לְאוֹר הַצֹּהַר

כֵּלַי הוּא הָאוֹר שֶׁמִּבַּעַד לַצֹּהַר.

אַךְ רֶגַע הִלְבִּין – וְנָמוֹג.

אֶל שֶׁפַע הַשֶּׁמֶשׁ בְּלֶב-הָרָקִיעַ

בְּאֶפֶס תִּקְוָה אֶעֱרֹג.

הַשֶּׁמֶשׁ! הַשֶּׁמֶשׁ! הָיִית לִי, נִגְלֵית לִי

שׁוֹטֶפֶת, צוֹהֶלֶת, חַמָּה,

מַבְרֶקֶת בַּטַּל, מְרַקֶּדֶת בַּדֶּשֶׁא,

מַזְהֶבֶת בִּזְהַב הַקָּמָה.

יָדַעְתִּי: יָמַי יִתְרוֹקְנוּ וְיַחְוִירוּ

בָּאוֹר הַחִוֵּר וְהָרֵיק.

עַל זֵכֶר הַשֶּׁמֶשׁ מִבַּעַד לַצֹּהַר

בְּאֶפֶס אוֹנִים אֶתְרַפֵּק.

ב' סיון, תרפ"ט