*
היינריך היינה
הִגִּיעָה הָעֵת
לְנַעֵר מֵעָלַי
טֵרוּף הָעוֹכֵר
נְשָׁמָה.
אָרַךְ הַמִּשְׂחָק שֶׁשִׂחַקְתִּי עִמָּךְ
כְּלֵץ עַל קַרְשֵׁי
הַבָּמָה.
הִרְהִיבוּ עֵינַיִם
בַּדֵי תַפְאוּרוֹת
בְּרֹב צִבְעֵיהֶם הַנָּאוִים.
הָיְתָה אַדַּרְתִּי
מְרֻקֶּמֶת זָהָב,
הָיוּ רִגְשׁוֹתַי
נִשְׂגָּבִים.
כָּלָה הַמַּחֲזֶה.
דָּעֲכוּ הָאוֹרוֹת,
הַקֶּסֶם נָגוֹז
וְנִמְחַק:
אַךְ לָמָּה עֲדַיִן
הַלֵּב הַפּוֹתֶה
כוֹאֵב כְּבִשְׁעַת
הַמִּשְׂחָק?
אֲהָהּ, אֲדֹנָי!
לֹא יָדַעְתִּי נַחֵש
אֲשֶׁר הַגּוֹרָל
לִי יָבִיא.
כִּי אֶת הַלּוּדָר
הַגּוֹסֵס אֲשַׂחֵק
עִם מָוֶת בְּמוֹ
לְבָבִי!..