מערכת הספר: זרבבל גלעד, רנה קלינוב, נעמי שמשי, צבי שנר ז"ל

 

עם הספר    🔗

עוד בטרם הופיעו ארבעת כרכי ה“כתבים” של קורצ’אק, עם מבואותיו המקיפים של יצחק פרליס ז"ל, סברנו כולנו, העושים עמו במלאכת הההדרה, כי ראוי ליטול מבואות אלה ולעבדם לכלל מונוגראפיה מקיפה על יאנוש קורצ’אק; ומשהופיע הכרך האחרון – דחקנו בו השכם והערב שיגש למלאכה.

אף יצחק פרליס עצמו ביקש לעסוק בכך, אלא שכדרכו המצפוּנית נמצאו לו תמיד עניינים שזכותם קודמת – אם בעבודה השוטפת של “בית לוחמי הגיטאות” ואם בענין הבאת דמותו של קורצ’אק לציבור הרחב; והטיפול במונוגראפיה נדחה שוב ושוב. לא שהוא זנח אותה כליל: בלי הרף הוסיף לחפש עדויות ומקורות, אימותים להשערות וּוידוא או הפרכה של טענות שונות הנוגעות לחייו של קורצ’אק ולאישיותו. שכן בשתיים נתייחדה גישתו של פרליס: ראשית – בהדגשת יהדותו של האיש, יהדות שהמוּדעוּת לה צמחה, לפי תפיסתו, בהדרגה, ושקורצ’אק לא התעלם ממנה לחלוטין גם בתקופה שכל יצירתו חתומה בחותם התרבות הפולנית, ושנית – בשאיפה כמעט־קנאית לדיוק ולאמת. כך אגר מסמך למסמך, עדות לעדות, בלא להניח שורה על הדף שלא יהיה בטוח באמיתותה ככל שאדם עשוי להיות בטוח בדברים.

רק בשנת חייו האחרונה, כשכבר היה רתוק הרבה לביתו מטעמי בריאות, החל בהכנת הספר עצמו, תחילה ברישום הערות־שוליים למבואות הקיימים, ובהן תיקונים, ציון הצורך בהרחבה ובהסברים פה־ושם, הצבעה על קצת כפילויות וכיוצא באלה. הערות כאלה – ברמות שונות של פירוט – הספיק לכתוב בשולי כל ארבעת המבואות. לאחר מכן ניגש לכתיבה ממש. סדר־הופעתם של ה“כתבים” בשעתם (“מן הגיטו”, האחרון מבחינה כרונולוגית, היה הראשון שראה אור), ועובדת היותו של כל כרך עצמאי במידה רבה, חייבו לא רק חזרות על נושאים מסויימים, אלא גם איחור המוקדם והקדמת המאוחר. עתה ביקש לכתוב ביוגראפיה כסדרה, מה שחייב שילוב קטעים ממקומות שונים במבואות הקיימים וקישורם – וכמובן שילוב החומר שאגר במשך השנים. בסיכומו של דבר היתה זאת כתיבה חדשה מעיקרה. בדרך זו הספיק יצחק פרליס להכין טיוטה ה“מכַסה” את התקופה שבה עוסק המבוא לכרך א' (“עם הילד”) וחלק קטן מחלק ב' (“ילדות של כבוד”). לגבי היתר נותרו הערות־השוליים בלבד.

כאשר נתכנסה, לאחר מותו של יצחק פרליס, המערכת של כתבי קורצ’אק (צבי שנר ז"ל, זרובבל גלעד ורנה קלינוב, בצירוף נעמי שמשי, בתו של יצחק פרליס) – החלטנו, לאחר לבטים, להוציא את הספר לאור כפי שפרליס הותירו בידינו, בשינויים המתחייבים ממה שכבר הספיק לשכתב.

כך הלכנו על־פי הטיוטה בפרקים שלגביהם היתה קיימת, ואילו בהמשך השתמשנו במבואות לספרים תוך השמטת כפילויות, איחוד נושאים הפזורים במקומות שונים (כגון ענייני “מאלי פשגלונד”, שיחות הרדיו של “הדוקטור הזקן” או שרטוט דיוקנה של סטאֶפה וילצ’ינסקה, שפרליס ראה לו חובה להנציחה במסגרת זו וכיוצא בכך), בדרך כלל בעקבות הערות־השוליים. עם זאת לא ראינו לנו היתר להוסיף על הדברים, גם במקומות שפרליס ציין במפורש שיש צורך בהרחבה או בפירוט ואף את המקור שעל פיו היה בדעתו לעשותם.

עיקר השינויים שנעשו על ידינו ועל דעתנו שלנו הם במבוא ל“מן הגיטו”. כאמור, הופיע כרך זה ראשון, והוא כולל על כן פרטי ביוגראפיה רבים שהם חשובים להארת דרכו של קורצ’אק באותן שנים, אך שייכים לתקופה מוקדמת יותר בחייו. בעיה אחרת במבוא זה היא ההתייחסות ליומן־הגיטו, המהווה את עיקרו של הכרך, והטיפול בו במבוא ליומן שונה בדרך־הטבע ממה שמתבקש בספר ביוגראפי על יאנוש קורצ’אק. אילו היה פרליס מספיק, היה בוודאי משכתב פרקים אלה; ואילו אנו לא שינינו מן המטבע שלהם אלא רק את מקומם ברצף הסיפור, קרוב יותר לתקופה שבה נכתבו רשימות־היומן.

מה צר שלא זכה יצחק פרליס להשלים מלאכתו.

כנספחים לספר אנו מביאים שני מאמרים: א. “גורל יהודי כבחירה”, שנכתב אחר הופעת ארבעת הכרכים והמשקף את ראייתו הכוללת של פרליס את יאנוש קורצ’אק ואת חייו; ב. המאמר “יצירות קורצ’אק מן השנים 1934–1939 שלא ראו אור במקורן” – הרצאה שנישאה בפני באי הכנס הבינלאומי של אגודת־קורצ’אק בווארשה. כן מצורפת לספר ביוגראפיה קצרה של יצחק פרליס ז"ל וביבליוגראפיה של יצירתו – שתיהן פרי עטה של נעמי שמשי.

אנו מבקשים להודות לראובן יציב, איש “בית לוחמי הגיטאות”, שעזרתו באיתור מקורות והעמדתם על דיוקם ובפענוח שמות ספרים ואישים בפולנית היתה לנו לתועלת רבה.

ספטמבר 1984 

המערכת

 

הדרך אל הילד    🔗

א    🔗

הנריק גולדשמיט, שלימים נתפרסם בכינויו הספרותי “יאנוש קורצ’אק”, נולד בשנת 1878 (או 1879) במשפחה יהודית אמידה שגרה באחד הרחובות המכובדים של וארשה. האב, יוזף גולדשמיט – עורך דין מצליח, והאם – צציליה לבית גמביצקי. מתוך התיאורים הקצרים המובאים ביומנו של קורצ’אק אנו למדים שדווקא בבית כזה, בית אמידים, לא היה הילד מאושר ביותר וסבל מבדידות. “שעות על שעות יכול היה לשחק לבדו”, ילד אשר “אין יודעים שהוא בבית”. ואמנם, מספר הוא, “קוביות קיבלתי בהיותי בן שש, והפסקתי לשחק בהן בהיותי בן ארבע־עשרה”.

“איך לא תבוש? בחור זקן כזה, מדוע לא תעשה משהו?… קוביות – איך אפשר…” כך היה אומר אביו, ואמא היתה אומרת:

“לנער הזה אין אמביציה. לא איכפת לו מה הוא אוכל, מה ילבש, אם משחק הוא עם בן־מעמדו, או עם ילדי השוער. אין הוא מתבייש לשחק עם ילדים קטנים”.

ואילו הוא עצמו מספר: “שאלתי את קוביותי, שאלתי ילדים ומבוגרים, מי הם. צעצועים לא קילקלתי ולא איכפת היה לי מדוע הבובה השוכבת עוצמת עיניה. לא המנגנון, אלא מהות הדבר – הדבר כשהוא לעצמו, בתוך עצמו”.¹ אביו זיכהו בכינויים (אולי מתוך חיבה מהולה ברוגז): בטלן, מטומטם, בכיין ועצלן. ובאמת, מודה הוא, היה עצלן. לא אהב לכתוב. להרהר – כן.

הבית היה בעיקרו בית־נשים: אמא, האחות, סבתא, המבשלת, העוזרת והעלמה מאריה (המטפלת), וגברים רק שניים. מתוך מבטו הטוב המרומז של אבא הבין למה הוא נתכוון. השעמום לא חסר בילדותו של קורצ’אק, אך היו לו גם ימים טובים. אמנם לחצר, למשחק עם ילדי השוער, לא נתנו לו לרדת וחייב היה להסתפק בהצצה מבעד החלון אל הפרחחים שהיו משחקים ומתרוצצים שם. לעתים אף ניתן לו להציץ למטבח, בין הנשים.

אך לא תמיד עזב אותו האב לנפשו. לעתים קרובות היה לוקח אותו לטיוליו השונים ולהרפתקאותיו. השותפות בין הילד ובין האב בכל טיוליהם וביקוריהם בהצגות קשרה את הילד אל האב מלא־היוזמה, שלא החמיץ שום הזדמנות לבילוי נעים. על אף הגינוי של אמא וסבתא היה אבא מורט את אזניו עד כאב וקרה שכיבדהו בחורף, כשיצא מחומם מאולם־הצגה, בגלידה ובגזוז קר. לאחר־מכן, כמובן, חלה. אך בימות הקיץ היה לוקחו אתו לסאסקה־קאֶמפה ולטיולים ושייט על הוויסלה. זכרונות יקרים נשארו לו מאותם טיולים מאושרים עם האב, אם כי, למען האמת הרגיש באי־הנחת של אמו מכל ה“תענוגות” האלו, שגבלו לעתים בקלות־דעת.

ביומנו מספר קורצ’אק ש“צדקה אמא באי־רצונה למסור את הילדים לטיפולו של אבא, ולא בכדי בירכנו אף זכרנו – אחותי ואני – ברטט של התפעלות ובפרץ שמחה את ה”תענוגות" שהיה מגלה למעננו באינטואיציה מופלאה אבינו, פדגוג לא שקול ביותר, ואפילו את התענוגות הקשים, המייגעים, הכושלים ומעציבי־התוצאות ביותר".²

היחידה שהקשיבה לילד והבינה אותו היתה סבתא. היא היתה נותנת לו צימוקים ואומרת: פילוסוף. כבר אז, מסתבר, גילה לסבתא בשיחה אינטימית את הרהוריו ואת תוכניתו הנועזת לשינוי פני העולם: לא פחות ולא יותר, אלא להשליך את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, מודה הוא – לא ידע. שהרי רק בן חמש היה אז והבעיה מביכה בקשיותה: מה לעשות כדי שלא יהיו עוד ילדים מזוהמים, בלויים ורעבים שעמם נאסר עליו לשחק בחצר.³

כך בגיל חמש. ואילו בגיל 14: מחשבות ראשונות על רפורמות בחינוך.⁴

בגיל הנעורים כמעט בביטחה: המשטר הקאפיטאליסטי מוכרח ליפול. איננו יודע רק איך.⁵ שאלות אלו לא מרפות ממנו. הן כבר פתיחה, נקודת־זינוק ראשונה של הנער שבעתיד, בבגרותו, יגדיר את עצמו כך:

"מוח חוקר לי ולא מוח ממציא.

לחקור כדי לדעת?

לא. לחקור, כדי למצוא, להגיע אל הקרקעית?

אף זה לא.

אין זאת כי אם לחקור כדי לשאול ולהוסיף לשאול".⁶

הבעיות האלה, שכל האנשים יהיו שוים ושלא יהיו ילדים רעבים ומזוהמים, יפרו את חייו בעתיד, בהגות מקורית ובעשיה רבה. הוא יבטא זאת בספריו ובמפעלו החינוכי. הם יהפכו את חייו לאגדה, “לאגדה קשה”, לפי ביטויו הוא באחד מספריו.⁷ 

ב    🔗

כאשר הגיע תורו ללימודים נשלח לבית־הספר שברחוב פראֶטה.

“היה זה בית־הספר של שמוּרלוֹ. שם היו מלקים”.⁸ תיאור ציורי של הלקאות מסוג זה מובא ביצירתו “כאשר אשוב ואהיה קטן”. לא ידוע מה עולל הילד, אך המורה מושך באוזנו. הילד מבקש להיחלץ ובוכה. האחרים מביטים ושותקים, אינם אומרים כלום, כי פוחדים. ויש שהמורה מכה בסרגל על הכפיים. רק חנפן אחד בספסל הראשון צוחק, השאר עצובים. לעתים מלקים ברצועה ממש. הנער מוטל על הספסל, השמש מחזיק רגליו ומורה לכתיבה־תמה, בעל זקן, הרים את ידו ורצועתו.⁹

כבן שמונה היה כשלמד בבית־ספר זה. לבסוף לקחו אותו הוריו משם והעבירוהו לגימנסיה הרוסית בפראגה – פרברה של וארשה.

אין לשכוח שבית הוריו האמיד, שעיצב את דמותו הרוחנית, נטע בו, בצד רגשות אנושיים נעלים, גם פאטריוטיזם פולני. אך גימנסיה זו שבה למד – עשתה גם היא את שלה. שם פיטמו את מוחו ביוונית ורומית ובשינון מוכני, ללא קורטוב שאר־רוח, גם של יתר מקצועות הלימוד. בית־ספר זה הביך את הצעיר הרגיש והשאיר בו משקע כבד, שממנו לא נשתחרר שנים רבות.

את העלבונות הקשים ביותר ספג כאשר הכריחו את הצעירים, שכבר קראו בביתם את אדם מיצקביץ ואת מאריה קוֹנוֹפניצקה, לשנן את אותיות השפה הפולנית לפי סדרן במבטא רוסי. התעללות מבישה זו של הפדגוגים האוטוקראטיים, שליחי שלטון הדיכוי הצאריסטי, חיזקה בו יותר ויותר את רגשי העוול והקיפוח הכלל־אנושיים והלאומיים.

כך הונח בנפשו לראשונה הכובד המודע של ההתקוממות לדיכוי פוליטי, אך את החיים הפוליטיים עצמם טרם הכיר. אותם למד לדעת לראשונה רק אחר־כך, בהגיעו ללימודים באוניברסיטה של וארשה.

כבן 11 היה הנריק כאשר אסון גדול פקד את בית הוריו והטיל את צלו על כל חייו. האב לקה במחלת־רוח ואושפז פעמים אחדות במוסד. לבריאות תקינה כבר לא חזר וכל סדרי־הבית השתנו. המשפחה הוכרחה לעזוב את הדירה המרווחת והנאה ולצמצם ככל האפשר את ההוצאות לצרכי יום־יום הרגילים. הנריק חייב היה להירתם לפרנסת־הבית, וזאת עשה על ידי מתן שיעורים פרטיים. הוא הצליח בעבודה זו, אך סיכן בכך את לימודיו.

ב־1896, והנריק אז כבן שבע־עשרה, בא האסון – אבי המשפחה נפטר.

על השפעת מות אביו עליו אנו מוצאים ביומנו אחר־כך את השורות הבאות:

“בהיותי בן שבע־עשרה התחלתי אפילו לכתוב סיפור התאבדות. הגיבור התחיל שונא את החיים מפחד הטירוף. אימת־מוות פחדתי מפני בית־חולי־הרוח, שבו אושפז אבי כמה פעמים. ובכן בנו של מטורף אני. ובכן עול התורשה רובץ עלי. כבר חלפו עשרות שנים, ואילו מחשבה זו מענה אותי תקופות־תקופות”.¹⁰

ג    🔗

צעיר רגשני ואציל־רוח היה הנריק ולא מעט סבל בנעוריו עד שהגיע לבגרות, לסובלימאציה המלאה של רגשותיו. וכך הוא מספר:

“משנתי השביעית ועד הארבע־עשרה הייתי מאוהב תמיד, כפעם בפעם בנערה אחרת. מעניין, כי רבות מהן אני זוכר. שתי האחיות ממגרש ההחלקה, הדודנית של סטאך – – – זו בבגדי־האבלות, זושה קאלהורן, אניֶלקה, אירנקה מנאלֶנצוּב, סטאֶפציה, שלמענה קטפתי פרחים מהערוגה שליד המזרקה בגן הזאכסי – – – אהבתי שבוע, חודש, לפעמים שתיים בבת־אחת, שלוש – – – רגשות שטילטלוני ולחילופין זיעזעו אותי”.¹¹

ובערוב יומו הוא מספר: “למען הבנות לא מצאתי פנאי, כי לולא היו מיוחמות, חמדניות, חושקות את הלילה, נו, וגם ולדניות… מנהג קלוקל. פעם אחת אירע לי. נותר טעם תפל לכל ימי חיי. קצה נפשי בכך, ובאיומים ובדמעות. עישנתי בלי הרף, גם ביום, ותוך ויכוחי התהיה, אחת באחת, כארובה”.¹²

ובינתיים נתקף בולמוס של קריאה, מתוך אהבה עמוקה לספרות ואף עסק בנסיונות של כתיבה עצמית – שירה ופרוזה. זקוק היה לעידוד, להדרכה, לעצה טובה, אך אלה לא באו. היה זה להנריק הישג גדול ומבחן להתקבל לביקור אצל אלכסנדר שוויֶנטוכובסקי, עורך “פראוודה” (“האמת”) וסמכות ספרותית מהחשובות ביותר באותה תקופה.

לפי עדותו של נברלי קרא הצעיר באוזני העורך החשוב ברעדה אלגיה שלו שנסתיימה בערך כך:

"הו, הרשני למות,

הו, הרשני לא לחיות,

הו, הרשני לרדת בור־קבר אפל".

“מרשה אני”… השיב שוויֶנטוכובסקי.

התשובה זיעזעה את הצעיר. יותר שירים כבר לא כתב.

אמנם עוד בכיתה הששית של הגימנסיה הודפס בשבועון ההיתולי־סאטירי “Kolce” (“עוקצים”) חיבור שלו בחתימה.Hen, שעניינו יחס ההורים אל חינוך ילדיהם, אך כאן חלה הפסקה.¹³ עתה הרגיש שהעולם המלא ענין כבר אינו מחוצה לו אלא בקרבו: “אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהַב. אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם”.¹⁴

כיצד לבטא זאת, כיצד להגיע לכלל מעשה? הוא מרגיש שיש לו מה להגיד לעולם ולאדם. אך המזכירה של המערכת עונה לו, שיש להם די חומר ואין מקום לעוד, ומלבד זה העורך עסוק ובוודאי עוד לא הספיק לקרוא…

הציפיה לפרסום חיבוריו מותחת את עצביו: “הנה כי כן לא אהיה סופר, אלא רופא. ספרות – הרי אלו מלים, והרפואה – מעשים הם”.¹⁵

כיצד מצא צעיר זה, בעל המזג הסוער והלוחם, שיתפרסם לאחר שנים כסופר מחונן וכרופא ששמו הולך לפניו, את הדרך אל הילד, ודווקא אל הילד? האם היה זה פרי החלטה רגעית או תהליך שהלך ונתעצם, ומה היה חלקן של השפעות החברה, הסביבה והתקופה בהחלטה זו? אמנם, דרך ארוכה עוד היתה לפניו.

ד    🔗

ב־1898 סיים את בית־הספר התיכון והחל את לימודיו באוניברסיטה. באותה שנה גם חל מפנה חשוב בעבודתו הספרותית, שחיזק את רוחו ועודד את כתיבתו; אפשר להגיד שזוהי ראשית הקאריירה הספרותית שלו: יצירתו “?Ktorędy” (“באיזו דרך?”), מחזה בארבע מערכות, זכתה להכרה ולציון בתחרות ספרותית למחזאים צעירים על שמו של הפסנתרן והמלחין יאן איגנאצי פאדרבסקי.

כיוון שהתחרות היתה אנונימית, השתמש המחבר ככינוי בשמו של גיבור מאחד הספרים של הסופר הפולני יוזף איגנאצי קראשבסקי, שהיה מונח על שולחנו אותה שעה: יאנאש קורצ’אק. שם זה שבחירתו היתה מקרית למדי (וששובש על ידי הסדר ל“יאנוש”; קורצ’אק השלים עם השיבוש), דבק בו ונשאר להבא שמו כסופר וכמחנך לכל ימי חייו. רבים לא ידעו אפילו את הקשר בינו לבין הרופא הנריק גולדשמיט. המחזה לא הוצג מעולם, ואף לא זכה להתפרסם בדפוס, אך בכל זאת שימש עידוד להמשך נסיונותיו הספרותיים.

כתב־היד עצמו לא נשתמר, ועל תוכנו אנו למדים רק מדיווחי העיתונות של אותה תקופה שהקדישה לו מקום נכבד, ושצויינו בה הריאליזם ומערכת הקונפליקטים הדראמטית של הגיבורים המוכיחים את השפעת הספרות הסקנדינאבית (איבסן) על המחבר.

אותנו מעניינת יצירה זו גם מבחינת הנושאים שבהם היא עוסקת: זוהי טראגדיה של משפחה שבה משליט האב, חלוש־עצבים ומעורער נפשית, את שגעונותיו על כל בני משפחתו. כתוצאה מכך אחד מבניו הוא סוטה ופושע, השני – אמנם סופר מוכשר, אך חולה־שחפת המחכה יום־יום למותו והבת – רציונאליסטית קיצונית. שתלטנות האב ההפכפך מטילה את צילה על כל הבית, המתמלא מריבות וחיכוכים. העלילה מסתיימת בטירוף האב ובהתמוטטות המשפחה כולה.¹⁶

למה בחר קורצ’אק לעסוק במחזהו הראשון בנושאים של טירוף, תורשה ושתלטנות או אוטוריטאריות? אשר לטירוף ולבעיות התורשה, אנו מוצאים תשובה בתולדות חייו, מהעבר הקרוב שלו. נושא התורשה עוד ירבה להעסיק אותו באחדות מיצירותיו הבאות, וכן גם בעיית האוטוריטאריות כגורם שלילי בחינוך, במשפחה, ברחוב ובבית־הספר ובמיוחד ביחסי המבוגר אל הילד (“כיצד לאהוב ילדים”, “זכות הילד לכבוד”, “כללי החיים” ועוד).

שנתיים לאחר־מכן, ב־1900, התחיל את פעילותו הספרותית הקבועה בשבועון הסאטירי־הומוריסטי “Kolce”. אמנם היה זה עיתון שרמתו ואופיו לא הלמו ביותר את רוחו של קורצ’אק, אך הטור השבועי, שחתמו תמיד בשם הנ־ריק או הֶנ–, העלה בדרך קלה פיליטוניסטית בעיות כבדות של החברה הפולנית וזכה להצלחה ניכרת. מוזרה ומעניינת כאחת היא העובדה שהמחזאי הצעיר הזה פירסם שנתיים לאחר “באיזו דרך?” פיליטון שבו שם בפי אחד מגיבוריו את הדברים הבאים:

“מה זה תיאטרון? שקר מוסכם, מחושב לצופה מאמין לכל דבר. מאן־דהוא חלוש־עצבים, או מטיף בעל־שם, בוחר לו איזה סיפור־מעשה, מפרק אותו לחלקים ומוסר אותם למספר אנשים, לאיש־איש את חלקו. לאחר־מכן הוא מכוון אותם, שיגידו את הדברים לפי שהוא רוצה שיגידו. כאשר מישהו שוכח מלה מלחשים לו, שלא יטעה ויגיד, חס־וחלילה, משהו משלו. העיקר הוא, שיעשו זאת מתוך התחזות שאלה הם מחשבותיהם ורגשותיהם שלהם. הם צוחקים, נאנחים, בוכים, מתים וכך יום־יום בשעה קבועה. ואתה, הצופה, חייב להאמין שזה הכל נכון. הם ודאי מהתלים בך: לפני רגע מתו, רק מורידים את הסמרטוט ומרימים אותו שוב והמתים קמים לתחיה, מחייכים ומחכים לתשואות”.¹⁷

ייתכן שהדברים נכתבו בצורה כה בקורתית ולגלגנית בהשפעת העלבון שספג באשר מחזהו לא זכה לראות את אור הדפוס, לא הוצג ולא הוזכר עוד, וייתכן שזאת אמנם היתה דעתו על התיאטרון בכלל. אך מסתבר, שבמשך הזמן פג העלבון והשתנה יחסו למחזות ולבמה. עם השנים למד להכיר את מגבלותיה של המלה הכתובה ואת מרחב השפעתה המצומצם, ונסיון חייו כמחנך וכאיש־ציבור לימדהו לחפש דרך לביטוי מלא יותר, שיעשיר את הצד האינטלקטואלי־הכרתי בתוכן חווייתי־רגשי. זאת הרבה לעשות בעתיד בהצגות הרבות שהיה נוהג לערוך בבית־היתומים לרגל כל חג (חנוכה, פורים וכו') ובהמחזות הקטנות, כעין הומורסקות מההווי בתוך הבורסה, שנערכו לעתים מזומנות.¹⁸ לימים, בשנים 1930–1931, כתב את מחזהו “סינאט המטורפים”, שזכה להיות מוצג על קרשי אחת הבמות החשובות בווארשה. על כך בהמשך הדברים.

זה גם מסביר לנו את החלטתו להעלות את הצגת “הדואר” שבועיים לפני המוות הטראגי שלו ושל ילדיו, הצגה שהעניקה למשתתפים ולצופים חוויה עמוקה בלתי־נשכחת.¹⁹

ה    🔗

וארשה של סוף המאה התשע־עשרה, שלאחר החלוקה האחרונה של פולין (ב־1795) בין שלוש ארצות נמצאה בתחום הכיבוש של רוסיה הצארית, ושבה עברו שנות ילדותו ונעוריו של קורצ’אק, נהנתה מתהליך של פריחה קאפיטאליסטית סוערת: בניית מסילות ברזל, התרחבות רשת המסחר והבנקאות והתפתחות תעשיות המתכת והטכסטיל, שמצאו שווקים נרחבים במזרח האימפריה הצארית ובמרכזה. הבורגנות נהנתה משפע זה ובחלקה הגדול גילתה, הודות לכך, נטיות אוהדות לשלטון הרוסי. אך הפיתוח התעשייתי הביא לנהירה המונית מן הכפר אל העיר וכוחו של הפרולטריון התחיל להוות גורם חשוב במאבקים הסוציאליים והלאומיים. בסופה של המאה כבר מנתה וארשה ארבע מאות אלף תושבים, לעומת מאה אלף שהיו בה בראשיתה. המאבקים נגד השלטון הצארי המשעבד, המלווה לחץ של רוסיפיקאציה, ומאידך גיסא – הקיטוב הסוציאלי המעמיק־והולך בתוך האוכלוסיה עוררו תסיסה מתמדת. מבחינת הביטוי הסוציאלי הקדימו שטחי מלכות פולין את רוסיה עצמה, שפיגרה בפיתוח תעשייתה לעומת חבליה המערביים.

ההגמוניה הפוליטית, שהיתה עוד במחצית שנות השמונים בידי המפלגה הלאומית־דמוקראטית – האֶנדציה (בגלגולה הראשון, “הליגה הפולנית”), שריכזה בעיקר את הבורגנות והאצולה – נשמטה אט־אט מידיה של זו. החיים הפוליטיים “יצאו לרחוב”, ובשנות התשעים עלו, כמתחרות לה, שתי מפלגות פוליטיות בזו אחר זו: “המפלגה הסוציאליסטית הפולנית” (פ.פ.ס.) ו“המפלגה הסוציאל־דמוקראטית של מלכות פולין”, שבהמשך הזמן תאגד בתוכה גם את חבלי ליטא (ס.ד.ק.פ.ל.).

תפקיד נכבד בחיים הפוליטים של וארשה דאז מילאה, כמובן, גם האוניברסיטה. אמנם מאז 1868 נקבעה בה הרוסית כשפת ההוראה ומרבית מוריה הפולנים סולקו. הפרופסורה לא מילאה בתנאים אלה שום תפקיד בעיצוב דעותיהם הפוליטיות של התלמידים; היא לא חרגה מעבר לתחום ההוראה הפורמאלית ואף לא היה לה כל מגע עם הציבור הפולני שמחוץ לכתלי האוניברסיטה. אך התלמידים עצמם היוו גורם תוסס, שבו נשתקפו כל הלכי־הרוח והמאבקים של הציבור הווארשאי, ובמיוחד של שכבת האינטליגנציה שבה, נגד השלטון הרוסי המשעבד.

“מעולם לא השתייכתי למפלגה פוליטית כלשהי, אך היה לי קשר קרוב עם פוליטיקאים רבים של המחתרת”, כותב קורצ’אק בתולדות חייו, שרשם כחצי שנה לפני מותו והגיש ליודנראט בווארשה בפברואר 1942²⁰.

לגבי איש־ציבור לוחם כמוהו, שנשא בלבו את חזון שינוי פני החברה עוד מימי ילדותו ונעוריו, אמירה כזאת היא משמעותית ביותר. ייתכן שמניעיה נבעו בחלקם מנסיון־חייו ומהסתירות שגילה כפעם בפעם בין החזון לבין המציאות.

עם המשך לימודיו באוניברסיטה הווארשאית במחלקה לרפואה גילה קורצ’אק דווקא ענין רב בחיים הפוליטיים־מפלגתיים ולמד להעריך את משקלם ומשמעותם של המאבקים הציבוריים ההמוניים.

הוא סלד, כמובן, מן המפלגה האנדקית שמיזגה בתוכה יסודות של לאומנות פולנית קיצונית וקאתוליות חסודה, ושהיתה מראשית ברייתה אנטישמית. הפ.פ.ס., שהקיפה את רוב פועלי התעשייה, בנתה את יסודותיה על עצמאות לאומית בצד הסוציאליזם, אך לאט לאט שנתה את דרכה והתחילה להדגיש את רעיון העצמאות לא כשלב לסוציאליזם, אלא כמטרתה הראשונה של המפלגה. במאבקה נגד השלטון הרוסי־הצארי השנוא הרבתה להשתמש באמצעי טירור של “חבורות המאבק” שלה (Bojówki). דרך זו של הפ.פ.ס. לא נראתה לו לקורצ’אק, והוא לא ראה בה את הנושא להגשמת הסוציאליזם האמיתי.

המפלגה הסוציאליסטית השניה (ס.ד.ק.פ.ל.) הדגישה יותר את האינטרנציונאליזם ואת המאבק המעמדי, ולא ראתה את עיקר פעילותה בשלב זה רק בתביעה לעצמאות לאומית העלולה, לדעתה, אף להפריד בין תנועת הפועלים הפולנית לבין זו הכלל־רוסית. אמנם קורצ’אק לא חיבב דוקטרינות מאז ומתמיד, אך ככל שמצא במושג אינטרנציונאליזם ביטוי לאחוות עמים וככל שהמאבק המעמדי ביטא את השאיפה לשחרורו של האדם העמל, הרי גישתה של מפלגה זו דיברה אל לבו יותר מאחרות. נוסף על כך נוצרו יחסי קרבה אישיים בינו לבין אחדים מפעיליה ומאוהדיה של מפלגה זו, כמוזכר לעיל. עם זאת לא נרשם מעולם כחבר בה.

מדוע לא נרשם כחבר במפלגה כלשהי?

אפשר למנות כמה סיבות לכך:

א. חוסר האיזון בין הגשמת הרעיון לבין המציאות במפלגות.

ב. הדרך לשינוי פני החברה: המהפכה או המעשה היומיומי. 

ג. חינוך כאנטיתזה למהפכנות.

א. שנות לימודיו הראשונות של קורצ’אק באוניברסיטה היו גדושות מאורעות בלתי רגילים. היו הפגנות של הסטודנטים הפולנים נגד שלטונות האוניברסיטה ובמקרה אחד, כאשר ששה פרופסורים שלחו מכתב־ברכה להצבת אנדרטה למוראביוֹב, הקרוי “התליין”, בווילנה, החרימו הסטודנטים את שיעוריהם ואף גירשום מהאוניברסיטה. בפעולות מאבק אלה נגד הצאריזם הביעו הסטודנטים הרוסים של אוניברסיטות פטרבורג ומוסקבה את מלוא הזדהותם עם הסטודנטים הפולנים על־ידי כרוזים ומשלחת; אך כאשר פרצה שביתת סטודנטים על רקע העריצות הצארית גם שם, סירבו הסטודנטים האנדקים של וארשה להזדהות אתם באשר רוסים הם. והנה גם הסטודנטים הסוציאליסטים הפולנים, הגם שהכירו בצדקת חבריהם הרוסים וראו בהם אחים למאבק נגד האוטוקראטיה הצארית, לא שיתפו פעולה אתם “מטעמים תכסיסיים”, שלא להחליש את מעמדם בקרב הציבור בווארשה, בהתחרות עם האנדציה על פאטריוטיזם פולני.

בשתי המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות לא נפסקו ויכוחי הסרק האידיאולוגיים: מהפכה פולנית או מהפכה עולמית, עקרונות או טאקטיקה כבסיס לפעולה. במקום מעשים נטוש היה ריב אחים, והמפלגות שקעו בהלשנות ופרובוקאציות שגרמו למאסרים בשני הצדדים.

הכתמת שם ידידו של קורצ’אק, הסופר סטאניסלאב בז’וזובסקי, שהואשם על־ידי המפלגה כבוגד, עירערה עד הסוף את אמונו של קורצ’אק בהנהגת המפלגות. והרי בז’וזובסקי זה היה ממשתתפי העיתון הסוציאליסטי “Głos” (“הקול”) ומחשובי הסופרים בפולין – מחברן של היצירות “אגדת פולין הצעירה” ו“להבות”, ואשר על מאמריו וספריו התחנכו חוגים רחבים של האינטליגנציה הפולנית המתקדמת. קורצ’אק, כמוהו כמורו וידידו ואצלאב נאלקובסקי ובתו הסופרת לעתיד זופיה נאלקובסקה ואישים רבים אחרים מהתנועה הסוציאליסטית, ניסו לטהר את שם ידידם בבית־הדין המפלגתי, אך לא יכלו להגיע לזיכויו המלא כמגיע לו. ולא לחינם אמר קורצ’אק לימים, לאחר שטעם את טעמה של פולין העצמאית שבין שתי מלחמות עולם, לתלמידיו באחת השיחות על המפלגות את המשפט הבא: “כל גשם מימיו טהורים – אך תוך עברם את הביבים הם הופכים למלוכלכים”.²¹

ב. הסופר הפוזיטיביסט בּוֹלסלאב פרוס, שאותו מונה קורצ’אק ב“תולדות החיים” שלו כאחד ממחנכיו בעבודה ציבורית ושרבים ראו בו אז את מורה הדור, ביטא באחד ממאמריו את הדעה, שבעצם קיימות שתי דרכים: אחת, שקוסמת לנוער ומותאמת למזגוֹ הסוער – הדרך של מעשי־גבורה, על מנת לזרז ולהפיל את המשטר המשעבד. ולעומתה דרך שניה – היא דרך של עבודת יום־יום מתמדת, אפורה ומייגעת. זוהי עבודה מן המסד, בעומק ובמשך שנים רבות על מנת להביא את הגאולה.

במחנה של הדרך הראשונה הובילו בעיקר המפלגות הסוציאליסטיות; הקאריירה של הסוציאליסט הפעיל היתה לרוב קצרה. היא הובילה למאסר, לעבודת פרך בסיביר ואף לגרדום. אין כל ספק שהיתה זאת דרך עינויים שנהנתה מאוטוריטה מוסרית.

את קורצ’אק לא הבהילה דרך העינויים, חייו העתידים הוכיחו זאת, אך הוא לא יכול היה לקבל את הדרך של פעילות אלימה. הוא בחר בדרך השניה, של עבודה מסורה ומפרכת לאורך כל חייו. הוא מפגין לאיזה צד הוא שייך במאבק הכללי, אך אינו נוטל חלק במאבקים הפוליטיים במסגרת מפלגתית ומצרף את עצמו לפעולה שנראתה אולי אפורה ודלה מבחינה מוסרית. לא במעט השפיעה עליו, ללא ספק, העובדה שזו היתה הדרך שבה בחרו מוריו הגדולים: ואצלאב נאלקובסקי, יאן ולאדיסלאב דויד, לודביק קשיביצקי ואחרים.

ג. דרך זו בעצם הלמה גם את טבע־המחנך שבו ניחן קורצ’אק. הוא האמין שהפתרון הנכון של כל בעיה חברתית טמון בתהליך ארוך ומתמשך ובצבירת כוחות נפשיים מתמשכת: חינוך כאנטיתזה למהפכנות. מכאן הוליכה הדרך ל“לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך”.

קורצ’אק חיפש בסוציאליזם משהו הומאני, המביא אושר לכל אדם ואדם, והטיל ספק רב ביכולתה של דרך־המהפכה לפתור זאת. אופייני אולי הסיפור שסופר עליו לימים: בימי מהפכת אוקטובר דרש איכר זקן מטוּלה שיניחו לו להיפגש עם לנין בעניין, שהיה לדבריו רב חשיבות. משקפיו – כך סיפר ללנין – נשברו ודרושים לו משקפיים חדשים, ועתה שהאיכרים והפועלים הגיעו לשלטון – האם לא יוכל לנין לסדר לו זאת, פשוט לקחת פיסת־ניר ולכתוב: “נא לתת לאזרח פלוני בן פלוני…” ובאמצע המהפכה הגדולה, בעצם שעת התקוממות ההמונים, מצא לו לנין פנאי לטפל בעניין משקפיו של האיכר הזקן. “סיפור נפלא” – העיר קורצ’אק, ואחר כך ביבושת: “אני מסופק אם הסיפור נכון, אך אם אינו נכון, אולי כל המהפכה לא היתה כדאית”.²²

ובכל זאת, ביומן הגיטו ב־1942, תוך כתיבתו על “הימנון לאלוהים, שיושר אחת לשנה בכל העולם”, הוא עוד רושם: “בחמשת אלפי השנים הקרובות, אי־שם בתהומות העתיד – הסוציאליזם – – –”²³

ו    🔗

הלימודים באוניברסיטה שבה עשה קורצ’אק שש־שבע שנים ענו, לכל היותר, לצרכים המדעיים הצרים של הפאקולטות שבהן למדו הסטודנטים, אך האופקים היו צרים ומוגבלים בגלל אישיותם של המורים והתנאים האובייקטיביים שבהם פעלו. הבילוש המתמיד של השלטון שם מחסום לכל רוח חדשה ולכל מחשבה חופשית. קורצ’אק כותב על אותו גיל בחייו: “צר לי בדרך כלל. רוצה אני לכבוש, להיאבק על מרחבים חדשים”.²⁴

כאמור, היתה אז בחיי התרבות הפולנית תקופת “אנשים גדולים לצורך מעשים קטנים”. מלומדים שהיו ראויים להורות בקאתדרות בינלאומיות נתנו שיעורים פרטיים או חיברו ספרי־לימוד לילדים, או ניהלו בסתר קורסים לנערים ונערות.

הוא אינו מוצא כל סתירה בין פעילות סוציאליסטית ולאומית ובאחד מחיבוריו הוא מסביר בצורה עניינית ופשטנית ביותר כיצד נראה לו הדבר:

“אסרו סטודנטים ופועלים רבים. לצרפתים מותר להעריץ את ז’אן ד’ארק ואת נפוליון ורק לנו לא מותר כלום. הסוציאליזם מדבר אלי יותר, הגם שתיאורטית הוא אנטי־פאטריוטי, אך במציאות זה לא כך, שהרי סוף־סוף אם הוא בא להגן על העם בפולין מפני ניצול, הריהו מגן על פולנים ולא על סינים”.²⁵

קורצ’אק משתף עצמו במרץ בלתי־נלאה בפעילות התרבותית הענפה של המחתרת. הוא משתתף ב“מכללה הנודדת” המחתרתית, שבה הורו ופעלו מיטב המורים מן האינטליגנציה המתקדמת של פולין דאז. העבודה התנהלה בדרך של לימוד ביתי ב“קומפלטים” (קבוצות־לימוד קטנות) שנדדו, בשל תנאי המחתרת, ממקום למקום. למכללה זו תרמו בעיקר האישים שאותם הזכיר קורצ’אק כעבור שנים ב“תולדות החיים” שלו כמחנכיו בפעולה ציבורית: נאלקובסקי – גיאוגראף ופובליציסט ממיטב מבטאיה של האינטליגנציה הראדיקאלית הפולנית דאז, דויד – סוציולוג ופסיכולוג, קשיביצקי – סוציולוג וסטאטיסטיקאי, שממנו למד קורצ’אק הרבה בעת שבתם יחד במאסר, סטאֶפאניה סֶמפּוֹלוֹבסקה – פובליציסטית ועסקנית, דמות אצילה ומזהירה, מחברת הספר “היהודים בפולין”, שקורצ’אק מתאר אותה ביומנו כ“דוברת קנאית של היהודים”²⁶ (לימים, בין שתי מלחמות עולם, נודעה בפעילותה למען האסירים הפוליטיים) ואחרים. הפעילות המחתרתית היתה מגוונת למדי. מחוץ להשתתפות במכללה, השתלב קורצ’אק גם בפעולת הוראה בבית־ספר לילדים שבהנהלתה של סטאֶפאניה סמפובלובסקה וכן פעל בקביעות בחברה של ספריות־השאלה ללא דמי־קריאה ואולמות־קריאה, שתפקידן היה הפצת־השכלה לעם והן פעלו כמוסדות לגאליים למחצה. אך בשל הלשנה שבספריות אלה מפיצים דברי מינוּת דתית ורעיונות מהפכניים, נאסר פעם.

פעמיים בשבוע היה מחליף ספרים לילדים ונוער באחת הספריות ללא דמי־קריאה ובמפגשיו עם הילדים היה משוחח אתם שיחות מעניינות ואף מארגן אתם משחקים. ב“תולדות החיים” שלו ציין קורצ’אק את הפעילות הזאת במלים הבאות: “חומר תצפית רב נתנה לי העבודה במשך שנים אחדות בספריות־השאלה ללא דמי קריאה”.

על דמותו של קורצ’אק ועל פעילותו בשטח זה מספרת בזכרונותיה הלנה בובינסקה, שעבדה במחיצתו באחת הספריות האלה: "בימי שבת וראשון בשבוע בחורף 1902, הייתי עובדת בהחלפת ספרים בספריה שברחוב ציאֶפלה – עבד אתי סטודנט השנה האחרונה במדיצינה – הנריק גולדשמיט, צעיר בלונדי חביב, בעל זקנקן זהבהב ועיניים תכולות חייכניות ושופעות חכמה. בערבי שבת היתה הספריה הומה מקהל בני־נוער.

הנריק, ללא הרמת קול ובשקט האופייני לו, שלט להפליא בכל הציבור הצעיר, כאילו הכיר אישית כל צעיר וצעיר. הדו־שיח שלו עם איש־איש מהם היה מופלא ומיוחד במינו. עד היום מצטערת אני, שלא עלה אז בדעתי לרשום את השיחות. הייתי מוקסמת כולי מאישיותו הפדגוגית.

בכל שבת אחר הצהריים היה אוסף בחדרו חבורות־ילדים מן החצרות הסמוכות ומארגן אתם משחקים. הייתי באה לעזור לו. – – – רק כעבור זמן

רב נודע לנו, שאותו הנריק גולדשמיט הוא יאנוש קורצ’אק וש“ילד הטרקלין” הוא בעצם הביוגראפיה שלו".²⁷

ז    🔗

הצטרפותו של קורצ’אק כמשתתף קבוע להרצאות ב“מכללה הנודדת” חלה בערך בשנה השלישית ללימודיו באוניברסיטה (1900). זאת היתה גם השנה שבה אירעו מאורעות קובעים בחייו האישיים ושבה התחילו לעניין אותו יותר ויותר בעיות החינוך וביחוד – כיצד בעיות אלה משתקפות בחיי וארשה העניה הפרוליטארית. היתה זאת השנה של המאורע המוזר שגרם לו שיתחיל להיעדר מבית אמו השקט והצנוע ולבלות ולשוטט ברובעי סולֶץ והעיר העתיקה של וארשה.

האם היתה פרשת שיטוטיו זו פרי צורך־היחלצות לפעולת התנדבות חינוכית־תרבותית בקרב דלת העם של וארשה הפולנית, או אולי השפעת ידיד שהכירו במכללה – המשורר והסופר הצעיר של הדֶקאדנס הפולני, לודביק ליצינסקי, שספריו הכו גלים בקרב הנוער באותה תקופה; ואולי תוצאה של משברים נפשיים שעברו על קורצ’אק, כמו על רבים מבני האינטליגנציה של דורו? קרוב לוודאי שהיה זה צירוף של כל הגורמים.

התנסותו האישית של קורצ’אק בחיי וארשה הפרולטארית: פועלי בתי־החרושת, עגלונים ובעלי־מלאכה לסוגיהם השונים, היא שהניבה תוך שלוש־ ארבע שנים שתי יצירות שהן בבחינת תמרור לדרכו בעתיד.

ספרו הראשון “ילדי הרחוב”, שהודפס לראשונה בהמשכים בשבועון “Czytelnia dla wszystkich” של אלכסנדר פאייבסקי, בגליונות 1–17 של שנת 1901, ופורסם באותה שנה עצמה כספר, הוא תיאור ריאליסטי של הווי העוני והבורות שבו תקועות שכבות־העמל בשכונות, שהאלכוהול והסטיה מן הדרך הישרה הפכו אצלם לעניין טבעי של יום־יום. הדלות של מרתפי המגורים הרטובים והצפופים של מבוגרים ובמיוחד של ילדים, ותנאי־העבודה הקשים הם הדוחפים בהכרח למצות את שארית כוסף־החיים בשכרות ובהוללות, כתרופה המביאה לשכחה ולדחיית צרות היום־יום. יש בה ביצירה זו ריאליזם, לעתים אף הזדהות עם גיבוריה, או לפחות הבנה רבה לאורחם ולנוהגם. אך מבחינה ספרותית־אמנותית נתקבל הספר “ילדי־הרחוב” ללא תשומת־לב מצד הביקורת. האמת ניתנת להיאמר שגם קורצ’אק עצמו ראה בו לימים פרי בוסר, ספר לא בשל די צורכו, ונמנע מלדבר עליו. גם פאייבסקי, העורך, לא גילה התלהבות רבה בהוצאת הספר לאור, שכן לטענתו רב בו יותר מדי מספר הילדים ופחות מדי יש בו עלילה כמקובל בספרים שבהוצאתו. מכל מקום, זהו הספר הראשון שבו מציג קורצ’אק את הבעיה שתיהפך לנושא חייו, בו הופך הנריק גולדשמיט ליאנוש קורצ’אק, האיש שהצהיר באוזני עורכו כי “הנהו אדם שבראש וראשונה מעניינים אותו ענייני החינוך”. ואם נרצה, הרי נוכל להגיד: פרי־ביכורים של מי שיהיה רופא־ילדים, לוחם חברתי למען הילד, והסופר־ומחנך הנודע ביותר בפולין.

“ילד הטרקלין”, ספרו השני של קורצ’אק, התחיל להתפרסם בשנת 1904 בהמשכים בשבועון “גלוס”. הבמה שבה התחילה להתפרסם היצירה החדשה כבר מעידה על טיבה. “גלוס” היה שבועון דמוקראטי־ראדיקאלי מכובד לענייני ספרות, חברה ומדע בעריכתו של יאן ולאדיסלאב דויד, ורוב משתתפיו היו מצמרת הספרות ומדעי־החברה של הציבור הפולני באותן שנים.

היצירה “ילד הטרקלין”, הגם שקרובה היא בנושאה לקודמתה, שונה ממנה מן הקצה אל הקצה. בולטים בה הקווים האינטימיים האוטוביוגראפיים של קורצ’אק ויש בה השוואה או עימות אורחות־החיים של החברה הבורגנית, על הצביעות והשקרים המוסכמים השולטים בהם, עם תנאי העוני, המצוקה והמציאות המייאשת של השכבה הפרולטארית בעיר העתיקה, שכן אלה ואלה מובילים לשחיתות ולפשע.

“כעת אני מבין איך אפשר לקיים משפחה בשכר יומי של ארבעה, שלושה, או שני זהובים, לשלם מזה שכר־דירה, כלכלה, הלבשה, כביסה, נפט, רופא, בית־מרקחת וכומר ללוויה – – – אני מבין כעת מדוע צבע פני הילדים כצבע בית־הסוהר, מעין גון האדמה, העיניים תקועות כמסגרות רקובות, הרגליים עקומות כקשת, ומדוע רק ארבעה מתוך עשרה נשארים בחיים”.²⁸

הספקנות אוכלת אותו בכל פה ואין הוא יודע אם קיימת אמת ואמונה, אמת שבשבילה כדאי לחיות. “כלום בעיקרו של דבר קיים אלטרואיזם, או רק ספרות מודרנית על אלטרואיזם?” הוא מצליף ללא רחם ב“רועי העדרים”, הם המנהיגים. “כלום אפשר להאמין לבני אדם שקראו הרבה ודיפלומות בידיהם?”²⁹ הוא אינו חוסך שבטו מנציג חברה זו, מהרופא, ומטיח בפניו בתקיפות רבה את ה“אני מאשים” שלו:

“אני דורש שרופא המחליט בתנאים שלנו להתמחות בבית־חולים יהיה נוח יותר, שעה שהוא רואה חולה עני משוחרר מתשלום – – – הסבר להם את הקשר בין דירה טחובה ומום בלב – – – עשה משהו למען יאמינו בך ולא יצמידו לנער כוסות־רוח – – – הגד להם, שיום יבוא ובעל־הבית שישכיר עליה טחובה, או חרשתן שישכיר בית־מלאכה מחניק, יהיו נידונים על חטאם במשפט צדק, כהידון סכינאי המתנכל לחיי הזולת – – –”³⁰

בניתוח חיי החברה ובעיותיהם ובעיצובם האמנותי הושפע קורצ’אק מצ’כוב, שבו ראה “מאבחן וקליניקאי חברתי גאוני”, כדבריו ב“תולדות החיים” שלו. ואמנם קיים דמיון־מה גם בתולדות־החיים של השניים. גם צ’כוב, שלמד רפואה במוסקבה, עמד מקרוב על מציאות הכפר והעיירה הרוסיים בעת שירותו בהם כרופא, ולאחר כמה שנות עבודה זנח את מקצועו והתמסר לעבודה ספרותית. גם ביצירתו מתגלים היסודות הפסימיים, המעידים על השקפתו הסוציאליסטית, הגם שהזרמים הסוציאליים־פוליטיים עצמם לא תפסו בה מקום חשוב. גיבורי קורצ’אק ב“ילד הטרקלין” מזכירים את דמויותיו של צ’כוב הנושאות תו של נוחלי־מפלה, מוכי־גורל ודלי־מעש המעוררים, בגל הנימה ההומאנית שבהם, את אהדת הקורא.

הדבר שנסך תקווה בלבו של קורצ’אק היה מגעו עם ילדי העוני, שאותם היה אוסף, מספר להם סיפורים ואף מלמדם פרק בדקדוק ולשון. ביום חג, כאשר היה מחלק להם מתנות, חש הוא כדבריו ש“מתרכזים בתוכי כוחות נעלמים המפיצים אור – והאור יהא מאיר לי עד נשימת חיי האחרונה. אני מרגיש, שקרוב אני להפקת המטרה מתהום נשמתי – – –”³¹

יצירה זו, שהופיעה כספר בשנת 1906, עוררה, בניגוד לקודמתה, הד רב בציבור הקוראים, זכתה לביקורת חיובית ביותר וייחדה לקורצ’אק מקום מכובד בספרות הפולנית. מבחינת עניינו בילד היה זה שלב נוסף, מקדם. “הכוחות הנעלמים” הובילו אותו לקראת המטרה שהציב לו בחייו.

ועוד דבר ראוי לציון: קורצ’אק אינו פראזיולוג חברתי, על אף נטיותיו הספרותיות.

באותה תקופה שבה נכתבו פרקי “ילד הטרקלין”, בעוד הוא מכשיר את עצמו כרופא ילדים, הרבה להביע את רעיונותיו גם בצורה פובליציסטית פרוזאית מובהקת בעיתונות (באותה תקופה במיוחד ב“גלוס”), לא רק כנאבק על זכויות הילד ומעמדו, אלא גם כלוחם על בעיות היום־יום של השכבות הדלות. במדורו המיוחד בעיתון, “באופק” העלה את מצוקת הפועל, את פיגורו החברתי והרבה להעלות הצעות לתיקונים ולשיפור, הצעות מעשיות לשינוי המציאות: חופשות לפועל, זכויות לאשה העובדת, עזרה רפואית, קואופראציה, תיקונים במערכת ההשכלה וכו'. אם אין זה הפתרון הנכסף, הרי עשוי הוא לפחות להקל על חייו של האדם העובד.

בכוחו זה של רופא לעתיד, מתקן־חינוך ועסקן ציבורי הוא מתקדם לנקודה שזה כבר בחר בחייו. הוא יגיע לקייטנות לילדים נצרכים, לבית־החולים לילדים ולבסוף לפאר יצירתו – לבית־היתומים.

ח    🔗

רבים מהביוגראפים הפולנים של קורצ’אק מתעלמים מהפרקים הקשורים ביהדותו, בדרך חייו המפותלת ובזהותו החצויה והמיוסרת שהחזירה אותו שלבים שלבים, בגלגולים שונים, למקורו האמיתי, לעמו ולסגירת מעגל חייו בגיטו. על כל פנים אין לשייך את הנריק גולדשמיט לבנים גדולים אחרים של בני עמנו שנטמעו ונעלמו מהנוף היהודי ואין לייחס לו את דברי המשורר:

"ואשר יגדל מבניכם נשא ועשה כנף –

מקינו תשלחוהו לנצח;

וגם כי ימריא צמא־שמש ואדיר במרום –

לא אליכם המאורות יוריד".³²

על אמו של הנריק ועל משפחתה ידיעותינו מועטות ביותר. לא כן הדבר ביחס למשפחת אביו, יוזף (יוסף) גולדשמיט. על מגילת היוחסין שלה ידיעותינו רבות יותר, חלקן מפי קורצ’אק עצמו ויתרן ממקורות שונים.

על אבי־סבו (אין אנו יודעים אם מצד אביו או מצד אמו; נוטים אנו לגירסה השניה) כותב קורצ’אק בחמימות רבה:

"ידעתי כי זגג היה בעיירה קטנה. בני אדם עניים לא היו להם שמשות בימים ההם. אבי־סבא שלי היה משוטט בחצרות־האצילים והיה קובע שמשות וקונה עורות־ארנבות. אני אוהב להרהר, שאבי־סבא שלי היה קובע שמשות – כי יאיר, והיה קונה עורות, שנעשו מהם פרוות, כי יחם.

עתים אני מהרהר, איך היה אבי־סבא שלי מהלך מכפר לכפר דרך ארוכה מאוד, היה יושב בצל אילן לפוש קמעה, או היה ממהר שישוב לפני הערב יום אל החג".

בהזדמנות זו הוא מזכיר בחום גם כמה יהודים פשוטי־עם בני סביבתו של אבי־סבא שהכיר; “זכורני – – – שיחות מחוכמות עם החוכר אברם ועם המוזג נטע; אני זוכר דרשה כעוסה של רב זקן ודבריו העצובים של סבא של אהרן; זוכר אני את הישיש מבית־הכנסת בשניאדובה”.³³

על הסב, אבי־אביו של קורצ’אק, צבי־הירש גולדשמיט, שעל שמו הוא נקרא (“הנריק” היא הצורה הפולנית של הרש־הירש), ידיד של אלכסנדר צדרבוים (עורך “המליץ”), יש לנו ידיעות מוסמכות יותר. הוא היה רופא בבית־החולים היהודי בעיר הרובישוב שבגליל לובלין, לפי השקפתו – משכיל שמרני ואף נלחם נגד מבקרי האורתודוקסיה.³⁴ עסק הרבה בענייני ציבור של עירו ובאחד מגליונות “המגיד” של שנת 1865 מצוי מכתב שלו אל העורך בלשון עברית משכילית מלבבת הפותח במלים; “עיר מגורי, עיר מצער תיבוש ותיכלם מגשת אל שער מגידך”; ולאחר מכן בא תיאור של בית־החולים שהוא עומד בראשו, בצירוף בקשה “לעורר ליבות אנשי העיר וסביבותיה” לסייע בידו בהחזקתו ומסיים בענווה שוב: “דברי מתכבד בכבודך משתחווה לפניך מרחוק, צבי־הירש גאלדשמידט – דאקטאר מעדיצין”.³⁵

ד"ר צבי הירש גולדשמיט דאג כנראה, בצד ההשכלה החילונית הכללית שנתן לבניו, להשריש בליבם יחס וזיקה לתרבות ישראל ועל כך מעידה לאחר שנים פעילות בניו יוסף ויעקב בשטח זה. עם זאת היה פאטריוט פולני כרבים מבני האינטליגנציה היהודית באיזור לובלין, וייתכן שהיתה לו נטיה להתבוללות פולנית.

ההסתמכות על משפטו של קורצ’אק ביומן הגיטו, שסבו נתן לילדיו שמות נוצריים: מאריה, מאגדלנה, לודביק, יאקוב, וקארול³⁶ אינה מדוייקת. מקור ידיעתו את שמות דודיו ודודותיו הוא כנראה ממה ששמע מפי אביו, שהרי הוא נולד שש או שבע שנים לאחר פטירת סבו (1872), שעל שמו הוא נקרא.

בתעודת הפטירה של הסבתא חנה, אשתו של צבי הירש גולדשמיט, שהוצאה על־ידי משרד הרישום בהרובישוב ב־1867, אנו מוצאים את שמות הבנות: מאריה ומינדל ואת שמות הבנים: לייזר וול לודביק, יוסף ויענקל (יעקב).³⁷

הבן יוזף (יוסף) גולדשמיט (1844־1896), אביו של יאנוש קורצ’אק, למד משפטים באוניברסיטה של וארשה, סיים את חוק לימודיו והוסמך כעורך־דין

וכמסופר לעיל הקים את ביתו בווארשה ורכש לו מוניטין במקצועו.

עם זאת גילה ענין רב בתולדות עם ישראל ובתרבותו ופירסם בשפה הפולנית כמה חיבורים שמן הראוי להזכירם. החשוב בהם הוא: “Wykład Prawa Rozwodowego podług ustaw Mojżeszowa – Talmudskych” (“הרצאת משפט הגירושים על פי דיני התלמוד והתורה”).

שנים מספר לפני כן (ב־1867) החל להוציא בווארשה, יחד עם אחיו יעקב שהיה גם הוא עורך־דין, סידרת מונוגראפיות בפולנית בשם “Wizerunki Wsławionych Żydów XIX-go wieku” (“דמויות של יהודים מפורסמים במאה ה־19”). המונוגראפיה הראשונה בסידרה זו, על סיר משה מונטיפיורי, נכתבה על־ידי יוסף גולדשמיט, שהקדישה לאביו הרופא.³⁸ אם בחיבורו הגדול מתגלה בקיאותו הרבה של המחבר בבעיות דיני האישות בישראל במהלך הדורות, הרי בחיבורו הקצר (32 עמ') על משה מונטיפיורי בולטת הגישה החיובית שלו למסורת היהודית ויחסו החם אליה.

מבחינה זאת מעוררת דווקא חוברת צנועה זו ענין רב: “הסידרה כולה מכוונת להעלות דמותם של גדולי הישראלים־יהודים, להעמידם לדוגמה ולהראות את הדרך לרבים וטובים מבני עמנו”.³⁹ ואשר לתוכן, בולטת הערכתו הגדולה של המחבר לאישיותו של מונטיפיורי שומר מצוות התורה המקפיד בקלה כבחמורה. גם אצל שרים ורוזנים הוא נזהר בענין כשרות ומסתפק בסעודות בשתייה ובפירות בלבד. כל מעייניו נתונים לציון וירושלים ולתמיכה ביהודים נצרכים. בכל מקום הוא מגלה את גאוותו על שהוא נכד לגזע המכבים. המחבר מציג את מונטיפיורי לדוגמה כמי שיודע להיות “יהודי בבואך ויהודי בצאתך” וככל שמקפיד הוא בכך כך מרבים נסיכים ורוזנים לכבדו. כך הוא מתאר את ימי שהותו של מונטיפיורי בווארשה בדרכו מלונדון לפטרבורג (1846). והרי זה מעיד על השקפת המחבר.

ט    🔗

לאחר כל זאת נראית כתמוהה ומלאה סתירות העובדה שבביתו של יחף גולדשמיט בווארשה אין אנו מוצאים כל סימן המעיד על יהדותו.

ביומן הגיטו מביא קורצ’אק פרטים רבים על חיי המשפחה, על טיוליו וביקוריו עם אביו, כפי שכבר הוזכר לעיל, אך אין אנו מוצאים שום עובדה, סימן או רמז המעידים על אופיו היהודי של הבית. לא שבת, לא מועד, ואף לא מפגש כלשהו עם יהודים. אמנם בהיות הנריק בגיל 11 פקד את בית־הוריו אסון מחלת־הנפש של האב, אך הרי הסימנים הנזכרים לעיל אינם מצויים גם בתקופה שהכל במשפחה היה עדיין תקין, כשהאב עוד היה בחיים ובריא. 

נראה שחינוך הבן מסור היה בידי אמו והיא שעיצבה את דמות הבית וגרמה לזרותו של הילד ליהודים וליהדות. היא הקיפה אותו בנשים: טבחית, משרתת ואומנת (כנראה שלא מבני־ברית). שפת הדיבור היחידה בבית היתה הפולנית, וכרבות מנשי וארשה משכבת המשכילים היתה גישתה לענין חינוך הבן מעשית מאוד. היא דאגה שיקבל השכלה כללית־פורמאלית מעולה על מנת לבנות לו לאחר מכן מעמד יציב של אדם בעל מקצוע חפשי. יתר על כן, מסתבר שהילד לא ידע כלל על עצם היותו יהודי ונודע לו על כך מפי העוזרת הנוצריה ומכאן אותה חוויה טראומאטית, שדרכה נפגש לראשונה בחייו עם יהדותו והוא אז בן חמש. היה זה בקשר למֵתו הראשון הקרוב והאהוב – הכנרית, שהכניסה לקופסת־פח ורצה לקברה מתחת לעץ הערמון:

"רציתי להציב צלב על קברוֹ. אמרה העוזרת שאסור, כי הוא ציפור, משהו הירוד בהרבה מהאדם. אפילו לבכות עליו חטא הוא.

עד כאן העוזרת. החמיר את פני הדברים פסק־דינו של בן השוער כי הכנרי היה יהודי, וגם אני.

גם אני יהודי, ואלו הוא פולני, קאתולי. הוא שרוי בגן־העדן ואילו אני – – – אגיע לאחר מותי למקום שאמנם אינו הגיהנום, אלא שחושך שורר בו. ואני פחדתי מפני חדר חשוך.

המוות – יהודי – הגיהנום. גן־העדן היהודי השחור. היה ענין להרהר בו".⁴⁰

אין ספק שמקרה זה נשאר אצלו כחוויה חבויה כל ימי חייו, שכן הוא מזכיר אותו לראשונה בגיל 64.

במקום אחר מספר קורצ’אק על זכרון ילדות נוסף שהשאיר עליו רושם.

הפעם – בצהרי־יום, ברחוב, לעין כל: בשובו עם חבריו מבית הספר נעצר על יד קסקרטיני הצבא הרוסי לחזות בתרגילי האימונים של הקוזאקים על סוסיהם. לפתע זרק מישהו אבן בראשו של נער יהודי. אחד התחיל ובעקבותיו המשיכו גם אחרים. הוא ראה את הדם הניגר מפניו של הנער היהודי. “הלה לא התגונן אפילו, רק התכופף וספג עוד ועוד. הוא שותת דם והם ממשיכים לזרוק בו את האבנים. הלא ראו שהוא פצוע, למה המשיכו לזרוק בו?” גם מאורע זה נשאר כנראה חבוי עמוק בלבו במשך שנים רבות. רק לימים מצא לו ביטוי באחד מסיפוריו.⁴¹

עם כל זאת צריך להודות, שהמקרים הנזכרים לעיל ואחרים בדומה להם בגיל צעיר לא נתקשרו אצלו אז במעמדו המיוחד כיהודי, ובשנות נעוריו ראה עצמו כפולני ממש. ביטוי לפאטריוטיות הפולנית שלו אנו מוצאים באחת מיצירותיו הכתובה בצורת יומן־נעורים, שפורסמה בשנת 1914, אך מתייחסת לפי תוכנה לתקופת היותו בן 17־18 (בערך בשנים 1896־1897):

“קראתי ספר אסור [לא מצונזר] על העברת עצמותיו של אדם מיצקביץ לואוֶול. אני אוהב את פולין ואני מוכן להקריב למענה את הכל. – – – איננו מעלים עובש תחת העול [הרוסי] שהוטל עלינו. להיפך, אנו מעדנים את רוחנו, אנו חושבים יותר, שהרי לדבר אסור. אדם! תנחם אותך המחשבה, שהנוער הפולני אוהב את מולדתו ואוהב את שמך הגדול”.⁴²

דוגמה קיצונית יותר לתחושת זרותו לעם היהודי אנו מוצאים באותו יומן עצמו, שבו הוא מתאר אחת מאהבות־נעוריו:

“את דמיוני תפסה עכשיו יהודיה, בת הדרום והמזרח. אנו מתמודדים במבט שבו משתקפים עולמות שונים, שני גזעים, רחוקים באמונתם ובהיסטוריה שלהם אך קרובים בחוקי הטבע. העיניים השחורות הללו הכהות היוקדות באש לא מוכרת! הוֶנוס המבשילה והחושנית הזאת החולפת במחשבתי הראשונה, הריסים האלה המצילים על העיניים השחורות, כוכבים! – – – אני, קריר, סלאבי צפוני והיא ורד ארגמני עטופה בקרני השמש הזהובות. (אני מוכרח להעמיד בפני ביקורת את יחסי ליהודים, עם־חידה, ספינקס). היא חולמת ובעלת כבוד ובוודאי סובלת. באיזו שמחה היתה מקשיבה לקול ההתפייסות שהיה אומר לה: ‘אחות’!”⁴³

כאלה בערך היו מודעותו היהודית של קורצ’אק וקשריו עם יהודים באותה תקופה.

להבנת יתר של הדברים מן הראוי גם לעמוד על מערכת היחסים בין פולנים ליהודים ועל הרוחות שנשבו אז ברחוב היהודי בווארשה ברבע האחרון של המאה הקודמת וראשית המאה שלנו. מערכת זו גם קבעה לא במעט את דרכו של קורצ’אק בתקופה האמורה ואף מעבר לה, כשם שסללה דרך לרבים מבני הנוער היהודי באותה תקופה.

י    🔗

אפשר גם לנהוג לפי נוסח רישום־כרוניקות, כמקובל בהיסטוריוגראפיה היהודית:

הנריק גולדשמיט נולד שנתיים לפני הפרעות בווארשה, שקראו להן בלשון המעטה “ימי־השוד” או בלשון העם “דער ראבונעק”.⁴⁴

על פי אותו נוסח ניתן אולי לציין מאורע נוסף: באותה שנה עצמה – 1879 – ביקש ההיסטוריון צבי גרץ לבוא לווארשה למספר הרצאות לטובת בית־יתומים בירושלים ויהודי וארשה הנאורים דחו את פנייתו. הם לא רצו במגע כלשהו עם סופרים ומלומדים יהודים מארצות־חוץ.⁴⁵

שני ציוּנים אלה הם משמעותיים למדי. האחד רומז על היחסים בין פולנים ליהודים ואילו השני – על הלכי הרוח ששררו בקרב היהודים עצמם.

שנות גידולו של קורצ’אק כבר חלו, איפוא, לאחר תקופת האחווה, תקופה שבה לחמו פולנים ויהודים שכם אחד בשתי המרידות נגד הכובש הרוסי (ב־1831 וב־1863), וכן לאחר תקופת הקסם הראשון של הפוזיטיביזם הפולני – אך עדיין בתוך־תוכה של מציאות הטמיעה היהודית, כאשר מקרי התנצרות בדור השני בשכבות המשכילות והאמידות הפכו לתופעה נפוצה. מבחינה זאת תפסה וארשה מקום נכבד ביהדות מזרח־אירופה.

בראשית דרכו ייחד הפוזיטיביזם הפולני, או כפי שהוא קרוי ה“ווארשאי”, מקום נכבד ליהודים בכלכלת פולין. היטיב לבטא זאת בולסלאב פּרוּס, מחשובי הסופרים של פולין דאז ומראשי הזרם הפוזיטיביסטי שלה, אשר ציין שבפולין יוצרים רק היהודים בסיס תעשייתי־מסחרי בריא וכל הישג שלהם הוא רווח למדינה כולה. ואמנם הסיכוי להוות את “המעמד השלישי” המכובד בחיי פולין, קסם מאוד ליהודים.

אך כבר בשנות השמונים של המאה חל שינוי יסודי בגישתם של הפולנים: החוגים השמרניים התחילו לראות בפוזיטיביזם המצאה יהודית המתנכרת לערכים הרומאנטיים של ההיסטוריה הפולנית, השמאל – עודו בחיתוליו – ראה בו עליית מעמד מנצל; הכנסיה – ערעור היסוד הדתי בתודעת העם הפולני והלאומנים – חתירה תחת יסודות התרבות הלאומית שלו.

גורם מאיץ לצמיחת הלכי־רוח אלה היוותה, ללא ספק, ההגירה ההמונית של יהודים מהאזורים המזרחיים של רוסיה ומליטא (ה“ליטוואקים”) לווארשה, שנתגברה בעיקר לאחר הפרעות של 1881 ו“גירוש מוסקבה” (1891). בתוספת של מאה וחמישים אלף יהודים, שהגיעו לווארשה בפחות משתי עשרות שנים, ראו תושביה הפולנים כוח כלכלי מתחרה וגורם רוסיפיקאטורי שלילי.

בקרב חוגים רחבים למדי של האינטליגנציה הפולנית המתקדמת רווחה הדעה, שהפתרון לשאלת היהודים טמון בהתבוללות מוחלטת ובהתמזגות בעם הפולני. גם יהודים מתבוללים ראו את הפתרון בהעמקת הטמיעה. הרעיון של “פולנים בני דת־משה” היתה לו אחיזה ניכרת בשכבות הצמרת של יהדות וארשה. אך בציבור הפולני נשמעו גם קולות אחרים, והם היו הרוב: יהודים לעולם לא ייטמעו בין הפולנים. לכל היותר יסגלו לעצמם את השפה הפולנית, את תרבותה החיצונית, אך פולנים במשמעות הלאומית־היסטורית לא יהיו. במקרה הטוב, כטענת אחד הלאומנים באוזני קורצ’אק – “יהודי, פאטריוט כן, הריהו לכל היותר בן־וארשה או בן־קראקוב טוב, אבל אינו פולני”. קורצ’אק מופתע, אך הוא מודה בכך:

“הודיתי בהגינות, כי לאמיתו של דבר, אין מרגשים אותי לבוב, פוזנאן, גדיניה, אגמי אוגוסטוב ולא זאלשצ’יקי ולא זְאוֹלְזיה. לא הייתי בזאקופאנה (איזו מפלצת) – – – זרה לי הוויסלה ליד קראקוב, ואין בי כמיהה להכיר את גניֶיזנו. אולם אוהב אני את הוויסלה שבווארשה, ובניתוקי מווארשה הריני חש געגועים כוססים. וארשה היא שלי ואני שלה. יתירה מזו: הנני וארשה”.⁴⁶

בין מאתיים אלף היהודים שחיו בווארשה בסוף המאה בלטה שכבת הבנקאים, התעשיינים ואילי־ההון – הקרוננברגים, נאתאנזונים, קאנים, ואוולברגים ואחרים – בעלי יזמה ומעוף, מתבוללים שבניהם או נכדיהם עזבו בהמשך השנים את דת עמם. ידם פתוחה היתה ונדבנותם חרגה אל מעבר לתחום העדה היהודית. הם הקימו מפעלי תרבות וסעד למכביר, ליהודים ולפולנים במידה שווה, מתוך אמונה שעל־ידי שיתוף הפעולה מביאים הם לקירוב הלבבות, אשר יסלול גם את הדרך לטמיעה “ללא כאבים”. בקיצור – “צדקה תציל מ…שנאת עולם”.⁴⁷ אך החיים לא הוכיחו את צדקת דרכם. היהודים לא נתקבלו לחברה הפולנית.

קווים אחדים לאופיה המיוחד של האנטישמיות הפולנית דאז היטיב לשרטט נחום סוקולוב: “אם היהודי הוא מוגבל בזכויותיו או לא – לעולם הוא ‘מוֹשֶׁק’. לעולם הוא נבזה. הגיטו אינו המצאה פולנית ואין צורך לומר, שהאינקויזיציה לא היתה המצאה פולנית. היו תקופות ידועות בפולין, שבהן היו יהודים נהנים מכל הזכויות. אבל יש המצאה פולנית אחת ו’מושק' שמה. ‘מושק’, או השם הכולל ‘ז’ידק’ הוא הביטוי הכולל של ההשקפה השוררת. יהא יהודי מה שיהיה, הריהו ז’ידק – פעוט, מגוחך – – – בפניו אומרים לו כך וכך, אבל שלא בפניו קוראים אותו בשם הזה. – – – רואים אותו כראות מין אחר, מין בפני עצמו”.⁴⁸ כך הפולנים.

ואשר ליהודים עצמם, מן הראוי להזכיר את הערתו של שמעון דובנוב: “מין מיוחד של התבוללות התהווה בציבור היהודי במלכות פולין וביחוד בווארשה. זו היתה הגרועה שבצורות ההתבוללות. – – – ‘הפולנים־בני־דת־משה’, כפי שקראו לעצמם מתבוללים אלה, התאמצו לחדור לתוך הציבור הפולני, בעוד שהלה דחה אותם מעליו בגסות”.⁴⁹

בנקודה זו, שאף קורצ’אק רואה בה “ענין בעל חשיבות כוללת”, הוא מעיר ביומנו בחריפות רבה: “דמויות, אשר בעזרת מלים חלקלקות, ואפילו התנצרות, נדחקו בכוח וללא־בושה אל החברה הפולנית”. הוא מכבד יותר את “האצילות של אותם יהודים, שברחו אף הסתתרו מפני ידידים שמעבר לחפירות”.⁵⁰ מכיר הוא יפה את חולשת בני עמו, אך טעם גם טעמה של שנאת ישראל והריהו מספר בגילוי־לב: “רופאים יהודים לא הוזמנו אל חולים נוצרים, להוציא את הרופאים הנודעים, דיירי הרחובות הראשיים”.⁵¹

כך מובאת השקפתו של קורצ’אק על בעיות אלו ביומן הגיטו שנכתב כידוע ב־1942; אך ספק הוא אם מסוגל היה להכיר את הדברים, עקב חינוכו, סביבתו וחוסר נסיונו בשנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה. 

יא    🔗

יצחק גרינבוים מספר שנפגש עם הנריק גולדשמיט בהיותם שניהם תלמידי האוניברסיטה הווארשאית בפאקולטה לרפואה. זה היה, כפי הנראה, בשנים 1898–1900: “התחילה שיחה בינינו שנמשכה שעות. דיברנו על כל מיני עניינים ובתוכם, כמובן, גם על ענייני היהודים באוניברסיטה ובעולם. דבריו של גולדשמיט היו חדורי לעג ארסי – – – הקשבתי רב קשב לדבריו של אותו צעיר – – – היודע שלא כדאי לענות את הנפש בכל מה שרגילים בני־אדם לקראם בשם אידיאלים – – – ידעתי שזהו מסווה שצעירים ממשפחות אמידות ומתבוללות רגילים ללבוש כדי לכסות על מערומיהם, על הריקנות שבנפשותיהם, על הבוז לסביבתם הקרובה ביותר ועל אי־יכולתם למצוא להם את מולדתם הרוחנית, להתקרב להמוני בני עמם, שבמסתרים יש שכמהה אליהם נשמתם. היה זה סגנון מקובל לטובים שבין בני משפחות המתבוללים העשירים”.⁵² אך הבעיה היתה בכל זאת לא של סגנון בלבד, אלא עמוקה ורחבה יותר. נכון הדבר, שהאינטליגנציה היהודית בווארשה דאז לא הושפעה כלל מהתנועה שהשפיעה על גרינבוים וחבריו, שהיו “שרויים בעולם ההתלהבות, מתענגים ביודעים ובלא יודעים על המולדת הרוחנית היהודית שהתחילה מתגלית לפניהם בכל זיווה והדרה”.⁵³ והרי במקום אחר מספר גרינבוים עצמו על ויכוח מאותה תקופה, שעניינו היה “אי השתתפותם של יהודי פולין בתנועה הציונית, שכאילו נתונה היתה כולה בידי יהודי ליטא היושבים בפולין, ה’ליטוואקים' כפי שקראו להם”.⁵⁴

אל התנועה הציונית הצטרפו אלה שהיו להם שורשים עמוקים במסורת ההיסטורית של היהדות ומי ששללו את ההתבוללות כפתרון אפשרי של הבעיה. ואילו קורצ’אק זר היה לערכי היהדות; לרעיון הלאומי בביטויו הציוני – ודאי וודאי. אך בראשית המאה כבר התחיל ליצור מגעים ראשונים עם חוגים יהודיים, ומשך שנים אחדות נתרקמו אלה במקביל לקשריו עם ידידים פולנים. הוא היה מעורב בפגישות ב“טרקלינים” השונים של סופרים ועסקנים מתקדמים פולנים, והיה מן האורחים הקבועים בבתיהם של ואצלאב נאלקובסקי ויאן ולאדיסלאב דויד.⁵⁵ עם זאת אנו מוצאים את הנריק גולדשמיט גם ברשימת מבקרי “ימי שני בשבוע” בביתו של נחום סוקולוב, ברח' מאריאנסקה 2. היה זה חיצוי קשה בחייו של קורצ’אק.

על פיצול מסוג זה באותה תקופה מספר לנו בזכרונותיו גם מאקסימיליאן אפולינארי הארטגלאס (1883־1959), עו"ד שהיה עמיתו של יצחק גרינבוים ונמנה במשך כ־35 שנים עם ראשי הפעילים הציונים, נציג פארלאמנטארי יהודי־ציוני בסיים הפולני, את הדברים הבאים: “אני אישית חי הייתי כאדם בין שני עולמות – היהודי והפולני – – – כל ימי התרוצצו בי שני יסודות שקשה היה להשלים ביניהם: מזה – הילדות והחינוך הפולניים, הזיקה לעם הפולני, לתרבותו ולאדמתו ומזה – האהבה שנתעוררה בי לעמי היהודי המעונה, לסבלותיו ולתחייתו במולדתו שלו. לפיכך סבלתי כל חיי מתסביך של פיצול, כיוון שאין כוח בעולם שיוכל למזג בפרט את שני העמים והתיחסתי בביקורת וברוגז אל שניהם: כיהודי לא יכולתי לשכוח את העוולות שידע עמי בפולין (אישית לא סבלתי מהן) וכמתבולל בפולניות נאלצתי להיות שותף לתרעומת על היהודים, שרוחשים כלפיהם אפילו הטובים שבפולנים. פיצול נפשי זה ייסרני כל ימי והרעיל את רגעי־חיי היפים ביותר”.⁵⁶

כך מספר מנהיג ציוני, הארטגלאס, בזכרונותיו שכתב בסוף ימיו. מכל שכן – יאנוש קורצ’אק, שגדל בתנאים שונים מן הקצה אל הקצה.

