עבדתי אז בצער בעלי חיים, הייתי מגיעה לקפה הבוקר עם כלבים אחדים שהיה עלי להעביר מתחנת הקליטה לנטושים, למכלאה.
– הי, צער, היה קורא אלי בעל בית הקפה, כמו תמיד?
הייתי מתיישבת באותו מקום קבוע ליד הדלת. הוא היה מגיש לי את הקפה שלי ולפני הכלבים מניח קערת מים.
אנשים מסוימים היו מעקמים את האף, כנראה מטעמים היגייניים, אבל היו כאלה, כמו שתי הגברות שישבו דרך קבע בשולחן הסמוך, שהציגו עצמן לפני והיו מתלבלבות לכלבים שלי.
ככה הכרתי את הגברת עם השיער הכחול ואת הרזה עם האפודה, שהיו שותות שם קפה יחד מדי בוקר. ודאי היו מעדיפות שאתאר אותן נטולות גיל, אבל הן היו בבירור בגיל שבין אמא לסבתא. חברת כלבים בדרך כלל משובבת נפש, אבל אחרי הכול הייתי נותנת להם אפס בשיחה.
הייתי נועצת את מבטי ברחוב, כשלמעשה אוזני הייתה כרויה בגניבה למה שמדברות השכנות שלי. לא הבנתי כלל במה מדובר, מה שמשך אותי יותר ויותר להקשיב.
זמן לא רב אחרי שפגשתי אותן בקפה התברר לי שהן גרות בקצה השכונה שלי, ושאם הולכים בדרך העיקוף הן נמצאות ממש מאחורי. וכך, כדי לעניין את עצמי בטיול הערב עם הכלבים הייתי עוברת ליד ביתן בדרך העיקוף.
אם להודות על האמת, פחדתי אז מהחושך, ובשעת הערב הבּהירה עדיין היטבתי לראות.
הבית היה מוקף צמחים שהגיעו עד לגובה החלון. חתולה לבנה הייתה יושבת דרך קבע על הגדר וקרה לעיתים, למרות ההתראות שלי, שהכלבים היו מסתערים עליה בנביחות. החתולה הייתה מנתרת באלגנטיות ונעלמת אל תוך הבית.
גם אני הייתי ממהרת להיעלם בשדרה.
אבל יום אחד, כשלא הייתי מהירה מספיק, נפתח החלון ומישהי קראה לי מתוכו:
– צער, זו את?
טוב, הן לא ידעו מה שמי.
– בואי, את מוזמנת להיכנס.
בפתח הדלת ראיתי שהחתולה הלבנה חומקת פנימה. נכנסתי בעקבותיה עם הכלבים.
אני לא יודעת מה בדיוק ראיתי שם שעורר בי את התחושה שנכנסתי למקום שלא ממין העולם הזה, אולי פיזוז צללי הנרות הדולקים על הקיר.
לא כל כך התרשמתי ממה שהתרשמתי, באתי מהסטנדרט הקיבוצי ולא ידעתי בדיוק איך נראה העולם שמחוצה לו.
וכך נכנסו שתי הנשים, הכחולה והרזה עם האפודה, לתוך עולמי, או אני לשלהן.
בערב ההוא באתי ללא כלבים, לכן נכנסתי רק בהקשה קלה על הדלת מבלי לחכות לתשובה. עוד על הסף הבנתי שהפעם אני בלתי קרויה, אבל כבר הייתי בפנים. מלבד החתולה על הפסנתר ושתי הנשים, שגחנו על השולחן להסתיר ממני משהו, ישב ליד השולחן גבר זקוף קומה לבוש מדים. פניו היו מוכרים לי. רק כשיצאתי במהירות בתחושה שאיני קרויה נזכרתי, זה היה הרמטכ"ל.
*
הגיבורה שלי לא ניחשה במה הם עסקו ליד השולחן. אני כבר בחרתי. האם זה הגיוני? האם עלי להוביל אותה לשם? איך? האם עלי גם להנחית את זה על המשתתפים, כך שזה ייראה להם הגיוני?
אחת האפשרויות:
בבוקר כשבאתי לקפה הייתה שם רק הגברת הכחולה, שהזמינה אותי לשבת ליד השולחן שלה.
– מה קרה? שאלתי במבוכה.
פה ביכולתי להעביר את האינפורמציה תוך כדי שיחה.
מה עדיף, להוסיף הנשמה לסיפור, או להתחשב בקוצר הרוח של הקוראים או שלי?
הבחירה:
שתי הנשים היו דודות של הרמטכ״ל משני הצדדים השונים של המשפחה, וכשהן נפגשו הן החליטו לעזור לו במשימה הקשה.
אולי זה מתאים לכחולה עם הפנים החלקים היפים, אבל זו הייתה דווקא הרזה שהייתה אפילו כפופה קצת שמילאה את התפקיד המרכזי.
