היועץ טומסה התיישב אותו ערב בנחת ליד הרדיו והקשיב בחיוך של הנאה לנגינת המחולות של דבוז’אק – זאת מוזיקה כמו שצריך, אמר בלבו בסיפוק – – כאשר לפתע נשמעו מבחוץ שתי יריות, ומהחלון שמעל לראשו נשפכו שברי זכוכית ברעש מחריד; מר טומסה, זאת לדעת, ישב בחדר שבקומת הקרקע.

ובכן מר טומסה עשה מה שכל אחד מאתנו היה עושה: תחילה המתין רגע קט מה יקרה הלאה, אחר כך הסיר את האוזניות¹ ובדק ברצינות מה זה היה, ורק אחר־כך נבהל; שכן הוא גילה שמישהו ניקב בירי בשני מקומות את החלון שלידו ישב; והנה שם בדלת שממול תקוע כדור תחת שבב העץ שניתז ממנה. הדחף הראשון היה לצאת בריצה החוצה ולתפוס את הנוכל בצווארונו בשתי ידיו הבלתי חמושות; אלא שאדם ששנים רבות מאחוריו רוכש לעצמו מין הדרת כבוד והוא עלול להחמיץ את הדחף הראשון הזה ולהחליט לפעול לפי דחף אחר; אשר על כן רץ מר טומסה לטלפון והתקשר אל תחנת המשטרה: “הלו, תשלחו לי בבקשה את מישהו; זה עתה נערכה נגדי התקפת רצח.”

“איפה זה?” אמר קול רדום ואדיש.

“אצלי,” התרגז מר טומסה, כאילו זאת אשמת המשטרה. “זאת שערוריה, לירות סתם ככה באזרח שלוו היושב בביתו! אדוני, העניין הזה מחייב חקירה מדוקדקת! לא ייתכן ש…”

“טוב,” הפסיק אותו הקול הרדום. “אני אשלח את מישהו.”

היועץ הנכבד קצף מקוצר רוח; היה נדמה לו שעובר נצח עד שמישהו ישרך אליו את רגליו; אבל לאמיתו של דבר הופיע אצלו כבר מקץ עשרים דקות מפקח משטרה, כזה מיושב בדעתו, ובדק בעניין את החלון המנוקב.

“מישהו ירה עליך, אדוני,” אמר בנימה מפוכחת.

“את זה אני יודע לבד,” התפרץ מר טומסה, “הלא אני ישבתי פה ליד החלון!”

“קוטר שבעה מילימטר,” אמר המפקח, בחולצו באולר את הכדור מתוך הדלת. “זה נראה כמו כדור של אקדח צבאי ישן. תסתכל, הברנש הזה היה מוכרח לעמוד על הגדר; אילו עמד על המדרכה, היה הכדור תקוע יותר גבוה. פירוש של דבר, שהוא כיוון את הכלי אליך, אדוני.”

“זה מוזר,” הביע מר טומסה במרירות את דעתו, “אני כמעט חשבתי שהוא רצה רק לפגוע בדלת.”

“ומי עשה את זה?” שאל המפקח כמרחיק מעצמו הפרעה.

“תסלח לי,” אמר היועץ הנכבד, “שאינני יכול לספק לך את הכתובת שלו; אני לא ראיתי את האדון הזה, ושכחתי להזמין אותו לכיבוד.”

“זה עניין קשה,” אמר המפקח בשלווה. “ובמי אתה חושד?”

מר טומסה התקרב לסף סבלנותו. “מה חושד?” הוא פתח ברוגזה. “בן־אדם, אני אפילו לא ראיתי את הנוכל הזה! וגם אלו היה מואיל בטובו לחכות שם, בכדי שאשלח לו מהחלון נשיקה באויר, לא הייתי מצליח לזהות אותו בחשכה הזאת. אדוני, אילו ידעתי מי זה היה, לא הייתי מטריח אותך הנה, אתה לא חושב?”

“נו כן,” ענה המפקח בנימה מפייסת, “אבל אולי אתה יכול להיזכר במישהו, שהיה אולי מפיק תועלת ממותך, או מישהו שירצה להתנקם בך… תראה, זה לא היה נסיון שוד; שודד איננו יורה אם הוא לא מוכרח. אבל אולי מישהו כועס עליך נורא. את זה אדוני, אתה צריך לומר לנו, ואז אנחנו נחקור.”