על אותם ערבים, שבהם השתתפו “נציגי האינטליגנציה הפולנית־יהודית מכל הזרמים והגוונים” מספר לנו בנו של סוקולוב – פלוריאן: “ל’ימי שני' יצא שם בעולם היהודי בווארשה. בעלי השקפות מהשקפות שונות התמודדו שם. היו דנים בענייני דיומא וכן בתכניות מדיניות. על פי רוב היו מתחילים בהרצאה על נושא מסויים הנוגע לשאלת היהודים. לצדם של עסקנים ותיקים ומכובדים היה בא גם נוער אוניברסיטאי. – – – כל אחד רשאי היה להביע את השקפותיו בטרקלין זה, שמילא תפקיד רב לא רק בתעמולה הציונית על אדמת פולין, אלא גם בהפצת ההתענינות בשאלת היהודים מנקודות מבט שונות”. בין המשתתפים בערבים אלה מונה פלוריאן סוקולוב את יצחק גרינבוים, משה קרנר, אפולינארי הארטגלאס, ד“ר לודביק זאמנהוף וד”ר הנריק גולדשמיט, “סופר פולני מחונן, שהיה חותם בכינוי הספרותי יאנוש קורצ’אק. דמות אצילה מאוד, שהיה מתרחק מפוליטיקה. כל חייו הקדיש לילדים יהודים בתור רופא, מחנך וידיד”.⁵⁷

בתו של נחום סוקולוב, סופיה ראצ’קובסקי, מציינת את “ימי השני בשבוע” אצל אביה כמקום שבו התרכזה כל “סלתה ושמנה” של וארשה היהודית – סופריה, משכיליה ועסקניה. בין המשתתפים מוזכרים י“ל פרץ, דוד פרישמן, בעל־מחשבות, ברוניסלאב גרוסר – לימים ממנהיגי ה”בונד" – וסטאניסלאב מנדלסון (לימים חתנו של סוקולוב), איש “הפרולטאריאט השני”, שלאחר פרישתו מהתנועה הסוציאליסטית הפולנית ערך בווארשה עיתון יומי שלחם על זכויות היהודים בפולין.⁵⁸

על “חוג לספרות” שנתקיים בשנה הראשונה ללימודיו באוניברסיטה של וארשה ושבו השתתף גם יאנוש קורצ’אק, מספר לנו גם מ“א הארטגלאס: היה זה חוג חפשי שבו השתתפו חברים בעלי נטיות לאומיות, אך היו בו גם מתבוללים. את מקום הפגישות צריך היה להחליף מפעם לפעם. ההרצאות והוויכוחים התנהלו בלהט רב בפולנית, רוסית, יידיש וגרמנית. בין המשתתפים מוזכרים שמותיהם של: י”ל פרץ, נ' סוקולוב, י' קורצ’אק, ד"ר י. קלויזנר, ל' מוצקין, סירקין, גרינבוים ואחרים.⁵⁹

האם היה זה אותו חוג הקשור עם “ימי שני בשבוע” או חוג נוסף? זאת קשה לקבוע.

מגעיו של קורצ’אק היו, אפוא, בעיקר עם העילית האינטלקטואלית של וארשה היהודית דאז, בטרם נתגבשו בה הזרמים השונים, שיצאו מן הטרקלינים לרחוב היהודי וחלה בהם דיפרנציאציה אידיאולוגית לאומית או סוציאליסטית לגווניה. היתה זאת תקופה קצרה בחיי קורצ’אק, שבה עוד היה מעורב בחיים הציבוריים, בטרם צאתו לדרכו המיוחדת – לחינוך ילדים יתומים של שכונות הדלות היהודית.

יב    🔗

ב־1904, כשהיה עוד סטודנט, התחיל קורצ’אק לעבוד כרופא בבית החולים היהודי לילדים ע"ש ברסון־באומאן ברח' שליסקה (את תעודת הרופא קיבל רק במארס 1905). כיצד נכנס קורצ’אק לברסון־באומאן? כאמור, היה קשה מאוד ליהודי לרכוש לו קליינטורה נוצרית.⁶⁰ הוא נתמנה שם לרופא המקומי: חייב היה לגור על יד בית־החולים ולמלא בו את כל התורנויות בשעות היום והלילה. כאן נכנס לחברה של רופאים יהודים, שראה בהם אחר־כך את מוריו ורבותיו בשטח רפואת הילדים שבו התמחה.

מאחר שבית־חולים זה הוקם בשנת 1878 מכספי עזבונו של פרנס הקהילה היהודית בווארשה מאיר ברסון (1787־1878) ומאחר שכספי העזבון (50,000 רובל) לא הספיקו להקמתו, השלימו את החסר שני בניו של מאיר ברסון, מתתיהו ויאן, וחתנו שלמה באומאן. לכן נקרא בית החולים בשם ברסוו־באומאן. מחוץ לששים המיטות קיים בית־החולים מרפאת חוץ שבה קיבלו את טיפולם ילדים יהודים ונוצרים. כן הוקמה על־יד בית־החולים ספריה פדיאטרית עשירה.⁶¹

אותה שנה היתה שנת עבודתו האחרונה של קורצ’אק בשבועון “קוֹלצ’ה” והראשונה להשתתפותו בשבועון הדמוקראטי־ראדיקלי הרציני “גלוס” שכבר הזכרנו אותו לעיל.

כניסתו של קורצ’אק לעבודה בבית־החולים ברסון־באומאן שינתה במידה ניכרת את אורחות חייו. היתה זאת פגישה נוספת עם חוגים יהודים: רופאים, אחיות, הורים וילדים יהודים מהשכבות הדלות שאותם הכיר לראשונה. גם הטיפול בילדים יהודים ופולנים באותה מרפאה היה קרוב ללבו.

זכרונות טובים נשארו לו מהאחות המסורה “לאה ישרת הלב, שהיתה מבלה ימים ולילות באולם בית־החולים, מעולם לא יצאה לטייל, אפילו חששה להירדם, שמא יחנק ילד – – – בכמה יופי, בכמה רוך ובכמה חכמה לימדה את הילדים לקבל תרופה, לשכב במנוחה, כשהיתה עושה להם אדים – – – לשעות הלילה היו באים יהודים טובים [”משמרת חולים“], אך לאה לא נתנה בהם אמון – – – מה הללו שם יודעים – – – לאה לא גמרה חוק לימודיה בבית־ספר למטפלות, לימד אותה הנסיון, לחש לה הלב”.⁶²

בבית־החולים הזה הכיר לדעת “את כל פלאי התראפיה ואת ההפתעות המרעישות בגילוי סודות הטבע – – – כיצד מת האדם, ובאיזה כוח שאינו יודע רחם קורע העובר את רחם האם ומתפרץ לחיים ולעולם, כפרי בשל, כדי להיות אדם”.

הוא יצא משם עשיר בהכרה נסיונית של הכוח הכביר הצפון בחוקי הטבע ושל “גאוניות מחשבת אנוש החוקרת תעלומות”.⁶³

אך שם למד עוד דבר אחד, לא פחות חשוב, שנזדמן לו לראותו יום־יום ולהכירו תוך שיחות עם האמהות, על מחלות ילדיהן ותמותתם במשכנות העוני. לא פעם הפנה את ראשו לא להביט ישר בעיני האמהות ולחש לעצמו: “מתי, לעזאזאל, נפסיק לרשום סאליציל כתרופה לעוני, לניצול, לאי־צדק, ליתמות – לרצח?!”⁶⁴

בינתיים פרצה מלחמת רוסיה־יפאן ובשנת 1905, בטרם הספיק לעשות הרבה בבית־החולים, גוייס קורצ’אק כרופא לצבא הרוסי והגיע תוך שירותו מעבר להרי אוראל ועד הגבול הסיני.

האופייני ביותר לקורצ’אק שגם שם חיפש את הילד. הוא מספר:

“גרתי ככפר קטן בשם Taolajdzou ולעתים קרובות נסעתי לעיר הסמוכה Kauczendry. בכפר היה לי חבר [סיני] שהיו לו שני ילדים. בעיר הכרתי את בית־הספר הסיני. – – – ראיתי איך שמורה רע מכה בסרגל עבה על עקבי הרגליים של הילדים. מכות אלו מכאיבות מאוד. על צד אחד של הסרגל היה כתוב בצבע שחור, ‘מי שלא רוצה ללמוד דינו להיענש’. על הצד השני של הסרגל היה כתוב בצבע אדום, ‘מי שלומד – יהיה חכם’. בצד השחור היכה המורה את הילדים. המורה היה שתיין וגרוע מזה, עישן אופיום במיקטרת. זה רעיל ביותר. פעם אחת בכו מאוד הילדים. ביקשתי לקנות אצלו את הסרגל והוא מכרו לי. הילדים שמחו, אך אני ידעתי שכעבור מספר ימים יהיה לו סרגל חדש”.⁶⁵

אחרי מפלת רוסיה התחילו להגיע לחזית הדי המרידות והמהפכה. האימפריה הצארית הזדעזעה כולה – ואילו קורצ’אק נתון גם שם לענייני הילד.

על מקרה אופייני מספר תלמידו וידידו של קורצ’אק, הסופר איגור נברלי, כפי ששמע אותו מפי רבו: “שנת 1905. לקראת הצבא המתמרד מסע העונשין של הגנראל רֶנֶנקאמף. שביתת פועלי הרכבת. הרכבת נעצרת בתחנה נידחת בסיביר. החיילים בקרון המשא, אשר אליו עבר קורצ’אק שוויתר על חברת הקצינים, תובעים ממנו, מהדוקטור שלהם, שינאם. הם מעמידים את קורצ’אק על גבי ארגז והוא מדבר… על הילדות, שאין טעם לעשות מהפכות ללא מחשבה תחילה על הילד”.⁶⁶

יג    🔗

וארשה של שנות 1905־1906 הסיקה את לקחיה מהמהפכה. בהפגנה משותפת של פועלים פולנים ויהודים בכיכר גז’יבוב ב־1905 נפלו 26 קרבנות והטירור הצארי המשיך להפיל חללים יום־יום.

נקודת־השיא היתה ה־15 באוגוסט 1906, הקרוי “יום ד' הדמים”. יום זה, שבו התעתדו “קבוצות המאבק” של הפ.פ.ס. לשלם למשטרה הרוסית כגמולה, נסתיים, לפי המקורות הפולניים, בהרג של 32 שוטרים וחיילים רוסים ושל 43 עוברים־ושבים מקריים.⁶⁷ לפי המקורות היהודיים התרחש מרחץ הדמים בעיקר באיזור היהודי של העיר ומספר הקרבנות הלא־יהודים היה זעיר. גם העיתון הפולני Kurier Warszawski, מיום 16 באוגוסט אותה שנה, מספר על כך.⁶⁸

בשלבים הראשונים ביצעה המשטרה את פעולת ההרג, ולאחר מכן נטל עליו “מלאכה” זו “הגדוד הווהלינאי” הידוע לשמצה, בפיקודו של גנראל סקאלון. ה“יידישער טאגבלאט” מיום 20 באוגוסט 1906 מספר: “כל הקרבנות שנפלו ביום ד' הדמים או שמתו מפצעיהם כבר הובאו לקבורה – – – מספר הקרבנות היהודים שהובאו לקבורה בווארשה היה 45 ובפראגה – 5”.⁶⁹

אותה שנה הוצאו בווארשה 101 פסקי דין־מוות וחמישה־עשר אלף איש גורשו לסיביר. הקרבנות היו רבים וההתקוממות, לצורותיה השונות, לא בישרה טובות. רוח ההתקוממות של ההמונים נתרופפה ויחסם לטירור, בשל תוצאותיו, החל לנוע בין אדישות לאיבה. חוסר הענין, הרפיון והיאוש אכלו בציבור בכל פה ומגמות ההסכם ושיתוף־הפעולה עם השלטון העוין (“אוגודה”) ירשו את מקום ההתנגדות. כבכל תקופת שפל ומשבר, כן גברו גם עתה הלכי הרוח האנטישמיים בחוגים רחבים של הציבור הפולני והשלטון הרוסי עשה, כמובן, כמיטב יכולתו לעודדם. 

קורצ’אק, שחזר לא מכבר ממלחמת רוסיה־יפאן, סלד משפך־דם זה. הוא לא האמין שטמון בו פתרון כלשהו לעתידה של החברה ולאשרו של האדם. יותר ויותר ראה את יעודו בהצלת חיי אדם, חיי ילדים. את יחסו לחיי כל יצור, ומכל שכן לכל הנברא בצלם, מציינת אולי רשימתו הבאה:

"כאשר עברתי פעם על גשרון עץ של נחל ראיתי חרק נסחף בזרם המים ומנסה בכל כוחותיו להינצל.

על מה מתייגע יצור מסכן זה? על חייו העלובים שהוא עלול לאבדם כל רגע. והאדם? – הבזיקה בי פתאום מחשבה.

אך בכדי להציל את החרק הזה חייב אני לקפוץ לנחל ולהירטב עד לשד העצמות – הכדאי?

והנה שמעתי קול:

אם לא תקריב כעת את הקרבן הקטן, עול־ימים, בכדי להציל את בעל־החיים הקטן, לא תהיה מוכן, לעת בגרותך, להציל גם בן־אדם.

לא היה גבול לסיפוקי כשראיתיו אחר־כך על כף ידי כשהוא מתאושש ומיישר את כנפיו.

לא נתראה יותר, עוף לשלום והיה מאושר!"⁷⁰

למרות הצלחתו כרופא זילזל במוניטין המקצועי שלו ויצא בכספי חסכונותיו הצנועים למערב אירופה, כדי להעמיק את ידיעותיו בבעיות הילד ובבתי־החולים לילדים. שנה אחת שהה בברלין, חצי שנה – בפאריס וחודש אחד – לאחר שנים אחדות – בלונדון.

את לקחי ביקוריו אלה מסכם קורצ’אק עצמו:

“בית־החולים הברליני והספרות הרפואית הגרמנית לימדו אותי לחשוב על ההישגים שהגענו אליהם וכיצד להתקדם לאט ובשיטתיות: פאריס לימדה אותי לחשוב על מה שאין אנו יודעים ושואפים לדעת, מוכרחים לדעת ואשר נדע בעתיד. – – – את כוח הרציה, את כאב אי־הידיעה, את תענוג החיפושים נתנה לי פאריס; את הטכניקה של הצמצום, את גילוי הדברים הקטנים, את סדר הפרטים – למדתי בברלין. הסינתיזה הגדולה של הילד – בזה הגיתי בספריית פאריס ובסומק של התרגשות קראתי את הכתבים המופלאים של הקלאסיקונים הקליניים הצרפתים”.⁷¹

יד    🔗

סינתיזה זו של הילד, שבה הגה במסעותיו, רצה קורצ’אק להמשיך וללמוד הלכה־למעשה. אדיר היה חפצו להכיר את הילד גם מחוץ למרפאה ולמיטות בית־החולים, אך אפשרויות המגע עם ילדים היו מצומצמות למדי. אחת המסגרות להכרת הילד כיחיד ובחברת ילדים היתה הקייטנה.

קשה לקבוע בדיוק את השנה שבה התחילה פעילותו של קורצ’אק בקייטנות. ראשיתה היתה עוד לפני מסע־הלימודים שלו בארצות המערב. על כך מספר קורצ’אק: “עוד כסטודנט יצאתי לקייטנות. בסתיו היו ילדי הקייטנות מבקרים בביתי שהפך למועדון ילדים”.⁷² ובתולדות החיים שלו הוא רושם: “עם הילד היהודי נפגשתי לראשונה כמשגיח בקייטנה על שם מארקביץ במיכאלובקה”.

ואכן היו הקייטנות הגיחה הראשונה של יאנוש קורצ’אק לעולמו המיוחד של הילד היהודי, שעד כה טרם הכירו בחברת בני גילו, במשחקיו ובקטטותיו. הוא היטיב להכיר את שכונות העוני של וארשה הפולנית. שהייתו בסולֶץ, רובע דלות פולני בווארשה, הספיקה לו כדי לעמוד על המקופחים ביותר במשפחות מרובות הילדים של העמלים הפולניים – הילדים עצמם. עדים לכך פרקי “ילדי הרחוב” ו“ילד הטרקלין”.

גם הביטוי הספרותי של דמות הילד היהודי והווייתו המיוחדת היו לקורצ’אק כספר החתום. בסוף המאה ובעשור הראשון של המאה שלנו כבר נתעשרה ספרותנו בעברית וביידיש ביצירות שעניינן הילד היהודי ועולמו – סיפוריו הרגשניים והתמימים של יעקב דינזון, פרקי ההווי שבכתבי מנדלי, ש' בן־ציון, שלום עליכם, ביאליק ואחרים. החיץ של השפה הפריד וספרות זו לא זכתה, כידוע, לתרגום פולני.

בספרות הפולנית לא תפס הילד היהודי מקום, שכן אורח־חייו, מאווייו, תוגותיו וששונותיו זרים היו לסופר הפולני. על רקע זה בולט אולי סיפורה הקצר והמופלא של האצילה בסופרות פולין – אליזה אורזשקובה – שבו מסופר איך, בלכתה בסימטאות הצפופות, מקום מגוריה של הדלות היהודית, נצמדה אליה ילדה חיוורת ורזה, שחורת־עין, מבלי לעזבה אף לרגע. הסופרת נעצרה, ליטפה את ראשה של הילדה ושאלה אותה, בשל מה משתרכת היא אחריה כל הזמן. עיני הילדה נצמדו לידה של הסופרת שהחזיקה פרחים ולחשה: “תני פרח”. לחש־בקשה זה שנתמלא – מספרת הסופרת – זיעזע אותה. כאילו בקעו ממנו תחנוניה של אומה שלמה, הזועקת ממעמקי המחנק של חיי העלבון בגיטו נטול־אור, פרח ומרחב שדה.⁷³

לסימטאות הדלות והצפופות של שכבות העוני היהודיות הגיע קורצ’אק מאוחר יחסית, ואת קיפוחם (הכפול) לא הכיר כלל: לילדים היהודים היתה לעתים היציאה מתחום הרחובות היהודיים למרחבי שדות מלווה פחדים מפני שכניהם בני גילם. נוסף לכך היה עוד לגבי חלק נכבד מהציבור היהודי ה“מה נאה אילן זה” בבחינת חטא.

עוד בעשור האחרון של המאה ה־19 התחיל המאבק ברחוב היהודי בווארשה על עצם רעיון הקייטנות. מצד אחד תמכו בו הנאורים והמתבוללים, שראו בקייטנה חוליה בשרשרת הפצת השפה הפולנית ותרבותה בין יהודים ותרומה לבריאות “ילד הגיטו” היהודי. נגדם ניהלו מאבק עקשני ה“מלמדים” של החדרים (בווארשה היו אז 357 “חדרים”) ורבנים שראו בקייטנות ביטוּל תורה. לאחר מאבק ממושך פסק בית־הדין הוורשאי, שמאחר שהכשרות בקייטנות נשמרת בקפדנות ואף דואגים להכין שם את הילדים ל“בר־מצוה” הרי אין למנוע יציאתם של אלף או אלפיים ילדים עניים לשבועיים או לחודש לשאוף אוויר צח.⁷⁴

ד“ר סטאניסלאב מארקאֶביץ (1859־1911), רופא ועסקן ציבורי, הקים את “החברה לקייטנות ילדים” בווארשה ב־1882. המרכז לקייטנות מיכאלובקה נמסר כתרומה בשביל ילדים יהודים על ידי הנדבן יחיאל־מיכל אנדלמן (מכאן השם מיכאלובקה) בשנים 1901־1902. (באותן השנים הוקמו גם שני מרכזי קייטנות לילדים פולנים, בווילהלמובקה ובזופיובקה). כל קייטנה קיימה במשך הקיץ ארבעה מחזורים של ארבעה שבועות, 150 ילד במחזור, ובסה”כ במשך הקיץ ל־600 ילדים.⁷⁵

את הידיעה המוסמכת הראשונה על השתתפות קורצ’אק בקייטנה לילדים יהודים במיכאלובקה אנו מוצאים בסידרת רשימות שפירסם בעיתון היהודי בשפה הפולנית Izraelita בשנת 1904.

רשימות אלו טבועות בחותם הראשונות של מפגש קורצ’אק עם קהל הורים וילדים יהודים ומהווים מקור נאמן להרהוריו, להערכות שלו על ציבור זה וליחסו אליו. יש בהן, ללא ספק, תוספת חשובה, אולי אותנטית יותר מזו שאנו מוצאים ביצירתו הספרותית המאוחרת יותר, “מושקים, יוסקים, שרולים” (1910). שני קטעים מאותה סידרה דיים להעיד על יחסו החם של קורצ’אק להורים ולילדים:

"בתחנת הרכבת – המון בלתי מאורגן, רעש בלתי ממושמע. מדוע? חוסר תרבות או סתם נוהג שכזה? תכונה תורשתית של יהודים, של צעקות – – – מתרוצצים, נדחפים, דורכים איש על רגלי רעהו, נרגשים – – –

ריצה של תגרנית שחזרה מהר ממכירת עוד פונט שזיפים ברחוב ללא היתר. אי־שקט של התגרנית, שכן השבת מתקרבת והפרי יישאר ויירקב בתוך סלה. רעדה של החייט שמוכרח לגמור את הבגד, מוכרח להרוויח ללחמו. מאבק נואש על רווחי־רעב של ‘עם המיליונרים’. לכן בית־החולים היהודי מטפל במקרים כה רבים של היסטריה שאף בית־חולים גדול באירופה אינו מבורך בהם".

ועל הילדים – בכאב ובחמימות:

"מבין שלושים ילד 17 עוד לא ראו יער; 13 לא שיחקו אף פעם בכדור; רק אחדים יודעים שתפוחי אדמה צומחים, אף אחד לא ראה זריחת שמש. במיטות שוכבים מכווצים, מכווצים עד לכאב. רק שני ילדים מתוך 76 ישנים בביתם לחוד, והיתר – עם אח, או עם אבא. לעתים שניים או ארבעה במיטה אחת. המצע קצר, הכסת קצרה ובחדר קר. תנאי החיים מכווצים בלילה את הגוף וביום את הנשמה.

הם אינם פוחדים מהמים הקרים. לפני קפיצתם אל הנהר הם צועקים, ‘געוואלד מאמע, טאטע!’ המבטא כביכול, את פחדנותם, כפי שמציגים אותם האדונים ההומוריסטים – – – הוי, אדונים בעלי־המוסר: ‘הזוהמה היהודית!’ – – –

לא מצאתי בהם את ‘הפחדנות היהודית’ שמייחסים להם, לא פחדו מכלבים ואפילו התקרבו אליהם. אהבו לעבוד ולהזיע ואף ידעו ‘ללכת מכות’. בבתיהם הצפופים ובחצרותיהם הסגורות היו עצובים, אך כאן הראו את כוחם והיו מלאי־חיים ככל הילדים – – – הילדים האלה אוהבים לשיר עד כדי כאב. נוכחתי לדעת שהשירה היא היסוד הפיוטי היחידי בחייהם האפורים. בשיר חבוי העצב האמיתי של העם הנודד הזה. בו הפורקן האמיתי של מכאובם.

שמעתי מפיהם את השירים ביידיש ‘הָאט רחמנות’ [‘רחמו’, שחובר על ידי המשורר ש"ש פרוג אחרי הפוגרום בקישינוב ב־1903], את השיר העממי ‘אויפן פריפעטשיק’ [‘חדר קטן צר וחמים’, שירו העממי של וארשאבסקי] ופרקי חזנות [‘מגן אבות’. תרגום בתים מכל שיר מובאים ברשימה].⁷⁶

אין לנו ידיעות מוסמכות בדבר השתתפותו של קורצ’אק בקייטנות בשנים 1905־1906 או ארגונן. קיימת סברה, שיציאתו לקייטנות עם ילדים יהודים ונוצרים בשנים 1907־1908 היתה קשורה בצורך שלו בחומר הסתכלותי ליצירה הספרותית־פדגוגית שעמד לפרסם בשנים 1910־1911 (מושקים, יוסקים, שרולים; יאשקים, יוזקים, פראנקים) וכן בבדיקת כמה תיזות, המתיחסות ליצירתו “בית ספר החיים”, בשדה.

את “בית־ספר החיים”, אחת היצירות המעניינות שלו, התחיל קורצ’אק לפרסם בשנת 1907. זהו תיאור של בית־ספר חזוני שבו ילמדו הילדים לא מתוך האות המתה של הספר, אלא מתוך החיים: כיצד אנשים חיים, מדוע חיים כך וכיצד לחיות חיים אחרים חפשיים ומאושרים יותר. בראש וראשונה חייבים ללמוד את תורת האדם והסביבה בה הוא חי. בית־הספר אף יכלול מוסדות שונים לרווחתו של הילד. מבחינה מסויימת מזכירה תכנית בית־ספר זה על תכניו ומבנהו את המוסד שהקים בסקוטלנד אחד מאבות הסוציאליזם האוטופיסטי רוברט אוֹאֶן (1771־1818). היה זה, כידוע, לא רק בית־ספר ללימודים אלא ארגון מחודש של כל החברה על יסודות תנאי פעלתנות של הילדים.

היצירה “בית־ספר החיים” הופיעה במשך זמן רב בהמשכים ב־2 עיתונים ראדיקליים (ב־1907 ב־Prezegląd Społeczny“”. ולאחר סגירתו על־ידי הצנזורה הרוסית בשנת 1908 ב־“Społeczeństwo”. בשעתו עורר חיבור זה הדים חזקים בפולין, אך לא זכה להוצאה בספר עד שכונס לראשונה ב־“Pisma Wybrane” (“כתבים נבחרים”).

בקיץ אותה שנה קיים קורצ’אק קייטנה לילדים יהודים במיכאלובקה ובקיץ שלאחריה ב־1908, קייטנה לילדים פולנים בווילהלמובקה. באחד ממאמריו באותה תקופה (1909) הוא כותב: “ראיתי את הילד הפולני ואת הילד היהודי במשפחה, בבית־הספר וברחוב ותוך הסתכלות הגעתי למסקנה שמחוץ לאוכל מקבל הילד בקייטנה עולם חדש ויפה של רשמים; תיאורים, מחשבות ורגשות שלא הכירם מקודם. מהמון של אבק אדם חסר־גוון הופכים הילדים לחברה של חיי שיתוף הרמוניים”. וקורצ’אק מביא דוגמה:

"ילד אחד בנה לו בית באזור הקייטנה: סוכה על אחת הגבעות ביער. מיד התחילו לקום באזור הסמוך סוכות נוספות. אחר כך הדביקו לכל השכונה הזאת של הסוכות את השם ‘אחווה’ או ‘אהבה’. הם בחרו ראש עיר, הקימו חוגים – – – גם סילקו מחברתם כמה אזרחים מזיקים. אחד מהם, ילד בן 9, קבל פריחה על עורו, מאחורי אוזנו. החברה החליטה לראות בפריחה זו מחלה מידבקת והקימו מענפים סוכה מיוחדת, כעין אוהל לחולים – – –

מסיפור זה שהתחיל בסוכה אחת ונסתיים ב־100 אזרחים שהתמקמו באותו אזור והקימו כעין עיר או כפר, למדתי לדעת את הצורך העמוק הנעוץ בילד־באדם בשיתוף, בפעילות יוצרת, בהרגשת סדר ובטחון, באושר ובהכרח של התפתחות. לקייטנה ישנה השפעה חזקה וחיובית גם על היחיד החלש, לעתים החריג. בגלל קוצר הזמן של הקייטנה אין הקייטנה מסוגלת לרפא, אך מסייעת ומקדמת – ודאי וּודאי".⁷⁷

מתוך ספרו של קורצ’אק “מושקים, יוסקים, שרולים” שהופיע, כאמור, בשנת 1910, אנו למדים על זיקתו העמוקה של קורצ’אק לילדים, על יחסו ודרך נוהגו בהם, על חופש ההתנסות בחיק הטבע שניתנה לילדים יהודים אלה תחת עינו הפקוחה של המשגיח והרופא. והרי מדובר בילדי שכונות עוני שנקלעו בפעם הראשונה בחייהם למרחבי הירק. אין קץ לעושר חוויותיהם הנרעשות ומקורות הפעלתנות והחיוניות שהוא מגלה בהם ואף מפעילם.

בתמהון, ואפילו בדאגה, מגלה קורצ’אק שאין הילדים יודעים לדבר פולנית ואף אינם מבינים אותה, שהרי באים הם מרחובות שבהם רק יהודים והביטויים המוכרים להם הם קללותיו של השוער הפולני ש“הממזרים היהודים זיהמו לו את החצר”; ואילו “כאן בכפר מצטחק אליהם הדיבור הפולני בירקות העצים ובזהב הקמה – – – גם עגתה של היידיש אינה צורמת כאן – – – אלא [היא] לשון זרה של זאטוטים שטופים במשחק – – – גם ליידיש ביטויים רוויי געגועים, נוגעים ללב, שבהם מרדימה האם את ילדה החולה”.⁷⁸

לימים, בתקופת קיומו של בית־היתומים, תפסה הקייטנה מקום נכבד ביותר במערך השנתי של הפעילות במוסד. ואולם רע היה הדבר שהקייטנות היו נודדות כל שנה ממקום למקום. באחת הישיבות של חברת “עזרת יתומים” העלה קורצ’אק את הצורך ברכישת שטח מיוחד לקייטנות שיעמוד לרשות בית־היתומים. בשנת 1921 תרמה משפחת מקסימיליאן קוהן שטח של 10־11 מורג (60־65 דונם) עם מבנה לבית־היתומים, לזכר בתם רוז’יצ’קה שנקטפה באיבה. על שטח זה, שקיבל את השם “רוז’יצ’קה”, הוקם בנין נוסף וכך הפך לקייטנה שיכלה להכיל 200 ילדים. חלק מהשטח נקבע כמשק עזר לגידול ירקות ופרחים לאספקה עצמית. במשך עונת החורף נהפכה רוז’יצ’קה למקום הבראה וטיפול לילדים רכים מבחינת הגיל וחלושים מבחינה גופנית, ובמשך הזמן הוקם שם “בית לילדים קטנים” (גן ילדים), שהיווה חלק בלתי נפרד מהמוסד בווארשה.

בעונת הקיץ נוצלה רוז’יצ’קה לקיט גם על־ידי מוסדות אחרים בווארשה. בשנים 1921־1922 נתקיימו שם גם קייטנות לילדים פולנים מהמוסד “ביתנו” שבהנהלתה של מארינה פאלסקה. האווירה היתה לבבית ונוצרו יחסי קרבה בין הילדים היהודים והפולנים. לבו של קורצ’אק נתמלא חדווה למראה האחווה ששררה בין ילדי שני העמים – שהיתה חלומו וחזון חייו מאז ומתמיד.⁷⁹

טו    🔗

לקראת סוף העשור הראשון של המאה שלנו הסתמן כבר אצל קורצ’אק באורח ברור תהליך המעבר מן הטיפול העיוני־ספרותי בבעיות החינוך של הילד לעבודה חינוכית מעשית. תהליך זה הגיע לכלל בשלות עם סיום הכתיבה של יצירתו “בית־ספר החיים” והשתתפותו בקייטנות של סוף העשור. אך אין כל המערכת המורכבת של הקמת מוסד, שהוא חברת ילדים – מקום חיים ערים ותוססים לילד – יכולה לבוא על פתרונה במפעלים בודדים ספוראדיים וקצרי זמן כמו קייטנות; הן תורמות את חלקן, אך תרומתן לעניין אינה בת־קיימא לעתידו של הילד; במיוחד כשמדובר הוא בעני, במקופח ביותר, ביתום, שבהם התעניין קורצ’אק באופן מיוחד. המפגש היומיומי שלו עם הילד בבית־החולים ובתקופת הקיץ הקצרה בקייטנה כבר חרצו את עתידו ולכך הוא יקדיש את חייו.

קשה לקבוע בבירור את השנה בה הכריע סופית בדבר דרכו החדשה בחייו. באחד ממכתביו אל ידידו משה זילברטל (זרטל), מיום 30 במארס 1937, כותב קורצ’אק שהחלטתו לא להקים משפחה משלו ולהתמסר לחינוך נפלה בעת שהותו בלונדון, שבה עשה חודש ימים – במסגרת ביקוריו במוסדות חינוך – בבית־החסות ליתומים “Forest Hill” (כנראה בשנת 1911).⁸⁰ “העבד אין לו זכות לילד: יהודי פולני בכיבוש הרוסי – – – אימצתי לבן את האידיאה של שירות לילד, עניינו”.

קיימת סברה, שאותה החלטה קשורה אף בהכרה הטראגית של עול התורשה הכבד שרבץ עליו, בשל מחלת־הרוח שלקה בה אביו. אך מתברר שבחירת דרך החינוך כיעוד חייו היתה מורכבת ופוצעת מבחינה נוספת. אדם זה, אוהב הילדים באשר ילדים הם, ללא הבדל אומה ולשון – ותהי זאת הילדה הסינית יואו־יא שאותה הכיר בעת מלחמת רוסיה־יפאן או אֶרנה הגרמנית, שאותה הוא מזכיר ברוב חיבה ביומנו, או המושקים, יוסקים, שרולים היהודים והיאשקים, יוז’קים ופראנקים הפולנים – אינו חופשי לחנך ילדים פולנים ומכל שכן ילדים יהודים ופולנים תחת קורת־גג אחת. היה זה בשבילו שברון־לב מעליב ופוגע.

כל חזון “בית־ספר החיים” המיועד לכל ילדי תבל התנפץ מול משבר היחסים בין פולנים ויהודים, שהפעם, בסוף העשור הראשון של המאה, חרג מעבר לדמאגוגיה הלאומנית של האנדציה ומנהיגה רומאן דמובסקי, הקורא לחרם כלכלי ותרבותי נגד היהודים.

בשנים 1910־1912 נפוץ בחוג רחב של האינטליגנציה הפולנית הדמוקראטית זרם אנטישמי “מתקדם” (שונה ומתון יותר מהנוסח האנטישמי האנדקי והגס), שמצא את ביטויו בעיתונות הפרוגרסיבית הפולנית. המבטא הראשי של זרם זה היה הסופר והעיתונאי אנדז’יי נימויֶבסקי (1864־1961): הוויכוח בשאלה היהודית התנהל בעיתונות הפולנית לכל גווניה ונטלה בה חלק גם העיתונות הסוציאליסטית.

במסגרת ויכוח זה בעיתון “ספולצ’נסטבו” הופיע ב־1910 גם מאמרו החשוב של יאנוש קורצ’אק “שלושה זרמים”, שבו ביטא את דברו בפעם הראשונה כיהודי־פולני. את הקולות השונים שניסרו אז בחללו של ויכוח זה מתאר ומנתח קורצ’אק כך: קול ראשון אומר: “אנו הפולנים־הקאתולים, אנשי איץ' ו־סקי, שואפים לפעול למען ההתקדמות, לתרבות העם שלנו – – –, ילכו להם ה’בֶּרג’ים, ה’זוהנ’ים וה’שטיינ’ים לרחוב פראנצישקאנסקה [רח' מגורי יהודים בווארשה]. הבתים שם דומים לבתים בסולֶץ – – – ישאו נא לשם את לפיד הקידמה, ישאבו מהאוצרות שלנו – – – יקחו מהמעיינות הזכים וירוו את הפיות הצמאים שלהם. אבל אל יתנו לנו – – – אין אנו רוצים בעבודתם למעננו – – – לכו לנאלבקי ויאיר לכם שם מזלכם. הבה ניפרד, למען עבודה פוריה יותר”.

והקול מהעבר השני: “לבוא לאלה שאינם רוצים בנו? אנו צאצאי שלמה, דוד, ישעיהו, המכבי, הלוי, שפינוזה – המחוקקים, ההוגים, המשוררים, האצולה הוותיקה ביותר באירופה, נושאי סמל ‘עשרת הדיברות’ צריכים להיות נכרים נסבלים? – – –, אלה אמרו בגאווה: ‘לסולץ’, האדונים ־סקי ו־איץ‘, ואנחנו נלך לקרוכמאלנה’. יכולים אתם ללמוד אצלנו, אצל אחיכם הבכור, אך לתת לנו משהו אין בכוחכם”.

אך נשמע גם קול שלישי: “אחים אנו על האדמה האחת, אותו הברד מכה את קמתנו, ואותו עפר טומן את עצמות אבותינו – – – בואו נעבוד יחדיו. אולי יאיר לנו הגורל פנים – – – הבה נתחנך יחד, ־סקי ו־ברג, ־איץ' ו־זוהן, – יחדיו, היום לסולֶץ, מחר לנאלבקי – – – כיהודי־פולני, קרוב קול זה ללבי”, מודה קורצ’אק.

“יש גם קול רביעי חזק – ימח שמו, כמאה שדים” – מסיים קורצ’אק את מאמרו – “אך עליו נעבור בשתיקה, שכן אותו אסור להם למתקדמים שלנו להבין”.

נותרה לו לקורצ’אק רק ברירה אחת: חינוך ילדי הדלות היהודית, כי בסולץ אין רוצים בו. מקומו – דרך פראנצישקאנסקה לקרוכמאלנה. היתה זאת ההתפכחות הראשונה הברורה שסימנה את דרכו לעתיד כמחנך לילדים יתומים יהודים. הוא מביע שאט־נפש מהמשסים, סולד מהמטיפים להפרדה, מבין את התגובה של אלה שאינם מסכימים להיות “נכרים נסבלים” מקרוב באו. אך עם זאת אין הוא נואש מאחוות־עמים ומשיתוף־פעולה בין אדם לאדם, בין עם לעם. מאבקיו על ענין זה עוד יימשכו עד מלחמת העולם הראשונה וביתר שאת בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות־עולם. הלקח לא יהיה שונה והוא יוביל אותו באורח מודע, לפי בחירת מצפונו, כיהודי פולני גאה, עד סוף הדרך בקרב בני עמו.

המשותף לאותה פיסקה במכתבו של קורצ’אק מלונדון ולמאמרו זה הוא הנוסח החדש שבו הוא מגדיר את שייכותו הלאומית האישית: יהודי־פולני. אין זה מוריד מכבודו האנושי, אך בא לציין מצד השלילה את ההפרדה הנושאת בחובה ניגודים וסכנות, ואילו מצד החיוב היא מציינת את שייכותו הלאומית של יאנוש קורצ’אק.

טז    🔗

המקרה הטוב, ואולי לא מקרה הוא, שהביא אותו לעבודה בבית־החולים היהודי לילדים ברסון־באומאן הוא גם שהפגיש אותו עם חבורה שלמה של רופאים וידידים, שהבולטים בהם היו ד"ר יצחק אליאסברג ורעייתו.

בשנת 1908 התחילה לפעול בווארשה היהודית האגודה “עזרת־יתומים”. לאחר גלגולים שונים ומאמצים רבים נשכר מעון ברחוב פראנצישקאנסקה 2, ושם שוכנו כחמישים ילדים יתומים. היה זה הצעד הראשון להקמת בית־היתומים הגדול בעתיד. באותה שנה עצמה דיברה הגב' סטלה, רעייתו של ד"ר יצחק אליאסברג, על לבו של הרופא הצעיר יאנוש קורצ’אק, ידידו וחברו־לעבודה של בעלה בבית־החולים ברסון־באומאן, שיבקר בבית־ היתומים והזמינה אותו שם למסיבה המוקדשת ליצירתה של מאריה קונופניצקה.

קורצ’אק נתפתה להזמנה זו, בא למסיבה ובכך בעצם קבע את גורלו. בהתרגשות רבה ראה ושמע את שיח הילדים ושירתם, והחליט להתקשר עם המפעל הצנוע הזה על־ידי מעשה של ממש, לפי יכולתו. שם הכיר לראשונה גם את סטאֶפאניה וילצ’ינסקה, עלמה מבית־אמידים שאחרי שובה מלימודיה בחוץ־לארץ הקדישה את עצמה לעבודה בבית־יתומים זה.

ב־1910 נבחר קורצ’אק להנהלת “עזרת־יתומים”, יחד עם חברו ד“ר אליאסברג ועם ד”ר מאקסימיליאן הֶרץ, אחד הרופאים המפורסמים בווארשה – מתבולל קיצוני, ועם זאת בעל קשרים רבים בחוגי החרדים ורופא־החצר של הרבי מגור.

בסקירה על בית־היתומים והאגודה במלאת מחצית היובל לקיומם (1933), רושם מאוריצי מייזל, היו"ר הממונה האחרון של הקהילה היהודית בווארשה עד ספטמבר 1939 (שהיה משנת 1930, לאחר מותו של ד“ר אליאסברג, גם ליו”ר האגודה “עזרת־יתומים”): “ראוי לציין לזכותה של האגודה ‘עזרת־יתומים’, שבהנהלתה ישבו זה לצד זה אנשים בעלי השקפות וממחנות שונים. אך כולם פעלו למען האידיאה האחת – הילד העזוב”.⁸¹

ואמנם היו פה אנשים מחוגי המתבוללים, מתבוללים למחצה, קרובים בהשקפתם ליהדות הלאומית ואחרים.

בין היתר מציינת הסקירה, ששנת 1910 היתה שנת מפנה בהתפתחות “בית־היתומים”, הודות לכניסתם של שני אישים, שהפכו ל“נשמת הבית” – ד“ר הנריק גולדשמיט וסטאפאניה וילצ’ינסקה. המוסד ליתומים הפך ל”בית־יתומים" במשמעות האמיתית של המלה בית.⁸²

באותה שנה עצמה הוחלט על הקמת בנין מיוחד ל“בית־היתומים”. משימה זו נטל עליו ד“ר מאקסימיליאן הרץ. ד”ר הרץ הצליח לאסוף סכום של שמונים אלף רובל לקרן הבניה, מתוך 114 אלף שנדרשו לה. בשנת 1912 עמד “בית־היתומים” ברח' קרוכמאלנה 92 על תלו וקלט את 88 הילדים היתומים הראשונים. בבנין הלבן החדש היו ארבעה מפלסים: קומת מרתף, שבה נמצאו המטבח, מחסן המזון, המכבסה, מתקני ההסקה המרכזית, המקלחות וחדרי השירות, קומת הקרקע, שהיתה תפוסה על־ידי אולם כללי המיועד לפעולות החברה ולבילוי במשך רוב שעות היום ושימש גם כחדר אוכל, משרד, מתפרה וחדרי־לימוד; בקומה הראשונה נמצאו חדרי המגורים של המחנכים ואכסדרה שחלשה על האולם הכללי. לימים שוכנו בקומה זו חניכי ה“בורסה”. בקומה השניה היו שני חדרי שינה מרווחים, אחד לבנות והשני לבנים, כשביניהם מפרידים חדרה של אם־הבית והשירותים. עליית הגג מעל לבנין נועדה למגורים למנהל הבית.

קורצ’אק (משמאל) עם סטאֶפה וילצ’ינסקה וד"ר אליאסברג, ב־1914

היה זה, לפי מושגי אותה תקופה, בנין מפואר שלא היה כדוגמתו בכל רחבי רוסיה ואף מחוצה לה. בסטנוגראמה של פרוטוקול אסיפת היובל החגיגית שנתקיימה בהשתתפות שר־הסעד הפולני ומוסדות השלטון הפולני של אותו זמן, באי־כוח הציבוריות היהודית ועסקני “עזרת־יתומים”, אנו מוצאים כמה וכמה פרטים מעניינים: מוסקבה, שבנתה ב־1914 בית־יתומים, לקחה לה לדוגמה את התכנית של קרוכמאלנה 92. ב־1915, בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הגיעו לבית זה משלחות של מלומדים גרמנים, פרופסורים, פדגוגים וכן משלחת פרלאמנטארית גרמנית מברלין, שיצאה משם בהחלטה לבנות לפי מתכונת זו גם מוסד בגרמניה (מדובר לא רק בבנין אלא גם במבנה החינוכי־פדגוגי).⁸³

למנהל הבית מונה ד"ר יאנוש קורצ’אק ולסגניתו, כאם הבית, סטפאניה וילצ’ינסקה או בקיצור – “האדון הדוקטור והעלמה סטאֶפה”, שמילאה תפקיד חשוב בבית הזה ועליה עוד ידובר לחוד. לכאן עבר קורצ’אק לגור יחד עם הילדים וכך נהגה גם סטאֶפה.⁸⁴

הבעיות היו מרובות ומסובכות. לבית־היתומים הגיעו ילדים מהשכבות הדלות, וביניהם גם עמוסי משקע תורשתי נפשי קשה ונחשלות גופנית ומוסרית – ילדים קשי־חינוך. הסתגלותם לבית החדש היתה קשה. הבית שכן באיזור פולני, מאוכלס בעלי־מלאכה, עגלונים ופועלים שהיו מובטלים מזמן לזמן, וההטרדות היו מרובות. הכינוי “בייליסים”,⁸⁵ מכות ויידוי אבנים היו עניינים של יום־יום ולעתים קרובות היו מלווים תגרות.

באחד הימים הזמין קורצ’אק את שכניו לבית החדש, סייר אתם בכל קומותיו וניסה לתאר לפניהם את מטרותיו ואת הנעשה בו. אך בכך לא נסתיימו הבעיות. החיכוכים והתגרות מפעם־לפעם נמשכו שנים רבות.

עם ראשית עבודתו בבית החדש בקרוכמאלנה 92 חל מפנה בחייו של קורצ’אק בשני עניינים חשובים:

א. ביחסו לפילאנטרופיה. עד כה כתב לעתים קרובות רשימות מלאות לגלוג על חסדיה ועל נדבניה (בעיקר בעיתון “קולצה” וגם “בילד הטרקלין”). פילאנטרופיה זו נתגלתה לו עכשיו במציאות באור חדש.

"– – – אף על פי שאינה מעלה ארוכה לשום פצע מפצעי החברה – – – הריהי ממלאת שני תפקידים חשובים. היא מחפשת ומגלה תחלואים, אשר המדינה טרם עמדה עליהם, ועדיין לא העריכה אותם כערכם – – – תפקידה השני הוא החדשנות, חיפוש דרכים חדשות בפעולות, אשר הממשלה מבצעת אותם באורח סכימאטי, שגרתי ובזול'.⁸⁶

הוא גם מוצא דרך לגמישות מסויימת, אף כי אינו מהסס להביע את חששותיו ביחס לתלות בקאפריסות של “בעלי המאה”.

על המציאות בשטח זה מספרת לנו סטלה אליאסברג: “צריך לציין שלעניינים הארגוניים הפנימיים, או הפדגוגיים, לא דחפו ההנהלה או הוועדות הציבוריות השונות את אפן, שכן הרגשנו את עצמנו בנידון חסרי־סמכות. בכל זאת בענייני קבלת ילדים או הרחקת ילדים, שינויים בצוות העובדים ורישום ילדים לבתי־הספר היסודיים והמקצועיים, קביעת סובסידיות, סיוע בביגוד ורכישת ציוד – היו קורצ’אק וסטאֶפה מתייעצים עם ההנהלה או הוועדה המתאימה בישיבות משותפות. לא הרגשנו אפילו בצל של השתלטות אחד הצדדים על משנהו.”⁸⁷

ב. הוא עוזב לצמיתות את בית־החולים ואת הרפואה כמקצוע בלעדי. בעיתות משבר, ובעיקר בתקופת הגיטו, מהרהר הוא לא פעם בצעדו זה ולעתים אף מלווים אותו רגשי נוחם: “בית־החולים העניק לי הרבה־הרבה, ואילו אני כפוי־הטובה, נתתי לו כה מעט. עריקה מכוערת, החיים הענישו”.⁸⁸

לאור חידושיו וגישתו המיוחדת של קורצ’אק לארגון תכניות החינוך נשמעו בציבור, לעתים קרובות, השגות על דמיוניות תכניותיו.

על כך, מספר מאוריצי מייזל, היה קורצ’אק משיב:

“לכל אלה שתכניתנו נראית להם נשגבה ויומרנית מדי, מחובתם לזכור שמן ההכרח הוא להמריא גבוה, כדי שבירידה האיטית תהי הדרך־חזרה ארוכה. לכל אלה שתכניתנו נראית אולי בעיניהם דמיונית, מן הראוי להזכיר שלהמראה לגבהים אין די במנוע מתכת, שכן נחוצות גם כנפיים”.⁸⁹

יז    🔗

ואמנם היו לו כנפיים לקורצ’אק, שכן היה סופר והוגה־דעות פדגוגי מיוחד במינו. מציאות המעשה החינוכי והדמיון של הסופר רב־ההשראה חברו בו יחד, אם כי יש צדק־מה בהערכת הסוברים שחסר היה שיטה ערוכה ומסודרת.

כמה וכמה סיבות לדבר:

גישתו היתה אמפירית מובהקת ובנויה בעיקר על הנסיון שרכש תוך התבוננות ומגע אישי עם הילדים שבתוכם חי ופעל. “רצוני שיבינו הבריות, כי שום ספר ושום רופא לא ימלאו את מקומה של מחשבתם הערנית, של תצפיתם העצמית הקשובה”. ובמקום אחר – “הדרך אותה בחרתי למטרתי, אף שאינה הקצרה והנוחה ביותר, היא הטובה ביותר בשבילי, מפני שהיא שלי, של עצמי. מצאתיה לאחר עמל וייסורים לא מעטים ורק בשעה שהבנתי, שכל הספרים שקראתי, וכל נסיונותיהם וידיעותיהם של האחרים אך שווא דיברו”.⁹⁰ הדברים כתובים, אמנם, בקיצוניות מופרזת, אך כשמדובר בדרך נסיונית, פרי עבודת יום־יום עם ילדים, תוך חיים מלאים במחיצתם במשך שנים רבות, יש לכך משמעות מיוחדת. המיזוג הנדיר של רופא, מחנך, הוגה־דעות וסופר באישיות סוגסטיבית כדוגמת קורצ’אק, הביאוֹ לא פעם להסתייע באינטואיציה שלו, שלכל הדעות היתה עמוקה ומיוחדת במינה. עיון בכתביו ואף דברי אנשים שזכו לעבוד במחיצתו, מעידים שהודות לה השכיל למצוא פתרונות מקוריים ביותר במצבים מסובכים.

אחת הדרכים היתה, למשל, זו שע"א סימון מכנה אותה בשם “רגרסיה פסיכולוגית שיטתית”,⁹¹ שעיקרה העלאת מאורעות וחוויות מילדותו הוא, בחינתם וראייתם בעיניהם של הילדים. ראיה כזו מעמיקה הבנה ופותחת פתח לפתרון בעיות. כך ניתנו, אמנם, לשאלות מדעיות – תשובות אינטואיטיביות, אך משכנעות באמיתותן ובראשוניותן (“כאשר אשוב ואהיה קטן”). אין זו גישה מדעית, אך יש בה מידה רבה של אותנטיות, ולפעמים – גם גמישות, שהרי “החיים אינם אוסף של שאלות אריתמטיות שלכולן תשובה אחת ודרכי פתרון, לכל היותר, שתיים”.⁹²

יח    🔗

משנתו של קורצ’אק פזורה על פני עשרות רבות של ספרים, מאמרים ורשימות, מהם – פדגוגיים במובן המקובל ומהם סיפורי־ילדים והערות לשאלות יום־יום בעיתונות למבוגרים ולילדים, מהם שנכתבו לשעתם ומהם רבי־ערך גם לזמננו ולדורות הבאים – שהרי לא רק מחנך היה אלא גם סופר ברוך־כשרון.⁹³ בכתיבה הספרותית היטיב לבטא את הגותו בשאלות החברה, האדם והחינוך. את הכתיבה המדעית, או המוגדרת כמדעית, לא חיבב מעודו ואף לא היה מורגל בה.

ביצירתו הספרותית ביטא את נסיונו מסדנת־העשיה הפדגוגית שלו – בית היתומים. כך משתקף בה מה שחווה ולמד לדעת במלחמות ובמהפכות שהשתתף בהן בגופו: “מלחמת יפאן, מלחמת אירופה, מלחמת האזרחים (קייב) ומלחמת פולין עם הבולשביקים”⁹⁴ לנגד עיניו נתגשם החלום של פולין עצמאית, שזכה לחיות ולפעול בה. אך כל תקוותו שתהיה בנויה על אשיות הצדק והשוויון נתבדתה.

שוב ושוב נוכח לדעת, שעתיד יותר טוב לאנושות טמון לא במשטר חברתי יותר טוב, אלא באדם יותר טוב. 

כיצד להגיע לכך? בקווים כוללים ניתן אולי להעלות את עיקרי משנתו, כפי שמצאו את ביטויים במעשה החינוכי שלו ובכתביו וכפי שהם מצטיירים בעיני תלמידיו ועמיתיו שעבדו במחיצתו:⁹⁵לא ברור, לא מופיע בטקסט בדף 46??אני לא רואה את 95 שבספר

רק אדם יותר טוב יוכל לשנות את פני החברה, צריך, איפוא, לשפר את דמות האדם ולעדנה וזהו תהליך ארוך ומסובך המורכב משני שלבים: האֶבגניקה – שעליה לספק את החומר הגלמי המשופר יותר, והחינוך – שעליו לעבדו ולעדנו. אין לצפות לנסים. מחומר תורשתי גרוע אין לעצב את המוצר הטוב. אין להביא לעולם ילדים חולים, בעלי־מום, מפגרים מבחינה שכלית, שיעסיקו אחר כך את הרפואה, החינוך המיוחד, מוסדות־הסעד ובתי־המשפט. האהבה היא עניינם של שניים, אך הבאת ילד לעולם היא בעיה חברתית החורגת מתחום הפרט, חייבת לבוא כאן התערבות של מוסדות החברה: לבדוק, לבקר ואפילו להרשות או לאסור.

בעניין זה הרבה להתריע, אם כי ידע והבין שזהו ענין לעתיד. חוקי התורשה והשפעותיה טרם נחקרו דיים ואינם ניתנים עדיין לשימוש מעשי, אך יש להכירם על מנת להגיע לשינויים איכותיים ממשיים. יש הכרח בגיוס מחשבת־האדם ללימוד בעיה זו. על־כן הוא מציג את בעיית האבגניקה במלוא חריפותה ובצורה קיצונית, על מנת לזעזע את דעת־הציבור ולרכזה סביבה. לימים, בשנות השלושים, ירחיב את הדיון על בעיה זו ביצירתו “סינאט המטורפים”.

יהיה זה מן הנכון לציין, שבראשית דרכו נראו לו בעיות אלו קצת אחרת. “כל העולם בן התרבות, להוציא את המוניו אשר יד הציוויליזציה לא נגעה בהם, נוהג להרוג ילדים. הורים שהולידו שניים, אף שיכלו להוליד עוד עשרה, רוצחיהם של עשרה הם. עשרה שלא נולדו”. אך הוא מודה בכך שהיה זה “זעף של בוסר”, כי “בפוריות ללא־חשבון חש אני כיום עוול ומעשה של קלות־דעת. יתכן שאנו חיים ערב חוקים חדשים, שיוכתבו על־ידי האבגניקה ומדיניות האכלוס”. אי־פעם יהיה אולי יותר קל, גם התוצאות תהיינה שונות, אך לפי שעה צריך לעשות בחומר הקיים ובלי אשליות: “אין אנו עושי פלא – אין אנו רוצים להיות שארלטאנים. אנו מוותרים על צביעות־הגעגועים לילדים שלמים בתכלית”.⁹⁶

למבנה הדגם החינוכי שלו הוא שואל כלים מתאימים ממדעי עזר שונים: מן הרפואה את שיטת ההתבוננות הקלינית, המאפשרת לו לקשור פרטים נפרדים ותופעות מנוגדות לתמונת־אבחנה הגיונית אחת. “בזכות המדיצינה סיגלתי לי את אופני המחקר ואת משמעת החשיבה המדעית. כרופא, הריני קובע תופעות: רואה פריחה על הגוף, שומע שיעול, מרגיש עליית־החום – – – תופעות אחדות הריני מבחין מיד, נסתרות – הריני מחפש. כמחנך, מבחין אני שוב בתופעות: חיוך, שחוק, אודם־לחיים, בכי, פיהוק – – –”⁹⁷

טבלת־שקילה ומדידה — בכתב־ידו של קורצ’אק

מן הסוציולוגיה – את “תורת החשיבה ההגיונית והערכת העובדות האובייקטיביות” הבנויה על המחקר הסטאטיסטי. “לאחר ששקלתי ומדדתי את הילדים מדי שבוע במשך חצי־יובל, יש בידי אוסף שאין־ערוך לו של דיאגרמות – פרופילים של ילדים בגיל הלמידה ובגיל ההתבגרות”.⁹⁸

מתוך מגעיו ונסיונו במאבקים החברתיים והמעמדיים הוא לומד לראות את הילדים כמעמד מקופח ואת עצמו כשליח־לוחם על ענייניהם. מעמד הילדים מהווה שליש של החברה האנושית; על כן מגיע לו כחלק הזה מכל האמצעים העומדים לרשותה ומהדאגה והמאמצים שהיא מקדישה להחזקתה וקיומה. הוא מציג את תביעותיו בשם שכבה חברתית מקופחת של “פרולטריון בעל רגליים רופפות”, העומד במאבק כנגד החברה המבוגרת המתנכרת לו.

“אם נחלק את האנושות למבוגרים וילדים, ואת החיים לילדוּת ולבגרות, נמצא כי הילד תופס מקום רב מאוד בעולם ובחיים, רב עד מאוד. מפני שעינינו הלומות במאבק שלנו, בדאגה שלנו, איננו מבחינים בו, כפי שלא היינו מבחינים בעבר באשה, באיכר, בשכבות המשועבדות ובעמים המשועבדים. ערכנו את חיינו כך, שהילדים יפריעו לנו ככל המועט, וכדי שיבינו ככל המועט מה הננו לאמיתו של דבר, ומה אנו עושים באמת”.⁹⁹

בחיבוריו הפדגוגיים לא הכל מובא למסקניות שאינה מותירה מקום לוויכוח. אך בכל זאת מחושב וערוך הכל בהגיון רב ועל יסוד הנסיון. המשנה כולה בנויה על כמה הנחות בסיסיות, שניתן להבחין בהן את המרכיבים העיקריים, לקבוע את מהותם, סדר עדיפותם ותפקודם המעשי במבנה הכולל. בראש וראשונה מכוון החינוך לטובת הילד כשלעצמו, ללא כל מטרות מחוצה לו. פירושו של דבר: טיפוח הבריאות הפיסית של הילד ודמותו המוסרית, פיתוח כל תכונותיו הטובות ועידונן, או לפחות מיתונן של נטיותיו השליליות; ציוד הילד בהכרה־עצמית, בהרגלי־עבודה והשרשת תכונות טובות לחיים בחברה. מכאן ואילך ימצא לו הילד את דרכו לבדו, אם לא לחיים טובים בפועל, הרי לחתירה לחיים טובים וישרים שיהיו אי־פעם בעתיד.

ההנחה השניה – הערך המוחלט של הילדות לא כערך לעתיד, לתועלת משהו או מישהו, אבל כערך לעצמו: הילדים – “לא ‘אי־פעם’, לא ‘עדיין לא’, לא ‘מחר’, אלא כבר… עכשיו… היום – אנשים הם”.¹⁰⁰ “ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר”.¹⁰¹ וכי “במה היום הזה של הילד גרוע, פחות־ערך מהמחר?”¹⁰²

מכאן שתי מסקנות: כיבוד תקופת הילדות כתקופות אחרות בחיי־האדם. לאמור שוויון זכויות לילד, זכות הילד לכבוד בכל הנוגע לענייניו ולחוויותיו, וראיית הילדים כשכבה מקופחת, שעניניה חייבים לבוא על תיקונם.

מן הראוי לציין את תפיסתו המיוחדת של קורצ’אק בנושא זה: אין כוונתו לשכבה ככלל, אלא לילד היחיד המסויים, לא כפי שהוא יהיה, אלא כפי שכבר הינו, לא כפי שהוא צריך להיות, אלא כפי שהוא יכול להיות. מכאן מתחייב הצורך בהכרת הילד בכל שלבי התפתחותו, תוך חיפוש דרכי־השפעה על הילד המסויים ברגע מסויים ובתנאים מסויימים.

הבעיה שעמדה לפני קורצ’אק היתה – כיצד למצוא דרך שתגשר בין הכפיה מלמעלה לבין רצונו החפשי של הילד על ידי הסכמה או אמנה, לא על־ידי שימוש בכוח או הטפה, אלא על־ידי הסתגלות הילד מרצונו החפשי לחברה שהוא חי בה, לנוהגיה ולחוקיה; כיצד ליצור בחברה אווירה שהילד יעריך את עצם היותו בה ושיפיק מעצמו את מיטב המאמצים להתגבר על חולשותיו למען יתרגל ויסתגל לתביעותיה ולצרכיה?

כמה וכמה גורמים עשויים להוביל למטרה זו:

הכרת הילד ולימוד מצביו, פעילויותיו וצרכיו בדרך של התבוננות מתמדת וניהול רשימות־יומן, שבו הוא רושם את הסתכלויותיו, הערכותיו ומסקנותיו; מצד שני – רשימות הילדים, פנקסיהם, הערותיהם על ענייני יום־יום, תוצאות “משאלי־העם” וכו'.

השפעה על הילד על־ידי דעת הקהל של בני־גילו. הילד מתחיל לראות את מעשיו לא רק על יסוד השיפוט של המחנך המבוגר, אלא על יסוד הערכת בני־גילו (לחיוב או לשלילה) שהיא בשבילו הרבה יותר משמעותית.

השפעה סוגסטיבית של המחנך בכיוון של עידון נטיות שליליות הטבועות, לעתים, באישיותו של הילד. זאת, בעיקר, בדרך השיחה הבלתי אמצעית.

שני כיווני ההשפעה: דעת־הקהל של בני־הגיל ויחסו של המחנך, כשהם מתמקדים בנקודה אחת, מהווים את היסוד להתעוררות הרצון לחינוך עצמי. הם מורים לילד את כללי החיים הקשים: האדם אחראי לתוצאות התנהגותו ומעשיו וכך, שלב אחר שלב, הוא עשוי להגיע להישגים (לא תמיד, כמובן). הם המעניקים את שמחת הנצחון ותוגת הכשלון לסירוגין, והם המעניקים אמונה שראוי תמיד לנסות מחדש על מנת לזכות בנצחון חדש.

יט    🔗

הוצאת הרעיונות האלה מן הכוח אל הפועל התבססה על חידושים רבים בקשרים שבין המחנכים לבין הילדים ועל מבנה ארגוני־חברתי המבוסס כולו על הנהלה עצמית של הילדים.

בחצר בית־היתומים

האופייני ביותר, ואולי אף המעניין ביותר, הוא שבתקנון הכללי הרשמי של בית־היתומים מצוי סעיף (6ג') האומר: “הילדים חייבים לציית לכללים המחייבים, ולא לאנשי הסגל, אנשי הסגל חייבים לדעת את הכללים ולנהוג לפיהם. הנחות וזכויות יוצאות מהכלל אפשר לקבל אך ורק על ידי בקשה להנהלה העצמית של הילדים. ההנהלה העצמית רשאית לדחות את בקשת הסגל”.¹⁰³

מוסד ההנהלה העצמית של הילדים היה בשעתו (ואולי אף כיום!) דבר מהפכני. הוא לא עורר אהדה ואמון־יתר בציבור (כולל מחנכים), ורבו החולקים עליו. עם כל זאת ראוי לציין שתחת ידיהם המאומנות של קורצ’אק וסטאֶפה התחיל מוסד זה, תוך שנים אחדות, להניב פירות: הילדים, בחלקם אף ילדי רחוב, הפכו לחברה מודעת לחובותיה וזכויותיה.

המהותיים ביותר להנהלה העצמית של הילדים היו בית־הדין והמועצה המתלווה לו, שהרי המערכת השיפוטית מהווה בכל חברה דמוקראטית את קנה־המידה הנכון לזכויות האזרח ואת האפשרות להגן עליהן. בית־הדין, יותר מכל מוסד אחר, עשוי להוות גורם מחנך ומשפיע, מעין ביקורת עצמית על שמירת זכויות הזולת וכיבוד חיי חברה תקינים. החוקה הכוללת אלף סעיפים, שלפיהם פועל בית־הדין, היא כלי להערכה מוסרית של המעשה או ההתנהגות החורגים מהנורמה החברתית הרגילה. סעיפי החוקה מסווגים ומדורגים לפי קבוצות: מן הקל אל הכבד, מזיכוי, דרך הכרה באשמה, ועד לגינויים ועונשים. שולחן הדיונים של בית הדין “אינו הצדק אך חובתו לשאוף אל הצדק – – – אינו האמת, אלא שהוא שואף אל האמת”.¹⁰⁴ לבית־דין זה כפופים כל דרי־הבית, כולל המחנכים, ואף קורצ’אק עמד בפניו פעמיים כנאשם ואפילו נמצא חייב לפי סעיף 100 וזמן רב נשא בפי הילדים את השם “סטקה” (מאה בפולנית). עובדה זו הקנתה למוסד זה את סמכותו המוסרית והחינוכית בעיני הילדים, ולמחנכים מסביר קורצ’אק, שהוא רואה בבית־הדין “אבן פינה לחינוכו לתפקיד המחנך הקונסטיטוציוני החדש, שאינו עושה עוול לילדים לא מפני שהוא מחבבם או אוהבם, אלא מפני שקיים מוסד המגן עליהם מפני העדר־החוק, שרירות־הלב והעריצות של המחנך”.¹⁰⁵

משקל רב ייחס קורצ’אק למשאל־העם שנערך לגבי כל חניך חדש חודש לאחר שנתקבל לבית־היתומים, ובשנית – שנה לאחר שהותו במוסד. ההצבעה היתה סודית וכל מצביע חייב היה לשלשל לקלפי אחד משלושת הפתקים שקיבל: חיובי (+), שלילי (־), או אדיש (0). במקרה של תוצאה שלילית – פתוחה הדרך להצבעה נוספת כעבור זמן מסויים והנכשל אף רשאי לבחור לו אפוטרופוס־מדריך לשם תיקון סטיות־אופי והתנהגות עד להצבעה הבאה. גם פה אופיינית אפוא השיטה של דרך פתוחה לחינוך עצמי, תיקון סטיות־אופי והתנהגות. יש בכך מתן אתגר לילד לעלות בשלבי סולם מעמדו בחברת הילדים: אורח זמני, תושב, חבר מלא. נוהג משאל־העם חל אף הוא על מחנכים כעל חניכים.

לא נמנה כאן במפורט את כל המוסדות והכלים הבאים להשלים את הפעילות המלאה של חברת הילדים כפי שקורצ’אק מביא אותם בפרק “בית־היתומים” של ספרו “כיצד לאהוב ילדים” (הפארלמנט, העיתון, לוח המודעות, המדף, ארון המציאות, ועוד). בחינת התכנית והפונקציונאליות של כל המוסדות האלה בבית־היתומים מוכיחה מה עמוקה היתה האינטואיציה של קורצ’אק ומה רבה היתה התחקותו אחר השוני או הדמיוּת בהתנהגות הילדים, כאשר הכל מכוון למצוא את הדרך הנכונה לחיזוק גורמי החיברות בבית־היתומים. המוסדות השונים היו מבחינה מסויימת רק כלים טכניים לתראפיה חברתית – מניעה או עידון של פגמים, על־מנת ליצור חברה המאפשרת לילדים, שהחיים לא זיכו אותם במסגרת משפחתית נורמאלית (שהיא גם לדעתו של קורצ’אק צורת החיים הטבעית ביותר) לחיות חיי־יחד. דווקא כמה מוסדות או נהגים הנראים כשוליים מעידים על כך:

א. בבית־היתומים הותרו תיגרות הילדים. מותר היה “לפתור” סכסוכים מסויימים בתיגרות בין שניים, בתנאי שיתנהגו בהן לפי כללים מוסכמים: מי ייאבק עם מי ועל מה, כוחות שווים, אי־שימוש במכשירים מסוכנים וכדומה. כך נבלמו האלימות והנקמנות, ואת מקומן תפסה ה“הגינות”.

ב. הבעת תודה – עידוד הנוהג של אמירת תודה בפומבי על מעשים טובים בין ילד לילד, בין ילד למחנכו ובין המחנכים לילדים, זאת – על מעשים מיוחדים, עזרה וכדומה. את ה“תודות” קראו בשבת בשעת קריאת העיתון. והטעם – פרסום הטוב מונע את השתלטות הרע. הרע אינו זקוק לעידוד, הוא חושף את עצמו ממילא.

ג. ה"התערבויות" – הסכמים חשאיים בין קורצ’אק לבין ילד שרוצה להיגמל מהרגל שלילי, כגון שימוש ב“קללות”. הצליח בתוך התקופה שנקבעה לא להוציא קללה מפיו – זכה לקבל סוכריות. הפסיד – שילם סוכריות לקורצ’אק. ההתערבויות התנהלו בסודיות מוחלטת בין שני הצדדים.

את אחד הגורמים המחנכים החשובים ביותר ראה קורצ’אק בעבודה. לשם זה הומצאה שיטת התורנויות וקביעת “יחידת־עבודה” של חצי שעה בכדי ליצור נורמות של הערכה לכל עובד. אך לאמיתו של דבר, חייבת העבודה לחרוג ממסגרת החובה של שמירת הנקיון והסדר בבית (תורנויות) ולהפוך לצורך פנימי של הילד ולמודד למעמדו בחברה. ואמנם, צבירת 500 “יחידות עבודה” מַקנה גלוית־זכרון ו־12 גלויות כאלה מקנות את התואר המכובד – פועל. “אם השקפתנו אומרת, כי שולחן שנוגב כהלכה שווה־ערך הוא לדף שהועתק בקפידה, אם אין עינינו לכך שתחליף עבודת הילדים את עבודת־השירות השכירה, אלא שתחנך ותעצב, אל נא נפטור אותה במחי־יד, אלא נבדוק הכל באופן יסודי”.¹⁰⁶

ובמקום אחר – עשרה ימים לפני מותו – כותב קורצ’אק בעיתון בית־היתומים בגיטו: “נאבק אני כי בבית־היתומים לא נדע עבודה עדינה או גסה, חכמה או טפשית, נקיה או מלוכלכת – עבודה לעלמות חמודות ולאספסוף פשוט. לא יהיו בבית־היתומים עובדי גוף בלבד ועובדי־רוח בלבד”. ¹⁰⁷

הדעות על דרכו החינוכית של קורצ’אק היו שונות. יש שראו בה אוטופיה חסרת־שחר וכלל לא התייחסו אליה. אך היו שחלקו עליה כשם שהיו לה מצדדים.

כך, למשל, בענין בית־הדין, מספרת הפסיכולוגית ד"ר זופיה שימאנסקה (רוזנבלום), שהכירה את קורצ’אק עוד מראשית המאה ואחר מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה אתו וקיבלה את הצעתו לחקור את חניכיו. היא מודה שמחקריה בבית־היתומים לא הניבו אז תוצאות מיוחדות, ולא תמיד היתה תמימות דעים בינה לבינו; ולעתים אף הגיעו הדברים לוויכוחים חריפים. היא לא יכלה לקבל את דרך החינוך שקורצ’אק נתן לחניכיו – את השאיפה לצדק המוחלט הקיצוני. קרה מקרה ובאחת הפעמים איחרה לבדיקות בבית־היתומים ב־25 דקות, בגלל הפסקת חשמל ששיבשה את מהלך הטראם. הילד שחיכה לה בבית־היתומים קיבל אותה במבט של נזיפה, הגם שהצטדקה והסבירה שהאיחור לא היה באשמתה. לאחר ימים מספר קיבלה, לגודל תמהונה, הזמנה לבית־הדין של הילדים, שבו חייבת היתה להסביר את סיבת האיחור ולהצטדק. היא שאלה את קורצ’אק האם מוצדק הדבר שהילדים יעמדו באורח כה מוחלט על זכויותיהם? הרי בחיים אין סדר כזה והקפדה מסוג זה כלל אינה מציאותית.¹⁰⁸

לעומתה מספרת לוציה גולד: “בשנים 1935–1937 הייתי בפראקטיקה ב’בית־היתומים' – – – הכינותי את השולחנות לקראת הצהריים. כל הילדים כבר גמרו את המשחקים ורק שני נערים היו שקועים בפינג־פונג והמשיכו את משחקם. פניתי אליהם, אך הם לא הפסיקו. פניתי בשנית ביתר תקיפות ואז צעק אלי אחד מהם: נגיש נגדך תביעה לבית־הדין. לתמהוני מצאתי את עצמי כעבור כמה ימים ברשימת המוגשים לדין. הייתי קרובה לבכי. אך לאחר כמה ימים התברר שקיבלתי סעיף 27, לאמור: ‘מילאתי את תפקידי’. הייתי מרוצה מאוד. כך גם קורצ’אק. כל הילדים הרגישו בצדק של בית־הדין והיה להם אמון מלא לפסקיו. גם הנערים שהגישו את התביעה היו להם אחר־כך יחסים טובים אתי. זה היה כוחו של בית־הדין. הצדק התברר, והתפייסנו”.¹⁰⁹

אשר לגישתו של קורצ’אק לבית־הדין כגורם מייצב בחיי יום־יום ולשיקולם של הילדים בהגשת תביעות שאין להן יסוד מעיד הסיפור הבא של זיגמונט מילוק, שלאחר סיום לימודיו הפדגוגיים הגיע ב־1931 לתקופת נסיון ל“ביתנו” (“Nasz Dom”): “זכורה לי תמונה אחת מאותם הימים. על המגרש פרץ ריב והתפתחה תיגרה בין שני ילדים. התקרבתי אליהם על מנת להפריד ביניהם, אך שמתי לב שלא רחוק מהם עמד הדוקטור וכלל לא התערב. זה הפליא אותי. שאלתיו למה אינו מתערב. ‘ומה היית אתה עושה?’ שאל אותי הדוקטור. ‘אני הייתי עוצר בזה הגדול יותר’, אמרתי. על כך השיב קורצ’אק: ‘אדוני, בלשון אפשר להכות יותר חזק מאשר באגרוף, אם לקטן והחלש – יאנק – תהיינה תביעות לגדול, לפראנק, הוא יתבע אותו לדין’. כעבור כמה ימים שאל אותי קורצ’אק: ‘ההגיש יאנק תביעה לבית־הדין?’ קורצ’אק צדק. תביעה כזאת לא הוגשה”.¹¹⁰

גם ענין משאל־העם לגבי מחנכים עורר ביקורת רבה, שהרי לכאורה אין לך דבר חסר הגיון מזה, שמחנכים יתקבלו לעבודה על יסוד חוות־דעת של ילדים. הרי זו פידוקראטיה ממש – מושג המקובל כשלילי. מספר מחנך שעבד בבית־היתומים: ההכשרה הפדגוגית היתה, כמובן, תנאי ראשון לקבלה. המועמדים לתפקיד חינוכי נתקבלו רק לאחר סינון קפדני שבשלבו האחרון זומנה להם פגישת היכרות עם קורצ’אק ועם סטאֶפה. רק לאחר־מכן היה המדריך מתקבל לחודש נסיון והוצמד לאחד מחמישה־עשר השולחנות שבחדר־האוכל, שאליו היה מסב עם קבוצת חניכים כאחראי להם בשעת הארוחות. מלבד זאת הועסק ככל יתר המחנכים ארבע שעות ביום באחד מתפקידי התורנות השונים בבית. לאחר חודש ימים, שבו עמדו קצת על טיבו של האיש והספיקו לתהות על קנקנו, הגיעה שעת ההכרעה. לעת ארוחת הערב הוכרז בחדר האוכל כי למחרת היום, בשעת ארוחת הבוקר, יתקיים משאל־עם, שבו יוכרע בהצבעה כללית וחשאית אם המועמד יאושר כמדריך חינוכי בבית־היתומים או שבקשתו תידחה. בהצבעה השתתפו כל 120 החניכים וכתריסר המחנכים. משמעות המשאל היתה, אפוא, שקבוצת ילדים בגיל 14־7 חורצת את דינו של פלוני להיות מדריך או לא, לחסד או לשבט.

אחד מחניכיו שהסב ליד שולחנו של המספר, למשל, ילד כבן שבע, לבקן ושמנמן, היה פותח בוקר־בוקר, בעודו גומע בלהיטות את ספל הקקאו הראשון, בקריאה “עוד” ולאחר מכן מבקש ספל שלישי, עד שהמדריך עצמו נשאר ללא שתיה. לדעתו היטיב ילד זה ללמוד את “מגילת הזכויות” שלו עד יום המשאל. היתה זו בעיניו כעין תביעת שוחד או תכתיב, הוכחה שהדמוקראטיה המדוקדקת ביותר יכולה לגלוש במדרון האנוכיות הפידוקראטית. אותו מחנך עצמו מספר כיצד הסתנן או “הוצנח” לחבר המדריכים אחד בעל השקפות קומוניסטיות וכיצד ניהל בין הילדים, בעיקר בין בני ה־14, תעמולה בעד בחירתו. הנה כי כן – מסיים הוא – היה כל ענין המשאל דבר מורכב מאוד. ההצבעה “במשאל” הצמיחה, או עלולה היתה להצמיח, קנוניות בסדקי הדמוקראטיה.

באורח שונה לגמרי הוא רואה את בית־הדין, בו היה הכל גלוי. היו טיעונים וטיעונים־כנגד, היו חוקה ותקנות, ולא יכול היה להיות משוא־פנים.¹¹¹

אך לקורצ’אק נראה היה העניין אחרת. לדעתו, מחנך שאינו מקובל על חניכיו או לא מכובד על ידם, אינו מסוגל לחנכם, שהרי לא פחות משמחנכת השיטה מחנך האדם באישיותו, בכוח ידיעתו ובתוקפו המוסרי. תכונות אלו מעוררות הערכה, האזנה ורצון לחיקוי; הכוח הסוגסטיבי של המחנך הוא הנותן ומבחינה זו הרי יחס חיובי המבוטא במשאל־עם הוא קנה־מידה אובייקטיבי למדי ומהווה עם זה גם גורם מעודד ליחס המחנך לחניכיו ולעבודתו.

אין ספק שיש צדק בטענת המבקרים, לפחות בנקודה אחת, כלל לא מבוטלת: במקומות רבים אין הילדים בשלים לדרגה כזו של שיפוט המחייבת בגרות מסויימת; ומאידך, רוב המחנכים טרם הגיעו לדרגה של הכרה, שאמנם זאת דרך נכונה ואובייקטיבית יותר ומכאן – סכנת עיוותים. אך עצם העובדה שקורצ’אק ניגש בתעוזה רבה לנסיון זה, אומרת לנו משהו. לשאוף לכך מותר. לפי שעה אולי לא איכשר דרא והדבר נראה, כאמור למעלה, כאוטופיה. אך כמו בכל אוטופיה כן יש גם בזו משהו מבטיח לעתיד.

ייתכן שכל זה יפה גם לגבי אמיתות רבות אחרות, שקורצ’אק ניסה להגשים בחייו.

