי הים להיטבע בהם.  הקיץ הקץ על עם נצח, אין כוח לחיות יותר!

ככה אכל היאוש את חיים זלצברג.

בימים הקשים ההם ביקשו, כפי שהוא זוכר, לפתור שאלה מתמיהה אחת: – מדוע קודם, במשטר הפראי, הטורקי, לא היתה ניכרת שנאת השכנים, ורק עם שלטונה של ממשלה נאורה, היא בצבצה ועלתה לפרוץ כל גדר? קודם היתה צפויה סכנה לאנשי היישוב רק בעוברם אורח, בייחוד בלילות, ועתה עם שלטון אדיר, הותרה הרצועה להסתת שנאה ורציחה ואין מפלט ממים הזדונים ששטפו את הארץ.  האמנם לא אכפת לאנגליה, אם תחת שלטונה משתררת האנרכיה ודם אנשים נקיים משמש משחק לגבי פקידיה, ממלאי מקומה?

אפלה ויאוש מסביב ובני אדם מוכחים זה את זה. – כיצד נפלה טעות זו להאמין באנגליה ולשאת אליה עיניים מלאות תקווה וביטחון? בדקלרציה, בפיסת נייר זו. היה בשבילו מימוש אותה האגדה המופלאה, שעל גשר של נייר יעביר משיח צדקנו את פזורי ישראל עמו לארצו, למולדת אבותיו.  והגורל חתך אחרת – האוהל נתקע במדבר, שהחרב מתהפכת בו ואין מפלט ואין מוצא!

היתה האמונה חזקה בבלפור, שעל ידו נבנה הגשר הפלאי, והנה אשר דרכה רגלנו עליו – והננו טובעים , טובעים בים הסוער.

לא מועיל כבר קרן היסוד, קרן הגאולה, הכסף הרב הנכנס אל הארץ, אנחנו איחרנו! בארבעים שנות היישוב היה צורך לעבור את המדבר, אבל אנחנו רק אוהל תקענו בו וכמעט לא זזנו מן המקום.  כעת כל המדבר מלא קוצים ודרדרים וחרב מתהפכת על ראשנו.  אין מפלט ואין מוצא!

כבר היה מהלך העניינים בשעה שהוא לא מצא כבר כוח מחיה מכרמיו, שסבלו מחוסר עיבוד טוב בשנות המלחמה.  והוא חשב על משק זעיר, אינטנסיבי, שיוכל להתפרנס ממנו.  הקונה נמצא והמכירה יצאה אל הפועל.

והגיעו אחרי כן ימים יותר טובים, כשהערפל התפזר והשמים התחילו להתבהר.  נפתחו השערים וזרם כביר שטף את הארץ, "העליה הרביעית" קראו לזרם – ותנועת הבניין החלה.

*  *  *

והנה המפעל התרבותי המיוחד במינו: ייסוד האוניברסיטה העברית הראשונה בכל העולם! לפני עיני זלצברג מתייצבת החגיגה המפוארת של אותה הנחת היסוד.  מכל אפסי הארץ נהרו המונים-המונים להר הצופים, לראות בפתיחה ולראות את האורחים הרבים, אשר מעבר לימים באו להוסיף תפארה לעם.

גם במושבה ניכרת התכונה.  עוד לא שבוע ימים מעת אשר ביקר אותה הלורד בלפור.  מכל פינה במושבה עוד מדברים על ביקורו של אבי ההכרזה.

הילדות קראו לו "הדוד בלפור" והזקנות הכירוהו בשם "המשיח" ונשקו בדבקות את התמונה על גבי החוברת אשר נדפסה לכבודו.  עוד באוי נישא צלצול נאומו של הפלאי בשדרת התמרים, לא הסתלקה החמימות שהציפה את כל הלבבות בשומעם את דברי פיו, תמונתו הנהדרה עוד ריחפה בדמיונו – והנה יש לו תקווה לראותו שוב, לראותו על הר הצופים, מקום היווסד המקדש לתורה ולחוכמה!

נסע חיים זלצברג, מבלי שהיה לו כרטיס הזמנה בידו.  לא היה מן הגדולים שזכו לקבל את ההזמנה, רק בכוח רצונו הכביר קיווה לחדור לשם ולראות בתפארת עמו.

מיהר והגיע לרכבת בתחנת יפו, כאן עלו רק אחדים, אבל בתחנת תל-אביב התפרץ אל עגלות הרכבת המון עם רב.  נסע ברכבת המלאה.  היא רק זזה מן התחנה והנה בקעה שירה מפי הצעירים: "טהר לבנו לעבדך באמת!" ומיד התחיל ריקוד ואחרי הריקוד שוב שירה, "אנא רחום בלב שמח".  וההתלהבות הולכת וגוברת עם כניסת הרכבת לבין ההרים.

זלצברג מסתכל במראות שנגד עיניו: כאן חלקות קטנות ככף איש, מאובדות באופן מופתי, שם עצי חרוב רבי ענפים, מציצים בין חבווי הסלעים.  והנה הר גבוה מאוד, מאיים בשוממותו, אבניו מושלכות ערמות-ערמות, כאלו אחרי התפרצות של הר געש.

סביב סביב הולכת הרכבת, לא בקו ישר, אלא בעקלתון.  עיניו רואות הר גבוה מאוד, עם עץ אחד יחידי בראשו, ואִמרת העץ הזה נאבדת בתוך ענן בהיר וצוחק.  לרגלי ההר מתפתל נחל ושני צדי הנחל שוב הוא רואה חלקות מעובדות ככה, שכל טפח אדמה מכניס ברכה לאדם שלא חס על עמלו.

כשיצאה הרכבת את ההרים, נראו בתים קונים זרועים בתוך מגרשים ירוקים ושם, על הרמה, מתנוססת תלפיות הנהדרה שלנו וקרוב על יד הרכבת בנויה השכונה הצעירה מקור חיים, שכנתה הענייה של תלפיות.  המון עם רב התפרץ מהרכבת, בהגיעה לתחנת ירושלים ופני כולם מועדות להר הצופים.  זלצברג הגיע לשם עם חצות היום והקהל זרם עוד שעות תמימות אחרי כן לחצר האוניברסיטה.  כבר האמפיתיאטר מיושב כולו והקהל מצטבר סביב לגדרים, ממלא את חורשת העצים, נסמך אל הגזעים ומטפס עליהם.  עיני כולם נשואות בסקרנות אל הבימה, המקושטת בשטיחים ובפרחים ובעיקר – בתפארת אורחיה החשובים.

שם לפני השולחן, מימין לויצמן יושבים: לורד בלפור, הנציב הרברט סמואל.  משמאל – הרב קוק והרב יעקב מאיר.  אחד-העם עולה על המדרגות, הוא חלש ומובל בידי ביאליק מצד זה ואוסישקין מצד השני.  והנה טשרניחובסקי יורד בצד על המדרגות וראשו ככרמל.  על הבימה סידרו אותם במקומות כבוד.  מעל שפתי אחד-העם הבעת היתול צנוע, אותו ההיתול שזלצברג ראה על פניו עוד שם, בגולה, כשהיו נפגשים יחד במצבים אחרים.

בעומדו כאן על הגבעה, בחורשת האורנים, סמוך לגזע אחד העצים, לא התעכב זלצברג הרבה על העבר.  הוא ראה סביבו יער אנשים ולמטה, באמפיתיאטר, יער של ראשים.  ואותו מושך מראה מרהיב אחר, מראה הירדן בנופלו לים המלח.  הוא טבע עיניו במראה הפלאים הזה וסביבו רועש וגועש הקהל ההולך ורב מכבר מקום אין לו אפילו בעמידה.

רק הצלמים והציירים מוצאים להם מקומות מתאימים; עומדים ומזיעים ועושים באמונה את עבודתם, להכניס לארכיב האומה את כל החגיגה הזאת לזיכרון עולם.

פתאום רעד האויר לקול מקהלה של מאתיים איש מן הנוער המתלמד בהנהלת קריצ'בסקי, המורה היוצר, שהסתדרה בקרבת הבמה ופתחה בשיר "כי מציון תצא תורה" והמשיכה ב"השמים מספרים כבוד אל".  הקהל עמד במקומו כמוקסם להתאמה זו של השירים למצב, לרגע,לסביבה.  והנה התחילו הנאומים. הראשון קם לדבר הרה קוק, המאריך בדיבור כדרכו.  מבאר את ערך היום, ביסוד מקום של אורה ותורה לבני ישראל ולכל העמים.  גמר הרב בשיר ארוך לכבוד היום.

גם ויצמן האריך בדיבורו, או אולי נדמה ככה לקהל, מפני שהוא עצמו תרגם את דבריו מעברית לאנגלית והקהל ראה אותו שעה ארוכה עומד בגלימתו הרשמית האוניברסיטאית ומכה בזרם דבריו על עצבי השומעים שהספיקו להתעייף  אחריו דיבר הנציג הרברט סמואל בקול חזק ועדין גם יחד.  הבעת פניו מאושרת, וברכתו לעם ולארץ – כמה פיוט היה בהם! כולו רוח והבעת נשמה זכה וטהורה.  אחרי כן קם בלפור, הוא נפגש במחיאות כפים בלתי פוסקות וקריאות הידד, "יחי הלורד בלפור", "יחי יוצר הדקלרציה!" הרעישו את האויר, שכאילו התמלא זרם חשמלי.  ובלפור עמד על הבימה בגלימה אדומה עם שרוולים רחבים, פורש שתי ידיו מול הקהל ומול ארבע רוחות השמים וחוצב כנביא את דבריו הנפלאים.

-בית ישראל! – הוא פונה אל הקהל והרי ככה היו מתחילים הנביאים שלנו, שאור דבריהם עדיין מאיר דרך כל הדורות הרבים.

בלפור הצטדק, שאינו יכול לדבר עברית באוזני "בית ישראל".  והנאום שהשמיע היה כולו שירה נפלאה, איחוד של יופי וקדושה.  ובאותה שעה רוח אלוהים מרחפת על ההרים ועל העמקים ונושאת בכנפיה את הד דיבורו הנפלא עד גדול הירדן שנעשה בשעת שקיעה זו בהיר יותר ועד ים המלח שהכחיל בגדותיו.  הזהירו גם פני בלפור עם השקיעה, והוא עמד ככוהן גדול על דוכנו והבהיק בגלימתו ובאור פניו.  פתאום התעופפה ציפור קטנה על ראשו והיה הדבר לסמל בעיני הקהל.

דברי ביאליק נשמעו לאחר השקיעה, כשצעיף תכלת כהה ירד על סביבות ים המלח.

– ישראל ואוריתא חד הוא, ותורה לא נתנה להיתרגם לשום לשון.

הוא רצה להכניס את הקהל לעולם הפלאי של האגדה.  אבל עייפים היו המוחות, מתוחים העצבים וציפו בלי סבלנות לסוף.

חיים זלצברג נשאר מן האחרונים בחורשה בגמר כל הטקס החגיגי.  רצה לסייר בחצר האוניברסיטה, למרות השעה המאוחרת.  הקסימה אותו החורש הנהדרב וכשהתבונן באורנים החסונים, בירך בלבו את אותן הידיים הטובות, מוסלמיות או נוצריות, שנטעו וטיפלו בעצים הללו.

 הוא לא ידע אם יש להודות לסיר יוהן גרי הול, אשר הסכים למכור את הבית ואת החצר, או ליצחק גולדברג, שנידב מכספו לקנות את המקום הזה למרכז תורה.

הפליאו גם האמפיתיאטר החצוב בסלע ההר.  זה היה לפי דעתו רעיון גאוני לחצוב כאן את המדרגות הללו, אשר תכילנה עשרות אלפי איש מהמון העם שיתקבץ לשמוע כאן תורה.  ישמש המקום סמל, שלא ליחידי-סגולה ניתן המדע, אלא להמוני העם – הרי זוהי עממיות נפלאה!

בניין האוניברסיטה עם חלונותיו הקטנים והצרים לא שימחו את רוחו, אבל הגיע ערב וכל הבניין היה מואר באור החשמל.  מנורות קטנות לאלפים נמשכו על הגג ועל הכיפות.  לכל אורך הדרך להר הצופים נהרו מכוניות בשתי שורות הלוך ושוב.  אורות החשמל של הבניין ועיני החשמל הענקיות של המכוניות הנוהרות בשורותיהן המקבילות התערבבו יחד למחזה פלאים בראש הר הצופים, בצאת יום הפלאות ההוא, אשר זִכרו עוד לא מש מקרב לבו של חיים זלצברג.

 

פרק ד'

מחזות העבר, אשר עולים זה אחרי זה בזיכרון, אינם עונים על דרישות ההווה.  בהווה ישנן דאגות יום יום, דאגות שעה ושעה.

הוא שום משק אינטנסיבי לא יסד, קנה רק שתי פרות גזעיות ובנה רפת מודרנית.  כל יתר הכסף שפדה מן הכרמים הכניס בבניין בית בעיר.  פיתה אותו לכך ידי ויפת ויכשל – ערך הכרמים ירד ושכר הדירות הגיע עד שאול תחתייה.

שגיאה זו היא שערערה לגמרי את עצבי אשתו.  המשק הולך ורע ואינו יודע מה תהיה אחרית הדבר, אם לא ישיג את אמצעים הדרושים לנסיעתה.  הוא עצמו כבר נעשה עצבני, כי מה הן דפיקות הלב, שהוא מרגיש הלילות בהקיצו משנתו אם לא עצבים? או אולי דופק הלב לרגלי המצב, שאינו רואה שום הטבה בעתיד.  או אולי שגיאות העבר הן הן שלוחצות ככה ומעיקות על לבו?

בפני העבר יש לו מה להתבייש.  יש בעברו פעולות שהן מרחפות נגד עיניו בדמות כתמים שחורים וכל עשרות השנים שלאחר המעשים, הן עוד עומדות לפניו בכל צורתן העכורה והטיפשית.  האמנם שוטה היה, או זהו שזרם החיים הכביר, שגרף אותו לשוט בלי חשבון?

הוא בן חמישים ושש ועוד כלום לא למד מן החיים.  כאז כן גם היום הוא מסוגל לטעויות על כל שעל ושעל.  לא שוקל את המעשים ואת הדיבורים במשקל נכון, עושה לעיתים את מעשיו בפזיזות כילד – ונכשל, והתוצאה היא סבל וחרטה לאחר המעשה.

ולפי טיפשותו הוא ניתן לניצול. לא אחרים אשמים בזה, אלא הוא עצמו, כי על הכול הוא מוותר, על כסף, על זכויות וכבוד.  בשבילו לא דרוש לו כלום, לא מגיע לו כלום; את הכול הוא צריך לתת ומאומה לא לקבל.  זהו דרכו בחיים תמיד, מנעוריו הוא ככה – לא יודע לנצל את החיים ולקב למהם את המגיע לכל יצור.  גם בשביל מעט אהבה, הוא שילם ביד גדושה.  לא יודע לקבל, אבל יודע לחטט יפה בנפשו: – על כל תנועה, כל דיבור ומעשה הוא מוכיח את עצמו שלא ככה צריך אדם להתנהג, בכל הוא שוגה, בכל! גם תופס את עצמו על אי יושר, אי צדק, אי מוסריות. – הנה רצון זה, שתוקף אותו פתאום – האם לא תיעוב הוא הַתאווה לבשרה הבריא – למשש, להרגיש אותו בין אצבעותיו, ללחוץ על איזה עצב?

ותוקף אותו שיגעון זה לא בשעת הישיבה איתה, בשעת ההתחממות, אף סתם ככה, בשעה שהילדה עוברת עם איזה כלים וידה אינה חופשית להדוף אותו.  ברגע זה הוא משתמש לצבוט את לחיה יפה יפה וכשהילדה מתחילה לצעוק, הוא כבר נמצא מן הצד, כאילו אין לו שום נגיעה עם צעקתה. – האם לא נבזה, לא שפל אני? – שואל זלצברג את עצמו.

ואף על פי כן, כשרק הולכת פֶּשֶׁה מן הבית והוא את עבודתו גמר, מיד מזמין אתמלכה לשיעור או לקריאה – הוא המורה שלה לעברית.  מתייחס תחילה ברצינות אבל עוברים רגעים מספר והנה שוב ידו כבר ממששת את ידה או את צווארה, נוגעת בברכה, והוא שואף את ריח שערותיה, את אד נשימתה, ורק התכופפה אל הספר, נדבקת עינו בלחיה הוורודה ותוקף אותו הרצון שוב ללטף אותה, או ללחוץ אליה את לחיו הוא.

אבל נשמעו צעדים על המדרגות והוא כבר יושב לו, מקריא לפני הילדה ברצינות.  הקריאה הלא בכל אופן מותרה לו ובתור מורה ומחנך לילדה, מותר גם לשבת קרוב אליה ישיבה צנועה ולהביט ישר בעיניה בשעה שהוא מבאר ומפרש לה!

ככה הוא מצדיק את עצמו, אבל בלב פנימה כבר תוססת אי שביעות רצון.  אם פניו צנומים, רזים וחיוורים הוא קורא לעצמו – מפלצת! גם כשקורה לו לראות את פניו במראה והם בריאים ושמנים, הוא מוצא מקום להוכיח את עצמו, שהנה מרוב שובע הוא השמין!

– איזה רשות יש לאדם להיפטם, אם סביבו נמצאים הרבה אנשים רעבים, שאינם מוצאים עבודה ואין להם לחם? – שאלה זו, שהוא מעמיד לעצמו, אינה פותרת שום דבר, אינה מניעה אותו לשום פעולה, רק מוסיפה שרטת בנפשו.  על הגבעה מנגד הוא רואה את מושב העובדים עם היער המקיף אותו מצד הים.  הם חיים שם גם כן על משקי חלב, אבל אינם מרשים לעצמם ליהנות בפה מלא מן הלבן, הלבן הזה. חל אינם טועמים.  מוכרים אותו עד תומו, כי קשה המצב וזקוקים לפרוטה ורב העוני בבתיהם. לו בכל זאת מכניס משהו הבית והוא חי בערך ברווחה.  מה יפה הוא המושב מצדו החיצוני: החולות נמשכים על ידו בקו ישר צהבה ועליהם מתרוממים גבנונים ירקרקים בהירים כעין הקשת בעננים.  כל המקום הזה עם בתיו הקטנים והחלקות הזרועות על ידיהם דומה לכפר קטן, המהווה ניגוד גמור למושבה זו, אשר קיווה להתבסס בה ללא הכשלים.

מוטב היה לו מלכתחילה להתיישב במושב זעיר.  מים שקטים יותר נוחים לשחייה.  אבל, האם אפשר היה לו לעשות את זה לפי דרישותיו ודרישות אשתו? הוא שאף לגלים כבירים והם הפכו את סירתו והשליכוהו אל המורד.  הוא יורד במדרון.  נעשה לחלבן רגיל, המטפל בפרותיו ונושא את החלב לבתי הלקוחות, זה כל מה שהשיג מכל מאווייו ושאיפותיו להתבסס בארץ

– האם אינה צודקת פֶּשֶׁה בשם שהיא הכתירה אותו – "שלומיאל"? נחוץ להתייחס בסבלנות אליה ולכנותו בשם זה, שהולם לו באמת והיא סובלת כל ימיה.

מרובות הן התביעות שלה, הטענות והמענות. קונה גמל תבן באיזה פרוטות יותר מכפי שהיא העריכה אותו והנה תלונות אין סוף, ומתחילה הכול להעלות על המזלג: את ההורים שלו, אשר לא סילקו להם את הנדוניה המובטחת מצדם, את הבנות הרעות שלו, אשר אינן חולקות כבוד לאם.  הכול התערב ביחד באותן הטענות.  גם את הכסף שהוא איבד בעסקיו מרוב 'חכמה' היא מזכירה, ועוד כהנה וכהנה.

פתאום לא מוצא חן בעיניה, איך שהוא מחלק את החלב לקונים.  היא תופסת מידו את המידה, עורָה את החלב מכלי אל כלי ושופכת בינתיים חלק ממנו ארצה.  הוא שותק וכשהולכים הקונים, היא מוסיפה תלונות על תלונות ולא גומרת עד שמזכירה לו שהוא שלומיאל ואינו יודע בין ימינו לשמאלו.  רק להאפיל את ימיה – פארפינצטערן דאס לעבן! – זהו הטיעון הרגיל שלה והוא עומד וחושב:

– ואליבא דאמת, הרי צודקת פֶּשֶׁה!

לאחר שעה, שהוא נכנס שוב מן הרפת, בגומרו שם את שארית העבודה, עוד לא שכך כעסה, ראתה אותו ותתפרץ בתלונה חדשה:

– מברזל צריכים להיות בשביל לסבול מהנערה החוצפנית שלהם, ממלכה זו, שאינה יודעת כל חובה, הרי זה שתי שעות שהלכה אל המושבה ועדיין לא שבה! בשבילה אני  כאן אסורה בנחושתיים ולא אוכל לצאת לטייל.  איזו מנוולת היא הילדה הזאת, שמביאה עלי רק אסון! הוא מביט עליה בתמיהה, רוצה להבין את דבר אסונה ואינו קולט בשום אופן איזו רעה עשה לה ומה מפריע לה לעשות את רצונה לצאת לטיול.  פֶּשֶׁה כבר מלובשה ללכת וגם השכנה איתה כאן על מנת ללוותה.  הוא מסתכל בתלבושתן ורוצה להתפרץ בצחוק.  שתיהן כבר לא צעירות ובכל זאת שמלותיהן קצרות על פי האופנה החדישה.  רגלי השכנה נראו מתחת שמלתה עבות מאוד כשתי קורות עץ ממש, ורגלי אשתו דקות ונראות כרגלי עגל צעיר, שעוד מעט יפול מדקותן.  החלק האמצעי של הגוף השמן של השכנה הדוק בתוך הבד הצר, וכל המראה הזה היה כה מגוחך בעיניו, שבקושי עצר בצחוקו.

סכסוכי הדברים עם מלכה התחדשו למחרת בבוקר.  פֶּשֶׁה צועקת, חדֵלה לרגע ושוב מתחילה.  הוא פוחד לשאול אותה, בשלמה היא מתרגזת ככה? אבל גם שלא מתוך דין ודברים משני הצדדים, הוא מבין שאין ועם ואין סיבה להתרגזותה, אלא שיש כאן מצד פֶּשֶׁה עצבנות כרגיל ותו לא.  החלטה זו אינה מקילה על אותו הרגש הקשה, שמעיק על לבו בשעת סכסוך טיפשי כזה והתעללות ברגשות הנערה, שהתקשרה לבית באין לה קרובים אחדים ואין לפני מי להסיח את לבה ולהקל על נפשה.  גם מתביישת היא ומסתירה את היחס של דודתה אליה, לבל יוודע חלילה לידיה הטוב, בן עירם, שעלה איתה יחד אל הארץ ומבקר אותה תכופות.

מלכה אינה טיפשה, אבל שאלה היא אם תוכל הילדה להסתגל לעצבנות ולרוח השלטון של דודתה.  התוכל להיכנע לתביעות עבדות, הכנעה וצייתנות – או תפרקו את השלשלאות ותשתחרר? – שאלה זו מעסיקה לעיתים תכופות את מוחו והוא מבקש תחבולות לעזור בצר לה.

כשבאה השבת באה מנוחה אל הלב.  נדמה לו שבלי השבת לא היה יכול אדם כמותו להתקיים: באמצע השבוע אינו נוטל לו רשות לנוח באמצע היום, ולכן ברגע של פנאי, אשר צריך להינתן למנוחה, הוא מסתלק אל הגן, לשפר כאן משהו.  הנה צמחים אלה יש לו רצון להחליף ביותר תרבותיים, אבל הוא חס על הצמח הירוק להוציאו מן העציץ, ולתת שתיל רך במקומו.  מי יודע אם החדש ייקלט ויתפתח, אולי לא יצלח כלל, והוא בינתיים ישמיד צמח חי – היתכן לעשות ככה? אבל בשבת – שָׂאנִי, בשבת נח הגוף ונחה גם הנשמה: הוא מתגלגל על הספה עם ספריו ועיתוניו באין מפריע.  אין מוסר הכליות של בטלה, אשר הוא מרגיש באמצע יום חול, אם יתחיל בקריאה.  אמנם הוא יודע שזו רעת חולי, אם אדם אינו נותן מנוחה פורתא לנפשו העייפה, אבל אין לו האומץ לעשות כך.  אם מושכת אותו התשוקה מנוחה, אחרי רגעים הוא קופץ לחפש לו עבודה, שהיא יכולה להידחות לאחר שעה, אבל הלא יש לו עצבים, והם, הם שמניעים את גלגל המכונה שיסתובב בלי הפסק.

– אין רשות למנוחה! אבל בשבת הלא הנך ציפור דרור, היום, יומך הוא, יום החופש והקריאה.  בבוקר לבית התפילה, אחר הצהריים – לספרייה.  שם יש פינת חמד אצל חלון פתוח, ובמידה שהוא מזין את נפשו בעיתונים חדשים, הוא מהנה את עינו בהדר הטבע, הנשקף מול החלון: עץ הז'קרנדה המכסה את כל החלל שמנגד החלון, מכוסה בפרחיו הסגוליים, שהתחילו לנשור מן העץ.  הבוגונוויליה, שכנתו, עומדת מבוישת על היותה עוד ערומה מפרחיה אשר איחרו להציץ.  היא נבוכה מאוד ונפש יוצא בגעגועים לאבקת פרחיה הצהבהבים.

מסתכל זלצברג גם בתוך אולם הספרייה פנימה, מי הם הקוראים כאן? את עינו מושכת צעירה שחרחורת וענוגה, שעיניה נתונות בספר.  את תלתליה השחורים מכסה כפיית משי לבנה, אשר עקאל כסף הודק אותה סביב הראש.  שמלתה לבנה וצחה וחזייה אדומה רקומת כסף מבליטה חזה גבוה.  חיים זלצברג הסתכל בהנאה ובמוחו עברה מחשבה כברק: – מי יודע למי דומה זו – אולי כזו היתה שולמית, הרועה האהובה של המלך החכם? וכשהנעה קמה ללכת, הוא ליווה כל תנועה שלה, עד שהרגישה בכך.

במוצאי שבת היתה לו אספה שהוא השתת, בה מתוך הכרח.  נבחר כשליח מטעם התושבים וקשה היה לו לקבל ההִתְמנות הזאת מטעמים שונים.  בייחוד שהוא צריך להיפגש עם ותיקי העסקנים, עם אילי החברה.  הוא תמיד מרגיש את עצמו מרוחק מהם.  אבל חשב לו לחובה אזרחית להיענות לדרישה.  לכן השתדל למר בחליבה ובחלוקת החלב הרץ אל בית העם.  הפגישה עם ותיקי העסקנים מהמושבות השכנות היתה מוזרה.  יש עוד שמאן דהו מן הגדולים מראה לו פנים שוחקות ומושיט לו את היד לשלום, אבל רוב הנאספים לא הכירו אותו.  מי מהם ישים לב לאיזה חלבן, שעִסְקו בפרוטות, לאדם היורד במדרון? הוא, לבוש בגדי השבת שלו, תופס בחשיבות מקום אצל הגדולים.

בלבו הרגשה עמוקה שהנה עומדים כאן בפני מאורע חשוב ונחוץ.  "היום הרת עולם, יעמיד במשפט כל ייצורי עולמים" נצנץ במוחו והוא לעג להגזמה שלו.

– האספה ודאי תהיה סוערת! – לחש שכנו על אוזנו – וזלצברג עונה כלאחר יד:

– כמובן!

הוא שומע את הנאומים ושותק, כי בשביל לחוות דעה, דרושה אצלו התלהבות פורתא.  אם לא נוגע דבר מה במיתרי נפשו, אינו יכול לפתוח פיו ויושב כאילם.  רק אם איזה ביטוי היכה על כפתור לבו, מיד מתבהרת אצלו המחשבה; לפני עיניו מאירה כברק כל התכנית.  הוא נרשם אצל היו"ר ועד שמגיע תורו, הוא מעבד במחשבה את כל אותה הצורה שבה הוא מתעתד להביע את חוות דעתו בשאלה הנדונה ולנתח אותה.

בדברו הוא מרגיש את חמימות לבו ואת ההיגיון שבדבריו ומאמין, כי רוכש הסכמה מצד השומעים.  הדבר הזה נותן לו לגמור את דבריו בהצלחה.

בשאלה השנייה הוא לא דן כבר בהיגיון עמוק, כמו בראשונה, מפני שפגעה בו עמוק יותר מדי והלב דפק בפותרו בדיבור.  הוא שפך את כל מרירות לבו על אופן העבודה בציבורית, האיר את הצדדים השליליים ופירט כיצד הכול שוקע ונהרס אצלנו.

דברי קטרוג אלה עוררו התנגדות עצומה בקהל ומצב רוחו התקלקל.  הוא האשים את עצמו על שאינו יודע לכלכל את דבריו ככה שיביאו את התועלת הדרושה.  שואף ליישר ולכוון נכון, אבל אינו תופס את שיווי המשקל.

על מה הוא דיבר בעיקר? דיבר על זה, שמבית ומחוץ אך לחץ, אך דאגה – הכול נהפך לרועץ, כל התקוות נכזבו.  האירה השמש אך זמן קט ואפשר היה לקוות, שהעם הולך בדרך התחייה.  נדמה היה שאנו בונים באמת את המולדת ושנוכל להתבסס בה, והנה המעט שעשינו הולך ומתפורר.  זרם אחד בא והשני חוזר ביתר שאת אחורנית.  בקרקע המולדת אמנם נשקעים החומרים הכי כבדים, אבל גם האחרים דרושים לבניין ואותם נשאו הגלים ואינם.

– האם לא אנחנו אשמים, שלא ידענו לעצור בזרם? – שואל הוא את הקהל ובהמשך לדבריו מזכיר את המרכז הרוחני, כפי נבואתו של "המורה".  כבר רואים ברור שמיטב הכוחות הרוחניים מתכנסים למולדת ועתידה הארץ להרעיף טל תחייה על הגולה.  אבל ההבראה האמיתית, הפנימית, לא תהא על ידי רוחניות בלבד, אלא עם תחיית העם על הקרקע.  רק האדמה תבריא את הגוף החלש והרצוץ: אם הגזע יכה שורשים עמוקים וחזקים בעומק האדמה ויזין את השורשים האלה מן המעמקים, אז יסתעף העץ ויגבר ויתרחב.

עד כאן הכול טוב; אבל מכאן ואילך התחילה התוכחה הגדולה שלו על הפירוד הגדול במחנה, על העם שנטוש בלי מפקד, בלי משמעת.  פְּלַגות ישראל – איש לעברו פונה, כל אחד טוען שהוא ואפסו אין עוד.  הוא היכה בפטיש לשונו על ימין ועל שמאל, עד שנגע בעצם מקום כואב.  את זה לא יכלו לסלוח לו וקמה סערה גדולה שזרקה עליו בליסטראות.

בלכתו מן האספה חזר הביתה, הוא כבר לא חשב על הכלל אלא חשב על עצמו.

מצבו הירוד, שבתו בשפל המדרגה, מביאים אותו לידי סיכום, שהוא אחד מן הנמושות.  קשים לו ימיו וקשים לילותיו עוד יותר.  בלילה בנדוד שנתו, מעיד עליו צער המצב עד אפס מוצא.  אחרי שעות של נדודי שינה הוא בא לידי אי אלו החלטות.  אבל הללו מתנדפות אחרי כן לאור היום ולרגלי העבודה.  מתברר שאין בסיס מעשי למחשבתו.  ההחלטות שלו מאבדות את צורתן.  נדמה לו שהוא עומד לפני תהום ואין דרך להצלת המצב.  דומה שניסה הכול, עשה הכול, אבל אי ההצלחה מלווה אותו תמיד.  את כל ההתאמצויות נשאה הרוח והוא עומד באפס אונים מול פני העתיד.

הלא דרוש להמציא את הסכום לנסיעת פֶּשֶׁה בקיץ הבא, אבל איפה נמצא את הסכום הגדול הזה, אם גם קשים לו התשלומים הקטנים עבור המספוא של הפרות והכול נקנה בשטרות?

יש חלקי שנה שבהם יוצאים בגירעון מאת הפרות, בייחוד בעונת היובש שלהן, בהתמעט החלב.  אז בא הדוחק הגדול ואם תשלום השטר כיום, דין הוא אצלו, בייחוד אם הסכום הוא הגון וצריך לצרף אותו מהלוואות קטנות, נדמה לו אז, שביתו שורף באש, והוא הולך לבקש הצלה מן הדלֵקה, אבל אין לו האומץ לזוז מן המקום כאילו היה כפות בחבלים.  ואינו מבין מאין נובעת אצלו חולשה זו.  הרי אחרים בקלות לב ובקלות רגל רצים אחרי הלוואות ובשבילו זו טרגדיה ממש שלמה.  עוד טוב שפֶּשֶׁה אינה יודעת מהמצוקה הזאת.  הוא נושא את דאגתו בלב לבדו ובשעה שהוא עמוס צער רב, היא לא חוששת כלום ובלב שקט נמסרת לענייניה.  הנה היא מחליפה את הרהיטים ממקום למקום, מעבירה את העציצים, מכניסה פרחים חדשים בפִּרחיות ומעמידה אותן פעם כאן ופעם כאן ועומדת ומסתכלת אם מתאים להן המקום או לא.  נוטלת ומעבירה אותן משולחן קטן אל כוננית, וחוזר חלילה.  את כל זה היא עושה ברצינות ובהתעמקות, כאילו בונה בשינויים אלה אולם שלם.  עומדת מסתכלת במעשי ידיעה להתפאר ונהנית הנאה מרובה.

אבל יש שהשקו שלה אינו אורך הרבה ולפתע פתאום באה רוח אחרת, ומתחילות האנחות והתלונות שלה. כל מילה או תנועה קלה מרגיזה אותה והוא צריך לחפש עצות במה להרגיע את רוחה.  מוחו לא תופס מאין נובעות אצלה החליפות והתמורות האלה שבמצב נפשה. 

הוא מאשים את עצמו, שמא לא היה זהיר די והפליט איזו מילה, שלא הפיקה את רצונה.

– ואיך יוכל אדם לעמוד תמיד מול הרוח, לאסוף אותו בחופניו ולשקלהו? שוטח את נפשו וכלום, ועול המשקל, אם היא חוטטת ונוקבת ומחפשת בעמקי הנשמה מקור לכל מיני אֲשָמות.

לפי דעתה, בעלה הוא טוב רק בשביל אחרים ולא בשבילה! מפקיר עצמו לטובת כל בן אדם, רק לא לטובתה! שום דבר בחיים עוד לא עשה, כדי להקל על סבלותיה.  אוי והיא אבודה, אבודה!

וכאן הוא שוב פונה לנפשו ושואל:

– האמשיך לפלס נתיב לחיי שקט עם אזה, אשר מקור תלונותיה הוא מעיין בלתי פוסק? כל מילה, כל תנועה, כל מחשבה טובה שלו, יכולים להתהפך בפיה לסלע המחלוקת, לקִנטור.  טיפות הרעל שמטפטפת לאט לאט לתוך חייהם משמשות לה משקה משכר, וצריך תמיד לעמוד על המשמר ולדעת מאיזה צד תעלה העננה והסערה תופיע.

אם הוא רוצה פעם להיות גלוי לב איתה, הוא צריך לדעת מראש, כי מאיזה צד שהוא, יימצא הפגם עליו, כי הוא בעל רע, הגורם לה צער, רק צער כל הימים, זהו מרכז המחשבה שלה.  הרעיון הזה נוקב תמיד ועושה שמות בחיי שניהם.

* * *

ימים ולילות אחדים קשים עברו על זלצברג ליד מיטת נכדו החולה. בראשית המחלה, כשהרופא עוד לא עמד על מהותה, הסבר כבר החליט בלבו שזהו "טיפוס" ופחד מפני מות הילד התקיף אותו והחרידהו.

הוא היה שומר על הילד בלילות בחילופין עם בְּרוּרָה – חתנו היה בנסיעה.  פעם בלכתו לנוח על הספה, הוא חלם, שנכדו שוחק לו על שפת הבריכה ופתאום נכשל, נפל פנימה ובִן רגע נעלם.  אבל הבריכה היתה מכוסה מכל עבריה, רק סדק אחד נשאר פתוח והוא לא הבין כיצד נשמט הילד  פנימה.  הסבר האומלל הרים בשארית כוחו את המכסה ולרוב שמחתו ראה את הבריכה יבשה ממים והנכד החביב צוחק על קרקעיתה בעיניו הבהירות ופושט אל הסבא המאושר את שתי ידיו הקטנטנות, הצחות.  בחלום זה הוא ראה את פתרון המצב.  אמונת הבל צצה בלבו שהילד יהיה בסכנה, אבל חיה יחיה! ובאמונה זו שטיפח בקרבו היה לו קל לשאת הלאה הרבה לילות של פחדים, עד שבא המשבר והילד יצא מן הסכנה.

שמועה זו על מחלת הילד הגיעה לצִמְחִיָה והיא מיהרה להודיע על בואה.  לא מנעה עצמה מהלצות גם במצב בלתי משמח: – היא בוודאי תמצא כבר שהכול כשורה.  ואמנם היא מזמן רוצה לעוף אל קן אימה! אף על פי שקשה הקש אשר היא פורשת לה וכעת יודעים הם, כי קל משק כנפיה והיא בִן רגע יכולה להרים אותן! – במעוף אחד תחזור לפינתה, פינת עבודתה.

אמנם לא קשה היה הקש, הקטן הבריא עוד לפני שהספיקה דודתו לבוא והסבר למשקו חזר ונכנס לתוך תכונה רבה לקראת בוא האורחת.  הנה בגן שלו השתררה עזובה מיום יושבו על יד החולה הקטן, גם ברפת יש לתקן משהו שדחה מתוך רשלנות – בגן הפרחים גם בגן הירק עלו עשבים והוא עוד לא עדר אותם אף פעם אחת.  נחלש הוא בחודשים האחרונים ואין לו היכולת לגשת לעדור.  אבל בואם של הילדים מעודד אותו – לפניהם, לפני החקלאים החרוצים הללו, אינו רוצה להיראות ברשלנותו.  עזר העצמית וריפוי עצמי – בכיוון זה תשוב יכולה העבודה.  נחוץ לשבו למעדר כבימים הטובים הקודמים, ובעצמו, בלי עזרת פועל לעדור וליפות את הגינות שלו.

החליט ועשה.  תחילה נראה לו הדבר לבלתי אפשרי, כי זה שנתיים שהרופא אסר עליו את העידור, אבל הפעם הוא רוצה לבעוט בעצת האיש הטוב ההוא, ולנסות אם אינו אִנְוָלִיד גמור.  התחיל בעידור בעזרת המעדר הקטן של נכדו, אחרי כן עבר לקצת יותר גדול, עד שלבסוף תיקן את הטורייה שהיתה מונחת בזווית המרתף בלי ידית ובה גמר את העבודה במשך ארבעה ימים.  רוחו התחדשה בו למראה הגן היפה והוא ניגש לתיקון הגדר, אבל בכל פעם שיצא מן הרפת אל החצר, מחויב היה לפני היכנסו הביתה, לגשת את הגן ולהסתכל פורתא בערוגות הפרחים עם האדמה התחוחה והרכה כקטיפה.  גם בהימצאו כבר בבית, לא הוסחה דעתו מן הגן.

הנה ערוך השולחן, מלכה נושאת את האוכל, והוא עוד לא יושב, אלא ניגש תחילה אל החלון  להעיף עוד פעם על הגן, ונהנה מן המחשבה שילדתם תמצא כאן את הסדר והיופי הזה!  גמר את תיקון הגדר והתחיל לנקות בחצר.

– תפקיד חשוב מאוד במשק הוא החצרנות! – היה רגיל לומר כאילו בלעג, אבל באמת חביב עליו תפקיד זה לשמור על הניקיון מסביב לביתו, באוספו יום יום את הזבלים וגללי הבקר.  ועוד עם זה מרחיק שיירי עצים, קליפות, ניירות או סמרטוטים שהושלכו החוצה, או נשתיירו משפשוף כלים בחצר והתגלגלו לעין רואים.

הוא סובל בראותו סמרטוטים מתגוללים לפעמים גם בראש חוצות ואין אף בעל בית אחד דואג להרחיק את הכיעור הזה.  הוא כבר פנה לאנשי הוועד בקובלנה לחייב את בעלי הבתים לנקות כל אחד לפני ביתו לפחות פעם בשבוע, והרחוב יהיה נקי.  לשמחתו שמע הוועד ועומד להוציא פקודה כזו.

לפי שעה יש לו שליטה על הניקיון רק בסביבת ביתו וחצרו.  כאן הוא מושל בכיפה ומשתדל לשמש דוגמה לאחרים בניקיון.  לפעמים, בנוטלו את מכשירי הניקיון, חושב שאך עבודה מועטה לפניו, רק שתיים שלוש סוללות זבל והנהו פטור.  אבל עבודה גוררת עבודה ותלי תלים של זבל הוא מאסף וצריך לשאת כל זה אל המזבלה, כשהוא כבר עייף מאד.  אבל כאן יש לו תשלומם במראה נהדר, כשכל התרנגולות התאספו לנקר בערמת הזבל עם רדת החום.  בחום הן מסתדרות בפינות חבויות ובצללי העצים, וכעת נאספו ובאו כולן, כל החבריא רבת הגונים – שאינם יודעים שבעה, כל היום – הב הב! מה שמוציאים להם משיירי המטבח ומה שזורקים לארוחותיהם הקבועות – לא מספיק להם, והנם חופרים וחותרים ומנקרים בערמת הזבל ובכל החורים והסדקים של הקירות.

מה יפה בעיניו המזבלה הזאת, המקושטת בממשלת העופות הנהדרה, שעיקר התנועה, עיקר הזריזות, היא מראה ערוב היום, כשהאויר מתקרר ומופיעה דאגה למילוי הבטן למשך לילה תמים, שהם יהיו סגורים בלול, ישבו תחתיהם על השלבים ושום אוכל לא יבוא אל פיהם. – מסכנים! הלא צום יקרא להם עד אור הבוקר – אכלו לשובע שלא יחסר המזג! – ממלמל זלצברג, טרם סורו מן המחזה של קבוצת עופות ידועה על הזבל כשדה פרחים.

 

פרק ה'

אולי כתרנגולות הללו, שהמרץ הגדול מתעורר אצלן עם השקיעה, עם הערב – הוא גם בן אדם, שדאגתו הגדולה לעתיד באה דווקא עם הערב, ערב חייו.  הנה הוא, חיים זלצברג, מתקרב אל הזִקנה, אל השקיעה ודווקא עכשיו תוססת בלבו יותר הדאגה, מה יהיה בעתידו, כשלא יוכל לעבוד עוד.  מה יעשה אז ומי יפרנסהו?

