הקדמה למהדורה הראשונה    🔗

כוונת הספר היא להיות לעזר לנהג, לבעל המכונית ובעיקר למועמד לבחינה בנהגות לשם רכישת הידיעות היסודיות וההכרחיות על המכונית מבלי שיהיה זקוק להסברה נוספת של מדריך או לידיעות מקיפות במכניקה ובחשמל.

תוך נמוק זה אין נקודת הכובד של הספר נחה על פרטי הפרטים המקצועיים של תורת המנוע כי אם על הידיעות הכלליות של המבנה והניהוג החשובות בשביל הַמְעוּנְיָן להכיר את המכונית.

לדעתנו על כל יוצא לדרך להיות מצויד בידיעות היסודיות על עזרה ראשונה, הואיל ואזלת יד, אי־ידיעה או גישה בלתי נכונה עלולים לסכן את חיי הנפגע בעוד שהגשת העזרה הדרושה ברגע הנכון עשויה להציל נפש או למנוע מום.

משום כך הכנסנו פרק על העזרה הראשונה. פרק זה עובד לפי ספרו של ד"ר א. לוי “עזרה ראשונה”.

מתוך כוונה להקל על הנוהג במכונית להחלץ מן המיצר במקרה של קלקול אשר התרחש בשעת נסיעה, נתנו פרק על הגישה לתקלות השכיחות והדורשות טיפול מידי.

בסוף הספר ניתנת הסברה של למעלה מ־250 מונחים מקצועיים.

הואיל ורוב המכוניות בארצנו הן תוצרת ארצות דוברות אנגלית ובפי רבים שגורים מונחים האנגליים, הסתפקנו בתרגום המונחים לשפה זו בלבד.

אשר למונחים, הרי הואיל והם עוד לא נקבעו סופית על־ידי ועד הלשון, השתמשנו בחלקם באלה אשר הוצעו על־ידי הועדה למונחי המכונית ובחלקם באלה אשר הוצעו על־ידי מחברים אחרים (ב. זוסמן, ד. שלונסקי וכו'. עם זאת השתדלנו לשמור על אותם המונחים, אשר התאזרחו כבר ושגורים בשפת המקצוע.

אנו מודים מראש בעד כל בקורת המכוּוֶנת לשכלולו ולשפורו של הספר.

ירושלים, חנוכה תש"ח. י. פיינסוד, פ. שטיינבוק

 

הקדמה למהדורה השניה.    🔗

לפני חמש שנים, בהופיע “המכונית” לראשונה, היה כעין משהו מיותר בעצם הוצאת ספר עברי, המטפל בנושא זה: הממונים על התעבורה בדרכים לא היו מבני עמנו ושפתם לא היתה שפתנו.

ואילו כיום זכינו שספר זה יופיע מחדש במדינת ישראל שדרכיה עבריות במלוא מובן המלה.

מכאן קורת הרוח שבה נגשתי לעריכת הספר לקראת מהדורתו החדשה.

במהדורה זו הוספתי את השיפורים והשיכלולים השונים אשר הוכנסו במשך תקופה זו במכוניות. הפרק על כללי הנסיעה הורחב בהרבה על־ידי הוספת כמה וכמה ציורי־הדגמה, המבליטים את המצבים השונים שבהם עלול הנוהג במכונית להמצא בדרך.

בהזדמנות זו הריני מודה למר ש. סטריק, מירושלים עבור הערותיו שהעיר בקשר עם הפרק הנ"ל.

חידוש נוסף במהדורה זו הוא אוסף שאלות־מבחן, שֶׁתָּקלּנַה בלי ספק על המתכוננים לקבל רשיון נהגות לבדוק את ידיעותיהם.

ותודה מיוחדת למר י. קַלִיסקי, המפקח המחוזי על התעבורה בדרכים, על יחסו החיובי לספר ועל שהעמיד לרשותי את שאלות ותשובות הסיכום הללו.

ירושלים, אלול תש"י

שנה ג' למדינת ישראל. אינג' י. פיינסוד

 

חלק א: הניהוג.    🔗

פרק א: הדוושות והמנופים. המצמד. ההילוכים. הבילום.    🔗

כדי לנהוג במכונית אין אמנם הכרח מוחלט לדעת את פרטי מבנה המנוע, אבל הידיעות הללו תָקֵלְנָה בהרבה על הניהוג ועל השימוש באבזרי הביקורת השונים.

מבנה המנוע, מסירת כוחו לגלגלים ותפקידו של כל אחד החלקים מוסברים בחלק ב‘. בחלק א’ ידובר על הכללים וְהַטֶכְנִיקָה של ניהוג ואילו ובחלק ג' על הטיפול במכונית ובלקויים השכיחים ביותר.

נתחיל בתאור של האברים השונים אשר על הַנֹהג בִּמכונית להפעיל, או לבקר בשעת הנסיעה. אברי הניהוג של המכונית מָפְעָלִים בחלקם בידים – הַהֶגֶה והמנופים: ובחלקם ברגלים – הדוושות. האברים הללו מובלטים בציור 1.

דַוְשׁוֹת הַתְאוּצה וְהַמַצְמֵד (או הַמַקְשֵׁר).

מזון המנוע היא תערובת מבנזין ואויר. במידה שנדרוש מן המכונית עבודה קשה יותר, עלינו לספק למנוע יותר מזון. אנו עושים זאת בעזרת דוושת התאוצה: ככל שנדרוך יותר על דוושה זו, כן יקבל המנוע יותר דלק ויוכל להתאמץ יותר (עֲלִיָּה בשפוע ובמידה מסוימת מהירות גדולה יותר).

סמוך לדוושה זו נמצאת דוושת הבילום, המיועדת לעצור את המכונית בזמן ובמקום הרצוי. על דוושה זו ידובר בפרוטרוט סעיף הבא. הדוושה השלישית היא דוושת הַמַצְמֵד (או המקשר). בעזרת דוושה זו מופעל מיתקן, אשר – כפי ששמו מעיד עליו – מצמיד או קושר את המנוע למערכת ההילוכים ומוסר את תנועת המנוע לגלגלים האחוריים – אופני ההסעה – של המנוע הואיל ותנועת המנוע אינה נמסרת באופן ישיר לאופנים הללו, אלא באמצעות שני מיתקנים: המצמד ומערכת ההילוכים. עקרונו של המצמד מוסבר בציור 2, המבליט כי במצב תקין קשור הציר ההולך לצינת ההילוכים למנוע, אולם בדרוך הנהג על הדוושה, הקפיץ מִתְכַוֵץ והַצַלַחת מפסיקה לְהִצָמֵד אל גלגל התנופה. גל הארכובה ויחד אתו גם גלגל התנופה מנותקים מן הציר המוסר את התנועה לאופני ההסעה ותנועתו של המנוע אינה נמסרת הלאה אע"פ שהלה ממשיך לעבוד.

אם כי מצבו התקין של המצמד הוא מצב הצמדה, אין פירושו של דבר שברגע שהנהג יפסיק לדרוך על דוושת המקשר, תזוז המכונית: קשר נוסף בין המנוע ואופני ההסעה מתגשם בעזרת גלגלי ההילוכים ומנוף ההילוכים. ואמנם אפשר להביא את המכונית למצב שהמנוע יעבוד והמכונית לא תסע אע"פ שדוושת המקשר אינה דרוכה: לפעולה זו של המנוע, כשאין קשר בינו ובין גלגלי ההסעה, קוראים פעולת סרק¹.

דוושת ומנוף הבילום.

בין דושת התאוצה ודוושת המקשר נמצאת דוושת הבילום. אופן פעולתה מוסבר בציור 3: בלחוץ הנהג על הדוושה מתיצב הַזִיז לרחבו², פותח את לסתות הבילום ומהדק אותן לתוף הבילום. הַחִכּוּךְ הנוצר ע“י כך גורם לעצירת המכונית. בעזרת מנוף הבילום – בַּלָם יד – בולם הנהג את המכונית, לפני עזבו אותה, באופן קבוע ע”י מערכת בילום נוספת, הואיל ובהתאם לתחוקת התנועה על כל מכונית להחות מצוידת בשתי מערכות בילום נפרדות ובלתי תלויות אחת בשניה.

הכוונה היא להגדיל את הבטחון הואיל ובמקרה של קלקול במערכת אחת, עומדת לרשות הנהג המערכת השניה. בפרק העוסק בבילום מדובר במפורט על שתי המערכות הנפרדות הללו. דוושת הבילום תמלא את תפקידה רק כל עוד שילחצו עליה, ואילו מנוף הבילום לא יחזור למצבו התקין, אלא אם יעשה זאת הנהג.

מערכת ההילוכים

בו אדם הרוכב על אפניים במעלה ההר ומתאמץ בגבולות יכלתו, לא יוכל לנסוע באותה המהירות, אשר אליה היה מגיע באותה ההתאמצות במישור מאוזן: מהירותו תשתנה לפי שיעור השִׁפוּע. גם המכונית זקוקה לסידור אשר

יאפשר לה לשנות את מהירותה – באותה ההתאמצות של המנוע – בהתאם לִתְנָאֵי הדרך.

טעות היא לחשוב שאת מהירות המכונית אפשר לשנות אך ורק בעזרת דוושת התאוצה, כלומר על־ידי מתן יותר דלק למנוע: מהירות המנוע בשעת פעולת סרק פחותה אמנם בהרבה ממהירותו של המנוע כשדוושת הדלק דרוכה עד תומה, אבל את מהירות המכונית בהתאם לתנאי הדרך (עליה בשפּוע שונה) אפשר לשנות בגבולות די רחבים רק תודות למיתקן נוסף, הנקרא מערכת ההילוכים והמיוסד על העקרון הפשוט שהמהירותיות של שני גלגלי שִּׁנַיִם משולבים הפוכות למספר שִׁניהם.

תנועת המנוע אינה נמסרת, איפוא, (כפי שכבר הזכרנו לעיל) ישר לאופני ההסעה באופן בלתי אמצעי, אלא דרך סידרת גלגלי שִׁניים הנתונים בתוך בית או צינת ההילוכים (ע' ציור 2). [פיסקה זו בסוגרים אינה רלבנטית אם הציורים לא יכללו במהדורה הדיגיטלית. הערת פב“י] מתוך צינה זו בולט מוט, הוא מנוף ההילוכים. בעזרת מנוף זה משלב הנהג את המנוע דרך גלגלי השניים הרצויים וּמְשַׁנֶּה ע”י כך את מהירות המכונית³.

היוצא מזה שיש להבדיל בין פעולת דוושת התאוצה, המספקת למנוע תוספת מזון בהתאם לשיעור ההתאמצות הנדרשת ממנו, ופעולת מנוף ההילוכים המוַסֵת את מהירות המכונית בהתאם לתנאי הדרך.

המנוע עובד, באותה המהירות ומממילא מבצע את אותה העבודה בין אם המכונית נוסעת על כביש טוב ובין שהמסלול הוא בצורת שביל משובש, אבל בעוד שעבודה זו מספיקה לה למכונית לנוע על הכביש החלק במהירות, נאמר של 50 קעלומטרים לשעה, תהיה המהירות בדרך משובשת רק 20, או 15 קילומטרים לשעה ופירושו של דבר: אם כי המנוע נותן אותו הספק (מבצע את אותה כמות העבודה באותו פרק זמן), גלגלי המכונית תסתובבנה לאט יותר.

אברי ביקורת.

לפני שניגש לניסוח כללי הניהוג במכונית, נצביע על כמה מכשירים הקבועים כרגיל על לוח המיתקנים לפני הנהג.

מד־מהירות. מכשיר זה, על־פי־רוב בצורת שעון, מורה על מהירות נסיעת המכונית (בדרך כלל במספר קילומטרים לשעה). בהרבה מכוניות ניתן סמוך למכשיר זה גם מד־דרך, המורה כמה קילומטרים עברה המכונית.

מַדְלַחץ השמן. צורתו החיצונית של מדלחץ השמן מזכירה גם היא שעון. הוא קבוע לפני הנהג על גבי לוח המיתקנים ותעודתו להורות על דרגת הלחץ של שמן הסיכה. הלחץ עולה במקצת במזג אויר קר, אולם זמן מה אחרי שהמנוע עובד ומתחמם, חוזר הלחץ למצבו התקין. במהירות ממוצעת (50 ק"מ לשעה) מגיע הלחץ בערך ל־2 אתמספרות (2 ק“ג על כל ס”מ מרובע). כל הסחה מופרזת של המחוג מעידה על קלקול.

המדחום מיועד למדוד את חום מי הקרור של גלימת המים. על חום המים להיות בין 70⁰ ו90⁰ צלסיוס. אם החום עולה על התקין (הטמפרטורה התקינה של המים היא בדרך כלל סגולית בשביל כל מכונית ומכונית), יש לחקור את הסיבה הואיל ועלית החום פירושה לעתים קרובות קלקול במנוע.

האמפרמטר.

כפי שנראה להלן ניטל זרם החשמל הדרוש במכונית להתנעה, להצתה, תאורה וכו' מסוללת מצברים, הנטענת על ידי מכונת דינמו. מכונה זו מופעלת על־ידי מנוע המכונית.

תעודתו של האמפרמטר היא להראות את קצב טעינת ופריקת המצברים. בשעה שאין כל זרם מופק מן הסוללה, מחוג האמפרמטר מַתְוֶה לאמצע לוח המעלות (0). הסחתו ממצב זה בכיוון אחד מורה על דרגת מטענם של המצברים וההסחה בכיוון הנגדי – על קצב הפריקה.

המצברים נטענים והולכים אמנם ע"י מכונת הדינמו, במשך כל הזמן שהמנוע עובד (פרט לפעולת סרק), אבל בחורף לרגל התצרוכת המופרזת של זרם לשם התאורה, יש לפעמים צורך בטעינה נוספת בשעת חֲנָיַת המכונית )באחד המוסכים).

פרק ב: התנעה וניהוּג.    🔗

הַתְנָעַת המנוע.

בשבתו ע"י ההגה, על הנוהג במכונית להבין שלשם הסעת המכונית דרושות שתי פעולות: להתניע את המנוע ולמסור תנועה זו לאופני ההסעה.

וגם ההיפך נכון: לפני עזבו את המכונית:

א) על הנהג להפסיק – בעזרת מתג חשמלי – את מערכת ההצתה. ע"י כך הוא מונע מן המנוע את האפשרות לפעול.

ב) לבלום את הגלגלים בעזרת מנוף הבילום – בלם יד – בכדי למנוע בעד הסעת המכונית⁴. הפעןלה הראשונה, איפוא, כדי לאפשר את עצם התנעת המנוע תהיה סגירת מעגל ההצתה.

לשם התנעה מצויד כל מנוע במַתנע בצורת מנוע חשמלי. את המנוע הזה מפעיל הנהג ע“י דריכה על דוושת ההתנעה. במכוניות חדישות מתניעים את המנוע בעזרת כפתור התנעה הקבוע בלוח במיתקנים שלפני הנהג. לשם התנעת המנוע מספיק, איפוא, בדרך כלל לדרוך על דוושת ההתנעה, או להפעיל את הכפתור, אולם במזג אויר קר יש לפעמים צורך להפעיל גם את דוושת או כפתור הַמַשְׁנֵק⁵. על כל פנים גם הדריכה על דוושת המתנע וגם הלחיצה על כפתור המשנק לא צריכה לארוך למעלה מכמה שניות. אם המנוע לא התחיל לעבוד, יש לחזור על הדריכה כעבור הפסקה של כמה עשרות שניות. ברגע שהמנוע מתחיל לעבוד, יש להפסיק מיד את הלחיצה על המשנק אחרת יקבל המנוע תערובת עשירה מדי ויתחיל ל”דהור“. “דהירה” זו תפסק מאליה ברגע שהתערובת הנשאבת ע”י המנוע תשוב להֶרְכֵּבָה התקין.

בשעת ההתנעה עובד המנוע פעולת סרק ועל מנוף ההילוכים להיות במצב האדיש. לפני ההתנעה יש תמיד להִוָכַח בזה הואיל ובהרבה מקרים מעביר הנהג, לפני עזבו את המכונית, את מנוף ההילוכים להילוך ראשון.

הסעה והילוך ראשון.

אחרי שהמנוע הופעל ורצוי להתחיל להסיע את המכונית, יש להעביר את מנוף ההילוכים להילוך הראשון. מצב המנוף בשביל כל הילוך מתואר במקרים רבים על גולגולת המנוף (ציור 4). בהתחלה קשה קצת לזכור בעל פה את במצבים הללו, אבל במשך הזמן מתרגלים אליהם עד כדי כך שההסחה הנכונ של המנוף מבוצעת באופן אינסטקטיבי כמעט.

בשעת מעבר ממצב אדיש להילוך ראשון וכמו כן בשעת כל מעבר מהילוך אחד למשנהו יש לדרוך על דוושת המצמד: כפי שכבר הוזכר לעיל מורכבת מערכת ההילוכים מגלגלי שִׁניים והשִׁניים הללו עלולות להשבר עם כל נסיון לעבור מהילוך אחד למשנהו כשדוושת המקשר אינה דרוכה, כלומר בשעה שהמנוע צמוד למערכת ההסעה.

הדלק הנשאב ע“י המנוע הספיק עד כה לפעולת סרק; לשם הסעת המכונית, על המנוע ל”התאמץ" יותר וממילא לקבל יותר דלק. תוספת זו מסַפקים לו ע"י דריכה על דוושת התאוצה.

המנוע מקבל כעת מנת דלק מוגדלת, המהירות מכוּונת להילוך ראשון ומספיק להרפות את המקשר כדי שהמכונית תתחיל לנסוע. אולם אל לשכוח שהגלגלים בלומים ע"י מנוף הבילום ולכן יש לשחרר את המנוף הזה דהיינו להביאו למצבו התקין ועכשיו להחליש אט־אט את הדריכה על דוושת המקשר עד התרה גמורה ובאותה מידה להגדיל את לחץ הרגל (הימנית כרגיל) על דוושת התאוצה: המכונית תזוז.

הפעולות השונות הללו מודגמות בציור 5.

מידת כח הדריכה על הדוושות נקנית אך ורק ע"י נסיון ובדרך כלל מתגנב פחד מסוים בלבו של המתחיל ברגע שמכונית זזה ממקומה. לשם הרחקת הפחד הזה על הנוהג במכונית להזכר שמספיק לדרוך על דוושת המצמד⁶ (ברגל השמאלית), להוריד את הרגל הימנית מדוושת התאוצה ולדרוך בה על דוושת הבילום והמכונית תֵעָצֵר.

לפני שהמכונית תזוז לא לשכוח לסקור אם הדרך פנויה; בשעת הנסיעה לנסוע מצד ימין ולהמנע מלנסוע באמצע הכביש; את ההגה להחזיק בצורה חפשית וטבעית. לסובבו בכיוון המפנה הרצוי, להסתכל קדימה, לא להתרגש, אבל עם זאת להיות דרוך.

מעבר מהילוך ראשון לשני

בשעת המעבר מהילוך ראשון לשני יש לזכור שהמכונית אינה כבר במצב מנוחה: להרפות את הלחיצה על דוושת התאוצה (המכונית לא תעצר כי בכוח התנופה היא תמשיך להתקדם במעט הדלק הניתן לה כמו בשעת פעולת סרק), ללחוץ על דוושת המצמד, להעביר את המנוף להילוך שני, להרפות את דוושת המצמד ולתת דלק ע"י דריכה על דוושת התאוצה.

בשעת המעבר מהילוך אחד לשני יש להחזיק את מנוף ההילוכים במשך שניה אחת או שתים במצב האדיש, אבל אף־על־פי־כן נוטלת כל פעולת ההעברה פחות זמן מן הדרוש לשם תֵאוּרָה.

כל מעבר להילוך גבוה, או נמוך יותר, נעשה לפי אותו הסדר. (הפסקת הלחיצה על דוושת התאוצה, לחיצה על דוושת המצמד והעברת מנוף ההילוכים) יש רק לזכור שבשעת כל מעבר מהילוך קטן לגדול יותר, יש להאיט את המנוע ואילו בשעת מעבר מהילוך גבוה לנמוך יותר, יש להגדיל את מהירותו. המנוע יעבוד לאט יותר בשעת הילוך גבוה ומהר יותר בשעת הילוך נמוך.

ביחד עם זאת יש ליעץ למתחיל לא לנסוע תיכף ומיד במהירות גדלה ביותר: על הנוהג במכונית לזכור שעליו לשלוט בה ותנאי ראש וראשון לכך הוא להכיר אותה ולהתרגל אליה ועובדה היא שקל בהרבה להכיר ולהרגיש את המכונית בהילוך אטי מאשר בהיעלוך מהיר.

אין כל צורך (ואסור אפילו) שהרגל תנוח כל הזמן על דוושת המצמד. מנהג זה עלול לגרום לקלקול מהיר ורציני של מערכת ההצמדה, אולם ביחד עם זאת יש להפעיל את המצמד בכל פעם לפני שעוברים מהילוך אחד למשנהו.

הבילום

הנהג החסכוני ביותר הוא הממעט להשתמש בבלמים. הואיל וכל הפעלה של בלמים עולה בכסף. טוב, איפוא, להתרגל להפסיק את מתן הדלק בעוד מועד כדי שהמכונית תֵעָצֵר מאליה.

זו גם דרך טובה לשמור על מצבם הטוב של הבלמים וזה לשם הבטחה שהם ימלאו את תפקידם במקרה של סכנה.

למערכות הבילום במכוניות המודרניות כוח רב: לחיצה קלה עשויה כבר לפעמים לעצור את המכונית ולכן חשוב מאד שהנהג ירכוש בהקדם האפשרי את מידת הרגישות הדרושה בלחצו על דוושת הבילום, או בהפעילו את מנוף הבילום.

אין להפעיל את הבַּלָמִים באופן פתאומי, אלא בהדרגה, אחרת תאבד המכונית את מסלולה הנכון. בעיקר בשעת סכנה על הנהג לשלוט בעצמו ולא להפעיל את הבלָמים בכוח עִוֵר, אלא להתחשב בעובדה שעל המכונית להשאר בכיוונה הקודם.

יש להביא בחשבון ולזכור שעל מכונית בלומה אין לנהג כל שליטה הואיל ואי אפשר להטות מכונית שגלגליה בלומים: לשם מניעת מעצור פתאומי לא מספיק (ולפעמים אפילו מסוכן) לבלום את המכונית, אלא להיפך: להתיר לרגע קט את הבילוּם ולתת אפשרות להגה להטות את המכונית לכיוון בטוח יותר.

כן יש לזכור שאין לבלום את המכונית כשהיא נמצאת בצד הבלתי נכון של הכביש. במקרה זה יש לעבור בהקדם לצד הנכון. בִילוּם ועצירת המכונית בצד הבלתי נכון של הכביש, הסכנה הכרוכה בהם גדולה בהרבה מאשר במעבר מהיר לצד הנכון של הדרך.

זהירות מיוחדת דרושה בשעת נסיעה על פני כביש רטוב וחלק: בילום נמרץ על גבי אספלט רטוב יכול להוציא את המכונית ממסלולה והיא עלולה להתהפך. במקרים כאלה מוטב להפסיק את מתן הדלק כדי לשמור לכל הפחות על הכיוון הנכון של הרֶכֶב.

הילוך אחורנית

לעתים קרובות יש הכרח להסיע את המכונית אחורנית. למשל: הנהג עצר את המכונית ובינתיים נעצרה לפי מכוניתו מכונית אחרת. כדי לזוז מן המקום לא יכול לבוא בחשבון לנסוע קדימה. הפתרון היחידי הוא להסיע את המכונית אחורנית. כמו כן זקוקים לעתים קרובות לנסיעה אחורנית בשעת מפנה על פרשת דרכים בעלת שטח מצומצם. לפני נסיעה אחורנית יש לעצור את המכונית. אם תהיה תנועה כל שהיא קדימה, עלול להגרם נזק חמור למערכת ההילוכים.

ובכן בכדי להסיע את המכונית אחורנית יש:

א)‎ לעצור את המכונית ולהביא את מנוף ההילוכים למצב האדיש.

ב) לדרוך על דוושת המצמד ולהעביר את המנוף ממצב “אדיש” למצב “אחורנית”.

ג) להסתכל בראי הקבוע לפני מושב הנהג ובמקרה של העדר ראי להפנות את הגוף קצת אחורנית באופן שאפשר יהיה לראות את הנעשה מאחורי המכונית.

ד) להכין את אחת הידים על גבי ההגה ולהשאיר את היד השניה חפשית.

ה) לדרוך בקלות על דוושת התאוצה.

ו) להרפות אט־אט את הדריכה על המצמד. להגביר במקצת את הלחץ על דוושת תאוצה ו… המכונית תוסע אחורנית. להזהר ולא להפנות את הראש קדימה עד שהמכונית נעצר.

ספק גדול אם התכסיס יעלה יפה כבר בפעם הראשונה, אבל אחרי כמה נסיונות נרכש ההרגל של מידות הלחץ על הדוושות וההתאמה של הזמן. בצורת הוראה כללית אפשר להוסיף שאין להיות שקוע בפעולות השונות עד כדי לשכוח להסתכל בראי או אחורנית, או עד כדי אבדן הביקורת על אברי הניהוג השונים ועם זאת להזכר שיש לדאוג גם לחלק הקדמי של המכונית (כנפיים, פנסים וכו').

מקרים שכיחים של נסיעה אחורנית לשם חניה ברחוב או לשם הכנסת המכונית לתוך המוסך מובלטים בציורים 6, 7 ו–10.

עצירת המכונית.

הדרך הטובה ביותר לשם עצירת המכונית היא: להוריד את הרגל מעל דוושת התאוצה; כשהמכונית תאיט את מהלכה ורע קט לפני שהיא תעצר. יש להביא את מנוף ההילוכים למצב האדיש. אחרי נסיון כלשהו מצליחים בדרך זו לעצור את המכונית בגבולות 10–20 ס"מ מן הנקודה הרצויה מבלי להפסיק את פעולת המנוע. לשם הפסקת פעולתו יש כמובן להפסיק את מערכת ההצתה בעזרת המפתח המתאים.

אם הנהג מתכונן, אחרי עצרו את המכונית לעזוב אותה, טוב יעשה אם יעביר את מנוף הילוכים להילוך אחורנית ויפנה את ההגה ימינה במקרה אם פני המכונית בכיוון למורד הכביש ולהילוך הראשון (וההגה שמאלה) אם פני המכונית למעלה הכביש: המנוע, הנשאר ע"י כך צמוד למכונית, ישמש בתור בלם אם במקרה יחול איזשו קלקול במערכת הבילום המופעל על ידי מנוף הבילום.

גם בעצור הנהג את המכונית בכביש ישר, יש ליעץ לו להעביר, לפני עזבו אותה, את מנוף ההילוכים להילוך הראשון.

יש הנוהגים לעצור את המכונית ע"י כך שהם דורכים על דוושת המצמד ובאותה שעה מפעילים את בלם הרגל. שיטה זו נוחה, אולם שום נהג טוב אינו משתמש בה כי אחד הכללים היסודיים בניהוג המכונית הוא להשתמש

בבלמים אך ורק מקרה של הכרח: בכל פעם שמכונית נעצרת באופן פתאומי בלוית קול חריקה, הרי שחלקים הגונים מרפוד הבילום ומהצמיגים השתחק והלך לאבוד.

מאליו ברור שבשעה שיש לבחור בין עצירת המכונית ע"י הבלמים או גרימת אסון, אין להַסֵס אף לרגע להשתמש במערכת הבילום, אבל ככל שימעיטו להשתמש בה בלי צורך הכרחי, כן הוא תהיה יעילה יותר בשעת הצורך.

סימני הנהג, תמרורי התנועה

על הנוהג במכונית להכיר את תמרורי התנועה הקבועים בצדי הרחובות או הניתנים ע“י שוטרי התנועה וכמו כן להכיר ולדעת את הסמנים הקובלים בין הנהגים, סימנים אלה הם כין שפה בין־לאומית ומקובלת בכל רחבי תבל. הם ניתנים בציורים 8, ו–9. חשוב לזכור אותם ולהשתדל לא להטעות את שוטרי התנועה או נהגים אחרים ע”י מתן סימן בלתי נכון או אי־מתן כל סימן: אם הנהג לא יודיע לאלה הנוסעים אחריו שהוא עומד, למשל, לעצור את מכוניתו, או שהוא עומד ליטוֹת ימינה או שמאלה, הרי הוא עלול לגרום ע"י כך להפרעה בתנועה ואפילו לאסון.

בציור 8 מובלטים הסימנים השכיחים הניתנים ע"י שוטרי התנועה; פֵּרוש הסימנים 1 עד 3 הוא שעל הנהג לעצור את מכוניתו; הסימנים 4 עד 6 פֵּרושם„ המעבר חפשי.

בציור 9 ניתנים הסימנים המקובלים בין נוהגי המכויות: הסימנים לפי הפרטים 1 עד 4 מיועדים לשם הבנה בין נהג אחד למשנהו. הסימנים ךפי הפרטים 5 עד 7 מיועדים כלפי שוטרי התנועה. בלוח של תמרורי התנועה ניתן אוסף של שלטים ועליהם סימנים המתריעים על מצב הדרך, אִסור הכניסה לרחובות מסוימים וכו'.

פרק ג: כללי הנסיעה.    🔗

נסיעה במסלול עקום.

לפני מפנה בכביש ובדרך כלל בשעת נסיעה לאורך מסלול עקום, יש לסובב את ההגה ועל־ידי כך להטות את המכונית לאורך המסלול הרצוי, אבל כוח ההתמדה שואף להוציא את המכונית מתוך הֶעָקוּם ולפעמים אפילו להפוך אותה על פניה. תודות לשכלוכים שונים הוגדלה בהרבה יציבותן של המכוניות המודרניות, עם זאת כוח התמדה בעינו עומד, ולכן קיים גבול למהירות במפנה ומשעברה המכונית גבול זה, הוגדל בהרבה מספר הסיכויים למקרה אסון.

היוצא מזה: בשעת מפנה או נסיעה לורך מלול עקום, זהירות משנה!

אם המסלול העקום נמצא כולו בשדה ראייתו של הנהג, אפשר לעברו במהירות המתאימה למבנה הכביש. אולם מן הרגע שחלק הכביש מוסתר מעיניו, על הנהג להביא בחשבון שבכל רגע יכול לופיע לקראתו מאחורי הפינה רכב אחר (בצורת עגלה מתנהלת לאיטה, אוטו משאכבד, או אוטו נוסעים) העלול לחסום את הדרך. על המירות להיות, איפוא, כזו שאפשר יהיה לעצור את המכונית במשך זמן קצר מאד.הואיל ועצירת המכונית במפנה קשה יותר מאשר נסיעה בקו ישר, יש להגדיל את אמצעי הזהירות עוד יותר. כן יש להביא בחשבון שלקראת הנהג עלולה להופיע מאחורי פינה מכונית המתדמת אות המהירות, אשר בה נוסע הוא עצמו ועלול להוָצֵר הכרח לעצור את המכונית באמצע חלק הכביש הנראה לעין. על מהירותו להיות, איפוא, מותאמת לאפשרות זו. מתוך כמה נסיונות אפשר להוָכַך שלא קל כל כך לעצור את המכונית בנקודה הרצויה בשעת נסיעה במסלול עקום ובעיקר בשעת נסיעה מהירה.

נסיעה במסלול עקום

בשעת נסיעה במסלול עקום מסוכן מאד לקצר את הדרך ע“י נסיעה באמצע או בצד הבלתי נכון של הכביש; חלק הגון של אסונות דרכים נגרם ע”י נסיון זה. כמה הדגמות טפוסיות של אופני נסיעה בלתי נכונים מובלטות בציורים 11 ו–12.

מעבר על פני מכונית אחרת

אחד מִתַּהֲלִיכֵי הַמַשְׁבֵּר בשעת הנסיעה הוא מעבר על פני מכונית הנמצאת לפני הנהג. מעבר זה גורם שנה שנה להרבה אסונות ולכן על הנהג להקנות לעצמו את הנסיון הדרוש בשביל התכסיס הזה ולשמור בקפדנות על הכללים הבאים:

א) איתות מדויק וברור. לא להפסיק את האיתות (קול הצופר) אם אין בטחון שהנהג הקדמי קלט אותו. את פניתו של הנהג הקדמי ימינה אי אפשר לפרש תמיד כסימן שהוא קלט את אות האזהרה הואיל ולפעמים הוא יעשה כך מתוך כונה לפנות את הדרך למכונית הבאה לקראתו.

ב) לא להתקרב יתר על המידה למכונית אשר בדעת הנהג לעבור, הואיל ועל ידי כך יסתיר הנהג מעיניו את מראה הדרך ויקשה על עצמו לחזור למסלולו הקודם אם במקרה תופיע לפתע מכונית הבאה לקראתו.