כ    🔗

קורצ’אק אינו מרבה להתייחם בכתביו לתורות חינוכיות של פדגוגים אחרים. אין להסיק מכאן שלא הכיר את היצירה הפדגוגית של קודמיו או זילזל בה. להיפך, ניכרות אפילו השפעות בנושא זה או אחר. אך בדרך כלל אופיינית לו דרך ההגות המושתתת על הנסיון האישי, שנצטבר אצלו לרוב.

לא בַכּל חדשן היה, אך ודאי שאין לראות את משנתו כאקלקטית, כאשר תרומתו העיקרית היא, כביכול, המיזוג המושלם והמיוחד בלבד. כך לגבי כתביו; ואשר למעשה החינוכי שלו, הריהו טבוע כולו בחותם אישיותו ואורח חייו המיוחד בין הילדים ועמם, יום־יום, על כל קטנותיו ובעיותיו. 

חשדן וביקורתי היה לגבי תורות המודפסות בספרים, כאשר הרגיש שנטולות הן אמת של נסיון וייסורי מחנך שהתנסה בהן. “בנוסחותיו מן המוכן הקהה הספר את המבט, ועל המחשבה הביא עצלות. לפי שהבריות חיים מכוח נסיונם, מחקרם והשקפתם של אחרים, הפסידו את אמונם כלפי עצמם עד כדי כך, שאינם רוצים לראות בעיניהם”.¹¹² באחד ממכתביו הוא כותב: “אני קורא ספרי חינוך משעממים, רבי־סמכות – פראזות, שקרים. אין חינוך – קיימת אנתרופוסופיה”.¹¹³

לבטים וייסורים המלווים את נסיונו החינוכי של אדם, שהקדיש את כל חייו למען הילד בתקופה הרת־פורענות, מלחמות ומאבקים סוציאליים, מצא אצל פסטאלוצי, ועל כן כה העריך את “מציל העניים בנויהוף, אבי־היתומים בסטאנץ, מייסד בית־הספר החדש בבורגדורף ומחנך האנושות באיוורדן – הכל למען הזולת ולא־כלום למען עצמו”, כפי שנחרת על מצבת קברו. את לבו של קורצ’אק צודדו טוהר נפשו של פסטאלוצי, אהבתו הגדולה לאנושות ולילדים והאתוס הפדגוגי של מחנך שלא דרש אף פעם מתלמידיו מה שלא דרש מעצמו.

לא לחינם זכה קורצ’אק אצל רבים לכינוי “פסטאלוצי של המאה העשרים”. קווי הדמיון בתולדות־החיים של שניהם ומפעלם החינוכי־סוציאלי, שהיה מכוון בעיקר לילד המוזנח והנצרך ביותר, מסבירים זאת. מחנך בן דורנו, המעיין בספרו של פסטאלוצי “כיצד גרטרוד מלמדת את בניה”, שהופיע בשנת 1801, באיגרות מסטאנץ, תעודה כה אנושית וכה נוגעת ללבנו, שנכתבה על־ידי פסטאלוצי בשנת 1799, ימצא את המשותף בין שני המחנכים הגדולים. גם קטעי זכרונות של חניכים על פסטאלוצי דומים לאלה שנכתבו לרוב על־ידי חניכים של קורצ’אק: " – – – קראנו לו אבא פסטאלוצי. אהבנוהו כשם שהוא אהב את כולנו: אהבנוהו אהבת־נפש נלבבת כל כך, עד שהתעצבנו אם לא ראינוהו זמן מה".¹¹⁴ ילדה בת אחת־עשרה מספרת: “כשקרבתי אליו הטיל בי מבט גדול כל כך ומלא אהבה, שלא אשכחנו כל ימי. עיניו אורו והפיצו זוהר בהיר בפרוזדור, הוא נראה לי כאחד המלאכים”.¹¹⁵

גישה שונה, מלווה ספקנות רבה, אנו מוצאים אצל קורצ’אק לגבי רוסו, נושא האידיאה של תיקון החברה על־ידי חינוך הילד והאדם. קורצ’אק מכחיש מכל וכל את התיזה של רוסו, שבה הוא פותח את ספרו “אמיל”, ש“הכל נעשה יפה בידי שמים, הכל מתנוון בידי אדם”, לאמור, שהאדם נולד טוב ורק התרבות שלנו מנוונת אותו. לדעתו של קורצ’אק, “כל המדע המודרני על התורשה מנוגד לו”.¹¹⁶ הוא רואה את הילד כקלף המכוסה מקצה אל קצה בכתב־יתדות צפוף, זעיר, שרק חלק ממנו ניתן לפיענוח, ורק חלק קטן בלבד ניתן לגרדו או למחקו ולמלאו תוכן משלנו.¹¹⁷ את ההנחה של רוסו, שהפתרון לתיקון האדם טמון בשיבה לטבע ולפשטות החיים רואה קורצ’אק כאשליה. לדעתו אין למחוק “זכרונות אפלים, השפעות רעות, נסיונות מרים – – – יש פצעים מזוהמים, שצריך לטפל בהם בסבלנות חודשים רבים, ואף לאחר כל זה יישארו צלקות העלולות לשוב ולהעלות מוגלה”.¹¹⁸

מן הראוי הוא לציין עוד נקודה: משקלו של החינוך בעיצוב דמות האדם אצל רוסו הוא בבחינת גורם ודאי, כמעט מוחלט, ואילו נסיונו של קורצ’אק הורהו להכיר את המגבלות. לכן הוא רואה בחינוך גורם חשוב, אפילו דומינאנטי, אך לעולם לא מוחלט.

יש מגדירים את שיטתו של קורצ’אק כפידוצנטרית. אך לאמיתו של דבר אין הפידוצנטריזם אסכולה העשויה עור אחד. הרעיון שהחינוך חייב לתת את דעתו לא רק על החברה שלקראתה מחנכים, אלא בעיקר על האדם (הילד) שאותו מחנכים לחיים בחברה – ראשיתו בתקופת הרנסאנס וההומאניזם. את ביטויו המלא מצא לראשונה אצל רוסו. עם התפתחותה של החברה הדמוקראטית, על כל מה שמתחייב מן החיים בה, איבדה החלוקה הקיצונית: חינוך סוציאלי למען החברה או חינוך אינדיבידואלי למען הילד, למען היחיד – את משמעותה. על כל פנים אין לשייך את קורצ’אק לאסכולה ששאפה “לשחרר את הילד מן העול של סמכות מכוונת ולראות אותו כבוחַן יחיד של כל פעולת חינוך העומדת על טבעו, פעילותו, צרכיו ושאיפותיו של הילד”¹¹⁹

אין גם לראות בשיטתו את המגמה האינדיבידואליסטית הפוסלת “כל מטרה קבוצנית (קולקטיביסטית), כגון: הסתגלות חברתית, יעילות כלכלית ואזרחות טובה; שכן הפרט הוא לעולם תכלית לעצמו”.¹²⁰ יוסף ארנון, שעבד בבית־היתומים במחיצתו של קורצ’אק מכחיש כי “קורצ’אק ראה את הילד כ’בוחַן־יחיד' ולא ראה לנגד עיניו חזון או אידיאל חברתי חינוכי”, או כי “שאף להניח לחניכיו לגדול כצמחי־בר ללא הגבלות וללא מטרות”.¹²¹

ההערכה החד־צדדית של מבקריו נובעת אולי מאי־הבנה, כיוון שבמעשה היומיומי וכן בכתביו הסתייג קורצ’אק מההטפה ומ“הסוגסטיה החינוכית” המופרזת ואף שלל אותן מתוך ההנחה כי “מלבד החוק המוכר של הסוגסטיה החינוכית קיים גם חוק האנטיתיזה. רואים אנו את מימושו בדוגמות, כשהקמצן מחנך את הפזרן, הכופר את האדוק, הפחדן את הגיבור – חוק האנטיתיזה נסמך על הכוח המתנגד לסוגסטיות”¹²² ושכר ההטפה יצא בהפסדה. 

בשביל הפדגוג שהכריז ש“לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך”¹²³ – ראיה מובהקת של סוציאל־פדגוג – לא נסגר המעגל על גבול תחום הילדות; אלא שהוא הדיר את עצמו מכל מה שעלול להתפרש כאינדוקטרינאציה והסתפק ביצירת דיספוזיציות (“געגועים” בלשונו) אצל חניכיו – מסד לבחירת דרכו של היחיד בחברה בה יחיה ובאידיאלים שלה.

אופיינים אולי דבריו של קורצ’אק לילדים ערב סיום תקופת חינוכם במוסד:

“אלוהים לא ניתן לכם, כי עליכם לגלותו בנפשכם מתוך מאמץ שבבדידות. מולדת לא ניתן לכם, כי עליכם לגלותה בעמל לבבכם ומחשבתכם. אהבת־הבריות לא ניתן לכם, מכיוון שאין אהבה ללא סליחה, והסליחה היא עמל ויגיעה, משא שכל אדם חייב להרימו בעצם ידו. אחת ניתן לכם, אה הגעגועים לחיים טובים יותר, שאינם אך יהיו אי־פעם, חיי אמת וצדק. אולי יביאוכם געגועים אלה אל האלוהים, המולדת והאהבה”.¹²⁴

כא    🔗

לא רבים הם הפרטים הידועים לנו על פעילותו הציבורית של קורצ’אק בתקופה הקצרה בת השנתיים שבין פתיחת בית־היתומים בקרוכמאלנה 92 לבין פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. נראה הדבר, שהיתה מצומצמת ביותר. מתוך זכרונותיו של זליג טיגל,¹²⁵ עיתונאי ה“מאָמענט” היהודי הווארשאי, שנשתמרו בכתב־יד בארכיון ייוו"א בניו־יורק, ידוע לנו שבאותן השנים קיבל קורצ’אק את ההצעה להיות עורך עיתון לילדים יהודים. בענין זה אף נתקיימה כבר ישיבה בבית־היתומים שבה השתתפו – בנוסף לקורצ’אק – הסופר בעל־מחשבות, העיתונאי יוסף הפטמן והפדגוגים רפאל גוטמאן ושניאור זלמן פוגאצ’וב. קורצ’אק ביקש את משתתפי אותה ישיבה שירשו לחניכי בית־היתומים המבוגרים להיות נוכחים בישיבה זו למען ישמעו את צלילי היידיש, שבבית־היתומים נשמעו לעתים נדירות ביותר. הוצאת עיתון זה לא יצאה לפועל, כיוון שקורצ’אק ובעל־מחשבות (גם הוא רופא במקצועו) גוייסו בשלהי 1914 לצבא הרוסי.

למרות העומס הרב שרבץ עליו, לא הדיר קורצ’אק את עצמו מכתיבה. בין מאמריו ורשימותיו שפירסם באותה תקופה, בולטות שלוש יצירות חשובות: “בובו” – מסה על תקופת הינקות, “וידויו של פרפר” – רשימות נער מתבגר המתייסר בקונפליקטים פנימיים ובזעזועים נפשיים העוברים עליו ו“שבוע ביש־מזל”, המתַנה את צרותיו של תלמיד בבית־הספר ומעלה את הרגשת הניכור שבה הוא שרוי לגבי מוריו ולימודיו.

בבית־היתומים בקרוכמאלנה 92

בשתי היצירות האחרונות לא קשה לגלות פרטים ביוגראפיים של המחבר, אך את כולן מאפיינת התבוננות עמוקה, החושפת את הלבטים הפנימיים של גיבוריו ומאבקיהם בסביבה מתנכרת של המבוגרים, המגלים חוסר הבנה משווע לעולמו של הילד מינקותו ועד נעוריו. כבר ביצירות אלו בולטת הראיה הייחודית של הרופא, המחנך, הסופר ואיש ההגות המקורית הלוחם לזכויות הילד שתגיע לכלל ביטוי בשל ומלא ביצירותיו הבאות.

עם כל הפופולאריות שזכה לה קורצ’אק כסופר, פובליציסט ומחנך לא חסכה ממנו הביקורת את שבטה ולעתים אף בדרך של זלזול וליגלוג. לאחר הופעת “בּוֹבּוֹ” נתפרסמו באחד העיתונים החשובים באותה תקופה, “Prawda” (“האמת”), הדברים הבאים: “הגיל המבוגר אינו מעניין את קורצ’אק. בשבילו הוא חורבה שנשארה מתקופת הילדות הפורחת – – – רק באדם הגדֵל, הצומח מצוי המשיח – – –. רק יצאת מנעלי הילדוּת, שוב אין אתה שווה כלום, אין לך מה לחדש, נשאר לך רק דבר אחד לעשות: לשמוע מה אומרים תינוקות של בית רבן – – – שכן כל ילד הוא ביסודו משורר, כל אחד מהם הוא יוצר, בכל אחד מהם טמון גאון. בין המבוגרים מתגלה קולומבוס אחד במשך אלף שנים ואילו בין הילדים כל אחד מהם הוא בבחינת מגלה עולם ומלואו – – – הילדים נמצאים בשבי, בשבי אצל המבוגרים – נשבע וכואב קורצ’אק, האדם – אומר הוא – מבלה את אביב־רוחו בבית־ הסוהר”.¹²⁶

אך רוב שעות היממה שקוע קורצ’אק בעבודה בבית־היתומים החדש, שבו הוא חי עם ילדיו. במקום לקרוא ספרים התחיל, כדבריו, “לקרוא ילדים” דרך המגע היומיומי, הבלתי־אמצעי עם כולם ועם כל אחד מהם, הכל לפי הצורך והענין, תוך שימת לב לפכים הקטנים. את מעמדו של “פאן דוקטור” (כך כינוהו במוסד) סימל חלוק־העבודה, שאותו לבש רוב שעות היום. בימי ששי היה גוזז במו־ידיו את שערותיהם של הבנים, נוטל צפורניהם, עוסק ברחיצת הילדים ובחפיפת ראשיהם; וגם צחצוח נעליים אמנות הוא, שיש ללמוד אותה כהלכה. בעבודתו אתם הוא לומד את דרך תגובתם, אורחות התנהגותם ומשאלותיהם החבויות, המחפשות ביטוי ופורקן בחיי יום־יום. השיחה אתם תוך מגע זה היא המעמידה אותו על מצוקת הילד, הבנתה וחיפוש הדרך כיצד לעזור וכיצד לנסות להביא בעיות מעיקות על פתרונן.

הגישה האקסיומאטית לשאלות החינוך היתה זרה לרוחו של קורצ’אק מראשית דרכו ועד שנות חייו האחרונות. ה“אין אנו יודעים” הלם להפליא את הענווה שציינה את דמותו. ה“איני יודע” הוא, כדבריו, בבחינת “ריקנות מענָה לשכל שאינו אמון על חשיבה מדעית” ואילו הוא רואה בו “מקור ללַמד, להבין ולאהוב”. דברים אלה הוא רושם במסה שלו “בובו” ובפתח ספרו החשוב ביותר, “כיצד לאהוב ילדים”, שנכתב בשנות מלחמת העולם הראשונה.¹²⁷ אך גם למעלה מעשרים שנה לאחר מכן (1938), בהיותו שבע־נסיון, הוא כותב: “אל נעמיד פני חכמים יודעי הכל, נהיה גלויי־לב, אל נתבייש ונחזור לעתים קרובות ונאמר: אין אנו יודעים”.¹²⁸

האמיתות הגדולות בחייו נתגלו לו והפתיעו אותו תמיד מחדש “תוך נסיונות מכאיבים”, ורק הם הורוהו את הדרך בה יבחר. הנה, למשל, האמין שנים רבות שיצירת תנאים טובים לילדיו, לאחר ששכנו שנים בדירה שכורה ולא מתאימה כשבגדיהם בלואים, מזונם דל והטיפול בהם כושל – תפתור את בעיותיהם. הוא ראה, אפוא, בבניית הבית המפואר בקרוכמאלנה 92 את המפתח לפתרון רוב הבעיות ואת הגשמת חלום־חייו. אך המציאות הכזיבה את רוב ציפיותיו ועל כך מספר קורצ’אק:

“אמרתי בלבי, כי בדירה החדשה, בתנאים החדשים, תוך טיפול נבון, יקבלו מיד את תקנון־החיים החדש, אך הם הכריזו מלחמה בטרם עמדתי על המצב – – – נפגשתי עתה עם הילדים כהמון אימתני כשאני ניצב לעומתם חסר־אונים – – – כלפי תביעותינו קבעו הילדים עמדת התנגדות מוחלטת, אשר נבצר מן הדיבורים לגבור עליה, ואילו הכפיה עוררה טינה. הבית החדש, עליו חלמו שנה תמימה, התחיל להיות שנוא. רק כעבור זמן רב למדי הבינותי את חיבת הילדים אל חייהם הקודמים. באי־הסדר, בדלות הצוענית של התנאים ותוך אפסות האמצעים, נפרש שדה ליוזמה חופשית, למעופם של מאמצים בודדים – – – לדמיון השובבות המתפרעת – – – לצורך להקריב משהו משלו – – – ואילו כאן חייב לשרור סדר קבוע, מכוחו של הכרח לא־אישי. – – – נדמה לי, כי המחנך הנאלץ לעבוד תוך אי־סדר ובאמצעים דלים, אינו צריך להתגעגע יתר־על־המידה לסדר ולנוחות – טמונים בהם קשיים גדולים וסכנות ניכרות”.¹²⁹

כב    🔗

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ובשלהי אותה שנה גוייס קורצ’אק לצבא הרוסי. היתה זאת המלחמה השניה שבה נטל חלק, אך היקפה ואכזריותה של זו עלו על אלה של קודמתה. למעלה משלוש שנים שירת קורצ’אק, בדרגת סרן, כסגן הרופא הראשי בבית־חולים חטיבתי שנע עם החיילים בקווי החזית. יציאתו היתה בהולה ומלווה דאגה לגורל ילדי בית־היתומים שהשאירם בווארשה, ללא כל אמצעי קיום, בידיה הנאמנות של סטאֶפה וילצ’ינסקה. עיניו חזו באחד ממעשי הרצח והקטל הגדולים ביותר שהיו אי־פעם בעולם, והוא מילא את תפקידו, ככל שיכול היה – לעזור, לרפא ולהציל.

לכאורה היה קורצ’אק נתון כולו לתפקידים הקשים ורבי־האחריות של חייל ורופא, אך לאמיתו של דבר היתה דעתו נתונה לענין אחר לחלוטין, לבעיית הילד וחינוכו. בכמה וכמה מקומות ביומנו הוא מעלה שברי זכרונות מההווי של אותה מלחמה. “החזית – אלו פקודות: קדימה עשרה קילומטרים, חמישה לסגת – חניה, יציאה, לינה כאן – – – להתכונן לקבלת מאתיים פצועים. כבר הם בדרך הנה”.¹³⁰ אנשים נפצעים, מחלימים, מתים, בתוקף המצב שומה היה עליו לעמוד כדרכו בהגינות, ביושר־לב ובמסירות במשימות המוטלות עליו כרופא צבאי, בנסיבות האכזריות ביותר בשביל אדם כמוהו; והרי אין אבסורד גדול יותר מהצירוף של קורצ’אק ומלחמה. אותה “מלחמה” מתוחכמת במצדיות שנהג לסדרה מדי שנה עם הילדים בקייטנות, בירקות היער, הרצופה תחבולות והמצאות “אסטרטגיות” – ודאי הלמה יותר את דמותו.¹³¹

אין, אפוא, פלא בדבר, שמאורעות החזית הממשית, על כל מצוקותיה, התרחשו לגביו כאילו בשוליים ובכל רגע של חניה מיהר לדפים הלבנים, לרשימותיו שלקח אתו מהבית – הטיוטה הראשונה של “כיצד לאהוב ילדים”. ביומנו הוא מספר על כתיבה זו: “כתבתי את הספר הזה בבית־חולים צבאי של שדה, לקול רעמם של התותחים, בימי מלחמה – – – לפעמים כתבתי בחניות, באפָר, מתחת לאורן, על סדן כרות. הכל חשוב, ואם לא ארשום, אשכח. והרי זו אבידה שאין לה שילומים”. אך לעתים חלה הפסקה ארוכה בכתיבה: “למה ישתטה אדם? דבר של חוכמה יודעים מאות אנשים, כשתבוא שעת הכושר – יאמרו הללו, יממשו בחיים את הדברים החשובים”.¹³²

הנה כי כן, כעדותו, לפעמים נתון כולו ללהט הכתיבה ולעתים – מלא פקפוקים בחשיבותה ומפסיקה.

עד היכן הגיע ענין הילד ללבו גם בתוך המציאות האכזרית של החזית ועד כמה היה נתון בו, אפשר ללמוד מן העובדה, שחמש־עשרה שנה לאחר המלחמה הוא כותב: “שלוש מלחמות ראיתי, ראיתי פצועים שנקטעה ידם, שנפרמה בטנם ומעיהם יצאו, ראיתי פצועים בפנים ובראש – חיילים ומבוגרים וילדים פצועים. אבל אומר אני לכם: הרע והנורא ביותר שאפשר לראותו הוא – שיכור המכה את ילדו חסר־ההגנה”.¹³³

על עבודתו של קורצ’אק באותם הימים בבית־החולים הצבאי בחזית מספר הרופא הוורשאי ד"ר וולאדיסלאב פשיגודה – חברו של קורצ’אק ללימודים באוניברסיטה – ששירת אתו בבית־חולים זה במלחמת העולם הראשונה:

"הגם שתפקידו של קורצ’אק היה הומאניטארי ולא השתתף בקרבות, היה מהלך מרוגז על שהוא – סוציאליסט ומתנגד למלחמות – חייב לשרת בצבא וללבוש את המדים של הצאר ניקולאי השנוא עליו.

תוך טיפולו בפצועים סיכן את עצמו לא פעם בשיחותינו אתם על חוסר־הטעם שבשפיכות־הדמים ובסיכון חיי עצמם על ענין לא צודק. הוא לא היה ממהר לשחרר את הפצועים מבית־החולים, גם כשמצבם הוטב, והירבה לרשום להם חופשות־החלמה ארוכות בביתם. כאשר מספר החופשות עלה על המקובל, נחשד קורצ’אק על ידי הממונים עליו שהוא עושה זאת תמורת שוחד, נוהג מקובל למדי בצבא הצארי. דרך אגב, הממונים עליו לא ידעו כלל, שהסרן הנריק גולדשמיט הוא הסופר הראדיקאלי יאנוש קורצ’אק.

בעת חקירתו על ענין החופשות השיב לחוקריו, שהוא מרבה להעניקן לפצועים, מאחר שבתנאי החזית קשה לספק להם את התרופות המתאימות בכמות מספקת – מה שאין כן בביתם, שם יחלימו טוב יותר וישובו כשירים יותר לשירות למען הצאר והמולדת".¹³⁴

בינתיים הגיע גדודו של קורצ’אק לסביבות קייב ושמעו הגיע לאוזני אנשי המושבה הפולנית. שם, תוך זמן קצר זוהה רופא־סרן זה, גולדשמיט – אין הוא אלא קורצ’אק של “ילד הטרקלין”, והמאמצים להעבירו מן הגדוד החונה באוקראינה אל העיר קייב הוכתרו בהצלחה. חצי שנה עבד שם קורצ’אק כרופא ילדים בבתי־המחסה לילדים אוקראינים בסמוך לקייב. בזכרונותיו הוא מתאר אותם כימים קשים ביותר בחייו, ימי משבר חמורים:

"קייב. תוהו ובוהו. אתמול הבולשביקים – היום האוקראינים – מתקרבים הגרמנים ועוד רוסיה הצארית.

בתקופה זו, זכורני, שימשתי כרופא בשלושה בתי־יתומים ליד קייב. האווירה מסביב היתה רוויה רצח מאופק. מה תמימים נראים בעיני היום מאמצי למען הגינות, סדר, רגש אנושי, קורטוב של שכל ישר, צל של רצון טוב – כדי לשמור על הילד. לא יכולתי להבין למה זה כך.

אל הילדים מכוסי הפצעים, חולי העיניים, רעבים וללא כסות נשלחה מדריכה לריקמה עממית. עד היום אינני יוכל להשתחרר מהסלידה ומהדחיה שהשתלטו עלי אז.

עקשנותי רק הרגיזה אותם, ובאותו אקדח שבו ירו לפני שעה בסוס מצורע הסבירו לי שאין זה הזמן ואין זה המקום בשבילי".

שמונה עשרה שנה לאחר מכן, בפולין העצמאית, הוא מעלה את התקופה הקשה ההיא של הניסויים האכזריים וניתוחי המחקר בבשרם החי של הילדים שהתרחשו אז באותה תקופה קשה מאוד בקייב.¹³⁵

בינתיים נקרתה לו סדנה חדשה לעבודה חינוכית בקייב. באחד הרחובות שכן בית־יתומים של ששים נערים פולנים שהובאו לכאן בשנת 1915 על ידי קבוצת סטודנטיות פולניות. את בית־היתומים הזה ניהלה מארינה פאלסקה לבית רוגובסקי, אישיות בעלת שיעור קומה והשקפות שמאליות, משכמה ומעלה בכשרונותיה, אשר לאחר טראגדיה אישית קשה החליטה לקשור את חייה בכל מאודה בעבודה חינוכית. 

מקום זה דיבר אל לבו של קורצ’אק. פה מצא קצת אווירת־מולדת, הגם שהתנאים היו קשים מאוד ומארינה פאלסקה לא הצליחה להשתלט על חבורת הנערים המגודלים, החצופים ונטולי כל משמעת, שהושחתו על־ידי המלחמה.

הצלחתו של קורצ’אק במגעיו אתם היתה בלתי רגילה. הוא הצליח ללכד את צוות העובדים, הקים סדנות לסנדלרות, נגרות והכניס לאט לאט את כל הסדרים של קרוכמאלנה: שלטון עצמי, בית־דין ואף עיתון. הנערים נענו לו וגם מארינה פאלסקה שבראשית צעדיה לא האמינה בכך, השתכנעה מדרך גישתו לנערים וראתה כיצד הוא כובשם מיום ליום למרות התנאים האכזריים של רעב ואנארכיה ששלטו אז בעיר.

מרחוק כבר קסמה לו לקורצ’אק השיבה לווארשה. במציאות של בולמוס הרצח והשנאה שתקף את העולם במלחמה הזאת, וביורה הרותחת של שינוי גבולות ומשטרים מלווים בשפך־דם שבא אחריה היתה לו בכל זאת הרגשה מסויימת של סיפוק בעובדה שבידיו היה כתב־יד של יצירה שהוא היפוכה הגמור של המציאות שבה נכתבה – כולה חדורה אהבת הילד ואהבת האדם, לא כיצד לרצוח אנשים, אלא כיצד לאהוב אותם. מהבחינה הזאת ודאי ש“כיצד לאהוב ילדים” יכול להיחשב כיצירת מופת לאמונה בחינוך האדם של המאה העשרים, כשם ש“כיצד גרטרוד מלמדת את ילדיה” של פסטאלוצי נחשבת כיצירת מופת של המאה התשע־עשרה.

רשאים אנו להפליג קצת בדמיוננו ולתאר לעצמנו שבין מיליוני הקרבנות על אדמת אירופה במלחמת העולם הראשונה, אי־שם על אדמות אוקראינה או בין אגמי פרוסיה המזרחית, יכול היה להימצא גם הסרן הנריק גולדשמיט כשבתרמילו, בין חפציו האישיים, מצוי אותו כתב־יד. היה זה בוודאי יסוד לאגדה על אותו קורצ’אק עצמו – כפי שנולדה עשרות שנים לאחר מכן, סביב מותו בתאי הגאזים.

רצה הגורל הטוב והנריק גולדשמיט חזר משדה־הקרב ובידו כתב־היד, יצירת היסוד שלו – ביטוי לנעלה ואנושי ביותר באדם, שצמח ועלה על קרקע האכזריות של שדה־הקטל. למעלה משתי עשרות שנים עוד ימשיך את מפעלו בבית־היתומים, יצירותיו הבאות ישלימו, ירחיבו ויעמיקו את הכתוב באותו כתב־יד.

בפתח המאה העשרים פירסמה הסופרת והמחנכת השוודית אלן קיי את ספרה “המאה של הילד”. אלן קיי האמינה שבמאה זאת תבוא תקופה חדשה, שבָּה כל מעייניה של האנושות יהיו נתונים לילד, לגידולו ולחינוכו, תולדות המאה שלנו לא אישרו ניבוי זה. כבר ברבע הראשון שלה התנפצו רבים מרעיונות ההומאניזם ואחוות־העמים אל סלע של ניגודים, מהפכות ומלחמות אין־קץ. רק פה ושם נתגלו ניצוצות של אמונה בעתיד יותר טוב של האדם. זיק מאמונה זו נתגלם בדמותו של קורצ’אק ובהגותו.

חדור אהבה לילד וציפיות לצמיחת חברה אנושית טובה יותר, שתקום בכוח החינוך – חזר קורצ’אק מהמלחמה לבית־היתומים ולכתיבתו הספרותית־פדגוגית. ואמנם התקופה שבין שתי מלחמות־העולם, למרות כל האכזבות, היתה תקופת שיא בפעילותו ויצירתו.

 

במעלה היצירה    🔗

א    🔗

כבן ארבעים היה קורצ’אק עם שובו לווארשה, ובמשך עשרים ואחת שנות קיומה של הרפובליקה הפולנית השניה – להוציא את שלושת החודשים של שני ביקוריו בארץ־ישראל – לא יצא מגבולותיה. ואמנם שתי עשרות השנים של תקופת פולין העצמאית היו הפוריות ביותר בחיי קורצ’אק בתחומי החינוך, הספרות והפעילות הציבורית.

פעילות זו היתה מרשימה בהיקפה, בגיוונה ובאופיה המיוחד: ניהול שני בתי־יתומים – אחד לילדים יהודים והשני לילדים פולנים; הרצאות במכון הממשלתי הפדאגוגי לחינוך מיוחד ובמכללה החופשית (W.W.P. – Wolna Wszechnica Polska) שריכזה בתוכה את מיטב בני הנוער הפולני הלומד המתקדם ומבחינה מסויימת (תכנים ומרצים) הזכירה את “המכללה הנודדת” המחתרתית שפעלה לפני עצמאות פולין;¹³⁶ הוראה בסמינריון למורי דת־ישראל ע“ש ד”ר ש' פוזנאנסקי ובסמינריון העברי לגננות מיסודה של “תרבות” בווארשה; יעוץ מיוחד כמומחה לענייני ילדים וקטינים בבית־המשפט המחוזי; סיקור כתבי־עת גרמניים וצרפתיים בשביל קופת־החולים הממשלתית. גישה מקורית וחדשנית גילה בהקמת שתי פנימיות להכשרת מחנכים על יד שני בתי היתומים (ה“בורסות”) וניהולן, ובייסוד עיתון הילדים “מאלי פשגלונד” (“הסקירה הקטנה”). אך מעל לכל בלטה פעילותו הספרותית והפובליציסטית, שהעשירה במקוריותה ובתנופתה את הספרות הפדגוגית ואת ספרות הילדים של אותה תקופה בשיעור ללא תקדים.

אשר לגיוונה ולאופיה של פעילותו, לא קל לענות על השאלות שהם מעוררים. רבים מן הביוגראפים שלו, בין שהיו קרובים אליו ועבדו או חיו במחיצתו ובין שלא הכירוהו והם נוהגים בו, לדבריהם, ביתר אובייקטיביות, מצביעים על הקונטרוברסאליות של דמותו ופעילותו.

פעילות עיונית בצד פעילות מעשית; אוטופיה בצד ריאליזם; כתיבת ספרות־ילדים רבת דמיון ומעוף בצד שימוש בכלים סטאטיסטיים־מדעיים; אידיאליזאציה קיצונית של הילדות כנושאת ערכים עליונים של אמת ויופי (“הילדים נסיכי הרגשות, משוררים והוגי דעות”, הילדים “משוררים הם ופילוסופים”)¹³⁷ בצד עבודה יומיומית אפורה וקשה, כפוית טובה (“ברצות ה' לייסר איש, יעשהו מחנך”)¹³⁸; חוסר החלטיות וספקנות (“אולי”, “שמא”, “יתכן”) בעבודת יום־יום, בצד אמונה בלתי מעורערת באמיתות הדרך שבה ניתן לחנך אדם טוב יותר; המאבק על החינוך כעניינה של החברה כולה וכליה הממלכתיים של המדינה בצד פעילות מעשית דרך צינורות הפילאנטרופה – הגם שסלד מזו האחרונה.

ועוד דבר ראוי לציון: במשך שתי עשרות השנים שבין שתי מלחמות העולם היו תקופות עליה ושפל, בכל סוגי פעילותו ובצורה קיצונית למדי – תקופות של להט־יצירה ותקופות של עשיה מצומצמת או אי־עשיה כלל.

רוב הדברים האמורים לעיל היו פרי מניעים פנימיים של אישיותו המיוחדת, אך רב היה בהם חלקם של התנאים האובייקטיביים; ריבוי התמורות בחיי פולין שבין שתי מלחמות העולם ועובדת היותו בן העם היהודי, שחי בלב הווייתה של המציאות הפולנית דאז.

בחיבורו “שבוע ביש־מזל” (1914), שהוא כעין יומן ביוגראפי של גיל הנעורים, כותב קורצ’אק: “נראה שמדי שבע שנים משתנה כל האורגאניזם, אופן המחשבה והכל. מה יביאו לי ארבע־עשרה שנים אלו? בקוצר־רוח אני מחכה, בודק את מצב נפשי על מנת להיווכח בכך באופן ברור”.¹³⁹ הוא מצפה אפוא לתמורות רבות שהשנים הבאות יביאו בחייו.

ב    🔗

קורצ’אק התחיל את פעילותו עם ראשית תקומתה של פולין בכל הלהט האופייני לו – במאבק על זכויות הילד ובאמונה בלתי מעורערת ש“לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך”, אך בדיקה, ואפילו סכמאטית בלבד ורק בשטח פעילותו הספרותית, כבר מצביעה על הקשר שבין תקופות העליה והשפל ביצירתו לבין מאורעות הימים.

יש הקובעים שמרחב שנות יצירתו האינטנסיבית העיקרית בתקופת עצמאות פולין התמשך על פני תקופה של עשר שנים בלבד – מהמחצית השניה (בערך) של שנות העשרים למאתנו ועד גמר המחצית הראשונה של שנות השלושים. זוהי הערכת המרחיבים. ואילו איגור נברלי, שפעל במחיצתו של קורצ’אק שנים רבות, מבחין, מבלי לנתח את הסיבות לכך, כעין חומש־שיא בפעילותו הספרותית של קורצ’אק, שראשיתו ביצירה “כאשר אשוב ואהיה קטן” (1925) וסיומו במחזה “סנאט המטורפים” (1930), שהוצג שנה לאחר־מכן על במת תיאטרון הפועלים “אתנאום” בווארשה – בס"ה 7־8 יצירות.¹⁴⁰

חודשיים לפני מותו מנסה קורצ’אק לסכם ביומנו (יומן הגיטו) את פרקי חייו. גם שם הוא נוקט חשבון של חלוקת החיים לפי שבע שנים, “שביעיה של צוענים, שבעת ימי השבוע”. הוא עומד אז במחצית השביעיה העשירית לחייו. הסיכום הוא קשה; אך יש גם קרן אור, שהוא מציין אותה במספר 7X7: “מה הם החיים לאמיתו של דבר, מהו האושר? ובלבד שלא ישתנה לרעה, ובלבד שיימשך המצב הקיים – – – ובלבד שלא נדע ימים רעים מאלה”.¹⁴¹ זוהי בערך התקופה של עשר השנים שצויינו לעיל, ושהוא רואה אותה כתקופה המאושרת בחייו. והרי מה שהתרחש לפניה ולאחריה הוא עצוב למדי. על התקופה שלפניה ידובר באריכות בפרק הבא, ואילו על התקופה שלאחריה יצויינו כאן לפי שעה רק כמה קווים. מכל מקום, בסוף העשור האחרון של יצירתו מדבר קורצ’אק על “בדידות של אפס אונים – אכזבה – מנוסה – עלבון – הפסד – תבוסה”.¹⁴²

על בדידותו של קורצ’אק כותב ידידו איגור נברלי: “זר היה לכל. מכובד על הכל כזר מהוגן. הפולנים מהמחנה הלאומני והקאתולי לא יכלו לסלוח לו את מוצאו היהודי; יהודים לא־מתבוללים ראו בו סופר פולני – נציג של התרבות הפולנית. את השמאל החברתי, ובמיוחד את הנוער השמאלני־מהפכני דחו הספקנות שלו והעובדה שלא קשר את ענייני הילד עם המאבק על שינוי המשטר (“עתיד יותר טוב לאנושות טמון לא במשטר חברתי טוב יותר, אלא באדם טוב יותר”). בשביל הסאנאציה היה שמאלי. בחוגי הסופרים ראוהו כעומד מן הצד ומעבר לזרמים ולקבוצות השונות – כשרון מוצלח אך לא באפיקו הנכון – עוסק בפדגוגיה; את הפדגוגים הרתיע הלהט שלו, המערער מוסכמות ומרבה מבוכה – ואולי קורצ’אק זה הוא כולו רק ספרות ולא פדגוגיה?”¹⁴³

בדרך כלל תואמת הערכה זו, בקוויה הכלליים, את עובדות המציאות. אך דומה שיהדותו היוותה את הגורם רב־המשקל ביותר לבידודו וממנה נבעה גם התחזקות הרגשת בדידותו. ראיות לכך אינן חסרות. גם נברלי עצמו עומד על כך בחיבורו הביוגראפי על קורצ’אק. על שנות השלושים הוא כותב: “יותר ויותר הוא [קורצ’אק] מרגיש שהוא מיותר, עבר זמנו ונוסף לכך גולדשמיט… פה ושם מתחילים להזכיר לו זאת”.¹⁴⁴

כמו כן יש מקום לערער על הקביעה הכללית של נברלי ש“היהודים הלא־מתבוללים ראו בו סופר פולני, נציג של התרבות הפולנית” ותו לא. מערכת היחסים ההדדיים בין קורצ’אק לבין יהודים ומוסדות יהודיים בתקופות שונות בחייו, מראשית פעילותו בקייטנות ובבית־החולים היהודי לילדים ע“ש ברסון־באומן, דרך “אגודת עזרת יתומים” ובתי־היתומים ועד ביקורו בארץ־ישראל בשנות השלושים – מוכיחים זאת נאמנה, ועל כך עוד יורחב הדיבור בפרקים הבאים. ייחודו היה אולי במאבקו על יחסים אחרים, טובים יותר משהיו, בין פולנים ליהודים. רבות מהבעיות האלה מוארות בספר “חיי יאנוש קורצ’אק” מאת האנה מורדקוביטש־אולצ’אקובה.¹⁴⁵ אביה, יעקב מורדקוביטש, שהיה ממוצא יהודי,¹⁴⁶ היה המו”ל של רוב כתבי קורצ’אק. קורצ’אק היה מבאי ביתו ובני הבית ידעו יפה את מערכת יחסיו ומצוקותיו של קורצ’אק בענין יהדותו והשקפותיו בענין יחסי פולנים־יהודים. רבים מהמקורות בשאלה זו אבדו בחורבן הכללי של בית־היתומים, וגם אולצ’אקובה לא הביאה בספרה את כל מה שהיה מוכר וידוע לה מקרוב, שכן היא עצמה אנוסה היתה, בגלל מוצאה היהודי, להסתתר (יחד עם אמה יאנינה ובתה הקטנה יואנה) בתקופת הכיבוש, וניצלה הודות לדאגתה של מוניקה ז’רומסקי (בתו של הסופר סטפאן ז’רומסקי), שדאגה למצוא לה מקום סתר בצד ה“ארי”.¹⁴⁷ באחד ממכתביה משנת 1960 לאחת מידידותיה בארץ היא מסבירה ש“זמנים קשים ואווירה לנושאים לא נוחים – – – נתנו את אותותיהם גם בספרי…”¹⁴⁸

נכון הוא שמערכת היחסים בין פולנים ליהודים ודרכי שיתוף הפעולה ביניהם כפי שהגדירם עוד בטרם זכתה פולין לעצמאותה, לא פסקו מלהעסיק את קורצ’אק, כאמור, כבר בימים הראשונים לשובו לווארשה. המציאות שמצא בה לא עודדה ביותר. לא חסרו סיבות אישיות; אך עיקרן היה טמון במצב הפוליטי והחברתי ששרר בפולין בשנים הראשונות לעצמאותה, שבעקיפין או במישרין השפיעו על הלכי רוחו של קורצ’אק, השראתו וכוח יצירתו.

ג    🔗

“כאילו קללה רובצת על היחסים שבין הפולנים ובין היהודים. בתקופות השעבוד – גדולה המרירות מצד היהודים. אולם לבסוף מתקרבים הלבבות, המרירות פגה, ומנהיגי הפולנים ודבריהם מתחילים מתארים את העתיד שלאחר השחרור לפי הסיסמה הפולנית הידועה ‘בעד חירותנו וחירותכם’. ואילו כשמגיעה שעת השחרור, מיד נשכחות הסיסמאות הנשגבות ומשתלטת המציאות של ימי חול אפורים ועגומים ושוב הולכת האנטישמיות ומתגברת”.¹⁴⁹ אלה דבריו של יצחק גרינבוים – הבולט בין מנהיגי יהדות פולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם – שנכתבו בינואר 1940, בראשית כיבושה של פולין על־ידי גרמניה הנאצית, שעה שהמחשבה על השמדת יהדות מפוארת זו עוד לא עלתה כלל על דעתו.

כל ימי החול האפורים והעגומים של עשרים ואחת שנות קיומה של פולין העצמאית היו לשלושת מיליוני יהודיה ימי מאבק בלתי פוסק: על קיומם הפיסי – כנגד פרעות ובריונות, על קיומם הכלכלי – כנגד מדיניות מרוששת מכוּונת, ועל קיומם הלאומי – כנגד אפליה ודיכוי שיטתיים.

חמורה מאוד היתה התקופה הראשונה, מחידוש עצמאותה של פולין עד “הפיכת מאי” של פילסודסקי (1918–1926), שאת ראשיתה ציינו פרעות ואת המשכה – מדיניות מסים מכוונת, שרוששה בעיקר את המעמד הבינוני היהודי (תקופת שר האוצר ולאדיסלאב גראבסקי); רגועות יותר, יחסית, היו השנים שבין אותה הפיכה לבין מותו של פילסודסקי (1926–1935); ואילו החמורה ביותר היתה התקופה שבין עליית יורשיו לשלטון לבין פרוץ מלחמת העולם השניה (1935–1939), שכן היורשים ניסו לפתור את בעיית היהודים בדרך של חוקים מפלים, שימוש באלימות (פרעות) ותוכניות סילוק (הגירה). יותר ויותר נסתמנה המגמה לאמץ את השיטות של השכן מן המערב – גרמניה הנאצית, שהשפעתה על פולין מאז חוזה אי־ההתקפה בין שתי המדינות (1934) גברה ביותר.

הקשיים האמיתיים נבעו מהמצב הכללי שבו היתה נתונה הריפובליקה הפולנית החדשה. סיפוח שטחים נרחבים העמיד את המדינה לפני הבעיה החמורה של מיעוטים לאומיים גדולים – 11 מיליון, כ־35% מאוכלוסיית המדינה (גרמנים במערב, אוקראינים וביילורוסים במזרח ו־3 מיליון יהודים) – שתביעותיהם הלאומיות לא באו על סיפוקן. גורם לא פחות חמור היתה מצוקת הקרקע בכפר הפולני. חלקת האדמה של האיכר, הקטנה בלאו־הכי, התפצלה והלכה עקב הריבוי הטבעי ולא יכלה עוד לפרנס את בני המשפחה. עודף האוכלוסיה, ברובה צעירה, שנדדה העירה, מצאה חלק ניכר של העמדות הכלכליות תפוסות על ידי המעמד הבינוני היהודי. וכך, במקום לפתור את הבעיות על ידי חלוקה צודקת של קרקעות בעלי האחוזות ופיתוח חקלאי־תעשייתי, הוסטו חצי המרירות והמאבק על הקיום לעבר האוכלוסיה היהודית המקפחת, כביכול, את פרנסת האוכלוסיה הפולנית.

לא חסרו גם ביטויים פוליטיים וחברתיים שהציגו את היהודים כגורם בלתי לויאלי לריפובליקה הפולנית. כבר בסיים המכונן הראשון (1919–1922) נתפרשה חובת החתימה על ה“חוזה למיעוטים לאומיים” (“האמנה הקטנה”), שהוטלה על פולין כעל יתר מדינות אירופה החדשות, כחלק מחוזה ורסאי – כפגיעה בריבונות הפולנית ובשמה הטוב. כל החוזה הזה הוצג בציבוריות הפולנית כתוצר של השפעת בעלי ההון היהודים במערב (הכוונה ל“ועד המשלחות היהודיות” שפעל בוורסאי) על שלושת הגדולים של מדינות ההסכמה.

פרשה נוספת, שהסעירה את הסיים, את הרחוב ואת הצבא הפולני היתה העלילה, שהיהודים תומכים בבולשביקים, ומסייעים להם בקרבות שהתחוללו אז על הגבולות המזרחיים של פולין. אין פלא, אפוא, שהקרבן הראשון במלחמה הפולנית־בולשביקית, שנתמשכה כשנתיים וחצי אחר גמר מלחמת העולם הראשונה (עד שלום ריגה ב־18.3.1921) – היו היהודים. גל של פרעות הציף בשנים 1918–1920 את ערי פולין ועיירותיה. חמורה ביותר היתה העובדה, שרובן בוצעו על ידי הצבא הפולני שזה עתה הוקם. הגדיל לפרוע ביהודים, במאורעות הימים ההם, צבא הגנראל האלר (“האלרצ’יקים” בפי העם) שבנוסף לשוד ורצח לא החמיץ שום הזדמנות להתעלל ביהודים (קציצת זקנים, גזיזת פיאות וכו'). בחודשי נובמבר־דצמבר 1918 התחוללו פרעות ב־100 ישובים, שתוצאותיהן היו – 100 הרוגים ו־1,200 פצועים, וב־1919 התחוללו ב־52 מקומות־ישוב פרעות שנהרגו בהן 200 יהודים.¹⁵⁰ מוראות הדברים שקרו באותם הימים בלבוב, לידה, פינסק, צ’נסטוחוב, וילנה וערים אחרות נשארו חרותים בכרוניקה של ההיסטוריה היהודית, בזכרונות העגומים שאנו מוצאים במאות ספרי הקהילות ובעדויות של בני הדור ההוא שעודם חיים אתנו.

הפוגרום הראשון, ואולי האכזרי ביותר, התחולל בלבוב (22־25 בנובמבר 1918). למרות הנייטראליות הקפדנית שהיהודים נקטו בסכסוך הפולני־ אוקראיני הוקף, לאחר כיבוש העיר על ידי הצבא הפולני, האזור היהודי על חמישים אלף תושביו ונערך בו במשך שלושה ימים פוגרום מתוכנן מלוּוה שוד, שריפות ורצח, שתוצאותיו היו 72 הרוגים ו־443 פצועים. הדי מאורעות לבוב הגיעו אף לוועידת השלום בוורסאי ורושמן הבינלאומי היה כה חזק, שראש הממשלה הזמני איגנאצי פאדֶרֶבסקי וכן פילסודסקי מצאו לנכון להזמין אליהם משלחת של יהודי לבוב. בפגישות אלה נשמעה מצד שני המנהיגים נימה של חרדה לשמה הטוב של פולין ואף נעשה נסיון לפיוס.¹⁵¹

אחד המקרים הפוגעים והמשפילים באותה תקופה היה הוצאת החיילים היהודים, כולל קצינים מתנדבים, מגדודי הצבא הפולני וכליאתם במחנה עבודה ביאבלונה ליד וארשה, מתוך נימוק שהם בולשביקים. בכך נענו לתביעת האלמנטים הימניים הקיצוניים ולתנאי שהציג הגנראל האלר להשתתפות גדודיו במלחמה נגד הבולשביקים. רק אחרי מחאות חריפות ופגישה עם נציגי מיניסטריון הצבא בוטלה הגזירה. אחת הטענות האופייניות של מיניסטריון הצבא היתה, שלא עלה כלל על דעתם, שהיהודים ימחו נגד סידור זה – שהרי ודאי יבכרו לעבוד במקום להילחם…¹⁵²

ד    🔗

חשוב לציין שאישית, כיהודי, לא נתקל קורצ’אק באפליה כלשהי עם ראשית פעולתו והשתלבותו בתוכניות השיקום הגדולות של מדינת פולין המתחדשת, והוא שיתף פעולה עם מיטב נציגיה של החברה הפולנית לטובת הילד היהודי והפולני כאחד.

אך לא ארכו הימים והמאורעות העצובים שהתרחשו במדינה התגלו לפניו בכל מוראותיהם. הפרעות בלבוב וביתר ערי פולין, המעשה המחפיר של מחנה־ההפרדה ביאבלונה, השרו אווירה מחניקה בווארשה היהודית. הוא נוכח לדעת שכל הישגיו הם כטיפה בים העכור של המציאות המדכדכת.

על המתרחש בווארשה ועל תגובתו של קורצ’אק מספרת האנה מורדקוביטש־אולצ’אקובה: “תקיפה ברחוב, גידופים, כינויים ומכות היו חלק ממציאותם העגומה של היתומים היהודים. קורצ’אק לבש קדרות בהרהרו בגורלם של היוסקים והשרולים הקטנים שלו. אין תימה אפוא אם השיב בבת־צחוק עצובה לאין־קץ למחנכת נלהבת, שהיתה חרדה שמא יטבעו ילדי הקייטנה בנהר, בפאראדוכס מר מעין זה: ‘לכך את דואגת? ומה אם יטבעו? האין זה המוצא הטוב ביותר מן המצב לגבי היתום היהודי?’”¹⁵³

רבים מהביוגראפים של ימינו אינם מרבים לספר על תקופה זו בחייו של קורצ’אק או פוסחים עליה, ועל ידי כך מתקפחת ההבנה של הכרעתו – שתי עשרות שנים לאחר מכן – לחלק את גורלו עם בני עמו בתוך הגיטו. כיצד יכול היה לנהוג אחרת, כאשר רוב שנות חייו – ובמיוחד בשעות הקשות – היו עיניו ולבו פקוחים לענוּת בני עמו ולמצוקותיהם, לכל זיק של עמידה יפה וגאה כלכל גילוי שלילי, ואף ידע לייסרם בשבט ביקורתו, בראותו את עצמו באופן טבעי כאחד מהם. גאוותם היתה גאוותו וחרפתם חרפתו. כך – לא רק בווארשה העיר, שהיתה קרובה ללבו יותר מכל מקום אחר וליהודיה שהגיע אליהם, דרך פעילותו הציבורית והחינוכית, לקירבה מיוחדת. יחסו לגורל יהודים ועניינו בהם חרגו גם מעבר לתחומי וארשה, עיר הולדתו.

שתי הרשימות הבאות, “רשמי מלחמה”, מתוך ארבע שפירסם ב־15 ביולי 1918 בעיתון הציוני היהודי (בשפה הפולנית) “Nowy Dziennik” (“היומון החדש”), שהופיע בקראקוב, מעידות על כך כמאה עדים:

“סטולסק – כפר בקרקפאטים. למרגלות ההר – בקתונת ובה אור: שני נרות דולקים. אנו – הארמיה, כרגיל בבריחה. ומה היה הצבא הרוסי בבריחתו, יודע כל אדם – הכל היו שרויים בסכנה – זכות קדימה ניתנה ליהודים. – להדליק נר בליל שבת, שני נרות, ואפילו לא לוולן את החלון במטפחת, – טירוף הוא ואולי גבורה. אינני יודע מי התגורר בבקתה, מי העז להדליק נרות ולא לוולן את החלון”.

ורשימה אחרת:

“די. לא היהודים בלבד סובלים – כל העולם מתפלש בדם ואש, באנקות, בדמעות ובאבל – – – כפר שלם נמלט על נפשו: עגלות, פרות, ילדים, אבות ואמהות, זקנים. יהודי מתהלך ביניהם וקונה, מעט הוא מציע, כמעט לא־כלום, אבל מייעץ למכור. אומר למכור… מראה נייר ועליו חותמת – אם לא ימכרו הוא צופה מראש את העלול לבוא… הנמכתי להשפיל את ראשי ושאלתי לאו־דווקא את השמים, כי אם את הארץ שאלתי בעיני, במחשבותי, בכאבי: כלום לא די לך בגלות שלנו, בעוול שנעשה לנו, באסון האסונות שלנו – אמור, האם אתה זקוק גם לחרפה שלנו. אמור מה צורך יש לך בה?” ¹⁵⁴

אחדות מהרשימות של קורצ’אק מזכירות לנו את תיאורי החורבן של קהילות גאליציה, שנכתבו על ידי הסופר ש' אנ־סקי, מחבר “הדיבוק”, ואספן הפולקלור היהודי, שעבר בערים ובעיירות שנמצאו בקווי חזית המזרח ואירגן ועדי עזרה למען הפליטים היהודים.¹⁵⁵

ענין מיוחד מעוררת השאלה, כיצד הגיע קורצ’אק לפרסום רשימותיו בעיתון “נובי דזיאניק” בקראקוב ימים לא רבים לאחר ייסודו (בגליון מס' 7), וכיצד הגיעה אליו עצם הידיעה על הופעתו, כשעוד נדפס, מטעמים פוליטיים וטכניים, במוראבסקה־אוסטראבה הצ’כית ומשם הועבר לקראקוב, מרחק 2־3 שעות נסיעה ברכבת בזמן ההוא.¹⁵⁶ עובדה זו מוכיחה את עניינו ועירנותו למתרחש בעולם היהודי בתקופה ששירת בחזית הרוסית ואף לאחר גמר שירותו זה.

אמת הצדק והמצפון אינם מרשים לו להפלות בין אדם לאדם ובין עם לעם. במרירות רבה ולעתים ביאוש הוא מדבר על האלימות ומעשי הרצח, אך אין הוא מסוגל לעצום את עיניו אף מול החרפה של הספסר בן־עמו המנצל את תמימות הבורחים על נפשם בעת מלחמה. עם כל זאת נשמעת אצלו נימה של אמונה ותקווה לימים טובים יותר; הוא מדגיש את הקשר בין תנאי הזמן (המלחמה) לבין דרך נוהגו של האדם.

על כך מספר חניכו יוסף שטיינהארט, כבן 78 כיום, החי בפלורידה שבארצות הברית. הוא התייתם בגיל 7 מאביו ושמונה שנים (1912–1920) התחנך בבית־היתומים. הוא רואה עד היום בגולדשמיט (כך הוא מכנה אותו) את אביו הרוחני, ואשתו, לדבריו, מקפידה עד היום להדליק את נר־הזכרון (יאָרצייט) כל שנה ב־5 באוגוסט לזכרו.

ב־1920, לאחר שכבר עזב את המוסד והוא כבן 15, החליט להגר מפולין לאמריקה. כמובן רצה להיפרד מגולדשמיט. לא קל היה להגיע אליו; ברחובות היהודיים של וארשה השתוללו חיילים והתעללו ביהודים. הוא הגיע אליו באחת השבתות, כשבית־היתומים ריק מחניכים, שיצאו לבקר את קרוביהם. הימים ימי יולי, קורצ’אק יושב בחוץ ומשתעשע בכובע של קצין פולני שרכש לא מזמן. הוא התנדב לצבא הפולני ומשרת עתה בבית־חולים בווארשה, כבר במדים של הצבא הפולני.

שאל אותו שטיינהארט – כיצד זה יכול עכשיו יהודי להתנדב לצבא הפולני, כאשר יורים ביהודים ברחובות, זורקים אותם מהרכבות ועוד ועוד, וסיפר לו שהחליט לעזוב את פולין. הוא מהגר לאמריקה, כיוון שאין כל עתיד ליהודים בפולין האנטישמית. גולדשמיט לא הסכים אתו. הוא מאמין שזה יחלוף, שעם תום המלחמה ישוב הכל למסלולו הנכון (אמנם, מעיר שטיינהארט, הפולנים לא שכחו לו אף פעם את יהדותו).

כשהגיע זמן הפרידה אמר לו גולדשמיט: אמנם פולין לא תפסיד דבר מעזיבתך, אך בשבילי זוהי אבידה גדולה. התחבקו, התנשקו ונפרדו. עד היום הוא רואה בו את האדם שגילם בדמותו את האנושיות הנעלה. הוא האמין עד הסוף…¹⁵⁷

ה    🔗

זמן קצר לאחר שובו לווארשה חזרה גם מארינה פאלסקה. עם שובה התחילה בהכנות להקמת בית־יתומים לילדים פולנים והציעה לקורצ’אק לקבל עליו יחד אתה את הנהלתו. למותר לציין, שלמרות הערעור של מערכת היחסים בין פולנים ליהודים, קיבל את הצעתה.

המוסד החדש, שנשא את השם “Nasz Dom” (“ביתנו”), נועד בראשיתו לחמישים ילדים יתומים פולנים, שהוריהם נפלו במלחמה על שחרורה של פולין. הוא הוקם ב־1919 בפרושקוב שעל יד וארשה. את החסות על “ביתנו” קיבלו על עצמם האיגודים המקצועיים של הפועלים, ובשנים הראשונות היו תנאי קיומו קשים ביותר. המחסור היה לא רק בציוד ובהלבשה אלא גם בלחם, שחולק במנות מצומצמות.

בשביל קורצ’אק היתה העבודה במוסד, שעשה בו בקביעות יומיים בשבוע, מעין התגשמות הרעיון שעליו נאבק עוד בעשור הראשון של המאה – אפשרות לחנך גם ילדים פולנים, תוך תקווה להגיע במשך הזמן לשיתוף פעולה מלא בין ילדים פולנים לילדים יהודים. והרי מידה שווה של אהבה היתה מצויה בלבו בשביל בר־לייב קרוק, הילד היהודי “נסיך המחשבות והלחם השחור”¹⁵⁸ ובשביל יאנק ק', הילד הפולני שהחווה “קידה עמוקה לפרוסת הלחם שלו ואחר־כך נשק לה באדיבות”.¹⁵⁹ כבר הוזכר שבשנים הראשונות להקמת “ביתנו” (1920־1924) הצליחו, ברצון טוב של שני הצדדים, לארגן קייטנות משותפות לילדים פולנים ויהודים, ילדי “ביתנו” וילדי בית־היתומים.¹⁶⁰

“ביתנו” היה הנסיון הרציני הראשון להקמת מוסד נוסף המבוסס כולו על היסודות החינוכיים והארגוניים של בית־היתומים. אמצעי החינוך: השלטון העצמי של הילדים, המוסדות השונים כגון בית־הדין של הילדים, התורנויות, העיתון וכו' היו בנויים לפי המתכונת של בית־היתומים. הבעיות שהתעוררו תוך שבע־שמונה שנות הנסיון הראשונות בעבודת “ביתנו” והחומר הרב שנצטבר בו באותן שנים מצאו את ביטויים בחיבור מיוחד שהוצא לאור על ידי מאריה פאלסקה, עם דברי הקדמה של יאנוש קורצ’אק.¹⁶¹

ב־1921 הוקמה אגודת “ביתנו”, אך לכלל הישגים גדולים התחיל המוסד להגיע בשנת 1928. הפעילות הציבורית מסביב לבית התרחבה. המוסד הועבר מפרושקוב לביאֶלאני בעיבורה של וארשה, לבנין מיוחד שהוקם בשבילו ותוכנן לצרכיו. בתכנון השתתף גם קורצ’אק. הבנין החדש נועד ל־150 ילד.

ליד “ביתנו” הוקמה בהמשך הזמן “בורסה” לפי המתכונת של בית־היתומים ובהנהלתו הפדגוגית של קורצ’אק. עצם קיומה של ה“בורסה” וההרכב המגוון של משתתפיה הלומדים הכניסו גיוון רב בעבודת הבית.

ו    🔗

בשנת 1920 קרה לקורצ’אק אסון אישי שהשאיר פצע עמוק בלבו. בשנים הראשונות לאחר שובו לווארשה הוסיף עוד לשמש כרופא בבית־חולים צבאי למחלות מדבקות בסביבות וארשה, ומתוך חשש להדבקת ילדי “בית־היתומים” עבר לגור בבית אמו. מתוך חוסר־זהירות נדבק במחלת הטיפוס והדביק בה גם את אמו, שנפטרה תוך כמה ימים. דבר האסון, שעליו נודע לו רק לאחר החלמתו שלו, המם אותו. ידועים לנו הטראומה שלו בעקבות מות האב במוסד לחולי־רוח ורצונו לכתוב בגיל 17 סיפור על התאבדות. הפעם היה האסון הרבה יותר חמור, שכן ראה את עצמו אשם במותה של האם. מראות המלחמה, שעוד לא נפוגו לגמרי, חיי היום־יום המתוחים שלו, והמאורעות העצובים של הפרעות ביהודים שהתחוללו אז בפולין, הביאו להתגברות הלך־הנפש של בדידות, דכאון והרהורים על המוות, שממנו השתחרר רק כעבור שנים.

על אותן שנים, או כפי שקורצ’אק מכנה אותן ביומנו, “השביעיה הששית” בחייו (7X6) והוא אז בראשית שנות הארבעים שלו, הוא כותב: 

“ואולי? כבר, או עדיין לא הגיעה השעה? הדבר תלוי בכמה גורמים. הבה נערוך מאזן. זכות, חובה. ואילו ניתן היה לדעת כמה שנים עוד לפניך, מתי הקץ. עדיין איני מרגיש בקרבי את המוות, אלא שכבר אני מהרהר בו”.¹⁶²

מהרהורים אלה צמחה יצירתו ההגותית “פנים אל פנים עם אלוהים”¹⁶³ שפורסמה בשנת 1922, המכילה “שמונה־עשרה תפילות של אלה שאינם מתפללים”, שהן מעין שיח של איש איש מהם עם אלוהים (תפילת אם, תפילת נער, תפילת אשה קלת־דעת, תפילת העצב, תפילת אין־אונים, תפילת ילדה קטנה, תפילת התרעומת, תפילת המרד, תפילת ההתבוננות, תפילת ההשלמה, תפילת זקן, תפילת נערה, תפילה שמחה, תפילת המשובה, תפילת מסכן, תפילת מדען, תפילת אם, תפילת אמן). לאמיתו של דבר, מאחורי המגוון של דמויות המתפללים חבויה דמותו של בעל התפילה האמיתי, המחפש מהיבטים שונים את הקשר בין אדם לבין אלוהיו ואת התפילה שהאדם נזקק לה בבדידותו ובשעת מצוקתו. את התפילות עצמן הקדיש לזכר אביו ואמו, בתודה על שלימדו אותו “לשמוע לחשי מתים וחיים” ולהכיר את “סוד החיים בשעה היפה של המוות”. אך דומה שכל היצירה הזאת חורגת מעבר לכלול בתפילותיה. אין לשכוח שמדובר באדם עשיר הגות בעל נפש רגישה של משורר, שהגורל מינה לו חיים קשים. אמנם אין הוא נבהל מכך; מסתבר שהוא בחר בהם: “קשים היו חיי, אבל מעניינים, דווקא חיים כאלה ביקשתי מאלוהים בימי נעורי”, הוא כותב ביומנו.¹⁶⁴

אך כשגברו בו בתקופות קשות רגשי הבדידות, וההרהורים על קצו הפיסי של האדם, התחיל לחפש את “העולם האחר”, עולם של חיים אחרים; אך יהיה זה פשוט מדי לראות עולם זה כ“עולם הבא” במובן השגרתי, ההמוני. קורצ’אק, איש ההגות והרגשות העזים, המלא רצונות, תקווה ושאיפות שלא נתגשמו, מודע לסופיותו הפיסית של האדם ומשום כך הוא מנסה לפרוץ את המעגל הסגור הזה אל ה“מעבר לו”.

בצורה מעניינת מאוד מבטא קורצ’אק את המטאמורפוזה הזאת ביומנו:

“הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף. הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת הראות של הקץ, ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים. אם אינך מאמין בהשארת־הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק, כענן. הלא אתה מים ואֵפר”.¹⁶⁵

הוא מנסה לחפש את הקשר בין הסופי והאינסופי, בין החולף לבין הנצחי, וכאן משתלב אותו גורם מיסטי או מטאפיסי – אלוהים, הנדרש רק לאלה שנדרשים לו (כדבריו של רבי מנחם מנדל מקוצק לחסידיו: “השם דר במקום שנותנים לו להיכנס”).¹⁶⁶

יוסף ארנון, ככל שלמד להכירו יותר מקרוב, מעריך גם הוא ש“יחסו של קורצ’אק לדת היה מיסטי והוא ראה אותה כחלק מעולמו הרוחני של האדם. והוא ראה גם באמונה בקיום הטראנסצנדנטאלי של החיים צורך סובייקטיבי בכל גיל ובכל מצב. כל מי שיאמר היום שהיה דתי במובן הכנסייתי – יטעה, אבל מי שיאמר שהיה אדם שהבין את המאמינים לכל צורותיהם – הריהו מתקרב אל האמת”.¹⁶⁷

ואמנם לא חיבב את האלוהים של פולחן הדתות. את דבריו בענין זה שם קורצ’אק בפי אחת מדמויות יצירתו “סנאט המטורפים”:

“אשמת כוהני הדת היא שציוו יותר על יראת־אלוהים מאשר על אהבה אליו, כי הוא אינו נורא – – – אלוהים הוא סלחן, רב חסד, טוב־לב ובהיר – – – והאמונה נחוצה רק לבודדים ולעצובים”.¹⁶⁸

מכאן אולי כותרת המשנה של יצירתו “פנים אל פנים עם אלוהים” – “שמונה עשרה תפילות של אלה שאינם מתפללים”, לאמור של אלה שאינם קשורים עם כל פולחן דתי שהוא.

ביצירה “פנים אל פנים עם אלוהים” חשף קורצ’אק את עצמו בשאלת מקומו של אלוהים בתפילת היחיד שלו באורח ברור לגמרי:

"סודות הנפש הלחושים, אלה שאדם משמיע באוזני עצמו, כרכתי ברצועת התפילה.

ידעתי כי כל יצור חייב לכרוך בחייו עולם גדול על ידי עצמו דרך האלוהים, ועם האלוהים דרך עצמו.

ידעתי, בטוח אני, כה יתן וכה יוסיף לי האלוהים".

בצורה מובהקת עוד יותר אנו קוראים על מקומו של אלוהים כמלווה את האדם לכל אורך חייו ב“כיצד לאהוב ילדים”, בפרק “הילד במשפחה”:

“אלוהים – אגדה של הילדות, לאחר מכן – אלוהים הוא האשם, עילת העילות של כל אסון וחטא. הוא היכול ואינו רוצה, חוזר בסופו של דבר כאלוהים־סוד אדיר, אלוהים־הסליחה, אלוהים־השכל הנעלה על מחשבת אנוש ואלוהים־נמל־המבטחים בשעת סערה”.¹⁶⁹

תהיה זאת טעות, כמובן, לחשוב שכל הבעיות האלה צפו ועלו אצל קורצ’אק רק בהשפעת מאורע זה או אחר בחייו. כך, למשל, הבדידות והמוות ייגעו את מחשבתו ללא הרף. בדידות זו הרגיש על בשרו עוד בימי ילדותו וראה אותה כתו מציין את חיי כל הילדים, ויתכן שהיא־היא היתה המניע להתקרבותו לילדים ולעולמם. “אין הבדידות מכאיבה”, הוא כותב ביומנו,¹⁷⁰ ולעתים אף ראה בה ידיד שהעניק לו את השעות הטובות של התבוננות פנימית יוצרת.¹⁷¹ אף המוות, כאשר האדם מנסה להגיע לשורש מהותו, אינו מבהיל, הוא רואה בו, כפי שכבר צויין ביומנו, המשך של חיים, חיים אחרים.

יתכן שמתוך המלים: “המוות – יהודי – הגיהנום. גן־העדן השחור. היה ענין להרהר בו”, בספרו את סיפור קבורת הכנרית והוא אז בן חמש, מבצבץ

כבר פחד המוות השחור, אך בסיפורו “התהילה” (1913), עולה הילדה פחֶלקה החולה השמימה דווקא בכנפיים צחורות.¹⁷²

אמאל, מהצגת “הדואר”, שהתקיימה שבועיים לפני הגירוש לטרבלינקה, נרדם במתיקות כשהוא מצפה לגאולה ומאמין שהיא תבוא.¹⁷³ ובתולדות חייו הוא רושם: “בית החולים הראה לי באיזו צורה מכובדת, מבוגרת ונבונה יודע הילד למות”.

על המוות כמעבר לעולם אחר אנו למדים גם מהמקרה הבא: מאריה צ’אפסקאיה, מידידותיו הפולניות של קורצ’אק, מספרת שבאחד מביקוריה בגיטו, כאשר באה לבקר את “בית־היתומים”, שאלה אותו איך הוא מרגיש, ועל כך השיב: “אני? אני מרגיש את עצמי כפרפר שיצא זה עתה משלב ההתגלמות, פרפר העומד לצאת למעופו… נדמה לי שהעולם האחר שאליו אצא – קרוב כבר, אני מרגיש אותו… ואולי זו רק הזיה”.¹⁷⁴

על מקומו של אלוהים בחינוך הוא כותב:

"אפשר לחנך ילדים בלא דת, אך לא בלא אלוהים. איך לבאר הולדת, מיתה, מהלך־הדורות? ‘אלוהים נצרך לו [לילד], יברא אותו לעצמו’ ".¹⁷⁵

הוא מנסה להבחין בין שני המושגים; אך כיצד “אלוהים” ללא כל מסגרות המסורת שנוצרו סביבו? מכאן זהירותו הרבה ומקורו של יחס הכבוד שרחש לדת ולתפילה בבית־היתומים לפי דרכו המיוחדת. הוא למד לכבד את רגשות הילדים, שרבים מהם באו מבתים דתיים, השתדל לשוות לכל חג את דמותו המסורתית (ככל ידיעתו המועטת), מתוך דאגה לא לנתקם מההווי ואורח החיים של משפחותיהם. בצורה קולעת, כדרכו, הוא כותב:

“מה יַלדית היא תקוות ההורים (רק אל תכַנו אותם מתקדמים), כי לאחר שאמרו לילדים ‘אין אלוהים’, הקלו עליהם את הבנת העולם המקיף אותם. אם אין אלוהים, אז מה ישנו, מי עשה את כל זה, ומה יהיה כשאמות, ומאין בא האדם הראשון? – – – ספקות ושאלות מדאיגות”.¹⁷⁶

לא קל להגיע למסקנה על מהות האלוהים כפי שהיא מצטיירת במקומות שונים ביצירתו של קורצ’אק. המורשת שהשאיר אחריו בנושא זה אינה רבה וייתכן שהחורבן, אשר כילה את הגיטו על יושביו ואוצרות תרבותו, סחף אתו רבים מהכתובים שהיו שמורים אתו. דומה, שבהגותו הפילוסופית קיימת קרבה מסוימת לאכזיסטנציאליזם, או לאחת האסכולות שצמחו ממנו, או קרובות לו, הדנות במעמדו הקיומי של האדם ושבאחדות מהן לא נעדר אף הרָכיב הדתי. על כל פנים, לפי שעה עוד מרובה הסמוי על הגלוי והמחקר בנקודה זו של חייו עוד מצפה לגואלו.

ז    🔗

ה“בורסה” שהוקמה על יד “בית־היתומים” בשנת 1923 (והתקיימה עד 1937), נועדה תחילה למגורים למספר חניכים מעל גיל 14, לשם השלמת הכשרתם המקצועית.¹⁷⁷ במשך הזמן הושארו במעון זה רק החניכים המוכשרים ביותר ללימוד אמנויות ופדגוגיה, שנועדו למלא בעתיד תפקיד של מדריכים. המחסור במדריכים־מחנכים מתאימים היווה מאז ומתמיד אחת הבעיות המקשות על הקמתם והחזקתם של בתי־יתומים, ואת הבעיה הזאת, שאותה הכיר מנסיונו, ניסה קורצ’אק לפתור, בגישה המיוחדת לו, על ידי הקמת בית־אולפנה כזה על יד “בית־היתומים”. אך מהר מאוד נוכח לדעת, שאין הבור יכול להתמלא מחולייתו – מחניכיו הוא – והתחיל לקבל למסגרת זו סטודנטים, פרחי־מורים וצעירים אחרים שלמדו במקומות שונים בווארשה. הם קיבלו ב“בררסה” מגורים, כלכלה, עזרה רפואית וכו', תמורת 3־4 שעות עבודה ביום ב“בית־היתומים”. בדרך זו פתרה ה“בורסה” כמה וכמה בעיות:

א. יצירת אפשרות לצעירים מחוסרי־אמצעים להמשיך בלימודיהם במוסדות שבהם למדו.

ב. חסכון בהוצאה של החזקת עובדים בשכר ל“בית־היתומים”.

ג. יצירת מסגרת להכשרת צעירים לעבודה כמחנכים בבתי־יתומים ופנימיות.¹⁷⁸

בכל אלה היתה הנקודה האחרונה בכל זאת העיקרית. עבודה במחיצתו של קורצ’אק היוותה אבן שואבת לאנשים צעירים. “בורסה” דומה בהנהלתו הוקמה, כאמור, גם ליד המוסד הפולני “ביתנו”. בעצם הקמת ה“בורסה” היה טמון הרעיון, שבית־ספר להכשרת מחנכים – ובמיוחד למחנכים בפנימיות – חייב להיות צמוד למוסד בו מתחנכים הילדים. ההימצאות במחיצת הילדים, החיים והעבודה אתם – הם הדרך הטובה ביותר להכשרת המחנך ומשמשים למתלמד אבן־בוחן לתפקידו בעתיד. קורצ’אק לא העריך את הלימוד דרך הרצאות וספרים כנהוג בסמינריונים ובמכונים להכשרת מורים, כאשר הנסיון המעשי מהווה בהם חלק שולי בלבד. בעת ביקורו השני בארץ ישראל הוא אומר לאחד המורים הצעירים בכפר, אולי על דרך ההפלגה: “לשם מה לכם סמינאר? – שדה, דיר, לול – הרי ספריכם הפדגוגיים”.¹⁷⁹ למה הדבר דומה? לבית־ספר לאחיות. בתולדות־החיים שלו אין קורצ’אק שוכח להזכיר בין שמות מוריו ברפואה את האחות המסורה לאה, ש"לא גמרה את חוק לימודיה בבית־ספר למטפלות. לימד אותה הנסיון, לחש לה קול הלב – – – בכמה יופי, בכמה רוך ובכמה חכמה לימדה את הילדים לקבל תרופה – – – ".¹⁸⁰

קורצ’אק האמין בתרומה הגדולה שהנוער עשוי לתרום לחינוך והעריך את הצופיות. הוא מציין את תרומתו של באדן־פאול ש“נתן – – – לילד תנועה, מאורע עליז, חדוות שירות מענג, החלטת חיים ישרים בשיחה ליד מדורה מתחת שמי־המחנה המהבהבים”.¹⁸¹ ובמקום אחר: “הנוער יש בו מלאי חדש של מרץ ואפשר להיעזר בו לטובת הילדים – – – הנוער יכול לתת מנהלים לספורט, למשחקים, למלאכת־קישוט, למוסיקה, לזמרה, לריקודים – – – הבורסאים יכולים להיות תלמידים־אורחים, שיחדרו לכל פרטי חייה של הפנימיה, יכירו בראשי־פרקים את הטכניקה של ניהול עדה”.¹⁸²

קבלת המועמדים ל“בורסה” היתה סלקטיבית ביותר, ונלקחו בחשבון: בריאות, כישורים ומניעים של המועמדים. מספר החניכים בכל מחזור נע בין 12ל־20. קבוצת ה“בורסיסטים” היוותה יחידה חברתית־חינוכית, מגוונת למדי מבחינת הרכבה, שהיתה לה הנהלה עצמית, יצרה הווי־חיים משלה ואף הוציאה עיתון. רישום עובדות והתרשמויות מהעבודה עם הילדים והסתכלות באורח חייהם של הפרט והכלל – היו חובה. עבודת החניכים היתה בנויה על פי צרכי בית־היתומים ובהתאמה לכישורי החניך. על קביעת צרכי העבודה נתנה את דעתה סטאֶפה וילצ’ינסקה, וההתאמה האישית היתה נתונה, בעיקר, לשיקולו של קורצ’אק. קורצ’אק היה המנהל החינוכי־פדגוגי ועסק יותר בהלכות חינוך, ואילו סטאֶפה ניהלה את ענייני הבורסה, נשאה בעול הארגון, בדקה את טיב העבודה של החניך ונשאה באחריות התורנויות, הסדר והמשמעת.

גולת הכותרת של הפעילות היתה הפגישה השבועית הקבועה, שבה נידונו עניינים שהובאו על ידי החניכים. היתה מעין שיחה, אך בדיעבד עמדו במרכז דבריו של קורצ’אק על הנושא שבו בחר, שאותו ראה כחשוב ביותר: ילד גנב, ילד שיקר, ילד העלים – ניתוח העובדה מנקודות מבט שונות תוך שימת־לב לנסיבות המקרה. על פגישות אלו מעיר אחד המשתתפים, כי מכל פגישה יצא בהרגשה של התעשרות, אך גם בוודאות שאת דרכו בחינוך הילדים מסוגל לבצע רק קורצ’אק, ואילו המחנך הרגיל לא יעמוד בה.¹⁸³

אף פעם לא הציע קורצ’אק לראות את עצותיו כמרשמים בדוקים. הכל חייב לעבור את הנסיון האישי – הוא הדומינאנטי בכל מלאכת־החינוך.

יצחק אדל, המלחין והמורה למוסיקה, שהתחיל את הקאריירה המוסיקאלית שלו ב“בית־היתומים”, קיבל את הסכמתו של קורצ’אק לסדר שם קונצרט לילדים. הוא הביא למוסד צוות נגנים מעולה, אך בסופו של אותו קונצרט, שנתמשך שעה וחצי, פרצה בין הילדים “סערה”. מלא בושה בפני האמנים שהזמין, התלונן על מקרה זה באוזני קורצ’אק. חייך קורצ’אק ואמר: “ומי אמר לך לנגן שעה וחצי. אני עצמי החזקתי מעמד בקושי”. – “ולמה לא אמרת לי קודם?” – שאל המורה הנבוך. על כך השיב לו קורצ’אק: “לא היית מאמין לי. הילדים היו הפעם הקרבן והנסיון הזה ילמד אותך לקח”. המורה זכר את הדבר וכך למד שקונצרט לילדים – שעורו עשרים דקות.

“תלמדו בעצמכם” – דרש – “אל תקבלו שום דבר מן המוכן. תנסו בעצמכם, הסתכלו ורישמו. כך תכירו את הילדים.”¹⁸⁴

ח    🔗

בבדידות של ליל סילבסטר 1925־1926 סיים קורצ’אק את כתיבתה של האסופה “קצרות ללא בושה”.¹⁸⁵ אסופה זו מכילה ארבעים חסר אחת רשימות קצרות דיאלוגיות, שעניינן ההווי החברתי, הכלכלי והמוסרי של מדינת פולין הצעירה בשנה השביעית לקיומה. במשפטים קצרים ולעתים מקוטעים משתקפת דמותה של חברה אכולה ציניות, שחיתות, מעילות, מלאה חשדות ושנאת־יהודים. החזון הגדול של עצמאות, חופש ודמוקראטיה הפך לכלי־שרת בידי פקידים קטנים שכל מעייניהם נתונים לסיפוק הנאות יום־יום הקטנות. מכל פינה מציץ איש הרחוב קטן־האמונה, שפרט את שטר השאיפות הגדולות למעות קטנות של נוחות אישית. ניטל ברק האידיאות הגדולות, שלמענן לחמו טובי חוזיה ולוחמיה של פולין בתקופת שיעבודה. " – – – אידיאלים, מחמד־לבי, טובים לתלמידות הפנימיות, לבנות־טובים, ואתה הרי גבר הנך. בגילך חייב אדם להתחיל ולשמור על עצמו. אל ילך בשרירות הדמיונות".