הבת הקטנה בקבוצתה בעצמה מתלבטת בשאלה הקיום: הגדולה אמנם היתה יכולה לעשות משהו בשביל ההורים, אבל היא כולה תלויה בדעתו של בעל רע וקמצן, שלא יוותר בשביל הוריה אפילו על פרוטה אחת.  על מה ישליך אם כן את יהבו לעת הזקנה, לעת אפיסת כשרון העבודה? מחפש הוא עצות במה להיטיב את מצב העובד.  בא בהצעות לפני נותני עבודה.  הרי לא יוכל לתלות את המשך קיומו על בנותיו, זאת אומרת על חתניו, על הציבור.  אם ימכור את משקו, הכסף יספיק בשביל שניהם להיכנס למושב זקנים, אבל כאן הוא גם כן במידת מה תולה את עצמו על גב הציבור, התומך במוסד.  זה לא עניין!

ובחושבו על ימים של חוסר כוחות לעבודה, מרגיש הוא בלבד, את הצער הגדול, העומד תמיד אצלו בפתח לעכור את רוחו.  ועם הצער קמה החרטה על זה שבאשמתו הוא יורד כעת במדרון ובנטות יומו לערוב, במעמד מבויש בפני העולם על חוסר כשרונו ללכת בכבוד.

ואינו יודע אם מצטער הוא על מה שהוא כעת, או על זה שיכול היה להיות ואיננו.  משורר – קראו לו בנעוריו – ספר שיריו, שהוריו הדפיסו בהיותו בן שמונה עזרה נשכח מן הלב.  חלום עבר ובטל, האם על זה יצטער? שטות! רק דואב הלב, שהוא עומד כך בפני העולם בערוב יומו.

כאן פתאום מתחיל כדרכו, לנקר ולחטט בפנימיותו.  הרי הוא אדם מוזר, מוזר מאוד.  יכול היה להביא תועלת, אבל מסתפק בחלומות גרידא על חובות מוסריים שבין אדם לחברו.  הנה יושב הוא בבית היפה והמרווח הזה, עם חדרים מיותרים לגמרי, ושם הפועלים באוהליהם מתענים בגשם וברוח ובקור.  על לחם עם מים כל מזונם.  מבשלים מעט חמים בלי שמן, בלי סוכר, וטובלים בזה את הפת, זוהי ארוחת כל ימי חול שלהם, ולפעמים גם ארוחת החג.  לבו התכווץ בבואו אל המחנה ובראותו כזאת, אבל האם עשה דבר מה להיטיב את המצב?

דל וריק יעמוד באפס כוחותיו באשמת החלומות שלא היה להם בסיס ויצא תמיד עורבא פרח.  החובות המוסריים שעינו אותו אם לא מילא אותם כראוי, לא הביאו בעיקר שום תועלת, רק העמיקו לחטט במקום השקוע.  אנשי מוסר צריכים להיות גם אנשי פעולה, מוכשרים להגיש עזרה רדיקלית למאן דהו, ולא בעלי חלומות יפים על אחווה ועל שוויון.  ככה גם בנוגע להצעת תיקונים במושבה – פונה לחבר אחד של הוועד, לשני לשלישי, אבל הכול נשאר פורח באויר והתקלה במקומה עומדת.  הזמינו אותו להרצות על קרן היסוד.  דיבר בהתלהבות על העניין שצריכים להרבות בהתנדבות לעבודה.  היישוב צריך להשתתף בהתחייבויות עד כמה שידו מגעת.  והנה הוא עצמו אינו עושה בנדון זה כלום, לא נותן כסף ולא עבודה – באיזו רשות אם כן, לקח עליו את ההרצאה? לא יכול לסלוח לעצמו את השקר שעשה בנפשו ודיבר לפני הקהל דברים חוצבי להבות.  קיבל הוא מחיאות כפיים ומחמאות, אבל בלב הורגשה כבר עצבות רבה.  וככה הוא יחסו לקרנות הלאומיות: מדבר עליהן בהתלבות, אבל עזרה ממשית, השתתפות תדירית בעמלם של שליחי הקרנות – אינו נותן במידה מספיקה.  מתחיל איתם מגבית ומפסיק באמצע.  רק נושא לשווא את התואר עסקן ולחינם פונים אליו המוסדות בהחלטותיהם ודיני חשבונותיהם.

בא אליו קרוב מירושלים וצריך היה ללון במושבה.  הוא אמר למלכה כיצד להכין מיטה לאורח ופֶשֶׁה נסערה מאוד.

רוצה הוא לנהוג במידה ראויה את חובת הכנסת אורחים ולא תמיד עולה הדבר בידו.  על פי רוב פֶשֶׁה מורגזה ומתנגדת להבאת אורחים הביתה.

– אין בביתי מקלט לארחי פרחי! – אלה המילים שהיא חותכת בהם את גורל הזמנתו לאורח.

נבעת חיים זלצברג משיגעונה ורשעותה, ובחששו שמא ישוב קרובו תיכף מן המושבה ויקבל כאן קיתון של רותחין, הוא רץ לחפש אותו.  מצא איזה תירו. על שאין הלילה מקום לינה בביתו, הובילהו למלון והזמין על חשבונו חדר עבור האורח.

הוא שב בלב דופק הביתה ומילה לא הגיד.  האם יש להתווכח איתה? הלא ברור וידעו, שהכול צריך לציית לה, לעשות לפי רצונה השיגעוני.  היא הלא אף פעם אינה מבינה אותו, לא קולטת את הבעת נפשו.  הבת הגדולה כן מבינה את מרירות לבו, אבל הריהי מטופלה תמיד בדאגות שלה, בעבודות שלה ורחוקה כבר מכל שיחה עיונית.

האם שיגעון או עקשנות מצדה, שכל העולם צריך לציית לה, לעשות הכול לפי רצונה, אף על פי שאין שום היגיון בדרישתה, וגם מטרה אין לה, חוץ מזה שהיא יכולה להראות את שלטונה ולהטיל אימתה בבית. מה שהיא הוציאה פעם מן הפה, מה שיצר דמיונה החולה, הכול מחויב להיעשות ובִן רגע, תיכף ומיד, כי אם לאו, אם תעשה איזה ניסיון לדחות את המעשה הטיפשי, אז תיכף ומיד הנך בא על שכרך ואז צריך לצאת בדימוס ולהימלט.

נפשו שוקקת להימלט, אבל איך לעשות את זה, אם אי אפשר לעזוב אדם חולה זה אפילו ליום אחד. היא הלא דורשת טיפול כילד, או יותר מילד.  כי הילד בוכה כשהוא רעב או כשכואב לו.  כשמשביעים את רצונו, הוא מיד משתתק.  אבל היא לא משתתקת, בה בוער הר גועש; התפרצה הלבה, השתפכה ועדיין בפנים סואנת ורותחת האש להתפרץ מחדש.

והוא מאשים את עצמו בסבלה-בסבלו, הוא צריך לדעת שלהתנגד לחפה או להתרשל במילוי רצונה, אסור לו בהחלט, כי הלא גם בלאו הכי התרגזותה עוברת כל גבול.  הוא יודע שנחוץ למהר לשלוח אותה לסנטוריום, אב להוציא את זה לפועל הלא אין אמצעים ובשביל כך נידונים שניהם למצוקות ולסבל, שבו אין סוף ואין מפלט.

להשקיט ולהוכיח לה את צדקתם של אחרים – אין כל אפשרות, היא לא מאמינה לשום אדם, ואם פעם התעורר איזה חשד בלב, לא תעקרהו לעולם.  מחשבה שנצנצה פעם במוחה, נאחזת שם כמו בצבת ואין להזיזה.  לשטות נחשב בעיניו ניסיון כל שהוא להעמידה על האמת, כי זה לא הועיל בשום פנים.  כשהחשדים של פֶּשֶׁה מתגברים, בבית משתרר גהינום.  נדמה לו שהוא בבית האסורים יושב וכפות בנחושתיים.  אז מתעוררת כמיהה לפריקת השלשלאות ויציאה לאויר חופשי, לאור ולשמש.  חולם על דרור לנפשו ומרחב לנשימה.  אבל אפלה כי נמשכים החשדים שלה על זה שהוא גונב את לבה ומרמה אותה, שונאה ורוצה במחלתה.  וכל כך מרבה לפטפט, עד שגם עצבנותו עוברת גבוליה ומתעורר בו רצון להשליך את עצמו מגובה גג ולפוצץ את גולגולתו, אבל נמצא בו עוד העוז לגעור בשטן.

– רק לא זה! לא החטא הזה, שאדם מישראל ישלח יד בנפשו! כל יחידה יקרה לעם ולמולדת ומכל משמר צריך לשמור על נפשו.  רוצח הוא המאבד עצמו לדעת – הלטה הרוצחים מגבול ישראל!

עשה את רצונה וזה לפעמים עוד לא משתיק את רוחה.  וכמתחוללת הסערה בבית על העול, שהוא רצה לעשות לה בהכנסת האורח, הוא רוצה ממש להימלט מן הבית, אבל מרחם עליה וחוזר מדעתו.  אדם חולה! צריך לסלוח לה, כמו ילד גם היא צועקת, כשפוגעים באיזה נים של נפשה!

ולבו נכסף לתנחומים.  לפעמים מעבר לחלון הוא שומע את קולה של הילדה שלהם, מלכה בעוברה על יד ביתם.  קול רך ועדין, הנובע מאיזה עומק נפשי.  כמה עדינות בקול הזה.  והוא מצטער צער גדול על הריחוק ממנה שנכפה עליו.  קשה היה לה לסבול את הדרישות היתרות של בעלת הבית ותסתלק.  הוא יודע עם מי היא מדברת ובדמיונו מתאר לו את צווארה ואת להט מבטה.  הבחור ההוא צץ והתחיל לבקר אותה תכופות, מביא לה ערמת כתבי יד, בורר מהם קטעים ומקריא לפניה.  האוהבת אותו הילדה? שאלה זו מעניינת אותו אבל אינו מעז לחקור אצלה.  אך למה העצב שורה בלב? האם בשביל זה שהיה רוצה לעזור, לזכות במשהו את הילדה המסכנה הזאת ואין ביכולת? האם עלזה דואב הלב?

גם לבו הולך ורע – הנה התחיל להרגיש קנאה פורתא לפלוני ולאלמוני, שהופיעו יחד איתו על הבמה והם עולים ועולים.  אישיותם ניכרת בכל מקום על סכומי נדיבותיהם הגדולים מכריזים בעיתונות.  זוהי הדרך דְּהָאִיְדָנא  לגדולה וכבוד.  מכריזים על חגים ויובלות של הלִוְיָתָן ככל מלחכי הפנכא שלו.  ואם יקרא לו למות – זרם של תנחומים שוטף את גליונות העיתונים.

מה שנוגע לגבי דידו – הלא בין כך קצרה הדרך.  עוד מעט על גבולו יעמוד ובשקט, בלי הכרזות על סופו, ובא אל מעונו.  על שכמותו לא מרבים לדבר לא בחייהם ולא במותם.  לא חוגגים את חגיהם ואת יובליהם וזרם של תנחומים לא ישטוף את גליונות העיתונים לאחר מותם. גם בבית מועד לכל חי ניכר העשיר לפני הרש.  רק דורכות רגליך בין המצבות ומיד הנך יודע למי היה כסף ומי מת בדלות.  הגולל ייסתם עליו בלי צלצול ובלי רעש.  קבר במורד הגבעה ועליו מצבה צנועה: "כאן נח פלוני בן פלוני.  נולד ביום זה ומת ביום זה – תנצב"ה".  וזה יהיה הכול.  זהו גמר המערכה האחרונה.  ובזאת נגמר הסבל והמסך יורד.

* * *

בוקר קיץ בהיר. חיים זלצברג מוביל את פרותיו אל העדר ולפניו משתטחים מרחקים נפלאים עם אורות ןצללים מרובים.  בקצה הדרך ההיא מוריק הפרדס הישן, וכאן סמוך – חורשה זו עם עציה הענקיים ומקהלת צפורים, המקננים בין סבכי הענפים. 

– אכן יש לאדם חי תנחומים בצערו!  -לוחש זלצברג ואת לבו מחמם מראה הפרות היפות שלו וכל המקום הנפלא הזה.  בשובו הוא מתענג על הרפת הנקייה, הריחנית, הנודפת ריח שחת, העגלות הזקופות, שכאילו מתגנדרות ביופיין ובברק עורן.  נהדרות הן שתי הגינות מזני עברי הבית. חמודים חדרי ביתו, המלאים אורה וריחות בושם של העציצים הפורחים, כל זה נותן טעם לחיים ולהאפיל על כל הקוצים הדוקרניים. הוא נכנס לעבודה בגן הירקות, שאמנם לא הצטיין השנה ביבול, טוב, אבל הוא בעצמו אשם בזה, שלא זיבל אותו בחורף, בסומעו על הזבל של אשתקד.  זו היתה שגיאה גדולה.  הגן עוד נתן יבול די יפה בחור, אבל עם תחילת הקיץ, לא היה כבר כוח באדמה לפתח את צְמָחֵיהָ.

המלפפונים פרחו אמנם יפה, אבל לא הבשילו את פריים כהוגן.  החצילים נבלו בלא עת והבמיה עם השעועית כלל לא עשו פרי.  הוא ישתדל בשנה הבאה לתקן שגיאה זו ולתת לגן זבל מן המובחר.  מתחתית המזבלה יוציא, מנה פולה יוסיף לכל ערוגה והגן שמוח ישמח בחלקו.

על יד הגדר צומח שקד אחד בודד, שאחרי קטיפת הפרי ממנו נשרו גם עליו ועורו מתחיל להתכסות בגלימה שחרחרת.  בריחוק מקום מן השקד עומדת לה תאנה עבותה, גם ממנה נקטף כבר הפרי הבשל – תאנים שחורות ומתוקות כדבש, ונשאר מכוסה בבלתי בשלות, ירוקות וקשות, שאך זעיר זעיר שם מתחילות להתאדם ולהבשיל את מתיקות הדבש, אשר היא באה עם הצטברו.  גם ממנה נושרים העלים.  עוד התאנה רוצה חיים ודואגת לעתיד רחוק, ובצבצו אי שם מקלות ערומים, לבנבנים, עם כפתור מוארך וחד בקצותיהם  - לפרי היא פורשת כפיה בעוז לקרני השמש, זוקפת אצבעותיה למעלה וקולטת חום וחיים.

בפינה רחוקה של הגן עומד עץ תות ענק, שברוב ענפיו הוא משרה צל לכל, עד מעבר לסמטה, וחבורות ילדים משחקים כאן.  הנה אחד בא על חמורו, עוד על גבו וקוטף עלים ירוקים כדי להאכילו.  מאץ התות הזה הילדים קטפו עלים גם בימי האביב להאכיל את תולעי המשי שהם גידלו באהבה.

בפנים הגן התקין זלצברג ספסל מתחת לעץ התות הזה, וכשהוא עייף מאוד מן העבודה, הוא מתכנס לכאן בשעת ערב, שולב את ידיו תחת ראשו, ולאחר שגופו כבר נח קצת, הוא נכנס בסבך מוחו להביא סדר במחשבות, הרודפות זו את זו.

דומה גורלו לגורל העם כולו, ששגיאות חייו הביאו עד משבר.  אי לו מד-דרך לכלל וגםלפרט? אם מצליחים עמים ומצליחים אנשים בודאי ההצלחה בדרך של היגיון בריא ומחשבה שקטהף המכלכלת את דרכי הבלי עצבנות, הליכה עקב בצד אגודל, מרחיבה ומעמיקה את המבטים, רואה מה שלפניה, והשיקול הנכון מורה לאדם מאיזה צד לגשת לפעולה.

המתלהלהים כקנה הנה והנה, הפוסחים תמיד על שתי הסעיפים, המזניחים דבר אחד באמצע ומתחילים בשני – הם מעלים רק חרס בידיהם וכל עמלם לשווא.  לפעמים יבהיק לפנים העתיד בצבעים בהירים, אבל החיים יטפחו על פניהם, הגלגל חוזר לאחור, מועדך את חלומותיהם והם מתנדפים ונמסים וכל מה שהגה הלב נהפך לאפס.

אינו יודע אם האנשים הצליחו בחייהם חשבו מלכתחילה אם העתיד מזהיר, או מזלם גרם לכך, או יתכן כי תבונתם עזרה להם להניח יסוד לחיים כאלה, הנותנים נחת רוח בהווה והמבטיחים קיום לימים יבואו.  אינו יודע איזוהי הדרך, שבאה להצלחתם, עושרם ועלייתם; יודע הוא ברור שצעדיו הוא – בסכלות היו ולכן דרכו נטויה במדרון.  וכן מרגיש הוא שאין בכוחו לתקן משהו, ליישר את העקמומיות שבהלכות חייו או לשנותם כמלוא הנימה.

נידון הוא לחיי סבל עד אחרון יומו, אבל אימתי הוא הסוף? היה חלש בחורף שעבר, השתעל, אבל בעצת רופא לא שאל אף פעם, ובעמקי לבבו נשא מחשבת סיפוק, שהנה המחלה תעזור לקיצור הדרך ותקרבהו אל הסוף.

הקיץ הוא שהביא מרפא בכנפיו.  מעצמה הסתדרה הבריאות והוא שוב מושך באומץ את העול, רק כבדות של עופרת לוחצת על מוחו לעיתים וסותמת צינורות מחשבה בהירה.  מרבה לעבוד רק הלב – הוא, הוא שדופק יותר מן המידה, סופג את הצער, קובל ומתמרמר, הוא מרגיש בחילה לעצמו, דרכום משתרכת לפניו והוא אינו רואה מוצא, כיצד לנהל את ספינתו שלא תיכשל בשרטון.

ישיבתה של מלכה בביתם מכבידה על מצב רוחו.  מצב פֶּשֶׁה הולך ורע ואינו יודע איך לעכב את התפתחות מחלת העצבים שלה.  עד האביב, עד נסיעתה, עוד רחוקה הדרך ומה קשה לו לראות את יחסה לכולם ובייחוד את התנפלויותיה התכופות על מלכה, את המצוקה שסובלת הנערה המסכנה הזאת!

יש שבשבתם אל השיעור ופֶּשֶׁה אינה בבית, והילדה מניחה את ראשה על חזהו ובוכה בכי תמרורים.  הוא מלטף את שערותיה, מחליק על לחיה, משדל אותה בדברים להתיק את רוחה והדבר לא עולה בידו.  כל מה שהוא מפייס אותה יותר, היא בוכה יותר.  לבסוף היא קמה מן השולחן, מטילה עצמה על הספה, שוכבת ומכסה את פניה באחד הכרים הקטנים, מלאכת רקמתה, המונחים כאן.

הוא רואה את רגליה היחפות, הנעוצות בסנדלי עור עם רצועות דקות, מבצבצות משם אצבעותיה הלבנות  ודקה צחה הרגל כולה.  על קצה הברך מתנפנף תחרים דק ושקוף של שפת קומביניזון לבן.  הוא לא מעז לגשת ולשבת אצל הילדה, לדבר אליה אף מילה יותר, יוצא על בהונות רגליו את החדר וסוגר אט את הדלת, שמא תרדם הילדה ויוקל לה.

בשוכבו לישון היה ראשו מלא.  כל הלילה הוא מעלה מחשבות. – כיצד להוציא את הילדה מן המצוקה, מן המצב הזה של משרתת עלובה, המתענה תחת יד אכזרייה של חולת נפש?  -שואל זלצברג את עצמו לא בפעם הראשונה.  במחשבה שנחוץ להשיאה לאיש, הלא הוצאתה אל הפועל אינה תלויה בו, לא התערבותו תקרב את העניין.  הוא יודע שמלכה מעוניינת בשלום שץ, מזכיר ועד המושבה.

קרה לזלצברג לפגוש את שלום שץ בטיולו עם פנינה פרלמן לחוד, או שתי החברות – פנינה ומלכה – יחד. ואל לבו מתגנב הספק שמא פנינה, הצעירה והיפה ממלכה – עדיפה בעיניו.

שלום שץ, בן עירם, אח לספינה שלה, מתנהג עם מלכה בידידות רבה, מביא תמיד את מחברותיו לקריאה, מלווה אותה בטיולים, אחרי כן עומדים שעה ארוכה בשער החצר ומתווכחים על הא ועל דא.  יש כנראה גרעין – אולי יעשה פרי מעצמו, או אולי עליו להתערב ולעזור לדבר? מחליט הוא בכל זאת לעשות איזה צעד בנדון זה, לקרב את שץ, להזמינו לביתו, להכירו היטב.  לחקור מה שאפשר בדרך פוליטית ואם יש איזה צל של נטייה בלבו למלכה, אז יחפש הזדמנות לפנות גם אליה – מלכה הטובה והנבונה, כדי לקרבם זה לזה ולמצוא בסיס לחייהם.

רגש של קנאה עומם אותו.

לעיתים מוחו לא רק בחשבונות הנפש אלא גם בחשבון המצב שלו למות מצבם של האחרים.  גם כשהולך זלצברג ברחוב עם כד החלב לחלקו לקונים הוא מוצא עבודה למחשבתו – הנה ביתו הנהדר של וילנסקי! הם יחד באו אל הארץ, שניהם צעירים נלהבים, עמדו בשורה אחת במערכת הבניין – ונפרדו.  הצלחתו של וילנסקי גרמה לו להבליט את עצמו ולשמש אחד מעמודי התווך ביישוב ובכל פינה הוא נראה במלוא קומתו.

כיצד התהווה ההבדל הגדול במצבם?

– בתחילה, יד ביד הלכו לגרוף אבנים ליסוד.  והנה לאט לאט, שלב על שלב, עלה הלז בסולם החיים, ביסס את מצבו החומרי ותפס את העמדה הציבורית החשובה.  הבטיח את קיומו וקיום בניו, פטור עתה מדאגות הפרנסה, פנוי לעבודות ציבור ובקלות ממלא את התפקיד שת רב החובל.

– היכן הוא סוד העלייה והיכן סוד הירידה?

איש איש וגורלו! משיב הוא לעצמו ונגד עיני רוחו עובר עוד ידי לשעבר: הלה בא אל הארץ לאחר המלחמה.  התנסה בכל מיני ניסיונות ובשם אופן לא עלה בידו להסתדר, עד שהחליט לשוב עם בני משפחתו אל הגולה, להיות נעים ונדים בלי בית, בלי מקלט.

כמה דואב לבו לראות את המשפחה הזאת בתכונות לקראת הנסיעה חזרה! בבואם לכאן נדמָה לו שאלה אנשים הכי מתאימים לתנאי הארץ והנה הגורל דוחף את ספינתם חזרה – ולאן? מה יעשו שם בתוך המהפכה הסדומית ומה יהיה עתידם של ילדיהם הרכים בשובתם אל הגולה? הלא אלה הפעוטים הספיקו להתקשר אל הארץ, אל הלימודים, אל השפה ובעיקר – לחופש! היכן ימצאו הפעוטים המסכנים את החופש, שעזבו כאן?

– והנה עוד גורל עיוור ומכה בלתי צפויה! – אומר זלצברג אל נפשו, כשבדמיונו מתייצב עוד אדם מן היישוב, אשר ההצלחה האירה לו פנים במידה גדושה, והוא עלה למרום פסגת אושר ועושר, רכש שֵם גדוֹל והון כביר.  לפתע פתאום הוכה האיש מכות רצח בהתנפל עליו שודדים בדרך וכל עוד רוח חיים בן הביאו אותו אל המושבה.  ברגעים הקשים האלה, כשחשבו כי אדם זה הולך למות, קינא בו זלצברג, למרות כל ההתמרמרות שהורגשה בלב על עצם הנבלה שנעשתה בו מצד שכנים, אנשי הכפר הקרוב, שעובדים במושבה וחיים מן המושבה.  הוא קינא לא בעושרו של האדם ובחברותו בציבור, אלא בזה שהוא חי יפה, וימות בעצם גבורת כוחו מבלי שאיזה התנוונות תחול! – מעשה גורל!

כשזלצברג רוצה לתקן איזה מעוות בחיים, הוא רץ ונחפז וסוף סוף מאחר בתיקון.  למה הדבר דומה? לאיש שבא אל תחנת הרכבת  בשעה שזו כבר זזה ממקומה, והוא אך לשווא מכלה כוחו להשיגה.

– זוהי חולשת הפרט וזוהי גם חולשת עם ישראל כולו – דורות על דורות הזניח את ארצו, ועכשיו הוא רוצה לתקן מעוות, לעצור במרוצת הזמן – הימצאו בו כוחות להשיג את הרכבת?

מאי שם חודר קו אור ומאיר את אפלת החיים.  צל צלה של התקווה, שלא לעולם נישאר בלי בית, בלי מולדת, מחיה את הרוח, נותן תוכן לחיים, שהיו יכולים להיות איומים שבעתיים, אלמלא קו אור זה של הניסיון האחרון לתקומה.

הדרך לבניין שלם עוד רחוקה מאוד! – מנסה זלצברג להטיף – עוד רבים האיברים המדולדלים, עוד רבה הספחת בגוף, אבל יש חיות בתוכו והאיברים הבריאים יתגברו על החלשים, ואז העם יצא מוצק לבניין ארצו ויצליח!

דעתו היא, שראשית כל צריכה ההבראה להתחיל מארץ ישראל גופא, כאן צריכים לטהר את האויר ולגרש את האדים הרעים.

– ריפוי מהיר ורדיקלי, רבותי, עלינו לחפש.  אי אפשר שיישאר ככה! הארץ לא תיבנה מחורבנה, אם נמשיך את העבודה בצורה כזו.

הוא מתכוון לעבודה עברית.  הנה עשרות בשנים נמשכת המלחמה לעבודה זו, ומה הספיקו במושבות הראשונות, אצל האיכרים הראשונים? רק חלק מהם מכוון את עבודתו לצד חובתו הלאומית! הרוב עוד חולה במחלת עבודה זרה ונותן למצבנו להתרופף.

ועוד אנומליה שבחיים מדכאה אותו: עניות ודגול מצד אחד ומותרות עם פזרנות מצד השני.  בהרבה בתים מורגש חוסר לחם בשעת מצוקה, ובתיאטרון אינם חסרים אף פעם המבקרים.  אין לחם לגדולים ואין חלב לקטנים, אבל יש ראינוע, נשפים וריקודים.

במקום חיפושי דרכים כיצד לחסוך פרוטה לעת צרה, אנו מתלמדים לפזר את כספם שעוד נמצא אצל אי אלו בעלי הצלחה, או נכנס באופן פלא מן החוץ. תחילה היתה רק בעיר ניכרת הפזרנות, כעת היא עברה גם אל הכפר.  הכפר העברי שצריך היה לשמש דוגמה לחיים פשוטים, חיי עבודה וקימוץ, משתדל עתה להידמות לעיר.

מציק לו מאוד אי שיווי המשקל הזה: עוני וצער ואפלה מהאי גיסא, ומאידך גיסא – ברק המותרות, תלבושות תפארה ופיזור כסף ללא תועלת, ובעיקר קשה לסבול את קשיות הלב שבאה בעם בכל זה.  הנה איש עני ביקש מהנהלת התיאטרון של המושבה, לתת לו רשות למכור גזוז באחת הפינות של המגרש הסמוך, לשם פדיון של איזה פרוטות למען החיות את נפשות ילדיו הרעבים, ולא הותר לו!

– כאן צריך הכול לקבל צורה הגונה ולא להזכיר עוני ודגולת! – זו היתה תשובת ההנהלה.  עד כאן המושג של יושר אצל בני האדם.

האם אויב של המושבה הוא, אם בשעת ראותו עוול, הוא צועק מנהמת לבו:

– לשרוף, לשרוף אותה צריך!

הלא רק על אי אלו אנשים, עושי העוול, הוא מתרעם ובמה חטאה המושבה כולה, שהוא היה רוצה לשלחה באש? הלא אותה הוא באמת אוהב אהבה נאמנה: את כל פינותיה מחבב, כל ניר טבע מחמם את לבו.  גם את האנשים, עושי העוול, אינו שונא, רחוקה השנאה מתכונתו, רק הכעס תוסס בראותו את העוול.

את הירידה במדרון הוא רואה לא רק ביחס לחיים, אלא בכל המצב.

בבואו אל המושבה, היו עוד הכרמים פורחים ומשגשגים ומבטיחים לכורם כל טוב בעולם דנא.  עמדה אז על הפרק רק השאלה: מה עדיף – שקדים או ענבים? ונמצאו משוגעים, שאהבו דווקא את עץ הזית ובו תלו תקוות עתידם ועתיד בניהם ובני בניהם.

והנה שיני הזמן כרסמו את כל התקוות יחד, כל שנה מהשנים האחרונות גרועה מחברתה.  נטיעות הבעל הולכות וכלות, היבול מתמעט ומגעי עד אפס.  מצליחים רק אלה שבמקרה או בחוכמה התחילו בנטיעות שלחין, חפרו בארות ונטעו פרדסים.

זלצברג מסתכל בהתעניינות בעבודת האנשים החדשים, שבאים מן החוץ וקונים חלקה אחרי חלקה מיד אלה שהזמן שלח את שיניו בנטיעותיהם הישנות ואין להם אפשרות לנטוע מחדש.  לחדשים יש אמצעים והם מייסדים משקים למופת.  זה משמח את לבו, אבל מאידך גיסא הוא חושש שמא תיפול מושבה יפה זו לידי יחידם כאלה, שיבחרו להם את הדרך הישנה ויוסיפו להעשיר ולבסס את הסביבה הזרה, שהתעשרה והתבססי, הודות לכספי היהודים, כמו שעשו המתיישבים הראשונים.  אבל הוא מנחם את עצמו, שבוודאי נמצאים בין החדשים חלק גדול המסור לבניין העם ואת תפקידו ימלא באמונה.

אבל מי יודע כמה צדיקים אִיכָּא בְּשׁוּקָא? והוא מתבונן בתשומת לב לכל הבאים מחדש להתיישב במושבה ולנטוע בה פרדסים.

הנה נתפס לויתן אחד ממי אוקינוס. במושבה ערכו לו בנקט ונשיא הוועד ישב בראש.

– יש לכם נשיא? – התפלא האורח.

– הלא יש נשיא צרפת ויש נשיא צ'כוסלובקיה ועוד, ומדוע לא יהיה גם נשיא ברמה? – עונה בהלצה ראש הוועד בעצמו והאורח מחייך לו.  לעיתים מוזמן חיים זלצברג למסיבות כאלה בתור השליח מטעם תושבי המקום.  הנה אספו והוא, זלצברג ניגש אל השולחן לשבת עם יתר האורחים, ופתאום הוא שומע את קול הנשיא מאחורי גבו: בבקשה לתת את המקום הזה לאחרים!

– גם זוהי התגלגלות במדרון! – מחליט זלצברג בלבו.  לסטירה כזו הוא לא פילל, אבל בלע את המרירות וישב במקום אחר.  הוא הלא אינו אזרח, רק תושב! כל שנות שבתו במושבה לא הספיקו כדי לתת לו תואר אזרח.

תושב – זוהי אזרחות ממדרגה שנייה, מחוץ לקיר המזרחי, מחוץ לעמוד התווך.

הוא מסתכל בפני המסובים ושואל את עצמו: מי לו פה, ומה לו פה? למה היה לו להתכנס הנה בין היהירים האלה, המבקשים להתהדר, להתפאר ולהבליט את עצמם בפני כל אדם הבא מחדש, בייחוד אם כסף יש לו ויש לו העוז להביע דעה על הארץ, אם טובה היא או רעה, אם נכון מה שעשו כאן עד היום או לא?

– אנשים מוזרים! – פונה הוא במחשבתו אל הקהל – אם ימצאו המבקרים, שארץ ישראל אינה ארץ טובה ליישוב ולא נצליח בה במהרה, ואם עזוב נעזוב אותה הפקר בידי הזרים, שיגדילו את השממה עוד יותר, ואנחנו נישאר בלי בית, בלי גג, בלי מחסה לעולם ועד?הניתן למולל אותנו לאבק פורח, שיפזרוהו שוב לכל ארבע כנפות הארץ?

מה יוכלו לבק'ר בארץ? מה חסר לה, אם לא בנים נאמנים עם ידיים עובדות במרץ, בכשרון לב וחיבה למולדת? היגידו המבקרים, שנחוץ לעקור את הנטוע מן השורש? היה לא תהיה כזאת!

 

פרק ו'

מלכה פריש עזבה את בית דודתה, טרם שהדוד חיים הספיק לגשת לתוכניותיו בנוגע אליה ואל שלום שץ.  בהגיע מים עד נפשה היא התרוממה וקפצה קפיצה נחשונית לים החיים, לחיותבו בלי אפוטרופסים.  נכנסה ישר לאותו המקצוע, שהתחילה בו בחוץ לארץ.  החלוציות גרפה אותה עם הזרם לעלייה, כשהיא היתה בקורס השני של האינסטיטוט לחובשות.  שטות שלא יכולה לסלוח לעצמה היא עשתה כאן, שלא נכנסה תיכף בבואה לארץ, אל בית הספר לאחיות מיסודה של "הדסה", להמשיך את לימודיה, אלא נכנסה תחת כנפי דודתה לאבד את הכוח ואת המרץ.

כעת, אחרי צאתה מחסות הדודה, היא נסעה ירושלימה, אבל לא קיבלו אותה לבית הספר ההוא, אםמפני שלא היה מקום פנוי, או מפני שהמלצות לא היו לה, זה אינה יודעת ברור, ובשובה אל המושבה התחילה בעבודה פרטית כאחות בלתי מוסמכת במשכורת דלה ופעוטה.

היא מטפלת פעם בידר חולה, פעם באיש זקן או צעיר ולא תמיד היא יוצא מרוצה מיחסם של בני אדם אליה.  יש אמנם שמן הרגע הראשון הובע לה האמון השלם, ויש שהאמון נרכש במשך העבודה.  אבל ישנם גם כאלה, שיחסם אליה אינו טוב עד הסוף: כאשר האנשים מביטים עליה כעל משרתת נוספת, שנכנסה לבית בשעת הדחק ובמידה שמודדים את יתר משרתיהם מודדים גם אותה.

– הלא אין הרבה אנשים, שחושבים את משרתיהם לבעלי זכות שווה  להם! – מסיחה מלכה את לבה לפני הדוד, לפני חיים זלצברג, אבל עם ידידה, עם שלום שץ, אף פעם לא סחה על סבלותיה.  והיא אמנם סובלת הרבה בעבודתה.  פעם עלבון, פעם כעס עצור, אבל לעיתים אין לה פנאי לשים לב ליחס של אנשי הבית, מפני שהחולה במצב כזה, שהוא דורש אחריות רבה והעבודה היא מאומצת ומתישה את כוחותיה לגמרי.  הנה עוברים עליה לילות קשים על יד מיטת זקן חולה, שמחלתו אנושה וחייו תלויים בשערה.  היא שומרת עליו בלב מלא פחדים, יושבת כל הלילות סמוך למיטתו ומקשיבה לנשימתו הכבדה, שהולכת ונפסקת לרגעים.  היא יודעת שזה עוד לא הסוף, רק מצב של חולשה, ובכל זאת חרד לבה ודופק בהטותה לחולה את ראשה העייף, להאזין לנשימתו.

כל כוחה נתון להצלת הזקן והיא מתאמצת לגרש מחשבה מטרידה ולפי דעתה – "שפלה": הנה האיש זקן מאוד, מכל שלביו ירד.  אינו יכול יותר לשמש את עצמו ובאין לו דרך בלתי אם ליפול למשא על אחרים ולבחול בחייו – האם לא יותר טוב לו ללכת שעה אחת קודם?

מפליא אותה מאוד, כשאחרי יומיים, אותה מחשבה גופא מביע לפניה החולה בעצמו, באומרו לה: – גברת פריש! הלא היתה לי הזדמנות בשעה שהורע לי שלשום, לצאת בכבוד מן החיים, ומדוע כה עמלה בעזרת הרופא, לעכבני דווקא כאן?

תשובה אין בפיה והיא מהרהרת בהיגיון הניטשיאני, הרוצה להוכיח שהדרך הנכונה היא לתת לזקנים למות.  אבל המסורת והעיקר – ההכרה הלאומית אומרת, שיקרים לנו חיי אדם בכל הגילים ומצווה לשמור מכל משמר על קיום נפש אחת מישראל.  והיא שומרת על מצווה זו לקיימה בכל מאודה.

ויקרה לה בייחוד הבראת ילד חולה.  כאן ההתמסרות היא יוצאת מן הכלל.  חוץ מאהבתה הגדולה לפעוטים, היא הלא רואה בכל ילד שטיפלה בו, את האזרח העתיד של המולדת, ובהצילה אותו היא מאושרת פי שבעה באומרה: – הנה ניצלה בעזרתי עוד נפש אחת נוספת לכנסת ישראל!

מתול עבודתה היא נפגשת עם אנשים שונים ויש לה הזדמנות טובה ללמוד את אופיים וטבעם.  הנה אמהות צעירות, שבסבלנותן והבנתן ידעו לעזור לה להציל את ילדיהן משיני המוות.  ישנן אמהות שבחוסר סבלנות הן מסבכות את המצב ומביאות אותו לבין המצרים וגורמות לאסון.  שאת לא תוכל מלכה את התלונות של האמהות הללו:

– חסור חסרה לי עוד מחלה זו בבית! למה באה עלי הצרה וכוח אין לי, אין?! – ממלמלות שפתיה בתלונה, מגישה לחולה את מה שצריך ומראה לילדה החולה פנים חמוצים וזועפים, והלה, אם הוא כבר מבין, סובל מאוד ממראה האם, מתרגש ומצטער, בחושבו שהוא, הוא אשם בדבר שלאמא נגרם צער.

למלכה פירש גרום צער גדול מראה של יחס בלתי צודק מצד אי אלו הורים לילדיהם.

– במה אשמים אלה הפעוטים, אם האם עצבנית, אם רע לה, אם חסר לה דבר מה בחיים? – שואלת היא ומעבירה תחת שבט הביקורת גם את אלה מהאמהות, המפנקות יותר מדי את ילדיהן ונוטעות בקרבם תכונות רעות, הבאות בעקב הפינוק.

– לא רוצה! – נעשה סיסמה של המפונקים – את זה הם לא אוכלים ואת זה לא אוהבים ומעשרה דברים המוצעים להם לאכילה אם בוררים אחד, האם כבר מאושרה.  ואת הדבר האחד הזה עוד צריכים להאכיל אותם או להשקותם, כאילו ברא אותם היוצר בלי ידיים.  ככה לומד הילדה לנצל את האם ואת המסובבים אותו.  הכול שייך לו וכולם חייבים לעמול בשבילו לעזור לו, רק הוא עצמו לא רוצה לעשות מאומה.  מצד שני – אם רואה היא יחס קשה לילד, היא סובלת שבעתיים.

והנה פגשה באב, שהיכה באכזריות ילד קטנטן, בלכתו מגן הילדים ונכנס בחול ומילא בו את נעלו.  היא לא יכלה לראות את המחזה ועמדה לריב עם האב האכזר, שענה לה בחוצפה , כי אין רשות לזרים להתערב בחינוך ילדיו! והיא עמדה על זה שאין לו רשות להתאכזר בילד ואיימה עליו במשפט.  הוא הרפה מן הילד אבל היא לא שקטה והלכה לוועד הגן ולמנהל בית הספר ודרשה, שיביאו את העניין בישיבת ההורים.

היא התיידדה עם פנינה פרלמן ותאהב אותה אהבת נפש.  זו בת איכרים זקנים, בעלת השקפה משלה, נוטה לשמאל, והזקנים באהבתם הגדולה את הבת היחידה, אינם מפריעים לה בדרכה.

מלכה מבקרת תכופות יחד עם פנינה חבורת צעירות, שאך עכשיו התחילה בסידורו של משק חדש.  הן עדיין יושבות באוהלים, בין חול ואבק, בין פרעושים, צפרדעים ונחשים, ויללת תנים נשמעת בלילות מסביב לאוהלים.  למלכה ולפנינה נגרם צער בבואן אל החבורה – בראותן את הלחץ והדוחק וחוסר כלכלה מזינה.  חוץ מזה עושה רושם רע הזיבורית שנפלה בגורלן, אדמה שכולה חול, בלי שמץ של לחות שמנה.

– וכאן רוצים הכוחות הצעירים הללו לייסד להן משק, לעבדהו ולמצוא את לחמן? הלא נורא הדבר! – אומר פנינה בצער.  ומלכה אינה מבינה במהות האדמה, רק רואה את המצוקה ולבה דואב.

הסתדרו הבחורות יחידות הרחק מהיישוב, על הגבול.  השכנים מן הכפרים ומאוהלי הבדווים לוטשים עין לשלל.  לא פעם כבר התגנבו בשעת השינה העמוקה של העובדות העייפות, סחבו את סליהן ומלתחותיהן מתחת לבדי האוהלים, נשאו אותן הרחק אל השדה, בחרו משם את כל מה שמצא בעיניהם ואת המותר השליכו מהם והלאה.

– מי יכול להפריע להם? – מתמרמרת חברה אחת – הרי במדינה הכול מותר: גזלה, גנבה, רציחה, עקירת נטיעות ישנות והוצאת שתילים רכים מן המשתלות.  אחינו עמלים בדם וזיעה והם באים ומחבלים.

מפעל הגבורה של קומץ הנערות מתמיה אותה.  היא לא מתאפקת ושואלת:

– ואף על פי כן, אינן פוחדות לשבת במקום בודד זה, הרחק מן המושבה? וביקורי השכנים בלילות?

– זה לא כלום – צחקו הנערות – אנחנו נלמד אותם דרך ארץ!

– איזו גבורה, איזו גבורה! – לחשה פנינה על אוזני מלכה, כשזו נכנסה אל אוהל אחד לחבוש פצע לאחת החברות.  הפצע היה עמוק ברגל ומלכה שאלה למקור הפצע הזה: האם נדקרה או קיבלה מכה?

הצעירה לא ענתה תיכף על השאלה, אבל בחושבה, שיש איזו רצינות במצב, היא החליטה לספר על המקרה המשונה שאירע לה שלשום בקשר עם הפצע הזה.

– אבל אני צריכה להתחיל מבראשית – אמרה הצעירה בצחוק – וזה יארך כל כך!

– אין דבר, ספרי! – אמרה מלכה ותשב לידה על המיטה הרעועה.

– לפני שבועיים בערך בא אלינו בערב אחד בחור מבני המושבה, והציע לי את חמורו לרכיבה.  בעצמו נשאר במחנה ואני נסעתי למעלה.  את המושבה עברתי בשלום, אבל רק יצאתי אל הכביש והחמור הרגיש שאוטו מתקרב אחריו, מיד הוא נבהל, התחיל לרוץ, נרתע פתאום הצדה ויפילני ארצה.  ברגע הראשון של נפילתי לא חשבתי בלתי אם על החמור, שיברח ויאבד ועל זה שהדבר יוודע במושבה ובנות מחנֵנו תהיינה ללעג ולקלס בעיני הבריות.

אני מיהרתי לקום, ניערתי ממני את העפר והנה פלא! – החמור עומד במרחק של איזה צעדים ממני ומחכה לי.  היצור הזה, כיוון שראה את הרוכבת שלו סרוחה על הארץ, מיד עמד, הפנה את ראשו על קרבנו העלוב וחיכה בנימוס רב.  אז נרגע רוחי, אבל חשתי כאב בצד וברגל ולא יכולתי לעלות שוב לרכיבה.  החלטתי להובילו ברסנו דרך סמטה צדדית אל המחנה ולמוסרו לבעליו.

