אתמול חלפתי על פני הבית הקודם־קודם שלי, וכמו שנועצים גפרור בעוגה לראות אם נאפתה, בדקתי את עצמי, האם אני מתגעגעת? כשגרתי שם קינאתי בעצמי בגלל המיקום המצוין. רחוב צדדי שקט כמטחווי קשת מדיזנגוף סנטר, מקל על מי שמתקשה בכניסות ויציאות מן הבית. אין להשוות אותו בשום דרך למקום שבו אני גרה עכשיו, בלב הבנליה של גבעתיים, עיר שנבנתה ברגע שהאסתטיקה הפנתה את גבה. ותוצאות הבדיקה? כלום. אולי זה חֶסֶר בדמיון שמונע ממני להסב את הזמן לאחור, ואולי זו דרך מובהקת למניעת כאב. חלפתי לי על פני הבתים המוכרים, רצועות החצרות הצרות שנותרו, הדקל זְקַן הסנסינים, בית המרקחת, חנות הירקות. “הנפש מתרגלת לעוניה”.
כל כך הרבה דירות עברתי! הריבוי מערער את המושג בית. מקום שכשאתה נכנס פנימה קירותיו מקיפים אותך בחיבוק של שקט. כאילו אתה נמצא על אי ואין לך מה לדאוג כי אתה גם ששת באותו זמן, והוא ידאג למחסורך. הבית במהותו איננו מקום גיאוגרפי. הוא נמצא בארץ ששמה בית.
כמה דירות? אני נמנעת מלספור כשקיימות לונדון, פריז, ניו יורק, אוניברסיטאות מפוארות, שווקים, נחלים, נהרות – האם יש רווח במעברים האלה, הלזה ייקרא תנועת חיים? התגלית האחת שהייתה לי זה שלוקח שנה כדי להפסיק להבחין בדרך החדשה שבה מוביל אותך האוטובוס מפה לשם. בנוסף לזה קורה שאני יושבת בבית האחד בתחושה שהדלת קיימת במקום שבו הייתה בבית הקודם, והחוץ שמקיף את הבית הנוכחי הוא חוץ שלמעשה הקיף בית אחר.
עברו כבר כמה עשורים טובים מאז שעזבתי את הקיבוץ בעמק יזרעאל, ובכל זאת באשר לכיוונים תמיד נדמה לי שמגרש הכדורגל נמצא מצפוני ובמערב אורותיה של עין חרוד. הוכחה לכך שלמעשה אנחנו חיים בעולם חצי דמיוני.
האם אוסף החוויות שצברתי בנדודים קצרי הטווח האלה שווה את הטורח? אולי מה שקסם לי בדירה הקודמת הייתה עלייה קטנה שהתנשאה מעל מדרגות, בדומה לקוטג׳ אנגלי, וזה מה שקבע את בחירתי. ממש כאילו חדרתי לנופם של הספרים הרבים שהסתובבתי בחללם, בעיקר בין דפי הספרות האנגלית. המאה ה־19 וראשית ה־20 היו משופעות בקוטג’ים ובעליות גג. אולי גלגול מן הטירות של המאה ה־18.
הקומה המדוברת הייתה מנותקת מן המהלך הכללי, נועדה לגיבורה לטווֹת שם את חלומותיה, או לבכות עליהם. איפה תתגורר אשתו המטורפת של רוצ’סטר אם לא בעליית הגג? איפה ישנו האחיות ברונטה?
מבלי דעת נחלצו משם גיבורי הספרים של המאה ה־21. הם משוטטים בתחתית בחירתנו בעוד אנו בטוחים שאנחנו אנשים חופשיים לבחור. אנחנו פוגשים אותם לא בעליית הגג האפלה, אלא בדרכים, כמו קרואק, במלחמות, כמו המינגוויי, בסלונים ספרותיים, כמו גרטרוד שטיין. קיוויתי שביקור בבתי אמנים וסופרים יאפשר לי לגעת בנוף הסמוי המסתתר מעבר ליצירתם, בימים ההם ובזמן הזה. בכמה מהם באמת הצלחתי להציץ.
