המשיח מאיזמיר: שבתי צבי, שלוש מאות שנה להופעת השבתאות, נפתוליה וספיחיה

שבתאי צבי

 

פתח דבר    🔗

משיח – איש המשוח בשמן המשחה לשם יעודו לכהונה ומשמרת הקודש כמו הכהן המשיח: “אם הכהן המשיח יחטא” (ויקרא, ד', 3); והמלך המכונה “משיח ה'” (ש“ב, כ”ד, 6): “חלילה לי מה‘, אם אעשה הדבר הזה לאדוני, משיח ה’”, או למושיע של ישראל וגואלו: “כה אמר ה' למשיחו לכורש” (ישעיה, מ"ה 1). ושם זה נתיחד למשיח, העתיד לגאול את ישראל משעבודו האחרון. המסורת מזכירה משיח בן דוד ומשיח בן יוסף (סוכה, נ"ב).

משה רבינו היה המושיע הראשון שגאל את ישראל משעבוד מצרים, ובפי קדמונינו הוא נקרא “מושיעם של ישראל”. וחז"ל מדמים את משה למשיח העתיד, הגואל הראשון לגואל האחרון.

אחרי גלות עשרת השבטים התנבאו הנביאים על משיח בן דוד שיבוא ויאחדם לגוי אחד: “ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת… אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם באחרית הימים” (הושע, ג' 5) ומעין זה בישעיה י“א וס”ה, במיכה, ד' וישעיהו ב', 4.

חז“ל עמדו גם על שמו של המשיח: “מה שמו של המשיח”? – דבי ר' שילא אמרו: שלה שמו, שנאמר: “עד כי יבוא שלה”, דבי ר' ינאי אמור: ינון שמו, שנאמר: לפני שמש ינון שמו (תהלים ע"ב, 17) דבי ר' חנינא אמרו: חנינה שמו, ויש אומרים מנחם שמו (סנהדרין צ“ח ע”ב) והכנויים האלה נרדפים הם לתכונותיו של המשיח, שיושיע וינחם את כל או”א. ומענין כי בראשי תבות של מנחם, שילה, יינון, חנינה מתקבל השם משיח.

חבלו של משיח.

לפני ביאת המשיח יבואו על ישראל צרות וגזרות קשות (מעין חבלי לידה) ומשיח בן יוסף יפול במלחמת גוג ומגוג שתתחולל בימים ההם.

 

משיחות קדמונינו    🔗

אמר לו ר' נחמן לר' יצחק: אפשר שמעת, אימתי יבוא בר נפלי? אמר לו: מי בר נפלי? אמר לו: המשיח. אמר לו: משיח – בר נפלי קראת לו? בתמיהה, אמר לו: כן, דכתיב “ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת”…

אמר ר' יוחנן: “דור שבן דוד בא בו – תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה, שניה ממהרת לבוא”.

לדעת שמואל (אחד האמוראים) “אין בין עולם הזה לבין ימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד”.

ואמר ר' יוחנן: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי – שנאמר: “ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ”. בדור שכולו חייב, שנאמר: “וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לי זרועו” (ישעיהו, נ"ט, 16).

אמר זעירי אמר ר' חנינא: “אין בן דוד בא עד שיוכלו גסי רוח בישראל” (סנהדרין, צ"ח). ר' זירא, כשהיה מוצא חכמים שעוסקים בו (במשיח), אמר להם: בבקשה מכם, לא תרחקוה (את הגאולה), שנינו: שלושה דברים באים בהסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב (נשיכת עקרב).

אמר עולא: "ייתי ולא איחמיניה (יבוא המשיח, ואני איני מבקש לראותו, מפני הצרות הבאות בעקבות המשיח).

רב יוסף אמר: יבוא ואזכה לישב בצלו של אוכף חמורו (הכר שעל גב החמור).

ר' הלל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה (כלומר: כל הטובות שהנביאים נתנבאו עליהן כבר נתקיימו בימי חזקיהו). אמר רב יוסף ימחל לו רבונו לר' הלל (יסלח לו אלהים על שאמר ככה). חזקיהו אימתי היה – בבית ראשון, ואלו זכריה היה מתנבא בבית שני ואמר: “גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך. צדיק ונושע הוא וגו'” (זכריה ט', 9)…

אמר מין אחד לר' אבהו אימתי יבוא משיח? אמר לו: לכשיכסה חושך לאותם בני אדם… אמר לו: אתה מקללני? אמר לו: מקרא כתוב: “כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה” (ישעיהו, ס' 2).

 

הרקע ההיסטורי לתנועה המשיחית בישראל    🔗

האמונה בביאת המשיח (גואל צדק) – ימיה כימי היות בני ישראל לגוי. אמונה נפלאה זו מיוחדת לעמנו, והיא פרי ההיסטוריה שלנו, שאף היא מיוחדת במינה. ויש למצוא צד שוה בין ההיסטוריה של העם לבין ההשתלשלות של התנועה המשיחית.

מה ההיסטוריה שלנו – צעדיה הראשונים, המסמלים את הדרכה הם שעבוד וענויים, אף זו, לפי המסורת, תחילתה בסבל ומצוקה – “חבלו של משיח”… כדאי איפוא להעלות בזכרוננו את ההבטחה שניתנה לאברהם בדבר נתינת הארץ: “והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו” (על אברהם) ואז הבטיחהו: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת”. אחרי אימה חשכה גדולה ניתנת לו הבטחה זו, שיהא מוכן לגלות, לענויים ולשעבוד, ואח"כ יבוא על שכרו…

ספור תולדותיו של עם ישראל פותח בשעבוד מצרים: “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה ובחומר ובלבנים… את כל עבודתם אשר עבדו בהם – בפרך” (שמות א', 14־13) ואחרי “עת צרה” הופיע משה והוציאם משעבודם. ושוב החלו נדודים ותלאות “ארבעים שנה במדבר”, המסתיימים בכבוש ארץ כנען בהנהגתו של יהושע, שכשמו כמעשיו. עם מותו מתחילה שוב פרשה ארוכה של סבל, הנפסקת עם הופיעו של “מושיע” – שופט (תקופת השופטים). ואף תקופת המלוכה בישראל, שבה הגיע העם לשיא גדולתו – תקופת בנין המדינה, אף זו לא נמשכה אלא 2 – 3 דורות, והיא לא שינתה בהרבה את המצב. כמקודם היתה ארץ ישראל “סלע מחלוקת” לעמים החזקים שמסביב לה, וכולם נשאו עיניהם לכבשה. ארם ופלשתים מצד אחד ואשור ובבל מצד שני, ואף מצרים היתה מוכנה מזמן לזמן לפשוט עליה. ועל השאלה מדוע נפל בגורלו של עם ישראל להיות “ככבשה בין הזאבים”? נתנו הנביאים תשובה, כל אחד בדורו ובסגנונו: עם ישראל צריך להיות מופת לאחרים, להפיץ תורת אמת וצדק בקרב העמים, ועם ישראל סובל מפני שלא מילא את תפקידו, והיסורים הבאים עליו ממרקים את עונותיו…

בעתיד הרחוק, “באחרית הימים”, תבוא הישועה המלאה לעם ישראל, הוא יהיה בראש העמים, וכולם יסורו למשמעתו ו“ישראל יהיה אור לגויים”.

בין המלכים בימי הבית הראשון לא נתגלה איש כגואל ומושיע לעמנו, כמו דוד בן ישי, שתפס מקום מרכזי בחיי העם – דוד מלך ישראל. חכמתו, וענותנותו עשוהו לאישיות בלתי רגילה ולמלך אידיאלי, ומבית דוד יבוא הגואל (המשיח). הוא יביא אור גדול לעם “ההולכים בחושך”, ישבור עול סבלו “ואת שבט הנוגש בו”, הוא יכין ממלכתו ויסעדה במשפט ובצדק. גבור זה יהיה שר השלום. “אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד”.

התקוה לעידן זו הכתה שרשים עמוקים בלב העם, ומאז גדלה הצפיה להופעת המושיע והגואל, שיקבץ נדחי ישראל מכל קצוי תבל. צפיה זו לעתיד היתה לעמנו קרן אור, שהאירה את האפלה שבהוה, וקרן זו לא דעכה למרות הצרות והפגעים שנחתו מזמן לזמן על העם. וככל שגברו הצרות, כן גברה הצפיה וכן נתרקמה בדמיון העם דמותו של המשיח הפודה והמציל. ולא עוד, אלא שבכל פעם כשהגיעה פורענות חדשה על ישראל, היתה מתפרצת ביתר עוז גם הצפיה לביאה המשיח. הפורענות נראתה בדמיון העם, כמבשרת את הגאולה.

שני יסודות עיקריים הונחו בחזון המשיח בישראל: היסוד הראשון – “בימיו תושע יהודה וישראל וישכון לבטח בארצו”, והיסוד השני – כללי, עולמי, שלטון הצדק והשלום בעולם, כפי שחזו זאת נביאי ישראל בדברם על “אחרית הימים”. על שני יסודות אלה התבססה כל תנועה משיחית מימי בר כוכבא ועד הדורות האחרונים. וכל תנועה משיחית, שאחד מיסודותיה אלה נעדר בה – תנועת שוא היא, וסופה שהיא מביאה רק מבוכה ומפח נפש לכל אלה שהיו כרוכים אחריה, וגיבורה יכונה בשם “משיח שקר”.

תפיסה זו התפתחה והתעמקה במשך דורות, והיא שזורה במחשבתם של חכמי ישראל לדורותם. ואחד מהוגי הדעות הדגולים בישראל, אחד העם, אף הוא עמד על זה באחד ממאמריו: “אמונה כפולה עמוקה היתה בלב האומה בכל הדורות: כי רק על ידי תחייתה הלאומית בארצה, תמלא התעודה המוסרית שהטיפו לה הנביאים בחזון “אחרית הימים”, וכי רק מלוי אותה התעודה המוסרית – ולא התנשאות מדינית, ולהעמיד “ימות המשיח” רק על אחד משתי אלה בלבד: אם על העבודה המוסרית המשוללת בסיס לאומי, או על התחייה המדינית, המשוללת בסיס מוסרי – הרי הוא מתרחק מרוח העם ומן האידיאלים ההיסטוריים שהיו נחמתו (של העם) מימי קדם ועד עתה”. (על פרשת דרכים, ג‘, ס"ח, הוצ’ ברלין תר"ץ).

עוד לפני בוא החורבן היה כבר העם נתון בשעבוד רומא ונתון בידי הנציבים העריצים שהתעללו בו בשרירות לבם. ולא פעם נדמה היה לרבים שכבר נגדשה הסאה והפורענות הזאת היא “חבלו של משיח” ובעקבותיה הגאולה קרובה לבוא.

מתוך דבריו של יוסף בן מתתיהו (פלויוס) נכר, שבמשך מאת השנים שקדמו לחורבן הבית, הופיעו בישראל “משיחים” אחדים שגרמו צרות רבות. וזה לשונו:

“…ואל אנשי הדמים האלה (הסיקריקין) נוספה עוד כת אחת… אשר ידיהם היו נקיות מדם, אולם במחשבת לבם הרבו עוד אשם ותועבה, וכמרצחים החריבו גם הם את שלות העיר. אלה היו אנשים תועים ומתעים, אשר התאמרו, כי הם בסוד אלהים, וכל יצר לבם היה לקומם מרד ומהפכה בקרב העם, ובדבריהם נסכו רוח שגעון ומשכו רבים אל המדבר, באמרם, כי שם יראה להם אלהים את אותות הגאולה. פליקס (הנציב ביהודה) חשד בהם, כי ממעשיהם יפרוץ מרד, ועל כן שלח עליהם אנשי צבא רוכבים ורגלים והמית בהם המון רב…”

“עוד יותר מהמכה הזאת הרבה נביא השקר מארץ מצרים לעשות ליהודים רעה. אל הארץ בא קוסם אחד, והטה רבים להאמין בו, כי נביא הוא, והוא הצליח לאסוף אליו כשלושים אלף איש והתעה אותם ללכת אחריו מן המדבר אל ההר, הנקרא הר הזיתים, ומשם אמר לעלות על ירושלים ולהתגבר על חיל המשמר הרומאים, ולהיות שליט על כל העם, ואת האנשים ההולכים אחריו ישים לנושאי כליו. אולם פליקס (הנציב) הפר את עצתו. הוא יצא לקראתו עם צבא רומאים, וגם כל העם (היהודים) חיזק את ידו למלחמה. כאשר החל הקרב נמלט המצרי לנפשו עם אנשים מתי מספר, ורבים מן האנשים שהיו עמו נפלו בחרב או נתפשו חיים, ויתר המוני העם נפוץ איש איש לעברו להמלט על נפשו”.

ואף בשעה האחרונה לטרגדיה הלאומית הגדולה, כאשר האויב השתלט כבר על ירושלים המלאה חללים, והאש אחזה במבצר המקדש, בשעה זו קם משיח שקר אחד, והעביר קול בין יושבי העיר, שהאלהים צוה לעלות על המקדש ולקבל שם אותות הגאולה. דבריו מצאו אזן קשבת (כשאדם טובע הריהו נאחז גם בקנה קש) ומסביבו נאספו רבים מבני העם, נשים וילדים וערב רב, כששת אלפים איש, וכולם מצאו את מותם בלהבות האש או בחרב האויב.

לא תמיד היתה תנועה משיחית מסתיימת עם מות “המשיח” שלה. יש שחסידיו הנלהבים של פלוני ה“משיח” הוסיפו להאמין בו גם אחרי מותו, והם צפו שיקום לתחיה ויופיע שוב. ה“כת” הוסיפה להתקיים וגרמה למחלוקת ולפלוגים בישראל במשך זמן רב…

ביתר שאת וביתר עז נגלתה צפיתו של העם לקץ הפלאות בשנות המאה ה־ט"ו. אז הגיעה לישראל עת צרה, אשר כמוה לא נהייתה מאז נודו בגויים.

רבבות יהודים מספרד ופורטוגל נאנסו לבגוד באלהיהם ובעמם ובכל קדושיו, מאות אלפי יהודים ברחו וגורשו מארצות הדמים ההם אחרי שבתם שם אלף שנה ויותר, ונדדו וטולטלו מים עד ים וממדינה למדינה עדי נשארו מעט מהרבה. אלפי ילדים נותקו ביד אכזריה מזרועות הוריהם, הוטבלו לשם אלהי “האהבה והרחמים” ונשלחו לאיים רחוקים ושוממים לגווע שם מעוצר צער ויגון בדבר וברעב. אלפי אנוסים עונו באכזריות חמה ונשרפו חיים על מזבח אלהי הכמרים הדומיניקנים. גם בשאר ארצות אירופה הגיעו יסורי הגלות למרום תקפם: רבו הרדיפות וההגבלות וגברו העלילות והגזרות, ובמצוקות אלה ראו לפניהם הנרדפים והמעונים עוגן־הצלה אחד – התקוה לגאולה קרובה בדרך נס ופלא… ובמדה שיסוריהם נמשכו וגברו, כן גדלה התקוה בלבם והיתה לאמונה ובטחון, כי הנה ימות המשיח הגיעו. ורק בכוח אמונתם זו יכלו להחזיק מעמד בתוך גלי ים יסוריהם ולא נסחפו תהומה.

נביאי הגאולה שקמו באותה תקופה פעלו את פעולתם, כל אחד לפי דרכו המיוחדת לו. בהם חוזי חזיונות, “מחשבי קצים” ו“דוחקי הקץ” על ידי מעשים מסתוריים, ומהם שרצו לקרב את הגאולה ע"י מעשים ממש, אלה ואלה הטילו סערה בלבבות וחוללו תנועות משיחיות שנסתיימו לרוב מתוך מגינת לב ומפח נפש.

ומכל התנועות המשיחיות מיוחדת במינה, התנועה השבתאית, שהשאירה בקורות העם עקבות בל ימחו.

פרשת שבתי צבי, היא אחת הפרשיות הגורליות בתולדות ישראל בגולה. בשעתה היא זעזעה את אַשיות קיומם הרוחני והסוציאלי של קיבוצי היהודים ברחבי התפוצות. ולא זו בלבד, אלא שגם סיומו המביש והטרגי של מאורע זה (המרתו של שבתי צבי) ואף אחרי מותו, הוסיפו, נפתוליה וספיחיה של תנועה זו להעסיק את דעת הקהל, והמלחמה בתנועה זו נמשכה עוד דורות רבים. אין זאת, אלא שהיא שונה ביסודה, בתוכנה ובמגמתה מכל יתר התנועות המשיחיות, שפקדו את העם מדור דור. כל שאר התנועות המשיחיות, כולן נשברו ונעלמו עם האכזבה שבאה באחריתן. הבשורה הכזיבה, והמשיח נעלם, או שנהרג או נמלט ונאלם, וכל התנועה עברה מן העולם כלעומת שבאה, וכעבור דור או שני דורות נשכח הכל, כלא היה.

לא כן תנועה זו; כאן קרה דבר האומר דרשני: לא זו בלבד שהבשורה הכזיבה, אלא שהאכזבה היתה מרה ומחפירה, ועשויה היתה לסתום את הגולל על כל תנועה אחרת כיוצא בה. המשיח בגד בשליחותו, המיר את דתו בפומבי, לעיני כל. ואיך נסביר תופעה מוזרה זו, שגם אחרי משבר מחפיר כזה, לא נתחסלה כליל, ולא עוד אלא החזיקה מעמד בצורות שונות ובהסוואה במשך דורות אחדים. הוי אומר, שכאן שרשים עמוקים יותר לתנועה, ואלה לא היו תלויים במה שקרה פה ושם, אלא בדבר מה, שהיה משותף ומשזר במורשת הדורות.

כל תנועה יוצרת את אישיה המתיצבים בראשה ונותנים בטוי למאוויה ונושאים באחריות להצלחותיה ולכשלונותיה. יש ובראשה של התנועה תעמוד אישיות בעלת תוקף והשפעה, אולם היא מסלפת את דרך התנועה, מוליכה אותה עקלקלות, ומעשיה נהפכים לקללה בפי העם ועל דפי ההיסטוריה שלנו. לפעמים יקרה, ולתנועה דרך מיוחדת וסתומה, שאף אם לא גמלו עוד התנאים, והתנועה הגיעה למבוכה ולתבוסה, אבל מיצגה, נושא דגלה, התגלה בסגולותיו האישיות, באמונתו התמימה וברצונו העז להיות שליחו של העם ולבשר את גאולתו, ואז אישיות זו נזכרת בפי העם לברכה ולתהלה; דוגמא בולטת לכך – שלמה מולכו, שלא תעה ולא התעה את האחרים, ואמונתו היתה תמה ועמוקה, והוא נתן נפשו על הגאולה ונשמתו יצאה בטהרה… וכאן, בתנועה השבתאית ישנם עוד כיום פרטים ופרטי פרטים, שהם בבחינת “צריך עיון” וחלוקי הדעות בין החוקרים בעינם עומדים…

 

הגורם העיקרי בתנועה השבתאית    🔗

כמעט כל ההיסטוריונים שלנו (גרץ, דובנוב רוזניס ועוד) הם בדעה אחת, כי תנועה זו שרשה ויסודה במאורעות הטראגיים שאירעו בימים ההם בפולין, הפורענות הגדולה שבאה על פולין בגזרות ת“ח ות”ט. ממדי החורבן של יהדות פולין בדור ההוא עברו על כל אלה, הידועים לנו מגזרות קודמות בשאר ארצות. אולם הסבר זה אין בו שלמות ואין בו משום מיצוי הענין. מיד תעלה השאלה – מה מיחד את השבתאות מכל שאר התנועות המשיחיות בישראל שקדמו לה? הוי אומר – התפשטות במקום ובמזמן. התנועות המשיחיות שקדמו והנודעות מאחרי מרד בר־כוכבא מוגבלות היו במקום ובזמן, ולא מצאנו תנועה משיחית אחת שתתפשט באומה כולה, שחדרה כמעט לכל בית בישראל. ואיך יסתבר העין, אם אנו באים לנמק התפשטות של תנועה זו בגורמים מקומיים?

ראשי התנועה השבתאית, שליחיה ונציגיה לא מתוך יהדות פולין יצאו, אלא המרכז שלה היה ארץ ישראל. ופלא הדבר, אילו גזרות ת“ח ות”ט שמשו מניע עיקרי לתנועה זו, במה נסביר וניישב את הענין שהנביא ומבשר הגאולה לא הופיע מתוך יהדות פולין הדוויה והכאובה? התנועה השבתאית התפשטה והקיפה את כל ארצות הגולה והגיעה לכל קצותיה: תימן, פרס, קורדיסטן מזה; פולין, הולנד, איטליה ומרוקו מזה, וכי מה ליהודי מרוקו וגזרות ת“ח ות”ט הגיעו אליהן? ומענין ביותר הוא, שבין המעוררים הפעילים ביותר בתעמולה זו, לא התבלטו אישים מפולין, ונהפוך הוא, משם בא הקטרוג הגדול על תנועה זו… משם בא האיש, שהניף את גרזנו על “המשיח” והביא למבוסה ומבוכה בתנועה כולה. והשאלה במקומה עומדת – הגורם הראשי והיסודי בתנועה זו מהו?

הסבר המניח את הדעת יש למצוא, לפע“ד, בעבודתו המונומנטלית, רבת התוכן ושפעת הברכה של פרופ' גרשם שלום: שבתי צבי, והתנועה השבתאית בימי חיייו”¹. ענין רב בנידון זה יש למצוא גם במונוגרפיה היפה והנעימה בלשונה וסגנונה של יוסף שפירא: “בשבילי הגאולה”; לתולדות התנועות המשיחיות"² וגם בספרו המענין המקיף את הענין מכל צדדיו ושלביו של יוסף קסטין: “שבתי צבי; המשיח מאיזמיר”³. מתוך דבריהם של אלה ובעיקר ממשנתו של ג. ש. יוצא ברור שהגורם העיקרי והמכריע בתופעה זו, הוא גורם דתי, ובשמו המפורש “הקבלה”, ועם פרסום מסתו הגדולה של פרופ' ג. ש. נפתח פרק חדש בחקר התנועה המשיחית הזאת ומחוללה.

 

הגורם הדתי – הקבלה    🔗

פרופ' ג. שלום הצליח להקים בספרו בנין היסטורי, בנין רם ונשגב, ומתוכו עולה התמונה של תולדות ישראל בפרספקטיבה חדשה ובאור חדש וביחוד תולדות תנועה זו – התנועה השבתאית. היא נתגבשה במאה הט"ז בצפת, מרכז חדש שהוקם אז בישראל. המקום נתעלה לדרגה זו בשל זרימת כחות שבאו אליו מקרב כל הגלויות השונות. ברם, גולי ספרד היו בין הראשונים של מניחי היסוד למרכז זה, וחיש מהר הצטרפו אליו בעלי התעוררות משאר שבטי ישראל, עד שנתבסס כאן רכוז בזעיר אנפין של כל בני הגולה. ואם תנועה בעלת מתח משיחי עצום זכתה לכבוש את מרכזי הגולה, הרי זה בא לפי השקפתו ל פרופ' ג. ש., במדה ידועה מתוך הכשרת הלבבות לפורקן מתיחות זו, שבאה בעקבות “הקבלה” שלא איחר לבוא.

אין, איפוא, לדבר על ה“קבלה” כעל רקע בלבד לתנועה המשיחית, כי אם כגורם מכריע המעצב וקובע את פני הדור.