במחנה לא סיפרתי כלום.  פחדתי אפילו להתבודד אל אחת הפינות ולהסתכל במקום הכואב, רק בשעה שכל החברות כבר ישנו נכנסתי אל המקלחת עם נר וראיתי כתם כחול בצד ופצע ברגל. לעשות איזו תרופה לא היתה לי השהות מפני השעה המאוחרת ואשכב לישון עם תחבושת של מים פשוטים על הרגל, אך להירדם לא יכולתי ואתהפך מצד אל צד ביסורים נוראים.

כל הזמן ריפאתי במה שריפאתי ולא חששתי כלום, אבל שלשום אירע הדבר, שאינו חלק כל כך ואני פוחדת מפני פגם במוח!

– שטות!  - אמרה מלכה – כלום לא יהיה, אבל מה קרה שלשום?

והצעירה המשיכה לספר:

– בהקיצי אתמול משנתי, אני כפי הנראה התלבשתי כרגיל לצאת לעבודה, אבל איני זוכרת את זה, לא זוכרת איך שיצאתי החוצה ושבתי אל האוהל לשכב לבושה בגדים – ואירדם.  בהתעוררי לא ידעתי איזה יום בשבוע הוא, איזו שעה ומה עלי לעשות.  כלום לא ידעתי ופחדתי לקום במצב הזה.  שמעתי צעדי חברתי שבאוהל, וכשזו עמדה בתמיהה, לא מצאתי במה לבאר את שכיבתי, בלתי אם לגלגל את הפליאה על כאב ראש שתקפני כביכול בכל עוז.

כשהלכה חברתי, ניסיתי לאמץ את זכרוני ולדעת איזה יום הוא זה ומהי העבודה שעלי לעשותה. אבל בשום אופן לא התברר לי הדבר ונבהלתי מאוד.  כבר רציתי לקרוא לאחת החברות ולשאול מפיה את פשר הדבר, אבל הבנתי שזה יכו להפחיד אותה ואעצור ברוחי.

מתי חזרה הכרתי, איך באתי סוף סוף לידי הכרה, אינני זוכרת, אבל יודעת אני, שראשי סחרחר בקומי ללכת לעבודתי וכל היום ההוא לא חזרה הבהירות הגמורה והמחשבה.

– האם כבר קרה לך פעם כדבר הזה? – שאלה מלכה.

– לא – ענתה הצעירה – ובקול תחנונים ביקשה להגיד לה את האמת!

– האם כל התופעה המשונה הזאת אינה סימן שנפגם מוחי מהנפילה?

– אני מבטיחה לך שזה לא כלום, רק חוסר דם ונחוץ להתחיל בזריקות, כמו שיעצתי לך מזמן! בכל אופן התייעצי עם הרופא, ואם יסכים לכם, אני מוכנה ומזומנה לבוא הנה בכל יום ולעשות לך את הזריקות, אם רק איזו עבודה לא תקשרני.

ומלכה הלכה מהמחנה מלאת דאגה לחברה הקטנה עם חולשתה הגדולה.  הפרובלמה הקשה להסתדר עם החול הזה ולהניח עליו יסוד קיום לחמש עשרה נפשות צעירות, שהתלכדו לגוש אחד, לשם הגשמת אידיאל נשגב, אף היא הדריכה את מנוחתה.

את דאגותיה הביעה לפני פנינה בשובן הביתה.  פנינה ענתה: – דבר בלתי אפשרי הוא, שבתנאים אלה תתקיים החבורה.  היא תילחם איזה זמן עם הפגעים ותתפזר!

– לא חביבתי, זה תלוי בגורמי הזמן! אם יוסיפו להן אדמה, יבנו בית ורפת, אז תימצאנה ביניהן אמיצות, שתמשכנה את המפעל! – ענתה מלכה.

בפינת אחד הרחובות נפרדה מחברתה, ובהגיעה עד לבית שהיא גרה בו, לא נכנסה לשער, אלא עמדה סמוכה אליו כמוקסמה מן המראות אשר לנגד עיניה: הנה גבעה נפלאה מימינה ועננה קלה פורשת עליה את צלה הדק!  השדות והכרמים כוסו גם הם צללים קלים והחווה הקרובה והכפרים הרחוקים קיבלו עשרה קבין של חן נוסף עליהם, בהימצאם חבוקים בין האורות והצללים.

בחג השמים שט ירח חיוור ומביט בפני השמש השוקעת לתוך החולות, ובפני שמש שנייה, המופיעה באחד החלונות הגבוהים ומתיזה ניצוצות וקרני אור בעיגול אוירי.

היא נכנסה בשער, כשמן הלב מתפרצת אנחה קלה:

– אלי! כמה אורות אתה מפיץ בכל ארבע כנפות עולמך, רק קו אור אחד להאיר נפש נכאה, לא נמצא באוצרך הרב!

בחדרה, על השולחן, היא מצאה מכתב מאחד החברים שנסע לשרון והיה מרוצה מהתנאים, אבל הם לא התאימו לחוקי ההסתדרות ולכן הוכרח לעזוב את המקום וללכת לנקודה חדשה.

את מכתבו הוא התחיל ב"גברת נכבדה", מילה זו פגעה בנפשה ועוררה בה בחילה, והיא נזפה בו בתשובתה.  עכשיו ההתחלה היא יותר שפוטה ויותר ללבית, גם הנימה של המכתב כולו. הוא כותב לה:

"...סגור בחדר של ארבע על ארבע, רחוק מהתבל, רחוק מאנשים, מתגולל צעיר חולם והוזה, שגלגל החיים החוזר שבר לרסיסים את כל תקוותיו וחלומותיו.

הציפיה לעתיד מלא עניין נתגלגלה להווה נורא מחוסר כל עניין – אני מבזבז כאן את כל כוחותי לריק ואין תועלת ואין ערך לחיי.  רק השם הוא העד, שאינני יכול, אין לי את האפשרות להינתק כליל מן העבר, אבל גם להביט בשוויון נפש על זה, שאני נהפך לבור וגם כאן – לא אוכל! והחלטתי לא לתת לחיים שישטפוני בזרמן התפלח. ואשתדל בכל כוח להשתחרר ממצבי ולצאת מן המצר!

כתבי לי, מלכה! אולי תוכלי בדברייך לעודדני, כי כל אות המגיע אלי מחוץ לחיי הצרים יקר לי מאוד."

– נער מסכן! – והיא ישבה הרבה זמן שקועה בהרהורים, כשעינה לא סרה מן החותמת – יעקב זלצר, אשר העירה בה זיכרונות נוגים.  הנער התקשר בה ללא תוחלת – לבה נתון לאחר!

לעיתים מלכה בוחלת בעבודתה וחושבת שאין מקומה נקבע בין פועלים ועובדים – הבונים האמיתיים של המולדת – הם הם שנושאים משאות כבדים להקמת הבניין! הם חורשים ועודרים ומפיחים רוח חיים בשממות ארצם, והיא – מה עושה? איזה ערך יש לעבודתה,למרות הקושי והאחריות שתלויה בה?

הנה  קורה לה לשאת בבת אחת באחריותם של שני דורות, אם וילד, שהיא ממונה להשגיח עליהם בשעת מחלה קשה.  אבל מתוך עצם השמירה המעולה על החולה, היא לועגת לעצמה:

– אחות מצוינת! – הרי לא השתלמה ולא הסתמכה, ואיזה ערך יש לכל התמסרותה היתרה לחולה?

כשהיא מביעה את כל זה לפני הדוד חיים זלצברג, הוא מתרעם עליה ואומר לה:

– שטיא כזו – הרי את מביאה תועלת רבה ליישוב בהצילך נפשות ובהגדילך בזה את מספר אוכלוסינו!

מה יש לה לענות לדוד, חוץ מהגיחוך המר? האם הדוד מעריך את עבודתה, או רק רוצה לעודד את רוחה, שתאמין בעצמה? אם כה  או כה, זה לא מקל עליה במאומה, כי חוששת היא תמיד מפני חוסר ידיעות בטיפול וכל שגיאה קטנה מדכאה את רוחה וגורמת לה סבל רב.  היא מוכנה תמיד להקריב את שארית כוחה לחוליה, אבל מקננת האמונה בלב שאין היא מביאה את התועלת הדרושה.

בלילות השמירה על החולים, יש למלכה ידיד ורע טוב – זהו הספר. היא מרבה לקרוא ובכל ספר היא מוסיפה דעת.

– מה בעצם עושה הסופר? – טוענת היא עם נפשה – הוא לוקח חתיכה חיים, גוזר אותה מן ההווי ומכניס לתוך מסגרת הנקראת ספר.  ודעתה על מלאכת הכתיבה, היא לא תמיד שווה, יש שנדמה לה שזה משחק, דבר מיותר, ובפעם אחרת – להיפך, רואה בספר מורה ומחנך ובגומרה אותו, יש לה הרגש שרכשה דבר מה ואומרת בשביעַת רצון:

– "מכל מלמדי השכלתי!" – ומלכה פריש רוצה ללמוד את החיים לא רק מן הספר, אלא גם מעל הבמה, וכשנבנה במושבה האולם לראינוע ולהצגות תיאטרליות, היא החליטה בנפשה, שתבקר בכל הצגה וכל סרט מעניין, אבל עשה לא עשתה זאת, בהתחשבה, שמוטב לאסוף כל פרוטה אפשרית ולשלוח למשפחתה, המתענה עוד בגהינום הסובייטי, ואין לה אפשרות להביאם לכאן.

כשהמכירים שואלים אותה, מדוע אינה מבקרת בראינוע, היא את האמת אינה מגלה להם ונותנת מקום לחשוב, שהיא קמצנית ומוזרה.

– כי אי זה בחורה צעירה לא תרצה לבלות ערב? – תמהים ושואלים גם שץ וגם אחרים.

– הרי לכם הוכחה, שאינני צעירה עוד! – עונה היא להם בצחוק וגָלוי דבר אמת.

בקוראה בספרים היא עומדת הרבה על יחסים בלתי צודקים שבין הגבר והאשה, ואם יחס הגבר רע ובלתי צודק, או קשה ואכזרי, היא אומרת אל לבה:

– הרי טוב שאינני נשואה! שלא הכנסתי את שכמי בעול של "עבדות ניצחת", כמו שקורא לזה יל"ג! כל ספר הקרוב אל לבה, היא מנתחת. הנה גמרה את "המניפה של גבר ויינדרמיר" לאוסקר ויילד ויותר ממה שעניינה אותה עצם השתלשלות המאורעות היוצאים מן הכלל, עניין אותה גם כאן היחס של הגבר לאשה.

כקלת דעת ואכזרייה היא רואה את הגברת ארלן, אבל קשים ממנה שבתיים הם הגברים בעיניה: עריצות נוראה היא לפי דעתה מצד ויינרמיר ביחס לויקטוריה, בשעה שהוא מזמין את גברת ארלן לביתם! ולורד דרלינגטון, בכל אהבתו הנאמנה לליידי ויינדרמיר, הוא לא פחות אכזרי בדרישתו שתיכף ומיד תציית לו ואם לאו, הוא עזוב יעזוב אותה במצב הטרגי לנצח!

מלכה חושבת את היחסים ההדדים שבין גבר לאשה מעין משחק גם בשדרות הגבוהות וגם בנמוכות.  במשחק הזה מביט הגבר על האשה מלמעלה למטה.  רואה הילד את יחסי הבוז של האב לאם ומתרגל גם הוא לבוז ולהשפיל כבוד האם והאשה.

מלכה מכירה תודה לסופרים, שהיא מוצא אצלם הודאה בעריצותו של הגבר לקרבנו.  ב"מיתה" של שניצלר היא ראתה הדגשה מיוחדת לעריצות זו.  שם האשה מקריבה לגבר כל מה שהיה לה בחיים, אבל הוא לא הסתפק בזה בלכתו למות, דורש ממנה גם את מותה כתנאי הכרחי – וזה היה תגמולו עבור הקרבן הגדול שהקריבה לו!

וכשם שמלכה פירש מנתחת את הספר ומבקרת אותו, ככה היא נתונה לביקורת עצמית תמידית: – היא בורה! לא למדה די, לא את הידיעות הכלליות ולא את העבריות.  באלה היא צולעת לגמרי, וכשתינוקות מהמחלקות הראשונות חוזרים על התנ"ך ומנצחים אחד את השני בפסוקים היא עומדת כאילמת אם הם פנים אליה באיזו שאלה.

היא סובלת מזה שהדיבור אינו חי בפיה וכשחסרות לה מילים, או הרגישה שביטאה איזו שגיאה, היא נוזפת בעצמה על שאינה מסוגלת להשיג דבר בשלמותו, רק לחצאיו.  אין אף שיחה אחת, שמלכה תנהל עם בני אדם ולא תבקר את עצמה חריפות אחרי כן, ולא תמצא שגיאה או שטות שנפלטה מפיה בקלות דעת.  אם סיפרה דבר מן החיים, או הביעה מהתלה, תמיד יש  מקום לנזיפה עצמית, שהיא טיפשה ולא מן ההכרח היה לדבר על כל העניינים ההם.  בייחוד היו לא במקומם הדברים שדיבר על עצמה – את עצמו אדם לא צריך להבליט אף פעם!

החרטה שלה היא פחות חדה, אם הדברים שהיו מיותרים לפי דעתה, נאמרו באוזני אדם, אשר היא חושדת בו, שהוא אינו חד הבנה ובטח לא תפס את השטות שבדבריה, או הבין אותה רק בחלקה.  וזה עוד לא נורא, יוצר כי טיפשותם של האחרים זוהי הקלה פורתא לחרטתה.

על רוח שטות אחת הטבועה בה, היא קובלת תמיד.  קורה שטרם אדם פותח את פיו לדבר אליה, היא כבר יודעת ברור מה שיגיד לה.  אבל לא בזה הרע, הרע שבנבואתה הוא, שלפני כל פעולה אשר היא הולכת לעשות, היא יודעת שבלי שגיאה לא תצא ממנה.  יש שהדבר הולך כשורה ונעשה בסדר כפי הדרוש ולבסוף מבצבצת השגיאה והיא יודעת את מקורה ויודעת שבמעט התעמקות אפשר היה להימנע ממנה.  אבל הנה באה האכזרייה ואיתה הדקירה העצומה בלב ואחרי כן צץ החיוך המר: האם היא לא ידעה שככה יהיה? הרי זוהי המסורת שבדרך חייה – לשגות תמיד, תמיד!

– אך טיפשה – לעזאזל! – נוזפת היא בעצמה.

 

פרק ז'

מלכה הוזמנה לטיפול במרגולית הַקֶר, שהיתה נפגשת איתה במושבה  איש לא הציג אותן, אבל היו במקרה מחליפות איזה מילים זו עם זו.  מרגולית שכבה חולה לאחר לידה קשה, הילד הוצא ממנה מת ופנימיותה נפגמה.  שכבה איזה זמן בסנטוריום ואחרי כן הובאה הביתה, כשעדיין היא זקוקה לטיפול.

מלכה התקשרה מהר אל החולה שלה.  פניה העדינים של זו, עיניה הנפלאות, המביעות אהבה ורוך, יחד עם איזה סבל עמוק, משכו את לבה.  ובמידה שהיא תפסה את התפקיד שעליה למלאות ביחס לחולה, באותה מידה, שאפה ללמוד את סיבת פרפורי נפש רכה זו, הנראית כאילו היא מלאת מסתורין.

המקרה הראשון, שהתחיל לפקוח את עיני מלכה, היה באחד הביקורים של הרופא. יום יום היה בא לביקור.  לא היה צעיר לימים, אבל אדם יפה ועדין וניכרת היתה בביקוריו התעניינות מיוחדת.  הוא ביקש תחבולות שונות איך להבריאה ולהחלימה, מאריך בביקור ומבאר לחולה את מהות מחלתה.

תחילה לא הבינה מלכה למה הבעל כה מורגז ואחרי כל ביקור של הרופא, הוא כועס וזועף.  והנה ביום אחד הוברר לה, שסיבת כעסו הם הביקורים הארוכים של הרופא, השיחות המדעיות שלו והביאורים המפורטים.  פעם הביא הרופא למרגולית ספר המטפל רק בשאלות המחלה שלה.  הוא הראה לה את התמונות הרבות שבספר ונתן ביאורים עליהן. 

אחרי הביקור הזה נרגז בעלה שבעתיים.  הוא התמרמר, רקע ברגליו, לא רצה ללכת לבית המרקחת להזמין את הרפואה שרשם הרופא.  ואחרי חילופי דברים שבינו ובינה, שמעה מלכה מן המטבח, בהכינה אוכל לחול, איזה קול נפץ העולה מחדר המיטות.  היא נבהלה, רצה לשם ומצאה על הרצפה שברי זכוכית של בקבוק, אשר היא הכינה לרפואה החדשה.  הבעל כבר לא היה בחדר והחולה שכבה בפנים חיוורים כמת.  הבחנה מלכה שהַקֶר זרק את הבקבוק ארצה ויסתלק.  היא צעדה אט מבלי להוציא הגה מפיה, התכופפה, אספה  בתוך פחית את שברי הבקבוק ותטאטא חרש את כל החדר.

כשהוא שב, חזר הוויכוח, עד שהוא הביא אותה לידיד התעלפות.  שוב צריכים היו לעזרת הרופא, אבל הַקֶר לא רצה ברופא שלה בשום אופן. 

– אינני רוצה לראותו יותר בביתי! – צעק הַקֶר – גרש אגרש אותו ככלב, אם יעז להופיע על מפתני!

זה היה המקרה הראשון המעציב אותה בבית הזה, אבל בימים הבאים של שירותה את מרגולית, היתה עדה להרבה מחזות מחרידים, שהיו גוזלים את שלוותן וכל הבית נהפך לתוהו ובוהו.  מלכה סופגת את הד יסוריה של מרגולית ודפיקות חזקות היא חשה בלב, בכל פעם שהַקֶר פונה לאשתו בקול גס ומנבל אותה.

יש אשר בהימצאו באחד החדרים הרחוקים מחדר המיטות, הוא פונה פתאום למרגולית בקול צעקה כזו שהחולה מזדעזעת ממש.  חסרה לו מעטפה למכתבים או איזו פתקה, ומובן שהיא, החולה, אחראית לכך שתיכף ומיד יימצא לו!

קשה הי למלכה להימצא באויר זה של עריצות והתנקשות בנפש אשה צעירה ורכה.  כמה פעמים התחרטה שנכנסה לטיפול בגהינום זה.

ובערב אחד, בשוב מלכה מן הרחוב עם קניות, שמעה מרחוק איזו בהלה אצל מרגולית.  היא, התקרבה לבית ברגליים כושלות – נדמה לה שהיה איזה ניסיון מצד מרגולית למות.  היא מזמן חושדת בזה וכל תנועה בלתי רגילה בחדר המיטות מפחידה אותה.  היא ניגשה בלב דופק אל הדלת, מטה אוזן ומקשיבה.  נדמה לה שהיא שומעת בכי עצו ומתוך הבכי מילים מקוטעות של מרגולית:

– טוב, טוב! אני יודעת את טענותי, אתה צודק תמיד!

בכליון עיניים מצפה מלכה לרגע שתוכל כבר לעזוב את הבית הזה, חרף כל ההתקרבות החזקה למרגולית, היא חפצה לברוח מן האוירה המחניקה.  הציק לה מאוד גם זה שהַקֶר התחיל לשיר שיר חדש ולהתאונן לפני אשתו על זמנים קשים, על חוסר יכולת להוציא את צרכי הבית המרובים, את צרכי הריפוי העוברים כל גבול!

זה היה רמז לדרישותיה של מלכה לטובת החולה והיא ידעה, שהוא רוצה להיפטר ממנה, שהיא כעצם בגרונו, והוא עוד יציק ויציק לשתיהן, אבל איך תעזוב את מרגולית טרם שהיא הבריאה כהוגן? נחוץ לסבול הלאה עד הסוף.

ויש שמתוך רוגז צוחקת מלכה על עוד תכונה" יפה" אחת של הַקֶר להתערב בענייני המטבח, להסתכל כל יום כמה סוכר נגרע מן הקופסה וכמה שמן חסר מן הבקבוק ומיד מספר למרגולית שמכל דבר מוציאים כעת כפליים מכפי הדרוש, ושיכולים פשוט להשתגע מהבזבוזים הרבים! די לה למלכה לראות את שפתיו הנפוחות ומיד יודעת את מחשבתו על בזבוזים במטבחו.  קיתון של תלונות הוא מוצא לשפוך לפניה וניכר שיש לו תענוג גדול להקניטה, להרגיזה, להוציא את נשמתה; ומלכה שומעת מרחוק ושואלת את נפשה:

למי דרוש הרעל הזה, הממלא את אויר הבית? הלא יכלו לחיות בשקט, ביחס אנושי יפה.  לשם מה הארס הזה? מוזר בעיניה גם אופן קמיצת אגרופו להוצאת כספים.  אם צריך לשלם למישהו חוב, הלז ירוץ אליו עשרת מונים עד שיקבל את המגיע, אחרי ניכיונות שונים מן החשקון. לא אכפת להַקֶר אם זה פועל עני, מטופל בילדים, או אשה אלמנה, המפרנסת יתומים.  קשה לו סילוק חוב כקריעת ים סוף  קשה לו להוציא את הפרוטה מכיסו לידי אחרים.  הוא חושב בכלל לעוול אם באים לתבוע ממנו כסף.  לקבל הוא צריך, אבל לא לתת.  "לעולם תקח", אבל נתינה – זה עסק ביש!

ואת מרגולית הוא יודע לרמות כהוגן, להבטיח לה הרים וגבעות בשעה שלבו טוב עליו, ומיד ניכר שהוא לא חושב לקיים את הבטחותיו לעתיד לבוא, אלא את תגמולם הוא דורש תיכף: היא צריכה לוותר על הא ועל דא ולדחות את כל זה לאחרי כן.  אם היא דורשת ממנו דבר, העומד מחוץ לצרכיו ולנוחיותו, לא כדאי לולשים לב ואף פעם אין לו הזמן למלאותו.

את כל זה ראתה מלכה, סבלה ושתקה, רק לילה אחד הכריעה את המלחמה בנפשה ותעזוב את הבית הזה: – לחולה כבר לא דרוש היה טיפול בלילות ומלכה הציעה לעצמה משכב בחדר האורחים ותסגור את הדלת אחריה.  היא הקיצה משנתה בשומעה גירוד בדלת.  ביד זהירה מישהו ניסה לפתוח אותה, וכשלא עלתה בידו, התרחק בעליה מן הדלת, יצא את המעקב וניסה את התריס של חדרה, שמא הוא פתוח.  אבל כשנמצא גם הוא סגור, חזרו הצעדים אל החדרים פנימה.  היא הכירה את צעדי הַקֶר, לא ישנה כבר כל הלילה ולמחרת גמרה מהר את כל עבודותיה, הכינה את מרגולית לפרידתה ממנה – מצאה סיבה בדויה מן הלב, ארזה את החפצים ועזבה את הבית.

מלכה נחלשה מאוד מן העבודה הקשה בבית הַקֶר ובצאתה משם, הוכרחה להחליף אויר ולבקש מעט מנוחה.  הרופא יעץ לה רחיצות ים והיא צייתה לו.  עוד היו לה איזה דברים לסדר עבור הדוד והדודה, אחרי כן הכינה את עצמה לנסיעה העירה.

מה טוב לה שפת הים!  כאן נח גופה ונחה גם נשמתה, אבל היא מתביישת בפני הבטלה שלה.  הרי מקומה לא כאן אלא בעבודה, והיא מרוצה, אם אינה נפגשת במכירים.

מתענגת היא על המנוחה בכורסה קרוב אל שפת המים.  סוגרת עיניה להקשיב להמיית הגלים ובדמיונה נישאת איתם הלאה מן החוף – הנה היא באמצע הים, נוסעת באונייה ונזכרת במאורעות נסיעה שונים, שרובם קשורים ביחסים בלתי הגונים של מפקד האונייה לנוסעות הצעירות.  גן היא כמעט שהכשלה פעם.  אופיצר צעיר ניהל איתה ביום שיחה ארוכה ידידותית על הספרות ועל החיים.  היה אדם מפותח ועניין אותה, אבל כשבא אליה לביקור בשעה מאוחרת בלילה, היה הדבר חשוד בעיניה והיא ענתה לו בלי כל אדיבות.  במשך כל ימי הנסיעה היה שולח עיני זעם אליה, בעומדו למעלה על המצפה.

– זיכרונות הבל! – לוחשות שפתיה, ובפוקחה עיניים, היא מביטה בהנאה על השטח הכחול, השקט, שרק אי שם צף קצף הגלים.  הנה אחד מהם מתקרב אט אל החול, משתפך אל תוך לשון ים ובורח ממנו חזרה.  בשכנותה יושבת אם עם ילדים.  ילדה קטנה, יחפה, הוציאה חופן מלא חול לח והתחילה ללוש ממנו כיכרות.  כשחסר לה חומר להמשיך את עבודתה, היא חפרה בור קצת קרוב יותר אל המים, והנה בא גל ושטף את רגליה הקטנות והלבנות ויסתער גם אל כיכרותיה להמיסם במים. הילדה נשארה עומדת נוגה.

בשבתה ככה, יש שמוחה שלמלכה ריק במשך שעה ארוכה, ריק לגמרי.  ויש שהוא מתמלא הרהורים ושאלות.  מעסיקה אותה גם השאלה על מהות המים – איך הם נוצרו? היא מעלעלת בזיכרונה בדף הראשון של החומש, מונה כל מה שנוצר בששת ימי בראשית וחוזרת ליום הראשון, לתוהו ובוהו והחושך שעל פני תהום.  נפשה סוברת שחשכה זו היא עננים כבדים, אדים שמילאו את התהום ונהפכו אחרי כן למים.  מרוב חקירותיה על כוחות איתנים של העולם מתעייף מוחה וראשה מתחיל להסתובב.  היא שבה לקריאתה, אבל רעש הגלים מפריע לה לקלוט את הכתוב.  היא מעיפה שוב עין על הים, זה הידיד הנאמן שלה, אשר היא נושאת אליו את חלומה בכל קיץ וקיץ, ויותר משהיא אוהבת את הרחיצה ואת השחייה, היא אוהבת את המנוחה הזאת בתוך הכיסאות, אשר לצִלם מתכנסים המון הוזים ובטלנים כמוה.

בהתעייף עיניה מן הקריאה, היא תולה אותן בים ומלווה אונייה אחת, המפליגה מן החוף באיטיות רבה ועשן ארובותיה מעיב את תכול הגלים השקטים.  עיניה עזבו את האונייה בלב ים ונמשכו שוב אל שפת המים.  בעצלות שטה שם הספינה בלב ים ופֹה שטוח פלח סתע בצורת כלב ענקי, שגל אחרי גל רוחץ אותו ושוטפהו.  מלא קצף מקילוחי המים על גבו, הוא נידון למכת גל חדש, שיכסהו ויסתירהו מעין רואים, אבל הוא נגלה מהר שוב וצלקות נראו בו לכל אורך גבו.

קול צחוק תמים של ילדים עלה פתאום באוזנה.  עוד אם אחת התיישבה על כורסתה בקרבת מקום.  על ברכיה משחק הפעוט; הוא מתכופף, תופס מלא חופניים חול, זורק  אותו באויר וצוחק בפה מלא.

מלכה סוגרת שוב את עיניה, כופפת ראשה לאחור וסומכת אותו בכורסה.  סביבה לא קיים עכשיו כלום, חוץ מן הקול הגדול והאדיר, שממלא את היקום דכי האיתנים.  והנה נדמה לה כי שלום שץ עומד מאחורי גבה כמו בשבת הֶעברה בבית הדוד, בשעה שהיא גמרה לשתות את התה שלה וסמכה ראשה בגב הכיסא.  הוא עמד אותה שעה כפוף אל השולחן, עד שראשה נגע בחזהו.  ברגע זה הרגישה רטט בכל גופה והיה לה רצון ללחוץ את מפרקתה לחזהו הָדֵק היטב, אבל היא התעודדה ונרתעה במבוכה לפנים, כשפניה כוסו אודם, בהתביישה בפני עצמה.  האומרת היא להתמזמז עם האדם שאוהב את חברתה, את פנינה פרלמן? איך הוא יביט עליה וכיצד ידון על אודותה עם קלות דעת זו? לא יודע שץ כי יש חתן לפנינה מעבר לים – מסכן.  וּבְשֶבֶת  שץ אחרי כן בקצה השולחן השני, היא הזינה את עיניה במראה ראשו היפה הזה שעל גבי כתפים רחבות, חזקות, פנים עדינים ושיניים לבנות וצחות. בייחוד משכו אותה ידיו הנפלאות, שכאילו הותכו מאיזה חומר רך ועדין.  כשהוא מניח את ידיו על השולחן, היא מרגישה תמיד זעזוע בלב והיא רוצה שיסלקן מהר.

האמנם אוהב הוא את פנינה ואינו יודע שיש לה בחור, הלומד בפריז? – ממלמלות שפתי מלכה ופתאום קפצה מהכורסה, כי לשון גל שטף את נעלה, הסתובב סביב וחזר אל הים.  היא הרתיעה את הכורסה לאחור וראתה שהים נעשה יותר רועש, נחשי כסף כרכרו על פני חול הגלים, המתקרבים אל החוף ומשתפכים בחול, בזורקם קצף מבריק העין  פלחי בדולח טהור, המעוור עיניים.

מעניין אותה מאוד הקהל והיא עוקבת אחר הטיפוסים השונים שבתוך קהל זה, טיפוסי נשים או גברים, כשהם מטיילים שלובים יחד, או יושבים זה אצל זה בכורסות.  מגיל הארבע עשרה ומעלה עוברים זוגות זוגות בצעדים מהירים.  גם בבגדי הרחצה מטיילים יחידים או זוגות ולא יתבוששו, כאילו כאן הוא העולם של היחיד, חדר חדריו של היחיד.

עיני מלכה תרות אחרי נשים יפות – היא אוהבת את היפות.  בקרבת מקום יושבים שני זוגות, נשואים כנראה, ונדמה לה, שבפנים של הגבר יש איזה דבר משותף עם פני האשה, היא מוצאת דמיון מפליא בינו ובניה, והיא נזכרת שקראה חקירה אחת על נושא זה, אשר מצאה, כי חיי אהבה משותפת משרים דמיון על פני האהובים.  יש שהדמיון בין בני זוג נראה לה כל כך בולט, שאפשר להאמין, כי רק אח ואחות יושבים כאן חבוקים.

בכורסות מתחלפים הזוגות.  הנה תפסו מקום לימינה זג שאינו אלגנטי ביותר, לא הדור בתלבושתו, אבל איזו עדינות שפוכה על פניהם.  היא סוקרת את פרטי תווי הפנים והנה מלבבים אותה בייחוד העיניים של הצעירה, עיניים גדולות עם ברק רך. עיניים כאלה מעוררות בה קנאה ומזכירות לה את העיניים הקטנות שלה עם נחתך הצר ועפעף נפוח במקצת, מזמן של חוסר שינה בלילות בטפלה בחולים שלה.

מלכה הפנתה עיניה למקום אחר, לכיוון בו ישב זוג שני, כאן רב ההבדל בינו ובינה.  הוא בחור רחב גרם והיא דלה וצנומה.  בדברו אליה הוא מרכז את עיניו הצמאות לשפתותיה והיא את מבטה מסירה הצדה ואת שפתיה משרבבת בקפדנות.  בעל אומלל יהיה זה – מחליטה מלכה בלבה.

והנה זוג זכרים בכורסה. יפים שניהם עד להפליא, ועיניהם – כאור המזרח, כל חום שמש הארץ הזאת להוט מהם!

סוקרת מלכה את תלבושת הנשים המטיילות ולבה מתמרמר כשהיא רואה תלבושת משונה ומוזרה.  הנה צעירה אחת שהתרחצה יחד אתה בבוקר ולבשה שמלה פשוטה ורגילה, שהלמה אותה מאוד, הצטיינה לפנות ערב בשעת הטיול באופנה שיגעונית: שמלה צרה מאוד למעלה ורחבה למטה, עם קצוות לצדדין וסרח העודף לאחור, מה שעשה את הצעירה מכוערת מאוד.  והיא הלא בשמלתה הפשוטה בבוקר, היתה די נעימה ומעניינת.

– שיגעון, חוסר טעם! – רוטנת מלכה, והיא לא יכולה לסלוח לצעירה זו ולרבות אחרות, המקריבות מרץ וכוח וזמן לאליל האופנה והן מכערות את עצמן, מאבדות את מתנת אלוהים להן מחוסר טעם, מחוסר נטייה לפשטות צנועה.

אחרי ששבעה מלכה אויר הים במשך חלק גדול של היום, שנתה ערבה ומתוקה.  רק עם עלות השחר נתקפה מחלום מבהיל: ביושבה על שפת הים היא רואה סירות הצלה שטות וממהרות להגיע לאיזו נקודה בים וכאן על החוף הצטופף קהל וגדולה הבהלה ביניהם.

– מה קרה, מה קרה? – אין תשובה לה, רק פתאום היא רואה כיצד מושים מן הים גופת אדם טבוע! הסירה מביאה אותו אל החוף! היא נדחקת בין הקהל, מציצה בפני המת ורוצה להתפרץ בצעקה איומה – הנטבע היה שלום שץ, הוא ולא אחר! היא רוצה לצעוק בכל כוחה, נעצרה הנשימה – ותתעורר.

כשבועיים בילתה מלכה על שפת הים, הטיול אכל את פרוטתה האחרונה, כספה אזל והיא הוכרחה לשוב לביתה טרם שבה הטבה ניכרת בבריאותה.  עבודה היא לא מצאה בבואה ותתמסר לפרחים שלה.  זוהי חולשתה, להכניס לחדרה ככל שאפשר יותר.  מקום שרק יכולה היא קוטפת אותם ומעמידה במים.  המקור הראשי לפרחים ממשתלת הגינה של הדוד זלצברג ויש שהדוד בעצמו דואג להמציא לה את מיטב הפרחים, שהיא טיפלה בהם בשבתה בביתם.

לפעמים היא מרגישה מוסר כליות על קוטפה פרחים בלי רחמים.  למה תעשה כזאת? הלא באדמה הפרח חי וטרי ולמה לקצץ חיים! ואת החדר לשוות לגן חי – אך שטות היא, איוולת מאין כמוה!

הנה מעט העציצים שיש לה.  הללו גורמים לה דאגה רבה, בשעה שהיא עובדת ואינה יכולה לתת להם את הטיפול הדרוש, אבל כעת כשאין לה עבודה, היא ממציאה להם כל צרכיהם: אויר, מים ושמש לכל שעת הצורך, והם מודים לה בחזרה – יום יום מוסיפים עלה רך וצעיר או ניצן, או איזה כפתור לפרח העתיד לבוא, ויש שנפתח פרח.

חביבים עליה הצמחים שבפנים חדרה וכל אלה שמחוצה לו.  הנה כאן, אצל החלון, מרשרשים ענפיהן של שתי קזוארינות וציפורים שרים ומדלגים על דליותיהן הארוכות.  בתריס חלונה, על השלב העליון, רגילה ללון ציפור בודדת ומלכה שמחה לקראתה.

– הנה עוד נפש אחת מבקשת לה קן בחדרי הצר! – אומרת היא לפנינה, כשזו יושבת אצלה עם איזו רקמה או ספר ביד.  סמוך לקזוארינות בנויה מצד הרחוב גדר מאבנים בלתי מסותתות.  כשהיא מביטה החוצה, נדמה לה שעל האבנים מצטיירת תמונה של גוי זקן עם אף גדול –נחיריים ועבדקן.  תמונה מוכרת לה, אבל אינה יודעת להחליט, אם זוהי תמונת וסיל, שהיה שהיה מסיק את התנור אצל הסבתא גְרוּנְיָה, או זוהי תמונת אחד השיכורים, שהיתה רואה בכל יום ראשון, כשהוא מתגלגל ברחוב שלהם.  והיא מנסה לסגור את עיניה ולפתוח אותן שוב כדי לדעת אם הדמיון יחלוף או לא.  אבל התמונה על גבי האבנים האפורות מזוקן אינה משתנה ואינה חולפת, אלא נעשית יותר ויותר בהירה: הנה המצח הצר, הראש הקרחני והאוזניים הקטנות והמשורבבות, והיא עומדת לפני התמונה הדמיונית תמהה ומשתוממת.

ימי חוסר העבודה נמשכים.  פנינה והדוד מלאים דאגה, הם חוקרים ודורשים מקומות עבודה – ללא תוצאות.  מבית הדוד שולחים לה חלב ותוצרת חלב, אבל מלכה אינה מקבלת את זה ברצון והרבה פעמים מחזירה עם השליח.  היא רוצה לחיות על עמלה לבד ואם רק נמצא הפרוטה בי, אינה רומה לקבל מקרוביה כלום.

והנהלת משקה אינה עולה לה בקלות.  היא מתבטלת בשוק ומתבטלת בחנות.  השוק מלא ערביים והיא רוצה לקנות כמובן מיהודים, אבל הזול שבירקות, המוטלים בערמות על הארץ אצל הערביים, מגרה את היצר והיא בחשאי עוברת על הלאו שלה.  אחרי כן מכה אותה לבה, והיא מנזפת בעצמה על חולשת רצונה.

גורמת לה אי נעימות גם קניית הבשר באיטליז.  נשים רבות מחכות לתור ובקבלן את מנתן, כל אחת מבקשת איזו חתיכת שומן, או תוספת של עצם; ובה מעורר הדבר הזה בחילה.  ובכל זאת קורה, שאם מן החלק ששקלו לה נשארת איזו עצם וקונה אחרת רוצה ליהנות מזה, היא תובעת את העצם לעצמה ובשעת מעשה מתאדמת ומתביישת מן הקַטְנוּת הזאת.

מן הקניות בחנות המכולת אינה יוצאת בשביעת רצון.  החנווני תמיד שוקל את הסחורה כה, שבעוד המאזניים יורדים לצד המשקולות, הוא כבר ממהר להורידה ומושיטה לקונה.  לה אין העוז להעיר על הרמאות, היא מנסה להחליף את החנות הזאת באחרת, אבל שם היא נכשלת בטיב הסחורה ומחליטה בפעם המאה, שהיא אדם בלתי מוכשר לסדר את ענייניה בחריצות.

ויש שהיא פטורה מכל קנייה.  באין עבודה אפסה כבר הפרוטה מן הכיס, והנה ערב שבת הגיע ואין לה במה להכין את צורכי השבת.  עוד מן הלילה הטרידה אותה המחשבה כיצד להשיג כסף, אם לדרוש בתוקף מאלה שחייבים לה, או לבקש הלוואה מפנינה או ממרגולית.  לבסוף החליטה לא לפנות לשום מקום ולהסתפק במה שיש לה בבית: מעט גריסין ושמן, ולא לקנות כלום.

לתה של שבת הוזמנה מלכה למרגולית הַקֶר! היו שם אורחים אחדים בשעה שהיא נכנסה החדרה ומרגולית הציגה אותה לפניהם בתור אחות, לא  אחות רחמנייה לבד, אלא אחות ממש, אהובה כאחות.  את זאת היא אמרה בצחוקה העדין, כשהניחה את ידה בחיבה על כתף מלכה.  מתיקות נפלאה השתפכה בכל איבריה, ומרוב המחשבות התביישה להביט ישר בפנ ימרגולית עם אורם וחִנם, רק הסתכלה בשערותיה הבהירות והדקות, כשהן מורדות בצמה ארוכה על גבה הצר.  ובאוזניה עוד מצלצלות שתי המילים הנפלאות – "זוהי אחותי!" שתי מילים אלה צלצלו באוזניה במנגינה יפה.

מרגולית הגישה לה כיסא והלכה למלאות לה תה, אבל היא לא ישבה, לא היה לה נוח בין האורחים ונשארה עומדת אצל אחד החלונות, מבלי קשב לשיחת הנאספים ולצחוקם.  לפני החלון השתחטו מראות נהדרים של גבעות ועמדים מכוסים כרמים.  בגן עוד צפצוף צווחני של עדות צפורים המתחבאות בין הענפים הכבדים.  את האויר בוקע קשקוש מכונות הפרדסים.  העין ניזונה כאן מכל צבעי יֶרֶק, התופסים את כל השטח, המשתרע עד חולות הים, ומעבר לחולות נראים חלקת ים, כעין אגם כול ושקט.  בלב היתה איזו הרגשה קשה, שהלכה וגדלה עם הפטפוט והצחק של האורחים והיא לא מצאה לה מקום.  חשבה למצוא את מרגולית לבדה, להשיח את לבה.  כיוון שהַקֶר היה בנסיעה, חשבה למצוא בחברתה שעה נעימה של שיחה ידידותית, והנה נכזבה תוכניתה. היא לא שתתה את התה שהוגש לה, מצאה איזה נימוק ותסתלק.  היא מפוזרה בזמן האחרון, מתחילה בכמה עבודות ועוזבת כל התחלה, כי שום דבר אינו משביע את רצונה.  צער החיים מעיק על לבה, ואינה מוצא מפלא מן הלחץ.

אם היו חלומות שהכזיבו, הלא אין איש אשם בזה.  הוא, שלום שץ, לא הבטיח לה כלום.  יחס רגיל של ידי נעורים, והיא לא צריכה היתה לשאת בלב את חלומותיה, כי במה תמשוך את לבו? הלא כל מַרְאֶהָ צריך לדחות לב גבר!

וכאן מונה מלכה אחד אחד את חסרונותיה, כשיהא מביטה במראה ומסתכלת בצורתה: – הפנים המגושמים הללו עם האף העבה והעיניים הקטנות, בניין גופה הנמוך ורחב גרם עם הרגליים השמנות – כל זה הרי מעורר גועל נפש! – אומרת היא אל נפשה ובדמיונה מתייצבת פנינה עם גופה הזקוף, ראש מכוסה תלתלים שחורים, וזוג עיניים נפלאות.

  כזו אפשר לאהוב!  החליטה מלכה בנפשה – ואותו אין להאשים, הוא לא הבטיח כלום.

– אין להביא בחשבון את משחק הילדים – ליטופים ונשיקות קלות – רק פתיות כמוה תולות בכגון זה חלומות על העתיד.  ואת עצמה היא שואלת:

– איך תחשבו שאבד ממנה דבר, אם בעצם לא היה לה כלל, רק הלב הטיפשי כואב ומתמרמר כאילו היה דבר ואיננו.  הם ידידים ואולי עוד יגיד לה פעם "אחותי"! כמו שאמרו החברות השתיים, ונפשה תעלוץ בקרבה לשמע השם הנפלא הזה, כמו ששמחה לשומעו מפי מרגולית.  הנה היא מבקשת בלבה הסכמה וויתור – האם לא סימן הוא, שאין אהבת אמת אלא בלבה? האם יכול להיות איזה ויתור בנוגע לשמעון? רק המוות על שדה קטן, הוא שהעתיק אותו מזרועותיה.  אהבה וכאב, זהו הכול מה שהביאו לה החיים עד היום, ומה יהיה הלאה, מה עתיד להתרחש בעולמה?