מר טומסה נדהם; מהזוית הזאת עוד לא חשב על העניין. “אין לי כל מושג,” הוא אמר בהיסוס, בסוקרו במבט אחד את חייו השקטים כפקיד ורווק זקן. “מי יכול להיות מרוגז עלי עד כדי כך?” הוא התפלא. “חי נפשי, לא ידוע לי אפילו על אויב אחד שיהיה לי! זה הלא בלתי אפשר לגמרי,” הוא סבר בסובבו את ראשו. “אני הלא אין לי שום עניין עם אף אחד; אדוני, אני חי לי לבדי, לא הולך לשום מקום, לא מתערב בשום דבר… בעד מה שמישהו ירצה להתנקם בי?”

המפקח משך בכתפיו. “אני לא יכול לדעת, אדוני; אבל אולי תיזכר עד מחר. האם לא תפחד פה עכשיו?”

“אני לא מפחד,” אמר מר טומסה, שקוע בהרהורים. זה מוזר, הוא אמר בלבו, מדוכדך, לאחר ששוב נשאר לבדו, מדוע, כן, מדוע שמישהו יירה בי? הרי אני כמעט מתבודד פה; אני גומר את העבודה במשרד והולך הביתה – הלא אין לי עסקים עם אף אחד! מדוע, אם כן, ירצה מישהו לירות בי? התפלא במרירות גוברת בשל כפיות התודה הזאת; בהדרגה התחיל לרחם על עצמו. הבנאדם עובד כמו סוס, הוא אמר בלבו, אפילו תיקים לוקח הביתה, לא מבזבז כסף, לא מבלה, חי כמו שבלול בקונכייתו, וטראך! בא מישהו לחסל אותו. ריבונו של עולם, איזה זעם ממלא את נפשותיהם של הבריות, תהה היועץ בדכאון. מה עוללתי למי? מדוע מישהו שונא אותי כה נורא, עד טירוף?

אולי זאת היתה איזו טעות, הוא ניסה להרגיע את עצמו בשבתו כבר על מיטתו כשנעל אחת שחלץ עודנה בידו. מובן, ברור, זאת היתה טעות בזיהוי! האדם הזה פשוט חשב אותי למישהו אחר שהוא התכוון אליו! זאת האמת, הוא חשב מתוך הקלה, הרי מדוע, מדוע שמישהו כל כך ישנא אותי?

הנעל נפלה מידו של היועץ. נו, כן, הוא נזכר פתאום במבוכה, לא מזמן עשיתי שטות כזאת, אבל זה פשוט נפלט מפי; דיברתי עם חברי ראובל ופתאום פלטתי כזה רמז מגושם בנוגע לאשתו. כל העולם הלא יודע שהאשה הזאת מרמה אותו עם כל המי ומי, וגם הוא יודע, אלא שהוא גם יודע להסתיר זאת. ואני, חמור שכמוני, מוציא את זה מהפה ככה בהיסח הדעת, מתוך טפשות… האדון היועץ נזכר שראובל הזה רק בלע את רוקו וחרש בצפורניו את כפות ידיו. ריבונו של עולם, הוא אמר בלבו באימה, כמה האדם הזה היה פגוע! הלא הוא אוהב את האשה הזאת כמו משוגע! ברור, אחר־כך נסיתי לטשטש את זה, אבל איך האדם הזה נשך את שפתיו! זה – יש לו בלי ספק סיבה לשנוא אותי, חשב היועץ בעצב. אני יודע, הוא לא ירה בי, זה בלתי אפשרי; אבל לא הייתי כל כך מתפלא…

מר טומסה התבונן, עודו נדהם, ברצפה. או אותו חייט, נזכר בתחושת אי נוחות. חמש עשרה שנה הוא תפר עבורי, ואחר־כך סיפרו לי שהוא חולה בשחפת קשה. מובן מאליו, בכל זאת חוששים ללבוש בגד ששחפן כזה השתעל לתוכו; אז הפסקתי להזמין אצלו… ובאחד הימים לאחרונה הוא בא לבקש, שאין לו פרוטה לנשמה, שאשתו חולה, ושבעצם היה צריך למסור את הילדים לטיפול; שאואיל לכבד אותו שוב באימוני – – אל אלוהים, כמה שהאדם הזה היה חיוור, כמה הוא הזיע בשל מחלתו! אדון קולינסקי, אמרתי לו, תראה, זה לא ילך, אני צריך חייט יותר טוב; לא הייתי מרוצה מעבודתך. – – אני אשתדל מאד, אדוני, גמגם האיש, מזיע מפחד ומבוכה, וכמעט פרץ בבכי. ואני, נזכר היועץ המכובד, אני שלחתי אותו לדרכו עם אותו ‘נראה’ מסויים אשר מסכנים שכמותו כל כך מיטיבים להכיר. האדם הזה יכול לשנוא אותי, נחרד היועץ; הלא זה נורא ללכת להתחנן לפני מישהו ממש על חייך ולהיות נדחה באדישות כזאת! אבל מה יכולתי לעשות אתו? אני יודע שהוא לא יכול היה לעשות את זה, אבל…