פעם הגעתי לביתה של ג’יין אוסטין. נכנסתי בדלת החורקת ששימשה אותה כפעמון אזהרה – כשהודיעה לה על מישהו מתקרב מיהרה להחביא את המחברות מתחת לשולחן.
גם בביתה של אמילי דיקנסון הייתי, למרות שלא הייתה בבית, והעפתי בו מבט מבעד לדלת הסגורה. הבנתי שנבצר ממני להיכנס לחללו של המוח הגאוני הזה. “גורל הוא בית ללא דלת”.
בנעורי, כשהרחקתי לשבדיה, נטענו בן זוגי ואני אוהל בקמפינג שבתוך חלקת יער קטן. עוד מתוך האוהל שמעתי קול מפכפך ללא הפוגה והלכנו ביער הבהיר בעקבות הקול. במרחק לא רב נתקלנו בנחל מפָּלי. על גדותיו התגודדו פירות הפטל וגרגירי היער, וטעמם היה כטעמם של הספרים האהובים עלי.
לא עלי להמליץ על סֶלמָה לָגֶרלֶף, אבל עד אותו יום נדמה היה לי, הקוראת הים־תיכונית, שכל המרכיבים הללו: הפטָלים, הנחלים, המפלים, הדשאים, הם בגדר תפאורה אקזוטית בלבד. זו הייתה הפעם הראשונה בה נוכחתי שהאדם הוא באמת תבנית נוף מולדתו, ולקטוף פטלים במזרח התיכון מפקיע את נוף הספר הכתוב מן האותנטיות שלו.
בחבורה הסקנדינבית מתנוצצת קארן בְּליקסֶן, בכינויה הפסבדוני איזַק דינסֶן. במסגרת אחד מפסטיבלי השירה הצלחתי לבקר בביתה, שהיה לפַנים ביתו של משורר דני ידוע. שנים העמקתי בדפי הז’ורנלים שתיעדו את התמונות שנלקחו מביתה הדני ומביתה האחר האפריקאי בקניה. לנגד עיני ניצבו עתה חניתות ומגינים שהביאה מאפריקה בצירוף לרהיטים אירופאיים כבדים. ביתה של דינסן ניצב סמוך לים, נקודה אסטרטגית שאיפשרה לה להבריח פליטים יהודים במלחמת העולם השנייה לשבדיה, מה שכמובן הוסיף בעיני לזכותה. רוח ים נשבה בווילונות הלבנים הדקיקים, ליטפה את זכרונותיה מאפריקה. שוטטתי ביער הקטן שסבב את הבית. שוב נוכחתי שהמראה הוא בעיניו של המתבונן. וכשמדובר בספרות, ברור שהנופים המוחשיים שנחשפו לעיניו של הכותב הם הרקע לסיפור. וכמוהו מושגי התקופה: אהבת נצח, נציגת העולם הרומנטי, בו סובבות הסינדרלות, הרוצ׳סטרים – הגבר האמיתי, המאיים, עד לרגע שבו הוא הופך פגיע כאחד האדם. וממה היה בנוי עולם הנעורים שלי אלמלא איכלסו אותו הסופרות ששילמו את מחיר הטירוף והבדידות במחוז שהיה דמיוני לגבי ולגמרי ממשי לגביהן.
הספרות הישראלית, שנמנעה שנים רבות מלהודות בקיומו של האני, עיטרה לעיתים את הנוף המקומי המדברי בתותים ובנחלים. זה היה כשהספרות לא הסתגלה עדיין לא לגוף הראשון ולא לנוף המקומי, וגיבוריה הסתובבו מוסווים בנופים מדומיינים בחשבם בטעות שהם סוגה ספרותית, וכל זה מתוך משאת נפש או געגועים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.