ומחשבתה מסתובבת סביב לשלום שץ.  היא היתה פעוטה כשהכירה אותו – הוא היה נער כבר תשע, עדין ויפה, בעוברו יום יום על יד חלונם ובפנותו לצד בית הכנסת הקרוב לומר שם קדיש אחרי אביו המנוח.  בקור וערב היה ושמר על חובת בן, בן יחיד, יתום רך.  והיא שמע מפי אמה התפעלות רבה על קולו היפה, המושך לב המתפללים.  אותו הנער היפה, שלומ'קה, היה מושך גם את לבה ומלבבה בתלבושתו הנקייה, פיאותיו המסולסלות יפה ובצעדיו המלאים חן.

הוא נשלח צעיר מאוד אל הישיבה ושב העירה בהיותו כבר עלם מבוגר, עמוס דאגות משפחה, כי אם היתה לו ואחות, שהוא התכונן לפרנס אותן.  ולשם כך הם עברו לגור בעיר הפלך, אשר שם מצא לו את משרתו.

שנים רבות לא ראתה אותו והנה נפגשו באונייה, בעלותם לארץ ישראל. הם יחד נכנסו למושבה זו והדוד זלצברג השתדל למצוא עבורו עבודה.  אבל שלום שץ לא הצליח בה – קדח הרבה ונחלש.  אז הדוד התחיל בהשתדלות של משרה מזכיר בוועד המושבה וחפצו הושג.  שץ מנהל בכשרון את המזכירות, ודודה שמח.

 

פרק ח'

שלום שץ גמר את עבודתו במשרד הוועד וסגר את הפנקסים, רק מכתב קטן אחד נשאר לו לערוך, אבל הוא מתקשה למצוא את הנוסח המתאים.  בינתיים מתרכזת מחשבתו על נקודה אחרת ובעפרונו הוא משרטט בלי הרף שם של נערה ואחרי כן מוסיף לה תיאורים: "סגולה, חמודה, חביבה!"

מתוך שרטוט אוטומטי זה מתייצב ביתה לפניו, כשהיא מתהלכת בו כמלאך השלום, בשמשה את שני הזקנים שלה.  שמלת צמר פשוטה הודקת יפה את גופה הגמיש.  היא באה מן המטבח, כשמהלכה זריז ודברי השלום קצרים, כי היא תמיד עסוקה ומתוך הילוכה עונה היא על השאלות בתשובה חריפה והגיונית.

הוא סוגר את המשרד ועולה ישר לאותו הרחוב, שבו הוא מקווה להיפגש עם פנינה פרלמן, אבל עבר את הרחוב לאורכו, שב על עקביו לחפשה ואיננה.  לבו המלא געגועים דחף אותו הרחק מן המושבה לבין הכרמים.  השמש מתחילה לשקוע, היא תקעה לתוך החולות את חצי כדורה הבוער וברקיע התפשטו לשונות אש, גלי דם ועבי זוהר, אבל לאחר רגע קט התערבבו המראות ויתכסו בזרמות עשן וערמות אפר.

בשוב שץ חזרה אל המושבה באותה הדרך הארוכה שבין הכרמים, כבר ירדה אפלולית על הארץ וצללים כבדים התפשטו בסביבה.  רוח חרישית ליטפה את לחיו ותנער את בלורית ראשו.  הוא עלה ברחוב, בירך בשלום אנשים מכירים, שהם בעצם נראו לו רחוקים וזרים, כי הנה זה שתי שנים הוא מכיר את האנשים האלה.  נפגש איתם באספות, מושך איתם יחד בעולם הציבור ולמרות זה כזרים הם ומתנכרים לו.

הם לא סולחים לו את דעותיו השמאליות והוא מצדו מתרעם עליהם בראותו אותם דואגים רק לעצמם ואינם עוסקים בענייני ציבור.  רק מעטים מתמסרים בלב ונפש לטובת הכלל.  גם בעניינים שבין מושבה למושבה בולטת האנוכיות, הרצון לנצל אחת את השניה.  הוא אינו יכול לסבול את הקַטְנוּת ואת הגלותיות שהובאו לכאן, והולכות ומשתרשות.

לפעמים הוא מנסה להסיח את לבו לפני חיים זלצברג, בן עירו, שהוא מבקר אותו בעת פנאי.

– כל כך קשה לי – אומר הוא – בישיבות עם אנשי הוועד, בראותי איך כל אחד מהם קופץ בראש, סותר את דברי השני ומוכן לרדוף אותו עד חורמה, אם פגע חס ושלום בכבודו כקוצו של יוד.  הגד לי ר' חיים בבקשה, מדוע כה קשים הם האנשים שבכאן?

– שגית ידיד! – עונה לו זלצברג – אנשי הארץ אינם גרועים מיתר בני עמנו, שבאיזה מקום אחר בעולם.  הזרם גרף אותם על מעלותיהם ועל חסרונותיהם אל החוף הזה, וכאן עוסק כל אחד בבניין הארץ כפי יכולתו.

– כן ר' חיים, לו הכוונה הייתה בניין הארץ! הנה אתאר לך ישיבת ועד אחת ותשפוט: בתור מזכיר הריני מוכרח להשתתף תמיד ומתבונן אני לנעשה סביבי.  הנה אחד מעורר את תשומת לבי בדיבורו העז וכל מילה, כל משפט מכוון למטרה ידועה לטובתו.  אחד החברים העז להתנגד לדבריו והצעותיו לבטלם.  מיד הנך רואה כיצד נזרקות הבליסטראות כלפי המתנגד.  כאן הופיע שלישי לתמוך בדברי הראשון ורוצה לשכך את כעסו, אבל מכיוון שהוא רגזן במקצת, אינו נזהר בדבריו ופגע בכבוד השני, אז מתלקחת אש ומילים חריפות נזרקות מכל הצדדים.

ומספר שץ על חבר ועד, הלובש איצטלא של מנהיג, אשר אינה הולמתו כלל.  טובת עצמו בולטת בכל פסיעה שהוא צועד בענייני העלל כביכול.  הלזה יקרא בניין הארץ?

– אל נא בביטול, חביבי שץ – ממשיך זלצברג את דברי הסנגוריה שלו – עוד ישנם ביישוב אנשים המסורים לבניין הארץ באמת ושואפים להניח נדבכים חזקים, כדי לעשות את היסוד מוצק.  צריך רק שהעם כולו יתמוך בידי הבונים!

– העם! – אומר שץ בפקפוק – הרי חיזוק הבניין תלוי עוד במישהו, שלא יפריע ולא יעכב, והלז הולך בדרך כל צוררינו!

– זה עוד לא ככה! והעיקר עלינו לדעת, שעתידנו בידי העם עצמו הוא.  אם יהיה תקיף ואמיץ ורצון התחייה יקיף את כל העם, בכל פזוריו, אזי הוא יכריח את המישהו שלך להתחשב עם צדקת דרישתנו ולעמוד על צדה בתוקף הדרוש.

כשהם נפרדים אחרי ויכוח בעניין זה, שץ מרגיש את עצמו כה קטן לעומת האמונה הגדולה והתקיפה של הזקן הזה, שאיבד את הונו, עובד קשה ונשאר עומד איתן באמונתו.

ש. הכיר את פנינה פרלמן רק לפני חודשיים. הוא שכב אז בקדחת חזקה וחברת "לינה" שלחה אותה כאחת מחברותיה המתנדבות לטיפול בחולים.  כשהיה רואה אותה, מתוך חום הקדחת איך שהיא מסתובבת בחדרו לנקות ולסדר, היה מביע תרעומתו: – הו כמה אי נעים לי לראות את טרחתה המרובה בשבילי! והיא היתה עונה לו בצחוקה הקל:

– אם אי נעים לו, הרשות בידו לדרוש אחות אחרת! – אז הוא מלמל במבוכה: – תסלח לי הגברת! לא זה, לא זה רציתי לומר לה...

לאחר מחלתו הם נעשו ידידים והוא התחיל לבקרה תכופות בבית הסבר והסבתא שלה.  הם אספו אותה לביתם אחרי מות הוריה בזמן המלחמה, כשהיא היתה עדיין פעוטה.

ש. היה מביא לה את כתביו שהוא כותב, מקריא לפניה ומבקש לחוות את דעתה עליהם.  היה יושב ומצפה בדפיקות לב למשפטה.  והיא ניגשה לביקורת בלי משוא פנים ומגלָה את אוזנו על ריח הגלות הנודפת מיצירותיו, ומראה על המקומות השונים המאשרים את דבריה.  והנה ככל מבקר מנוסה, היא אומרת לבסוף להפיג את המרירות ומוסיפה, שאמנם ישנם ניצוצי כשרון בציוריו ואם יוסיף לכתוב, עוד יתן לנו פעם יצירה ארצישראלית אמיתית.

אבל הוא עונה לה בתוגה וספקות:

– לא, גברת פנינה! אני לא מאמין בזה, מפני שיותר מדי חזקים הם השורשים, שדרכם ינקה נפשי את הלחות של מולדת אחרת, וכאן, בארץ זו, הריני תלוש מן הקרקע ותלוי על בלימה.  נמצא אני כל הימים בעבודתי החדגונית בין קירות עבים וקרים ומוחי עסוק במספרים יבשים או עריכת פרוטוקולים ונוסחאות למודעות ושב בערב עייף ומדוכא הביתה. – אי הצינור שדרכו תחדור אלי רוח הקודש?

והוא מוסיף להשמיע באוזני פנינה, כי בשבתו בערב אל שולחנו לכתוב דבר מה, הוא מוצא מזון לרוחו קודם כל בעבר, בין אותם היערות, הנחלים ושדות הבר, אשר שם חלפו ימי נעוריו הראשונים בתוך חלומות נעימים על ארץ תקוות העם.  הוא נשא בלבו את רעיון העבודה בשדות וכרמים, והגורל קשר אותו שוב עם המקצוע שלו ונפשו הולכת וכלה במשרד.

הוא מספר לה לפעמים על הניסיונות שלו בעבודה וסח בדבקות ובהתלהבות כעל עבודת אלילים!

– הנה עומד אתה בין העצים, מפורר את הרגבים הקשים, מיישר יפה יפה את האדמה מסביב לעץ ונותן לו על ידי כך את הפשרות לשגשוג וצמיחה.  ברגע זה נכנסת יהירות בלב על חשיבות תפקידך, על היותך שותף ליצירת העם ולהבראת רוחו וגופו.

ואת תיאור השמירה יודע שץ לצייר יפה ולעניין את השומעת:

– הנה יוצא אתה יחידי מחוץ למושבה! חושך ואפלה תסובבך, רק הרובה על השכם – מגן לך.  הנך מתהלך בדד בין העצים וקולט את נשימתם הכבדה, ומודד את רוח גבורתך, בעומדך הכן מול הסכנה האורבת לך מאיזה צד בלתי צפוי ואי הוודאות על מה שאורב לך בדרכים אשר אתה מסתובב בהם לאורכם ולרוחבם, מאלצת אותך לחדד אוזן ולהקשיב על כל צעד ושעל.

מרחוק, מן המושבה, מהבהבים אורות קלושים, המספרים לך על מנוחה ושאננות, ועל אנשים החיים ברווחה, בשקט ובשלווה, והנה אתה כאן, באפלה זו, תחת טל לילה קריר, שהרטיב את ראשך ואת בגדיך, הנדבקים לבשרך מרוב לחותם.  נשמעת איזו אוושה מרחוק, ואתה מאמץ את הרובה אל הלב, כדי להרגיש יותר בבטחה את הרֵע הטוב הזה, המוכן לעזרתך בכל שעת סכנה.

שץ לפעמים מבקר בים השבת יחד עם שתי הנערות פנינה ומלכה את שכונת התימנים.  הוא מכבד את העובדים הטובים הללו, המסתפקים במועט וחיים על התורה ועל העבודה, ונהנה ממראה השכונה, שכולה טובעת בירק.  שתי שורות הבתים לבנים הם ונקיים, גינות ופרחים לפני אי אלו מהם וירק מכסה את המגרשים.  יש שכל שעל אדמה מנוצל לגידול, ושץ עומד כאן ותוהה: – מאין למדו יוצאו חצי האי ערב אלה את תורת השיפור והיופי?  -שואל הוא את הנערות ואלה מפרשות את הקושיא בזה, שהתימנים היו עבודי אדמה, בריאים ברוחם ומסגלים הכול על נקלה.

הוא מתפלא גם על אהבתם את הלימוד – שעות ארוכות הם יושבים ולומדים בלי הפסק.  הכיר כאן זקנים, שאינם יודעים כלום מהוויות העולם ועוסקים רק בתורה ובעבודה, זהו כל עניינם בחיים – לעבוד ביום וללמוד בלילות.  עריכת "חצות" חובה היא לאלה, ומילוי חובה זו אינה מפריעתם מהגיע ראשונים בבוקר למקום עבודתם.

מזדמן שץ לעיתים גם לאסיפותיהם.  ציבור  התימנים מתאסף כולו.  גם אי אלו נשים מעוניינות לשמוע ואף להשתתף.  את תשומת לבו מעוררת תימנייה צעירה, בעלת עיניים גדולות ופנים אהודים, המפיקים תבונה.  היא משתתפת בוויכוחים באומץ לב ובתקיפות, מותחת ביקורת חריפה ומלאת מרירות על חייהם בארץ ישראל, על העבדות והיסורים שהם סובלים.  בייחוד היא מדברת קשות על גורל האשה התימנית, שהיא כשפחה נחרפת בעיני בעלה.  חתך דיבורה ואופן הרצאתה עושים על שץ רושם כביר.

שמה אסנת.  הוא נושא אותה בלב גם אחרי עוזבו את השכונה, והיא מעוררת בו תשוקה לכתוב דרמה מחיי התימנים.  והוא בדמיונו כבר טווה את החוטים ושוזר עליהם פנינים בודדות, אבל רחוקה המחרוזת – הכול רק בדמיון.

פנינה שואלת אותו, אם כבר הדפיס מיצירותיו ואם חושב הוא להדפיס קובץ  והוא לא ענה על השאלה ישר, אלא הרצה על דרך הקוצים של סופר מתחיל:

– כל אחד מאיתנו, מן הסופרים – אמר שץ בקול נבוך – צריך לעבור שבעת מדורי גהינום עד שהוא זוכה לשורה נדפסת! הכתיבה דנה אותי לעינויים כפולי: לחבלי יצירה, שהם קשים כקריעת ים סו, ויסורים ועלבונות בחיפושי מקום לפרסום הכתוב.  לסבלם של המתחילים אין גבול, אבל גם אלה שכבר זכו לראות את דבריהם בדפוס, עוד תקוותם רופפת ואינם בטוחים לעולם בגורל יצירתם.  ידוע הדבר שכל מערכת מחפשת רק את הלוויתנים, אבל דגי הרקק מושלכים בלי רחמים החוצה! לפעמים דורכים גם על כשרונות צומחים וזורקים אותם הלאה, כאילו היתה ספרותנו עשירה באמת ובלתי זקוקה לכוחות צעירים וצמחים רעננים.

מדברים אלה הבינה פנינה, כי שץ חושב שנולד בלי כוכב ולא ידעה אם לעבור על זה בשתיקה או לנחמו בצערו.  הם נפרדו מבלי מנגוע הלאה בשאלה זו.  וכששב שץ לחדרו, עוד עמדה הנערה נגד עיניו.  כבר פשט בגדיו לישון, ועדיין הוא מהרהר בה! הוציא מכיס מעילו את תמונתה, הקריבה אל המנורה והשש עליה מבט ארוך: הנה הראש הסרוק למשעי עם השביל הלבן באמצע ושתי צמות עבות הסובבות כזר את ראשה ומכבידות עליו.  ישר אליו מביטות העיניים הגדולות וזולפות אל נפשו חמימות נפלאה.

הוא מתמלא געגועים ושואל את נפשו: היודעת פנינה שהוא אוהב אותה? הרי אף פעם אוד לא עלה בידו לנגוע בשאלה זו, כי איזה פחד טמיר תוקף אותו בכל פעם שהוא מחליט לגלות את לבו לפניה, והוא מוכרח לדחות ולדחות.

הוא שוב מסתכל בתמונה.  איזו שלווה נשקפת מתוך הפנים השקטים והטובים!

– שלום לך יקירה, חביבה! – אומר הוא אל התמונה בנשקו אותה בקדושה, מניחה על לבו וטוב לו בכך ואיזו קלות משתפכת באיבריו, כשהוא שוכב עם התמונה והוגה בה.  הוא סוגר את עיניו ולוחש חרש: – פנינה יקרה, סגולה, חמודה!

את שלום שץ תקפה שוב העצבות, שכבר הטרידה אותו לפרקים ושאז נעשית לו העבודה קשה מאוד וכל החיים הופכים למעמסה שאין אפשרות לשאת אותה.  במצב כזה הוא מחפש פורקן בכתיבה, אך בהחילו לכתוב, מחליט שאין כל טעם לדברים, כי הוא רק משחית נייר, שולל מעצמו את רגעי המנוחה, מתיש כוחו ומערער עצביו.

הוא אינו אלא ביש גדא! – מחליט הוא.  שנים רבות כמהה נפשו אל הארץ, סבל יסורים רבים עד שקיבל רשיון כניסה ועלה ארצה ספוג חלומות ואהבה.  ומה מצא כאן? אותו המאסר בכתלי המשרד.  חלומו על עבודה ממש, עבודת האדמה, נכזב, והוא נשאר תלוש מן הקרקע.  מה יש לו לקוות מחיים כאלה, שאינו יוצא ידי חובתו בהם, לא כלפיו ולא כלפי הרעיון, שאת דגלו נשא ביהירות? כשהוא רוצה להקל על לבו, הוא מנסה שוב לכתוב ודולה מתוך מינורות עצבותו ותוגת נפשו.  כותב בקדחתנות ובעוברו על הכתוב, הוא מתקשה לעמוד על פירוש הדברים, אומר למחוק הרבה וחוזר בדעתו, בעלום על הלב מחשבה מוזרה להשאיר הכול באי בהירות, כי הלא ככה עושים גם גדולים וטובים ממנו ומגבבים רעיונות זה על גבי זה, שלא על נקלה יתפוס אותם הקורא.  אולי זוהי שטות, אבל בין כך אין בכוחו לתקן הכול מה שטעון תיקון ושינוי.

ומוזר לו הדבר, שלמרות אי האמון השורר בלבו ביחס לכתיבתו, מתגנבת לעיתים מחשבה על פרסום בעתיד.  על שולחנו מונח ספר לועזי, העוסק בהערכתם של סופרי המאה התשע עשרה ומדבר בשבחם של רבים מהם. בקוראו את הדברים האלה, צפה במוחו השאלה, שאם בשפתנו יופיע פעם ספר כעין זה, שיטפל בהערכתם של סופרי הדור הזה, האם לא יוכנס גם ביניהם?

והנה קרא בעיתון הספד על סופר צעיר שהלך לעולמו בלא עת וליווהו בתהילות ותשבחות ובהבעת צער רב על מותו.

– היוכלו לכתוב ככה גם עלי לאחר מותי? – שואל הוא את עצמו – או שאֶשָכַח מן הלב, כאילו לא הייתי קיים?

דלות כשרונו מדכאת אותו. אחרי כל ספר טוב, שמזדמן לו לקרוא, הוא נוכח באפסותו יותר ויותר וקורה שמתעורר בו הרצון לאסוף את כל כתביו ובבת אחת להעביר אותם באש – חסל סדר כתיבה.  אבל כשהוא אוסף אחת אחת את מחברותיו, עובר עליהן שוב ומוצא בהם ציורים חיים – הוא חס עליהן ועל עצמו וחוזר מדעתו.

– נחוץ תיקון רדיקלי בכל אלה! – מחליט הוא בנפשו – דרוש ללכת בדרך האדריכלים, לבחור מן הערמות אבן אחרי אבן, לסתת אותן ולהניחן נדבכים נדבכים.  השאלה היא רק, אם לעבודה זו יספיקו כוחות אדם אכול עצבות כמוהו.

הוא פתח את מגרת שולחנו, הציץ לתוכה והוציא משם מחברת עבה אחת, שבה רשומים בעיפרון קטעי ציור, אשר הוא רוצה לעבד ולאחד לדבר שלם. בעוברו על פני השורות החטופות, כתובות אותיות גדולות ומשורבבות, הוא מחליט שסיפור זה ראוי יהיה לבוא בדפוס ללא כל ספק, אם גם ינדוף ממנו "ריח גלות".  מוטב גלות, רק לא "מים".  והוא נוטל את העט, מוחק ומתקן. הנה אי אלו מקומות שבו כתובים ברוח רומן רולן ממש, והוא הלא כתב את השורות האלה טרם שקרא את רולן וטרם שהושפע ממנו.  המבקר בעתיד אולי יאשים אותו בזיוף.

הוא מתמסר לתיקון הסגנון, מוחק וכותב , מוסיף על הכתוב וגורע ממנו.  רוב הדברים כתובים לפי מה שראה והתרשם ממנו, אסל יש גם מה שנובע מעמקי נפשו בלבד, אז עומדת השאלה לפניו, אם נכון התיאור ואם הקווים שבו אמיתיים הם.  תשובה מוחלטת אין, אבל אמונתו ברוח האמת של האמן אומרת ללב, שזהו צביונם הנכון של החיים – יד האמן לא תשגה!

והוא כותב ומוחק, גורע ומוסיף, וביטחון אין לו בהדפסת הדבר.  אבל הוא מוותר גם על זה, באומרו שאחת היא  לו אם עכשיו או לאחר מותו יראה הדבר אור – חובתו היא רק לתת לדברים צורה ראויה!  הוא מחליט לאמץ כוחותיו ולהכניס את כל תנובתו הגורנה טרם עבר המועד.  בהמשיכו בכתיבה, עולים במוחו רעיונות מוזרים ומשונים, שהוא מנסה להרצותם על הנייר, וכשהוא עובר על הכתוב, הריהו חושב שנעשה בלתי שפוי.  הוא מהרהר בדבר, אך מחליט להמשיך ברוח זו, כי למה יחשוש? הלא גם אדגר אלן פו וגם ניטשה חשודים בשיגעון ומופסן גמר את חייו כשהוא מבולבל.  אל לו להתעכב בדרכו זו אשר לפניו, דרך התהילה.

כותב הוא מחיי עצמו, מן העבר ומן ההווה.  מנעוריו הוא סובל מעצבות, אבל אז היה מוצא הקלה בתפילה חמה לאלוהים חיים.  כאבותיו ידע את התפילה בדבקות.  בהיותו בן ארבע עשרה מד במשך כל יום הכיפורים על רגליו, על יד דודו ויתפלל.  כי אחותו הקטנה היתה חולה, והוא, היתום הגדול, התפלל להשם מעומק לבו לשלוח לה רפואה שלמה ליתומה הקטנה.  בעמוד הקהל בתפילת "על חטא", הוא היכה בכל כוח אגרופו הקטן על לבו והאמין אמונה שלמה, שאלוהים יכפר על כל עוונותיו ועוונות עמו ותרד התרופה כטל.

והנה קטע על חוליו הוא כאן.  זה היה בעת שנתקף שקדחת חזקה וחיים זלצברג העביר אותו לביתו.  טיפלה בו פנינה, וכשהקדחת רפתה מעט, התחילה לקרוא לפניו בספר או בעיתון.  פעם בשבתה על כיסא סמוך למיטתו עֲבָרוֹ רעד פתאום, היא הרגישה בזה, הפנתה אליו את ראשה ושאלה:  -האם קר לך? – ובראותה את פניו לוהטים, מיששה את מצחו להיווכח אם יש לו חום.  פתאום תפסה על פניו איזו עוויה של אי רצון ותתאדם.

היא אמנם המשיכה לטפל בו, אבל נזהרה משבת אצלו ומנגוע בו, והוא היה אומלל מאוד בהרגישו מוסר כליות ביחסו אליה.

הוא עובר בחיבורו על שורות הנוגעות לפנינה: יש שהם יושבים יחד בחדר האוכל של הזקנים שלה.  הוא מתעתד להקריא לפניה סיפור שלו שהופיע בדפוס, ועד שהיא עושה כה וכה, הוא יושב ומאזין לדפיקות לבו.  ובפנותם לשבת ולשמוע את קריאתו, הלב מתקתק עוד יותר והקריאה מבולבלת, כי נגד עיניו אחוז בשתי ידיים לבנות ראש יפה, ענוד הצמות העבות ורואה הוא את הפה הנחמד עם שני טורי שיניים קטנטנות צחות כשלג.

הוא משתדל להתעמק בקריאה, אבל כשנשמט פתאום תלתל אחד על אוזנה והיא הרימה את ידה לסדרו, הוא התקשה למצוא את השורה וכהרף עין צפה בלבו התפילה: "אלי, לו יכולתי לנגוע נגיעה קלה ביד זו הצחה".   אחרי קריאה כזו נודדת שנתו ובבוקר קשה לו לקום.  הנה קרני השמש מפזזות באשנב, מסגרת החלון מתאדמת, הציפורים מברכות בשירתן, הכול קורא לתנועה ולעבודה, ולו קשה להניד איבר.

מתאושש הוא והולך בכל זאת לעבודתו.  ברפיון ועצלות הוא בא למשרד הוועד, מקום שכבר מחכים לו אנשים ועניינים שונים.  הוא עוסק בעבודתו אך נתון לסבלו, המדכא אותו.

וכשמשתרר השקט במשרד והוא יושב בדד על ספרי חשבונותיו, הוא עסוק גם בחשבון נפשו: הנה אין לו עוז הרוח לגמור עם בחילתו לעצמו ולחייו, עם קשי ימיו ואפֵלות לילותיו.  הרשלנות הופכת אותו לגולם והוא יושב לפני עבודתו ואינו תופס אותה, מביט לנקודה אחת ואינו מרגיש בנעשה סביבו.

כתלי משרדו החלו מציקים לשלום שץ יותר מכל הימים, שעות העבודה נמשכות עד אין סוף ויש שהוא רועד כמו בקדחת.

היה זה אמש, או לפני שנה-שנתיים? אילו יכול לקבוע את הזמן, אבל יודע שבהתאמצות גדולה החליט לגלות לפנינה את לבו, ואז הודעה לו פנינה כי יש לה חתן, הלומד בפריז! ההיכה פטיש על ראשו? ומדוע כה חם לו וקר חליפות?

הוא יושב נוגה ליד שולחן עבודתו, לפני ניירות הוועד, וברקות הולם הפטיש.  שקט במשרד, רק קול השעון מפריע את הדממה, אבל בחוץ רבים הקולות: ציפור מצפצפת על העץ, פרות גועות בשובן מן העדר, ילדים רצים וצוחקים, מכוניות רועשות בלי הרף ולבו מתכווץ בכאב.  אותו הדבר שקורא מעבר לחיים, קורא לנום לנצח והוא שואל את עצמו: הצריך הוא באמת למות צעיר ואינו יכול כיתר בני האדם לשאת את סבל החיים – פעם לשמוח ופעם לבכות את גורלו< על יד חלונו מסתבך גדר של צבר פראי.  והיה לו רצון להטיל את עצמו לתוך קוציו הדוקרים ולפצוע את בשרו יפה יפה; אז יהיה מוטל מלא מכאובים במיטתו ופנינה תרחם עליו ותבוא לחבוש ולרפאות את פצעיו הרבים.  אולי ידה הרכה תכבה את אש הגהינום שבלב.

ובאותו ערב כשהוא בא לביתה ולא מצא את פנינה, רק הזקנים מסרו לו בלא שמחה גדולה, על דבר האירוסים הקרובים של פנינה עם אריה שטוק, ברח הביתה מבלי שראה את הדרך לפניו.  בלדרו שץלבט כמשוגע מפינה לפינה והיה לו רצון למרוט את שערות ראשו, או לנקר את עיניו.  לבסוף רגליו כשלו והוא הטיל את עצמו לתוך המיטה לבוש בגדים ופרץ בבכי כתינוק.

בלילה תקף אותו קור חזק והוא לא קם לקחת מכסה להתכסות, רק בבוקר, כשנכנסה הנערה לנקות את החדר, ראתה אותו שוכב, הודיעה לבעלת הבית ונקרא אליו הרופא.  שץ לא יכול היה לענות לשאלות הרופא.  במוחו שררה ערבוביה וכעין מרצע נקב שם בלי הפוגות.

לא נקבעה עוד מהות המחלה, אם זוהי קדחת גרידא או התחלה של איזו מחלה אחרת.  למחרת, כשהחום עמד בעצם תוקפו, יעץ הרופא להעביר אותו לבית החולים.  את פקודת הרופא מילאה מלכה פריש, והיא גם השיגה רשיון לבקרהו בכל זמן ולאו דווקא בשעת הביקורים של בית החולים.

בשעות החום הגבוה, שלא פסק במשך חמישה ימים רצופים, היה שץ הוזה על דבר אחד: הנה תיכנס פנינה, תשים תחבושת לראשו, תתכופף אליו למשש את מצחו, והוא את ריח שערותיה ינשום וזיו עיניו ירווה.  הוא היה נאנח אנחות עמוקות וכשהיתה ניגשת אליו האחות ושואלת לסיבת אנחותיו, לא היה עונה לה, רק מסב את ראשו ממנה ובתנועה של אי סבלנות מרתיע עצמו אל הקיר.

בחלומו היתה מתחלפת האחות בפנינה.  הנה נכנסה זו הדגולה, על פניה נסוך צחוק נעים והיא ניגשת אט, ממששת את ראשו ומתוך כך נוגע קצה שרוולה הרחב בבשר חזהו.  נגיעת הארג הדק משכרת אותו והוא תופס את ידה ומכסה אותה בנשיקות.

– מר שץ, מהו עושה, מה עושה? – ולשמע הקול המתוק הזה דעתו נטרפת עליו, הוא לופת בחוזקה את צווארה ומזיל עליה קיתון של נשיקות.

בפעם אחרת הוא נישא לאיזה מרחב בהיר, שם על דשא רענן מוטלת פנינה.  זוב יונים לבנות בידיה והיא מאכילה אותן ברחמי אם.  המראה הדהים אותו והוא כרע על ברכיו ויתפלל.

לאט לאט נחלשו וחדלו הסיוטים ובמצבו באה הטבה ניכרת.  ביום השמיני למחלתו, כשהתעורר בבוקר משנתו, הוא פתח בעצמו את החלון.  רוח ים עולה ועל עץ בודד שרה ציפור, כאילו משבחת את ריבון העולמים.  שץ מתרומם להשקיף בחלון ולהזין את עיניו ממראות הסביבה.  שולח מבטיו לכל העברים, ואינו יכול להחליט איזהו המראה היותר יפה: הים כאן או סביבות העיר שם, סביבות העיר הזרה עם פרדסיה ודקליה, מה רבים שם הדקלים! על הכול הם מתנשאים – על כיפות המסגדים ועל בנייני תפארה הטבועים בין הירק, עוד מעט ועד השחקים יגיעו הדקלים בגובהם! ומקנא כאן שץ בזרים האלה, בשכנים, היודעים לנצל כל שעל אדמה, שתיתן להם פרי וקיום ומחיה.  שם בניינים בודדים טובעים בים של ירק – ואצלנו, עיר שלמה חיה על גינות ספורות ועצים מועטים.  מה גדול הכאב!

שץ התחיל להיכנס בשיחה עם החבר שבחדר.  חבר זה לא היה נגוע כמוהו במלריה, אבל ידע את מצוקותיה מפי אחרים והוא התאונן על סופרי הארץ, שמזניחים שאלה חשובה זו ולא מזכירים אותה משום מקום, רק ברנר נגע בה כלאחר יד בסיפורו "בין מים למים".  עקיצת אנופלס העבירה פתאום אדם בריא מן העולם, ככה מספר ברנר, אבל אצל יתר סופרינו אין זכר לצרה זו!

– אבל אצל אומות העולם – ממשיך החבר בשטף דיבורו – אנו רואים יחס אחר אל המזיק הזה.  הנה פשבושבסקי! הוא צועק מרה על הוויסלה שלו, נהר זה שמפיץ מלריה ארורה, שמרעילה את הדם ופוגעת במוח וברוח.  לא בוש הסופר הפולני לגלות את נגעי הוויסלה שלו, ואנחנו שותקים על נגעי העוג'ה והקישון, כברה וים סומכוס.  פשבושבסקי מקציב בספריו פרקים שלמים לקלת אלוהים זו, למלריה; ומדעו אצלנו עוברים עליה בשתיקה?

שץ לא ידע מה לעשות לו על שאלה זו, אבל ביאר לו שסופר כותב על מה שהוא דולה בנפשו פנימה, לא לפי הזמנה ולא כפי שמעירים מן החוץ.

ביום אחד השמש הציפה את החדר, נעשה בו חם מאוד ושץ הורשה לקום לשעה קלה ולצאת מעט אל הגזוזטרה שמול הים.  לאחר יומיים הורשה לו להישאר שם גם לשעת ערב והוא ראה את הים מוטל לפניו כולו עטוף סוד, המיית הגלים הבלתי נראים כמעט מילאה את חלל האויר ברחש טמיר.

שץ סוגר את עיניו, מקשיב והוזה.  בצד, מול העיר שעל הגבעה, מהבהבים אורות אונייה, המשתקפים בתוך המים ויוצרים מראות קסם על הים.  פתאום אור חדש הופיע, אור נפלא ממזרח – הירח, אף שלא עלה עוד, אבל כבר הפיץ אורות על כל הסביבה.  לאחר רגע נראה הוא עצמו בעלותו מעבר לגגות, אבל עננה חצופה העזה להעיב את פניו ולחצותו לשניים, אז כעס מלך הליל והוציא בזעם חניתות ממורטות, שלחן לכל העברים ועד מרחקי הגלים הגיעו.

את הסתכלותו הפריעה פתאום האחות. – ייכנס מר שץ, אסור לו לשבת כאן יותר! – פקד קולה הצלול.

 הוא נכנס, פשט בגדיו ושכב, אבל להירדם לא יכול.  העיקה עליו העצבות המחשיכה עליו את עולמו.  הוא חשב על הים ועל כוחו הרב למשוך אליו אנשים, שצר להם המקום על האדמה.

– ...הרי זה באמת מוות קל! תרד לך כאילו להתרחץ, תשחה עד שתתרחק מן החוף.  הנה אומרים הגלים לבלוע אותך חיים, אבל אתה לוחם איתם ושוחה הלאה, שט כדג, יורד בגל וצף למעלה.  פתאום מגיעים אליך קולות קריאה מן היבשה, הנה התרחקת כברת ים מן החוף, משם כבר צןעקים אליך, מניפים דגל ושולחים סימנים לשוב, גם סירה שלוחה ישר אליך, אבל אתה שט הלאה, חותר בשתי ידיך, פתאום אתה מתרומם למעלה בידיים שלובות על הלב ומפיל את עצמך אל התהום...

– אבל למה הוא צריך למות צעיר? האינו יכול לשאת את סבל החיים? – צועקת נפשו מרה – למה נאבד לו שיווי המשקל והוא תועה בלי דרך?

אוזנו עוד נטויה להקשיבתהמיית הים ותתפוס פתאום קול נגינת כינור, המשתפך בתוגה חרישית.  זו היתה מנגינת אבל של שופן, ושץ הרהר מתוך עַצְבּוֹ: מי יביע את אבלו, מי יתאבל עליו בשעה שהוא, התועה בדרכו, יומש טבוע מן הים והיה כלא היה?

ולמחרת בבוקר היתה רוח אחרת איתו.  הגלים נחו ופני הים הכחול זכים, שקטים, חולמים.  מן האופק עלה ענן קלוש עם פס של זהב באמצע, עשן של ספינה מתקרבת.

בעוד שעה קלה כבר עגנה הספינה מול החוף.  שץ רואה את התנועה הרבה, שם אנשים עולים ויורדים אל הסירות.  אחרי כן מורידים סחורות, סחר עמים רבים, שהגיע לכן.  פורקים משא וטוענים.  באים אנשים חוזרים – גלגל חוזר העולם! ומדוע לא יחזרו גם הוא ולא ינסה לחפש את כוכבו שם, במרחקים? הוא עדיין צעיר, עוד לא מלאו לו שלושים ולמה ילך מעולמו בלא עת?

הרי כאן לא שיחק מזלו, כמו ששיחק לגיבורו של הרצל, פרידריך לוינברג.  המאושר הזה, בעלותו לארץ ישראל עם קינגסקורט, בלי כל מחשבה תחילה, מצא בה הכול מן המוכן ובעיקר – את אושרו הפרטי מצא.  והוא , שלום שץ נטל המזל, יינטל מן החוף הלאה, הלאה לחפש גורלו.

למחרת בא זלצברג בעגלה לקחת אותו מבית החולים.  בדרך גילה לו שץ את מחשבתו על נסיעה לחוץ לארץ להשתלם ושאל לחוות דעתו, מהו המקצוע הכי מתאים לאדם כמוהו?

– לפי דעתי, הדבר הכי חשוב, שיש לאם ללמוד בכל מקום – זהו סוד ההצלחה בחיים.  בלי זה, שום מקצוע לא יועיל! – ענה לו זלצברג ברצינות ותמימות.  וינסה לדבר על לבו לחזור בו מהחלטת הנסיעה.

שץ הקשיב בדממה.  נדמה שהדברים מתקבלים על הלב, אבל לאחר שבועיים ליוו אותו שלושת ידידיו – זלצברג, מלכה ופנינה אל הנמל והוא הפליג באונייה צרפתית למרסל.  בדרכם חזרה אמר חיים זלצברג אל שתי הנערות:

– תלוש! לא היה למסכן כוח קליטה באדמתנו, חבל שנדד!

פנינה ענתה בשוויון נפש:

- אדם מעניין הלך מאיתנו!

ומלכה  – הדמעות החניקו אותה ולבה המה ורעש כרעוש הגלים בים.

 

פרק ט'

מלכה פריש הוזמנה לטפל בזקן חֵפֶץ, החולה בדלקת ריאות.  כוחותיה רפו מחֶסֶר מזון בשעת חוסר עבודה ולא על נקלה מילאה את תפקידה הכפול, לטפל בחולה גם ביום וגם הלילה.

בייחוד קשים היו לה הלילות, כי החולה לא נתן לה אף רגע לעצום עין או לשבת במנוחה, אלא קרא לה בכל רגע, לצורך ושלא לצורך.

– מלכה, גברת מלכה! – וסובלת מלכה מאוד בשעה שעליה להשקות אותו רפואה או להחליף את התחבושת על הגב, והוא מסרב ומתעקש – לא ולא!

היא מאבדת במקרה זה את הסבלנות, יושבת בחיבוק ידיים על הכיסא וכשהוא קורא לה – אינה עונה, ואז מהדהדת בחדר הטרוניה של הזקן!

– הנה כבר נרדמה שם הבחורה! כל הלילה היא ישנה, רק ישנה! לשם מה מוציאים כסף לעוזרת שכזו?

והנה קורא לה הזקן שנית.  היא נושכת שפתיה, קמה, ניגשת, מתכופפת אליו ושואלת:

- מה נחוץ לו, מר חֵפֶץ?

– הה, כבר ענית, כבר התעוררת, ברום השם!

– אני לא ישנתי, מר חֵפֶץ!

– לא נכון – ישנה את כל הלילות ולא אכפת לך כלל, שאני מחוסר עזרה – ענה הזקן, והיא לא התווכחה איתו, אלא שאלה בלי סבלנות:

– אבל מה דרוש לו כעת, מר חֵפֶץ?

– כלום לא דרוש! אני רק רציתי לדעת אם את ישנה או לא.

– זה הכול? – והיר חוזרת אל הכיסא שלה, כשגרונה חוזר על המילה "רשע".

ויש שהיא סולחת לו הכול, ונהנית מצורתו היפה, עם זקן לבן ארוך, המסורק יפה גם בשעת חוליו.  פניו עגולים וכיפת קטיפה שחורה ונקייה עונדת את הראש בעל תלתלי השיבה.  המראה הזה ביום יכפר על קושי הלילות.

ובמצב החולים חלים חליפות ותמורות.  פעם נדמה שמתקרב קצו והרופא מביע חשש ששעותיו ספורות, ופעם יוטב לו במידה כזו שהרופא מתחיל להאמין שהזקן האמיץ יצר בשלום ממחלתו; רק היא לא האמינה בזה.  והנה באמת בא שינוי ניכר במצבו, עד שאפסה כל תקווה, רק הזריקות התכופות שמרו עוד על הפתיל לבל יכבה.  המוות עמד על הסף והזקן נאנח בלי הפסק בקול קורע לב:

– הוי ריבונו של עולם, ריבונו של עולם!

באחד הימים הוא השתתק, חדל להאנח, חדל לדבר!  אך עוד הבין הכול, אבל לא הוציא הגה מפיו.  העיניים היו פתוחות והוא כאילו ישן ועל פניו החיוורים השתררה השלווה.  הוא עוד שתה מעט מהתה שהגישה לו והרופא התכונן לעשות לו זריקת קמפור, אך פתאום פתח החולה את פיו ופלט את שיירי האויר מריאותיו. בלי וידוי הוא נרדם לנצח.

הזקֵנה, אשתו, התחילה קוראת לו בשמו, סופקת כפיה ובקול יללה דורשת שיצילו אותו, כי הוא לא מת עדיין וכי חי הנהו.  לא הועילו כל שידולי הרופא וגיפופי מלכה להשתיקה.

רק כשתמו כוחות הזקנה, היא חדלה מיבבותיה.  אבל כשנכנסו אנשי חברה קדישא להוריד את המת ארצה, היא שוב פתחה ביללה ולא נתנה להזיזו.  מיששה את גופו ובהרגישה שעודו חם, צעקה שוב שהוא עוד חי, ועוד יתעורר.  לא ניתן להשתיקה עד שמלכה לקחה אותה מן החדר.

למחרת, כשהיה הבר מינן מונח על לוח הטהרה, רחוץ ועטוף לבנים, והזקנה נכנסה עם הבנים לקרוע קריעה, היא התנפלה לחבקו וכשידיה נגעו בכפור הגוף, המוטל מת לפניה, היתה צעקתה מלאת אימה: – כיצד תיפרד מחבר, שהלכה יד ביד איתו במשך שישים שנה – איך עֲזָבה כציפור בודדת בקן?

היא לא נתנה להוציא אותו, באוחזה בתכריכיו, אך לבסוף התאמצה ושלחה אותו לשלום.

– לך יקר שלי – מיין טייערינקער! לך לשלום והלוואי ששערי גן הדן יפתחו לפניך!

לכאורה מילים שקטות, אבל אחריהן שוב התפרצות של יללה נוראה.  וככה בדרך לקבורה, שהמושבה הראתה יחס חמים אליה, בהופיעה בנעוריה ובזקניה.  את הזקנה הובילה מלכה מצד אחד והבן הגדול מצד השני.  משמיעה הזקנה אנחה חשאית: – חביב, חביבי שלי, לאן מובילים אותם? – ושוב יללה מרה.