ג) בכדי שלא לסתיר בפניו את מראה הדרך ולאַפשר לעצמו – במקרה של צורך – לשוב מאחורי המכונית הקדמית. על הנהג ליטות, איפוא, שמאלה בעוד מועד.

ד) לא לנסות לעבור על המכונית הקדמית, אלא אם כן יש לפניה כברת דרך פנוי הגונה (200 מטרים בערך). בפני מִפְנִים או מסלולים עקומים מוטב לא לנסות לעבור על פני מכוניות אחרות.

ה) בשעת המעבר לתת הרבה דלק במידה שמצב הכביש מרשה: ע"י כך יקצר הנהג, עד כמה שאפשר, את תהליך המעבר.

ו) אחרי המעבר לא לשוב באופן פתאומי לצד ימין של הכביש: על הנהג להביא בחשבון שהמכונית הנמצאת כעת מאחוריו נוסעת גם היא ועלולה לעלות עליו בכוח תנופתה.

ז) לנסות לעבור רק במקרה של בטחון שמכוניתו של הנהג אמנם מהירה יותר מזו הנמצאת לפניו, או שאין בדעתו של נהג המכונית הקדמית להגדיל את מהירותו.

יחד עם זאת יש להדגיש שגם בידי הנהג אשר על מכוניתו מתכוננים לעבור, היכולת לעזור להגדלת הבטחון: עליו להודיע – ע“י אות מתאים בידו (ע' ציור 9), או ע”י כמה צפירות קצרות – שהוא קלט את אות האזהרה, לפַנות עד כמה שאפשר את הדרך ולא להגדיל את מהירותו הקודמת. אין אמנם חוק הדורש זאת, אולם מתוך נימוס וגם מתוך טעמי בטחון מן הדין שאפילו נהג המכונית הקדמית יקטין במקצת, במקרים כאלה את מהירותו.

הַחְנָיָה

החניה הנכונה של המכונית במקום צבורי או בתוך המוסך נקנית אך ורק ע“י נסיון ממושך. הצפיפות של המכוניות או המקום המוגבל בתוך המוסך מקשים לעתים קרובות לחדור ישר לתוך הריוח הפנוי וברוב המקרים הכניסה אפשרית אך ורק ע”י נסיעה אחורנית.

דומאות לכך מובלטות בציורים 6 ו־10.

תנאים עונתיים

בהתאם לעונות השנה מצב הכביש משתנה ולכן יש לשים לב בכל עונה ועונה לתנאים המיוחדים אשר היא יוצרת.

בימות הגשמים יש לשים לב בארצנו לעובדה שמצב הכביש איננו אחיד: במקום אחד הכביש התיבש כבר ובמקום שני, המוסתר מקרני השמש, הכביש נשאר רטוב, במקום הראשון אפשר להסיע את המכונית במהירות מסוימת בבטחון גמור, אולם במקום השני יקשה עד מאד לשלוט במכונית הנוסעת באותה המהירות.

הגשמים מקלקלים תכופות את הכביש ועוברים לפעמים שבועות עד שהדרך חוזרת למצבה התקין. את הצמיגים הטובים ביותר יש, איפוא, לשמור לראשת האביב.

הקיץ היא העונה הטובה ביותר בשביל המכונית, אולם יש להביא בחשבון שבתקופה זו המים מתנדפים מהר מתוך המצברים והמקרר. להצטייד, איפוא, בקיץ בכמות מספיקה של מים רגילים בשביל המקרר והמים המזוקקים בשביל המצברים.

האויב העקרי של המכונית בעונת הקיץ הוא האבק. קשה אמנם להתגונן בפניו, אולם אפשר להקטין את אי־הנוחיות הנגרמת על ידו בכמה דרכים: להמנע מלנסוע קרוב מדי למכונית אחרת, לא לעבור על פני המכונית הקדמית, אלא אם כן אין האבק מרובה במקום זה וכו'.

בעונת השלכת (נשירת העלים) מכוסה הכביש לעתים קרובות עלים רטובים. הם מהווים סכנה רצינית בשביל המכונית העלולה להתחלק על פניהם. רק נסיעה זהירה מאד עשויה למנוע אסון במקרים אלה.

תנאים עונתיים

עם התקרבות החשכה יש להדליק את האורות: יש לזכור שהאורות אינם מיועדים אך ורק לשם הארת הדרך בפני המכוניות, אלא גם אמצעי אזהרה לגבי מכוניות אחרות.

בשעת ערפל או גשם שוטף להדליק את כל המנורות במילואן.

החורף היא העונה הקשה ביותר בשביל המכוניות: השלג, הקרח והקור מקשים על הנסיעה במידה יוצאת מן הכלל והמכונית מתקלקלת בעונה זו יותר מאשר בכל עונה אחרת.

אם הכביש מכוס שלג, יש לפעמים צורך לציד את הגלגלים בשרשראות, אחרת הם יחליקו מבלי שתהיה להם נקודת אחיזה.

מנקודת מבט בטחון יש להזהר בחורף יותר מאשר בכל עונה אחרת; הנסיעה צריכה להיות מכוונת באופן שלא יהיה צורך להשתמש בבלמים הואיל וגלגל בלום אינו מסתובב, אלא מחליק בכיוון אשר לא ניתן לקבוע מראש.

הוראות כלליות

היה זהיר והשתדל לראות את הנולד!

על הנוהג במכונית לזכור שרק לעתים רחוקות מאד הוא נמצא יחידי על הכביש ואילו על־פי־רוב מצויים שם כלי־רכב והולכי רגל. לעתים קרובות על הנהג להביא בחשבון את התנהגותם של אחרים. קשה למנות את כל האפשרויות היכולות להופיע בדרך ועל הנוהג במכונית להיות מחונן בכעין “חוש שישי” שיעזור לו לנחש מהו המצב העשוי להיווצר תוך כמה שניות. חוש זה מתפתח אמנם במשך הזמן על יסוד נסיון, אבל אין פירושו של דבר שיש לעבור כמה רבבות קילומטרים עד שמסתגלים לאופני התנועה בדרכים!

הזהירות הדרושה נקנית ראשית כל על־ידי ההכרה שהנך יושב ברכב נע, כלומר במשהו בל התמדה גדולה, ושבכל זמן עלול להופיע ההכרח בין־רגע כיצד עליך לנהוג, כדי למנוע אסון.

מכאן שעליך להיות דרוך ומוכן לשקול בקור־רוח ובמהירות את אשר עליך לעשות.

דריכות אין פירושה מתיחות; המתיחות מעייפת והופכת את הנסיעה לעינוי. נוסף לזה במצב של מתיחות צל ההרים נראה כהרים עצמם וממש כמו שאסור לזלזל בכללי הזהירות, אין גם להפריז בחששות מדומים…

והרי כמה דוגמאות: המבליטות כמה שיקולי זהירות:

המכונית הנוסעת לפניך נעצרה (ציור 14). שים לב אם אין ההגה שלה שמאלי כי אם כן הדבר, הרי יתכן שהנהג יפתח את הדלת השמאלית על מנת לצאת מן המכונית. שקול זאת ובעברך על פני המכונית שנעצרה, התרחק ממנה ככל האפשר. בדרך זו אתה מרחיק את האפשרות לפגוע או להפגע.

קבוצת ילדים משחקת בקרבת שפת המדרכה (ציור 15): הָבֵא בחשבון שאת התנהגותם של ילדים שטופים במשחק קשה לנחש מראש: אחד מהם עלול פתאום לפרוץ על הכביש. היה, איפוא, מוכן לקראת אפשרות כזו.

ארצנו בחלקה הגדול הררית ומכאן רבוי הסיבובים הידים. אתה נמצא בקירבת אחד הסיבובים ומאחוריך נוסעת מכונית הרוצה לעבןר עליך (ציור 16). אל תתעקש, האט את מהלכך ותן לה בעבור. מאחורי הסיבוב החד עלולה להופיע מכונית אחרת ותאר לך את המצב אילו מכוניתך אתה וזו המתחרה בך, היו זו בצד זו במקום הסיבוב…

הכביש רטוב. אתה במורד בקירבת סיבוב ולפניך רוכב אופניים. הוא רוצה להוכיח לך שלא תוכל להדביק אותו. הוא דורך על הדוושות ומפעם לפעם הוא מפנה אליך את פניו כשעליהן חיוך המתכוון להקניטך: “בוא נא, הוא חביבי, אם רק תוכל”! האט את המהלך והוצא את התמונה המרגיזה משדה ראייתך. אל תחוס על כמה שניות ותן לו למתחרה ליהנות מנצחונו המדומה. כעבור כמה מאות מטרים תעבור על פניו כשהוא עומד על־יד האופניים שניזוקו: מתוך בהילות הוא התחלק לרוחב הכביש! אילו היית קרוב מאחוריו, ספק אם היית מספיק לבלום את מכוניתך.

בצאתך לדרך, אל תרגיע את עצמך במחשבה: “אין דבר, הכל ילך לישרין”. להיפך התיחס באי־אמון ואפילו בחשדנות כלפי נוסעים וההולכים בכביש. לעתים קרובות מדי תנועותיהם, או מעשיהם נובעים מתוך סיבות שאינך יכול לחזות מראש.

מצוות “אל תעשה”.

כל עבירה על חוקי התנועה או על התבונה נושאת בחובה זרע של תאונה.

הנסיעה בצד הימין של הכביש חובה אפילו בשעה שהכביש פנוי: מכונית יכולה להגיח גם מאחוריך (ציור 18).

אם היא תרצה לעבור עליך, היא לא תוכל לעשות כן. ולא זו בלבד: התנהגותך הבלתי נכונה מולידה אצל חברך לדרך רגש של אי־בטחון ואי בטחון הוא מקור תאונה.

אתה בפני סיבוב חד שמאלי (ציור 19). אל תנסה לקמץ כמה עשרות מטרים על־ידי נסיעה שמאלית מתוך כונה לעבור לצד הימני של הכביש אחרי הסיבוב: הָבא בחשבון שרֶכֶב כלשהו יכול להמצא מאחורי הסיבוב… רק נס יכול למנוע את התאונה וכידוע: “אין סומכין על הנס”.

אל תנסה לעבור על פני מכנוית אחרת בקירבת פרשת דרכים, המכונית, שעל פניה אתה רוצה לעבור, עלולה להסתיר מעיניך רכב אחר המגיח מדרך צדדית (ציור 20).

ההולך ברגל אטי ואתה מהיר. אמנם אין הזיווג הזה עולה יפה, אכל אל תשכח שגם לו הזכות לחצות את הכביש.

שים לב, איפוא, לכיוונו ולמהירותו: אל תעבור בפניו אלא מאחריו. וגם אז שמור על מרחק מסויים בינו ובינך, אחרת הוא עלול להבהל וממילא לאבד את השליטה על מעשיו.(ציור 21).

תפקיד המכונית הוא לחסוך זמן, אבל אל תפריז בשיקול זה. זכור: “אם תמהר, תאחר”. אל תנסה, למשל לחסוך כמה שניות על־ידי תמרון מסוכן (ציור 22), המתנגד לחוקי התנועה וגם לתבונה האלמנטרית.

פרק ד': איך להתנהג במקרה של תאונת דרכים.    🔗

אף נהג אינו מובטח נגד תאונת דרכים, אולם בהרבה מקרים בידיו להגביל במידה ניכרת את ערך נזקי התאונה.

ראשית כל יש לשמור על שקט, קור רוח ושִקול דעת. לעצור את המכונית בהקדם האפשרי הואיל ולפי עקבות האופנים ידון השופט על מהירות המכונית וכושר בלמיה.

עצירת המכונית במקרה של תאונה נדרשת ע"י תחוקת התנועה בדרכים ונוסף לזה הרי היא גם חובה מוסרית.

חובה על הנהג לעצור את המכונית אפילו במקרה שלא ניזוק, אבל שִׁמֵש סיבה בלתי ישירה לתאונה. למשל: רוכב אופנוע עבר על פני מכוניתך ונתקל במכונית אשר הגיחה לקראתו. אמנם לא גרמת לתאונה, לא הזקת ולא ניזקת, ובכל זאת שומה עליך לעצור את מכוניתך.

אם שום אדם לא ניזוק בתאונה, אין העד חייב להודיע על התאונה למשטרה; אבל טוב יעשה אם ינהג כך, הואיל ובזה הוא יקל על גביית עדויות במקרה של חקירה משפטית. אם מי שהוא נפגע, מחויב עד התאונה להגיש עזרה. אם מצבו של הנפגע הורע בגלל אי הגשת עזרה ע"י עד התאונה, תחול על זה האחרון אחריות משפטית. טוב אם כל נהג יעבור קורס (ולו אפילו שטחי) של עזרה ראשונה ומכוניתו תהיה מצוידת בחמרים האלמנטריים לשם הגשת עזרה זו.

יש לזכור שאפילו פצע קטן עלול, ע"י הזנחה, לגרום לסיבוכים רציניים ואפילו למות.

אם מישהו נפצע בתאונה מחייב החוק את עד התאונה להודיע על כך לתחנת המשטרה הקרובה⁷.

אם רצינות הפגיעה נראית לעין, לא להתמהמה ולהכניס את הפצוע לרופא, לבית מרקחת או לבית הקרוב ביותר, אולם לפני הרחקת הפצוע, לשרטט מסביבו בגיר או אפילו באבן חדה קו, אשר לפיו תוכל למשטרה לדון על מצבו של הנפגע לפני שהרחיקו אותו ממקום התאונה. אם ברשות הנהג מצלמה, אל יפקפק לעשות צילום של הנפגע לפני שנגעו בו.

במקרה של תאונה יש אמנם להשאיר את המכוניות באותו מצב עד הגיע המשטרה, אולם במקרה של פקוח נפש, אין להסס להשתמש באחת המכוניות לשם העברת הפצוע; לפני הזזת המכונית לסמן את המצב אשר בו היא נמצאה בשעת התאונה. להעביר את הפצוע בזהירות, להניחו על הצד הפוע פחות; במקרה של פצע פתוח לא לגעת בו בידים, אלא אך ורק בתחבושת עקורה (סטרילית) וגם זה רק במקרה של איבוד דם.אם הפצוע במצב התעלפות, להתיר את הכפתורים ואת החגורות, להניח את הנפגע במצב מאוזן ולנהוג בזהירות: שמא נגרמה ההתעלפות ע"י שבר בקדקוד. לשמור על הנפגע מפני סקרנים סתם.

אין ליעץ להכניס מים או איזה שהוא נוזל אחר לפי המתעלף: בהרבה מקרים זה יכול רק להזיק.

לשים לב למספר המכונית אשר גרמה, נפגעה או השתתפה באיזה שהוא אופן בתאונה.

לדאוג לכך שאפשר יהיה לקרוא בשמות העדים אשר נוכחו בשעת התאונה וכמו כן למקום ולמצב בהם נמצאו העדים אותה שעה.

להשתדל שהעדים יצהירו בכתב את עדותם ויחתמו על הצהרה זו.

לשים לב למבנה הכביש, לסביבה, למכוניות אשר עברו או נעצרו ובדרך כלל לכל אשר היה לו קשר כלשהו עם התאונה.

אם המכונית והנהג מובטחים בחברת ביטוח נגד תאונות דרכים, להודיע על התאונה לחברה ולמסור את כל פרטי המסיבות.

במקרה של תאונה, “לא לצאת מן הכלים”: להקפיד על הבטויים ועל ההתנהגות. להביא בחשבון שפגיעה בכבוד עשויה להענש בצורה די קשה.

לפני היציאה לדרך לא לשכוח להצטייד בחמרים היסודיים ביותר הדרושים לשם הגשת עזרה ראשונה.

פרק ה': עזרה ראשונה    🔗

במקרה של תאונת דרכים.

להגשת העזרה הראשונה לנפגע בזמן הנכון תוצאות מכריעות לגבי הרפוי. החלק הגדול ביותר של פגיעות אינו כרוך בסכנת חיים מִיַדית אם העזרה הראשונה מוגשת בצורה נכונה ובעוד מועד. במקרה של תאונה, יש, איפוא, מבלי להתמהמה, אבל יחד עם זאת גם מבלי להבהל ומבלי להתבלבל, להגיש את העזרה הדרושה, מסירות עִורת, השתתפות בצער גרידא, פחד, התרגזות וכו' עשויים להזיק יותר מאשר להועיל. במקרים מסוימים כגון שבר בחוט השדרה, מוטב לא לגעת בנפגע, אלא להשגיח ולחכות עד בוא הרופא, בתנאי כמובן שראש דאגת המטפל היתה הזמנתו של רופא…

התמסרות עִוֶרֶת עלולה להביא לידי תוצאות הפוכות: יש ומתעקשים להשיב את רוחו של המתעלף ע"י הכנסת נוזל מרענן לפיו. לא תמיד זו היא הדרך, הואיל ואפשר לגרום להחנקו של הנפגע.

הטִפּוּל בפצעים.

פצע פתוח ירפא מהר יותר ככל שיגעו בו פחות: כל נגיעה בפצע, חִטוי, חִטוט וכו' יש להשאיר לרופא: לא להשתמש על דעת עצמו באמצעי חטוי כגון קַרְבּוֹל ליזוֹל וכו': ע"י שמוש בלתי זהיר הם עלולים להזיק. פצע שותת דם מתרפא בדרך כלל מהר יותר וכרוך בפחות סכנה, מבחינת זיהום הפצע, מאשר פצע פתוח יבש.

בשביל עזרה ראשונה קיימות צורות מקובלות של תחבושות כשעל המעטפה מודפסות ההוראות כיצד להשתמש בהן.

לא לשים צמר גפן על גבי פצע פתוח! נימי הצמר נדבקים לבשר החי והרחקתם כרוכה תמיד בכאבים ובגרוי הפצע. במקרה שאין תחבושת ברשות המטפל, יש לכסות את הפצע בממחטה נקיה או בחתיכת בד לבן נקי. כשאין שום דבר נקי, מוטב להשאיר את הפצע פתוח מאשר לכסותו בכל הבא ליד: הסכנה הכרוכה בזיהום גדולה מאשר אי־טִפול בפצע.

הנוזל היחידי אשר בו מותר וצריך לכסות את הפצע היא תמיסת יוֹד (5%): למרוח בה את הפצע בעזרת מברשת רכה ולשים תחבושת יבשה.

כל חטוי אחר של הפצע גופו וכמו כן כל תחבושת אחרת צריכה לְהֵעָשות אך ורק לפי הוראת הרופא.

עצירת שטף דם.

הדרך היעילה ביותר לשם עצירת שטף דם הוא ע“י לחץ על העורקים (ולא ע"י סתימת הפצע). ברוב המקרים נעצר הדם מעצמו או בהשפעת הלחץ על העורקים. במקרה של שטף דם חזק, יש לעצור את השטף בהקדם האפשר: להרים את האבר הפצוע, להתיר את כל השרוכים, חגורות וכו' בין הלב והפצע, להוריד את הבגדים המכסים על הפצע, לנסות לעצור את הדם ע”י לחיצה על העורקחם בין הפצע והלב. אפילו אדם בלתי מנוסה מצליח לפעמים להרגיש בעורק וע"י לחיצה מצליח לעצור את שטף הדם. אם הדם אינו נעצר, לא צריך להסס אפילו מלהנכיס שתי אצבעות לתוך הפצע ולהדק ביניהן את העורק הפגוע. הנפגע עלול לאבד את כל דמו במשך דקות מספר אם העורק הפגוע הוא עורק הדופק. במקרים אלה עצירת הדם קודמת לזהירות לא לזהם את הפצע.

במקרה של שטף דם ביד או ברגל, הדרך הטובה ביותר היא להדק יפה את האבר מעל לפצע. לשם הדקה מתאים כל צינור גומי, תחות גמישה, חגורת עור, ממחטה וכו'.

את התחבושת המהדקת יש להתיר כעבור כל שעה או שעתים, אחרת היא עלולה לגרום להמתת העצב, או אפילו של כל האבר.

את תחבושות, אפילו כשהן רוויות דם, לא להוריד לפני בוא הרופא, אלא להוסיף עליהן תחבושות טריות ויבשות.

שטף דם פנימי יכול להופיע אפילו בלי שום פצעים חיצוניים. הסימנים השכיחים והמסוכנים של שאף דם פנימי: חורון, חוסר נשימה, רגש פחד, גרוי להקאה וחוסר הכרה.

במקרים כאלה יש להעביר את החולה באופן דחוף לבית חולים. לְוַתר על כל נסיון של נשימה מלאכותית, להכיר ולדעת שכל רגע יקר ועלול לעלות בחיי הנפגע.

חבלה עלולה להגרם ע“י נפילה, מכה, לחץ גבוה וכו'. במקרה של חבלה נשאר העור העליון שלם (מבלי שיבקע), אולם הרקמות התחתונות ניזוקות. במקרה של חבלות קלות אין צורך בטפול מידי, אבל אם הנפילה או המכה קשה, יש לשים על המקום הנחבל מסחטות (תחבושות) קרות, ע”י כך מקטינים את הכאב ומונעים בעד התנפחות. את התחבושות יש להחליף לעתים קרובות הואיל והתחבושת החמה ממריצה את ההתנפחות ומגדילה את הכאב.

פצע העלול לגרום לתוצאות רציניות הוא המַעַך.

זהו פצע המתהוה עקב מכה במכשיר קהה, נפילת גוף כבד, נפילה על שטח קשה וכיוצא בזה. בפצע מסוג זה אין דם רב זב, כי הנימים נקרעים רק בחלקם, אבל הנזק לרקמה החיה בסביבות הפצע גדול מאד: שפתי הפצע אינם חלקים ולכלוך רב עלול להכנס לתוכו. במקרה של מעך יש, איפוא, לנקות יפה את סביבות הפצע מבלי לגעת בפצע גופו. את הפצע למרוח בתמיסת יוד, לחבוש ולדאוג לטפול רפואי נכון לנפגע.

נזקים בפרקים.

נזק פשוט לאברי התנועה עלול לקרות, כמו במקרה של חבלה, בכל מקום שבגוף. בין הנזקים העלולים להגרם לְפֶרֶק, מבחינים בין נקיעה ופריקה.

א. נקיעה. הנזק הזה בא לעצמות הפרק וגידיו, מחמת התמתחות יתירה ולעתים מפני ניתוק חלקי של

המחברים עצם אחת לשניה.

הסימנים: כאב בפרק, כאב בשעת התנועה, התנפחות ושנוי צבע העור.

העזרה: מנוחה שלמה לאבר הניזוק, מסחטות קרות.

ב. פריקה: עצם נפרקת מתוך הפרק.

הסימנים: כאב חזק בפרק. לקוי וחוסר תנועה, צורת האבר משתנית, נפיחות רבה המתפתחת במהירות.

העזרה: להניח את האבר הנגוע במצב מנוחה. מסחטות קרות. אם יש לטלטל את הנפגע, לתמוך באבר הנגוע.

יש אמנם בארצנו אנשים היודעים להשיב את העצם הנפרקת למקומה, אולם כדאי בכל זאת לקרוא לרופא אשר ידע להבחין בין פריקה ושבר.

שֶׁבֶר.

לפעמים קשה מאד להכיר אם העצם נשברה: הכאבים החזקים של הנפגע מקשים על האבחנה. הסימנים הבולטים הם: אי אפשרות להניע את האבר הפגוע, כאב עצום עקב התנועה הקלה ביותר, שנוי הצורה והתנפחות מירה, קלות כפיפה במקום השבר, התקצרות האבר.

עזרה: למנע מכל משוש מיותר, להשתדל להבחין את ערך הפגיעה ואת מקומה מתוך דברי הנפגע ולפי הסימנים החצוניים: משוש גס ובלתי זהיר עלול רק להרע, נוסף לכאבים המיותרים הנגרמים על ידו. יש לזכור שבמקרה של שבר בעצם הרִפוי תלוי בהרבה מאד בעזרה הראשונה אשר הוגשה לפצוע.

לדאוג להזמנה דחופה של רופא או אמבולנס.

לעודד את רוחו של הנפגע.

אם יש צורך דחוף לטלטל את האבר הנפגע, יש לתמוך בו משני עבריו של השבר. יש לנהוג זהירות רבה שהאבר לא יתכופף במקום השבר ושברי העצם לא יתחככו אחד בשני.

הדרך הטובה ביותר היא קשירת האבר בקָשִׁיש. בתור קשיש יכול לשמש כל דבר ארוך למדי וקשה: מקל, מטריה, ידית מטאטא, ענף ואפילו שכבה עבה של עתונים.

מן הצורך להרבות ברפוד הקשיש, בצמר גפן, צמר, קש, עשבים ומכל הבא ליד בלבד שהאבר יהיה מונח בלי כל לחץ חיצוני וכאב. גם שמיכות וכרים יכולים לשמש לריפוד קשיש ארעי.

את הקשישים יש לשים מעל לבגדים אחד אחד, מכל צד של האבר ולקשרם בתחבושות על ידי קשר עניבה (לשם הקלת ההתרה). על פי רוב מתנפח האבר ומתפקידו של מושיט העזרה להסתכל מפעם לפעם אם צבע האבר לא הפך כחלחל.. אם כן, הרי זה סימן שחלה הפרעה במחזור הדם ויש להתיר את הקשרים במקצת.

לשמור על חום גופו של הנפגע. אם הפגוע במצב של דכאון, לתת סמים או נוזלים מעוררים.

אם השבר מלווה שטף דם יש קודם לטפל בעצירת הדם כי הדם הוא הנפש.

כְּוִיוֹת.

מקום שנכוה רגיש מאד לגבי שנוי החום ולכן לא לשים מים קרים על מקום הכויה: למרוח בכוהל, וזלין, או שמן נקי ולחבוש.

אסור בהחלט לנקב או להוריד את שלפוחיות הכויה.

אם למקום הכויה נדבק בד המלבושים, לא להורידו: הורדת הבד שנדבק מלווה כרגיל בכאבים עצומים.

הרעלה בגזים.

הרעלה זו עלולה לבוא במוסך סגור ואפילו בשעת הנסיעה אם אין אִִורור מספיק.

הסימנים: גרוי להקאה, כאב ראש, חולשה ברגלים, סחרחורת. עזרה: אם הנגוע לא אבד את הכרתו, מספיק להוציאו לאויר צח, להנמיך את ראשו, לתת לו לנשום עמוקות ולהשקותו קפה חריף. אם הנגוע בלי הכּרה, הרי הוא בגדר סכנה גדולה ויש לגשת בלי דחוי לנשימה מלאכותית ולקרוא לרופא באופן דחוף.

במקרה זה אסור בהחלט לנסות להכניס נוזל כלשהו לתוך פיו של הנגוע.

טוב יעשה כל נוהג במכונית אם לפני צאתו לדרך יצטייד בכמה צרכים הכרחיים לשם הגשה מידית של עזרה ראשונה: הם אינם תופשים מקום רב, אינם עולים ביוקר וביחד עם זאת יכולים להועיל עד כדי הצלת חייו של אדם.

כמה תחבושות מעוקרות גדולות וקטנות.

כמה חבילות צמר גפן,

סרטי דבק,

תמיסת יוד,

כמה קשישים מתקפלים.

לשם מניעת אסון ולשם הקטנת ערכו במידת האפשרי במקרה אם הוא כן התרחש, על הנוהג במכונית לזכור שכל אמצעי זהירות נוסף וראיית הנולד עשויים רק להגדיל את מידת הבטחון.

 

חלק ב' מבנה מנוע והמכונית.    🔗

פרק א': תאור פעולת מנוע המכונית.    🔗

תעודת מנוע המכונית היא לפַתֵחַ ולנצל את כוח ההתפוצצות של תערובת הדלק (בנזין) ואויר. הבנזין מתנדף מהר מאד ויוצר, בהתערבו בכמות מסוימת של אויר, גַז נוח מאד להתלקח ולהתפוצץ. במנוע המכונית גז זה מתלקח תודות לזיק חשמלי ומתפוצץ בתוך תא שצורת גליל לו והנקרא צילינדר. עצם ההתפוצצות מתרחשת בצורת התפשטות מהירה של הגַז וכוח המנוע נקבע ע"י מספר ועצמת ההתפוצצויות הללו.

אם כי כמה וכמה גורמים לעצמתו של מנוע, אבל ברור שככל שחללו של הצילינדר גדול יותר, כך גדול יותר נפח הגז הנכנס לתוכו וכן גדול כוח ההתפוצצות. הדלק שמור בתוך מיכל מיוחד ומובל – בעזרת משאבה – דרך צינור למאייד. כאן הדלק מתרסס, מתנדף, מתערב באויר ויוצר גז בר־נפץ. הדלק נכנס, איפוא, לתוך המאייד ויוצא מתוכו במצב של גז.

הזיק הגורם להתפוצצות נוצר תודות למתח חשמלי גבוה.

החלקים העקריים של המנוע, פרט למאייד ולמיתקן הנותן את הזיק, הם: (ציור 23),

א) בוכנה המחליקה למטה ולמעלה בתוך הצילינדר.

ב) בית הארכובה, המכיל גל ארכובה העשוי להסתובב במיסבים. התנועה הלוך וחזור בקו ישר של הבוכנה נהפכת לתנועה סיבובית של גל הארכובה בעזרת טָלְטָל⁸.

ג) שסתום יניקה, הפותח וסוגר את הפתח, אשר דרכו חודרת תערובת הנפץ לתוך הצילינדר.

ד) שסתום הפלטה, הסוגר ופותח את הפתח, אשר דרכו נדחקים החוצה הגזים השרופים אחרי התפוצצותם.

ה) גל תִלתוּלים (או זיזים), הפותח את שסתומי היניקה וההפלטה. השסתומים נסגרים בהשפעת קפיץ ברגע שגל הזיזים חדל לתמוך בהם. גל הזיזים מצויד בגלגל שִׁניים, המשתלב עם גלגל דומה נתון על גל הארכובה. הסתובבותו של גל הארכובה גוררת, איפוא אחריה את הסתובבותו של גל הזיזים.

מחזור של מנוע 4 – פעימות.

נניח שסיבבנו את גל הארכובה באופן שהבוכנה הגיעה לגבולה העליון בתוך הצילנדר. לגבול הזה קוראים נקודה מתה עליונה – נמ“ע – (ציור 24). הואיל ולמעלה מזה אין הבוכנה יכולה לעלות. החלל הנשאר בין ראש הבוכנה ומכסה הצילינדר נקרא תא הנפץ. אם התא יתמלא תערובת נפץ וזיק ידליק אותה, ידחוף כוח ההתפוצצות את הבונה למטה ויגרום ע”י כך להסעה סיבובית של גל הארכובה.

למעשה דרושה סידרה של תהליכים לשם קליטת הגז לתוך הצילינדר, דחיסתו בתוך תא הנפץ, הצתתו בעזרת הזיק, התפוצצותו ובפלטתו החוצה. לסידרה זו של תהליכים קוראים מחזור. המחזור מתחלק ל–4 חלקים הנקראים פעימות. כל עליה של הבוכנה והירידה באה אחריה, מתאימות לסיבוב מלא של גל הארכובה. כל עליה או ירידה תתאים, איפוא, לחצי סיבוב של גל זה, אולם מחזור שלם מתאים לשני סיבובים של גל הארכובה, כלומר: בין התפוצצות להתפוצצות יורדת הבוכנה ועולה פעמיים.

ארבע הפעימות הן, איפוא,

1) ירידת הבוכנה או פעימת היניקה

2) עלית הבוכנה או פעימת הדחיסה

3) ירידת הבוכנה הנגרמת ע"י ההתפוצצות; פעימת הפעולה

4) עלית הבוכנה או פעימת ההפלטה.

פעימת היניקה. (ציור 25־1)

אחרי כל מחזור יש למלא את הצילינדר בתערובת טריה הבאה מתוך המאיד, פעולה זו נעשית בפעימת היניקה; כשהבוכנה מתחילה לרדת, פותח שסתום היניקה, בעזרת גל הזיזים, פתח אשר בעדו נינקת תערובת נפץ לתוך החלל הנוצר צילינדר ע"י ירידת הבוכנה.

פעימת הדחיסה (ציור 25־2).

אחרי הַגיעה לנקודה המתה התחתונה (–נמ"ת– ציור 24), תתחיל הבוכנה, (גל בארכובה ימשיך להסתובב), לעלות. גל הזיזים, המסתובב עם גל הארכובה, יסגור את שסתום היניקה וכל התערובת תִדָחֵס ותלך בתוך הנפח הקטן של תא הנפץ. בהגיע הבוכנה לנקודה המתה העליונה יופיע בתוך תא הנפץ, בין חודי הַמַצָת, זיק חשמלי, אשר ידליק את התערובת ויגרום להתפוצצותה.

