“זה מזכיר לי מקרה” – – אמר מר האודק – – "שגם הוא היה מוכן בקפידה כזאת ובמחשבה תחילה; אבל אני חושב שהוא לא ימצא חן בעיניכם, כי בכלל אין לו סוף או התרת תסבוכת. אם זה לא יהיה מעניין לכם, תגידו ואני אפסיק.

"אולי אתם יודעים שאני גר ברחוב קרוצמבורג ברובע וינוהראדי. זה אחד מהרחובות הקצרים לרוחב, שבהם אין פונדק או מכבסה או חנות לממכר פחם, ששם הולכים לישון בעשר, מלבד ההוללים המקשיבים בבית לרדיו וכתוצאה מזה הם עולים על משכבם רק בשעה אחת עשרה. מה שנוגע לאוכלוסיה, הרוב שם גימלאים או פקידים עד דרגה שבע, איזה חובבי דגיגי בית, אחד מנגן בקיתרוס, שני אספני בולים, אחד צמחוני, אחד ספיריטיסט ואחד סוכן נוסע, שהוא כמובן תיאוסוף; מלבד אלה יש שם רק בעלות בית שאצלן גרים האמורים בחדר נקי, מרוהט, אלגנטי, עם ארוחת בוקר, כפי שהדברים מתוארים במודעות. פעם בשבוע, תמיד ביום החמישי, היה התיאוסוף הזה מגיע הביתה רק בחצות הלילה, כי היה לו איזה תרגיל רוחני. ביום שלישי היו חוזרים בחצות שניים מבין חובבי דגיגי הבית, כי היתה להם ישיבה באגודת אקואריום, ובעומדם תחת פנס הרחוב היו רבים על דגים מולידי חי או על קריפטוגאמים. לפני שלוש שנים עבר דרך הרחוב הזה אדם שיכור; אבל הדעה הרווחת היא שהוא היה מרובע קושיריה, ואיבד את דרכו. לעומת זאת, באחת עשרה ורבע מדי יום היה עובר שם איזה רוסי, בשם קובלנקו או קופיטנקו, אדם קטן קומה, מצמיח סוג של זקן דליל, שגר אצל גברת ינסקי במספר 7. ממה התפרנס הרוסי הזה – לא ידוע; אבל עד שעה חמש אחרי הצהריים הוא היה מתגולל בבית, אחר־כך היה יוצא, כשתיק מסמכים בידו, אל תחנת החשמלית הקרובה ביותר ונוסע במורד העירה; באחת עשרה ורבע בדיוק היה יורד מהחשמלית ונכנס לרחוב קרוצמבורג. היה מי שטען שמשעה חמש אחרי הצהריים היה אותו רוסי יושב באחד מבתי הקפה ורב שם עם רוסים אחרים. אבל אחרים טוענים שלא ייתכן שהוא היה רוסי, כי רוסים אינם נוהגים לחזור הביתה כל כך מוקדם.

"פעם, היה זה אשתקד בפברואר, נמנמתי כבר, כאשר נשמעו חמש יריות. בהתחלה חלמתי שאני ילד קטן ואני בבית, מצליף בשוט, ושמחתי כמה זה נשמע יפה; אבל אחר־כך התעוררתי לפתע, והבנתי שמישהו ברחוב ירה מאקדח. אז אני רץ מהר לחלון ואני רואה שלמטה, בדיוק לפני מספר 7 שוכב אפיים גבר עם תיק מסמכים בידו. – – אבל אותו רגע כבר נשמעו צעדים כבדים, ומאחורי הפינה הופיע שוטר, רץ אל הגבר הזה ומנסה להרים אותו; אחר־כך הוא עזב אותו, אמר לעזאזל! ושרק. אותו רגע הופיע בפינת הרחוב השניה שוטר שני ורץ אל הראשון.

"מובן מאליו, אני מייד נעלתי נעלי בית ומעיל חורף ואני טס למטה. מיתר הבתים יצאו הצמחוני, נגן הקיתרוס, אחד האקואריסטים, שני שרתי בית ואחד מאספני הבולים; היתר רק הסתכלו מחלונותיהם, נקשו בשיניהם ואמרו זה לזה: לכל הרוחות, שם אפשר עוד להסתבך. בינתיים סובבו השוטרים את הגבר לשכיבת פרקדן.

"הלא זה הרוסי הזה, זה קופיטנקו או קובלנקו, שגר פה אצל גברת ינסקי, אני אומר בשקשוק שיניים. האם הוא מת?

"אני לא יודע, אמר אחד השוטרים, אובד עצות. צריך לקרוא לרופא.

