למה לדבר על אבות כשאפשר לדבר על בחור נחמד כמו אורלנדו. (רוזלינד מתוך כטוב בעיניכם)

אנחנו פוגשים את הגיבורים, בעצם הגיבורות, במצב מִפתני – נעורים על סף ילדות, וכדי לבחור בזהות (אם יש כזאת), עליהן להינתק מן הקשר עם אבא. בחירת הזהות מאפשרת את השחרור הנחוץ לשם קבלת התפקיד שהמגדר מטיל עליך. מצב המפתן הוא מצב כאוטי של אי־בהירות. קודם לו המצב האחאי, שבתקופתנו לעיתים מתקבע. סיליה ורוזלינד, הרמיה והלנה שהיו כשני דובדבנים צמודים על ענף, המלט והורציו, ויולה ואוליביה, ואפילו ויולה בעצמה המאבדת את אחיה הטבוע כביכול במערכה הראשונה, ובשלב הבא עליה להיחלץ מן המצב האחאִי עם אורסינו כדי להפוך לכלתו.

אופליה נקרעת בין אביה להמלט. על הֶרמיה לברוח דרך הסירוב אל היער, ליפול אל הבלבול העמוק שממנו תצא כאשה אהובה. הניתוק מן האב הוא התנופה לעבר הבהירות שבזהות, אפילו טיטניה בחלום ליל קיץ טועה כשהיא מתאהבת בחמור, בּוֹטוֹם, כדי לחזור אל אובֶּרון, לא כאויב אלא כאהוב. הילד האסופי שהוא עילת מריבתם של טיטניה ואוברון, הוא דרך לשחרר את שניהם מפסיאודו־הורות דרך האקט המיני.

יוליה, שבוחרת באהבה על פני המשפחה, אומנם משתחררת, אבל אל חיק המוות. השחרור מן האב הוא אנרגיית הזינוק לעבר העתיד, כמו שחיין שדוחף ברגליו את הקיר כדי לנתר קדימה. מצבֵי הביניים, הנערות המתחפשות לנערים ומעורבות באופן הזה ביחסי אהבה לאחיותיהן, הם רק שלב שייקספירי בדרך אל הבשלות, אל קבלת הזהות המינית, כולל המגדרית.

בהסערה פרוספרו, שהוא מלך האי, כיוצר וקוסם, שולט בכוחותיו המודעים והתת־מודעים. כאמן הוא נמצא תמיד במרחק מה מן המתרחש, גם ביחסו אל בתו מירנדה. בצד אהבתו אותה הוא צופה בה במבט בוחן ואינו מתחלק איתה בראיית מורכבותו של העולם, של המינים, הזוגיות, השלטון, אפילו הקסמים.

הנשים הצעירות המשתחררות מעול אבותיהן עדיין חשות כלפי הגבר החדש, בן מינו של האב, תחושה המתרוצצת בין הערצה לעליונות נסתרת. זה בולט במקרה של רוזלינד שמעבירה את אורלנדו סדנת יחסים.

שלא כמו דחיית הבנות את אביהן בהמלך ליר, הגורמת להן לשנאה ובסופו של דבר למוות, ניתוק שלא עלה יפה.

*

לא, לא יוליה, שעל מזבח הפטריארך הקריבה את אהבתה וחייה. לא, לא טיטניה שבמלחמתה עם דמות הגבר הידרדרה לחיק אהבה נלוזה והגחיכה את נושא האהבה כמו את ממלכת הפיות כולה. לא, לא הבנות השתיים, שלא הצליחו להיחלץ ממושג האחיוּת, סימביוזה שלא מאפשרת את היחידוּת ההכרחית לאהבה. גם לא ויולה המקסימה ששייקספיר אומנם שיחרר אותה מן האחיוּת, כשהיא מחזרת אחרי אוליביה ובאופן הזה מסרסת את האינטימיות שדורשת הבחירה באפלת הגוף וביחידיותו ובסופו של המחזה היא נישאת לאורסינו בעודה לבושה בגדי גבר. המהפך לא לגמרי צלח.

מכולן אני בוחרת ברוזלינד, כמובן היא הפופולרית שבנערות. אומנם גם היא נמלטת לַיער ממלכת האבות, אבל מי אם לא היא אומרת את המשפט המפורסם: “למה לדבר באבות כשיש גבר נחמד כמו אורלנדו.” והאב הולך ונקטן, הולך ומזעיר. הבנות דוחפות אותו לאחור, יותר בגדר רעיון מאשר ביצוע. ובכל זאת, נימה של השפלה מבצבצת במבחן שעושה רוזלינד¹ לאורלנדו: נצחון הנערה על אביה לא משאיר אותה חפה מיחסיה העקובים לגברים, ונותר המחזה כולו, כולל האפילוג, להשכיח את נקודת המוצא הכאובה, שעדיין חיה ביחסי גברים ונשים.

יותר ויותר רוֹוחים היום יחסי נשים ונשים הבוחרות לחיות כבנות זוג. האם זו גנטיקה או בחירה? נראה שהנשים גילו את הנשים.

האם באמת תשתרש המסגרת הזו?

האם זו ראייה שהתבהרה אצל הנשים, תפיסה חדשה של דמות האשה?

זה מנוגד לתפיסתו של שייקספיר ששלב האחיוּת קודם לשלב יחסי אשה וגבר, או לזוגיות בנוסח המסורתי.

תודה גדולה למירי ישראל ולעליזה ציגלר