משהו על קבלה    🔗

“קבלה” – כנוי לתורת הסוד והמסתורין, הידועה בשמה “חכמה נסתרה” (ח"ן), והיא המיסטיקה היהודית הכוללת את הזרמים הדתיים ביהדות, השואפים להגיע לידי הכרה דתית, ועוסקת בסודות העולמות העליונים וביחסים שבין אלהים והעולם התחתון. היא ניתנת להשגה ע“י התעמקות עיונית בשאלת אלהות, שתכליתה לבאר ולהסביר סוד הוויית העולם, כוונת הבורא, סדר הבריאה והמון נסתרות שמ”בראשית“, לדעת “מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה”, ענינים שחז”ל אסרו לעסוק בהם, והתירו רק ליחידי סגולה ובגיל מבוגר ביותר.

הכנוי “קבלה” – על שום מה? – מפני שתורה זו קבלוה בסוד איש מפי איש, ולא ניתנה להכתב. זו היתה מורשת אבות, מתקופה עתיקה, ולפי המסורת של בעלי הקבלה, מימי האבות ומשה רבנו. בתלמוד ובמדרשים אנו מוצאים כבר ניצני הקבלה, כגון: “מעשי מרכבה”, “מעשי בראשית” ועוד. בימי הגאונים נתפרסמו כמה ספרי מסתורין: “שערי קדושה”, “היכלות” וביחוד “ספר יצירה”, שמיחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה.

ספר הזוהר – הוא התעודה החשובה ביותר של הקבלה הספרדית, ונחשב לספר היסוד של הקבלה. בשעתו הרעיש את העולם היהודי, ורבה היתה השפעתו על המקובלים. הספר כתוב ארמית (לשון התלמוד הבבלי). בו שולט הרעיון כי אין התורה, ספוריה וחוקיה, אלא לבוש חיצוני לרעיונות נעלים וסודות ורמזים. כל ספורי התורה והמצוות הם סמלים ורמזים, וקיום המצוות מועיל להמשכת שפע רוח הקודש ממקורות עליונים. “שבעים פנים לתורה”, וכל התבוננות מעמיקה חושפת בה פנים חדשות.

אותה תקופה, היתה תקופה של תסיסה דתית חזקה, ובהשפעת הגרוש מספרד ופורטוגל, חלו תמורות גם במערך הקבלה. הקו החשוב הוא הקשר של הקבלה עם התנועה המשיחית. מפי בעלי הקבלה אנו שומעים שבימות המשיח עתידה הקבלה להתפשט ולהקיף המוני העם. היא הפכה אז לכח יצירה מתחדשת, ובאוירה של הוזי גאולה ו“דוחקי הקץ” היתה הקבלה מעיין ברכה. ה“משיחיים” ינקו ממנה עוצמה ובטחון, ובה מצאו רמזים לכל מעשיהם וכוונותיהם.

הקבלה היא צורת מחשבה וספרות כאחת. היא משמשת השגה מיסטית על העולם כולו, המתחבט בשאלה, מדוע יצירה אלהית עלולה להיות אי שלמה, והיא מלאה כסופים עמוקים להקים את האחדות שבין השלמות שלמעלה לבין אי השלימות שבחיי האדם עלי אדמות.

יעוד זה גדול מאד, ואין שעור לו. ועם ישראל, שהיה עד כה מפוזר ומפורד על פני כל העולם, הטיל על עצמו יעוד זה (דוגמת היעוד “אור לגויים”) ועשהו למרכז תקוותיו וגאולתו. הגרושים והגזירות שתכפו עליו פעם בפעם שמשו גורם מסייע לשקידתו לעתיד לבוא (חיי “עולם הבא”)…

דעת המקובלים היא, כי הקבלה היא נשמת היהדות, והם מוסיפים ואומרים, שכל המצוות שניתנו למשה מסיני יש בהן נגלה ונסתר. הנגלה – גופן, והנסתר – נשמתן. ובשעה שניתן הגוף, ניתנה גם הנשמה. המצוות ניתנו לישראל כדי לקיימן בכל דקדוקיהן, אבל טעמיהן – מי עמד בסוד ה'. ברם, לאחדים מיחידי סגולה, שהגיעו בהתעמקותן לדרגה גבוהה, להם, (לפי אמונתם) נתגלו סודות אל עליון, ולנו אין רשות להרהר בהם. שרשן של מצוות מופלא “ובמופלא ממך אל תדרוש”.

המאה הט"ז היתה תקופה של תסיסה דתית חזקה, ובהשפעת גרוש ספרד חלו תמורות גם במערך הקבלה. הקו החשוב ביותר הוא הקשר שבין הקבלה עם התנועה המשיחית. קשר זה הקנה לקבלה כוח דחיפה חברתי, שהבטיח את עליונותה באומה לכמה דורות.

בדורות הראשונים שאחרי הגרוש התגברה התעמולה ע"י הקבלה לעורר את התקוה לגאולה מידית (“דוחקי הקץ”). וכאשר התקוה לא נתגשמה, לבשה המשיחיות צורות אחרות והחלה להחדיר את התקוה בשכבות יותר רחבות של המוני העם, ונעשתה מעין “תלפיות” שהכל פנו אליה.

מהות הגלות והגאולה המה הנושאים העיקריים, שמעסיקים את בעלי הקבלה בכל עיוניהם והזיותיהם, ובהעמדת השאלות האלו מיצגים הם את המעמד ההיסטורי של ההמונים היהודיים למן המאה הט“ז ועד המאה הי”ח…

צפת – מרכז הקבלה    🔗

במאה הט“ז נעשתה צפת למרכז הקבלה ובה נתרכזו מגולי ספרד. הם הוו את העדה היהודית היחידה שכל חייה ומאווייה היו בקדושה ובטהרה, והכול היה מכוון אצלם לקרב את הגאולה לעמם. ביניהם היו גדולי ההגות ואדירי האמונה שלא היו כמותם בישראל בשעתם: ר' משה קורדובירה – בעל “פרדס רימונים” (1522–1570), ר' יוסף קארו – גדול הפוסקים בישראל ואחרון אחרון – האר”י הקדוש (1534–1572) שהטביע את חותם אישיותו על תורת המיסתורין בישראל ותלמידו המובהק ר' חיים ויטל (15243–1620). בצפת ניתנה דוגמת חיים, שנתקבלה בחוגי המקובלים, והיא התפשטה אח“כ בכל תפוצות ישראל. מקודם היתה הקבלה נחלת יחידי סגולה, אולם אח”כ הרגישו המקובלים שמחובתם להפיצה ברבים, ואם לא יגלוה – הרי הם חוטאים ומחטיאים.

המקובלים הרגישו שיש בידם להחיש את פעמי המשיח, ועליהם להודיע ברבים שדורות אלה הם אחרונים לשעבדו וראשונים לגאולה. ואחד מבני אותו דור מוסר ספור מענין מחיי הקהילות בישראל שיש ללמוד הימנו על מצב הרוחות של הקהלה בצפת בימים ההם: “אחד היה ר' אברהם הלוי, שהיה קם בחצות הלילה וסובב ברחובות העיר ומכריז בקול מחריד: “קומו לכבוד השם יתברך, שהשכינה בגלות ומקדשנו למאכולת אש, וישראל במצוקה ובצרות גדולות” ̶ ̶ ̶ ואל תלמידי חכמים היה פונה לכל אחד בשמו, ולא זז מהחלון עד שראהו קם ממטתו. באותה שעה נתמלאה כל העיר קולות של גירסאות משניות ושל זוהר ומדרשי חז”ל, של תהלים ודברי נביאים וגם של פזמונים ותחינות".

מנהגים כאלה התפשטו ונתקבלו במקומות מושבותיהם של תפוצות ישראל, וכל קהלה הושפעה משכנתה הקרובה.

ובזוהר נמצא כתוב: שאם קהלה אחת תשוב אל ה' בכל לבה, יבוא המשיח, וקהלת צפת אמרה לבצע נסיון זה – – –

הלל צייטלין מביא במאמרו “קדמות המיסתורין בישראל” (התקופה ה', תר"פ) בנוגע למקור העיקרי של הקבלה (ספר הזוהר) שקדמותו מופרכת מכמה טעמים, ולפי השערתו נתחבר “הזוהר” בדור שאחר הרמב“ן, ע”י ר' משה די ליאון מקשטיליה (בערך 1250–1350). הוא מוסיף שיש לנו עדות נאמנה מר' יצחק דמן עכו, שחקר ודרש אחרי מחברו של הזוהר שנתפרסם בימיו, ונודע לו מפי אלה שבקשו לקנות מאת אלמנתו של ר' משה די ליאון את גוף הספר העתיק, שממנו העתיק בעלה את קונטרסי הזוהר. חפצו להעשירה עושר רב… והיא גילתה להם את האמת כולה, שבעלה היה כותב כל מה שכתב מדעתו, והיה תולה את הדברים באישים קדמונים, כדי שישלמו לו סכום הגון בעד הכתבים האלה – – – וכל מה שאשה זו ספרה היה בעיני אנשי הדור נאמנים “כמסיחה לפי תומה”…

מאורעות פוליטיים כבירים התרחשו אז בעולם: מלחמת שלושים השנה שנגמרה ב־1648, מרד חמלניצקי שפרץ באותה תקופה, המרד האנגלי ומיתת המלך ע"י העם – מאורע שלא היה כמוהו עוד באירופה, ודבר שאינו טעון הדגשה מיוחדת, גורלם של אחינו בני ישראל, שלבם נסער והיה מזועזע מצרותיהם הם – “פ’ון אייגענע צרות”…

מחציתה הראשונה של המאה הי"ז התחילה במהומות קשות, סכסוכים דתיים ומאבקים מדיניים. בכול עזובה ושממון. החיים הכלכליים הופרעו, החקלאות חרבה, המסחר שבת, והאכרים נתדלדלו ונפוצו. תוהו ובוהו שרר בכול.

בקהילות ישראל – מבוסה ומבוכה, וזו היתה כעין פתיחה והכנה לתנועה הגדולה הקשורה באישיותו של שבתאי צבי ובפעולתו. אחרי שלבות בני עמנו היו חדורים וספוגים רעיונות מלהיבים שהקבלה הפיצה על “חבלי המשיח” ו“קץ הימים”.

האגדה המשיחית, היונקת מהמיתולוגיה שלנו, מרבה לתאר את הקטסטרופה הכרוכה בגאולה: מרד ומלחמה, דֶּבֶר ורעב, עזיבת ה' וביטול תורתו, הפקרות וכפירה, זוהי התמונה שנצטיירה בעיני רוחם של בעלי הקבלה. הם הרבו לכתוב על זה, שהצרות שמצאו את היהודים בכל ממלכות אדום בימי הגרושים מספרד ופורטוגל אינם אלא “חבלי משיח”. הגאולה אינה תולדה של התפתחות נורמלית המתרחשת בדורות הקדומים לגאולה, אלא ההיפך מזה. היא בנויה על התמוטטות של ההיסטוריה, המגיעה לקצה ב“צירי הלידה” של הגאולה, מ“חבלי משיח”. הגאולה היא, איפוא, מהפכה בהיסטוריה, וקטסטרופה זו דרשה גם את קרבנה מישראל. כאן יש לצרף את האגדה על משיח בן יוסף, שעתיד לצאת למלחמה ולהיהרג במלחמה בשערי ירושלים…

הסמכות הרבנית והסמכות המשיחית מן ההכרח שיתנגשו זו בזו… בתנועה הדתית בצפת שזורים כל עורקי החיים של היהדות בדורות ההם, והקבלה נהפכה לגורם היסטורי – חברתי בתולדות ישראל. ומכאן אפשר להסביר את התופעה שגם אלה, שלא היו מ“בעלי ח”ן" ולא עמדו במחיצה של הקבלה – גם הם נמצאו תחת השפעתה. זהו נצחון הקבלה בתודעת ההוייה של האומה. והנצחון בא לה גם מפני זה, שהיא נתנה תשובה כוללת למשמעותן של גלות וגאולה, תשובה שקשרה את מעמדה ההיסטורי של ישראל במערכת ההוייה כולה.

המקובלים יצאו אחרי הגרושים מספרד ופורטוגל לרשות הרבים. מקודם היו מלעיגים להם ואוסרים לעיין בספרי קבלה, אולם אח“כ הותרה הרצועה. מראשי הקהלות, שלדבריהם היה משקל רב בצבור, אנו שומעים כדברים האלה: מה שנגזר מקודם שלא יתעסקו בגלוי ב”חכמת האמת" (שם מקובל לקבלה) היה לזמן קצוב עד שנת הר"ן (1490) ומאז ואילך הרשות נתונה לעסוק בספר “הזוהר”. ולא עוד אלא, מצוה מן המובחר שיתעסקו הרבים, גדולים וקטנים כדאיתא “ברעיא מהימנא” “יפקון מגלותא ברחמי”. “ומכיון שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח, אין ראוי להתרשל”. ובכן, עצם למוד הקבלה עשוי להביא את הגאולה. עיקר זה היה נפוץ ברבים בימים ההם. עיקר זה בעל משמעות היסטורית הוא. סודות הקבלה יתגלו ויתחדשו עם קרבת הקץ.

ואף שבתי כהן (ש"ך) אף הוא מצא אסמכתא בזוהר לימות המשיח, וכה דבריו: “שנת ת”ח אשר חשבתי ב“זאת יבוא אהרן אל הקדש” (ויקרא ט"ז, 3) נהפך כנורי לאבל ושמחתי ליגונים. ועל שום מה נקבע הקץ דוקא לאותה שנה? התשובה נמצאת בספר הזוהר, ובו נאמר בפרוש כדברים האלה: “כי באלף הששי, בשנת ארבע מאות ושמונה יקומו כל שוכני עפר לחיים, וזהו שכתוב: בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו” (זוהר בראשית, קל"ט). ובעלי המסתורין פרשו נבואה זו שבשנה האמורה יבוא המשיח.

שני עקרונות אלה משולבים זה בזה ופועלים בהשפעת גומלין. בעקבות התנועה בצפת באה התפשטות קבלת האר“י הקדוש במחצית הראשונה של המאה הי”ז והגיעה אל תפוצות הגולה, ואחיזה מיוחדת מצאה לה באיטליה ובפולין. ורב היה הביקוש לספרות זו, עד אשר גדולי החכמים שבדור ההוא ראו חובה לעצמם להוכיח ולהתרות בעם, שלא יהיו נלהבים כל כך לספרים אלה. הרמ“א⁴ פרסם בשנת 1570 דברי מחאה נמרצים על להיטותם של עמי הארץ אחרי הקבלה, “ורבים מהמון העם, כל אחד קופץ ללמד ענין הקבלה, כי היא תאוה לעינים”. גם המהרש”א⁵ בדור שלאחריו מוחה נגד המבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה בילדותם, ויש למחות ביד הדורשים בחכמה זו ברבים.

דרכי העיון בחכמת הקבלה, נוטריקון וגימטריות, נעשו לקנין הרבים, וכן דרשו את שמו של הצורר חמלניצקי הנקרא במקורות העברים “חמיל” פרשו בני הדור בראשי תבות “חבלי משיח יבואו לעולם”. ולא זו בלבד, אלא חשבו ומצאו ש“חבלי משיח” בגימטריא ת"ח (מותאם לשנת 1648) וככה כתבו גם רבני איטליה: “הצרות שהשתרגו על צוארינו בזמנים ואופנים שונים בארבע כנפות הארץ… הן הן השליחים של ביאת המשיח, המבשרים גאולת גלותנו”…

 

ילדותו ובחרותו של שבתי צבי    🔗

שבתאי צבי נולד בשנת שפ"ו (1626) בתשעה באב שחל להיות בשבת⁶. הוא היה מצאצאי היהודים הספרדים, והנוהג היה לקרוא לילד שנולד בשבת בשם “שבתי”. משפחות התגוררה ביון, ואביו, מרדכי צבי, בא משם לאיזמיר⁷ (סמירנה). איזמיר היתה בראשונה קהלה בלתי חשובה, ורק בשנים 1625–1650 הפכה לאחד המרכזים הגדולים של המסחר באירופה, בעקבות המלחמה בין תורכיה לבין ונציה.

המאורעות המדיניים והחברתיים סייעו הרבה למרדכי צבי להגיע לאמידות יתירה, והוא עלה במצבו, ובמשך הזמן תפס משרת “מורשה” בבית מסחר אנגלי. הוא האמין בלב שלם, שהצלחתו במסחר באה לו בזכות בנו שבתי.

בעודו צעיר לימים, בימי בחרותו, זכה ש.צ. בעיני הבריות להערצה רבה במראהו החיצוני, בחור גבה קומה, יפה תואר, זקנו ושער ראשו שחורים. ובשעה שהיה מדבר או מזמר – הקסים את הלבבות בקולו הערב. רגיל היה להתרחק מחברת בני אדם ומשעשועי בני גילו. ונוטה היה להתבודד במקומות עזובים מבני אדם, ולא לקח חלק בכל הדברים המושכים ומרהיבים את לב הנעורים.

שבתי הצטיין מימי נעוריו בכשרונות יוצאים מן הכלל. בן ט“ו היה כבר בקי בתלמוד ובספרות הרבנית. בן 18 וכבר חלקו לו הרבנים שבעירו תואר “חכם”. ומנהג קדמון היה, שמסביב ל”חכם" מתלקטים בני אדם, בעיקר צעירים לימים, המבקשים תורה מפיו, והם משתעבדים לו, שעבוד רוחני, ומסגלים לעצמם את רעיונותיו של רבם. באיזמיר יצא לו שם כאדם בעל שאר רוח, ולא ארכו הימים וכמה תלמידי חכמים מבני גילו, שלמדו בנגלה ובנסתר, נתחברו אליו, והם נהגו יום־יום לטבול בים כמותו, והיו מלוים אותו כשהלך לשדה, שמחוץ לעיר, לעסוק בסודות התורה. בדרך כלל היו שבתי צבי וחבריו יושבים מעוטפים בטלית ותפילין, והוא משוחח אתם תחת כפת השמים שיחות סתרים, ממש כמו שנהג האר“י לפנים בצפת. מתוך עיון מעמיק בקבלה, הגיע שבתי צבי לידי מעשים מסתוריים, שנחשבו בעיני המקובלים כאמצעי לזקוק הנפש, כדי לקרב את ה”הקץ“. ואף גם זאת, הוא התחיל לחיות חיי פרישות, הרבה לצום ולטהר את גופו ע”י טבילות תכופות, התפלל בבדידות, ושר בקול רם את השירים המשיחיים של ישראל נאג’ארה. לפרקים תקפתו התפעלות יתרה, ובאותן השעות נדמה היה לו, שהוא עצמו נועד להיות המשיח הגואל. תלמידיו־חביריו לא יכלו לעמוד בפני הקסם שעל פני הצעיר הנלהב, בעל החלומות; ושיריו מלאי כסופים נלהבים לציון השוממה, עוררו בלבותיהם אף הם געגועים עזים. כך היה ש.צ. משפיע על חבריו בני סיעתו, ומושפע מהם ומאמונתם בו ובתכונות המיוחדות שחונן בהן.

הפמליא הרוחנית של חסידיו היתה לש. צ. תמורה לחיי משפחה. כשנשא לאשה את בתו של אחד מעשירי העיר, נהג באשתו פרישות גמורה, “ולא קרב אליה”, ולתלונותיה של אשתו לפני בית הדין הוכרח לתת גט. אחר כך השיאוהו בשניה, ואף אשתו השניה באה בתביעותיה… ואף לה נתן ספר כריתות. הרמז שהשמיע באזני חבריו, כי מן השמים הודיעו לו שנשים אלו לא נועדו לו – די היה בזה להסיח את דעת הבריות מהתנהגותו המוזרה. בפרישותו זו נתעלה ונתקדש עוד יותר בעיני חבריו, והם נמשכו אחריו ביתר עוז מתוך עצימת עינים. אחדים מבני דורו מספרים כי אמירת תהלים שלו עשתה רושם עז על שומעיה, ומפי אחרים שנזדמנו אתו בצותא אנו שומעים על תאור דמותו האישית המיוחדת והטרגית כאחת:

“כאשר היה ש. צ. מזמר מזמורי תהלים לא היה אפשר להסתכל בפניו, כי היה כאלו מביטים לתוך אש יוקדת”. דבר זה העידו עליו רבים, ואף מהמתנגדים לו. אחד שהתרשם מאד מחזות פניו מוסר: “הוא היה בעל קומה, פניו צהובות, נוטות לשחרות מעט, פרצופו יפה והדור, זקן שחור ועגול עוטר את פניו, והוא איש יפה ומאוים מאד”. ואחר שאף הוא תאר את דמותו מסיים את דבריו: “יפה וכמעט שאין כמוהו”. ואין פלא אם הוא נעשה מנהיג של חבר צעירים נלהבים שהאמינו בכוחותיו הרוחניים.

ומבחוץ – סערות משתוללות וידיעות מחרידות ומזעזעות מגיעות יום־יום, וש. צ. מאזין וקולט את כל השמועות האלה ונפשו מתמלאת חרדה – מתי יבוא הקץ? ואימתי יתחילו צעדי הגאולה להראות לעין? האם לא הגיעה עדיין השעה? ואם לא עכשו – אימתי?..

ואם מן השמים אין כל סימן לכך, אולי צריכים אנו לקרב את יום הגאולה בכוח? ברוחו נצטרפו היסודות המיסתוריים של המשיחיות עם היסודות המדיניים, השאיפה לגאולת הנשמה עם השאיפה לגאולת האומה, שרחפה לפניו מתחילה בצורה מטושטשת ומעורפלת. והוא מצא לנכון לגלות את רחשי לבו בקהל, שהרי “הזוהר” הקדוש קבע את קץ התלאות לשנת ת“ח לאלף הששי, היא שנת הפורענות הגדולה – 1648 (חמיל – ראשי תבות: חבלי משיח יבואו לעולם) ועוד אמרה אחת היתה שגורה בפי אותו דור: בזאת יבוא אהרן אל הקודש”, ב“זאת” בגימטריא ת"ח…

באותו זמן החליט ש. צ. לעשות מעשה רב: בעמדו פעם בבית הכנסת בתפלה, התחיל להגות בפרהסיה את השם המפורש “יהוה” באותיות מנוקדות (יהוה), מה שרשאי היה רק הכהן הגדול ביום הכפורים בקדשי הקדשים בזמן שבית המקדש היה קיים. טעמו ונימוקו היה, כי מה שמותר היה בשעתו לכהן הגדול בירושלים, מותר גם למי שנועד להקים את ירושלים שוב על תלה. עזות כזאת החרידה את רבני איזמיר, וראשי העדה החרימו אותו והכריזו עליו כעל מחלל שם שמים בפרהסיה, והוא מוכרח היה לעזוב את עיר מולדתו. מכאן ואילך נעשה הבודד נודד, וההוזה – חוזה.

המניעה הראשונה הגדולה שמצא בדרכו לתכליתו הנשגבה, היא היא שאימצה את רצונו וכח פעולתו.