פעימת הפעולה. (ציור 25־3)

תוצאת ההתפוצצות תהיה התפשטות פתאומית של הגז בכוח עצום, כוח ההתפוצצות יפעל על ראש הבוכנה, ידחוף אותה למטה וברדתה היא תסובב – בעזרת הטלטל – את גל הארכובה.

פעימת ההפלטה (ציור 25־4)

עוד זמן־מה לפני הגיע הבוכנה לנקודה המתה התחתונה, נפתח שסתום ההפלטה ואם הבוכנה תתחיל שוב לעלות, יפָּלטו הגזים השרופים החוצה. בהגיע הבוכנה לנקודה המתה העליונה יכול להתחיל מחזור חדש, כלומר: פעימת היניקה, הדחיסה, הפעולה, ההפלטה וחוזר חלילה.

אל הם איפוא, ארבע הפעימות של מנוע נפוץ: יניקה, דחיסה, פעולה והפלטה המהוות יחד מחזור שלם. משום כך נקראים המנועים הפועלים על עקרון זה מנועי 4 פעימות.

תפקיד גלגל התנופה.

מן התיאור דלעיל ראינו שבמשך המחזור המלא מתרחשת רק התפוצצות אחת, דהיינו על הבוכנה, וממילא גם על גל הארכובה., פועל כוח אך ורק במשך רבע המחזור. יש, איפוא, צורך בכוח אשר יסובב את גל הארכובה גם במשך שאר 3/4 המחזור (במשך פעימות ההפלטה, היניקה והדחיסה) לפני שתתרחש ההתפוצצות הבאה. כוח זה ניתן על־ידי גלגל התנופה, הנתון על גל הארכובה, בשעת ההתפוצצות הוא משמש בית קבול לעודף אנרגיה ומחזיר אותה במשך הזמן הנחוץ בשביל שאר הפעימות, עד ההתפוצצות הבאה.

הֶסְפֵּק המנוע.

הספקו של המנוע תלוי בכמות תערובת הנפץ העשויה להכנס לתוך הצילינדר וזו תלויה בנפח הצילינדר או נכון יותר בנפח הנקבע ע"י הקדח d* והמגבה h*⁹ (ציור 24).

הנפח הזה מתמלא תערובת נפץ במילואו אך ורק כשהמנוע עובד לאט. כשהמנוע עובד מהר אין נפח המגבה מספיק להתמלא כולו אלא עד כדי 60 או 70%.

עובדה זו תתברר אם נקח לדוגמא מנוע העושה 3600 סיבובים בדקה (או 60 סיבובים בשניה). כל סיבוב יארך איפוא, 1/60 של השניה ומכיון שהיניקה נמשכת במשך חצי סיבוב, הרי הזמן העומד לרשותה הוא רק 1/120 של השניה, מאליו ברור שהזמן הזה קצר מדי שתערובת הנפץ תספיק למלא את כל החלל. עובדה זו מסבירה משום־מה אין המנוע בעשותו, למשל, 5000 סיבובים בדקה, נותן את ההספק הכפול מזה שהיה נותן בעשותו רק 2500 סיבובים בדקה. אנו מוצאים, איפוא, הסברה להנחה, אשר מתוכה יצאנו באחד הפרקים הקודמים, שדריכה סתם על דוושת התאוצה אין בכוחה לשנות בהרבה את מהירות המנוע: על כל פנים אין הספק המנוע תלוי ביחס ישר במידת הדריכה על דוושת התאוצה: הדריכה על הדוושה תגדיל את מנת התערובת, כל התפוצצות תהיה אדירה יותר מה שיגדיל את המהירות, אולם בגדול אין הצילינדר מספיק לינוק את הכמות הדרושה והספק המנוע יגדל רק במעט.

ברוב המנועים אין הספק המקסימלי מתאים למהירות מקסימלית. למשל, מנוע העשוי להגיע ל־5000 סיבובים בדקה, יתן את ההספק הטוב סיותר בעשותו בערך 4200 סיבובים. ככל שהמהירות תתרחק (למעלה או למטה) מן הגבול הזה, כן יפחת הספק המנוע.

קדום ופיגור. פתיחה וסגירת השסתומים וכמו כן הצתת התערובת אינן מתרחשות בדיוק בהגיע הבוכנה לנקודות המתות, אלא בקדום או בפגור מסוים

1. היניקה. פעימה ראשונה מתחילה ברגע שנגמרת ההפלטה (הפעימה הרביעית): יתכן, איפוא, ששסתום אחד (ההפלטה) עוד לא נסגר ושסתום שני (היניקה) כבר נפתח וחלק התערובת נפלט החוצה. כדי למנוע אפשרות זו, מכונים שפתיחת שסתום היניקה תתרחש רק אחרי שקיים בטחון גמור כי שסתום ההפלטה כבר נסגר. היניקה מתחילה, איפוא, לא ברגע שהבוכנה מגיעה לנקודה המתה העליונה, אלא אחרי שהיא מתחילה כבר לרדת. לסידור זה קוראים פגור בפתיחת שסתום היניקה. היא נמדדת בזוית אשר ספיק בינתים לעשות גל הארכובה. (זוית זו כרגיל בת 8 מעלות).

2. כדי לתת לתערובת למלא את כל נפח הצילינדר, נסגר שסתום היניקה זמן מה אחרי שהבוכנה הגיעה

לנקודה המתה התחתונה ומתחילה כבר לעלות (16 מעלות). הודות להתמדתו ימשיך עוד הגז להכנס הואיל ומהירות הבוכנה בקרבת הנקודה המתה קטנה עדיין. לאכונה זו קוראים פיגור בסגירת שסתום היניקה.

3. מעלת חומו של הגז השרוף היא בקרבת 2000⁰, הגז שואף, איפוא, להתפשט, כלומר לתפוש נפח גדול ככל

האפשר לכן פותחים את שסתום ההפלטה זמן מה (35־45 מעלות) לפני הגיע הבוכנה לנקודה המתה התחתונה. לאכונה זו קוראים קידום בפתיחת הפלטה.

4. כדי לנקות את הצילינדר משיורי הגז השרוף מאחרים במקצת (6 מעלות) בסגירת שסתום ההפלטה – פיגור בסגירת הפלטה.

אם נתאר ירידה ועליה של אחת הבוכנות בעזרת עגול מלא, המתאים לזוית של 360 מעלות אשר עשה בינתים גל הארכובה, אפשר לתאר בעזרת ציור 26 (החלקים האפלים) את חלקה של כל אחת הפעימות.

הצילינדר.

המנוע מורכב מצילינדר אחד, שנים, ארבעה, ששה, שמונה, וכו‘. מספר הצילינדרים הוא הקובע כרגיל את גודל ועצמת המנוע, למנוע בעל צילינדר אחד קוראים חד־צילינדרי, 4 צילינדרים – 4־צילינדרי וכו’.

מנוע 4־צילינדרי מורכב בעצם מ־4 מנועים חד צילינדריים, אלא שטלטליהם מחוברים לגל ארכובה משותף (ציור 2). פעולתו של כל צילינדר מכוונת, כפי שנראה להלן באופן שההתפוצצויות לא תתרחשנה בכולם בעת ובעונה אחת, אלא לפי סדר מסויָם: הדחיפות על הבוכנות מתחזרות בקצב ידוע וגל הארכובה מסתובב במהירות אחידה. את אחידות המהירות מגדילים עוד יותר בעזרת גלגל תנופה אשר בו מצוידים רוב המנועים.

המֵמַדִים הקובעים את גודל הצילינדר הם הקֶדַח־d, כלומר הקוטר הפנימי של הצילינדר, והַמִגְבָּה־h, דהיינו מרחק אשר עוברת הבוכנה (ציור 24) ושניהם כאחד את הנפח, או החלל אשר פִנְתָה או מילאה הבוכנה במשך ירידה או עליה אחת. הואיל, וכפי שכבר אמרנו לעיל, הספק המנוע תלוי הרבה בנפח הצילינדר, נותן נפח הצילינדר מושג על עצמתו של המנוע. כל 1000ס"מ מעוקבים (כל ליטר) מתאימים בערך לארבעה־חמשה כוחות סוס.

לפנים היה הַקֶדַח (קוטר הצילינדר) שוה בערך לגדלו של המגבה, אבל בזמן האחרון נפוצים יותר ויותר המנועים בעלי “מגבה ארוך” והיחס של הקוטר למגבה הוא בערך כ־־1 ל־1,5, כלומר המגבה גדול פי 1.5 מן הקדח.

מצדו האחד של הצילינדר או משני צדיו (בהתאם לסוג המנוע) נמצאים שסתומים נתונים בתוך מֵסַבִּים מיוחדים ־ מוליכי השסתומים. תפקיד השסתומים הוא לְוַסֵת את כניסת תערובת הנפץ ואת יציאת הגזים השרופים. כדי לאפשר את כִּוְנוּן השסתומים, מצויד ראש הגליל בפקקי שסתומים, חללים מסביב לשסתומים נקראים בתי השסתומים. הם מחוברים בעזרת צינורות: הצינור האחד – הבא משסתומי היניקה מוליך למאייד והצינור השני – הבא משסתומי ההפלטה – מוליך לסִיר ההפלטה ומשם החוצה.

הַמַצָתִים, אשר עלים ידובר להלן, נתונים בראשי הצילינדרים.

הצילינדרים ובתי השסתומים נתונים בתוך דפנות כפולות. הריוח בין הדפנות משמש גלימה למים, המיועדים לקרר את המנוע. כדי להמריץ את הקרור, מצויד המנוע בִּמְאַוְרֵר, נתון בדרך כלל בחלקו הקדמי של המנוע.

הבוכנה והטבעות.

תפקיד הבוכנה הוא לדחוס את תערובת הדלק בתוך הצילינדר ולהעביר את כוח התפוצצות (דרך הטלטל) לגל הארכובה, כדי שכוח הגזים השרופים יֵהָפֵך לכוח סיבובי.

לכאורה הבעיה פשוטה, אבל למעשה יש להביא בחשבון כמה וכמה דרישות ותנאים, הסותרים אפילו לפעמים זה את זה.

הבוכנה נעה במהירות גדולה הלוך וחזור, בממוצע היא מחליפה את כיוונה כעשרת אלפים פעם בדקה. ברגע החלפת הכיוון מהירותה אפס בעוד שבאמצע המִגְבָּה, מהירות הבוכנה היא בערך 15 מטרים בשניה ופירושו של דבר שכמספר הפעמים הזה בדקה על מהירות הבוכנה לרדת מ־15 מטרים בשניה לאפס. אילו היתה הבוכנה כבדה, כלומר אילו היתה המַסה שלה גדולה, היה כוח התמדת גדול גם הוא והיה צורך בכוח מיוחד בכדי לעצור את הבוכנה בכל פעם לפני שהיא מחליפה את כיוונה. משום כך על הבוכנה להיות קלה ככל האפשר: ואמנם היא נבובה ועשויה מתכת קלה. מתכת זו היא כרגיל סגסוגת שעיקרה חמרן, אבל מכילה נוסף לזה – בהתאם למקובל בבתי חרושת שונים – גם מנות מסויימות של צוֹרָן, נחושת, ניקל, מגנזיום וכיוצא בהם. תפקידה של כל תוספת היא להגדיל את עצמת המתכת, להקטין את שיעור השתנות הממדים לרגל החום או להפחית את החיכוך.

הבוכנה מקבלת על פניה מַשָׁב של גזים לוהטים: הבוכנה מתחממת ועליה להתקרר מהר ככל האפשר. החום, אשר הבוכנה קלטה, נמסר לדפנות הצילינדר וּלְמֵי הקֵרור. מכאן שהרבה תלוי בכושר העברת החום והואיל ומבחינת כושר העברת החום יש הבדל בין מתכת אחת לשניה. הרי שבשעת הרכבת מתכת הבוכנה, יש להביא בחשבון גם את בעיית העברת החום.

על תנועת הבוכנה בתוך הצילנדר להיות נוחה ככל האפשר ולכן צריך שיהיה ריוח כלשהו בין הבוכנה ודפנות הצילינדר. אבל בעד הריוח הזה עלולים להפלט הגזים, המיועדים ללחוץ אך ורק על ראש הבוכנה; ומכאן שעל הריוח בין הבכנה ודפנות הצילינדר להיות אטום.

אטימות זו משיגים ע"י כמה טבעות (3 או 4) הנתונות בתוך חריצים בחלקה העליון של הבוכנה.

הטבעות עשויות ברזל יציקה קשה והן סדורות לרחבן. תפקיד הסדק הוא להגדיל את הגמישות. הטבעות הקפיציות מחליקות על גבי דפנות הצילינדר וע"י כך הן אוטמות את כל הריוח ומונעות בעד זיבה בין דפנות הצילינדר והבוכנה.

כדי להרחיק כל אפשרות של זיבה, מקפידים שסדקה של טבעת אחת לא יימצא מעל או מתחת לסדקה של הטבעת השכנה.

תחת הטבעות הללו – טבעות הלחץ – נושאת הבוכנה עוד טבעת אחת או שתים – טבעות הסיכה.

תפקידן של טבעות אלו הוא לנגב את דפנות הצילינדר מן השמן המיותר ולהחזירו, דרך חריצי ונקבי הבוכנה, לתוך בית השמן.

פין הבוכנה עשוי פלדה רשה ומשמש מקום ארחיזה לקופו העליון של הטלטל. ורך הפין קטן במקצת מקוטר הבוכנה וזאת כדי למנוע כל אפשרות של חִכוך בין הפין והצילינדר.

הטָלְטָל.

הטלטל מוסר את תנועת הבוכנה (תנועת הלוך וחזור בקו־ישר) לגל הארכובה (תנועת סיבוב מתמדת). פירושו של דבר שהטלטל מוטרח חליפות (וזאת כמה וכמה אלפים םעם בדקה) למשיכה וללחיצה. עליו להעביר את לחץ הגזים השרופים לגל הארכובה וערך כוח הלחץ הזה – מיד אחרי ההתפוצצות – הוא אלפיים ואפלו שלושת אלפים קילוגרם. עם זאת עליו להיות קל ככל האפשר, הואיל וממש כמו הבוכנה גם הטלטל מחליף את כיוונו כמה וכמה עשרות פעמים בשניה.

את החוזק המֵכַני מַקנים לטלטל על־ידי בחירת חומר מתאים (פלדה מסוגסגת) ואילו את הקלות – ע"י צורה מיוחדת של שטח החתך (צורת האות H או T).

בטלטל מבחינים 3 חלקים: הכף, הגוף והראש (ציור 27), קוף הכף מצויד בטבעת ברונזה הלופתת את פין הבוכנה. בכף ובטבעת עשויים חורים לשם הכנסת שמן הסיכה.

ראש הטלטל משמש מֵסַב לגל הארכובה. המֵסב מָרכב מִקַסְוַת הַמֵסַב: רִפּוּד של שכבה דקה של בַּעַץ (מתכת לבנה), המהווה את שטח המגע בין המסב וגל הארכובה, הבעץ ניתך בחום של 350⁰ – 400⁰. במקרה של חכוך מופרז (לרגל מחסור בשמן, חדירת אבק לתוך המסבים וכו') נמס הבעץ לפני שהחלקים המתחככים של גל הארכובה הספיקו להתקלקל.

גל הארכובה.

בגל הארכובה מבחינים את הצירים, המסתובבים בתוך מֵסַבי בית הארכובה והארכובות הנלפתות ע"י ראשי הטלטלים. מתוך נימוק אשר יתברר להלן (ע' פרק ע"ד ההצתה) מָעתקות הארכובות 1 ו 4, של מנוע 4–צילינדרי, לגבי הארכובות 2 ו 3 ב־180^0.

גל הארכובה עשוי פלדה משובחת. לרגל צורתו המורכבת (ראה ציור מס. 2), הוצאות העיבוד ומחיר החומר, הרי הוא החלק היקר ביותר שבמנוע. הנקבים והנקרות העשויים בתוך הגל מיועדים להקך על חדירת וחלוקת שמן הסיכה בתוך המֵסבים.

גל הארכובה נתון בתוך בית הארכובה, ארגז עשוי ברזל יצוק או חמרן (אלומיניום) מלא שמן.

גל הזיזים.

גל זה מיועד להפעלת השסתומים. הוא מצוייד בגלגל שִׁניים המשתלב עם גלגל השִׁניים של גל הארכובה. פעולתו של גל הזיזים מכוּונת, איפוא, ע"י גל הארכובה.

שסתום היניקה אינו נפתח אלא פעם אחת במשך מחזור, כלומר שני סִבובים מלאים של גל הארכובה. כן מופעל שסתום ההפלטה רק פעם אחת במשך שני סִבובים של גל הארכובה, והואיל והשסתומים מופעלים ע"י גל הזיזים, ברור שמהירותו של גל זה צריכה להיות רק כמחצית המהירות של גל הארכובה, במלים אחרות: מספר השִׁניים של גלגל גל הזיזים כפול כמספר שִׁנֵי גלגל גל הארכובה.

גל הזיזים מכַוֵן בעת ובעונה אחת גם את פעולת משאבת השמן, משאבת המים ומְוַסֵת את מועדי ההצתה. הכנתו של גל הזיזים מצריכה איפוא, דיוק רב כי על גל זה להפעל את השסתומים בקצב מדוייק ובהתאמה מוחלטת לכל פעולת המנוע.

הזיים עשוייים מָעֳגָלִים או משופדים, בהתאם לצורת אברי הביניים המעבירים את פעולת הגל, פעולתם של הזיזים מובלטת בציורים 23. 25 ו 28.

השסתומים עשויים פלדה קשה מאֹד (פלדת ניקל).

בשסתום מבחינים את המַסְתֵם – פְּקָק חרוטי – ואת הסֶרֶן. חלקו הפנימי של המסתם מלוטש ומותאם בדיוק למושב השסתום. הסרן נתון בתוך חללו של קפיץ, קצהו האחד של הקפיץ צמוד לחלקו התחתן של הסרן. קצהו השני של הקפיץ נתמך ע"י בליטה טבעתית של מוליך השסתום. השסתום האחד – שסתום יניקה – סוגר או סותם את הפתח המוליך למאייד והשסתום השני – שסתום ההפלטה – את הפתח המוליך לסיר ההפלטה או באופן ישיר החוצה.

פרק ב': הַמְאַיֵד.    🔗

המכשיר, המספק את תערובת הנפץ מדלק ואויר, נקרא המאייד (ציור 28).

הוא מורכב משני תאים: תא הדלק ותא האיוד. מלאי הדלק הדרוש למכונית נמצא כרגיל בדוד מיוחד, הנקרא מיכל הדלק. משם מוליך צינור לתא הדלק. לתחתית תא הדלק מחובר צינור המוליך לתא השני – תא האיוד.

פיו הצר – הפומית – של צינור זה נמצא בדיוק בגובה פני הדלק בתא הדלק.

בשעת פעימת היניקה נוצר בתוך הצילינדר תת־לחץ (לחץ האויר בצילינדר קטן מלחץ האויר החיצוני) שסתום היניקה נפתח וזרם מבחוץ פורץ לתוך צילינדר.

לתא האיוד מעל הפומית צורת גליל גבנוני (ראה ציור 28), כלומר המעבר צר יותר ולכן – בהתאם לחוק ידוע בפיסיקה – לחץ האויר במקום זה קטן יותר, ממילא מקלח מתוך הפומית דלק; האויר בפגשו בדרכו קילוח דלק היוצא מתוך הפומית, מפוררו לרסיסים זעירים, המתאיידים מיד. תערובת זו של אדי דלק ואויר נכנסת לתוך הצילינדר דך פתח היניקה, נדלקת ע"י זיק החשמל ונשרפת.

לשם וִסות כמות התערובת מצויד הצינור, המוליך מתא האיוד לגליל, בשסתום אַכְוָנָה – מַצְעֶרֶת – הפותח או סוגר את צינור הולכה לשסתום היניקה. כשהמצערת תִפָּתַח לרוחה, תכנס כמות גדולה יותר של תערובת נפץ לתוך הגליל, כוח ההתפוצצות יהיה חזק יותר והלחץ על ראש הבוכנה יגדל. ע"י פתיחה או סגירה של המצערת אפשר, איפוא, לשנות את כמות תערובת הנפץ וממילא גם ת עצמת ההתפוצצות.

ציור 28 מבליט את וִסוּת פתח הכניסה של התערובת לתוך בית השסתומים ע"י לחיצה ל דוושת התאוצה.

כדי לשמור על גבהו הקבוע של קילוח הדלק, מצויד תא הדלק במצוף. המצוף נושא שסתום־מחט, העשוי לפתוח או לסתום את הנֶקֶב אשר דרכו נכנס הדלק מתוך מיכל הדלק. כשתא הדלק מתמלא, מתרומם המצוף ושסתומו סותם את פי הנקב. עם רדת פני הדלק יורד גם המצוף והשסתום־מחט פותח את פתח הכניסה (ראה ציור 29).

הרכב התערובת התקינה.

לשם שריפה מלאה דרוש שהתערובת תכיל בנזין ואויר ביחס מסוים, לפי הרכו של הדלק אפשר לחשב מהי כמות האויר הדרושה לשם שריפה מלאה של גרם אחד של דלק. היחס הוא: חלק אחד של בנזין כנגד כל 15 (או 16) חלקים אויר לפי המשקל, כלומר: התערובת צריכה להכיל לכל גרם בנזין – 15 גרם אויר. לרגל אי־האפשרות להגשים עירבוב אחיד של אדי הבנזין והאויר, אין שרפת הדלק שלמה בתהליך עבודתו של המנוע. הֶרְכֵּב התערובת העובדת יכול להיות שונה הרבה מ“התערובת הנוֹרמַלית”: הכל לפי וִסות המאייד. אם נשים לנו למטרה לקבל את העבודה החסכונית ביותר של המנוע, צריכה התערובת להיות דלה במקצת, כלומר צריך שיהיה בה עודף־אויר בשיעור 5%–10 למעלה מהנדרש להלכה. במצב זה תהיה צריכת דלק קטנה ביותר אבל גם עצמת המנוע תפחת, אם כי במידה מעטה יותר. אם נעשיר במקצת את התערובת בדלק (על־ידי גריעת אויר כדי 10–15%), נקבל – למרות השריפה הבלתי שלמה – את העצמה הגדולה ביותר של המנוע, אם כי צריכת הדלק תעלה במידת מה.

תערובת עשירה.

תערובת שכמות האויר בה פחותה מהנדרש להלכה (כלומר: כמות שאינה מספיקה לשריפה שלמה) נקראת תערובת עשירה. תערובת עשירה בוערת לאט: מפאת המחסור בחמצן, אין השריפה שלמה והיא מְלוּוָה הפרשת פיח, הנדבק אל דפנות הצילינדר והמקנה לַגַּזים הַנִפְלָטים צבע כהה. בצינור ההפלטה נשמעות נפיצות בשל התלקחות הגזים הבלתי שרופים בפגשם באויר הנכנס לצינור ההפלטה. לפיכך השריפה אִטית ואין היא נגמרת בתחילת המחזור. אין החום נהפך לעבודה מיכנית אלא בצורה לקויה. המנוע מתחמם יתר על המידה ותצרוכת הדלק גדלה.

תערובת דלה.

התערובת העובדת נחשבת לדלה אם כמות האויר הכלולה בה גדולה מזו הנדרשת להלכה. תערובת דלה בוערת יותר לאט מאשר תערובת עשירה. השריפה נעשית אטית כל כך, שהיא נמשכת עד תחילת פעימת היניקה ותערובת הטריה הנכנסת עלולע להתלקח לפני המועד הנכון. ההתפוצצות בצילינדר מלווה אז קול לחישה אָפייני (כמו ס' מותזת). כשהתערובת דלה – מתלהט המנוע. עצמתו פוחתת ותצרוכת הדלק גדלה.

הרכב תערובת הנפץ.

קוטר הקילוח הראשי הוא הקובע את כמות התערובת דלק־אויר. בקילוח הראשי תלוי גם היחס בין הדלק והאויר וממילא תלויה בז מצד אחד התצרוכת ומצד שני הספק המנוע. ראינו שאי אפשר להגיע לידי תערובת אחידה בהחלט בעזרתו של המאייד.: והרי שלמעשה קיימים שני גבולות לאכוָנת המאייד: או ניצול כל כמות האויר, או ניצול כל כמות הדלק שבתערובת.

אם רוצים לנצל את כל האויר, יש לעבוד בעודף של דלק. ברור שלא כל הדלק ישָרף בצורה אחידה וחלק אנרגיה ילך לאיבוד. אם רצוי שכל הדלק ינוצל, יש לעבוד בעודף אויר. ברור שבמקרה זה תכיל התערובת דלק ביחס קטן יותר והספק המנוע ייה קטן יותר מאשר במקרה הקודם.

בין שני הגבולות הנקובים לעיל מצויות האפשרויות הבאות:

1. תערובת דלה מאד. תצרוכת הדלק קטנה מאד, אבל ההספק קטן כל כך עד שאפשרןת זו אינה באה למעשה בחשבון. הספק זה קטן ב־60% בערך מן הגבוה ביותר. חוץ מזה זמן השריפה מתארך יתר על המידה ושסתום ההפלטה מתלהט למעלה מן המותר.

2. תערובת דלה. ההספק עולה ואילו התצרוכת קטנה ביותר.

3. תערובת נורמַלית. (תקינה). הספק המנוע מגיע עד כדי 96% של המקסימום.

4. תערובת עשירה. המנוע מגיע להספקו הגבוה ביותר במחיר עודף דלק בשיעור 25–30% מעל לתצרוכת הקטנה ביותר.

5. תערובת עשירה מאד. הספק המנוע פוחת אם כי התצרוכת עולה. המנוע עובד בצורה בלתי משקית בהחלט.

גבולות ההתלקחות.

היוצא מזה הוא שאין להעשיר את התערובת או לעשותה דלה בתחומים מסוימים; מחוץ לתחומים הללו אין התערובת מתלקחת ברגע הדרוש.

ואלה תחומי ההתלקחות של הבנזין ביחס התערובת העובדת: תחום התערובת הַדלה: 19גרם אויר וגרם בנזין אחד; תחום התערובת העשירה: 5גרם אויר וגרם בנזין אחד.

מן הנ"ל נובע שעל היחס בין האויר והדלק של התערובת להיות פחות או יותר קבוע; שגיאה היא להניח שבהילוך מהיר על התערובת להיות עשירה מאשר בהילוך אטי; הילוך אטי משיגים דוקא על ידי תערובת עשירה במקצת: מתוך מחסור בחמצן אין התפוצצות חפשית, אלא עצורה (כלומר התערובת אינה מתפוצצת אלא “לוחשת”). מאידך גיסא כשמהירות המנוע גְדֵלה, גודל קצב ועצמת היניקה והדלק מגיע בפרופורציה גדולה יותר מאשר האויר – תערובת עשירה מדי. לעומת זאת אם מהירות המנוע קטנה, נעשית התערובת דלה יותר.

יש, איפוא, צורך – כדי להגיע להרכב קבוע של התערובת בכל המהירויות – לְוַּסֵת את כמות האויר או את כמות הדלק או את כמות שניהם גם יחד.

קיימים מאיידים המאפשרים רק את וִסוּת כמות האויר. למאייד כזה קילוח אחד בשביל הדלק ושני פתחים בשביל האויר: האחד ניתו לויסות, על ידי דריכה על דוושת התאוצה והשני אוֹטוֹמַטִי – נפתח פחות או יותר בהתאם למהירות המנוע. הפתח לוִסוּת אוטומטי נסגר על ידי שסתום הנתמך בקפיץ. שסתום זה נפתח על ידי לחץ האויר החיצוני; השסתום יפָּתח פחות או יותר בהתאם לחלל הנוצר בשעת פעימת היניקה כלומר בהתאם למהיות המנוע. במאיים מסוג זה מצוּיָדִים ברגיל האפנועים.

קיימים גם מאיידים שבהם ניתנת לוִִסוּת כמות הדלק. מבין המאיידים האלה נזכיר את המאיידים בעלי קילוחים כפולים בשביל הדלק ואת המאיידים המכילים, נוסף לשני הקילוחים הללו, קילוח שלישי או קילוח פיצויים.

מאיידים בעלי קילוחי דלק כפולים.

לפרופורציה הקבועה בין הדלק והאויר מגיעים במאיידיםש אלה על־ידי תוספת קילוח משנה לקילוח הדלק הראשי. בקילוח האחד משתמשים בשעת התנעת המנוע, או בשעת פעולת סרק (דוושת התאוצה אינה דרוכה) בעוד שהדלק מגיע דרך הקילוח השני כשמוע עמוס ועובד מהר.

קילוח זה הוא הקילוח הראשי; הקילוח השני, המספק דלק כשהמצערת סגורה כמעט, נקרא קילוח עזר או קילוח משנה.

בשעת התנעת המנוע או בשעת פעולת סרק משאירה המצערת רק פתח צר בתא האיוד והדלק מגיע אך ורק דרך קילוח העזר; דרך הפתח יעבור רק מעט אויר ויסחוף אתו גם מעט דלק. בְּהִפָּתַח המצערת, תִּפָּתַח במילואה הכניסה לתוך תא האיוד; זרם אויר חזק יִכָּנֵס דרכו ויסחוף אחריו כמות ניכרת של דלק מתוך הקילוח הראשי.

התפקיד העקרי של קילוח המשנה הוא לְסַפֵּק תערובת תקינה במהירויות הקטנות. מגיעים לכך כשהמצערת סגורה או פתוחה מעט מאד. מיותר, איפוא, לנסות להתניע מנוע מצויד במאייד מודרני כשדוושת התאוצה דרוכה, כלומר כשהמצערת פותחת לרוחה את הכניסה לתוך תא האיוד.

מאיידים בעלי קילוחי פיצויים.

העקרון אשר עליו בנויים מאיידים אלה, מאיידי “זֶנִיט” – מוסבר בעזרת הציור 31. הקילוח הראשי A ניזון באופן ישיר על־ידי תא הדלק, אולם קילוח המשנה B ניזון דרך קילוח הפיצויים. בשביל מהירות מסוימת ניתן דלק ע“י הקילוחים A וB אולם עם גידול המהירות ועם צריכת יותר דלק ע”י המנוע, יתרוקן התא C – בעל קבוליות קטנה – ודרך קילוח המשנה B לא יצא דלק נקי, אלא תערובת מדלק ואויר הנכנס דרך קילוח הפצויים. התערובת העשירה של הקילוח A תדלל, איפוא, על־ידי התערובת הדלה של B והיחס 1:16 בעינו יעמוד. בהאיט המנוע את מהירותו יתמלא שוב התא C ןדלק נקי ימשיך לצאת דרך הקילוחים A ו B.

משאבת התאוצה.

בכדי לשמור על ההרכב הקבוע של התערובת בכל המהירויות הוכנס במאיידים המודרניים שכלול נוסף: פרט לתא הדלק ותא האיוד מכיל המאייד משאבה קטנה, המכונה משאבת תאוצה. אם ברגע מסוים, כשמכונית נוסעת לאט, דורך הנהג על דַוְשַׁת התאוצה, נפתחת המצערת במלואה וזרם האויר מחליק מהר על פני קילוח הדלק מבלי ליטול את הכמות הדרושה של דלק בהתאם לכמות האויר. התערובת תהיה דלה מאד וקיימת האפשרות שבמסיבות מסוימות לא זו בלבד שתערובת זו לא תספיק להאיץ את המנוע, אלא תגרום בכלל לעצירתו. סידור של כמה קילוחי־דלק – כמה פומיות – פותר אמנם במידה ידועה את הבעיה הלזות אבל בכל זאת מצאו לנכון יותר לציֵד את המאייד במשאבה המזריקה כמה טיפות דלק לתוך האויר במקרה אם המצערת נפתחת כשמהירות המנוע, וממילא גם מהירות זרם האויר, קטנה עדיין. משאבת התאוצה קשורה אמנם למצערת, אולם אינה מופעלת אלא במקרה של תאוצה פתאומית. הציור 32 וההסברה דלהלן מבהירים את עקרון ואופן הפעולה של המאייד בעל משאבת תאוצה:

האויר נכנס מלמעלה וסוחף דלק בעברו על פני צינור התערובת

1. תערובת אויר ודלק ודלק נשאבת, איפוא, דרך משפך האויר 12 והצינור הראשי 32, החסום על־ידי המצערת 31, לתוך צינור היניקה.