את ההספד על יד בית הכנסת ליוותה בכיית נשים, אבל על מלכה עשתה רושם רק תפילת "אל מלא רחמים" של החזן.

– זהו ההספד הכי קצר, הכי לבבי! – היא לוחשת על אוזני פנינה, שהלכה איתה יחד ללוויה.

כשרצתה מלכה למחרת לעזוב את הבית, ביקשו אותה הבנים להישאר לימי השבעה ולהשגיח על האם.  היא הסכימה ותטפל בזקנה כמו בילדה קטנה, השכיבה אותה, כיסתה עליה בשמיכה ותשקה אותה את הטיפות שנתן הרופאה להרגיעה.

ערב ובוקר בא מניין אנשים להתפלל בבית.  הזקנה קמה אחרי הבנים, עמדה אצל הדלת ותתפלל גם היא.  מלכה הקשיבה לתפילה ברוב עניין, ונדמה לה, שבזה נכלל סוד הקיום של העם וסיבת חייו הארוכים.

היא התבוננה במתפללים.  היו ביניהם כאלה, שהתפללו בדבקות נפלאה, וזה העיר בה הזיה משונה, אמונת הבל, שיש איזה מגע בין נשמת המת ובין התפילה הזכה שמרחפת באויר.  רק ה"קדיש" נאמר בקול אדיש וקר.

התבוננה מלכה בפני האנשים, שרובם עניים היו, בעלי מלאכה שביטלו שעות עבודה.  אנשים אלה, תורה הרבה לא למדו, אבל התפילה השתפכה מפיהם ברגש, רובם ידעו לעבור לפני התיבה והמילה העברית צלצלה בפיהם ומלכה רואה גם בזה סמל העם: עוני ורוחניות, דלות ותרבות.  לשבת הביאו ספר תורה.  קראו בפרשת השבוע והנושא נראה למלכה מעניין מאוד וגם חדש.  אחרי הקריאה הגביהו קלות את ספר התורה, הלבישוהו עטיפת קטיפה יפה, רקומה זהב, וסבבו בין המתפללים לנשק את התורה.  התקרבה גם הזקנה ונשקה בדבקות ובדמעות. – זה היה ספר תורה שלה ושל הזקן, עת היא יחד איתו הכניסה את ספר התורה ברוב חגיגיות לבית הכנסת וכעת היא מתפארת לפני האנשים: זהו ספר התורה שלנו!

– חכם היה בעלי עליו השלום!  הנה הכין לו חלק בעולם הבא!

בימי השבעה באו רבים "לנחם אבלים" ומלכה חשבה: איזה מבטא זר הוא – "לנחם", בשעה שהצער תוסס בלב, ואם אנשים נרגעו מן המוות, הלא אין צורך לנחם אותם! והיא בכל זאת מתערבת בשיחת הבאים ומדברת על אישיותו וערכו של המת, כאילו לנחם את הזקנה ואת הבנים ואחרי כן היא מתחרטת על כל מה שדיברה והתפלספה בשאלת החיים והמוות.

בעיקר היא הרגישה מוסר כליות על שפגעה באם עיוור, שהיה מובל בידי נער עוזר ובא גם הוא לנחם אבלים.  היא סחה על איזה איש, שעשה לו ניתוח וניצל מעיוורון.  שכחה היא באותו רגע שכאן נוכח עיוור, אשר דבריה מזכירים לו את אסונו ואפשר שפוגעים בנפשו, ובתופסה את עצמה על שגיאה זו, היא נשכה את שפתיה כשבלב מורגשת מועקה.  אחרי השבעה היתה התייעצות בבית.  הזקנה החליטה לא להשכיר את שני החדרים המיותרים לה כעת, אלא להכניס בהם את קרובי הבעל, היושבים בפינה אפלה והם אנשים חלשים ודרוש להם אויר טוב.  הבנים שלהם בתים גדולים ומרווחים, הסכימו לרצון האם להישאר בחדר אחד ומלכה החליטה בנפשה, שאמנם המוות לפעמים מביא תועלת: הלך אדם זקן, שהיה ללא תועלת כבר, ועזב אץ מקומו לאחרים לנשום ברווחה!

ועל הזקנה היא התפלאה! רחבות נפש כזו לא פיללה מצדה, כי את חשבונה, חשבון עבודתה, צמצמה הזקנה ועמד על כל פרוטה ופרוטה. 

– כך גורם מזלי, שלא ניתנה לי תעודת מומחה! – התאוננה מלכה באוזני הדוד זלצברג – מה מועילה כל התמסרותי והקרבת כוחי, אם תעודה אין לי, אין לי פיסת הנייר, המקדשת את העבודה ונותנת לה את הערך הדרוש?

– את ילדה פתיה! – עונה לה הדוד, והיא מתרגזת עוד יותר.

מלכה פריש עוסקת גם בעבודה שלא על מנת לקבל פרס – עבודת התנדבות, מה שיותר קרוב ללבה.  באו לקרוא לה אל שכונת מתיישבים חדשים לטפל בילד שנפל מן הגג ונמצא בסכנה, והרופא דורש השגחת אחות.  מלכה זו הפעם הראשונה נכנסה לשכונה זו.  הבתים קטנים ונמוכים; בית אחד, הקיר הדרומי שלו עשוי פחים וחלונו היחיד מגיע עד הארץ  על המגרש נטועים אי אלו עצי הדר ועליהם חיוורים.  כמוהם חיוורים גם פני הילדים, המתחבטים כאן בחול.

לב מלכה מלא צער למראה תמונת עוני זו.  ושם מנגד, הלא מתנוססים בתים יפים, מלאי אור ונוחיות ורווחה.  גם היא עצמה גרה בחדר לא רע, מקושט יפה, וכאן, בשכונה, העולים החדשים נמקים בדחקות ואין איש במושבה מרגיש בזה! נדמה לה, שהיא הראשונה שחוטאת כלפי אלה הסובלים.

היא שבה לפנות ערב מן העבודה שלה ובאחת הסמטאות עמדה כמוקסמת: מאחורי חצר פתוחה היא רואה עמק המשתטח במרחק, עמק חורש מחדש, עם צריפים קטנים על גבולו.  רחוק מזרחה הודקת את העמק הזה חגורת הרים נפלאה, הרי יהודה, המכוסים צעיף כחלחל.  היא נכנסה לרחוב הראשי, כאן עמדו לסגור את החנויות.  ארגזים ותיבות עתיקות התגלגלו לפני הדלתות, שאחדות מהן היו מוגנות בפני השמש בשקים בלים.  בכל פינה היו מושלכים ניירות וזבל.  המראה הזה עורר בה בחילה וכאב, אבל כשנשאה עיניה למטרה, לרגלי הגבעה, נראה לפניה שוב שטיח ירוק מכוסה כדורים, כרמי גפנים ושקדים, חולות הים, עם החורשה הצעירה שעליהם.  סוף סוף עלו הצמחים הרכים בתוך מדבר חול זה.  ושם הלאה, על האופק הפלאי, הכחול, מתנוסס הים בזהרו, כולו כחול ועבים צחורים שטים עליו כטווסים אגדיים.  היא נכנסה לרחוב משמאל – כאן אין חנויות כלל, רק גינות לפני רוב הבתים והרחוב הוא נקי, הרוח טאטאה אותו.  גם רחוב זה יורד במדרון ושם בסופו, משתטח מישור מוקף שלשלת הרים, עם צעיפיהם הכהים, הרכים, המביאים שקט נפלא לתוך נפש האדם.

בלילה היא הלכה לשכונה לשמור על החולה הקטן שלה.  הוא אמנם יצא מן הסכנה, אבל להשאירו על ידי הוריו, אשר אין להם כל הבנה בטיפול, היא לא יכולה.  היתה שאלה איך להסתדר כאן הלילה.  לא יה כל מקום, בלתי אם הספה הרעועה, אשר עליה שכב הילד.  היא בחרה לשבת ולקרוא.  שתי הנשים אשר בבית ניסו להתנגד לזה.  היתה כאן סבתא ואם, שגם היא הזדקנה מרוב צרות.  על שתי הנשים ניכרו עקבות יופי, בייחוד ליבבו את מלכה העיניים הנפלאות של הסבתא.

לאמו של הילד פנים אציליים, נבונים וגוף עדין, אבל שמלתה הבלה והסנדלים הקרועים מעוררים במלכה רצון להלבישה ולהנעילה.  והיא מהרהרת איפה להשיג שמלה ואיפה נעליים שיתאימו למידתה.  היא נכנסה בשיחה עם האם והסבתא וחקרה על מות אבי הילד ועל מקור חייהן.  ומוחה בינתיים אורג מחשבות, כיצד להשפיע על הסתדרות הנשים, שתבוא לעזרת המשפחה הזאת ומה בעיקר דורש לתמיכתה.

והיא מחליטה שראשית כל צריך להמציא מזון טוב לילד הזה, שפניו חיוורים, צהבהבים.

– אולי הוא נגוע בשחפת? – עולה על לבה שאלה מעציבה – הרי לפי סיפורי שתי הנשים מעורר חשד, שהאב מת משחפת ודרושה שימת לב מיוחדת לנער!

מלכה החלה רצה כל הימים, עמלה ומזיעה, עד שסירה התייעצות רופאים וקיבלה הבטחת הנשים מההסתדרות להמציא לילד את הדרוש לו.

אבל היו רגעי ספק, שכל עמלה לשווא, שמכל ההבטחות לא יצא כלום – העוני לא יוקטן, הסבל לא יופחת ובתנאים הגרועים האלה – לא יוטב מצב הילד!

יש לה תקופות כאלה, שהיא לא מאמינה לא בעצמה ולא באחרים.  אז מופיעה איזו תולעת בלב פנימה והיא מכרסמת שם, מכרסמת ומנוס אין ממנה.  במצב זה היא מתהלכת ברשלנות וראשית כל סובל הסדר שבחדרה.  נערמים במגרותיה מכתבים ותמונות, הדורשים סידורים ומיון.  יום יום היא מתעתדת לגשת לזה, אבל מרץ אין, יש רק תוכחה ונזיפה כלפי עצמה, על שהידיים אינן מצייתות לרצון.

היא נזכרת במה שקראה על הדייקנות של אחד-העם, על הסדר שנהג במכתבים וכרטיסים ותמונות וחושבת בלבה: הנה היה לנו מורה, לא רוחני בלבד, אלא במעשה ממש, הוא, איש הרוח הגדול, שם לב גם לקטנות – וכאן אנשים קטנים כמו מלכה פריש פזורים ומרושלים ומכבידים עליהם את החיים באי הסדר ובעזובה זבהם.

– לעזאזל! – גומרת מלכה את נזיפתה כלפי עצמה, ומתפלאת שבימי הרשלנות בסדרי הבית יש לה נטייה גדולה לקריאה.

ביום שבת אחד היא בלעה ספר שלם, שעניין אותה באופן יוצא מן הכלל.  זה היה ספרו של רֵימָרְק "במערב אין כל חדש", ופלא: סרט של הרבה תמונות נוראות עוברות נגד עיניה ובלב עוד לא הזדעזע אותו הנים שלוחץ את קירותיו וחונק את גרוה, כמו שקורה לה לעיתים.

הנה זוחל שם פוֹיְל בחפירות ובמכתשים תחת אש התותחים והרימונים, כשפחד המוות נגד עיניו! כל רגע שאול נפתחת ואנשים נופלים מתים ופצועים.  כל אימי התופת מתגלגלים לעיני אדם: חלקי גוף נפרדים, וגופות מחוסרי חלקים, קטעי ראש או רגליים, קצוצי ידיים או אחוריים.  תופת, גהינום נגד עיניו ופוֹיְל זוחל וזוחל.

מלכה עוברת על כל התמונות האלה באימה ופחד, אבל זה לא מביא אותה עד לידי דמעות; רק כשפוֹיְל הפצוע אינו מעז לשכב ברכבת הפצועים על הסדין הלבן והאחות הצחה משדלת אותו בדברים חמים ובחביבות להציב עצמותיו במנוחה גמורה, היחס הזה של האחות מניע את הנים הרך שבלב, ומכה בכפתור הדמעות של העין, הלוחצות בגרון ונושרות.

ומלכה תמהה ולא מבינה מדוע היא מתרגשת דווקא כאן, במחזה הקל, שאין לו ערך כמעט לעומת מה שהוכנס לסיפור הזה, אשר לפי דעתה צריך להכריע את שאלת המלחמה – להעבירה מן העולם.  נדמה לה, שאחרי דפים כאלה, לא יעזו עוד בני אדם להרים חרב מלחמה ואומות העולם כולן יחרימו אותה לנצח.

* * *

מלכה וזמנה לטפל באשה אלמנה אחת, איכרה משכבר הימים, ומצאה כאן נפש פיוטית ועדינה, שנמקה בסיבוכי חיים קשים.  היא היתה צעירה ופורחת בבואה לארץ, נישאה לפועל שהִתְאַכֵּר בעזרת הפקידות, ושניהם התמכרו בעליצות ושמחה לעבודת החקלאות.

שירה ועבודה ותקווה מילאו את תוכן חייהם במשך שנים אחדות; והנה חלה הבעל במחלה ממושכת שמת בה, בהיותו צעיר ומלא רצון החיים.  נשאר היא עם שני פעוטים, רצוצה ושבורה מאסונה ולא ידעה כיצד לנהל את ספינתה לבדה, יחידה.  היא נחלשה וידיה רפו.  אבל במשך הזמן התעודד ונכנסה בראשה ורובה לתוך התפקיד החדש ותמלאהו במסירות ואמונה.  הוצע אומנם לפניה מטעם הפקידות למכור את חלקתה ולמצוא לה איזו פרנסה יותר קלה, אבל היא לא הסכימה לעזוב את אדמתה ובמשך הזמן פרח המשק תחת ידיה, התפתחו גם הילדים והיו לה יבולים טובים, עד שנחשבה בין עשירי האיכרים.

כעבור שנים התהפך עליה הגלגל.  הבנים גדלו, נשאו נשים, תפסו את כל המשק בידיהם וצר נעשה להם ישיבתה ביניהם, עד שצריכה היתה על ידי דינים ומשפטים לתבוע את זכות הקיום בביתה ובחצרה.  חוק הירושה הבלתי צודק ביחס לאלמנה גרם לה סיבוכים רבים, עד שנפלה למשכב במחלה זו, שהיא מפקפקת אם תצא ממנה בשלום.  שלשלת העינויים והיסורים שהמשפטים הניחו עליה תקצר את ימיה – אבל כלום יש על מה להצטער אחרי אובדן הכול?

הנה תקפה אותה המחלה הממושכה הזאת והיא נידונה למוות אטי וקשה שהטיל עליה גורלה המר.  הנה חמישה חודשים היא נאבקת עם המוות ומצפה לסופה.  אימתי תיגאל?

מלכה חפצה עוד לנחם את האשה הזאת ולא יכלה.  על כל יצורי גווה כבר היתה פרושה האפסות.  היא טיפלה  בה רק ימים אחדים ולאשה המקופחה זכויותיה באה הפדות.

הבנים הובאו ללוויה בחוזק יד ועמדו מן הצד, הקדיש נאמר בטון יבש וקר.  ומלכה, שליוותה את המנוחה, לא התפלאה ולא השתוממה.

מלכה שבה לחדרה רצוצה ושבורה, כל איבריה כאבו, אבל עליה למהר לעבודה אחרת – צריכה לעשות זריקה לחולה אחד, להרכיב קרנא דאומנא לשני והיא מחויבת להתאמץ וללכת.

עם עבודתה התעודד מלכה ונמצא בה המרץ לגשת לטיפול בצמחים שלה.  היא הביאה איתה שתילים חדשים והיא חוששת לקלקולם אם לא תמהר להביא אדמה ולמצוא כלים לשתילה.  הלכה ועשתה והיה לה איזה סיפוק פנימי, איזו יהירות – שהנה גם מתוך כאבים שבגוף, יכולה לעשות משהו חשוב ויפה.

היא מתבוננת בשתיליה.  הנה מין זה יתן הרבה פרחים! כעת אין אף עציץ אחד פורח בחדרה.  היא רק קוטפת פרחים מפה ומשם ומביאה אותם הביתה; אבל איזה ערך יש להם למול הפרחים שיתנוססו בעציציה! כעת אין עוד פרחים כמעט, רק זעיר שם זעיר שם היא רואה אותם בגינות.  עוד מעט יתקרב הסתיו ויתרבו הפרחים, אחרי כן יבוא החורף עם עושרו הרב.

ומלכה כבר מציירת בדמיונה את החורף, כשכל עין הארץ מתכסה בפרחים.  בכל שעת פנאי היא יוצרת את השדה ועינה לא תשבע מראות את השטיחים, המצוירים בכל מיני צבעים, צבעי פרחים.  כל שטח קטן, שרק לא נגעה שם יד המחרשה או המעדר, מכוסה פרחים, עוטפהו ומיפֶּה אותו.

בכל מקום שנשאר שורש של עץ עלוב או גפן עקורה, אשר שיירי שריגיה השתרשו סביב, שם מבצבצות עיני היפהפיות בעליצות, ורבים הם המינים והגוונים והצבעים.  שטיחים גדולים מתפשטים על כל חלקת אדמה עזובה, כל חלקה וחלקה ומין שלה וצבע שלה.  משפחה משפחה תופסת את השלטון בידה והולכת ומתפשטת, בשומרה על ניקיון גזעה.  רק בין הקוצים שבויים מינים שונים, כי הזרעים שהביא הרוח התערבבו כאן מין בשאינו מינו, פרו ורבו, ויכסו את החרולים ואת הקמשונים ומהווים בחברותה תמונה רבת גוונים, המרהיבה עין בשלל צבעיה, מפארת את הקוצים ועונדת להם עטרת תפארת.

מתוך הרהורים אלה היא מטפלת ומשקה את העציצים שתחת חלונה. לפעמים בעבור אחד החברים, בשובו מן העבודה, הוא מרים ראשו מעל הגדר ופונה אליה בצחוק:

– מה שלומך, נזירה? – שואל הוא ברוסית והיא עונה עברית:

– האם נזירה אני באמת?

– היתה פעם החברה מלכה בן אדם וכעת כנראה נזירה, מפני שלא רואים אותה בשום מקום!

– ולפי דעתך, נזירה אינה בן אדם?

משחק מלים כזה, שאין לו תוכן ואין לו ערך, הוא דבר רגיל בינה ובין מכיריה.

– מחדדים את הלשון סתם! – אומרת היא לפעמים בלי שביעות רצון ומאן דהו עונה:

  רק לא תהיה שלוחה כסכין חד! לא רכפת לה הלצה על חשבונה, אבל אם מתאספים לֵצים ומתחילים לנקר ולנתח את חיי הקרובים והרחוקים, לפעמים באופן רציני ולפעמים בלעג וקלות ראש, נראה לה הדבר המחלה ממארת.  והלא גם היא נגועה בה, גם היא לוקחת חלק בהלצות ולפעמים מחקה את אופן דיבורו של מאן דהו, או אופן הליכה משונה, ואחרי כן מתחרטת על זה, מוכיחה את עצמה ושולחת לה נזיפה:

– שפלות, נבזות היא ללעוג ככה לבני אדם! – ונודרת נדר לא לקחת חלק איתם בליצנות ו"לשון הרע".  הלא אמה עליה השלום היתה מזהירה אותה ואסור לה לעשות דבר שזה לא לרצון המנוחה ונגד היושר והמוסר! והגיעה למלכה שוב תקופה של חוסר עבודה ואפיסת הפרוטה מן הכיס.  התוגה אוכלת את הלב, בהעמידה את השאלה: מה יהיה אם ככה יימשך הלאה והחוב בחנות יגדל הלאה עד אין סוף – התלך לבקש התוואה, התאפיר פנים או תאכל מכספם של האחרים, של הדוד או של ידידים? בלי עבודה הרי צפון לה אסון, לידי פשיטת רגל תוכל להגיע!

העצבות אוכלת אותה ואין לה רצון לצאת מן החדר לראות אנשים.  ביום ובלילה אוכל איזה עש את הלב, ולא מועילה ההתאמצות לשדל את עצמה, שזה לא כלום, יעבור, לא תשב לעולם בחיבוק ידיים, מצוא תמצא עבודה! כל זמן שיש כוח במותניה, לא תהיה זקוקה ללחמם של האחרים ורק מיגע כפיה תאכל!

השידולים העצמיים אינם מנחמים אותה כדי להקל על לחץ לבה, והוא במידה כזו, שלפעמים חושבת ברצינות, שזהו הסוף, כי הלב הכריז שביתה גמורה.  היא משפשפת אותו, מניחה מים חמים, מתהפכת מצד אל צד, לפנים ולאחור כדי למצוא את הכיוון להקלה.

על התקפות לב כאלה יש לה רצון לספר למאן דהו, אבל היא מתאפקת.  גם לדוד, שסר אליה לעיתים קרובות לשאול לשלומה, היא לא מספרת כלום, כי למה תצער אותו, האם יוקל לה בזה? והלא אצלה מזמן שוררת הדעה, שאדם תרבותית לא צריך לגלות לפני אחרים מכל מה שמתהווה איתו, אלא לשאת הכול בגבורה.

היא מוכיחה את עצמה לפעמים על תכונה משונה הטבועה בה, שאת הדבר הכי קטן, הכי פעוט, אינה יכולה לבקש מאחרים.  יש שאצל בעלת הבית בוער הפרימוס, ולה נחוץ רק כוס אחת מים להרתיח.  עומדת וחושבת, האם להשתמש בפרימוס זה לרגע, או לא? מחליטה לא לעשות את זה ומציתה את שלה.

לפעמים חסר לה בשעת בישול מעט סוכר או טיפת חמיצות, ולא תלך לשאול מן השכנות בשום אופן, תאכל איך שהוא או משהו, או אל החנות תרוץ לקנות את הדבר, רק לא לשאול אותו מאחרים.

לא לנגוע באחרים! ובכל זאת מתערבת בענייני אחרים: היא ירדה אל השוק, נשים וגברים כבר שבים משם עם סלים טעונים.  אחרי אחת הגברות נגרר תימני קטן, הנושא משא לעייפה – סל גדול על גבו מאחור וסל יותר קטן מלפנים, והגבר עוד רוצה להעמיס על כתפו שק קטן עם תפוחי אדמה.  התחמץ לבה של מלכה על הנער העלוב ונכנסה בוויכוח עם הגברת השמנה על הניצול של הנער המסכן.  מיד כמובן זכתה למִטַּרְפְּסָא בהאי שוקא, ותמהר להסתלק, כדי שלא ישמעו בני אדם ולא יראו בקלונה.

ועוד על זרות אחת שבתכונתה עומדת מלכה ומנזפת את עצמה: היא ערכה שני מכתבים נחוצים בנוגע לחיפוש עבודה ולא שלחה אותם.  זה שלושה ימים הם מונחים, כבר קראה וחזרה עליהם כמה וכמה פעמים.  לכאורה שהם ערוכים בטעם וקולעים אל המטרה, ועדיין לא יכולה להחליט בנפשה, אם לשלוח אותם או לא.  וכל זה בא מרוב חזרה על המכתבים, מרוב חיטוט וניקור בהם.  על כל פיסקה עוברת הרבה פעמים, עד שכל הכתוב נמאס לה והיא עומדת וחושבת, אם להתחיל את הכתב מחדש או להשמידו כליל.

על כל צעד שעליה לעשות, היא עומדת ומפקפקת.  גם את הביקור אצל דודתה היא מניחה על המשקל, אם ללכת או לא ללכת.  כל מחשבה טובה להתקרב אל הדודה מתנדפת, כשהיא באה לביתה ונתקלת בקבלת פנים קרה ככפור.  מוצאת את האורחת לשבת ולא מדבר איתה מטוב עד רע.  רק יושבת בעיניים מורָדות אל המחט.

ברור היה לה שכניסתה מכבידה על הדוד והיא מוצא לנחוץ להרגיע אותה:

– אני לא לזמן רב באתי, דודה, רק לקחת עיתון נכנסתי! – והדודה עוד לא מרימה את עיניה ולא מביטה לצדה.

מלכה כבר מצאה את העיתון והולכת לה, כשצחוק מעורב בדמעות מחניק אותה.  היא אפילו לא שמעה אם הדודה ענתה על השלום שלה או לא.  היא נישאה הביתה מבלי לראות את הדרך לפני ובבית נפלה על מיטתה ותתפרץ בבכי היסטרי: – בשביל מה, למה היא ככה הדודה?

רגש של בדידות קשה תוקף אותה, דמעותיה ניגרות ומרטיבות את כרה.  מתוך אפלת החדר מתייצבת תמונתו של שלום שץ נגד עיניה.  לו היה כאן! לו אך לרגע נכנס עכשיו, ולא כלום, לא כלום, אך היה מתיישב אצל מיטתה, נוטל את אצבעותיה בתוך ידו הנפלאה והיה לוחש על אוזנה: – מלכה, אחותי מלכה!

 

פרק י'

מלכה קיבלה את תפקיד המזכירות אצל הסתדרות נשים, במשכורת דלה, אבל היא מרוצה.  נעימה לה, ראשית כל, העבודה עצמה ושנית, אין לה עוד אותה הדאגה לפשוטות, שהיתה לה קודם בשעת חוסר העבודה והמזכירות עצמה חביבה עליה.

בפנקס קטן היא רושמת בקיצור את עבודת ההסתדרות במשך היום, ובאין ישיבה בערב, היא מכניסה לתוך היומן הרשמי כל מה שמתרחש אצלם, אם מעבודות פנים או מה שנעשה כלפי חוץ.  הכול אצלה הוכנס בסדר ובפרוטרוט.  מכניסה רשימות על תנועת האשה בארץ ישראל וגם בעולם.  בצד תולדות גברת טהון ז"K עם עדה פישמן, הראשונות שהשיגו שיווי זכויות בחיים הציבוריים בארץ ישראל, רשומות בקיצור נמרץ גם תולדות חייה שם ג'יין אדמס, העומדת בראש המוסד הכי מוסרי של העולם, נזכרות כאן נשים גדולות אחרות.  אחת שעומדת בראש החקלאות באנגליה, השנייה תופסת מקום חשוב במזכירות של חבר הלאומים.  מסופר כיצד נשים מארבעים מדינות ברחבי העולם התאחדו תחת דגל אחד, כדי להביא את השלום לעולם ולהיטיב את מצב האשה בכל ענפי החיים.

היא מוצאת קטע נאום של אחת מחברות ההסתדרות, שהתחיל בהלצה, שאלוהי ישראל הוא יותר חרוץ מעם ישראל, אשר פרצות חייו מתגברות ואוכלות כל חלקה טובה שבתנועתנו.  היא מונה שמונה שמות עשרות מפלגות הפזורות על שדה היישוב וטוענת, שבאופן כזה אי אפשר שנצליח בעניין ארצנו, הדורשת אחדות, אומץ חיזוק ידיים וחיבור הלבבות.

ועדת התרבות של ההסתדרות סידרה שיעורי ערב וקריאות של שבת.  בקריאות אלה מלכה לוקחת חלק אקטיבי, בהגיע התור שלה, היא מכינה את עצמה, בוחרת איזה ספר מעניין, עוברת עליו בשימת לב, ומסדרת ביקורת על הספר והרצאה קצרה על מחברו.

לפעמים מנהלות החברות שיחות ספרותיות קלות; האחת מספרת לשנייה על איזה חידוש בספרות.  את מלכה עניין מה שסיפרו על הסופרת הפולנית ויליפולסקי, שמציעה "שבוע של חסד ורחמים".  סופרת זו קובל על קשי לבבם של אנשי דורנו ונחוץ מאוד להחיות בלבם את המידות הטובות, שנרדמו או ניטלו ממנו במשך הדורות.  נחוץ להחיות את המצווה "ואהבת לרעך כמוך", שבלעדיה אין, לפי דעתה, קיום לחברה האנושית, כי היחסים בין אדם לרעהו הולכים ורעים מיום ליום.  בכל מקום פוגשים בפני אנשים זועפים ועיניהם מביעות חימה.  הנוסעים בקרון או ברכבת, העוברים ברחוב או היושבים במשרד – בכל מקום לוטשים עליך עיני זעם, כאילו אומרים לבלוע אותך.

– כל אדם בימינו חי רק לעצמו! – אומרת ויליפולסקי ומביאה הרבה עובדות מחפירות של רשעות בני אדם, רשעות לשם רשעות, בלי שום טעם אחר ובלי שום תועלת לעושי הרִשְעָה עצמם.

במסיבות הספרותיות האלה מלכה לעיתים נכשלת בשגיאה גסה.  היא לא קראה הרבה בספרות העולמית ויש אשר מפיה נפלט ערבוב שמות, שהיא מתביישת מאוד ומרגישה מוסר כליות על התערבותה בעניין שאינה בקיאה בו.  הנה מספרים על תוכן של ספר חדש, והיא מזכירה ספר אחר עם אותו התוכן ממש וקוראת את הספר בשם, רק הופכת את הכינוי של הסופר לשם מקום שבספר.  כשתיקנו לה את השיבוש הזה, היא עוד לא נזכרה בשם הנכון, רק לאחר שעה, כשהלכה ברחוב ואויר צח נשב עליה, התבררה לה הטעות שהתביישה בה ולא נתנה לה מנוחה – הלא הי החליפה רק שתי אותיות, מה שעשה אותה לדי מגוחכה בעיני החברות הבקיאות בעניין.  הליצניות שבהן תוכלנה הלא לחבר אנקדוטה יפה על חשבונה!

וקורה לה לעיתים קרובות, שהיא מערבת שם איש בשם, שם מוסד במוסד אחר, ותיכף תופסת את עצמה על הזרות הזאות, מתאדמת ומתביישת.  רק אם קורה שהמדבר איתה לא הקשיב היטב לדבריה ולא תפס את שגאתה, היא סובלת פחות.

לעיתים נראה למלכה הכול כה יפה במושב זו! הנה חורשת הקזוארינות עם מספר לִבְנוֹת באמצע, והנה האלונים הענקיים החזקים.  גבעות ועמקים ירוקים ומלאי חן מקיפים את המושבה, הנושמת בחשיבות בהדרת שיבתה.  מלכה פוגשת ברחוב אמהות צעירות, המובילות את פעוטיהן בעגלות ומתגנדרות בבריאות הילדים.  שימת לב מיוחדת מעוררת במלכה אם יפהפייה, יוצאת מן הכלל! מלכה נהנית ממראיה ומלווה אותה בעיניים צמאות.  עובר אחד המכירים בראש גלוי, והוא, שבאמת מכוער הנהו, נראה לה הפעם יפה גם הוא, והיא מתפלאה איך משתנה פרצופו של אדם בין כיסוי ראש ובין גילויו.  או אולי אדם מקבל צורה אחרת עם שינוי מצב אוחו? ככה מחפשת מלכה פתרון לכל תופעה.

יש שפונה מן הרחוב שמאלה ועולה בכרמים.  היא מחבבת צלו של שק' אחד, נסמכת בגבה אל גזעו ושואפת רוח בכל פה.  פתאום הרגישה כיצד הגזע העבה מתנועע, כאילו היה גבעול רך.  בגבה הרגיש את התנודה החזקה ותנוע יחד עם העץ.

בקרבת המקום גדלה גפן אדרת.  נבצרו אשכולותיה ממנה, אבל זמורותיה המרובות עוד לא השירו עליהן, מעטים הירוקים ביניהם, רובם צהובים ואדמדמים.  הלאה מן הכרם, על גבעה דווקא, משתטח פרדס צעיר ומימין, בעמק, מקשקשת מכונת פרדה ישן, שהיא שמעה עליו, כי הוא נגוע באיזה מחלה חדשה, המעוררת דאגה בלב הפרדסנים.  בעל הבית שלה נעשה עצבני וטוען כל הימים שהמצב בכל רע. – כי מה יהיה אם גם ענף זה יכזיב פעם את תקוות בני היישוב, כמו שהכזיבו כבר אי אלו ענפים אחרים? – שואל הוא את האיכרים – מה יהיה אם תבוא באמת המחלה על עצי ההדר והפרדסים ימצאו חס ושלום בכל רע?

בשובה הביתה מצאה מלכה חברה אחת המחכה לה, המתלבטת גם היא תמיד בחיפושי עבודה.  החברה לא ביקשה כלום ממנה, רק הסיחה את לבה על המצב, שלו היו לה ארבע לירות, היתה יכולה להתחיל בעבודת המקצוע שלה, כוֹבעוּת, והיתה בטח מסתדרת כדי להרוויח את קיומה וגם לשם לאט לאט את החוב הזה.

מלכה שומעת בשתיקה את כל השיחה הזאת ורוקמת מחשבות כיצד להשיג לצעירה זו את הסכום הדרוש לה.  לו יכולתי להשיג לה את הכסף הזה! – מהרהרת מלכה בלבה ומעבירה בזיכרונה את כל אלה המכירים, שאפשר לפנות אליהם בבקשה הלוואה.  אבל היא יודעת, שגם אלה התחילו בימים הקשים לקפוץ את ידיהם, שומרים שמירה מעולה על כספם ונזהרים בו.  אבל אצלה הרי ישנה עוד בשלמות המשכורת שהיא קיבלה מקופת ההסתדרות, את זה היא יכולה לתת מיד ולהבטיח את המותר לשבוע הבא.  אבל בלכתה להוציא את הכסף היא נמלכה בדעתה, הרי שגם לה נחוץ הכסף להוצאותיה, איך תישאר בלי פרוטה? ומיד באה לידי החלטה לחצות את הסכום לשניים – לה לירה אחת ולחברתה אחת.  ותוציא מן הארנק רק את החצי ותציע את זה לחברתה, בצירוף הבטחה להשיג את מותר הכסף הדרוש לה, ובלבה בכל זאת חרטה על האגואיזם שלה להשאיר לעצמה כסף בשעה שזה כל כך דרוש לחברה!

את מכתבי ההסתדרות מלכה עורכת בטעם, בעיבוד הסגנון, ושולחת אותם בדייקנות.  החברות מרוצות, שהיא לא נוהגת להוסיף על החלטותיהן כלום, אבל לא כן היא עושה בפרוטוקולים, כאן היא מרשה לעצמה להוסיף הערות מן הצד, בכל זמן שעולה בדעתה בשעת הישיבה.

אחת מחברות הוועד, מספרת באספה, שהיא קראה על דבר מצבת זיכרון לגברת פנקהורסט, הסופרז'יסטית הגדולה באנגליה, שהוקמה על יד בית הנבחרים ורא המיניסטרים פתח את הטקס בנאום, שבו התוודה כי מתחילה הוא היה בין המתנגדים הוותיקים לזכויות הנשים, ועתה – הנהו בין מרחיבי זכויותיהן על צד הכי מסור.

הכניסה מלכה את דברי החברה נזאת בפרוטקול והוסיפה בצד הלצה: "היעמידו פעם על יד משרד העירייה של מושבה זו, מצבת זיכרון לחברתנו הללסון עבור עבודתה הסופרז'יסטית המצוינה?"

מלכה מכירה תודה להסתדרות אם זו מטילה עליה איזו שליחות מצווה.  היא קיבלה חבילת בגדים עבור ילדה ענייה, ותלביש אותה  אותה מכף רגל עד הראש בבגדים החדשים.  העמידה את הילדה הלבושה לפניה והסתכלה בה ארוכות בהנאה מרובה.  גם כשהילדה כבר יצאה מן הבית, לא יכלה עוד מלכה להיפרד מן המראה הנפלא, כפפה ראשה מעבר לחלון ותביט אחריה עד שנעלמה הקטנה מן העין.

בפעם אחרת מסרה לה ההסתדרות השגחה על תינוק עזוב ותתמסר לזה בכל חום לבה.  וכשאחר איזה זמן הבריא התינוק והתפתח, נעשה חי וזריז ויפה, לא האמינו רואיו ומלכה נשאה את הפעוט על כפיים ותתפאר בו לפני המכירים:

– הרואים אתם בובה זו? הישנה כמוה ליופי?

ואת היופי, יפי הגוף ויפי היחס מחפשת מלכה בכל פינה שהיא פונה.  בכל דבר ובכל מקום היא מוצא עניין.  נכנסה היא לחברת ועד צעירה, שתחתום על אחד המכתבים המוכנים לשליחות, ותתענג שם על מחזה נהדר, בשעה שהבן היחיד, נער עדין ורגשני, התרפק באהבה על צווארי אבא ואמא; פעם נשק וחיבק את זה ופעם את זו.  והנה הפליטה האם מפיה תוכחה קלה על זה שמאחֵר שֶבֶת בשעה שנחוץ למהר לבית הספר.

נעלב הנער, הביט עליה כמתרעם ויתרפק על אבא לבד.  ליטף וחיבק אותו ואל האם לא שעה יותר.  רק ברגע האחרון לפני לכתו לבית הספר התחרט, הרכין עצמו אליה לחבקה ולנשקה בעוז.

– האם אוהב אתה גם את האמא? שאלתהו מלכה בצחוק – והנער התאדם ויתחמק בלי מילים.

ימים אחדים היא נשאה בלבה את יפי התמונה המשפחתית הזאת.  אבל יש אשר גם איזה כיעור אינו מש מזכרונה ולא תוכל לגרשהו מן הלב. הנה שלושה ימים מענה אותה מחשבה על יחס נבזי מצדה לאחד העניים.  היא שלחה אותו ריקם מפניה, יען שלא מצאה לפרוט אצלו גרוש אחד לפרוטות קטנות, כפי שהיא מחלקת לעניים.  במקום לתת לעת הצורך גרוש שלם פעם, היא לא נתנה כלום והעני הלך ממנה שחוש וכפוף בלא כלום! הדבר הזה, הקמצנות הזאת, רוע הלב לא נותן לה מנוחה והיא מנזפת את עצמה ובזה לתכונתה המוזרה, שפעם אינה חסה על סכום גדול, ופעם צר לה להוציא גרוש אחד מן הכיס.

– משוגעת! – קוראת היא לעצמה מתוך כעס, ויש שהיא חושבת ברצינות כי תגיע פעם לידי שיגעון מולט.  היכן עקבות האי נורמליות שבמוחה? ייתקע שם לפעמים איזה משפט, והיא חוזרת וחוזרת פעמים אין ספור על המשפט הזה, בלי כל מטרה, בלי כל צורך בדבר.

כי זוהי תופעה של שיגעון בעתיד, הוכיח לה מחזה טרגי ברחוב העיר: עמד צעיר אצל אחד הבתים, פרש את ידיו לפניו, וחזר בפתוס על משפט אחד בלתי ברור בלי הפסק, בלי הפסק, עד שבאו שוטרים והובילוהו לאן שהובלו.

אולי ככה יקרה גם לה ברבות הימים?

מוחה עובד תמיד, חוזר על שטותים וחוזר על ערכי חיים.  הנה ערב שבת.  היא עסוקה בהכנת שלושה מני תבשילים ויש מוסר כליות בלב, שהנה שם, בקיבוץ, לא קיבלו הבנות את שכר עבודתן, אולי לא היה במה ללכת אל השוק ומה להכין לשבת.  מה תאכלנה מחר, במה תסתפקנה?

והרי גם הבחורים, שכני הקיבוץ, רעבים לא מעט.  רוב הימים עוברים עליהם בתה ולחם בלבד, ועוד שמחים אם יש לחם לשובע.  בחורי חמד, יפים וחזקים – למה עליהם לדעת את המצוקה הגדולה של חוסר עבודה, לסבול את הקור ואת הרעב בכל אימתו?

מאין עוד השתמרו אצל אחדים מהם הפנים הבריאים שם הצבע הבריא, אחרי שנה כמעט של חיים באוהלים הרעועים שלהם, שחיפושים הקשים אחרי פת לחם והזנה זו הצנומה, הדלת?

היא מונה את מספרם ואת שמותיהם, נדמה שאחד שם יותר יפה מן השני.  אפילו אותו הגוף, עם הפנים העצובים, שלא נראית עליהם בת צחוק אף פעם, והוא עלוב בבגדי העבודה המטולאים שלו.  אבל גם הלה, כשהוא מתקלח בערב, לובש חולצה לבנה וניגש להוראה אצל הצעירות של הקיבוץ, או להרצאה משותפת לשתי הקבוצות – שורה עליו השכינה וגם הוא מתעלה למדרגה של יופי בעיניה.  בהסתכלה בפניו יש ונדמה לה שהמצח והשפתיים של הלה דומים מאוד לאלה של שלום שץ, ובלבה מזדעזע נים דק של געגועים ושל איזו ציפייה בלתי ברורה.

פתקה קטנה קיבלה מלכה פריש ותהי כנדהמה.  רק שתי שורות כותבת לה מרגולית הַקֶר בכתב ידה העגול והיפה והן הדהימו אותה במידה כזו שהתבלבלו עליה החושים. הפתקה שלוחה מן העיר והיה כתובה בפשטות בלי ביאורים:

" מלכה שלי! אתמול קיבלתי גט פיטורין מבעלי ואני מתכוננת לנסיעה לפולניה, כפי שדורשים ממני הורי מזמן.  תואילי נא לקבל מהַקֶר את שארית בגדי, הנמצאים בארוני ושלחי לי אותם בהקדם האפשרי.

                 שלך תמיד באהבה – מרגולית"

היתה רצופה גם רשימת החפצים שעליה לקבל, אבל מלכה לא קראה את זו.  הרהוריה השתקעו במאורע המפתיע.  מרגולית, מרגולית – מאין נמצא בך העוז לעוזבהו, ללכת מאיתו? את, השקטה והוותרנית והסבלנית, כיצד ניתקת את השרשראות, הכבלים? איזה נחשול נורא צריך היה  לעבור עלייך בשביל שתוכלי להשתחרר.

ואני תמימה ושטיא.  לא עלה אף פעם על דעתי, שאת תהיי מסוגלה לכך, מסוגלה להיחלץ מבין הסדן והפטיש, מן האהבה והכאב שהוויתך היתה קשורה בהם.  גם אותן הדמעות, אשר הייתי עדה להן, לא גילו לי שום מחשבה של פירוד ביניכם.  כמה שחדרתי לתוך חייך, כמה שקלטתי את סבלך, לא עלה אף פעם על דעתי, שצעד כזה תעשי באחד הימים.  ואת הלכת מאיתו! ברחת מן השלהבת, מן הגהינום.  היי ברוכה אחותי!

ללכת לבית הַקֶר היה לה קשה.  עתה כשהיא צריכה היתה ללכת אליו לאסוף את חפצי מרגולית דפק לבה כהולם פעם.  עוד עמד חי נגד עיניה אותו הלילה, שהיא סגורה בחדרה, שמעה פתאום מתוך השינה איך מגרדים בדלת שלה וכשמצאו את זו סגורה טיפסו על המעקה והתכוונו להיכנס דרך הדלת החיצונית.  אבל גם זו היתה סגורה, והיא שמעה אחרי כן את צעדיו בעוברו חזרה את חדר האוכל.  למחרת היא ארזה את חפציה.  רק פני מרגולית החיוורים ועיניה המתחננות אסרו אותה וקשרו אל הבית ההוא.  איך היא תופיע כעת לבדה שם, איך תדבר איתו פנים אל פנים ותיקח משם מה שתיקח? אבל אין ברירה, מצווה עליה למלאות את השליחות והיא צריכה ללכת.  היא לחמה בפנשה שני ימים עד שהתגברה על החולשה והלכה אליו.