רצונו היה ללכת לארץ הקודש, מקום שם פעלו יוצרי הקבלה המעשית, ורוח המשיחיות היתה שם מרחפת באויר. בדרכו לארץ עבר את קושטא (קונסטנטינופול) ואת סלוניקי, שתי ערים אלה היו מרכזים יהודיים באותם הדורות. בקושטא נזדמן באדם אחר, אברהם היכיני, דרשן ידוע, ועיקר פעולתו היה לפרש את התורה על פי הקבלה. מלבד זה עסק בהעתקת כתבי יד, יקרי המציאות, שהיה מוכרם לחובבים שנזדמנו במחיצתו. בעל מסתורין זה מסר לש. צ. כתב יד אחד שנמצא, כביכול, בין כתבי־יד עתיקים ובו נאמר כדברים האלה:

“…ואני אברהם, אחר אשר הייתי סגור ארבעים שנה, ואני מצטער על כח התנין הגדול הרובץ ביאור מצרים, ומתי יבוא קץ הפלאות? והנה קול קורא: “דע לך, כי נולד למרדכי צבי בן בשנת ה' שפ”ו ויקרא שמו שבתי, והוא יכניע את התנין הגדול, והוא המשיח האמתי, ומלכותו לנצח נצחים עד עולם, ובלתו אין גואל לישראל”…

הדברים המזוייפים והנפתלים האלה שיצאו מפי אברהם היכיני עשו רושם עז על ש. צ. ולאחר זמן הודה בעצמו, שאברהם היכיני היה הראשון שעורר אותו להתגלות לעיני העם כמשיח. הכתב “הסודי” הגביר בו את אמונתו ביעודו המשיחי עד שנועז לעשות עוד מעשה זר בפומבי. בסלוניקי, עיר המקובלים מאז, הזמין ש. צ. את חסידיו לסעודה, והכריז כשהוא אוחז ספר תורה ביד, שהוא מתחתן עם בת אלהים, התורה הקדושה. חלול קודש זה עורר עליו את חמת הרבנים, וש. צ. הוכרח אז לעזוב מהר את העיר.

ובאחד המקורות מסופר על שבתי צבי כדברים האלה: הוא נגש פעם אל ארון הקודש, הוציא ספר תורה ונטלו בידו ושר בספרדית את שירתו שהיתה חביבה עליו מזמן, על מליסילדה, בת הקיסר, שיר עגבים קדום מקסטיליה, שהיה נפוץ הרבה בין גולי ספרד שבתורכיה. בשיר מסופר כיצד בעל השיר התיחד עם העלמה מליסילדה… ושבתי צבי ראה את עצמו אותה שעה כחתן יוצא מחופתו, הלא הוא “בעלה של התורה־החביבה”, מאז נישואיו המיסטיים עם ספר התורה בסלוניקי:

בדרכו עבר ש. צ. את אלכסנדריה, ומשם הלך לקהירה, עיר המלוכה במצרים. בקהירה נזדמן עם אחד ממעריציו, רפאל יוסף צלבי (ג’יליבי), שר האוצר של המשנה למלך במצרים וממונה על בית המטבעות ועסקי הבנק, והוא היה מעין “נגיד” ליהודי מצרים מטעם המלכות. האיש אדוק מאד באמונתו, והיה מענה את נפשו בצומות וסגופים ובתשובה כדי לקרב את הגאולה. ספרו עליו, כי מדי נסעו במרכבתו בבגדי מלכות, היה חוגר שק מתחת למדיו, וכל יום ישב בתענית. אנשי ביתו אכלו מעדנים, והוא כלכל את נפשו בזרעונים, ובחצות הלילה היה קם ממשכבו לעסוק בתורה ולערוך “תקון חצות” והיה טובל במים וסופג מלקות פעם בפעם…

שרה אשת המשיח    🔗

בינתיים אירע מאורע בחיי ש. צ. שקשר את יעודו עם הפורענות שבאוקראינה. בהיותו בקהירה, נודע לו על הרפתקותיה של נערה אחת, בת ישראל ילידת פולין ושמה שרה, שנתפרסמה בימים ההם. הוריה נרצחו בידי הקוזקים, אחיה הבכור ברח לאמשטרדם, והיא התהלכה בודדה וגלמודה.

הנזירות שנזדמנו שמה, חמלו על נפש הילדה, והן מהרו להכניסה בברית הנצרות. מעט מעט למדה את דרכיהן, להנזר מחמדת תבל ולשבת בודדה וגלמודה כל היום ולשפוך את נפשה בתפלות. אולם דת הנצרות היתה זרה לרוחה, ובמשך עשר שנות היותה במנזר, היתה תמיד מעלה זכר אבותיה ואמונתם, וכל הזמן חשבה מחשבות להמלט מבית מושב הנזירות ולשוב לדת אבותיה. באחד הימים ברחה באישון לילה ואפלה דרך החלון ורצה כל הלילה עד שהגיעה אל בית הקברות של היהודים, כי לא רחוק מבית הנזירות ישבו אז יהודים, פליטי חרב חמלניצקי. בבוקר באו היהודים לקבור מת, והנה לפניהם עלמה, כמעט ערומה, רק כותנתה עליה. תמהו האנשים מאד ושאלוה מי היא ומה מעשיה כאן? והיא ספרה להם שנתפסה על ידי הנזירות, שחבשוה במנזר והחזיקו אותה עשר שנים. בלילה שעבר הופיע לפניה אביה המת, החזיק בה והובילה עד הנה. לאות על דבריה, הראתה להם שריטות בבשרה, והוסיפה כי זאת עשה לה אביה בהחזק אותה בידיו. היהודים חמלו עליה והוציאוה מבית הקברות ובפחדם להחזיקה בביתם, העבירוה בסתר לאמשטרדם. שם מצאה את אחיה הפליט. מרוב התלאות שעברו עליה, נפעמה עליה רוחה והיתה שוגה בדמיונה, ובהלך נפשה בהזיות וחלומות הודיעה, שהיא עתידה להנשא למלך המשיח אשר עומד לבוא בקרוב…

לא עברו ימים מועטים ושרה עזבה את אמשטרדם ועברה לפרנקפורט ומשם לליוורנה, ושם עבדה כעוזרת בית. עדי ראיה מוסרים שהיא היתה יפהפיה וחיתה חיי הפקרות, מכרה את גופה לעוגבים…

אולם נבואת שרה, שהגידה בטרוף דעתה שהיא יעודה להיות “אשת המשיח” היתה לפלא בעיני ההמון, והדבר הגיע גם לאזני שבתי צבי. הוא הודיע מיד לתלמידיו, כי גם אליו נגלה הדבר בחלום הלילה, כי עלמה זו מפולניה עתידה להיות בת זוגו, והוא שלח מיד אנשים לחפש את הנערה ולהביאה לפניו. השליחים יצאו ובאחד המקומות מצאוה והביאוה לש. צ.. ברוב יפיה וקסמיה, מצאה חן בעיני המשיח ובעיני בני סיעתו, וכל מעשיה הנלוזים לא עצרו בעד ש. צ. מקחת אותה לאשה. מענה נכון היה בפיו, כי גם הנביא הושע נצטוה מפי הגבורה: “לך קח לך אשת זנונים”…

בבית השר צלבי נערך משתה הנשואים. מה מאושר היה השר, כי זכה לגדולה כזו. בקהל נשתגרה אמרה זו: מי שנועד לגאות את עם ישראל מן הגלות ולהקים מלכות ישראל לעולמי עד, חייב לקשור את גורלו בגורל בת קדושי אוקראינה, חללי הפורענות האיומה של הגלות.

 

נביאו של שבתי צבי    🔗

בדרכו חזרה ממצרים לא“י הובא לפניו מכתב מלא הערצה ושבועת אמונים מתלמידו החשוב ביותר, הוא נתן העזתי⁹. נתן, בנו של משולח לארצות הגולה שהיה יוצא מזמן לזמן לאסוף נדבות בשביל עניי ארץ הקודש. מילדותו שמע הרבה על הצרות המתחוללות על היהודים באירופה, וביחוד בפולין. שמועות אלו הכשירו את העלם, שהיה שקוע כל הזמן בקבלה מעשית להאמין ביעודו של שבתי צבי. את כל זמנו הקדיש לדרשות על המשיח, ונעשה לתלמידו ונביאו של שבתי. בהתפעלות יתרה התחקה אחרי דרך עלייתו של המושיע מאיזמיר, וכשזכה לראותו בעיניו, הכיר בו מיד את המשיח המיועד, וכאליהו הנביא שאף גם הוא להיות המבשר של המשיח. כשקרא את כתב הנבואה שנתגלה על ידי אברהם היכיני, האמין בה אמונה שלמה. בכוח הנבואה ההיא והפגישה עם המשיח בכבודו ובעצמו, נחה על נתן רוח ההתלהבות (והוא אז כבן 22) והוא הרגיש את עצמו מיועד לנביאו של שבתי צבי. בקיץ 1665 שלח לקהלות שונות את מכתבי הנבואה שלו, והודיע לכל העולם, כי בליל התקדש חג השבועות שמע בת־קול מן השמים שהכריזה: “מכאן ולשנה וקצת ירחים תתגלה מלכות משיח בן דוד”. והוא ממשיך ומוסר מודעה, כי המשיח יקח את כתר מלכות מראשו של מלך ישמעאל וישים על ראשו הוא, והמלך ילך אחריו כעבד כנעני, כי לו המלוכה. ואחר כך יהיה משיחנו נעלם מעין כל ישראל, לא ידענו אנה לכתו, ומשיחנו ילך מעבר לסמבטיון… וירכב ויוליך את משה רבינו ואת כל היהודים לירושלים. אז יוריד אלהינו את בית המקדש מן השמים, בנוי זהב ואבנים טובות, המאירים כל קרתא דירושלים, ואחר זה תהיה תחית המתים בכל העולם”…

ולנדיב רפאל בן יוסף צלבי הוסיף מכתב מיוחד (יש משערים שמכתב זה נכתב ביוזמתו של ש. צ.) ובו הוא כותב: “בזמן הזה של הרב שבתי אף אם נמצאו מתנגדים לו, לא תתעכב יותר הגאולה, כי נתמלאה העת, והשכינה קמה מן הגלות. ואל תתמהו, כי אנחנו בדור זה נזכה לגאולה… המשיח שלנו, שבתי צבי, סבל גלות בעדנו, והוא יכפר על כל עוונותינו”…

נתן הנביא הרבה לבאר ולהסביר את שליחותו של שבתי אדוניו בדברים חוצבי להבות אש, וחיל ורעדה עבר בארצות הגולה לשמע דבריו.

פרסומו של ש. צ. הלך וגדל. כשהגיע לחברון, הקיפו יושבי העיר את הפונדק שלן בו, והביטו בחרדת קודש על האורח, שהיה מהלך בחדרו כל הלילה והיה מזמר שירי סוד. רושם גדול עשתה הדבקות, שבה התפלל ש. צ. תפלת ערבית על יד מערת המכפרה. ואחד המקובלים (אברהם קונקי) שעקב אחריו והתחקה על צעדיו, מספר בזה הלשון: “ונבהלתי לראות קומתו, כאחד מארזי הלבנון, פניו צהובות, נוטה לשחרות מעט, פרצופו יפה והדור, וזקן שחור ועגול עוטר את פניו. לבוש בגדי מלכות ממש, איש בריא ומאויים מאד. לא זזו עיני ממנו מכניסתו בחצר קודש, הן בהתפללו תפלת מנחה אצלנו בבית הכנסת והן בהתפללו תפלת מעריב במערת המכפלה”…

 

שבתי צבי חזר לאיזמיר    🔗

לאחר שנות נדודים שב לעיר מולדתו, לאיזמיר. החרם שהוכרז עליו בשנת 1648 נשכח. הידיעות שבאו מא“י על מידת חסידותו, וכן גם האגרות של נתן העזתי פינו לשבתי צבי דרך של מושיע, השב לעירו מעוטר בזר נצחון. כשהופיע בראש השנה תכ”ו (1665) בבית הכנסת באיזמיר, הריעו רבים מן הקהל בשעת תקיעת השופר: “יחי מלכנו, מלך המשיח”! נמצאו אמנם אחדים שנמנעו מהשתתף בקריאות אלו, אבל הקהל ברובו היה אחוז בולמוס של הזיה. חנונים, בעלי מלאכה, דייגים והמוני עם היו הראשונים להצטרף לתנועה. מאות אנשים ונשים שוטטו ברחובות, והם נתחברו לחיל המשמר מסביב למשיח, והיו שומרים עליו יומם ולילה ומלוים אותו בכל אשר ילך.

לא עברו ימים מועטים וכל העיר כמרקחה מתוך הכנות לקראת ימות המשיח הממשמשים ובאים. מקום ראשון בעבודת ההכנה תפסה התשובה בפומבי. אנשים ונשים, צעיר וזקן היו מבלים ימים ולילות בצום ובתפילה, היו טובלים בצוננים ומסגפים עצמם בכל מיני סגופים. בלי הרף נשמעות התפילות הנלהבות של בעלי התשובה על גאולת העם המפוזר ועל קבוץ הגלויות בא"י, נמצאו אחדים שהתרגשו ביותר לאחר מעשי התשובה על גאולת העם המפוזר ועל קבוץ הגלויות ואף הם נספחו על אלה שהיו מזמרים: “ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל” ובמזמורים משיחיים מלאו את הרחובות.

לפעמים הגיעה ההתפלאות עד לידי השתגעות. רוח תועים עבר על אלה שנמצאו במחיצתו ונשמו אוירה זו המחושמלת. וקרה לפעמים, שאחדים נפלו על פניהם בחולי נכפה. נשים וטף היו נופלים ארצה ומתנבאים כאחוזי דבוק נבואי, ובפיהם: “שבתי צבי הוא מלך המשיח”. גם בין הזקנים היו כאלה שנפלו מתעלפים ומתנבאים בקצף על שפתותיהם, כי ישועת אלהים קרובה לבוא, והיו מספרים על חזיונות לילה שנראו להם בחלום: “עיר ציון בתפארתה ושבתי צבי יושב על כסא מלכותו”. ברם, לאחר שסר בולמוס הדבוק מעליהם, לא ידעו המתנבאים עצמם מה שסחו…

השלטונות התורכים הביטו בעין רעה על כל המתרחש בקרב האזרחים היהודים, אבל הם העלימו עין; הם קבלו שוחד ביד רחבה מאת מאמיני ש. צ. על מנת שלא יפריעו להם בכל הליכותיהם ובכל הטכסים הנערכים.

לפי אגדה אחת, לא תבוא הגאולה עד שיוכלו כל הנשמות שבגוף, ועל יסוד אגדה זו נחפזו (ביחוד בסלוניקי) להשיא את בני 11–12 עם בנות בגיל 10–11. ומסורת עם אומרת כי בסלוניקי לבדה הגיע מספר זוגות אלה ל־700.

בכל מקום, אשר הגיעה השמועה על בשורת המשיח, התהוללו היהודים מרוב שמחה והודו לה' על חסדו שעשה עם עמו, כי ראה בענים, ואחרי סבל ומצוקות נוראות שלח להם את המשיח בהדר גאונו. בהרבה ערים ועיירות כבר החלו להתכונן לדרך ולעלות לארץ הקודש…

 

התנועה השבתאית באירופה    🔗

שמע מעשיו על שבתי צבי והאגדות המרובות שנתחברו מסביב לאישיותו הגיע לקהלות ישראל, קרובות ורחוקות. העם התעורר לתשובה, והתסיסה גברה, ורבים מצפים לגאולה קרובה. ר' יעקב ששפורטש (קרי – סספורטס) אחד ממתנגדיו הנמרצים של ש. צ. כותב באחד ממכתביו:¹⁰

…“ותהום כל העיר אמשטרדם, ותהי לחרדת אלהים. הגדילו השמחה בתופים ובמחולות בשוקים וברחובות: ובבית הכנסת – שם רקודים ומחולות וספרי תורה מוציאים מחוץ להיכל, כשהם ענודים בתכשיטים נאים, מבלי שים לב על הסכנה של קנאה ושנאה מצד גויי הארץ”.

בימים ההם היתה אמשטרדם מרכז לאנוסי ספרד ופורטוגל, והתנועה המשיחית כבשה שם מקום מכובד בצבוריות. מכאן אפשר לשער על יחסן של שאר הקהלות לתנועה זו. הנוצרים היו תאבים לדעת מה תהא אחרית תסיסה המונית זו, וכשנשאל ב. שפינוזה ע"י המלומד המפורסם אולדנברג – מה דעתו על תנועה זו? ענה לו שפינוזה בין היתר: “הריני מאמין בהחלט, שאם עיקרי דתם לא ירככו את רוחם, אזי באחד מן הזמנים כשתנתן הזדמנות לכך, יכוננו היהודים שוב את מדינתם, ואלהים יבחרם מחדש”.

מאמשטרדם הגיעו ידיעות אלה מיד להומברג, ובה קמה בימים ההם קהלה אשכנזית בצד הקהלה הספרדית, ואף אלה התבשמו מהידיעות על הופעת המשיח. בקובצי ה“ידיעות” של הנוצרים שהופיעו מזמן לזמן תפסו ידיעות אלה מקום רב. בת הדור ההוא, גליקל מהמלן, מתארת אף היא ב“זכרונותיה” את מצב הרוחות שנוצר כתוצאה מהשפעת התנועה המשיחית:

“מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו המכתבים (בדבר שבתי צבי) – אין לספר. יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים, ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים אל בתי הכנסת שלהם, והיו קוראים אותם שם לפני הצבור. גם אשכנזים, בחורים, וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי הכנסת של הפורטוגזים. הבחורים הפורטוגזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי משי – סמל לבושו של שבתי צבי. וכך יצאו כולם בתופים ובמחולות, והשמחה היתה רבה עד מאד, כמו בשמחת “בית השואבה”… אחדים מכרו את בתיהם, בקוותם יום־יום לגאולה קרובה. חמי ע”ה עקר אז את דירתו משם ועזב את ביתו וכל אשר לו, ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלחנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים, כי הוא חשב שתיכף נסע משם לארץ הקדושה"…

גם “בידיעות” של נוצרים, שהופיעו מזמן לזמן ב“משרדי החוץ” של הממשלות, אנו קוראים ידיעות על מצבם של יהודי פולין וליטה, ווהלין ופודוליה, שהיו מדוכאים מהפורענויות הקודמות – ועכשו הרימו ראש מאז הגיעה אליהם הבשורה על הופעת המשיח מאיזמיר ועל תכניותיו ועל הנסים והנפלאות שהתרחשו במקומות משכנו. הם מוסרים "כי היהודים עזבו את בתיהם, הניחו את משלח ידם, וכל שיחם והגיגם הוא בענין המשיח העומד לשאתם על גבי עננים לירושלים. קצתם צמו ימים שלמים, ואף את התינוקות שלהם הרעיבו. והם מוסיפים, שהיהודים נוהגים עכשו לטבול את נפשם במים קרים בנהרות ואגמים. על הנוצרים החלו להביט בגאוה ואימו עליהם: “חכו, עוד מעט נהיה אדונים לכם”.

התנועה שהחלה בסתו 1665 הגיעה לפסגתה במחצית הראשונה של שנת 1666, ששבתי צבי הופיע בקונסטנטינופול, ואף על פי שהיה שבוי שם בידי השלטון, הצליח בכל זאת להסביר להמוני העם, שהוא נאבק עכשו עם מושלי תורכיה בגלל הארץ הקדושה, ובקרוב הוא עומד להחזיר אותה לידי בעליה הראשונים.

 

שנת 1666 – שנת המשיח    🔗

בראשית שנת 1666 היתה התרגשות גדולה בחיים החברתיים אצל אומות העולם שבאסיה ואירופה. לשנה זו ייחסו גם בקרב העולם הנוצרי ערך מסתורי. תיאולוגים ריפורמיים מחכמי הנוצרים חשבו ומצאו על פי “חזון יוחנן” שבספרי האונגליונים, כי בשנה זו חלה הופעתו השניה של ישו מנצרת או תחילת “מלכות הבינים”, העתידה להוסד בירושלים בסיוע היהודים. אמונה זו נתפשטה ביחוד בקרב הכת האנגלית הפוריטנית. בעובדה זו היתה כרוכה, לפי השערת אחדים, גם התנועה המשיחית בישראל. ואלה דבריו של הקונסול האנגלי בתורכיה: “שנת 1666 נועדה על פי מפרשי חזיונות האפוקליפטיקה להיות שנה של נסים ונפלאות ומהפכות משונות ביותר. ביחוד נועדה להיות שנת ברכה ליהודים ולהביא להם את קבלת האמונה הנוצרית או תקומת מלכות ישראל”… משערים שלידיעות אלו היתה השפעה נכרת גם על ש. צ. אבל כוחות יותר ממשיים המריצוהו עכשו לפעילות מיוחדת: "רבה היתה התכונה, גדולה היתה ההתעוררות, והוא נלחץ על ידי המון מאמיניו שהאיצו בו לבלי הסתר עוד את קדושתו, כי אם להתודע ולהגלות; והמשיח היה מוכרח ללכת לעיר המלוכה ולעמוד שם לפני המלך והשרים, ובמקורות אנו קוראים “ואמר שהוא רוצה לדבר עם המלך”…

בטרם יצא לדרך עמד וחלק את כל הארץ לנחלה לעשרים וששה אנשים מאנשי בריתו, וקרא להם בשם “מלכים” ו“נסיכים”. את החלק היפה והמשובח נתן לשני אחיו: יוסף ואליהו. את הראשון המליך על ארץ יהודה, ואת השני – על ישראל כולו, וכן העניק שלטון לנביאיו, לנדיב מקהירה וגם לאיש עני ואביון מאיזמיר נתן מלוכה על אחד החבלים. זה לא רצה למכור את מלכותו בעד כל הון, כי היה בטוח מאד, כי דברי המשיח במהרה יתקיימו…

בטרם הפליג באניה שלחו אליו פרנסי הקהלה שבקושטא לאמר: לך מאתנו, ואל תבוא בעיר להבאישנו בעיני שליט הארץ, אך שבתי צבי לא שם לב לדבריהם.

המשיח יצא למסע הנצחון. מקורביו האיצו בו ללכת אל מקום מושבו של השולטן, להסיר כתר המלוכה מעל ראשו ולשימו על ראשו הוא. מעשהו זה עורר שמחה רבה בקרב חסידיו. אולם בקרב מתנגדיו עורר צעד זה חששות קשים. זה היה בעיניהם איפוא כפתיחה למעשה מרידה במלכות, וכל היהדות התורכית נמצאה איפוא בסכנה גדולה, וכדי להגן על עצמם מפני כל חשד, פנו פרנסי הקהלה אל הוזיר הגדול של השולטן וספרו לו, שעוד מעט יבוא לעיר הבירה אדם המתנשא לגאול את ישראל, “לכן צו ברחמיך הרבים וישימו אותו בבית הכלא או תגרש אותו מן העיר, ואנחנו נקיים”… ופקודה יצאה לאסור את שבתי צבי, כשיגיע אל החוף הוא וסיעתו. וכך היה. כאשר התקרב הפחה התורכי לאניה ולעיניו ירד המשיח, התקרב הפחה וקדם את פני המשיח בסטירת לחי. שבתי צבי נתן לו את לחיו השניה. מעשה זה היה, כנראה, להראות כי הוא כמשיח – שפל רוח ונכנע.

אחר ימים אחדים הובא ש. צ. לפני המשנה של הויזיר, וכשנשאל מי הוא? ענה: אחד מחכמי ירושלים אני, ובאתי כשליח לאסוף נדבות בשביל עניי ירושלים, ובמה פשעתי, אם אחי יאהבוני ויכבדוני?…

בה בשעה נתקבלה פקודה להביאו לבית האסורים שבבירה, במקום שם ישבו כלואים יהודים שפשטו את הרגל, ולא שלמו שטרי חובותיהם.

