ואולי ישאל השואל: מה לנוּ ולאיטלקי הלז. אשר בראשית המאה השלוש-עשרה יסד אורדן דתי קתולי; מה לנו ולתלמידיו של היום, נושאי רעיונו, הנקראים על שמו “נזירים פרנציסקנים” – דמויות מסוּרבלות המעיקות על מרצפת חוצות בקרית-דוד, או שוכנות לבטח על ראש כרמלנו ותבורנו במבצרי מנזרים, הנבטים כהתראה סתומה אל הבנים השבים לגבולם?
אכן גורל לרעיון כגורל לאדם עלי ארץ. יש רעיונות טהורים שהגשמתם מדליחתם, כמבוּע זה שנדלחו מימיו בערוץ-החומר בדרכם אל הים. כי הרי לא זה היה חזונו של האיש פרנציסק; הוא הטיף לעוני מרצון, לעוני המשחרר; היה משוטט ביערות ועובד את אלוהיו בקול זמרה רמה; היה חובש פצעי מצורעים; חיות וצפרים אהבוהו. האין אחים לו פה בינינו, בקרב עם זר ורחוק, בין אלה אשר אולי את שמו לא שמעו, בין חלוּצי ישראל בדבקותם בטבע ובדלותם העליזה?
פרנציסק ברנדוני נולד בסוף המאה ה- XII, בעיר אסיזי. התקופה היתה תקופת צמיחת הקהלות החפשיות, התהווּת העם האיטלקי, המדבר שׂפה אחת, על ריבוי הדיאַלקטים שבה, שחוקה אחת לו (קוּנסולים בראש, מועצות אזרחים בצדם) ורוח אחת מפעמת אותו. “זרות היו לרוח הזאת עצלות, עצבת מוגת-הלב, סגפנות. בתוך הקהלות התלכּדו וחיו חיי פעילות משוּתפים אפרתים, שהמירו את בדידות טירותיהם בחברה עירונית; אכרים, שביקשו בעיר שחרור מהכבלים הפיאודליים; בעלי מלאכה וסוחרים שמצאו בעיר שדה עבודה פוריה”. הבדלי מעמד טרם התבּלטו וההתנגשויות היו חיצוניות, מלחמות ערים בינהן, שעם היותן תכופות וממושכות נעדרה מהן רשעות המלחמות המודרניות. הלבבות היו נכונים לקראת השלום כמו לקראת המלחמה, שבאה לא עקב ניגוּדים של אידאות ואמוּנות אלא בשל ענינים חמריים מסוּיימים.
את האחדות הזאת הפריעו היחסים שבין העם והכנסיה. חיי מותרות ופריצות המנהגים של “משרתי אלוהים” עוררו התמרמרות עצומה בעם. על עמדתן העויֶנת של הקהלות הגיבו אנשי הכנסיה בהטלת חרם ונדוּי, והקרע הלך והתרחב.
במשפחת אביו, הסוחר האמיד, חי פרנציסק חיי רוָחה. בלמוּדים לא הצטיין. ביחוד לא עלתה לו הכתיבה. וגם כשהיה ראש האורדן היה סימן-הצלב ממלא מקום חתימתו. ביום היה עוזר לאביו בעניני המסחר ואת הערבים בילה בשעשועים בחברת בני-גילו. בן כ' היה כשפרצה מלחמה בין עיר מולדתו אסיזי והעיר הסמוּכה – פרוז’יה. פרנציסק נפל בשבי. בבדידוּת בית-הכּלא שמע בלבו לראשונה קולות סתומים: ספקות עינוּהוּ. ויום אחד – כמה שנים לאחר שחרורו משבי-פרוּז’יה – עזב את בית הוריו והחל חיים חדשים. לבוש קרעים וחפשי מכל התהלך בדרכים ופשט יד לבקש נדבה בשביל בדק בתי-הכנסיות העתיקים. כעין סמל היה בדבר, כעין רמז למפעלו העתיד – תיקוּן הכנסיה הקתולית. היה מטיף באזני העם כאחד השליחים בימים מקדם, אשר בשׂורת מלכות השמים בפיהם. אנשי אסיזי הקשיבו ברצון לדברי בנו של הסוחר העשיר, שבחר בעוני. אחרים נספחו אליו ויצרו את החבר הראשון הקטן של “אביוני אסיזי”. הקשר בינהם היה כולו פנימי, רוחני, לא אחדו אותם כתלי-מנזר או תקנון מסוּים. מספרם הלך ורב ושִמעם עבר את תחומי עיר מולדתם. וגם אויבים לא חסרו להם. כמובן: אבות שבניהם עזבוּם, קרובים מאוּכזבים מירוּשה שנמסרה למפעל דתי וכו'. הבישוף קרא לפרנציסק והוכיח אותו על דרכיו הנלוזות האלה – לשוט בארץ, באפס כל. “אדוני – השיב פרנציסק – אשר קנין לו, נחוצה לו גם חרב, להגן על קנינו”…
בתקופה הזאת חלה פגישת פרנציסק עם האפיפיור אינוקנטי III. אילו היה פרנציסק מטיף לכנסיה לותר על נכסיה היתה מינוּת זו נענשת קשה. אבל לשאיפה האישית לחיות לפי רוח הברית החדשה לא ראה האפיפיור צורך להתנגד ועל כן הסביר פנים לאביון מאסיזי.
המסע לרומא ואישור האפיפיור רוממו את רוח פרנציסק וחבריו. מעתה יכלו להוסיף באין מעצור לקנות נפשות לרעיון העוני. בשביל פרנציסק לא היה העוני הכנעה לגורל, ויתור על-טוב, קרבן, אלא שחרוּר רוחני ופיסי. “הוּא האמין, כי יש אוצרות יקרים מפז והם – שמש, מרחב-שדות, רחמי-אב. רבים ושונים דיברו וכתבו על זה לפניו. אך הוא הראשון חי את הדברים לעיני כל”. ולב העם הלך אחר תורתו. על פני איטליה כולה וגם מחוּצה לה קמוּ “אגוּדות אביונים”. משלחות נשלחו לארצות המזרח להפיץ את הדת הנוצרית בקרב המוסלמים. התפתחות הזאת היו לה גם צללים משלה.
האוטוריטֶטָה האישית של מיסד האורדן לא היתה מספקת עוד. היה הכרח בחוּקת האורדן. עצוּמות היו אכזבתו ומרירות לבו של פרנציסק. כוחותיו הלכו ודלו. מעתה נעשה למיותר לאלה אשר יצר אותם. העם נשאר אמנם נאמן לו, ל“קדוש” שלו, יותר נאמן מאנשי האורדן – מפעל חייו – נאמן עד יום מותו.
קו מיוּחד, ואפייני לספרו של סלבטורי: יחס אישי של המחבר אל הנושא. בשער הפתיחה כתוב: “מוקדש לזכר אמי, ילידת אסיזי, אשר לימדה אותי לאהוב את פרנציסק הקדוש”.
תרפ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.