הדלק מגיע לתא התערובת 14 דרך הקילוח הראשי 24 והנִקבה 27. פתח הקילוח הראשי נפתח פחות או יותר בהתאם לאַכְוָנַת שסתום המחט 17. אַכְְוָנָה זו נעשית במנוף 1 על־ידי הצמדת המוטית לחורים 4,3 או 5. מנוף זה מפעיל בעת ובעונה אחת גם את הבוכנה של משאבת תאוצה 35. משאבה זו מקבלת דרך מסנן 34 והשסתום 7 את הדלק ומכניסה אותו לתוך תא האיוד, בעזרת השסתום 8, דרך הקילוח 11.

בעזרת המצערת 31 נעשית הבקורת על כמות התערובת הנכנסת לתוך המאייד: כשמצערת זו סגורה לגמרי (כפי המתואר בציור) נכנסת התערובת הדרושה לשם פעולת סרק דרך הקילוח 26. האויר הדרוש בשביל התערובת נכנס דרך הנִקבה 11.

לשם התנעה מצויד המאייד במגופת התנעה 10. מגופה זו מצוידת בשסתום 13 המוחזק על־ידי קפיץ חלש הנפתח ברגע שהמנוע מתחיל לעבוד. על־ידי כך ניתנת מנת אויר נוספת המונעת בעד התערובת מלהיות עשירה יותר מדי.

תא הדלק מחובר למיכל הדלק (דרך מערכת אספקת הדלק) ע"י פתח 20. המצוף 23 מְכַוֵן (בעזרת המנוף 22 והשסתום 21), את שִׁעוּר גדלו של הפתח.

חִמוּם האויר של תערובת הנפץ.

כדי שתערובת הנפץ תהיה אחידה ככל שאפשר ואדי הדלק יתרבבו יפה עם האויר, מצאו לנכון לחמם את האויר לפני שהוא נכנס לתןך תא האיוד של המאייד. בדרך זו מונעים בעד השתקעות רסיסי הדלק על גבי הדפנות הקרים של צינור היניקה. רוב המנועים מצוידים, איפוא, במיתקנים המיועדים לחמום־אקדמה של אויר. בהרבה מקרים משמשים אדי ההפלטה חמים מקור לחום הדרוש. לכך מגיעים ע"י סידור צינור ההפלטה בתור מעטה לצינור האויר המוליך למאייד. (ראה ציור 33) בכמה מכוניות מנצלים למטרה זו את חום מי הקרור (חומם התקין מגיע ל–60⁰ –80⁰).

בתקופות מסוימות של השנה (בקיץ) אפשר לותר על חמום־אקדמה או להגבילו במידת מה ולכן מסודרים רוב מיתקני החמום באופן שאפשר יהיה לוַסת אותם או להוציאם זמנית מכלל שמוש.

תועלתו של חמום האקדמה מוגבלת על־ידי העובדה שהאויר בהתחממו מתפשט ואותו נפח אויר משקלו יהיה פחות; כמות התערובת של דלק ואויר מחומם תהיה, איפוא, קטנה מאשר תערובת, המכילה אויר קר. אין השפעה זו ניכרת כל זמן שהחמום לא עבר גבול מסוים. בעזרת מי הקרור חִמום מופרז הוא כמעט מן הנמנע הואיל וחוּמם של המים הללו אינו תלוי כמעט בתקופות השנה. לעומת זאת נתקלים במנועים המשתמשים בשיטת חמום זו, בקושי מסוים בשעת התנעה וביחוד בסתיו ובחורף.

מגופת הָהַתְנָעָה

כשהמנוע קר, נתקלים תכופות בקשיים בשעת ההתנעה. הסיבה לכך היא שרסיסי הדלק, במקום להתאייד ולהתערבב באויר, משתקעים על הדפנות הקרים והתערובת דלה מדי בכדי שכוח התפוצצות יוכל לדחוף את הבוכנה. לשם מניעת תקלה זו מְצוּיָדִים כמה סוגי מכוניות במיתקן מיוחד – מגוף ההתנעה, המיועד להזרים לתוך המנוע לשם התנעתו תערובת עשירה יותר. נעיר שאין לערבב את המיתקן הזה במגופת התאוצה. זו נקבעת כרגיך בין המאייד והמנוע ומתפקידה לְוַסֵת את כמות התערובת בעוד שתפקיד מגופת ההתנעה הוא לְוַסֵת את איכות התערובת ולכן היא נקבעת בצינור האויר המוליך למאייד. על־ידי סגירת מגופת התאוצה פוחתת כמות האויר הנשאף ובאותה שעה – תודות לחלל הנוצר והעדר לחץ רגיל של האויר החיצוני – גָדֵל כוח השאיפה של המאייד. התערובת תכיל, איפוא, כמות גדולה בערך של דלק וכמות קטנה של אויר. את מגופת התאוצה יש לסגור ברגע שהמנוע מתחיל לעבוד, אחרת תגרום התערובת העשירה – כפי שכבר הוזכר לעיל – להתפּוצצות דלת כוח. חוץ מזה עלול הדלק הנוזל לשטוף את שמן הסיכה מל דפנות הצילינדר ואף לחדור לאגן ולדלל את השמן הנמצא בתוכו.

במכוניות החדישות מגופת התאוצה נפתחת ונסגרת באופן אוטומטי בעזרת תֵרְמוֹסְטַט.

מַסְנֵן האויר.

הנסיון הוכיח שאבק הדרכים, הנשאף עם האויר לתוך המנוע, מהוה גורם רציני בקלקול דפנות הגלילים, הבוכנות, וטבעות הבוכנות. המכוניות המודרניות מצוידות, איפוא, במסנן האויר העוצר את הגופיפים הקשים: האבק.

המסנן מרכב מִנָפַת מתכת סמיכה מאד מרוחה בשמן סיכה. האבק הכלול באויר נדבק לשמן ודרך הנקבים הזעירים עובר אויר נקי. מסנן האויר זקוק לנקוי מפרק לפרק, אחרת יִסָתְמוּ הנקבים, האויר לא יגיע בכמות מספיקה והתערובת תהיה עשירה מדי; זה יגרום לתצרוכת מופרזת של דלק ולהפחתת כוח הנפץ של התערובת.

הציור 34 מבליט את סידור החלקים השונים הכרוכים באספקת אויר והתערובת למנוע.

אספקת הדלק למאייד.

לפנים היה מקום מיכל הדלק בקירת המנוע. את המאייד היו קובעים בחלקו התחתון של המנוע והדלק היה נוזל מלמעלה למטה לפי חוק הכובד. שיטה זו הוזנחה מפני כמ סיבות:

א) חלוקת המעמסה אחידה יותר אם מיכל הבנזין נמצא בחלקו האחורי של המכונית.

ב) שכנות מיכל דלק למנוע החם כרוכה בסכנה מסוימת.

ג) חוסר מקום מגביל את מֵמַדֵי המיכל ןממילא גם את מלאי הדלק.

משום כך הנהיגו להתקין את אספקת הדלק בהתאם לסידור המתואר בקויו הכללים בציור 35: המאייד נקבע כרגיל בחלקו העליון של המנוע ןמיכל דלק בחלק האחורי של המכונית. הדלק נדחף לתוך המאייד על־ידי משאבת דלק קטנה (ציור 36). צינור נוסף מחבר את מיכל הדלק למד־לחץ הקוע בפני מושב הנהג.

אספקת הדלק בלחץ נמוך.

יש לציין שלשם אספקת הדלק קיימת שיטה נוספת והיא שיטת הלחץ הנמוך. בקויה הכלליים ביותר מתוארת שיטה זו בציור 37. במיתקן הלחץ הנמוך נוצרת ריקנות יחסית על־ידי החיבור בעזרת 4 לצינור היניקה 7. החלל מתמלא דלק דרך הצינור 2 מתוך המיכל 1. דלק זה נופל בכובד משקלו לתוך הצינור 3 המוליך למאייד 6. בעזרת הברז 5 אפשר, אם יש צורך בכך, להפסיק את מתן הדלק.

מערכת של שסתומים ומצוף מונעים בעד האפשרות של כניסת הדלק דרך 4 לצינור היניקה.

סינון הדלק.

הדלק מכיל לפעמים גופיפים קשים, העלולים לסתום את הנְקָבִים הצרים של הפומיות ולהפסיק על־ידי כך את אספקת הדלק. לשם כך, לפני הגיע הדלק למאייד, הוא עובר דרך מַסְנֵן מיוחד. מסנן זה קבוע כרגיל סמוך למאייד ומכיל כוס משקע מצוידת ברשת סינון, העצרת את הלכלוך הגס: האבק והמים שוקעים על קרקע כוס המשקע.

את כוס המשקע אפשר להסיר בקלות כדי לנקותה מפרק לפרק.

צינורות מערכת הדלק עשויים נחושת; חומר זה רך יותר מברזל ונוח לכפיפות, חוץ מזה עלול הברזל להעלות חלודה מה שאין כך הנחושת.

הדלק.

בשם “דלק” מכנים את כל החמרים הבעירים, המפרישים בעת שריפתם חום בכמות ניכרת. הדלקים מצויים בטבע בצורתם המקורית, או שהם מופקים בדרך מלאכותית. הדלק המשמש בימינו למנועי מכוניות מופק משמן אדמה. אך תפוקתו וניצולו בקנה מידה תעשייתי התפתחו רק לפני 70–60 שנה. הדחיפה לניצול מוגבר של שמן אדמה ניתנה על־ידי שימוש רב במנועים שונים בתעשיה, הובלה, חקלאות וכו'.

בתור דלק למנועי הנפץ של המכוניות משמש על־פי־רוב הבנזין. בזמן האחרון מפיקים אותו לא רק משמן האדמה אלא גם מגז האדמה הנפלט מעמקי הקרקע.

השימוש בחמרי דלק משובחים הוא אחד היסודות לפעולתו התקינה של המנוע. אם הדלק בנזין, עליו להיות בעל הסגולות דלקמן:

1. חסר צבע ושקוף.

2. מתאייד על נקלה מבלי לשאיר כתמי שמן.

3. משולל הריח החריף של הנפט.

4. מחוסר תערובת מים ונקי מזיהום.

על בעל המכונית לתרגל להשגיח על תצרוכת הדלק הואיל ותצרוכת מופרזת נובעת לעתים קרובות מתוך קלקול כלשהו שחל במנוע והנותן את אותותיו בדרך זו.

למשל, אם המצוף נשאר תלוי, הרי שהדלק יהא קולח תמיד (אם כי במידה מועטה) הואיל והשסתום לא יעבוד כהלכה. אותו הדבר יתרחש אם, למשל, השסתום־מחט יתעקם ולא יסתום את החור כהלכה.

ברור שאין להפריז בשיקולים הללו הואיל והתצרוכת דלה גם מסיבות נורמליות בהחלט: העומס שמעמיסים על המנוע, מצב הכביש, גורמים עונתיים כגון גשם, שלג וכיוצא בהם.

פרק ג': ההצתה    🔗

העקרונות החשמליים של ההצתה.

מבחינה חשמלית כוללת המכונית תחנת כוח וְרשת אספקה מסונפת בצורת נורות, מנועים וכולי בזעיר אנפין. הבנה יסודית של מערכת החשמל במכונית דורשת ידיעות מקיפות בתורת החשמל והואיל ואין ממדי הספר הזה מרשים לתת את ההסברה הדרושה, עלינו להסתפק בבאורים המינימליים לשם הבנת אופן הפעולה של ההצתה ואף זאת בקוים הכלליים ביותר.

א) אם נשים 2 לוחות עופרת בתוך כלי המכיל חומצה גפריתנית מהולה במים (מזוקקים) יכול מיתקן זה – המכונה מַצְבֵּר – לְשַׁמש בית קיבול לכמות מסוימת של אנרגיה חשמלית, העשויה להשלח לתוך איזה שהוא מעגל אחר: במקרה שלפנינו לרשת תצרוכת בצורת נורות.

שיעור הקיבול של המצבר נמדד במפר־שעות: אם נניח שמלאנו אותו – דביינו, שלחנו לתוכו – במשך 4 שעות בזרם של 5 אמפר, הרי עומדות לרשותנו 4X5=20 אמפר־שעות. כמות זו אנו יכולים לנצל בכמה וכמה אופנים: על־ידי זרם של אמפר אחד במשך 20 שעות, זרם של 2 אמפר במשך 10 שעות, וכו' בלבד שהמכפלה של הזרם (באמפרים) במספר השעות תהיה 20.

המֵתַח של כל יחידת מצבר – המכונה תָּא – קבוע פחות או יותר – קצת יותר מ– 2 וולט, אבל הקבול ניתן להגדלה על־ידי הגדלת מספר לוחות העופרת ושטחם.

בכל תא מבחינים שני תגים ה + וה –. בכדי לקבל מתח העולה על 2 וולט מרכיבים סוללת מצברים מכמה תאים על־ידי חבור תג + של תא אחד לתג – של שכנו.

ב) כדי שדרך מכשיר יעבור זרם, צריך, כידוע, שהמכשיר יהיה כלול בתוך מעגל סגור. תנאי זה מגשימים כרגיל בעזרת שני מוליכים המחברים את מקור החשמל למכשיר; המוליכים הם כרגיל בתורת תילים, אולם גם כל גוף מתכת אחר עשוי לשמש מוליך ולכן אם, למשל, עלינו לכלול כמה נורות בתוך מעגל, הרי הברירה בידינו להשתמש בשני תילים או לנצל גוש מתכת העומד לרשותנו, אשר ישמש מוליך וירשה להשתמש בתיל אחד במקום שנים. אפשרות זו מנצלים במכונית בעזרת המנוע, המהוה עם שלד המכונית גוש אחד של מתכת. את התג – של המצבר (מקור החשמל) מהדקים יפה למנוע או לשלד ומן התג + יוצאים תילים (דרך נתיכים) למכשירים הדרושים. התג השני של המכשירים מחוברים באופן ישיר או בעזרת תיל קצר לנקודה הקרובה ביותר של השלד או המנוע. סידור זה מסכמים בשפת המקצוע בעזרת הבטוי: הַמַסָּה (הכונה למסה של מתכת) הוא (התג) השלילי¹⁰.

ג) אע“פ שאנו רגילים להבחין מבחינה חשמלית בין מוליכים ומבודדים ולכלול את האויר בסוג המבודדים, אבל למעשה נכון יותר להבחין בין מוליכים טובים ומוליכים גרועים, הואיל ואפילו דרך המבודד הטוב ביותר יכול לעבור זרם בתנאי שהמתח השורר בין קצותיו יגיע לערך מסוים. אם בין קצותיהם של שני מוליכים ישרור מתח של 10.000 וולט הרי יעבור ביניהן זרם חשמל – בצורת ניצוץ – אפילו כשהן מרוחקות אחת מן השניה 2–3 מ”מ. זרם יעבור אפילו כשהמרחק יהיה 10 מ"מ אם המתח יגיע ל־20.000 וולט וכו'.

ניצוץ זה דרוש במנוע בכדי לגרום להצתת תערובת הנפץ והנה תחבולה בה משתמשים לשם ייצור המתח הגבוה (כמה אלפים וולט) הדרוש לגרימת הניצוץ מסביב לצרור חוטי ברזל או סרטי ברזל כורכים כמה עשרות כריכות של תיל מבודד עבה, את קצות התיל מחברים דרך מַפְסֵק למקור חשמל (הַמַצְבֵּר). על גבי כריכות התיל העבה כורכים כמה אלפים כריכות של תיל מבודד דק ואת קצות התיל הזה מחברים למיתקן אשר בו נוצר הניצוץ והנקרא המַצָּת (פרטי הרכבו נִתָנִים להלן). למיתקן על שתי מערכות הכריכות קוראים שַׁנַאי¹¹, למערכת כריכות התיל העבה – הראשוני, למערכת כריכות התיל הדק – הַשְׁנִיִי, ולצרור סרטי הברזל – הגוף, או הלב.

התאוריה מוכיחה והנסיון מְאַשֵׁר שהפסקה מהירה של המעגל הראשוני (הכולל את מקור החשמל) גורמת ליצירת מתח בקצות השניי. ערכו של מתח זה תלוי במהירות ההפסקה וביחס בין מספר הכריכות של הראשוני והשניי. למשל, אם המעגל הראשוני יִפָסֵק 40 פעם במשך השניה ומספר הכריכות של ראשוני יהיה גדול פי 500 כמספר כריכות הראשוני, עשוי להִוָצֵר, עם כל הפסקת המעגל הראשוני, מתח של כמה עשרות אלפים וולט בקצות השניי. מתח זה מספיק לתת לזרם להתגבר על ההתנגדות של שכבת אויר בעלת עובי מסוים ולכן אם המרחק בין שני חודי המצת לא יעלה על גבול ידוע, יופיע ביניהם, עם כל הפסקה של המעגל הראשוני, זיק ואם הפסקה זו תחזור בקצב של 40 פעם בשניה, הרי יופיעו בין חודי המצת 40 זיקים בשניה.

הופעת הזיק

אחרי ההסבר הקצר דלעיל יהיה אולי נוח יותר להבין את עקרונות מערכת החשמל וההצתה במכונית. בכדי למלא את המצבר – או כפי שרגילים לומר: לשם טעינתו – משתמשים במכונת דינמו והיא מכונה ההופכת אנרגיה מיכנית לאנרגיה חשמלית. מכונת הדינמו מונעת על־ידי מנוע המכונית והזרם נשלח לתוך המצבר. מכונת הדינמו מצוידת במפסֵק זרם אוטומטי המפסיק את המעגל ברגע שהמנוע נעצר, הואיל ואחרת עלול זרם המצבר להניע את מכונת הדינמו (כי כל מכונת דינמו יכולה לשמש בתור מנוע אם חשמל נשלח לתוכה). מקרה זה היה גורם להתרוקנות (פריקה) מהירה מאד של המצבר.

המצבר משמש, איפוא, מקור החשמל אשר ממנו ניזון, בין השאר, גם מעגל ההצתה: המכשיר המשמש לשם יצירת הזיק הוא הַמַצָת. (ציור ב/39). תפקיד הזיק הוא להדליק את התערובת דלק־אויר בשעה שהבוכנה מגיעה (למעשה זמן־מה לפני כך) לנקודתה המתה העליונה. גוף המצת עשוי חרסינה מעולה ונתון בתוך תבנית של מתכת. בחלקה של תבנית זו חרוטה תברוגת הנברגת לתוך ראש הצילינדר. לאורך גוף מצת עובר מוט פליז (האלקטרודה המרכזית) ובראשו אום־הֶדֶק לחבור קצה התיל. בקצהו התחתון של בסיס המצת 2 או 3 חודים כפופים לצד המוט ומרוחקים ממנו כ־0.5 מ"מ (אלקטרודות הגוף, או הַמַסָּה). חודים אלה מהודקים יפה לתבנית ובדרך זו הם מחוברים לַמַסָּה.

ההצתה תתרחש, איפוא, בצורה הבאה: כל ניתוק של המעגל הראשוני ע"י המפסק (9) תגרום להופעת מתח גבוה (עד 20000 וולט) בַשְׁנִיִי כלומר בריוח האויר שבין חודי המצת. מתח זה יספיק כדי שהַזרם יוכל להתגבר על התנגדותו של ריוח זה ויעבור בצורת ניצוץ (או זיק).

המפסֵק.

אחד החלקים היסודיים של מנגנון ההצתה הוא המפסק (ציור ג/39) המיועד להפסיק את זרם המעגל הראשוני. המיועד להפסיק את זרם המעגל הראשוני. המיתקן הזה מורכב מזרוע מצוידת בנקודות מגע (8) ו־(9) עשויות מתכת קשה (טונגסטן). קפיץ לוחץ את הזרוע לנקודת המגע (9). גל הזיזים של המנוע מצויד בזיז נוסף המפסיק במשך סיבוב מלא 4 פעמים¹² את המגע בין (8) ו־(9). המגע (9) ניתן לְאַכְוָנָה בעזרת ברגים.

מערכת ההצתה מצוידת במפתח חשמלי ראשי (פרט 11 בציור 40), הנמצא כרגיל בקרבת מושב הנהג, ומיועד לאפשר להפסיק את מעגל ההצתה (כזכור אחת הפעולות שעל הנהג לעשות לפני עזבו את המכונית היא להפסיק את מעגל ההצתה.

המחלק.

מובן שעל הניצוץ במצת להופיע בדיוק באותו הרגע שדחיסת תערובת הנפץ מגיעה לשיעורה הגבוה ביותר בכל צילינדר וצילינדר. כידוע דבר זה אינו מתרחש בכל הצילינדרים בעת ובעונה אחת, אלא בסדר מסויים. יש, איפוא, לסַדֵר שההצתה (הופעת הזיק) תתרחש בקצב קבוע ומדי פעם בצילינדר אחר. לכך משמש המחלק. על גבי לוח עגול מחומר מבודד מותקנים 4 בתרי מתכת¹³ המחוברים בעזרת תילים למצתי 4 הצילינדרים של המנוע. על פני הלוח סובבת אצבע המחוברת לַשְנִיִי של הַשַׁנַאי. האצבע מכוונת כך, שבאותו הרגע שהבוכנה בצילינדר הראשון מגיעה לנקודתה המתה העליונה בפעימת הדחיסה, עוברת אצבע המחלק על פני הבתר, המחובר למצת הצילינדר הראשון. מגעי המפסק יפרדו ברגע זה אחד מן השני והפסקה זו של המעגל הראשוני תגרום להופעת ניצוץ בין חודי המצת שבצילינדר הראשון. לאחר חצי סיבוב של גל הארכובות נגמרת פעימת הדחיסה בצילינדר אחד. בינתים הגיעה אצבע המחלק לבתר המוליך למצתו של צילינדר זה. מגעי המפסק אשר נסגרו, נפתחים שוב וניצוץ מופיע בצילינדר הדרוש. יוצא איפוא, כפי שכבר הזכרנו לעיל, שבכל שני סיבובים של גל הארכובה עושה אצבע המחלק סיבוב אחד.

תרשים של מנגנון ההצתה במנוע 4־צילינדר מתואר בציורים 40 ו־41. הזרם הראשוני נובע מתוך מצבר (1) כשהתג–של המצבר מחובר לַמַסָּה. מכונת הדינמו (2) מונעת על־ידי מנוע המכונית ומטעינה את המצבר. זרם המצבר הולך לראשוני (6) של השנאי ומשם למפסק (8) ו (9)–המופעל על־ידי הזיז (7)־ואח"כ למפסק הראשי (11) ומכאן למסה, כלומר חזרה למצבר. הפסקתו של מעגל זה תגרום להופעת זיק במעגל השניי בין חודי המצת של אותו הצילינדר המסומן ברגע זה על ידי אצבע המחלק. במקביל לקפיצי המפסק מחובר הקונדסטור. תפקידו למנוע הופעת ניצוצות בין (8) ו־(9). ניצוצות אלה עלולים לפגום בנקודות המגע, לזהם אותן או לְאַכְּלָן ובדרך זו להפכן לתי ראויות לשימוש.

מפסק זרם אוטומטי.

מכונת הדינמו מצוידת כרגיל במפסק זרם אוטומטי (פרטים X בציורים 40 ו־41) הפועל במקרה אם מתח המצבר עולה לרגל סיבות כלשהן על מתח הדינמו.

לולא אמצעי בטחון זה, היה זרם נשלח מתוך המצבר למכונת הדינמו וזו היתה שואפת לעבוד בתור מנוע. חוץ מזה מכיון שהתנגדותה החשמלית של מכונת הדינמו קטנה, היה עובר דרכה זרם של כמה מאות אמפרים והמצבר היה מתרוקן במשך זמן קצר.

כל המטפל במכונית השגיח בודאי שברוב המִקרים מצוידת מכונת הדינמו בְמִשְׁעֶרֶת שלישית בעוד שלהלכה שתים היו מספיקות. הנימוק לזה הוא שרצוי שהדינמו תתן מתח קבוע, אבל הואיל והמתח תלוי במהירות הסתובבות הדינמו ומכיון שהמכונית אינה נוסעת לעולם באותה המהירות, היה גם מתח הדינמו משתנה והולך בלי הרף בין גבולות די נרחבים. המשערת השלישית מְוַסֶתֶת במידה ידועה את המתח באופן שהוא נשאר כמעט קבוע בכל המהירויות של המכונית.

יעילותה של המשערת השלישית תלויה באכונתה במקום הנכון ולכן יש להשאיר וִסות זה אך ורק למומחים שמקצועם בכך.

סדר ההצתה.

ירידת הבוכנה מתרחשת בפעימות היניקה וְהפעולה (ההתפוצצות); מאידך גיסא עליית הבוכנה מתרחשת רק השעת הדחיסה וההפלטה. נניח כעת שבמכונית בעלת מנוע ארבע־צילינדרי נמצא גל הארכובה ברגע מסוים במצב A (ציור 42). הבוכנות 1 ו־4 תתחלנה לרדת. נניח שההתפוצצות תתרחש בצילינדר 1 וגל הארכובה יגיע למצב B, עכשיו קיימות שתי אפשרויות: ההתפוצצות יכולה להתרחש ב־2 או ב־3.

א. ההתפוצצות התרחשה ב־3. גל הארכובות חזור למצב A.
אם לפני כן היתה התפוצצות ב־1 הרי היא תהיה עכשיו ב־4 וההתפוצצות באה ב־3. הסדר יהיה, איפוא, 1, 3, 4, 2.

ב. ההתפוצצות התרחשה ב־2. כמו לעיל היא תתרחש אחר כך ב־4
וב־3 והסדר יהיה 1, 2, 4, 3.

סדר ההצתה במנועים בעלי ששה ושמונה צילינדרים נקבע גם כן בהתאם לנמוקים דלעיל.

השיקולים הללו מסבירים את נימוק הסידור אשר לפיו מעתקות הארכובות 1 ו־4 ב־180⁰ לגבי הארכובות 2 ו־3 (ע' פרק א' גל הארכובה).

התנעת המנוע.

דרוש מיתקן אשר יוציא את המנוע ממצב מנוחה. לפעולה עצמה קוראים הַתְּנָעָה ואילו למיתקן אשר בעזרתו מגשימים פעולה זו קוראים מַתְּנֵעַ. לשם התנעה ראשונה צרך שלכל הפחות אחד הצילינדרים ישאף לתוכו תערובת נפץ ותערובת זו תדלק. לפנים היתה מקובלת ההתנעה ביד: גל הארכובות היה בולט מתוך דופן צינתו ובקצה הקדמי היתה נאחזת ארכובת יד (זרוע כפופה בצורת האות Z) לשם התנעת המנוע. שיטה זו הוזנחה¹⁴ ואת מקומה ירשה ההתנעה החשמלית. המתנע החשמלי הוא בעצם מנוע, המופעל בזרם הניטל מן המצבר. המתנע מצויד בגלגל שִׁניים ובאמצעותו הוא נקשר לְשִׁנֵי גלגל התנופה, הנתון על גבי גל הארכובות. ציור 43 נותן מושג על אחת השיטות (שיטת לוקס) המקובלת לשם התנעה: גלגל השניים אינו צמוד לעוגן המתנע באופן קבוע, אלא ניתן להחליק – תודות לתברוגת פנימית – על גבי לולין ציר המתנע. בהסתובב ציר המתנע, מחליק הגלגל שמאלה, ושִׁנַיו משתלבות עם שִׁנֵי גלגל התנופה, ברגע שהמנוע מתחיל לעבוד במהירות מסוימת, או שהמתנע נעצר, מחליק גלגל השניים שוב שמאלה ומשתחרר מן השִׁנים של גלגל התנופה.

המתנע נוטל זרם חזק למדי (200־400 אמפר) ולכן אין להפעיל אותו אלא במשך זמן קצר, אחרת עלולה הסוללה להתרוקן מבלי שמכונת הדינמו תוכל למלא אתה.

מועד ההצתה.

להלכה על ההצתה להתרחש בדיוק ברגע שהבוכנה מגיעה לנמ“ע ואמנם כך הדבר גם למעשה כשהמנוע עובד לאט, אולם כשהוא עובד מהר, משתנה המצב בהרבה. נקח בתור דוגמא מנוע רגיל כשגל הארכובה עושה 3600 סיבובים בדקה. בכל שניה יעשה הגל 60 סיבובים והפעולה התופשת רק רבע מחזור (או חצי סיבוב), תארך 1/120 של השניה. כעת אם נקח בחשבון שלמרות הזמן הקצר מאד שההתפוצצות אורכת, הרי הוא בכל זאת גודל ניכר לגבי 1/120 של השניה, יוצא שעלינו לתת סיפק בידי ההתפוצצות להתרחש ועליה להתחיל, איפוא, זמן מה לפני שהבוכנה מגיעה לנמ”ע.

אם המנוע עובד יותר לאט ועושה נניח, 1800 סיבובים בדקה, תארך פעימת הפעולה פי שנים, דהיינו 1/60 שבשניה ולהתפוצצות יהיה זמן להתרחש אם אפילו הבוכנה כבר קרובה מאד לנמ"ע.

ערך קידום ההצתה תלוי, איפוא, במהירות המנוע ועשוי להגע עד 40^0.. אַכְוָנַת הקידום נעשית במכוניות המודרניות כמעט אך ורק באופן אוטומטי בעזרת וַסָת.

הוַסָת הזה הוא כל־פי רוב מסוג הצֶנְטריפוּגַליים כלומר מצויד בזרוע אחת או שתים, הנושאת משקל בצורת כדור או כיפה קטנה. הציר הנושא את הזרוע מסתובב יחד עם המנוע. הזרוע תתרחק מן הציר במידה שמהירות המנוע תגדל. תודות לשיטת מנופים וגלגלי שִׁנַיים תזיז הזרוע פחות או יותר את אצבע המחלק ותגרום בזה לְקִדוּם מתאים של ההצתה.

קרור המנוע.

שני גופי מתכת, המתחככים אחד בשני, משתפשפים ונאכלים. תוצאה זו אפשר למנוע על־ידי סיכה בשמן, אולם השמן מפסיד את תכונותיו המרככות בחום של 300⁰. בשעת ההתפוצצות מגיע החום רו ל־2000⁰ ולכן בכדי שהסיכה תהיה יעילה, יש לקרר את המנוע. את המנוע מקררים באויר החפשי (מנועי אופנעים או אוירונים) או בעזרת מים הקולטים את החום ומפסידים אותו שוב במקרר מיוחד.

למקרר זה קוראים קורן (רַדִיַטוֹר). מקומו כגיל בחלקו הקדמי של המנוע; דרך הקורן עוברים המים העוטפים בכעין גלימה מקררת את הצילינדרים ואת בתי השסתומים ומתקררים תודות לשטחו הגדול של הרַדִיַטוֹר¹⁵ ולמגעו הישיר עם האויר החיצוני.

מי הקרור היו מתחילים רותחים ומתנדפים אילו היו במצב מנוחה ולכן יוצרים – בדרך כלל בעזרת משאבה – (ציור 44), תנועה מלאכותית של המים: המים המחוממים נדחפים לתוך הקורן, מתקררים וחוזרים לגלימת המים.

משאבות גלגלי שניים.

לפנים היו המשאבות הנפוצות ביותר הצֶנְטרִיפוּגַלִיוֹת (ציור 44): הציר מצויד בכנפים מקומרות, כנפים אלה קולטות את המים ודוחפות אותם לצינור היציאה.

כעת מצוידים רוב המנועים במשאבות גלגלי שִׁניים גם בשביל הקרור; אף־על־פי שבעיקר מצאו משאבות אלה שמוש בהנעת זרם שמן הסיכה. המים נסחבים על־ידי השִׁנַיים (השניים הללו רחבות ועמוקות ומהוות כעין משוטים לאורך דפנות המשאבה) ונדחפים לצינור היצאה.

את המשאבות מתקינים תמיד לרגלי הקורן באופן שהן מלאות תמיד ואין לפחד מפני אי־הרציפות של זרם המים.

סיכת המנוע.

תפקיד הסיכה הוא לרכך את החכוך ההדדי של חלקי המנוע. לשם זה משתמשים בשמן סיכה. השמן מכסה כעֵין שכבה דקה את השטחים הבאים במגע ומונע בעד החכוך הבלתי אמצעי. בשמן נוזל משתמשים לסיכת החלקים המחליקים (בוכנות, ראש הטלטל וכו') ואילו בשמן סמיך לשם סיכת החלקים בעלי תנועה סיבובית (צינת הילוכים, גלגלים וכו'). שמן טוב צריך לספק את הדרישות הבאות:

א). להשרף רק בטמפרטורות די גבוהות (בערך 300⁰).

ב). להיות דביק הואיל והחום הופך אותו דליל.

ו־ג) לא להכיל כל חומצה או איזה שהם גופיפים קשים.

האופן המקובל של הסיכה הוא בעזרת משאבה, דוגמת זו המתוארת (בציור 45). משאבה זו שואבת את השמן מתוך בית השמן (ציור 46) ודוחפת אותו לתוך צינורות או חריצים העשויים בחלקים הטעונים סיכה. השמן עובר דרך מזקק (5) ומשם נדחף שוב על־ידי המשאבה (2) לתוך הנִקבות לקיים את החבור בין החלקים השונים. את תפקיד הנקבות ממלאים לפעמים צנורות נחושת בעלי קוטר קטן.