אולם גם אחרי זה לא אמרו מאמיניו נואש, ואמונתם במשיחם לא נתרופפה. אחד מרושמי רשומות מביא ידיעה זו: “כי אחד מנביאיו שהסתופפו במחיצתו הודיע במכתב לתפוצות ישראל דברים אלה, כי ביום בואו לעיר המלוכה, רעשה הארץ, ושבתי צבי נכנס לחצר המלך, כשהוא רוכב על אריה. המלך חרד לקראתו, וש. צ. אמר לו שהוא מלך ישראל, והשולטן נתן לו כתר מלכות והרכיבו על סוסו ויוליכהו לצד ימינו”.

 

כבוד מלכים למשיח השבוי    🔗

הדבר היה לפלא גדול בעיני רבים – מדוע לא חרצה הממשלה מיד משפט מות עליו, כמו שהיה רצוי לאחדים מהיהודים, שלא האמינו בו. זהו אות ומופת, חשב ההמון; כי נפל פחדו על השולטן. והאמת היא, כי אמנם הויזיר ראה בחכמתו כי אין להוציא עליו משפט מות, פן על ידי זה יתפרסם שמו כאחד הקדושים, ואפשר שמכאן תצמח אח"כ דת חדשה… ועוד, פן יעמדו אחדים מן היהודים להציל את נפשו של משיחם ויפרוץ מרד. ואולי ימצאו גם מקרב הישמעאלים אחדים שיעמדו לצדו.

כעבור ימים מספר העבר ש. צ. למבצר אבידוס שבגליפולי הסמוכה. ועד מהרה קבל מבצר זה שם אחר – “מגדל עוז”. ולא עברו ימים מועטים, ומספר ההמונים שנדחקו ובאו מקרוב ומרחוק למקום מגורי המשיח נתרבה כל כך, עד ששר המבצר נתעשר עושר רב, ואף תושבי גליפולי התעשרו מאד. ל“מגדל עוז” אשר בו נהג “המשיח” את מלכותו נהרו המוני “עולי רגל” עמוסי אוצרות מפולין, אשכנז, איטליה, וינה, אמשטרדם, קהיר ומרוקו כדי לראות את פניו. זרם הזהב הציף את “מגדל עוז” מהמוני העולים, יהודים, נוצרים וישמעאלים. העולם כולו היה מוכה תמהון. אף פעם עוד לא קרה ששמועה על דבר משיח תתפשט על פני כל העולם בעצם ימי חייו של המשיח. בהונגריה התחילו היהודים להרוס את בתיהם, אמשטרדם היתה שטופה התלהבות משיחית ושמחה עד אין קץ. בהמבורג למרות התנגדותו הנמרצת של יעקב ששרפורטש הוכרחו הכופרים, מתנגדי ש. צ. לענות אמן לברכת המשיח.

על שבתי צבי עברו שלשת ירחי אושר מלכותי וכבוד מלכים. הוא עזב עכשו את דרכי נזירותו וחי חיי מלך, חיי שליט אשר לא יוסיפו להקדירם חטא ועוני. על שולחנו הועלו מעדנים ויינות טובים. בהגיע יום שבעה עשר בתמוז, הודיע ש. צ. על בטולו. וטעם נתן, כי ביום זה באה בלבו האמונה, כי הוא הוא המשיח; תשעה באב – יום הולדתו, הפך שוב מאבל לשמחה. הפקודה המלכותית שהוכרזה לפני העולם, הביאה את דברי זכריהו: “רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'” (ב', 14) הפקודה גם הכילה פרטים על סדר התפלה ומזמורי תהלים לאותו יום.

הרבה שירי תודה נתחברו, כמו הפזמון הזה שחובר לפי סדר הא"ב:

אמת, בא גואל דוד/היושב וכותב/זכויות, חובות טובות/ישר כוונתו להציל/מסר נפשו/סוד עשה/פועל פעולות צדק/צבי קראו רב, שבתי תחילה…

ובה בעת, ששליחי הקהילות בפולין נהרו בהמוניהם לחזות את פני “המשיח”, נתחוללה בתפוצות הגולה תנועה שבתאית עצומה והשתוללה בקרב ההמונים. בקונסטנטינופול התחיל פתאם מקובל זקן אחד מקפץ כילד, מתעפר בעפר ומשמיע את תהלת שבתי צבי… ובאי אלבה נשנתה הופעה כזו ביהודי אחר. כמו כן בונציה, ליבורנה וערים אחרות קמו “נביאים”, מבשרי ביאת המשיח החדש. באביניון של האפיפיור עמדו יהודים רבים והחלו מוכרים את נכסיהם, בהתכוננם לעלות לארץ הקדושה… בתי הדפוס באמשטרדם הדפיסו יומם ולילה “סדורי תפלה” עם נוסחאות לכבוד המשיח שבתאי צבי, ותמונתו עברה מיד ליד עד שהגיעה לאחרונה גם לפולין…

וביום השמחה וההוללות, ההדר והיקר אשר נתן לו עמו על ידי אנשים שנשלחו אליו מכל פלך ומחוז לחלוק לו כבוד מלכים ביום הולדתו – ביום הזה באה גדולתו לקצה…

 

המשלחת מפולין    🔗

בחודש תמוז, תכ"ו, הגיעו למבצר “מגדל־עוז” שני שליחים מיהדות פולין, שניהם נכדי הרב הגדול, ר' יואל סירקיס בעל “בית חדש” (ב"ח). הם עלו לרגל, לראות את פני המשיח. אבל לא נתנה להם רשות לראות את פניו, והם נצטוו להופיע תחלה לפני אברהם היכיני. הכונה היתה, שהוא יחזק בלבם את האמונה בשבת צבי.

המשיח היה אז מדוכא מאד, אחרי שנתקבלה פקודה לבל יבואו אנשים רבים לבקרו, מלבד אנשי ביתו, ולא יותר. הוא רצה להראות לצבור, כי הפקודה הזאת אינה ולא כלום בעיניו, וצוה לחוג ביום כ“ג בתמוז את “חג המאורות”, ונתן פקודה להדליק י”ז נרות של חלב ואחד של שעוה. ובבית הכנסת הוציאו את ספרי התורה שבהיכל ורקדו עמהם ברוב שמחה ושרו שירים ופזמונים לכבוד המשיח. בתפילת “שמונה עשרה” אמרו את “חג המאורות” הזה, זמן בשורתנו, זכר ליציאת מצרים. למחרת צוה ש. צ. שכולם יחוגו את “שבת הגדול”, ויזהרו מלעשות בו כל מלאכה, ודינו כדין שבת שבתון הכתוב בתורה. ומי שיחלל את קדושת היום – דינו סקילה. במוצאי שבת הגדול ההוא נשלח מכתב ליהודים שבסופיה ובאיזמיר וגם לשאר מקומות, וזה לשון המכתב:

… "יתברך שמו ויתעלה לעד יום מוצאי שבת הגדול שלי ושל אחי ועמי, אנשי “מגדל־עוז”.

יום כ“ד בתמוז, האביר שבחדשים, יום ח' לתחיית רוחי ונפשי, טו”ב בתמוז¹¹.

“אחי ובני עמי, אנשי העיר סופיה, אנשי אמונתי יע”א (יגן עליכם אלהים) אנשים, נשים וטף בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיעים שלום רב לכם מאדון השלום וממני בנו יחידו, המלך שלמה. גוזר אני עליכם שיום ט' באב הבא עלינו לשלום, תעשו אותו יום משתה ושמחה במאכלים טובים ומשקים ערבים וברבוי נרות ואורת ובניגונים ובשירים רבים, כי זה יום לידתו של שבתי צבי מלככם, עליון למלכי ארץ. ולענין מלאכה ושאר דברים תעשו אותו יום טוב גמור במלבושים מעולים ובסדר תפילה של יום טוב. רק האמירה לעכו"ם מותרת לכם אפילו במלאכה דאורייתא, ושבות הנגון מותרת לכם מכל וכל. וזה נוסח התפילה:

… ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום הנחמות הזה, זמן לידת מלכנו, משיחנו, שבתי צבי עבדך ובנך בכורך, באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים". תקראו בפרשת השבוע חמישה קרואים בספר תורה כשר ובברכות יום־טוב גמור.

והמפטיר יפטיר “כה אמר ה'; מצא חן במדבר עם שרידי חרב”… (ירמיהו ל"א, 2) עד “ולחטאתם לא אזכר עוד” (34). והתפללו תפלת מוסף של יום־טוב, קדוש של יו“ט עם ברכת “שהחיינו” ונוסח הקידוש כנוסח התפילה:… “ותתן לנו”, והיה היום הזה לזכרון יו”ט גדול לדורות עולם, אות היא לעולם ביני וביניכם, שמעו שמוע ואכלו טוב ותתענגו בדשן נפשכם, נאום דוד בן ישי, נורא למלכי ארץ, הגבר הוקם על כל ברכה ותהילה, משיח אלהי יעקב, אריה דבי עילאי, שבתי צב"י…

אחרי שנפגשו עם אברהם היכיני הופיעו שליחי פולין לפני ש. צ. ונכנסו אתו בדברים. המשיח גילה להם סודות ורמזים על דבר המשיח, ועכשו יש שמחה גדולה בגלוי השכינה ואף הביא לפניהם את הפסוק: “ושנת גאולי באה” (ישעיהו, ס"ג, 4) בגימטריה שבתי צבי. ונתן להם עוד כתב יד, ובו סודות ורמזים מהזוהר וספרי הקבלה, המרמזים עליו ועל כל עניניו ומעשיו הנפלאים. בחרדה וביראה קודש הקשיבו לדבריו, והם ספרו לו בין יתר הדברים על נביא חדש שהופיע בלבוב, נחמיה כהן שמו, והוא עומד ומכריז יומם וליל על בואה של מלכותא דרקיע, מבלי להזכיר את שמו. שבתי צבי עמד על כך והזמינו שיבוא לפניו. כששבו השליחים לארצם, מסרו לאנשי המקום את דברי ש. צ. ומיד יצא המקובל נחמיה כהן לדרכו, כדי לבוא בדברים עם המשיח על הפלאות העתידות לבוא.

מי היה נחמיה המקובל, שליחה של יהודי פולין – את זה לא הודיעו כותבי הזכרונות. דבר אחד ידוע מתוך “תורת הקנאות” לי. עמדין, שהרבה קהילות תרמו מכספם להוצאות הדרך של נחמיה לגליפולי, כדי לקרב ככל המוקדם את שני שרי הגאולה הלאה זה לזה. וכך הופיע נחמיה בגליפולי, ושם נתקבל ברוב פאר והדר…

בסוף הקיץ בחדש אלול, (1666) הגיע נחמיה לגליפולי ומיד נתקבל ע"י ש. צ. במצודתו בכבוד רב. שומרי ראשו הכניסו את נחמיה לחדרי חדרים לשיחת סתר.

– שלום עליך, שבתי! — פתח נחמיה את השיחה.

– עליך השלום, נחמיה, ברצוני לשוחח אתך. אומרים שאתה כופר בי.

– כדבריך כן הוא. איככה יוכל המשיח, משיח בן דוד, להופיע, בטרם הופיע זה, שעליו להופיע לפניך, משיח בן יוסף, ככתוב בספרים הקדושים… והוא ילחם תחילה עם גוג ומגוג ויהרג מהם רבים, ואחרי כן יקבץ גוג ומגוג את עמו וילחם עוד פעם עם ישראל ויהרג את משיח בן יוסף בשערי ירושלים…

הוכוח ביניהם עבר לוכוח חריף מאד, שנמשך שלשה ימים רצופים. נחמיה, המקובל, העקשן הביא ראיות רבות מן האגדה, המדרש והזוהר, שאישיותו ודרך חייו של שבתי אינן עולות בד בבד עם התנשאותו להיות משיח וגואל ישראל… ואחרי רוב דברים שהשמיעו ביניהם, התאזר נחמיה עוז בנפשו וקרא לשבתי צבי בחמתו:

“עד מתי אתה תאמר שמשיח בן דוד אתה? אני אומר: ולואי שישארו היהודים כמו שהיו מקודם, ולא תמית אותם, כי לא תהא אחרית טובה לכל המזימה הזאת. אתה, עוכר ישראל, תחפוץ להביא כלל ישראל תחת חרב ע”י השקרים והכזבים שלך. אין בך ממש, וסופך לא יהיה טוב"…

דברי נחמיה אלה נגד ש. צ. היו כמדקרות חרב בלב אנשי סיעתו שהקשיבו בסתר למהלך הוכוח, והם התעברו מאד על הפולני הזה, ואחדים מהם קפצו והתנכלו להמיתו בסתר, מכיון שחשדו בו, שהוא ילך וילשין על שבתי צבי לפני השולטן. אך נחמיה הרגיש בזה, ומיד הפסיק את הוכוח, ובו ברגע קפץ החוצה וקרא בקול רם, כי רוצה הוא לקבל את האיסלם. התורכים שהיו באותו מעמד הוליכוהו מיד אל הקדי, וזה שם בראשו את התרבוש לאות קבלת האיסלם, ונחמיה דרש להוליכו מיד לאדריאונופול, מקום מושב השולטן. ביום א' ה' אלול, בא נחמיה אל חצר השולטן וספר לפניו את מעשי שבתי צבי וכל מחשבותיו ותכניותיו אשר נעלמו מעיני הממשלה עד היום. והוא הוסיף כי משגיחי המבצר העלימו את כל הדברים האלה בעד הכסף הרב שקבלו מידי היהודים, הבאים לראות את פני משיחם.

(מה קרה אחר כך עם נחמיה – לא ידוע בברור. אחרי מעשה זה נעלם, ואמרו כי לאחר זמן חזר לפולין והוא שב ליהדות, ואחרי חיי נדודים קשים מת בודד וגלמוד בשנת 1690 באמשטרדם).

 

סופו מוכיח על תחלתו    🔗

השולטן צוה לכנס מועצת שרים להתיעץ מה לעשות לזה שהתימר להיות משיח וגואל ליהודים? בין שרי המדינה היה דיון רב ורחב בענין זה. דעת כולם היתה לפי הצעת המופתי וני כי אין לחרוץ משפט מות על מי שהתימר להיות משיח לעמו. לקח ההיסטוריה היה לפני השולטן ויועציו. הריגת יהודי על משיחיותו הצמיחה פעם אמונה חדשה, שכבשה כמעט את העולם, ואסור עכשו לחזור על משגה זה. משיח זה אין לעשותו קדוש ונערץ, אדרבה, מוטב להכניעו ולהשפילו – ולתת לו את חייו כמתנת חסד. אז יראו וידעו הכול, כי אין אמת בפיו, וכי כוחו לא כוח עליון. ואם המשיח היהודי יתאסלם, אז תוסר הסכנה הנשקפת ממנו לשולטן, וכל קהלות ישראל, שנתלכדו מסביב לו, ינחלו אכזבה מרה וידיהם תרפינה. ולא עוד, אלא שמעשה זה יגדיל את שם האיסלם כאמונת אמת, שכן גם האיש שהאמינו בו, שהוא נועד להיות גואל ישראל – אף הוא ראה אור חדש בתורת מוחמד. שבתי צבי המת – ישאר קדוש בפי עמו. קהלות ישראל, לא יתעצבו על מותו ויתחזקו באמונתו, ונוצרים שאף הם קוו להופעת הגואל – תתגבר שנאתם לחצי הסהר. ואילו שבתי צבי החי – בוגד יהיה בעיני היהודים, קדושתו אינה קדושה, ואמונתו – אמונת שוא. ועל כל פנים תעיד המרה זו על רוב גדלה ותקפה של דת מחמד.

במועצת שרי המלוכה הוחלט לעשות כעצת המופתי וני, ולנסות להכניס את שבתי צבי בברית המוסלמית ולעשות מאמץ להוציא החלטה זו לפועל. נבחר רופא החצר (יהודי מומר) ומלאו את ידיו להשפיע על שבתי צבי שהוא חייב מיתה מתוך ענויים קשים כמורד במלכות, אם לא יקבל את הדת המוסלמית.

בששה עשר לחדש אלול שנת 1666, הובא ש. צ. לחצר המלך. מאות יהודים לוו אותו וברכוהו בברכת כהנים. אך בבואם לפני חצר המלך הכו אותם השומרים מכות רצח, ורבים מהם נמלטו על נפשם. רופא המלך, המומר היהודי, בא אליו בתחילה והגיד לו כי כלתה ונחרצה עליו הרעה מאת המלך, ומשפט נורא הוצא עליו – לקשור לפידים בוערים באש אל בשרו, וככה יסחבוהו ברחובות ויוכה מכות אכזריות… ואך בזאת יכופר עוונו וחמת המלך תשכך, אם ימיר את דתו ויהיה ישמעאלי כמוהו…

בשעה מכריעה זו בחייו, נגרר, כנראה, ש. צ. אחרי רגש שקשה להגדירו, שבו נתמזג חפץ הקיום עם האמונה השלמה בהשגחת אלהים: נדמה היה לו, בודאי, שעליו לקבל בהכנעה את המשפט החרוץ, ולהמיר את דתו למראית עין, כדי להסיר את חמת השולטן מעל הישוב היהודי בתורכיה ולשמור על חייו הוא לקראת מעשי גבורה לעתיד, שנועד להם בימי שמים…

ואחד הדיפלומטים מבני דורו, שהיה עד ראיה, או ששמע מפי עד ראיה, מוסר כדבריהם האלה: כשהביאו אותו לחצר השולטן, השליך שבתי על הסף את הכובע היהודי לאות, כי מאס ביהדות וחבש לראשו תרבוש תורכי, שהוגש לו לאות קבלת הדת המוסלמית. הכנעה זו מצד שבתי צבי עשתה על השולטן רושם טוב מאד. היתה לו קורת רוח לראות את התרבוש המוסלמי על ראש אותו יהודי, שהתנשא, כביכול, ליטול מעל ראש השולטן את כתרו. המומר נקרא בשם מחמד אפנדי, והופקד להיות שומר חצר המלכות… על שבתי צבי היה להשאר בקרבתו של השולטן ואף הוקצב לו שכר חדשי הגון. אשתו, שרה, אף היא הפכה למוסלמית ונקראה בשם פאומה קדין וקבלה מידי אשת השולטן מתנות יקרות.

מי, שהיה ה“משיח” לישראל, כתב ימים אחדים אחר המירו את דתו אל אחיו בסמירנה:… “ועתה הניחו לי, כי השם יתברך עשני ישמעאלי. הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד, יום ט' לחידושי”.

המשיח המומר לא הודה בכשלונו. לא בו האשם. הכול בידי שמים, ואף המרתו של המשיח. ברצון אלהים באה המרתו. גזרה היא מלפני היושב בשמים, שמשיח ישראל יפנה עורף לאמונתו, ואם הוא צוה – מי יחלל את דברו?…

 

חבלי משיח אחרי המרתו של שבתאי צבי    🔗

כאשר עברה השמועה בקהלות ישראל על דבר בגידתו של שבתי ביהדות, ולא היתה עוד יכולת להכחיש את העובדה, התעורר בלב היהודים, אחרי בטחונם שבטחו בש. צ., רגש מדהים של מפח נפש ובושה. המשיח וגואלם עזב אותם ובגד בם. לא קל היה להם לחזור לחייהם הרגילים, להסגר בגיטאות ולהיות לצחוק ולשנינה בעיני שכניהם. מוסלמים ונוצרים היו מראים באצבע על היהודים הפתאים, שהיו מוכים בסנורים. אולם הדבר עוד לא נגמר בזה, שהיהודים היו ללעג ולקלס. אז עלתה על דעת השולטן להשמיד את כל האוכלוסיה היהודית שבגבולות ממלכתו, עקב אשר חבלו מזימות למרוד בו, ולקחת מהם את ילדיהם שלא הגיעו לשנת השבע ולחנכם בדת האיסלם. אולם מחשבת זדון זו נתבטלה. ולפי השערת אחדים, היתה כאן השפעת שני יועציו ואמו של השולטן, באמרם לו, כי היהודים נתעו להאמין בדברי רמאים. אך השולטן עמד על דעתו להוציא להורג חמשים רבנים מקונסטנטינופול, סמירנה וערים אחרות, עקב אשר התרשלו במלוי חובתם להורות לעמם את הדרך הישרה. דעת הקהל הישראלי היתה, שהיה כאן חסד מיוחד מצד ההשגחה העליונה, כי גם החלטה זו לא נתקימה, ועל היהודים לא הוטל אף עונש כסף. רעה יותר גדולה היתה עלולה לבוא על קהלות ישראל עקב המחלוקת שפרצה אז בצורה חריפה מאד בין המאמינים וה“כופרים”, שהאחרונים החלו ללעוג ולעטות קלון את פני “המאמינים” מלפנים. אולם ועדי הרבנים הודיעו בפומבי שיכריזו חרם על כל מי שיעז להלבין פנים לאחד מן המאמינים מקודם במשיחיותו של שבתי צבי שחזר עכשו בתשובה שלמה.

לבסוף הגלוהו לעיירה אחת באלבניה, ושם מת, כשהוא מדוכדך ועזוב מכל אדם.

באספה של “ועד ד' ארצות” בשנת 1670 נגזר חרם על אדם מישראל שיוסיף להאמין במשיחיותו של שבתי צבי…

 

נתן העזתי: נביאו ומשרתו של שבתי צבי    🔗

נביאו ומשרתו של שבתי צבי שעמד לימינו, והיה איש עצתו, ועתיד היה להתפרסם במרוצת הימים כנתן העזתי.

הוא נולד לאביו (ת"ד לערך) אלישע חיים אשכנזי, שגר בירושלים. אביו היה “משולח” מטעם עדת האשכנזים בירושלים לאסוף כסף נדבות בתפוצות ישראל לעזרת בני עדתו. בצאתו למסעותיו – עזב האב את בנו בירושלים ומסר אותו בידי ר' יעקב חגיז, ראש הישיבה בירושלים, ושם למד בין יתר התלמידים משנה, גמרא וגם חכמת הקבלה. איש אחד מעדת הספרדים, תושב עזה פנה לראש הישיבה, בבקשה לבחור באחד מתלמידיו חתן לבתו. ור' יעקב בחר בנתן. וכמנהג הימים ההם התחייב החותן לפרנס את החתן בכבוד, שיוכל לשבת על התורה ועל העבודה. ומאז התיישב נתן בעזה, ועל מקום מושבו נקרא בשם “נתן העזתי”.

ובטרם מלאו לו עשרים שנה, לאחר שנשא אשה, בא משבר ברוחו והוא התמסר כולו לתורת הקבלה המעשית, והיה מקפיד בחומרה יתרה לקיים כל פרט ופרט מתורת הקבלה. הוא החל להתבודד, נעשה קמצן במלים, וכולו נתון למעשי תשובה וסגופים. לפעמים השמיע מלים אחדות, שקשה היה לעמוד על תכנם, ורק אחרי עיון רב נסו לפענח אותם. במשך הזמן נתפרסם כעושה מעשי פלא, וגם יחסו לו כשרון לגלות נסתרות, וחוג אנשים נתרכז מסביבו וחיכה למוצא פיו. ובקהל נתפרסמו ספורים ואגדות שהיו עוברות מאיש לאיש.

נתן העזתי

פעם רצו לבחנו וכתבו על גליון ניר שמו של מת, ומהצד השני – שמו של תינוק, שנולד זה עתה. הוא לקח את הגליון וכתב בצד שמו של המת: “מיתתו היתה כפרתו”, ובצד שמו של התינוק רשם: “הוא לא טעם טעם חטא”.