ועל דמוקראטיה ויהודים – שני שמות נרדפים:

“יעשו להם, אדוני, כרצונם. שלטון־העם, שלטון־היהודים, אפילו הקומוניסטים. בבקשה. לא איכפת לי! יש לנו נשיא, יש שרים, סיים. משלמים להם שישלטו – – – אך על האשפתות שלי – אני האדון – – – דמוקראטיה? טוב, אבל לא אצלי”.

“כל כך נתנוולתי בזו שלנו, הדמוקראטית, והגסות כה כבשה אותי עד היסוד, עד שבנסיעתי בחשמלית, כשדוחף אותי איזה קרוע־בלוא או יהודי – כבר איני מרגיש אפילו צורך לתקוע בפרצופו. התבין – אפילו צורך איני מרגיש”.¹⁸⁶

קורצ’אק שקוע כולו בעבודתו ב“בית־היתומים” וב“ביתנו”, אך מראות הרחוב אינם נותנים לו מנוח. הוא אינו יכול לנתק מגע עם החברה המתהווה של פולין העצמאית, עם התמורות הפוליטיות המתחוללות בה. עינו פקוחה ןיָדוֹ רושמת: “ומה אתם חושבים, כי חדלתי כבר בכלל? רק הבית, הילדים היתומים? ומה שנוגע לזאת – כבר בכלל לא? – – – רואה אני ומלבד זאת אני קורא את ה’קוריאֶרֶק' “.¹⁸⁷ חשיבותה של יצירה זו אינה בערכה הספרותי, אלא בהבנת כמה נקודות השופכות אור על יחס הכותב לתקופתו. הדברים נכתבו בצורה סאטירית, לעתים עוקצנית, אך מאופקת וכאילו ללא כל מעורבות אישית. קורצ’אק אינו מפרש, אינו מטיף ואינו מוכיח־בשער. ניטל ממנו הלהט של ביקורת החברה וגודש־ההטפה המצויים ב”ילד הטרקלין”. נסיון חייו לימדהו שההטפה אינה משיגה את מטרתה. אמון מימי נעוריו על הגישה הפוזיטיביסטית והאמונה בכוחו של החינוך, למרות כל מגבלותיו, הוא חוזר למקורו: חֶברה זו זקוקה לחינוך מהמסד ולוואי ורק יניחו לו.

דמותה הנעווה של החברה מקורה בשימוש בלתי־נכון בדרך־החינוך, שימוש השולל מהילד את עצמאותו וכופה עליו ציוּת ופאסיביות. את הדבר הזה, בראש וראשונה, חייב להבין ציבור המבוגרים, והליקוי עשוי למצוא את תיקונו בטיפוח מערכת־יחסים חדשה, המושתתת על ערכים אחרים, בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. את מקום הזלזול בילד צריכה לתפוס ההכרה בעצמאותו במוסד החינוכי, במשפחה ובחברה, שהרי אין חלקו של עולם הילדים פחות חשוב בעיצוב דמות החברה מזה של המבוגרים. “אנו רגילים: או חיי המבוגרים בשוליהם של חיי הילדים, או חיי הילדים – בשולי חייהם של המבוגרים. – אימתי תבוא ותגיע אותה שעה מאושרת, שחיי המבוגרים והילדים יהיו כשני טורים מקבילים?”¹⁸⁸ אמנם הדרך היא ארוכה, אך צריך להתחיל מן המסד, מן החינוך – מן הילד.

כעבור חצי שנה, בערך, מאז הופעת “קצרות ללא בושה”, חלו בפולין תמורות פוליטיות, שעוררו ציפיות לימים טובים יותר.

ב־12 במאי 1926 התחוללה ההפיכה של יוזף פילסודסקי, שסילק מהשלטון את הימין הקיצוני שבראשו עמדה האנדציה. דמותו הכאריזמאטית של המארשאל הראשון של פולין, שמוכר היה כאדם חזק ולוחם מחתרת של המפלגה הסוציאליסטית (פ.פ.ס.) נגד השיעבוד הצארי – קסמה לחוגים רחבים בציבוריות הפולנית. רבות היו התקוות, שהוא האיש אשר יש בכוחו לשים קץ להסתאבות השלטון, לשחיתות המוסרית, לפיצול המפלגתי ולחוסר היציבות של הממשלות העולות ויורדות לסירוגין. סיסמת ה“הבראה” (“סאנאציה”) של החיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, שבשמה התחוללה הפיכה זו, מצאה לה תומכים בחוגים ליבראליים, בתנועת הפועלים ועוררה תקווה אף בציבור היהודי. אך לאט לאט נגוזו האשליות. תומכי ההפיכה וחסידיה הפכו תוך זמן קצר למפלגת־שלטון בשם “גוש בלתי מפלגתי לשיתוף־פעולה עם הממשלה” (Blok Bezpartyjny Współpracy z.Rządem – B.B.W.R) ובז’ארגון הפוליטי – “סאנאציה”, שביססה את כוחה על חשבון צמצום סמכויות המוסד הדמוקראטי (ה“סיים”); וכבר בשנים הראשונות הסתמנו בה הנטיות של התקרבות לימין ולהנחת היסודות לשלטון אוטוריטארי ואנטידמוקראטי, שתוצאותיהן היו הרות־אסון לפולין, בעיקר לאחו־ מותו של המארשאל.

אך מן הראוי לציין שעם ראשית עלייתו של פילסודסקי נסתמנה גישה מתונה וחיובית יותר למיעוט היהודי. ואמנם ניכרו סימנים בולטים של נסיגה בגילויי האנטישמיות האלימה. מצד שני, לא ראו מקורביו של פילסודסקי בעין טובה את ההתעוררות המודרנית בחיי היהודים ונתנו את אמונם יותר בראשי הציבור החרדי ובאיגודים הכלכליים (כגון איגוד הסוחרים וכו') מאשר במפלגות הפוליטיות, הטיפו להצטרפות־יתר של יהודים ל“סאנאציה” ובצורה מוסווית אף הפעילו לחצים לצרכיהם האלקטוראליים.

בשאלות יסוד של קיפוח האוכלוסיה היהודית, כגון: החוק של חובת המנוחה ביום א' גם לחנוונים יהודים, האֶטאטיזאציה של המשק, או הנומרוס קלאוזוס בקבלת סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות – לא חלו שינויים משמעותיים לטובה: אך שנאת היהודים המסורתית מצד חלקים שונים באוכלוסיה הפולנית – אמנם חבויה יותר – נשארה בעינה. ובכל זאת עובדה היא, שבתקופת חייו של פילסודסקי רפו גילוייה של האנטישמיות התוקפנית. יהודי פולין, שטעמו טעמה של הפגיעה הפיסית לצורותיה השונות, למדו להעריך זאת, ובעיקר לאחר מותו של המארשאל – בתקופת שלטון יורשיו.

ככל שידוע לנו, היה קורצ’אק אחד ממעריציו של פילסודסקי. בימי ההפיכה פירסם בעיתון “בית־היתומים” שלוש רשימות שבהן הוא מציג את ההפיכה באור חיובי ואת פילסודסקי כמנהיג הלוחם על הצדק ועל שינוי דמותה החברתית של המדינה.¹⁸⁹ ביומנו הוא מכליל את פילסודסקי ברשימת האנשים הגדולים שעל חייהם הוא מתכונן לכתוב.¹⁹⁰ אמנם בתולדות החיים שלו הוא מספר: “אינני שאפתן: הוצע לי לרשום את זכרונות ילדותו של המארשאל – סירבתי; לא ראיתיו אף פעם בעודו בחיים, אמנם שיתפתי פעולה עם הגברת אולה”. אך דומה שסירובו נבע לא מכך, ש“לא ראה אותו אף פעם בעודו בחיים” (והרי גם את לואי פאסטר לא ראה). האמת חבויה מאחורי המלים “אינני שאפתן”: הוא לא רצה לכתוב עליו בעודו בחיים משום הפולחן המחניף והמזוייף של כל הביוגראפים “מטעם” ששרצו אז בפולין מסביב לאישיות המארשאל וציפו לטובת־הנאה מכך. מי שהכיר את קורצ’אק יודע ששמר את נפשו מסוג זה של אנשים. עם אלכסנדרה פילסודסקה (הגברת אולה) שיתף פעולה ואמנם ברשימת שמונת חברי ההנהלה של “ביתנו”, שנבחרה להקמת הבנין החדש בשדות ביאֶלאני (ביאֶלאנסקה) שבווארשה מוצאים אנו את שמותיהם זה בצד זה.¹⁹¹  

ט    🔗

דומה, שהאסופה “קצרות ללא בושה” היתה לקורצ’אק בבחינת פורקן, מעין השתחררות. מכאן נמשכה תקופת־יצירה מוגברת שלו, כמעט עד למחצית שנות השלושים. בתקופה זו יצאו מתחת עטו שמונה יצירות, שארבע מהן הן פדגוגיות: “כאשר אשוב ואהיה קטן”, “זכות הילד לכבוד”, “כללי החיים”, ו“פדגוגיה מבדחת” (אמנם, האחרונה ראתה את אור הדפוס רק ב־1939). יתר הארבע הן סיפורי־ילדים (“דז’ק הקטן”, “המלך מתיא הראשון”, “המלך מתיא באי השומם” ו“יותם הקסם”). על יצירה נוספת, חורגת מבחינת תכנה מיתר יצירותיו – המחזה “סנאט המטורפים” – נעמוד במיוחד בהמשך הדברים.

בכתביו הפדגוגיים של קורצ’אק, כבסיפורי־הילדים שלו, מהווה הילד אחד הנושאים המרכזיים. מן הראוי להבחין בשוני דמות הילד המתוארת על־ידי קורצ’אק בשני הסוגים השונים של כתיבתו: בסיפורי הילדים מצטייר הילד כיצור מקורי, בעל דמיון פורה וכושר שיפוט מוסרי מפותח, ובסך־הכל בממדיו האמיתיים ואפילו פה ושם בהגזמה מכוונת. לא כן בכתבים הפדגוגיים, שבהם מתואר הילד על רקע המציאות הריאליסטית, אשר בה מתייחסים אליו המבוגרים בחוסר־הערכה וחוסר־הבנה, הגורמים לקיפוחו המתמיד ובסיכום מתקבלת דמות הילד מגומדת.¹⁹² תיאור שונה זה של הילד בשני סוגי יצירתו של קורצ’אק אינו מקרי. הוא בא להוכיח ולאמת את אחת התיזות העיקריות של משנתו: בילד אצורים כוחות יצירה עצומים ורק עולם־המבוגרים, בזלזולו ובחוסר־אמונו, הופכו לפחוּת שבפחותים. גישה חדשה (“אנו מוכרחים לגחון אליו, להנמיך עצמנו אליו”)¹⁹³ של המבוגרים עשויה לגלות כוחות חבויים אלה ולהפוך אותם למנוף חינוכי רב־עוצמה.

את החיבור “כאשר אשוב ואהיה קטן”, הפותח את יצירתו המחודשת ב־1925, אפשר לציין, ללא ספק, כיצירת מופת בספרות הפדגוגית. זהו ביסודו מחקר כתוב בצורת סיפור, שבו משתמש הסופר במֶדיום דמיוני של גמד ההופך את המורה המבוגר לילד ומחזירו רק בסוף העלילה למצבו הקודם. על ידי כך הוא מעניק לגיבורו כפל־ראיה, כפל־הבנה וכפל־שיפוט של סביבתו. ספק הוא, אם מישהו לפני קורצ’אק הצליח לעצב דמות כפולה או מפוצלת כזאת, לא פאתולוגית, אלא חיה באורח נורמאלי וחפשי בשני העולמות בו־זמנית. הרי זה כאילו הוטל על שחקן אחד לשחק שני תפקידים, כאשר האחד נכנס לתפקידו של השני חליפות מבלי לקפח את אמיתותה הפנימית של כל דמות. ההתחזות המתחלפת של הגיבור בעל הראיה הכפולה (כשכושר הזכירה של המבוגר לא ניטל ממנו גם משהפך לילד) יוצרת סיטואציות דראמאטיות מאלפות, מחכימות ומעוררות מתח.

כל היצירה הזאת היא בבחינת נסיון לחדור בדרך בלתי אמצעית למערכת היחסים הבעייתית שבין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים, בין המחנך לבין הילד החניך. על הסכנה הקיימת שהמחנך יבצע את מעשה החינוך שלו לא מתוך מציאותו של החניך, אלא מתוך עצמו בלבד ומתוך מושג החינוך שטבע לעצמו, מעמיד אותנו, במסתו הפילוסופית־הגותית “על המעשה החינוכי”, גם מ' מרטין בובר: “אדם שנועד להשפיע על הווייתם של יצורים הפתוחים להשפעה, חייב להרגיש ולחזור ולהרגיש את עשייתו זו מן הצד שכנגד. הוא חייב להיות גם בעבר השני – – – להיות בתחומה של הנפש האחרת, שהוא מקביל אותה, ולא נפש מופשטת שראה במחשבתו, אלא מדי פעם בפעם הנפש הממשית בכוּלה של אדם יחיד ויחידי זה העומד לפניו, השרוי עמו בסיטואציה משותפת של ‘חינוך’ ו’התחנכות', שמערכת אחת היא, אלא שיחידי זה נמצא בקצה האחר של המערכה – – – המחנך המרגיש וחוזר ומרגיש את הצד שכנגד, ועומד בה בהרגשה זו, מרגיש כאחד את השניים: את הגבול באחֵרוּת ואת החסד שבהתקשרוּת עם האחֵר”.¹⁹⁴ לפי זה נמצא המחנך, כאילו, משני עברי המתרס, שהרי הוא תמיד מבוגר שעבר כבר את נסיון תקופת הילדוּת. לעומתו מציג קורצ’אק, לעתים במצב של עימות או יריבות, ילד שגם הוא כבר עבר את הגלגול של מבוגר (אמנם דמיוני) ונושא בלבו זכירה ונסיון של בגרות ויַלדוּת גם יחד. כך נוצרת ראיה מאוזנת יותר מלגו ומלבר של כל רקמת היחסים העדינה בין המבוגרים לילדים.¹⁹⁵

הפגיעות ברקמה זו, שיסודן בחוסר קומוניקאציה, אי־הבנה וזלזול, משתקפות בסיטואציות השונות של חיי המציאות בבית־הספר, ברחוב ובמשפחה. בית־הספר בנוי לפי המתכונת שקבעו המבוּגרים והקשר בינו לבין הילד רופף: “מה שמעניין אותם [את הילדים] ביותר, קשה להם לדבר בו, והם מתקשים לענות, אפילו הם יודעים כראוי – – – והרי צריך בבית־הספר לדבר ככתוב, לשם הציון, אם לטוב ואם לרע, ולא לפי שהלב מרגיש באמת”, או “שפתנו [של הילדים] עניה ומגומגמת (כך נראה לכם) – – – על כן נראה לכם, כי מחשבתנו מועטת – – – אין אתם מבינים מנהגותינו ואין אתם יורדים לעומקם של עניינינו”.¹⁹⁶

וכך גם מחוץ לבית־הספר. הנה תהלוכה ברחוב. יריה. המשטרה עוצרת, חוקרת ויש גם בית־משפט. הדברים נבחנים ונשקלים, “ואילו עניינינו נפתרים איכשהו ובלבד להיפטר”.¹⁹⁷ המורה הוא הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת גם יחד ואינו חייב לתת דין וחשבון אף לאחד.

אך כפל־הראיה מחייב גם איזון נכון המוצא את ביטויו בהרהורי הילד, המבוגר לשעבר, שעה שהוא עומד על מצוקותיהם של המבוגרים: “הגדולים הם אומללים. לא נכון לחלוטין, כי הגדולים יכולים לעשות הכל כרצונם. לנו [למבוגרים] מותר עוד פחות מאשר לקטנים. חובותינו כבדים יותר. יש לנו צרות יותר – – – אמת, שוב לא נבכה, אולם רק משום שלא כדאי לבכות. אנו רק נאנחים קשה”. ובמקום אחר, כשהוא מנסה להצביע על האחריות הרובצת על המבוגרים ועל טרדותיהם, שאין הילד יודע אותן כלל, מציין גיבור הסיפור: “כשהייתי מבוגר, הרי בראותי שלג, חשבתי מיד, כי יהיה בוץ, הרגשתי נעלי רטובות – והאם הפחם יספיק כל ימות החורף? והחדווה – – – היתה מאובקת, אפורה. עתה אני חש רק חדווה לבנה, שקופה, מסנוורת”.¹⁹⁸

משמעות מיוחדת הראויה לציון ישנה להודאת “הילד המבוגר”, שביחס לאחותו הקטנה הוא נוהג “ממש כפי שהמבוגרים נוהגים בנו, הילדים הגדולים יותר. ניכר כי מלפנינו יוצאת אליהם התורה הזאת – – – לאמור, בשל אחינו ואחיותינו הקטנים אנו זוכים פעמים הרבה לתוכחות. נמצא סבלֵנו כפול: בשל עצמנו ובשל הקטנים”.¹⁹⁹

שורות אלה מעוררות את המחשבה שקיימת כאן סתירה שלא־מדעת. לדעת מבקריו של קורצ’אק – הרואים בו פֶדוֹצנטריסט מובהק – נובעת סתירה זו מהסתגרותו בתוך גבולות גיל הילדוּת ומהתעלמותו מהעובדה, שחברת הילדים אינה חד־גילית וייתכן, ש“מלחמת המעמדות הגילית משתרעת גם על רקעה ובתוכה”; לאמור – הוא “אינו מודה בדיאלקטיקה ההתהוותית שבין הגילים”, שהרי בעיית הגיל היא טבעית בתקופה של גדילה זורמת מתמדת.²⁰⁰ בראיה ראשונה נראית ביקורת זו כמשקפת נקודת־תורפה במשנתו של קורצ’אק, אך בהרהור שני דומה שכאשר הוא מדבר על מבוגרים, כוונתו לחברה המבוגרת הקיימת שאליה ישתייכו אי־פעם ילדיו. שאם לא כן, הרי שאלה היא לשם מה הקים את הכלים של שלטון עצמי בתוך חברת־הילדים ולשם מה טיפח את כל מערכת היחסים בתוכה? האם באמת רק לצורך “היום הזה” ולצרכי הילדים עצמם, ללא כל מטרה של טיפוח ערכי מוסר בין אדם לאדם ודרך חיים של חברה יותר משוּפּרת לעתיד? האומנם היו לכך תוצאות פראגמאטיות־קונקרטיות, או ערכיות־מוסריות בלבד? על כך נטוש היה ויכוח אפילו בין חניכי בית־היתומים, שאף הם לא חסכו ממנו ביקורת. ועוד נעמוד על כך בהמשך הדברים. 

י    🔗

“שנות הילדות הן הרים, שמהם נוטל נהר־החיים את מקורו, תנופתו וכיוונו: כיצד נעז להקל בהן ראש? אין אנו משגיחים בשנות הילדוּת, ופוטרים אותן במשפט של זלזול – – – מיחסנו הכללי לילדים ולנוער נובעות בורות ושאננות מרגיזות”.²⁰¹ דברים אלה, שקורצ’אק כתבם עוד ב־1920, מבטאים את רגשותיו שדחפוהו תמיד חזרה לילדוּת ולכתיבה על ילדוּת וילדים. בשנת 1929 הופיע חיבורו הקצר “זכות הילד לכבוד”, שהוא כעין מאניפֶסט של משנתו החינוכית הבא לתבוע שיתייחסו לילד כמו לאדם בהווה ולא כמי שעתיד להיות אדם רק בעתיד. בחיבור זה בולטת ביותר הביקורת החמורה על עולם המבוגרים, שאינו מודע כלל לצרכים של הדור הבא. הוא תובע לראות נכוחה את המצב הקיים וליצור לילד תנאים נאותים יותר להתפתחותו ובראש וראשונה לא לשלול ממנו את הזכות להיות את אשר הוא, לאמור את ילדוּתו, שהרי “מתאמתת הנבואה: הטפחות נמוטים כי זילזלו במסד הבנין”.²⁰²

שנה אחת בלבד לאחר מכן פירסם קורצ’אק את חיבורו “כללי החיים” (1930), שכותרת־המשנה שלו, “פדגוגיה לנוער ולמבוגרים”, אינה מקרית. הוא מנסה להביא את דברו גם לבני־הנוער, לשוחח עם הכל על הכל: “על הבית, ההורים והאחים והאחיות, על המשחקים והדאגות בבית. אחר־כך על הרחוב. אחר־כך על בית־הספר. אחר־כך על הנערים החושבים מחשבות, מה הם רואים בבית, ברחוב ובבית־הספר”.²⁰³

חיבור זה הוא מעין מורה־דרך של כללי התנהגות במצבים השונים שבהם נקלע, בדרך כלל, כל אדם – צעיר כמבוגר; אנו מוצאים כאן תיאורי מאורעות קטנים של יום־יום בדרך של שיחה קולחת ואינטימית, אופטימית וספקנית לחילופין – חכמת־חיים של אדם רב־נסיון, חושב ומרגיש, שזרבבל גלעד הגדירו בשם “חכם־לב”.²⁰⁴ מתוך נסיון חייו מלמדנו קורצ’אק ש“פי עשרה יותר מרובה הטוב מן הרע, ואפשר לחכות בשקט עד יעבור רע. כל נפש חיה, ולא האדם בלבד, נוח לה בשלום יותר מבמלחמה, ולכן אין זה, אפוא, מן הראוי לקטרג”.²⁰⁵ אמנם שעת־חסד גדולה היתה לו לקורצ’אק אותה שעה, שבה כתב את הדברים האלה, שהרי באותה שנה עצמה כבר כתב את “סנאט המטורפים” שלו, השונה בתוכנוֹ וברוחו מיצירתו הקודמת מן הקצה אל הקצה.

על חשיבותו המיוחדת של עיתון הילדים כמכשיר חינוכי־חברתי עמד קורצ’אק מראשית פעילותו החינוכית. במקביל לעבודתו בשני בתי־היתומים, התחיל בפרסום מאמריו בדו־שבועון לילדים “W Słoncu” (“בשמש”), שהיה מפרסם חומר משניהם. בצורה פופולארית־אמנותית הציג לילדים את בעיות התקופה בעולם ובפולין. הפשטות וההומור שציינו את כתיבתו מגרים לקריאה את הילד והמבוגר כאחד. הנושאים הם שונים ומגוונים: ועידת השלום בוורסאי; כיצד לפשר בין אנשים, מפלגות ועמים, שאמנם חדלו להילחם, אך עוד מתכתשים ביניהם; האם להביא את השוויון לעולם בבת אחת, או להכינו צעד אחר צעד; כיצד לכונן שלטון דמוקראטי אמיתי, שבו מכריעה דעת הרוב; כיצד לחוג את האחד במאי, שיהיה טוב לכל בני האדם ולכל העמים. חג כזה של האנשים העובדים נחוץ מאוד, “אך מי שאינו רוצה לחוג אותו, אין לבקשו”. ואולי לסדרו לילדי העולם – אפילו לילדי הסינים והכושים, צהובים ושחורים, שיבואו לאירופה ויחד יערכו הפגנה וישירו.²⁰⁶

קורצ’אק האמין שעיתונות הילדים צריכה להיות קשורה עם חייהם וכל המתרחש סביבם, והמעיין בעיתונות זו כיום ייווכח בכמה תבונה ואינטואיציה ניגש קורצ’אק לבעיה זו.

על תפיסתו של קורצ’אק את תפקידה של עיתונות זו ועל אמונתו בהשפעתה על הילד תעיד העובדה הבאה: בשנת 1922 שלחו ילדי בית־היתומים, ודאי לא באי־הסכמת קורצ’אק או לא בלי עידודו, למערכת העיתון “בשמש” מכתב בקשה אל ילדי הפועלים בזו הלשון: “מאוד נבקש את ילדי הפועלים שלא יתגרו בנו [בילדי בית־היתומים], שכן בשבילנו זה דמעות, ובשבילם בושה”. המכתב, שנדפס בגליון מס' 5, מוכיח שקורצ’אק העריך מאוד את העיתונות כאמצעי של הבנה והסרת מחיצות בין בני מוצא שונה, תנאי חיים שונים וכו'. לצערנו, לא מצאנו בגליונות הבאים תשובה לפניה זו.²⁰⁷

הקריאה בעיתון בכל שבת הפכה למאורע השבוע ב“בית־היתומים” ולאחר מכן גם ב“ביתנו”.

ב“כיצד לאהוב ילדים” הוא כותב:

“מוסד חינוכי ללא עיתון נראה בעיני כדשדוש וריטון של הסגל, ללא־תכלית וללא־תקווה, כחיגה במעגל בלי כיוון ובלי ביקורת בכל הנוגע לילדים, כמשהו חטוף ומקרי, ללא מסורת, ללא זכרונות, ללא קו־התפתחות לעתיד. העיתון הוא חוליה חזקה, המחברת שבוע עם שבוע, ועושה את הילדים, את המחנכים ואת העובדים חטיבה אחת”.

הוא מאמין כי “לא יארכו הימים ובתי־המדרש למורים ילמדו עיתונאות חינוכית”.²⁰⁸

לענין זה הוא חוזר בחיבורו “העיתון בבית־הספר” (1921), שבו הוא מדגיש את הצורך ב“עיתונים אשר הם עצמם [הילדים] כותבים בהם, עיתונים המעניינים אותם ולא רק שבועונים שבהם אגדות ושירים”. העיתון "מלמדך לערוך ויכוח הוגן ולא מלחמת־דברים סתם – – – מכניס בהירות – – –מוסיף אומץ לביישנים ולפחדנים – – – מווסת ומכוון את דעת הקהל – העיתון משמש מצפון החברה – – – מוציא אל הזירה את היודעים להתבטא רק בעט ולא יגיעו לרשות הדיבור אפילו בוויכוח סוער – – – "²⁰⁹

קורצ’אק – מוּדע לתפקידו החשוב של עיתון הילדים – שאף לחרוג מהמסגרת המוגבלת של פנימיה או בית־ספר. הוא חלם על הוצאת עיתון חופשי לא לילדים אלא של ילדים, פתוח לכל ניסוי ומכוּון לתפוצה רחבה, כלי ביטוי של הילדים, המגיע להם בזכות. אך מי יתן את ידו לנסיון מפוקפק כזה? העיתון היחיד שהביע את נכונותו לכך היה ה“נאש פשגלונד” ("Nasz Przegląd " – “סקירתנו”), המכובד בין העיתונים היומיים היהודיים בשפה הפולנית בווארשה, עיתונו של המעמד הבינוני הפרו־ציוני. לעורכיו ולחלק ממשתתפיו, שהכירו את קורצ’אק והעריכו את אישיותו, היו ציפיות ששיתוף זה יגדיל את הפופולאריות של עיתונם ואת תפוצתו. היה זה בשבילם “הימור” על קלף שנראה להם בטוח למדי. אשר לקשר בין עיתון־האם לבין שבועון הילדים המתוכנן “מאלי פשגלונד” (”Mały Przegląd" – “הסקירה הקטנה”) – נקט קורצ’אק באותה שיטה, שבה נהג ביחסים בין האגודה “עזרת־יתומים” ל“בית־היתומים”: הדאגה הכספית מוטלת על עיתון־האם, אך אין לו רשות להתערב באופיו של עיתון הילדים ותוכנו; והתנאי הזה אמנם נשמר. בהמשך הזמן הסתבר, ש“נאש פשגלונד” כלל לא הפסיד מעיתון־הילדים, שכן בימי ו' בשבוע, שבהם צורף ה“מאלי פשגלונד” כתוספת חינם, הועלה מחיר העיתון, ואף קהל החותמים והקוראים בכל ימות־השבוע גדל במידה ניכרת.

בפרוספקט הראשון שפורסם על־ידי קורצ’אק לקוראיו העתידים הובטח להם: בית גדול, מגרש עצום למשחקים, בריכה, סירות, שנים־עשר טלפונים, אולם לישיבות, אולם קולנוע, אופניים, מכוניות ואווירונים, חדרים לחברי המערכת ועורכים שלושה: “אחד זקן (קרח במשקפיים) שלא תהיה בלבולת. האחר עורך צעיר לנערים, ונערה אחת – עורכת לנערות”, ובנוסף לכך – מומחים למדורים השונים: לכדורגל, ראינוע, טיולים, בדיחות ותשבצים וכיוצא באלה.²¹⁰

היה זה פרוספקט משעשע ורווי־הומור, שלדעת פרסומאים ועורכים מקצועיים היה עשוי כהלכה. המבוגרים חייכו ואילו הילדים האמינו. לקורצ’אק היתה על כך – לפי עדותו של נברלי – תשובה אחת: “החלום הוא תכנית חיים. מותר לא להגשימו במלואו, אך אסור לא לנסותו”.²¹¹

ואמנם התגשם החלום במתכונת “קצת” יותר צנועה: שני חדרים קטנים במערכת “נאש פשגלונד” ברחוב נובוליפקי 7 שבווארשה. אך העקרונות המרכזיים נשתמרו: היה עורך, מזכיר מערכת ועוזר טכני וב־9 באוקטובר 1926 הופיע הגליון הראשון של השבועון “מאלי פשגלונד – עיתון לילדים ולנוער”.

תוך זמן קצר התחילו לזרום למערכת מאות מכתבים שמויינו, נרשמו ותויקו, ואלה מהם שהעלו תיאור מקרים, מאורעות ועניינים בעלי ערך – הובאו, לאחר תיקונים קלים, לדפוס. העורך, קורצ’אק, נהג לפרסם מדי שבוע את תשובותיו. ככל שנתרחב חוג הקוראים – נתמנו, בהתאם לכישוריהם, כַּתבים, עוזרים קבועים ועוזרים לעת מצוא, שהתחילו לפעול במאותיהם בערים ובעיירות בכל רחבי פולין בארגון קהל־הקוראים ובהקמת חוגי־ספורט, חוגי־ספרות, חוגי־מטיילים וכיו"ב.

קורצ’אק נקט בקו שלא לקבל לעבודה בעיתון עורכים או כתבים מקצועיים. את הפונים אליו בענין זה היה מקבל לשיחה במערכת או ב“בית־ היתומים”. סטפאן סוניס, שפנה לאחר היסוסים רבים לקורצ’אק לשם קבלת עבודה כעורך למדור התשבצים, מספר שבשיחה אמר לו העורך: “בידי רשימת הצעות ארוכה של עורכים בעלי נסיון בשטח זה, אך אני בוחר בך, מאחר שהנך פחות רציני, ללא נסיון ולכן לא תדרוש למדורך עמוד שלם. ובקיצור, אינך מומחה ואני אינני אוהב מומחים”.²¹²

יש להודות שהעיתון לא היה נקי מפגמים, שחלקם נבעו מגישתו המיוחדת של קורצ’אק לעיתון ילדים. תמוה הדבר שדווקא הוא, הסופר, לא ניאות להדפיס בעיתונו סיפורים, שירים ואגדות. “זה יש להם מספיק” – היה נוהג לומר – “הרי הם חייבים משהו על עצמם, על ענייניהם”; ומכאן האותנטיות המופרזת ושימת־הלב היתרה לתוכן על חשבון הצורה.²¹³ נוסף לכך – הסגנון הטבעי (והעילג) של שפת הילדים, שלרוב השאירו במכוּון כנתינתו. לא ייפלא, אפוא, שקורצ’אק הואשם – מצדדים שונים – בקלקול הטעם הטוב של קוראיו ובחינוך לגראפומאניה. על האשמה זו היה נוהג להשיב: “אין הגראפומאניה מסוכנת – מסוכנת האנאלפאבתיות בלבד. הגראפומאניה תופעה בריאה היא בחברה תרבותית. ללמד ילדי יהודים לכתוב פולנית נאה, הרי זה תפקיד יפה ומועיל. הודות לעיתון זה למד מחנה רב של ילדים להשתמש באוצר הטמון בלשון הפולנית”.²¹⁴

אך דומה שהבעיה העיקרית היתה בכך, ש“מאלי פשגלונד”, שנועד מראשיתו להיות – ככתוב בכותרתו – עיתון לילדים ונוער, היה בשנותיו הראשונות כמעט עיתון לילדים בלבד. על כך יצא רוגזם של בני־הנוער. באחד הגליונות מפברואר 1927 אנו קוראים רשימה “להגנת הנוער”, כתובה על ידי ואֶרוס: “אני יוצא להגנת הנוער. העורך כותב, כי הנוער מחבב לקרוא את התוספת [‘מאלי פשגלונד’], זעיר פה זעיר שם הוא מוצא איזה פירור לעצמו. עד עתה הכתובת ‘בשביל הנוער’ עוררה אותי לקרוא את העיתון, אף כי מצאתי בו אך מעט מן המעניין… אני מציע לסלק את הכתובת ‘בשביל הנוער’, או לתת יותר מאמרים רציניים”.²¹⁵

תמורה מסויימת בענין זה חלה רק בשנה השלישית לקיומו, אך לכלל מפנה משמעותי של השתתפות בני־נוער בעיתון הגיע “מאלי פשגלונד” רק בשנת 1930/31, כאשר מסר קורצ’אק את עריכתו לידי יאֶז’י אבראמוב (הוא איגור נברלי), שהתמיד בתפקידו זה עד פרוץ מלחמת העולם השניה. במחצית שנות השלושים כבר חוּלק העיתון לשלושה מדורים שווים, בערך, בכמותם: לילדים עד גיל 10, מגיל 10 עד 13 ומ־13 ומעלה (נוער), כשחלקו של זה האחרון התחיל לתפוס בו יותר ויותר מקום.²¹⁶

העורך החדש, מזכירו ומעריצו של קורצ’אק, שלא יהודי היה, שינה במידה ניכרת את אופי העיתון. הוא הצליח לרכז סביבו את צוות הכתבים והעוזרים הרב מקרב הנוער היהודי ועלה בידו לקרב לחוג זה אף כמה צעירים פולנים. “זה נראה לי כעין הרפתקה נוספת בחיי” – כותב נברלי על עצמו – “לא פדגוג, בן סביבה אחרת, בנוסף לזה – בן עם אחר, צריך דרך העיתון לחנך נוער יהודי; אך התחלתי למצוא טעם בעבודה, התרגלתי ומצאתי ענין בחברת היוסקים, מוֹנקים, רֶגינות ושרקות, כשאליהם נלווים שני קאז’יקים ומארישיה אחת, שלמרות האנטישמיות הגואה מצאו ענין במפעלו של נוער יהודי”.²¹⁷

למה פרש קורצ’אק מעריכת ה“מאלי פשגלונד” אחרי ארבע שנים, כאשר חוג קוראיו, עוזריו וכַתביו הלך והתרחב מחודש לחודש? הוא עצמו לא הרבה להסביר את הסיבות לכך, והסברה המובאת על ידי כמה ביוגראפים, שהעריכה התחילה להטיל עליו שעמום לאחר שהצליח כבר לארגן את העיתון כהלכה ולא היה לו יותר מה לחדש בו – נראית פשטנית מדי.

ההשערה של האנה מורדקוביטש־אולצ’אקובה, ש“שמא הרגיזוֹ והדריך את מנוחתו חותם הציונות שציין את עיתונו? ואולי ביקש להעלות בתחום נרחב יותר ובצורה חדשה את תכנית העיתון האוניברסאלי, האדיר, לכל ילדי פולין?”²¹⁸ – נראית לנו מוטעית בחלקה הראשון ונכונה, אולי, בחלקה השני.

חותם הציונות (בדומה למסורת החגים היהודיים) ליווה את העיתון בכל שנות קיומו. ונהפוך הוא: זיקתו האישית של קורצ’אק לארץ־ישראל ולציונות גברה והלכה בשנות השלושים ובמיוחד לאחר שני ביקוריו בארץ־ישראל. רבים מכַּתבי העיתון ועוזריו היו חברי “החלוץ” ו“השומר הצעיר”.

אשר לחלק השני: אמנם אוניברסאליזם, אחוות עמים ושיתוף פעולה פולני־יהודי היו חלום־חייו של קורצ’אק מאז ומתמיד והדברים ידועים. אך לא היתה תקופה כה אומללה וכה מבשרת רעות ביחסי פולנים־יהודים כשנות השלושים (ובעיקר מחציתן השניה). קורצ’אק השתייך לאלה אשר, כפי שהגדיר ביומנו, ביקשו “לתקן טעותו של הבורא, או את עונשו משמים – – – לשוב לאחות”, ואילו הכל היה אז “להפריד, להפריד ולא לאחות”.²¹⁹

הקיטוב הסוציאלי והפוליטי של שנות השלושים, האנטישמיות הגואה ומצוקת הנוער היהודי המוחרם והמובטל בעל־כורחו, זרעו בשורותיו יאוש וראדיקאליזם מלוּוה סיסמאות־סרק שסופן להתבדות. היתה זאת קרקע פוריה לגילויי פוליטיזאציה במובן השלילי של המלה, ולעתים אף מליצה, שפה ושם מצאו את ביטויים גם ב“מאלי פשגלונד”. התפתחות זאת התחילה להטריד את קורצ’אק, ומאוד ייתכן שבמציאות של פולין באותם הימים לא היה מסוגל עוד להוסיף ולנווט את ספינת העיתון – עיתונו.

אך גם לאחר פרישתו מעריכת העיתון התמיד קורצ’אק להתעניין במתרחש בו ושמר על קשריו עם העורך, נברלי, הכַּתבים והעוזרים, ולא פעם הזהיר את העורך מפני הסכנות הצפויות.

עם כל זאת, הצליח “מאלי פשגלונד” בשלוש־עשרה שנות קיומו – ולא במעט בזכות עורכיו – לגדל דור של צעירים סופרים ועיתונאים לעתיד – עתיד שלא זכו לו. קורצ’אק עקב יום־יום אחר תהליך בשלוּתם וראה אותם לבסוף באבדנם בגיטו, ונברלי – העורך השני – אף בגאיות מאידאנק, ששרידים מהם הובאו לשם ונורו.

מספר איגור נברלי: באחד הימים הגיע לביתו בצד הארי, באורח מפתיע, פצוע ומבוהל, אחד משרידי החבורה הזאת לחפש מקלט. היה זה לייזר מרחוב גנשיה – מזכיר המערכת האחרון.

לייזר זה, שבן פחח עני היה, נהג תמיד להשיב לשואליו: “קוראים לי לייזר, ולייזר – זה לא הנריק, רודולף או אוטו… זה נשמע כמו משה, שעיה, מנדל; וגנשיה זה לא מארשאלקובסקה או נובי שויאט [רחובות מפוארים בווארשה] – – – ואני תמיד אשאר לייזר מגנשיה”.²²⁰ תוך טיפוס זהיר באפלת הערב על מדרגות העץ החורקות אל העליה, שבה הסתיר נברלי את ידידו הצעיר, הידהדו בו כמו מתוך החריקות דברי הדוקטור משכבר הימים: “ללמד ילדים יהודים לכתוב פולנית נאה, הרי זה תפקיד יפה ומועיל – – – הודות לעיתון למד מחנה רב של ילדים יהודים להשתמש באוצר הטמון בלשון הפולנית”.²²¹ ובמקום אחר נמשך אותו הרהור: אמנם עיתון ילדים ונוער ראשון, אך זה הכל כאילו לא היה והצעירים – כולם ולנצח באיזה קבר־אחים אלמוני; והספק מכרסם: “אולי, דוקטור, קיפחנו את הילדים האלה? אולי קל היה להם יותר למות על האדמה הלא־אהובה מבלי לדעת פולנית?”²²² הרהורים נוגים של סופר ועורך, שהכיר חבורה זאת וראה באבדנה. 

יא    🔗

ב־1 באוקטובר 1931 הועלה על במת תיאטרון הפועלים “אתנאום” בווארשה מחזהו של יאנוש קורצ’אק “סנאט המטורפים”.²²³ שם המחזה, ויותר מכך שם מחברו, עוררו סקרנות בחוגים האינטלקטואליים בבירה. קורצ’אק היה ידוע כפדגוג, כסופר למבוגרים ולילדים, אך כמחזאי היה אלמוני, ורק מעטים יודעי־דבר יכלו להיזכר, שבעצם התחיל את הקאריירה הספרותית שלו במחזה “באיזו דרך?”

במשך השנים למד לדעת את מגבלותיה של המלה הכתובה ואת מרחב השפעתה המצומצם, ונסיון חייו כמחנך וכאיש לימדהו לחפש דרך לביטוי מלא יותר, שיעשיר את הצד האינטלקטואלי־הכרתי בחווייתי־רגשי, שהרי הוא עצמו מעיד לאחר הצגת “סנאט המטורפים”: “אין זו יצירה שצריך לעכלה וללמדה. אין אלה רעיונות שאדם צריך להבינם בשכלו. הבעיה איננה להבין, אלא להרגיש ולחווֹת, ובחסר זה ממלאה הבמה תפקיד גדול”.²²⁴

בשלושים שנות חייו שחלפו מכתיבת יצירתו הספרותית הראשונה, צבר קורצ’אק נסיון־חיים עשיר ומגוון: הספיק להיות מעורב בחיים הפוליטיים, הכיר את חיי הפרברים מוכי־העוני ואת הווי הילדים שגדלו בתוכם, השתתף בשתי מלחמות ושתי מהפכות ואף טעם טעמן של אכזבות בחיי היום־יום של פולין העצמאית.

דרך כור נסיון־חיים עבר נושא יצירתו הראשונה על שלושת מרכיביו העיקריים גלגול חדש, כאשר את מקומה של המשפחה תופסת החֶברה, שבה נתגלו לו אותם התחלואים עצמם. אין זו עוד טראגדיה של משפחה, אלא הומורסקה קודרת של חברה שלמה והשם “סנאט” בא להדגיש את האופי המייצג־הציבורי של משתתפיה. הנפשות הפועלות בעלות הסטיות החולניות מבטאות את עצמן, כדרכו של כל מטורף־סוטה, בהפרזה קיצונית, שאין חוקי הצנזורה החברתית (דעת הקהל) חלים עליהם. דבריהם מבטאים אמיתות של מאוויים כמוסים (וגם מסוכנים), שרק בכתלי בית־חולים לחולי־רוח הם יכולים להישמע; שהרי כל שגעונם, שהביא אותם אליו, אינו אלא תוצאה של עולם מסובך ומסוכסך, עמוס בעיות ניכור והעדר הידברות בין אדם לאדם, עולם שלא מצאו בו את מקומם.

אך אם ביצירתו “באיזו דרך?” לא הביא קורצ’אק את הבעיות לכלל פתרון, הרי ב“סנאט המטורפים” – באופטימיזם שלו ובאמונתו ביעודו של הילד – הוא מנסה לעשות זאת על ידי סיפור־אגדה, הטומן בחובו תקווה לעתיד טוב יותר, בחינת “מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז”.

בישיבות ה“סנאט” של המטורפים משתתפים, מחוץ לפרופסור ולרופא, פועל, סרסור־בורסה, ישיש, רוצח, הוֹמוֹארוטיק, רב־סרן, אח עצוב ונַגר שהיה פעם מאושפז במוסד ומבקר בו בימי א' בלוויית ילדו. נשמעים כאן ויכוחים ללא קץ ולעתים מונולוגים ארוכים, שבהם מעלה כל אחד מהם את הערכותיו ותרופותיו לתיקון העולם. נסתפק כאן בהבאת קטעי־דברים של אחדות מן הדמויות.

ההומוארוטיק, שמתוך דבריו ניתן להבחין בדעותיו של המחבר, תובע את השלֶטת האבגניקה כתרופה גואלת לאנושות: “בלי אבגניקה נטבע כולנו בבוץ, אחת לתמיד. מוליד כל אחד כעולה על רוחו. הרצון האדיש והרע מוליד בני אדם חדשים וזורקם לנו. על שלילת חיי אדם צפויים עונשים חמורים – – – לעומת זאת אין כל עונש צפוי למולידים בעלי־מום ומטורפים – – – יש להציג את השאלה מי רשאי להוליד. כל המוליד ללא רשות (לא רוצח) יושם בבית־הסוהר. – – – איפה כאן ההגיון? – – – להקמת דוכן למכירת גזוז דרושים תעודות, כישורים – – – ספָּר, סנדלר, מנקה־ארובות ואופה־עוגות חייבים בבחינות – – – ואילו כל ריק ופוחז גרוע שבגרועים, בהיעשותו אב זוכה באלמוות – בונה את העתיד”.²²⁵

פיקחות ופיכחון חדורים הומור סארקאסטי מגלה סרסור־הבורסה היהודי, המבכר לדבר על מציאות ההווה. הוא מסיר מעל פניו את מסווה־השגעון ומסביר לפרופסור, שמטורף הוא בעצם אדם שחייו לא הסתדרו כראוי בגלל יושרו ובמקום להתאבד או להכריז על פשיטת־רגל ולשבת בבית־הסוהר, הוא מתחזה למטורף ומגיע לבית חולי־רוח, מקלט בטוח שלא יאונה לו בו כל רע. תבונת השלטון בימינו טמונה בריבוי איסורים למען יהיה לאזרח מה להסתיר מפניו וכל חוכמתו היא להפוך אנשים עובדים וישרים לגנבים ה“שומרים” על הסדר, מצייתים ומדברים בלחש… ודרך אגב הערה, ספק עוקצנית ספק מבדחת, מה בין יהודים לשכניהם: “היהודים המציאו את הסוציאליזם, את השטר, את האלוהים, את תורת־היחסות ואילו אצלכם מבוכה. וכי מה עשיתם אתם? בניתם גשרים, חפרתם מנהרות וכשתינתן לכם יד חופשית תהפכו את כל כדור־הארץ לכברה מלאה נקבים – – –”²²⁶

אך הבולט ביותר בין גיבורי המחזה הוא רב־סרן במדים, המציג את עצמו כשליט־מונארכיסט, אויב הדמוקראטיה וההומאניזם ורווי שנאה בלתי־ ראציונאלית ליהודים. הוא תובע את השיבה לבארבאריזם, למלחמות, לכאבים, לפצעים ולצלקות. התוכנית היא להחריב את כל התרבות הקיימת. על כל כיכר – שלושה עמודי־תליה; לתלות את כל הממציאים, אנשי האידיאה והחדשנים, להוציא מקבריהם את עצמות גוטנברג ואדיסון ולשרפם, להרעיל את הכימאים, לירות במהנדסים ולזרוק את הכל לתוך קברות־אחים; להצית את הערים ואת תושביהן הבורחים להטביע בנהרות.²²⁷  

כיום מוּכרת לנו הדמות הזאת. אך קורצ’אק ראה אותה בחזונו האפוקאליפטי כעשר שנים לפני שאירופה כולה טבעה בתוך אותה שואה שהוא עצמו וילדיו הפכו לקרבנותיה.

האופייני הוא שגם מיצירה זו, מהפסימיות ביותר שכתב קורצ’אק, בוקעת ועולה לבסוף, כפי שכבר צויין, נימה אופטימית שנושאה הוא האמונה בילד, דור העתיד. נימה זו נשמעת מסיפור־האגדה של הישיש המספר לילדו של הנגר: אלוהים נטש את בני־האדם על ששקעו בתרבות החמרנית (“הברזל שהשתמשו בו שלא כדין, מטיל עונש”)²²⁸ וזנחו את כל היעודים האנושיים שהועיד להם. למרות כל הישגיהם הטכניים חשו בני האדם בחסרונו והתחילו להתחקות על עקבותיו למען החזירו. אלוהים התחמק ומצא את מקומו בין דלת־העם, קבצנים ואנשים שבשולי החברה. ילדה אחת גילתה אותו ביער בקן עפרוני, ששם נהג ללון, והאלוהים הוחזר ברוב פאר למקדש שהוכן לכבודו. אך בראותו את הטקסים המפוארים שערכו לו באי־כוח הממסד: השרים, הכמרים ושאר ראשי הציבור הנכבדים, כאשר אי־שם בפינה חבויה עומדת דחוקה ומבויישת הישישה “אמונה” ובצל מוסתרים “צדק” ו“תקווה” – התרומם ודאה למרומים, לשמים. תוך דאייתו צדה עינו מראה של ילדים משחקים ליד אחת הגדרות, והרעיף עליהם מטר־פנינים, שחדרו אל לבותיהם. “וכך, אחא” – מסיים הישיש את סיפורו – “נישא את אלוהים בלבותינו – – – ולכל אחד פנינה אחת בלבד, לבל יכבד על איש מאתנו”.²²⁹ פנינה זו בלבם של הילדים, הדור החדש הצומח והעולה – היא הנותנת.

שיחק לו מזלו לקורצ’אק שמצא שותף נאמן להעלאת המחזה בשחקן־האמן הפולני הבולט ביותר באותה תקופה – סטפאן יאראץ' (1883־1945), שמילא במחזה זה את התפקיד הראשי.

העיתונות של אותם ימים שיבחה את ההצגה ובעיקר את המשחק והבימוי, אך לא חסכה גם דברי ביקורת מתוכן המחזה, ש“רצה תוך שעתיים לפתור את כל בעיות העולם” וטענה, כי “המחבר מתקדם במגמותיו, אך שמרני ברגשותיו”.²³⁰

אופיינית ביותר היא תגובת הנוער הראדיקאלי. מספרת אידה מרז’אן: "מתוך יהרנות־נעורים נראה היה לנו אז ש’הדוקטור כבר נגמר' לא רק מבחינה אידיאית, אלא גם מבחינה ספרותית. ראינו את ההצגה כעין אי־הבנה ובהלצה ציינו אותה כ’תוהו ובוהו רעיוני'. “כיום” (1968) – היא מוסיפה – “אני יודעת שלא תפסנו אז את מהותו האמיתית של המחזה”.²³¹

מותר לנו להוסיף, שהיצירה “סנאט המטורפים”, הגם שהיא משקפת מציאות של פולין דאז – מציאות רחוקה מתקופתנו וממציאותנו שלנו, והגם שהיא משופעת במונולוגים ארוכים ולא־מקובלים במחזה של ימינו – הריהי כוללת בתוכה אלמנטים רבי־ערך להבנת אירופה שבטרם־שואה, ואנו תקווה שעוד תזכה ללבוש העברי שהיא ראויה לו.

יב    🔗

בסקרנו את מחשבתו ופעילותו החינוכית של קורצ’אק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מן הדין לעמוד – ולו בקווים כלליים – על יחסו אל בית־הספר ועל אחד הניסויים המעניינים שביצע בראשית שנות השלושים.

יחסו של קורצ’אק אל בית־הספר המסורתי של תקופתו מצא את ביטויו בדברי הביקורת המצויים לרוב בכתביו הפדגוגיים. עוד בחיבורו הפדגוגי הראשון, “בית־ספר החיים” הוא כותב ש“דוחסים למוחו של הילד בעל־כורחו ידיעות מיותרות ותלמידי בית־הספר של ימינו לא זוכרים כלום, לא היסטוריה ולא גיאוגראפיה”; ועוד: “למה זה מועיל? למה ולשם מה? – – – על כל אלה חייבים לתת תשובה קצרה ובהירה של אדם שיודע ומכיר מתוך עשיה ולא מתוך קריאה בספר או משמיעה מפי מישהו. ספרי הלימוד של בית־הספר הקופא על שמריו לא יודו אף פעם שקיים משהו שאיננו יודעים – – – שעלינו לחפש למען דעת. מכאן אמונה עיוורת בדוגמאטיות, המשתקת כל יצירה, יוזמה ועצמאות של הנוער”.²³² תיאורים ללא־ספור על אי־ההבנה השוררת בבית־הספר בין הילדים לבין מוריהם אנו מוצאים ב“כאשר אשוב ואהיה קטן”. תפקיד נכבד בביקורת זו מילא “מאלי פשגלונד”, שבו השתדל קורצ’אק להשיב (לרוב בצורה מאופקת) על מכתבים רבים של ילדים, מלאי ביקורת על בית־ספרם ומוריהם. ב“ידיעון” (“קומוניקאט”) המצורף לאחד המכתבים של סטפה לידידתה פייגה ליפשיץ־ביבר בעין־חרוד כותבת חניכה: “הילדים אינם אוהבים את בית־הספר ורבים המרוצים כאשר מורה חולה, כי הם חופשים אז מלימודים”.²³³ באחד ממכתביו לארץ מציין קורצ’אק, כדרכו של “אורח לרגע – רואה כל פגע”, וכמובן לא לשֶבח: “בית־הספר אצלכם [בארץ־ישראל], עד כמה שאני יודע, יותר מדי אירופאי, מפוכח, ורק מתורגם”.²³⁴ וביומנו אינו שוכח להזכיר את בית־הספר שלמד בו הוא: “ברחוב פראֶטה היה בית־הספר של שמוּרלוֹ. שם היו מלקים”.²³⁵

במשך עשרים ואחת שנות קיומה של פולין העצמאית למדו ילדי “בית־היתומים” בבתי־ספר יסודיים מחוצה לו. הקשר עם בתי־הספר והעקיבה אחר ההישגים הלימודיים של כל ילד היו בתחום פעולתה של סטפה. “בית־היתומים” הגביל את עצמו לפעולה לימודית־חינוכית משלימה, כגון אמנויות

לסוגיהן: מוסיקה, מלאכת־יד, תרבות־הגוף ולימודים נוספים אחרים שלא ניתנו בבית־הספר הכללי וכן עזרה לנזקקים וכו'. כל הפעולה הזאת היוותה רק חלק מהמערכת הטיפולית והחברתית הענפה של חיי הפנימיה, שיצאו לה מוניטין כשיטה ייחודית מעבר לתחומי וארשה וגבולות פולין.

בשתי תקופות בתולדותיו לא שלח “בית־היתומים” את ילדיו ללימודים מחוצה לו. הראשונה בהן היתה לפני מלחמת־העולם הראשונה, כאשר אישר השלטון הצארי את חוקת החברה “עזרת־יתומים” (1907), וזו הקנתה לה את הזכות לקיים ב“בית־היתומים” בית־ספר, סדנאות וכו'. הנהלת “בית־ היתומים” ניצלה זכות זאת כסגולה מפני העין הרעה של השלטון הזר וקיימה בית־ספר בשפה הפולנית וברוח אוהדת לרעיון שחרורה של פולין מהשעבוד הצארי.²³⁶

על פי התקנון של “בית־היתומים” חייב היה כל אחד מחניכי המוסד ללמוד בבית־ספר או בקבוצה (“קומפלט”), להשתתף בתורנויות בפנימיה וללמוד יסודות ראשונים של עברית. התעמלות, זמרה ומוסיקה וכן השתתפות בהצגות ובמשחקי־חברה היו בבחינת רשות.²³⁷

התקופה השניה היתה תקופת הגיטו (1940־1942), כאשר סגרו שלטונות הכיבוש הגרמניים את בתי־הספר היהודיים וקורצ’אק נאלץ לקיים, בתוקף התנאים ששררו אז, כעין בית־ספר פנימי בתוך “בית־היתומים”.²³⁸

האם לא חשב קורצ’אק – מבקרו החריף של בית־הספר המסורתי הקיים – על אפשרות אינטגראציה של המערכת הלימודית – כלומר של בית־הספר – בתוך בית־היתומים? הדעה הרווחת היא, שקורצ’אק היה מעוניין, שילדיו לא יימצאו כל הזמן באווירת “בית־היתומים” ויבואו במגע עם ילדים אחרים, כשם שעודד את ביקורם בבתי קרוביהם, ולכן שלחם ללמוד בבתי־הספר היסודיים בסביבה.²³⁹ עובדה היא, שמדרך זו לא סטה במשך עשרים ואחת השנים שבין שתי מלחמות העולם. אך דומה שהיה מוכן לנסות גם שיטת־הוראה אחרת בהתאם להשקפתו – שיטה המבוססת על סקרנותו הטבעית של הילד, קשורה לסביבתו ולחווייתו, שיטה של למידה תוך עשיה שתפתח יוזמות עצמיות חדורות שמחת־יצירה. נוצר מצב שאיפשר לו לבצע ניסוי כזה במסגרת אחד המוסדות שבהנהלתו, ואמנם קיים בית־ספר ניסויי במשך שנתיים (1932־1934) בתוך המוסד “ביתנו” שפתח את כיתותיו לילדי האיזור. כמה קווים לאופיה של הלמידה בכיתה אחת (שנה ראשונה), המובאים על ידי סטאניסלאב רוגאלסקי, מחנך כיתה זו בהדרכתו של קורצ’אק – נותנים לנו תמונה כיצד נראו הלכות־ההוראה של קורצ’אק במעשה היומיומי:

בכיתה לא היה פעמון. השעור נמשך כל זמן שהילדים גילו בו ענין. הוכח שכאשר הכיתה עוסקת בנושאים המעניינים אותה, נוהגים הילדים להגיע בזמן. מקרי איחורים או חיסורים היו נדירים ותוקנו מרצונו הטוב של הילד.

לא היה מקום־ישיבה קבוע לילד בכיתה. הילד רשאי היה לבחור יום־יום את מקומו לפי רצונו. בכיתה היו 22 מקומות ישיבה בשביל 20 הילדים. היו ילדים שנהגו לשבת במקום קבוע, אך היו כאלה שנהגו להחליף מדי פעם את מקומם. הסיבות לכך היו שונות: ידידות יציבה בין ילדים או רצון להחליף חברים, נטיה להתבודד, מקום קרוב לחלון, מקום קרוב ללוח וכו'. היה זה נסיון מעניין למחנך להכיר בדרך זו את קווי־האופי השונים של ילדיו.

מותר היה לנוע בכיתה באורח חופשי. קשה לשבת ארבע שעות רצופות במקום אחד ללא תנועה. הילד סקרן לדעת מה עושה חברו, מבקש להציץ בחלון על הנעשה בחוץ, או שיש לו צורך להיוועץ על משהו עם חברו.

מצע למנוחה בכיתה. ילד שחש עייפות, מותר לו לנוח קצת. יש שילד מרגיש לא טוב, לפני מחלה ואחריה. ילד בריא שנרדם – סימן שהשעור משעמם – אות אזעקה למחנך לעורר יותר ענין.

מותר לצאת מן הכיתה. לרוב יצא ילד שנתעייף בעבודתו או התקשה בה. נהגו לצאת ל“חדר השקט”, לקצת מנוחה והתרכזות. בחדר זה היו מצויים ספרים מעניינים, אלבומים, אטלסים, אנציקלופדיות, מילונים ואף מקלט ראדיו עם אוזניות. בבקשת יציאה מסוג זה נהגו לפנות למחנך, וזה נתן בדרך כלל רשות לכך.

ביטול התוכניות הפורמאליות. ברשות שלטונות החינוך נקבעה תוכנית מיוחדת בקריאה, כתיבה, חשבון ואמנויות, מותאמת לצרכי הכיתה ולרוחה.

“ספר פעילויות הכיתה” במקום ספר הלימוד המקובל. הילדים נהגו לבחור במשך השבוע את הטכסטים (סיפור, שיר וכו' שמצאו חן בעיניהם), או את תיאור פעילויותיהם שלהם וכך נתחבר “ספר הפעילויות”. יום פעילות שבועי נקבע במסגרת כל נושא שהוצע על ידי הילדים. יום כזה היה מורכב מסיור, ביקור או יום־עבודה במקום מסויים. כך, למשל, בנושא “כיצד מגיעה אלינו הלחמניה הטריה לארוחת הבוקר”, שהוצע על ידי הילדים, נתקיימו: א. יום־עבודה במשק של איכר מהבוקר עד הערב בכל עבודות המשק; ב. ביקור בטחנת־קמח והכרת תפעולה; ג. ליל־עבודה במאפיה: הכנת הקמח, לישה, הכנת כיכרות־לחם ואפייתם. הנושא סוכם במסיבה ובתערוכה.

פיתוח הכושר היצירתי ותבונת־הכפיים מצאו את ביטוים במלאכת־יד בכל סוגי החומרים, שליוותה את הנושאים. הוא הדין במוסיקה ובהצגות.

ביטול הציונים המקובלים. במקומם הוכנסה השיטה של הענקת נקודות־זכות עבור כל עבודה מבוצעת כהלכה. בדיקת הישגים, הסתכלויות ורשימות של המחנכים ליוו את עבודתו של כל ילד.²⁴⁰

בדרך העבודה של הניסוי הזה ניכרת השפעת שיטתו של דיואי הבנויה על למידה תוך עשיה, אך שרתה עליה רוחו המיוחדת של קורצ’אק, שהתאים את תהליך הלמידה לאופיו הפעלתני של הילד והפך אותו לחלק אינטגראלי של הווייתו וחווייתו.

קורצ’אק האמין שבדרך זו יצליח לעורר את הכוחות היצירתיים הגנוזים בילד וישריש בו הרגלים חיוביים לחיים מאושרים יותר, בחברה טובה יותר.

ניסוי זה ארך, כאמור, שנתיים בלבד. נסיבות הזמן והמקום לא עודדו טיפוח ניסויים כאלה, שכן יום־יום צצו טרדות חדשות, שמנעו ממנו להמשיך בהם.

יג    🔗

המשבר הכלכלי העולמי, שראשיתו ב־1929, פגע קשה מאוד בכלכלתה של פולין, שסבלה בלאו־הכי מחוסר־יציבות. הירידה התלולה ביותר חלה בייצור התעשייתי שהצטמצם בשנים 1931־1932 ב־36 אחוז לעומת 1928. השפל פקד גם את הכפר המפגר וכך הגיעה האבטלה בשנות השלושים הראשונות לכדי 20־25 אחוז מכלל האוכלוסיה העובדת במדינה.

לפי הנסיון ההיסטורי היהודי, מלוות תקופות מסוג זה תדיר בעליית גלי אנטישמיות, שהרי אין דבר נוח יותר מלתלות את הקולר ביהודים התופסים, כביכול, את כל העמדות הכלכליות־משקיות החשובות. אך האמת היא הפוכה והיהודים, כאוכלוסיה של מעמד־הביניים, היו הנפגעים הראשונים.

השיתוק בחיי הכלכלה נתן את אותותיו בחיים הציבוריים ולא פסח גם על אגודת ''עזרת־יתומים“. אגודה זו – בעליו ותומכו העיקרי של “בית־ היתומים” – ירדה במספר חבריה לשפל שלא היה דוגמתו (678 חברים בשנת 1932 לעומת 2083 בשנת 1912, או 1023 בשנת 1920).²⁴¹ בדו”ח שלו משנת 1933 כותב מאוריצי מייזל – היו“ר האחרון של קהילת וארשה, שלאחר מותו של ד”ר יצחק אליאסברג ב־1929 היה גם יו"ר האגודה “עזרת־יתומים” – את הדברים הבאים: “בשנים האחרונות מורגש ב’עזרת־יתומים' המשבר הכללי העובר על המדינה. אנו עושים את כל המאמצים להחזיק מעמד, אך אין אנו יודעים כיצד נעמוד בזה, אם הציבור לא יעשה מאמץ לסייע בידינו”. נימה של פסימיות נשמעת גם מדברי קורצ’אק: “האופק כוסה עננים. שוב הדאגה ליום הקרוב. מדובר לא בפיתוח, אלא כיצד לשמור על הקיים כאשר אין לנו אמצעים לכך. אנו מסיימים את מחצית היובל של קיומנו [1933] בחרדה ובסימן שאלה – הנעמוד בזעזוע הזה? האם יהיה זה האחרון?”²⁴²

באותה שנה עצמה כותבת סטפה וילצ’ינסקה אל ידידתה פייגה ליפשיץ־ביבר בעין־חרוד: “היחסים הלאומיים והדתיים אצלנו נעשים קשים מיום ליום. זהו ניווּל המשתלט והולך על הכל והוא גרוע יותר מהמשבר הכלכלי. בכל מקום אותו דבר ואין לך אפשרות לברוח מרקבון זה. כבר בגן־הילדים ניתן להבחין: הנה גדל מנוּול ועל ידו אדם מצוין”.²⁴³ לאותה תקופה עצמה שייך מכתב נוסף של סטפה אל ידידתה, שבו היא מתאוננת על שאינה מסוגלת לסדר את בוגרות המוסד לעבודה כלשהי: “בכל מקום אותו דבר: שלא אוהבים בנות יהודיות, לא בעבודות משק [עוזרות־בית, טיפול] ולא בעבודות מנהל [פקידות]”.²⁴⁴

קורצ’אק וסטפה נתונים היו שניהם לבעיות המטרידות של החזקת “בית־היתומים” ודאגה לעצם קיומו. מצב זה נתן את אותותיו ב“בית־היתומים”. ב“ידיעון” (“קומוּניקאט”) המצורף למכתב של סטפה מתארת הכותבת (חניכה או “בוּרסיסטית”): “חגגנו החודש את חג הפורים במסכות ובאוזני־המן. פעם, לפני שנים, קיבל כל אחד שקית עם דברים טובים למכביר. השנה, לצערנו הרב – רק אוזני־המן ועשרים עוגיות – מתנת נדבן אלמוני, שחולקו ביושר בין כל הילדים [100 במספר]. אך על מה שהיה בעבר אין מדברים כבר – – – הכל כאילו כשורה, אך מאוד מאוד השתנה – – – כל המוסדות פועלים כהלכה, אך מי יודע אם זה אינו משפיע על יחס הילדים למחנכים (הרינו מתכוונים לדוקטור ולסטפה). הכל הפך ממוּסד – – – מקרה מובא למוסד המתאים, מגישים בקשה לבית־המשפט, לַסֵיים. קשה לקבוע אם זה טוב יותר או רע יותר. אך עובדה היא שנעלמה שעת־הקבלה של המחנכים ואין רואים את סטפה יושבת על מיטת ילד ומשוחחת אתו. אין כעת זמן לדברים כאלה – – –”.²⁴⁵

המשבר והמצוקה שבהם שרויות היו שכבות נרחבות של הנוער, הצמיחו והעלו ביקורת על שיטתו החינוכית של קורצ’אק. ביקורת זו נתמקדה בעיקר באחת השאלות שהועלו שוב ושוב: האם מכשיר קורצ’אק את חניכיו לחייהם בעתיד? ומכאן, שאלה נוספת: מדוע אין “בית־היתומים” מקנה מקצוע לחניכיו? לא חסרו גם האשמות נוספות.

הביקורת הקשה ביותר ניתכה עליו מחוג חניכיו לשעבר. על אחת האסיפות של החוג, בהשתתפותו של קורצ’אק (בשנת 1931 או 1932), מספרת אידה מרז’אן, חניכת הבורסה ולאחר מכן מנהלת סניף “בית־היתומים” לילדי־גן בגוצלאווק הסמוכה לווארשה (שבה נמסרו כזכור ב־1921 חלקת אדמה ומבנה במתנה ל“בית־היתומים”, ואלה שימשו כל השנים לקייטנות לילדים). באותה אסיפה הוטחו נגד קורצ’אק האשמות קשות: עיסוק יתר במדידות ובשקילות, לימוד סריגה ורקמה ללא תכלית, המוסד מכוון למחקר ולניסויים כשהילדים משמשים בו שפני־נסיון, הילדים עוזבים את “בית־היתומים” בגיל 14 ללא מקצוע וללא הכנה לחיים וצפויים לרעב, עוני וקור. קורצ’אק היה מזועזע מביקורת קטלנית זו ובקושי רב עלה בידו להסביר לחניכיו לשעבר, שאין זו אשמתו כאשר לכל מקום המתפנה במוסד כבר מצפים לתורם מועמדים צעירים בני שבע ולעתים מאותן משפחות; ובנימה של התגוננות שאל את חניכיו במה בעצם חטאו – בזה שהוא מקבל ילדים קטנים, חלושים מבחינה פיסית ומעניק להם שנים טובות לבריאותם הגופנית והנפשית לעתיד? וכיצד יכול המוסד להבטיח עבודה לחניכיו בתקופה של חוסר־עבודה?

המספרת עצמה מודה בכך, שעד היום טרם השתחררה מרגשי אשמה על הצער שהחניכים גרמו לקורצ’אק, כאשר לא ידעו ולא הבינו כלל את המצוקה הקשה בה היה נתון “בית־היתומים” באותן השנים, וכה היו דבקים ברעיון האינטרנאציונאליזם שכלל לא הרגישו בגל האנטישמיות שהציף את פולין והגיע גם עד קורצ’אק.²⁴⁶

על אותם עניינים ועל מצוקתו של קורצ’אק באותה תקופה מספר לנו גם יעקב צוק, חניך הבורסה, ששימש לאחר מכן בתפקיד מחנך בפנימיה: אמנם הילדים יצאו מהמוסד משופרים בבריאותם, מחונכים לסדר ולמשמעת, אך החיים אי־אפשר להם בלי מרפקים. היחזיקו מעמד? שאלות אלו היו נוקבות בתקופת המשבר דאז ובמיוחד לגבי בני הנוער היהודי. על כל השאלות האלו היה קורצ’אק טוען מתוך תהיה: “אולי… אני יודע? אולי הצדק עמכם?… איש לא צעיר אנוכי; העמדתי לעצמי מטרה צנועה ביותר: לתת למאה ילדים גג ומחסה לראשם ואוכל להשביע רעבונם, להבטיח גידולם והגנה בפני סכנות הרחוב ופיתוייו. אני עושה כמיטב יכולתי בשביל הילדים בני 6־14. אדרבא, יבואו אחרים, ימשיכו את מפעלנו וידאגו לבני הנעורים… אני לא הצלחתי, אולי המזל יאיר לכם פנים יותר, אולי תזכו לחיות בעולם יותר טוב, יותר צודק… אולי הצדק עמכם?” ומוסיף יעקב צוק, שבאותה שעה נסתתמו כל הטענות, שכן נשתמעו מדבריו העצב שבהוויית העם היהודי בפולין ושל שכבות־העוני רבות־האוכלוסין.²⁴⁷

איגור נברלי כינה את שיטתו “מיוחדת, מעודנת ועשויה לפי גודל לבו ותבונתו”. השהיה ב“בית־היתומים” וב“ביתנו” עד גיל 14 היתה מוכתבת על־ידי התנאים האובייקטיביים של אותה תקופה. אין זה הגיל להכשרה מקצועית ושיטת החניכות, שהיתה אז השוררת בפולין, היתה ודאי עשויה להוות מקור לשיעבוד ולניצול. החינוך המקצועי לא ניתן אמנם, אך המחשבה והעבודה שהושקעה בילדים נתנה את פריה. חניכי קורצ’אק הביאו אתם הרגלי התנהגות טובה, יחס לעבודה, חברות, תחושת צדק ומטען מוסרי רב־משקל. הם התקשו אולי להרוויח את לחמם, אך לחיים ישרים ודאי וּודאי הוכשרו. רוח זו בוטאה על ידי קורצ’אק כפי שכבר הוזכר לעיל, בדברי הפרידה מחניכיו: “אחת ניתן לכם – את הגעגועים לחיים טובים יותר שאינם, אך יהיו אי־פעם, חיי אמת וצדק”, וזה הרבה מאוד.²⁴⁸

ענין רב מעוררת העובדה ששנים רבות אחר מותו של קורצ’אק עוד המשיכה בעיה זו להטריד את הציבור בפולין העממית – הוכחה נאמנה שהאקטואליות שלה לא פגה עד היום. בעיתון “פוליטיקה” (“Polityka”) משנת 1972 כותבת האנה קראל במאמרה “עולם חדש נהדר”, שחניכי קורצ’אק לא הסתגלו לחיים ונתקלו בהם בקשיים רבים, מפני שהוא לימד אותם להיות ישרים והם נהגו להתקומם נגד העיוותים ואי־הצדק שבהם נתקלו במקומות עבודה שונים. קורצ’אק חינך את חניכיו לעולם טוב יותר וצודק יותר, אך לעולם שלא היה קיים במציאות. הכותבת מצדדת בחינוך לעולם המציאותי כמות שהוא: לא די לחנך אנשים ישרים ונאבקים – טוב יותר לחנכם כך שידעו לנהל את חייהם בתבונה וגם לא יקופחו.²⁴⁹

נגד דעה זו יוצאת חוצץ, בגליון אחר של אותו עיתון, הלנה הולזֶן המצביעה על כך, שאמנם חינך קורצ’אק את ילדיו לפי מידתו הוא ובהתאם לציוויי חייו, כפי שהוכיח זאת בחייו ובמותו. מוטב לחנך אנשים הגונים וישרים, מאשר קארייריסטים היודעים להסתגל ו“להסתדר” בחייהם. אם נחנך ילדים ובני־נוער לעולם כמות שהוא, על פי הכלל של הסתגלות לקיים, מי יבנה את “העולם החדש והנהדר”?²⁵⁰ ואמנם, דברי קורצ’אק על חינוך אנשים שישאו בלבם “את הגעגועים לחיים טובים יותר שאינם, אך יהיו אי־פעם, חיי אמת וצדק” – לא איבדו את משמעותם עד היום הזה. כאז כן עתה עומד המחנך נבוך מול הפער בין שאיפות החינוך לבין המציאות, שבה שלטת התרבות ההישגית. בתרבות זו מתחרים יחידים, קבוצות ומדינות אלה באלה על פיתוח טכנולוגי והישגי מדע שאין בהם, אמנם, מן השלילה, אך ברדיפה אחריהם נשחקים ערכי חברה ומוסר. יסודות רבים מירושתו החינוכית של קורצ’אק ומנסיונו יפים אף למציאות ימינו, רבת הסתירות והנבוכה.

יד    🔗

כבר ציינו שעל פרק אחד בחייו, המכונה בפיו “מאושר”, כותב קורצ’אק ביומנו: ולוואי "שלא ישתנה לרעה ובלבד שיימשך המצב הקיים – – – עירי

שלי, רחובי שלי, – – – והעיקר – סדנתי. ובלבד שלא נדע ימים רעים מאלה. שכן, אילו ניתן היה לומר לשמש ‘דום!’ – – – "²⁵¹ אך השמש לא עמדה דום, וכבר בראשית שנות השלושים – והוא במחצית שנות החמישים לחייו – התחיל הצל להאפיל על “עירו, רחובו וסדנתו”.

ב־30 לינואר 1933 יורד, למרבה החרדה, “רב־הסרן” של הצגתו מבמת “אתנאום” לתוככי גרמניה והופך להיות ראש ממשלתה, הרייכסקאנצלר שלה. מכאן ואילך אין זו עוד הומורסקה קודרת המתרחשת על קרשי הבמה, אך כבר ראשיתה מתנהלת לפי הסצנאריו של “סנאט המטורפים”. תוך חצי שנה מוקם מחנה הריכוז הראשון (דאכאו), מוכרז החרם על יהודי גרמניה ולעיני העולם כולו עולות להבות השריפה הפומבית של ספרי יהודים ומתנגדי הנאציזם.

שנה אחת בלבד לאחר עלייתו של היטלר לשלטון נחתם חוזה אי־ההתקפה בין פולין לבין גרמניה (26 בינואר 1934). הגבולות בין שתי המדינות השכנות אינם בלתי־חדירים והגזענות ויצרי השנאה מוצאים בפולין קרקע פוריה. ביטויה המיידי היה התרת הרצועה וכבר באפריל אותה שנה קם בפולין ארגון “המחנה הלאומי הראדיקאלי – אוֹ.נ.ר.” (Obóz Narodowo Radykalny) של הנוער האֶנדקי הקיצוני והפאשיסטי, שהכריז על חרם, הפגנות ופרעות ביהודים.

קורצ’אק ממשיך את עבודתו במוסד “ביתנו” הפולני. במאמרו “הילד היהודי”, שפירסם בירחון היהודי בשפה הפולנית “Żydowski Miesięcznik” הוא כותב: “בין ילדים, נוער ומבוגרים [יהודים, פולנים] קיים הבדל ניכר אך מעט – – – ולעומת זאת מה רב הדמיון, מה רבות התכונות המשותפות של האדם – – – הפסיכוזה של חיפוש ההבדלים היא הצווחה הבלתי־מדעית כלל של הגורם המפריד בין הבריות, המסית ומביא ריב – – – שפע של עוולות וערפול”.²⁵² מאוּפּק, מאמין ומנסה להוכיח. אך המציאות שונה ובאחד המכתבים שלו מאותם הימים לחניכו־ידידו הוא כותב: “את החותם מטביעים בחיים אנשים ערומים – – – כל כך הרבה אדם, טורפים זה את זה כמו זאבים – – – ברחתי מן המחשבות לעבודה. בתספורת, חפיפת ראשים וגזיזת ציפורניים מצאתי רווחה. עכשיו גם זה לא”.²⁵³ ובכל זאת הוא נושא על כתפיו, בארבע־חמש השנים שעד פרוץ מלחמת העולם השניה, את “בית־היתומים”, כותב, פועל ומפעיל למען הילד והחינוך. 

 

מבחן ההכרעה    🔗

א    🔗

תקופת השנים 1934–1939, שקדמה למלחמת העולם השניה, היתה מהמסוערות ביותר בחייו של יאנוש קורצ’אק. אותן שנים עלתה בפולין כגל גואה האנטישמיות בלבושה הגזעני ואיימה על עצם קיומם הפיסי של היהודים בה.

"פולין!

– על שום מה מבטי־איבה וקריאות שנאה, כשאנו כבר בבית־הנתיבות? (הרי אנו כבר נוסעים לפלשתינה?)

וארשה! מי מילל ומי פילל?

– זו עיר שבגניה רצות סנאיות מבוייתות, הנוטלות מן היד אגוזים וסוכר".²⁵⁴

מי שהכיר את קורצ’אק, את יחסו לפולין ולעירו וארשה – יבין בנקל את הרגשנות והכאב שבדברים אלה, ששמע ורשם באותן השנים. ובמכתביו – בפסקנות, כמעט ביבושת שלאחר יאוש: “איני מאמין ביציבות ובערך של העבודה פה”.²⁵⁵

באותה תקופה עצמה גובר עניינו בארץ־ישראל. זו רומזת לו מרחוק – ארץ החלומות הנוסכת תקוות: “ארץ חכמה, יפה וגדולה. כדאי לסבול, כדי לזכות. האמיתות פה קשות ונצחיות”.²⁵⁶

הספיק לבקר בה פעמיים ומתכונן לעליה לרגל בפעם השלישית וגם להשתקע. אך לביולוגיה חוקים משלה. הוא מיטיב להכיר בבעיות הגיל, בזיקנה הקופצת עליו ובנוסף לכך בזרות שאולי צפויה לו. “האם לא מאוחר? – לא – לו הקדמתי לנסוע, הייתי נתפס להרגשה של עריקות. יש להישאר ולעמוד על המשמר עד הרגע האחרון”.²⁵⁷ הוא מנסה לחפש סיבה ואולי רק הצדקה.

ואף על פי כן – ספקות, היסוסים ופחדים מעיקים; משברים ומצבי־רוח ללא נשוא. תקופה מסויימת – במסווה של חופשה – הוא אף מפסיק את עבודתו בבית־היתומים ומסתגר בחדר צנוע בדירת אחותו אנה. 