מערכת הסיכה מצוידת במַנומטר, כלומר מד־לחץ (4) המאפשר לבדוק את מהלך הסיכה, הצינור המוליך לַמַנוֹמֶטֶר מצויד כרגיל בשסתום עזר: (3) כשלחץ השמן עולה על גבול מסוים, נפתח השסתום הזה והשמן נשפך בחזרה לתוך בית השמן.

כדי לנקותו מכל מיני פסולת העלולה להכנס לתוכו, מכריחים את השמן לעבור לאט מאד דרך מזקק בצורת כמה מסננים הנמצאים כרגיל בדרך צדדית בין בית השמן והמשאבה.

יש לזכור שפעולתושל המנוע ואורך חייו תלויים במידה מכריעה בסיכה ולכן יש לשים לב ש“פך השמן לא יחסר” ואחת הבדיקות הראשונות צריכה להיות מופנית בכיוון זה.

פרק ד': מנגנון ההסעה    🔗

הַמַצְמֵד.

במכונית רגילים להבחין בין גלגלי הָהַסָּעָה (על פי רוב וגלגלי ההִגוי (הקדמיים). אולם גם גלגלי ההסעה אינם מוסעים באופן בלתי אמצעי על־ידי גל הארכובות, אלא על־ידי ציר נוסף העובר לאורך המכונית ונקרא גל ההסעה. הואיל ולא תמיד מפסיקים את פעולת המנוע לשם עצירת המכונית וכן הואיל ואין התנעת המנוע פירושה הסעה מידית של המכונית, הרי שיש צורך באפשרות לנתק או לקיים את הקשר בין המנוע והגלגלים המסיעים. פעולה זו נעשית בעזרת מיתקן הנקרא מצמד )או מַקְשֵׁר). בעזרתו מצמידים או מתירים את קצות שני הגלים (גל הארכובות וגל ההסעה). על אופן פעולתו של המקשר כבר דובר לעיל (ע' ציור 2). נזכיר שעל ידי לחיצה על הדוושה מְכַוֵץ הנהג קפיץ ומפריד בין שני הלוחות. בדרך זו הוא מתיר את הקשר בין גל הארכובות וגל ההסעה והמנוע יכול לעבוד מבלי שהמכונית תסע.

ציור 47 מבליט את העקרון של המקשר; ואילו ציור 48 נותן כמה פרטים של מבנהו הפנימי; בין השטח הפנימי של גלגל התנופה (שטח החכוך), ודיסקת מתכת הצלחת) נמצאת דיסקה נושאת רִפוּד חִכּוּךְ. רפוד זה עשוי על־פי רוב אַמְיַנְטון, היינו אַזְבֵּסט, שזור חוטי נחושת.

כשהדוושה אינה דרוכה, לוחץ הקפיץ על הצלחת ודסקת הרפוד נמצאת לחוצה וצמודה בין שני שטחי החכוך של הצלחת וגלגל התנופה.

בדרוך הנהג על הדוושה, מתכוץ הקפיץ, הצלחת נמשכת אחורנית ודסקת הרפוד מתרחקת מגלגל התנופה.

המצמד ההידְרַוְלִי

מצמד זה בנוי מחלקים פשוטים עד למאד. הוא מורכב משתי צלחות (ציור 49) ובהן הרבה צלעות. שתי הצלחות נצמדות זו לזו והחלל שביניהן מלא עד כדי 4/5 שמן. אחת הצלחות קשורה לגל המנוע ומשצלחת זו מתחילה להסתובב, הרי הצלעות מַקְּנוֹת אותה תנועת סיבוב לשמן והלה נזרק, עקב הכוח הצנטריפוגלי, כלפי שפות הצלחת. תודות לצלעות מוּסָט השמן הצידה והתנועה נמסרת לצלחת השניה¹⁶. מכאן עובר השמן שוב לצלחת הראשונה וחוזר חלילה.

הואיל והשמן שבצלחת השניה מפגר במקצת בתנועתו לגבי זו שבצלחת הראשונה, מתקבל בשביל החלקיקים הבודדים של השמן כעין מסלול לוּלְיָנִי הנסגר כמו טבעת. הצלחת השניה נשרכת במקצת, כאמור, מאחורי הראשונה כי לולא השריכה הזאת לא היתה גם כל העברת אנרגיה.

קורה והרֶכֶב מסובב את המנוע (בשעת נסיעה בירידה, למשל); במקרה זה מתרחש אותו התהליך אבל בכיוון הפוך. קשר בין המנוע וגל ההסעה מתקיים, איפוא, גם בשעה שמפסיקים את מתן הדלק.

למטה ממספר סיבובים מסויים מפסיק המצמד את פעולתו ובזה אחד יתרונותיו של המצמד ההידרַוְלי: ההצמדה מתרחשת אוטומטית ברגע שהמהירות עולה על גבול מסויים זה וההצמדה מתבטלת מאליה ברגע שמהירות המנוע פוחתת. על הנוהג במכונית אין, איפוא, לדאוג להצמדה כלל וכלל. כן העליה בשיפוע קלה יותר: על הנהג רק לתת דלק.

למצמד ההידרולי מעלה נוספת: הואיל וכוח המנוע אינו נמסר על־ידי חלקים קשיחים, אלא בעזרת חוליה גמישה, גורמת ההצמדה לחסכון ניכר של מנגנון ההסעה.

ההילוכים. צינת ההילוכים.

תחומי ההספק של מנועי נפץ אינם ניתנים לשִנויים גדולים. שנוי בכמות תערובת הדלק, אשר המנוע שואב מתוך המאייד, יגרום רק לשנויים קלי ערך במהירות המנוע. מאידך גיסא הוכח שתצרוכת הדלק חסכונית רק במהירות מסויימת, כלומר שיעור ניצול האנרגיה של מנוע קטן והולך בין אם המהירות עולה מעל, או יורדת מתחת למהירות מסוימת וקבועה. מכאן נובע שהסדָרת המהירות על ידי שִׁנוי כמות תערובת אינה שיטה חסכונית ביותר וצריך שתהיה אפשרות לשנות את מהירות הרכב מבלי לשנות את מהירות המנוע. לשם כך קובעים בין גל המצמד ובין גל ההסעה, המעביר את התנועה לציר האחורי, את צינת ההילוכים. זוהי תיבה שלקצהָ האחד נכנס גל המקשר ומן הקצה השני יוצא גל ההסעה.

על שני הגלים רכובים גלגלי־שניים בעלי קטרים שונים ובעלי מספר שִׁניים שונים. את גלגלי השניים אפשר להזיז אילך ואילך על פני הגלים באמצעות מוטיות בצורת מזלגות המָפעלות בעזרת מנוף ההילוכים הקבוע במושב הנהג. מנוף ההילוכים, הסובב בפרק כדורי, תופש –בהתאם למצבו – את קצהו של אחת המוטיות ומניע אותה לפנים או לאחור. במצבו הראשון (ציור 50) מכוֵן המנוף את גלגלי השניים שבצינת ההילוכים באופן כזה שֶׁשְׁני זוגות גלגלי שִניים – אחד מהם קטו ואחד גדול – מעבירים את התנועה מגל המצמד לגל ההסעה. מתוך כך תהיה תנועת המכונית אטית, אף כי המנוע יִסוֹב מהר. גל ההסעה יונע בכוח גדול אשר נתקבל תודות להעברה של המהירות הגדולה של המנוע למהירות הקטנה של גל ההסעה. בהילוך ראשון זה משתמשים כדי להעביר את המכונית ממנוחה לתנועה הואיל וההתגברות על ההתמדה של הרכב הכבד מצריכה כוח גדול. לאחר שהמכונית השיגה מהירות מסוימת, מעביר הנהג את מנוף ההילוכים למצבו השני; בדרך זו נפסק המגע בין גלגלי השניים של ההילוך הראשון, ונוצר מגע בין גלגלי שִׁניים אחרים; A הנתון על גבי גל המקשר מסיע את B ו־C את D הנתון על גבי גל ההסעה. גלגל השניים C דומה לגלגל השניים D ויחס המהירות יהיה כמספר השניים של A למספר השניים של B. בהילוך שני זה יהיה הכוח המניע את גל ההסעה קטן יותר, אך לעומת זאת תגדל מהירות הרכב. אם ברצון הנהג להגדיל את מהירות המכונית עוד יותר, הרי הוא עובר להילוך השלישי; הוא מצמיד באופן בלתי אמצעי –על־ידי שִׁלוב – את גל המצמד לגל ההסעה ושני הגלים יסובו באותה המהירות.

אם על המכונית לעבור בדרך משובשת, או לעלות במעלה הכביש ודרוש כוח הסעה גדול יותר, די לו לנהג לעבור להילוך שני או ראשון: המנוע יספק כוח גדול יותר, אבל במהירות קטנה יותר.

כדי לְאַפְשֵׁר את הסעת המכונית אחורנית, קיים בצינת ההילוכים ציר ביניים נוסף ועליו גלגל שניים – H –, המאפשר את היפוך כיוון סיבובו של גל ההסעה: נניח שגלגל A מסתובב בכיוון הפוך למגמת מחוגי השעון. הגלגל G יהפוך את כיוונו של H, ו H – את כיוונו של F וממילא גם של גל ההסעה. יוצא, איפוא, שכיוון סיבוב גל המצמד יהיה הפוך לכיוון שבו יסתובב גל ההסעה.

גלגלי השניים ומיסבים של צינת ההילוכים טעונים סיכה מעולה מאד. לכן ממלאים את כל הצינה שמן סיכה. גם שמן זה יש להחליף לפרקים קבועים.

צינת הילוכים חרישית.

בשורת השִׁפורים אשר הוכנסו בבנין המכונית לא הוזנחה גם הרחקת קול הרעש המוקם על־ידי גלגלי השניים בהסתובבם. נוכחו שקול הרעש מוקטן בהרבה אִם השניים לא תהיינה מאוזנות, אלא בשפוע מסוים; המעבר משן אחת למשנֶהָּ מתגשם בהדרגה וקול החכוך הבלתי נעים נעלם כמעט לגמרי.

על־הסעה (Overdrive)

בהרבה מכוניות אמריקניות בעלות 3 הילוכים מגיעים להפחתה של מספר הסיבובים של המנוע במהירויות הגדולות (מתוך טעמי חסכון של הרכב) בעזרת מיתקן המכונה על־הסעה.

המיתקן הזה הוא כעין הילוך והפעלתו מתרחשת באופן אוטומטי. לַשִׁלוב דואג וַסָת צֶנְטרִיפוּגַלי, המפעיל את המיתקן ברגע שמהירות הרכב מגיעה לגבול מסוים (כרגיל 40–50 קילומטרים לשעה). עם זאת אין השילוב מבוצע כל עוד תאוצתו של הרכב גדלה, אלא ברגע שהנהג מפסיק לדרוך לרגע קט על דוושת התאוצה. התרת המיתקן מתרחשת גם היא מאליה ברגע שהמהירות יורדת מתחת לגבול הנקוב לעיל.

אם מופיע הכרח להתיר את על־ההסעה כשהוא משולב עדיין, דורכים במילואו על דוושת התאוצה ואז נסגר מעגל חשמלי והמיתקן מתיר תודות לפעולתו של אלקטרומגנט.

את על־ההסעה אפשר לשלב לא רק עם ההילוך השלישי, אלא גם עם השני או עם הראשון והיוצא מזה שלמעשה למכונית 6 הילוכים.

הילוך חפשי.

כדי להקל על השילוב מצויידות המכוניות בעלות על־הסעה בהילוך חפשי, הדומה לזה המקובל באפניים רגילים. מתפקידו של הילוך זה להתיר את הקשר בין המנוע וגל ההסעה בו ברגע שזה האחרון מסתובב מהר יותר מן המנוע. במכונית מגשימים את ההילוך החפשי בעזרת כדורי הצמדה כפי המתואר באופן תרשימי בציור 51. הכדורים מוחזקים בריוח שצורת יתד לו על־ידי קפיצים ומעבירים את התנועה של הטבעת החיצונית לטבעת הפנימית. אם הטבעת הפנימית מסתובבת מהר יותר מן החיצונית, הקשר מתיר והרכב יכול לנוע בצורה חפשית, מבלי שהמנוע ישתתף בזה.

לכתחילה מוזר קצת לנהוֹג כשההילוך החפשי משולב; מתקבל הרושם כאילו אין לו למנוע השפעת הבילום שאליה רגילים, אבל אחרי נסיון קצר לומד הנהג להכיר ולהעריך את היתרונות של ההילוך הזה.

בשעת התרת על־ההסעה, משתחרר גם ההילוך החפשי וזאת מפני שבירידה בשפוע אי־אשר לותר על פעולת הבילום של המנוע.

מסורת הילוכים אוטומטית.

נעשו נסיונות רבים עד למאד לשחרר את הנהג לגמרי מן המעבר מהילוך אחד למשנהו, אבל עד כה לא הצליחו להגשים זאת. משאלה זו נתמלאה בחלקה בצורת מסורת ההילוכים האוטומטית למחצה. פעולת המעבר מהילוך להילוך כלול בבחירת ההילוך הזה, כלומר לקבוע בעזרת מוטית קטנה (היא מותקנת על־פי רוב מתחת לגלגל ההגה) מהו ההילוך הרצוי ועל־ידי נגיעה קלה בדוות המצמד, למשל, לגרום לכך שההילוך הרצוי ישתלב מאליו. הדריכה על הדוושה, יציאה מהילוך אחד, כניסה להילוך שני והתרת המצמד, כל הפעולות הללו נעשות, איפוא, מיותרות לגמרי, הואיל והמנגנו מבצע אותן באופן אוטומטי (בדרך פנֵיוְמטית, כלומר בעזרת אויר דחוס, הידרַוְלית, או חשמלית).

סידורים אלה באים בחשבון רק במכוניות יקרות.

מסורת הילוכים בגלגלי שֶׁבֶת וְלֶכֶת.

במכוניות היקרות יותר מקובלת מסורת הילוכים מטיפוס וילסון, או מסורת הילוכים בגלגלי שבת ולכת. המנגנון של כל הילוך מורכב מארבעה חלקים: גלגל שִׁנַיים קטן באמצע גלגל השֶׁבֶת – המוקף על־ידי שְׁנים או יותר גלגלי לכת – וגלגל אחד גדול בצורת טבעת בעלת שִׁנַיים פנימיות (ציור 52).

לשם מסירת הכוח קיימות כמה אפשרויות. למשל, הכוח יכול להמסר לגלגל השבת, או לגלגלי הלכת, או אפילו לטבעת. אם גלגל השבת הוא הקשור למנוע (כפי המתואר בציור 53), מחליקים גלגלי הלכת ומסובבים את הטבעת. הואיל והטבעת אינה קשורה לגל עובד, יעבוד ההילוך עבודת סרק, אבל ברגע שהטבעת נבלמת, מחליקים גלגלי הלכת ומסתובבים מאחר שהם משתלבים בטבעת העומדת. יחס הסיבובים בין גלגלי השבת וגלגל הלכת נובע מן היחס שבין קטרי הגלגלים הללו.

פעולת השילוב להילוך הרצוי היא במקרה זה פשוטה מאד: מספיק לבלום את הטבעת המתאימה. זאת אפשר לבצע בעזרת בלם־סרט מבלי שיהיו זקוקים לכוח רב.

במכוניות הצרפתיות מבוצע השילוב בעזרת אלקטרומגנטים ומספיקה נגיעה קלה באצבע כדי לסגור את המעגל הרצוי ולעבור מהילוך להילוך.

יתרונה הגדול של מסורת הילוכים זו יוצא בהפסד מחירה הגבוה.

מערכת הילוכים שלמה מן הסוג שתואר, ניתן בציור (53).

פרק קַרְדַנִי.

מצינת ההילוכים נמשך גל ההסעה אל ציר האופנים האחוריים. הואיל וגל הארכובות וצינת ההילוכים גבוהים יותר מציר האופנים, הרי שעל גל ההסעה להיות מותקן בזוית מסוימת כלפי הגלים האפקיים של צינת ההילוכים. לשם כך קובעים בגל ההסעה, סמוך למקום צאתו מצינת ההילוכים, פרק קַרְדָנִי, (ציור54) המאפשר את כפיפת הגל בכל הזויות כמעט, מבלי שיפריע לתנועת סיבובו. סמוך לציר האופנים האחוריים קבוע פרק קרדני שני, כדי שקצה הגל המניע את הציר יהיה אפקי גם הוא.

לגל ההסעה בדרך כלל צורת צינור מפלדה דקה אולם בעלת קוטר די ניכר. הכונה להגיע לקשיחות מספיקה מבלי להגדיל את משקל הגל. על־ידי כך נמנעות תנודות ורעידות חזקות בהילוכים הגבוהים.

תמסורת דִיפֶרֶנְצִיַלִית.

בקצהו האחורי של גל ההסעה מותקן גלגל שנַיים חרוטי להנעת ציר האופנים האחוריים. לאמתו אין זה ציר אחד, אלא שני צירים הואיל וכל אחד הגלגלים המוסעים נתון על גבי ציר נפרד. הנימוק לכך הוא שכל זמן שהמכונית נוסעת בדרך ישרה, מסתובבים שני האופנים האחוריים באותה המהירות,אולם כשהרכב פונה הצידה, על הגלגל החיצוני לעבור קשת ארוכה יותר וממילא על מהירותו להיות גדולה מזו של האופן הפנימי. לשם כך יש לחלק את הציר האחורי לשני חלקים – אחד לאופן הימני ואחד לשמאלי – ולהתקין בין שני החלקים מערכת גלגלי שִׁנַיים המאפשרת את מילוי הדרישה הזאת. קוראים לה מערכת גלגלי שִׁנַיים דִיפֶרֶנְצְיַלִיִם או בקיצור הדִיפֶרֶנְצְיַל. הציור 55 מבליט את אופן פעולתו של המיתקן הזה. גל הסעה נושא בקצהו גלגל שניים חרוטי A המשתלב בתוך שִׁנֵי הַכֶּתֶר B. הכתר צמוד למסגרת ומהוה אתה חלק בלתי נפרד. צירו של כל אופן אחורי נגמר גם הוא בגלגל שניים חרוטי C ו D.

המסגרת מצוידת בשני גלגלי לֶכֶת בצורת גלגלי שִׁניים חרוטים E ו F, המשתלבים עם הגלגלים C ו D, בהסתובב הכתר מסתובבת גם המסגרת ויחד אתה גם הגלגלים E ו F; הואיל והם משולבים עם הגלגלים C ו D, יסתובבו גם הצירים ואתם יחד גם האופנים האחוריים. בדרך ישרה לא יסתובבו גלגלי הלכת – אף־על־פי שהם עשויים להסתוב על ציריהם –הם ישמשו אך ורק שִׁלוב לגלגלי הצירים C ו D, והואיל והמסגרת מונעת על־ידי הכתר, יסתובבו גם הצירים באותה מהירות.

נניח כעת שעל המכונית לפנות ימינה: מסלול הגלגל השמאלי בצורת קשת יעלה בארכו על מסלול הגלגל הימני ופירושו של דבר שבמשך זמן מסוים על האופן האחורי השמאלי לעשות מספר סיבובים גדול יותר; בדיפֶרֶנְצְיַל יסתובב, איפוא, גלגל הציר D יותר מהר מן הגלגל C וזה יגרום לכך שגלגלי הלכת יסתובבו גם הם על ציריהם. גלגלי הלכת עשויים, איפוא, להסתובב על ציריהם במהירויות שונות וממילא יכולה מהירותו של האופן האחורי האחד להיות שונה ממהירותו של האופן האחורי השני.

ברור שלולא הדיפרנציל אי אפשר היה לבנות מכוניות בטוחות כל כך כפי שאנו רגילים אליהן, אבל עם זאת יש להצביע על מגרעת חשובה. אם אחד אופני ההסעה, למשל, ישקע בבוץ, בחול או בשלג, כלומר אם האופן הזה לא יִתָקל שום התנגדות מוצקה, יפעל כל כוח המנוע על האופן השני בלבד והרכב ישאר תקוע אלא אם כן יצליחו לסַפֵק לו את ההתנגדות הדרושה על־ידי שקים, ענפים או שרשראות.

כל נסיון נוסף להחלץ מן הַמֵצַר על־ידי הפעלת המנוע גרידא לא זו בלבד שאינו מועיל, אלא גם לא נכון, הואיל והאוֹפָן החפשי רק יתחפר עמוק יותר ובעיקר אם הבליטות לאורך היקפו של הצמיג עוד לא השתחקו. במקרה זה הנכון ביותר להשתמש במעדר או לבקש את עזרת הזולת.

מנגנון הניהוג

ההגוי

מערכת ההגוי כוללת את ההגה ואת פרקי הַהַטָיָה, בפרוט הכלליים מתואר המנגנון בציור 56: ההגה מָרכב זרוע ובו סרן –כישוֹר ההִגּוּי – הנגמר בקצהו האחד בגל ההגוי (בשפת המקצוע – הַהֶגֶה) ובקצהו השני בבורג בעל תברוגת תלולה (לולין). במכוניות הקדומות וכן גם בכמה מהמודרניות משתלב בורג זה עם שִׁנֶיהָ של גיזרת גלגלי שניים (פֶלַח משוּנָן). גיזרה זו, העשויה להסתובב על צירה, קשורה למנוף ההגוי וזה האחרון למוט הקישור, המטה את סרן האופנים הקדמיים¹⁷ פרטי הלולין בהשתלבו עם שִׁנֵי הפלח מובלטים בציור 57.

הלולין והפלח המשונן נתונים בתוך צינת ההגוי. על צינה זו להיות תמיד מלאה שמן סיכה.

במכוניות החדישות מסיעה תברוגת הלולין פין (ציור 58) הצמוד למנוף ההגוי.

הצדדים השוים בכל שיטת ההגוי הם:

1. אין מערכת ההגוי צמודה באופן קשיח לסרני האופנים.

2. אין הטית האופנים הקדמיים גורמת לסיבוב ההגה הואיל ואילו היתה כל דחיפה או הסחה של

האופנים הקדמיים גורמת לסיבוב ההגה, היה הניהוג קשה בהרבה והמערכת היתה מתקלקלת תוך זמן קצר.

מתוך הציור נובע שמערכת המנופים ABCD יוצרת במצב מנוחה (או במקרה של נסיעה לאורך קו ישר) כעין טרפציה. נימוק הסידור הזה הוא: לכתחלה נדמה היה שאת אופני ההגוי אפשר לשים על גבי סרן אחיד מתחת למכונית (דוגמת אופני הרכבת), אולם נוכחו לדעת כי סידור זה אסור ברכב מהיר, הנוסע לעתים קרובות דרך עקלקלה והמוכרח לעשות גם מפנה בזוית חדה ובקשת קטנה בערך. לפיכך:

1. קובעים את אופני ההגוי בצדי כלי הרכב ולא מתחתיו.

2. כל אחד מאופני ההגוי אינו קבוע באופן ישיר על גבי הסרן הקדמי, אלא על גבי זרוע הקשורה לסרן בעזרת פין.

שתי זרועות הסרן קשורות זו לזו במערכת מוטות: הסרן הקדמי, מוט הפשח ושתי זרועותיו, המהוות את הקשר בין זרועות הסרן ומוט הפשח. אורך מוט הפשח קטן מן המרחק בן פיני הזרועות ולכן נוצרת הצורה הגאומטרית של טרפציה. תודות לכך נוצרות בעת הפנית כלי הרכב זויות שונות של שני אופני ההגוי. תנאי זה הכרחי בכדי למנוע את חכוך אחד האופנים בשעת מפנה: כשהמכונית פונה זוית מסוימת על מישור האופנים ליצור זוית ישרה עם הרדיוסים של מסלוליהם ובמקרה דנן עם הרדיוסים של הקשתות (ציור 59). אחרת, הואיל ועל האופן הפנימי להסתובב באותה המהירות, אולם לעבור דרך קצרה יותר מאשר על האופן החיצוני, היה אופן זה מתחכך ומשתחק¹⁸. תודות לטרפצית ההגוי ניתנת האפשרות לכל אחד האופנים הקדמיים להסתובב במהירות המתאימה לקשת אשר אותה עליו לעבור. במלים אחרות: נטית האופנים משתנית והולכת ביחס לציר.

סידור זה מובלט בציור 59: O הוא מרכז המפנה של המכונית. הקשתות AB ו CD מתארות את מסלולי האופנים בשעת המפנה. בכדי שמישורי האופן השמאלי והיֶמני גם יחד יהיו מאונכים לרדיוסים העוברים דרך O, דרוש שזרוע מוט הפשח הימני תטה לפי הקו OE והשמאלי לפי OF. התוצאה היא שזרוע הסרן הימני נטוי יותר מזרוע הסרן השמאלי בהתאם לגודל הזויות הנוצרות ע"י הרדיוסים של הקשתות עם המשכו של הסרן האחורי.

הגשר האחורי.

הדיפרנציל וצירי אופני ההסעה נתונים כרגיל בתוך צינה עשויה פלדה יצוקה. צורת הצינה הזאת מותאמת לחלקים אשר היא מכילה; באמצע צורתה כדורית ועוברת בהדרגה לשני צנורות ההולכים ונעשים צרים יותר ככל שהם מתקרבים לאופנים.

כל הצינה הזו נקראת הגשר האחורי ונושאת למעשה את רוב משקלה של המכונית.

צידו האחורי של החלק הכדורי מצויד במכסה המאפשר את הגישה לגלגלי הדיפרנציל. חוץ מזה מצויד חלק זה בנקב המיועד להכנסת שמן הסיכה.

פרק ו': הבלמים    🔗

הַבִּלוּם.

מבחינת הבטחון גדולה חשיבותם של הבלמים מזוּ של המנוע. מתפקידם לחסל את האנרגיה החיה של הרכב הנוסע. אנרגיה זו נמצאת ביחס ישר למהירות ברבוע; למשל, הגדלת המהירות מ־30 ק“מ לשעה ל־60 ק”מ לשעה, תגדיל את האנרגיה החיה (וממילא את העבודה שיש להשקיע כדי לעצור את המכונית) פי 4, הגדלה ל־90 ק“מ לשעה – פי 9 והדלה ל־120 ק”מ לשעה – פי 16.

לכן אם גם הפסקנו את מתן הדלק ודרכנו על דוושת המצמד, ימשיך הרכב להתקדם בתוקף כוח התנופה. יש אמנם אפשרות לעצור את המכונית על־ידי מעבר להילוך הראשון (אחרי שהופסק מתן הדלק); המכונית תסיע אז את המנוע, אשר יעבוד במהירות הגבוהה ביותר ויהוה כוח עוצר, אולם אין אמצי זה בא בחשבון במורד וכמו כן אין ביכלתו לעצור את המכונית במשך הזמן המינימלי הדרוש לשם מניעת אסון. הפתרון הוא, איפוא, בילום המכונית, כלומר הפסקת סיבוב הגלגלים.

כל מכונית מודרנית מצוית בשתי מערכות של בילום: האחת מופעלת על־ידי דריכה על דוושה (בלם הרגל) ובולמת את כל 4 האופנים של המכונית והשניה – על־ידי מנוף (בלם היד) הבולם על־פי רוב רק את האופנים האחוריים (ע' ציורים 60 ו־63).

כרגיל משתמשים בבלם הרגל בשעת הנסיעה בעוד שבלם היד משמש לבילום המכונית לשם מניעת הסעתה כשהיא במצב מנוחה, או בתור אמצעי־ דְחָק לחיזוק הבילום: במקרה שכוח בלמי הרגל אינו מספיק לעצור את המכונית. כמו כן יותר כדאי לפעמים לבלום רק את האופנים האחוריים: למשל, אם במקרה רוצים למנוע בעד הגלגלים הקדמיים להחליק. דרך זו של הבילום יעילה במיוחד בֶּהָרִים או בחול.

בילום המכונית מוצא לפועל על־יד חיכוך מוגבר: האנרגיה החיה של הרכב הנע אינה נעלמת, אלא הופכת לאנרגיה תֵרמית (חוֹם).

האופנים מצוידים בגלילים – תופי בילום – ועל ידם חשוקים – לסתות הבילום – אשר בְּהִלָחֲצָם לגלילים בולמים את תנועת האופנים; כלומר החיכוך המוגבר של תופי הבלמים בלסתות (או בסנדלים) מאיט את מהירות הגלגלים.

לסתות הבילום מכוסות רִפוד מיוחד בצורת סרט אריג העשוי מאזבסט ונחושת. סרט זה צמוד ללסתות בעזרת מסמרות נחושת. יעילותו של רפוד הבילום פוחתת בהרבה ברגע שראשי המסמרות, הטבועות כרגיל בתוך הריפוד, מתחילות להשתחק גם הן.

המרחק התקין בין רִפוד הבילום והתוף קטן מאד (נמדד בחלקי המילימטר) ולכן כל השתחקות ניכרת של הרפוד מסַכנת את יעילות הבלמים.

בלמים מֵכניים, והידרַוְליים.

מבחינת אופן העברת לחץ הרגל מדוושת הבילום לַלְסָתות מבחינים בין בלמים מֵכניים והידרוליים.

בבילום המֵכני מועבר הלחץ מן הדוושה ללסתות בעזרת מערכת מנופים ופרקים. על־פי רוב פועל בלם היד לפי שיטת הבילום המכני (ע' ציור 60).

יתרונה של שיטת בילום זו כלול בבטחון פעולתה: במקרה אם הבלם של אחד האופנים יוּצָא מכלל פעולה, ימשיכו לפעול שאר הבלמים. עם זאת מצאו שהבילום יעיל ביותר אם הלחץ נמסר בצורה אחידה ובבת אחת לכל האופנים. אם כל האופנים אינם נבלמים באותה המידה, תטולטל המכונית; אם אחד האופנים הקדמיים בלום יותר מן השני, כל מערכת ההגוי של המכונית עלולה להפגע. קשה להגיע לאחידות מושלמת של הלחץ בעזרת מנופים ופרקים, הואיל ופרק זה או אחר עשוי להשתחק במידה מרובה מן השני ולכן מוצאת שימוש רחב לשיטת הבילום ההידרולי.

בדרוך הנהג על דוושת הבילום נלחצת בוכנה לתוך הצילינדר הראשי של מערכת הבילום (ציור 61) ודוחקת בלחץ גבוה (עד 100 אטמוספירות) שמן לתוך צינורות המובילים למיתקני הבילום של כל 4 האופנים. כל אחד המיתקנים הללו כולל צילינדר קטן (ציור 62) ובו שתי בוכנות, כשכל אחת מהן צמודה ללסת הבילום. הואיל ונפחו של נוזל אינו משתנה כמעט בהשפעת הלחץ והואיל והנוזל ממלא את כל מערכת הבילום, נמסר לחץ הדריכה על הדוושה לבוכנות הכפולות, הלוחצות על הלסתות ומצמידות אותן לתופים.

הנסיון אִשֵׁר את יעילות מערכת הבילום הזאת והרחיק את החששות אשר היו קיימים לפני שהתחילו להשתמש בה.

אטימה לקויה, או בועת אויר עלולות אמנם לפגוע ביעילות הבילום ההידרולי ולו אפלו במכוניות המצוידות בבילום מסוג זה השאירו את בלם היד לפעול על העקרון המֵכני (מכאן השם בלם דְחָק).

מערכת בילום מעורבת מתוארת בציור 63.

בלם היד.

כפי שכבר הוזכר לעיל מותקן בלם היד לפי שיטת הבילום המֵכני. במערכת הבלם של בלם היד כלולים (בהתאם לסוג המכונית) רק האופנים האחוריים או ארבעתם.

מנוף בלם היד קבוע במרכז תא הניהוג בין שני מקומות הישיבה, או שהוא מבצבץ מתחת לוח המכשירים. המנוף מצויד בשן אחיזה החודרת לאחד החריצים של פלח משונן. לשם התרת הבלם, מצויד המנוף בקפיץ וסרן השולף את השן מתוך הפלח (ציור 60).

בילום בתת־לחץ.

כדאי להזכיר עוד שיטה אחת של בילום והיא בלחץ נמוך (או בתַת־לחץ). לשִיטה זו היתרון שדרגת הבילום גדֵלה עם מהירות הרכב: צילינדר הבילום מחובר עם צינור היניקה של המנוע באופן שלחץ האויר בצילינד קטן במקצת מלחץ האויר התקין. בדרוך הנהג על דוושת הבילום, נסתם פתח הכניסה לתוך הצילינדר וְהַלָּה מתרוקן מן האויר אשר בתוכו. קצב ההתרוקנוּת תלוי בקצב פעולת המנוע ומאין אויר נפסקת פעולת המנוע באופן אוטומטי.