ביום אחד באה חבורה של חמשת רבנים מירושלים, ואמרו לעמוד על טיבו של אדם זה. על תוצאות הפגישה לא נשארה כל עדות, אבל זר האגדות שהלך והקיף אותו העיד שהבחינה עלתה יפה.

אגדה עממית אחרת שיש לה בודאי השלכה לאותו מאורע מספרת כדברים האלה:

מעשה באחד מגדולי חכמי ירושלים, שבא אצלו לתהות על קנקנו ולבדוק את סגולותיו המיוחדות, ונתן פנה אליו ואמר לו: קום ולך לבית הקברות, שם יזדמן לפניך זקן אחד… ובידו צפחת מים. קח את המים וצוק על ידיו ואמור לו: “כפר לעמך ישראל”. החכם קם והלך לבית הקברות ולא מצא שם דבר. חזר אצלו ואמר לו: אין איש. ענה לו נתן: שוב, ולך עוד פעם שמה, והפעם מצא את הזקן בבית הקברות לפי כל הסימנים שנתן מסר לו. והחכם עשה ככל אשר נצטוה, ומיד פתח הזקן את פיו ואמר: “עוון הדם כופר”…

וכשחזר הביתה נודע לחכם זה שאותו זקן היה זכריה הנביא, שנהרג בבית המקדש. ועל ידי המעשה שעשה על יד הקבר רוחץ וכופר העוון… אולם עיקר התענינותו של נתן היה נתון במישור אחר, בתנועה המשיחית, שהדיה הגיעו פעם בפעם לאזניו. היו לו ידיעות מרובות על שבתי צבי ופעולתו ששמע מפי אביו, שהיה נוסע למסעותיו בארצות שונות, ואזנו קלטה המון ידיעות על המאורעות שהתרגשו בעולם. הוא ידע על כל תחנה ותחנה של שבתי צבי וגם דבר המגילה שאברהם היכיני המציא לידו. ויש אומרים שהיתה בידו העתקה מלאה של המגילה, כי לאחר כמה זמן העיד ש. צ. לפני רבני אדריאונופול בשבועה, שעל ידי מגילה עתיקה שהיתה בידי נתן ושנמסרה לו, היה רשום שם שמו (שבתי), וזה גרם שהוא נפתה וקרא לעצמו בשם משיח.

הוא רכז את מעיניו ואת רחשי לבו ברעיון המשיח בלבד. בכל מקום שנזדמן, היה מטיף בדברים כבושים על ההכרח לעשות תשובה, “הנה הוא עומד אחר כתלנו”… מסביבו הולכת ונוצרת אטמוספירה של צפיה בתוך קוצר רוח והתעוררות אמוציונלית חזקה, ולא היתה לו כל שליטה על אבריו וחושיו.

ואגדה אחת, שהיתה נפוצה ברבים וממנה יש ללמוד עד כמה היה מזועזע, ועד כמה היה נגרר אחרי הזיותיו.

פעם הזמין נתן את חבריו לחדרו, וכל הערב היו שקועים בתורה ובקבלה עד שעה מאוחרת. סמוך לחצות, היה נוטה כבר לישון, וכדי להפיג את התנומה, התחיל מהלך בחדר הנה והנה וממלל דברי תפלה. אולם העיפות גברה, ולא יכול עוד לעמוד על רגליו. אז פנה לאחד החברים שישיר לפניו שיר, ולאחר שהלז גמר, בקש את השני שישיר גם הוא, אולם העייפות לא פגה, והוא התחיל להתנודד בחדר ולמרוט את בגדיו. חבריו עמדו חרדים ומבוהלים, והנה לנגד עיניהם התמוטט ונפל ארצה. מיד קפצו ונגשו אליו וחפצו לעזור לו שיקום על רגליו, ולחרדתם הגדולה, ראו שהוא מוטל בעינים עצומות, רגליו פשוקות וכולו קופא ודומם. הבהילו מיד רופא אליו, ואחרי שהרופא בדק ונסה כמה נסיונות, אמר: מת, נגמר — — — פרשו עליו סדין, וכולם ישבו מסביב כשהם נדהמים למראה עיניהם. לאחר שעה ארוכה שמעו פתאום קול עמוק ועמום עולה מתחת לסדין. הם הסירו בבהלה את הסדין מעל גופו ושמעו קול ומלים, אם כי שפתיו היו סגורות עדיין. והמלים שנשמעו היו מענין המשיח ונביאו…

לאחרונה פקח את עיניו וחבריו עזרו לו לקום ולעמוד על רגליו, ואל שאלותיהם מה קרה אתו ומה היתה הרגשתו, שתק ולא ענה כלום, כולו כבוש בתוך עצמו…

לאחר זמן מה, הגיעה השמועה, ששבתי צבי עומד בדרכו לירושלים להתעכב בעזה לשם מנוחה. נתן הרגיש בנפשו שהוא כולו מסור לשמש את המשיח, להיות לו לסולל דרך ומבשרו, להיות נביאו ומשרתו, לסבול למענו יסורים, אם כך תהא הגזרה – או לשבת על שלבי הכסא שלו, אם יזכה לכך…

ומיד החלו בהכנות להקביל את פני המשיח בכבוד והדר. הכינו סעודה גדולה שעברה מתוך שמחה והתרוממות הרוח. וכשהגיע זמן אמירת הברכה לאורח, מסרו המסובים את כוס היין לנתן. הוא הרים את הכוס בידים רועדות ובברכתו אמר בקול חוצב: “ברוך הבא בשם ה', הרחמן יברך את מלכנו, שבתי צבי”.¹²

בין המסובים קמה תנועה נמרצת, ושבתי קם ופנה לנתן:

– “דום”!

אבל תנועה נמרצת זו (מצד ש. צ.) לא עכבו מלעמוד עם נתן בקשר הדוק ולהשתמש בכל מה שנתן עשה ופעל לטובתו. וכשיצא לדרך לעלות לירושלים – נפרדו שניהם כידידים נאמנים ומסורים, שרעיון אחד מקשר אותם בקשר אמיץ, בל ינתק.

בי"ז בסיון החלה איפוא ההתעוררות הצבורית. קמו בישראל גם מלך וגם נביא. אין המלך מקובל על הצבור, אלא אם כן יש נביא המקיים את מלכותו. ובצרוף זה טעון כוח הדחיפה העצום שהיה במאורעות בימים ההם. ובאחד המקורות מסופר, כי כאשר שניהם (שבתי ונתן) נפגשו, נפל נתן לרגליו של שבתי צבי וביקש ממנו סליחה ומחילה על אשר לא התאבק עד הנה בעפר רגליו… ואגב שיחה מסר לו נתן שהוא חזה ברוח על היותו בעל נשמה גדולה מאד… מירושלים העירו לו, לנתן, על חוצפתו שהוא מעביר קול ומפיץ ברבים שהוא אליהו, שליח ממרום, לבשר את ביאת המשיח. ענה נתן בעזות, שהוא יסיר את ירושלים מלהיות גבורה בישראל, ומעכשו תהא עזה הפלשתית לעיר הקודש…

שמו הלך והתפרסם כאיש אלהים וכנביא, לפי משמעותו העממית, לפניו נבעו מצפוני אנוש והוא מגיד לאדם מה שיחו…

פרופ' ג. שלום מביא בספרו “שבתי צבי” (חלק א‘, פרק ג’): “לפי דבריו של ר' נתן שמע “כמה ענינים נוראים” ממלאך הברית באותה אכסטזה גדולה שנמשכה יום תמים. על אחדים מהם דבר בהמשך אגרתו בשנת תכ”ז, וקשה מאד לבטל את עדותו בדבר זה… המלאך הגיד לו… שעתה הוא הקץ האחרון, ומה שאמר הכתוב: “כי יום נקם בלבי” (ישעיהו ס"ג, 4), הקץ האחרון הוא, כמובן, הקץ שאינו תלוי בזכות (“זכו – אחישנה, לא זכו – בעתו”). ומה שדרש בכל זאת תשובה מבני דורו, לא היה מפני שבזה תלוי עצם הגאולה, אלא כדי להקל על חבלי הגאולה ויסורי הפורעניות האחרונות. המלאך אחר לו שאפילו אם יהיו חו“ש כל ישראל חייבים, לא יעכבו את הגאולה הזאת בעוונם, כמו שדרשו חז”ל: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב (סנהדרין, צ“ח ע”א)… עוד קבלתי ממנו שראוי שיאמינו ישראל בלי שום אות ומופת; וכי מי שלא יאמין, בידוע שיש בנפשו תערובת רע מן הדורות שמרדו במלכות שמים ובמלכות בית דוד"…

דברים כאלה ודומים להם הוסיפו תוקף ואומץ לצבאות המשיח שהלכו ורבו. עיני כולם היו צופיות אל “הנביא” שהלהיב את הרוחות ע"י אגרותיו שיצאו ממנו לתפוצות ישראל, ואף המשיח בעצמו בקש בשעת משבר לראות את נביאו בקרבתו. אותו זמן ישב נתן בדמשק, והוא נענה מיד להזמנתו. ובמכתב מלא אמונה והתלהבות עודד את רוחו באמרו, כי כל מה שנעשה – היה צפוי בהשגחה עליונה…

ואחרי המרתו של ש. צ. כתב נתן ליהודי אליפו: “אף ששמעתם דברים זרים על אדוננו, ירום הודו, אל ירך לבבכם ואל תיראו. התחזקו באמונתכם, כי כל מעשיו הם נסיונות נפלאים, ואין שכל אנושי יכול לבוא עד קץ תכליתם. עמוק, עמוק הוא, ומי ימצאנו. בקרוב יתבררו הדברים על בוריים ותדעו ותבינו ותשכילו. ואשרי המחכה ויגיע לישועת משיחו”.

אולם ככל שהתקרב למקום פעולתו, כן הרגיש, כי המתנגדים הולכים וגוברים. אנשי איזמיר אמרו להסגירו מיד לשלטונות תורכיה, והוא הסתתר אצל אחד מחסידיו… בסלוניקי היה נתן בסכנה גדולה מצד אנשי הקהילה, שכרוזיו הקודמים עוררו אותם לזלזל בעסקיהם הפרטיים, ועכשו נתעוררו מחלומם בהקיץ, ונתן היה נאלץ לברוח מן העיר כל עוד נפשו בו. ככה נדד ממקום למקום. בנדודיו הגיע לונציה, ואנשי העיר פחדו מאד ולא אבו לתתו לבוא לרחוב היהודים, ואחרי מו"מ ממושך הכריחוהו לתת מכתב, כתוב וחתום על ידו:

“מאחר אשר הורו רבני ונציה, שאף על פי שאמרתי שראיתי המרכבה, כמו שראה יחזקאל הנביא לאמר: שבתי צבי הוא המשיח. מוטעה אני ואין באותן ראיות ממש. הודיתי לדבריהם, ואמרתי כי מה שהתנבאתי על ש. צ. אין בו ממש. חתום נתן בנימין”.

הוא גורש מכל מקום שרגליו הביאוהו שמה. הוא פחד מאד להמצא בחברת בני אדם, ובסוף עבר לתורכיה ובראותו כי כלתה אליו הרעה, עזב והגיע לעיר סופיאה הקרובה אל מקום המצאו של ש. צ. ושם ישב עד יום מותו.

היה זה בשנת ת"מ.

הרב יעקב ששפורטס

 

ר' יעקב ששפורטש    🔗

(1610–1698)

מכל הרבנים וחכמי ישראל שבאותו דור, היה ששפורטש אחד, יחיד בדורו, שהרים קולו בכוח אמונתו התמה שבלבו. והוא הזהיר והתרה בראשי העם ורבניו, שלא ילכדו ברשת הרמיה. הוא כילה כוחו בכתיבת מכתבים ועריכת מגילות לפרנסי הדור להוכיח להם את המבוכה הגדולה שבאה על העם ודרש מהם להלחם בתנועה זו.

כבן 24 שמש כרב בקהלות אחדות בצפון אפריקה. משם היה נאלץ מפאת רדיפת המלכות לצאת ולעזוב את כהונתו ונדד לאמשטרדם; ובמחצית המאה הי“ז נתלוה לר' מנשה בן ישראל, כשזה הלך להתייצב לפני השר קרומויל בלונדון לבקש מלפניו להרשות ליהודים להתיישב בלונדון. בשנת תכ”ד נתקבל לרב בקהלת לונדון הצעירה. אולם מחמת הַדֶּבֶר שפרץ בימים ההם בלונדון הלך להמבורג.

באותם הימים חלו ימי גאות של הכת השבתאית, ור' יעקב עמד במערכה זו, ובמכתביו הנמרצים שערך לקהלות ישראל החשובות נלחם בעוז נגד התפשטות אמונה זו, והיה מעכב במקצת את התפשטותה.

הוא עצמו הרגיש שכוחותיו לא יעמדו לזמן רב במערכה זו. איש לא החזיק בידו להמציא לו הוכחות ברורות על כל תעלוליהם של חסידי שבתאי צבי. ובאחד המכתבים הוא מתאונן: “ראיתי את עצמי כגרגיר יחידי בארץ. גם בעלי תורה ותלמידיהם אינם עומדים לימיני, והנמשכים אחרי – מעטים מאד”. — — —

אחדים מהרבנים אשר בלבם פנימה התנגדו מאד לכל המהומה וההשתוללות הזאת – החרישו ולא העיזו להשמיע את התנגדותם ברמה, כי יראו מחמת הקנאים ממעריצי שבתי צבי.

על שרה אשת ש. צ. הוא כותב:

…“ואני מכיר אותה לשעבר מעיר אמשטרדם, נערה חסרת לב, שהיתה חוזרת מתוך טרוף הדעת, שהיא תהא אשת המלך המשיח. היא הגיעה לליוורנו, ושם היתה מופקרת וש. צ. ידע שהיתה “מפזרת דרכיה” ואמר, שהוא יתקן אותה, כי הוא ניצוץ מהנביא הושע בן בארי. והאשה הפרוצה הזאת ידעה ביפיה ובהנהגתה לצוד נפשות ולהרבות ע”י זה את אנשי סיעתו של ש. צ.

הוא אסף בספר את כל הידיעות והתעודות מסביב לתנועה זו, וערך אותם בספרו “ציצת נובל צבי”, בו מאמרים, רשימות ומכתבים שיצאו מתחת ידו לקהלות שבתפוצות, בהם הוא מגלה את מעשיהם הנלוזים של אנשי הכת ומזהיר את ראשי העם להתרחק מהכעור… לספר זה חשיבות היסטורית גדולה, באשר הוא כולל המון ידיעות נאמנות מפי עד נאמן, שאין לנו מקור אחר בלעדיהן.

כאן יבוא קטעים אחדים מספרו, שהם יעידו ויבהירו אירועים, אישים ומומנטים, שמרובות בהן המבוכה וההזיה:… בבית הכנסת מרקדים זקנים וצעירים, ובידיהם ספרי תורה, וכל כך גדולה המיית הריקוד וכלי הזמר – עד שנתמלא בית הכנסת מן האומות… רובם ככולם אין פוצה פה, כי כל זה בעיניהם כחוכא ואטלולא, והם עצמם מוסיפים על הנשמע, כדי להתל אחר כך ביהודים…

“וכשנשמע קול תקיעת שופר, קפץ אחד מהם והכריז: זהו השופר הגדול, שעליו נאמר: “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול” — — — ובעיני ראיתי כשהעם הזה מסוערים, והם שולחים רסן לשונם נגד המאמינים ומכנים אותם בשם “כופרים”… והעיקר שמטה ידי ואין לי יכולת לדבר. הרבה פעמים עמדו להכריז חרם על כל אלה שאינם מאמינים…”.

ובמקום אחד הוא מספר:

“הלכתי לישיבה בבית… והיו אנשי הישיבה מוסרים דברי נתן על גלוי הקץ שה”זוהר" אומר: “בשנת היובל הזאת”. ועל זה דרש הדרשן “כמגדל דוד צוארך” – זהו שבתי צבי, משיח בן דוד, הבונה בית המקדש, ויהיה בנוי בשנת ת"ל.

באותו זמן גברה שם התנועה המשיחית ע"י השמועות המתמיהות, שהפיצו בעלי ההזיה הנוצרים שאף הם חלמו חלום ממשלת המלכות החמישית.

“והנה פעם הפיצו שמועה כי בשטושלנד ראו בעיניהם אניה משוטטת בלב ים, וחבליה ומפרשיה – משי טהור, והמלחים מדברים בלשון הקודש, ובראש האניה מתנוסס דגל, ועליו כתובים שמות שנים עשר שבטי ישראל”…

ועוד הוא מספר שם, כי המאמינים היו מתערבים עם אנשים שאינם מאמינים (כדרך האנגלים) בכסף קנס מאה נגד עשרה, כי במשך שנתים ימים יעלה שבתי צבי על כס המלוכה בירושלים. וכל זה היה כתוב וחתום, וחתימת ידם מאושרת על ידי השלטון.

ובקהלת ישראל הקטנה שבאויניון שהיתה אז תחת שלטון האפיפיור, התכוננו כמעט כל אנשי הקהלה לעזוב את מקום מגוריהם, ובאביב תכ"ו יעלו לירושלים לחסות בצל ממשלת המשיח.

וכעד, שהיה באותו מעמד הוא מוסר כי בבית הכנסת התקינו לברכו, כמו שהיו רגילים לברך את אחד המלכים בשעתם: “הנותן תשועה למלכים… הכורת ברית לדוד עבדו, הוא יברך לאמר… את אדוננו מלכנו, הרב הקדוש, צדיק ונושע, הוא שבתי צבי, אלהי יעקב, יר”ה, ותנשא מלכותו, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, יראו עינינו וישמח לבנו בבנין בית מקדשנו, וכן יהי רצון ונאמר אמן"…

מכל הרבנים שבאותו דור היה הוא הוא האחד, שהרים קולו בכוח רגש האמת שהיה בלבו, והתרה ברבנים להיות זהירים שלא ילכדו בפח הרמאות של שבתי צבי.

אלפי יהודים התנכרו לעמם והמירו את דתם, דבר שלא נפל בישראל בכל ימי היותו לעם, חזיון מעציב זה הוא יחיד במינו בדברי ימי עמנו, והוא היה עד לכך, ולא יכול לעבור בשתיקה.

האמונה התמימה במשיחיותו של שבתי צבי הקיפה אז את רוב קהלות ישראל והגיעה לממדים כאלה שעוררו סכנות מדיניות ורוחניות, ודבריו של ששפורטש לא מצאו אזנים קשובות, ולא עוד אלא שהומטרו עליו חרפות וגדופים גסים ולפעמים השמיעו גם איומים לחייו. והוא לא שם לב לאלה, והמשיך במלחמתו החשאית בזרם השולט, שבו נסחפים רבים מכל שכבות העם. והיו כאלה שהם הודיעו בגלוי, שמנוי וגמור אתם לקבל עליהם את מרותו של שבתי צבי, ואת כל אשר יצטוו על ידי נביאיו יקיימו באימה וביראה.

ולאחר שנתפשטה הבשורה, כי באיזמיר אחוזה כל הקהילה מקטן ועד גדול התפעלות משיחית, ושבתי צבי מהולל כמשיח אמתי שהטיל את מרותו גם על מתנגדיו, נשתתקו גם ששפורטש וקומץ אנשים הכרוכים אחריו. באגרת שנתקבלה אז מתורכיה בתוך יתר הדברים מסופר, כי שבתי צבי הכריז על עצמו בבית הכנסת בפני קהל ועדה, שהוא משיח לבית מלכות דוד. ושם נאמר: כי משיח בן יוסף שנועד לבוא לפניו לפי המסורת, כבר עשה מעשה הגאולה בדמותו של יהודי פולני שנהרג על קדוש השם בשעת הטבח באוקראינה. דבר זה חיזק את העם באמונתו, כי שבתי צבי איננו משיח בן יוסף המיועד למות בקרבות, אלא משיח בן דוד, המיועד להביא את הגאולה האחרונה.

כששאלו הנוצרים – לשמחה מה זה עושה? היו היהודים עונים להם בגאוה: “מלכנו, משיחנו בא”! “ובראותי כל זה – הוסיף ששפורטש – “הוספתי בכיה על הבכיה הקודמת. ואם הדברים ראויים לשחוק והתול, עם כל זה לא חדלתי לבכות בכיה קבועה על קלות האמונה החדשה הזאת לבלתי השקיף אל האמת לא לכבוד נביאי הצדק ולא לדברי קבלתנו…” והוא מוכרח היה להסתיר את רעיונותיו והחריש, או להפטר מה”מאמינים“, הפוגעים בו, על ידי תשובות המשתמעות לשני פנים”.

במקומות אחדים לבשו ההתנגשויות בין ה“מאמינים” וה“כופרים” צורות חריפות ביותר, ויד ה“כופרים” המועטים היתה על התחתונה. המצודה החזקה ביותר של מאמיני ש. צ. היתה העיר ליבורנה, שבה עברו רוב המשולחים הבאים לבקש נדבות לעניי ארץ ישראל, ואלה ידעו לספר נסים ונפלאות על כל הנעשה בארצות המזרח. וגם שמה הגיעו מכתביו וזהרותיו של ר' יעקב ששפרוטש, אבל נראה שהשפעתו לא היתה רבה, ובמקומות אחדים לא היתה נכרת כלל.

הוא התאמץ להורות את העם דעת ותבונה ולהוכיח להם, כי כל התנועה המשיחית עלולה לגרור אחריה סכנות מדיניות ורוחניות, אולם דבריו לא מצאו אזן קשבת. מכתבים רבים נשלחו על ידו לתפוצות הגולה, אבל גם משם קבל לרוב תשובות של התנגדות לדבריו, או התחמקות מתשובה ברורה. בכל זאת המשיך בעמדתו והוסיף לערוך מכתבים לרבני ישראל במזרח ובמערב ועורר אותם לצאת למלחמה על התנועה המסוכנת הזאת, וכל מאמציו התנפצו בעקשנות של העם שהתרגש לכל ידיעה שבאה מצד “נביאי” המשיח…

במקום אחד הוא מביא בספרו את הדברים האלה: "פעם נשאל שבתי צבי – מה יעשה לאיש הכופר במשיחיותו? ותשובתו היתה (יש אומרים תשובת מזכירו) קצרה: “להתיר את דמו, וההורג אותו בשבת, קונה לו חיי עולם הבא”…

הרשימה דלהלן היא גם כן מתוך ספרו “ציצת נופל צבי”, והיא נערכה, כנראה, אחרי המרתו של שבתי צבי…

… "ואני בעיני ראיתי כי מאשרי העם הזה מתעים ושולחים רסן לשונם נגד הבלתי מאמינים ומכנים אותם בשם “כופרים בעיקר”. באופן שלא היתה לי היכולת לדבר. מעטים הם הנגררים אחרי, ונער יכתבם, וגם אלה אינם מדברים בקול רם אלא בחשאי. וההמון, גברה ידם על מנהיגיהם, והם הפצירו בי לדרוש ברבים על ענין זה. ולא רציתי לדבר בגנותם של משיחם ונביאם, אבל אמרתי להם, אם כל זה שאתם משמיעים – אמת, הרי משיחכם קרוב אצלכם… ובאותו זמן באו מכתבים מאיזמיר, שיותר ממאתים נביאים ונביאות, נשים ותינוקות עמדו שם, וכולם פה אחד מתנבאים ברוחו ובלשונו של נתן העזתי, ששבתי צבי הוא משיח בן דוד, וכל המערער אחריו יאבד חלקו בעולם הבא. ספרו לנו שהגיעו נביאים מוינה, וכי כולם שם מאמינים באמונה שלמה, ובכן כתבתי לוינה אל הרב אשר שם על כל הענינים האלה להזהירם ולהעמידם על אמת הענין. גם לפראג כתבתי ופניתי אל הרב להעמידו על הטעות והכשלון, שלא יתן לאנשי עדתו להגרר אחריהם… ומה מאד גדלה המבוכה שבכל יום ויום באים כתבים, ולא הרי זה כהרי זה, קצתם דורשים לשבח וקצתם לגנאי… ובו ביום כתבתי גם לליוורנה לראש המאמינים אשר שם, שהיה מפיץ לכל עבר ומשמיע להם ישועתו ואמונתו, ולא רציתי לכתוב לו בפרוש את טעותו, עד שיגלה הוא בעצמו אותה, ואני הדל באלפי, בשמעי את האגרת שנקראה בפומבי ( על הפיכת תשעה באב ליום חג) הייתי בוכה בכיה כפולה, ואמרתי בקול רם: קומי וספדי, תורה, כי חוללה תפארתך, נפל נזרך מיום שהחליפוך בניך בתורה חדשה… וראיתי את עצמי כגרגיר יחיד, גרגיר בודד בארץ… לא יאומן כי יסופר, כי אחרי בוא השמועות על ההמרה, היה בעיניהם כשחוק, ולא האמינו ועדיין מחזיקים באולתם…

לאחר זמן נבחר הרב י. ששפורטש למנהיג רוחני בקהילת המבורג לעדת הספרדים, ושם ישב עד מותו (תנ"ה–1698).