אך בית־היתומים נאבק קשה על קיומו. מספר התורמים פוחת משנה לשנה ולא מעטים ירדו במשך הזמן מנכסיהם. כיצד יכול אדם כמוהו לברוח בשעה זו? על מי יטיל את האחריות?

משבריו האישיים לא פסחו גם על יצירתו הספרותית, שחלה בה האטה ונתמשכו בה תקופות של שתיקה. אמנם מאמריו, בעיקר בשטח החינוך המיוחד, ורשימותיו הפופולאריות בעיתון היהודי של צענטאָס, “דאָס קינד” – נכתבו כסדרן. אך היצירה הספרותית והפדגוגית על יריעתה הרחבה, כפי שהכרנוה מהשנים הקודמות, שוב אינה ניכרת. לאחר 1934, השנה שבה פירסם את הסיפור “יותם הקסם”, חלה הפסקה ארוכה.

אך לא האטה וצמצום היריעה בלבד. לאחר ביקורו השני בארץ חלה תמורה משמעותית גם בנושאי כתיבתו. להוציא את ספרו לילדים, “הנער העקשני” (“חיי לואי פאסטר”), מהסידרה של “חיי אנשים גדולים” – מתחיל לתפוס את המקום הראשון ביצירתו – הילד היהודי. ביצירותיו השתקפו חלומותיו ותקוותיו של הילד היהודי על הרקע העגום של המצוקה בפולין ערב מלחמת העולם השניה, ההווי הריאליסטי של חיי קיבוץ בארץ־ישראל, או חיי ילדים בגולת פולין הטווים בדמיונם חוטי עלילות והרפתקאות של עליה לארץ. הוא תיכן תוכניות כתיבה רבות, בספרות יפה ודברי־הגות, אך מעטות מאוד מהן הוגשמו.

ביקורי קורצ’אק בארץ הצמיחו בו כוחות חדשים. חזות נופי הארץ המלווים בספר התנ“ך וזימונו עם בוניה בשדה ובסדנה גילו לו את הרציפות בין ספר־הספרים לבין המתחדש, בין הארץ לבין הגולה. וכך נוצר אצלו קשר ליהודי וארשה, קשר שאולי לא הכירו קודם, אך משגילהו התחיל להרגיש בחובות חדשות המוטלות עליו. פחות משנה לאחר ביקורו השני בארץ הוא כותב למשה זרטל (זילברטל): “עתה רוצה אני לסבב פה את הערים הקטנות, כמו בשנה שעברה בקיבוצים. רצוני לראות, איך חיים. אולי אצליח לומר מה, שיגרום הקלה”. ובמכתב אחר, אל משפחת ד”ר ליכטנשטיין, שוב על ביקורים ונדודים בעיירות פולין: “ברכבת, במכונית ובעגלה. אולי בכל זאת תועלת־מה, אולי שירות כלשהו – – – ובאמת עניים הם פה היהודים, שהם – אם לצערם ואם לאושרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת… צר לי עליהם”.²⁵⁸

הנה כך, יעוד חדש, שליחות של חובה בזכותה ובכוחה של ארץ־ישראל: ביקורים בעיירות, פעילות בתנועות הנוער החלוציות ולבסוף – הליכתו לגיטו ועשייתו בתוכו. 

ב    🔗

המקורות שבידינו להכרת ארבע־חמש שנים אלו בחיי קורצ’אק אינם מלאים. חלק מהם עלה באש הגיטו ואף חלק ניכר ממה שניצַל אינו נמצא כיום, מפאת התנאים המיוחדים, בהישג ידנו. בכל זאת מצוי אצלנו חומר שחשיבותו באותנטיות שלו.

א. 49 מכתבים (מקור או צילום) של קורצ’אק לידידים ולחניכים, שחלקם הגדול כבר הובא אמנם בדפוס, אך חלקם טרם פורסם. אף שחלק מתוכן המכתבים הוא תשובה למכותבים, הרי רובם כוללים חומר חשוב השופך אור על ראייתו של קורצ’אק את בעיות התקופה, פה ושם גם תיאורים, דברי הגות ורגשי־לב על המתרחש בפולין, וכן מחשבות והתלבטויות בעניינים הנוגעים לגורלו האישי ולגורל ילדיו. מקום נכבד ביותר במכתביו תופסים ארץ־ישראל ויחסו לכל בעיותיה.

ב. רשימותיו מביקורו השני בארץ־ישראל, שהן למעשה הרצאה שנשא בנובמבר 1936 באולם המכון למדעי היהדות בווארשה, בה מסר את רשמיו לפני ציבור משמנה וסלתה של וארשה היהודית. קורצ’אק עצמו מציין שדבריו מבוססים על 940 ציונים שרשם בפנקסו. אך בין היתר הוא מעיד שבביקורו השני בארץ רשם “12 מחברות כתובות ו־1000 מומנטים שנצודו בטיסה” ובביקורו הראשון – “שלושה שבועות קצרים – היו 16 מחברות – 1400 מומנטים (איך לדחוס כל אלה לתוך הרצאה קצרה)”.²⁵⁹ מכאן אנו למדים שרוב הדברים שנרשמו לא פורסמו וגורלם אינו ידוע לנו.

ג. מכתביה האישיים של סטפאניה וילצ’ינסקה (סטאֶפה), שותפתו לעבודה בבית־היתומים, אל חניכתה ולאחר מכן ידידתה הקרובה ביותר – פייגה ליפשיץ־ביבר מעין־חרוד. מכתבים אלה מכילים בין היתר חומר מגוון על בית־היתומים, על עבודתו ומצבי־רוחו של “הדוקטור” (קורצ’אק) באותה תקופה. מן הראוי לציין שחלק גדול ממכתבי סטאֶפה הם ללא תאריך ובמצב המקשה מאוד על פענוחם.

ד. מכתבי ילדים חניכים אל סטאֶפה בעת שהותה בארץ ובהם, פה ושם, פרטים גם על קורצ’אק.

ה. דברי עדות, רשימות ומסות שנכתבו על ידי חניכיו וידידיו.

ג    🔗

מאימתי התחיל קורצ’אק לגלות ענין בארץ־ישראל, וכיצד נוצרו מגעיו הראשונים עם שליחיה ובוניה? שאלה זו לא קל להשיב עליה תשובה מדוייקת, על כל פנים, הדעה הרווחת, שמגעים אלה ראשיתם במחצית השניה של שנות השלושים – אינה נכונה.

התקרבותו של יאנוש קורצ’אק לענין ארץ־ישראל התחילה עם התעצמותו של המפעל הציוני לאחר מלחמת העולם הראשונה, במחצית השניה של שנות העשרים. (אמנם, כבר ב־1899, בעת שהותו בשווייצריה, השתתף בישיבות הקונגרס הציוני, אך לדבריו היתה זאת “השתתפות מקרית”.) היה זה תהליך ממושך, מלווה, לפי דרכו של קורצ’אק, בתהיות רבות תוך לימוד הבעיה והכרתה. היו תקופות של התקרבות, יחס אוהד והזדהות־בכוח, אך לא נעדרו גם תקופות של אי־מעורבות, אדישות וספקות – עליות וירידות לסירוגין עד שההכרעה נפלה.

בשנת תרפ“ה (1925) הגיעה לפולין משלחת של הקרן הקיימת לישראל, בראשותו של מ, אוסישקין. משלחת זו נתקבלה בהתלהבות והיהודים תרמו לבנין הארץ בעין יפה. בין היתר עלה רעיון לפנות בקול־קורא אל האינטליגנציה היהודית שיתרמו הכנסת יום אחד – ל”ג בעומר של אותה שנה – למען הקרן הקיימת לישראל. על קול־קורא כזה חייבים היו לחתום, כמובן, אישים בעלי שם ותואר, שחתימתם תרשים את חוגי הרופאים, המורים, עורכי־הדין, הסופרים, האמנים וכיוצא באלה. שמו של יאנוש קורצ’אק נחשב כאחד המתאימים והחשובים ביותר למטרה זו. משימה זו של פגישה עם המכובדים לצורך ההחתמה הוטלה על חבר המשלחת יהושע מנוח, איש דגניה א‘. קורצ’אק קיבל את יהושע מנוח בסבר פנים יפות. נתפתחה שיחה בת ארבע שעות על הציונות וקורצ’אק הקשיב קשב רב ואף הרבה לשאול. הוא עיין בתשומת־לב בנוסח הקול־הקורא, ביקש להכניס כמה תיקונים (משמעותיים למדי!) ולאחר מכן חתם עליו בשמו הספרותי. בין החותמים אנו מוצאים את ד“ר גרשון לוין, ד”ר ש’ מינץ, מ“א הארטגלאס, ש' זיידנמאן, ד”ר ז' ביכובסקי, הנריק שטיפלמאן, לעאן ברנסון, ד“ר ש' גולדפלאם וד”ר אהרן סולובייצ’יק – ציונים וציונים־למחצה, מתבוללים ומתבוללים־למחצה, ממיטב האינטליגנציה של וארשה היהודית דאז. היתה זאת פזיזות מצד המארגנים המקומיים שפנו לחתומים המכובדים לנאום באסיפות. היחידי שהשיב בסירוב אדיב היה קורצ’אק, היתר לא השיבו כלל.²⁶⁰

בתיקונים, שלפי עדותו של יהושע מנוח נעשו על ידי קורצ’אק עצמו – במו ידיו – ניתן להבחין את הזהירות הרבה בה נקט בניסוח. קשה לקבוע בוודאות אם זהירות זו נבעה מהשקפתו או מהחשש שמא תתפרש חתימתו כנאמנות פגומה למולדתו פולין או כמעשה פוליטי ועלול להיגרם בכך נזק למוסד שבראשו עמד.²⁶¹ ובכל זאת, למרות הזהירות במעורבותו האישית, די בכמה פיסקות מתוך אותו כרוז להעמידנו על יחסו של קורצ’אק באותה תקופה לארץ־ישראל ולמעשה הציוני:  

"על האדמה הזאת, אדמת ארץ־ישראל, נולד מחדש הגאון היהודי; היהודי, שבמשך מאות שנות עבדות של גלות משפילה נושל מעבודה יוצרת – חוזר לעבודת־האדמה ושב להיות אדם המתמיד בעבודה פרודוקטיבית – –

במסירת התמורה של יום עבודה אחד למען הקרן הקיימת לישראל אנו מפגינים לעיני כל את הקשר שלנו לארץ [do Erec ] – – –

ערכו של ‘יום העבודה’ הזה הוא לא רק חומרי; יש בו גם שגב מוסרי, שכן מבטא הוא את הסולידאריות שלנו עם אחינו הבונים בזיעת אפם ארץ יהודית".²⁶²

באותה שנה עצמה אנו מוצאים בעיתון העברי “עָלים”, שהופיע בווארשה, ראיון שקורצ’אק העניק לי' וינגארטן בדבר הקונגרס הציוני ה־14 שנתקיים אז. אמנם – קובע הוא – בקונגרס שבו השתתף פעם בָחַל בַתנועה הציונית, שראה בה תנועה בורגנית ואוטופיסטית, אך המעשיות של הקונגרס ה־14 נראית לו כחיובית.

המעיין בגליונות “מאלי פשגלונד” שנה לאחר מכן, בשנת הופעתו הראשונה (1926), ימצא גם שם חומר המגלה את יחסו של קורצ’אק לארץ־ישראל – אם בכרוניקה מחיי הארץ המובאת שם בשפע ואם בזכרונות ההיסטוריים הקשורים במאורעות בתולדות ישראל, כגון מרד המכבים. ההתייחסות היא אישית מאוד: “ובכן אחד מאבות־אבותי אלה הכיר את החשמונאים, שהרימו את נס המרד, ואולי גם נלחם עמהם”, ולהלן כמה דברים על מחצית היובל של הקרן הקיימת לישראל שהיא בבחינת “נין” לאותם חשמונאים – קטנה וחלושה, אך עתידה עוד לפניה.²⁶³

דברים אלה פורסמו בגליון חנוכה של אותה שנה ובו אנו מוצאים מאמר על חג החנוכה בחתימת Jawan – הוא ירחמיאל וינגארטן, ידידו של קורצ’אק, שבשנים 1923־1926 עבד ב“בית־היתומים” ותרם בכתיבתו רבות לאופיו של “מאלי פשגלונד”, בעיקר בקשר לתולדות ישראל, חגים ומועדים ותרבות עברית.²⁶⁴

על פגישות עם קורצ’אק במחצית שנות העשרים מספר משה זרטל (זילברטל), שהיה באותן שנים מדריך בקן “השומר הצעיר” בווארשה. ילדי קורצ’אק הוזמנו להשתתף בטיולי ל"ג בעומר של הקן ופעמים אחדות הופיע עם הילדים גם “הדוקטור” עצמו. בפגישות האלה שמע שירים עבריים והכיר מקרוב תנועת נוער ציונית.

במרכז פגישותיו האישיות עם קורצ’אק באותן השנים – מספר זרטל – עמדו שני עניינים: ארץ־ישראל וחינוך ילדים. בענין הראשון היה המשוחח הראשי הוא – זרטל, ובענין השני – קורצ’אק. בשיחות אלה – מציין זרטל – היה מופיע קורצ’אק לעתים “בשריון של חשדנות, ציניזם כביכול ומרירות”, אך לפי הערכתו “לא היתה זאת האמת האישית של קורצ’אק, אלא שעובדה היא, כי זהיר היה וחשדני – – – לא הרבה לסמוך על הבטחות, בז לנאומים רמים. שפתו של הילד היתה היחידה שעוררה בו אמון”.²⁶⁵

ביטוי לחשדנותו של קורצ’אק וזהירותו אנו מוצאים באחד המכתבים שלו מראשית שנת 1928, שנכתב לאסתר בודקו בעין־חרוד. רבים מהדברים המתרחשים בארץ־ישראל נראים לו “הזיות תמימות” ואשליות נעורים.

“כשתפוג ההתלהבות, הדקלאמאציה ואי־המנוחה הלהוטה אחרי רשמים, נשארות עובדות מפוכחות וצוננות”. גם באשר לנושא העיקרי שהעסיקו – הילד, – אין הוא חוסך ביקורת: "לא יונו אותי המליצות בענין הפלאים היוצאים־מן־הכלל של הילד בארץ־ישראל – – – גם שם אין מבינים אותו

האנשים המבוגרים, ‘הזרים’".

ובאותו מכתב עצמו – בנימה קצת יותר אופטימית: “קרועים מן הארץ, התאקלמנו על אדמת אורנים, שלג וגלות”, אך עם כל זאת הוא קובע ש“הנסיון לקשר את שני קצות החוט שניתק לפני אלפיים שנה, זה ענין קשה: הוא יצליח, כי כך תובעת ההיסטוריה, אולם כמה התאמצות וייסורים”.²⁶⁶

על חוסר ההבנה של המציאות היהודית שהתגלה בו אז מעיר, בצדק, דב סדן: “הרי אי־אפשר שלא שיער כי החיבור למציאות היהודית אינו מצומצם על קצה חוט מזה וקצה חוט מזה וחלל ריק של אלפיים שנים באמצע, שהרי דיה היתה פסיעה בתוך הוויית היהודים ברחובה של וארשה כדי להבין כי רחשה הוא־הוא אמצע החוט, אמצע נגוס ומרופט, אך אמצע חי, משמרת וערובה לרציפות החוט כולו, והרי הוא עצמו היה שרוי בתוך האמצע הזה וממנו בא אל עמו ואל ארצו”.²⁶⁷

אך לא פחות מזה מתמיהה אותנו פיסקה נוספת באותו מכתב, המתייחסת אל עצמו: "בינתיים אינני מרגיש צורך לראות במקום, דיי במה שאני קורא, מחשב בדעתי, רואה בדמיוני. יתר על כן: הבעיה ‘אדם’, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעיה ‘יהודי’ ".

יש רואים בדברים אלה ביטוי לאותן שנים שקרא להן ה“שביעיה” המאושרת בחייו, כאשר היה מרוכז במוקד של עשיה ברוכה, שהעניקה לו הרגשת יצירה וסיפוק רוחני. קיימת גם גירסה אחרת: הוא ראה את הענין היהודי כמגביל ומצמצם את שאיפותיו האוניברסאליות. אם כך ואם כך – התעלמות מהמציאות ואי־הבנה של חוקי הסוציולוגיה היהודית.

ההתפתחויות הבאות בפולין וביקוריו בארץ־ישראל יורו לו זאת. 

ד    🔗

ארבע־חמש שנים לאחר 1928 מתחילים הדברים להיראות אחרת. התגברות הנאציזם בגרמניה ועליית היטלר לשלטון מטילים את צילם הכבד גם על פולין, שאנטישמיות לא חסרה בה מעולם. האמירה, “הבעיה ‘אדם’, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעיה ‘יהודי’”, מקבלת משמעות שונה. קבוצת ידידי קורצ’אק וחניכי הבורסה ובית־היתומים, שעלו בינתיים ארצה – הלכה והתרחבה, ומעריציו לא נלאו מלהפציר בו שיבקר בארץ למען יכיר שם את הילד ובמיוחד את החינוך המשותף בקיבוצים. הגדילה לעשות בענין זה סטאֶפה וילצ’ינסקה, שותפתו הנאמנה בניהול בית־היתומים מאז קיומו. סטאֶפה, שביקרה עוד ב־1931 בעין־חרוד ועבדה שם בבית־הילדים, לא נלאתה מלשבח באוזני קורצ’אק את החינוך המשותף ואף להוכיח לו שיש ביכולתו לייעץ ולסייע רבות בביקורו.

קורצ’אק התחיל להשתכנע יותר ויותר שאמנם קיים קשר גומלין בין מפעל התחיה בארץ לבין שחרור הילד. ואמנם במכתביו מאותן השנים אל תלמידו וידידו יוסף ארנון מתחילה להשתקף יתר מעורבות בענייני ארץ־ישראל. “אם יש ארץ שבה נותנים לילד, ביושר לב, את חלומותיו וחרדותיו, את געגועיו ולבטיו – אולי זו ארץ ישראל. שם צריכה לקום מצבה ליתום האלמוני”. בדברים בוטים וקשים מתאר הוא את המציאות שבה “כה רבים הרעל, התקיפה ההדדית, הרוגז מתוך עלבון” שבפניהם עומדים “ילדים רגישים באוזלת ידם ובעצבותם החרישית”. אין לו אשליות ביחס לתנאים בארץ־ישראל, שבשבילו הם זרים, “בלי קשרים, ללא לשון, רחוק מהבריות”, ובכל זאת כותב הוא, “הייתי מוצא שם את תא־הנזירים שלי. אני מתגעגע אל מחשבותי העשויות להיוולד שם”. מודה הוא שגם ההיסטוריה והנוף של ארץ־ישראל מדברים ללבו: הר־סיני, הירדן, קבר ישו, האוניברסיטה, מערות המכבים, ים כנרת – – – גם השמים והנוף, והירדן, והחולות והרבה הרבה חורבות ושרידי עבר. לא נעלם ממנו שהמציאות שם היא גם “בתי־החרושת שלכם והפרדסים – המאבק והסכסוכים”. על סכסוכים אלה בין הפרדסנים לבין הפועל העברי הרבה לספר לו חניכו הצעיר החביב עליו – הארי קאלישר, שחזר אז מביקורו בארץ־ישראל.

פולין, ארץ־ישראל – קורצ’אק כבר מרגיש בכאב החיצוי הצפוי לו ובכל זאת מנסה למצוא מוצא של פשרה: “לא אבדה תקוותי כי את השנים המעטות שנותרו לי אבלה בארץ־ישראל, כדי להתגעגע משם על פולין”.²⁶⁸

ב־ 11 באוגוסט 1934 כותבת סטאֶפה מווארשה אל ידידתה, חברת עין־חרוד, רבקה זביקלסקי־שמחוני: "קראו נא בתשומת־לב והשיבו תיכף: האם

יוכל ד"ר קורצ’אק להתגורר מספר שבועות בעין־חרוד? הוא מבקש באופן מוחלט לעבוד בבית־תינוקות ולעשות שם את הכל לפי הצורך. מה שאינו יודע לעשות – ילמד וידע. העיקר – עבודה בבית־תינוקות או פעוטון ולא בגן־ילדים, שהרי אינו יודע את השפה.

רבות סיפרתי לו עליכם ואני רוצה שיסתכל היטב ויסייע לגלות, בין היתר, את הליקוי הטבוע בארגון העבודה בבתי־הילדים שלכם. ככל שמרבה אני להרהר בדבר מפליאה אותי יותר ויותר התופעה: מדוע אנשים כה רבים עובדים על 200 הילדים שלכם ומדוע הם כה עייפים. אחרי שובו של ד“ר קורצ’אק נוכל לעיין בדבר גם על סמך הנסיון שהצטבר בעין־חרוד משנים קודמות”.²⁶⁹

ובמכתב נוסף, שבועיים לאחר מכן: “טוב היה לו שמחוני יכול היה לקבלו. אין טוב ממנו לטיפול באורח כקורצ’אק – והרי זכור לי כיצד טיפלתם בי”. פייגה ליפשיץ־ביבר, חברת עין־חרוד וחניכתם של קורצ’אק וסטאֶפה לשעבר, ששהתה אותה שנה בשליחות בווארשה, מוסיפה בשולי המכתב: “אני שמחה שקורצ’אק יהיה בעין־חרוד במשך כל הזמן. הוא יוכל לתת הרבה. הוא רוצה מאוד לראות ולהכיר את עין־חרוד – – – אין הוא דורש הרבה: מיטה, שולחן וכיסא. רוצה לעשות הכל בבית־התינוקות ואף לשטוף רצפות”.²⁷⁰

ה    🔗

על ביקורו הראשון של קורצ’אק בעין־חרוד, שארך שלושה שבועות, מספר מארחו, חבר עין־חרוד דוד שמחוני: שאלתו הראשונה של קורצ’אק היתה איך יכול המשק לאכסן אנשים מבלי לקבל מהם תשלום. ומענין לענין נתן דעתו גם על סדרי העבודה במטבח… למחרת בבוקר, כשלא מצאוהו בחדרו, גילוהו לאחר חיפושים בחברת עובדי המטבח כשהוא קולף תפוחי־אדמה. לשאלה למה השכים קום והלך לעבוד במטבח בטרם הספיק לנוח מטלטולי הדרך ענה ש“אינו רוצה לאכול לחם חינם”. קורצ’אק המשיך לעבוד במטבח בצוותא עם אמהות החברים שעבדו בהכנה לבישול, ושרובן היו מיוצאות פולין ורוסיה, והשפה המשותפת סייעה לו לקשור אתן קשרים. דרך אגב רצה תמיד לשמוע מפיהן, מה דעתן על הקיבוץ ומה הרגשתן בחברה הקיבוצית.

בימים הראשונים לשבתו בעין־חרוד חשש קורצ’אק להתקרב לילדים משום אי־ידיעת השפה. היה רושם לו יום־יום משפטים עבריים שלמים באותיות לאטיניות ומשנן אותם בכדי שיוכל לבוא במגע עם הילדים, שהרי קורצ’אק היה ידוע – אף לפי עדותו הוא – כקשה־תפיסה בלימוד שפה זרה. הוא דחה כל ביקור מחוץ לעין־חרוד. “עלי להכיר את החיים כאן ביסודיות”, אמר. “אקנה גלויות נוף ובזה אצא ידי חובתי כלפי המתעניינים במראות הארץ”. בקושי הוציאו אותו למספר ימי טיול בעמק־הירדן ובגליל. ביקר בבית־הספר כדורי בנצרת. בטבריה נפגש עם כומר פולני זקן.²⁷¹ אי־רצונו לצאת מעין־חרוד גרם אי־נעימויות ורבים מחניכיו וידידיו קבלו על כך. אל אריה בוכנר, שבתקופת לימודיו בסמינריון למורי דת התגורר ב“בורסה” ולימד התעמלות ועברית במוסד – כותב קורצ’אק ומצטדק: “רציתי, במסעי הראשון הנסיוני הזה, לחמוק – מבלי שירגישו בי – לאחת הפינות של ארץ־ישראל הקטנה. נסיון זה היה חשוב לי עד כדי כך, שלא יכולתי להתחשב בשום נימוקים של אדיבות חברתית או דרכי־נימוס מקובלות”.²⁷²

בתקופת שהותו בעין־חרוד הירצה קורצ’אק בערבים שתים־עשרה הרצאות על דעותיו ונסיונו בענייני חינוך. הוא הדגיש את השלמות בחיי הילדים במשק הקיבוצי לעומת ילדיו החוזרים – לאחר גמר חינוכם במוסדו – לסביבה חסרת־התקווה ממנה באו; אַך עם זה היה מאופק בהבעת דעה כוללת, מגובשת, על הקיבוץ ועל החינוך המשותף.

ביטוי של הערכה על ביקורו אנו מוצאים בדברי ההוקרה שנאמרו לאורח במסיבת פרידה בעין־חרוד על ידי ליליה בסביץ‘: "דבר־מה חדש, רענן, נפל לנשמתו [של כל חבר] ומעתה ילווה אותו בכל פגישתו עם הילד. ל’דבר־מה’ זה קשה גם לתת הגדרה. ברור רק שבכל מקרה של מגע חשוב עם הילד – נרגיש מעין רטט מיוחד ונדע לתת לו שם: קורצ’אק"²⁷³

ואילו קורצ’אק עצמו כותב באחד ממכתביו מווארשה: “ופליאה היא, בכמה אפשר להתעשר בעשרים ימים קצרים כאלה (עין־חרוד) – כמה אפשר ללמוד, להבין, לרכוש – לימים רבים ולתמיד”.²⁷⁴

אלה “דברים בשלים”, אך במכתב הראשון, שנכתב בלילה על סיפון האניה בדרך שובו לפולין, רשם קורצ’אק, כהגדרתו שלו, גם כמה דברים, שנראו לו כ“פרי בלתי־בשל עדיין”: "רציתי – – – להודות לכם על כמה וכמה דברים ולהתנצל לפניכם – – – על חוסר האמון. נסעתי על־מנת להיווכח כמה אי־אמת יש באמת שלכם, אשר בידה הפקדתם את גורלכם ואת עתיד נכדיכם – – – כי על כל גרגיר וגרגיר של כנות מוכרח להיות אבק זיוף; חוק הוא בעולם – – – טהורים הם המאמצים והשאיפות שלכם, והדאגות, המבוכות ואי־הסדרים אנושיים הם.

כן הוא ‘מנזרכם’ – – – אמיתית היא גבורתכם – – – אינה חורגת אל מעבר לחוג של כוחות אנוש, אינה מעפילה אל הקדושה. ‘אנחנו’ – זה יותר מאשר ‘אני’".²⁷⁵

אכן, ביטוי רצוף אמונה באדם, שכה זקוק היה לה במציאות הקשה שציפתה לו בפולין. 

ו    🔗

שתי השנים שחלפו בין ביקורו הראשון והשני בארץ־ישראל משתקפות לנו, על יסוד מכתביו, כשנים של “חיים כפולים” ואולי ליתר זהירות – כשנים של בין פולין לבין ארץ־ישראל. חוויות פנימיות ותופעות חיצוניות נשקלות ונבחנות אצלו לפי ה“שם” וה“כאן”. לאן יוביל מצב זה? ימים יגידו.

למיה שמחוני הקטנה בעין־חרוד הוא כותב על סדרי עבודתו בווארשה, על הילדים היהודים שאצלם עכשיו חנוכה ויש חנוכיות מעץ ושמחר הוא נוסע אל הילדים הפולנים. גם שם חג, אך שם אשוח.

להוריה – שישלח את השחקן יאראץ' וייתכן שגם הוא עצמו יגיע. האם תהיה בשבילו עבודה במטבח?²⁷⁶

במכתב אחר הוא דואג להוסיף כמה מילות־עידוד לידידה צעירה, למאדזיה – המזכירה של “מאלי פשגלונד”, שמאוד העריך אותה: “תעמיקי שורשים; את צעירה – יכאיב משהו, מה שאינו חשוב – – – יצהיב וינשור – ונבטים חדשים וירוקים”.²⁷⁷

ובמכתב אחר, ליוסף ארנון – על מה שקורה עמו בווארשה: “כשלוני הוא בכך, כי מה ששימש לי בעבר מקור שמחה, אינו עתה אלא עמל מפרך”. במקום הבטחון בעבר – “הרגשת בושה, כי כה מעט ההישג, והמעט כה נטול־ערך – – – כאן מחזיקה בי (ומכבידה עלי) לצערי, העבודה הריאלית (?) הנוטה לשקוע”. עוד תקווה אחת לפניו: ארץ־ישראל. “כל קול משם חוויה גדולה הוא לי”.²⁷⁸

ותרגום קונקרטי במכתב אחר, למשורר י' ליכטנבוים: “קיבלתי דרכון והחלטתי לנסוע – – – מה אעשה בארץ־ישראל איני יודע עדיין. לאחר ‘הכרת’ החלוצים, הייתי רוצה להתבונן בחיי השומרים – – – ומעניין אותי מאוד המשק האינדיבידואליסטי (מושב) וחיי החרדים (כפר הצדיק מיאבלונה). אם אפשר, חודש בנצרת וחודש בירושלים”.²⁷⁹

מהתקופה שבין שני ביקוריו בארץ נשתמרו שני מכתבים של קורצ’אק שנכתבו אל העורך דאז של רבעון הקיבוץ המאוחד “מבפנים” – זאב יוסקוביץ' (לימים יוסיפון) ולבנו בן החמש, בֶּני.²⁸⁰

על מכתבים אלה, תוך הבאת מובאות מהם, כבר עמד בשעתו, במסתו המקיפה על יאנוש קורצ’אק, דב סדן, הרואה בהם כעין ויכוח של קורצ’אק עם עצמו. במכתב הראשון (מיום 17.2.1935) מעלה קורצ’אק – אגב נסיון לנגוע בכמה מהרגשותיו שליווהו בעת ביקורו הראשון בארץ – כעין “האשמה” נגד הקיבוצים: “אתם תובעים מעצמכם יותר מכוח יכולתו של אדם” והוא משווה אותם ל“ילד פלא” שניתנו בידו כינור, קשת ותווים והוא נתבע לנגן כאדם מבוגר ומושלם. לדעתו של קורצ’אק “עדיין לא; יש לכם זכות להיות ילדים” ואין להישמע ל“עולם תבען, טרדן, חסר־דעה וקצר־רוח, מדביק אתכם בחפזונו ובקוצר־רוחו”.

והנמשל: “נתנו לכם אדמה, מכונות, כסף – הכל. כינור ותווים: ‘נגן’. צריך שתחרוש את עצמך ועמך את אלה שעם כל משלוח זורק אליך העולם הרחוק, החולה והמזוהם”.

במסה הנ“ל מציין דב סדן בין היתר שראיה זו של קורצ’אק, בטעות יסודה. הטעות היא בתפיסה ש”כביכול יש נותני אדמה ומכונות וכסף והכל – מכאן, ומקבלים, הרותמים עצמם בם וחורשים את עצמם וזולתם – מכאן; והרי הנותנים והמקבלים אחד, ומציאותם אחת".²⁸¹

מכתבו של קורצ’אק נכתב כחצי שנה לפני הקונגרס הציוני הי“ט והמושב הרביעי של מועצת הסוכנות היהודית בלוצרן, שבו נבחר קורצ’אק לסגן חבר המועצה.²⁸² בחירה זו עדות מספקת היא לענין שגילה קורצ’אק כבר אז בבנין הארץ. אך יש להודות שטרם ראה את התנועה הציונית על כל חלקיה כשלמות אחת ונתפס לחלוקה הפונקציונאלית של נותנים ומקבלים, שהיתה מוכרת לו מפעילותו הציבורית. אך גרוע מכך הוא ה”עדיין לא; יש לכם זכות להיות ילדים" שלו, כאשר לאותם “ילדי פלא” של העמק ובמיוחד לרבבות חניכיהם בגולה כבר נתברר מזמן, שזכותם להיות ילדים אמנם לא פקעה, אך היא הפכה להלכה בלבד, שכן במציאות נשארו ללא אחיזת־קיום בגולה ובפתח כבר רבצה סכנת החורבן.

המכתב השני, שנכתב כעבור חצי שנה (26.8.1935), בימי הקונגרס הציוני הי"ט ובתקופת החשש לתמורות בחיי היהודים בפולין בעקבות מותו של פילסודסקי, יש בו נימה אחרת שכולה אישית: “נבואת הלב מלחשת, שלאחר שנים – לשארית השעות – ואפילו רק לשם ריכוז נפש מאזן החיים – אני דווקא אליכם, שם. – – – אין דבר, שמלחמה; אין דבר, שסערה: כך, כנראה צריך; כי לארץ המובטחת – דרך תעיות במדבר, דרך רעב וחטא ובלבול לשונות”.

בדברים אלה נרמז כבר ביקורו הבא בארץ, שלב נוסף בתוכניתו להפוך את ביקוריו לעליה ולישיבת־קבע בה. 

ז    🔗

ב“תולדות החיים” שלו, שכתבם בפברואר 1942 בגיטו, רושם קורצ’אק על ביקוריו בארץ את הדברים הבאים: “עמדתי על ‘יופיה המר’ (‘היופי המר של ארץ־ישראל’ – ז’בונטיסקי); למדתי את הדינמיקה והטכניקה של חיי החלוץ ואיש המושב – – – שוב למדתי את המנגנון המופלא של האורגאניזם החי במאמץ ההסתגלות לאקלים זר – במאנג’וריה ועתה בארץ־ישראל”.

תוך קריאה נראים לנו כיום הדברים הכתובים האלה כפרטים רגילים במהלך חייו העשירים. אך לא כן נראו הדברים במציאות של 1936. אם ביקורו הראשון בארץ (1934) יצא לפועל בהשפעת ידידים וחניכים שחייבים היו לטרוח ולעמול הרבה על מנת לשכנעו בחשיבות הביקור – הרי היה ביקורו השני פרי מניעים פנימיים עמוקים משלו. שכן כבר בביקור הראשון שבה קסם הארץ את לבו של קורצ’אק וכבר לא יכול היה שלא לנסוע.

במכתבה מיום 1.10.1935 מווארשה כותבת סטאֶפה וילצ’ינסקה, שקורצ’אק מתגעגע לבוא לארץ שנית.²⁸³ אותה מלה, געגועים, נזכרת גם במכתב של קורצ’אק עצמו, מיום 7.2.1936, אשר בו הוא מתאר את ארץ־ישראל כמקום היחיד שבו ניתן להגן על הקטנים והחלשים, לאמור – על הילד.²⁸⁴

דברים אינם מתרחשים, כמובן, בחלל ריק והמצב ששרר באותה תקופה באירופה – במזרחה ובמערבה (כולל פולין) – היווה אף הוא גורם נכבד. היה כאן כעין רצון לבריחה – ולו לזמן מה – ממציאות שבישרה כבר את מלחמת העולם השניה. אותה אירופה משתקפת אצלו בדברים הבאים:

“ישנם תכניות ומתכונים של מהפכות שאין בהם משגה ושהם נכונים עד לשעמום. משום כך לא היתה בי כל סקרנות לרוסיה, זה נסיון הדמים הטראגי של שינוי וחידוש האדם – – – אלימות וגבורה מתוך הכרח תחת השוט. אותו הדבר בגרמניה – – – באיזה חילול כבוד נמכר הדגל ההומאניטארי, במחיר שקלי־הכסף של הסיסמאות ההפוכות – – – אוסטריה הכוזבת – – – צרפת אובדת העצות, הטראגית – – – התקלות אשר בפולין – – – מאת השנים האקטיבית ביותר בדברי הימים עברה עליה בפירוד ובשעבוד”.

ולעומת תיאור זה – ארץ־ישראל:

“הנסיון להשיב לתחיה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו. – – – בראותי את חוף חיפה הרחוקה – פעמה בי המחשבה: – המשאלה שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה: ‘לשנה הבאה בירושלים’ – מתקיימת. כאן גבול הגלות, השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות, זכיתי והגעתי לכך”.

כאלה היו הרהוריו של קורצ’אק שעה שקרב באניה לחוף ארץ־ישראל; והוא מוסיף: “התרגשות שאיני כדאי לה שוללת את מנוחתי, את סבלנותי ומעיקה עלי. ההרגשות צריכות להיות נאמנות ובדוקות. חייב אדם להיות רשאי להתרגש”. ובכל זאת משהו לא נותן לו מנוח:

“לכשטסו ועברו לפני לראשונה שורות הפרדסים ותלמי השדות הנחרשים, חשבתי להכעיס: – אותו הדבר הן נעשה גם באוסטראליה, גם שם היה מדבר. ומלחמתה של הולנד עם איתני הים. מאבקה העקשני של יפאן עם הר הגעש? וכאן, הרי אין כאן אלא ביצה. רק יתושים ועקרבים. ורק ערבי־בדואי לא אוכל־אדם, – נודד חף מפשע”.²⁸⁵

רשאי היה קורצ’אק להתרגש מן הפגישה עם הארץ. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1938, הוא יודע כבר להסביר את הדבר לעצמו ולאחרים:

“ארץ־ישראל קשה יותר מארצות שאינן נוגעות לנו מבחינה רגשית – – – בראזיל, ארגנטינה, – כי ראוי להיפטר מאשליות, ראשית־כל, ועומס החובה והאחריות מעיק. – – – שם: מה יהיה עלי; פה גם: מה יהיה עלינו? שם: 20־30 שנות חיי; פה – אלפיים שנות חיינו”.²⁸⁶

שהייתו של קורצ’אק בביקורו השני בארץ, שנועדה להימשך כשניים־וחצי או שלושה חודשים, נתקצרה לששה שבועות בלבד וקשה היה לו למלא בהם בשלימותה את התוכנית שהציב לו. גם בביקורו זה היתה ישיבתו בעיקר בעין־חרוד, אשר עם כמה מאנשיה, ובמיוחד עם מארחיו – משפחת שמחוני – קשר קשרי ידידות עמוקים עוד בביקורו הראשון. כאן גם המשיך להסתכל מקרוב, ככל שניתן לו, בילדי הקיבוץ ולמד להכיר את המציאות של החינוך המשותף ואת בעיותיו. מעין־חרוד יצא לסיורים לישובים שונים בארץ. הרבה לבקר בכפרים – קיבוצים ומושבים – ואף הגיע לירושלים, נצרת, טבריה, חיפה ותל־אביב. בקיבוצים היה גם נושא הרצאה או משוחח עם הציבור בדרך של שאלות ותשובות. מאוד העריך את הפגישה והשיחה עם אנשים שונים, בני־נוער וילדים. ידע לשאול, אך יותר מזה ידע להקשיב ואף רשם דברים. על רוב הדברים שראה, שמע והגה באותם ימי מסעותיו בארץ אנו למדים ממכתביו, מהרשימות שפירסם, מזכרונות מלוויו ובעיקר מתוך הרצאה שנשא בנובמבר 1936 בווארשה, לאחר שובו מהארץ.

על הרצאה זו כותבת בשניים ממכתביה סטאֶפה: באחד מהם (ללא תאריך): “לדוקטור היתה הרצאה יפה מאוד על הנושא ‘ששה שבועות בארץ־ישראל’. חבל שקרא מן הכתב. היה נרגש מאוד. אשלח לכם את התוכן”. ובמכתב השני, מיום 15.11.1936: “ההרצאה התקיימה באולם הספריה של ‘המכון למדעי היהדות’ בווארשה. אולם חשוב ויפה. – – – הביא בהרצאתו רשמים ובעיות מביקוריו בעין־חרוד, מרחביה, גניגר, יגור, באר־טוביה, גבעת־ברנר ועוד”.²⁸⁷

קורצ’אק בעין חרוד

אין לנו, לפי שעה, נתונים מהמקומות בהם ביקר ואיסוף חומר זה – ובעיקר מישובי התנועה הקיבוצית, שבהם קיימים ארכיונים של יומנים – עודו ענין לעתיד־לבוא.

ההשתתפות בהרצאות ובשיחות אלה היתה, לרוב, רבה וערה. כך, למשל, היתה בקבוצת כינרת שיחה על: בעיות השינה, כללי זהירות, נוהגי אוכל, בריאות, טיפוסי ילדים.²⁸⁸ בקיבוץ יגור התקיימה הרצאה על התפתחות הכרתו של התינוק. נשאלו שאלות רבות והתפתחה שיחה רבת־משתתפים. קורצ’אק הדגיש את הנסיון שנצטבר בקיבוץ כיתרון גדול לאם הצעירה הנבוכה, שניתן לה ללמוד מחברותיה הוותיקות. כמו־כן שיבח את הפיקוח הרפואי המרוכז על ידי רופא קבוע. ההרצאה נישאה ברוסית ותורגמה לעברית.²⁸⁹ ההרצאה בנען (אז – נענה) נערכה בצריף ישן מואפל, כאשר דבריו של קורצ’אק עוברים תרגום כפול מפולנית לרוסית ומרוסית לעברית. המתרגמת היתה כסניה. בנען היה אז רק חדר־תינוקות, שלמחרת היום ביקר בו קורצ’אק עם כסניה ועם מלווהו דוד שמחוני.²⁹⁰

סמוך לסיום ביקורו השני בארץ נפגש עם קורצ’אק עם ידידו הצעיר משה זרטל (אז זילברטל) ועשה אתו כמה ימים בדרכי הארץ. הערות והערכות אחדות של זרטל מאותה פגישה, שרשמם באוהלי צבא בנכר בשנת 1944, מהוות ודאי עדות חשובה להלכי־רוחו של קורצ’אק באותו ביקור: “בצמא שתה כל דבר ממציאותה של ארץ־ישראל, התפעל מנופה, משפתה; אהב את תכלת הים בצהרים ואת אור הכוכבים בלילה. כששמעתי מפיו דברי התפעלות אלה, שהיו לפרקים תמימים ומוזרים בעיני (וכי לא ראה את האפרוריות של היום־יום, את קשיי ההגשמה?) – ידעתי, כי מעל לכל רצה לאהוב את הארץ, רצה לדבוק בה – – – דמיון יוצר השתלב אצלו עם ריאליזם נוקב. הוא ביקש בארץ את הוד קדמותה ואת הישגי ההתיישבות החדשה גם יחד – – – הוא ראה את הארץ כמשורר והוגה דעות – – – בלבו פעמה אמונה שכאן אפשר לקיים ולממש את אשר נמנע מלבצעו בעולם הרחב, כאן יפסעו חירותו של הילד ושוויונו את פסיעותיהם הראשונות”,²⁹¹

ואמנם מה שהפליא ביותר את קורצ’אק בארץ החדשה היתה בעיית חינוך הילד, שראה בו אפשרויות ללא־גבול לתמורה בגזע האדם הנולד פה ובחידוש דמותו. עשרות שנים חינך ילדים יהודים בפולין ואף בילה אתם חודשי־קיץ רבים בקייטנות, בחיק הטבע; והנה גילה כי כאן –

“אחרת הליכתם של ילדים על אדמת סלעים: מציגים כף רגלם בשני מקצבים – תחילה מנסים באצבעות הכפות, אם פני האדמה ישרים, ורק אחר כך כל כף־הרגל ופסיעה קדימה. יש לא־יוצלח וקטן ומתהפך – – – מתרומם בעמל, מזדקף, מביט למטה – – – מתחיל מבין מה פירוש שכיבה ועמידה – – – ילד החוקר את עמל החיים – – – אין רץ להגיש לו עזרה לא־חכמה – – – מביטים כיצד הוא נאבק בעמל החיים. לומדים להיות מבוגרים”.²⁹²
 

ילדי כפר!

זוהי הדמות שאליה נכסף. זהו ילד הכפר הפולני יֶנדרֶק הנתקל ברגבי אדמה, במכשולים על כל צעד ושעל, נופל וקם ולומד להתגבר בכוחות עצמו, לגדול ולהיות עצמאי – הילד שכה היטיב להביא את דמותו ב“כיצד לאהוב ילדים”.²⁹³

כאן, בארץ־ישראל דאז, גילה דבר נוסף שהיה קרוב מאוד לנטיותיו, שאהבו בכל לבו: אדמה, טבע ועבודה. “ארץ־ישראל היא קודם כל הכפר, בו העתיד והתעלומה, לכן רציתי קודם כל להכירו, אותו וקשייו ודרכיו”.²⁹⁴ הוא לא מצא בארץ־ישראל את הריצה אחר הדיפלומות, שהיתה נפוצה כל־כך אצל יהודי פולין. היתה זאת, בשנות השלושים, בשורה גדולה בשבילו.

בזהירות, בשיקול רב ובהסתכלות מעמיקה מנסה קורצ’אק לגלות את מקורות הכוח היוצר והמתסיס של הארץ הזאת. הוא מוצא אותה ברבגוניותה, בניגודים ובהפכים שבנופה, באקלימה ובתולדותיה:

– ארץ המישור וההר, שהריה יש בהם נוחים וממוזגים, אך גם קודרים ומאיימים.

– ארץ המדבר והים. – ארץ הרוחות הקרירות והטובות, אך גם רוחות חמסין לוהטות. – ארץ של שמים בהירים ביום וזרועי־כוכבים זוהרים בלילות.

ומכאן – לאמונות ודעות. בראש וראשונה – ספר־הספרים (בתרגום פולני), שהביאו מביתו ושולי עמודיו, לפי עדויות שונות, מלאים הערות וציונים. אך לא רק משה ולא רק הנביאים. הוא שואל ומתעניין גם בחכמי הנסתר, חוזי חזיונות, סגפנים ומקובלים. מתהלך בסימטאות ירושלים ואף לטבריה הגיע. נפגש עם נזירים נוצרים, רצה להכיר את מסתרי כת הבאהאים וחיפש כאן גם את עקבות ישו. בין הספרים המצויים על שולחנו ובשוליהם סימוני־עפרונו: “ארץ־ישראל בתקופת ישו” ו“ילדותו של ישו”.²⁹⁵ הספר הראשון עוסק בתקופת ישו בארץ־ישראל: הקבוצות האתניות בארץ, היהודים, חיי חברה ותרבות והשפעתו של ישו על החיים הדתיים, הרוחניים והמוסריים. הספר השני עוסק בבעיות פילוסופיות, דתיות ומיסטיות. ייתכן שרצה להבין על רקע הארץ את מקורות הבשורה, שישו ביקש להביא לעולם, אך קיימת גם גירסה שחיפש באקלימה ובנופה של ארץ־ישראל השראה לכתוב משהו על חיי ישו.²⁹⁶

בדרך מן הארץ, בשיחה עם רב־החובל של “פולוניה”

באחד ממכתביה כותבת סטאֶפה, שלאחר שובו מביקורו השני בארץ התפלא קורצ’אק בעצמו על מספר המקומות הרב שהצליח לבקרם במשך ששת השבועות ששהה בארץ. תמיד נהג להוסיף: “מכל סיור שלי חזרתי לעין־חרוד כמו לביתי, נעים, לא כן?”²⁹⁷

קורצ’אק אהב את עין־חרוד, היא הפכה כמעט שלו. עם בואו לביקורו השני בארץ, לאחר שלא ראה אותה שנתיים, הוא כותב: “התאמצות כבירה ותוצאות כבירות. רק שנתיים וכמעט שלא הכרתיה… את עין־חרוד שלי. כתינוק שהפך עלם. ומה להגיד על הקיבוצים הצעירים? זו ההתעשרות במים, בעצים, בבניינים וזו ההתאמה הפנימית, פאתוס־פלאים בהם. בידינו שלנו עצמן. כל פרט קטן משמח – – – אנשים משונים, המקרבים והמשתפים אליהם את זולתם, בעת שכל האחרים משסים ומפרידים. גאולה. עליה”.²⁹⁸

ניתן לומר שגם עין־חרוד הושפעה רבות מקורצ’אק. מחקר קטן על השפעת יאנוש קורצ’אק וסטאֶפה וילצ’ינסקה על ילדי עין־חרוד נערך בשנת 1977 על ידי עדה הגרי, שעבדה במחיצתו של קורצ’אק בווארשה. שיחותיה עם שני חברים ותיקים ושמונה חברים שהיו אז ילדים וכיום הם כבר כבני חמישים – אכן מעידות על השפעה זו. הזכרונות אמנם מטושטשים לעתים, אך בלב כולם שמורה פינה חמה לדמותו. בדרך כלל מצא קורצ’אק, למרות אי־ידיעתו את השפה, קשר לילדים על פי דרכו המיוחדת. הם התרגלו לנוכחותו וחיבבו אותו. נוהג היה להשתתף בטיולים וישן בין הילדים.²⁹⁹

קורצ’אק לא התעלם מבעיית זרותה של הארץ לגביו: שפה זרה, נימוסים אחרים, פרידה מטבע קרוב ומאנשיו, יחס אחר לאלוהים ולמוסר. יש אפילו אורן, אך אחר, קליפה ומחטים זרים.

"הכל זר עד יאוש!

שוחחתי עם נער ארצישראלי גדול בטיול־בוקר בודד ורב־שעות – לא השכלנו להבין זה את זה".

הזקנים:

– “לו יכולתי פעם אחת לפני מותי לאכול קערית פטלים…”

– “מה ארץ היא זאת – – – שילד יהודי לא ידע לדבר יידיש. אל ידבר, אך ידע”.

– “עולם אחר פה, אך הרי ילדי”.³⁰⁰

כיצד להתגבר על הזרות החוצצת, כיצד לבוא לכלל הבנה? את הפתרון ינסה לחפש דרך הילד. בהמשך הזמן יכתוב את המבוא לסיפור, “דת הילד”.

ח    🔗

במסע השני לארץ־ישראל למד קורצ’אק דברים שלא הספיק להכירם במסעו הראשון. בארץ־ישראל של 1936 ראה במו עיניו את המאבקים בין ערבים ליהודים – מאורעות תרצ“ו – שהיו מכוונים בעיקר לסגירת שערי הארץ בפני היהודים; לעומתם ראה את הגלים המתפרצים של יהודים מאוכזבים ומיואשים שהגיעו לארץ המדברית־למחצה, ארץ התנ”ך החרבה שנתגלתה להם כמקום היחידי שיש בו סיכוי לפתרון הטראגדיה של האדם היהודי, אשר הקרקע נשמטה תחת רגליו באירופה. פתאום ניצבה גם לפניו שאלת גורל ילדיו בפולין. הוא חזר לשם עם רעיונות חדשים על הארץ ועל ילדיו. אלה יהוו נושא לקשרי המכתבים שלו עם ידידים וחברים בארץ־ישראל ולמגעיו עם שליחים מהארץ ואנשי התנועות החלוציות בווארשה.

אך חודשים ספורים לאחר שובו מביקורו השני בארץ ניחתו עליו שתי מהלומות בזו אחר זו: בגסות ובפתאומיות נשללה ממנו הזכות לשדר בראדיו ובפתאומיות דומה ממש, לאחר שיחה סוערת, נותק שיתוף הפעולה שלו עם מארינה פאלסקה ועם המוסד לילדים פולנים “ביתנו” שבביאֶלאני.

להשמעת “שיחות הראדיו הזעירות” לילדים ועל ילדים בראדיו הפולני הוזמן קורצ’אק עוד בשנת 1935. היו אלה נסיונותיו האחרונים להגיע, דרך כלי התקשורת ההמוני, לציבור הרחב להסברת דרכו המיוחדת בחינוך ילדים והשקפותיו על הילד – דברים שאין בכוחם של הספרים להסבירם. “אילו אספנו את כל הספרים, אלפי ספרים של מלומדים, מחברים, חוקרים, ביולוגים ורופאים, היו הספרים ממלאים את כל החדרים – – – מן הרצפה ועד לתקרה. אבל אין בידינו תשובה קצרה ומובנת. הכל רק בדיקות וניסויים ונסיונות וחיפושים”. – “גם הספר חשוב, אבל אמת־החיים – ראשית חכמה”.³⁰¹

כל שיחה מסתיימת בכעין הערת־סיכום, המוליכה בתמציתה לעקרונות שיטת חינוכו. האופיינית ביותר היא אולי השיחה האחרונה, שבה הוא מספר כיצד העיר באחת מנסיעותיו בטראם־הסוסים לנהָג על הצלפותיו ללא רחמים בסוסיו. תשובת הנהג היתה: " ‘רד ומשוך גם אתה, בחורי, אם בעל רחמים אתה; או לפחות רד מן הטראם’ – – – דבר זה כבר הספיק לי לקח לכל ימי חיי". והלקח הוא פשוט מאוד: “משוך, בחור! – – – תן יד, הטה שכם – אל תרבה דברים – משוך! קשה, כבד – – – מפני שלשון מדברת עם יד שאינה עוזרת – זה דבר נורא… נורא!”³⁰² והרי זה לקח מוסרי טוב לכל מקום ולכל שעה. הפופולאריות של שיחותיו הגיעה לממדים בלתי־רגילים ויש אומדים את מספר מאזיניו בחצי מיליון ואולי אף למעלה מזה.

כעדות מעניינת לרושם שהשאירו שיחות “הדוקטור הזקן”, הכלולות ב“פדגוגיה מבדחת”, ולהשפעתן על קהל המאזינים, נביא קטע מרשימתו של יאן פיוטרובסקי – מעורכי “אנטנה”, עיתון הראדיו הפולני – שפורסמה בו באותם הימים: "דבריו יוצאים מהמַקלט בהפסקות קצרות, כאילו היה באותו

רגע מחשב כל מלה, בוחר אותה מתוך סבך אלפי מלים ומוצא את הקולעת ביותר, ועם זה את הפשוטה ביותר, כל מלה כאילו עומדת לעצמה, נבדלת מרעותה, מבודדת – עד שלפתע הן מתחברות לשלשות, לרביעיות, לחמישיות הנצמדות זו לזו, כל אחת מסבירה, מבהירה את קודמתה. וכך בא רעיון ספוג רגש ואמת פנימית, עמוק, משכנע. לאחר מלה מהססת, מגששת – באה מלה מסבירה ואחריה – פוסקת, אף פעם לא בדרך הסוקראטית המחוכמת, לא כופה, רק מסייעת שבעצמנו, מעומק לבנו, נדלה את גביש־ההבנה הטהורה – – –

מיום שהתחיל ‘הדוקטור הזקן’ בשיחותיו, הכנסתי בביתי תקנון מיוחד. דקות מספר לפני ראשית השידור נסגרה דלת הכניסה לדירתי. לצלצול בטלפון משיבים לפונה שיצאתי מביתי. לא הייתי היחידי בחוג מכרי שנהג כך – – – בכך היה נצחונו: הוא דיבר לילדים והאזינו לו, בראש וראשונה, המבוגרים כאילו דיבר אליהם אביהם – – – כי כשדיבר לילדים, דיבר אליהם קצת כאילו למבוגרים וכשדיבר למבוגרים – דיבר אליהם קצת כאילו לילדים".³⁰³

אך בעיות לא חסרו. בעל השידור הוצג בשם “הדוקטור הזקן”. לשונו הפולנית הנדירה בייחודה ובעושר ניביה סיקרנה את המאזינים ורבו הניחושים ביחס לזהותו. אך “הדוקטור הזקן” נשאר באלמוניותו ואף לא פעם אחת ניתן על ידי הראדיו רמז כלשהו בדבר אישיותו ומעמדו. שם ספרותי הוא דבר מקובל (לבעל השיחות היה, כידוע, שם כזה שאף יצאו לו מוניטין בכל פולין) ועל כך אין מקשים. אך כאן היתה כוונה ברורה ואין לקבל, למשל, הסבר כגון: "קראו לו ‘הדוקטור הזקן’ שכן כך קרא לעצמו. השם ‘זקן’ שיקף את הכבוד שרחשו לו, אף־על־פי שהיה מטעה מבחינת גילו האמיתי באותן השנים. על ספריו – ‘ילד הטרקלין’, ‘מושקים, יוסקים, שרולים’, ‘המלך מתיא’ – כבר התחנכו אז דורות, לכן ניתן היה לקרוא לו ‘זקן’ ".³⁰⁴

האמת היא, שחניכיו ועמיתיו נהגו לקרוא לו “פאן דוקטור” (“אדון דוקטור”). אמנם קיימת סברה שהשם “הדוקטור הזקן” היה חביב עליו משום יחסו המיוחד לענין ה“זיקנה” וה“זקן” שהיה נוהג להצמיד אותם אישית להזדקנותו הוא (עם געגועים כלל וכלל לא מוסתרים ל“כאשר אשוב ואהיה קטן”). ידוע שבשנת 1928 הוא כבר מתאונן “פחות מדי נשארו לי חיים”,³⁰⁵ והוא אז רק בן 50. היה מרבה להזכיר עייפות, זיקנה או את האימרה המקובלת בפי העם “זיקנה – לא שמחה”, ואחרון אחרון – המסה הספרותית המופלאה שלו “בדידות הזיקנה”.³⁰⁶ אך גם אם נקבל את הסבָרה של יחסו לשם זה ולמקורו אין בכך שום תשובה לשמירה הקפדנית על אלמוניותו של בעל השיחות – יאנוש קורצ’אק. 

את התשובה על כך אנו מוצאים אצל האנה מורדקוביטש־אולצ’אקובה: “בתוכניות ולפני השיחות הודיעו: הדוקטור הזקן. לא נודעו שמו ומעשיו. מדוע? מדוע הסכים קורצ’אק לפעולה אלמונית זו? – – – הסופר והמחנך הנודע הידוע לכל בכינויו הפולני יאנוש קורצ’אק לא רשאי היה להתגלות, ורק בהיחבא הורשה לדבר אל האוזניים ואל הלבבות. – – – כבר אז הבין, כי תוך שנאה גדושה, במערבולת התאוות, לא יעלה בידיו לעבור את השוּניות השטוחות של המכשולים האנטישמיים, אלא אם כן ייחבא בצל – – – בגליונות עיתון־הראדיו ‘אנטנה’ נדפסו אמנם שלושה פיליטונים שלו – – – העורך, שראיין את הדוקטור הזקן לא הזכיר כלל את שמו, פעולתו ואישיותו של המרצה המופלא, ומסר רק את השקפותיו על הראדיו – – – כיהודי ואפוטרופוס של ילדים יהודים הוחרם, ושמו ודיוקנו ניטלו ממנו”.³⁰⁷

מספר יאן פיוטרובסקי: בשנת 1938 קיבל רשות מקורצ’אק לפרסם את שלוש הבדידויות: בדידות הילד, בדידות הנעורים ובדידות הזיקנה. ב“אנטנה” מס' 17, משנת 1938, הוא מביע את המשאלה לשמוע את הדוקטור שוב במיקרופון. הדברים היו מופנים, בעצם, למדור התוכניות של הנהלת הראדיו הפולני, לבל תישמע זו לאו.נ.ר. (ארגון הנוער הקיצוני, שהכריז על חרם ופרעות ביהודים), שלא יכלו לסלוח לקורצ’אק את מוצאו הבלתי־ארי.

בגליון מס' 9 של “אנטנה” (משנת 1939?) פירסם העורך הודעה: “מתוך רצון לשמור את השיחות של ‘הדוקטור הזקן’, בעלות הערך הספרותי והחינוכי, תיגש הוצאת הראדיו להוציא לאור בספר מבחר מן השיחות. אך לצערנו – מסיים פיוטרובסקי – גברו עלינו השפעות האו.נ.ר. שכן למחרת הופעת ההודעה קיבלתי מההנהלה הראשית של הראדיו הודעה רשמית ומוקלטת האוסרת את הדפסת השיחות של ‘הדוקטור הזקן’ ב’אנטנה' ואת פרסום הספר”.³⁰⁸

מכל מקום, בשנת 1939 אכן הופיע הספר “פדגוגיה מבדחת”, שבו נאסף חלק קטן מן השיחות.

על המצבים השונים שנוצרו עקב היחס אליו כיהודי סיפר קורצ’אק לזרטל: בדרך כלל הושמעו שיחותיו בימים קבועים בשבוע. פעם יצא כך ששיחתו צריכה היתה להתקיים דווקא ביום שבו חל חג־המולד. לא יכלו להשלים עם כך שיהודי ידבר ביום כזה בראדיו הפולני, ומבלי להודיע לו מראש דחו את מועד השידור ליום אחר, יום חול. קורצ’אק לא השלים עם התנהגות שרירותית זו והודיע להם על ביטול החוזה, אך ההנהלה כלל לא טרחה לשדלו שיחזור בו מהודעתו.

בפעם אחרת, למחרת מותו של פילסודסקי, כשכל פולין עטפה אבל וכבר התחילה להתרקם האגדה עליו, “הרשה” לעצמו קורצ’אק (שהעריך אותו מאוד) להכין שיחה בשם “הפולני בוכה” ותוכנה: פעמיים בחייו בכה המארשאל – כאשר הצבא הפולני, שהיה בלבוב, קרא קריאה נואשת לעזרה והמצביא קצרה ידו להושיע, ופעם שניה כאשר סוסתו הערמונית, ידידת חייו, נפלה בקרב. הקו האנושי שרצה קורצ’אק להעניק למארשאל העליב את הקבוצה השחצנית שראתה בכך המעטת דמותו של פילסודסקי. בעימות החריף בינו לבין בעלי השררה התערבה אלמנתו, אלכסנדרה פילסודסקה, שהכירה את קורצ’אק והעריכה אותו, והיא פסקה לזכותו.³⁰⁹

אשר לניתוקו של קורצ’אק מ“ביתנו”, לאמור משיתוף פעולה עם מארינה פאלסקה – היה כבר רקע קודם לחילוקי דעות. כבר בראשית שנות השלושים שינתה פאלסקה את דרך העבודה ב“ביתנו”, בפתחה את המוסד לפעילות משותפת עם ילדי איזור ביאֶלאני, שבו שכן. אך אין ודאות שגם פה לא פעלו באותן השנים גורמים שונים שקופת המוסד היתה תלויה בהם ושתחת לחצם מצא קורצ’אק את עצמו מבודד מיתר חברי ההנהלה.

נוסף לזאת, חילוקי־דעות בין השניים לא חסרו גם בתחומים אחרים והיחסים ביניהם היו אמביוואלנטיים למדי: מצד אחד – הערכה הדדית ומצד שני – ניגודים, שככל שעלו על פני השטח גרמו לחיכוכים.

פאלסקה – בעלת ההשקפות הראדיקאליות־שמאליות, שעברה בתקופת הצאר קורס של פעילות מפלגתית, מאסר וגירוש, היתה אתיאיסטית מובהקת. לאחר שהתאלמנה ושיכלה את בתה היחידה התמסרה לפעולה חינוכית, אך המשיכה לשמור בצורה דוגמאטית על כל עקרונותיה המפלגתיים, ללא פשרה, מה שהוביל אותה לעתים ליחסים טראגיים עם אנשים קרובים, עד לניתוק קשרים. כך, למשל, ניתקה את קשריה עם אמה על רקע השקפה דתית. ידוע גם המקרה המוזר של הימנעותה מלהשתתף בהלוויית בעלה הרופא – ליאון פאלסקי, אף הוא סוציאליסט, איש מחתרת ואתיאיסט, שתושבי העיירה וולוז’ין שבליטא – מתוך הערצה לרופאם המסור והאהוד, שנפל קרבן למחלת הטיפוס בעת טיפולו בהם – ערכו לו הלוויה דתית רבת־עם שבה נטלו חלק הכומר הקאתולי, הפראבוסלאבי ואף הרב היהודי.³¹⁰

בענין מקומה של הדת בבית־הילדים היו דעותיהם של קורצ’אק ופאלסקה חלוקות. קורצ’אק סבור היה שדווקא ילד יתום, או ילד במוסד, החסר אהבת הורים, חייב למצוא לו מקום להסיח את צערו בבדידות של תפילה. בשלבי הקמת הבנין ל“ביתנו”, כאשר דובר על הקצאת מקום לתפילה, נתגלתה מחלוקת בין השניים, שניצחה בה פאלסקה.³¹¹

אין אנו יודעים פרטים רבים על הישיבה הסוערת שלאחריה נותקו הקשרים בין קורצ’אק לבין פאלסקה, אך שניהם עברו את המשבר הזה קשה מאוד ומילאו פיהם מים בנושא זה. פאלסקה עשתה רבות כדי להתפייס וכמעט הצליחה בכך, אך בינתיים פרצה המלחמה.

הניתוק מ“ביתנו” ומפאלסקה היה, מבחינה מסויימת, מכה קשה לקורצ’אק עוד יותר מסילוקו מהראדיו וזאת מכמה סיבות:

א. נתערערו ידידות ושיתוף־פעולה של שש־עשרה שנה עם מחנכת בעלת שיעור־קומה, שהיתה ראשונה לבצע הלכה למעשה את תורת קורצ’אק במוסד נוסף לבית־היתומים וספרה “ביתנו” היה הראשון להביא אל הספרות הפדגוגית הפולנית את סיכומי נסיונה המעשי של תורה זו, על כל פרטיה ודקדוקיה.³¹²

ב. הקיץ הקץ על רעיון שקורצ’אק חלם עליו עשרות בשנים: אפשרות חינוך גם של ילדים פולנים, בתקווה להגיע במשך השנים לשיתוף־פעולה מלא בין ילדים פולנים ויהודים – נסיון שבראשית דרכו זכה גם להצלחות מסויימות (קייטנות משותפות).³¹³

ג. גבר בידודו – חוג ידידיו הפולנים הצטמצם יותר ויותר.

ט    🔗

מבלי להמעיט בהשפעת שתי ההדחות עליו, לא התייחס אליהן קורצ’אק כאל כשלון אישי בלבד. הוא ראה בהן אות מאיים לבאות: מפלתו של רעיון האחווה וחירות־המחשבה, הטומנת בחובה סכנות הרות־אסון לפולין וליהודיה, העלולים להיות ראשוני קרבנותיהן.

כל כוחות ההרס החבויים של אי־סובלנות, שנאה וגזענות החלו לעלות על פני השטח. מי שנמצא באותן השנים במחיצתו של קורצ’אק, או נפגש אתו, הבחין כיצד הוא מתייסר בתופעות אלו יום־יום ממש כבמחלה קשה.

יורשי פילסודסקי התקשו למלא את החלל שנוצר לאחר מותו על־ידי אישיות בשיעור קומתו וחיפשו דרך כיצד לבלום את עליית ה“אנדציה” שנישאה יותר ויותר על גלי תוכניתה האנטישמית.

אימוץ תוכנית דומה לזו, שתמשוך המונים, על ידי יורשי המארשאל, לא היווה בשבילם קושי מיוחד. הם שיוו לה רק צורה יותר מעודנת: צמצום השפעת היהודים בחיי הכלכלה, החברה והתרבות של פולין, בדרך מתונה – ללא אלימות. כך להלכה. אך לאט־לאט ניטשטשו ההבדלים ו“המתינות” נתנה את אותותיה כבר בשנת 1936, שבה התחוללו פרעות ביהודים בששים ישובים. מדובר, כמובן, במקרים חמורים שהגיעו לעיתונות – שכן בגליל ביאליסטוק בלבד היו באותה שנה 348 מקרים של פגיעה ביהודים, על פי הודאת ראש הממשלה עצמו בסיים.³¹⁴ בדצמבר אותה שנה הצהיר סוף־סוף

ראש הממשלה סקלאדקובסקי שכל פורעי הפרעות ביהודים נענשים וייענשו גם להבא בכל חומר הדין, אך הצדק החברתי מחייב לקדם בברכה את האיכרים היוצאים מהכפר הפולני המאוכלס יתר־על־המידה לעיירה ולעיר לחפש את פרנסתם ביושר. כל אלימות אסורה, אך מאבק כלכלי – “אדרבא”.

דחיקת רגלי היהודים מפרנסותיהם על ידי שוד רכוש ופגיעה בנפש, שקיבלה למעשה את אישורה המלא מפי ראש הממשלה מעל במת הסיים, פירושה האמיתי היה שלילת עצם קיומם של היהודים בפולין.

בדרך זו הלכה גם יורשתה של ה“סאנאציה” – “המחנה לאיחוד לאומי” – מפלגת אוז"ון, שהוקמה בפברואר 1937. יחסה של מפלגה זו לבעיה היהודית נוסח בערך כך: היא שוללת כל פעולה אלימה אנטי־יהודית, אך מקבלת בהבנה את יצר הקיום העצמי התרבותי כמו את “הדחף הטבעי של החברה הפולנית לעצמאות כלכלית…”³¹⁵ ניסוח זהיר, אך קו פוליטי שלא בישר טובות ליהודים.

אגב, חידוש נוסף לעומת מפלגת ה“סאנאציה”: האוז“ון ראתה את עצמה כמפלגה פוליטית לאומית, ולא קיבלה לשורותיה יהודים. לפי נוסח אחד נענו יהודים מתבוללים בענין קבלתם לאוז”ון בתשובה: תוכלו להשתייך לאוז"ון כשם שפולנים יכולים להשתייך להסתדרות הציונית…³¹⁶

נוסח שני: יתקבלו אזרחים פולנים ממוצא יהודי שנטלו חלק במלחמת העצמאות של פולין ורואים עצמם מבחינה לאומית כפולנים. אלה שנטלו חלק במלחמה ורואים עצמם כיהודים – לא יתקבלו. האנדקים ראו עמדה זו כפשרנית או חצויה, השמאל – כאנטי־דמוקראטית וה“רובוטניק” – עיתונה של פ.פ.ס. – כגישה אנדקית טיפוסית.³¹⁷ ניתן להגיד שבדרך כלל נקלטה האידיאולוגיה האנטישמית בלבושה הגזעני “ללא קשיים” וצמיחתה היתה מהירה. תוך זמן קצר מצאה את ביטויה בכל שטחי החיים במדינה ובמוסדותיה. מעל במת הסיים נתגלגלו הדברים לעיתונות ומשם לרחוב והגיעו לכל עיר ועיירה נידחת. במוסדות הפארלאמנטאריים ובשלטון התמקדה השאלה היהודית מסביב לחיפוש דרכים לפתרון ראדיקאלי: הגבלות בדרך החוק שיקשו על חייהם ויעמידום בפני הברירה האחת והיחידה – הגירה. תוכנית ההגירה הפכה באותם ימים ליסוד עיקרי במדיניות ובדעת־הקהל הפולנית לגבי היהודים (ללא הבדל מפלגה). הבעיה היהודית, על פי יוזמתו של שר החוץ דאז (יוזף בק), הוצאה מכלל בעיותיה הפנימיות של מדינת פולין והוצגה על ידו כבעיית־חוץ בינלאומית בחבר הלאומים ומעל במות בינלאומיות אחרות. הסיסמה של מיליון יהודים מיותרים בפולין הפכה לפופולארית מאוד והביאה גם להקמת ועדה מיוחדת לבחינת מקום התיישבות ליהודים, בנוסף לארץ־ישראל, במאדאגאסקאר. המסקנות היו שליליות. 

למען האמת נתקנאה ממשלת פולין דאז בהצלחות שכנתה ממערב, שהודות ל“טיפולה הנמרץ” זכתה להיפטר מרבים מיהודיה. בענין זה נתקיימו מגעים בין שתי הממשלות גם בתקופה שהיחסים ביניהן כבר נתחדדו והאיום הגרמני על פולין עמד על סף משבר.

גרמניה הנאצית, על מנגנון התעמולה המשוכלל שלה, ידעה להעריך את כוחה של האנטישמיות כנשק פוליטי. היא השתמשה בו לכמה מטרות: לעורר מהומות בין קבוצות אתניות שונות, להרדים את עירנותן של מדינות לסכנה האמיתית הצפויה להן מתוכנית הכיבושים של גרמניה, להכין על ידי טיפוח רגשי־שנאה וניגודים את המנגנון, שיסייע לנאצים לבצע את תוכניותיהם בתחומי הכיבוש, בבוא היום. פתיון זה, בעטיפה של אנטישמיות גזענית, נזרק לפולין ומנהיגותה בלעה אותו בתיאבון.

ההתרחשויות בפולין באותה תקופה, שקצת מן הקצת מהן העלינו לעיל, היוו לגבי קורצ’אק טראגדיה כפולה. הוא ידע שגורלו – גורל יהודי הוא, אך זיקתו לפולין היתה נטועה בו עמוק. על תרבותה התחנך וחינך.

גם רגשי־הצדק ואהבת־האדם הטבועים בו עמוק לא השלימו עם מה שחזו עיניו.

מלא היה חרדה לשלימותה ולגורלה, ולשלום בני עמו.

י    🔗

על הלכי הרוח של קורצ’אק בשלוש השנים האחרונות שקדמו למלחמה – תקופת הדחתו והתגברות האנטישמיות בפולין, אנו למדים ממכתביו, ממכתבי סטאֶפה ומרשימות של ידידים שנפגשו אתו באותם הימים.

פחות מחצי שנה לאחר שובו מביקורו השני בארץ־ישראל התחיל מרגיש בבדידותו המתעצמת והולכת מיום ליום. “אני מונה לא את הימים, אלא גם את השעות העוברות”. הוא חונק בו את האמיתות, שאסור להביען בקול רם. אולי בארץ־ישראל, שהיא לו כארץ המובטחת, יעלו מחדש. על עצמו ועל בית־היתומים אינו רוצה לכתוב – “לא שמח”. הוא מודה שהוא שרוי בדכאון ומטרה אחת לפניו: לעלות ירושלימה, ללמוד עברית ואולי אחר כך לקיבוץ. לא יוכל שאת “לאורך ימים את מצב אי־הביטחה עתה”.³¹⁸ בצורה מוחלטת הוא מודיע על כך גם לדוד שמחוני ולקרובים לו בעין־חרוד: “ראיתי כחובתי לכתוב לאלה, שידיהם לחצתי לראשונה בארץ המיוחדת הזאת של העם המיוחד”. ובמכתב נוסף: " – – – מאוד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם".³¹⁹

במכתב ארוך יותר מנסה קורצ’אק להסביר את מצבו למשה זרטל: הוא חוזר על החלטתו לעלות ירושלימה ללמוד את הלשון, ואחר כך לאשר יקראוהו. “לפי שעה ניתקתי פה את כל החוטים, נשאר קומץ אוהדים – – – היום בפולין לא יכולתי להיות אלא צרכן בלבד – – – אולי ירושלים תתן בי כוח. – – – על אף הכל אני מאמין בעתיד: של האנושות, היהודים, ארץ־ישראל – – – לא את עצמי אני מבקש להציל, אלא את מחשבתי”. לפי שעה אין הוא מבקש אלא לשבת כבר “בחדר קטן וצר – – – בירושלים, לפני תנ”ך, ספרי לימוד, מילון עברי, נייר, עפרון… שאוכל להגיד: דף חדש, – פרק אחרון". ובמכתב נוסף: הוא מקווה שהתקופה מפעפעת־הרעל תחלוף, שהרי “היוסקים והיאשקים קרובים לי במידה אחת. גם פה וגם שם כל כך הרבה גילויי אדם יפים, אצילים, שנרמסו לתוך הבוץ. על שום מה?”³²⁰ כך ב־1937. ואילו שנתיים לאחר־מכן, באחד המכתבים, הוא כותב אפילו בקנאה מוסתרת – על הילדים הגדלים בארץ־ישראל “כדי לתפוס מקומותיהם, הכל לפי ערכם; כי הגרוע ביותר לא יירק בפניו של הטוב שבהם משום שהוא יהודי: ואילו כאן צר ביותר על הטובים ביותר: מה צפוי להם?”³²¹

ובאחד ממכתביו האחרונים – תיאור של מסיבת פרידה בקייטנת־ילדים אי־שם ביער בפולין – “ביום הראשון התגרו בהם שני שיכורים: ‘תן אקדח – קרא להיטלר’… עיניים גדולות, התרוצצות רבה ועקבות צעדים קטנים בחול. – מה אחר כך? – סיפור שלכם בארץ־־ישראל אינו צריך לשאול שאלה זו: אתם יודעים”.³²²

בשני מכתבים שנכתבו בזה אחר זה בהפרש של מספר שבועות, בינואר או פברואר 1938, מספרת סטאֶפה, שעמדה לעלות לארץ, את הדברים הבאים: “בכלל קשה לי להשאיר פה את הדוקטור, לו היה בעל אופי אחר הרי הסוכנות היהודית, שהוא סגן־חבר במועצה שלה, היתה נותנת לו חלקת־ קרקע במושב כלשהו בארץ־ישראל ולמרות אי ידיעת השפה היה מסתדר ומסתגל. אני יודעת שהוא רוצה בזה, הגם שיש לו אלפי היסוסים מובנים. אני שוברת לי את הראש, כיצד והיכן לסדרו. אולי לו היו מציעים לו משהו מתאים בעיר, היה גם כן מסכים ללא התנגדות, שכן כעת הוא לגמרי פאסיבי”.

במכתב השני: “הדוקטור שרוי בדכאון ובדכדוך כזה ששום דבר לא איכפת לו. תארי לך, שרצה כבר בחודש זה לנסוע לירושלים. אל תספרי לשום אדם, שכן אנשים שאינם מכירים אותו עלולים לתת לכך פירושים לא מתאימים ולא נכונים. לי דווקא נראה הדבר שהוא רוצה לגור בירושלים ולא בקיבוץ. אני מתכוונת מבחינת האקלים וכן מבחינת התנאים בקיבוץ. בכלל הוא מייגע כעת את עצמו וגם אחרים – – – חבל לי רק שבית־היתומים האהוב שלנו עלול להישאר כבר מיד בלי שני האנשים שניהלו אותו. אך 'גם אם אנו נחדל – היער יגדל”.³²³

רשמים מפגישתו עם יאנוש קורצ’אק ומן האווירה שבה הוא חי באותן השנים אנו מוצאים אצל יצחק יציב, שהיה עורך “דבר לילדים” והכיר את קורצ’אק בביקורו במערכת העיתון בעת מסעו השני בארץ.

כאשר ביקר יציב בשנת 1937 בעיר הולדתו פלונסק, ראה במודעות־קיר שקורצ’אק עומד להרצות לפני ילדים על רשמיו מארץ־ישראל ולאחר מכן הרצאה שניה – להורים. הוא החליט לבקרו במלון ומצאו עייף, ואף על פי כן התפתחה ביניהם שיחה ערה, שבה סיפר לו קורצ’אק ש“הוא עורך עתה מסע של הרצאות בשורה של ערים – – – לא מפני שהוא רוצה להרביץ תורתו ברבים אלא מפני שהוא רוצה להכיר את החיים, לראות כיצד חיים ילדי־ישראל והוריהם”. תוך כדי שיחה סיפר לו קורצ’אק על הספיקות המכרסמים בלבו ועל הקשיים בעבודתו, כאשר האמונה באדם דועכת והולכת ואגב כך סיפר לו גם כמה וכמה זוטות מחיי יום־יום, שבהם נתקל בשל היותו זקן יהודי. למחרת היום, בנסיעתם ברכבת לווארשה, הגיעה לאוזנם שיחת אנשי־צבא ואיכרים (ללא שום כוונת קנטור), שנושאה: כיצד היטלר עושה ביהודים. קורצ’אק ישב מבוייש, בעיניים מושפלות, והיה מאושר כאשר חבר־נוגנים שנכנס לקרון הנעים לקהל הנוסעים בזמרה ונגינה עממית (בעומק לבו חשש, שמא יפתחו בשיר־נאצה נגד יהודים – והיה מאושר שנתבדה).³²⁴

מספר זרבבל גלעד, כיצד פגש את קורצ’אק באחד מימי הסתיו של 1938 ברחובות־היהודים של וארשה, שעמד בהם חום כבד ובאוויר – צווחות הרוכלים הסובבים עם עגלות־יד עמוסות תפוחים מרקיבים, כשהילדים מנסים לשים עין בשוטר האורב בפינת הרחוב…

"קורצ’אק ביקשני ללוותו אל ה’מוסד' – אל בית־היתומים שלו. – – – במפנה הדרך, בקרן רחוב מוצף זהב שלכת, על כתלי בנין רם, התנוססה כרזה גדולה ססגונית, מתנוצצת בלחותה, מטאטא גמלוני ושחור מצוייר לארכו של הגליון ואותיות אדומות מצווחות: ‘יהודים לגיטו!’