רגליה כמעט כשלו, כשעמדה על יד הדלת שלו ונגעה בכפתור הפעמון.  הַקֶר יצא לפתוח ובראותו את פניה, הוא בא במבוכה והתבלבל ולא ביקש אותה להיכנס הביתה.

היא מסרה לו את הרשימה בתוספת של מילים ספורות, שהנה אלה הדברים ביקשה ממנה מרגולית להמציא לה בהקדם האפשרי.

הוא סקר ברשימה, הרהר רגע ואמר לה:

  אני לא אתן את החפצים, טרם שתמציאי לי קבלה מאשתי, שאין לה חוץ מזה כלום אצלי.

מלכה לא הבינה לשם מה הוא עושה את העיכוב, ניסתה להתווכח ולא הועיל לה והיא צריכה היתה ללכת ממנו ריקם.

לאחר שקיבלה את המענה ממרגולית עם הפתקה הדרושה, היא חזרה שנית לבית הַקֶר.  זה היה בערב שבת אחרי הצהריים.  הוא החזיק שעה ארוכה  את הפתקה בידו, הפך בה והפך בה, עד שהחליט בנפשו להרשות לה לפתוח את הארון כדי שתקבל את החפצים.

היא סדרה הכול בתוך מזוודה גדולה, שהורידה מעל הארון, דחקה את המכסה וסגרה במפתח.  כשניסתה להרים אותה, נוכחה שהיא כבדה בשבילה, החליטה לצאת החוצה ולקרוא לתימני, העוזר בתחנת האוטומובילים.

בעוברה את חדר האוכל, קם הַקֶר לקראתה ויזמין אותה לשבת פורתא, כי יש לו מה להגיד לה.  היא לא ישבה, רק עמדה אצל השולחן ואוזניה קלטו בקושי את המילים שהתגלגלו מפיו.

כיצד הוא מבאר לה את חפצו, ומהו רצונו בעיקר, היא עוד לא תפסה.  רק שמעה, כי הוא מהלל את תבונתה ואיזו בעלת בית טובה היא תהיה.

שמעה גם כן, כי בשנה הבאה ייגמר החוזה עם שותפו והוא יהיה פנוי לנסיעה לחוץ לארץ.  יסיירו באיטליה, צרפת ואנגליה, אחרי כן יסעו לליטא לבקר את המשפחה שלה ושלו.

כל הדברים האלה נשפכו מפיו כזרם מים כבירים, וכשהוא לבסוף השתתק וחיכה לתשובתה על ההצעה שלו, היא הרגישה שדבק לשונה לחִּכָּה ולא תוכל להוציא הגה מן הפה.

הוא עמד אצלה, עיניו בערו ומילטו זיקים.

– את לא עונה כלום, את לא מסכימה? – קרא בקול ניחר.

אז אספה את שארית כוחותיה ותען לו:

– לשמש קרבן שני לאוכל אדם? לא, לעולם לא!

הוא קפץ ממקומו כארי טורף, תפס כיסא, השליכו ארצה וירמסהו ברגליו. חיוורון מוות כיסה את פניה, התחיל ראשה סובב, צנחה על כיסא סמוך ותתעלף.

כשהתעורר, התפלאה שהיא שוכבת בבית הדוד, על אותה הספה שהיתה ישנה עליה בשבתה איתם.  נרות של שבת דלקו על השולחן.  הדוד עמד על ברכיו לפניה והגיש כף רפואה אל פיה.  הדודה התהלכה בחדר אנה ואנה וספקה כפיה ביאוש.

כברק עברה במוחה של מלכה תמונת הַקֶר הזועפת והיא התפרצה בצחוק היסטרי, שבלבל את זלצברג לגמרי.  "נטרפה דעתה של הילדה!" החליט הוא בנפשו ולא ידע לשים עצות במה להרגיעה.

 

פרק י"א

השמים שמי עופרת נמוכים – ונדמה לו, לחיים זלצברג, שהכול שוקע, כל העולם שוקע ויורד! תקוות ושאיפות והאמונה בתחיית העם ובתקומתו – הכול מתגלגל במדרון מטה מטה.

כי התחדשו הפרעות בארץ.  הארץ היתה שטופת דם, דם קדושים.  רק שבוע אחד, והנה חברון וצפת נחרבו, באר טוביה, חולדה וכפר אוריה נשדדו, נחרבו ונשרפו, מוצא והרטוב – קרבנות אדם בכל נקודה קטנה או גדולה.  יד אכזרייה מעבירה את החרב ודמנו נשפך בראש חוצות.

ביום השלושים לטבח חברון נערכה בבית הכנסת של המושבה אזכרה לקרבנות הקדושים.  קהל צפוף של גדולים וקטנים, התלמידים הם למטה בין קהל הגברים, והתלמידות למעלה בעזרת הנשים! אוזנו נטויה לקול הנואם ועיניו נשואות הרחק מן הקהל הזה למקום מאורעות הדמים, ורואה תמונות מזעזעות, איך אחת אחת נרצחות העולות התמימות ודמן ניגר על קידוש השם.

צעקה גדולה עמדה להתפרץ מן הלב, היתה הקללה על השפתיים והנה תפילת החזן עלתה באוזניו והוא הקשיב: "ינוחו על משכביהם בשלום!" גמר החזן ולב זלצברג צעק בקרבו: – לא ינוחו הקרבנות, כי דמם יקרא מן האדמה וידרוש נקמה, נקמת הרצח, האבדון, הכליון, שהובא בידי אכזרים על עם שקט!

על הבמה קפץ עוד נואם, צעיר ונלהב.

– חודש אחרי חודש הולכות ונמשכות הפורענויות שאין להן קץ: רצח וחמס והתנפלויות הם מעשי יום יום.  מכל קצווי הארץ הקטנה הזאת באות ידיעות על רציחות מזעזעות! התנפלויות בעיר והתנפלויות בכפר על אנשים, עדרים ופרדסים.  אין דין ואין דיין בארץ.  אפסה יד מנהלת את המדינה, הכול ניתן בידי מסיתים ופורעים ואין אימתא דמלכותא על הרוצחים.  אלה מזדיינים לעיני השמש ועושים גלוי את מעשי הרצח, באין מפריע בידם.  האם הקיץ הקץ על עם נידח? – הלה קורא לאחדות, לעבודה משותפת, לריכוז הכוחות.

וכמה מוזר הדבר בעיני זלצברג, שמתוך הכליון ורצח ומוות אכזרי, נשמעה קריאה לחיים ולעבודה! אין זאת כי אם הגורל העיוור של אומה זו, אשר הוכרז עליה: בדמייך חיי, בדמייך חיי! – הוא מצווה עליה, בעודנה שטופת דם ההרג, בעודנה שחוחה ונדכאה, להתאמץ, להרים ראש וללכת לקראת החיים, חיי עבודה ויצירה.

רצוץ ושבור מתהלך חיים זלצברג.  זהו גורל העם וזה גורל היחיד: הנה התופת בלבו, הגהינום! עצמותיו אוכלו יאוש, והוא את עבודת יום יום צריך למלאות, לעבוד ולהזיע ולדאוג ליום וללחם התפל.

אכן יאוש לחוד ועבודה לחוד.  הוא רצוץ ושבור, אבל בחצר גועות הפרות ולעומתן עונים העגלים.  צריך להכין להם את האוכל, לחלוב ולחלק את החלב בין הלקוחות.

בחוץ ירד גשם קל.  הקילוחים הדקים מן הדקים נפלו ישר סמוכים זה לזה, הרטיבו את העצים ואת האדמה, הנודפים ריח.  האקליפטוסים הצפופים עם פריים הבשל ניערו מהם את המים באטיות.  שתי האזדרכות השירו מהן את עליהן הצהובים; עם כל נטף מים נפל עלה.  ניכר היה שעוד מעט והן תעמודנה ערומות ואבלות, כשרק יתגבר הקור.

בהיכנסו לרפת הוא הופתע על ידי עגל, שמכר אותו לפני שנה לערבי אחד, והנה הופיע פתאום מכפר רחוק אל מקום לידתו.  בהיכנסו זקף העגל את ראשו, אחרי כן שוב הריח מן האבוסים, מחפש ריח מולדת.  וכאן נצנצה במוחו של זלצברג המחשבה על סוד הכמיהה של עם הנמכר לגולה – לשוב לארצו ולמולדתו.  אם חיה קטנה ידעה למצוא את עקבות המולדת, איך לא ידע זאת עם, התועה בדרכו דורות לעשרות ובית אין לו, אין קץ ואין סוף לנדודיו?

התאנה עומדת כבר בשלכת, התות גם הוא ערום ברובו ורוחות חורף חזקות מאיימות על הבריות החלשות.  פֶּשֶה זלצברג נדהמת תמיד בפני הרוחות הללו ופחד של מוות נופל עליה בהתגברן.  היא מתכנסת לחדרי חדרים, סותמת אוזניה בכותנה, קושרת ראשה במטפחת עבה ומתהלכת חיוורת ומבוהלה.

בלילות פֶּשֶה אינה פושטת בגדים ואינה טועמת שינה.   גם לו מנוחה אינה נותנת, קוראת כל רגע ומעירה אותו:

– חיים, אתה שומע? הנה הרעפים עפים מן הגג! הנה העצים נשברים!

הוא עייף ורוצה לישון והיא בשלה: – חיים,חיים, אתה שומע את הרעש? זה רוח או קולות ים?

הוא מורגז ושם לו כר קטן על ראשו, שלא ישמע את הפטפוט.

בפעם אחרת הוא מתייחס אליה ביותר סבלנות.  הרי חולה היא באמת.  הנה יש לו כבר הבטחה להשיג כסף במשכנתא על הבית, ואחרי חג הפסח הם יסעו בלי שום ספק.  ישאיר אותה בסנטוריום וישוב מהר הביתה.  הרופא נותן תקוות, שהיא תבריא במשך שלושה חודשים ואז תשוב עם איזה מכירים.

– אבל האם רק היא חולה? הלא גם נפשו אינה בריאה לגמרי! – מחליט זלצברג – הא ראיה, שהוא התחיל לחשוב הרבה על המוות! רואה הנהו את הטבע הנהדר מסביב: שדות, פרדסים, כרמים, עם הרבה אורות וצללים רכים, העורכים את משחקיהם על פני הנוף, ופתאום עולה במחשבתו הרעיון על אותו יום הדין, שבו ייקרא להיפרד מכל עמל ודאגה ולהירגע לנצח.

מסתכל הוא כמו חלום בשכונת העובדים, המשתרעת שם על הגבעה עם בתיה הקטנים, הטובעים בירק ועם יער אקליפטוסים, המגן עליה בפני רוחות הים.  גם הבתים כאן, במושבה, ברחוב שלו, מסתתרים בין העצים הרבים.  אחדים מהם מבצבצים לעיניו ובאחרים הוא רואה בין העצים גם חלונות, שוילונות צחים מתנפנפים בהם.

מרחוק, באופק, מתנוססים כפרים רבים, כפרים משלהם, משל השכנים עם השדות רחבי הידיים.  בני הכפרים הללו לא לקחו חלק בפרעות, אבל בעלי הפרדסים הסמוכים להם, האפנדים היושבים בטירות שלהם, הם, הם האשמים האמיתיים בדם הנשפך ובקרבנות האימים.  הם, הם שהציתו את האש.  קללתו עליהם, קללה הזעם!

וכשזלצברג מתעמק בגורמי הרעה, הוא מוצא, שלא רק הם, אלא גם אנו, נקיי הכפיים, איננו נקיים מעוון, כי איננו מסורים במידה מספיקה לתעודתנו.  וחוץ מזה: הלא איש את אחיו לא נאהב כמו שצריך, אחדות חסרה ולכן אין שלמות במפעל.  לאן תוביל העקמומיות שבלב?

והשאלות מוסיפות לנקוב בלבו: – ומה סופה של התנקשות שונא מפעלנו? האם את כל קָדשינו יגזול, את כל מה שרכשנו יקח מאיתנו, ישמיד ויכלה, ונשמתנו תצא עם טיפת הדם האחרונה?

נוסף לצער האומה, מעיק ולוחץ עליו צערו הפרטי, העצבנות של אשתו, המתפרצת.  ולזה לא דרוש הרבה: זבוב פרח באויר, יתוש עקץ, או איזה דמיון כוזב עבר במוחה, נגע בכפתור – והנה אימה!

הוא סולח לה מהר.  טבעו לסלוח לכל אלה שגורמים לו צער.  דם משונה! רותח מהר ומצטנן כהרף עין.  אינו נוטר כעס בלב, מוחל וסולח, כי כולם זוכים בעיניו, רק הוא אינו זכאי, והוא הגורם לאי נעימות ואשם בכל מאורע מעציב בביתו.

גם בבערותה של פֶּשֶה הוא מוצא את עצמו אשם, אם מוחה ואינו קולט כהוגן שורה מודפסת ואם סיפור קל מן הקלים אין בכוחה לגמור.  הוא זוקף את החסרון של אי ההתפתחות על חשבונו, כי הרי עליו היתה מוטלת החובה לחנכה אחרי נישואיה המוקדמים, להרימה, להשכילה, והוא במשך כל שנות חייהם המשותפים לא עשה את זה.

– ובכלל – מוסיף זלצברג לדבר אל נפשו – הרי מגוחך מאוד הדבר, כי בשנים כאלה צץ פתאום הרצון להשכלתה, הקובלנה על בערותה, שלא הרגיש בה ביותר עד השנים האחרונות.  באיזה רשות הוא בא לתבוע ממנה יותר הבנה, אם לא עשה שום התאמצות לסייע לה בזה! אבל כלום הבורות לבד מדכאה אותו? מדכאה הפסיכוזה, שפיכת קיתון רותחין על אנשים, שלא פשעו ולא חטאו לה, רק דמיונה החולה יוצר השדים שאין להם שחר ביחסיהם אליה.  יש בין אלה שהיא מלאה טינה עליהם, מתרעמת ומנבלת את זכרם – אנשים שכבר שבקו חיים לכל חי.

אסון! אסון! מה תועיל השאיפה החזקה לחיי שקט וניקיון, אבם ברגבי בוץ מלאה הדרך? מאין צמח אסוני? היו ימים, שהוא האמין, כי יקר הנהו לה ונפשה חורדת עליו, גם עכשיו יקרה כזאת, אבל מיד נהפך הגלגל והיא מגישה את כוס המרירות מלאה הרעל.

אבל אין על מה להצטער – מחליט זלצברג לפעמים בשוויון נפש – אין להצטער אם יחיה פחות ויגמור יותר מהר עם אותו החזיון, הנקרא חיים.  אין, אין מה לחוס, רק בוש מפני הרעיון, שאחרי המוות יתלוצצו עליו הלצים, כדרכם תמיד לאחרי מות פתאים.

ושאלת המוות צפה על כל שעל.  הוא נכנס לעבודה בין עצי פרי ספורים שבגנו.  הוא מסתכל בהם: מי יאריך ימים יותר, הוא או הם? הנה הסתעפו העצים, גדלו וחזקו, אבל מי יודע איזה מזיק אורב להם? מחלה או פגע רע יכולים להתגלגל עליהם פתאום ולהעבירם מן העולם.  קשה יהיה לראותם בעת צרה!

לפי שעה עציו עוד בריאים, אבל ללבו כבר חדר איזה טפיל, המחולל דפיקות לב תכופות, המשרות עליו חולשה נוראה.  די לו באיזה צְפייה בלתי נעימה, או פגישה עם אדם לא רצוי, והנה הלב מתחיל לדפוק כפטיש.  ממש ככה היה לו בימי נעוריו, עת שציפה לפגישות אהבה, או אם הופתע על ידי ביקור של מאן דהו, התופס מקום בלבו.  היה כולו מתמלא רתת וחיוורון נורא כיסה את פניו.  עתה, עם הִזקנה, חזר שוב אותו הטפיל המקולל.

– הימצא עתה העוז להתגבר על חולשת לבו?

אשתו מציקה לו, למה השכיר דירה לזוג צרפתי מטורף, שלא נותנים לה מנוחה.  זלצברג גם הוא מתחרט על הדבר, אבין אין כבר להשיבו עד סוף החודש.

הזוג מעורר הרבה את תשומת לבו.  הנה הם רוקדים ומתנשקים ומתחבקים, והנה מרגיזים ומזלזלים אחד את השני.  בלילות הם רבים לעיתים תכופות, וכשזלצברג שומע את בכייתה הכבושה של הדיירת, ברור לו, שהבעל הקנאי שוב מציק לה בחשדיו וטענותיו.

הקנאות שלו מגיעה לידי שיגעון.  אם מגרד עכבר בשקט הלילה, או חתול מטפס בחלון, מוצא הבעל הצעיר, שאיזה אהוב מתדפק חרש אל אשתו ושולח לה סימנים. – הנה האות! – מביע הוא בקולו החנוק – כשהיא מתהפכת במיטתה ומשתעלת.

היא לא תופסת והוא מבאר לה, שהשיעול שלה , הוא צו שלוח לַאהוב, כי ידע שהבעל כעת בבית. 

אם הירח המאיר בין מקלות התריס מפריע לה לישון והיא ניגשת לסובב את המקלות, זה שוב משמש לו סימן כי מישהו אורב לה מעבר לחלון.

– אלי, אלי! – צועקת הצעירה ומתמוגגת אחרי כן בבכייתה.

לעיתים קורה, שאחרי דין ודברים ארוכים בין בני הזוג, עוזב פתאום הבעל באמצע הלילה את החדר, ולאחר שעה קלה שומעים כיצד היא מתלבשת בחטיפה, סוגרת את הדלת אחריה ויורדת במהירות מן המדרגות.

את זלצברג תוקף אז פחד גדול, שמא הצעירה הולכת לאבד את עצמה לדעת, והוא מתוך דפיקות לב קם להתלבש ולצאת בעקבותיה, והנה שב הזוג ובחדרם שקט אילם.

 

בערב הבא מואר חדר הדיירים במנורה גדולה, שלא כרגיל.  הגרמופון מנגן והם רוקדים שניהם.  אחרי הריקוד הוא מושיב אותה בחיבה על הספה, נושק ומחבק, כאילו לא היה כלום ולא עינה אותה כלל יום ולילה תמים.  שבים לרקוד ואחרי כן שוב לטיפות ונשיקות ולנשום אינו נותן לה מרוב אהבה.  פתאום והנה מתלאה.  על השולחן לא מצא את קופסת הסיגריות שלו והברנש כבר הופך עולמות.

– לכל השדים והרוחות אשה כזו! – מקלל הוא אותה ומשליך ארצה כלי קוניא יקרים.

פֶּשֶה נפחדה מן השערורייה, היתה מהפכה וזלצברג הוכרח לשלֵח בעוד יום את הדיירים מן הבית.

* * *

זלצברג יצא לפגוש את פרותיו.  אבל זה היה כבר אחרי בוא העדר והוא הוכרח לחשפן בסביבה.  הרעבתניות שלו הלכו לתור אחרי מרעה זר.  הוא עובר כרמים, מסובב פרדסים, רואה חלקות שדה מוכנות לזריעת מספור ואצלו מתעוררת קנאה וחרטה, מדוע הוא הסתלק מקרקעותיו ונשאר סמוך רק על משקו הקטן וחי בצמצום ממנו.

מהו כעת? חלבן פשוט.  עיקר הכנסתו מן הרפת, כי הבית והגן מכניסים מעט מאוד, ואפילו עם הרפת יחד אינם משמשים יסוד לבסיס ממשי.  החלבנות אינה עבודה קלה בשבילו, ואשתו מתרעמת עליו תדיר:

– משפילה אותנו עבודה זו שבחרת לך ברוב חוכמתך, מצערת אותי ומדכאה אותי.  על כל שונאי עבודה כזו!

את העלבון שהוא חש לפעמים ברוצו עם כד החלב, לחלקו בבתים, היא לא יודעת אף פע.  משוטט הוא מרחוב לרחוב, מבית לבית ונושא לפעמים את מחשבת התוגה בלב.  כאן בפינת שני הרחובות מתנוסס ביתו העשיר של ברוכוביץ  הוא נכנס עם החלב דרך החצר אל המטבח, מודד את המנה ומסתלק מהר, לבלי היפגש באדון והגברת, המביטים עליו מגבוה.

ובורוכוביץ זה היה נער עני בעלותו אל הארץ, והוא, חיים זלצברג, עזר לו הרבה עד שמצא עבורו עבודה תמידית.

כעת ברוכוביץ בעל נחלאות גדולות, המכניסות אלפי לירות בשנה.  ביסס את מצב ילדיו ומפרנס את קרוביו.  בהיפגשו עם זלצברג בחצר, עובר הוא על ידו כאילו אינו מכיר אותו כלל מקודם, רק יודע שזהו החלבן, הרץ ען כדו ועם מידתו ביד, כדי להמציא חלב לביתו.

יש עוד אדם אחד שעלה במעלה בחיים, בשעה שהוא, זלצברג, ירד מטה מטה.  ההוא, עזריאל דוידוב, לא בחוכמה ולא בכשרון צבר את הונו, רק על ידי מקרה מוצלח, ולאט-לאט נעשה אחד מעמודי התווך בתוך הקהילה.

הוא עם דוידוב נבחרו שניהם לוועד בית הספר, וכאן זלצברג אינו מרגיש בשפל מצבו לעומת הגביר האדיר. דוידוב, שלא למד כלום, יושב ומנמנם בוויכוחים, אבל זלצברג הוא הרוח החיה בישיבות.

הוא מבקר עת בית הספר גם מחוץ לישובת הוועד.  הביקורים הללו גורמים לו תענוג רב – הם משמשים וממלאים אצלו מקום ראינוע, אופרה, תיאטרון ושעשועים אחרים.  הנה ילדים מתפרצים מן המחלקות בצחוק ובהמולה ורצים למגרש המשחקים.  האויר מתמלא המיית גיל; ריצה וקפיצה ומשובת הילדות ושמחת הנוער, כל אלה משיבים את נפשו הנִלְאָה.

כשמצלצל הפעמון והילדים מתכנסים, נכנס הוא אחריהם אל הכיתה בה לומדת נכדתו, ילדה בת עשר.  הילדה מסובבת כל רגע את ראשה ומביטה עליו.  לשאלות המורה בוערות עיניה, היא מרימה מדי רגע אצבע ומזדקפת בקפיצה, ענתה בהצלחה על שתיים-שלוש שאלות, סקרה בניצחון לצד הסבא, ויותר לא שעה אליה המורה.  הילדה נשארה עצובה והסבא משתתף בצערה.

המחלקה רועשת, כל אחד קופץ בראש ורוצה לענות, אבל המורה ישב על כיסאו חיבק ידיו ואמר:

– לא ילדים! אם תרעישו כולכם, לא אשאל כלום ונחדל לשוחח! כהרף עין השתתקה המחלקה וברצינות של גדולים היטו הקטנים אוזן להמשך דברי של המורה.  מעיניהם בצבצה התשוקה הגדולה, הצימאון לדעת, ובמבטיהם המאומצים חדרו אל לב המורה.

בחנוכה היתה חגיגה משותפת של המורים, עם חלוקת תעודות המחזור האחרון.  חילקו בשעה זו את תעודת הגמר במאוחר, זו מפני המאורעות.  הוזמנו לחגיגה הורים וגם חברי ועד בית הספר.  יושב זלצברג ליד שולחן הנשיאות ולפניו, על הספסלים, יושב כל הנועא היפה הזה, שבעיניו נוצצת השאיפה לעתיד מזהיר, והוא שוקע בהרהורים.  פתאום מגיע לאוזניו קולו החשאי של המנהל, המזמין אותו לברך את המחזור.  אחרי נואם שני ושלישי קיבת את ההזמנה; קם, הזדקף ובצחוק על פניו התחיל לדבר.

הוא פתח על חנוכה, שמִן ההיגיון היה להוסיף משהו על ערך החג הזה, על יהודה המכבי, שהדור הצעיר צריך ללכת בדרכו, לקשור את העבר היפה ההוא עם ההווה.  הוא לא כן עשה, אלא פתחת על עצם המצב ותיבל דבריו במליצות, כדרכו.

– מחזור חביב! – התחיל זלצברג – הרגלם של זקנים הוא להורות דרך לצעירים, אף על פי שבעומק לבם ישנה ההכרה, שעליהם למסור את ההגה לידי הצעירים, אשר להם המעוף, הכוח והמרץ.

אבל לדאבוננו, עוד לא קם בארבעים שנות היישוב דור, שיהיה ראוי ללכת בראש המחנה.  מבתי הספר הכפריים שלנו יצאו רק חניכים ספורים שתפסו מְקום דַבָּרֵי העם, כל השאר עוד לא התרומם לגובה הראוי.  אבל אל נגיד נואש להבא, עוד אנו בראשית דרכנו ובעמקי לבנו מהבהבת התקווה, שיקום כאן דור, אשר יקיים את שאיפת הדורות עברו ויבצע חובתו הקדושה של תקומה ובניין.

אין זה סוד בפניכם, ידיד הצעירים, כי הגלות אכלה את מיטב לשדנו, וההבראה יכולה לבוא רק באופן אטי והדרגתי.  קשה ניתוח בעצמות יבשות שצריך לאַוֵּר אותן תחילה, לתת להן שמש, חום, טיפוח טוב.  ולזאת דרוש זמן רב ובידיים נאמנות, של חרוצים ומורי הדרך בקיאים ואז יואר לנו הנתיב.

תקוותנו היא שהרווחה תבוא על ידי הדור הצעיר.  כי הרי אנחנו הזקנים, המשולים לדור המדבר, ראינו הרבה כשלונות ועוד לא אמרנו נואש לתשועה ולגאולה, למרות כל השונאים, המתעללים בנו.  השתמר בעמנו והתגבש הרצון החזק של קיום ושום כוח לא ישמידנו מתחת שמי אדוני.  מולדת דרושה לעם ואותה אנחנו צריכים לבסס כאן בארץ ישראל, מקום בו עריסתנו ובה יצר עמנו קנייניו הרוחניים.

והנה זלצברג עובר כאן לדבר באוזני הילדים על עבודה פשוטה, עבודה ממש, ומספר להם כי בשעה שהוא עובד ומזיע ומוציא את קיומו מן האדמה, הוא חושב ככה: לו באו אל הארץ הזאת מיליון יהודים, לעבד ולהחיות את האדמה ולחיות חיים צנועים בהסתפקות במועט, אם היתה הרווחה לעם ותשועתנו קרובה לבוא.

בסיימו את דבריו הרגיש שלא אמר את כל אשר בלבו, ביחס לדור הגדל וצומח על אדמה ברוכה זו, וכשיצאה תלמידה אחת לנאום בשם הכיתה, הקשיב בשים לב לדבריה, ומצא שהם יותר הגיוניים ומתאימים למאורע מדברי יתר הנואמים שקדמוה, וגם מדבריו הוא, ויתחרט ויתבייש על כל מה שאמר כאן.

* * *

יש שעל הלב לוחצת ומעיקה המחשבה על מצב בנותיו שאינן מאושרות כלל ודרך חייהן קשה.  זלצברג מאשים בזה את עצמו חושב, כי לו היה יותר מעשי, בוודאי היה מוצא את הדרך לביסוס, או שהיה מנחיל להן ידיעות נחוצות כיצד לחתור בהצלחה בים החיים.  אבל הוא אדם קטן, קטנטן, מחוסר כשרונות לסידור החיים ולכן נידונו לסבל גם הן, החמודות שלו!

עם בְּרוּרָה הוא מדבר הרבה על המצב, מדיינים ומתווכחים.  לפעמים היא שואלת שאלה ואינה מרגישה כיצד זה דוק את לבו.

– מדוע אחרים – אומר ברורה – שבאו הנה בלי אמצעים, לא כמוך אבא, ידעו לתפוס עמדה חשובה ביישוב, ואתה צריך להישאר מן הצד, תמיד מן הצד?

הוא עונה לה מה שעונה ובלבו חושב: – מן הצד! אומרת הילדה ואינה יודעת את המחשבה שלו על ירידה במדרון.  קשה בייחוד ההכרה בירידתו המוסרית, כשמתגנבת לפעמים אל הלב הקנאה, בראותו את חבריו לפנים.  בהשתתפם בסכומים גדולים למטרות יישוביות, והוא פרוטות דלות נותן.  גם זה עולה לו בקושי!

נדמה לו שהוא לא ידע קנאה אף פעם, ורק עכשיו התחיל הרגש השפל הזה לענותו, בהרבותו לחשוב על אלה שהצליחו והתבססו, ופה הוא משווה את חייהם מול חייו ומחפש את סיבת כשלונו.

הוא מרוצה, אם אדם מן היישוב הצליח לבסס את חייו ולמצוא עושר בשבילו ובשביל הסובבים אותו.  בהצלחת היחיד הוא רואה הצלחת היישוב, שהנה הארץ נותנת את פריה לאנשים מוכשרים ומפתחת את כוח יכולתם.  כל ידיעה קטנה בעיתונות על דבר ההתקדמות במשקים, שהוכחה במספרים בולטים, מביאה אותו לידיד התרוממות רוח.  הכול נראה לו אז כה בהיר, כה מבטיח עתיד יפה בהתיישבות.  ובנוגע לעצמו, למצבו, הוא מתוך שפשוף ידיים אומר כדרכו:

– לא נורא הדבר! – מָאן דְּיָהֵב חַיֵּי, יָהֵב מְזוֹנֵי! – וצחק מעצמו!

אבל רוחו הטובה עלולה להשתנות מהר לרגל איזה שיכרון שהתנהג עם מאן דהו לא באופן אדיב ביותר.  והוא שואל את עצמו אם אפשר לקרוא ולתת גושפנקא של איש רעים לאדם, הנושא כל ימיו את החרטה על דבר, המכוון להתחרט מיד על כל מה שעשה אף לא כהוגן, אבל היתה סיבה שגרמה לכך.אין כל צידוק בעיניו לכל מעשה בלתי הוגן בעבר, והוא מתעטף בעננה כבדה, מרגיש בחילה כלפי עצמו, מעשיו וחולשתו, ורואה את עצמו כקנה רצוץ, כקש אשר ניתן למרמס.

כי מה הספיק בכל שנות חייו בארץ? עסק בתעשייה והזניח אותה! קנה כרמים ומכרם, ומכר וקנה – ותמיד שגה! שקל הרבה וטעה בכל זאת.  אחרי כל מכירה ואחרי כל קנייה באה החרטה ללא תועלת.

ויש לו לזלצברג נטייה חולנית להעביר קווים מקבילים בין אי הצלחתו ואי הצלחת העם כולו.  לכאורה יש לעם רצון כביר ורב, אבל יכולתו מועטה.  שאיפותיו הן גדולות, אבל בהגיעו לידי מעשה, לידי הוצאה לפועל, כאן בולטת אי היכולת בכל צורתה המכאיבה.

יש שהוא רואה לפניו תהום רבה, אשר לתוכה שוקע הניסיון שלו לסידורו הפרטי, והניסיון של עמו להקמת המולדת.  כבר מתקרב ליובל שנים שעברו על היישוב בניסיונות הבניין, ומי יכול לערוב אם בעוד יובל או חצי, לא יוריד העם את דמעותיו על חורבן חדש, חורבן הבית השלישי, הנוכחי, שהוכיח, שכמו הקודמים לו, יפזר שוב את בניו לנדודים רבים? ובלב פצוע שואל זלצברג הלאה:

- לאן יתגלגל העם האומלל? הרי המדינות הקרובות והאיים הרחוקים יסגרו את שעריהם בפני הנודד הנצחי.  אין זאת כי אם אל מדבריות ילך ואת שממות העולם ירווה בדמו, דם הנשפך בכל אתר ואתר!

וציון? ציון קדושה תישאר לעולמים, ולא דת האיסלם תהיה בה על העליונה, ולא הנצרות תשלוט בה שלטת, כי אם כבוד הבכורה יינתן ליהדות.

בכורה ליהדות! אבל העם היוצר את היהדות יישאר מפוזר ומפורד באין בית, באין מקלט באין קן בעולם. ומדוע?

פירוד ואבדון! מי אשם שנוצרנו ככה?

 

פרק י"ב

חיים זלצברג הלך לבקר את נכדו, החולה שוב במחלת הגרון, ומצא אותו כבר בדרך להבראה, הניח את דעתו, אבל בכלל לא שבע נחת בביקור.  החתן התנפח כדרכו – הרי תמיד הוא מלא תלונה על כך שהנדוניה של בְּרוּרָה לא היתה די גדולה בשבילו! זלצברג שואל את עצמו: – מה עוד יכול לעשות להם ולא עשה? הלא נתן מה שהיה ביכולתו, וכעת אין באפשרותו להוסיף כלום.  הוא מזדקן, מתקיים בנס, והם אנשים צעירים, להם כוח עלומים, יאזרו חיל ויסללו להם את הדרך למרחב!

ולבו נוקפו בכל זאת על שהוא לא העניק לבְּרוּרָה נכסים ועושר.  אין היא מאושרת.  הוא מסתכל בפניה החיוורים ולבו מתמלא צער, אף שאינו יודע ברור מה מדכא אותה.  מדכאה אולי היחס של אותו האדם שהיא התחנכה איתו יחד בבית ספר אחד, במחלקה אחת.  איתה לו חברה ועוזרת תמיד.  הוא היה קשה הבנה והיא בעלת תפיסה נפלאה.  לכן כרום היה אחריה, כדי שתבאר לו, תפתור את השאלות ותסייע לו בחיבוריו.  בקושי היה עובר את הבחינות והיא תמיד עלתה ממחלקה למחלקה בהצטיינות.

ומה עכשיו? חתנו עולה ובתו יורדת.  חתנו לוקח חלק בכל התנועה התרבותית במושבה, נואם ומרצה, ולה אין אפשרות לבוא בחברה, גם אין לה פנאי לקרוא ספר או לעיין בעיתון.  לפעמים בְּרוּרָה מסתירה את רגשות לבה ולפעמים גלוית לב.  ויש שהיא מתאוננת באוזני אבא, כשהלה שואל אם קראה מאמר פלוני או אלמוני.

– התאמין לי? הנה יש שאני חושבת, כי תמונת אות נשכחה מן הלב.  אין פנאי וחסל!

יומם ולילה היא עוסקת בבי ומטפל בילדים.  בערב, כשהיא כבר עייפה למדי, היא יושבת את המכונה לתפור או לתקן, לפעמים כובסת או מגהצת עד לאחר חצות.

הוא מתפלא על ההבדל הגדול שנתהווה בין בְּרוּרָה לבין בעלה – הוא כעת המשכיל והיא אשה רחוקה מכל הוויות העולם, ועוד יותר יתמה האב כשהוא שומע מפי בתו גלוי לב כזה: – הרי עובדת אני כחמור עד אפיסת כוחות, ובכל זאת, בכל זאת, כשאני מבקשת ממנו כספים להוצאות הבית, הוא מסרב לתת לי, ומתוך צער ועלבון מלמדת עליו זכות – הרי הוא המרוויח, הזן ומפרנס, ואני מה?

זלצברג רואה על כל שעל את היחס הבלתי צודק עליה, אבל אינו מעז להעיר דבר, מפני שהערה הכי קלה יכולה להצית לפעמים להבה כזו, שקשה לכבותה.

והאם יועיל כאן הדיבור? האם יש בכוחו להיטיב את חייה במשהו? הלא אין דרך לשנות אף דבר קל מן הקלים מכל אותה העקמומיות המסובבת אותה.

– חיי בסבלך, ילדתי הטובה! מי ציווה עליך את זה? איזה כוח נעלם אחז בך, טלטלך והטילך בחיקו של אדם, הבונה את עולמו על חורבנך, בדרך העיקשה והפתלתלה שלו?

– בני האדם רגילים לתלות תקוות בעתיד, ואני לא יכולה לקוות כלום מן העתיד! – אמרה לו בְּרוּרָה פעם ביאוש.  ודבריה אלה חדרו עמוק אל לבו הדואב.

הוא מנסה לנחמה, אבל אין דברים כנים בפיו!

– האם גם אתה, אבא, אינך יורד לעומקה של האמת? האמנם כל החיים הם זיוף ובזיוף, הזה צריך להתלבט בלי סוף?

הוא מחפש מלים להרגיע את רוחה, אך גדול הכאב שבלבו והוא ממהר לעזוב אותה לבל תכיר ביאושו.  הוא עבר את הסמטה הצרה עד ביתו, בבלי דעת.  רק כאן התעודד לקול ציפור שצייצה מעל לראשו.

מתפלא זלצברג מאוד על ההבדל הגדול, שיש בין שתי בנותיו.  ההיא, הקטנה, מה רבה סבלנותה! הרי חייה בקבוצה קשים הם מאוד.  גם לה כבר בת ובן, אבל גידול הילדים אינו קשה בקבוצה, העול הזה יורד משכם האם למשך יום תמים.  אבל במקום זה, משא העבודה מה קשה שם.  אך מכתביה בכל זאת מלאים אושר ושמחה וסיפוק.  המרמה היא את אביה, או שבאמת שתיל רענן זה מצא לו את הקרקע המתאים לו והא משגשג ופורה? הנה גם מלכה, שעובדת כעת שם בקבוצה, מוסיפה דברי תהילה ושבח למראה פניה של צִמְחִיָה החביבה.  גם לילדה שלה מפזרת תשבחות לרוב – ישמח נא לב הסבא!

* * *

בשעה מוקדמת הוביל זלצברג את פרותיו אל העדר, אבל בשובו, כבר התרוממה השמש והציפה בזוהרה את חורשת האקליפטוסים שעל יד הכביש.

– קסם, קסם! חן המקום על יושביו! – ממלמל זלצברג לעצמו, בראותו צללים ארוכים, הולכים ומכסים את הגנים ואת הפרדסים, את הבתים ואת החורשות.  שם בעמק זוחלת הרכבת וההרים כאילו עטפו צעיף ומתחבאים מעין רואה, רק צללי ההרים בולטים בערפיליותם.

זלצברג שומע צפירות אוניות.  את מי הן מובילו  -את הבאים אל הארץ או את היוצאים אותה? בזמן האחרון רבו היוצאים על הבאים.  רבה התנועה והתנודה הזאת של עם נודד ממקום למקום לחפש לו קיום בארצנו, הדורשת מרץ וסבלנות ורצון להסתפק במעט.  לא על נקלה מסתגל הגֵר לתנאים, ורבים הם השבים לנוע ולנוד בעולם, מפליגים חזרה לארצות רחוקות, מבלי דעת את המצפה להם שם בעתיד.

מחשבתו של זלצברג עוברת על גבי שדות ההתיישבות.  על החקלאים לעבוד הרבה ולהסתפק במועט.  הפלח הפשוט מוצא על נקלה שוק טוב לכל התוצרת החקלאית שלו, מביצה ועוף צעיר, עד יבול גנו ושדהו, ולנו הכול עולה בקושי, בכל דאגה והתלבטות.

וכשהוא שואל את עצמו: – למה זה ככה? נמצא לו התשובה בצדו: – אצלנו עובדים העצבים והמוח ואצלם נעשה הכול בכוח השרירים לבד.  הנשים שבמושבותינו – חוץ ממושבות עובדים וקבוצות – עוד רחוקות מן החקלאות, ואצל הפלחים, האשה מקטנותה יודעת את המשק הביתי ואת תוצרתו.  אצלנו הפוליטיקה והמפלגתיות עומדות בראש הפעולה, ואצלם בכפר, העבודה קודמת לכל ורק אחריה באה הישיבה על המזבלה עם הנהלת פוליטיקה על כל גוניה.  הדרך הטבעית והבריאה לעבודתנו עוד לא נעשתה לנו!

פונה כאן זלצברג לדרכו הוא: מהי  העבודה שלו? טיפול באי אלו פרות, איזה עשרות תרנגולות וגינת ירק; האם זוהי עבודה, שצריכה לקחת את האדם כולו, את זמנו ואת מרצו ואת ישותו? הזהו פתרון כל החלום הגדול שנשא בחובו, בהיותו צעיר ובעומדו בשערי הארץ?

אבל את מי להאשים באי הצלחת חייו, אם לא את קוצר דעתו ואת חוסר כשרונו? אלה הם שני מומים, המונעים את האדם הנגוע בהם, לעלות בסולם החיים למדרגה הגונה והוא נשאר על השלבים הנמוכים תמיד.  היתה לו השאיפה להביא  תועלת ניכרת לארץ.  מוכרח עתה להסתפק בנקודה צרה – לא להזיק אם לא הועיל, ולשמור על הציווי של הלל: מה ששנוא לך לחברך אל תעביד! אפשר שזוהי פסיביות, מידה שאינה מספקת את נפש האדם, אשר הרחיב פעם את מבטו ושאף לגדולות.

לבו אינו נח, לקראת כל מאורע בחיי עמו, אנקת כאב מתפרצת מפיו, עם צרה ותקלה כל שהיא.

הוא מהרהר בהם בלי הרף ולפעמים נדמה לו, כי הוא רואה את הזמן הישר להקלת המצב, אבל נשאר כאילם לא יפתח פיו, כי העט אשר היה פעם בידו נשבר ובבוא אחרים, שמאירים את השאלה באור בלתי נכון, מחניק אותו הצער שבלב, על אשר אין לו עוד הנשק הדרוש בשדה העיתונות ולא יכול לצאת בקובלנה, רק צריך לחרוק שיניים ולזרוק נזיפה כלפי איש קטן קטנטן שכמותו!

* * *

רוחות חורף סוערות מבלי שיביאו את גשמי הברכה.  על לב זלצברג שוכנת עננה כבדה, כאחת מאלה המכסות בעונה זו את עין הארץ.  על המשק הקטן שלו עברה סערה, בהיות מגפה נפלו אצלו כעשרים תרנגולות, דווקא מהכי יפות, מאלה שהיו פאר חצרו.  הוא הוכרח למכור בבת אחת את כל הזקנות, מפחד ההידבקות, ונשארו בלולים המיוחדים רק הפרגיות והמחזור של שִׁלְהֵי דְקַיְטָא, המחזור הכי צעיר, שעדיין אין לו חוזק ולא יודעים, אם יגדל ויהיה לדור בריא וקיים.

השובך גם הוא התדלדל; איזה טורף בלתי נתפס התחיל להשמיד את הגוזלים ולא ניתן לגדל אף זוג יונים אחד יותר לריבוי או לאכילה.   הופחתה גם הרפת בפרה אחת.  הוא הוכרח למכור אותה מפני יוקר ההזנה.  והעיקר שלא נזדקקה בזמן הרבייה ויצטרכו להחזיקה שנה תמימה בלי חלב.  את העגלים קשה לו לגדל מפני יוקר המספוא.  כל זה יחד יוצר מראה של התייתמות בחצר המעוררת בו צער, וגדול חששו שמא יימשך ככה הלאה והמשק שלו ירד פלאים.