בתוך צילינדר הבילום נתונה בוכנה, הקשורה למערכת מנופים לשם העברת הלחץ לזיזים וללסתות הבילום.

בהתרוקן הצילינדר לוחץ האויר החיצוני על הבוכנה, דוחפה לתוך הצילינדר ולחץ זה נמסר למערכת הבילום.

קפיץ שבלולי בפנים הצילינדר מונע בעד כניסת הבוכנה במצב תקין לתוך הצילינדר, או לשם הוצאתה משם אחרי שחדלו לדרוך על הדוושה.

פרק ז': התאורה.    🔗

ציוּד מערכת התאורה.

בהתאם לַחוק על מכונית להיות מצוית בצִדה הקדמי בשתי מנורות, שופעות אור לבן. על המרחק בין שתי הנורות לתת מושג על רוחב המכונית. מאחוריה על המכונית להיות מצוידת במנורה אדומה. את המנורות יש להדליק עם חשכה כמו כן על הלוח הנושא את מספר המכונית להיות מואר. הארה זו מגשימים כרגיל בעזרת האור האחורי. האורות הדרושים לפי החוק אינן מספיקות בדרך כלל לשם הארת הדרך בשעת הנסיעה ולכן מצוידות כמעט כל המכוניות בשתי מנורות חזקות נוספות.

רוב המכוניות מצוידות במנורות פנימיות לשם הארת פנים המכונית, לוח המכשירים, מַחֲוָן האיתות בשעת מפנה, או אור נוסף אחורי, הנדלק בשעת נסיע אחורנית או לפני עצירת המכונית.

מקור האנרגיה החשמלית הדרושה לתאורה הוא כרגיל סוללת המצברים הנטענת על־ידי מכונת הדינמו.

מפתחות המנורות הראשיות נתונים כרגיל על פני לוח המכשירים ומָפעלים ביד, אולם מפתח מנורה הנדלקת כשהמנורה עומדת לעצר (או לפנות הצדה), מָפעל אך ורק בהפעיל הנהג את דוושת הבילום.

הנוּרוֹת

הנורות המודרניות הן כמעט כולן מסוג הממולאות גז להבדילן מאלה אשר היו נפוצות לפני כו: הריקות. מאלה האחרונות היו מוציאים את האויר ובהן היתה שוררת ריקנות. לתוך הנורות המודרניות מכניסים, אחרי שהוציאו מתוכָן את האויר, גַז שאינו מתרכב באופן חימי עם המתכת של חוט הלהט. בדרך זו אפשר להעלות את דרגת הלִבּון של נימי הלהט וממילא להגדיל את עצמת האור השופע ממנו מבלי להצריך יותר זרם.

עם “הזדקנותה” של הנורה, אורה כהה ופניה מתכסים בשכבה שחרחורת של אבקת חוט הלהט. בדרך כלל זה סימן שקצה של הנורה קרוב ויש להחליפה בחדשה.

נורות המכוניות כמעט תמיד מן הטיפוס הכידוני ונכללות בתוך המעגל בעזרת מגע אחד או שנים בהתאם באופן התיול של המערכת החשמלית, כלומר בהתאם לכך אם הנורה מחוברת למקור החשמל (המצבר) בעזרת שני תילים נפרדים או שהמסה משמשת תיל שני.

השיטה השניה פשוט יותר, אולם יש להשגיח שהחיבורים המארקים יהיו נקיים בהחלט; שכבת חלודה עלולה להוות התנגדות גדולה כל כך עד שהנורה תבער כאור כהה מאד או תדעך לגמרי.

הרֶפְלֶקְטוֹרִים.

המנורות הראשיות מצוידות במיתקן המרַכז את האור.

למיתקן זה קוראים רפלקטור. צורתו פַּרַבּוֹלִית והוא עשוי מתכת דקה כשהצד הפנימי מצופה שכבה בהירה ומבריקה. רפלקטור כהה סופג חלק הגון של האור ולכן אין לדחות את חדוש הציפוי במקרה אם פני הרפלקטור אִבדו את ברקם המזהיר.

הרפלקטור מגיע לשיא יעילותו אם הנורה נתונה במקום הנכון (נקודת המוקד). משום כך מצויד בית הנורה במיתקן המאפשר את אכוָנת הנורה. בהתאם לאחד הסידורים נגמר בית הנורה בבורג הניתן פחות או יותר לתוך תברוגת מתאימה. בדרך זו אפשר לכַוֵן על נקלה את מקום הנורה. בהתאם לסידור אחר עשוים חריצי בית הנורה בשיפוע ופיני הנורה יכולים להחליק בחריץ בין גבולות די ניכרים.

את הרפלקורים יש לכַוֵן באופן שבמרחק של 8 מטרים יהיו הגובה והריוח מן מרכזי אלומות האור שוה לגובה ולריוח של מרכזי הנורות.

המנורות והרפלקטורים מוגנים כרגיל על ידי זגוגיות מיוחדות מזכוכית עבה בעלת צורה מסוימת. זגוגית רגילה תפחית אמנם את יעילות הרפלקטור, אבל בשעת דחק מוטב לשים באופן זמני זגוגית מזכוכית רגילה מאשר להשאיר את הרפלקטור בלתי מוגן: עקב מגע עם רטיבות האויר תאַבד השכבה המבריקה את זהרה.

מְכַוֵן הָאוֹר וְהַמַאֲפִיל. כל אחד האורות האשיים מצויד במְכַוֵן האור דהיינו במיתקן המאפשר לכון את אלומות האור לנקודה הרצויה: במקביל או בזוית מסוימת לִפְּנֵי הדרך.

לפי אחת השיטות הנפוצות נתונים בתי הרפלקטורים על שני צירים. מנוף, המפעל בעזרת אלקטרומגנט בצורת מטיל ברזל העשוי לנוע בתוך סוֹלֶנוֹאיד (סליל) נבוב, תומך בבית הרפלקטור. על־ידי הגדלת או הפחתת התנגדות מעגל הסליל נסחף מטיל הברזל במעט או הרבה לתוך חלל הסולנואיד והמנוף, המפעל על ידי מטיל הברזל, מרכין בהתאם לכך את הרפלקטור בזַָּוית הרצויה.

לפי שיטה אחרת (שיטה פנֵומַטית) עשויים הרפלקטורים להסתובב על ציריהם על־ידי לחץ אויר הניתן לויסות. לחץ זה נמסר לבוכנה העשויה להחליק בתוך צילינדר קטן ומצוידת בטלטל הצמוד לרפלקטור.

לשם וִסוּת עצמת האור כלול כרגיל במעגל האורות הראשיים מאפיל בצורת ראוסטט: שנוי התנגדותו – בעזרת מפתח מתאים – גורם לְשִׁנוּי בעצמת האור.

 

חלק ג' הטִפול במכונית וּבְלִקוּיֶהָ    🔗

פרק א. הטִפול במכונית.    🔗

יש מכוניות הנראות כחדשות אפילו אחרי זמן רב של שמוש, לעומתן נראות מכוניות אחרות משומשות ובלות אחרי שמוש קצר בערך. ברוב המקרים אין הדבר תלוי בסוג המכונית, אלא בטיפול הניתן לה. ראשית כל מראה החיצוני של המכונית. אחרי כל נסיעה ממושכת יש לרחוץ את המכונית. הרחיצה הטובה ביותר היא במים בעזרת צינור גומי; לפני הרחיצה לסגור יפה את החלונות ואת הדלתות.

המים יורידו את כל האבק והבוץ. אין לרחוץ את המכונית בשמש, אלא בצל. אחרי הרחיצה לנגב יפה את החלקים המבריקים במטלית רכה ויבשה. את חלקי המתכת לנקות באחת המשחות המקובלות.

אסור להשאיר כל כתם, אלא להורידו בו ברגע שהשגיחו בו. יש לזכור ולשים לב לעובדה כי שִׁמוּן תקין מאריך את ימי חייהם של המנוע והמכונית. אחרי הרחיצה של המכונית ובדרך כלל מפרק לפרק יש, איפוא, לשַׁמֵן ולָסוּך את המנוע, את אברי ההסעה והניהוג. הוראות השמון והסיכה ניתנות בלוח, הנמסר ברוב המקרים לקונה בעת רכישת המכונית.

את השמן הסמיך מכניסים בעזרת משאבת־דחיסה ואילו את שמן הסיכה בעזרת אָסוך או משפך.

מן הראוי להשתמש תמיד בסוג השמן אשר עליו ממליץ יַצְרָן המכונית הואיל ושמן סמיך מדי יתגבש ויתפחם ואילו שמן דליל יתר על המדה לא ימלא את תפקידו כראוי.

1. המנוע

להקפיד ששמן הסיכה יהיה נקי מהשתקעויות. את השמן להכניס רק דרך הפתח המיועד. לשים עין על מדלחץ השמן ולדאוג לכך שאספקת השמן תהיה בסדר.

את גובה פני השמן בתוך מיכל השמן יש למדוד – בעזרת מוט נקי – רק כשהמנוע במצב מנוחה וכשהמכונית נמצאת על פני מישור מאוזן.

אם בזמן הנסיעה מראה מדלחץ השמן על תקלה כלשהי במערכת הסיכה, יש לעצור את המכונית ולבדוק את סיבת הלקוי: נסיעה כשהשימון אינו יעיל עלולה לגרום לקלקולים רציניים מאד.

2. צינת ההילוכים.

על צינת ההילוכים להכיל תמיד שמן במידה מספיקה. אולם להקפיד שדרגת הסמיכות של השמן תהיה בהתאם להוראות בית החרושת. חוסר שמון של מערכת ההילוכים עלול לקלקל את החלקים החיוניים. יש ליעץ לנקות את הצינה אחרי 2000 הקילומטרים הראשונים ולנקותה מחדש ולהחליף את השמן אחרי כל 1000 הקילומטרים הבאים.

3. המצמד.

בחלק זה של המכונית יש לנהוג בזהירות הואיל ורק על הטבעת החיצונית להיות משומנת בעוד שאסור בהחלט ששמן יחדור בין החלקים המתחככים. אם בין החלקים האלה יכנס שמן, יחליק המצמד ולא ימלא אתתפקידו כראוי.

4. הגשר האחורי.

יש אמנם להקפיד שצינת הדיפרציל תהיה מלאה שמן, אולם אסור ששמן זה יזול על פני הציר האחורי ויכנס לתוך תופי הבלמים. בכמה מכוניות קיים סידור המאפשר לשמן המיותר לצאת מעצמו מתוך צינת הדיפרציל. במקרים אלה יש לחכות כ־10 דקות כשפתח השימון פתוח ולגרו רק אחר כך.

טפוּל שִׁגְרָתִי (מדי תקוּפות קבועוֹת).

א. מדי יום ביומו.

1. לבדוק את מלאי הדלק.

2. לבדוק את מלאי המים. פני המים צריכים להגיע עד ל־2 עד 3 ס"מ מפתח הקורן. במשך נסיעה ארוכה לבדוק את מלאי המים מפרק לפרק. לא להכניס מים קרים לתוך קורן פולט אדים; להוריד את הפקק בעל התברוגת, להשאיר פתוח 10–1 דקות לפני הכנסת מים קרים.

3. לבדוק את מלאי השמן בבית הארכובה.

ב. מדי כל שבוע.

1. לבדוק אם הברגים והאומים סגורים יפה. לחזקם במקרה אם הם רפויים.

2. לבדוק את בלם הרגל ובלם היד.

3. לבדוק את הצמיגים. אם הבלאי איננו אחיד, לשנות קצת את מצב הגלגלים על גבי הצירים. לבדוק את לחץ הצמיגים ולהוסיף אויר במקרה של צורך.

4. לשמן בהתאם ללוח השמון.

ג. מדי כל חודש.

1. לעבור על הבדיקה לפי ב) אולם באופן יותר יסודי.

2. לנקות את המצתים.

3. לבדוק את כישור ההגה ביחוד אם המכונית כבר אינה חדשה.

4. לְפָרק את המאייד ולנקות את הפומיות. כמו כן לנקות את המַסְנן.

5. להוריק את הקורן ולהוציא מתוכו כל פסולת שנצטברה.

6. לנקות את המגעים של מערכת החשמל.

7. לבדוק את המגופות ואת חבוריהן.

8. לנקות את פתחי השמן בבית הארכובה.

הצמיגים.

אחת התקלות השכיחות בשעת הנסיעה הוא נִקוּר, נקב או קרע בצמיגים. יש לעצור את המכונית מיד הואיל וכל מטר נסיעה עם צמיג נקוב עולה בדמים מרובים.

על המכונית להיות תמיד מצוידת במנוף לשם החלפת הגלגל באחר. את תיקון הנקב יש לדחות לשעה שהמכונית תמצא במוסך.

אורך ימיו של צמיג תלוי בהרבה מאד בנהג עצמו ואפשר לומר שההשגחה והטיפול בצמיגים כדאיים מאד הואיל והם חוסכים הרבה הוצאות מיותרות.

א. שמן, פַרַפִין וכו' הורסים אט־אט את הגומי ולכן יש להקפיד שחמרים אלה יורחקו מעל הצמיגים בהקדם האפשרי.

ב. על לחץ האויר בתוך הצמיגים להיות בהתאם להוראות בית החרושת. בדיקה אם הצמיג נפוח מספיק על־ידי הכאה באף הנעל, אינה מעלה ואינה מורידה.

ג. לא כל הצדדים ולא כל האופנים משתחקים בצורה אחידה ולכן כדאי מאד להחליף את מקום הגלגלים מפרק לפרק. את ההחלפה מוטב לבצע באלכסון, דהיינו: אם, למשל, שמו גלגל חדש בחלקה הקִדמי של המכונית מצד ימין, יש לשים את הגלגל הזה בחלקה האחוֹרי של המכונית מצד שמאל; מכאן קדימה מאותו צד ואחר־כך אחורנית מצד ימין.

ברור שממילא מתחלפים יתר הגלגלים באותו הסדר.

ד)‎ נסיעה מהירה מדי מקצרת את אורך חיי הצמיג.

ה. בילום פתאומי גורם גם הוא להשתחקות מהירה של הצמיג.

ו. דרך מחוספסת גורמת פחות נזק לצמיגים בנסיעה אטית מאשר בנסיעה מהירה.

פרק ב': הטִפּול מכונית בתוך המוסך.    🔗

הטיפול אשר עליו מדובר בפרק זה ניתן בדרך כלל בתוך המוסך על־ידי טכנאים מומחים, אולם כדאי שגם לנהג יהיה מושג על כך, הואיל ומתוך זה ה וא ילמד על חשיבותם וערכם של חלקי המכונית.

הצילינדר.

הטיפול בצילינדרים הוא שִׁמונם נכון. צילינדר יבש משתפשף, טבעות הבוכנה נשברות ולעתים גם הטלטל, שמון מופרז גורם להתהוות שכבת פיח בראש הצילינדר, חלל השריפה מצטמצם והתערובת אינה נדלקת על־ידי הניצוץ אלא לרגל הדחיסה המופרז. אזנו של מכונן מנוסה מבחינה בקלקול זה לפי הנקישות האָפייניות של בוכנות המנוע.

קורה והצילינדר סדוק או נקוב. קלקול זה נגרם על פי רוב עקב לקוי ביציקה, ולפעמים כתוצאה מקפיאת המים בתןך גלימתם. משגיחים בו לפי דלוף המים. אם הסדק קטן, מתקנים אותו ברתוך אוטגני או שאוטמים אותו על־ידי סמרור בעזרת פיני נחושת. כשהסדק גדול, מוטב להחליף את כל הצילינדר. אם הלקוי אינו בצורת סדק אחד גדול בצורת נקבים קטנים אשר דרכם מפכים מי הקרור שבתוך הצילינדר. אפשרי אטום בְמוֹרֶג: משחה המרכבת מנסורת דקה של ברזל, גבישי גפרית וְסַלַמִיַק עם קצת מים. את המורג מורחים על הדפנות ונותנים להתיבש. הוא מתקשה עד כדי מוצקות של ברזל היציקה.

לרגל שמוש מופרז משתַפשף לפעמים הצילינדר עד יכולת לגרום לתנועה עקומה וחד־צדדית של הבוכנה: במקרה זה אין הטבעות יכולות לאטום כראוי, מתהוה הפסד בלחץ הגזים ועל־ידי כך נגרמת ירידה בהספק המנוע. במקרה זה צריך לְלַטֵש את הצילינדר.

השתפשפות מופרזת של הצילינדר נגרמת גם על־ידי אבק מן הרחוב, החודר לתוך הצילינדר יחד עם האויר. אבק זה מתערב בשמן ומהוה כעין משחת־שמיר.

גלימת המים.

מזמן לזמן יש לשטוף בלחץ גבוה את גלימת המים. מטרת השטיפה היא להרחיק את הלכלוך אשר נצטבר בין חלקי היציקה אשר התכסו חלודה. בכל הזדמנות יש לבדוק את חורי גלימת המים הסגורים לעתים קרובות בפח. יש לזכור שמטרת גלימת המים היא להבטיח קרור תקין; בלעדיו אין כל תועלת בשמן הסיכה.

הבוכנה וטבעות הבוכנה.

הסימן הראשון של השתפשפות הבוכנה וטבעותיה היא תצרוכת שמן מוגברת. את הצורך לחדש את החלקים הללו קובעים בעזרת מדידה מדויקת. אם דרגת השפשוף הגיעה לידי 0,15 מ"מ, יש להחליף את הטבעות (לדאוג לכך שהן תהיינה בעלות איכות משובחת). אם השפשוף גדול מזה, או אם הצילינדר השתפשףבצורה סגלגלית, יש לחדש את הבוכנה ולחרוט את הצילינדר.

פין הבוכנה.

יש להבטיח שפין הבוכנה לא יגע בדפנות הצילינדר, אחרת בצילינדר יתהוו חריצים וטבעות הבוכנה לא תמלאנה את תפקידן.

הטלטל

את הטלטל יש לכוון באופן שלא יהא לחץ חד־צדדי על הבוכנה. בלי אכונה נכונה תגרד הבוכנה מצד אחד בדפנות הצילינדר, טבעות הבוכנה תלחצנה ופין הבוכנה יוטרח מעל למידה.

השסתומים ולִטוּשם.

אחד התנאים העקריים לעבודה תקינה של המנוע היא האטימות המחלטת של פתחי היניקה וההפלטה. לאטימות זו מגיעים על־ידי התאמה מלאה של השסתומים למושביהם. במקרה של השתפשפות יש לְלַטש את השסתומים.

כדי להגיע לתוצאות משביעות רצון, יש להקפיד על הדַיקנות המוחלטת בשעת הלִטוש של השסתומים. למשל, במכונית מסוימת רוחב המושב של שסתומי היניקה לא צריך לעלות על 1.5 מ“מ, וזה של שסתומי הפלטה לא יותר מ־2,2 מ”מ. שפת השסתום צריכה להיות מהודקת יפה לצואר ולסגור אותו באופן הֶרְמֶטִי. הסגירה צריכה להיות מהירה ובטוחה. רוחב המושב חשוב בעיקר אצל שסתומי ההפלטה הואיל והשסתום יעמיק לחדור ככל שהמושב יהיה רחב יותר. מצב זה יגרום להתקררות אטית יותר של ראש השסתום. לכן אם השסתומים נעשו צרים יותר לרגל הלִטוש ויורדים נמוך מדי, יש לצייד את מַטות השסתומים בטבעות מושב, כי לטוש נוסף ישמש רק בתור פריפה נגד זיבת הגז, אולם יגרום להתחממות מופרזת של ראש השסתום.

הסטיה המותרת מן ה“אידיאל” הנ“ל היא בגבול –0,04 מ”מ, אם הסטיה מגיעה עד או עולה על 0,05 מ"מ, יש לכון את השסתומים ואת מטותיהם. אם השסתומים משומשים יותר מדי, כדאי להחליפם: לטוש לא יעזור בהרבה מכיון שהשפשוף אינו אחיד ומכשיר הלטוש ישאיר את הגבנונים והשקיעות כפי שהם היו קודם לכן.

מתן כל הפרטים הללו כוונתו לבליט את חשיבות הדיוק המוחלט וממילא את הצורך לפנות לבעל מקצוע מהימן שיטפל בכל הַטעון תיקון.

גל הארכובה והמֵסבים.

המתכת הקשה של גל הארכובה משתפשפת במֵסבים ומענין לציין שהיא משתפשפת יותר מן המתכת הרכה של המֵסב. אם לרגל השפשוף לא הפך גל הארכובה סגלגל (אובלי) אפשר להתאים את חיק המֵסב על ידי גרוד פניו.

סיבות ההשתפשפות של המֵסבים יכולות להיות: א) חוסר שמן או שמן ממין גרוע, ב) מספר סבובים גדול מדי של המנוע.

את המסבים המשופשפים יש להחליף באחרים.

גל הארכובה בולט מתוך בית הארכובות בשני מקומות שבעדם השמן נוזל תכופות לאיבוד, בהעדר אטום מיוחד. או אם יש צורך להחליף את האטום לעתים תכופות, הרי זה סימן שהמֵסבים הראשיים רופפים. במקרה זה יש לחדש אותם ולהתאימם מחדש.

התעקמות הגל – לרגל תאונה – מסכנת את כל מבנהו: הגל נתון לריטוט לכל ארכו וההתעקמות עלולה לגרום לשבירתו. יישור הגל למעשה בלתי אפשרי ורק מומחים מעטים יכולים להבחין אם הגל ישר או התעקם. עובדה זו כדאי להביא בחשבון בעת רכישת מכוית משומשת.

גל הזיזים.

גל זה עושה רק את מחצית הסיבובים של גל הארכובה ולכן אינו מוטרח ביותר במֵסבים. גל הזיזים מוסב לעתים תכופות בתוך חיק של מתכת לבנה ולפעמים הוא סובב באופן בלתי אמצעי בתוך חיק של ברזל יציקה. קלקול חיק זה קורה כמעט אך ורק כשמעבידים את המנוע בלי שמן. השפעתו של גל זיזים פגום מורגשת לעתים רחוקות בעבודת המנוע. מצד שני משמשים מֵסביו לעתים תכופות מקום זיבהּ מופרזת של שמן.

המַצָתִים

כשמחליפים מצת יש להקפיד שאחר הברגתו לגוף המנוע ימָצא קצה התבנית בקו ישר עם דופו ראש המנוע. אם המצת קצר מזה, יתמלא החלל בדופן הראש גזים שרופים אשר לא יפָּלטו וימנעו בעד התערובת הטריה לבוא במגע ישיר עם החודים: ההצתה תהיה לקויה.

מצת ארוך מדי יהיה נתון להשפעת החום הרב בשעת שריפת התערובת מבלי שיוכל להתקרר על־ידי גלימת המים. החודים יהיו לוהטים יותר מדי וזה עלול לגרום להתלקחות מוקדמת (לפני הופעת הזיק).

על הריוח בין חודי המצת להיות בין 0,4 ו־0,7 מ"מ בהתאם להוראת בית החרושת. כל זיק העובר בין חודי המצת מכלה משהו מגופם. במשך הזמן מתקצרים החודים והריוח ביניהם גדל. במקרה זה יש להחליף את כל המצת או, במצתים מתפרקים, את החודים.

גופי החרסינה של המצתים שבירים ועלולים להינזק בשעת ההברגה, הסדק יתמלא פיח והזיק יעבור דרך הבקע.

שימוש במצתים בלתי מתאימים גורם לזיהומם, להתלקחות מוקדמת ולאיכול מהיר של החודים.

המצבר

כדי לשמור מחלקי המתכת מחלודה, יש למרוח מזמן את צמיתי הכבלים וחלקי החיבור של המצבר בְוַזֶלִין. את החלודה או שכבת תחמוצת אפשר להרחיק בתמיסת סודה, אולם יש להקפיד שתמיסה זו לא תחדור פנימה.

יש למנוע מגע של בנזין עם בית המצבר: הבנזין ממיס אותו.

בשעת השימוש בחומצה גפריתנית יש לנהוג זהירות: היא צורבת את הבשר ומאכלת אריג, עץ ומתכת. אם ניתזו טיפות חומצה, אפשר לסתור את פעולתן על־ידי תמיסת סודה או אמוניאק.

בגלל סכנת התפוצצות אסור להתקרב למצבר עם אש.

המתח של מצבר בעל 3 תאים הוא בממוצע קצת למעלה מ־6 וולט.

למלא את המצבר אך ורק במים מזוקקים, הואיל ומים רגילים מכילים – בצורת תמיסה – גם חמרים קשים המפחיתים את יעילות מצבר.

המצמד.

המצמד המיכני נבנה כיום כמעט אך ורק בצורת מצמד דיסקאות יבש. כשצפויו חדשים יש לתת לדוושת המצמד ריוח משחק של 3 סמ' בערך: כשלוחצים על הדוושה עד 2־3 סמ' בכיוון למטה, צריך המצמד להפריד בין המנוע וההילוכים. אם בזמן פרוק המצמד מתברר כי שטחי הלחץ אינם חלקים, יש ללטשם. לישר את השטח מלוטש ולמלאו בצפוי נוסף. יש לבדור אם אפשר להניע בקלות את לוח המצמד על צירו היוצא מתוך התשׁלובת.

צינת ההילוכים.

יש לקבוע אם אין גלגלי שניים שבורים, ממורטים או שנלטשו בצורה עקומה. בזמן הרכבת המהלכים יש להקפיד לבל יגרום משחק צדדי להתעקמות חד־צדדית של גלגלי השניים.

פרקי קרדן.

על הפרקים להתנועע בקלות, אך יש לדאוג שלא יהיה להם ריוח־משחק. את ריוח המשחק אפשר לחסל רק על ידי חדוש החלקים המשומשים.

גל ההסעה.

עליו להיות ישר בתכלית הדיוק (לנסותו על מחרטה). במצב נכון אפשר להניעו בנקל. על חריצי הסיכה להיות במצב טוב. יש לבדוק את כל מקומות המריחה של גל ההסעה ופרקי הקרדן אם אין הסיבובים המהירים עלולים לגרום לפזור השמן הקרוש.

תשלובת דיפרנצילית.

יש לדאוג לכך שריוח המשחק של גלגלי הלכת לא יגדל יתר על המידה. על סרן הגלגלים האלה להיות חָלָק בשטח חכוכו ולהתאים בדיוק לצינת הדיפרנציל.

סיכת מערכת העברת הכוח.

שמן הסיכה המשמן את מערכת העברת הכוח צריך למלא תפקיד סיכה כפול: לסוך את מֵסבי הגלים וגם את גלגלי השִׁניים של התשלובת. לכן יש להקפיד ביותר על טיב השמן המשמש למטרה זו.

על השמן להיות סמיך למדי שלא יידחק מבין השניים וכן בעל כושר אחיזה (עליו להיות דביק) כדי לצפות את השִׁניים וליצור ביניהן את ריפוד הסיכה בכל תנאי הפעולה. עם זאת על השמן להיות גם נזיל כדי שיוכל לחדור לתוך ריוח הסיכה של כל המסבים. על השמן להיות נקי מכל חומצות. עליו לעמוד בפני תנודות החום: לא לאבד את תכונות הסיכה הטובות בחום גבוה ולא להפוך סמיך במזג אויר קר.

יש לְדַיֵק שצינת התשלובת תהיה אטומה לבל יטוף השמן מתוכה ולבל יחדור אבק לתוכה.

הבלמים.

גם השמן וגם המים מפחיתים הרבה ואף מחסלים את החיכוך בין רפוד הבלם ותופו, ובזה – את פעולת הבילום כולה.

אחת ההפרעות השכיחות ביותר בבלמים היא השתחקות הרפוד: השתחקות קלה – אפילו של חצי מילימטר – תשפיע כבר על על פעולת הבלם. במקרה של השתחקות קלה אפשר לתקן את הלקוי על־ידי כִוְנוּן הריוח הדרוש בין הלסתות והתוף, אולם אם ההשתחקות עולה על 1/2 מ"מ, יש להחליף את הרפודים בחדשים.

אם מידת הבילום של האופנים אינה אחידה על אף הכִּוְנוּן המדויק, הרי זה סימן לזיהום הבלמים.

פרק ג': תקלות והפרעות במכונית.    🔗

המכונית היא בעצם תחנת כוח (מכנית וחשמלית) בזעיר אנפין וההפרעות אינן קטנות במספרן מאלה העלולות להתרחש בכל תחנת כוח. נוסף לזה תלויים הרבה לקויים בסוג מכונית. אין, איפוא, בעצם כמעט כל אפשרות למנות את כל התקלות העלולות בחלקיהן השונים של המכונית לכן ניתנו כאן בראשי פרקים אך ורק ההפרעות הכלליות ביותר של המנוע והמצריכות תיקון מידי. בדרך כלל יש לזכור שכל ליקוי נגרם על־ידי סיבה מסוימת ועל הנהג לחפשה בשקט ובאופן שיטתי. לא לגשת לפרוקו של חלק או מיתקן אלא אם כן קיים בטחון גמור שסיבת ההפרעה נמצאת אמנם בחלק או מיתקן זה.

1. קשיים בהתנעה

התקלה: סיבת ההפרעה ואופן הרחקתה

המתנע אינו פועל: הפרעה זו עלולה להגרם על־ידי כמה סיבות. קודם כל להדליק את אורות המכונית בכדי להוכח אם אין לקוי במערכת החשמל ואז:

א. אם בשעת הלחיצה על דוושת ההתנעה האור הולך וכהה, הרי זה סימן שסיבת ההפרעה – ברוב המקרים – חבור לקוי במעגל מצבר – מַסָה (חבור רפה מהוה התנגדות ניכרת וגורם למפל מתח). יש לבדוק את החבורים, להדק את ברגים והאומים ובשעת הצורך להלחים את החבורים הקבועים.

ב. אם האור הולך וכהה ולבסוף דועך לגמרי, הרי שאין המצבר טעון במלואו. יש לבדוק אותו, להוסיף – אם יש צורך בכך – חומצה או מים ןלהטעינו.

ג. אם עצמת האור אינה משתנית, הרי סיבת ההפרעה במגע לקוי, מלוכלך או שבור.

ד. אם האור כהה במקצת, אולם אינו דועך, הרי שהמעגל החשמלי של המתנע בסדר והלקוי מֵכַני; דחיפת המכונית ביד כמה פעמים הלוך וחזור, מרחיקה על פי רוב את התקלה הזאת. במקרה אם הקושי מתמיד, להתניע ביד בעזרת ארכובת התנעה.

2. הפרעות בדרכי האיוד

למרות הדריכה על דוושת התאוצה אין דלק במנוע. אין דלק במיכל הדלק או בתא הדלק, מסנן הדלק מלוכלך.

המנוע עובד זמן: הדלק אינו מגיע במידה מספיקה: מסנן מלוכלכך, צינורות סתומים. משאבת הדלק

קצר ונעצר: אינה בסדר. אם אספקת הדלק מסודרת על־ידי מפל חפשי (מיכל הדלק גבוה מן המאייד) לבדוק אם אין נקב האויר במיכל הדלק סתום.

המאייד נוזל: השסתום־מחט מעוקם או חודו מלוכלך, המצוף נקוב. לפעמים נגרם הקלקול על־ידי כך שמגופת ההתנעה נשארה פתוחה יותר מדי זמן: במקרה זה יש לסגור את ברז הדלק ולחכות עד שהדלק יתנדף, להתניע את המנוע כמה פעמים במשך כמה שניות ולפתוח את ברז הדלק בחזרה.

הדלק נדלק: לעצור את המכונית אולם לא את המנוע: להעבידו בדלק מלא כדי למנוע חדירת האש

שריפה! לתוך הצילינדרים. לסגור את ברז הדלק. להוציא מתוך המכונית את האנשים. לשמור על השקט ועל קור הרוח, לכבות את האש בחול או בשמיכות. בשום פנים לא להשתמש במים לשם כיבוי הדלק הבוער.

3. הפרָעות בהצתה.

את מערכת ההצתה בודקים כרגיל כדלקמן: נוטלים את אחד המצתים, כשראשו מחובר לתיל ההולכה, ומניחים אותו על גבי המנוע. בעבוד המנוע צריכים להופיע ניצוצות בין חודי המצת.

עם זאת יש להעיר שבדיקה זו אינה מלאה: בצילינדר שורר לחץ גבוה בהרבה מאשר בחוץ ויצירת ניצוץ בחוץ אינה הוכחה מכרעת שניצוץ יופיע גם בתוך הצילינדר בתערובת הדלק הדחוסה.