הדוקטור נרעד למראה. רק עכשיו השגחתי כמה האפירו פניו בימי הקיץ ואיזו עצבות בעיניו. נתעכב שעה קלה, בשתיקה, ליד הכרזה. כשהתרחקנו משם, אמר: ‘שוטים מטופשים, את נפשם הם קובעים, את מדינתם עוכרים!’ – – – החריש. צעד במזורז, אך גבו כפוף כלשהו ועיניו כמו ניטל זהרן… כעבור שעה ארוכה, המשיך: ‘לא טוב ידידי, לא טוב. בא אני ממעון הפליטים שנמלטו מצ’כיה, שגורשו מגרמניה. ידידי, צלם האדם הולך ונמחק…’ פתאום נפנה אלי בתנועה חדה, שם ידו על כתפי והטיל ישר אל פני: ‘האדמה רועדת. זהו!’ – ונשתתק.

כשהגענו למוסד ונכנסנו אל בין כתלי הבית, קידמה אותנו תרועה בהירה של מצהלות ילדים – התרועה הרגילה עם הופעת הדוקטור האהוב. פניו אורו. רק בזוויות הפה נרטטו קמטים סמויים. אולם דיבורו – כתמיד, בין ילדים – עליז, רענן. – – – כשנפרדנו אמר: ‘סתיו יפה אצלנו השנה, בפולין, סתיו כזה אפילו בארץ־ישראל לא תמצא, באמת! אך לו יכולתי להעלות לשם את כל הטפליה הזו שלי – הייתי מאושר!’ "³²⁵

יא    🔗

שתי נסיעותיו לארץ, ההתפתחויות בפולין ורצונו העז של קורצ’אק לעזוב את בית־היתומים על מנת לעלות ארצה – העמידו אותו בפני מבחנים קשים מאוד. אך בכל המשברים שעברו עליו לא מסוגל היה לראות את עצמו כמסיר מעליו את האחריות לשלום הילדים ולשלימות המוסד – בית־היתומים. ובכך לא חלו שינויים במשך כל תקופת שנות השלושים. הדים חזקים לכך אנו מוצאים בחוברת המקיפה למלאת חצי יובל שנים לחברת “עזרת יתומים” (1933), בדין וחשבון הסטינוגראפי מן האסיפה החגיגית באותה שנה ובדינים וחשבונות השנתיים שהיו מתפרסמים, כבשנים קודמות, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. כל דו"ח לווה במבוא של קורצ’אק או ברשימה אקטואלית, לעתים בצורה עניינית־מעשית ולעתים בצורה חופשית־ספרותית, אך תמיד – בהבלטת שתי נקודות עיקריות: הדאגה לקיום בית־היתומים והדאגה לילד היתום ולעתידו.

החוברת למחצית היובל³²⁶ היא אחת התעודות החשובות ביותר לתולדות בית־היתומים ולסדרי פעולתו; עם זאת היא גם נותנת תמונה של שכבה נכבדה ביהדות וארשה דאז (אולי ה“עלית” שלה), המאופיינת על ידי רוחב־לבה וידה הפתוחה לאחד המפעלים הסוציאליים היפים והחשובים ביותר שהקימה וארשה היהודית. פרסומו של מוסד זה חרג מעבר לתחומי פולין דאז. מצויות בה רשימות של 700 תורמים קבועים, 75 רופאים, שהתחייבו להגיש עזרה רפואית לילדים ללא תמורה כספית (ואף קיימו התחייבותם) ועשרות שמות של עסקני ציבור בוועדות שונות של המוסד.

אין לנו כל ספק שהשתתפות נדיבה זו בנשיאה בעול בית־היתומים מוכיחה גם מה רב היה מרחב השפעתו של קורצ’אק באותה שכבה של וארשה היהודית, אך כבר בחוברת זו מציין קורצ’אק בטון של פסימיות: “האופק כוסה עננים. שוב הדאגה ליום המחר. כיצד לשמור על הקיים”.

פרטים מעניינים ביותר אנו מוצאים בדו"ח של האסיפה החגיגית, שבה השתתפו מטעם הרשות גם שר הסעד וסגנו, סגן שר הפנים, ראש־העיר של וארשה ונכבדי העדה היהודית פרופ' משה שור, פרופ' מאיר באלאבאן ועוד. מרגשים ביותר דברי אברהם גפנר, המוכיח שיש בכוחה של וארשה היהודית לקיים בכבוד את המוסד ומציע לקורצ’אק, ספק ברצינות ספק בהומור, לנהוג דוגמת מארשאל לצבא־היתומים ולהעניק אותות הצטיינות למרבים במעשים ובתרומות וההצלחה תהיה מובטחת לו. ובסוף דבריו: – “רבותי, אין לי ספק שאין כיהודים רגישים למצוקה. אולי רגישותנו אינה מאורגנת כהלכה. אנו היהודים, במיוחד, חייבים להרגיש יותר מכל עם אחר את מצוקת היתמות, שהרי אנו, לעתים קרובות, כיתומים עמדנו בהיסטוריה”.³²⁷ רשאים אנו כאן להעיר, שדברי־טעם אלה מפי אברהם גפנר בשנת 1933 מסבירים לנו את עמידתו הגאה והנדיבה, לימים, בגיטו – כאשר בנוסף לעזרתו לבית־היתומים תמך ללא סייג גם בארגון היהודי הלוחם והעמיד לרשותו אמצעים ככל שניתן לו.

בדין־וחשבון משנת 1934 אנו מוצאים רשימה של קורצ’אק בשם “הסרט היפה”. ברשימה זו מתואר מגרש בית־היתומים, בבוקרה של אחת השבתות, מלא ילדים משחקים בני כל הגילים, בנות ובנים, כאשר הכל מתנהל בידידות וברוח טובה.

"אך כשמפסיקים אחד מהם ממשחקו (וזה מוכח מהנסיון) ונזרקת לו השאלה: מה נשמע אצלכם בבית? איך הבריאות? האחות? האח הקטן? מה עם עבודה – פרנסה – דירה? – הילד משתתק, משפיל ראשו, פניו מרצינים – – – בעיניו דמעות – – – שכן יורדת עליו העצבות בכל כובדה. במקום שמחת השבת יבוא הכאב הקודר של יום החול. שלוש דאגות:

א. כיצד להבטיח לילדים האלה עבודה, פרנסה לאחר שנתיים, לאחר שנה, או למבוגרים יותר – בעוד מספר חודשים?

ב. כיצד ובמה לעזור למשפחות ולקרובים?

ג. כיצד לשמור על מקום העבודה שהושג בקושי רב ושקביעותו מוטלת תמיד בספק?"³²⁸

בדין וחשבון אחר, משנת 1937, אנו מוצאים רשימה של קורצ’אק בשם “מאזן עובדות”, הדנה בשאלת סיום שנת עבודה וראשית שנה חדשה: "הילדים הגדולים מסיימים את בית־הספר ועוזבים את בית־היתומים וחדשים באים במקומם. החדשים, כבכל שנה, חלקם נוחים, משתפים פעולה ומסייעים ברצון; אחרים אמנם אינם מכבידים, אך כדי לייצב את אישיותם נדרשים מאמץ, זמן רב ותושיה. בריאים וחלשים, עליזים וקודרים, חרוצים ורשלנים. טרדות רבות, אך כל יום מעניק למחנך שמחת יצירה – – – "

ובכל זאת הבעיה היא העתיד. כאשר שואפים, לא במליצה ולא למראית־עין, אלא בכנות וביושר, לפתור את בעיות העתיד ולשאת באחריות – מתרבים החששות. במלאכת החינוך קיימת רגישות לכל חצי־אמירה ומכל־שכן לזיוף ואין למסרה לידיים מסויימות אף בתנאים רגילים. – קל להרוס, קשה לבנות. ובשולי דברים אלה מעורר חששות מאזן השנה שחלפה:

“אומרים: משבר מוסרי, יש הקוראים לזה אינפלאציה, ירידת ערך האדם. אולי לא כך – יתכן שרק משב־רוח מאיים וחולף. אך די שיש בו איום, שכן היסוד להגנה על היתום ולחינוכו – טמון באמונה בערך האדם והאנושות ובכבודם”.³²⁹

שתי רשימות אלה המתלוות לדו"חות של שתי שנים לא רצופות דיין לגלות לנו את החרדה הגדולה שליוותה את קורצ’אק, חרדה שמוקדה הוא לאו־דווקא המתרחש יום־יום בין ארבעת הקירות של בית־היתומים, אלא כל מה שהוא מעבר להם מבחינת המקום (הרחוב, המשפחה) והזמן (העתיד). כל הקטרוגים על קורצ’אק שאין גורל הילד, לאחר עזבו את המוסד, מעסיק אותו – לא הלמו אף פעם את המציאות.

נוסח חדש לגמרי אנו מוצאים בתוספת לדו“ח משנת 1938 (ייתכן שהוא האחרון), שקורצ’אק קרא לו בשם “רפלקסיות” (“הרהורים”). רשימה זו הופיעה תחילה בדו”ח השנתי, אך אופיה המיוחד – בתוכנה ובסגנונה – גרם לכך שתפורסם מחדש בינואר 1939 כעין פניה, בקשה ותביעה לציבור הרחב.

לכאורה באה רשימה זו רק לעורר, לעודד ולהתדפק על לבם וקופתם של בני המעמד הבינוני היהודי בווארשה למען ייחלצו לעזרת בית־היתומים, שמצבו הכלכלי בשנת 1939 היה חמור ביותר: “החורף ממשמש ובא. הקופה – לשונאי לא אאחל זאת – ריקה”. אך מן הראוי לציין, שבכל יצירתו של קורצ’אק לא מצאנו ביטוי כה עממי ומרגש לעצב היהודי של אותם הימים כברשימה זו. “אוי, אוי” טיפוסי יהודי הפורץ החוצה ומקל בכך קצת על המועקה ללא גבול. ככלות הכל פועמים לבבות יהודים טובים, וקצת באנחה קצת בתיבולה של בדיחה יהודית, שאין כמוה לעידוד – בוכים ונותנים, בוכים ותורמים – רחמנים בני רחמנים.³³⁰

המשברים לא פסחו גם על “מאלי פשגלונד”, שקורצ’אק תלה בו בשעתו תקוות רבות. מאז שמסר קורצ’אק את עריכת העיתון לידי איגור נברלי חלו בו שינויים משמעותיים למדי. התרחבותו של מדור הנוער בעיתון והקמת “חוגי־נוער” של קוראי העיתון ביוזמת הכַּתבים, שיוו לו יותר ויותר אופי של עיתון־נוער. חששותיו של קורצ’אק היה להם יסוד: פה ושם הורגשו סימנים מובהקים של פוליטיזאציה; וכי כיצד יכלו להתקיים באותה תקופה מסוערת חוגי נוער שעיקר עניינם ספורט, טיולים, ספרות, מוסיקה וכיוצא בזה, כאשר המציאות של פולין דאז הכתיבה נקיטת עמדות – לכאן או לכאן – בשאלות החיים? – הנוער היהודי לא שקט על שמריו. קיפוחו מצא את ביטויו בדרכים שונות, חיוביות ופחות־חיוביות, שכן הרכב החוגים היה מגוון מאוד מבחינה אידיאולוגית, או היה חסר אידיאולוגיה בכלל. בתנאי המשטר הטוטאליטארי של פולין דאז נחשבו כל מאמר או רשימה שנכתבו בסגנון של ביקורת או תביעה לשינויים – כמכוונים נגד המדינה. מכאן גם ההחרמות לעתים, שיצרו מצב מביך ביחסים בין “מאלי פשגלונד” לבין הנהלת “נאש פשגלונד”.

בשנת 1926 מתאוננים שלושה ילדים שהם מרגישים רע בבית־ספרם, כיוון שמציקים להם בגלל יהדותם (“יהודים לפלשתינה”, “כנופיות יהודיות” וכו'). בתשובה למכתבם מפרסם עורך “מאלי פשגלונד” (אז – קורצ’אק) את הדברים הבאים:

“ההתגרות בילדי היהודים ברחוב וההצקה להם בבתי־הספר היא ענין חשוב מאוד. אני יודע את הענין הזה יפה־יפה – – – ‘מאלי פשגלונד’ יעסוק בענין זה – לא בתשובה קצרה, כי אם במאמרים רבים. אין אנו מכריזים, כי נסדר את הענין בשלמותו, אין אנו מבטיחים תיקון מהיר, כי ידענו שהוא ענין חמור מאוד. ומכאיב. – – – כתב־עת לילדים חייב להגן עליהם: כתב־עת לילדי ישראל חייב להגן על הילדים שנולדו יהודים ומשום כך הם סובלים – – צר לנו על הילדים המרגישים ברע בבית־הספר, מרגישים עצמם בו ‘זרים ומיותרים’”.³³¹

תשובה נאה של מחנך, אשר באותה שנה עצמה כתב בצורה נוגעת ללב את סיפורו “הצלקת”.³³² מקובל עלינו שאמנם האמין בחינוך ליחסים אחרים והקדיש להם את מיטב כוחותיו ושנותיו.

תגובה שונה מן הקצה אל הקצה אנו מוצאים באותו עיתון בתקופה יותר מאוחרת, כאשר כבר פעלה בו קבוצת כתבים מאומנים, שבחרה לבטא את עצמה בדרך של ויכוח ומאבק גלוי ואף לא מאסה בדרך הקנטור כאשר דובר במאבק נגד עוול.

מעיד ליאון הררי (שהיה חותם בעיתון ל. ר־ג): הלכתי ברחוב וקיבלתי מכות. את המכות קיבלתי אני ולא חיים בורשטיין. אני, המתבולל, המתכחש לכל דבר שהוא יהודי – קיבלתי מכות. אחי שירת בצבא, אבי שירת בצבא ואני קיבלתי מכות מפני שאני יהודי! ניגשתי לשוטר והוא רשם את שם המכה, שכן אני הכרתיו, אך כל תגובה לא באה. אז כתבתי ב“מאלי פשגלונד” מאמר בשם “למה היכו אותי?” שבוע לאחר מכן הופיע מאמר נוסף של אחד הקאזיקים. “אותם האנשים, אותם הפרחחים, אותם החוליגאנים שמכים יהודי קטן, נכנסים למחרת היום לכנסיה וכורעים ברך לפני היהודי הגדול…” העיתון הוחרם והופיע בכתם לבן…³³³

הזכרת שמו של חיים בורשטיין היא כאן לגמרי לא מקרית. הוא היה אחד הכתבים החשובים של “מאלי פשגלונד” והוא־הוא שהכניס את בעל העדות לעיתון זה. אותו חיים היה חבר “החלוץ” ואף שהה בקיבוץ־ההכשרה קלוסובה. היה מיודד עם קורצ’אק ויחד עם הארי קאלישר ובנימין צוקר היה שותף למבצע שחרורו מה“פאוויאק” בתקופת הגיטו. בגירוש הגדול, תקופה קצרה לאחר קורצ’אק, מינה לו הגורל אותו סוף.³³⁴ “את המכות קיבלתי אני ולא חיים בורשטיין”, היה לקח מעניין ומכאיב, שהתחיל לחדור יותר ויותר להכרתם של צעירים יהודים: דין אחד ליהודי לאומי וליהודי מתבולל. את המכות מקבל היהודי בעוון יהדותו… העתיד הקרוב עמד לחשוף את העובדה הזאת בכל עומק הטראגיות שלה.

יב    🔗

במסיבת הפרידה שנערכה לקורצ’אק בעין־חרוד עם סיום ביקורו הראשון בארץ בשנת 1934, הובעה לפניו המשאלה שעם שובו לפולין יקרב את ילדי מוסדו המבוגרים לארץ־ישראל החיה ולא רק לארץ־ישראל הרחוקה, לאמור – לתנועה בגולה, ל“החלוץ” ולהכשרה – שכן הקשר עם אידיאה ציבורית־לאומית היא הערובה הבטוחה ביותר לחינוך.³³⁵

אכן, מתוך עדות חברים שהיו בהכשרה בקיבוץ גרוכוב, אנו למדים שכבר בשנים 1931־1934 היה קשר בין קיבוץ ההכשרה לבין בית־היתומים: היו חילופים במכונות חקלאיות וביקורים הדדיים.³³⁶

כבר ציינו שאחרי שני ביקוריו בארץ כותב קורצ’אק שהוא מהרהר ב“נדודים בעיירות פולין – – – ברכבת, במכונית ובעגלה”. אולי יוכל לעזור

ולהביא תועלת כלשהי או הקלה שהרי “עניים הם פה היהודים, שהם – לצערם אם לאושרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת… צר לי עליהם”.

בנוסח זה הוא כותב גם במכתב שני: “אני רוצה לסבב פה את הערים הקטנות – – – ברצוני לראות, איך חיים. אולי אצליח לאמר מה, שיגרום הקלה”.³³⁷

ואמנם לשני הדברים, שלאחד מהם מצא את עצמו נתבע על ידי אחרים ולשני – נתבע על ידי עצמו – חיפש דרכים להתקרבות ולעשיה. באותן השנים אף הצטרף קורצ’אק כחבר לחלק הלא־ציוני של הסוכנות היהודית.³³⁸

באחד ממכתביו מאותה תקופה הוא כותב: “אתם הצעירים מחכים: ההיסטוריה מתגלגלת חיש מהר; זמן רב כבר לא יכול להימשך ככה. הרע עוד לא הגיע לכל עומקו; עוד חמש או עשר שנים – והנה סופות או מבול; ראה תראו את השחר של עולם חדש”.³³⁹

בסמינר “החלוץ הצעיר”, פברואר 1939

ידיעות בדוקות על מקומות ביקוריו של קורצ’אק בעיירות היהודיות ומספרם אין לנו לפי שעה. לא כן הדבר ביחס להתקרבותו לנוער החלוצי בפולין ולפעילותו בקרבו, שכן נשתמרו ידיעות מרוב פעולותיו במסגרת זו: השתתפות בסמינריונים למדריכים, כתיבה, מגעים עם שליחים מהארץ. פעילות זו הגיעה לשיאה בשנים 1938־1939 ונמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השניה ולאחר מכן, כפי שידוע לנו, אף בתקופת הכיבוש בגיטו.

המניעים לפעילות מוגברת זו נבעו כפי הנראה משני מקורות: ממה שעיניו חזו בארץ־ישראל ומהמציאות של פולין באותה תקופה. דברים אלה משתקפים במלוא פשטותם באחד ממאמריו בעיתון “דאָס קינד” משנת 1937, עיתון שבו השתתף בקביעות במשך כל השנים. תוך ציון האופי של בית־היתומים והצורך בבחירת מחנכים צעירים ומתאימים הוא כותב: “אין לנו אידיאל ברור, אין לנו עדיין שאיפות מגובשות, אך הבה נודה: ענין ארץ־ישראל קובע. הרצון הוא אפוא לעבוד עוד שנתיים־שלוש – ולהישתל מחדש בקרקע ארץ־ישראל”.

ובאותו מאמר עצמו: "היום מבקשים להפוך את בית־הספר היסודי לתיכון, ובכל מקום פועלים קורסים, אוניברסיטאות עממיות, מוזיאונים וספריות – למען כל הרוצים ללמוד באמת, למען כל המסוגלים ללמוד ומרגישים בדחף פנימי ללמידה.

מובן מאליו, כי רעיונות אלה שליטים יותר באמריקה החופשית, באנגליה הדמוקראטית, והם חרישיים יותר בפולין. כאן כבר בוחנים אם יהודי אתה, או שאינך יהודי".³⁴⁰

כפעולה החשובה ביותר בתנועות־הנוער החלוציות צריך להעריך את השתתפותו של קורצ’אק בסמינריונים למדריכים. זאת משני טעמים: הענין הציבורי שעוררה עצם השתתפותו בהם ויותר מכך – תוכן הרצאותיו, שהעשירו את עולמם של המדריכים הצעירים בנושא החינוך והילד ולעתים אף עוררו התרגשות.

בשנת 1938 השתתף קורצ’אק בסמינריון הארצי הרביעי של מדריכי תנועת “פרייהייט”, שהתקיים בחודשי פברואר־מארס בזילונקה שעל יד וארשה, והרצה שם בשאלות חינוך הנוער. בהתרגשות כותבת חנצ’ה פלוטניצקי – שהיתה לאחר מכן מהבולטות באנשי המחתרת של “דרור” ו“החלוץ” ומצאה את מותה בהתנגשות עם הגרמנים בראשית פרוץ מרד אפריל בווארשה – אל חברתה בארץ: “מחר יבקר אותנו יאנוש קורצ’אק ויבלה אתנו את כל היום. יהיה נהדר!”³⁴¹ באותה שנה עצמה שיתף עצמו קורצ’אק בסמינריון המדריכים המרכזי של תנועת “השומר הצעיר”, במיכאלין שעל־יד וארשה. הוא ריתק בהרצאותיו את מאות המדריכים הצעירים מפולין, גאליציה וצ’כוסלובקיה. את כל זמנו הקדיש להרצאות בהלכות חינוך, פרקים־פרקים.³⁴²

בחורף 1938 (1939?) הוזמן קורצ’אק על־ידי יהושע א' גלבוע, מהנהגת תנועת “הנוער הציוני” בפולין, להרצות בסמינריון מדריכים של התנועה על נושא פדגוגי. מזמינו מספר שבמקום הרצאה נתגלגלה שיחה של שאלות ותשובות, שהפכה לאחר־מכן לסיפור אגדה. “כולנו היינו גדושים תיאוריות פדגוגיות – – – ולפתע הפכנו לתינוקות המקשיבים למעשיה של סבתא טובה”.³⁴³

קורצ’אק הרצה גם בסמינריון־למדריכים הראשון של התנועה המאוחדת “פרייהייט־החלוץ הצעיר” (שנודעה לאחר מכן בשם “דרור”), שנפתח ב־15 בפברואר 1939 בפאלניץ שעל־יד וארשה ונמשך ששה שבועות. השתתפו בו 90 חברים ובתוכם גם חברים מגאליציה, לאטביה וחברי “הבונים” מגרמניה.³⁴⁴

סמינריון זה – מהאחרונים (ואולי האחרון!) שלפני המלחמה – נערך בתקופה ששמי פולין כבר היו קודרים מאוד וחיי יהודיה מלאי־חרדה לקראת הבאות, בין אם תפרוץ מלחמה ובין אם תתמהמה. אולי מיטיבות ביותר לבטא זאת שתי השורות של גדול מקונני השואה, יצחק קצנלסון:

"גורלו של עם חרש יבך: אהה עוד

היום גדול – וכבר ניטשו צללים".³⁴⁵

משום־מה הקדים קורצ’אק לבוא כשעה לפני הזמן שנועד להרצאתו. כותב שורות אלה, שקיבל את פניו, סבור היה שהקדים על מנת לעמוד על טיב שומעיו – אופיים, גילם וכיוצא בכך. ואמנם בכך התחילה השיחה, כשהוא רושם בעפרון על קופסת הסיגריות שלו – ספק כתב, ספק סימנים – עיקרי דברים. אך מהר מאוד עבר לשוחח על הספר הלבן, שהדים ראשונים עליו כבר התחילו לנסר בחלל היהודי, ולתהות על טיבה והיקפה של עליה ב‘. דרך אגב סיפר, שכסגן־חבר המועצה של הסוכנות היהודית הוא מקבל ביולטין בשפה הגרמנית, אך לא על הכל כותבים שם. אך לא פחות מזה, כפי שהסתבר מאותה שיחה, היה נתון למתרחש בעולם הרחב: כניעת כוחות הריפובליקאנים בספרד, כיבוש צ’כוסלובקיה, ובענייני פולין: הצעת חוק איסור השחיטה הכשרה, “ספסלי הגיטו” באוניברסיטאות וכו’. קודר היה כולו וככל שאותה שיחה נשתמרה בזכרון, הרי לא פחות משהיה מוטרד מהענין היהודי העסיקה אותו פולין, שעל מנהיגותה דאז דיבר בהתרגשות ובכאב.

ומפליא הדבר: עם כניסתו לאולם ההרצאות עבר לעולם אחר. תוך דקות ספורות חלפה הריגשה, נמוגה הקדרות. היה זה קורצ’אק אחר. מזמן לזמן הציץ באחד הפתקים הצצה קלה, אך ברוב־רובה של הרצאתו נתון היה מבטו בקהל שומעיו, שישבו מרותקים וקשובים לכל מלה ותנועה שלו.

יחסו וזיקתו לתנועות הנוער החלוציות מצאו את ביטויָם גם בדברים שבכתב, לרוב בעיתונות – אם זה במכתב קצר ולבבי, מאמר ענייני, דברי ברכה למאורע תנועתי ופעם גם בכתיבה רצופה וממושכת באחד הבטאונים.

כך אנו מוצאים באחד הגליונות של עיתון תנועת־הנוער “עקיבא” (בשפה הפולנית) – “צעירים” – את מכתבו הבא של קורצ’אק: “קראתי זה עתה את שני הגליונות האחרונים של ‘צעירים’, שהנכם מוציאים לאור. מתאר אני לי מה רבים המאמצים בהוצאת כל גליון. אך זהו מאמץ חביב וכדאי. אשלח את הגליונות לארץ־ישראל. שם יעריכו זאת מאוד שהרי רבים שם המתגעגעים לספר ולכתב־עת פולני – אלא שלא כולם רוצים להודות בכך בלב שלם. ואלוהים יהיה בעזרכם – קורצ’אק”.³⁴⁶

בעיתון הבוגרים של “השומר הצעיר” – “השומר הצעיר”, שהופיע בווארשה, מפרסם קורצ’אק ביוני 1938 מאמר שלם שכל־כולו מוקדש למושבות־הקיץ של התנועה ובו עצות, הצעות וכללי התנהגות: משחקים, פעולה תרבותית, ריקודים וכו'.³⁴⁷

בהגיע ימי חג הכ"ה לתנועת “השומר הצעיר”, נתבקש על ידי משה זרטל להשתתף בגליון היובל של עיתון השומר הצעיר. קורצ’אק נענה ברצון ופירסם את מאמרו “יובל המעשה”, שהוא מעין מאמר ברכה והערכה רבה לתנועה זו.³⁴⁸

מעניינית ביותר היא אולי העובדה, שמחודש ינואר 1938 התחיל קורצ’אק להשתתף בקביעות בעיתון “החלוץ הצעיר”, בטאונה של תנועת “החלוץ הצעיר” (ולאחר מכן של התנועה המאוחדת פרייהייט־החלוץ־הצעיר – “דרור”). במשך שנה וחצי, עד יוני 1939 (חודשיים לפני פרוץ המלחמה), פירסם ששה סיפורים ושני מאמרים בענייני חינוך והדרכה. תוכנם של הסיפורים מעיד, ללא ספק, על מניעי כתיבתם והם משתלבים בכל נוף חייו והגיגיו באותם הימים. גורם נכבד לכתיבת הסיפורים ולפרסומם היו פגישותיו של קורצ’אק באותה תקופה עם המשורר זרבבל גלעד, חבר עין־חרוד, שעשה אז בשליחות חינוכית בתנועת “החלוץ הצעיר”. למרות מרחק הגיל בין השניים וקשיי השפה נוצר ביניהם מגע חי והיו אלה שעות יפות לשניהם, שהוציאו אותם מהמציאות העכורה של וארשה דאז והעבירום לשיחות על השאלות הקטנות והגדולות בעניינים האקטואליים של עין־חרוד והארץ. לא נעדרו אף שיחות על תכניות לעתיד.³⁴⁹

ואילו בשנת 1939, במכתב לידידה בארץ, הוא כותב כבר לא רק על עצמו, אלא גם על עתיד ילדיו. רוצה היה להבטיח את עתידם על־מנת ש“הגרוע ביותר לא יירק בפניו של הטוב שבהם משום שהוא יהודי”.³⁵⁰

ההחלטה נפלה. הוא נוקט גם צעדים מעשיים. באוגוסט 1939, בעת שהותו של יצחק גרינבוים, שהיה אז חבר הסוכנות, בווארשה, הוא נפגש אתו לשם התייעצות. הוא מספר לו שיש בדעתו לעלות לארץ: ייתכן שילך לאחר הקיבוצים או יבחר לו דרך של התבודדות עם נפשו הוא.

אך הגורל רצה אחרת. פרוץ מלחמת העולם השניה שם קץ לתכניותיו. ארץ־ישראל נשארה רק חלום והזיה בלילותיו הקשים של הדוקטור בגיטו.³⁵¹

יג    🔗

קורצ’אק הוריש לנו יצירה הגותית רבת־אנפין ובלתי שגרתית, אך לעתים אנו מוצאים בה דברים בעלי אופי קונטרוברסאלי ופה ושם לא קשה לגלות גם סתירות. כך, למשל, לא קל להסביר את יחסו לאמונה הדתית בצד זרותו לכל דת ממוסדת – מקרה נדיר באותה תקופה אצל יהודים; את הנאמנות הילדותית התמימה שלו – בצד הריאליזם המפוכח והאפור של היום־יום; את סלידתו מהפילאנטרופיה על הצדקנות החסודה שלה – בצד פעילותו בשליחותה (ב“בית”היתומים" וב“ביתנו”), ואפשר להביא עוד כהנה וכהנה.

אמת, מעולם לא היה קורצ’אק איש האידיאולוגיה המגובשת ובעל המוסכמות והמקובלות, או כפי שהרשה לעצמו לקרוא להם – ספק ברצינות ספק בלגלוג – “תכניות ורצפטים”. סקרנותו האינטלקטואלית, תביעותיו המוסריות והערכתו, בראש וראשונה, את המעשה החיובי, לא הביאו אותו לרוב אל “תחנה סופית”, אלא השאירו פתח לספיקות ותהיות על פתרונות “לעתיד לבוא”.

בדברים שהוא מייחס לפאסטר, אך לאמיתו של דבר – הם משלו, או לפחות גם משלו, מציין קורצ’אק: בכל אחד מאתנו ישנם שני בני־אדם, אחד שעל ידי נסיון למחשבה משתוקק להתנשא אל גובהי ההכרה, והשני – רגיש, איש המסורת, האמונה, איש הרגש – – – שני הצדדים הללו בנפשו של האדם שונים זה מזה, אך אוי לו לזה שרוצה להגביל את עצמו לאחד מהם.³⁵² שניות אופיינית לו. לא־פעם אף ביטא את המשפט החביב עליו, “צריך להיות זהיר במעשים ונועז ומטורף בהזיות”.³⁵³

גם באחדים ממכתביו, שהם כעין נטילת־חלק בדו־שיח בכתב בינו לבין ידידים, מוצאים אנו גישות תמימות, בלתי שגרתיות ביחס ליהודים ולארץ־ ישראל – תפקידם ושליחותם האוניברסאלית – הנראות לנו תמוהות, לא תואמות ואף סותרות את יחסו לארץ־ישראל ואת ציפיותיו ממנה כפי שהם

ידועים לנו מרשמי פגישותיו אתה וכפי שהובאו על־ידו לביטוי ספרותי ביצירתו מאותן השנים.

באחד ממכתביו אל תלמיד וידיד אנו מוצאים שתי שורות מעניינות: “סלח לי על שהבאתי לפניך מחשבות פרועות אלו. – כלום לא מוטב היה לספר על פגישותי עם משה זילברטל, על הגברת סטאֶפה, על כל המוחשי, האקטואלי, היומיומי?”³⁵⁴ (ההדגשות שלי – י"פ).

ואמנם נראה הדבר ש“מחשבות פרועות”, כפי שהוא עצמו מכנה אותן, מצויות פה ושם במכתבים שלו ביחס לארץ־ישראל, פרועות – ככל שהן מעבר למציאות הריאלית, שאותה הכיר קורצ’אק בביקוריו. ההודאה שמוטב לשוב “למוחשי, לאקטואלי ולרגיל” היא, במקרה זה, משמעותית מאוד. השוואה, ואפילו שטחית, בין השתקפות ארץ־ישראל וציפיותיו ממנה באותם מכתבים לבין זו שאנו מוצאים ב“מכתב ראשון”, “רשמים והרהורים” ו“רשמי ארץ־ישראל”³⁵⁵ – מגלה פער רחב בין אלה לבין אלה.

עיון יסודי בבעיה זו עשוי, ללא ספק, להוכיח לנו שיחסו של קורצ’אק אל ארץ־ישראל נבע בעיקר ממה שלמד לדעת מביקוריו בה: מדמות האדם והחברה שמצא בה, מהכפר העברי, מהקיבוץ, מהעבודה, מאורח חיי העבודה ומהילד; מכאן גם צמחו ציפיותיו ממנה והתקוות לפתרונות שתלה בה. ביטוי לכך אנו מוצאים בפיסקה הפרוזאית שלו משנת 1937 על עתיד חניכי המוסד שלו, שכבר הזכרנוה ושנאמרה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: “לעבוד עוד שנתייס־שלוש – ולהישתל מחדש בקרקע ארץ־ישראל”.³⁵⁶

להישתל בכפר, בהתיישבות ובעיקר – בעבודה.

העבודה והיחס אליה היא אבן־יסוד בהשקפת־עולמו של קורצ’אק, הרחק מעבר לתועלת המעשית שבה. העבודה היא נורמה מוסרית ובה טמון כל הטוב והיפה שאדם יכול לתרום גם לזולת. בגאווה הוא מזכיר את אבי־סבו שזגג היה. “שמח אני: הזכוכית נותנת חום ואור”. וכן “מר לייזר הוא אדם יפה, אף על פי שהוא מחטט בזוהמה של הצינורות והביבים – – – שום עבודה אינה ממיטה חרפה”.³⁵⁷

בברכתו למחצית היובל של תנועת “השומר הצעיר”, לאחר שראה במו־עיניו את מעשי “החלוצים” ו“השומרים” בארץ, הוא אינו שוכח להעמיד במרכז דבריו על חזון הנצח של האדם את הדברים הבאים:

“לא סיסמה כאן, אלא מעשה. – – – לבינה הנחתי למסד הבנין. חפרתי אדמה, עץ נטעתי, שאבתי כד מים, מסמר תקעתי – – – תפרתי כפתור, כיבסתי חולצה – – – השכבתי תינוק, לחבר עזרתי. נטפי־מעשים: טיפות מצטרפות לנחלים. – – – גדולה היא השלימות גם בזעום ביותר, גם בכלי־העבודה הצנוע כיותר – פטיש, מחט, דלי, חרמש”.³⁵⁸

ובאותו שנה עצמה, במסתו המופלאה “על הבדידות”, תוך נסיון לסכם חיי אדם:

“חיית? כמה חרשת? כמה כיכרות־לחם אפית לבני האדם? כמה זרעת? כמה עצים נטעת? כמה לבינים הנחת לבנין בטרם תיאסף אל עמיך? כמה כפתורים תפרת, כמה הטלאת, איחית – – – למי וכמה חום? מה היתה מלאכתך?”³⁵⁹

יד    🔗

בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה היה קורצ’אק מתגורר בחדר בדירת אחותו, ברחוב זלוטה 8. אחותו אנה (אנקה), היחידה שנשארה לו מכל המשפחה, היתה מבוגרת ממנו בערך בשנתיים. היא חיה שנים רבות בפאריס ועסקה בעבודות תרגום ורק ב־1933 חזרה לווארשה. קורצ’אק העריך אותה מאוד והתייחס אליה בכבוד רב. רק מעטים מבין ידידיו הכירו אותה והיא מתוארת כאשה אצילה, מכובדת, לבושה בצניעות ובהקפדה רבה ומקבלת את פני הבאים לבקר את אחיה, הדוקטור, במאור־פנים. פעמים אחדות מזכיר אותה קורצ’אק ביומן הגיטו ופעם אחת גם במכתב לידידים בארץ־ישראל. מה עלה בגורלה, לא ידוע לנו.

על חדרו של קורצ’אק מספרים מבקריו: “שולחן־כתיבה גדול ודהה ניצב ליד החלון, ספת־עץ ישנה, ארון־עץ שצבעו מתקלף וכוננית עמוסה ספרים וחוברות. תמונה אחת ויחידה תלויה על הקיר – תמונת אמו של קורצ’אק. על השולחן – תחריט נחושת: ראש פילסודסקי (פרס מהמדינה), מנורת חשמל גדולה, ותנ”ך, בלשון הפולנים, ששוליו מלאים הערות וציונים".³⁶⁰

בתיאור אחר מסופר שחדרו היה צנוע ודל מאוד. מיטת־ברזל, שולחן מצופה גליונות נייר אפור, כסאות “וינאיים” ישנים אחדים, קירות חשופים. החדר כולו דמה ל“אכסניה” של סטודנט צעיר מלפני כמה עשרות שנים; על כל פנים לא התאים למגורים, אלא לאיש־רוח המרוכז במידה כזו ביצירתו שלא איכפת לו כלל ואין לו ענין בנוחות־יתר ובאסתטיקה.³⁶¹

חדר זה היה באותה תקופה גם חדר־עבודתו וליד אותו שולחן דהה, בבדידות מוחלטת שכה השתוקק לה אז, נכתבו מאמריו וסיפוריו האחרונים. פה נרקמו שתי תכניות ספרותיות גדולות. האחת: ספר חדש בשביל ילדי ארץ־ישראל, “המלך דוד השני” – סיפור דמיוני בדומה למלך מתיא, שכל גיבוריו ילדי יהודים, המתקבצים מכל קצווי עולם ומקימים את מדינת הילדים העברית. כאן גם תיכנן ספר בשני כרכים: “דת הילד”, שרצה לראות בו מעין סיכום של נסיון חייו – חיפושים, כשלונות והישגים. הוא יהיה מבוסס על שיחה של שני לילות ביו אב־רופא הבא לבקר את בנו בארץ־ישראל. האב מחפש דרך להתוודע אל בנו ולמצוא גישה ללבו והבן משתדל לספר לאביו על ייסורי אהבתו אליו ומבקש להסיר את המחיצות שצצו ועלו בין השניים והגבירו את הזרות. הילדה הקטנה, – הבת־הנכדה שלהם המופיעה פתאום, מקרבת את האב ואת הסב וכך באה ההתגלות – ההבנה בין השניים. מיצירה זו נכתב, כידוע, רק פרק הפתיחה הקצר הראשון.³⁶²

על ענין הילד־הנכד כתשובה לבעיית הבדידות, בעיקר בתקופת הבגרות (ובמיוחד בין עולים־מהגרים) ועל הצורך לעסוק בנושא זה ולעבדו – רומז קורצ’אק גם באחד ממכתביו האחרונים לארץ, אל יוסף ארנון.³⁶³

יתכן שבאותו חדר ובאותם הימים כבר היתה מחשבתו של קורצ’אק נתונה גם לרשימת הספרים שעל תיכנונם הוא מספר לאחר שנים אחדות ב“יומן הגיטו” ובהם רומאן בשני כרכים שעלילתו מתרחשת בארץ־ישראל, אוטוביוגראפיה ועוד.³⁶⁴ אך כידוע לא הגיעו כל התכניות האלה לכלל ביצוע.

יתכן שבחדר זה ובאותן השנים, תוך התבודדות, נתרקמו גם חלומותיו על ירושלים, על נופי ארץ־ישראל, אנשיה, אבניה וכוכביה, כפי שבאו לביטוי במכתביו, ברשימותיו ולימים גם ביומן הגיטו.

מלאי תמיהה אנו עומדים לפני השאלה, מהי ה“אלכימיה” שהולידה בו זיקה כה רגשית, כמעט בלתי־ראציונאלית, לארץ־ישראל, שראה אותה בעיניו ונשם את אווירה פחות משלושה חודשים בכל שנות חייו. מה קסם מצא בה? לא קל להשיב על כך.

גם הוא עצמו, קורצ’אק, חיפש – תוך תהיה – תשובה על כך עוד על סיפון האניה בלילה, בדרך שובו לפולין מביקורו הראשון בארץ־ישראל (1934):

“שאלתי בזה אחר זה כל כוכב מכוכבי כסיל בשמים, – ואותה צללית אשר להר הגלבוע, מקום שם שוכן אחד מבתי־קברותיכם – – – למה לא עליתי על החוף אתמול באלכסנדריה? – גלמוד שוטטתי על סיפון האניה שעות ארוכות – – – עתה לא לתשובה אצפה עוד, כי אם לשאלה – – – ואני יודע, יודע כבר. הנה השאלה, אשר לה ציפיתי. מדוע בעקשנות כזו אך ארץ־ישראל צפה ועולה, על אף כל מחשבה מעשית, בעוד שבמזרח – הודו, בדרום – מצרים, במערב – יוון ובצפון – פולין, אף היא על גבול המערב והמזרח”.³⁶⁵

טו    🔗

כבר נאמר שהמשברים האישיים של קורצ’אק ומאורעות השנים האחרונות שקדמו למלחמת העולם השניה לא פסחו גם על יצירתו הספרותית, שחלו בה צמצום, האטה ותמורה משמעותית בנושאים. אמנם גיבור יצירתו נשאר כתמיד – הילד, אך – להוציא סיפורו “הנער העקשני” (חיי לואי פאסטר) –

הרי יותר מבכל תקופה אחרת בחייו תפסו הילד היהודי וארץ־ישראל מקום דומינאנטי ביצירתו.

במציאות הקשה של ערב המלחמה, לקול צעדי סרדיוטיו של היטלר שהֵדם כבר הגיע לאוזניו, ניסה להיאחז בכל כוחו דווקא ביפה שבאדם ובחיים שמצא בארץ־ישראל. תקווה זו ניסה להפיח בלב הילד היהודי בדרך הסיפור. העלילות הן שונות אך המשותף להן היא, כאמור, אמונה בעתיד טוב יותר. דרכי הסיפור הן ריאליסטיות, דמיוניות, ולא נעדר אף מקומו של החלום – וכל האלמנטים הללו מעורבים, ממוזגים ומובאים לכלל אחידות ושלימות כיד כשרונו הטובה של יוצרם.

בקיץ 1937 כותב קורצ’אק לידידו הצעיר אדווין מארקוזה, בארץ:

“חודשיים ביליתי בכפר נידח בפודלסיה. באחד מהם נתלווה אלי לודביק פאסטר. כתבתי בשביל הילדים את תולדות חייו. איזו דמות נפלאה, אילו חיים יפים במאבק על האמת – – – את החודש השני ביליתי עם התנ”ך, ליתר דיוק, עם משה. – אם רוצה אני לבוא לארץ־ישראל, הרי זה לשם שיחה עם אלוהים ועם העבר. – נחוץ תנ“ך חדש לאנשים. זוהי הקונצפציה שלי והריני מענה את עצמי בחוסר ההסבר למראה עיני, כיצד חולפים שבועות וחודשים עקרים. אין כלום”³⁶⁶

לזרבבל גלעד, שבא לברכו להופעת “הנער העקשני” אמר:

“את הספר ‘חיי לואי פאסטר’ כתבתי דווקא עתה, – בימים שהעריצות והעבדות הרוחנית שוררות, שעה שהשגעון הזה הנקרא ‘היטלר’ משתלט על הכל. כתבתי למען יראו הילדים הגדלים עכשיו, שהיו וישנם גם אנשים אחרים בעולם, שהקדישו ומקדישים את חייהם לא כדי להשמיד בני־אדם, אלא לשם גאולתם, שחרורם, כדי להעשיר את העולם האנושי ולעשותו יפה יותר. הן זה היה חלום־חלומותיו של לואי פאסטר!”³⁶⁷

פרסום מונוגראפיה על דמות הומאנית כשל פאסטר דווקא בתקופה של עליית הפאשיזם וההיטלריזם באירופה, מזכיר במידה רבה עובדה אחרת, דומה: כתיבת חיבורו הגדול על אהבת האדם – את ספרו “כיצד לאהוב ילדים” – בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, ממש בשדה־הקרב, כאשר כל העולם אחוז בולמוס־רצח ושפך־דם.

על המסה “ילדי התנ”ך“, שקורצ’אק מזכירה במכתבו המובא לעיל, אנו מוצאים פרטים רבים אצל דב סדן: מה ראה המחבר לקרוא למסה זו שנושאה משה בשם “ילדי התנ”ך”? – מסה זו אינה אלא אחת המסות, שקורצ’אק ביקש לכתוב מסות נוספות כמתכונתה. הן עמדו להתפרסם רק בעברית בתרגומו של דב סדן, וצריכות היו כ“משה” לתת פירוש והרהור למלים המעטות המובאות בנושא במקרא. 

הרעיון בא לו, לקורצ’אק, מתוך התעניינותו בתנ“ך ומתוך הכרת נופה של הארץ לאחר שני ביקוריו בה. כוונתו היתה, לאחר שהוא נותן מהרהוריו הוא, להפעיל ולשתף ביצירה במאמץ משותף – משוררים, אמנים ואת העם כולו מזקן ועד טף, לשם יצירת אפוס קולקטיבי על גיבורי התנ”ך בילדותם. רעיון כזה הועלה כבר פעם על ידו, בהקשר אחר, בחיבורו “על אפוס חדש”³⁶⁸ אך לא זכה להצלחה.

אשר לשאר המסות המתוכננות על “ילדי התנ”ך", שאותן הוא מפרט במכתבו אל דב סדן,³⁶⁹ הרי למרות דברי העידוד של מי שעתיד היה להיות מתרגמן – לא המשיך קורצ’אק בכתיבתן. הוא דחה זאת לימים שישב בארץ־ישראל, שכן זקוק היה להימצאות באווירה שבה חיו גיבורים־ילדים אלה. אך יתכן, שאי־הצלחת הרעיון הכלול במאמרו “על אפוס חדש”, שלא עורר כל הד – גם הוא לא הוסיף עידוד. עד כאן עיקרי דבריו של דב סדן בענין זה.

שנת 1938. ירידה ממרומי תולדות־חיים של המדען הדגול מהמאה הקודמת וממסתו על ילדות אדון־הנביאים אל מציאות חייהם של ילדי ישראל ברחובות דזיקה, סמוצ’ה, מילה ופאביה שבווארשה. מפנה מעניין ביצירתו וענין רב לכל המתחקה אחר שורשי זיקתו של קורצ’אק אל המוני עמו. אמנם רוב שנותיו נפגש אתם ועם ילדיהם: בראשית המאה בבית־החולים ברסון־באומאן, בקייטנות הקיץ ואחר כך – בבית־היתומים. אך בשנים אלו נתחדדה זיקתו: הוא בא אליהם, אל חצרותיהם, בתיהם.

היה לכך גם ביטוי ספרותי. אותה שנה התחיל לפרסם בקביעות בעיתון “החלוץ הצעיר”, את סיפוריו על ילדי ישראל לילדי ישראל. מסיפוריו הבולטים באותה שנה יש לציין את “המעשיה של הרשקה”, “סודה של אסתר’ל”, “עשר קופסאות גפרורים” ו“למה צועק אבי”.³⁷⁰ בסיפורים אלה הצטיירה החצר הוורשאית המרובעת, דמויית הארובה, חצר משכנות־העוני של בעל־המלאכה היהודי: החייט, הסנדלר, המלמד, השען וילדיהם חיוורי־הפנים וקרועי הבגד, השרויים – כמוהם כהוריהם – בדאגה לפת־לחם.

כיצד להכניס קרן־אור, צל של חיוך בחיים אפורים אלה: הרשקה, אסתר’ל ויתר גיבורי סיפוריו מנסים לעשות זאת על פי דרכם – קצת על ידי הפחת תקווה וקצת על ידי חלום. דוד עשיר באמריקה; ואולי ארץ־ישראל: פרדסים, תפוחי־זהב, אניה ודגל תכול־לבן, שמש, חלוצים. אך חצרות וארשה על דלותן הן מציאות וארץ־ישראל, לפי שעה, רק חלום או תקווה.

ארץ־ישראל ובה קיבוץ כגורם ריאליסטי מצאה את תיקונה רק בסיפורו “האנשים הם טובים”,³⁷¹ שהופיע אותה שנה בווארשה בסדרת “הספריה הארץ־ישראלית”. סיפור זה נכתב בנשימה ארוכה יותר מקודמיו, על רקע רחב יותר וניזון מהנסיון שצבר קורצ’אק בשני ביקוריו בארץ־ישראל. הילדה שנתייתמה מאביה עלתה לארץ עם אמה, לקיבוץ. הקיבוץ מתואר בריאליזם מובהק, אך פאסטוראלי מאוד: כל האנשים עובדים וכולם מקבלים אותו דבר. ועוד: “המחרשה חשובה מעט־סופרים, אדמה חרושה – מנייר כתוב”; "השמים מרננים, השמש והעננים, – הכוכבים והאדם – – – וכל זה

הוא – המולדת".

טז    🔗

בשנה האחרונה שלפני המלחמה פירסם קורצ’אק שני סיפורים אופייניים: “כך אני מהרהר” ו“שלושת המסעות של הרשקה”. שניהם מספרים על הרהוריו באותה שנה – ערב פרוץ המלחמה – ואחד מהם גם מרמז אולי על הכרעתו האישית לקראת הבאות. “כך אני מהרהר” הודפס לראשונה ב“החלוץ הצעיר” בשלושה המשכים, בחודשים ינואר־יוני 1939.³⁷²

זהו סיפורו של המחבר עצמו: “אינני ישן בלילה וכך אני מהרהר. הרפתקאות שונות. ביום אני יודע שכך לא היה, אבל בלילה אני חושב שזוהי אמת”. בכמה וכמה גירסות ניתנים הרהוריו המכוונים לעשות משהו למען הצלת היהודים. הוא מסתתר תחת ספסל במטוס, מגיע בהיחבא אל מלך אנגליה ומסביר לו: “בני־אדם סובלים ענות וגם אבי ואמי בתוכם, כי רע מאוד ליהודים בגולה”. הוא מבקש מהמלך רשיונות עליה לארץ. המלך מסכים, אך שריו והגנראל מתנגדים, כי הערבים זועמים.

אך קיימת גם גירסה אחרת: הוא הגיע לארץ עם עוד יהודים, הם בונים ומפתחים אותה. לימים באים המלך וילדיו ומופתעים מהמפעל, אך הערבים אינם מסכימים ונלחמים. אך הסוף יהיה “שהיהודים תהיה להם מדינה שלהם בארץ־ישראל”.³⁷³ הגרמנים יתחרטו שכך עוללו ליהודים ומזמינים אותם לחזור לגרמניה. אך היהודים אומרים: “אין אנו רוצים. די כבר. כל־כך הרבה פעמים כבר ניסינו. תמיד מזמינים אותנו ואחר־כך מגרשים. מעכשיו נשב כבר על אדמה שלנו, במולדת שלנו”.³⁷⁴ (כל ההדגשות שלי – י"פ)

ישנן גירסות נוספות: גילוי אוצרות זהב השייכים ליהודים, הקמת בנק גדול לרכישת קרקעות בשביל הערבים באפריקה. טוב ליהודים – טוב לערבים.

לכאורה, סיפור ילדים הרפתקני (בדומה ל“יותם הקסם”), קשור עם מאורעות התקופה ובכל זאת מנותק ממציאותה הריאליסטית. הגירסות משתנות מפעם לפעם ומסלקות כל חיץ בין מציאות ודמיון, בין המתרחש בעולם החיצוני ובין עולמו הפנימי של המחבר. זהו סיפור בעל אופי סוריאליסטי הממיר את הריאלי, הפשוט, ההגיוני והשכלי בדמיונות, חזיונות־שווא וחלומות. אלו הן תופעות דומות מאוד לאותו סוג שיפקוד אותו מחדש כעבור שנים אחדות, בימים הקשים של הגיטו.

אך בכל התוהו־ובוהו הדמיוני הזה מפליאה אותנו דווקא ההבנה שקורצ’אק מגלה בתהליכים של ההיסטוריה היהודית.

סיפורו “שלושת המסעות של הרשקה”,³⁷⁵ שיצא לאור בראשית 1939 על ידי הקרן הקיימת לישראל במסגרת הסידרה “הספריה הארץ־ישראלית לילדים” וחולק כפרס לקוראי “מאלי פשגלונד” – עורר ענין רב בחוגים שהכירו את מחברו. אף קורצ’אק ייחס לסיפור זה חשיבות רבה, שכן הוא מזכיר אותו במכתב אל יוסף ארנון: “עוד מעט תקבל סיפורי האחרון, ‘שלושת המסעות של הרשקה’. זו תשובה למכתבו של אדוין מארקוזה. קטע ממנו צירפתי בסיום הסיפור”.³⁷⁶ גם במכתב אחר, אל סבינה דאם, מאותו תאריך, אין הוא שוכח לציין את דבר הופעת הסיפור הזה.³⁷⁷ הסיפור עצמו הוא קצר, אך נושאו, תוכנו וגיבורו הקנו לו את מקומו הייחודי ביצירתו של קורצ’אק.

גיבור הסיפור – הרשקה, שמע מפי הרבי שהיהודים עמדו פעם לפני סכנת השמדה.

“היתה אז מלחמה וטיטוס שרף את בית המקדש – – – כן, כן. היתה דליקה ועלו באש כל ספרי הקודש. כן, כן. אך לא. – נשרף רק הנייר והאותיות פרחו השמימה ונשארו בחיים. כן. אותיות התורה הקדושה חיות לנצח – – – אלוהים כעס על היהודים ורצה להשמידם, נטל קולמוס ונייר ועמד לחתום על גזר־הדין – להשמיד את כל היהודים. – את כולם? כן, כן. את כולם להרוג, להשמיד ולאבד – – – אך האותיות לא הניחו – – – פרחו, הסתתרו ולא נתנו לעשות דבר רע ליהודים…”

הרשקה עצמו ניסה כבר פעם להגיע לארץ־ישראל, אך בדרך חלה ואיכר שמצא אותו החזירו.

אמרו לו: רחוקה היא ארץ־ישראל ועוד לא הגיע הזמן – – – אבל להרשקה אין סבלנות ואינו רוצה לחכות. ארכו ערבי־החורף ולילותיו. – גם המצוקה גברה: חנוכה בלי נר, פורים בלי גרגר־פרג ופסח בלי חתיכת מצה.

וכאשר השמש בישרה את האביב ויבשו קצת הדרכים יצא לדרך שנית. זמן רב לא חזר. זה סיפור ארוך. לימים, אמנם, חזר – – – אך היה עייף מאוד.

אחר כך יצא בפעם השלישית – – – ראה ערים רבות, גר בבתים שונים, אך לארץ לא זכה להגיע. זה היה משכבר הימים.

הסיפור הזה עבר מדור לדור, במשך ארבעה דורות: סבא, אבא, נכד ונין.

עתה – מספר קורצ’אק – קיבלתי מכתב מהארץ, אך לא מהרשקה, הוא כבר מזמן איננו בחיים. המכתב הוא מבחור צעיר אחר שהגיע לארץ ועובד בפרדס. הוא כותב: “אני קורא כאן מעט וכן מדבר מעט. אני רואה פה הרבה דברים שעליהם קראתי פעם רק בספרים. כאשר אני משקה את העצים בפרדס אני רואה את הנמלים המבוהלות ממהרות להציל את ביציהן, הדורות הבאים…”³⁷⁸

מיהו הרשקה זה? האין זה כותב הסיפור עצמו ששמו ניתן לו על פי סבו, ושם סבו הרש (הירש)?³⁷⁹ האין זה הנריק גולדשמיט – נכדו של צבי־הירש גולדשמיט – שהלך לארץ־ישראל פעמיים, חלם לעלות אליה בשלישית ולא זכה?

למה לא זכה? – כאשר קיבל מאותו צעיר את המכתב המספר על הנמלים המבוהלות, ה“ממהרות להציל את ביציהן, הדורות הבאים” – מיהר קורצ’אק להשיב לו: “לו האנשים היו מבינים שבדורות הבאים טמונה התקווה היחידה שלנו ליצירה, – היו נוהגים כאותן הנמלים”.³⁸⁰

כאשר קדרו פני השמים ובישרו בואה של סופת־המלחמה, תקפוהו הספיקות ביחס לכל ענין העליה לארץ. שמא לדחות הכל ולנהוג כמנהג אותן נמלים, שכן הוא אביהם של מאות יתומים – – –

אולי מן הראוי הוא להקדים את המאוחר ולציין את הפרט המובא במכתב של מיכאל זילברברג, מחנך שהתגורר תקופה ארוכה עם קורצ’אק בגיטו בבית־היתומים, בחלודנה 33. במכתב זה, אל יצחק צוקרמן, הוא כותב: “היה זה בקיץ 1941. באחת מישיבות השבת שלנו עם יאנוש קורצ’אק בחלודנה 33, תוך שיחה על ספרו של פראנץ ורפל ‘ארבעים הימים של מוסה דאג’, הזכרתי לו את התיאור המובא בספר זה, כאשר הרופא עוזב בדרך את הילדים לנפשם על מנת להציל את עצמו. על כך השיב לי קורצ’אק, שדבר כזה לא יכול לקרות בווארשה, שכן הוא לא היה נפרד בשום פנים ואופן מילדיו. זכור נא, דברים אלה נאמרו בקיץ 1941!”³⁸¹

ואמנם זה לא קרה. 

 

הפרק האחרון    🔗

א    🔗

עם ההכרזה הראשונה על גיוס לבש קורצ’אק את מדי רב־הסרן שלו והתייצב בלשכת־הגיוס. הוא אמנם בן 61, אך רופא לפי מקצועו וכבר השתף בחייו בשלוש מלחמות (מלחמת רוסיה־יפאן, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת פולין־רוסיה), ועוד יוכל להועיל. פקידי הלשכה נבוכים. אין הם יודעים היכן יוכלו, בתוך האנדרלמוסיה הכללית שתקפה את המדינה, להציב את רב־הסרן הזה.

עם הישמע באחד בספטמבר 1939 רעם הפצצות הראשונות בווארשה, כבר בקע ברדיוֹ, בין אזעקה אחת לשניה, קולו המוכר, השקט והרגשני במקצת של “הדוקטור הזקן”, שהמאזינים לא שמעוהו מזה שלוש שנים. הפעם מדבר הדוקטור על כבודה של פולין, על משמעותה של גבורה ואהבת־מולדת ובתוך היתר גם על הילדים, כיצד עליהם לנהוג בימי סכנה אלה על־מנת למנוע בהלה וקרבנות־שוא. “אתמול הייתי אדם זקן, היום אני צעיר בעשר שנים, בעשרים שנה…” – דבריו נשמעים קרובים, אפילו אינטימיים: יוצאים מן הלב ונכנסים ללב שומעיו. בין שידור לשידור – התרוצצות ברחובות העיר והושטת עזרה לנפגעים ובמיוחד לילדים. מחייב אותו לכך מצפונו כאדם, כרופא וכמחנך.

על אופי פעילותו של קורצ’אק בימים הראשונים של המלחמה מעיד מכתב שפירסם ביום הרביעי לפריצתה (ב־4 בספטמבר 1939) בעיתון “נאש פשאגלונד”. במכתב זה, שהוא מעין פניה לנוער, הוא קובל על יחס המבוגרים לבני־הנעורים ומשיא להם תוך־כך כמה וכמה עצות טובות למען ישמרו בהתנהגותם על “אופטימיות, שלווה… השתתפות בנפש חפצה בכל מפעל”.³⁸²

כל מי שיודע את האנדרלמוסיה והבהלה שהשתררו בעיר באותם הימים, מתמלא פליאה לעצם הפרסום הזה בימי ההפצצות שניחתו על העיר ולאיזון הנפשי והאופטימיות בהם ניחן כותבו.

"שנים מנוולות, מחפירות – מפוֹררות, נבזות, של ערב מלחמה,

כוזבות, צבועות. ארורות.

לא היה רצון לחיות.

רפש. רפש מסריח.

הגיעה הסערה, נזדכך האוויר. העמיקה הנשימה.

נוסף חמצן".³⁸³

כך הוא רושם ביומנו. גישה המזכירה את חולשתם של גנראלים ותיקים, הנוהגים לעתים לשפוט את מהלכי התפתחות הקרבות על־פי נסיון המלחמה הקודמת. בלהט המפנה הדראמאטי, הבלתי צפוי, נשכחה מקורצ’אק אותה נבואה שהוא עצמו היה נביאה, לפני שמונה שנים, במחזהו “סנאט המטורפים”,³⁸⁴ על השגעון הגדול שעומד לתקוף את עולם התרבות.

התפכחותו לא איחרה לבוא ולאחר התבוסה הוא משתער במלוא הכוח לפעולה היומיומית, הקונסטרוקטיבית. בזה נשאר תלמיד נאמן למוריו הפוזיטיביסטים מראשית המאה.

רבים מבתי וארשה הרוסים והיתר נשארו ללא שמשות. רוחות אוקטובר הקרירות מבשרות את בוא החורף. זרימה בלתי פוסקת של פליטים מחוסרי כל, תורים ארוכים ללחם ולמים. תופעות ראשונות של התעללות מצד הגרמנים, שנכנסו לווארשה לאחר כניעתה ב־27 בספטמבר. גם השכנים הפולנים פניהם גרועים עוד יותר מתמול־שלשום. “בית־היתומים” מתמלא – לרגל הנסיבות החדשות – בילדים נוספים ובראשית 1940 כבר יש בו 150 ילד. הגורל שפקד את כל המוסדות של החיים הציבוריים היהודיים המאורגנים, לא פסח גם על אגודת־הסעד “עזרת יתומים”. חלק גדול מפעיליה, ובתוכם מאוּריצי מייזל, שהיה שנים רבות יושב־ראש האגודה, עזב את וארשה. למעשה נפל עול המוסד על כתפיהם של קורצ’אק ושותפתו הנאמנה לכל אורך הדרך, סטאֶפה וילצ’ינסקה.

לאחר ההתאוששות הראשונה והנסיעות לשקם את מסגרות החיים הציבוריים, הפכה פעולת הסעד והעזרה לאחת המשימות המרכזיות של כל הארגונים והמפלגות הפוליטיות ברחוב היהודי, לרבות תנועות־הנוער. היה זה אחד הגילויים היפים של הציבור היהודי, שראה בפעולה זו צבת ראשונה לעמידה בפני גל הצרות והגזירות שניתך עליו. קורצ’אק וסטאֶפה וילצ’ינסקה היו מוּכרים בציבור ונענו בחיוב, אך אמצעי הסעד הציבורי היו כה מצומצמים וצרכי בית־היתומים כה מרובים, שקורצ’אק לא יכול היה לוותר גם על עזרת יחידים, שמורגל היה עוד לפני המלחמה לזכות בתרומותיהם למען הילד היתום. הוא כיתת, אפוא, את רגליו יום־יום בביקורים אצל נדבנים ויהודים אמידים, שהיו עוד מצויים אותה תקופה בווארשה, ולא פסח גם על בתים של ידידים פולנים. היה מקבל תרומות־כסף, מצרכי מזון ומכל הבא ביד.

הדים לסיורים מייגעים, ולעתים אף מבזים, אלה מצויים לרוב ב“יומן” ולעתים לא חסר גם ההומור האופייני שלו לגבי הקופצים את ידם.

בסוף נובמבר 1939 הוציא השלטון הגרמני צו המחייב כל יהודי לענוד סרט לבן עם מגן־דוד כחול. קורצ’אק היה אחד הבודדים, ואולי היחיד, שלא קיים צו זה. יתר על כן, הוא גם לא פשט את מדי הקצין שלו. הוא הסיר מהם רק את סימני הדרגה. עובדה זו מציינים כל כותבי־הרשומות וגם עדי־ראיה החיים אתנו כיום. הוא לא קיבל את הצו המחפיר ואף כפר בחוקיותו. מרי מופגן זה עורר תמיהה ולעתים אף תדהמה אצל אנשים ומוסדות שאתם נפגש. כל העצות וההצעות לא שינו את גישתו העקרונית לענין. תשובתו היתה: “אני מקבל רק חוקי הטבע והאלוהים ולא חוקי־אדם”. גישה זו בוטאה כבר על ידו אי־פעם.³⁸⁵ מעניין הדבר, שאת רעיונו זה ביטא פעמים מספר, במלוא האומץ, גם באזני פקידים גרמניים מאחורי אשנבי המשרדים השונים ומוזר – הם נרתעו.

רבים ההסברים להתנהגות זו, אך היה זה כפי הנראה ביטוי לסלידתו, למחאתו, לזלזולו בשלטון הגרמני והפגנה של הפאטריוטיזם הפולני שלו.

בתגובה על גזירת ההשפלה החליט לתת דגל חדש לילדי “בית־היתומים”, בצבע ירוק. מצדוֹ האחד נרקמה פריחה של עץ הערמון ומצדו השני “מגן־דוד”: ירוק – תקווה, הפריחה – סמל הנעורים העולים ו“מגן־דוד” – הגאווה של הסמל היהודי המחולל, רמז לעברו העתיק ולעתידו הגדול. הוא־הוא הדגל, שליווה את הילדים במשך כל ימי הגיטו ונישא בדרכם האחרונה למחנה־המוות.

זרם הפליטים לווארשה לא פסק. המחסור בשיכון ובמזון החמיר מיום ליום. למרות המאמצים של “הארגון היהודי לעזרה עצמית” שעבר גלגולים ארגוניים שונים ושמות שונים (להלן: “עזרה עצמית יהודית”), הג’וינט, הארגונים הפוליטיים ותנועות־הנוער, לא נמצא פתרון להבטחת חיי היום־יום של מאות אלפי היהודים בבירה. קורצ’אק אינו נלאה מלדפוק על דלתות כל המוסדות למען ילדיו.

ביומנו של יו“ר היודנראט צ’רניאקוב אנו מוצאים הדים לארבעה ביקורים של קורצ’אק, עוד בתקופה שלפני הקמת הגיטו. ביקוריו של קורצ’אק אצלו היו מיועדים, כפי הנראה, לבעיות הכספיות והכלכליות של “בית־היתומים”. יומנו של צ’רניאקוב מצטיין, כידוע, ברישום הסטנוגראפי והמעשי של העניינים, אך בכל ביקור של קורצ’אק אין צ’רניאקוב שוֹכח לרשום לפניו בקיצור את דברי־החידוד של אורחו, גם כשהם מכוּונים לביקורת על היודנראט. ב־16.9.40 הוא רושם: “קורצ’אק מספר, שהוא מפיץ שמועה על עצמו שהוא גנב, הוא סבור שבאופן זה הוא יוכל להיכנס אל הנהלת בית־יתומים מסויים… הוא ביקש את ואֶדאֶל (בעל בית־חרושת לשוקולד), שימכור לו 50 ק”ג של גרעינים. על טענתו של ואֶדאֶל, כי אסור לו למכור ליהודי, השיב שיש מוצא: שיתן במתנה”.³⁸⁶ ב־19.10.40, בתקופת חיפוש הדירות לפני הקמת הגיטו, אנו מוצאים את הפיסקה הבאה: “קורצ’אק שאל אותי אם יש לי דירה. הוא הוסיף שאם אין לי, יכול הוא למסור לי את שם הפקיד בקהילה, שבעד שוחד יתן לי דירה…”³⁸⁷

קשרים טובים, שהיה להם ביטוי בעזרה כלכלית רצינית, היו לו לקורצ’אק עם אברהם גֶפנֶר – מנהל מחלקת האספקה של היודנראט, אדם מסור בכל לבו לתפקיד הקשה שהוטל עליו. אברהם גפנר היה ידידו של קורצ’אק במשך שנים רבות ונמנה עם ארבעה־עשר נדבני וארשה, שכל אחד מהם החזיק, לפני המלחמה, יתום אחד מ“בית־היתומים” על חשבונו.

צנטו“ס – זה הארגון הוותיק, שצבר עשרות שנות נסיון בטיפול בילדים יתומים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התארגן מהר יחסית וקיבל עליו את הטיפול בבתי־היתומים במציאות החדשה. לזכותו ייאמר, שעשה רבות בשטח זה. על מגעיו של קורצ’אק עם צנטו”ס מספר ד“ר אברהם ברמן, שהיה אז מנהלו הכללי: “לראשונה נפגשתי עם קורצ’אק, בהתחלת הכיבוש הגרמני, במרכז של צנטו”ס ברחוב פרֶדרי בווארשה. עין הגרמנים כבר היתה אז פקוחה על כל פעולותינו. התחלנו בישיבה של ההנהלה ולפתע הופיע קורצ’אק במדי קצין פולני. נבהלנו קצת מצורת הופעתו. לשאלתנו השיב: ‘בשבילי לא קיים כיבוש גרמני. אני קצין פולני והנני גאה על כך’. הערנו לו שזה לא רק ענין של השקפה אישית. כאן מוסד ציבורי, שיש לו תפקיד גורלי ורגיש. זכור לי שהיינו מאוד נבוכים. תביעותיו היו גדולות ומעבר ליכולתנו, אך צריך להודות שהן נבעו מתוך מסירותו הבלתי־נלאית לחיי הילדים וגורלם. לא יכולנו לעמוד בפני אישיותו החזקה והוא נהנה מעדיפות רבה בכל המחלקות שלנו. למען האמת נוח היה לנו יותר המגע עם חברתו לעבודה סטאֶפה וילצ’ינסקה, שגילתה בכל משא־ומתן יתר מתינות בדרישותיה. עם כל זאת ידענו ש’בית־היתומים' לא היה כמוהו לסדר ולדאגה בכל הגיטו. לאושרו ולאושרנו – לא היה אצלנו גבול להערכת אישיותו הגדולה של קורצ’אק ולרוב היינו מוכנים לוויתורים”.³⁸⁸

מגעיהם של קורצ’אק וסטאֶפה עם התנועה החלוצית התהדקו בתקופת המלחמה, החל ב־1940. כותבת צביה לובטקין: “יאנוש קורצ’אק וסטאֶפה אף הם התקרבו אלינו באותו זמן. הם היו משתתפים בקביעות בסמינריונים שלנו, ויתירה מזו, הם עשו אצלנו את השליחות הארץ־ישראלית. אותה שעה, כידוע, חסרנו שליחים מן הארץ. קורצ’אק וסטאֶפה היו היחידים בתוכנו שהיו פעם בארץ והם שהיו המומחים לארץ־ישראל. בסמינריונים ובשיחות חברים היו מספרים לנו על הארץ, על ילדי ארץ־ישראל, על הקיבוץ וכד'”.³⁸⁹

על מגעה הראשון עם קורצ’אק מספרת צביה לובטקין: באפריל 1940 התחלנו לשקם את קיבוץ גרוֹכוֹב שנעזב, כידוע, אור ליום 7 בספטמבר 1939, לאחר הקריאה ששודרה ברדיו וארשה לכל הגברים בגיל הצבא, לעזוב את העיר ולצאת מזרחה. המבנה והמשק החקלאי היו חרבים וריקים מכל רכוש וכלים, שנשדדו על ידי השכנים. להתחלת העבודה זקוקים היינו לקצת כלים. פניתי לסטאֶפה בבקשה להשאלת קצת כלי־עבודה מחוות רוז’יצ’קה בגוֹצלאווק. הופניתי על־ידה לקורצ’אק, שבידו היתה נתונה ההחלטה. הגעתי אליו ל“בית־היתומים” בקרוֹכמאלנה 92. נתקלתי בסירוב מוחלט. תשובתו היתה בערך כזאת: “איני יכול לרחוש אימון לאיכרים שעוזבים, לעת צרה, את אדמתם הפקר!” נדהמתי לשמוע ממנו דברים אלה. האם לא ידע את פרשת אותה קריאה לעזיבת וארשה, או היתה זאת תמימות? קשה לדעת. הודות להשפעתה של סטאֶפה קיבלנו בסופו של דבר את מבוקשנו.

בהמשך הזמן נתהדקו הקשרים האישיים וחלה גם התקרבות תנועתית. להידוק הקשרים הרבתה לעשות בעיקר סטאֶפה. הפגישות היו לרוב במסדרונות “העזרה העצמית היהודית” ומוסדות אחרים. ל“החלוץ” היו אז בעיות דומות לאלו של “בית־היתומים”. בדזיאֶלנה 34 נמצאו אז כמה מאות חלוצים, שצריך היה לדאוג לקיומם. הנהגת “החלוץ” ו“דרור” היתה מורכבת מאנשים צעירים, ברובם לא אנשי וארשה. מעמדם וקשריהם עם המוסדות ועם אנשי־הציבור, בתקופה הראשונה, היו רופפים ביותר. סטאֶפה עשתה רבות ל“פתיחת הדלתות” של המוסדות בפני צביה ושירתה בכך נאמנה את “החלוץ”. כמה וכמה פעמים הדגישה סטאֶפה שהיא וקורצ’אק רואים את עתידם בארץ.

בסמינר הראשון של “דרור”, שנתקיים בחודשים יוני־יולי 1940 ושבו השתתפו כ־45 חברים מתוך 23 ערים ועיירות ב“גוּבאֶרניה”, הירצה קורצ’אק על הנושא “רשמים מן החינוך המשותף בעין־חרוד”. הרצאתו נמשכה שעות אחדות. הימים היו חמים ובמהלך ההרצאה פשט את מעילו. “הופתעתי לראותו במדי קצין פולני” – מספר יצחק צוקרמן – “הרי לבוש זה היה אסור בתכלית האיסור בימים ההם”. הרצאתו היתה חיה ומעניינת. הוא הירבה לחלוק שבחים לחינוך המשותף, אך לדעתו גם בקיבוץ מוכתבים אורחות החיים של הילדים על־ידי המבוגרים, והניגוד בין שני העולמות בולט בחיי יום־יום. הרצאותיה של סטאֶפה היו מלאות רשמים ותיאורים מהמציאות של החיים בקיבוץ והחינוך המשותף, שהתנסתה בהם בימי שהותה בקיבוץ עין־חרוד ובעבודתה בו. הפגישה עם שניהם היתה אחת החוויות החזקות לציבור המשתתפים הצעיר של הסמינר.

ועוד מספרים צביה ויצחק צוקרמן: קרה המקרה וסטאֶפה נשתהתה אצלנו בדזיאֶלנה 34 אחר שעות־העוצר. היא נשארה ללון בחדרנו והיתה לנו הזדמנות לשיחת־לילה ארוכה. ארוחת־הערב היתה דלה מאוד ונשארנו רעבים. לא היה זה המקרה היחיד: רבים היו הימים שבהם האוכל היחידי שבא אל פינו היה רק צלחת המרק בצהריים. היא ידעה שאנו מקבלים חבילות מחברינו בווילנה והדבר היה קצת מופלא בעיניה. סיפרנו לה את האמת, שאמנם שולחים לנו בחבילות נקניק, חמאה ושאר מטעמים “שאינם לפי מעמדנו”, אלא שאנו מוכרים את דברי ה“מותרות” וקונים בתמורה לחם לילדים ולמורים העובדים בגימנסיה שלנו, שהרי הם עובדים במשכורת זעומה ומנין יפרנסו את עצמם ואת בני משפחותיהם?

סטאֶפה הטיפה לנו מוסר ובטון של “חכמת־זקנים” העירה לנו: “גנראלים שסובלים מכאבי־שיניים פסולים מלנהל מערכה ולפקד על צבאות”.³⁹⁰

בינואר 1940 בא לווארשה נציג של הצלב־האדום האמריקאי ולאחר מכן, ביוני אותה שנה, הגיעה משלחת מיוחדת של ה־“Commission for Polish Relief”, הקרויה ועדת־הוּבר, ובראשה מר הארטיגאן. בלחצם הסכימו שלטונות הכיבוש שיקום ארגון לצורך חלוקת משלוחי עזרה מארצות־הברית לאוכלוסיה האזרחית.

המשלחת הביעה את רצונה לבקר בכמה מוסדות יהודיים, על מנת לעמוד במקום על המצב והצרכים. “בית־היתומים” נקבע כאחד המוסדות הראויים לביקור. קורצ’אק הכיר את פעולות ועדת־הוּבר עוד מהשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והעריך אותן מאוד. ב“אולם הדממה” שב“בית־היתומים” היתה תלויה שנים רבות תמונתו של הוּבר (שהיה אחד מבוני מפעל־העזרה לארצות אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובשנים 1929־1933 – נשיא ארצות הברית). היה בזה משום ביטוי להערכתו של קורצ’אק לאישים המקדישים את עצמם לפעולות הוּמאניוֹת. קורצ’אק נתן, אפוא, את הסכמתו לביקור זה. אך כאשר נודע לו שלמשלחת האמריקאית יתלווּ גם גרמנים – סירב. יו“ר הארגון הארצי של “העזרה העצמית היהודית”, ד”ר מיכאל וייכרט, לא הצליח לשכנעו וקורצ’אק גם לא רצה להסביר את סיבות סירובו. רק לאחר פניה לרגש אחריותו הציבורית וטיפולה של סטאֶפה גילה את הסוד: מתחת לחלוקו האפור עוד לבש את מדי הקצין הפולני שלו ולא היה מוכן להסירם. נמצאה פשרה: הוא חיתל את צווארו בצעיף וכך קיבלם. הוא הוביל את חברי המשלחת באולמות השונים, אך לא בא בשום מגע עם הגרמנים הנלווים; הוא דיבר רק אל האורחים האמריקאים, אל היהודים והפולנים. האמריקאים התרשמו מאוד מהמוסד, מסדריו ומאורח חיי הילדים.³⁹¹ על רשמיו של קורצ’אק מביקור זה וליקחו אנו מוצאים ב“יומן” את הדברים הבאים:

"העיתונאים והפקידים מאמריקה שהגיעו ראשונים, לא העלימו את אכזבתם: לא כל־כך נורא.

חם חיפשו גוויות, ובבתי־היתומים – שלדים.

בשעת ביקורם בבית־היתומים שלנו שיחקו הילדים בחיילים, כובעי־נייר ומקלות.

– אין זאת, כי המלחמה לא נמאסה עליהם – אמר עוֹקצנית.

– עכשיו כן. אבל התיאבונות גדלו והעצבים קהו, ומשהו נע סוף סוף – ובחלון ראווה אחד ושני מופיעים אפילו צעצועים, וסוכריות רבות – – –

– בעיני ראיתי: פעוט קיבל נדבה של עשר פרוטות ומיד קנה סוכריה. – – –

קראתי: אין לך דבר אשר אדם מסכין עמו קל יותר מאשר עם אסונו של הזולת".³⁹²

הימים הארוכים של כיתוּת רגליו העייפות מנדבן אחד לשני וממוסד אחד למשנהו התחילו לתת את אותותיהם במצבו הגופני של קורצ’אק. נתגלו סימנים מדאיגים ראשונים של תשישות חמוּרה, שחייבה בדיקות רפואיות. לא היה זה קל לשכנעו בצורך בכך ונראה שידה של סטאֶפה היתה בדבר, שהסכים לבסוף להיבדק. ד“ר מ' לנסקי, שעבד בבית־החולים היהודי, שהיה עוד אז ברחוב צ’יסטה, מספר: “קורצ’אק בא בליווי גברת, כפי הנראה מעובדות בית־היתומים. היה לו חום והיה חלוש. בקושי הסכים לעשות שיקוף ריאות. היה צנום, כתמים אדומים כיסו את לחייו ועיניו הבריקו. השיקוף גילה נוזל בבית־החזה. ד”ר קורצ’אק לא התרשם מזה, שאל עד היכן מגיע הנוזל. כאשר נודע לו, כי הנוזל עוד לא הגיע לצלע הרביעית, עשה תנועה בידו, כאילו רצה להגיד, כי המצב אינו רע וכי אין לו עדיין רשות להפסיק את העבודה ולשכב במיטה”.³⁹³

ואמנם לא היתה לו רשות להפסיק את עבודתו, כי ב“בית־היתומים” ציפו לו ילדיו. הוא אביהם ואין הוא רשאי להפקירם. הם זקוקים למזון, לאוויר ושמש. הוא מתעקש להוציאם, ובעיקר את הקטנים והחלשים שבהם, לקייטנה כבשנים עברו.