צערו מביא אותו לידי רשלנות.  חשב לגזום החורף את עצי התותים העבותים שעל גבול נחלתו, וכעת הוא מתרשל, לקח כבר כמה פעמים את המזמרה ביד ומחזירה למקומה, כאילו ניטל ממנו כוח הרצון.  זו לא רק רשלנות – אומר הוא אל נפשו – אלא גם עצלות!  אין ספק שהוא עצלן ואלה החושבים אותו לחרוץ ולפעיל אינם אלא טועים!

במר נפשו הוא טופל על עצמו אשמות שונות, לא נזהר בזה ולא נזהר באחרת, עד שבאה הצרה!

– אבל יש חטא בעולם – משיח הוא את לבו לפני אחד הידידים – שאדם אינו אשם בו, והוא בכל זאת נושא בעונשים קשים.  החטא הזה הוא אי הידיעה איך לחיות ואיך להפיק תועלת עצמית מן החיים! ולאחר רגעים הוא מוסיף:

– יש נגע צרעת הנספח בי – האשמה עצמית ומוסר לב אוכלים אותי עד כלות הנפש! יש שאני מרגיש התלבטות בגהינום ו"שבטי אש" מצליפים על בשרי, הכה וצלוף בלי רחמים, ולפעמים יש גם רגש כאילו בלב מחטט מאן דהו בציפורניים חדות ודמי ניגר ארצה!

את עיקר מצוקתו הוא לא מגלה לשום איש.  במר נפשו קשה לו שבעתיים לסבול את השנאה לאנשים ואת כל אותו הרעל שאשתו רגילה לשפוך על אלה שלא חטאו ולא פשעו נגדה, רק דמיונה החולה יוצר אשמות שווא.  היא מבזה אותם וקללתם בפיה.  היא נוקמת ונוטרת כנחש.  איך יכול היה לחיות שלושים שנה עם אשה זו, איך סובל ושותק, סובל ושותק?

מה משונה הדבר! הנה שלושים שנה הוא חי עם אשה ולא היתה מוזרה לו ולא היה בלב הסבל שבא בשנים האחרונות.  האם רק כעת היא נעשתה ככה? הלא גם קודם היתה בה אותה הזרות.  וגם קודם העזובה הגדולה בבית, שיכולה להעביר על דעתו.  שום דבר אינו נעשה בזמנו.  לקראת חורף נותנת לתפור את בגדי הקיץ ובסוף החורף נזכרת בתפירת בגדים חמים.  בארגזים שוררת ערבוביה של לבנים קרועים, גרביים לתיקון וחתיכות בד חדש, אבל מקומט עד לגועל נפש.  ולהעיר לה על זה, להורות ולהדריך – אסור בהחלט!

– הנה המלמד שלי, כבר התחיל להציק לנפשי! – מתפרצת היא בכעס ומוכנה לזרוק ארצה ולשבור כל מה שמזדמן לידה.

הרשלנות בעבודה עוברת כל גבול.  אם נשאר חלב אחרי הלקוחות לשימוש ביתי, היא לא תכניס אותו אל הארון, אלא משאירה על הספסל, עד שבא חתול ושותה את החלב, או שופך אותו ארצה בהופכו את הכלי.  ואם חלב לא השאיר בשביל החתול, נשארות בשבילו על השולחן חמאה או גבינה, שמיד נעשות טרף לשיניו ולחכו.

אבל יותר משהוא מאשים אותה בהפסדים הקלים הללו, הוא מאשים את עצמו בכל מצבו הירוד, שאין לו כוח להתרומם עליו במקצת.  יש שדרושה מצדו איזו התאמצות להקלת מצבו.  צריך לנסות ולהתייצב לפני אחד מגבירי העם, ולהשתדל לפניו באיזו הצעת סידור והרחבת המשק, והנה לבו מלא פקפוקים, אם כדאי לו הדבר.  מחליט פעם בכה ופעם בכה, מהרהר ביום ומהרהר בלילה וקשה לו להחליט דבר מסוים.

- איך זה אפשר, שאני אפנה בבקשה להקלת מצבי? הרי מעודי לא עשיתי כזאת, לא ניסיתי בזה! – אומר הוא אל בתו, וזו מעודדת אותו לנסוע באותו יום.

ניגש להכנות הנסיעה בלי רצון.  מסתובב הנה והנה שלא בכוונה, עד שמאחר את הרכבת.  ברגע הראשון של האיחור, הוא כאילו שמח על כך, ואחרי כן באה החרטה ומציקה לו, למה התרשל, והאדם ההוא ייסע לדרכו, וכל העניין אבוד יהיה עבורו בהחלט.

– אבל ככה הלא תמיד! – מדבר אליו קול מוכר. – תמיד אתה מאחר ומביא הפסד לענייניך החיוניים.  שוקל את הדבר, חוזר ושוקל, אבל עומד על נקודה אחת, עד שהקרקע נשמטת מתחת לרגליך.  מה תועיל החרטה ומצוקת הלב?

* * *

התקבל מכתב ממלכה פריש, המבשרת להם את דבר שמחתה, שהיא התקבלה כבר בתור חברה לקבוצה.  מובן שהרבה עזרה לה בזה צִמְחִיָה הטובה.  זלצברג קורא את המכתב ונהנה ממנו.  כמה עלובה היתה הילדה הזאת, אחרי שהתקבלה הידיעה על מותו הטרגי של שלום שץ, אשר הגורל נשא אותו מפריז לגהינום הסובייטי, ושם נידון לתלייה באשמת ציוניותו.

מלכה נפלה למשכב אחרי הידיעה הזאת ודעתה לא היתה שפויה עליה במשך חודש ימים.

– אמא, אמא'לי, נפשי חביבה'לי! – היתה קוראת בלי הפסק ולא יכלו להרגיע אותה ולישנה, עד שאשתו היתה משכיבה את ראשה החולה על ברכיה ושרה לה את אותו השיר, שאמה של מלכה היתה שרה לה על יד עריסתה.

כשהתחילה ההטבה, באה צִמְחִיָה ולקחה אותה לקבוצתה להחליף כוח.  המקום מצא חן בעיניה, וכשהבריאה ביקשה להכניסה לעבודה.  מובן שהיא בחרה טיפול בחולים וכן מצאו בה את העוזרת הטובה, הדרושה להם.  אבל היא נכנסה בראשה ורובה גם לתוך המצב הכספי של המקום ובמכתבה מתאוננת על גירעונות ועל סגירת הדלתות בפניהם מצד המוסדות.  מה שנוגע לצִמְחִיָה, מודיעה מלכה שהיא בריאה, אבל עובדת קשה והיא רזה יותר משהיתה.  רק הילדה שמנמונת וחמודה!

המכתב היה קצר ולא סיפק את רוחו. על צִמְחִיָה בייחוד הוא רצה לדעת יותר פרטים.  צִמְחִיָה הקטנה שלו, החביבה שלו! לא אבא אשם במצבה הנוכחי הקשה.  היא בחרה לה דרך זו בעצמה.  העמידו להם חופה ברבנות, ורק אחרי ככלות הכול, הודיעו זאת להורים.

המהנדס שחיזר אחריה בימים ההם, כמעט יצא מדעתו.  הוא לא חיכה לתוצאה כזו, שצִמְחִיָה תבכר עליו את הפועל העני וחיי קבוצה – על חיי העושר, שהוא יכול להמציא לה! מהנדס זה התנחם באחרת, אבל אב שלה אינו חדל מדאגתו לבתו בתנאי חייה האלה הקשים.  הוא רואה את צִמְחִיָה בדמיונו ופניה חיוורים, ובלבו תוסס כאב, שמא הוא בכל זאת אשם במצב הילדה שלו, כי לא התאמץ לסדר את חייה באופן יותר טוב, משהיא נמצאת בו עכשיו, מי יודע מה הם התנאים שם, ומה האוכל? הילדה מפונקת היתה בבית, בחלנית – ועתה?

שעת סעודה: הנה על השולחן כאן הוגש מאכל טוב, שהוא מקבל מתוך בושה, כי הלא שם, בקבוצה, בוודאי גם ביום חג אינם אוכלים מאכל כזה, והפועלים ש"בשכונת האוהלים" כאן, הם רעבים ללחם ממש! הלוואי והיה להם לחם עם סלט לשובע גמור, ואיך ינעמו לחכו הפרפראות הללו שעל שולחנו?

גם בשוכבו בחדר מרווח, במיטה נוחה ורכב, הוא נזכר בצריפים ובאוהלים, עם הרטיבות והקור השוררים שם, בעונת גשמים זו, ומרגיש את עצמו כחוטא ופושע, שהוא צריך לחפות על עוונו ולשאת את עונשו.  לכל חטאיו הרבים הוא זוקף על עצמו את החטא שאשתו טופלת עליו! הוא, הוא אשם במחלתה!

– ושמא צודקת היא? – מעמיד הוא את שאלתו ומגביר את שימת לבו אליה פי שבעה.  מתמסר ללא גבול, אבל כל זה ללא הועיל והמחשבה שלה נתונה, שהיא אבודה באשמתו ואם לא ימהר לשלחה לחוץ – מות תמות!

אבל עקשנותה עוברת כל גבול.  הוא מגיש לה תה למיטתה והיא לא רוצה, קפה – לא! גם בקקאו ממאנת, נאנחת ופונה עורף.  קורה אצלה עצירת קיבה והוא מביא לה תרופה קלה ובדוקה, אבל היא מסרבת ועונה לו בהתמרמרות – אם דרוש לי ריפוי בחוץ לארץ – מה אתה מציע לי כאן שטותים?

הוא משדל אותה בדברים.  הנה המשא ומתן על דבר המשכנתא עומד להיגמר.  הוא כבר בטוח בהלוואה ועוד לפני גמר החורף, הכסף יהיה בידם.  הוא שמע שמשפחת זהבי נוסעת לגרמניה, בשבת יבקרו שם יחד וידעו אימתי הם עוזבים את הארץ  זוהי הזדמנות מוצלחת לנסוע בחברה טובה.

פֶּשֶׁה אינה מאמינה בהוצאה לפועל של תכנית הנסיעה.  מעבירה מחדש את כל האסונות שהוא הביא עליה, את כל חייה האפלים, שבאשמתו נגדעו.

זלצברג שותק, מרכין ראשו ומצדיק עליו את הדין.  אף מילה של מענה אינו מביע, בפחדו שמא תפתח את לבת האש עוד יותר, אם יאמר להצדיק את נפשו.  צריך לנהוג בזהירות!

הוא רוצה להיות טוב אליה, טוב עד קצה גבול האפשרות, לא לצער אותה אף פעם, אבל היא מוצאת נקודות אחיזה להתרגזותה והוא נוכח לדעת, כי בדרך עיקש הולכות כל כוונותיו הטובות.  במקום שיש מחלת הנפש, שם אין חדירה להיגיון, אין הבנה ואין אמונה באדם!

ובשומעו את הביטויים הקשים שלה, עולה שוב בלב זלצברג המחשבה, שהנה הוא עצמו מתחיל לרדת מן המסילה.  כי קורה לו לעיתים קרובות, שאיזו מחשבה, או איזה שם נתקאע במוחו, והוא חוזר עליהם עשרות מונים ללא היגיון, ללא צורך – האם לא זרוע גם בו הגרעין למחלת הנפש?

כל צעד שלו, הן בחייו הפרטיים, והן בחיי הציבור, מראים לו בעליל את קוצר תבונתו ואת מוחו הדל והקטן.  למרות כל זה, ישנם אנשים אשר מאמינים בו, פונים אליו לשאול עצה, מבקשים לפשר סכסוכיהם וליישר הדוריהם.  אם אין לו כל אפשרות להסתלק מזה והוא מחויב לקבל עליו את הבוררות, מיד ניגש לעניין ברצינות גמורה, מתאמץ לקלוט את הטענה הקשה ולחדור לתוכה, אבל לבו עוד מהסס ומפקפק, אם איזו תועלת תצא ממנו לאנשים שכה בוטחים בו, כי הלא כל מה שעושה – זה בלתי מתאים לקו הישר, המתמטי! וכשהוא מביא הפסד לאחרים, זה קשה לו שבעתיים משהוא מביא הפסד לעצמו, אבל אינו אשם אם מאמינים בו בטעות.

אותו מייגעים מאוד כל העניינים הללו.  יש שמן הבוקר עד הערב דופקים על פתחו זה בכה וזה בכה, נפשו קולטת את צער האנשים האלה, אבל חסרה בו האמונה, שיוכל לעשות משהו לטובתם.  האמת קבורה עמוק באדמה ולא על נקלה צומחת משם!

והנה קורה בכל זאת תעיתים, שבמלחמתו בעד הצדק הוא יוצא כמנצח, בהוציאו אדם ממצוקה.  ניצחון אחד כזה מספק לו תשלום עבור כל יתר הניסיונות, שלא עלו יפה.

בעניינים הפרטיים שלו אינו בר מזל, נולד כנראה בלי כוכב לגמרי, כי איש אינו בא לעזרתו ברגע קשה.  הוא אינו כועס ואינו מתמרמר על זה, רק תוהה ומתפלא שהוא, המוכן ומזומן לבוא לעזרת אחרים בכל שעת מצוא, אינו מוצא הד בלבות אנשים בשעת הדחק שלו!

אבל הוא מחפש תמיד להצדיק את הדין על אחרים, רק לו עצמו אין צידוק דין.  הוא אשם שניהל את ספינתו בלי הבנה יתרה ובוא לידי מצבו הירוד! כל הפסד קטן או גדול בידיו לוקח לו אדם.

גם אומה שלמה דרכה להזיק לעצמה.  הנה חושב העם להיטיב את המצב בקריאה כפולה ומכופלת לשלום עם השכנים, מושטים להם יד רֵעות – והם עונים בשליפת חרב, בשפיכות דמים.  שמחים אנו על איזה ניצחון – ומיד משלמים בדם קרבנותינו.  גורל עיוור של אומה אומללה ונדכאה.

יורד מצב העם  - ובאשמתו! רק השאלה היא מה קודם למה, הירידה להתפלגות או להיפך? בעיקר אין נפקא ורוח החיה ניטלה מן התנועה.  באי אלו פינות רחוקות עוד יש ניצוצות של עליית נשמה, פולסי די נור, שמאירים שם במרחקים את החשכה.  ויש שבערבוביית חיינו, ממשיכים אי אלו יחידים בעקשנות את עבודתם התמה, הנקייה, וחופרים מטמונים מנשמת האומה.  אבל העם ברובו, בחלקיו המפורדים והמתפוררים, מתגלגל במדרון.

ומתוך יאוש וכרב רב שואל זלצברג את נפשו:

– האמנם לא יהיה כלום, לא תבוא ההצלה והעם יישאר להתענות ולהיות נע ונד בעולם, לשאת את שפלותו ואת חרפתו, ואת דמו יוסיפו לשפוך כמים בכל הפינות?

מהו צערו הפרטי מול הצער הגדול והנורא הזה של עם שלם, נטול היכולת לאחות את קרעיו והציל את נפשו?

 

פרק י"ג

יום מר ונמהר לזלצברג! מן הבוקר התחילה פֶּשֶׁה אשתו לטפטף רעל לתוך כוסו, והוא נעשה מורגז ועצבני.  רק כשהתחיל לשפוך על ראשו ועל פניו זרם מים קרים, התחילה סערת רוחו להשתתק ובאה הרגעה פורתא.

מה היה? – רק תשובה קצרה, שלא מצאה חן בעיניה, ותתלקח הלהבה.  היא שאלה אותו, אם המפה החדשה שקנתה מוצאת חן בעיניו.  והוא עשה איזו תנועה ויען באי זהירות:

– אחת היא לי מפה זו או אחרת! – וזה היה מספיק כדי שתקים את השערוריה בבית.

כשרוחו נרגעה תחת המים הצוננים, הוא העמיד לו שאלה:

– מה אני? מאיזה חומר קורצתי, שאוכל להימצא תחת ההשפעה של חולת רוח זו, אשר טיפשותה ועקשנותה דוקרות כמחטים את בשרי?  לא היתה מרוצה מן המפה.  לא חסרות מפות בבית, אלא שזה דרכה – פעם תפזר כסף ללא צורך ופעם תקמץ ידה ולא תיתן אף פרוטה לנצרך באמת!

דרך עיקש ופתלתל! היא מתחילה מקנאה וגומרת בשנאה, שנאת מוות ממש, ומבטאה גלוי, שלבה לא ישקוט ולא ינוח, עד שבאיזה אופן שהוא, יאבד האדם השנוא את עצמו לדעת! הכול צף בים של התרגשות.  הוא סובל מאוד, אבל אחרי כן מצדיק עליה את הדין, בזוקפו את כל הצרות על חשבון מחלתה, והוא מכפיל את דאגתו אליה כפליים.

בהתעוררו בלילה נדמה לו שהיא נאנחת.  הוא ישב, היטה ראשו לצד מיטתה והקשיב.  הוא חזר לשכב רק אז, כשנוכח בבירור, שהיא ישנה במנוחה גמורה.  בשוכבו ער, עלה בלבו העלבון שהעליב אותה בדבר המפה ומחליט בלבו, שאף פעם לא יענה לה ככה, שאפשר יהיה להיחשב לעלבון.

בקוּמה עוד נמשכו טענות, רק אלה היו קלות מאוד, שאפשר היה מיד להרגיע את רוחה: קובלנה על התרנגולות, שחדלו להטיל ביצים; תלונה על המחזור הסתווי של האפרוחים, אשר אינם מתפתחים כראוי ולא שווה בעמלם.  הנה כל היום יש מלחמה איתם לגרשם מן הבית, והם קופצים שוב על המדרגות, נכנסים וממלאים לכלוך בכל הפינות.  חוץ מזה הרי הקטנים הללו רעבתנים כשדים ולא יכולים להספיק להם מזון די שבעם!

הוא נותן צדק לטענותיה ומבטיח לה לסדר את עניין האפרוחים ככה, שלא תסבול מאי ניקיון, וגם דבר מזונותיהם ישתדל שיעלה בפחות הוצאה. התרנגולות הזקנות כבר מראות דימנים להטלה, עוד מעט יהיו לבית ביצים לרוב!

אבל נזהר מלגלות לה מה שבלב; בשביל זלצברג התרנגולות והאפרוחים משמשים עולם של תענוגים.  שימת לב יתרה הוא נותן לקטנים, אוהב לראותם רוחשים בחצר.  בכל רגע של פנאי הוא מאסף בשבילם שיירי מטבח, שאת הרכים מהם מפורר ביד ואת הקשים דופק בקופי. על לוח.  בהגישו להם את התערובת המתוקה לחכם, הוא עומד שעה קלה להסתכל באיזו רעבתנות הם תופסים ובולעים את המאכל.  בחברותא, כולם יחד נדחקים לתוך הכלי השטוח, תופסים במקוריהם הקטנים את הפירורים ואחד אחד בורחים לצדדים, בולעים ושבים עד שיכלה כל העושר מהכלי.  בפעם אחרת הוא מביא להם ראש כרוב שנבלו עליו, שלל סלק מבושל, גם זו מתנה יפה, שהם מתנפלים עליה כמוצאי שלל רב, מכל הצדדים נוקרים ונוקבים, עד שגומרים את הירק עד תומו.

לפעמים הוא מוסר לפֶּשֶׁה את רשמי חצרם והיא באדישות עונה:

– שטותים! מותר לך למסור את זמנך לדברים יותר חשובים שיוכלו להכניס איזה רווחים! והוא נותן צדק להערתה.

– הריהו חוטא בעיקר נגדה.  בשפל מצבו, לא יכול לסדר לה חיים כפי מידת רצונה, כפי דרישתה והוא אשם נגדה בהרבה דברים!

ואת נטל אשמתו הוא רוצה להקל מעליו בעזרה מרובה שהוא מגיש לאשתו בבית.  הוא מוזג לשניהם את הקפה, עורך את השולחן, תולה על החבל את הלבנים שנשארו מכביסת אתמול ועוזר גם אחרי כן בגיהוץ.

הוא לא מספר לה על שום כאב שהוא מרגיש.  תמיד משתדל להסתיר ממנה דבר כזה ואת כאבו נושא בחשאי, בנסותו לעזור לעצמו.  בכלל, אינו נוטה לתת איזה ערך לבריאותו, באומרו אל נפשו, שאריכות ימים אינה דבר חשוב בשבילו – הוא תפקידו בחיים גמר! לא יצר גדולות עד עכשיו ועל אחת כמה וכמה שלא יוכל עוד ליצור דבר מה בעתיד.  טוב למות שעה אחת קודם הקלקול הגמור של המכונה, ולא להוסיף כתמים וחורים על הבד, שעליו שורטטו על קטנות החיים, כל אי כשרונו ואי הצלחתו.

* * *

אור! אור! למושבה הוכנס אור החשמל, "האור של הדוד רוטנברג" קוראים לו הקטנים.  למרות כל המצב הקשה ביישוב, פעולות רוטנברג הן בעצם גודלן והתפתחותן.  זלצברג רואה בהן אתחלתא דגאולה ומברך בלבו את היוצר אור ובורא מים, שהיום הוא עומד להשיב את הירדן לאחור, מחר את העוג'ה ואת הירקון, ואת יתר הנהרות, הקטנים עם הגדולים, יהפוך לשימוש חשמל ואז את השממה הוא יגרש מן הארץ, כי כל רגב אדמה ישקה וכל כיכר צמא ירווה מים, כדי שתוצא ממנו הברכה הצפונה בו.

לא בקרבנות רבים יקנה אז המתיישב את ביסוסו, אלא ילך לו בדרך סלולה וכבושה וימצא את המבוקש, מבלי לפסוח על שתי הסעיפים ולחשוב על שיבה אל הגולה, כמו שעושים כעת רבים.  אולי תפסיק פעם תנועה ותנודה מן הארץ, שראשית שורשיה מימי יעקב, שהוכרח לחפש שבר במצרים ויוביל את בניו איתו. יחדל תור הנדודים, כי המים יביאו עתה תור זהב על הארץ, אשר יגביר את פריה, ובני ישראל בהתקבצם הנה יתבצרו ויתחזק באין מעצור.

כאן זלצברג מתעורר פתאום מהזייתו וחש דקירה עצומה בלב: הלא מכל הצדדים אומדים להצר צעדינו בארץ! מהאי גיסא השכנים, אשר להם הקרקע, להם הקיום והתקיפות והחוזק, והם צועקים בלי הרף חמס על יישובנו ולוטשים עיניהם לכלותו.  מאידך גיסא הממשלה, עם הפוליטיקה שלה ועם שאיפתה להפוך רצון האיסלם בכל המזרח.

היכן התקווה להצלחה וניצחון פעולתנו, אם השנאה כבר זרועה בכל אפסי הארץ הקטנה הזאת? סיבתה היא עמוקה יותר מדי.  השנאה כללית; את כל העולם הקיפו הכעס והבחילה לנס זה עם ראש של ענק, אשר עזות לו וחוצפה לחיות ולהתקיים, למרות כל ניסיונות הרצח להעבירו מן העולם!

– לו מבפנים לפחות היה אצלנו הכול בריא! – צועק לבו של זלצברג – אבל בפנים רבות הן התולעים המכרסמות בגוף החלש והרפה ולטיהור וריפוי אין שם לב!

הוא רואה את הפזרנות כאחת התולעים הנוקבות את הגוף ומתפלסף עליה על פי דרכו: הם יביטו על רמת החיים של חלק מאוכלוסינו, הרי אפשר להחליט, שהעם הוא עשיר מאוד, נטול עוני ולחץ ומלחמה תמידית לקיומו ולפת לחמו.  גם אצל עמים אחרים בולטת למדי אי נורמליות זו של עוני וסבל מצד אחד ופזרנות שיגעונית מצד שני.  אבל אצלם מפזר זה אשר יש לו מה לפזר ואצלנו – אצלנו אך התאמצות טיפשית וחטאית! ואולי, אולי הדלות היא שמביאה לידי תשוקת המותרות, בחפשה לחפות על מערומיה.  יש איזו בושה בדלות! את זה הואט לומד מעצמו, כי גם הוא לפעמים מתבייש בעוניו, בייחוד בפני אדם מחדש בא, השואל ומתעניין לדעת כיצד הוא חי בארץ ישראל.

כשנכנסים לביתו, המסודר ברהיטים הגונים, אפשר לחשוב אותו לאמיד.  לא יעלה על דעת הזר, שכל פרוטה נכנסת אצלו בצער והוא צריך לשקול ולמנות כמה להוציא, מבלי שיעבור על המידה ולא יישאר בעל חוב.  איש לא יודע את מצבו הדחוק, אף לפֶשֶׁה לא ברי הדבר, כיצד החיים שלו נארגים מחשבונות פעוטים ומחיפושים לקימוצים.

ואף על פי כן, גם הוא לא נקי מתַּרְתֵּי דְסִִתְרֵי של עניות ופזרנות בצוותא חדא.  פעם חס על פרוטה ופעם מוציא סכומים ניכרים, רק משתדל שאשתו לא תדע מזה ולא יהיה מקום לסערות חדשות.  לפעמים היא חושדת בשליחת עזרה לאחד הקרובים, מתחילה לחקור ולדרוש, אבל הוא משתמש בתחבולות שקר, לבל יוודע לה דבר העוול שהוא עושה בשליחת העזרה.  אופן ההשתמטות מן האמת מעורר בו בחילה, אבל אין לו דרך אחרת.  כמעט כל החיים שלו עוברים בתוך רשת של שקרים, והכול בשביל להרגיש אותה, או למנוע התרגזות.  ותסבוכת השקרים הללו גורמת שהחיים נעשים קשים עוד יותר, מסיבת התאמצות מיותרת וטפשית, שאין בה נחיצות, רק יש רצון לשמור על עצביה.  לפעמים הוא מנסה לשנות את מהלך החיים, והנה מתעוררת כל המכונה ודרושה לו התאמצות חדשה בשביל להחזיר הכול על כנו המקודם.

בצאתו עם דלי החלב מן הרפת, הוא עמד רגע בחצר לראות את השמש בעלותה על הרי יהודה.  היא התחבאה פתאום תחת עב אפור, בשולחה למעלה קרניים ארוכות, שהסתדרו בחצי עיגול.  ברקיע היו מפוזרים עבי כסף שקצותיהם זהב, וזעיר שם, זעיר שם, התרוממו עננים זכים ככרובי מעלה ושטו בפזיזות לקראת המלכה, שהופיעה מתוך עב הענן.  גאה ונהדרה היא הפיצה את אורה ורכותה על הדר היקום.

החורף שלט בכל יופיו.  ימי אורה ושמש.  עתה לו עבודה יום ביומו.  נעשב הרך התחיל לבצבץ בכל השורות ונחוץ היה לעוקרו ולעדור בין השורות.  לפעמים, בהסתכלו אחרי העבודה במה שהספיק במשך היום, הוא אינו מרוצה מעצמו.  נדמה לו שכאן העידור אינו כתיקונו, ושם לא נתעמק ולא עקר את שורשי העשבים עד גמירא.

בעבודתו בפינת הגן מצא חסרון יותר גדול, כאן גרף רק למעלה את העשבים ונשא אותם מהר אל העגלה, כי כבר היה עייף מאוד.  טיפשות! האם רק יופי גרידא דרוש לגן? דרוש עידור ממש, להפוך את האדמה ולהסתיר בה את העשבים, אחרי כן ליישר כהוגן במגרפה, אבל סתם להרחיק את העשבים העליונים ולרמות את העין, שלא תכיר בעזובה.

– עצלן! – מנאץ הוא את עצמו – עובד אמיתי לא ירדוף אחרי חיצוניות לבד, אלא יעמיק באדמה, יפוררה ויישרה כמו שצריך, רק עתיקי שֵׁד האדמה יעשו מלאכתם רמייה!

לגנו הוא מפקיר את כל שעות המנוחה.  משעת צהריים הוא מקצר, אינו מרשה לעצמו גם בעיתון לעיין וחוזר אל הגן.  הנה היה בידו בשעת הצהריים ספר חדש, שהוא התעניין בו מאוד, אבל ויתר בצער רב על הקריאה בשביל עבודת הגן.  יש לו שתילים להוסיף, לזבל, לנקות את הגדרים ולשאת מכאן את העשבים, שישתרר ניקיון מוחלט.

– נכנסת אל הגן, נכנסת אל היער! – צוחק הוא בלבו.  נדמה לו, כי הוא שט בעולם של יצירה.

הנה צמח זה הוטב מראהו אחרי הזיבול ומורגש בו רוח החיים, צבעו החיוור הפך ירוק כהה והכלורופיל מבצבץ בעליו.  הסלק גדל והאדום שלו משובב עין; האפונה התכסתה בהמון פרחים לבנבנים; הגזר זקף את עליו השעירים, המסולסלים; תפוח האדמה גא ויהיר, כשהשיח העבות מתפשט על ערמת האדמה הצבורה סביבו לכסות על פרי שורשו, כי למטה בתוך האדמה מסתתר  הפרי, שם פָּרֶה וְרָבֶה וכל מה שמסתירים אותו יותר עמוק, הוא גדל ותרבה יותר.

מן הצמחים שלו עבר זלצברג אל העגלים.  הוא קשר אותם בקרבת חצרו אל גזעי עצים גבוהים על המגרש, שהספיק להתכסות כולו בעשב גאה.  בבואו לקחת אותם, הוא לא ממהר להתיר את קשרי החבלים, אלא עומד ומסתכל בהנאה בלעיסתם הרעבתנית.  בימי הגשמים עומדים המסכנים הללו קשורים בדיר, מבלי שיוציאו אותם החוצה, ועתה כשהשמש משחקת בכל זהבה ושולחת על הבריאה את קרני אורה הרכים והעשב הוא כה רענן, מלא לחות ומיצים מתוקים – מה רב אושרם של העגלים העליזים והרעבתנים שלו!

הוא לוקח את עגליו להובילם אל הדיר ובראותו את הזבל שהצטבר במקום המרעה שלהם, הוא חושב בלבו: אילולא התבייש מפני העוברים ושבים, היה מביא סל ואוסף את הגללים האלה, לשאת אל המזבלה, זבל הרי תופש בחייו מקום גדול, אף כי צוחק שהשם הזה, המשמש כינוי גנאי ומסמל כיעור בדיבור, הוא בעל ערך וחשיבות במשק החקלאי!

שעות בוקר שלמות תופש אצלו הזבל.  צובר אותו לערמות ערמות, נושא בסלים וכובש בתוך המזבלה.  אחרי כן מביא מן הרחוב חול כדי שיספוג את הלחות של שתן הפרות, יתערב בזבל ויוסיף לו כמות ואיכות.

בפינות הרפת נשאר זבל מפורר ויבש; אותו הוא גורף במגוב ופורש במקומות שנשארו לחים אחרי הפרות.  לפעמים נוסף לו על כל זה הטיפול המיוחד בזבל של התרנגולות, להשרותו במים לשם השקאת צמחים מיוחדים.

בחורף הוא מזניח את גן הפרחים, אבל לזבל אותו נחוץ, כי אם לא עכשיו – אימתי? את הזבל המובחר, העתיק, הוא בוחר עבורם ויודע שבעתיד ישלמו לו בפרחים מרהיבי עין, והעתיד הרי אינו רחוק – עוד בתחילת האביב יפתחו ניצניהם!

ולזלצברג, אחרי כל אלה, אין סיפוק גמור בעבודתו.  הוא רואה  אצל שכנו הצעיר ברכה אחרת לגמרי.  שם, על מגרשו, מתנוססות משתלות עצים מסוף הקיץ.  הוא זורע הכול ומגדל בהשקאה לפני בוא הגשמים, את שתילי העצים וכל מיני ירקות, הכול בתוך ערוגות.  הוא הראשון שאצלו משיגים את ביכורי הירקות ומיטב השתילים.

בצעיר זה ובעבודה זו לדוגמה מקנא זלצברג, אבל לעשות כמוהו אינו מנסה, ביודעו שלא יצליח.  הוא מתבייש בעבודת גנו למול זו של השכן הצעיר ויודע בבירור שאין לו תקנה, כי אפילו להכין את הקומפוסט, את הזבל המיוחד, עוד לא למד ממנו כדבעי; הלז עושה את זה פשוט: אוסף בפינת מגרשו ערמה גדולה של כל מיני עשבים ושארי שורשים, שופך על זה מים והודק, שופך והודק, בהוסיפו כל פעם מיני פסולת שונים – ומקבל זבל משובח.  זלצברג מברך את ידי הלז, ואת עצמו, שפעם ניסה להכין זבל כזה ולא הצליח – מכתיר בשם הרגיל "שלומיאל".

* * *

כל הלילה ירד גשם ובבוקר עוד היו השמים כולם מכוסים בעננים כבדים, שצבעם אפור כהה להם והם נישאים במהירות זה אחרי זה מזרחה.  הקור עוטף את הגוף ובחוץ בכל זאת עומדת רננת ציפורים; נוגה הקול ועצוב.  אבל אמיץ וחזק, כאילו הוא תובע בתוקף שינוי בטבע וקרן אור וחום.

השירה יורדת עמוק לתוך נפשו של זלצברג ומעירה בו תוגה חרישית.  הוא רואה אחת מהמשוררות על עץ, שקצה עליו-מחטיו שזורים אזמרגדים.  הציפור הבודדת כאילו רועדת מקור ומבקשת רחמים.

באותו יום סגריר נזדמן לו דבר מצווה, בבוא מכיר אחד לבקש ממנו הלוואה.  לא היה לו הכסף, אבל קיווה להשיגו, בכל אופן הבטיח למבקש לתת לו תשובה לאחר שעתיים.  הוא רץ ממקום למקום, עד שהשיג את הסכום הדרוש.  בא הביתה, חיכה לאיד וחיכה, עד שעברה יותר משעה לאחר הזמן המיועד, והחליט הוא ללכת בעצמו ולמסור את ההלוואה לידיד המבקש.

בלכתו לעשות זאת, היה בלבו רגש נעים מאוד, אבל בשובו עמוס ברכות רבות שקיבל, הרגיש כבר אי נעימות ותתעורר אצלו שאלה מה היה בפעולה זו – רצון טוב, או שמץ של התפארות, שהנה חיים זלצברג בעל רחמים ומתנהג לפנים משורת הדין? והחשד של התגנדרות יתרה השאיר בלב רגש קשה.  וכשיש דבר שנוגע בעצבים, הוא מתחיל לחטט ולחטט עמוק בנפשו.  דואב לבו ואינו יודע על מה – על מצבו הוא או על מצבם של אחרים, הגרוע הרבה יותר ממצבו.  הם הרי מטופלים בילדים וצריכים להתפרנס מעבודת יומם, שלא תמיד נמצאת להם.  באותו את מצוקתם, הוא חושב הרבה על הטבת מצבם, מחפש דרכים מדרכים שונות כיצד להקל פורתא על קושי חייהם, אבל לעזור לא יכול, כי אם במקרים יוצאים מן הכלל.

ויש שלבו דואב למצבם של אנשים שטרם הספיק עוד להכיר אותם אלא רואה את לחצם מאחור.  הנה נכנסה לגור בחלקת אורווה משפחה צעירה, זה היה באחת החצרות אשר ברחוב שלו.  את הבעל עוד לא פגש, רק את האשה הצעירה, חיוורת ורזה, הוא רואה על יד האורוות, כשהיא עושה את מלאכתה.  לעיתים תולה על החבל בגדים ולבנים טובים, בוודאי שארית הרכוש שהביאה מבית הוריה.

הוא מחליט לחקור על דבר המשפחה הזאת, לדעת את מעשיה ולנסות, אולי יוכל להוציאם מקבר זה, לאיזה חדר פחות או יותר מתאים לדירת בני אדם.  הוא נושא את הדבר בלב, אבל לפעולה אינו ניגש עוד – פעם עסוק ופעם שוכח.

השכחה שלו מבהילה אותו.  בייחוד מתעוררת דאגה לרגלי תופעה משונה שאירעה לו זו פעם שנייה מימי המאורעות: – שלשום זה היה, הוא קם לחלוב, הביא אחרי כן את הכד עם החלב הביתה וטרם שחילק אותו ללקוחות, עמד ולא ידע מה הוא צריך לעשות עכשיו ומה עשה עד רגע זה.  הוא הטיל עצמו על הספה, שכב בלי נוע ורצה למצוא איזו דרך לבירור המחשבה ולא יכול.  שמע צעדים בבית ולא ידע של מי הם, של פֶּשֶׁה או של מלכה.  פתאום לא ידע מי זו פֶּשֶׁה, מי זו מלכה, אבל כשניגשה אליו לשאול מה לו, הוא כן ידע שזו אשתו ועל שאלתה ענה לה בהשתמטות: – רק מעט בחילה, זה תיכף יעבור!

היא הגישה לו כוס תה.  הוא שתה וביקש תחבושת קרה לשים לו על ראשו.  לאט לאט התחילה המחשבה להתבהר, אבל ראשו סבב מאוד.  כל היום חשב על דבר זה והחליט שנחוץ לו לפנות לרופא ולהתייעץ על המצב המוזר הזה.  והלא יש גם שאלות אחרות בנוגע לבריאותו.  לקח פנקסו ורשם שורה ארוכה של שאלות, אבל לרופא לא הלך, כי זה דרכו להזניח את בריאותו – איזה ערך יש לזו?

והבריאות באמת הולכת ורופפת אצלו.  יש שהוא פוחד לשכב, מפני היקיצה עם לחץ נורא בלב, לחץ מענה ומדכא, שהוא כבר כה רגיל בו, עד כי בהתעוררו בלי ההרגשה הקשה ולבו שקט, הוא תמה ושואל:

– לאן הסתלק שטני?

אבל אם על דעתו עולה ברגע זה זיכרון של איזו שגיאת חיים קלה או חמורה, ומיד שב עינוי הנפש להציק לו בכל חומר הדין והוא שואל את נפשו: "הרצחתי או גזלתי שלבי כה שותת דם?" הלא רק לחוץ במלקחי הברזל של פסיכוזת האשה, הממררת לו את החיים, ביודעה שהוא ישתוק ולא יברח מן הגהינום, מפני שהוא קשור אל הבית ככלב אל שרשרת, אשר פדות אין לו.  ומי אסר את ידיו ואת רגליו? האם הרצון החזק לחיים עשה את זה? והוא הלא רק כדי לצאת חובת חיים ממשיך קיומו, והחיים עצמם הם ללא רצון יותר, בראותו את המצב הנורא הזה, המוביל צעד אחרי צעד לכליון היישוב.

אי התקוות הגדולות על בניין המולדת והקמת בית נאמן לעם עייף נדודים? כל העולם ראה את דם ישראל, השפוך בביתו כמים, ראה ושתק.  בריטניה לא פתחה את פיה וחבר הלאומים לא מחה.  על שיה נידחת מעבירים מאכלת – מי ישם לב?

וכלפי פנים עוד לא לימדה אותנו השחיטה כלום.  עוד אנו תלויים בעם הארץ, הזן וכלכל אותנו.  הפלח ממציא אל השוק שלנו שעורה וחיטה ודורה, ביצים ותרנגולות, ירק וכל פרי מגדים.  כמעט כל פרי כספנו עובר לכיסם ומעשיר אותם, לכן העוז להם והמצח הנחושה להפריע לנו בבניין, לסתור מה שהקימונו בזיעה ולשטוף את הכול בדם קרבנותיו!

* * *

לילות שבט סוערים.  האראלים לוחמים במצוקים, רועשת גועשת הרוח ודופקת בתריסים וברעפים מתוך כעס ויללה.  שנת זלצברג סרה ממנו ועיניו הפקוחות מונות את מספר הכוכבים, אשר הוא רואה בין מקלות התריס, שהרוח הפך אותם.  שני כוכבים סמוכים אחד לשני זזו מאמצע השמשה ומתרחקים אט לצד מערב, עד שמגיעים למסגרת החלון ונעלמים כליל.  מהשמשה העליונה משתקפת קבוצה שלמה של כוכבים, אשר עננה שחורה כיסתה, אבל ברחה לה חיש מהר למזרח ונעלמה מן החלון.  עפה גם המחשבה גם המחשבה ותתגלגל אל סמטה ערבית בעיר... הוא לא הכיר את בנו של אותו האדם הנפלא, אחד על השני ישכב – אומרים בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהַ היה... שם אחרי האוטו רודפים הפורעים... אבנים ואבק ודם צעיר שוטף!

צמרמורת עוברת בגופו ומחשבתו שטה הלאה מהעיר הקרובה ומגיעה עד הנקודות הכי רחוקות, ששם נעשו מעשי הרצח ובאש ודם נפלו הקרבנות.

הוא חורק שיניו ונושך את בשרו.

מי יגאל את הדם הנקי הזה? העם רצוץ וחסר אונים ובדים אין צדק ואין משפט אמת! הנה מן הרוצחים כבר יש הוצאו לחופש, ואלה אשר עליהם טפלו עדות שקר, עדיין אסורים הם וצפויים למוות! גם כלפי פנים מעטים הם העוזרים, כי אגודת ישראל מצד זה והמתבוללים מצד השני, שניהם יחד מתנקשים בנפש העם – אֵי המוצא, אֵי הפתרון?

האיר הבוקר בחלון והערפל בנפשו של זלצברג התפזר.  הוא התלבש ויצא לעבודתו.  היום הוא אפל, הגשם תלוי ונעצר, המרחק כאילו מלא עשן, אבל הוד הסביבה נתפס בכל זאת.  קבוצת עצים סמוכה לבית ובריכה חבויה ביניהם; מגרש ירוק; שִׁמְרִיָה לבנה בכרם ושורה ארוכה ארוכה של חולות זהב מחבקת בזרועות אמיצות את כל הנוף.

בחורשה הקרובה מתערבבים היום רק שני צבעים – ירוק ואפור.  העץ פשט דליותיו-כפותיו אל גדר הצבר.  פתאום נשמע צפצוף דק וקליל של אנקור, אשר לא על העץ העבות ביקש לו מפלט, אלא על הצבר הדוקר והעוקץ.  קול בכייני השמיע רך הנוצות המסכן.

מתוך העבודה ברפת עוד עממו מחשבות וזיכרונות במוחו. – חייו צמחו יחד עם צמיחת רעיון התחייה, אבל רגליו צעדו על חוף הארץ רק אז, כשהיו המושבות הראשונות כבר בעצם פריחתן והתחילו אי אלו התיישבויות קטנות בכל חלקי הארץ.  צמחו נקודות וצמחו תקוות.  עוד לא יבש הדם מעל גבי החרב המתהפכת בעולם, ולנו צמחה תקווה חדשה.  האיר פתאום השחר בכל זהרו.

עכשיו ירדנו פלאים.  כל גורל היישוב מונח על כף המאזניים.  מה יהיה, האם ישקע הכול ותאפס כל תקווה? ועד עולם? הלעולם יארכו נדודיו?

* * *

התחילה אצלו רשלנות, איזו חולשת מרץ והוא מנסה לעשות על ידי אחרים, מה שיכול בהתאמצות קלה לעשות בעצמו.  ברגע הראשון הוא מרוצה שמצא הקלה בעבודה, אבל אחרי כן, בראותו כי העבודה אינה נעשית על פי רצונו, הוא סובל ומתרעם על עצמו, על חולשתו ורשלנותו.  שוב עסק ימים ושובות בהשגת הלווה אל הבית; סוף סוף יצא הדבר אל הפועל, והוא צריך להתחיל בדאגה הנסיעה עם פֶּשֶׁה לחוץ לארץ.כמה קשה לו מחשבה זו! בלב כאלו נחתך דבר מה ומרוץ הדם נעצר בזוכרו את הנסיעה, וההרגשה היא של נידון לאיזה משפט קשה.