האדון היועץ חש במועקה גוברת והולכת. וגם זה היה מביך, נזכר, כאשר נזפתי בשרת אצלנו במשרד. לא יכולתי למצוא איזה תיק, אז קראתי לזקן וצעקתי עליו כמו על ילד, ולעיני אנשים! איזה מין סדר זה אצלך, אידיוט שכמוך, הכל אצלך כמו בדיר חזירים, הייתי צריך לפטר אותך – – ואחר־כך מצאתי את התיק במגירה שלי! והזקן הזה לא הוציא מלה, רק מצמץ דומם ורעד – – על האדון היועץ באה תחושת חום מייסר. הרי לא מתנצלים לפני כפוף זוטר, הוא אמר בלבו באי שביעות רצון, גם אם פוגעים בו במקצת. אבל כמה הכפופים האלה מן הסתם שונאים את אדוניהם! חכה רגע, אני אתן לזקן הזה איזה בגדים ישנים; אבל בעצם גם בזה יש מן ההשפלה – –

ליועץ כבר לא עמד הכוח להישאר במיטתו; אפילו השמיכה חנקה אותו. הוא ישב על המיטה, חיבק את ברכיו והביט לתוך החשכה. או המקרה הזה עם מוראבק הצעיר אצלנו במשרד, חזר ועלה על דעתו, והוא נבוך. זה הלא אדם משכיל, כותב שירים. וכאשר הוא הכין לי לפני כמה ימים תיק באורח לקוי, אמרתי לו: תכין את זה מחדש, עמיתי הצעיר, ורציתי לזרוק לו את התיק על השולחן; אבל הוא נפל לו לפני רגליו, והוא התכופף להרים אותו, כולו סמוק, עד אוזניו – אני הייתי יכול להרביץ לעצמי, נהם מר טומסה. הלא אני מחבב את הצעיר הזה, וככה להשפיל אותו, אפילו בלי כוונה – –

לנגד עיניו צץ פרצוף אחר: פניו החיוורים והנפוחים של הקולגה וואנקל. מסכן וואנקל, הוא נזכר, רצה לעמוד בראש המשרד במקומי; זה היה מכניס לו כמה מאות יותר לשנה, והוא אב לששה ילדים – – סיפרו שרצה לשלוח את בתו הבכירה לשיעורי זמרה, אבל אין לו כסף לכך; ואני קפצתי מעל לראשו, כי הוא כזה נודניק מגושם וגולם – – אשתו מרשעת, כחושה ורעה מהצורך המתמיד לחסוך; בצהריים הוא בולע לחמניה יבשה – – האדון היועץ שקע במחשבות נוגות. מסכן וואנקל, גם לו וודאי יש רגשות משונים כשאני, בלי משפחה, מרויח יותר ממנו; אבל האם זאת אשמתי? תמיד אני נחרד כאשר הבחור הזה מסתכל עלי במבטים כבדים ומייסרים…

היועץ שפשף את מצחו שעלו בו טיפות זעה של מועקה. כן, הוא נזכר, לא מכבר רימה אותי מלצר בכמה כתרים; אני קראתי לבעל המסעדה, והוא פיטר את האיש במקום. גנב שכמוך, הוא שרק לעברו, אני אדאג כבר ששום מסעדה בפראג לא תעסיק אותך! והאיש לא אמר מלה ועזב את המקום… היו לו עצמות שכם בולטות כאלה מתחת למקטורן השרד הזה – –

היועץ כבר לא החזיק מעמד על המיטה; הוא התיישב ליד הרדיו והרכיב את האוזניות; אבל הרדיו דמם, דממה אפפה את הלילה ואת שעותיו; האדון היועץ השעין את ראשו על כפות ידיו ונזכר באנשים שפגש בהם בחייו, באנשים הקטנים והמוזרים שלא הבין אותם בשום אופן ושלא חשב עליהם מימיו.

בבוקר התעכב בתחנת המשטרה; הוא היה חיוור קמעה ונבוך. “ובכן,” שאל אותו המפקח, “נזכרת במישהו שיכול אולי לשנוא אותך?”

היועץ נענע בראשו. “אינני יודע,” אמר באופן סתמי. “כלומר, האנשים שיכולים לשנוא אותי כל כך רבים ש־…” והוא הפטיר בתנועת יד. “שמע, הבנאדם אפילו איננו יודע בכמה אנשים פגע. שיהיה ברור, ליד החלון ההוא כבר לא אשב. אני באתי לבקש ממך לסגור את התיק.”