בפנייתו לד“ר זופיה שימאנסקה (רוזנבלום), מנהלת המחלקה להיגיינה ותברואה בצנטו”ס, הוא מסביר, “אולי זוהי הזדמנותם האחרונה של הילדים להתרוצץ ביער, לנשום אוויר כפר, לתלוש עשב רענן – חייבת את לעזור לי – רצוני להוציא את בית־היתומים לגוצלאווק. יש לנו שם בית – אקח עמי גם ילדים אחרים – אבל תנו לי ציוד, עובדים ומזון. אולי זה הקיץ האחרון שלנו”.³⁹⁴ צנטו“ס נענתה לקריאתו ועשתה מאמצים להיענות לתביעותיו של קורצ’אק. את הארגון עמסה על כתפיה, כרגיל, סטאֶפה. קורצ’אק קיים הבטחתו וקיבל עליו את הדאגה גם לילדים ממוסדות אחרים. בדו”ח על פעילות צנטו“ס מיוני 1940 אנו מוצאים את הפיסקה הבאה: “הילדים הקטנים מהפנימיה של היתומים בווארשה בקרוכמאלנה 92, מפנימיית צנטו”ס בגראניצ’נה 10, מהפנימיה לילדות במילנה 18 ומבית־המחסה נשלחו ביוני 1940 לכפר ברוז’יצ’קה, שהיה שייך למוסד בקרוכמאלנה 92, ששם היו בהשגחתו וטיפולו הטוב של יאנוש קורצ’אק”.³⁹⁵ מספרת ד“ר זופיה שימאנסקה (רוזנבלום): “ביום קיץ אחד באתי לבקר את הדוקטור הזקן בגוצלאווק. מצאתי בחדרו שלוש מיטות של ילדים חולים. הצטדק במבוכת־מה: איני נותן אמון במטפלת המעשית, שמא לא תתעורר לקריאת הילד. הלא זה ענין פעוט – צריך להוריד אותם בלילה. הם קודחים, רוצים לשתות – – – מלבד זאת המטפלות רחמניות הן. רוצות לעשות הכל בעצמן והרי צריך ללמד את הילדים עצמאות. ועל כן הדוקטור הזקן טורח הרבה, כדי ללמד את יוזיו בן הארבע כיצד להשתמש בכלי מסויים, וכיצד להתיר את כפתורו של ליאו בן השלוש. ‘– כן, כן, בני, צריך ללמוד להסתדר בחיים בלי עזרה ולעולם אין הלמידה מוקדמת מדי!’ במדשאה הקרובה רדפו זה אחר זה הילדים הקטנים והגדולים, שיחקו בכדור, השתובבו. מפעם לפעם פורץ צחוק עליז. השמש העלתה בקסמיה סומק על הפרצופים החיוורים. עיניו העצובות של הדוקטור הזקן נחו באהבה על הילדים המשחקים”.³⁹⁶ כלל גדול היה לו לקורצ’אק בכל מה שנוגע לבריאות ילדיו ולרווחתם גם באותם הימים: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. בנוסף לטיפול בצנטו”ס הוא כותב מכתב לראש המועצה הכפרית של ואוֶור, שבתחומה נמצאת הקייטנה, ומבקש פגישה “פרטית” אתו.

על קייטנה אחרונה זו בחוות “רוז’יצ’קה” שבגוצלאווק מספר ראש המועצה הפולני סטאניסלאב קרוּפּקה: “השתדלתי לעזור לו במיטב יכולתי. ביקרתי אותו ואת ילדיו, בשנת 1940, מספר פעמים. תמיד יצאתי מוקסם מחדש מאישיותו ומדרכו החינוכית. לעולם לא אשכח את ההתייעצות שקיימנו בהסתר, בלילה, ושבה השתתפו בנוסף עלינו עוד שני חברי מועצה וראש קהילת ואוֶור. המפקד של אזורנו היה קצין בכיר גרמני, אינז' סטאֶפאן, ממוצא שוודי. בעת אחד מביקוריו במשרדי מצא שם את הדוקטור. קורצ’אק היטיב לדבר גרמנית. הקצין הוקסם מאישיותו וניצלנו זאת יפה במשך כל התקופה להשגת מזון בשביל הילדים ב’רוז’יצ’קה'. ידענו מה צפוי לנו על־פי החוקים הרצחניים של היטלר, ואף־על־פי־כן עשינו זאת בהכרה מלאה. היה זה בעיקר בזכות אישיותו המופלאה של הדוקטור וההשראה שקרנה ממנה. בשבילי היתה הפרידה ממנו קשה מאוד. הצעתי לו כמה הצעות, למען לא יחזור לווארשה. הוא השיב לי: ‘והרי, אדוני קרופקה, חייב אני לתת כיסוי לכל מה שהטפתי ועשיתי בחיי – נאמנות לילד ולאדם’ – – –”³⁹⁷

ב    🔗

כפי שכבר סופר, ראה קורצ’אק את פעילותו באגודת הסעד “עזרת־יתומים” כחלק בלתי־נפרד מעבודתו החינוכית. הוא לא הסתפק בחוג מצומצם של עסקנים ועשה מאמצים רבים להעמיד את הפעולה על בסיס ציבורי רחב יותר. פעולתו היתה מכוּונת להחדרת הדאגה ליתום בציבור הרחב ולהבטחת אמצעים לקיום הוגן של “בית־היתומים”.

מתוך הדו“ח למלאת חצי יובל לקיום ה”אגודה" אנו למדים שבשנת ייסודה מנתה ה“אגודה” 1538 חברים, בשנות מלחמת העולם הראשונה הגיעה לשיא ל 1700־1800 חברים ואילו ב־1932 היה מספר חבריה 672.³⁹⁸ ירידה תלולה זו נמשכה עד המלחמה, ובשנים 1937־1938, שהיו שנות שפל, נשקפה סכנה לעצם המשך קיומו של “בית־היתומים”. באותה תקופה פנה קורצ’אק בקריאה לציבור, בנוסח יהודי טיפוסי:

"– – – רע להיות זקן, אבל גרוע מזה – יהודי זקן.

הייתכן משהו גרוע יותר?

אוי, אוי – ואם אין לאותו יהודי זקן פרוטה?

ואם פרוטה אין לו והוא אף חסר־תושיה?

האם זה גרוע מכל?

לא. ואם יהודי זקן, חסר־תושיה, נושא בעולה של חבורת ילדים גדולה, לבו כואב, ולא הלב בלבד אלא גם הרגליים והמתניים, ועיניו רואות כי כלה כוחו?"³⁹⁹

עם התפוררות ה“אגודה” בראשית המלחמה לא פסק קורצ’אק מלהתריע, לשכנע ולתבוע את עזרת הציבור, את אהדתו ליתום ואת אחריותו לגוֹרלוֹ. אמונתו בכוח המלה לא נתערערה והוא המשיך לטפח את המגע באמצעות הכרוזים שפירסם מזמן לזמן.

שלושה כרוזים מסוג זה,⁴⁰⁰ שפירסם בתקופה שבין ראשית הכיבוש והימים הראשונים של כינוּן הגיטו, נשתמרו: אחד – ליהודים, אחד – כללי ואחד – לנוצרים. כל כרוז מהווה ממש יצירה מגובשת ומשכנעת, מבחינת התוכן והסגנון. כל מלה שקולה, ובצד ההסברה – תביעה.

בכרוז “אל היהודים!”,⁴⁰¹ (פברואר 1940) מדגיש קורצ’אק את הגורל ההיסטורי שאין לברוח ממנו. האחריות היא לא רק ל“בית־היתומים”, אלא למסורת העזרה לילד, בת אלפיים השנה, ואין להפר אותה. הוא מבקש “לשמור על כבודנו במצוקה!” הוא מציין, שבנוסף לשבעת הפגזים שפגעו בבית היו גם שני מקרים של נסיונות שוד…

הוא תובע הלוואה של 2000 זהובים מכל אחד מבעלי היכולת.

בכרוז המופנה לכל חלקי הציבור (מארס 1940),⁴⁰² נותן קורצ’אק תיאור מלא של הפעולה החינוכית הנעשית במוסד ומדגיש שידוע לו כי האיש שסירב לתת חלק ממה שנותר לו ל“בית־היתומים”, נאלץ אחר־כך לתת את הכל, אך לא לילדים…

הוא תובע כסף, שווה־כסף וכתובות להרחבת מפעל העזרה.

כמו בכרוז הראשון כן מודיע הוא גם בכרוז זה, שיבוא אישית לקבל את התרומה.

“אל האזרחים הנוצרים!”⁴⁰³ נכתב בדצמבר 1940, זמן קצר לאחר הקמת חומות הגיטו. קורצ’אק מכיר היטב את המנטאליות של הטובים בפולנים והוא מוצא לנכון לציין, בנוסף למשפט אחד מהצהרת המועצה הבינלאומית הכללית בז’נבה, שני דברים שעשויים לדבר אל ליבם: השליחות שממלאים חניכי “בית־היתומים” מחוץ לתחומי פולין כנושאי התרבות הפולנית, שרכשו במוסד, ברחבי העולם וכבוֹדה של פולין – המחייב טיפול בילד היהודי והגנה עליו מפני “עוולה ללא חטא”.

כל הכרוזים חתומים בחתימה הכפולה: ד"ר הנריק גולדשמיט – מנהל בית היתומים ויאנוש קורצ’אק – הדוקטור הזקן מהרדיו.

תעודה חשובה ביותר, המעידה על גישה עקרונית לפעילות ציבורית וענווה אישית, הוא מכתבו של קורצ’אק למערכת “גאזטה ז’ידובסקה” (העיתון היהודי בשפה הפולנית שהוצא בקראקוב בהשראת הגרמנים) מיום 7.1.42, בתגובה לדברי הַלל שפורסמו בו על בית־היתומים של קורצ’אק. “בית־היתומים”, כותב הוא – "לא היה, אינו, ולא יהיה בית־היתומים של קורצ’אק. האיש קטן מדי, חלש מדי, עני מדי ושוטה מכדי לבחור כמעט מאתיים ילדים, לכנסם, להאכילם ולחממם – – – עבודה גדולה זו עשה מאמץ משותף של מאות אנשים בעלי רצון טוב ובעלי הבנה נאורה של ענייני הילד היתום – – – עבודתם, עזרתם, נסיונם בנו מבחינה חומרית ורוחנית את ערכיה של סדנה זו – – – " ואם דרושים שמות, הרי הוא מונה גם את שמותיהן של וילצ’ינסקה, פוזובנה ועוד, "לזכותו ולחובתו של המוסד נזקפים המעלות והחסרונות של כל הרובע היהודי, על כל יושביו – – – "⁴⁰⁴

דיין תעודות אלה כדי לתת לנו תמונה על דרכו ודמותו של יאנוש קורצ’אק כאיש ציבור.

שאלון־רישום גרמני לבעלי המקצועות הרפואיים, 1940

ג    🔗

הקמת הגיטו בווארשה עברה גלגולים רבים. עוד בנובמבר 1939 נמסרה ליודנראט רשימת הרחובות העשויים להוות “תחום־מושב” מיוחד ליהודים. תכנית זו בוטלה ובתאריכים שונים נמסרו ליודנראט תרשימים שונים של איזור־מגורים סגור (Sperrgebiet).

רק ביום הכיפורים תש"א (12.10.40) נמסרה ברמקולים הודעה על כינון הגיטו, וליודנראט – רשימת הרחובות הכלולים בו. לאחר כמה דחיות, צמצומים ושינויים נוספים נקבע המועד האחרון ל־15 בנובמבר 1940. ואמנם בתאריך זה נסגרו שערי הגיטו. השינויים שחלו מיום ליום ביחס לרחובות ולבתים שנועדו למגורי היהודים גרמו לזעזועים קשים, שהגיעו לשיאם ביום־יומיים האחרונים לפני תאריך הסגירה הסופי.

לשיכונם של מספר מוסדות ציבוריים גדולים לא נמצא פתרון בתחומי הגיטו, כגון בית־החולים ברחוב צ’יסטה, בית־היתומים של יאנוש קורצ’אק ועוד אחדים. ענין זה חייב טיפול מיוחד אצל מוסדות השלטון הגרמני. בקשה לביטול ההעברה, שנכתבה ע“י קורצ’אק,⁴⁰⁵ הוגשה, כפי הנראה, לג’וינט והעתקים ממנה נשלחו גם למוסדות אחרים כגון “העזרה העצמית היהודית”, היודנראט ואחרים, מתוך כוונה שאף הם יטפלו וישפיעו. ואמנם יו”ר היודנראט, צ’רניאקוב, מזכיר ביומנו (מיום 20.10.40), שווייכרט, יו"ר הארגון הארצי של “העזרה העצמית היהודית”, יצא לבירת הגנראל־גּוברנמאן, לקראקוב – לטיפול בענין הנחות, הקלות ודחיות של העברוֹת, ויתכן שטיפל גם בענין “בית־היתומים”.

קורצ’אק מבקש באותה בקשה להשאיר את “בית־היתומים” במקומו: ואילו מתוך מכתב מיום 31.10.40 שנכתב על־ידי סטאֶפה (למי, לא ידוע) מסתבר, שהיא היתה יותר מציאותית – היא מסתפקת בדחיה, לפחות, עד לאביב.⁴⁰⁶

מטעמי זהירות מובנים מציין קורצ’אק בבקשתו, שבית־היתומים “לא נתקל במשך השנה בקיפוחים ובאי־נעימויות מצד השלטון הגרמני”. בסגנון מנוסח כראוי ובלשון קצרה, כדרכו, הוא מתאר את מצב “בית־היתומים”. הצוות מורכב כמעט כולו מחניכי המוסד לשעבר, העושים את עבודתם ללא דופי, ואשר לשוער ולכובסת (שהיו פולנים) – הרי המוסד מטפל בהחלפתם, בהתאם לחוק בדבר העסקת עובדים אריים. כמו כן הוא מוצא לנכון לציין את האווירה המוסרית השולטת בקרב העובדים, שאחד מהם אף נפל על משמרתו בימי ההגנה על הבירה, ובקרב החניכים, שנדרו נדר על קברו להיות נאמנים לאמת, לעבודה ולשלום (בטכסט, גם בעברית), ואכן מקיימים אותו. 

לציון הקשר הטוב של “בית־היתומים” עם הציבור וחניכי המוסד לשעבר, הוא מצרף עותקים של כרוזים ורשימת בוגרי המוסד שתרמו למוסד מתנות ועבודה בהתנדבות.⁴⁰⁷

ואמנם הושגה דחיית ההעברה של “בית”היתומים", אך רק לשבועיים – עד ה־30 בנובמבר.

בינתיים הצליחה הנהלת “בית־היתומים” להגיע להסכם עם בית־הספר התיכון למסחר, שיקבל לידיו את הבית ברחוב קרוכמאלנה 92 וימסור ל“בית־היתומים” את מעונו ברחוב חלודנה 33, שנמצא בתחום הגיטו, אגב התחייבויות הדדיות לטפל ברכוש ולהחזירו בבוא הזמן.

קורצ’אק ידע שבאחד הימים תבוא פקודת ההעברה. בשבועיים ש“בית־היתומים” נמצא מחוץ לתחומי הגיטו נעשו, אפוא, בשקט כל ההכנות. מספר שמואל גוגול, שנמצא אז במוסד כחניך:

באחד הלילות הופיעו אנשי הגסטאפו עם צו לפינוי הבית תוך 48 שעות. קורצ’אק עצמו ליווה כל משלוח של החפצים. שלא כבהעברה הכללית, ששלטה בה אנדרלמוסיה, היתה הפעם בדיקה חמורה ליד השער. העברת החלק היקר ביותר של הרכוש – המזון, שנאגר על ידיו בכמויות ניכרות, התחילה אחר הצהריים. המשאית האחרונה של תפוחי־אדמה נעצרה ע“י הז’אנדארם הגרמני. קורצ’אק תבע בתוקף ואף הרים את קולו שלא כרגיל. המשמר נרתע ואף־על־פי־כן לא נתן להעביר את המזון. הוא החליט להיאבק על ענין זה – הרי בתפוחי־אדמה אלה תלויים חיי ילדיו. הלך, אפוא, על דעת עצמו לבית העיריה. אין אנו יודעים בוודאות את מהלך השיחה שהתנהלה שם, אך העובדה שהופיע במדים וללא סרט העבירה את הגרמנים על דעתם. צו ההחרמה אמנם בוטל ותפוחי־האדמה הגיעו ליעדם, אך קורצ’אק עצמו נעצר והועבר ל”פאוויאק" – זה בית־כלא הגרמני הידוע לשמצה של הגסטאפו.⁴⁰⁸

בגיטו נפוצו שמועות שונות על גורלו. רינגלבלום רושם בראשית דצמבר 1940: “קורצ’אק הצהיר שלא יענוד סרט, שולחים אותו למחנה ללובלין. הודיע שגם להבא לא יענוד, כי הוא קצין פולני”.⁴⁰⁹ אך שיחק לו מזלו והוכנס למחלקה לפושעים פליליים, שהיחס אליהם היה יותר הוגן.

“בית־היתומים” נשאר מיותם. עצבות שררה בו. אך היד המארגנת של סטאֶפה, בעזרת צוות העובדים, היתה בכל והמעון החדש בחלוֹדנה 33 קיבל את מראהו הרגיל. ראוי לציין, שב“בית־היתומים” מקובל היה העיקרון שכל העובדים נכללים בצוות החינוכי. את הפרסונאל הטכני בחרו בקפדנות (טיפלה בזה סטאֶפה) ושיתפו אותו גם בפעולות החינוכיות. המבשלת, השוער, הכובסת, היו קשורים שנים עם המוסד והפנימיה, מכובדים ומקובלים. הם היו מוזמנים לישיבות הפדגוגיות ושותפו בכל העניינים והבעיות. המעמד המכובד של כל עבודה יצר אווירה של חובה אישית ומצא את ביטויו המלא בימי המלחמה והכיבוש, כאשר כל אחד, ללא יוצא מן הכלל, תרם את המאמץ המירבי ושימש דוגמה אישית של הקרבה עד היום המר האחרון.

רוח זו היא שליכדה את כל הצוות לדאגה ולשמירה על המוסד, בשעות הקשות, גם כאשר קורצ’אק לא היה בו.

ד    🔗

בשלושת החודשים הראשונים של 1941, עם העברתו של “בית־היתומים” לתחומי הגיטו, נפל אפוא עומס ארגונו מחדש על כתפי סטאֶפה וילצ’ינסקה. כזאת כבר קרה פעם, עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר קורצ’אק גוּייס לצבא הרוסי וסטאֶפה נטלה על עצמה את ניהול המוסד משך ארבע שנים רצופות.

פעמים רבות מוזכר שמה של סטאֶפה וילצ’ינסקה בספרנו: שכן קשה לתאר את השיטה החינוכית של קורצ’אק ביישומה, את בית־היתומים, מבלי לראות את חלקה של סטאֶפה. יתכן שבלעדיה היתה תורתו של קורצ’אק נשארת כרעיון חינוכי ערטילאי.

אין להפריד בין הדבקים. היתה זאת דרך משותפת שבה צעדו השניים יחד למעלה משלושים שנה, מאז ראשית בית־היתומים בדירה העלובה שברחוב פראנצישקאנסקה שבווארשה בשנת 1909, דרך הבית המפואר בקרוכמאלנה 92, ארץ־ישראל, הגיטו ולבסוף – בדרך הייסורים לטרבלינקה בשנת 1942.

חניכים ועמיתים של השניים נוהגים, בעת העלאת זכרונות או דברי־הגות על קורצ’אק, להצטדק על העמדתה של סטאֶפה בצילו. השניים עבדו יחד ומהשראתו שאבה את כוח העשיה שלה. אך היתה לה, לסטאֶפה, עצמיות משלה כאדם וכמחנך, ומן הראוי לכנס את רשימותיה ומאמריה – ככל שנשתיירו אחרי החורבן הגדול – ולהגישם לציבור המחנכים. כאן ניתן להביא, כמובן, רק קווים ספורים למעשה המשותף ומעט־מזעיר לדמותה, דמות שהשפיעה רבות על האנשים שחינכה ולא מעט גם על האיש שבכוח רעיונותיו ודמיונו פעלה.

מוצאה, בדומה לזה של קורצ’אק, היה מבית יהודי אמיד ומתבולל. ספוגה היתה כולה תרבות פולין ורחוקה מכל מסורת יהודית. באחד המכתבים שלה לארץ היא מוסרת נתונים על עצמה (כפי הנראה לצורך רשיון־עליה): ילידת 1886, גמרה בית־ספר תיכון עוד בתקופת הרוסים, קורסים לגננות, חצי־דיפלומה במדעי הטבע בליאז', בלגיה; ארגון פנימיות לילדים בגיל בית־הספר ופנימיות לנוער.⁴¹⁰  

“אשה נפלאה, אצילה וחכמה – – – שותפתו הנמרצת והנאמנה של יאנוש קורצ’אק” – כך מתארת אותה האנה מורדקוביטש־אולצ’אקובה – “צעירה היתה מקורצ’אק בעשר [צ”ל בשמונה – י“פ] שנים, ועל כן הקדימה להרגיש בכוס־המרורים של הסכסוכים הפולניים־יהודיים, ואולי גם נתייסרה בהם יותר, ומתוך התלהבות־נעורים גאה גמרה אומר להפגין על־ידי הקדשת חייה סולידאריות עם סביבת הדלות וההשפלה, שעד עתה לא הכירה אותה כלל”.⁴¹¹

האידיאה של “הליכה לעם” קסמה לה ולאחר שובה מלימודיה האוניברסיטאיים בחו"ל, מצאה את דרכה לחינוך ילדי העוני של בני־עמה, שרק רחובות מספר הבדילו בינם לבין ביתה האמיד. רעיונותיו שופעי המקוריות והגישה החדשה של הדוקטור הצעיר לבעיית הילד קסמו לה מאוד, וכך נשתלבה בעבודת “בית־היתומים”.

מקור נאמן ביותר להערכתה של סטאֶפה משמשים לנו דברי חניכיה וחברים שעבדו במחיצתה, איש איש והערכתו, אך בסך־הכל מצטרפים הפרטים לדמות מעניינת שתכונותיה משלימות את אלו שחסרו לקורצ’אק.

“השניים השלימו זה את זה לכדי מזיגה נפלאה. דמיון יוצר אצלו וכוח־ביצוע מדוייק אצלה. אצלו – מקוריות, אצלה – תכנון קפדני, רצוף.– – – קורצ’אק ראה הכל מיד ומקרוב ואילו סטאֶפה ראתה את הנולד, למרחוק. הוא לא הכיר אנשים, לא זכר את פניהם, והיא הכירה את הכל גם לאחר שנים של פרידה וזכרה פרטי־פרטים”,⁴¹² מציין יוסף ארנון שעבד במחיצתה.

ואילו אחר: “סטאֶפה חוננה באינטליגנציה ובכשרון אדמיניסטראטיבי מובהקים. סדרי המוסד, תודות להנהלתה, היו יעילים, חסכוניים ומושלמים בתכלית השלמות – – – הכל היה מתואם וערוך במחשבה תחילה”.⁴¹³

בכך העשירה את העשיה החינוכית והפכה את האידיאה הערטילאית למציאות חיה ותוססת. אהבה לילד מזוגה בחכמת־חיים, תושיה ותביעות חובה וסדר איזנו את מערכת היחסים של הילדים בינם לבין עצמם ובינם לבין המוסד ועשו את “בית־היתומים” ליציב, נקי ופועל כאורגאניזם מאורגן.

סטאֶפה היתה האדם של יום־יום, ידה בכל ואליה היו פונים בכל דבר קטן כגדול. היא היתה הסמכות לכל. הופעתה בכל עת ברגע הנכון ובמקום שנזקקו לעזרתה – נסכה בטחון בלב החניכים.

כמה וכמה מחנכים שעבדו במחיצתם או חניכים לשעבר מציינים, שקורצ’אק נוהג היה לרוב להופיע לפני הילדים כאב, ולעתים נעלם, ואילו סטאֶפה היתה תמיד במקום. אישיותה ורוחה מילאו תמיד את הבית, פשוטו כמשמעו, במשך כל שעות היום והלילה. כך בימי חול, אך ביותר בלט הדבר בימי חג. אחד הדברים המרשימים ביותר היה ה“סדר” של פסח, שחלקה בארגונו היה רב והוא היה אחד הערבים המאושרים שלה כל שנה.

סטאֶפה היתה גם משתתפת באופן קבוע בכל שבת בקריאת עיתון בית־היתומים, ובהיעדרו של קורצ’אק נהגה לכתוב בו את המאמר הראשי. לו ניתן לאסוף את הרשימות שכתבה בקביעות, היו מצטרפות לכרך רב־כמות ורב־איכות למחנך, ובעיקר למחנך הפנימיה, גם בימינו. אך הגורל התאכזר לה גם בזה וספק אם נשתמר חלק חשוב מחומר זה.

“לעתים קרובות” – מספרת אידה מרז’אן – “הייתי רואה את סטאֶפה עייפה ומיוגעת בשעות אחר הצהריים בשבת, בפגישותיה עם חניכיה לשעבר. ישבה ביניהם ובין ילדיהם – ‘נכדיה’. בפגישות אלו, שהיו כה חביבות על סטאֶפה, קלחו שיחות על העבר, זכרונות ואף וידויים הדדיים על עוולות שנעשו אי־פעם מצד זה או אחר”.⁴¹⁴ מספרת בלה, חניכה ולאחר מכן מחנכת וידידה, כיצד היתה סטאֶפה עוברת לאחר יום עמל גדוש, בטרם עלתה על משכבה, את כל חדרי הבית הגדול: איפה לסגור, איפה לפתוח ושמא הגז או החשמל אינו מכובה…

“הייתי עוקבת” – היא מספרת – “אחרי כל פעולותיה בפנימיה והדברים צצים ועולים בזכרוני כל פעם שאני עושה זאת בביתי. סטאֶפה נהגה כאילו היה זה בית־מגורים גדול למשפחה אחת גדולה. גם היא וגם הדוקטור היו תמיד טרודים ועסוקים מאוד. דומים היו להורים העמלים יום שלם לפרנסת משפחתם הגדולה, אך דאגתם נתונה ללא־הרף לכל הזוטות של הילדים וצרכיהם. זאת ניתן היה לעשות על ידי ארגון המבוסס על דיוק, תבונה ואיזון עדין: לא להקל ללא צורך ולא להחמיר מעבר למתחייב ממערכת התקנון, לעשות סייג ליצרים”.⁴¹⁵

טראגדיה קשה עברה על סטאֶפה בשנות מלחמת העולם הראשונה והיא אז כבת 28־29. חניכתה אסתר וינטרויב, שאימצה אותה כבת, נשלחה בעזרתה, לאחר גמר לימודיה בווארשה, ללימודים בבלגיה. עם פרוץ המלחמה, כאשר גוייס קורצ’אק לצבא הצאר, ביקשה את אסתר לשוב לווארשה ולסייע לה בעבודתה החינוכית (יתכן גם שההצעה באה מצד אסתר עצמה). תוך עבודתה נדבקה אסתר בטיפוס ונפטרה. היה זה פצע שלא הגליד עד יומה האחרון.

קשרים הדוקים מאוד נוצרו בינה לבין פייגה ליפשיץ, שהפכה עם השנים לידידתה הקרובה והודות לה קשרה קשרים עם עין־חרוד ועם הארץ. סטאֶפה ביקרה בעין־חרוד ב־1931 וב־1936. בפעם השלישית, ב־1938, עלתה על מנת להשתקע בה. הניעה לכך הקשר עם הארץ ושליחיה שהכירה על־ידי פייגה, המפעל הציוני, הקיבוץ ואהבתה העמוקה לנוף הארץ. גורם לא מבוטל בעלייתה היתה ההרגשה של חוסר רעננות וענין שהתחילה לגלות בעבודתה בבית־היתומים, עד שמצאה לנכון לפנות מקומה לחניכותיה הצעירות. אך מעל לכל: פתיחת דף חדש בחייה בעבודה בחינוך המשותף בקיבוץ וליד ידידתה הטובה ביותר שנשארה לה בחייה – פייגה ליפשיץ־ביבר.

אך עוד שנים לפני כן (ב־1933) כתבה לחיים ביבר, חבר עין־חרוד שעשה אז בשליחות “החלוץ” בפולין ופעל בקיבוץ “שחריה” בווילנה, את הדברים הבאים: “עבדתי כ־25 שנים בפנימיה ובבית־ילדים. אני יודעת את מגבלות החינוך בפנימיה, המזכירה לי לעתים קסרקטין, אך מוכרות לי מגבלות החינוך במשפחה. אצלכם ישנה אינטגראציה, כאילו זה וגם זה יחד; לכן אני רוצה להכיר וללמוד מה נוצר אצלכם. צריך לשם כך לבחון תוצאות לאחר דור, למשל… אולי נחוצה עזרה כלשהי בשטח הפדגוגי או המשקי בקיבוץ גרוכוב (בלי כל גוון פוליטי); הייתי מסכימה לסייע”.⁴¹⁶

כעבור שנים אחדות – במחצית השניה של שנות השלושים והיא כבר אז בגמר עבודתה בבית־היתומים ובראשית עבודה חלקית בצנטו“ס (“מרכז האיגודים לטיפול ביתומים”) – היא כותבת: “אינני רואה את עצמי אדם הגון, שכן כשש שנים אני כבר באופן ברור נגד פנימיות מהטיפוס שלנו ובכל זאת אני תקועה בהן בכוח האינרציה”.⁴¹⁷ ובמכתב נוסף אל פייגה: “עבודתי? אגיד לך בקיצור: אינני מאמינה בה. אך חייבים לחיות. אין זו עבודתי מהשנים הקודמות בבית־היתומים. אני עובדת במרכז צנטו”ס כיועצת פדגוגית (מפקחת) ל־180 הפנימיות שלהם בכל פולין – – – עסוקה שלושה ימים בשבוע ויש לי גם די זמן לחניכי לשעבר. החשוב ביותר, אך גם המעייף ביותר, הן הנסיעות. עשרה ימים בחודש אני נוסעת לביקורים. הייתי חמישה ימים בביאליסטוק, בגרודנה ועכשיו אני נוסעת לפינסק. אני אוכלת ולנה בפנימיות – – – צר לי שבמקום העברית אני צריכה ללמוד יידיש”.⁴¹⁸

לביקוריה של סטאֶפה ופעילותה כמפקחת בפנימיות מקדישה אידה מרז’אן מקום נכבד ומציינת בין היתר, שסטאֶפה נהגה “להשתקע” ימים מספר במקום ביקורה, לחיות ממש בתוך הפנימיה בתנאי הילדים, להכיר את מערכת היחסים בין המחנכים לילדים במציאות ורק לאחר־מכן להעיר הערותיה לשם תיקון פגמים.⁴¹⁹

אשר לאי־אמונתה של סטאֶפה בעבודתה מן הראוי להעיר, שאמנם קשה היה באותן השנים להאמין בעתיד טוב יותר לבני־נוער יהודי בפולין, וכבר עמדנו על כך.

על הערכת עבודתה של סטאֶפה בצנטו"ס אנו למדים מהכתוב באחד הגליונות של “דאָס קינד”, משנת 1938: “ב־7 במארס עלתה לארץ סטפאניה וילצ’ינסקה. עם יציאתה מהעבודה נשאר חלל ריק בעולם החינוך שלנו. תחום החינוך הפנימייתי בפולין ירגיש בהיעדרה. היא עמדה ליד עריסת החינוך הזה ויישמה בעבודתה רבת השנים את העקרונות העיוניים של יאנוש קורצ’אק. בעבודתה הבלתי־נלאית ובאופיה הנחוש ורצונה העז הפכה את הפנימיה לבית”.⁴²⁰ ואין בהערכה זו משום הפרזה.

לעלייתה של סטאֶפה, שעליה מודיע “דאָס קינד”, הירחון של צנטו"ס (שבו – אגב – פירסמו את מאמריהם במשך שנים רבות קורצ’אק וגם סטאֶפה) – קדמו התלבטויות רבות. את ביקורה השני בעין־חרוד סיימה סטאֶפה ב־22 באפריל 1936 תוך “הרבה תודות על שכה הרבה למדתי מכם ואצלכם”. חצי שנה לאחר מכן מודיע יומן עין־חרוד מיום 3־11־1936, שסטאֶפה פנתה בבקשה להתקבל למשק לעבודה חינוכית בבית־הספר. על כך החליטה עין־חרוד בחיוב ואף התחילה בטיפול לקבלת רשיון־עליה בשבילה. באותו יומן עצמו אנו מוצאים גם מכתב תודה על היומנים הנשלחים לה, שמהם היא לומדת על המתרחש בענפי המשק ובמוסדות הילדים, אך בעיקר היא לומדת מהם עברית. “על השפה היפה של ילדיכם אפילו אינני חולמת. אסתפק בזאת אם אדע לבוא בדברים בעברית עם הגדולים ועם הקטנים”.

הטיפול בקבלת רשיון־עליה ארך זמן רב וכשהודיעו לה על קבלתו הצהירה שהיא רואה אותו כאות ההצטיינות היהודי הגבוה ביותר שניתן לה. כל חששותיה התמקדו עכשיו בגורלו של הדוקטור העומד להישאר לבדו ובמצב כה לא יציב.

כבת 52 היתה סטאֶפה כשניסתה להגיע “אל המנוחה ואל הנחלה” בעין־חרוד. “אל המנוחה ואל הנחלה” – פירושם השתלבות פעילה בחינוך המשותף. היא השתלטה על הכלי הראשון לעבודה – על העברית, שעוד דלה היתה בפיה ומבטאה הפולני המובהק אף עורר חיוך אצל ילדי עין־חרוד. קליטתה לא היתה קלה. מוקסמת מנוף הארץ, מהטבע החי והצומח, מהלכות העבודה ומהליכות החיים בעין־חרוד, ביטאה את רשמיה בתיאוריה היפים מהארץ ומעין־חרוד בעיתון “מאלי פשגלונד” שבווארשה.

אך כמחנכת רצינית, מנוסה, רבת־תבונה ובעלת רצון לעמוד על החולשות של החינוך המשותף על מנת לתקנן – לא יכלה לשקוט על שמריה. על כך מעידים רשימותיה ומאמריה ביומן עין־חרוד. כך, למשל, עוד בביקורה השני בארץ בשנת 1936, גילתה את הנוהג המוזר, שהיה מקובל באותם הימים בחינוך המשותף, שהילד חייב לאכול הכל ובכמות המוגשת לו. כיצד נתגלגל חוק דראקוני זה לחברה שבה שולט החופש, כאשר החבר המבוגר אוכל לפי רצונו, בחירתו ואף רשאי לבזבז כעולה על רוחו? מנין אפליה זו?⁴²¹

כנוהג פסול ראתה את ה“גניחה” המתמדת של החברות המטפלות: “כמה אני עייפה” או “אצלנו הילדים קשים” וכו'.⁴²² דרך אגב, היא מציינת שבתופעה זו נפגשה בקיבוצים רבים. להגנה על הילד היא נחלצת גם ברשימה “אני מבקשת עצה”, שבה היא מעלה את בעיית שנתם של הילדים ושעות קריאתם.⁴²³ מאמרים אחדים שלה, העוסקים בבעיות כלליות של החינוך המשותף, זכו לפרסום גם ב“צרור לחינוך משותף” וב“מבפנים”. המדובר הוא בשאלות ארגון חברת הילדים, צוות עובדי החינוך, ארגון שמירת הלילה בבתי־הילדים, ההימנעות משימוש בהכללות והחלפתן בכלים סטאטיסטיים.⁴²⁴ רוב דבריה מבוססים על עובדות לקוחות מהמציאות של החינוך המשותף, גישתה פראגמאטית ורוב מאמריה מסתיימים בהצעות מעשיות לביצוע. אך לעתים נקלעה אף היא למצב של סתירות. מצד אחד היא תובעת “רק בלא פירוכי אצבעות ובלא קוצר־רוח, כי החפזון הוא האויב של החינוך”, אך עם זאת היא קובלת על השמרנות של חברים דווקא בשטח החינוך המשותף, העומד בראשית דרכו, ואף שואלת בצער: “כמה שנים, כמה פעמים אפשר לחזור על אותו דבר עצמו? – – – מה מידה לאורך־הרוח?”⁴²⁵

בסקר על השפעת יאנוש קורצ’אק וסטאֶפה וילצ’ינסקה על ילדי הקיבוץ, שכבר הזכרנוהו, מציינת עדה הגרי, שסטאֶפה זכורה בעין־חרוד לרבים, שהרי עבדה שם בבית־הספר כמטפלת למעלה משנה. היא עבדה שם יחד עם פייגה, ובסיועה ניסתה להכניס שינויים בארגון חיי הילדים. רבות תרמה להקמת חברת הילדים בעין־חרוד, אך לא הכל נתקבל על דעת הילדים והמבוגרים. “בקיבוץ צריך לחיות 300 שנה כדי להזיז משהו”, אמרה סטאֶפה. “בבית־היתומים היינו מחליטים ומעבירים את ההחלטה. פה קשה לשנות משהו”.⁴²⁶

כשנה ורבע היתה סטאֶפה שקועה כולה בעבודה ובחינוך בבתי־הילדים בעין־חרוד. טרדותיה היו רבות, אך הצל של וארשה וגורלם של קורצ’אק והילדים גזלו את מנוחתה. ידעה יפה את לבטיו וניסתה לחפש פתרון לסידורו בארץ בהתאם לרצונותיו.

באפריל 1939 היא מחליטה לצאת לפולין לעשות משהו להחשת עלייתו של קורצ’אק. ענין העלאת הילדים, ילדי בית־היתומים, הוא מסובך יותר וכמעט בלתי אפשרי. עם בואה לווארשה גברה חרדתה. ההתפתחויות אינן מבשרות טובות. היא מרבה להיוועץ בגורמים שונים, מאריכה את שהותה ועם פרוץ המלחמה משתלבת ללא כל פקפוקים בעבודה בבית־היתומים לצידו של קורצ’אק. אולי נזכרה אותה שעה באסתר וינטרויב, שכבת נחשבה לה, שבאה בימי מלחמת העולם הראשונה לסייע לה, שכן שעת צרה היא וכל עזרה פירושה הצלה. טבעי היה לה לסטאֶפה מה עליה לעשות וכלל לא התלבטה, שכן לפי טבעה לא היתה מסוגלת לנהוג אחרת. מכאן הובילה הדרך לגיטו ולמחנה־ההשמדה בטרבלינקה.

במכתבה מיום 2.4.1940. לפייגה ליפשיץ היא כותבת: “יקירתי, אנו בריאים. אני עובדת קצת בבית־היתומים ואילו קורצ’אק הרבה. לא באתי, כיוון שאין אני רוצה לנסוע בלי הילדים. שלך סטאֶפה”.

ובמכתב נוסף לפייגה מיום 8.4.1940: “אנו עובדים בבית־היתומים. בלי הילדים אינני רוצה להגיע ולכן עליך להתאזר בסבלנות. דרישת שלום חמה לכל החברים. סטאֶפה”.

הד עמום אחרון ממנה אנו מוצאים ביומן עין־חרוד מיום 20.2.1942: “אחת מקבוצת הנשים שחזרו מגרמניה מסרה לנו דרישת שלום מסטאֶפה”.

ה    🔗

בחיבורו המקיף של עמנואל רינגלבלום על “עונג־שבת”, הוא כינוי־הסתרים לארכיון המחתרת שהוקם על ידו בגיטו וארשה, אנו מוצאים על יומנו של יאנוש קורצ’אק את הדברים הבאים: “סופר־הילדים היהודי־פולני המפורסם, הנודע לא פחות מזה בתור מחנך, יאנוש קורצ’אק (ד"ר גולדשמיט), היה כותב יומן, השמור בחלק הארי של העיר. קורצ’אק, שהיה אמן מובהק של הלשון הפולנית, הקים ודאי ביומן זה מצבת־זכרון לטראגדיה של הילד היהודי, שהכובש הגרמני שלל ממנו את זכותו לאוויר, לשמש, לבית־הספר וללחם”.⁴²⁷

על גלגוליו השונים של יומן זה עד שהגיע לפרסום אנו למדים מתוך דברי ההקדמה שנכתבו על־ידי הסופר איגור נֶבֶרלי. קורצ’אק היה רושם את רשימותיו בכתב ועובד המשרד הֶנייֶק (הנריק עזרילביץ) היה מעתיקן במכונת־כתיבה. העותק היחיד בכתב־מכונה הועבר, לפי בקשת קורצ’אק, לידי איגור נברלי ימים מספר לאחר שהוצא יחד עם ילדי “בית־היתומים” לטרבלינקה. מאחר שדירתו הפרטית בזוליבוז' שבווארשה לא נראתה לו, לנברלי, בטוחה דיה להסתרת תעודה רבת־ערך זו, מסָרה למשמרת למארינה פאלסקה, ידידתו של קורצ’אק ומנהלת בית־היתומים הפולני “ביתנו” בביאֶלאני ולפי הוראתה הוסתר ה“יומן” בתוך קיר בעליית־הגג של המוסד. לאחר המלחמה הוצא ממסתורו, ומאחר שמארינה פאלסקה כבר לא היתה בחיים, נמסר ליושב־ראש “אגודת הפועלים למען הילד” שלבעלותה עבר המוסד בביאלאני אחר המלחמה. הַלָה החזירו לנברלי, לאחר שחרורו ממחנה הריכוז. פרסום היומן בדפוס נתקל בשעתו בהתנגדות וכתב־היד עבר לרשותו של איגוד הסופרים הפולנים בשביל המוזיאון לספרות, שעמד לקום אחר המלחמה. 

הוצאתו לאור של ה“יומן” נסתייעה רק ב־1958, לאחר השינויים המדיניים שחלו בפולין ועקב הענין הרב שגילו אז מחדש החוגים הפדגוגיים והציבוריות הפולנית בכללותה באישיותו, דרך חייו ותורתו של יאנוש קורצ’אק.

ה“יומן” נכלל בחלק הרביעי של מבחר כתבי קורצ’אק בארבעה כרכים, במהדורה הפולנית.⁴²⁸ בדברי ההקדמה ל“יומן” נאמר בין היתר, שההוצאה לא ראתה כל אפשרות להכניס בו תיקונים, בכמה מקומות הנראים כ“סטיות מסויימות”, מתוך הערכה שבעיקרן נבעו “סטיות” אלה מהתנאים המיוחדים של מציאות הגיטו והתקופה בהם נכתבו הדברים. “היומן מודפס בשלמותו, בלי תיקוני עריכה ובכל יראת־הכבוד המתחייבת לתעודה על ימיו האחרונים ורעיונותיו של אדם בעל שיעור־קומה כמו קורצ’אק”.

המהדורה העברית של היומן היא תרגום מלא של המהדורה הפולנית.

ו    🔗

את הרעיון של כתיבת יומן נשא קורצ’אק בלבו שנים מספר לפני המלחמה. ב“בדידות־הזיקנה”⁴²⁹ הוא כותב על “ספר זכרונות־וּוידוי־ומאזן־וצוואה”. מאז ומתמיד החשיב כל מלה כתובה והירבה לרשום. היתה לו הערכה לכל תעודה ומזכרת. “אל תשמיד מכתבים! שים בפינה קטנה. צילום דהוי, פרח מפורר, סרט ורוד, עלה מיובש, הזיה, מזכרת, זכרון”; ואמנם דאג לא להשמיד פתק כלשהו וצבר בארכיון “בית היתומים” שלו סטאטיסטיקות, דינים וחשבונות, עקומות גידול ומשקל, ערימות גדולות של חומר למחקר, לעיבוד ולפרסום. ערך מיוחד ייחס לפובליציסטיקה החינוכית, לעיתוני בית־הספר והפנימיה, למכתבי הילדים וליומניהם. “כובד הראש המכאיב שביומניהם: כשאני משיב על וידוייהם, הריני פתוח לפניהם כשווה בין שווים, חוויותינו המשותפות – שלהם ושלי”⁴³⁰ – הוא כותב ב“יומן”. על המקום שייחד קורצ’אק לכתיבה הביוגראפית ראוי לציין את דעתו של עקיבא (ארנסט) סימון: “אחד מאמצעי־ההשפעה היעילים ביותר שהשתמש בהם קורצ’אק היה, כנראה, ההיגד האישי והישיר על עצמו. ביצרוֹ האוטוביוגראפי היה דומה לגדולי הפדגוגים רוּסוֹ, פסטאלוצי וטולסטוי. ואין פלא בדבר: מי שמתייחס ברצינות וביראת־כבוד לחיי הפרט של זולתו, הרי גם ההיסטוריה הפנימית שלו, הדראמה הנפשית של עצמו, חשובות ויקרות לו”.⁴³¹

ביומנו, ברשימת אנשי המופת שיש בדעתו לכתוב עליהם, הוא מזכיר ברוב צניעות גם אוטוביוגראפיה שלו: “כן, על עצמי, על אישיותי הקטנה והחשובה”.⁴³²

אך הגורל שיבש את תכניותיו. ורק ב־15 במאי 1942, התחיל קורצ’אק לכתוב את יומנו.

מדוע כה מאוחר? קשה לתת על כך תשובה מוסמכת. ידוע לנו שכבר בחדשי נובמבר־דצמבר 1941 היו בידי המחתרת ידיעות מוסמכות על מעשי־ההשמדה, שלא השאירו מקום לשום ספק בדבר כוונותיהם האמיתיות של הגרמנים, אך בחוגים שונים בגיטו עוד טוּפּחו אשליות.

הרצח של 48 איש ובהם עסקנים בגיטו וארשה, בלילה שבין ה־17 ל־18 באפריל 1942, פיזר אשליות אלו והאווירה השתנתה מהקצה אל הקצה. סימוכין לכך אנו מוצאים גם ביומנים שנכתבו באותה תקופה.

קרוב לוודאי, שמול הגורל הצָפוי האפשרי בָּשלו גם אצל קורצ’אק ההכרה וההרגשה שאין לדחות יותר את הכתיבה. דחפים נפשיים המריצוהו להעלות הרהוריו בכתב, ספק יומן, ספק זכרונות ואולי – סיכום־חיים, אבן־מצבה לנסיונות, לשאיפות – לדורות הבאים.

קיימת סברה, שאת העמודים הראשונים של ה“יומן” כתב בתקופה מוקדמת יותר. מעיד על כך הגיבוש הספרותי של נושא הזיקנה ובעיית חילופי הדורות, שבהם הוא קובע לעצמו דרך משלו למיון הזכרונות. הוא מתחיל את החדירה לעבָר כאילו עמד לחפור באר: “תחילה אתה מרחיב ומפורר את השכבה העליונה, מסלק את העפר אֵת אחר אֵת – – – שרשים סבוכים – – – אבנים שנקברו שם בידיך ובידי הבריות”. – “מבקש אני אחר מעיינות תת־קרקעיים. את כוח האיתנים הצונן, הזך של המים, חושף ומגלה זכרונות”.⁴³³ אך לאחר פרק זה אנו מוצאים קטעים ספרותיים מגובשים לצד קטעי־דברים ושברי־מחשבה מרומזים ולא גמורים; רשמים גרוטאֶסקיים ומאקאבריים מרחוב הגיטו, דאגות יום־יום של ילדיו ב“בית־היתומים”, פגישות עם מכרים וידידים, שברי־שיחות אוטוביוגראפיות גלויות־לב, מלאות תהיות, שאיפות, דמיונות וחלומות שלא נתגשמו. הכל עומד לבחינה, לניתוח, על מנת לנסות להבין ולתהות מחדש על מאורעות הימים וגורל האדם.

הוא מנסה לנתח את מציאות ההווה, שבו הוא חי; אך עצם ההוֹוה אינו מושג נורמאלי המתבטא, כמקובל, ביחידת־זמן של יום, חודש, שנה. בגיטו קיים רק העכשיו, הרגע. אין אדם יודע אם יחיה בעוד שעה, מחר או מחרתיים. ומכאן הבריחה לשני כיוונים: לעָבר, במסלול הרטרוספקטיבי של חייו־הוא ושל הדור בו גדל וצמח על דמויותיו ומאורעותיו, או לעתיד הרחוק, שבו הוא מנסה לחפש פתרונים לשאלות האדם, החברה והעולם; וכאשר אינו מוצא גם כאן תשובות הגיוניות, באה ההפלגה אל “מעבר לאדם”. יחסו ל“נברא בצלם”, ובעיקר לילד, והערצתו את פלאי יופיה של הבריאה כולה – פרי השקפתו הרליגיוזית – הם המוסיפים טעם וערך לחייו בתוך מציאות הגיטו ומפיחים בהם תקווה. אך תנאי הגיטו מחריפים את הבעיות ומפירים כל איזון. חסר, לעתים, כל קו־גבול חוצה בין הרהורים המלאים תבונת־חיים והגות אנושית עמוקה לבין הפלגה לצד האבסורד. ראיית הדברים אינה יציבה והערכתם נתונה לייסורי לבטים ואי־ודאוּת המשתנים מיום ליום.

אך כמו תמיד כן גם כאן נשאר קורצ’אק נאמן לעצמו, ישר וגלוי־לב לאין־שיעור.

ביומנו, כמו בכל כתביו, אנו מוצאים אותה תפיסה, אותם ריגושים, ספקנות שיש בה לעתים נימת הומור, ופילוסופיה עצמאית בהערכת החיים ותפקידו של האדם בהם.

קורצ’אק ביקש פעם חיים קשים אך מעניינים: “תן לי, אלוה, חיים קשים, אך יפים, עשירים, ונעלים”. ספק רב הוא אם נתכוון לפרק הטראגי האחרון של חייו, לפרק הגיטו.

ז    🔗

שנת 1941 היתה שנה קשה מאוד בחיי הגיטו של וארשה. בעת כינון הגיטו כבר היו בבירה כמאה אלף פליטים, ובשלושת החודשים הראשונים של 1941 נדחסו לתוכו למעלה מחמישים אלף פליטים נוספים. הפליטים כבר היווּ כשליש מכל אוכלוסיית הגיטו, שהתקרבה לחצי מיליון. יהודי וארשה עצמה, שנעקרו ממקומות מגוריהם הקודמים ונדחפו לגיטו, לא מצאו בו מקום להניח ראשם, על אחת כמה וכמה – הפליטים, שרובם היו בעיירותיהם בעלי־מלאכה, פועלים וחנוונים ובגיטו הפכו תוך זמן קצר למחוסרי כל פרנסה. הפליטים חסרי קורת־הגג סודרו ב“נקודות”, בבניינים ציבוריים שונים. הצפיפות והתנאים הסאניטאריים הפכו את ה“נקודות” למוקדי־דגירה של טיפוס, שהשתולל בחורף ובאביב אותה שנה בגיטו בממדים בלתי־רגילים.

מצב הילדים בגיטו וארשה היה קשור, כמובן, עם גורלה הכללי של אוכלוסייתו. בתקופה הראשונה של הכיבוש היו ילדים רבים, הודות לזריזותם וקלות תנועתם, גורם פעיל בפרנסת הוריהם על־ידי מסחר זעיר ברחובות. המסחר ברחובות לא היווה, על כל פנים, סכנה לחייהם. “כשלון” גרר לכל היותר מכות והחרמת הסחורה. עם הקמת חומת הגיטו הפך המסחר הגלוי־למחצה להברחה אסורה. השערים נשמרו מבפנים ע“י משטרת הגיטו היהודית ומבחוץ ע”י המשטרה הפולנית והגרמנים; ואף־על־פי־כן הצליחו הילדים לרוב לחמוק דרך המשמר המשולש הזה ולהביא לחם לביתם ואת העודף למכור לשם רווחים. נוסף לכך פתחו מחילות־מעבר בבתי־הגבול. הם פיתחו טכניקה משוכללת של הברחה וע"י פעולות הסחה מתואמות משני צדי החומה הערימו על המשמרות. אך לא פעם כיוון גרמני את רובהו וקלע בילד, שנשאר מוטל בתוך שלולית דם. לפי חוקי הגרמנים היתה זאת “פעולה חוקית”. עדות ספרותית מרַגשת על הילד המבריח השאירה לנו משוררת הגיטו שניספתה, הנריקה לאזוֹבאֶרט, בשירה “המבריח הקטן”.⁴³⁴

התנאים בגיטו הסגור, המתרושש והרעב, התחילו לתת את אותותיהם בקצב מהיר. התגברות התמותה מחמת הרעב והמגיפות הגדילה מיום ליום את מספר הילדים שנזרקו לרחוב ללא כל טיפול ודאגה. בעיקר ניכר היה הדבר בקרב ילדי הפליטים: התנאים ב“נקודות” היו קשים מנשוא – גגות דולפים, חלונות ללא שמשות, חדרים ללא דלתות, חוסר סאניטאציה, חשמל וגאז, צפיפות ללא אפשרות של בידוד מקרי טיפוס, דיזנטריה ומחלות אחרות. היו ילדים שמתוך חולשת הגוף איבדו גם את כוח־הרצון והתנוונו משכיבה ומחוסר־תנועה. המחסור בבגדים ובנעליים גרם לכך, שרבים מהילדים התהלכו יחפים ועירומים־למחצה בתנאי החורף הקשים. גוויות ילדים עירומות ברחובות הגיטו הפכו למחזה נפוץ.

חלק מהילדים, שהיה חזק יותר בגופו ובעל חסינות נפשית גבוהה יותר, ניסה להינצל בכוחות עצמו: עסקו בכל זאת בהברחה המסוכנת, בתגרנות זעירה (סיגריות, גפרורים, סוכריות, לחם), השכירו עצמם לעבודות־בית ולשליחויות שונות ברחוב. רינגלבלום מספר על קבוצת ילדים שהתפרנסה מהצגות ברחובות. הרחובות והחצרות נתמלאו זמרים, נגנים ושחקנים צעירים. אנשים טובים זרקו להם פרוסת לחם או תפוח־אדמה. חלק מצא את פרנסתו בפשיטת יד. היו גם חבורות ששוטטו בחדרי המדרגות של בתים ונברו בערימות האשפה בחיפוש אחרי שיירי פסולת, למען החיות את נפשם.

לפי הערכה היו בגיטו כמאה־אלף ילדים עד גיל 15. לא פחות מ־75% מהם נזקקו לעזרה סוציאלית. הטיפול בילדים אלה היווה אחת מנקודות־האור בחיי הגיטו האפלים. במאמצים רבים עלה בידי צנטו"ס ליצור רשת נקודות־טיפול בשביל מספר גדול־יחסית של ילדים. עם כל זאת לא יכול היה הטיפול להשיג את תהליך ההתדרדרות הכלכלית של האוכלוסיה. במיוחד קשה היה למצוא פתרון לאלפי “ילדי־הרחוב” וילדי הפליטים, שמספרם גדל מיום ליום.

הטיפול של צנטו“ס הקיף כ־25,000 ילדים, לאמור כשליש מהאוכלוסיה הזקוקה לו. רשת הטיפול היתה מגוּונת והקיפה כמאה נקודות, מהן כ־30 בתי־יתומים ופנימיות עם ארבעת אלפים ילד, ובנוסף עליהן כ־20 פנימיות חלקיות, כ־20 מטבחים מיוחדים לילדים, 30 מועדונים לנוער ולילדים ב”נקודות“־הפליטים וכן פינות־ילדים שאורגנו ע”י “ועדי”הבתים".⁴³⁵

היתה גם דאגה מיוחדת למפעלי תרבות ובידור: הצגות תיאטרון־בובות, מקהלות ילדים וספריה.

ד"ר א' ברמן מציין, שלא היה שטח כה פופוּלארי של פעולה משותפת בין כל המפלגות והארגונים, כמו העזרה לילד היהודי והדאגה לגורלו. ואף־על־פי־כן לא היה זה בכוחו של ציבור מסור, ויהא אפילו בעל הרצון הטוב ביותר, להתגבר על הבעיה הזאת – תולָדת מציאות־הגיטו.

ח    🔗

בסוף חורף 1941 שוחרר קורצ’אק מה“פאוויאק”. פדוהו משם, תמורת תשלום, שלושה מחניכיו לשעבר: הארי קאלישר, חיים בורשטיין ובנימין צוקר. אמנם רינגלבלום כותב שגאנצווייך, סוכן הגסטאפו בגיטו, שהקים את הסוכנות הידועה בלאשנו 13 בהסוואה של שמות שונים, התפאר בפני אסיפה של “ועדי־הבתים” שידו היתה בשחרור. אך אין לכך כל הוכחה ממקור נוסף. רק במארס נפסק לו, לקורצ’אק, פסק־הדין שלפיו חייב היה, בנוסף לחודשי המאסר שכבר ריצה, לשלם קנס של 3,000 זהובים. צו־התשלום הושהה בכוונה על ידי השוטר הפולני עד חודש מאי אותה שנה. טרדות רבות נטרד קורצ’אק בטיפולים אצל עורכי־דין בפתרון בעיה זו, שכן היה חסר־פרוטה.

חזר מבית־הסוהר מלא וגדוש רשמים מפגישתו הבלתי־אמצעית עם הטיפוסים השונים שנזדמן אתם ובעיקר עם אנשי העולם התחתון. הוא היה נוהג לסַפר שם סיפורים לפושעים, והם חיבבו אותו מאוד. ב“תולדות החיים” הוא מציין: “במבחן הבריאות עמדתי בבית־הסוהר לפני שנה. על אף תנאי־החיים הקשים לא חליתי אפילו פעם אחת, לא פניתי אל הרופא, לא השתחררתי אפילו פעם אחת מן ההתעמלות”. אך קיימות גם עדויות אחרות, לפיהן חל בו שינוי גדול. היה עייף, מדוכא ובמבטו היה משהו המעיד שהוא מעוניין להסתיר את האמת. הוא היה נתון, כאילו, לפחדים; הורה לסגור את הפתח המיוחד של הבית לרחוב בלבֵנים, הקפיד על כל שביב־אור שבקע בשעות הלילה מאחד החלונות של השכנים ונמנע מכל מגע עם שוטרים, שהביאו לפעמים ילד עזוב, שמצאו ברחוב, ל“בית־היתומים”.

הבנין ברחוב חלודנה 33 היה גדול ומרווח למדי. לחלק אחד של הבית נכנסו לגור משפחות שהתחלפו בדירותיהן עם הדיירים הקודמים וחלקו השני נמסר ל“בית־היתומים”. היה זה אחד הבתים הטובים והמסודרים בגיטו. השכנוּת עם “בית־היתומים” היתה נוחה גם למשפחות הגרות בו, שהיוו כלשעצמן ציבור מגוון למדי: אדוקים וחפשים, ציונים ובוּנדאים, מתבוללים ואפילו מומר אחד. קורצ’אק היה חבר פעיל בוועד־הבית, השתתף בכל ישיבותיו והיה נוהג להביע דעתו בכל ענין וענין.⁴³⁶

על אורחות החיים ב“בית־היתומים”, סדריו ופעולותיו בתקופת הגיטו מספרת יונה בוצ’יאן, שנתקבלה לעבודה בו על־ידי סטאֶפה וילצ’ינסקה בימי הסתיו המאוחרים של 1939, ועברה בו את כל התחנות של תקופת המלחמה והגיטו: קרוכמאלנה 92, חלודנה 33 ושיאֶננה 16–שליסקה 9 עד היום האחרון.⁴³⁷

עם כניסתה לבית הרגישה מיד את דופק החיים המיוחדים שפיכו בו. באולם רחב־הידיים היו פזורות קבוצות ילדים שונות בגיל ובמספר. לקבוצה אחת מקריא אחד המדריכים סיפור, אחדים שקועים במשחק ה“דאמקה”, בפינה אחרת מכוּנסות מספר ילדות וממתיקות סוד, ואילו מסביב לשולחן אחר בקצה האולם מתקיימת ישיבה של “בית־המשפט” בהשתתפות אחת המחנכות, העוסקת בגביית עדויות. הכל נעשה ברצינות ובכובד־ראש.

באולם מסתובבת דמות צנומה, כחושה, נתונה בחלוק ארוך – הרי זה הדוקטור. הוא סובב בין הילדים ונראה הדבר כאילו אין איש שם לב אליו. כל ילד נתון לענייניו. קורצ’אק יושב לעתים באיזו פינה, מדפדף בספר, רושם בפנקסו וכאשר ילד פונה אליו בשאלה, הריהו משיב תשובה עניינית וממשיך בעבודתו. הילדים חשים בנוכחותו, אך אין הם באים להטרידו ללא צורך ואין הם רוצים שהוא יפריע להם בעיסוקיהם. דומה הוא לאותו אבי־משפחה, שככל שאהוב הוא על ילדיו, אין הוא מוקף על ידם בלי הרף.

מערכת היחסים ההדדיים בין כל תושבי הבית היתה מושתתת על תחושה עמוקה וטבעית של דרך־ארץ, כיבוד הזולת וסובלנוּת. היתה אצל הילדים כעין גאווה על ביתם. היתה כאן אווירה בה אין נשמעים קללות, שמות־גנאי וכינויים. גם הילד התוקפני והבריון נוכח עד מהרה לדעת, שבנסיבות אלו אין צורך ותועלת באגרופיו ובציפרניו.

כך היה הנוהג אז, בימים ההם, כאשר בחוץ שלטה תורה של “גזול ואכול כי מחר נמות”. היה זה חינוך של יום־יום לשמור בקפדנות ובקנאות על טוהר המידות נוכח מחר בלתי־בטוח, מול פני אפשרות של מוות. לא היתה זו הלכה בלבד. הגשמתה השתקפה בקטנות של יום־יום ושעה־שעה, אך היא היתה מכוונת לטווח ארוך, לחינוך האדם.

יום שבת ב“בית־היתומים”. בשעות הבוקר מתקיימת פגישת המחנכים והצוות. את הישיבה מנהל קורצ’אק. סדר־היום מוגדר ואף על פי כן נשמעים דבריו כאימפרוביזאציה, כעין דו־שיח עם עצמו, הרהורים בקול רם, שיקול לכאן ולכאן. דבריו מלאים אסוציאציות, משלים, פתגמים, הערות אישיות ולא נעדרים גם זכרונות העבר. במהלך הישיבה לא חסרה גם ה“פרוזה”: סקירה על מלאי המזון הקיים והצעות בדבר מיכסת המזון המיועדת לשבוע הבא, דיווח על פגישות עם מוסדות ואנשים וגם על עלבונות שספג בחיפושיו אחר המזון. לא נעדר גם ההומור. אמנם לא הכל סופר לילדים, אך הם עבדו הרי במטבח וידעו הכל – מה יש ומה אין: גריסים, קמח־ערמונים, דג־מלוח, שוּמן. לא נעלם מהם דבר.

באחת מישיבות השבת העלה קורצ’אק את פרשת מאבקו על ה“חבילות”: עד סוף יוני 1941 הגיעו למשפחות רבות בגיטו חבילות מזון מקרוביהם שנמלטו עם ראשית המלחמה לשטח הכיבוש הסובייטי, ואף מארצות־חוץ אחרות. בתנאים של מצוקת המזון ששררה בגיטו, היו חבילות אלו רבות־ערך ביותר. במקרים רבים לא ניתן לאתר את הנמען (הוצאה למחנה־עבודה, החלפת מען, מוות). קורצ’אק תבע מהיודנראט שחבילות אלו תימסרנה למוסדות הילדים. פקידות היודנראט, מטעמים שלה, התנגדה לכך. לבסוף ניצחה דעתו והוא ראה בזה הישג אישי שלו; ואמנם חבילות אלו היווּ תוספת מזון נכבדה לתפריט הדל של “בית־היתומים”.

לאחר הפגישה היה קורצ’אק נוהג לספר סיפור לילדים. את הסיפור בחרו הילדים. הם לא נלאו משמוע תמיד מחדש את סיפור המעשה העממי “החתול במגפיים” וזאת, כפי הנראה, משום שכולו רצוף מעשי נסים והריהו הוכחה נאמנה שלעתים הבלתי־אפשרי והדמיוני הופך לאפשרי ומציאותי. מזמן לזמן היה מנסה לשנות פרט זה או אחר, על מנת לבחון את עירנותם ותגובתם של הילדים, ותמיד הסיק מחדש את המסקנה שאין לזלזל בשום פרט, קטן שבקטנים, שלא לקפח את דבקותם ואמונתם התמה של הילדים שאמנם אין כאן כל אחיזת־עיניים, אלא מציאות ואמת. הרי זה אחד מסממניו החינוכיים, שבהם ידע לטעת עמוק בלבו של הילד את האמונה והאופטימיזם. ואולי ככתוב ביומנו: “האגדה שאנו חוזרים עליה לאין קץ – הריהי כסונֶאטה, כסונטה אהובה, כפֶסל אשר בלי מראיתו מפסיד היום את גוניו”.⁴³⁸

לאחר מכן ארוחת־צהריים של שבת: גריסים, חמין. לאחר הארוחה – ביקור הילדים בבתי קרוביהם. בתקופת הטיפוס ומחלת הגרדת היוו ביקורים אלה בעיה חמורה. אך קורצ’אק לא רצה לוותר על כך בשום אופן, לא רצה לגזול מהילד ומהמשפחה את רגעי האושר שבמפגש. כל ילד שחזר אחר הביקור למוסד היה נבדק בדיקה קפדנית ע"י הדוקטור עצמו. חזר עם כינים – נרשם מספר הכינים ונעשתה השוואה לשבוע הקודם. נתגלו סימנים ראשונים של גרדת – נעשו כל פעולות המֶנע ההכרחיות. בדיקות אלו הן, כפי הנראה, ששמרו על הבית ומנעו מהטיפוס לחדור לתוכו (להוציא מקרה אחד או שניים בתקופה האחרונה ממש).

בשעות הביקור, כאשר התרוקן הבית מילדים, היתה סטאֶפה נפגשת עם בוגרי המוסד. היא נהגה לעקוב אחר מהלך חייהם בגיטו, טיפלה באופן קבוע בבעיותיהם ובמידת הצורך אף היתה באה במגע עם מעבידיהם, מתווכת, מפַשרת ודואגת שכל אחד מהם יהיה קשור לעבודה כלשהי. על יחסם של החניכים־לשעבר למוסד אנו למדים מהעזרה שהגישו לו בתרומות ובעבודה בהתנדבות.⁴³⁹

בשנים כתיקונן למדו ילדי “בית־היתומים” בבתי־ספר שונים בעיר. עם סגירת בתי־הספר ליהודים, מאז ראשית הכיבוש, הקים קורצ’אק כעין בית־ספר פנימי בתוך “בית־היתומים” עצמו. המוסד לא היה ערוך לכך: חסרו כוחות הוראה וציוד מתאים. קורצ’אק סבור היה, שבראש וראשונה יש לתת לילדים את המכשיר הבסיסי הראשוני: חשבון, קריאה וכתיבה. לצורך זה התקין מערכת שלמה של “כרטיסי עבודה עצמית”, ערוכה לפי דרגות קושי שונות ומותאמת לגילים השונים של הילדים ולסוגיהם. מקצועות סדירים אחרים, כמקובל בבתי־הספר, כמעט ולא נלמדו. חלל זה נתמלא ע"י תכניות העשָׁרה בשטחים שונים:

א. פגישות־שיחה עם אורחים מוזמנים, בעלי מקצועות שונים וממוצא שונה – החל במצחצח נעליים, מוכר־עיתונים או בעל־ריקשה וגמור במשוררים, שחקנים וכו'.

בדרך זו נפרשו לפני הילדים בעיות החיים בגיטו במציאותן. לגבי מוסד סגור כמו “בית־היתומים” היה לשיטה זו ערך ממדרגה ראשונה.

ב. חוגי־לימוד עם מרצים מוזמנים על נושאים היסטוריים, חברתיים וספרותיים. הם נועדו בעיקר למחנכים־המתלמדים, לחניכים הבוגרים ולילדים הגדולים.

ג. חינוך אמנותי: תיאטרון־בובות, הצגות, הופעות משולבות של קריאה ומוסיקה, קונצרטים. התכניות בוצעו בחלקן ע“י ילדי בית־היתומים בהדרכת המחנכים, ובחלקן ע”י אמנים שהוזמנו מהחוץ.

הפעולה האמנותית והתרבותית המגוּונת ב“בית־היתומים” היתה גם אמצעי וגם מטרה, כי מלבד תפקידה ומשמעותה החינוכית־דידאקטית שימשה אלטרנאטיבה וחומר־חיסון כנגד התרבות הבידורית הקלוקלת והאווירה הבלתי־מוסרית, שהשתלטו על חלק ניכר מן הציבור בגיטו וארשה, בפרפורי ניוונו וגסיסתו.

על ההצלחה של ההצגות היפות ב“בית־היתומים” של קורצ’אק, מספר גם יוֹנַס טוּרקוב. הן משכו אליהן קהל רב גם מבתי־הילדים ומהפנימיות האחרות שהיו בגיטו.⁴⁴⁰

על קונצרטים ופעולות תרבות שונות שנתקיימו בתוך “בית־היתומים” באותה תקופה, קיימות עדויות נוספות שונות.

הזמרת גב' רומאנה ליליאן־ליליינשטיין מספרת, שהוזמנה לקונצרט ב“בית־היתומים” שבועות מספר לפני פסח תש"א (1941), עם הפסנתרנית גב' וארם ועם כַּנָּר. תכנית הקונצרט הורכבה ממוסיקה קלה מותאמת לגיל הילדים ולא ארוכה מבחינת הזמן: שיר פסח (עברית) – יואל אנגל, חד־גדיא (שיר עם ביידיש), שיר ערש (יידיש) – גולדפאדן, ונעימות קלאסיות אחדות מאת מוצארט, בראמס ומוניושקו.

“הבית היה נקי ומסודר ועד היום מלווה אותי ריח־הדלות שנדף במסדרונותיו ובאולם. כמונו כן גם הילדים היו לבושים חגיגית והיו ישובים ערוכים ומלאי מתח לקראת המאורע, כשעיניה של סטאֶפה וילצ’ינסקה פקוחות על הכל. ד”ר קורצ’אק פתח את הקונצרט במלים ספורות שדי היה בהן ליצור את האווירה החגיגית והרגועה כאחד. ההקשבה של הילדים היתה בלתי־רגילה.

אנו, האמנים, היינו פשוט רעבים ונראה לי שגם המאזינים הצעירים לא היו שׂבעים. את ההתרגשות ומבט מאַת זוגות העיניים שהיו מופנות אלינו לא אשכח לעולם. קשה מאוד להסביר מה היה קונצרט כזה באותם הימים לאמנים ולילדים גם יחד".⁴⁴¹

ידוע לנו שבית־היתומים היווה כעין במת־מיסקר לכשרונות צעירים בשטח המוסיקה והופיעה שם הפסנתרנית ברוכת־הכשרון, בת השמונה, יוסימה פלדשוה.⁴⁴² כמו־כן נתקיימה שם בחנוכה תש“א (1940) הצגה שחוברה ע”י קורצ’אק בשם “תגיע השעה”. תוכן ההצגה לא ידוע לנו, אך השם עצמו מדבר בעדו.⁴⁴³

ט    🔗

כחיץ בין קורצ’אק לבין אחיו היהודים עמדה, בלי ספק, אי־ידיעת השפה שבה דיברו וכתבו היהודים – היידיש. הוא הבין אותה מתוך מגעיו עם הילדים, שבאו לרוב מסביבה דוברת־יידיש, אך לא ידע לדבר, לקרוא ולכתוב בה. עצם הקריאה והכתיבה מצד ימין לשמאל נראו לו מוזרות ביותר. ידיעתו את ספרות יידיש לא חרגה בהרבה מעבר ליצירות שתורגמו לפולנית ואלו כידוע לא רבות היו. עם אחדים מסופרי יידיש נפגש בתקופות שונות, אך את יצירתם הספרותית לא הכיר.

יונס טורקוב מספר על נסיון שנעשה בשנת 1914 ע"י קבוצת סופרים, עיתונאים ופדגוגים (בעל־מחשבות, הפטמן, פוגאצ’וב, גוטמן ואחרים), להוציא עיתון־ילדים בעריכתו של קורצ’אק, שנתן את הסכמתו לכך, ואף נתקיימה כבר ישיבה בהשתתפותו, אך לרגל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתבטלה התכנית.⁴⁴⁴

רק בשנת 1938 נפגש בפעם הראשונה, לאחר פרסום פרקים מתוך “נוח פנדרי” בתרגום פולני בעיתון “נאש פשאֶגלונד”, בשמו של שניאור. מלא התלהבות מיצירה זו הוא שואל את ידידו הצעיר זרבבל גלעד: “מיהו אותו שניאור?”⁴⁴⁵

עובדה היא, שכאשר הקים יאנוש קורצ’אק את אחד ממפעליו החינוכיים המעניינים והמקוריים ביותר – עיתון־הילדים, שהאריך ימים יותר מכל מפעל דומה לו בפולין, מצא את דרכו לעיתון היהודי בשפה הפולנית “נאש פשאֶגלוֹנד”. האם קשר קורצ’אק את גורל עיתון־הילדים עם “נאש פשאֶגלונד” בגלל אי־ידיעתו הוא את היידיש, או שמא ראה יעוד דווקא בעיתון בפולנית (קירוב הלבבות בין הילד היהודי והפולני, השרשת השפה הפולנית בקרב היהודים)? לא קל להשיב לשאלה זו. כפי שסופר כבר, הסביר הדוקטור באחת השיחות עם איגור נברלי, ש“הודות למאלי פשאֶגלוֹנד למדו ילדים רבים להכיר את האוצרות החבויים של הלשון הפולנית”, ושעיקר דאגתו נתונה לענין – איך להגיע לאיזורי הדלות של עיירות פודלאסיה או לילדי העוני היהודים בני בעלי־המלאכה בווארשה.⁴⁴⁶ אך טבעי הוא הדבר, שאדם בעל זיקה כה עמוקה לתרבות פולין לא יכול היה לראות אחרת את הבעיה. תרבותו זו העמידה בצל את העובדה, שהוא מחנכם של ילדים יהודים.

החיצוי הזה בחייו נתגלה רק לאחר־מכן. כאשר החליט לעלות לארץ ולנסות להיאחז בה, היתה אי־ידיעת השפה העברית אחד המקורות לפחדיו ולספקותיו; והרי המדובר הוא באדם בעל עושר רוחני נדיר, שכוח־ביטויו בשפת אמו היה בבחינת מתנת־אלוהים, אמנות שנתברך בה במעלת משורר. מה הפלא, אפוא, שסכנת האלם וחוסר הקשר כה הבהילו אותו?

כאשר נטל עליו את גורל החיים בגיטו, בתוך־תוכם של המוני עמו, לא יכול היה אדם בעל יושר־לב אינטלקטואלי כקורצ’אק לעמוד בכפילות זו ועשה מאמצים בלתי־רגילים להשתחרר מהנכֶר, שבו היה שקוע שנים רבות, ולחפש דרכים להעמקת הזדהותו עם עמו – וזאת ללא צל של מרירות, אלא מתוך שלמות בלתי־מסוייגת ופעילות יזומה.

על התקרבותו של קורצ’אק ליהודים והזדהותו עם היהדות בתקופת הגיטו מספר מ' זילברברג: באחת הישיבות של ועד־הבית בחלודנה 33, בענין קונצרטים וערבי־תרבות ב“בית־היתומים”, נתלקח ויכוח בין מצדדי־פולנית לבין מצדדי־יידיש או עברית. היה זה דיון עקרוני לציון קווי־פעולה לאירועי התרבות בבית, שמשכו קהל רב ושימשו גם מקור הכנסה בלתי־מבוטל. באותה ישיבה הכריע את הכף קורצ’אק בדבריו החמים, להפתעת כולם, על יידיש – “השפה שבה מדברים המוני העם בגיטו ואתה הם מתים”.⁴⁴⁷ 

במציאות היה ענין זה תלוי, ברוב המקרים, באמנים המופיעים – המקצועיים והחובבים. את אלה האחרונים היה קורצ’אק עצמו מגלה לעתים תוך שיטוטיו ברחובות הגיטו ששקקו שחקנים, זמרים ונגנים. הוא היה עוקב אחרי כל ה“הופעות” ברחובות ובחצרות, כורה אוזן לכל שיר ולעתים מזמין אמן זה או אחר ל“בית־היתומים”.

באחד הקונצרטים, שאליו הגיעו כ־300 מוזמנים מהחוץ, הופיעו קריינים וזמרים ביידיש, עברית ופולנית. בהתלהבות רבה נתקבלו הקריאות מיצירות שלום־עליכם והשירים של מרדכי גבירטיג. קורצ’אק עצמו ישב בקהל, אחוז כולו התרגשות.

על המגמה של פעולת התרבות, אותה קבע קורצ’אק, מעידה שורת המרצים והנושאים שכלל בתכניתו: ד“ר יצחק שיפר – היסטוריה יהודית, ד”ר מנחם שטיין – פילוסופיה, רוזה שימחוביץ – חינוך, ד“ר עמנואל רינגלבלום. מיכאל זילברברג הירצה, על־פי בקשתו של קורצ’אק, על יצירתו הספרותית של י”ל פרץ. קורצ’אק עצמו ישב בין חניכיו והקשיב במתח רב לדברים על היצירות “די גאָלדענע קייט” ו“באָנטשע שווייג”. את י"ל פרץ הכיר קורצ’אק אישית עוד מראשית הפעולה באגודת הסעד “עזרת' יתומים”, ידע רבות מיצירותיו והעריך מאוד את גישתו של פרץ לחסידות כתנועה עממית לשחרור היהודי הפשוט מדלותו החומרית ומשפלותו הרוחנית.⁴⁴⁸

עמל רב השקיע קורצ’אק בארגון תפילות “ימים נוראים” של שנת תש“ב (1941) ב”בית־היתומים". הוא ראה בזה, בימים הקשים ההם, צורך רוחני, וגם קיווה להכנסות ממכירת כרטיסים, הגם שצפויה היתה סכנה של הדבקת ילדיו בטיפוס. במכתבו בענין זה לזילברברג⁴⁴⁹ הוא מודיע שהחליט על כך בחיוב. ואמנם נתקיימו התפילות כסדרן. הוא שמר גם הפעם בקפדנות על הכלל המקובל לגבי חניכיו: חופש אינדיבידואלי בכל הנוגע לענייני דת. מהאולם הוצאו המיטות והרצפה רוּפדה בשטיחים. הובאו ספסלים, ארון־קודש עם שני ספרי תורה. קורצ’אק עצמו עמד שקוע בתפילה רחוק מקיר המזרח, כשבידיו “מחזור” בתרגום פולני. באותם “ימים נוראים” נשא דברוֹ פעמיים, גם בראש־השנה וגם ביום הכיפורים. דבריו סובבו על הנושא “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” ועל הרעיון שככל שייסורי אדם גוברים, כן גובר רצון־החיים שלו. כלל זה חל על הרבים כמו על היחיד. היהודים שסבלו יותר מכל עם אחר – רצון־החיים שלהם חזק יותר. היה זה יום הכיפורים האחרון שלו ושל ילדיו.⁴⁵⁰

פרט אופייני: בתקופה ש“בית־היתומים” שכן בחלודנה 33 נמצא בין הדיירים, כמוזכר לעיל, מוּמר אחד, פֶרסטר, שחי בידידות עם כל דיירי הבית ולא פעם הדגיש, שלמרות היותו מומר הוא מרגיש עצמו כיהודי. גם לקורצ’אק היו מגעים ידידותיים אתו. פרסטר זה חלה בטיפוס ומת. קורצ’אק שלח שליח מיוחד לזילברברג, בבקשה שיסור לאלמנתו של המת ויבקשה, שבעלה יובא לקבורות בבית־העלמין היהודי. לצערו איחרו את המועד והמת הובא לקבורה בבית־הקברות הנוצרי, לאחר טכס דתי קאתולי בכנסיה ברחוב לאֶשנוֹ.⁴⁵¹

סולידאריות זו של קורצ’אק עם אחיו היא אחד הקווים האופייניים לו בתקופת הגיטו.