"ואתה תשאיר אותו פה שוכב ככה? נקש בשיניו ברוגזה נגן הקיתרוס. צצצריך לדדדאוג להעביר אותו לבבבית חולים!

"אז כבר נתאספנו שם כתריסר, רועדים מקור ואימה, בעוד שהשוטרים כרעו ליד הירוי ופתחו מסיבה כלשהי את צווארונו. אותו רגע נעצרה בפינת הרחוב הראשי מונית והנהג ניגש לראות מה קורה שם; ככל הנראה קיווה שזה איזה שיכור שיוכל לקחת אותו הביתה.

"חבריא, מה יש לכם פה? שאל בנימה ידידותית.

"מממישהו ירה בבבבן־אדם, נקשו שיניו של הצמחוני. בבבן־אדם, קקקח אותו למכונית שלך ותתתביא אותו לעזרה ראשונה! אולי הוא עוד חחחי!

"לכל הרוחות, אמר הנהג, קליינטים כאלה אני לא אוהב. נו טוב, תחכו רגע, אני נכנס לרחוב.– – אחר־כך הלך לאטו אל מכוניתו ונכנס אלינו. אז תעמיסו לי אותו, אמר.

"שני השוטרים הרימו את הרוסי ובמאמץ ניכר הצליחו להכניס אותו לתוך המונית; אמנם האיש היה קטן קומה למדי, אבל עם מתים קשה לתמרן.

"בסדר, קולגה, אמר השוטר הראשון לשני, אתה תיסע אתו ואני ארשום את העדים. נהג, אתה תיסע לתחנת העזרה הראשונה, אבל קצת יותר מהר.

"לכם קל להגיד מהר, נהם הנהג, אבל הברייקסים שלי לא בסדר. – ונסע.

"ובכן, השוטר הראשון שלף פנקס מכיס המקטורן ואומר: אתם צריכים להגיד לי את שמותיכם, רבותי; זה רק בשביל העדות. ואחר־כך הוא רשם אותנו לאט, אחד אחרי השני, בפנקס הזה שלו; אולי היו לו אצבעות קפואות, אבל אנחנו חטפנו כפור הגון, כמו נידונים לכליה. כאשר חזרתי לחדר שלי, היתה השעה אחת עשרה עשרים וחמש; כלומר כל החזיון הזה ערך עשר דקות.

"אני יודע, מר טאוסיג פה חושב שבסיפור הזה אין שום דבר מיוחד; אבל אדון טאוסיג, ברחוב מהוגן כזה מקרה כזה הוא מאורע גדול. הרחובות הסמוכים ביותר עוד מתחממים, אם אומר כך, מהתהילה ואומרים שזה קרה סמוך לקרן הרחובות; הרחובות המרוחקים קצת יותר, אלה מעמידים פנים שלא איכפת להם, אבל שתדעו, זה רק מתוך כעס וקנאה שזה לא קרה אצלם. מעבר לקרן הרחוב השניה רק מנידים יד ואומרים: מה תגידו, מספרים ששם כמעט הרגו את מישהו, מי יודע מה יש בזה. זאת כבר כזו קנטרנות שפלה.

"תוכלו לתאר לעצמכם איך למחרת כולנו ברחוב הזה התנפלנו על עתוני הערב; מצד אחד רצינו לקרוא משהו חדש על הרצח שלנו; מצד שני בכלל שמחנו שכותבים על הרחוב שלנו ועל המקרה שלנו. זה דבר ידוע, הבריות אוהבים לקרוא בעתון על מה שהם ראו במו עיניהם ובמה שהיו, כפי שאומרים, עדי ראיה; נניח שברחוב אוייזד נפל סוס, וכתוצאה מכך נחסמה התנועה למשך עשר דקות. כאשר העתון לא כותב על זה כלום, כועסים על היומון הזה ומרביצים בו בשולחן, לאמור שלא כתוב שם בכלל שום דבר. זה כמעט מעליב אותם שהעתון סבור שהאירוע, שהוא כאילו חלק מרכושם, איננו חשוב. אני חושב שמדור הזוטות נמצא בעתון רק בגלל עדי הראיה, שלא יפסיקו לקנות את העתון מרוב כעס.