ופֶּשֶׁה עצמה נעשתה עצבנית מים שהובררה האפשרות לנסיעה.  העקשנות שלה גוברת מיום ליום ואינה נכנעת לשום היגיון בריא.  אבל הוא שולט ברוחו, כובש את יצרו ונזהר בדבריו, שלא לצער אותה ולא להרגיזה.  נפשו מתמלאת רחמים עליה: הלא היא סבלה די, נתנה את כל כוחותיה לו ולילדיהם.  כעת צריכים להמציא לה את הרפואה ואת המנוחה, כדי שתוכל לנהל בשקט את דרכה הלאה.  הוא ישתדל להרחיק ממנה כל צער, דאגה או אי נעימות.  ייסע וישמור עליה מכל פגע ומצוקה.  את כל רכושו ייתן תמורת בריאותה ושלמותה.

התחיל לטייל איתה, לבקר יחד את המעירים ולהיכנס כל יום אל הבת.  כאן הוא נהפך לילד קטן בשחקו עם הנכדים.  בכל זאת קורה, שהוא גוער באחד עבור שיגעון, אז הילד מתעצב אל לבו, מסתתר בפינה, או שוכב כעלוב.  פֶּשֶׁה כעסה עליו ותתקומם נגד הנהגתו את הנער והוא מבקש לפייס אותו בעוגה ובתפוח ולא מועיל לו.  מה עושה? הולך וקונה לנכד הנעלב ספר מצויר.

את המתנה הזאת מקבל הילד תחילה באדישות, אבל אחרי התבוננו בתמונות היפות, הוא מתפייס, מתקרב אט אל הסבר, נדחק אליו ואומר כמתחטא:

– תודה, סבא, תודה רבה חל!

סיפוק נפשי גדול חש זלצברג.  אחרי המילים המועטות הללו של הפעוט, הוא תופס את הפעוט, מושיבהו על ברכיו, מלטף ומנשק.  ברגעים אלה אפסה בחייו כל דאגה, ויש רק התענוג הגדול, הנצחי, של אהבת מלאכים קטנים כאלה.

פתאום קפץ הילד מעל ברכיו – בחוץ נשמעה צווחת ציפורים והקטן סחב את הסבא אל החלון.  כאן ראו כיצד שלושה עורבים פרחו מן העץ מהר ואחריהם התעופפו באויר נוצות דקות מן הדקות, ומסביב לעץ מסתובבות האמהות השכולות ומבכות את קִנֵי גוזליהם, שהרסו רוצחים טורפים.  הילד לא הבין את מעשה הרצח, וכשהסבא ביאר לו, זלגו דמעות מעיני הקטן.

נכנסה הנכדה.  היא בת עשר, אבל נראית כבת שבע עשרה ויותר, בריאה היא וזריזה.  לבושה שמלה חדשה בצבע אדום חריף, ניגשה למראה ועמד לפניה שעה ארוכה.  הסתכלה, תיקנה את תלבושתה, הביטה מלפנים והסתובבה להביט לאחור, ממש כמו שעושות הגדולות, והסבא לא ידע אם לשמוח או להצטער על זה, שלפניו כבר עומדת האשה שבעתיד, עם כל התשוקות שלה לייפוי והידור חיצוני.

הוא לא התאפק , רמז לבְרוּרָה ופנה בשאלה אליה: – הגידי, בתי! החושבת את, שהחינוך המתוקן ייתן כיוון אחר במהלך המחשבות של הנערה, או היא תישאר גם הלאה כפותה לאותו האליל הנקרא אופנה, עם כל התלוי בה, שגוזל מאת האשה כל כך הרבה מרץ והתפתחות רוחנית?

– חינוך מתוקן! מי יודע? צריך שינוי רדיקלי בכל מהלך החיים והשקפת העולם על האשה!~ עונה לו בְרוּרָה.

האב והבת מבינים יפה איש את רעהו ולא דרוש להם ויכוח ארוך בשביל הסיכום.

גם בהיפגשם לפעמים ברחוב, והוא נושא את כד החלב לחלקו ללקוחות, הם מבינים יפה איש לנפש רעהו.  לה כואב הדבר.  והוא? הוא אינו מתבייש להיות "חלבן" ואף על פי  כן מרגיש איזה עלבון בפוגשו באנשים, שהוא מצא אותם בבואו לכאן בשפל המדרגה, והם הספיקו להתעשר ולשמש עמודי התווך של המושבה ובעלי השפעה מחוץ לגבולותיה, בעומדם על יד ההגה וקברניטים בספינת היישוב.

ומה נשאר לו? ובמה נחשב הוא? איזה מקום תופס "חיים החלבן"? נשאר האידיליה הפורחת באויר, שאין לה שום תוצאה בחיים, אם אין כסף וחסר גם הכוח והמרץ  לו היה אדם אשר מוח בקָדקָדו וכשרון המעשה, לא היה מאבד מה שהיה לו ומגיע לידי המצב הנוכחי.  אין לו כוח לשקול את פעולותיו במשקל הנכון.  לפעמים חסר רק ניד מחשבה אחד כדי לעשות את מעשהו ישר והגיוני, אבל ניד לא בא לעזרתו, הוא מגשש כסומא בארובה, נוטה מן הקו הישר ופעולתו מוטעית.

מי מדריך את האדם במסלול בלתי מוצלח ודוחפהו תמיד לצד הקו העקום? לא עזר לו עמלו, את כל כוח שריריו נתן לעבודה בלתי פוסקת, פנה ימינה ושמאלה וההצלחה ממנו והלאה.  כל שגיאה שהוא עושה, נדמה לו שהיא גדולה מחברתה הקודמת, ואז הוא כבר לא מסתפק בזה שמוציא על עצמו דין, כי שוטה גדול, אלא צועק אל נפשו:

– הריני אדם נורא, נורא באמת!

* * *

מן הבוקר ירד הגשם והצמחים שבגן שתו לרוויה את מי הברכה.  כל הגומות מסביב לשיחים, כל החריצים שבשורות ספגו את מי הגשם בתיאבון והסתירו את הלחות בעומק באדמה לעת מצוא.           

והגשם לא ירד בזעם, אלא לאט לאט וישר, בלי עקיפין, קילוחים קלים כנוצה.  איזו רצינות התרכזה בטבע עם צבעו האפור.

טְרוּ לוּ, טְרוּ לוּ! – מזמזם הגשם ומקשקש על הרעפים ועל התריסים.  השלוליות בחצר משמיעות קול חרישי של שטף קליל ואם מוגף התריס, מטעה הדמיון להאמין שהאוזן שומעת קול זרם קל של נחל שקט.

עננים כבדים נישאים באויר.  אין עקבות שמש בכל הכפר, רק מאחורי היער הוארו החולות באור פלאים.  עיניו של זלצברג נצמדות אל הפינה ההיא ובלבו זז נים של חדווה ועונג.  אבל לועג לעצמו, שהוא משוגע ממראה עיניו – זקן שוטה הוא!

בשם "שוטה" הוא מכנה את עצמו בשעה שנכדתו מביאה אליו את ספריה, כדי שיעזור לה בהכנת שיעור קשה.  הסבא "הטיפשי" יגיל בשמחה, שיוכל להיות לעזר לזו הקטנה, הרצינית בלימודיה.  הוא פותר לה את שאלות החשבון, או עוזר בחזרה על התנ"ך ומתפלא שהגירסא דינקותא עוד לא נשתכחה הימנו.

בנעוריו היה אומנם תלמיד ותיק, אבל במשך השנים הרבות הלכו כל ידיעותיו הרבות והיטשטשו.  והנה כעת, כשנכדתו זקוקה לו, מתברר הכול שוב.  הנכדה חושבת אותו לידען גדול, שכל רז לא זר לו ומקיפה אותו תמיד בשאלות משאלות שונות וחוקרת ודורשת לדעת מה למעלה ומה למטה.  מה נעשה בין כוכבי שמים ומה נעשה בגשם החודר אל האדמה? הוא מתאמץ לענות לה על הכול בדיוק ולא להשאיר עבור מוחה הקטן שום שאלה בלי פתרון.

הוא פותר לקטנה את שאלותיה, אבל את שאלתו הוא, לפתור לא יוכל:

– אימתי ימצא מנוחה פורתא, שאליה כמהה נפשו? מנוחה – זהו אידיאל חייו, והוא יודע, שהיא תבוא באחרונה, אבל עד אז, איך להמשיך ולשאת את העול הקשה על השכם?

אבל כלום יש לו הרשות להתרעם, אם עוד כוחו במותניו לעבוד את עבודתו התמה, הנקייה? הוא רוצה להיות נקי מכל כתם.  לכאורה לא עשה עוול ולא פגע באדם, אבל אי שם במוח נוקב יתוש, המחטט ומחפש עוונות הפזורים כדרדרים על שטח חייו, המתפרש לפניו כשלמה, יקרעו קרעים בשלמה ודוקרים את עיני זיכרונו.

זיכרונות עגומים, זהו הסבל הגדול ביותר שאדם נושא כנטל כבד בחובו, בייחוד בשעה שדרכו כבר נטויה במורד.

אבל גם השריטות והפגימות שבהווה משתרשות עמוק על תלמיד לבב החרושים במכונת הזמן.  אין בבית שלווה אף רגע.  פֶּשֶׁה לא ידעה כי הוא נתן לאדם שבא לבקש הלוואה ממנו את פרוטתו האחרונה, אבל היא הרגישה, שהוא לא השיב את פני המבקש והתחילה מבעוד בוקר עם הטרוניות שלה, הטענות והצעקות.

– משוגעת! – ביטאו שפתיו בלחש, שהיא לא שמעה, אבל לבו נוקפו על הביטוי הזה, ומוטב היה שהיא תיתן לו מכת לחי, משיבהו הלב ככה! – כי מה הוא רוצה ממנה? הלא הוא, ששלל מאיתה את נוחיות החיים ורחבותם, ואם חלתה כעת בעצבים, אין זו אשמתה: קיבל ממנה פעם גם את הטוב, וכשם שמברכין על הטוב מברכין גם על הרע ואסור לו לנזפה אפילו בלבו!

אבל הוא על האָסור אינו שומר.  הנה מציקה לו מאוד, כי איחר לבוא מאיזו ישיבה ולא נותנת לו מנוחה.  בשוכבו הוא מתכסה בשמיכה העבה מעל לראשו, ולוחש חרש:

– קליפּה, קליפּה!

מאין צפות על השפתיים מילות הגנאי הללו כלפי זו, שהוא אף פעם לא פגע בכבודה, לא אמר אף מילה גסה אחת? הוא לא מבין, לא מבין את זאת!

וטענותיה נמשכות ומכאיבות את לבו.  הוא רוצה לשאול אותה, אם לא הקריב לה את החיים, ואם היא אינה חיה בחופש כל ימיה.  עכשיו רע המצב, אבל האם היא יודעת מהדאגות הרבות, העמוסות על שכמו? האם היא יודעת מכל התלבטויותיו למצוא את הקיום ולצאת מן המצב ביושר, בלי חובת, בלי שנגע בפרוטה זרה ומבלי שיחסר לה מאומה, מאומה?

אבל הוא לא שואל אותה כלום, רק הוגה בלבו, שהוא עצמו הרי אינו זקוק להרבה: בגד ישן נושן, זוג סנדלים בימי חול וקסקט שדהה צבעו מזמן.  העיקר שיהיה לו במה לספק את צרכיה, ושלא תדע מחסור בשום דבר הנוגע לבריאותה.

והיא שקט לא יודעת בנפשה, לא ביום ולא בלילה.  פעם מענה אותה קנאה, פעם שנאה לרחוקים ולקרובים.  נושא לרגש כפול זה משמש, כמו תדיר, אותו בן דוד עשיר שלו מירושלים.  הסיבה לשני הרגשות היא גם כן כפולה: עושרו של הלז ומצבו המזהיר בחברה.  הוא עולה ועולה ולבה לא ינוח ולא ישקוט על זה.  יומם ולילה מוצצת עלוקה את הלב, ומכלה שארית כוחותיה.

* * *

חיים זלצברג הלך לחפש את עגליו, שנעלמו מן המגרש.  סבב את הכרמים השונים ועלה על הגבעה.  השעה היא שעת שקיעה.  למטה בשדה, השתטח אגם מים ובתוכו אי עם עצי תמרים וכנסייה מוסלמית, שבראשה התרומם מגדל גבוה.  העננים שבאופק הצטברו כהרים גבנונים כחולים-אדמדמים, רק באמצע אחזה להבה את ההרים והציתה בהם אש פלאות.

הנה עמוד אש משתטח בים, הלוך ומתפשט, גם מבין רכסי ההרים ימינה ושמאלה התפשטה ובצבצה הלהבה.  הוא עמד כמוקסם וחיפש לאן האבד השדה ונעלמו הכמים עם הפרדסים.  ולא הבין באיזה אופן פלא התגלגל לכאן מחזה התעתועים, הפטה מורגנה.  זלצברג לא זז ולא נע מרוב התפעלות.  הלא הוא מכיר את המקום היטב, יודע כל פינה שבו, איפה נגמר הכפר ואיפה מתחיל גבול המושבה עם נטיעותיה הרבות.  הכול נעלם מתוך הסביבה והתכסה במים שקטים, מתחת לעבים הלוהטים באש אדומה שבתוך עננים כחולים בהירים מזה וכהים מזה, והאש היא קלה, משתקפת במים ונעה לאטה קדימה, אל החוף, אל הר תלול, עטוף טלית ערב כהה.

לאחר עה קלה, כשכבתה האש בעננים, נעלם האגם וכל הסביבה המוכרת נגלתה לעיניו, ואז פתאום ראה את העגלים שחיפש.  הם לא הרחיקו כלל ללכת, כי אם קפצו מעבר לגדר אחת, נכנסו אל גן זר, שברו שם שני עצים, קלקלו ערוגה שלמה בדורכם עליה ובמועכם השתילים הרכים.

לבו התפלץ בקרבו. – במה ישיב את הגזל הזה? הלא אין אפשרות להחליף אבדה כזאת! והוא בכל זאת מהר לנסות כל שהיא: קשר את העץ הראשון לכלונס, את השני – בד אל בד.  הביא מכשיר ליישר את האדמה הדרוכה ולחזק את השתילים.

איך לסבול את הפסדם של אחרים? במה יכפר את עוון העגלים שלו? והרי הוא עצמו אשם בזה: לא קשר טוב את העגלים אל גזעי העצים שבמגרש, לא הסתכל ולא שמר עליהם כדבעי! היכן הוא שכלו שלו ושיקול דעתו של אדם בוגר? הלא רק בער יעשה שטות כזו!

והוא צועד הלאה בניתוחיו הנפשיים ומחליט שהוא מוזר בכל! כל אי הצלחה קטנה או גדולה מלווה זרות משונה.  עכשיו על הפרק עומדת שאלת עודף החלב: כל הפרות המליטו וקונים אינם בנמצא.  הוא רודף אחריהם בכל מיני תחבולות.  לא נאה לו לבוא בהצעה לבתים ומחפש את הקונה כלאחר יד ברחוב.  הולך לו לאיזה מקום, ועיניו תרות בינתיים אחרי איש או אשה, שהוא חושב להשיג אצלם הזמנה לחלב.  רואה את אחד מאלה יורד למטה; הוא ממהר צעדיו לשם כאילו לרגלי ענייניו וכשהשיגו, נכנס בשיחה על איזה עניין צדדי ובעקיפין נוגע בשאלה החלב.  באופן כזה הוא יודע אם יש להציע חלב או לא.

לפעמים באה אליו איזו קונה, שרוצה חלב בחיר יותר נמוך מכפי שמוכרים אחרים.  הוא לא מסכים.   וגם דבר זה נראה לו בלתי הגיוני, כי מהתוצרת הוא פודה הרבה פחות.  לזה נוספות תלונות אשתו על "העבודה הנבזה" ועל "עבודת הפרך" של עשיית חמאה וגבינה. – "על כל שונאיה עבודה כזו!"

הוא מכיר בצדקת תלונותיה, שלא קל לה הדבר הזה וציפייתו לקוני חלב מגיעה לידי שטות כזו, שכל הנכנס לחצר, כל צעד שהוא שומע מתקרב אל המדרגה, נדמה לו ששם הולך קונה לחלב.

הוא מתבייש בפני קטנות זו וחושב אותה לאחד מאופני הירידה הגדולה שלו במדרון.

 

פרק י"ד

יצאה סוף סוף לפועל ההלוואה שלו.  קודם קיבל את הקושן על הבית, אחרי כן הסתדרה המשכנתא.

בהתייעצות משפחתית הוחלט ש"אמא" נוסעת עוד לפני פסח לוינה יחד עם משפחת זהבי, השבה לגרמניה.  הם ימסרו אותה בוינה לידי מכירה אחת שלהם, הדואגת ומתמסרת לחולים מארץ ישראל.  זו תיקח את ה"אמא" תחת חסותה ותדאג לה על צד היותר טוב.

לנהל כאן את משק הבית, ידרשו את מלכה פריש, שתבוא מן הקבוצה.  בטח תעשה להם זאת הקבוצה, כשצִמְחִיָה תעמוד על צד הדרישה.  הלא צִמְחִיָה עצמה אינה יכולה לעזוב את אפרוחיה ולבוא לעזרת אבא!

על בְּרוּרָה הוטל לערוך את המכתב לאחותה וגם אבא יכתוב משלו בקשה רשמית להנהלת הקבוצה.

פֶּשֶׁה התחילה בהכנות לנסיעה, כשהבת עוזרת על ידה, קונה ומייעצת.  הוא זלצברג עצמו, ממשיך בעבודתו, פעם ברשלנות ופעם במרץ מוכפל, ועל פי רוב בדפיקות לב, הגוברות עם המחשבה עם אודות הנסיעה.

הנה נוסעת היא ונפרדת ממנו, מן הילדות ומכל האנשים שביניהם נמצאה עשרות בשנים, מבלי הרחק ללכת, והיא זרה להם וגם הוא זר.  עוברים מכירים וגם ידידים מן הימים הראשונים והפגישה מלאה אדישות.  והנה הדור הצעיר, שגדל לעיניו – זוגות זוגות הם נוהרים לקראת ערב לאורך הרחוב הראשי.  רבים מהם הוא ראה על ספסל הלימודים.  כעת רובם אבות לילדים ובעלי פרדסים.  עוברים על פניו זקופים ויהירים ומעיפים מבט של ביטול על משאו – שני כדי חלב למכירה.

הוא כאילו עובר אצל החיים ולא בתוכם.  הכול סואן ורועש.  המושבה הולכת וגדלה; יום יום מתחילים בבניין בתים חדשים; באים יחידים וחברות, קונים אדמה ונוטעים פרדסים.  בנויות הגבעות מסביב, הרחובות מתרבים, מתפשטים לאורך ולרוחב המושבה, משתפרים ומשתכללים.  במקום שעברו לפני שנה שנתיים בחול עמוק, ועמד שם איזו חורבה, בנויים עתה בתים לתפארה, שורות של חנויות, ואי שם נראה כעין ארמון עם גן – פַּרק בנוסח אנגלי.

הרחובות הצדדים נטועים עצים מצלים משני הצדדים.  הבתים מיופים ומשופרים.  עוד מעטות הגינות שם, אבל יש התחלה, ודווקא באיזו פינה צדדית יצרה יד חרוצה סביב לבית קטן, גינת פלאים.  כולה טבולה פרחים וערוגות פנטסטיות וגדר ירוקה עם שריגים עדינים מכוסים פרחי חמד.

בשנים מועטות צמח כל העושר הזה בתוך המושבה וסביבה.  העבודה והמלאכה רותחות בתוכה.  הדור הישן והדור החדש, וכל הנוער שמקרוב בא להשתתף בבניין, כולם עסוקים וגורפים באופנים שונים את האבנים לבניין האומה.  כאן לא קול יעקוב בלבד נשמע ביצירה, אלא שיתוף ידיו, אשר כידי עֵשָׂו ממש, הן אוחזות במעדר והופכות בחריצות את רגבי האדמה הקשה, השוממה, ומכשירות אותה להתחדשות ולפריחה.  מה אכפת אם הוא, חיים זלצברג, דרכו בצד, אם נחבא אל הכלים, עובד לו בחשאי וסובל את דחקו? צער היחיד וגם צער הכלל אינם כלום לעומת כשרון היצירה שהתגלה בעם עם שובו לארצו! העצמות שהיו פזורות בבקעת הגולה, שב אליהן לשדן, לֵחָן, ונעשו מוכשרות לחיים של יצירה מוחשית.

בצד הרחוב שהוא עובר, חופרים חלוצים תעלה ארוכה ושרים מתוך שמחת העבודה.

– בחור חמד! – פונה זלצברג לאחד מהם – כמה פועלים כעת במושבה?

– למעלה מאלף איש!

– בלי עין רעה! – אומר הוא בהיפרדו מן הבחורים וחושב בלבו: אמנם יש מהם שחוזרים עם השפל והגלים נושאים חזרה מן החוף חול ואבנים וזיפזיף הדרושים לבניין.    אבל גם אלה אינם אבודים בשבילנו, הם יתרוממו פעם שנית ושוב ישובו עם הגלים אל החוף הזה לבנות את המקלט.

* * *

מתוך ההכנות הרבות לנסיעה פֶּשֶׁה עצבנית יותר.  נדמה לו כי פֶּשֶׁה חולה ולבו נפל בקרבו.  כשהקי. משנתו בבוקר השכם, הוא שמע כי היא נאנחת.  קפץ מן המיטה וניגש לשאול מה לה.  במקום תשובה היא גונחת וכל גניחה קורעת את לבו – הוא לא שמר עליה אתמול ונתן לה להתעייף יותר מדי! – קובל זלצברג עך עצמו וניגש לטפל בה אמו שמטפלים בילד קטן.  ככה הוא הרגיל אותה והרגל נעשה אצלו טבע, ובלי עזרתו אינה יכולה לזוז.  רק יסיח את דעתו רגע ממנה והנה נוע יתנועעו המיתרים ושיר התוגה ישמע בכל הפינות.  יחסו אליה עדין ורך.  והוא חושב הרבה על עברה בבית הוריה העשירים, לא הוא פינק אותה.  החיים בנעוריה פינקו אותה – בת יחידה להורים עשירים היתה פֶּשֶׁה.  הוא עצמו קיבל נדוניה גדולה.  הוא, בחור משכיל בעל תעודה, רודף אחרי שמלה, אחר הנערה היפה, שכלום לא למדה, כלום לא ידעה, אבל לבשה בטעם, הסתרקה יפה.  אחרי מה רדף הוא – אחרי הנערה היפה או אחרי הנדוניה השמנה? לא היה אכפת לו, שהיא כלום לא למדה ולא ידעה.  ולה היו עיניים כחולות, מלבבות, כל זה היה מספיק כדי לקנות לב צעיר בן עשרים ושתים שידע כבר כְּמוּסֵי אהבה.  מי זה חושב על חברה נבונה? לא תבונת האשה ולא התפתחותה הרוחנית מושכת לב גבר, רק החיצוניות שלה, השמלה הנאה או גנדרנותה.  לו התחתן אפילו הרבה יותר זקן, לא יכול היה לתפוס יותר, כי איזה גורל עיוור דוחף את הגבר לאשה זו דווקא ולא לאחרת טובה הימנה.

החרטה באה תמיד לאחר זמן, כשאין להשיג ואין לתקן והפצע לא יכול להירפא אף פעם.

איך בכל זאת הוא נשאר נאמן לה ומסור, אף על פי שהיא מפקפקת בזה והנקודה העיקרית שעליה מסתובבת מחלת העצבים שלה היא זו, שהוא אינו נאמן לה, לא היה נאמן מעודו ולא אהב אותה מעודו.  באמצע הלילה היא לפעמים מעוררת אותו משנתו ומתחילה לבלבל את מוחו בזיכרונות רחוקים, שהיא מחפשת בהם אסמכתא לאי נאמנותו אליה.  הוא התמסר פעם לאמו יותר מדיף, פעם לגיסתו, עכשיו אוהב יותר את הבנות.  מסור הוא לכל אדם קרוב ורחוק רק לא מסור לה!

כל הלטיפות והפיוסים ודברי הרוך והחיבה אינם מרככים את לבה, והעצבנות הולכת וגדלה עד אין שיעור והיא בשלה כמו תמיד: הוא יוביל אותה עד הקבר ואחר ישמח שהתפטר ממנה ויתחתן בצעירה ויפה.

חוכמות כאלה היא לא מונעת להשמיע גם באוזני זרים.  רגילה להאריך בדיבור.  מה שניתן לבטא במילים אחדות, היא יכולה לעכב אדם שעה תמימה בפטפוטי הבל, עד שהוא מתפקע ממש, ואבוד עצות הוא שואל את נפשו: מה לעשות, איך ללמדה קצת היגיון, לדבר אל העניין ולבוא לנקודה הרצויה מבלי לטחון קמחא ומבלי לשפוך מים אל הכברה?

אם היא אומרת פעם להתערב בשיחה על ספרות או על פוליטיקה הוא מתבלבל ממש, כי יודע הוא מראש את מצבו הקשה: או יצטרך לתקן, להכניס הערות ופִּלְפְּלָא חֲרִיפְתָא למען הצדק במקצת או זרות דבריה באוזני השומע, ולעשות ככה שהיא לא תרגיש כמה הוא סובל מטיפשותה.

כשהולך האורח והשעה מאוחרת, הוא מצטער על זה שהיא עדיין לא הלכה לשכב.  מזרז אותה, מציע לה את המיטות ומביא לה מן המטבח כוס חלב חם, שתשתה לפני השינה.  הוא מאושר אם היא שומעת בקולו, שותה את החלב ונרדמת מהר ונשימתה שקטה בשנתה.

בקומו בבוקר השכם ובהתלבשו בחשאי, הוא נושא ביד את נעליו ויוצא יחף מן החדר וסוגר אחריו את הדלת בלאט, לבל תתעורר.  כשהוא גומר את חליבת הפרות ומכניס את החלב הביתה, מוביל אחר כך את הפרות אל העדר ושב, ועדיין היא ישנה, הוא מצית אש בפתילייה, מרתיח את החלב ומכין לה כוס תה או קקאו.

כל שאיפתו כעת, זוהי בריאותה.  תצא בשלום לדרכה ותשוב בשלום, ויוכל לגמור איתה בשלווה את דרך החיים עד הסוף.  היא סבלה די – צריך כל הכוחות, להמציא לה עתה רפואה ושלווה!

הוא מוזג תה.  את הכוס שלו הוא מכניס לחדר האוכל ומעמיד על השולחן, ואת כוסה מכניס לה לחדר השינה.  ברור לו שהיא כבר לא ישנה, אלא שקשה לה לקום, כי כל החולשה הגדולה מורגשת אצלה בבוקר, זוהי התכונה הרגילה של מחלת העצבים, שדווקא אחרי מנוחת הלילה הם רצוצים ושבורים – סובלת המסכנה שלו, תמיד היא סובלת!

לעיתים יש לחיים זלצברג רגש כזה, שכל מאורע חיים, כל מחזה, נראה לו כאילו הם כתובים בספר, או זה צריך לשמש חומר עבור סופר.  הלך לביקור אבלים, האב המתאבל הוא זקן והבן היחיד שמת, היה מלא אומץ וגבורה, צעיר לימים, שעזב אשה רכה ועדינה עם שני פעוטים חלשים ומפונקים.  כעת הזקן יצטרך לכלכל אותם ולדאוג לקיומם, בשעה שהוא עצמו חלש הנהו ומתקיים בנס.

הנה גם האלמנה הצעירה יושבת על שרפרף בריחוק מקום קצת מן הזקן.  תינוקת על ידה מחפשת את השד, וילד כבן שלוש נדחק אליה, מביט בה בצער ומתחנן:

– אמא, אל תבכי! למה את בוכה ככה?

ודמעות האשה השכולה ניגרות יותר ויותר.

– בוריה, בוריצ'קה! איך אתחיל בלעדיך את החיים מחדש, בלי עוז ובלי תומך?

האומללה לא הרגישה ברגע זה בילדיה ולא במסובין.  האנחה התפרצה מאליה ותשבור לבבות.

לאחר מחזות התוגה של החיים, הוא נפגש במראות טבע משקיטים ומנחמים והוא חושב: מה טוב היה לצייר תמונות אלה, לבל יגידו אנשים שענייה היא ארצנו במראות הטבע! והנה היופי פרוש לכל אשר תנשאנה עיניו והוא נצמד אל המראות ודמו בעוקרים נוזל במהירות, כל זמן שהוא מזין את עיניו ביופי הזה.

את כל מחזות החיים היה רוצה להכניס לתוך ספר.  ולפעמים להיפך: כשהוא קורא בספרף נדמה לו שכל המתואר בו, מעצם החיים לקוח, לא מהרהורי לב הסופר בלבד.  הוא אוהב ספר טוב, בולע אותו בנשימה אחת ואחרי כן מתהלך כמה ימים טעון רשמים חזקים, ונדמה לו, כי לא מן השורות המודפסות הוא קלט את הרגשותיו החזקים, אלא ראה את המחזות על הגד של הראינוע ושם התרשמו במוחו.  הוא מחליט, שהחיים והספר היינו הך, שם סבל וכאן סבל.  כי אין חיים בלי סבל ואין תיאורי חיים, שיכולים להשתמט ממנו.

רק בעבודה יש מקום לשביעות הרצון.  גומר את הרפת ונכנס אל הגן, או אל הירקות מצד זה, או אל גינת הפרחים מצד השני.  הגיע תור העברת העציצים, הוא רוצה גם כאן להשאיר סדר גמור לפני נסיעתו.  בעוד שבוע אולי תבוא מלכה לקחת את המשק בידיה.  הוא רוצה שהכול יהיה בסדר לפני בואה.

הוא מביא אדמה חדשה, מערבב אותה בזבל ישן ומעביר לתוך כלים חדשים את כל אותם הצמחים, שצר להם המקום בקודמים.  גמר להעביר את העציצים וניגש לערוגות, מנקה אותן, גורף את האדמה ומיישרה.   מרים כל עלה, כל חתיכת עץ או ברזל, פרח נובל או שורש מיובש.  וכשגמר את הכול ועיניו נהנו מן הסדר והניקיון של גינתו, הוא נזכר בנסיעת פֶּשֶׁה והלב ספק והתכווץ, כאילו נידון לאיזה משפט קשה עם עוזבה את הבית.

* * *

הוא חולה.  ועוד טרם שהגדיר הרופא כי מחלתו רצינית היא, הוא ידע זאת בבירור, על פי ההתקפה החזקה ועל פי החום שאינו רוצה לרדת.  תקפתהו בלילה אחד קדחת חזקה, אחרי כן בא שיעול שלא הרפה ממנו.  הרופא לא קבע ביום הראשון של המחלה, אבל הוא העמיד לעצמו את הדיאגנוזה והיה לו ברור, שקיבל דלקת הריאות.  על פי הצמרמורת החזקה והשיעול המחניק, הוא ידע שהצרה אצלו בריאות ואם תמשיך, בוודאי  יצטרכו לדחות את הנסיעה, מה שיפיע לרע על פֶּשֶׁה שלו! הרי הכול מוכן אצלם לנסיעה, גם הכרטיס הוכן לאונייה, שתפליג בעוד ימים תשעה – היבריא עד אז?

בטיפול עם חולה, פֶּשֶׁה אינה מנוסה.  על כל הוויתה פרושה כבר עננה שחורה מרוב דאגה לשלומו, אבל לעזור לו הרבה היא לא יכולה.  על זמן הרפואות הוא משגיח בעצמו, לקשור התחבושות בא חתנו, אבל גם את המזון אינה מסוגלת להכין לו לפי דרישת הרופא, ולכן הוחלט כי אליהם תעבור הבת הגדולה, עם ילדיה, והיא תיתן לו את הטיפול הדרוש לאב. בְּרוּרָה מוכשרת לכך ומבינה טיפול בחולים, הרופא מרוצה ממנה ועל ידה הוא מוסר כעת את כל הפקודות. 

זלצברג מאשים את עצמו במחלתו: הוא יצא בבוקר השכם החוצה מבלי ללבוש בגד חם.  היה קור חזק ורוח בלתי מצויה נשבה והוא עמד ברוח זו לקצור בקיה לפרות ממגרשו, מבלי לשים לב אל הקור החודר עצמות.  נצנצה מחשבה על התקררות ואמנם  ההתקפה באה לאחר שלושים ושש שעות בדיוק, ותיכף בצורה חריפה כזו שהתעורר החשש של סכנה.  הוא חושב שהיה ודאי מקבל את המחלה בשוויון נפש, אלמלא הצורך עכשיו בנסיעה.  כי מה בעיקר יש לחשוש מפני המחלה וגם מפני המוות? הלא באמת ככה טוב, אם יוקח אדם מעולמו מתוך העבודה עצמה, טרם שיגיע לימי זִקנה חולשה ואיבוד החושים.  טוב מאוד למות טרם שהוא נופל למשא על אחרים!

חבל לו על הצער שמותו יגרום לנשארים! אבל במשך הזמן תישכח האבדה, הבנות תפנינה לענייניהן – ופֶּשֶׁה? לפֶּשֶׁה הוא יחסר אמנם יותר, אבל גם היא תתרגל ותסתגל לחיי יחידה.  יצווה כי ימכרו הכול ויסדרו אותה על הכסף הזה ככה, שאיש לא יוכל לחיות ברווחה.  לא יחסר לה אחרי מותו רק השירות שלו בלבד, אבל תחת זה יסתלק האובייקט, הנושא העיקרי להתרגזות, ולא יהיה מקום לדמיון על דבר אי נאמנותו ועל דבר יחסו הרע אליה, דווקא אליה, בשעה שהוא מיטיב עם אחרים! כשלא יהיו לה חובות בית ותלונות בית, עצביה יהיו יותר שקטים משהם בנוכחותו.

וכאן הוא חוזר לעצמו ומעמיד לו שאלה, מה הוא עשה בחיים ואיזו תועלת הביא לעם ולארץ? אינו יכול בשום אופן לסכם את פעולותיו, רק יודע כי הוא שימש אחת האבנים הבלתי מסותתות שהצטברו בערמה למטרת הבניין – לא תוכר האבן האחת!

הוא לא נוצר לגדולות! לא הביא תועלת לציבור, כמו שלא הביא לעצמו.  לא יכול להקים רעש, לזרוק אבנים בעיניים.  עבודתו לא היתה ניכרת, רק בלב עממו שאיפות וכבו.  ההרגשה היתה שכוחו פעוט ודל ולא שווה להעמידו בניסיון.

הרופא בדק ודפק, דפק והקשיב, לבסוף אמר:

– נו טוב, מחלתו מר זלצברג תעבור מהר! הדלקת היא רק על צד אחד!

אבל בלילה התגבר אצלו עוד יותר השיעול החזק גם בלאו הכי.  וכשהתעורר מתרדמה קלה, חש שוב צמרמורת בכל גופו, אז הוא ידע כי גם בצד השני מתחילה הדלקת והרצינות שבמחלות הולכת וגוברת, ושכעת צריכים כבר להביט ישר בפני הסוף.

חלש ורפה מאוד.  מה יש בלב – רחמים או בוז לעצמו? בכל אופן, מתבייש בפני חולשתו, מתבייש שהוא, חיים זלצברג, החזק והגיבור, שמעולם לא סבל במחלה רצינית, שוכב ככה רפה אונים.  הוא מתבייש בפני כל הניגש אליו, כי לו נדמה, שריח מחלתו, ריח דעתו וכיחו נודף מסביב למיטתו וזה מעורר בחילה בכל הניגש קרוב אליו.

הוא דורש לעיתים קרובות מים לרחיצה.  מתנגב בשקידה, מסתרק ומביא את עצמו בסדר מעט.  לפעמים מגישים לו מראה, והוא רואה את פניו כפני מת, חיוורים ואיומים ועיניו שקועות במעמקים.  הוא אינו מכיר את עצמו ומרתיע הצדה את המראה, שלא יביט בו יותר.

ניגשה אליו פֶּשֶׁה.  גם פניה שונו לרע.

– החולה אתה? מרגיש את עצמך לא טוב?

ובתור תשובה באו תלונותיה על זה, שהנה הכול מוכן לנסיעה, והוא פתאום מצא לו זמן לחלות – הלא היא את האונייה תאחר! מזלה הרע – איזה מזל יש לה!

– אל תצטערי, פֶּשֶׁה, זה דבר קל ערך! אם נאחר אונייה זו, תסעי בשנייה!

– כן, אצלך קל ערך הוא, כל דבר הנוגע אלי.  אינך נותן שום חשיבות לעניינים שלי, לכן אני אומללה כל ימי, לכן אני חליתי וחיים אין לי, רק חושך ואפלה – א פינצטער לעבן!

היא בכתה והוא הניע בכתפיו ויתמה בלבו על קוצר הבנה זו, שהיא לא משיגה את מצב הדברים הנוכחי.  נדמה לו קודם שהיא חוששת מאוד למצבו.  היא נאנחת בלילות ומתענה בנדודי שינה.  נזהר היה מאוד שלא יטריח אותה בלילה, לא יעיר בשעה שנחוצה לו עזרתה.  הוא סובל ומתאפק, עד שהיא היתה מתעוררת מעצמה ואז היה מבקש ממנה את הנחוץ לו.

לילותיו נעשו עתה קשים יותר ויותר.  בלילות מציק לו השיעול, עד שאינו מוצא מנוחה לגופו הרצוץ  רק ברגעי השינה הוטב לו, בייחוד אם את השינה מלווה איזה חלום נעים.  ואצלו מרובים בשעת חומו החלומות וההזיות על עציו ופרותיו, עגליו ונכדיו ואינו יודע אם בהקיץ או בחלום הוא רואה את המחזות הללו, המתערבבים בפלאי טבע נהדרים, בהררי עד ובמעיינות פלאים.  כשמתעורר, גז הכול וחבל על הקסמים הלוו שנעלמו מנגד עיניו הפקוחות.

* * *

בוקר פושר וחם של חודש אדר.  זלצברג רואה דרך החלון את השמים בלי צבע וגוון, רק רשת של עננים הסתלסלה ונתלתה באויר והסתירה את השמש.  עמד שקט ביקום, גם העורבים עפים שם מבלי השמיע קול.  נגד חלונו עומד תות ענקי, כמעט עוד בשלכת, רק זעיר שם זעיר שם מבצבצים עלים רכים.  כל ענפיו סבוכים ומסובכים וזלצברג הצטער מאוד שלא גזם את התות השנה, שלא הספיק לגזום אותו טרם שנפל למשכב.  לא נתן לו צורה הגונה אלא עזב אותו בפראותו.

יום קשה.  נשימתו כבדה יותר ומלכה פריש, שבאה בזמן כפי הבטחתה ומיד החליפה את כל המטפלים הקודמים – מצאה עתה לנחוץ לקרוא לרופא שלא בשעה הרגילה; גם התייעצה בבית והוחלט לשלוח טלגרמה לצִמְחִיָה שתבוא, מפני שהעניין נחוץ מאוד.  זלצברג לא ידע מכל זה.  לא ידע שהרופא, בהרגיעו את כולם, הכפיל בכל זאת את מידת זריקות הקמפור היום יומיות.

 אצלו מסתובבים הנכדים שלו.  הקטן ניגש ושואל אותו:

– סבא, מתי תהיה כבר בריא?

– עוד מעט, חביב! האם יותר טוב כשהסבא הוא בריא?

– מובן שיותר טוב! – הלא אתה מטייל איתנו, עושה לנו צעצועים וגם מתקן פטישים!

והילד פורש סדרה שלמה של הנאות הבאות מידי הסבא ואינו מתפלא כלל, שהסבא אינו מנשק אותו, שהסבא נזהר מנגוע בו.  גם אינו יודע שלדבר איתם קשה לו, כי עומדות הדמעות להתפרץ.

הנה הם כולם מסתובבים סביבו, והוא ילך מהם באחד הימים, יקרום להם צער וישאיר פצע עמוק בלבבות, והוא הלא אשם במותו, שלא נזהר מפני הקור והפקיר את עצמו לרוח שאינה מצויה.  הן לא יודעות את הסוד הזה, גם לא יודעות את הרגשתו, הן לא רואות את הסכנה שמתקרב הסוף.  וטוב ככה, שבלי טרגדיות קודמות יבוא הגמר!

והוא שגה.  לא ידע שסכנת מצבו גלויה ובחדרים האחרים הולכים אנשים כצללים ובוכים מיואשים.

בלילה הוא נבהל, כי נשימתו נעצרה פתאום.  לא יכול להשתעל ולא להוציא את הכיח המחניק אותו.  כל גופו כאילו נושם בתוך מלקחיים לוחצים.  הוא שכב ככה כשעה קלה, עד שהתחיל לנשום ולשאוף אויר.  כשהתעוררה פֶּשֶׁה וגם מלכה נכנסה מן החסר השני, הוא לא סיפר להן כלום ושתה את הרפואה בגיחוך על פניו החיוורים.

בבוקר הביטו עליו דרך החלון שמים בהירים.  ציפור קטנה התדפקה בשמשה – צפרא טבא! ופרחה הזעירה.

הרופא בא בשעה יותר מוקדמת מכפי הרגיל.  וכשפֶּשֶׁה שאלה על המצב, הוא לא אמר עוד כדרכו שהכול יהיה טוב, אלא אמר שהכול תלוי כעת בלב, אם הלב די חזק.

דיברו בלחש בחדר השני, אבל זלצברג שמע והתייחס לזה בשוויון נפש גמור, כאילו לא הוא עצמו עומד כלפי גזר דין, אלא מישהו אחר נמצא בניסיון קשה, והוא, זלצברג, מן הצד מתבונן מה יעשה בהאחר ההוא.

התחבבה אליו שבעתיים כל המשפחה.  בעיניים צמאות הוא מביט בכל אחד ואחד וצר לו שצִמְחִיָה חסרה כאן.  מלכה מבינה את מי מחפש מבטו והיא בזהירות מסובבת את השיחה ומעירה בו את התקווה שצִמְחִיָה תבוא מחר.  הוא מכיר תודה לכולם עבור התמסרותם ורמונם לעזור ולהקל עליו.

הנה הם כולם סביבו והוא ימות בנשיקה – טוב מוות בנשיקה!

חלונו פתוח לרווחה.  מה יפה הוא היום עם שמיו הכחולים, העמוקים!  זרם של אויר צח מחיה נפשות נישא מן החלון והוא נושם בקלות כזו, כאילו לא היה חולה בריאותיו כלל.

כשאחר יומיים עמדה היללה הגדולה בבית זלצברג, הוא לא ידע מכל הנעשה מסביב.  על פניו הצהובים נח השקו הגדול, הנצחי, שאין לו יותר זעזועים כל שהם.

 

   

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כך במקור.  צ"ל תועיל. [הערת פרויקט בן-יהודה]