במקרה של הפרעות בהצתה לחפש באופן שיטתי את גורם ההפרעה: לבדוק כל מצת ומצת בדרך שתוארה לעיל, או בעזרת מכשיר בדיקה מיוחד, לבחון את הכבלים לכל ארכם שמא נקרע בידוד או נסדק, להִוָכח אם אין הכבל של המצת נוגע בגוף המנוע, לבדוק את נקודות המגע של המחלק.

אין הצתה או הניצוצות חלשים: לבדוק את סליל ההשראה (השנאי) על־ידי זה שמקָרבים את הכבל הראשי הנכנס לתוך המחלק כדי 6–10 מ"מ מגוף המנוע: בסוב גל הארכובה צריך להופיע ניצוץ בין קצה הכבל וגוף המנוע. לבדוק את המפסק ולנקות את נקודות המגע. סיבת התקלה לפעמים קונדנסטור פגום. להחליפו באחר.

מצתים לקויים. את המצתים טוב להחליף אחרי כל 20000־25000 קמ'. את החודים המפוחמים לנקות במברשת מתכת, את השמן להוריד בסמרטוט טבול בבנזין. על המרחק בין החודים להיות כ 0,4 עד 0,7 מ"מ.

4. הפרעות שונות

אין דחיסה: השסתומים אינם אטומים, שרופים או אינם מכוונים יפה. לבדוק את כל טבעות הבוכנה, לבדוק אם הצילינדר אינו מאוכל.

האיטום בין ראש צילינדרים וגופם אינו מלא: עובדה זו אפשר לקבוע על־ידי שמורחים בשמן נוזל דק את הסדק בין ראש הצילינדרים והגוף. בסוב גל הארכובה, יופיעו אבעבועות בנקודות האטימה הלקויה.

לנקות היטב את שטחי המגע בין גוש הצילינדרים וראשו, למרוח את האֶטֶם משני עבריו במשחת סיכה־גרפיט ולהחזיר את האטם בזהירות למקומו.

המצתים רטובים: מים מגיעים מגלימת המים לתוך הגלילים; הסיבה: אטם לקוי או סדק בדפנות הגליל.

כוח התפוצצות חלש: אטום לקוי בין המאייד וגוף המנוע נותן לחדור לאויר לתוך חלל הנפץ. לבדוק את האִטוּמים וּלְחַזֵק את הברגים.

5. המנוע נעצר זמן קצר אחרי התנעתו

עודף דלק: מגופת התנעה סגורה והמנוע “סופג” יותר מדי דלק; לפתוח את המגופה. לסגור לזמן קצר את ברז הדלק. להתניע את המנוע בדלק מלא.לחכות זמן־מה ולפתוח בחזרה את ברז הדלק. לבדוק אם אין צורך ליבש את המצתים.

חוסר הדלק: המסנן סתום וכו', (ע' 2).

הפרעה בהצתה: זרוע המפסק דרוכה יותר מדי, התנפחה או העלתה חלודה ואינה יכולה לעבוד בקצב המהירות הגדולה. לפָרק את המפסק ולנקות.

6. הֶסְפֵּק המנוע ירוּד.

הרכב נעצר ברגע שמצמידים את המנוע: חוסר דלק (ע' 2). צינור ההפלטה סתום. ההצתה אינה מכוונת. מנוף המאייד אינו מוסר את לחיצת הרגל למגופה: לבדוק את המגופה. לפעמים חפץ (שטיח) הנמצא מתחת לדוושה הוא המפריע להפעיל את המגופה.

הרכב מתקדם אולם הספקו אינו משביע רצון: הדחיסה אינה מספיקה (ע' 4). פיגור בהצתה. מים נכנסו לתוך המאייד או הפומיות נסתתמו: לנקות את המאייד. אחד הבלמים סגור: לבדוק אם אחד מתופי הבלמים לא התחמם.

המנוע נעצר לפתע: לבדוק את מערכת ההצתה.

דחיפות לסירוגין חוסר דלק (ע' 4)

ולבסוף עצירה.

המנוע מתחמם יתר על המידה: לְכַוְנֵן את ההצתה. חוסר מים במקרר (לא לעצור את המנוע ולהכניס מים בזלף חלש). לבדוק את הַמְאַוְרֵר.

קרור פגום: משאבת המים אינה פועלת: לבדוק אם קיים מחזור המים. למתוח את הרצועה של המשאבה. המאורר אינו מסתובב די מהר: למתוח את הרצועה. תרמוסטט אינו פועל כהלכה: בשעת הדחק להוציאו לגמרי.

התחממות במנוע עלולה להגרם גם על־ידי תערובת עשירה או דלה מדי.

תצרוכת מופרזת של דלק: השסתומים אינם אוטמים יפה: לבדקם ואם יש צורך בכך, למסור אותם ללטוש. המצתים משומשים יתר על המידה: לנקותם או להחליפם באחרים. וִסוּת ההצתה אינו נכון: לבדוק וּלְכַוְנֵן מחדש לבדוק את מערכת אספקת הדלק.

צמיגים רכים מדי גורמים גם הם לתצרוכת דלק מופרזת.

7. נקישות וצלצולים במנוע

יש להבחין יפה בין נקישות וצלצולים הואיל וסיבותיהן שונות לגמרי; הנקישה, קולה עמום בעוד שצלצול, פירושו קול מתכתי נקי.

נקישה בהילוך נמוך: קדום מופרז בהצתה. להפחית את כמות הדלק ולעבור להילוך קטן יותר.

נקישה אטומה וחזקה בצורה מתמדת: המֵסב הראשי או אחד ממֵסבי הטלטלים נשתחק או ניתך: אם אפשר להפסיק את הנסיעה, על כל פנים לתקן בתחנה הקרובה ביותר.

קול צלצול רם בשעת מתן הדלק: לְכַוְנֵן את ההצתה ולספק דלק בקצב אטי יותר. (קול זה דומה, לצלצול, אולם לאמתו של דבר אינו אלא קול התפוצצות במנוע; טבעו עוד לא נחקר כראוי.

קול צלצול אפילו כשנותנים מעט דלק: הדלק נשרף מהר מדי. להשתמש בתערובת של בנזין־בנוזל: הקול יֵעָלֵם בין רגע. סיבת הצלצול יכולה להיות גם דחיסה מופרזת בתוך הצילינדרים: להגדיל את נפח הדחיסה על־ידי הוספת אֶטֶם בין ראש הצילינדר וגוף המנוע. לנקות את הצילינדרים מן הפיח אשר הצטבר בתוכם.

נקישות אפילו אחרי הדלק: השסתומים אינם מופעלים כסדרם על־ידי גל הזיזים.

קול צלצול מתכתי מתכתי בחלק העליון של המנוע: ריוח המשחק של הארכובות גדול מדי. צילינדרים מאוכלים.

נקישות יבשות בחלקו העליון של המנוע: פיני הבוכנות רפויות.

“גרוד” בהילוך מהיר: קפיצי השסתומים נחלשו והשסתומים אינם חוזרים למושביהם במהירות הדרושה. להחליף את הקפיצים.

המנוע “מגמגם”: תקלה זו נגרמת על־פי־רוב על־ידי טיפות מים זעירות או גופיפים קשים הכלולים בדלק והסותמים את פתחי הנחירונים (הפומיות).

להוריק את המאיד, לנקותו יפה. לנקות גם את מיכל הדלק. בדרך, כלומר בשעת הדחק לנתק את צינור אספקת הדלק מן המאייד ולתת שקצת בנזין יצא החוצה. בדרך כלל יספיק אמצעי זה כדי לאפשר להגיע לתחנה הקרובה.

קולות רעש חשודים.

אף־על־פי שמן הראוי להתיַחס למכונית בחינת “כבדהו וחשדהו” ולשים לב לכל תופעה בלתי תקינה, בכל זאת קורה “וצל הרים נראים כהרים עצמם”… כי, לא כל רעש הבא מן המכונית משמש סימן שמשהו אינו בסדר;

למשל, גם גלגל המִלואים שהותר, או חבילה אשר קשריה התרופפו,עשויים להקים שאון לרגל טלטולי הדרך…

עם זאת טוב יעשו, אם ינהגו לראות בכל רעש בלתי רגיל אות אזהרה שבמערכת המנוע או במכונית חלה הפרעה מסויימת.

על הנוהג במכונית לעשות בדיקה קפדנית בכדי למצוא את סיבת ההפרעה ולהביא את המכונית למוסך או לבית

המלאכה לשם תיקון.

במקרה אם רעש הנקישות נגרם על־ידי התכת אחד המֵסבים הראשיים או מֵסבי ראשי הטלטלים, על הנהג לא להמשיך בנסיעה אפילו עד לתחנה הקרובה, אלא להזמין מכונית הצלה. כל נסיעה עלולה אז להוציא את גל הארכובה כולו מכלל שמוש.

שאלות סיכוּם.

(מתפרסמות ברשותו האדיבה של משרד הרשוי בירושלים – המפקח על התעבורה בדרכים).

בשבתו על־יד ההגה, הנוהג במכונית מתעתד להשתלט על תחנת־כוח, לפעמים בת כמה עשרות כוחות־סוס, מן הדין, איפוא, שידע מה טיבו של המכונה הנמסרת לידיו, כיצד היא פועלת, מה הם התנאים לפעולה תקינה ומה יש לעשות, או מה אסור לעשות כדי לשמור על מצבו הטוב של הרכב.

אין החוק דורש שהנוהג במכונית יהיה מכונאי מושלם וידע לתקן את כל הטעון תיקון – לשם כך קיימים מוסכים ובהם טכנאים מומחים – אבל קיימות הרבה תקלות שלנהג יהיה קל להשתלט עליהן אם רק ידע את פרטי פעולת המנגנון של המכונית. אי־ידיעה גמורה להחלץ מן המצר, לא זו בלבד שהיא עלולה לסכן את שלום הנהג, אלא אפילו במקרה הטוב ביותר, לגרום לעצירת התנועה.

משום־כך דורש החוק שעל האדם המבקש רשיון לנהוג במכונית להוכיח שיש לו הידיעות המינימליות על אופן פעולת המנוע, תפקידיהם של החלקים השונים וכן שהוא ידע להתמצא במקרה של תקלה שאינה דורשת את טִפוּלו של מומחה.

והרי אוסף שאלות־סיכום המוצגות על־ידי הבוחן בשעת המבחן של מבקשי רשיונות נהיגה.

לשם מיעת אי־הבנה ניתנות אחר כך התשובות הנכונות, אבל טוב יעשה המועמד, אם ינסה קודם לענות בכוחות עצמו ולהסתפק בזה שיבדוק רק אחר מכן את מידת הנכונוּת שבתשובותיו.

1. אתה מפעיל את הַמַתְנֵעַ, אבל המנוע אינו בא לידי פעולה. מהו הדבר היסודי שעליך לבדוק?

2. המנוע מתחיל לפעול, מפסיק, מתחיל שוב ומפסיק לגמרי. מהי לדעתך הסיבה לכך?

3. מה הן הסיבות של חוסר־תֵאוּם הצתת המנוע?

4. על איזה תנאים עליך להקפיד בשעה שאתה בודק את כמות השמן במנוע?

5. מה הם הסימנים של חימום מופרז של המנוע?

6. מה הן הסיבות של חימום מופרז של המנוע?

7. משום־מה דרוש מעבר חפשי ונקב בצינור הוסת של הקורן?

8. מה תפקידו של הנקב הקטן במכסה של מיכל הדלק?

9. יש דלק במיכל, אבל אין אספקת דלק. מה יש לבדוק?

10. מה תפידו של הַמְאַיֵד?

11. מהי צורתה, פעולתה ותפקידה של פומית המְאַיֵד?

12. מהי פעולת המַשְׁנֵק?

13. אספקת הדלק וההצתה בסדר והמנוע לא בא לידי פעולה. מה עליך לעשות?

14. קבע את 3 החלקים הראשיים להצתה (בעזרת סליל ההצתה).

15. מהו הטיפול שיש לתת למחלק?

16. מהו תפקידו של סליל ההצתה?

17. אם המנוע לא בא לידי פעולה, איך אפשר לבדוק אם ההצתה בסדר?

18. במקרה שהזרם אינו מגיע למחלק, איך תבדוק את סליל ההצתה?

19. פעולת המנוע אינה תאומה באופן קבוע. מהי הסיבה האפשרית וכיצד תִּוָכַח בזה?

20. מה עלולה להיות התוצאה של שִׁמוּן מופרז של המנוע?

21. קשה להתניע ולהפעיל את המנוע. מהי הסיבה האפשרית?

22. משום מה יש להוסיף במצבר מים מזוקקים דוקא (או מי גשם)?

23. מה עלול להתרחש אם לא יוסיפו את המים הדרושים?

24. משום־מה יש להקפיד על נקיון החבורים במצבר?

25. בשעת הפעלת המתנע אין האמפרמטר מראה על מעבר זרם. מדוע?

26. איך אפשר להפחית את העומס מן המצבר בשעת ההתנעה?

27. מדוע אסור להפעיל את המתנע במשך זמן ממושך ומדוע? אם המנוע עוד לא פעל, מיעצים לא להפעיל את המתנע אלא כעבור 10–15 שניות?

28. המתנע אינו פועל, אתה חושד במצבר, איך תבדוק אותו?

29. גלגל השִּׁנַיים של המתנע נתפס גלגל השינים של גלגל התנופה. כיצד תשחררו?

30. החל באיזו מהירות של הרכב מראה האמפרמטר שהמצבר נטען והולך?

31. מהי פעולתו של המצמד?

32. משום־מה אין מיעצים להשהות את הרגל על דַוְשַׁת המצמד?

33. משום־מה אין מיעצים ללחוץ על דַוְשַׁת המצמד בשעת הַפְנָיַת הרכב?

34. המצמד מחליק. מה יש לבדוק כדי לקבוע את הסיבה?

35. מה עלולה להיות התוצאה של מרחק דריכה מועט של דַוְשַׁת מצמד?

36. מהו תפקידה של מסורת ההילוכים?

37. מה הנימוק של דריכה כפולה על דושת המצמד?

38. הכנסתָּ את מנוף (או מוטית) ההילוכים להילוך מסויים והמנוף קופץ מעצמו ממצב זה. מה הסיבה האפשרית?

39. מה זה פרק קרדני?

40. קיימים פרקי שִׁלוּב עשויים עור. לאיזה טִפּול הללו זקוקים?

41. מה תפקידו של המוט הקדמי?

42. מה תפקידם של מנופי הזרעות?

43. מה הן הסיבות האפשריות של תנודות הגלגלים?

44. כיצד יש לנהוג כדי למנוע מאמץ מוגבר, אם יש להסתובב אחורנית בטח מוגבל?

45. מה הן הסגולות המיוחדות הדרושות לשם יעילות הבלמים?

46. מתי יש לבדוק את הבלמים?

47. אתה בולם את מכונית והיא נמשכת לצד אחד; מה יכולה להיות הסיבה לכך?

48. על איזה גלגלים יש להרכיב את הצמיגים הטובים ביותר?

49. במכונית בעלת גלגלים אחוריים כפולים, על איזה מהם יש לשים את הצמייגם הטובים יותר?

50. האם במזג אויר חם יש להפחית את לחץ האויר בצמיגים? מדוע?

51. המנוע פועל, המנוף בהילוך, המצמד שוחרר ועם זאת המכונית אינה זזה. מהי הסיבה האפשרית? איך תמצא אותה?

52. מתי יש לבדוק את לחץ האויר בצמיגים?

53. מתי יש להחליף את הצמיג?

54. כיצד קובעים אם האויר אינו מסתנן בעד שסתום הצמיג הפנימי?

55. הסבר את אופן פעולתו של מנוע לשריפה פנימית בעל 4 פעימות.

 

הֶסְבֵּר המונחים    🔗

א.

“אדמה”, אַרְקָה או מַסָּה Earth)) בדרך כלל חבור לאדמה מבחינת הארקתו של תיל; במקצוע האוטומכניקה הכונה לגוף המנוע או לשלד המכונית.

אוֹטוֹוַק (Autovac) – אספקת הדלק בשטת התתלחץ (לחץ פחות מאתמוספירה אחת).

אור־אזהרה (Warning light) – מנורה קטנה אדומה הקבועה סמוך למפתח ההצתה אורה מזהיר את הנהג שמעגל ההצתה לא נפסק. על הנהג לשים לב לכך לפני עזבו את המכונית.

אוֹר אֲחוֹרִי (Stoplught) – נורה הקבועה מאחורי המכונית והנדלקת בשעה שדורכים על דוושת הבילום. משמש סימן לרכב האחורי שהמכונית עומדת לעצור, או לפנות לדרך צדדית.

אִטוּם, אֶטֶּם, אֲטִימָה, (Gasket) – לוח עשוי נחושת ואמינטון (אזבסט): נתון בין גוש וראשי הצילינדרים; מיועד לאטום את הסדקים ולמנוע כל זיבה החוצה.

אַכְוָנַת מוֹעֵד הָהַצָתָה (Ignition timing) – קביעת הרגע הנכון (על־ידי אכונת זיז המפסק) אשר בו צריך להופיע זיק ההצתה.

אִכול (Pitting ) – יצירת גומות לרגל הורדת החומר. האכול שכיח במַסתמי השסתומים ובחודי המצתים.

אֶלֶמֶנט הָהַצָתָה ע' מערכת ההצתה (Coil unit) – סליל ההצתה (השנאי), המפסק והמחלק.

אלֶקֶטְרוֹדָה (Electrode) – בדך כלל קצה המעגל החשמל. במכונית הכונה גם למוטית הפליז או הניקל של המצת.

אֶלֶקְטרוֹלִיט (Electrolyte ) ע' חומצה גפריתנית.

אַמְפֵּרְמֶטֶר (Ammeter) – מכשיר המיועד למדידת עצמת הזרם.

אַמְפֶּר (Ampere) – יחידת־מידה מקובלת למדידת עצמת הזרם.

אַסְפָּקַה בְּכוֹבֶד הַמִשְׁקָל (Gravity feed) – שיטה של אספקת הדלק על־ידי סידור מיכל הדלק גבוה יותר מן המאייד. הדלק יורד לתוך המאייד בהשפעת כובד משקלו.

אָסוּך (Greaser) – כלי מיועד להכנסת שמן הסיכה תוך נקבי הסיכה.

אַרְכֻּבָה (Crank) –

ציר וזרוע של גל הארכובות.

אַרְכֻּבַת הַתְנָעָה (Crank handle)

ידית בצורת האות Z. לפני המצאת המתנע החשמלי (וגם עכשיו במקרה של קלקול או במזג אויר קר מאד) היו מסובבים בעזרתה את גל הארכובות לשם התנעת המכונית.

אַתְּמוֹסְפֵרָה (לחץ של – אחת) ( Atmospheric pressure) –

יחידת הלחץ: בערך קילוגרם אחד על כל ס"מ מרובע.

ב.

בּוּכְנָה (Piston) – חלק נבוב וקל עשוי ברזל יציקה או אלומיניום ומיועד לנוע עלה וירוד בלחץ ההתפוצצות בתוך הצילינדר ולמסור את התנועה בעזרת הטלטל לגל הארכובה.

בית הָאַרְכֻּבָה: (Crankcase) – ארגז עשוי ברזל יציקה או אלומיניום, מיועד להכיל את מיסביו של גל הארכובה ואת בית השמן.

בּית הַהִגּוּי (Steering box) – ארגז או צינה המכיל את האברים המשתלבים עם כישור ההגוי.

בֶּלֶם מִלְגַו (External contracting brake) – מנגנון בילום בצורת תוף בילום עם לסתות חיצוניות או חישוקי לחץ חיצוניים. בשיטה זו עוד היו משתמשים עד סוף שנות העשרים של מאה הנוכחית, אבל מאז הוזנחה לטובת הבלם מִלְבַר (לסתות פנימיות).

בֶּלֶם הַדְחָק (Emergency brake) – שם נרדף לבלם היד.

בִּלוּם (Breaking) - הפסקת או מניעת תנועתה של המונית על־ידי יצירת חִכּוּך.

בֶּלֶם הידְרַוְלִי (Hidraulic brake) – שיטת בילום אשר לפיה מָפעלות לסתות הבילום על־ידי לחץ הנמסר בעזרת נוזל (כרגיל שמן).

בֶּלֶם מֵכַנִי (Mechanical brake) שיטת בילום אשר לפיה מפעלות לסתות הבילום באופן בלתי אמצעי על־ידי מערכת מנופים, פרקים וזיזים.

בַעַץ (White metal) – סַגְסֹגֶת המכילה עופרת ובדיל, מכוּנה גם מתכת לבנה. משתמשים בה לשֵׁם רפוד המֵסבים.

ג.

גב הצמיג (Tread) חלק הצמיג הבא במגע ם הקרקע. הבליטות והחריצים מיועדים למנוע את חליקת האופן על פני הכביש.

גַל הָאַרְכֻּבָה – (Crankshaft) – החלק העקרי המסתובב של המנוע, ההופך בעזרת הטלטל את התנועה הלוך וחזור בקו ישר לתנועה סיבובית מתמדת.

גַל הָהַסָּעָה או גל קַרְדַּנִי ( Propeller shaft) - הסרן המעביר את תנועת גל הארכובה לסרן האחורי (צמוד על־ידי פרק קרדני לצינת ההילוכים ובקצהו השני משתלב עם הכתר של הדיפנציל).

גל הזיזים (Camshaft) – סרן נושא זיזים. משתלב עם גל הארכובה בעזרת גלגלי שִׁניים. מהירותו של גל הזיזים היא כמחצית המהירות של גל הארכובה ולכן מספר השניים של גלגלו כפול כמספר השניים של גל הארכובה.

גל זיזים עִלִי – (Overhead camshaft) גל זיזים המפעיל את השסתומים מלמעלה (על־ידי דריכה ולא על־ידי תמיכה).

גל חריצים (Splined shaft) סרן בעל חריצים לארכו. מאפשר לגלגל הנתון עליו להחליק לארכו וגם להסתובב עם הגל.

גלגל ההגוי (Steering wheel) – ע' הגה.

גלגל לֶכֶת. (Planet pinion) – גלגל שִׁנים קטן הצמוד בזוית של 90⁰ לכתר של הַדִיפֶרֶנְצְיַל.

גלגל תנופה. (Flywheel) – גלגל נתון על גבי גל הארכוּבה. תעודתו לאגור אנרגיה ולהחזירה לשם סיבוב הגל במשך 3 הפעימות בין התפוצצות אחת לשניה (הפלטה, יניקה ודחיסה).

גשר אחורי. (Rear axle) – המערכת הכוללת את הדיפרנציל ואת צירי אופני ההסעה.

ד.

דו־פעימתי (Two־stroke) – מנוע בו מתרחשת ההתפוצצות במשך כל סיבוב. מנועים אלה מצאו שימוש רחב באופנועים.

דַּוְשָׁה (Pedale) – מנוף מותאם להיות מפעל על־ידי דריכה ברגל.

דוושת־המצמד (Clutch Pedale). –

דוושת התאוצה (Accelerator) – שם הדוושה העשויה לפתוח ולסגור את מצערת המאייד.

דחיסה (Compression) – צמצום נפחו של גז. אחת הפעימות של מנועי הנפץ.

דֶטוֹנַצִיָּה (Detonation­) – שריפה מהירה מדי של תערובת הנפץ, מלווה קול נקישה, גורמת להפסד הספק.

דִינַמוֹ (Dynamo) – קיצור ממכונת דינמו. שם מקובל למכונה ההופכת אנרגיה מכנית לאנרגיה חשמלית, והמספקת למעגל החיצוני זרם ישר.

דינמו בעל מתח קבוע (Constant voltage dynamo) –

מכונת דינמו הנותנת מתח קבוע בכל המהירויות להבדילה מן הדינמו בעלת המשערת ההשלישית, בה ניתן המתח לוסות על ידי הזזת המשערת.

דִינַמָנוֹע (Dynamotor) – דינמו ומנוע בצות מכשיר אחד העשוי להסתובב בתור מנוע ולספק באותו זמן זרם למכונת הדינמו.

דיפרנציל ע' תמסורת דיפרנצילית.

דלק (Fuel) – במקצוע האוטומכניקה הכונה לבנזין. בהתנדפו ובהתערבו באויר ביחס מסוים (כרגיל חלק אחד דלק וששה עשר חלקים אויר) הוא יוצר את תערובת הנפץ.

דִּסְקַת ההצמדה (Clutch disc) – לוח עגול נושא רפוד חכוך המקיים את הקשר בין צלחת המצמד וגלגל התנופה.

דריכה כפולה (Double declutching) – שטה אשר לפיה דורך הנהג פעמַים על דוושת המקשר לפני עבו מהילוך אחד למשנהו.

ה.

הֶגֶה (Steering wheel) – השם נכון הוא גלגל ההגוי והוא מנוף בצורת גלגל. סיבובו בכיוון מחוגי השעון או בכיוון הפוך מפנה את גלגלי ההטיה של המכונית ימינה או שמאלה.

הגה זיזי (Cam steering) – הִגוי בעזרת זיז במקום הלולין או הפלח המשונן.

הִגוּי (Steering) – עצם הפעולה של הְפְנָיַת המכונית על ידי הטית הגלגלים הקדמיים בכיוון הרצוי.

הִידְרוֹמֶטֶר (Hydrometer) מכשיר המיועד למדידת המשקל הסגולי של האלקטרוליט בתוך המצבר.

הַסָּעָה קִדמית (Front wheel drive) שיטה אשר לפיה האופנים הקדמיים הם גלגלי ההסעה.

הֶסְפֵּק (Power output) העבודה היעילה של המנוע ביחידת זמן (השניה). מנוע בעל הספק, למשל, של 5 כוחות סוס (HP 5) עושה בכל שני ושניה עוה שקולה כנג 5 כוחות־סוס (כוח־סוס = 75 קילוגרמטרים בשניה).

הַפְלָטָה (Exhaust) – הפעימה הרביעית של המחזור במנוע בעל 4־פעימות. בהתרוממה דוחפת הבוכנה את הגזים השרופים החוצה.

הַצָרַת הַפֶּשַׁח (Toe in) – סידור אשר לפיו קטן המרחק בין הצד הקדמי של שולי האופנים מן המרחק בין שולי האופנים מאחור.

הַצָּתָה – (Ignition) הופעת הזיק החשמלי בין חודי המצת והדלָקת תערובת הנפץ.

הצתה מוקדמת (Advanced ignition)

הַתְנָעָה (Starting) – הוצאת המנוע ממצב מנוחה. עושים זאת כרגיל בעזרת מנוע חשמלי על־ידי דריכה על דוושת ההתנעה.

התפוצצות הפוכה (או רֶתַע הגל) – (Back fire) תנועה הפוכה פתאומית של גל הארכובה. עלולה להתרחש אם בשעת ההתנעה הקדימו את ההצתה יתר על המידה.

ו.

ווֹלט (Volt} – יחידת המתח או הכוח האלקטרו־מניע.

וַט (Watt) יחידת הספק (בדרך כלל החשמלי). מכפלה שךל המתח (בוולטים) בעצמת הזרם (באמפרים) מביעה את הספק (בוטים). למשל, אם נורה ניזונה במצבר שמתחו 6 וולט וצורכת 0,5 אמפר, הרי שזו נורה בת 3 וַטים.

וִסוּת אוטומטי של מועד ההצתה (Automatic timung control) – מיתקן המקדים או הגורם לפגור מועד ההצתה באופן אוטומטי.

וַסָּת (Regulator) – (במיכניקה) מיתקן המכַוֵן את אספקת הדלק או האדים למנוע בהתאם להספק המבוקש באופן שהמהירות נשארת קבועה מבלי להיות תלויה בעומס.

ז.

זיבה בין הטבעות (Piston ring leakage) – אם הטבעות אינן ממלאות ת כל חיץ הבוכנה, עלולים הגזים לעבור מתא הנפץ לבית גל הארכובה ולהפחית על־ידי כך את ערך ההספק של המנוע.

זיִז – (Cam) חתיכת פלדה קשה בעלת צורה מיוחדת (עגולה או משופדתהעשויה, בסתובבה על צירה, להרים או ללחוץ על אחד מאברי המכונית.

זרוע הסרן (Stub axle) – הזרוע הנושאת את כל אחד האופנים הקדמיים (גלגלי ההטיה).

זרוע מוט הפשח (Tie rod arm) – כל צלע של טרפצית ההגוי (BC או AD בציור 56).

זרועות גל הארכובה (Crankwebs) – חלקי גל הארכובה מחברים את הצירים לַגל גופו.

זרם ראשוני (Primary current) – הזרם עובר דרך הראשוני של השנאי (במכונית – הזרם העובר דרך כריכת התיל העבה של סליל ההשראה).

זרם שְׁנִיי (Secondary current) – הזרם העובר דרך כריכות התיל הדק והקופץ בצורת זיק בין חודי המצת.

ח.

חומצה גפריתנית דלילה (מהולה במים) (Dilute acid) – הנוזל (האלקטרוליט) הניתן לתוך המצבר: חלק אחד חומצה ושלשה חלקים מים מזוקקים. הכונה לחלקים בנפח ולא במשקל.

חֵיץ הבוכנה (Piston clearince) – החיץ או הריוח הצר הקיים בין הבוכנה ודפנות הצילינדר בכדי להקל על החלקתה הנוחה של הבוכנה. כשהבוכנה מחליקה בתוך הצילינדר, נאטם חיץ זה על ידי הטבעות.

חיץ הטבעת (Piston ring gap) – גודל הסדק הנעשה בטבעת כדי להגדיל את גמישותה והמאפשר לה למלא את כל חיץ הבוכנה.

חכוך (Friction) – תכונה המנוצלת בבלמים ובהצמדת המנוע לגל ההסעה. תוצאותיו השליליות של החכוך נמנעות על־ידי סיכה ושימון.

חמום מופרז (Overheating) – עבודת המנוע בטמפרטורה מופרזת הגורמת לרתיחת מי הקרור.

חָמְרָן (Aluminium) – מתכת הדומה לקשיחותה לזו של הברזל, אולם קלה ממנו (המשקל הסגולי של הברזל בערך 7,8 וזה של החמרן 2,8)

חצאי צירים (Half shafts) – חלקי צירי גלגלי ההסעה בין הדיפרנציל והאופנים.

ט.

טבעות הבוכנה (Piston rings) – טבעות סדוקות לרחבן ונתונות בתוך חריצי הבוכנה. מיועדות לסתום את חיץ הבוכנה. הטבעות עשויות ברזל יציקה.

טַחוֹמטר (Tachometer) – מכשיר המראה על מספר הסיבובים במשך יחידת זמן (כרגיל במשך דקה).

טַלְטָל (Connecting rod) – מטיל קל אולם חזק, המשמש אבר מקשר בין הבוכנה וגל הארכובה.

טעינת המצבר (Accumolator charging) – הפיכת אנרגיה חשמלית לחימית על־ידי שליחת זרם מן הדינמו לתןך המצבר.

טרפצית ההגוי (Ackerman steering) העקרון אשר עליו בנוי ההגוי ברוב רובן של המכוניות המודרניות: גלגלי ההגוי מופנים בזויות שונות בכדי להתאים את ארכי הקשתות לרדיוסים השונים במִפְנֶה (ע' ציור 50).

י.

יחס הדחיסה (Compression ration) – היחס בין נפח הצילינדר כשהבוכנה בנמ“ת לנפח – כשהבוכנה בנמ”ע. במלים אחרות: יחס נפח הצילינדר לנפח תא הנפץ.

יחס השִׁניים – (Gear ratio) – היחס בין מספרי השניים של שְׁנֵי גלגלים.

יחידת וִסוּת (Regulator unit) – מערכת לפי שיטת וסות אוטומטי של מתח הדינמו.

יניקה (Inlet, intake) – אחת מבין 4 הפעימות של מחזור מנוע נפץ. בשעת פעימה זו יורדת הבוכנה והחלל, הנוצר על־ידי כך, מתמלא תערובת נפץ.

כ.

כף הטלטל (Small end) – חלק הטלטל המכיל את המֵסב העליון, הלופת את פין הבוכנה.

כריכות הראשוני (Primary windings) – כריכות השנאי המחוברות למקור החשמל. במכונית: כריכות התיל העבה המחובר – דרך המפסק ־ למצבר.

כריכות הַשְׁנִיּי ) Secondary windings) – המערכת השניה של כריכות השנאי במכונית: כריכות התיל הדק המחובר – דרך המחלק – למסה ולאחד מחודי המצת.

כֹּשֶׁר הָעֹמֶס (Carrying capacit – גודל הטרחה המותרת של המכוניתֶּ.

כֶתר (Crown wheel) – גלגל שניים חרוטי גדול נתון על גבי הציר האחורי. בעזרת גלגל זה נמסרת תנועתו של גל ההסעה לצירי האופנים האחוריים.