"אנחנו הרגשנו כמי ששפכו עליהם קיתון של צוננים כאשר נוכחנו ששום עתון ערב לא כתב אפילו מלה אחת על הרצח הזה שלנו. כל מיני שערוריות, וכמובן את הפוליטיקה המחורבנת, הם מכניסים, נהמנו, אפילו זאת, שאיזו חשמלית התנגשה בעגלת יד, אבל רצח כזה – כלום; העתון הזה בכלל נראה – הכל שחיתות נטו! אבל אחר־כך אותו אספן בולים גילה, שאולי המשטרה ביקשה מהעתונים, שלמען קידום החקירה בינתיים לא יכתבו על זה. זה הרגיע אותנו – אבל המתח עלה עוד יותר; היינו גאים, שאנחנו גרים ברחוב חשוב כל כך, ואולי גם יקראו לנו להעיד בעניין שהוא בעליל אפוף מסתורין. אבל למחרת היום שוב לא היה בעתונים דבר וחצי דבר, ואיש מהמשטרה לא בא לערוך חקירה; ומה שהיה הכי מוזר בעינינו – איש גם לא בא אל גברת ינסקי לערוך חיפוש בחדרו של הרוסי או לפחות לשים עליו חותם. זה כבר התחיל להפחיד אותנו; נגן הקיתרוס אמר, שאולי המשטרה מעוניינת למרוח את העניין, מי יודע, מה מסתתר כאן. וכאשר גם ביום השלישי לא היה זכר לרצח שלנו, התחיל הרחוב שלנו להתקומם, לאמור שאנחנו לא נשאיר את זה ככה, שהרוסי הזה היה אחד משלנו ואנחנו נדאג שהעניין ייצא לאור; שבין כך הרחוב שלנו מקופח בעליל, הריצוף בו מוזנח והתאורה בלתי מספקת, והדברים היו נראים אחרת אילו גר פה איזה חבר פרלמנט או מישהו מהעתונות; אבל כך מתנהלים העניינים – רחוב הגון אין לו מליץ. בקיצור, פרץ גל של טרוניות, והשכנים פנו אלי שאגש למטה המשטרה בתור אזרח קשיש ובלתי תלוי ואעיר את תשומת לבם לאי תקינות הטיפול ברצח הזה.

"ובכן, אני הלכתי למפקח ברטושק; אני מכיר אותו קצת, הוא אדם קודר כזה, מספרים שהוא מתייסר בגלל איזו אהבה נכזבת, ושרק בגלל הצער הזה הוא התגייס למשטרה. אדוני המפקח, אני אומר לו, אני בא אליך לשאול, מה עם הרצח הזה ברחוב קרוצמבורג; זה מתחיל לעורר אצלנו תשומת לב שהעניין נשמר כל כך תחת מעטה של שתיקה.

"איזה רצח? אמר המפקח. לנו אין כאן שום רצח; זה הלא האזור שלנו.

"נו, איך לפני כמה ימים רצחו ביריה באמצע הרחוב את הרוסי הזה קופיטנקו או קובלנקו, אני מסביר לו. הלא היו שם שני שוטרים, אחד רשם את שמותינו בתור עדים, והשני הביא את הרוסי לתחנת עזרה ראשונה.

"בלתי אפשרי, אמר המפקח, אין לנו שום הודעה כזאת. זאת כנראה טעות.

"אבל אדון מפקח, אני מתחיל להתרגז, הלא ראו את זה לפחות חמישים איש וכולנו יכולים להעיד על זה! אדוני, אנחנו אזרחים ישרי דרך; לוא אמרתם לנו לבלום פה ביחס לרצח הזה, אז היינו חלקית בולטים, גם בלי לדעת מדוע. אבל ככה להניח שיירו בבן־אדם, זה הלא לא מתקבל על הדעת; ואנחנו נכניס את זה לעתון.

"חכה, אמר מר ברטושק, ולבש כזה פרצוף רציני שכמעט נבהלתי. אני מבקש, אדוני, תספר לי את הכל לפי הסדר, איך זה קרה.

"אז תיארתי לו את הכל לפי הסדר, והוא קיבל צבע סגול בפנים, כך זה רתח בתוכו; אבל כאשר הגעתי למקום, שבו אמר שוטר אחד לשוטר השני: בסדר, קולגה, אתה תיסע אתו ואני ארשום את העדים – כאשר אמרתי את זאת, הוא נשם לרווחה בקול רם וצעק: תודה לאל, אלה לא היו אנשים שלנו! ריבונו של עולם, אדוני, מדוע לא קראתם למשטרה לטפל בשני השוטרים האלה? זה הלא אומר השכל, שוטרים במדים לעולם לא יקראו זה לזה קולגה! אולי בלשים באזרחית, אבל שוטרים במדים – בחיים לא! אתה ציביליסט מחורבן, אתה אדון קולגה, אתה היית חייב לדאוג שהברנשים האלה ייעצרו!

"מדוע, תגיד לי, גמגמתי כולי מדוכדך.

"כי הם אלה שהרגו את הרוסי, התפרץ עלי המפקח. או לפחות סייעו בזה! אדוני, כמה זמן אתה גר ברחוב קרוצמבורג?

"תשע שנים, אמרתי.