בימיו יצא חבורו “תולדות יעקב” – מפתח הפוסקים בתלמוד ירושלמי. את ספרו “ציצת נובל צבי” לא הספיק להוציאו לאור, והוא לא יצא בשלימותו עד היום. רק קיצור ממנו יצא ע“י ד. מולדולה, והוא יצא גם ע”י ר' יעקב עמדין.

 

נפתוליה וספיחיה של השבתאות    🔗

הפולמוס בין יעקב עמדין ויהונתן אייבשיץ    🔗

המעשה הנורא והכשלון המחפיר שמשיח ישראל הפך לבוגד באומה ובאמונתה, לא פקח את עיניהם של אלה, שדבקו בו ונגררו אחריו. הרוחות שנסערו, לא יכלו עוד לשקוט, ושאיפת העם לגאולה קרובה, היתה יותר מדי עזה ועמוקה, ושום מאורע בודד, לו גם מזעזע, לא יכול היה לעקר כל מה שמלא את במשך זמן כה רב. זאת ועוד. הידיעה, שהמשיח בגד בעמו בצורה כה מבישה, היתה רחוקה מהוודאות בעיני חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית. רבים לא האמינו ולא תארו לעצמם, שכל זה קרה באמת, ואחרים השתדלו להשיג את הכוונה הטמירה והעמוקה של המעשה שנעשה באדריאונופול, שלא כל אחד יכול להשיגה… נמצאו כאלה שתארו לעצמם כי את התרבוש חבש שבתי צבי לראשו לא בתורת מוסלמי, אלא בתור שר וגדול תורכי. במקומות אחדים מסרו, כי התרבוש, שהשולטן שם בראשו של ש. צ. היה עטוף מסביב בכתר מושלמי, וש. צ' נתמנה ע“י השולטן לשר צבא גדול. והוא עומד ללכת בראש גדוד לוחמים לפולין לנקום נקמת קדושי פולין, כמו שהובטח לשליחי פולין כשפקדו אותו ב”מגדל עוז", ועיני רבים לא חדלו מלצפות לגאולה הקרובה לבוא.

במחצית המאה הי"ח נתחדשו הזרמים המשיחיים המסתוריים בארצות אירופה המזרחית. קצתם בערי תורכיה, מרכזי הכת השבתאית, וקצתם בערי פולין השונות ובמקומות הסמוכים להן. וכדאי איפוא לעמוד על הפולמוס וההתנצחות שפרצו בין שני חכמי ישראל, מגדולי התורה בדורותם על נושא זה: ר' יהונתן אייבשיץ ור' יעקב עמדין.

והערות אחדות על כל אחד מבעלי המחלוקת:

ר' יהונתן אייבשיץ (1690–1764) נולד בקראקו למשפחת מקובלים פולנית. מצעירותו ניחן בשכל חריף ובזכרון נפלא. היה בקי בתלמוד על כל שביליו המסובכים, ולפי רוח הזמן היה שוקד גם על ספרות הקבלה. מטיף נודע ומחבר ספרי הלכה (“כרתי ופלתי”, “אורים ותומים”) וספר דרשות “יערות דבש”. בשנת ה־21 לימי חייו, היה כבר תופש מקום בראש ישיבת פראג, ומחנה גדול של תלמידים, האוהבים את חדודי השכל שלו, שתה בצמא את דבריו. הוא קשר אליו את לב תלמידיו והתהלך אתם כחבר ורע. מספר תלמידיו גדל משנה לשנה (יש אומדים שמספרם הגיע עד עשרים אלף). כבודו הלך וגדל בין תלמידיו, ואלה עמדו כחומה בצורה להגן על כבוד רבם, כשהוטל עליו חרם מטעם הקנאים. הוא היה מעורה בחיים החברתיים ונושא בעול הצבור. היה בקשר ידידות עם שרי ממשלה, הגמונים וכמרים, והיה רגיל להתוכח אתם בעניני אמונה ומשתדל לפשט את העקמומיות שבלבם ולמעט ע"י זה את השנאה לעמו.

שמו יצא לתהלה לא רק כאחד מגאוני הדור, אלא גם כמקובל ואיש מופת, ורבים היו פונים אליו בבקשת עזרה לכל מחלה ונגע, ור' יהונתן לא חשך עצמו מלתת קמיעות וסגולות, דבר שהיה לו אח"כ למכשול וגרם לו צרות ויסורין עד אין קץ.

בשנת 1742 הוזמן ר' יהונתן אייבשיץ לשמש ברבנות במיץ שבצרפת, ובשנת 1750 נתקבל לרבנות בברית שלוש הקהילות: אלטונה, המבורג וונדסבק (אה"ו). הוא היה נוטה גם לקבלה מעשית, והיה מאמין בסגולת הקמיעות לרפאות חולים.

בין חוקרי ישראל ישנם חלוקי דעות בדבר אישיותו וערכו של יהונתן אייבשיץ, הללו מזכים והללו מחייבים. אולם אצל רוב גדול של חכמי ישראל, נחשב ר' יהונתן לאחד מגדולי ישראל בדורותיו, וכל דברי השמצה וגדוף שהוטלו עליו, לא פגעו בו ולא גרעו מטהרתו וישרתו כמלא נימה…

ר' יעקב בר' צבי עמדין (1697–1776) מכונה יעב"ץ (ראשי תיבות: יעקב בר צבי) עמדין על שם עיר כהונתו, שבה שמש כרב, נולד באלטונה לאביו צבי, “חתם צבי”, מחשובי חכמי אשכנז. ב־ 1728 נתמנה לרב בעיר עמדין, וכעבור ארבע שנים התפטר. כנראה, שלפי אפיו לא רצה להיות תלוי בדעת אחרים. הוא היה בעל מזג סוער וקנאי, והוא העיד על עצמו “קנאי בן קנאי”. ר' יעקב עמדין ראה בשבתאות, שחדרה אז לכמה ארצות, סכנה המאיימת על קיום היהדות, וברדיפתו אחרי השבתאות ראה לפעמים צל הרים כהרים, ולפעמים הפריז בחשדותיו ולא נתן מעצור לרוחו. וכדאי להוסיף כי גם לדעת מתנגדיו היה ר' יעקב עמדין איש אמת, שכל כוונותיו לשם שמים, ואף חסידיו של ר' יהונתן מכירים ומודים בגדולתו ובישרותו של יריבם.

כארבעים ספר וחוברות חבר ר' יעקב עמדין, וחשיבות רבה לספרו “מגילת ספר” מעין אוטוביוגרפיה, בה תיאר את תולדות חייו ואת מלחמתו בשבתאות, שהטביעה את חותמה על דורו.

הוא מן הראשונים שעורר ספקות בדבר ספר הזוהר אם נכון הדבר, שנכתב ע"י ר' שמעון בר יוחאי (התנא). מלבד “מגילת ספר” הוציא את הספר “תורת הקנאות”, “עדות ביעקב” ועוד.

באותם הימים, כשהרב יהונתן אייבשיץ תפס את כס הרבנות באלטונה, התהלכה מגפה בקהלת ישראל שהפילה חללים רבים, ומצב של דכאון ודאבון לב השתרר בין התושבים, ביחוד אצל נשים יולדות. באותה שנה מתו הרבה צעירות בשעת לידתן, וכל אשה שמלאה ימיה ללדת, היתה אחוזה אימת מות וחרדה.

ובימים ההם היו היהודים ברובם מיחסים לרבניהם כוח והשפעה מיוחדים, עד לידי שידוד מערכות הטבע. ואף לר' יהונתן יצא שם כאחד מ“בעלי מופת”, שיש לאל ידו לעצור בעד המגפה ולהביא מרגוע לכל אשה הרה. ובימים הראשונים לבואו, לאלטונה החלו בנות ישראל לפנות אליו בבקשות לעזור להן, והרב, בחפצו לבוא לעזרתן, לא נמנע מלתת קמיעות לאלה שפנו אליו. ככה גם נהג גם בשבתו במנהיים ובפרנקפורט דמיין. והנה נפוצה פתאום שמועה שבאחד הקמיעות נמצא נוסח חשוד באמונת השבתאות. נפתח קמיע אחד ועל פי הנוסח שהיה כתוב בחלופי האותיות (א“ת ב”ש) מצאו רמזים ברורים לשבתי צבי שהוא “משיח אלהים”. ואעפ“י שלא היתה ודאות ברורה שפשר הנוסח נכון, ושהוא נמסר בנוסחו זה ע”י ר' יהונתן, נחפז הרב עמדין להכריז על כתב הקמיע שהוא כולו ברוח הנוטים והמאמינים בשבתי צבי. גם לבו של הרב עמדין נקפו לראשונה, וכאלו הסס להתחיל במלחמה עם הרב יהונתן אייבשיץ, שנודע לתהילה, ושהעמיד אלפי תלמידים, ורבים מהם תופסים משרות גבוהות, וכולם כרוכים אחרי רבם ונכונים להיות שומרי ראשו. ובכל זאת, מכיון שהתחיל בדבר, אי אפשר היה לו להפסיק, והוא המשיך בקטרוגו, והלעז נתפרסם חיש קל, מאין כל יכולת להשתיקו. והוא הכריז בפומבי שכותב הקמיע הוא שבתאי.

אייבשיץ מצדו הודיע בפני קהל ועדה מתוך התמרמרות עזה, שאין לו שום שייכות לקמיע הנ"ל, ולא עוד, אלא שהוא עצמו הכריז קודם לכן נדוי על השבתאים ועל כותב הקמיע אם יש בנוסח רמז כל שהוא לשבתאות. ובצבור – מבוכה רבה, מבלי דעת אם להגיב…

והמחלוקת בקהילה היתה עזה כל כך, עד שעמדין חשש לחייו, והוא עקר דירתו מאלטונה לאמשטרדם… מתוך כעס והתמרמרות על אשר רודפים אותו, המשיך הרב עמדין את מלחמתו נגד הרב אייבשיץ ביתר עז. פרסם כמה וכמה קוטנרסים ואגרות רבות, שבהם הוא קורא למלחמה על השבתאות ומוסיף להוכיח את אשמת הרב אייבשיץ. (בספרו “תורת הקנאות” הוא נותן פרטים רבים לתולדות תנועה השבתאית ונפתוליה), ע“י כרוזיו הנלהבים הצליח למשוך לצדו כמה רבנים וראשי קהילות, ועל דעתם הכריזו חרם על הרב י. אייבשיץ. ואז התלקחה המלחמה ביתר עז. לאט לאט נמשכו כמה רבנים וראשי הקהילות למחלוקת זו, בתוכם גם רבני פולין, חברי “ועד ד' הארצות”. רובם דנו את אייבשיץ לזכות ואת עמדין לחובה. גם הרב אייבשיץ פרסם אח”כ ספר “לוחות העדות” ובו באו דעות והוכחות מצדו. אולם הסנגוריה הזאת לא זו בלבד שלא הצליחה לשכך את חמתו של הרב עמדין אלא עוד עוררה אותו לפרסם כתבי קטרוג נוספים… והדברים הגיעו לידי כך, ששני הצדדים הגישו את עצומותיהם לפני מלך דניה, פרידריך החמישי, המושל באלטונה…

כדאי, איפוא להביא כאן קטעים אחדים מתוך הדרשות, שכל אחד מנציגי שתי הסיעות נשא בשעתו לפני קהל שומעיו.

ביום ה‘, ט’ בשבט, תקי"א נשא ר' יעקב עמדין את דבריו בבית הכנסת שלו לפני קריאת התורה:

“שמעו נא רבותי! בתורה כתוב “והייתם נקיים מה' ומישראל” (במדבר, ל"ב, 22)… הנה נא, ידוע לכם עניין הקמיע, כי נשאלתי עליו מיחידים ומהצבור להגיד להם את דעתי. ואני בתום לבבי השיבותי לשואלי דבר, כי בודאי שנוסח הקמיע הוא ברוח השבתאות, על דבר זה קמו עלי ריקים ופוחזים להרגני… ובכן, אני חייב לנקות את עצמי בפומבי מחשד שנאת חנם… אין לי עסק עם מהרי”א, לא איש ריב אנכי עמו, רק עם בעל הקמיע. ואני אומר ומקיים ומאשר את הדבר, שהקמיע שהראוני ושאלוני עליו – מעשה ידי מין ואפיקורס, יהיה מי שיהיה – אבל לא אוכל להגיד שהרי“א הוא האיש שכתב, אך מאחר שיצא הקול, כי מידו בא הקמיע – תחת ידו המכשלה. ובכן, הוא חייב לטהר את עצמו, להודיע צדקתו ברבים ולהציל עצמו וזולתו מחשד נקי חנם”…

דברי הכרוז הזה במלואו בא לפני הפרנסים באותו סגנון, שממנו נראה, כי בלבו של ר' י. עמדין להכריז חרם ונדוי על ר' י. אייבשיץ. ועל זה עלה חרון אף הפרנסים וראשי הקהלה עד להשחית על הרב עמדין המתערב בענינים, אשר לא לו המשפט לחוות דעתו עליהם.

חסידיו של ר' י. אייבשיץ, וביחוד תלמידיו המרובים התעברו מאד על ר' י. עמדין, וכך גדלה אמונתם ודבקותם ברבם, עד כי אחדים מהם הודיעו בגלוי והשמיעו קולם ברחובות, אם רבנו יוציא מפיו שהוא מאמין בש. צ. – נלך כולנו בעקבותיו. ומבלי להזמין את ר' י. עמדין לדין, לשמוע את טענותיו, גזרו הפרנסים, לבל יוסיף הקהל לבוא לבית הכנסת שהוכן על יד ביתו של י. עמדין, והעובר על כך יהיה מוחרם ומנודה. רבים מאד לא יכלו להשלים עם זה, כי הגדול בתורה, הנחשב ל“יחיד בדורו” יהיה בין המאמינים בהזיותיו של שבתי צבי. ועל כן חשבו את השמועה בדבר “הקמיע הידוע” לעלילה נתעבה, ללעז נבזה, שהוציא עליו הקנאי הרב י. עמדין. ודעת הקהל ברובה על צדו של הרב י. אייבשיץ.

וביום כ“ו שבט, תקי”א, הקהיל הרב י. אייבשיץ את בני עדתו לבית הכנסת הגדול ונשא את דברו לפניהם, ובתוך הדרשה הארוכה נשבע לפני ארון הקודש הפתוח שבועה חמורה:

“הנני מעיד בי את ה' הבוחן לבבות, כי מנוקה אני מעוון זה, ואין בי אף שמץ מכת הש. צ. ימ”ש… ובזה אני מקבל עלי בפניכם, וה' עד, כי חס ושלום ללכת אחרי צבי שבור ולהיות נגרר אחרי כת ואמונה כוזבת זו… ואם ימצא בי שמץ מינות ח“ו לילך אחרי דעת ואמונה הכוזבת של הרשעים הולכי תוהו, כת ש. צ. ימ”ש, תרד אש משמים ולהבת גפרית ותאכל אותי. והריני מחרים כל רשעי הכת הזאת ואת מי שכתב הקמיע והעלה את שמי, אשר אני כתבתי, וגם על הכותב, יהיה מי שיהיה, או אני או אחר בכל חרמות וארורים שבתורה, והריני מחרים כל פה דובר נבלה לפגום בכבודי, שהוא כבוד התורה. ואם כבודי מחול, כבוד התורה ולומדיה וכבוד אבותי מי ימחול?…"

“גלוי דעת” נמרץ כזה במעמד ראשי העדה עשה רושם עמוק על לב השומעים, כי מי יאמין עוד בקלקולו של הרב, הגדול בדורו, הקורא את אלהים “בוחן לבבות” לעד על בור לבבו ואמונת רוחו… (שפ“ר המתרגם את גרץ לעברית מביא בשולי הפרק (חלק 8, פרק י"ג) באחת מהערותיו: “כי בעל הקמיע אשר מינות השבתאות נמצאה בו, הוא דור מטליש, שנשבע בנקיטת ספר תורה בזרוע כי לא הרב י. אייבשיץ ולא שליחו לא מסרו לו את הקמיע הנ”ל”…)

מחלוקת זו, שבין שתי הסיעות, שפרצה בין הרבנות והמסתורין בישראל הוגיעה במדה שוה את שני הצדדים, והיא התפשטה כאש בוערת במחנה ישראל לכל מקומות מושבותיהם באירופה, ממערב אירופה עד מזרחה, מלותירינגיה אשר בצרפת ועד פודוליה ואוקראינה, ומגדות נהר אלבה עד נהר פו בצפון איטליה.

במחלוקת זו התערבו לא רק חכמים ותלמידיהם, אלא גם המוני בית ישראל, והיא פילגה את העם לשתי מחנות, ואין קץ לחלול שם שמים ולחלול כבוד התורה שמחלוקת זו הביאה בשעתה. היא שמשה גם סיבה לירידת כבוד התורה באותו דור.

פרנסי הקהילה בכעסם על ר' י. עמדין, אסרו על כל איש לבוא להתפלל בבית מדרשו, ואף הטילו עליו חרם. והיחס החמיר מאד, והרב עמדין נאלץ היה לעזב את מקום מגוריו תוך זמן קצוב…

הכרעת “ועד ד' ארצות”

(לטובת ר' י. אייבשיץ ונגד ר. י. עמדין)

“קול תרועת שברים שמענו, הולך וסוער כהמון גלים… אין חוששים לכבודם של ראשונים ושלחו חצים שנונים. וזדון לבשו ולפגום בכבוד אותו צדיק וחסיד ועניו, הגאון מאור הגולה מורנו ורבנו ר' יהונתן נר”ו (נטריה רחמנא ופרקיה – ישמרהו השם ויצילהו) וזה שלוש שנים שננו לשונם ומטילים בו דופי, כאלו היה חו“ש מכת המאמינים בשבתי צבי יש”ו, ועושין תמורה בקודש בחלוף האותיות (כלומר: פרוש לא נכון של הקמיעות), והשנאה מקלקלת את השורה, להטות בינת נבונים… ועד עתה היינו כמחריש… וכאשר ראינו כל הנדפס, שכולו הבל ורעות רוח, ואיש אשר לו אורים באור ה' יבחין תיכף כי אין בו ממש… ונגעו גם בכבודו, בגאון, מופת הדור במדינתו פולין יצ"ו (ישמרם צורם וגואלם)… שומו שמים על זאת, מי ראה, מי שמע כזאת? הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו וראוי שתשרה עליו שכינה, כעל יונתן, וברוחו פי שנים החכמה והתבונה, ויראתו קודמת לחכמתו… והעמיד תלמידים יותר מעשרים אלף, מלאכי גאוני דורנו היושבים כסאות למשפט בכל מדינה ומדינה. חף הוא מפשע, ורבו ועצמו מספר הקהילות שהצדיקו את הצדיק…

ואת אשר בידינו להצדיק… אנחנו מצווים ועושים לקנאת ה' צבאות… והניירות הללו (כתבי מתנגדי ר' יהונתן ובפרט כתבי יעב"ץ) אנו מדליקים על הקוצים, ובהתועדתנו פה בק“ק יארוסלאוו קיימנו מצוה “בל יראה ובה ימצא” ספרי פסולים הנ”ל וגזרנו שבכל מקום ומקום, דבר מלכו של עולם ודתו מגיע, אשר המצא תמצא ספרי פסולים אלה – על כולם חלה החובה, חובת הבעור, ואין בעור אלא שרפה. ופה נשרפו ברחוב העיר לעיני כל העדה הקדושה, וממנו יראו וכן יעשו בכל גבולי ישראל בכל החומרות, שמתות ונדויים ואלות הכתובים בתורה ובמשנה־תורה, לבל יתנו שום קול דופי נגד הגאון המפורסם בדורו מו“ר יהונתן הנ”ל, ובזה שלום על ישראל.

כה דברי רוזני, נגידי רבנים מפורסמים ומנהיגי ד' ארצות יצ“ו בצרוף כבוד התורה, הרב, אביר הרועים, פרנס חדש יצ”ו, ובראשם הגאונים המפורסמים, המאורות הגדולים, הרבנים דד“א יצ”ו, אשר נמנים יחד בועד הגדול שאנחנו מתועדים בק“ק יארוסלאוו”…

היום יום ב' בחשון תקי“ד (1753) בועד קדוש ד' ארצות יצ”ו…

מדינת ליטה, שעמדה מעבר לברית “ד' הארצות”, אף היא הקדימה וג"כ יצאה בחרם על מתנגדי אייבשיץ:

חרם מטעם מדינת ליטא

"שמועה שמענו ותרגז בטננו… אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. צר לנו עליך יהונתן. נעמת לנו מאד, נפלאה חכמתך לנו. היום רבו העבדים המתפרצים, איש מפני אדוניו, מטילים מום בקדשים. לכן קמנו ונתעודד לסכר פי דוברי שקר. ולא תהא זאת למכשול ולפוקה, ולשומע ינעם ויחשב לו לצדקה.

אנחנו מחרימים, גוזרים ומנדים, מקללים ומאררים את מי שימלא את לבו לפצות פה במדינתנו (מדינת ליטה) נגד מורנו ורבנו, הגאון ר' יהונתן נר“ו. ומי אשר יעיז לדבר סרה חלילה, להוציא לעז… הן ע”י כתב והן ע"י דבור, בו נדוי בו שמתא בכל חמרי חרמות, והשומע ישכון בטח ושאנן כזית רענן.

כה דברי הרבנים המאורות הגדולים וגם הרוזנים, ראשי קציני נגידי מדינת ליטה יצ"ו.

יום ג‘, ה’ כסלו, תקי“ב, פה ק”ק מי ריצ“ו”.

