_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רַק פִּתְקָה...

נחמה פוחצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

מתוך: עִתּוֹנֵנוּ: עִתּוֹן לַיֶּלֶד וְלַנָּעַר, גליון טז (סב), תרצ"ד, עמ' 6.

 

(מחיי ילדה תימניה)

זה היה בשנה השניה לעליתם מתימן.  שַמְעָה ודודתה יצאו לגור מן המרתף הכללי אל המחסן של הגברת ז., אשר הכניסה אותה לשרות ולא הכבידה עליה את העבודה.  עושה בעצמה הכל, רק היא, שמעה עוזרת על ידה.

לעתים, כשחסרו מים בבית, היתה באה הגברת במבוכה, אבל שמעה, באה מיד לעזרתה.

– אני ארד אל הבאר ואביא מים! 

פקפקה הגברת ואחר כך הסכימה.

– אבל רק חצי פח תמלאי ולא יותר.  השומעת את?

– כן, כן! – והיא מסתלקת עם הפח בזריזות.

 

הדרך היתה נטויה על יד בית הספר ולעתים היה תוקף אותה יצרה להתעכב כאן רגעי מספר ולהקשיב לקולות הערבים שעולים מן החלונות הפתוחים.

על יד גנת הבית שמול בית הספר עומד ספסל מהודק לשני ברושים מרובי צל.  עליו היא מעמידה את הפח, מזדקפת ונועצת עינים סקרניות לחלל החלונות, שבעדם היא רואה ראשים, ראשים עד אין מספר, וגבוה מכלם נראה ראשו של אותו המורה הרזה והיפה, שמבקר לעתים בבית גברתה. 

הוא מדבר לפני ים הראשים ומבאר להם דבר מה בקולו הצלול הרך והנעים.

פתאום השתתק קולו ולבה התחיל דופק בקרבה. – מה זה?  למה כה הורמו המון ידים באויר?

– שולמית!  מצלצל קול המורה.

האח!  את שולמית היא מכירה, זו הילדה בעלת הצמות הארוכות והסרט היפה הקלוע בתוכן...  מה מדברת שם שולמית וקול המורה צוהל לאות הסכמה לדבריה?  כנראה, חכמה שולמית!

 

לבה הקטן של שמעה מִתְכַּוֵץ בהרכיבה את חצי פח המים על ראשה.  ולא על המשא תדאב נפשה, אלא על חוסר היכלת להמצא שם בפנים על הספסל בין יתר הילדות בנות גילה.   האם אינה בת ישראל כשרה ונאמנה כמותן – ומדוע נִטְלָה ממנה הזכות ללמד חכמה ככל הילדות?

הולכת היא שזופת הפנים ושחורת התלתלים, כשהפח מתנועע על ראשה ומאחריה כבר נשמע קול צחוקם העליז של התלמידים והתלמידות שהתפרצו מן המחלקה ומרעישים את האויר.  היא ממהרת את דרכה בצל התותים ולבה נוקפה על האִחור לשוב הביתה, כשגברתה מצפה למים.

*

הרבה ימים ולילות של הרהורים קשים עברו על שמעה לאחר אותו הבֹּקר, עד שהחליטה בנפשה, כי נחוץ לה לגלות את לבה לפני הגברת ולבקשה שתשיג בשבילה פתקה לבית הספר, היא כבר שמעה לא פעם שנחוצה פתקת-כניסה, בלי פתקה אי אפשר.

הגברת מרחמת עליה תמיד ובודאי גם את רצונה זה תעשה בחפץ לב.  האח – מה טוב ומה נעים יהיה אז! – היא תחף את ראשה יום יום, תרחץ יפה בסבון את פניה וגם את רגליה, שתהיינה נקיות;  שמלת השבת תלבש ואת הסנור שתפרה לה הגברת לחג הפסח.  ילקוט תחפש לה וספרים ותרוץ בבקר השכם לבית הספר, רק פתקה, פתקה להשיג – וחסל!

בערב אחד גלתה ברטט את סוד לבה לדודתה, וזו הלמה אותה בגערותיה כרעם על השטות שגמלה בלבה להכנס לבית הספר, – ולחמה מאין ימצא?

ואחרי הגערה קול תחנונים:

היא, הדודה, חלשה ואינה עובדת חָדְשִית, רק יוצאת פעמַים ביום אל המושבה, ממלאה אי אלו פחי מים לבתים וחוזרת אל מעונם בנשימתה הכבדה.

בגרושים אחדים, שהיא מרויחה לא תוכלנה להתפרנס שתי נפשות וביחוד כשעוד חלה עליה שארית החוב של הוצאות הספינה!

הדודה מדברת עוד ועוד, אבל שמעה הקטנה אינה מקשיבה אלא לקול לבה, להיכלה שנהרס שם.  גופה הפעוט רוטט וכר הקש מתרטב מדמעות חמות...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה