הֵד

לזלמן

זָכוֹר אֶזְכֹּר: מֵעֲבָרִים

נִצְּבוּ הָרִים כְּנֵד;

מֵרֹאשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אַרְעִים,

אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים!

וַיַּעַן הֵד.

עָבְרוּ שָׁנִים. הוּעַם הַפָּז,

פְּסָגוֹת הָפְכוּ מִישׁוֹר.

אַךְ הֵד-הָרִים צָלוּל וָעָז

אַךְ הֵד-הָרִים עַתָּה כְּאָז

זָכוֹר אֶזְכֹּר.

אַשְׁרֵי הַלֵּב אֲשֶׁר הִצִּיל

לְיוֹם עֶבְרָה וָאֵיד –

וְלוּ רַק דְּמוּת, וְלוּ רַק צְלִיל,

וְלוּ רַק צֵל-אוֹרָה קַלִּיל,

וְלוּ רַק הֵד.

עין-חרוד, י"ג אייר