 

דונמה: כת יהודית מוסלמית    🔗

נדודיהם של ה“נביאים” השבתאיים מפולין לתורכיה ולאיטליה ומהתם להכא, הכשירו את הקרקע להפצת האמונה בשבתי צבי, בתעודתו, במותו ובקומו לתחיה; ואף הבערות ששררה בקרב המוני היהודים, שמשה משען רב לאותה אמונה. לזה יש להוסיף כוח השפעתו הרבה של המרכז החדש שנוצר אז בסלוניקי בידי אשתו האחרונה של שבתי צבי ואחיה יעקב, ששנה את שמו לעקב צבי. היא הגיעה לסלוניקי שנים אחדות אחרי מות בעלה ויסדה שם את ה“אמונה החדשה”. יעקב צבי הוכרז אז למשיח, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יחד. בסלוניקי, מקום מושב המשפחה הקדושה של הגואל המנוח, נמנו ה“מאמינים” לאלפים, וגם בערים אחרות היו להם בעלי ברית מרובים. רובם ספרדים, כמו שנראה מהתפלות והתקנות שלהם, שנתחברו בלשון ההישפניולית. בתקופת שבתי צבי כנו את עצמם בעלי הכת בשם “מאמינים” ואת יתר היהודים בשם “כופרים”. ובפי המושלמים היו אנשי הכת מכונים דונמה¹³, שפירושו: מודחים, (או משומדים בשפת הדבור שלנו). כנוי זה היה מעליב לא פחות מהכנוי “מרנים” בספרד לגבי היהודים שקבלו את הנצרות למראית עין, אלא שהללו קיימו את היהדות הלאומית בסתר, בעוד שבפולחן החשאי של הכת “דונמה” נשאר רק גרעין של יהדות כתתית משובשת.

מה היתה מהותה הדוגמתית של כת זו – קשה לקבוע, מאחר שנשארו לנו רק דברי עדותם של מתנגדיהם המציינים את עיקרי הדת החדשה בגלוי עריות, מעשי סדום ותבל (ברוח הכתוב: “ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה, תבל הוא”) (ויקרא, י"ח, 23). אין פלא איפוא, שמיד התחילו ממטירים עליהם מכל העברים חרמות ושמתות, שלא הביאו, בכל זאת, כל פרי. ה“מאמינים” המשיכו ללכת בדרכו של שבתי צבי, ואף הם המירו את דתם בדת האיסלם, ולפי מקורות שונים המירו בשנת 1687 למעלה מ־400 את דתם באיסלם¹⁴, ומסורת עם מספרת שיעקב צבי עלה יחד עם חבורה של מקורביו למכה, העיר הקדושה למושלימים. מאמיניו יחסו לעליה זו ערך סמלי נעלה. בשובו ממכה חלה בדרך ומת (1696).

וככה הם מנסחים את עיקרי אמונתם:

א. להאמין בבורא יחיד.

ב. להאמין במשיחו, גואל האמת, המלך שבתי צבי מבית המלך דוד.

ג. לא להשבע לשקר בשם האלהים ומשיחו.

ד. ללכת מקהילה לקהילה ולבשר את סוד המשיח.

ה. ביום ט"ז כסלו להכנס ולהחליף רעיונות על סוד האמונה המשיחית.

ו. שלא להכניס זרים לאישלם שלמראית עין.

ז. לקרא בכל יום מזמורים חשאיים.

ח. לקיים את מנהגי התורכים בהקפדה, כדי להסיר כל חשד, ולקיים את הצום רמדן ובכלל כל מה שהוא למראית עין.

ט. שלא להתחתן עם מושלימים ולא לבוא במגע קרוב עמהם, מפני שהם תועבה ונשותיהם תועבה.

י. למול את הבנים הזכרים.

מלבד כל אלה היו מקובלים עליהם מנהגים אלה:

לחוג שנה שנה ימי זכרון שנקבעו לכבודו של שבתי צבי: יום הלידה, יום ברית מילה, התגלותו כמשיח ועוד…

(לפי שנוסחו ע"י ש. דובנוב בספרו “דברי ימי עולם”, חלק ז').

אחת מתפילותיהם פותחת במלים:

"בשם ה' אלהי ישראל בתפארת ישראל תלת קשרו די מהימנותא דאינין חד אילאה (הכונה שלושה הפרצופים שהם אחד)…

לכל מאמין היו שני שמות, אחד מהם (העברי) לחיי עולם הבא. ר' יעקב עמדין בספרו “תורת הקנאות” רשם את חגיהם ומועדיהם, ואת השם של כל מועד ומועד וזמנו הקבוע; והנה אחדים מהם:

י“ד סיון – מועד צמח, כ”א סיון – נמשח ע“י אליהו, ט' תמוז – התחלת לבוש הנפש, י”ז תמוז – ראשון להארתו, כ“ג תמוז – חג המאורות, כ”ד תמוז – שבת קודש, ג' אב – התחלת עטרת תפארת, ט' אב – חג השמחות, ט“ו אב – יום שנמלך, ט”ז כסלו – פורים, ועוד ועוד…

לפי החקירות החדשות יש להוסיף חגים נוספים שמקורם בחגי ישראל, אלא שהם הכניסו תוכן אחר וזר: א' תשרי – יום שבו שמע ש. צ. ראשונה על תעודתו בחיים, י' תשרי – (יום הכפורים) או יום מותו, י“ד ניסן – זכר לבואו של ש. צ. ל”מגדל־עוז“, ט”ו ניסן (פסח) יום החלפת בית המאסר וכו'.

העולם לא נברא אלא בשביל ה“מאמינים” בני הכת, והמושלמים לא נבראו אלא כדי להגן על המאמינים, כמו שהקליפה מגינה על הביצה. והמאמין צריך להזהר, שלא להתחתן לא רק עם הקליפה, אלא גם לא עם יהודים, כל עוד היהודים לא הודו במשיחיותו של שבתי צבי. וזה הכלל: להיות מושלמי כלפי חוץ ו“מאמין” כלפי פנים. מאמין שגילה לזרים את סוד התורה החשאית – אחת דינו להמית.

כל בעלי הכת מחוייבים לציית לממשלה התורכית ולכבד כלפי חוץ את האיסלם, הקוראן ואת הכהונה המושלימית, אבל בריבות בין בעלי הכת, אסור לפנות לערכאות תורכיות, אלא להתנהג על פי דת משה, ולשם זה נקבע בית דין מיוחד. לכל אחד מבעלי הכת שני שמות: אחד בחיי יום־יום ואחד בגן עדן ובתפילה שבחשאי.

אסור למאמין באסור חמור לשתות משקאות חריפים.

המרכז של הדונמה שמש מעין מקור השפעה, שממנו שאבו כוחם ה“נביאים” השונים שצצו פעם בפעם וכל אותם המשיחים הגלויים והנסתרים שהיו משוטטים ביחוד במדינת פולין. הקהילות היהודיות היו נתונות פעם תחת השפעת הדונמה בסלוניקי ופעם תחת השגחתו או נדוייו של “ועד ד' הארצות” היהודי בירוסלאוו ובלובלין.

בכוח התסיסה שהניחה אחריה התנועה השבתאית בקרן זוית אפלה של היהדות, נתקימה הכת הזאת כמאתים שנה. במחצית המאה הי"ט נמנו בערים שונות בתורכיה כעשרים אלף חברי הדונמה, רובם בסלוניקי. הם התגוררו ברחובות מיוחדים, והיו מתכנסים בבתים פרטיים לתפילה, ויחד עם זה היו מבקרים גם במסגדים המושלמיים וצמים בימי הרמדן, והיו כאלה שהיו עולים למכה, את הקשרים עם היהדות המסרתית נתקו לגמרי, ואף את יום השבת לא שמרו…

ידוע שעד היום הזה ישנם בתורכיה שרידי הכת הזאת העושים מעשיהם בסתר.

 

חיים מלאך ויהודה חסיד    🔗

(סוף המאה הי“ז וראשית המאה הי”ח)

צמיחת השבתאות והתפתחותה תפסה מקום חשוב שאין כדוגמתה בתולדות ישראל בדורות האחרונים. תורת הקבלה הגיעה להתפתחותה על פי עיקריה עד קצה האחרון: התנגדות גמורה ומשטמה לתורת התלמוד וכעין מבוא ופתיחה לתורת רבוי האלהות על פי התגלותה בפרצופים שונים… בין אלה היו אברהם קונקי, שלפי דעת אחדים היה הגרוע שבין צירי השבתאים, ובעיני “מקובלים” רבים – הקדוש ביותר. הוא שמש כשד“ר מחברון עיה”ק לסובב בערי אשכנז ופולין. הוא כתב ספר “תולדות שבתי צבי”, זהו ממין הספרים המספרים נפלאות ומעשי נסים, וממנו יש ללמוד איך בראשית יצירת דת חדשה – דמיון ומעשים משמשים בערבוביה, והשקר מתעטף בקדושת מעט האמת המעורבת בו. כאן נייחד את הדבור על שנים: חיים מלאך ויהודה חסיד.

יהודה חסיד וחיים מלאך, שני אלה, הזדהו במדה ידועה בפעולתם להחיש את ביאת המשיח. אם כי אי אפשר להגיד על יהודה חסיד שהיה “שבתאי” במלוא המובן של מונח זה. ר' יעקב עמדין מודיע בספרו “תורת הקנאות”: “קמו ונתעוררו אותה כת של חסידים של ר' יהודה חסיד… שעשו דברים מתמיהים והבטיחו על הגאולה להביא את המשיח בזמן קרוב”. והדברים המתמיהים שבני סיעתו של יהודה חסיד היו מצוינים בהם: ענויי נפש בסגופים וצומות, ולהרבות בתפילה ולדרוש בהתעוררות רבה לתשובה בדברי מוסר ובבכיות כעין זה, שהנזירים הנוצרים היו מתגודדים בחרבותם והיו דשים את בשרם במלקות לזכות בחיי עולם־הבא על ידי המתת הבשר…. מלכות המשיח ממשמשת ובאה ובכוח תשובה, תפילה וצדקה יש בידינו להחיש את בואה. ואשר לחיים מלאך – התמימים שבעם דרשו אותו כפשוטו, וה“כופרים” – באירוניה.

לכאורה, נדמה היה כי אחרי הכשלון המחפיר שהנחילה ההזיה המשיחית בסוף המאה הי"ז, ילמדו לקח ויסתלקו מהמשיח המומר וגם מיורשיו החשודים, ולא היא. עולי רגל מפולין וגליציה הוסיפו בלי הרף לעלות לסלוניקי (מרכזם של השבתאים) ובשובם הביאו אתם אמונה עזה בתחיית המשיח שסבל ומת רק מפני שהדור החוטא לא היה עדיין ראוי לגאולה. לזה יש להוסיף כי התנאים האיומים שבהם נמצאו ישובי היהודים, שהיו מוקפים שונאים ורוצחים, שואפי דמם – גם אלה סיעו לא מעט להגברת ההשפעה המשיחית. נמצאו כאלה שנלוו אל המאמינים בגלוי, ולא מעטים היו שבסתר לבם נמשכו אחרי כל תנועה משיחית למען הקל על המועקה שבלב…

המקורות מעידים שיהודה חסיד היה איש תמים וירא שמים, והוא למד את סודות הקבלה המעשית באיטליה; ועל חיים מלאך – שהיה למדן ומקובל ועם זה איש מלא ערמה ומרמה. ובפעולה אחת הזדהו שניהם – לעורר ולהלהיב את העם ל“תשובה” ולקרב על ידי זה את הגאולה. ור' י. עמדין מספר: “כי באלטונה עמד ר' יהודה חסיד בבתי כנסיות ודרש דברי תוכחה בהתעוררות גדולה ובבכיה רבה ועשה רושם אצל המון העם… הוא גם הלך לעזרת נשים והציא ספר תורה והביא לפניהם — למען עשות רושם… לא עצרו הרבנים כוח למחות בידו, אולם על דבר הוצאת ספר תורה שלא לצורך — הם מחו בתוקף וגזרו עליהם בחרם שלא יעשה כן”…

שניהם הרעישו את לב בני דורם בדרשותיהם, שבהן עוררו את העם לתשובה ומעשים מתמיהים על פי מסתורין של הקבלה, ורבים, נמשכו אחריהם. מאלה קמה כת “החסידים”. (אין כל זהות בין אלה לבין “החסידים” מתלמידי הבעש"ט, שקמו אחר כך, ואין כל יחס וקשר ביניהם).

מסביב ל“חברת החסידים” נתקבצו הרבה יהודים ממפלגות שונות, שעינו את גופם בצומות וסגופים והרבו תפילות ובכיות, כוונות וצרופי שמות ודרשו לפני העם מוסר ותוכחה, ובזה עוררו את לבו לתשובה ומעשים טובים. דברו על הגאולה שתהיה בקרוב וחכו ליום שיעלו לארץ ישראל. היהודים בפולין נהגו בהם כבוד וראו אותם כקדושים וטהורים.

ר' יהודה חסיד, אחד מהשנים, שעמדו בראש החסידים היה מאמין באמונה שלמה, והיה בטוח בלב שלם שבהתעורר העם לתשובה בסגופים ובתפילות יבוא המשיח. הוא עצמו סגף את גופו, טבל יום יום במים קרים, בלילה לא ישן במטה, ושנתו היתה רק כשתי שעות. כל השבוע, חוץ משבת, לא בא בשר וכל הבא מן החי אל פיו, כי אם לחם ושמן. איש הרגש היה שהשמיע לפני העם דברי מוסר שיצאו מלבו, לב מאמין. המון העם, אנשים ונשים כרוכים היו אחריו והתיחסו אליו כמו לאיש אלהי".

משנהו – חיים מלאך – למדן ומקובל שישב שנים רבות בפולין והורה את הקבלה להרבה תלמידים ובתוכם גם רבנים. לאחר שהיה בתורכיה ובא ביחסים קרובים עם שרידי כת השבתאות בסלוניקי, שב לפולין והטיף אמונה בשבתי צבי, כי ישוב בשנת תס"ו, ארבעים שנה אחרי המרתו, ויגאל את ישראל. הרבה יהודים הלכו אחריו והאמינו בדבריו.

כנראה, שבמשך הזמן נשתתק חיים מלאך וחדל לדרוש בעניני האמונה בשבתי צבי. לולא כן, לא היה ר' יהודה חסיד, איש מאמין אדוק וחרד לדבר ה' מתחבר אתו. ר' יהודה חסיד התמים, לא ידע ולא הרגיש כי חיים מלאך והנוהרים אחריו יודעים להסתיר את דעותיהם ואמונותיהם. וכך השתררה ערבוביה בדעות בתוך הכתה המסורתית “חברת החסידים”. מצד אחד ר' יהודה חסיד, מקובל הנוטה לשיטת הקבלה של האר"י, ירא וחרד והתמימים הנוהים אחריו, ומצד שני – חיים מלאך מאמין בשבתי צבי ומצדיק את המרתו.

בשנת ת“ס עלו כאלף וחמש מאות איש ואשה מפולניה ומשאר ארצות הגולה עם ר' יהודה חסיד בראשם לארץ ישראל, ובר”ח חשון, תס“א הגיעו לירושלים. בכסף, שהשיג ר' יהודה חסיד בחו”ל לטובת החסידים, קנה מיד את “חצר הקדש” עם ארבעים הבתים ובית הכנסת הגדול ובית מדרש המלא ספרים, והוא נקרא עד היום “חורבת ר' יהודה חסיד”.

ר' יהודה חסיד מת ביום השלישי לבואו, והחבילה נתפרדה. חיים מלאך נתגלה בצביונו האמתי, באמונתו השבתאית ודרש ברבים על אודותיה. ואחר שלא מצא שם מרגוע מפני רדיפת הרבנים, שב לפולין. כאן מצאו דבריו אזן קשבת. המצב האיום של יהודי פולין בימים ההם הגיע למרום קצו. חייהם ורכושם היו הפקר, פרנסתם באה להם מתוך בזיון ושאט נפש… ובעת צרה ומצוקה אין כל פלא שיהודי פולין האמינו כי רק ע"י נסים ונפלאות תבוא תשועתם המהירה. המציאות מסביב היתה כל כך נוראה, והם חשבו למצוא נוחם ותקוה מעבר למציאות, והאמונה בשבתי צבי נתעוררה שוב, ורבים מהמוני העם נגררו אחריה. ואם בגלוי לא יכלה אמונה זו להתקיים מפני חמת הרבנים וחרמם, התקיימה בחשאי: חברות חשאיות מאמינות בשבתי צבי היו עושות מעשיהן בסתר, וביניהם גם למדנים ומקובלים.

שנת 1706 עברה, והגאולה לא באה, ולא נראו כל סימנים לכך. מתוך מפח נפש עברו אחדים מהם אל השבתאים התורכים, שהיו מושלמים למראית עין, וקצתם שבו למקומות מוצאם. והיו גם כאלה שנלכדו ברשת של מסיתים נוצרים והמירו את דתם. לא כן היה מצבם של סיעת מלאך. היא החזיקה זמן מה מעמד בירושלים, הם התאגדו לאגודת סתר, והיו מתפללים בנוסח מיוחד, והיו רוקדים ושרים מזמורים כשבידיהם צלמו (דמותו) של ש. צ. עשוי עץ. מובן שרבני ירושלים לא יכלו שאת מעשים כאלה ולהחריש, וסוף סוף עלתה בידם להבריח את חיים מלאך מן הארץ. בצאתו מירושלים פנה לסלוניקי ונתקבל על ידי השבתאים שקבלו את האישלם, בעלי הכת “הדונמה”, וכמוהם עשה אף הוא כל מעשי זימה ותבל, והטיף בגלוי לתורת השבתאות. רבני קונסטינופול הכריזו עליו חרם וגרשוהו משם, והוא שב לאירופה ועבר את ערי פודוליה וגליציה המזרחית, זולקובה, בוצ’אץ ועוד, וגם שם המשיך כדרכו להפיץ את תורת ש. צ. כל איש לא הפריע בידו. אחר כך נעלם מעין רואים, ואיש לא ידע לאן נעלם. אומרים כי נתן בכוס עינו, והיה שותה לשכרה ובשכרותו נפל פעם ארצה ומפרקתו נשברה ושם מת…

יעקב פרנק

 

יעקב פראנק וסיעתו: הפרנקיסטים במחצית המאה הי"ח    🔗

חיי הרוח של יהודי פולין היו שטופים במסתורין, ולא נרפאו מן ההזיה החולנית גם אחרי תבוסתה של התנועה המשיחית בימיו האחרונים של שבתי צבי. מדינת פודוליה, שנפגעה מגזרות אוקראינה יותר מכל מדינות פולין היתה זמן מה (1672–1699) מסופחת לתורכיה, ושרידי הקהלות ההרוסות באו במגע ומשא עם חסידי שבתי צבי שבסלוניקי התורכית ועם יתר סניפי הכת. ואף על פי שמנהיגי היהדות הסתלקו זה כבר מן המשיח המומר ומיורשיו החשודים והכריזו עליהם חרם, בכל זאת הוסיפו לעלות לסלוניקי בלי הרף עולי רגל מפודוליה וגליציה. ואלה, בשובם הביתה, הביאו אתם אמונה עזה בתחית המשיח, שסבל ומת מפני שהדור ההוא לא היה ראוי לגאולה.

ההטפה המשיחית נתחדשה פעם בפעם והשפעת הקבלה והצפיה לביאת המשיח התבטאה אצל ההמונים באופן שונה. אחדים ראו את הדרך ל“דחיקת הקץ” בצומות ותעניות ובהתמכרות לקיום המצוות המעשיות בכל חמרותן; ואחרים – דרשו “כולו חייב”, והם התמכרו למעשי זימה ותועבה, חללו את עיקרי טהרת הנשואין ובגדו בנשי בריתם, והיו פרוצים בזנות. ומאלה היה רובם הגדול של אנשי הכת, והם חכו בכליון עינים שיופיע מנהיג להורות להם את הדרך יכלו בה, שיוציאם ממחבואם ויקבצם לאגודה אחת, ויהיה להם לראש.

והנה הופיע האיש שהצליח ללקט מסביבו את התועים והנואשים, והוא הוכרז למנהיג השבתאים האחרונים באירופה.

יעקב בן ליב (יעקב ליבוביץ) (1791–1726) נולד בעיירה קורולובקה, בפודוליה. מילדותו היה שקוע בהזיות מסתוריות ומשיחיות, והיה מואס בלימודים, עד שירד למדרגת “אדם פשוט” כעדות פיו. בבית אביו התחיל לעבוד בחנות כ“משרת”, אח"כ נעשה רוכל, והיה חוזר בעיר ובכפר ומוכר מיני סדקית ותכשיטים. לעתים בא עם סחורתו גם לתורכיה הסמוכה, ושם כנוהו בשם פראנק, כשם שנהגו לקרוא לכל בני אירופה הנוצרית. לרגל מסחרו הגיע גם לאיזמיר ולסלוניקי, שני מרכזים אלה, שבהם היו אנשי הכת נפגשים, ושם בא בדברים עם ראשי הכת. בשובו משם, כאלו באה עליו הרוח, והחל להתנבאות בחוגי השבתאים הנסתרים. את יסודי תורתו דרש ברוח ההתנגדות לתורת הרבנים המקובלת. לעומת המשמעת הקפדנית של התלמוד, העמיד פרנק את קדושת “הזוהר”, שבו מצא רמזים לאנושיותו האלהית של המשיח… ובמקום הסגפנות, שהמקובלים הטיפו לה קודם לכן, התיר פרנק את הרצועה של תאוות הגוף לשם מצוה, מתוך התלהבות דתית…

בכל מקום בואו התלקטו השבתאים מסביבו, והוא דיבר על לבם, עודד את רוחם, ומתוך כך הצליח לקרב אליו המוני עם. הוא היה מופיע תמיד מתוך בטחון בכוחות עצמו. חבש לראשו תרבוש עותומני ונסע במרכבה הרתומה לשלושה צמדי סוסים, ואת שולחנו ערך בכלי כסף וזהב… הוא היה מגיד עתידות להמוני העם שנמשכו אחריו, ובתחבולות רבות משך את לבבם אחריו. לאחרונה הסיתם להאמין שהוא נועד לגאול את ישראל משעבודו. על כמה כתובים במקרא אמר שהם מרמזים עליו, כמו הכתוב: “מה טובו אהליך יעקב”. ברוב כספו קנה את לבבם, והם התחילו להאמין בו לא רק כבמשיח, אלא גם כמעט כבאלהים. ורבים מאנשי שלומו היו מלווים אותו בדרכו יום יום ושרים לפניו שירי תהלה וגם התפללו לו בזו הלשון: “אנת הוא אלהא שבתי צבי, בידך אפקיד רוחי, נפשי ונשמתי”… בעלי כת זו קראו לעצמם “זוהריסטין” או “קבליסטען”, ואמרו שהם עושים הכול לפי הזוהר והקבלה. כל הפרטים האלה מובאים, כמובן, במקורות יהודיים. אולם גם במכתבים פרטיים שנשלחו מאחד לשני (והרי זה “כמסיח לפי תומו”) גם כן חוזרים ונשנים דברים אלה לכל פרטיהם.