"אז היית יכול לדעת, אדוני, שבשעה אחת עשרה וחמש עשרה דקות נמצא הסיור המשטרתי הקרוב ביותר ליד השוק, אחר בקרן הרחובות פרון וסלזקה, שלישי עובר בקצב צעדת השירות ליד הבית שעל חלקה מספר 1388 וכן הלאה. אדוני בקרן הרחובות שממנה הגיע השוטר הזה שלך, יכול להופיע שוטר שלנו או בשעה 10 ו־48 דקות, או אחר־כך רק ב־12 ו־23 דקות, אבל לא בזמנים אחרים, כי בזמנים האחרים הוא איננו נמצא שם! אל־אלוהים, את זאת הלא יודע כל גנב, ותושבי הרחוב לא יודעים! אתה חושב שיש לנו שוטר בכל פינה, לא? אדוני, אילו באותה דקה כפי שאמרת, היה מופיע ליד קרן הרחוב המחורבנת שלך אדם משלנו במדים, אז זה היה דבר נורא, ראשית מכיון שבאותה דקה עליו לצעוד, על פי הפקודות, ליד השוק, ושנית היה מתברר שהוא לא דיווח על הרצח. זה כמובן היה עניין רציני ביותר.

"אלהים אדירים, אמרתי, אז מה יהיה עם הרצח?

"המפקח נרגע בעליל ואמר: זה עניין אחר, זה כנראה יהיה מקרה מכוער מאד, אדון האודק; מאחורי העניין הזה יש ראש חכם ואיזו פרשה גדולה. שיילכו לעזאזל האנשים האלה, כמה טוב הם תכננו את זה! ראשית הם ידעו, מתי הרוסי הזה מגיע הביתה, שנית הכירו את מסלולם של אנשינו, שלישית הם היו זקוקים לפחות ליומיים שבהם הרצח הזה לא ייוודע למשטרה – – כנראה שרצו קודם להעלם או להעלים משהו. אתה כבר מבין?

"איכשהו לא לגמרי, אני אומר.

"אז תסתכל, הסביר לי המפקח את העניין בסבלנות. הם הלבישו לשניים מאנשיהם מדי משטרה, ואלה חיכו מאחורי הפינה בכדי לירות ברוסי הזה, או עד שיחסל אותו אדם שלישי. אתם כמובן נחה דעתכם כאשר ראיתם שהמשטרה המופתית שלנו הגיעה למקום כל כך מהר. תשמע, הוא נזכר פתאום, איך נשמעה המשרוקית הזאת, כאשר שרק השוטר הראשון?

"קצת חלשה, אמרתי; אבל אני חשבתי שגרונו של השוטר חנוק.

"אהה, אמר המפקח, מרוצה. בקיצור, הם רצו להשיג שלא תודיעו על הרצח למשטרה; בזה הם הרויחו זמן להיעלם אל מעבר לגבול, אתה מבין? והנהג הזה בטח עשה אתם יד אחת; אולי אתה זוכר את מספר המכונית?

"אנחנו לא שמנו לב למספר, אמרתי מבוייש.

"זה לא חשוב, אמר המפקח, ממילא היה מזוייף; אבל כך הם הצליחו לסלק גם את הגוויה של הרוסי הזה. דרך אגב, הוא לא היה בכלל רוסי, אלא מוקדוני אחד בשם פרוטאסוב. אז תודה לך, אדוני; אבל עכשיו אני באמת רוצה לבקש מכם לשתוק על כל העניין הזה; אתה מבין, זה למען קידום החקירה. כמובן, יש בסיפור הזה איזו פוליטיקה; אבל מאחורי הפרשה הזאת יש בטח איזה אדם חכם מאד, כי בדרך כלל, מר האודק, נעשות ההתנקשויות הפוליטיות האלה בצורה גרועה וחזירית. הפוליטיקה, זה אפילו לא פשע מהוגן, רק קטטה גסה שכזאת, אמר המפקח מתוך גועל.

“אחר־כך ערכו קצת חקירה; מה רקע הרצח, זה לא נודע, אבל את שמות הרוצחים השיגו, אלא ששניהם כבר מזמן מעבר לגבול. וכך קרה, שהרחוב שלנו נושל מהרצח שהגיע לו; זה כאילו מישהו תלש את הדף המפואר ביותר מספר תולדותיו. אם במקרה מגיע אליו איזה זר, נגיד תושב רחוב פוש או אפילו מישהו מרובע וורשוביצה, הוא עלול לחשוב: אה, איזה רחוב משעמם! איש כבר לא מאמין לנו כאשר אנחנו מתפארים שאצלנו בוצע פשע כל כך מסתורי. אתם מבינים, הרחובות האחרים לא מפרגנים לנו.”