ל.

לב (Core) ־ חלק העוגן של דינמו, או של סליל הנושא את הלפופים. עשוי כרגיל פחי ברזל מבודדים ביניהם או חוטי ברזל שרופים.

לוח בידוד או מַבְדֵל (Seperator) לוח עץ או זכוכית הנתון בין לוחות המצבר לשם מניעת מגע ביניהם.

לוחות המצבר (Accumulator plates) – לוחות עופרת מוכנים ע"פ תהליכי ייצור מסוימים הנתונים בתוך האלקטרוליט.

לחץ (Pressure) – הכוונה לכוח הפועל על כל מ"מ מרובע של ראש הבוכנה בשעת התפוצצות תערובת הנפץ. (ע' אתמוספרה),

לוּלְיָן (Worm) – ע' תמסורת לולינית.

לטוש השסתומים (Grinding in valves) – השחזת פני השסתומים לשם תאמה מלאה של המסתמים למושבים.

ליטר (Litre) – יחידת נפח (1000 סנטימטרים מעוקבים).

לסתות הבילום (Brake shoes) – חלק מערכת הבילום המכוסה ריפוד בילום והמיועד, בהתקרבו, להתחכך בתוף הבילום.

מ.

מְאַוְרֵר (Fan) – מיתקן בעל כנפים, המיועד להקל על פעולת הקרור של הקורן. מונע בעזרת רצועה הנמתחת מאפו של גל הארכובה.

מְאַיֵּד (Carburetter) – מיתקן המכין את תערובת הנפץ.

מאפיל (Dimmer) – מיתקן – ע"פ רוב בצורת תנגדות חשמלית – המיועד להקטנת עצמת האור של הפנסים הקדמיים של המכונית.

מַבְדֵל ע' לוח בידוד.

מַבְדֵד (Insulator) – גוף עשוי מחומר המקשה על מעבר הזרם.

מבליע דחיפות או תנודות (Shock absorber) – מערכת המיועדת להבליע ולהשתיק את הדחיפות או התנודות של המכונית בשעת הנסיעה.

מִגְבָּה(Stroke) – המרחק בין שתי הנקודות המתות.

מגדל ההגוי (Steering column) – הצינור המכיל את כישור ההגוי.

מגוף ההתנעה או מַשְׁנֵק (Choke) – מגופה או מצערת המיועדת לסתום את פתח האויר הראשי לתוך המאַיד לשם קבלת תערובת יותר עשירה בשעת ההתנעה.

מַגְנֵטו (Magneto) – שם מקובל למכונת דינמו לזרם חלופים שבה השדה המגנטי נוצר על־ידי מגנטים קבועים, מלא לפנים את מקום הדימו והמצבר. ממשיכים לשתמש בו בטר’טורים.

מד־דלק (Petrol gauge) – מכשיר המראה על שיעור מלאי הדלק במיכל.

מד־מהירות (Speedometer) –

מוט הפשח (Tie rod) – מטיל פלדה המשמש בסיס עליון לטרפצית ההגוי (D) בציור 58).

מוט הקישור (Dragline) – מנוף המעביר את פעןלת תשלובת ההגוי לטרפצית ההגוי.

מועדי השסתומים (Valve timing) – אכוָנת זמן פתיחת וסגירת שסתומי היניקה וההפלטה.

מוליך השסתום (Valve guide) – צינו או חללו של קפיץ שבלולי אשר בתוכו מחליק סרן השסתום.

מושב השסתום (Valve seating) – חלק הצילינדר המיועד לקבל את מסתם השסתום (ע' מסתם).

מַחֲוָן התנועה ( Direction indicator) – זרוע בצורת חץ הנובעת הצד המכונית והמיועדת להורות על הכיוו אשר בדעת הנהג להפנות את המכונית.

מַחֲזוֹר הפעימות (Cycle of operations) – סידרת 4 הפעימות המהוות מחזור שלם במנועי הנפץ: יניקה, דחיסה, פעולה, הפלטה. במנועים בעלי 4 פעימות מתאים מחזור אחד לשני סיבובים מלאים של גל הארכובה.

מְחַלֵק (Distributor) – המיתקן המְכַוֵן את הופעת הזיקים בסדר הדרוש בכל צילינדר וצילינדר.

משנק ע' מנוף ההתנעה.

מיכל הדלק (Fuel tank) – הדוד המכיל את מלאי הדלק. כרגיל ארגז מתכת מארך בעל זויות מעגלות.

מֵסַב בתוך מֵסַב (Spigot bearing ) – קצהו של גל או ציר המסתובב בתוך מסבו של ציר או גל אחר באופן שכל אחד הצירים עשוי להסתובב באופן בלתי תלוי.

מֵסַב כדורים (Roller bearing) – מסב אשר בו מתחלקת הטרחה על גבי מערכת כדורים עשויים כרגיל פלדה קשה.

מֵסַבים ראשיים (Main bearings) – מסבי גל הארכובה בבית הארכובה.

מְיַצֵב (Stabilizer) – מערכת חכוך המיועדת ליצב את פעולת ההגה.

מְכַוֵן האוֹר (Diper) – מיתקן המיועד לכון את האורות הראשיים של המכונית.

מנוף ההגוי (Drop arm) – מוט פְּרָקִי המחבר את הפלח המשונן ו את הפין של מסורת ההגוי למוט הקישור.

מנגב השמשות (Screen wiper) – זרוע רפוקה גומי המיועדת להוריד את טפות הגשם מעל החלון הקדמי. זרוע זו מונעת בצורה הידרולית, או ע"י מנוע חשמלי קטן מיוחד.

מסגרת (Frame) – החלק המכני של מכונית מיועד לחזק את התושבת.

מַסְנֵן האויר (Air cleaner) מתקם לשם נקוי האויר, הנינק לתוך המאייד, מבק. בצורתו המודרנית משמש מיתקן זה גם בתורמשתיק הרעש הנוצר בעת כניסת האויר לתוך המאייד.

מַסְנֵן השמן (Oil sump) – נפה דקה המכסה את בית השמן.

מעבר מהלוך אחד למשנהו (Gear change) – הפעלת מנוף ההילוכים לשם שינוי מהירות המכונית.

מעצור המצמד (Clutch stop) מערכת בילום העוצרת את הציר המסתובב של המצמד ומקילה על־ידי כך על מעבר להילוך אחר.

מערכת ההצתה או אלמנט ההצתה (Ignition unit) אוסף המכשירים, המהווים כרגיל מִתקן אחד, הכוֹלל את השנאי, המפסק והמחלק.

מפסק זרם אוטומטי (Cut out) – מיתקן חשמלי הפותח או הסוגר באופן אוטומטי את מעגל טעינת המצבר.

מפתח ההצתה (Master switch) – מפסק זרם המיועד להפסיק את מעגל ההצתה.

מצב אדיש (Neutral position) – מצב מנוף ההילוכים כשאין מערכת ההילוכים מקיימת כל קשר בין גלגל התנופה (גל הארכובה) וגל ההסעה.

מַצְבֵּר (Accumulator) – סוללת תאים חשמליים המהוות חלק חשוב מאד של מערכת החשמל באוטו: מספקת את הזרם הדרוש לשם התנעה, התאורה, הצפירה, מנגב השמשות וכו'.

מָצוֹף (Float) – קופסה נבובה קלה המהוה חלק של המאייד. תעודתו לְוַסֵּת את גובה פני הדלק בתא.

מַצְעֶרֶת (Throttle) –ְ מגופה העשויה לפתוח פחות או יותר (על־ידי דריכה על דוושת התאוצה) את הפתח המחבר את תא האיוד לצינור היניקה ובדרך זו לְוַסֵּת את כמות תערובת הנפץ הנינקת לתוך הצילינדר.

מַצָת (Sparking plug) – מיתקן נתון בראשו של כל צילינדר ומצויד בכמה חודים. ביניהם מופיע הזיק החשמלי המצית את תערובת הנפץ.

מַקְשֵׁר אוֹ מַצְמֵד (Clutch) – מיתקן המיעד להצמיד או לנתק שני חלקים מסתובבים כמו, למשל, את גל הארכובה ואת ציר מערכת ההילוכים.

מצמד לוחות (Disc clutch ) – ע' מקשר. ההצמדה מוצאת לפועל בעזרת זוג אחד או כמה זוגות של לוחות.

מצמד אוטוֹמטי (Automatic clutch) – מיתקן המשלב מעצמו את המנוע עם מערכת ההילוכים ברגע שמהירות המנוע מגיעה לערך מסוים וקבוע מראש.

מצמד הידרולי (Hidraulic clutch) מצמד המוסר בעזרת נוזל (ע"פ רוב שמן), הכלול בתוך קופה הצמודה לגלגל התנופה., את תנועת הגלגל למערכת ההילוכים.

משאבת בנזין (דלק) (Petrol pump) מכשיר להעלאת הדלק ממיכל הדלק למאייד.

משאבת מים (Water pump) – משאבה צנריפוגלית בעלת כנפים מקומרות או משאבה בעלת גלגלי שניים לשם המרצת מחזור המים מן הלימה לקורן.

משאבת שמן ( Oil pump) – בדרך כלל משאבת שִׁנַיים הקבועה בתחתית בית השמן והמיועדת להמריץ את מחזור שמן הסיכה.

מִשְׂעֶרֶת (Brush) – פחם בצורת לבנה קטנה, בנוגע דרך שפשוף בבתרי המאסף של הדינמו והמשמש מקום מגע בין לפופי הדינמו והמעגל החיצוני.

משׂערת שׁלישׁית (Control brush) – משערת נוספת בדינמו, מצבה קובע את הספק הדינמו. היא מחוברת לקצה האחד של לפופי השדה.

משקל סגולי ((Specific gravity – היחס בין משקלו של גוף כלשהו למשקל של אותו נפח מים מזוקקים ב־C 4⁰. המשקל הסגולי של הבנזין הוא בערך 0.7.

משקע פיח (Carbon deposit) – שכבת פיח (שמן וגז שרופים) המכסה את דפנות תא הנפץואת ראש הבוכנה.

משׁתיק (Silencer) –

מתח גבוה (High tension) – המתח הגורם להופעת הזיק בין חודי המצת. מתח זה הוא בן כמה עשרות אלפי וולט, להבדילו מן המתח הנמוך של המצבר בן 6 עד 8 וולט.

מתכת לָבָנה – ע' בעץ.

מַתְנֵעַ (Starter) – מנוע חשמלי, המיועד לסובב את המנוע לשם התנעתו. מופעל על־ידי דריכה על דוושת המתנע או על־ידי לחיצה על כפתו המתנע (בהתאם לסוג מכונית). הזרם נלקח מתוך המצבר, עצמתו של זרם זה די גבוהה (250־400 אמפר).

נ.

נָדִיף (Volatile) – חומר (על פי רוב נוזל) המתנדף במהירות בטמפרטורה רגילה.

נוּרָה (Bulb) ה“אגס” שבמנורה.

נפח הצילינדר (Cylinder capacity) – ע' קבוליות הצילינדר

נקודה מֵתָה (Dead centre) הגבול אשר אליו מגיעה הבוכנה ואשר בו היא הופכת את כיוונה. מבחינים הין נמ“ע (נקודה מתה עליונה) הגבול העליון ונמ”ת (נקודה מתה תחתונה) הגבול התחתון.

נקודת התלקחות (Flash point) – הטמפרורה הגורמת להתלקחות תערובת הנפץ.

נקישׁה (Knock) – קול אפיני הנשמע לרגל קידום מופרז של ההצתה.

נָתִיך (Fuse) – חוט דק ממתכת בעלת נקודת התכה נמוכה. נכלל בתוך המעגל חשמלי ותעודתו להפסיק את המעגל במקרה של זרם מןפרז לרגל קצר מלא או חלקי.

ס.

סַגְסֹגֶת ( Alloy) תערובת של כמה מתכות, בעלות סגולות שונות לגמרי מאלה של כל מתכת לחוד.

סדר ההצתה (Firing order) – הסדר אשר לפיו מתרחשות ההצתות בצילינדרים במנוע 4־צילינדרי הוא 1, 2, 4, ו 3 או 1, 3, 4, ו 2.

סִיכָה (Lubrication) – פעולת הכנסת השמן בין החלקים המתחככים.

סיכה בלחץ (Forced feed lubrucation) שיטת סיכה אשר לפיה נדחק השמן בעזרת משאבה לתוך נִקבות ומם דרך חורים לשטחי החכוך של מסבים.

סִנוּן (Filtration) נקוי השמן, הלק או האויר מן הגופיפים הקשים או מכל פסולת אחרת ע"י עצירתם וצבירתם בנקים של נפה.

סליל (Coil) – בדרך כלל פקעת תילי נחושת נתונה על גבי לב ברזל. במכונית הכוונה לשנאי כלומר, שתי מערכות של לפופי תיל נחושת מבודד נתונים על גבי אותו הלב (ע' פרק ע"ד ההצתה.

סֶרֶן ( Axle) – ציר המיועד לשאת את הגלגלים. מבחינים בין סרן אופני ההגוי או ההטיה – הסרן הקדמי וסרן ופני סעה, או הסרן האחורי.

סֶרֶן קִדְמִי (Track lod) הסרן הנושא את רועות גלגלי ההטיה.

ע.

עוגן (Armature) – החלק מתובב של הדינמו, החלק הנע של אלקטרומגנט.

עֱלִי השסתום (Push rod) –

פ.

פִגוּר ההפלטה (Overlap) – פתית שסתום היניקה לפני שנסגר שסתום ההפלטה.

פּוּמית או נחירון (Jet) – פתח צר (פֶּה), דרכו יוצר קילוח הדלק.

פין הבוכנה (Gudgeon pin) – מטיל פלדה עגול נתון בתוך הבוכנה והמשמש מקום אחיזה לקוף כף הטלטל.

פין הזרוע (King pin) – הפין המחבר את ציר הגלגל הקדמי לסרן.

פלח משונן (Ratchet) – פלח נושא שִׁניים. מונע על־ידי תברוגת לולינית (במערכת ההגוי) או משמש מקום אחיזה (בלם היד).

פעולת בילום של המכונית ( Servo action) – שיטת בילום אר לפיה מספקת המכונית עצמה את האנרגיה הדרושה לשם בילום. לפי שיטה זו, הלחץ הדרוש לבילום, גודל עם מהירות המכונית.

פעולת או עבודת סרק (Idle speed) – עבודת המנוע כשהמכונית נמצאת במצב מנוחה.

פרק קַרְדָּנִי או תשלובת אוניברסלית (Universal joint) – תשלובת גמישה המאפשרת את מסירת התנועה של גל ההילוכים לדיפרנציל ע"י פרקים קרדניים.

פתח השסתום (Valve port). הפתח אר דרכו נינקת תערובת הנפץ או נפלטים הגזים השרופים.

צ.

צורה אוירודינמית (Streamlined). –

צוֹרָן (Silicon). יסוד אל־מתכתי, בעל מבנה גביש. צבו אפור ומשקלו הסגולי 2.42. חומר קשה, נפוֹץ מאד בסלעים, חמר ואדמה.

צורת הזיז (Cam contour) – צורה עגולה או משופדת בהתאם לתפקיד אשר על היז למלא.

צילינדר (Cylinder) – גליל נבוב בו נעה הוכנה.

צינור גבנוני (Choke tube) – צינור נפרד הניתן בתוך המאייד והמיועד להצר את פי הטבעת בקירבת הפומית של קילוח הדלק. הכוונה היא להגדיל על־ידי כך את מהירןת שטף האויר.

צינור היניקה (Inlet manifold) –

צינור ההפלטה (Exhaust manifold – צינור אשר דרכו יוצאים הגזים השרופם מתוך הצילינדר החוצה.

צינת ההגוי ע' בית ההגוי.

צינת ההילוכים (Gearbox) – ארגז הכולל מערכת גלגלי שניים, המשמשת קשר בין גל הארכובה וגל ההסעה. ע"י שילוב מתאים אפשר לשנות בגבולות מסוימים את מהירות וכיוון תנועה של גל ההסעה.

צינת המפתחות (Switchbox) – תא המכיל את המפתחות החשמליים והחבורים העקריים של מערכת החשמל במכונית.

ציר או סרן אחורי (Rear axle) – המערכת הנושאת את גלגלי ההסעה (האחוריים) כשאופנים אלה נתונים על גבי צירים בלתי תלויים.

ציר או סרן גל הארכובה (Crankpin) – חלקי גל הארכובה הלפותים ע"י ראשי הטלטלים.

ציר או סרן צף (Floating axle) – ציר או גל המוסר תנועה אולם אינו עמוס בכל כובד צירי האופנים האחוריים (במכוניות משא או נוסעים כבדות).

ציר או סרן צף למחצה (Semi floating axle) – ציר עמוס בחלקו: את חלק ההעמסה נושא הגשר האחורי.

צלצול מתכתי (Pinking) – קול צלצול חריף אפייני בצילינדר הגרם על־ידי תערובת עשירה מדי, משקעי פיח, הצתה מוקדמת או דחיסה גבוהה מדי.

ק.

קִבּוּל (Cubic capacity) – נפח המגבה, כלומר מכפלת שטח החתך של הצילינדר באורך המגבה.

קדום ופגור (Advance & Retard) – שנוי מועד ההצתה באופן שהזיק החשמלי יופיע בין חודי המצת לפני או אחרי גמר פעימת הדחיסה.

קוטב השדה (Field magnet) – אלקטרומגנט המיועד ליצור את השטף המגנטי במכונת הדינמו או במנוע.

קֶדַח ומגבה (Bore & Stroke) –

קונדנסטור (Condenser) מכשיר המרכב בעיקרו ע“פ רוב משני סרטי אלומיניום מבודדים ע”י סרט רחב יותר של ניר רווי פרפין. מיועד ל“השתיק” את הניצוצות העלולים להופיע בין מגעי המפסיק.

קוֹרֵן מַקְרֵן או מקרר (Radiator) – מיתקן לפי מבנה תָאי בעל שטח חיצוני גדול הבא במגע ישיר עם האויר המיועד לקרר את מי גלימת המים. המים נדחקים לתוך הקורן על־ידי משאבה.

סיפוֹן (ע' תרמו־סיפון).

קַסְוַת המֵסב (Bearing linung) – רפוד המֵסב. עשוי כרגיל בעץ או מתכת לבנה ז.א. מתכת יותר רה מן המֵסב גופא.

קפיץ המצמד (Clutch spring – הקפיץ או הקפיצים המצמידים את צלחת המקשר לדיסקת חיכוך ולגלגל התנופה.

קפיץ השסתום (Valve spring) – קפיץ שבלולי המוריד בחזרה את השסתום אחרי שהזיז חדל לדחוף אותו.

קֶצֶר (Short circuit ) – חבור במקביל של מוליך בעל התנגדות קטנה מאד ביחס להתנגדות המעגל. מפני התוצאות הרות אסונות של הקצר שומרים ע“פ רוב ע”י נתיך.

קרור המנוע (Engine cooling) – שיטה של קירור על־ידי יצירת זרם מלאכותי של מים בתוך גלימת המים של המנוע. תפידו העיקרי של הקרור הוא מניעת חומו של שמן הסיכה למעלה מ־300⁰ הואיל ובחום זה מאבד השמן את תכונותיו המרככות.

ר.

ראש הטלטל ((Big end – חלק הטלטל של הלופת, בצורת מֵסב. את גל הארכובה. מֵסב זה רָפוּד כרגיל בַּעַץ. (ע' בעץ).

ראש הצילינדר (Cylinder head) – החלק הליון של הצילינדר. בחלק זה נתונים כרגיל המצת והשסתומים.

ראש מתפרק (( Detachable head – ראש הצילינדר הניתן לפריקה (בדרך כלל לשם הורדת הפיח מעל דפנות תא הנפץ).

ראשוני (לפוף) (Primary winding) – מערכת הלפופים ל השנאי המחוברת למצבר ולמפסק. מרכבת בדרך כלל ממספר קטן בערך של כריכות תיל עבה.

רתוך (Welding) – שיטה נפוצה לשם חבור קבוע ביניהם של חלקי מתכת, על־ידי התוך של השטחים הטעונים חבור. ההתוך בא כתוצאה מחום גבוה הנוצר על־ידי קשת חשמלית (ריתוך חשמלי) או על ידי להבה של תחמוצת האצטילן.

רפוד הבלום (Brake lining) – סרט עשוי ע"פ רוב אזבסט ובו שזורים חוטי נחושת. בסרט זה מרפדים את לסתות הבילום.

רפוד ההצמדה (Clutch lining ) – שכבת אזבסט שזורה נימי נחושת המכסה את דיסקת החכוך של המקשר. מתפקידה להגדיל את החכוך בין הדיסקה ופני גלגל התנופה.

ש.

שטף אויר יורד (מאייד לפי שיטת) (Downdrought carburator) מאייד עם פתח האויר בחלקו העליון, להבדיל מאלה בהם נכנס האויר מלמטה או מן הצד.

שיטת קרור (Cooling system) – ע' קרור המנוע.

שילוב כידוני (Bayonet joint) – שילוב על־ידי חריצים הניתן להתרה על־ידי סבוב חלקי.

שֶׁלֶד או תוֹשֶׁבֶת (Chasis – המסגרת עליה נתון המנוע, מושבי הנהג והנוסעים. קירות וגג המכונית.

שן שבלולית (Spiral tooth) – שן בעלת פרופיל שבלולי. הכתר של הדיפרנציל מצוי כרגיל בשניים כאלה.

שנאי (Transformer) ע' סליל.

שְׁנִיִי (Secondary winding) – מערת לפופים הנתונה בסליל ההצתה על גבי הראשוני. מרכבת כרגיל ממספר גדול של כריכות תיל דק. במערכת זו מושרה המתח הגבוה וקצה מחובר למצת.

שסתום (Poppet valve) – ע' שסתום יניקה או שסתום הפלטה.

שסתום היניקה (Inlet valve – פקק חרוטי הפותח וסוגר את החור אשר דרכו נינקת תערובת הנפץ לתוך הצילינדר. מָפעל על־ידי הזיזים.

שסתום מחט (Needle valve) מין שסתום הנגמר בחוד מותאם לסתימת פתח, מצא שמוש רחב במאיידים.

שסתום עזר של מערכת הסיכה (Oil relief valve ) – שסתום הפותח פתח שביל עודף שמן הסיכה.

ת.

תָא (המצבר) (Cell) – היחידה אשר מהן מרכב מצבר. המתח הממוצע הוא בערך 2,2 וולט.

תא הנפץ (Combustion chamber) – החלק עליון של הצילינדר אשר בו מתרחשת ההתפוצצות של תערובת הנפץ.

תוף הבילום (Brake drum) – מִכְסֶה מברזל יציקה בו עשויים להתחכך לסתות הבילום.

תמסורת גלגלים חרוטיים (Bevel gear) – גלגלי שניים בצורת חרוטים, המאפשרים מסירת כוח בזוית ישרה.

תמסורת דיפרנצילית (Differential – מערכת גלגלי שניים חרוטים המאפשרת את מסירת תנועת גל ההסעה של המכונית.

תמסורת לולינית (Worm gear) – תמסורת על־ידי גלגל שניים או פין המשתלב לתוך חריץ שבלולי (לולין).

תֵרְמוֹסְטַט (Thermostat) – מכשיר המיוסד על העקרון שהגופים מתפשטים לרגל החום וכי מידת ההתפשטות אינה אחידה בשביל כל הגופים. בצורתו היסודית הרי הוא מרכב משני סרטים של מתכות שונות המתעקמות לרגל החום. בצורתם המעוקמת עשויים הסרטים לסגור או לפתוח מגופה או שסתום.

תרמו־סיפון (Thermosiphon) – מיתקן המיועד להמריץ את מחזור מי הקרור. בנוי על העקרון שהמים החמים קלים יותר ועולים ואילו הקרים כבדים ושוקעים.

תִשְׁלוֹבֶת אוניברסלית ע' פרק קרדני.

משלובת מחליקה (Bendix gear) –

גלגל שניים המחליק על סרן המתנע ומשתלב עם שני גלגלי התנופה.

 

תשובות לשאלות הסיכום.    🔗

1. ראשית יש להִוָכַח אם דלק מגיע לתוך המאייד. שנית שההצתה מתרחשת ע"י המצתים.

2. עיכוב כלשהו בצינורות אספקת הדלק. כן יכולה להיות הסיבה תיל חפשי, או חיבור רָפֶה לסליל ההצתה, או מסליל ההצתה למחלק.

3. מצת מלוכלך או מקולקל, תיל קרוע או נקודות־מגע מלוכלכות או מאוּכָּלוֹת.

4. על המכונית להמצא בשטח ישר ועל המנוע להיות במצב קר.

5. צלצול ודפיקה בראש המנוע, מי הקורן רותחים, המנוע אינו “מושך”.

6. חוסר מים, חגורת המאורר רפויה, פגור בהצתה, המעבר בצינורות המים סתום.

7. הואיל ונשקפת סכנת התפוצצות בשעה שאין מוצא לאדים.

8. כדי לאפשר לאויר להכנס למיכל הדלק ולשמור על לחץ האתמוספירה התקין. אחרת תיוצר ריקנות.

9. לבדוק אם דלק מגיע לתא הדלק שבמאייד.

10. מכין תערובת של דלק עם אויר ומבטיח אספקה תקינה של תערובת הנפץ, הדרושה לפעולת המנוע.

11. צינור עם נקב קטנטן הַמְכַוֵן את אספקת הכמות הדרושה של דלק מרוסס.

12. שסתום המבקר את העברת כמות האויר הדרושה למאייד.

13. התערובת דלה מדי ולכן יש לסתום את כניסת האויר, או להציף את המאייד.

14. א) המצבר ב) סליל הצתה ג) המחלק.

15. נקוי שגרתי בסמרטוט טבול בדלק, לבקר ולבדוק אם החיבורים הדוקים.

16. להרים את המתח מ־6 או 8 וולט לכמה אלפים וולט. מתח זה יאפשר לניצוץ להופיע בין חודי הַמַצָת.

17. יש להסיר את מכסה המחלק, לסובב את מפתח הצתה ולהניע את נקודות המגע באצבע, אם יופיע ניצוץ הרי זה סימן שהזרם מגיע למחלק.

18. יש להסיר את התיל הראשי המחבר את הסליל למחלק ולקרב את קצהו לחלק מתכתי של המנוע. אם ההצתה בסדר, הרי בשעת הפעלת המנוע צריכים להופיע ניצוצות בין קצה התיל והמנוע.

19. הַמַצָת מלוכלך או מקולקל. דבר זה אפשר לבדוק על־ידי חיבור ישיר של ראש המצת למתכת המנוע. אם תחבולה זו לא הועילה, הרי שהמצת מקולקל.

20. השמן יכסה את חודי המצת ויגרום לשריפת ולכלוך החודים הללו.

21. א) מצתים מלולכים. ב) חיבורים רפויים. ג) נקודות מגע מלוכלכות ובלתי מכוונות.

22. במים רגילים מומסים חמרים זרים היכולים במשך הזמן להווֹת חִבור בין לוחות המצבר, ולגרום על־ידי כך לקצר.

23. התמיסה תהיה מרוכזת מדי והלוחות עלולים להתקלקל ובזה יקצרו את אורך החיים של המצבר.

24. ירוקת החלודה הורסת את החבורים.

25. האמפמטר אינו כלול במעגל המתנע. האמפרמטר של המכונית מורה כרגיל עד 20 אמפר ואילו עצמת הזרם שנוטל המתנע גדולה פי כמה וכמה.

26. א) על ידי דאגה לכך שהמנוע יפעל כראוי ובמצב מֵיכני מסודר.

ב) במזג אויר קר – יש לסובב את ידית ההתנעה כמה סיבובים לפני השמוש במתנע, בכדי לרכך את שכבת השמן הקר.

ג) כִּבוי כל האורות ודריכה על דושת המצמד.

27. כדי לא לרוקן את המצבר וכדי לתת שהות לתערובת החימית במצבר להתרכז מחדש.

28. לחץ על הצופר, או הפעל את המנגב, או הדלק אור, וכך תיוָכח אם מגיע זרם מהמצבר.

29. בקצה גל המתנע נמצא אום, שאפשר לסובבה חזרה בעזרת מפתח ובדרך זו לשחרר את שני הגלגלים. אפשר גם להעביר להילוך אחורנית או להילוך גבוה ולדחוף את המכונית קדימה ואחורה כמה פעמים ובדרך זו משתחררת שן המתנע.

30. בערך 15 עד 25 ק"מ לשעה בהילוך הגבוה.

31. הוא מפריד בין המנוע וגל ההסעה ומאפשר להחליף את ההילוכים מבלי להפסיק את פעולת המנוע.

32. זה גורם לחיכוך ולשפשוף מיותר של מסבי הדיסקאות של המצמד.

33. זה גורם לחיכוך של ריפוד המצמד ויוצר לחץ מיותר על המנוע וחלק התנעה.

34. את מרחק הדריכה של דוושת המצמד; שיעורו התקין הוא בערך 2 ס"מ.

35. המצמד אינו מפריד די צרכו ומקשה על החלפה נוחה של ההילוכים.

36. מאפשרת לַמנוע לעבוד במהירות אחידה כמעט בעוד שהרכב יוכל לשנות את מהירותו בהתאם לשפוע המסלול.

37. כאשר עוברים להילוך נמוך צריך להתאים את סיבובי המנוע לסיבובי הגלגלים האחוריים., תנועתם המהירה לאטית יותר ועל־ידי דריכה כפולה מאיטים את מהירות אופני ההסעה.

38. א) קפיץ לוח המיון חלש או שבור. ב) גלגלי השניים משופשפים בחודיהם.

39. שלוב המאפשר העברת כוח מגל אחד למשנהו גם אם הם אינם בקו ישר, אלא נטויים זה כלפי זה בזוית מסויימת.

40. יש לבדוק ולבקר את הברגים ם הם הדוקים כראוי.

41. הוא מחבר את שתי הזרועות המחוברות לזרועות הסרן הקדמיות.

42. אלה הם מוטות קצרים שבעזרתם מועברת תנועת סיבובי גלגל ההגה לסרן הקדמי.

43. א) השתחקות בחיבורי ההגה.

ב) שפשוף או חיכוך במסבי־הגלגלים הקדמיים או בפיני זרועות הציר.

ג) לחץ אויר בלתי מתאים בצמיגים.

44. יש לסובב במהירות את ההגה עד הסוף ולהחזירו במהירות לקצהו השני בעוד המכונית בתנועה, או שמישהו יעזור לסובב את הגלגלים עצמם בשעה שהנהג מסובב את ההגה.

45. פעולה חלקה וללא הפרעה; בלימת המכונית במרחק המתקבל על הדעת; אפשרות להסתפק באכוונת הבלמים רק אחרי זמן ממושך למדי.

46. לפני צאת המכונית לדרך.

47. כִוְנוּן בלתי נכון או ששמן מכסה את לסתות הבילום.

48. על הגלגלים הקדמיים, כי הם נמכוונים את תנועת המכונית.

49. על הגלגלים החיצוניים.

50. לא. כיון שחוסר לחץ אויר יגרום יותר להתחממות מופרזת מאשר מזג־האויר החם.

51. א) המצמד שרוף או שחוק.

ב) גל ההסעה שבור.

ג) הציר האחורי שבור. אם גל ההסעה הנו מן הסוג הגלוי, יש להוכח אם גל זה מסתובב. במקרה שהוא מן הסוג המכוסה (בתוך צינור) יש להרים גלגל אחורי אחד ולקבוע אם הוא מסתובב.

52. במכונית מסחרית פעם בשבוע; במכונית נוסעים גדולה מדי ים ביומו.

53. עם השתחקות הבליטות של פניו.

54. מרטיבים אצבע ושמים אותה על פי־השסתום. אם האויר מסתנן, מופיעות שלפוחיות.

55. תערובת של דלק מרוסס ואויר נינקת לתוך הגליל דרך שסתום היניקה בשעת ירידת הבוכנה בתוך הגליל (פעימה ראשונה); הבוכנה עולה, ודוחסת את התערובת (השסתומים סגורים) (פעימה שניה); בשעת הדחיסה, כשבוכנה מגיעה לנקודה המתה העליונה, מופיע ניצוץ המצית את התערובת הנשרפת באופן פתאומי, האדים הנשרפים יוצרים לחץ מוגבר, והדרך היחידה להתפשטותם היא לחיצה על ראש־הבוכנה כלפי מטה – יוצרת את פעלת העבודה (השסתומים עדיין סגורים), (פעימה שלישית); בכוח ההתמדה ממשיכה הבוכנה בתנועתה חזרה כלפי מעלה ודוחה את האדים השרופים דרך שסתום־ההפלטה לתוך פיר ההפלטה ומשם החוצה.