פרנק וסיעתו הגיעו ללבוב בלווית המון מלוים, ורבים מאנשי המקום קדמו את פניהם והכי מקומות, ששם היו פרנק ואנשיו משתקעים, ועורכים אורגיות (חינגה לפריצות ולזימה, השתוללות יצרים), ועל אודותם מרבים לספר המקורות היהודים. על קבוצה זו נמנו גם שתי נשים, אחת מהן – אשת איש, והשניה פנויה. לא ארכו הימים לשבתו של פרנק בלבוב, והוא היה נאלץ לעזוב את מקומו ומכאן עבר למקום אחר וגם שם חזרו אותם נשפי זימה כמו בלבוב, וגם משם גורש הוא וחבורתו. בפי העם נקרא הבית שבו התאכסן – “בית אפל”… לאחרונה הגיעו (כ“ו שבט, תקט”ז–1756) ללנצקורון (עיירה קטנה בפודוליה) וזה היה ביום השוק, שם אסף אותם אחד מהחשובים שבכת, בעלה של אותה אשה שהפקירה את עצמה לכל התועבות שנעשו שם בחברותא. היא עמדה באמצע החדר, על ראשה כתר תורה, ומסביב לה רקדו כל “המאמינים” בשטף סערה בהתנפלם עליה פעם בפעם לנשק את זרועותיה ושדיה החשופים…

מי היה הרואה את כל זה?…. מי הציץ דרך חור המנעול או חרך הקיר – נער קטן שנשלח לשם כך, או שמש בית הכנסת, או הרב יחד עם נכבדי העיר – דבר זה נעלם מאתנו וקשה לברר. עובדה היא, שכל המקורות השונים של יהודים ונוצרים חוזרים על ענין זה כמעט על כל הפרטים דלעיל.

הענין מבחינה דתית היה חמור מאד בעיני רב העיר; כשהוא לעצמו קשה היה לו להוציא משפט, והוא פנה לרב המדינה בבקשה לבוא למקום המעשה ולחקור את כל הפרטים במקום המעשה. ואמנם הרב בא ללנצקורון ויחד עם הרב המקומי גבו את עדותם של עדי ראיה, והתוצאות היו מחפירות וקשות מאד לנאשמים. הפרטיכול נשלח מיד לסטנוב, כי שם עתיד היה להערך המשפט. וביום 27 בינואר (1756) חדרו לאותו בית ואסרו שמונה מהנאספים שהשתתפו בהלולא זו, ביניהם גם את פרנק. אולם אותו שחררו למחרת, באשר היה נתין תורכיה, וחבריו נשלחו לעבודת פרך.

במכתב שנערך לרב עמדין (1754) וגם בספר “מעשה נורא” שנדפס ב־1769 מסופר על גלוי המעשים הנ"ל. פרטיכול מלא של עדי ראיה נערך והוא נשלח לסטנוב, במקום שעתיד היה להתברר המשפט, ומשם יצא פסק הדין.

פרטיכול זה נקרא אח"כ בישיבת ועד המדינה בברודי וגם באספת “ועד ד' ארצות”, שנועד בקונסטנטינוב, ועל יסוד עדות זו הוכרז חרם על הפרנקיסטים.

החרם נשלח לכל קהילות ישראל לתפוצותיהם ובחרם היה כתוב: “שיהיו מופרשים ומובדלים מכל עדת ישראל, נשיהם ובנותיהם זונות, בניהם ובנותיהם ממזרים גמורים”, מלבד זה גזרו הרבנים: “שחלילה לשום אדם ללמוד מפי כתבים שלהם, ובספר הזוהר כמו כן בספרי קורדובירו מותר לקרוא רק בהגיע האדם לגיל שלושים”.

החרם הוכרז כנהוג בבתי הכנסת בתקיעת שופר ובכבוי הנרות, והוא נתפרסם בשם “חרב פיפיות”…

וכאן כדאי להוסיף כי החרם שהוכרז אז, השפיע השפעה עצומה על אנשי הכת, והקהל החל לגרש את אנשי הכת מדירותיהם וחנויותיהם, נשלו אותם מנחלותיהם שבאו לידם בחכירה, וגם ברחובות העיר כשנפגשו אתם לא נתנו להם מנוחה, והבריחום מכל העיירות ללא חנינה. למרום קצו הגיע החרם והטפול בבעור החטא אחרי שנתאשר החרם בברודי בישיבת חברי “ועד ד' ארצות” שנתכנס באלול בעיר קונסטנטינוב, ועל זה נשלח מכתב מיוחד להרב ר' יעקב עמדין ביום כ“ח אלול, תקט”ז.

אחרי הכרזת החרם (סיון תקט"ז – 1756) החליטו ראשי הכת להודיע לבישוף שהם דוחים את “התלמוד”, רואים בו ספר נפסד ואין להם בצד התורה ספר קדוש מלבד “הזוהר”. הבישוף הטיל עליהם לפרסם את עיקרי אמונתם של מתנגדי התלמוד “בעלי הזוהר” וכמו כן צוה להכין וכוח פומבי ביניהם ובין הרבנים.

הרבנים נצטוו מטעם הבישוף לבוא לקמניץ ולברר את השאלות השנויות במחלוקת, וביום 20 ליוני 1757 נתכנסו בקמניץ הפרנסים והרבנים (ממז’ביז, סטנוב, הוסיאטין, לנצקורון) ומבעלי הכת באו כעשרים אשי.

ואלו הן עיקרי אמונת כת הפרקניסטים שהוצעו לוכוח בין היהודים לבין הכת, בכ“ב חשון תקי”ז (17 נובמבר 1756).

1. אנחנו מאמינים בכל מה שצוה ה' שקדמת דיניו להאמין על פי אמירה ולמוד ולעשות מה שצותה התורה.

2. תורת משה ונבואתו ודברי כל הנביאים הראשונים ושאר ספרי הקדמונים כולם סתומים וחתומים ודומים למטרוניתא שפניה מכוסים, והרוצה לעמוד על יפיה, צריך לגלות פניה.

3. הקדמונים פרשו את התורה ונברא ש"ס בלשון הקודש, והוא התלמוד, ויש בתוכו דברי שקר ודברי בדאי ומתנגדים לה' ותורתו.

4. אנחנו מאמינים שיש אל אחד בלי ראשית ובלי תכלית, והוא ברא שמים וארץ וכל אשר בתוכם, הגלויים ושאינם גלויים.

5. אנחנו מאמינים בתלת פרצופים, שוים בלי שום פרוד.

6. אנחנו מאמינים שה' בא לגשמי בגוף כמו שאר בני אדם, לאכול ולישון ושאר דרכי בני אדם, רק בלי שום עון.

7. אנחנו מאמינים שירושלים לא תבנה עוד עד עת קץ.

8. אנחנו אומרים, שבחינם מאמינים בני ישראל בביאת המשיח, ואומרים שיבוא ויגדלם על כל העולם ויתן להם עושר וכבוד, ולא כן הוא.

9. רק ה' בעצמו יתלבש בגוף האדם ובבואו יכופר וינוקה מהעוונות.

לפי נסוחו של פרופ' מ. בלבן, לתולדות התנועה הפרנקי"ת חלק א' 135–136).

הוכוח נמשך למעלה משבוע ימים, אבל המתוכחים הספיקו לנגוע רק בראשי פרקים, ולבסוף החליטו להתכנס שוב בעוד חדשים אחדים. וכשראה הבישוף ששני הצדדים עומדים זה מול זה, ואי אפשר לבוא לידי תוצאות ברורות, החליט על דעת עצמו להחרים את ספרי התלמוד ולשרוף אותם בפומבי, ולמנהיגי הכת ניתן יפוי כוח להשגיח על שריפת התלמוד ולהנקם בדרך זו במתנגדיהם.

פסק הדין יצא מיד לפועל בקמניץ (18 אוקטובר, 1757). הפרנקיסטים התגייסו ואספו את ספרי התלמוד ומסרום לידי שליחו של הבישוף, וזה שם אותם בשק וקשר אותם לזנבו של סוס, וככה סחבו אותם ברחובות העיר. וכשהגיע למקום התבערה, הוציאו את ספרי התלמוד והשליכום לתוך הלהבות.

הרבנים ויתר היהודים שנמצאו באותו מעמד פרצו בבכי בקול רם…

בימים הסמוכים נצברו באותו מקום ערמות ערמות של מסכתות שנאספו בינתים בשאר המקומות, ואף אלה עלו על המוקד.

וקרה מקרה שנחשב בעיני אותו דור לנס מן השמים – הבישוף הזה חלה פתאום במחלה קשה, שמת בה שלושה שבועות אחרי שרפת ספרי התלמוד…

הסעיף השני הוא מסתורי בתוך תוכו במשל שהתורה נמשלה למטרוניתא, שפניה מכוסים, וכל הרוצה לעמוד על יפייה צריך תחילה לגלות פניה. מאמר זה הוצא מן הזהר, ונתוסף עליו נופך של עגבים שריח הזימה נודף הימנה.

מערכת העיקרים האלה לקוחה מתוך הפרטיכול של הוכוח בקמניץ.

ראשי הקהילה נצטוו פעם ופעמים לבוא ולהתיצב ולהשתתף בוכוח, והם התחמקו באמתלאות שונות. והמועד האחרון נקבע ל־20 ביוני 1757, והבישוף ערך “מכתב רועים” אל אצילי הסביבה בדרישה נמרצת להמריץ ולהכריח את הרבנים ופרנסי הקהילות שבאחוזותיהם להופיע ביום הוכוח.

ומאימת הכוח השליט ובאין עזרה נשקפת להם ממקום אחר, התיצבו פרנסי המדינה ורבני גליל פודוליה כדי: א) להצדיק את מעשיהם בלנצקורון, את פסק דינם בסטנוב ואת החרם בברודי; ב) לערוך וכוח פומבי עם הפרנקיסטים בענין העיקרים של אמונתם החדשה.

נציגי הקהילה בפודוליה פנו לר' יעקב עמדין, שנחשב בעיניהם לגדול במלמדי סנגוריה ובין מטיבי המגינים על היהדות בדורם. בקשתם היתה שהוא יערוך תשובה על כל השאלות שתעמודנה לדיון ולברור בוכוח זה.

ובאותו זמן שנציגי היהודים לא הופיעו לוכוח, נצבו נציגי הפרנקיסטים פעמים, ביום 31 למרץ וביום 30 ליולי ואחר כך גם ביום ב' לאוגוסט והגישו את יסודות אמונתם ערוכים בשמונה סעיפים (בתרגום לעברית נתקבלו תשעה סעיפים) וביום 27 לאוגוסט ערכו שליחי הכנסיה חקירה ודרישה חד צדדית בענין המעשה בלנצקורון והם באו כמובן, לידי מסקנות שונות לגמרי מאלה של בית הדין היהודי בסטנוב.

הענין לבש צורה רצינית יותר ויותר. היהודים התיחסו תחילה לענין זה בקלות ראש, עתה נוכחו לדעת, כי סערה מתחוללת ובאה על ראש האוכלוסיה היהודית, ואולי גם על ראש היהדות הפולנית כולה, ואין לחזות מראש את התוצאות.

מקום הוכוח היה בית כנסיה קתולי הגדול שבלבוב. ביום 17 ביולי (1757) התחיל הוכוח במעמד של גדולי הכמרים ונציגי השלטון. מצד הנאמנים לתלמוד השתתפו כארבעים איש ובראשם הרב הראשי בלבוב ר' חיים רפופורט. הנחיותיהם של הפרנקיסטים היו מושפעות מהכמרים הקתולים והתאימו לתורת הנצרות. מצב הרבנים היה קשה מאוד. עליהם היה להזהר מאד שלא לפגוע ולא לנגוע בעיקר הקדוש של “אל אדם”, או “אמונת השלוש”, ולפיכך הצטמצמו רק בפרוש המקראות, שהנוצרים נהגו לגלות בהם רמז לישו הנוצרי. ביחוד היתה קשה המלחמה מסביב לעיקר אחד (התלמוד מחייב, לדבריהם, שיש צורך בדם, וכל מי שנאמן לתלמוד, עליו להשיג לצרכיו דם נוצרי), היא “עלילת הדם”, שעמדה אז על הפרק בין היהודים וצורריהם. על פי “השולחן ערוך” יש להשתמש “בסדר של פסח” ביין אדום, והמסיתים טענו שאָדום פרושו אֶדוֺם והכונה ברורה שיש למזוג את היין בדם של נוצרים… כתוספת ראיה לעלילה זו פרשו את ראשי התבות של עשר המכות דצ“ך, עד”ש בעח"ב בנוסח כזה: דם צריכים כולנו על דרך שעשו אבותינו באותו איש (הכונה לישו) חכמים בירושלים…

כדי להוכיח את השטות שבאמצאה זו קרא הרב חיים רפופורט הרצאה מבוססת ומקיפה בלשון רומית, ובה הוכיח ע"י ראיות מן המקרא, התלמוד וספרות הרבנית את השקר שבעלילה זו.

הוכוח נמשך עד 10 בספטמבר (1759) וראש האסיפה הוציא את פסק הדין, כי יד היהודים על התחתונה… אולם “נצחונם” של הפרנקיסטים בשעת הוכוח גרם למפלתם. הכמרים דרשו מהם את נאמנותם לנצרות, והם היו מוכרחים לקיים במעשה את מסירותם לנצרות. בלבוב בלבד התנצרו בשנים 1759–1760 חמש מאות וארבעה עשר איש, בתוכם גם מנהיגים, ויעקב פרנק זכה שהמלך אוגוסט השלישי בעצמו היה הסנדק¹⁵ שלו בשעת טבילתו, והוא שנה אז את שמו ונקרא בפיהם בשם יוסף

אולם גם אחרי התנצרותם היה חשד גדול בלב הכמרים, אם אמנם קבלו הפרנקיסטים את הנצרות בלב שלם… אפשר שהיתה אז גם מלשינות עליהם, ורבים מהם נאסרו ובתוכם גם יעקב פרנק על פי פקודת ראשי הכמרים, והוא ישב במבצר 13 שנה (1760–1772) ועל כל הפרנקיסטים הוטל צל של חשד, כי את כל זה עשו רק כדי לתפוס משרות ממשלתיות…

אחרי שיצא מכלאו עבר פרנק לגרמניה ושם קנה את ארמונו של הנסיך איזנברג באופנבך ונטל לעצמו את השם “בארון פון אופנבך”. גם שם נוצר במשך הזמן מרכז חשאי מסביבו ומסביב לבתו חוה המטרוניתא הקדושה. אחרי מותו (1791) נתרופף הקשר בין בעלי הכת, והנדבות והתרומות נתמעטו ודללו עד שנפסקו לגמרי. חוה השתדלה עוד לחזק את הקשר בין בעלי הכת, אולם היא נסתבכה בחובות ומתה עניה ונרדפת מצד בעלי החובות. צאצאי הפרנקיסטים נתערבבו לגמרי בעדת הפולנים ולא נודעו עקבותיהם.

וכן תמה כת הפרנקיסטים…

 

ועד ארבע ארצות    🔗

ראשיתו של ועד זה, היה בימי המלך סיגיזמונד הראשון (בערך 1520) וקיומו של הועד נמשך למעלה ממאתים שנה ונתבטל לפי פקודת המלך סטניסלב אוגוסטוס ב־1764.

ועד זה היה לא רק מגן היהדות מבפנים ומשגיח על תקון חייה הפנימיים, המוסריים והדתיים, אלא גם מגן על זכויות היהודים כלפי חוץ, והוא היה כעין שתדלן ומתווך בין יהודי פולין לבין הממשלה הפולנית.

“ועד ד' ארצות” היה כעין ממשלה אוטונומית של הקהלה על יסוד תקונים שנתקבלו באספות הרבנים פעמים בשנה באחת מעריהם בימי ה“ירודים” (יומא דשוקא). שם נפגשו רבנים ונציגי הצבור היהודי לתקן תקנות נחוצות לטובת הכלל ולכלכל את עניני היהודים והיהדות.

בראשית הוסדו של הועד היה עיקר תכליתו לצורך הערכת המסים והארנונות של הקהילות לאוצר הממשלה ולצרכי הקהילות. על ידי ועד זה, היו יהודי פולין וליטא לחטיבה בפני עצמה, שיש לה שלטון שלה לפי מנהגי תורתם וחוקי הממשלה. וישיבת הועד היתה מעין סיים או פרלמנט, ודברי הועד היו נשמרים כפקודת השלטון. ומי שלא קיים את החלטת הועד, היה צפוי לעונש וקנס.

כדאי להביא נוסח החרם שנמצא בפנקס קראקא, שהיה מונח בביהכ“נ של הרמ”א. שם נזכר שאסור ליהודי לחכור את המכס של משקאות חריפים ולא שום מכסים אחרים מאת המלך, והעובר על זה – יהיה מוחרם ומנודה משני עולמות ויהא מופרש ומובדל מכל קדושת ישראל, פתו – פת עכו"ם, יינו – יין נסך, ושחיטתו כשחיטת נכרי… וקבורתו תהא קבורת חמור. ושום רב לא יתעסק בקידושין שלו, הן לבניו והן לבנותיו, ושום אדם לא יתחתן אתו ויהא ארור ומקולל בכל האלות והקללות הכתובות בספר התורה ובקללות שקלל אלישע את גחזי נערו, יחולו עד ראשו עד אשר ישוב מדרכו הרעה…

תקנה זו הוציא הועד בט“ו בכסלו שנת שמ”א.

בפולין נתגבשו ארבעה מרכזים אלה: קראקא, לובלין, פוזן ולבוב, שבמשך הזמן שמשו למבצרי היהדות הפולנית, והשפעתם היתה רבה מעבר לתחומי המרכז ועברה על יתר ערי פולין, ששם היתה אוכלוסיה יהודית נכרת, כגון: וילנה, אוסטרה, בריסק, הורודנא ועוד. גם באלה נוסדו ישיבות ובראשן למדנים מפורסמים. על פי רוב נתמנו לראשי הישיבות מאלה, שהיו לפנים תלמידי הישיבות שבקראקא, פוזן, לובלין ולבוב.

הישיבות נתרבו והיו מלאות תלמידים שבאו מקרוב ומרחוק. נתן נטע הנובר מספר: המפורסמות אינן צריכות ראיה, שלא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינות פולין. בכל קהילה וקהילה היו תופסין ישיבות והיו מרבין שכר לראש הישיבה, כדי שיוכל לתפוס ישיבה בלי דאגה ולהיות תורתו אומנותו. ישיבות פולין נתפרסמו במדה כזו, עד שר' מנשה בן ישראל שלח את בנו יוסף, “חריף בתלמוד ובקיא בד' לשונות” ללמוד תורה בישיבת לובלין. והרב בפדואה (ר' שמואל יהודה קצנלנבויגין) שלח את בנו שאול, שנתפרסם אחר כך בשם ר' שאול וואהל, ללמוד בישיבות פולין.

על טיב “הישיבות”, סדר למודן ומהותן אנו מוצאים תאור מפורט שוב בספר “יון מצולה”: כל קהילה וקהילה היו מחזיקים בחורים ומספקים להם ממון, דבר קצוב בכל שבוע כדי שילמדו אצל ראש הישיבה, והיו מחזיקים לכל בחור לפחות שני נערים שילמדו אצלו, גפ“ת (גמרא, פירוש רש"י, תוספות) מן הפה מה שלמד ויהיה רגיל לפלפל, והיו נותנים לנערים אכילה מקופה של צדקה או מן ה”תמחוי“¹⁶. ואם היתה קהילה של חמישים בעלי בתים היו מחזיקים לא פחות משלושים בחורים ונערים – וכולם הולכים אל ראש הישיבה היושב על כסא, ובני הישיבה ניצבים עליו. והיו מפלפלין זה עם זה בהלכה קודם שבא ראש הישיבה, וכשבא ראש הישיבה, כל אחד מקשה לראש הישיבה מה שקשה לו בהלכה והוא מתרץ לכל אחד ואחד. אח”כ אמר ראש הישיבה “חילוק” – הוא מקשה בגמרא או ברש“י או ב”תוספות" שדבריהם סותרים, לכאורה, ומתרץ אותם… עד שהלכה עומדת על בוריה…

עם הוסד המרכז האוטונומי “ועד ד' ארצות” (1580–1764), החלה תקופת הפריחה וההתעצמות של מרכזים אלה. הסתדרות מגובשת כזו אין למצוא דוגמתה בכל קורות ישראל בגולה, והיא עלתה גם על האוטונומיה של ישראל בבבל.

היו תקופות של ועד ג' ארצות ולפעמים של ה' ארצות, ורק אחרי שליטא יצאה מהקהילות הפולניות, ועשתה אגודה לעצמה (1623) הונהג בועד יהודי פולין השם הקבוע “ועד ד' ארצות”.

השלטונות עמדו לרוב לימין הועד, כי הוא היה אחראי לסדור הערכות המסים והארנונות של הקהילות וכן גם לצרכי צבור שונים שהיו חשובים בעיני הממשלה.

לפרנס נבחר תמיד אחד מראשי המדינה ולא אחד הרבנים. בכל ארבע שנים נבחר פרנס חדש ונקבעה מעין רוטציה (חילופין בסדר קבוע). בתקי"ב נבחר בבחירות, הפרנס א. מליסא, והוא בהבחרו הכריז לפני קהל בוחריו: "ה' שמני לנגיד ולרועה ישראל… חנן אותי לעמוד ולשרת לעם ה'…

ב־1676 הוכרז חרם מטעם “ועד ד' ארצות”, זהו החרם הגדול על שבתי צבי וסיעתו, והחרם נשנה ב־1722. בשנת 1751 עסק הועד במחלוקת הגדולה שנתפרסמה בין הרב יעקב עמדין ור' יהונתן אייבשיץ. ישיבות אחדות הוקדשו ליעקב פרנק וכת הפרנקיסטים, אחרי גזרות ת“ח ות”ט דאג הועד לכלכלת היתומים והאלמנות שנשארו בלי תומך ובלי כל סעד.

נתן הנובר נותן תאור יפה בספרו “יון מצולה” על הארגון והפעולות: “הפרנסים מארבע ארצות היו כמו הסנהדרין בלשכת הגזית, והיה להם כוח לשפוט את כל ישראל שבמלכות פולין, לגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם כפי ראות עיניהם, וכל הדבר הקשה יביאו אליהם ושפטו הם. הפרנסים מארבע ארצות היו בוררין להם דיינים מן המדינות להקל מעליהם המשא, והם נקראים “דייני מדינה”. וכל דיני ממונות באו לפני הפרנסים ד' ארבע ארצות יצ”ו (ישמרם צורם וגואלם). ומעולם לא בא דין ישראל, לא לפני דייני העמים ולא לפני שום שר ולא לפני המלך יר"ה; ואלו היה הולך בר ישראל לדון לפני דייני העמים היו מענישים אותו בחרפות גדולות לקיים: “ואויבינו פלילים”…

 

חומר לקריאה    🔗

1. אטיאש – “ספיחי השבתאות” הוצ' מכון בן־צבי, ירושלים תש"כ.

2. אטיאש, ספר “שירות ותשבחות של השבתאים”, תל־אביב, תש"ח.

3. מ. בלבן – לתולדות התנועה הפרנקיסטית, חלק א' הוצ' דביר תרצ"ה.

4. צבי גרץ – “דברי ימי ישראל” כרך 8, על שבתי צבי עמ' 229–270.

על יעקב פרנק עמ' 496–520.

5. ש. דובנוב – “דברי ימי עם עולם” כרך ז‘, על שבתי צבי, עמ’ 28–50.

על יעקב פרנק עמ' 117–127.

6. זכרונות גליקל מהמלין, תרגום אז“ר, תל־אביב, תרפ”ט.

7. י. קסטיין – שבתי צבי, המשיח מאיזמיר, תרגום י.ל. ברוך, ת־א, תרצ"ג.

8. ז. רובשוב – על תלי בית פראנק.

9. ש. א. רוזניס – קורות היהודים בתורכיה, חלק ד', סופיה, תרצ“ד־תרצ”ה.

10. ג. שלום – שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שני חלקים, ת־א, תשי"ז.

11. י. שפירא – “בשבילי הגאולה” לתולדות התנועה המשיחית, שני חלקים, ת“א תשי”ז.