רוזה הייתה אסטרולוגית בעלת שם עולמי שפרשה מן הבמה הבין־לאומית והחליטה להתמסר לתפקיד של אחיינה.
*
האם אני מאמינה בזה?
ובכן, הרעיון הוא שקשה לאנשים מן השורה לתפוס שהעולם קיים בשכבות נוספות.
וגם אני מתקשה, מה שכמובן לא אומר שזה איננו קיים.
לפני שנים פניתי לאחותו של סופר מפורסם. שמעתי מפה לאוזן שהיא מומחית גדולה בנושא ושהיא מנהלת סדנה.
טלפנתי והיא ביקשה שאטלפן במועד מאוחר יותר, וכמובן לא חזרתי אליה.
זה העניין, שההתעניינות שלי בכל ענפי האזוטריה תוקפת אותי בגלים.
והיא לא מסתיימת בגלל נמוגות העניין, אלא בגלל שאחרי זמן מסוים של עיסוק בנושא תוקפת אותי עייפות עד כדי בחילה שמונעת ממני כל עיסוק בנסתר; מה שבעצם מונע ממני להתעניין במה שאני מתעניינת.
*
רוזה נקראה לנכדים שלה בתכיפות והכחולה, שהייתה למעשה קרטוגרפית, כשהעלתה את הרוחות – כך הבנתי מדבריה כשישבנו בביתה ליד השולחן העגול – זימנה בטעות כוח אפל והיא לא מצליחה להיפטר ממנו.
– אני מודאגת מאוד, אמרה, תלוי בכך גורלו של עניין מכריע. צריך נערה צעירה תמימה כדי להיחלץ מאחיזתו, כמו בסיפור החד־קרן.
– סליחה? אמרתי, השתגעת, להשתעשע בדבר מכריע כזה כמו צבא הגנה לישראל?!
או שלא אמרתי והיא קראה את מחשבותי.
– מה זה לדעת, מה זה להבין, מה זה להחליט אם לא בכוח כוחות גדולים נסתרים שקשה לשים עליהם אצבע?
*
כבר אמרתי שיש לי לחלופין עניין באזוטריה, וזה כולל אסטרולוגיה כמובן.
תמיד קל לי יותר לקרוא על מלקרוא את.
כנראה התודעה שלי לא חזקה דיה.
אני יודעת מה יונג אמר על זה, מה שנמצא באי־מודע שלך ואינך מזהה אותו קובע את גורלך.
*
– הערב זה קריטי, אמרה הכחולה, עומדת להתרחש פעולה סודית ועלינו להחזיר את הכוח מארץ האויב. איך רוזה העזה לעזוב בשעה כזאת מכרעת?
– את מאמינה בזה?
– אני עושה מה שאני יכולה.
– ורוזה?
– כמובן, אבל יש שם אצלה ילד חולה.
כל הצבא וילד אחד, חשבתי, אבל שתקתי.
*
כל הלילה חיכיתי לחדשות הבוקר. לא הזכירו את זה בכלל, ועם אור ראשון הקשתי בדלת ההיא.
– זה עבר בשלום? התפרצתי.
– תודה לאל, נחלצו, אמרה.
נשמתי לרווחה. לחשוב על אנשים שתקועים מעבר לקווי האויב בחושך והם בעצם ילדים והם בעצם פוחדים והם בעצם חייבים להעמיד פנים לטובת המדינה היהודית.
– אנחנו חילצנו אותם, הוסיפה.
– בעזרתך, אמרה הכחולה.
– שלום, אמרתי לרוזה שחזרה כנראה בינתיים.
– בואי, תאכלי איתנו ארוחת בוקר.
– תודה, אמרתי, אבל סירבתי. הייתי צריכה לחזור לכלבים הנטושים.
תכננתי בראש מה לבקש מהן בסיאנס הבא, אם הן ישתפו אותי. אולי מישהו שיאהב אותי עד מוות.
באותו בוקר כשהגעתי לקפה, הן לא היו שם. למעשה לא ראיתי אותן יותר.
וכשעברתי בערב בדרך העיקוף הבית לא עמד שם כלל.
גם לא בפעמים הבאות שעברתי במקום.
– הי, צער, קרא לי בעל בית הקפה שעדיין לא חפף את הראש, את נראית כאילו בלעת את אחד הכלבים שלך.
– רוזה? שאלתי, והכחולה?
– על מה את מדברת, צחק עלי.
*
האם באחריותי לפתור את התעלומה הזאת?
עד איפה המחבר צריך ללכת בעקבות דמויותיו?
מי שזרע לי את זה בראש שייקח אחריות.
אני רק מקווה שיש מישהו, הן או לא הן, שדואג את הדאגה הגדולה הזאת.
היום ראיתי את הרמטכ״ל בטלוויזיה וקרצתי לו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.