נַפְתּוּלִים

אַלְלַי לִי! אַלְלַי... גּוֹבֵר הַיֵּצֶר,

נִמְשָׁכוֹת יָדַי מֵאֲלֵיהֶן

אֶל תִּפְאֶרֶת אֹדֶם וּבָרֶקֶת,

אֶל מִלִּים נָאווֹת כְּאֶבֶן-חֵן.

תְּבַצַּעְנָה אֶת אֲשֶׁר זָמְמוּ,

מַכִּירוֹת הֵן בְּכֹחָן כִּי רָב –

כָּהֲתָה עֵינִי מִשֶּׁפַע זֹהַר

וְאָזְנִי כָּבְדָה מִצְּלִיל זָהָב.

לֹא אֵדַע הַבְחִין בְּאוֹר הַשַּׁחַר,

לֹא אַקְשִׁיב לְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי

לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?!

תרפ"ז