י    🔗

ב־26 באוקטובר 1941, לרגל צמצום נוסף של הגיטו והוצאת מספר רחובות מתחומו, הועבר “בית־היתומים” למעונו השלישי, בשיאֶננה 16 – שליסקה 9. העברה זו גרמה לזעזוע נוסף בחיי הבית. שתי סיבות היו לכך: ראשונה – הבית החדש, ששימש פעם כמועדון סוחרים, לא היה מותאם כלל וכלל לצרכי “בית־היתומים”; שניה – עצם צמצום המעגל, מרחב החיים המותר עוד ליהודים, היווה אות מבשׂר־רעות.

העברה זו קיבלה משמעות חדשה, נוספת, קצת יותר מאוחר. בחודשי נובמבר־דצמבר 1941 כבר היו ידיעות על המתרחש בחֶלמנוֹ שבחבל־הווארטה ובפוֹנארי שליד וילנה. הגרמנים, באמצעות שליחיהם הגלויים והמוסווים, הסיחו את הדעת והפיצו שמועות על מכתבים טובים המגיעים משם; ואמנם אנשים שונים, שגם בתנאים הלא־נורמאליים עוד נשמרה אצלם נורמאליות כלשהי – אינם מסוגלים להאמין לזוועות ועוד מנסים לחיות באשליות.

אך מהתחום המצטמצם והולך של הגיטו אין לברוח והמוות מהלך בחוצותיו. כמה וכמה רשימות ב“יומן” מעידות על הרהוריו של קורצ’אק באותו זמן:

“ליד המדרכה מוטל נער, עדיין חי ואולי כבר נפטר. במקום זה נסתבכו החבלים של שלושה נערים ששיחקו בסוסים. מתייעצים, מנסים, רוגזים מקוצר־רוח, בועטים ברגליהם בשוכב. לבסוף אומר אחד מהם: – נזוז, הוא מפריע כאן. הצטדדו צעדים אחדים והוסיפו לטרוח בהתרת המושכות”.⁴⁵²

קורצ’אק בוחן קבלת נער יתום מאביו ל“בית־היתומים”. הילד אינו רוצה ללכת ל“בית־היתומים”, עד שאמו לא תמות. הוא אינו רוצה לעזבה לבד; ואילו האם טוענת שלא תוכל למות בשקט עד שבנה לא יסודר ב"בית־היתומים'. הרי לכם דוגמה של נער טוב ואמא טובה – אך העולם הוא מטורף! 

הכל סובב על ענין המוות ואי־אפשר שלא להרהר בו. אם אינך מאמין בהשארת הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק, כענן. הלא אתה מים ואפר.

מספרת אידה מרז’אן, שהיתה תלמידתו של קורצ’אק בסמינר לגננות ולאחר מכן מעובדות “בית־היתומים”, שנכנס פעם לשעור ואמר: “היום מלאו לי חמישים שנה” (1929); ותוך שיחה בכיתה הצהיר: “שקיימים חיים גם לאחר המוות שלנו, בכך אין לי כלל ספק”.⁴⁵³

במקום אחר ב“יומן” רושם קורצ’אק: “האם קרא מארקוס אַוּרליוּס את משלי שלמה? מה מרגיעה השפעת יומנו”. ואמנם לא קשה לגלות בו את המקומות המרגיעים האלה:

"המוות הוא כמו הלידה – סוד הטבע; מעבר מזה יש הרכבה מאותם היסודות ומעבר מזה יש התפרדות אליהם. אין זה בדרך כלל דבר של חרפה, כי אינו מתנגד למושג של יצור חושב ולא לתכונתו.

המוות הוא מנוחה ממריבת החושים, מן הטרדות מגָרות־העצבים, מעמל המחשבה התמידית ומהעבדוּת לצרכי הבשר. אל תבוז למוות, הסבר לו פנים, כיוון שהוא מהדברים שהטבע מצא בהם חפץ".⁴⁵⁴

הרי כאן הגישה הסטואית המוכרת, שראתה כדבר מותר לאדם לשים קץ לחייו, כאשר החיים נעשים עליו קשים מנשוא – למרות שהסטואים עצמם הוֹרוּ, שצריך אדם להתגבר ברוחו על כל ייסורי הגוף.

הצירוף של אותה רצידיבה חבויה, ההרהורים על מהותם של החיים והמוות ומראות העינויים הבלתי־אנושיים בהם נתייסרו שוכני הגיטו, הם המובילים אותו לרעיון של המתת־חסד שיש, לדעתו, צדק אנושי בצדה, אך בתנאי ש“הזכות להרוג מתוך רחמים שמורה לאיש האוהב ומתייסר – כאשר גם הוא אינו רוצה להישאר בחיים”; והרי המדובר הוא על גאולה או תרופה בכדי לשים קץ למחלה שאין עמה כל תקווה.

ומכאן הפלגה דמיונית לאַוּתאנאזיה ממוסדת, הומאנית, מתוך רצונו החופשי של אדם שהחליט. זה נראה לו יותר הגיוני מהמוות האורב לאדם יום־יום במציאות האבסורדית של הגיטו: “מוסד שנבנה בכובד ראש – – – המבקש מגיש בקשה”.

ובכל זאת, לאחר הרהור שני, הוא מודה:

“בשעות מצוקה, כששקלתי בדעתי את התכנית להמית (להרדים) את העוללים והזקנים בגיטו היהודי שנדונו להשמדה, תפסתי את המעשה כרצח לגבי החולים והתשושים, וכרצח־מהמארב לגבי התמימים”.⁴⁵⁵

ונהפוך הוא: הכרח הוא שיחיו ויש לדאוג לקיומם.

מאז פרוץ המלחמה אחוז קורצ’אק טירוף אחד: איך לקיים את חייהם של מאתיים יתומיו, מה לתת להם לאכול.

במצוקתו הוא מגיע גם ללאֶשנוֹ 13, לגאנצווייך וחבורת משתפי־הפעולה. הלחם ותפוחי־האדמה לילדיו הם הקובעים. לשם הבטחת מזון לילדיו הוא מתעלה מעל יחסו לבזויי אדם אלה. הדים מלאי תמיהה ורוגז לעובדה זו אנו מוצאים ביומנו של צ’רניאקוב,⁴⁵⁶ אצל רינגלבלום⁴⁵⁷ ואחרים.

ואמנם אין הוא מסוגל להסיח את דעתו מדאגות המזון לילדיו.

"הרצאה בת שעה על השמרים. שמרים של בירה או אפיה, חיים או מעוקרים? וכמה צריך להשהותם? כמה פעמים בשבוע וכמה?

בטאבּיון. ויטאמין B. יידרשו לנו חמישה ליטרים לשבוע. כיצד? על ידי מי? ממי?"⁴⁵⁸

חייב הוא בהשכמת הבוקר ללכת לדואר שבגיטו. ינסה לקבל חבילות. בענין זה אינו סומך אל אחרים. בדואר כבר מכירים אותו. הדוורים מפנים לו מקום: “שב, דוקטור, נוח. לא התחילו עדיין לחלק”.

מספר ג’ון אוארבך, שהיה אז דוור בגיטו:

"הדוקטור היה רק אחד מחצי מיליון יהודים מעוּנים. אמנם נכון: הוא לא בא לכאן לבקש למען עצמו, אלא למען חבורת ילדים מזי־רעב, אשר לדברו בני חסוּתוֹ הם. אולם ילדים רעבים היו ברחובות בשפע, לא פחות מאשר שלג נמס ומלוכלך – וארבעים או חמישים ואפילו מאה הילדים של קורצ’אק, כלום מיוחדים־במינם הם? האם רעבם אינו הרעב הרגיל? הוא יקח כמה חבילות מרוסקות למחצה, שעטיפותיהן נושאות כתובות שנתמרטו כליל, משום שטיפלו בהן בידיים גסות והן סומנו כ’בלתי ניתנות למסירה‘, או חבילות שנמעניהן אינם קיימים עוד – חבילות ובהן מצרכי מזון רקובים־למחצה. את אלה יתן בתוך שק ויביאן אל הילדים, אל ילדיו. ומי, לכל הרוחות, הפקידוֹ עליהם? מי עשאוֹ אחראי להם? כלום יכול אדם להיות כאן אחראי ליצור אנושי אחר? מטעם מי, בפקודת מי? כיצד מדביר אדם את יצר קיומו הוא, המעמיד מעל לכל את ה’אני’ שלי ואת צרכיו?

הדוורים נתנו לו כבוד, שכן היה לאיש מבט של שלווה עילאית ושל כוח איתן".

ובהזדמנות אחרת, כאשר הביא חבילה ל“בית־היתומים”, הוא מספר:

"פתח לי את הדלת ילד כבן שבע או שמונה. לבוש סינר גדול הרבה מכפי מידתו. ראשו סגלגל ומגולח למשעי (נגד הכינים) ועיניו שחורות ויוקדות. בראותו אותי ברח מצעק: ‘דואר! דואר!’

חבילה של קילוגראם אחד. קול צעדים גוששים עלה מחשכת המסדרון וקורצ’אק הופיע בפתח. הושטתי לו את גליון הנייר כדי שיחתום עליו, ובשעה שכתב את שמו הגיע לאפי ריח חריף של וודקה. דומה, כי מיד ידע שהבחנתי בריח. הוא נזדקף וכך עמדנו זה מול זה רגע ארוך, דוממים. אחר־כך התקרב צעד אחד, שם יד על כתפי ואמר: ‘צריכים… בכל זאת צריכים לנסות לחיות… איכשהו…’

והוא החווה בשתי ידיו מחווה שהקיפה את העולם, את הזמן, את החיים ואת ילדיו הרעבים – – – ידיים פתוחות מופנות אלי, שאמרו יותר מרבבות מלים. ואחר נעלם".⁴⁵⁹

על מאבקו של קורצ’אק למזון בשביל ילדיו מספרת ד"ר זופיה שימאנסקה (רוזנבלום):

“באביב 1941 הגיעה אלינו [צנטו”ס] הידיעה כי בסאנאטוריום לילדים חולי־ריאה במיידז’שין אזל שמן־הדגים. ידעתי, כי ב’בית־־היתומים' יש שתי חביות שמן מהמלאי הישן. פניתי אל קורצ’אק, כי יתן את השמן לסאנאטוריום. סירב בכעס. לא יקח את השמן מילדיו. לא קול שיקול הדעת השליו של העסקן הציבורי דיבר מגרונו, אלא אהבת־האם הטורפנית, הייחודית, שאינה שומעת שום הסבר כשמדובר בילד שלה. האם לבו של הדוקטור הזקן רגיש רק למצוקתם של קומץ חניכיו?… האין הוא רואה את הענות שאין לה שיעור המקיפה אותנו?"⁴⁶⁰

לכאורה כך נראה הדבר. אך לאמיתו של דבר היו הדברים קצת אחרים.

דוגמה להיחלצות הדוקטור הזקן בן הששים וארבע להצלת חיי ילדים, משמש המקרה של בית־האסופים, יוצא הדופן, מרחוב פלוצקה, שהיה קיים שנים רבות כמוסד עירוני והועבר לאחר מכן לדזיאֶלנה 39. בבית זה נמצאו ילדים אסופים, רובם בגיל רך וצעיר מאוד. העובדים ראו בהעברתם מרשות העיריה לרשות היודנראט קיפוח ותבעו הבטחת שכר נאות וזכויות סוציאליות שונות, שלא היה בכוחו של היודנראט לספקם. כתגובה לאי־ההיענות לתביעה התחילו להיעלם מהבית הבגדים, השמיכות, החיתולים והמזונות. גל הגניבות גאה והלך והילדים התהלכו או שכבו במיטותיהם עירומים, יחפים ורעבים; רבים מהם גוועו חרש בתנאים האיומים של חוסר דאגה וטיפול בהם היו נתונים. את המתרחש בבית זה ידעו רבים ואף־על־פי־כן אי־אפשר היה להתגבר על קשיחות הלב של העובדים. לא נמצא בגיטו איש שמוכן היה להסתכן ולהיכנס לבית זה, לנהל אותו ולנסות לתקן את העוול הנעשה לילדים, כי העובדים לא נתנו לשום אדם להתערב בסדרי הבית ובסכסוכים המתמידים שהיו קיימים גם בינם לבין עצמם.

והנה בפברואר 1942 הופיע קורצ’אק ביודנראט והגיש לוועדה הפרסונאלית בקשה, בצירוף תולדות־חיים שלו, להתקבל כמחנך בבית זה.⁴⁶¹

“תולדות־החיים” כשלעצמם הם מיסמך יחיד־במינו שיש בו מעין סיכום־חיים וביטוי לרצון העיקש שלו להתגבר על כל הקשיים. בלשון חריפה, כדרכו, הוא מבטא את האופטימיות והאמונה שלו, ש“הטיפוסים הפליליים מאנשי הסגל בדזיאלנה יתפטרו מרצונם ממקום העבודה, אשר רק האינרציה והפחדנות מקשרות אותם אתו”. הוא אינו נרתע לכנות את המוסד הזה בשם “בית מטבחיים” או “בית הלוויות”.

בקשה תמוהה זו נתקבלה, כמובן; וכך העמיס על שכמו, בנוסף לעבודתו ב“בית־היתומים”, את הדאגה לעוד מאות ילדים גוועים ברעב. הוא שיעֵר מראש לאיזו “קבלת־פנים” יזכה, אך החליט להיאבק בחמת־זעם בכל תופעות השחיתות שגילה שם ולא נואש מהתקווה שאמנם יתקן את העוול הגדול שנעשה לילדים.

ה“יומן” משקף יפה מאוד את טרדותיו ודאגותיו, שעלו וצפו בביקוריו הקבועים באותו בית עגום. עובדי דזיאֶלנה 39 לא נרתעו מהלשנות ולפי אחת העדויות אף נפגע פעם ע"י אחד העובדים פיסית.

כמו־כן ידוע לנו על הענין הרב שקורצ’אק גילה במפעל “פינות־הילד”. מפעל זה תפס מקום נכבד בגיטו, בעיקר בשנתיים הראשונות, כאשר בגזירת השלטונות הגרמניים לא היו קיימים בתי־ספר לילדים היהודיים. כמעט כל “ועד־בית” אירגן “פינה” כזאת. היה זה מרכז מקומי בשביל בלוק שלם של בתים, שדאג לתברואה, רפואה, מזון וחינוך לילדים. מפעל זה הקיף במאי 1941 כחמישה־עשר אלף ילד. ב“פינות” שונות העסיקו מורה או גננת מקצועיים; אך בהעדר מועמדים מקצועיים, הסתפקו לעתים בנערים מתבגרים מאותו בית. רמת החינוך והלימודים היתה תלויה, כמובן, בטיב המורים והמחנכים. קורצ’אק ביקר ב“פינות” ומידת מעורבותו בהן מוכחת מהעובדה, שיצא פעם בגינוי על פעולתם של מחנכים שונים, שעשו מלאכתם רמיה. בחריפות האופיינית לו הוא מציין, לאחר שורת ביקורים, מקרים ש“נערות חסרות־מצפון מתחזות כמורות ותולשות את אוזני הילדים, מרביצות על ידיהם, ומעמידות את תלמידיהן בפינה”⁴⁶²

גם יונה בוצ’יאן מספרת על יוזמתו של הדוקטור לשלוח את הסטודנטים שב“בית־היתומים” להקים ולארגן בגיטו “פינה לילד”, “מטבח עממי”, “מעון לקטנים” וכדומה. אף היא נשלחה לעבוד במעון כזה וזכתה לביקורו של קורצ’אק שהסתכל, שאל, יעץ ועודד.⁴⁶³

יא    🔗

הבית בשליסקה 9 רחוק היה מלספק את הצרכים של “בית־היתומים”, אך בלית ברירה ניסו להתאימו לתפקידו החדש. בקומה התחתונה היה אולם גדול ובצדדיו כמה חדרים קטנים. כאן, באולם זה, התרכזו כל חיי המוסד. בלילה היה משמש חדר־שינה ואילו ביום הפך לחדר־אכילה ולמקום לפעילות היומיומית המגוּונת. ע"י סידור מיוחד של ארונות, מחיצות ופרגודים ניידים חולק האולם לכיתות־לימוד, חדר־קריאה, מתפרה ומועדון. בקומה השניה נמצא אולם להצגות ולמפגשים חברתיים. בכל הבית שלטו ארגון, סדר ונקיון והפעילות היומיומית התנהלה כבשנים כתיקונן. למבקר מהחוץ נראה היה הכל ערוך, כאילו זה שנים רבות נועדה כל פינה לתכליתה.

על סדר יומו מספר קורצ’אק:

"רצוץ חזרתי מה’סיור'. שבעה ביקורים, שיחות, מדרגות, שאלות. התוצאה: חמישים זהובים והצהרה על תשלום חודשי של חמישה זהובים. אפשר לקיים מאתיים נפשות!

שכבתי בבגדי. יום השרב הראשון. איני יכול להירדם, ואילו בתשע ישיבה חינוכית, כפי שאנו מכנים אותה".⁴⁶⁴

הוא ישן בחדר האיזולציה. “מיטתי באמצע החדר. מתחת למיטה בקבוק ווֹדקה, על שולחן־הלילה לחם שיפון וכד מים”.⁴⁶⁵ הרצון והצורך הפנימי לרשום את הרהוריו וזכרונותיו עולים בד־בבד עם הרגשת אי־הוודאות והסוף הבלתי־ברור המתקרב והולך. בהכרה מלאה הוא מנסה להרגיע כאביו וללַבוֹת את השראתו, לעתים, באמצעות הכוהל. "ההשראה יורדת עלי לאחר חמש כוסיות כוהל, המהול למחצה במים רותחים. אחר־כך באה ההרגשה הנהדרת של לאות ללא כאב – – – טוב לי ורצוני להאריך בכתיבה, עד טיפת הדיו האחרונה בעט. נגיד, עד אחת לאחר חצות – – – ".⁴⁶⁶

ב“תולדות החיים” הוא משבח, אמנם, את כושר בריאותו ומציין את המבחן המעשי שעבר בבית־הסוהר הגרמני: “התיאבון כשל זאב, ישן שנת ישרים, וזה לא כבר, לאחר שתיית עשר כוסיות ווֹדקה חריפה, חזרתי לבדי בשעת לילה מאוחרת, בהליכה מהירה, מרימארסקה לשיאֶננה”.

אך לא כן היו הדברים, לאמיתם. הוא לקה כבר אז בהחלשת שריר הלב, בָּצֶקֶת הרגליים, דַלקת עיניים כרונית ועוד ועוד.

מצב בריאותו האמיתי משתקף מהתיאור שלו עצמו ב“יומן”:

“לקום, פירושו לשבת במיטה, להושיט יד אל התחתונים, לכפתר, אם לא את כל הכפתורים, הרי לפחות אחד. לכפתר את החולצה. בלבישת הגרביים צריך להתכופף, הכתפיות… – – – משתעל. זו עבודה קשה, לרדת מהמדרכה למרצפת, לטפס מהמרצפת למדרכה”.⁴⁶⁷

הגיל ותנאי החיים בגיטו עשו את שלהם.

הכתיבה היוותה כעין פורקן לייסורי הגוף. כמה וכמה תכניות לכתיבה מצויות אצלו. שמורים בידו שלושים וארבעה פנקסי־רשימות על הלילה בבית־היתומים. הרי זה חומר לכרך עבה על הנושא. הוא מתכונן לכתוב רומן בשני כרכים, שעלילתו מתרחשת בארץ־ישראל ונושאו ליל־נישואים של זוג חלוצים למרגלות הגלבוע, ביוגראפיות של אנשי־שם. לילותיו הם ללא נשוֹא. בשנתו מציקים לו חלומות מוזרים ואיומים: גרמנים, יהודים וילדים מתים. כזאת כבר קרה לו בשבתו בבית־הסוהר הגרמני. מכוסה כליל זיעה הוא מקיץ משנתו דווקא ברגע האיום ביותר. יש בה, ביקיצה זו, מעין הצלה מהגרוע ביותר שעלול לקרות. האין כל קשר בין יקיצה גואלת מחלום לבין מוות גואל? האין המוות מעין יקיצה כזאת ברגע שהאדם מדמה ששוב אין מוצא?

אך הימים אינם טובים מהלילות. תוך שיחו ושיגו עם יהודים נוכח לדעת, שישנן ביניהם דמויות אשר בעזרת מלים חלקלקות נדחקו אל החברה הפולנית כדי לייצג שם, כביכול, את היהודים. “שנאה וסלידה חשתי כלפי יהודים הסוחרים־מוכרים אידיאות ופראזות”. עם זאת, הוא יודע גם לגבי פולנים: “כי כן, השטן ישנו. גם ביניהם אתה מוצא מרושעים פחות ומרושעים יותר”.⁴⁶⁸

לכמה וכמה כיוונים היה בורח מטירדות יום הגיטו המייגע והמייאש, באותם לילות ההרהורים והכתיבה. בשיטוטיו על פני מרחבי זמן ומקום אין לחפש אצלו סדר כרונולוגי. הווה, עבר ועתיד מהווים רקמה אחת המְשַקפת את הווייתו הנפשית ועולמו הרוחני תחת הולם פטיש הצרות והעינויים, בהם נתייסר בגיטו. גם הבריחה אל הדמיון (לעתים על גבול ההזיה) מגלה לנו, בלבוש שונה, את הסוציולוג, המחנך, הסופר והמשורר כפי שהכרנוהו מכתביו הפדגוגיים ומספריו רבי־הדמיון “המלך מתיא”, “יותם הקַסָם”, “דז’ק הקטן” ואחרים. דמיון זה הופך אותו לרודן האור והעולם, לממציא המכשיר למדידת מצפונו של אדם, למתכנן שיטות לעיבוד האדמה ויישוב שטחים חדשים, לבעל האולימפיאדה לקביעת הסימפוניה היפה בעולם, למחדש רעיון השפה המשותפת לכל באי עולם; וכאשר הארץ כולה עטופה אש־שרפות והרג־מלחמות – הריהו מפליג לכוכב־לכת דמיוני. היקום גדול ורחב ואף פעם לא אפסה התקווה לעתיד טוב יותר.

בכל אחד מדמיונותיו טמון גרעין של אחת האידיאות היפות שלו, שטרם זכו להגשמה, והאמונה שבלב, שעוד יבוא יומן.

בשעות הקשות ביותר, כאשר ננעלו לפניו כל שערי ההגיון ונסתַתמו כל מעיינות הדמיון, פונה קורצ’אק לאמצעי בדוּק, שלא פעם כבר נתנסה בו בחייו – לתפילה. אין זו לרוב תפילה הלקוחה מפולחן כלשהו.

הגם שמאז ומתמיד התייחס בכובד־ראש לכל הקשור לדת, הרי לא מצא ענין במצווֹת המעשיות במשמעותן המקובלת אצל יהודים ואף לא קיימן. הפולחן הנוצרי ודאי שהיה זר לו ורחוק ממנו. להוציא תקופה קצרה על סף המאה ובראשיתה, שניתן לגלות אצלו סימנים של אגנוֹסטיוּת דתית, מוּכר לנו קורצ’אק כאדם בעל נטיה חזקה לחפש פתרונים לשאלת־האדם והוויית־העולם בגישה טראנסצנדנטית מובהקת. שרשיה של גישה זו נעוצים עוד בראשית נעוריו, בהרהוריו על בעיית המוות והנצח; שיאה מתמצה בחיבורו המופלא “פנים אל פנים עם אלוהים”.

אמונתו היתה עמוקה, אישית מובהקת, אמונה־שבלב וכן גם תפילתו. ברגעים קשים מצא בה פורקן, עזרה וסעד בתוך סבך בעיות החיים שבפניהם עשוי לעמוד, לעתים, האדם כמו לפני קיר אטום.

תפילה או שיחה מעין זו בין אדם לבין קונו לא היתה זרה, כידוע, כלל וכלל ליהדות בביטויה החסידי.

הקריאה ב“יומן” ועֵדוּת אנשים שחיו במחיצתו נותנות מקום להניח שאמונתו לא נסתלקה ממנו בתקופה הקשה של הגיטו. ככל שמראות הגיטו והמתרחש בו זיעזעו באכזריותם ונשגבו מבינת האדם, כן תהה בבקשת תשובה באמונתו ובתפילתו. יתכן שזה היה הנתיב המוביל לזיקתו העמוקה לאלה, אשר אתם נועד לחלק את גורלו בימי חייו האחרונים.

יב    🔗

בתוך ימי התוגה והזוועה היו לעתים גם רגעי נחמה. באחד הימים נזדמן קורצ’אק לגז’יבוב מס' 1, הבית האחרון לפני החומה, שהיה מקום הברחה מסוכן ושרק יום לפני־כן הרגו שם הגרמנים שוטר יהודי שאותת, כפי הנראה, למבריחים. לפתע פגש שם את חניכו לשעבר, את ילד הרחוב בוּלה. כעת הוא שולץ, גבר כבן 40 העוסק בהברחה. הוא מתחבק אתו בידידות, מתיישבים על אחת המדרגות וממתיקים סוד. יש לו לבוּלה אשה טובה וילד. הוא דואג להם. הריהו אדם טוב. נישוּב של בת־צחוק. נפרדים ומתנשקים בכנות ובלבביות. אולי זרע בו “בית־היתומים” את הטוב הזה של בעל מסור ואב טוב?

ועוד זכרון טוב, ממסע בספינה בטיול. ילדה עמדה על הסיפון ופתאום נשבה רוח עזה. היא עצמה עיניה והאהילה עליהן בידיה. אולם מתוך סקרנות פקחה אותן וראה זה פלא: לראשונה בחייה – רוח צחה, שאינה זורה אבק בעיניים. נבוכה והצטחקה. יש רוח בלי אבק והיא לא ידעה זאת.

“אמר לי נער בצאתו את בית־היתומים: – לולא הבית הזה לא הייתי יודע, כי ישנם בעולם אנשים ישרים, שאינם גונבים. לא הייתי יודע, שאפשר לומר אמת. לא הייתי יודע, שישנם בעולם חוקים צודקים”.⁴⁶⁹ 

אך לא חסרו גם היאוש ונקיפת המצפון על דרך חייו:

“יוּמרה כוזבת גרפה אותי: – רופא וּפַסל של נפש־הילד. של הנפש. לא פחות ולא יותר (הוי, שוטה זקן, פיספסת את החיים ואת המשימה! ראוי אתה לעונשך!)”⁴⁷⁰

יג    🔗

ב־15 ביולי 1942 שלח קורצ’אק הזמנה להצגת “הדואר” לראבינדראנאט טאגוֹרה.⁴⁷¹ היתה זו ההצגה האחרונה שנתקיימה ב“בית־היתומים”.

על מהלכה של אותה הצגה, שבויימה בכשרון רב על־ידי המחנכת אסתר וינוגרון ועל האווירה ששררה באולם אנו למדים מדבריהם של אנשים שהיו שם אותו ערב. כותבת ד"ר זופיה שימאנסקה (רוזנבלום):

"נער קטן חולה רתוק למיטתו במצוות הרופא. שעשועו היחיד – תצפית על החיים בעד החלון. החיים מתגלים לו בכל דמויותיהם.

מעבר לחלון נעים הדוור, הנערה בעלת־הפרחים, שואב־המים, החלבן. הילדים משחקים, ריחם של הפרחים משכר. נשמעים שירה וקול הגונג. הילד הקטן קולט את כל הרשמים וקושר ידידות עמוקה עם עוברים־ושבים. אהבתו את הבריות, את החיים ואת היופי כה גדולה, שהיא כובשת לב כל הבאים עמו במגע.

אמאל הקטן מתגעגע לחירות, רוצה לברוח הרחק, אל ההרים, אל הנחל, רוצה לרעות פרה, ליהנות מקרני השמש, לנשק את הפרחים, לשמוע את רינת הציפורים. אולם פקודתו המחמירה והנואלת של הרופא כלאה אותו בביקתה קודרת, הגיפה את התריסים ואינה מכניסה לחדרו את ערפילי הסתיו, את השמש או סימני חיים כלשהם – – –

אמאל פורץ החוצה מהחדר המחניק, כדי ללכת בדרך שלא ידָעה איש, ונרגע כאשר השומר מבטיח לו, כי יום יבוא והרופא יקחנו בידו ויוציאנו מכאן. כי תמיד ‘מישהו גדול יותר וחכם יותר בא וגואל אותנו’.

חניכי ‘בית־היתומים’ נצמדו אל דמות אמאל כאל קשת בענן ובלעו את דבריו. ילדים אלה נחנקו בין חומות הגיטו, דוחקים ביאושם את אפיהם אל סדק בחומה, כדי לראות מה נעשה בצד ‘ההוא’ – – – בנשימה עצורה חיכו יחד עם אמאל למכתב המלך, שיביא את הגאולה. אמאל מאמין ובציפיה לגאולה הוא נרדם במתיקות. – – –

דחוק לפינה אפלה של החדר הרכין הדוקטור הזקן ראשו. עצבות תהומית מקננת בעיניו".⁴⁷²

על אותו ערב כותב יצחק קצנלסון, גדול מקונני השואה: 

“היינו נוכחים במחזה שהציגו חניכי ‘בית־היתומים’ בלשון פולין. האולם היה מלא. נלחצתי אל זרוע חנה רעייתי, שנעשה לי צר עליה, והיא אף התבוננה בי בצער שהעלה דמעה בעיני… צר לי חנה, לחשתי לה: צר לי על כל היושבים לפנינו (אנחנו ישבנו בשורת הכסאות השלישית), שהם נידונים למוות… בשתי השורות הראשונות ישבו ראשי הקהילה… (אין אף אחד מהם בחיים. נהרגו) – אכן, ענתה חנה קצרות: את אלה אשר מאחורינו [הילדים] אין אנו רואים… ולחצה את ידי”.⁴⁷³

צביה ויצחק צוקרמן, שנכחו באותה הצגה מספרים: המתיחות ברחוב ובאולם כבר היתה מרובה. בחלל האוויר היתה תלויה כבר אימת הגירוש. באולם נמצאו עשרות מוזמנים מעסקני הציבור של גיטו וארשה. כולם היו נתונים לאותה השראה שזרמה מהבמה ומהשחקנים הקטנים אל האולם.⁴⁷⁴

“כשנשאל” – כותבת אולצ’אקובה על קורצ’אק – “למה בחר דווקא במחזה זה, השיב כי רצונו שילמדו ילדיו לקבל בשלווה את פני מלאך־המוות. כך ביקש להנחיל לקרובים, לקטנים, לחסרי־המגן, את שלוות הבאים בסוד־המוות, את החכמה השלווה ברגע הטראגי, אשר אינו הקץ, לפי אמונתו”.⁴⁷⁵

ואילו ב“יומן”, בליל ה־18 ביולי רושם קורצ’אק: "– – – אתמול – הצגה. הדואר לטאגורה. תודת הקהל, לחיצות־יד, חיוכים, נסיונות לפתוח בשיחה לבבית – – – " ובסוגריים: “אולי ישמשו לי כנושא בשיחתי ביום הרביעי בפנימיה – ‘האילוזיות’ – האשליות; תפקידן בחיי האנושות…” היתה זאת לרוב המוזמנים ההזדמנות האחרונה ללחוץ ידיהם של קורצ’אק וסטאֶפה. יותר לא ראו אותם.

למחרת היום חוזר קורצ’אק לעבודתו הרגילה. הוא מגיע לבית־המחסה, לדזיאֶלנה 39. כולו מזועזע מהמתרחש שם בין אנשי הסגל. הם לא למדו כלום. שונאים הם זה את זה, אך איש מהם לא יניח לנגוע ברעהו. “אל תתערב בעניינינו. זר אתה, אויב”.

אך במרכז הרהוריו הוא – המוות. ודאותו כמעט ברורה. עוד נתון הוא לספיחי החוויות של אותה הצגה. גם הוא היה רוצה במוות יותר נעלה: “באי רחוק, יפה, חביב, מן האגדה, בית־מלון יפה, בפנסיון, המתאבד משחק משַׂחק־הכרעה. האם כדאי לחיות?”

"רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות – – – "⁴⁷⁶

יום לפני התחלת הגירוש נזכר קורצ’אק שמחר, ב־22 ביולי, חל יום ההולדת שלו. לא אחת ניסה כבר לסכם את מאזן חייו. הפעם הוא מתחקה אחרי שרשיו, מגילת־היחוסין שלו: גניאלוגיה טיפוסית יהודית של ארבעה דורות באותה תקופה.

אך שלשלת היוחסין לדורותיה נמשכת ומגיעה, כפי שקורצ’אק עצמו ביטא זאת פעם, רחוק רחוק: “אחד מאבות־אבותי אלה הכיר את החשמונאים שהרימו נס המרד, ואולי גם נלחם עמהם”.⁴⁷⁷

יד    🔗

מאז רצח 48 היהודים בלילה שבין ה־17 ל־18 באפריל 1942, שהיה אות אזהרה ראשון, לא פסקו הגרמנים לזרוע פחד בגיטו על־ידי מעשי טירור ורצח, כהכנה לקראת הגירוש. אך הגרמנים היטיבו להכיר את הפסיכולוגיה של קרבנם ובד בבד עם הרצח פיתחו פעולות הסחה והסוואה ע"י הסכמה להקמת מפעל שיש בו משום סימן של יציבות מדוּמה, או העלמת־עין מפעולות ציבוריות, שבעצם קיומן מַרבות הרגשות עידוד ותקווה בלבבות תושבי הגיטו. בשיטה זו השתמשו גם לגבי אחת הנקודות הרגישות של אוכלוסיית הגיטו – לגבי הילדים, שנועדו להיות הקרבן הראשון להשמדה.

כך, למשל, לא הרשה השלטון הגרמני לקיים בשתי שנות הכיבוש הראשונות בתי־ספר יהודיים בגיטו וארשה. אך רשות זו ניתנה בספטמבר 1941; ואמנם בשנת הלימודים 1941/42 התקיימו לראשונה בגיטו 19 בתי־ספר יסודים ליגאליים, שבהם למדו 6700 ילדים (מתוך חמישים־אלף ילדים בגיל בית־הספר היסודי, שהיו בגיטו). היתה זאת שנת הלימודים הראשונה של חינוך ליגאלי וגם האחרונה.⁴⁷⁸

בל“ג בעומר תש”ב (5.5.1942) אורגן על־ידי צנטו"ס “יום הילד היהודי”, שבו נתקיימו חגיגות בכל המוסדות: בתי־יתומים, פנימיות, מעונות־יום ועוד. באולם “פאֶמינה”, הגדול באולמות גיטו וארשה, נערכה אותו יום ברוב־עם חגיגה כללית, שבה הופיעו בהצגות, שירה, נגינה וריקוד ילדי רוב המוסדות בגיטו. המראה המרהיב עורר התרגשות רבה בציבור הרחב, הוסיף כוח ועורר תקווֹת רבות.⁴⁷⁹

באביב אותה שנה הרשו הגרמנים ליודנראט לארגן בשביל הילדים בגיטו גנים, שבהם יוכלו לשחק כל היום באוויר צח. ואמנם ב־7 ביוני נתקיימה פתיחת מגרש־משחקים ראשון מול בנין הקהילה ברח' גז’יבובסקה, שסודרו בו דשא, שבילי־חול וקצת נטיעות. הפתיחה היתה חגיגית ביותר: ניגנה תזמורת המשטרה, שרו מקהלות ובוצעו ריקודים. היו נאומי ילדים ביידיש, עברית ופולנית ויושב־ראש היודנראט, צ’רניאקוב, נאם פעמיים. ביומנו הוא רושם: “צרי על הפצעים! חיוך הרחוב”.⁴⁸⁰ לחגיגה זו הוזמנו גם גרמנים; ואמנם באו, עמדו ללא זיע והסתכלו בטכס ללא הגה.⁴⁸¹  

באותו מגרש עצמו נתקיים ב־5 ביולי מיפקד חגיגי של סיום שנת הלימודים, שבו נטלו חלק כשש־מאות תלמידים. שוב תזמורת המשטרה. צ’רניאקוב היה נוכח במיפקד ומציין בתרעומת את העובדה שילדי בתי־הספר הדתיים לא השתתפו בו בגלל ימי “בין־המצרים” (בין י"ז בתמוז לט' באב).

ב־12 ביולי, עשרה ימים לפני הגירוש, נתקיימה פתיחה חגיגית של מגרש שני בפינת הרחובות פראנצישקאנסקה־נאלבקי. למרות האווירה הקודרת ששררה בגיטו משתתפים המוני אנשים. צ’רניאקוב נושא נאום בפני הילדים, שהריעו לכבודו.⁴⁸²

למרות כל החגיגות חוזרות השמועות על גירוש בעקשנוּת. המתמיה הוא שיושב־ראש היודנראט ממשיך לפקפק במהימנותן. הוא פונה למוסדות השלטון הגרמניים השונים ולעומדים בראשם ומקבל תשובה אחת, שאלה הם “פטפוטים ודברי הבל של מפיצי שמועות־שווא”. הוא מתבקש להכחיש ולהרגיע.

וכך עד ערב תשעה־באב (22 ביולי), יום לפני שבלע את גלולת־הרעל, לאחר שהגיע למסקנה, שהגירוש פירושו מוות לתושבי הגיטו.

טו    🔗

ערב תשעה־באב תש"ב, 22 ביולי 1942, יום ראשון לגירוש הגדול בווארשה. קורצ’אק הספיק לרשום ביומנו עוד ארבעה ימים בלבד.

"עניבת־חבל – עופרת קשורה לרגליים.

שוב אין הדברים מובנים. אלא שעייף אני מכדי לכתוב בהרחבה – – – הו, מה קשים החיים, מה קל המוות!"

חלום באספמיא: “נאום־הפרוגראמה של ההיסטוריה”.⁴⁸³ דבריו נראים מוזרים בעינינו. האמנם מנצנץ בו זיק של תקווה שהעקירה איננה הסוף? האמנם מאמין הוא, שכוונתם של רוצחי־עמו היא ליישב את אזורי המזרח? אולי התחילו לפעול בו מנגנוני־ההגנה החבויים במעמקי נפש האדם, בעימות עם המוות הקרב והולך, המנסים להערים עליו באשליה מטופחת, למענו ולמען שלוות ילדיו?

למחרת היום הוא רושם: “כשהיו גבעוליהם של תפוחי־האדמה מתגדלים יתר על המידה, העבירו על פניהם מעגילה כבדה שרמסה אותם, כדי שתהיה לפרי באדמה שהות להבשיל יותר”. השחתה והשמדה לצורך גידול יותר טוב. אולי יש כאן מהלך היסטורי וכל המתארע נקבע קביעה תכליתית? גם רעת האדם אינה מפתיעה. כבר היו דברים מעולם. ההיסטוריה חוזרת בכל אכזריותה. 

והרי “כל זה אכן היה”⁴⁸⁴ וגם “חווייה זו, הלא היתה, היה חיתה”. הוא קרא זאת לא־מזמן: “מה היא רעת האדם? אינה זולת מה שכבר ראית כמה פעמים, ובכן אל יזוז ממך הרעיון בכל מה שאתה פוגש: כאלה כבר ראית”.⁴⁸⁵

סטאֶפה אינה עוזבת את הבית אף לרגע. ערה לכל העלול להתרחש. קורצ’אק מרגיש שחלו בו שינויים. מנהג שקילת הילדים בכל שבת נמשך כרגיל. אך זו לו הפעם הראשונה, שאינו סקרן לדעת את תוצאות השקילה השבועית.

ועוד גילוי:

"משעה שהתחיל היום להעניק מספר כה רב של רשמים וחויות עוינים ועגומים – תמו החלומות.

חוק האיזון.

מענה היום, מרגיע הלילה. יום שפיר, לילה של עינויים".⁴⁸⁶

חם ורך לו במטה. שנתו עמוקה וקשה לקום.

הוא מנסה לחפש עוד את אסתר’קה, זאת שנתנה ל“בית־היתומים” את הצגת “הדואר” – פתח לאשליה ולתקווה. היא נתפסה עוד בימים הראשונים של הגירוש. אבדה כל תקווה למצאה. נפלה בפח? “ואולי לא היא שנפלה בפח אלא אנו (שכן נשארנו)”.⁴⁸⁷

נשארה לו רק התפילה ליד החלון הפתוח של “בית־היתומים”, כשעיניו מופנות לשמים האפורים, הפרושים מעל לגיטו:

"אבינו שבשמים…

תפילה זו עיצבו הרעה והגורל המר.

את לחם חוקנו.

את הלחם".

ולאחר מכן להשקות את הצמחים המסכנים של בית־היתומים שלו. מרחוק מסתכל זקיף בפעולת־השלום שלו בשעה שש בבוקר. האם היא מרגיזה אותו, או מרגשת?

"בידיו רובה, מדוע הוא עומד ומביט בשלווה?

לא ניתנה לו פקודה.

בחייו האזרחיים היה אולי מורה בכפר, אולי נוטריון, מטאטא רחובות בלייפציג, מלצר בקלן?

מה היה עושה, אילוּ בירכתי אותו בניד־ראש? אילו בירכתיו בתנועת־יד?

אולי אינו יודע אפילו, כי אלה הם פני הדברים?

ייתכן כי רק אתמול הגיע מרחוק…"

אולי באמת – מחסרון־דעת ונגד רצונו? אשר לעצמו, יודע הוא אחת: “איני מאחל רעה לאיש. איני יכול. איני יודע כיצד עושים זאת”.⁴⁸⁸

“הם יקטלוך, יקרעו את בשרך, ירדפוך בקללותיהם – מה בכך? הבעבור זה לא תישאר רוחך טהורה, משכלת, מושלת בעצמה ומתנהגת בצדק? שווה בנפשך, שיעמוד איש על יד מעיין נובע מים זכים ומתוקים ויגדף אותו; הן המעיין לא יחדל מלהקיר את מימיו. וגם אם יזרקו לתוכו רפש ודומן, הלא במהרה יפזר אותם ויגרשם, ועל כל פנים לא יישאר מסואב בזוהמתם. התדע, איך תכין לנפשך מעיין לא אכזב כזה? כאשר תנצור לך בכל שעה את החופש ועם זה תחזיק במידת החנינה ובתמימות ובענווה”.⁴⁸⁹

הרי אלה הם דבריו של מארקוס אורליוּס, שקורצ’אק הגה בכתביו. מעניין מה רב הדמיון בין דברי הקיסר האציל, הפילוסוף רב־האמת, שנכתבו לפני למעלה מאלפיים שנה במחנהו מוכה־המגיפות והמותקף על־ידי שיפעת הבארבארים, לבין הגותו של אוהב־האדם הגדול מגיטו וארשה, כאשר עמד עם עַמו מול נחשול השפל והאכזריות של הבארבארים מהמאה העשרים.

טז    🔗

על פי הצו חל ה“גירוש”, כביכול, רק על הבלתי־פרודוקטיביים, ואילו העובדים במפעלים הגרמניים (“שופים”) היו פטורים ממנו. פטוֹר זה הוענק גם לעובדי היודנראט ו“העזרה העצמית היהודית”.

לאחר שהגיעו הידיעות שהיהודים מוּצאים לטרבלינקה ושטרבלינקה היא מחנה־השמדה, התחילו להתחבא בכל מקום שניתן לעשות זאת. אז עברו הגרמנים ועוזריהם, בהתאם לתכנונם המוקדם, לשיטת ה“מצור” או ה“בלוקאדה”: לפי אזורים נסרק בשיטתיות רחוב אחר רחוב ותוך מכות, מטחי־יריות ורצח הוצאו היהודים מדירותיהם וממחבואיהם לאוּמשלאגפלאץ.

כבר בימים הראשונים פגע הגירוש בראש וראשונה בילדים. קורבן ראשון לציד נפלו “ילדי הרחוב”. חרף התנגדותם, התחמקותם והיאבקותם נצודו רבים מהם. אלפי ילדים מנקודות הפליטים הלכו לאומשלאגפלאץ יחד עם הוריהם.

הנהלת צנטו“ס, שבידיה היה נתון הטיפול ב־25 אלף ילדים, שחלק ניכר מהם נמצא בפנימיות, ידעה מתוך הנסיון שנצטבר אצלה מ”אקציות" בערי־השדה, מה רבה הסכנה הטמונה בריכוז ילדים במצב זה במוסדות סגורים ובפנימיות.

בתוך הבהלה הכללית עלו כמה וכמה הצעות: פיזור ילדי הפנימיות לבתי המשפחות והקרובים, הכנסת הילדים המבוגרים יותר לעבודה ב“שוֹפּים” והסוואתם כ“פרודוקטיביים”, פירוק הפנימיות ופיזור הילדים, ובעיקר בעלי־התושיה שבהם, תוך מגמה לסינונם ל“צד הארי”. 

מכל ההצעות התבררה כמעשית רק אחת: ההכנסה של ילדי הפועלים ב“שופים” למעונות־היום ולמוסדות אחרים והפיכתם למוסדות־חסות תחת השלט “מעון יום לילדים של פועלי השופים”. אך בשלב מאוחר יותר לא פסחה הרעה גם על מעונות אלה.

כל נסיונות ההצלה לא נשאו פרי וגורל הילדים היה כגורל הוריהם. יתר על כן, לפי תכנית הגרמנים נועדו הילדים להיות הראשונים להשמדה.

וכך התחיל גירוש מוסדות־הילדים כבר בראשית אוגוסט. אחת הפנימיות הראשונות לגירוש היה “בית־היתומים” של קורצ’אק. כל הסגל, עם יאנוש קורצ’אק וסטאֶפה וילצ’ינסקה בראש, הלך עם הילדים. המחנכים לא רצו לעזוב את ילדיהם.⁴⁹⁰

ברשימה מיום 15 באוקטובר 1942 כתב רינגלבלום: “קורצ’אק יצר אווירה זאת, שיש ללכת לאומשלאג יחד עם הילדים. היו מנהלי מוסדות שידעו מה מצפה להם שם, אך החליטו שאין להשאיר, בשעה קשה זו, את הילדים לבד. המחנכים חייבים ללכת אתם יחד למוות”.⁴⁹¹

ברשימה אחרת, מדצמבר 1942, כותב רינגלבלום את הדברים הבאים: “חייבים אנו להרכין ראשינו בפני הקרבה זו של מיטב מחנכינו, שאולי היתה לא מועילה ולא הכרחית”.⁴⁹²

על ספקות מסוג זה, שהיו להם מהלכים בקרב חלק מעסקני המפלגות, מספר גם א' ברמן:

“בתוך כך בחנו רבים מהם [מהעסקנים] באיזו מידה נכונים היו, מבחינה ציבורית, מעשיהם של אותם פדגוגים, ויאנוש קורצ’אק בראשם, שהלכו למוות יחד עם הילדים, אף על פי שאחדים מהם היתה להם דרך להינצל. צעד זה היה מובן מבחינה פסיכולוגית ויפה ביותר מבחינה מוסרית. המחנכים לא רצו לנטוש את הילדים בדרכם האחרונה, ובפרט שנפשם היתה קשורה בנפש חניכיהם כבנפש שארי־הבשר הקרובים ביותר. אולם – שאלו כמה מן העסקנים – האם מבחינת צרכי הציבור לא היה תכליתי יותר, שיאנוש קורצ’אק ועשרות פדגוגים אחרים יישארו בחיים ויוכלו אולי בעתיד הלא־רחוק להוסיף ולשרת את הציבור? כלום לא לשווא היה קרבן חייהם?”⁴⁹³

אין אנו קרויים להוציא פסק־דין היסטורי או לקבוע מה היה על המחנכים לעשות. אך מעבר לכל ספק הוא, שהיתה כאן התעלוּת מוסרית, שלא מצאנו כדוגמתה במהלכי הדורות. הם ראו את עצמם לא רק כמחנכים, אלא כבעלי הפקדוֹן היקר ביותר שנמסר לידיהם. מצפונם הכתיב להם את צעדם ואחריתם רק מעידה על ראשיתם.

וכך הלכו בעקבות קורצ’אק גם מוסדות אחרים: ילדי הפנימיה־לדוגמה שברחוב טווארדה 7 עם מנהליהם דוד דומברובסקי ושטרנפלד, ילדי בית־היתומים במילנה 18 עם מחנכיהם ובראשם אהרון קונינסקי, כל הצוות ובראשו שרה גרובר־יאנובסקה עם ילדי הפנימיה לילדים קטנים מדזיאֶלנה 67, ילדי “בית־הילד” מרחוב וולנושץ 14 ובראשם מנהל המוסד שימאנסקי ועוד ועוד. מאות מחנכים נתלוו לילדיהם.

והילדים?

“תגובת הילדים על ‘הגירוש’ היתה, בדרך הטבע, לא אחידה. הילדים הגדולים יותר ידעו מה מחכה להם ולמרות זאת התנהגו בדרך־כלל בשקט, צעדו ברחובות ונכנסו לקרונות בראש מורם, למרות שהבינו שהקרון הוא ארון־המתים שלהם. הילדים הקטנים יותר לא נתנו לעצמם דין־וחשבון מה מצפה להם ורק פחדו מפני הדוחק והמהומה, הבכי והצעקות של המבוגרים. לכן נצמדו אל המחנכות שלהם ולא עזבו אותן אפילו לרגע אחד. היו ילדים שבכו ושאלו: ‘האם שם לא יטביעו אותנו?’ מוות כזה הפחיד אותם יותר מכל”.⁴⁹⁴

כך עשו את דרכם האחרונה כארבעת אלפים ילדי המוסדות, שהיוו רק חלק קטן ממאה אלף ילדי ישראל בווארשה, שהובלו להשמדה.

יז    🔗

גירוש “בית־היתומים” התרחש ביום ד', ה־5 לאוגוסט, היום ה־15 ל“גירוש” וחמישה ימים לפני גמר חיסול הגיטו הקטן.

באותו בוקר, בשעה 8, הוקף גוש הבתים שבין הרחובות ויאלקה, סוסנובה, שליסקה וזלוטה, שבו נמצא גם “בית־היתומים”. לאורך הרחובות התייצבו משמרות צפופים של אנשי ס"ס ואוקראינים. שתי שריקות חדות וצריחות מבעיתות “Alle Juden raus” (כל היהודים החוצה), בישרו את ראשית הפעולה.

דקות מספר לאחר־מכן הופיעו קבוצות ס"ס, אוקראינים ואתם שוטרים ממשטרת הגיטו. ניתנה שהות של חמש־עשרה דקות והילדים הספיקו בקושי לגמור את פת השחרית שלהם.

הילדים ירדו בצייתנות למַטה והסתדרו בחמישיות. קורצ’אק וסטאֶפה ירדו אתם. לא נשכח גם הדגל הירוק של המוסד.

זה ימים הכינה סטאֶפה את הכל לדרך. חושה המעשי הכתיב לה מה עליה לעשות. לא היו לה אשליות, אך בשיקוליה לקחה בחשבון שאפילו במקרה הטוב ביותר, הרי לא יחזרו לבית זה. שנית, ידעה יפה מנסיון השבועיים של הגירוש, שכל בית, שנעזב על ידי יושביו, פושטות עליו חבורות שודדי־רכוש מקרוב ומרחוק ולוקחות מכל הבא ביד ואף חותכות בסכינים את הכסתות והכרים, בחיפוש אחר מטמוֹנים חבויים. על־כן הלבישה את ילדיה במיטב הלבוש שהיה להם וכל דבר בעל ערך שימושי נארז בתרמילים כהלכה. ארגון זה שיווה למסע מראה חגיגי במקצת של טיול, אך היא לא מצאה בזה כל פגם.

הארגון הפנימי של המוסד מנע, בשלב ראשון, התעָרבות של הרוצחים. “הסדר הגרמני הטוב” חייב לערוך מיפקד. נימנו 192 ילדים ושמונה מבוגרים, בנוסף לדוקטור הזקן וסטאֶפה וילצ’ינסקה: הנריק אסתרבלום – מנהל החשבונות הוותיק של המוסד, באלבינה גז’יב – מחנכת, חניכת המוסד לשעבר, רוזה ליפייץ־יעקובובסקה – מחנכת, חניכת המוסד לשעבר, סאבינה ליזרוביץ' – מחנכת ומנהלת המתפרה, נאציה פוז – חניכת המוסד לשעבר ולאחר מכן מזכירת המשרד, רוז’ה שטוקמן – אמה של רומצ’יה בת החמש, גם היא חניכת המוסד ומנהלת המטבח והמשק, דורה סולניצקה – גזברית האגודה “עזרת־יתומים” והנריק עזרילביץ – אחיה של רוז’ה שטוקמן – עובד המשרד.⁴⁹⁵

לא מקרה הוא שאנשים רבים מספרים, שראו את קורצ’אק צועד בראש ילדיו לאומשלאגפלאץ. הדוקטור הזקן והמוסד שלו היו בעלי מוניטין בלתי רגילים בגיטו. העדויות הן רבות ושונות. המסע עצמו לא היה כלל וכלל חגיגי וקשה להניח, שתחת איום הפרגולים וכלי־הנשק של הגרמנים והאוקראינים עמדו יהודים בצדי הרחובות וחזו מקרוב במסע. רק בשטח המצומצם של אזור המצור עמדו לאורך המדרכות, ליד פתחי הבתים, יהודים כנועים ומבוהלים שנצטוו לרדת אף הם, לאותה מטרה עצמה – להולכה לאומשלאגפלאץ; ואילו מעבר לאזור המצור היו הרחובות שוממים וקירות הבתים – אטומים. ניתן היה לראות את המסע רק דרך סדקי תריסים מוגפים, מסתר מחבואים, ממקומות־תצפית מרוחקים, או מחלונות, שהאנשים רחקו מהם והסתירו עצמם בפנים, בצל החדרים.

הידיעה על גירוש “בית־היתומים” הגיעה גם ליודנראט וד"ר גוסטאב ואליקובסקי פנה לשלטונות הגרמניים. תשובתם נשתהתה.

היה זה יום אוגוסט חם והדרך משליסקה לסטאווקי, מקום ההטענה, ארוכה, ארוכה מאוד. גם האיש היה זקן וחולה מאוד. בשארית כוחותיו עמד בכך. ספק רב אם הספיקו לו כוחותיו לשאת שני ילדים בזרועותיו. על פי העדויות השונות אחז בידה של רומצ’יה שטוקמן בת ה־5, שמאז מות האב יוסף, חניך בית־היתומים, ראה עצמו קורצ’אק כאביה. אמה של רומצ’יה הלכה יחד עם עובדי המוסד במסע־המוות.

האם סיפר קורצ’אק לילדים שהם יוצאים, כמנהגם שנה שנה, לקייטנה בגוצלאווק, או הולכים לחיות ולעבוד במזרח? האם הילדים הגדולים נתפתו להאמין לו, לאחר שגונבה לאזנם האמת, שהתהלכה ברחוב? האם שרו, כמסופר פה ושם? איננו יודעים בדיוק.

מספר שורות מתוך החיבור “חורבן וארשה”, שנכתב בעצם ימי־הגירוש ומיוחס לסופר יהושע פרלה, נותנות לנו תיאור נוגע־ללב של מסע טראגי זה:

" – – – דבר־פלא התרחש: מאתיים הילדים לא צעקו. מאתיים הנפשות הטהורות, שנידונו למוות, לא בכו. איש מהם לא נמלט, איש מהם לא הסתתר, הם רק התרפקו כסנוניות חולות על מורם ומחנכם, על אביהם ואחיהם, על יאנוש קורצ’אק, שיגן עליהם וישמרם – – – יאנוש קורצ’אק, ללא כובע, חגור חגורת־עור, נעול מגפיים, כפוף ושחוח, מחזיק בידו של ילד וצועד קדימה. אחריו צועדות אחיות אחדות בסינרים לבנים ואחריהן מאתיים ילדים לבושים בגדים נקיים ומסודרים, מובלים אל העקדה – – – הילדים מוקפים מכל הצדדים שוטרים גרמנים, אוקראינים והפעם גם יהודים. השוטרים דופקים בהם במגלביהם ויורים ללא הפסק מאקדחיהם – – – אבני הרחוב בכו למראה תהלוכה זו".⁴⁹⁶

נחום רמבה, שהיה מזכיר מחלקת־החינוך של הקהילה בווארשה במשך שנים רבות, יושב־ראש האיגוד של פקידי היודנראט ועסקן בתנועה הציונית “על המשמר”, הצליח להערים על הרוצחים והקים בשטח האומשלאגפלאץ תחנת עזרה־ראשונה מוסווית. במסירות־נפש ובסיכון אישי, כשהוא לבוש חלוק לבן של רופא, עלה בידו להציל יהודים רבים מהאומשלאגפלאץ ולהבריחם בחזרה לגיטו. את סיפורו על מה שהתרחש שם באותו יום רשאים אנו לראות כעדות מוסמכת ביותר:

"היה זה יום חם ללא־נשוא. הושבתי את ילדי הפנימיות הרחק בקצה המגרש, על־יד קיר החומה. האמנתי שאצליח להציל אותם על ידי השהיה לשעות הצהריים ואולי עד למחרת היום. הצעתי לקורצ’אק ללכת אתי לקהילה ולנסות לבקש את התערבותה. הוא סירב. לא רצה לעזוב את הילדים אף לרגע. התחילה ההטענה לקרונות.

עמדתי ליד טור משטרת־הגיטו, שהובילה לקרונות, ובדפיקות לב עקבתי אחר הקרונות בתקווה שתכנית ההשהיה שלי תצליח. אך ההטענה נמשכה ללא הרף והתפוסה טרם נתמלאה. המון לחוץ ודחוק, שהואץ על־ידי פרגולים, נדחף לעבר הקרונות. לפתע פקד שמרלינג – קצין משטרת הגיטו האכזרי, שהיה המפקח על האומשלאגפלאץ מטעם הגרמנים – להוביל לקרונות את ילדי הפנימיות.

את המסע פתח קורצ’אק. לא, את המראה הזה לא אשכח לעולם. לא היתה זו הליכה לקרונות, אלא מחאה אילמת מאורגנת נגד משטר הרצח – – – היה זה מצעד שעין־אנוש טרם ראתה כמוהו. הילדים היו ערוכים ברביעיות: בראש צעד קורצ’אק בעיניים מורמות, כשהוא אוחז בידיהם של שני ילדים. את המחלקה השניה הובילה סטאֶפה וילצ’ינסקה, את השלישית – ברוניאטובסקה, שילדיה החזיקו בידיהם תרמילים כחולים. בראש המחלקה הרביעית צעד שטרנפלד מהפנימיה ברחוב טווארדה. 

הם הלכו למות בעיניים מלאות בוז לרוצחים. אנשי משטרת הגיטו, בראותם את קורצ’אק, נעמדו דום והצדיעו. הגרמנים שאלו: ‘מיהו האיש הזה?’ לא יכולתי יותר להבליג. הסתרתי בשתי ידי את זרם הדמעות שפרץ מעיני. התייפחתי בבכי למראה חוסר־הישע ואפס־המעשה שלי מול הרצח הזה".⁴⁹⁷

על “רוחב־הלב” של הגרמנים שהציעו, כמסופר, לקורצ’אק ברגע האחרון את הצלת חייו, קיימות כמה גירסות.

גירסה אחת אומרת: בתוך המהומה של הרגע האחרון פילס קצין ס"ס את דרכו בתוך ההמון והגיש לקורצ’אק מכתב. תוכן המכתב אינו ידוע, אך מעריכים שהוא כלל הודעה קצרה: הדוקטור רשאי לחזור לביתו, הילדים – לא.⁴⁹⁸

ואילו לפי גירסה שניה היה הדבר כך: כאשר הילדים כבר נמצאו בקרונות, ניגש קצין גרמני לדוקטור הזקן.

“האם אתה כתבת את ‘דז’ק הקטן’?”

“כן”.

“ספר טוב. קראתיו בעודי ילד. אתה יכול לצאת מהקרון”.

“והילדים…”

“הילדים ימשיכו לנסוע. אבל אתה יכול להישאר”.

“הנך טועה” – השיב קורצ’אק – “לא כל אחד הוא נבל!”

וחזר לילדיו.⁴⁹⁹

מספר איגור נברלי:

במוסד “ביתנו”, בביאֶלאני שבצד הארי, הכינה מארינה פאלסקה, מנהלת־המוסד, חדר בשביל קורצ’אק. ביקרתיו בגיטו ובידי שתי תעודות־מעבר של טכנאי ומהנדס לרשת המים והביוב, בשבילי ובשבילו. הוא השיב לי באי־רצון:

“אתה מכיר הרי את זאלֶבסקי, ספג מכות…”

פיוטר זאלבסקי, פולני וחייל ניקולאייבי לשעבר, היה במשך עשרים שנה השוער של “בית”היתומים". כאשר העבירו את המוסד לגיטו, רצה ללכת יחד עם הילדים. אז הזכירו לו במכות, שהוא “אַרי”.

תשובתו של קורצ’אק היתה פשוטה מאוד:

“השוער לא רצה לעזוב את הילדים ואתם תובעים, שאני אעשה זאת?”

הוא הופתע, שאינני מרגיש בכיעור של הצעתי.

"הרי לא תעזוב את ילדיך במחלה, באסון, בסכנה. וכאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד? ואפשר את כל זה לעבור בחיים?⁵⁰⁰ לא יכול ולא רצה. 

“אני מודה לך, על שהינך היחידה שאינך מדברת על לבי כי אצא מכאן” – אמר בעצב לידידתו הפולנית צ’אפסקה, שבאה לגיטו להיפגש אתו פעם.

אם מידידיו לא קיבל את ההצעה להצלת־חייו, מדוע יקבל אותה מידי הצוררים, רוצחי בני עמו וילדיו?

היה זה נסיון אכזרי בשביל רבים. בשבילו – הכרעה ללא פקפוקים. כזה היה בחייו וכזה – במותו. אדם מעבר למידת־הטוב האנושי.

רק בהשראתו יכלה האלינקה פינחונסון, חניכתו בת השתים־עשרה, להשיב לאמה (בעצמה חניכת “בית־היתומים” לשעבר, אשר עבדה אז כאחות ב“תחנת העזרה הראשונה” של נחום רמבה באומשלאגפלאץ), שנזעקה להציל את בתה הקטנה: “כשהיה לנו רע, את מסרת אותי לבית־היתומים ועכשיו את רוצה, שהם כולם ילכו למות ואני אשאר כאן? לא! מקומי אתם!”⁵⁰¹

עוד באותו יום עשה מותו של קורצ’אק כנפיים והגיע גם מעבר לחומות הגיטו. ביומנו של הפולני מ.ב. (הוא אנטוני שימאנובסקי), שפורסם במחתרת, נרשם: “יש רצון לקרוא בקול: תנו כבוד להכרעת הגבורה שלו, למותו שהכתיר חיים יפים ורבי־ברכה! קלון־עולם לתליינים, לרוצחי התינוקות!”⁵⁰²

יח    🔗

באחד באוגוסט, היום האחד־עשר לגירוש, רושם קורצ’אק ב“יומן” חוויה שלו מימי מלחמת העולם הראשונה: בעיירה מישינייץ נשאר יהודי זקן ועיוור, שהיה מהלך בין העגלות, הסוסים, התותחים והקוזאקים. הם רצו לקחת אותו, אך הוא לא רצה ללכת: עליו להישאר לשמור על בית־הכנסת. סיפרה לו זאת נאסטקה, תוך חיפושיה אחר חייל, ששאל ממנה את הדלי לשאיבת־מים ולא החזירו לה.

“הנני היהודי העיוור ונאסטקה כאחד”, מעיד קורצ’אק על עצמו. לאמור, נשאר לשמור על היקר לו מכל ולבסוף גם רוּמה.

בסיפור הנזכר לעיל, “שלושת המסעות של הרשקו”,⁵⁰³ מתגלמת אחת האמיתות של חייו. הוא הרבי המטורף, שראה את עמו בחורבנו, הוא גם הרשקו – נכדו של צבי הירש גולדשמיט – שניסה פעם, פעמיים ושלוש ולא זכה להגיע.

לא זכה להגיע – ורק דמותו הנאצלת נשמרה בתודעת עמו במעלות קדושים וטהורים. 

 

יאנוש קורצ’אק – גורל יהודי כבחירה    🔗

הרצאה בכנס הבינלאומי לציון שנת ה־100 להולדתו של יאנוש קורצ’אק, בית לוחמי הגיטאות, 17.4.1978

א    🔗

שמעתי מפי איש־חינוך דעה שמן הראוי היה להפריד בין קורצ’אק בעל המשנה והמעשה הפדגוגי לבין פרקי חייו, ובמיוחד מהפרק האחרון שהפך אותו לָקדוֹש, שכן ערכים פדגוגיים שלא איבדו מחשיבותם עד היום הזה נשארים בצלו של הפרק הזה ויוצאים אנו נפסדים מכך. לי נראית גישה “סטֶרילית”־פדגוגית זו כלא־נכונה, כמגמדת לא רק את דמות האיש שאת שנת המאה להולדתו אנו באים לציין, אלא גם את הערכים החינוכיים־פדגוגיים העיקריים הגלומים במשנתו. על כל פנים לא הייתי ממליץ על גישה כזאת לנו, לעם היהודי ובמיוחד בארצנו, שאתה קשר קורצ’אק את גורלו, או נכון יותר רצה לקשור את גורלו ואף החליט על כך, אך לא נסתייע הדבר כיוון שחייב היה לבחור בחירה אחרת, בחירה של גורל יהודי, של מחנך יהודי בתקופה שלא היתה כדוגמתה לאכזריות בתולדות ישראל.

באחד מחיבוריו האחרונים של קורצ’אק, שנכתב בשנת 1938 – “הנער העקשני – חיי לואי פאסטר” אנו מוצאים את המשפט הבא: “חייהם של אנשים גדולים הם כמו אגדה, אגדה קשה”.⁵⁰⁴ אנו, בדרך כלל, מתקשים לעַכֵּל את המוּשָׂג “אגדה קשה”, הגם שתולדות ישראל משוּפָעִים אגדות קשות של מקדשי־שם לרוב. לגבי קורצ’אק נוכל להגיד שזהו תָּו־זיהוי ייחודי – יהודי בדמותו האוניברסאלית.

אולי יש קשר בין אגדה קשה זו לבין אותו משפט קָצָר שֶרָשם ביומנו: “תן לי, אֱלוֹהַ, חיים קשים אבל יפים, עשירים, נעלים”.⁵⁰⁵ יש בו במשפט הזה משהו דראמאטי, ואולי נימה של מליצה. אך אצל קורצ’אק הוא נתגשם במלואו וקיבל את מלוא מובנו השלם בדרך חייו, ובהרהור שני – גם בדרך מותו, שכן בשתיהן חָרַג מהנורמות המקובלות של חברתו ותקופתו. בשתיהן בחר בחירה מִשֵלוֹ לפי רצונו ומַצפונו: בראשית המאה – את דרך חייו וסמוך למחציתה – את דרך מותו. בשתיהן טמון המפתח להבנת האיש ואולי גם להבנת משנתו. הדברים המועטים שאני רוצה להעלות כאן מובאים על יסוד מסקנות המשתמעות מחקר העובדות הביוגראפיות הפזורות ברבים מחיבוריו. עובדות כאלה נוכל למצוא ב“ילד הטרקלין”, “שבוע ביש־מזל”, “וידויו של פרפר”, עשרות מאמרים ובמיוחד ביומן שרשמו בשלושת החודשים האחרונים לחייו בגיטו, ממש עד אותו בוקר שבו הוצא למחנה ההשמדה. היומן מעלה מקרים ומאורעות מחיי היום־יום, אך גם פרקי־זכרונות מן העבר. עבר אינו רק דבר שחלף ואיננו עוד – עבר של יחיד, של ציבור, עם וחברה הוא אחד האינדיקאטורים הטובים ביותר להבנת דרך מחשבתם והתנהגותם בהווה ובעתיד.

אחת מתכונות היסוד שציינו את חיי קורצ’אק היתה הבחירה. כמה וכמה תחנות־בחירה היו לו בחייו. הבחירה לא היתה אף פעם מקרית. תמיד מלאה ספֵקות, תְהִיות, אך תמיד מודעת, והדומיננטי בה לא היה מה טוב בשבילו – אלא במֶה כוחה של בחירתו להיטיב לזולת, לחֶברה, לזקוקים לה ביותר: “איני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב, אין הסביבה חייבת לעזור לי, אלא אני חייב לדאוג לעולם, לאדם”.⁵⁰⁶

הוא חשב שיש לו מה להגיד לעולם ולאדם – על כן רצה להיות סופר, אך לא נסתייע הדבר בידו. הוא נדחה ביד גסה וכך הגיע לרפואה, שהרי “ספרות היא רק מלים והרפואה מעשים היא ועזרה לחלש ולנצרך”.⁵⁰⁷ אך גם בזה לא סגי – לחלש ביותר, לזקוק ביותר, למחוּסָר תשומת־לב, לבודד ולסוֹבל מחוֹסֶר־הבנה לצָרכיו. וכך הגיע לילד, ולילד היתום. לא היתה זאת החלטה רגעית־פתאומית; היה זה תהליך, שהלך ונתעצם. פעלו כאן מניעים חזקים ובסופו של דבר מצא את עצמו סופר, רופא ומחנך – כשהדומיננטי הוא זה האחרון, שלו שיעבֵּד גם את יצירתו הספרותית וגם את הרפואה.

ולא זו בלבד שכל בחירה של קורצ’אק היתה מלווה בתהיות וספקות, אלא שלא־אחת נשתהתה עד שיצאה מן הכוח אל הפועל. זאת נוכל להגיד על היחס שבין קורצ’אק ליהודים ויהדות. למרות היותו מבחינה פורמאלית יהודי, הרי לא היה לכך תקופה ארוכה ביטוי ממשי. קורצ’אק נולד “מבולל” ושייכותו האמיתית ליהודים וליהדות באה על דרך בחירה חפשית שלו במשך השָנים. ביטוייה הראשון היה סולידאריות, המשכה – הזדהות, וסופה – שיבה מלאה.

ב    🔗

קורצ’אק גדל בבית אמיד, שלא היה בו זכר למסורת יהודית. השפה, התרבות ואורח־החיים של בית עורך־דין מצליח לא הבדילו אותו מסביבתו הלא־יהודית ומהחוגים שבהם היו להוריו קשָרים ומהלכים. בהמשך חייו נתגלה קורצ’אק כאמן הביטוי של השפה הפולנית על כל ניביה וגווניה, שרק מעטים מהסופרים – אפילו שלא מבני־ברית – נתברכו בו.

הוא לא הרבה לכתוב על עצמו ועל בני משפחתו, אך בכל זאת אנו מוצאים קטעי דברים, ובמיוחד ביומנו, המעוררים ענין רב. תוך קריאה בו מתגלים לנו כמה וכמה פרטים על ילדותו ועל הלכי־הרוח ששלטו בבית הוריו. מכל חוויות הילדות בולטת חוויה טראומאטית אחת שדרכה נפגש לראשונה עם יהדותו והוא רק בן חמש. הוא רצה להציב צלב על קברו של כנרי, אהוב־לבו שמת ועמד לקָברו בחצר־ביתו. העוזרת אמרה שאסור כי הוא ציפור – בעל חיים ירוד, אפילו לבכות אסור.

חברו למשחק, בן השוער, החמיר יותר בפסק־דינו: הכנרי, כבעליו, הוא יהודי. הוא יהודי ואילו על עצמו אמר שהוא פולני, קאתולי ולו מצפה גן־עדן ואילו ליהודי – אחרי מותו – אמנם לא גיהנום, אך מקום חשוך. המוות – יהודי – הגיהנום – גן־עדן היהודי השחור. “היה ענין להרהר בו”, ובאמת חוויה זו הטרידה אותו לא מעט בימי חייו.⁵⁰⁸

במקום אחר (“מאלי פשֶגלונד”) מספר קורצ’אק על זכרון־ילדות אחר, שהשאיר עליו רושם כבד וזאת לא בביתו־בחצרו אלא ברחוב, בצהרי יום, לעין כל: בשובו עם חבריו מבית־הספר נעמד יחד עם כולם ליד קסרקטיני הצבא הרוסי לחזות בתרגילי האימונים של הקוזאקים על סוסיהם. זה היה מושך ומעניין. לפתע ראה שמישהו זורק אבן בראשו של נער יהודי. אחד התחיל ובעקבותיו הלכו אחרים. הוא ראה את הדם נוזל מפניו של הנער היהודי. “הוא אפילו לא התגונן – – – רק התכופף” וספג עוד ועוד. הוא שותת כולו דם והם ממשיכים לזרוק בו אבנים. הלא ראו שהוא כולו פצוע, למה המשיכו לזרוק בו?⁵⁰⁹ שאלה זו נשארה תלויה באוויר. גם חוויה זו, כקודמתה, העסיקה את מחשבותיו ולא נתנה לו מנוח שנים רבות.

ענין התקרבותו לחיים היהודיים הוא פרשה מעניינת הראויה לעיון מיוחד, אך לא כאן מקומה. ראשית התקרבות זו – לילד היהודי, בעבודתו בבית־החולים היהודי לילדים, אחר־כך דרך עבודתו בקייטנות כמדריך, בעקיפין, להוריהם ובהמשך הזמן לעסקנים ממיטב האינטליגנציה היהודית של וארשה דאז, שבחלקם היו מתבוללים או מתבוללים־למחצה, אך היו מסורים בכל מאודם לבעיית הענות של הילד היהודי. אין ספק שבכך תרם לענין הילד היהודי ולסולידאריות בפעולה קונסטרוקטיבית־פילנטרופית למענו. אך את וארשה היהודית האמיתית, של המוני העם, ששקקה חיי תרבות יהודית ונמצאה במרחק כמה רחובות ממנו, לא הכיר ואת שפתה לא ידע; וכך נתגלגלו הדברים שאת בית־היתומים שיסד ואת העיתון לילדים שהקים – בשפתו עשאם ולא בשפת בני עמו. היידיש היתה זרה לו ואי־ידיעתה הקימה חיץ בינו לבין אחיו. לא קריאה, לא כתיבה ולא דיבור וממילא גם לא התַרבות. לעתים, בשעת־הצורך, היה התחליף ליידיש – גרמנית משובשת במכוון, כעדותה של סטאֶפה וילצ’ינסקה שפעלה במחיצתו. חיצוי זה – סופר דגול בפולנית ואמן־שפתה מצד אחד ואי־ידיעה של שפת עמו שאת קרבתו חיפש ואת ילדיו חינך מצד שני – היה אחד הדברים הטראגיים בחייו עד יומו האחרון.

אך מכאן ועד התבוללות אידיאולוגית מודעת – הדרך רחוקה. לא מצאנו אצלו את סוג האידיאולוגיה שפשתה בחלק ניכר של האינטליגנציה היהודית עוד במחצית השניה של המאה שעברה במלכות פולין שדובנוב מציין את נושאיה כ“פולנים בני דת משה”, שהתאמצו “לחדור בכל דרך לתוך הציבור הפולני בעוד שהלה דחה אותם בגסות”.

ביומנו מציין אותם קורצ’אק כ“דמויות אשר בעזרת מלים חלקלקות, ואפילו בהתנצרות, נדחקו בכוח ללא בושה אל החברה הפולנית”.⁵¹⁰ הוא ידע את חולשת בני עמו, אך היא עוררה בו סלידה.

תהליך ההתבוללות היהודית (בעיקר של העילית) היה מהיר מאוד. פרק זה, שראשיתו במחצית השניה של המאה הקודמת, ראוי לעיון מיוחד שלא כאן מקומו. אך בהתחקותנו אחר שרשיו, אנו מוצאים מגילת יוחסין מעניינת, גֶניאולוגיה טיפוסית יהודית של ארבעה דורות.

במקום אחד הוא מספר בחמימות רבה על אבי־סבו (מצד אמו?), שאת שמו אין אנו יודעים, שזגג היה, משוטט בחצרות האצילים. היה קובע שמשות וקונה עורות ארנבות, היה מביא לכל מקום בכפרים אור וחום. ולכל שבת וחג היה ממהר לשוב הביתה.

שמו שלו ניתן לו על פי שם סבו, הרש (הירש), שהוא הנריק. סבו זה, צבי הירש גולדשמיט, היה רופא בבית החולים היהודי בהרוביישוב, שבסביבת לובלין, משכיל עברי, עסקן ציבור בעדתו. כתבה בעברית משכילית נמלצת, המצויה באחד מגליונות “המגיד” משנת 1865 בחתימתו, צבי־הירש גולדשמיט – דאקטאר מעדיצין – מעידה על דמותו.

הבן יוסף – יוזף גולדשמיט, אביו של קורצ’אק היה עורך־דין משכיל, שעשה רבות להרחבת מדעי היהדות בשפה הפולנית וחיבור שלו על “גירושין לפי דיני התורה והתלמוד” (בפולנית) מעיד על כך. אך תוך התערותו בחברה הפולנית נעשה החיץ בין השכלה לבין התבוללות (לפחות לשונית) דק והוא היסס… בביתו דיברו רק פולנית.

ואילו קורצ’אק – הדור הרביעי – מעיד על עצמו: “אין אני יודע לא את הלשון העברית, לא משורריה ולא סופריה. אין אני יודע אפילו את הספרות ביידיש”.⁵¹¹ אך בכל זאת מצא את דרכו לעמו בנתיב ארוך בבחירה מודעת, שלבים שלבים ובסך הכל כיהודי פולני גאה.

עוד ב־1910, בוויכוחיו עם האנדקים, הציג את עמו כצאצאי דוד, שלמה, ישעיהו, המכבים, יהודי הלוי ושפינוזה, – צאצאי מחוקקים, הוגים, משוררים, האצולה הוותיקה ביותר באירופה.

ואילו על עצמו, לא במעט גאווה שלא כדרכו הצנועה: “אחד מאבות־אבותי הכיר את החשמונאים שהרימו את נס־המרד, ואולי גם נלחם עמהם”.⁵¹²

ג    🔗

קורצ’אק וארץ־ישראל, קורצ’אק והציונות – לכאורה דומה פרק זה בחייו לפרקי־חיים של חלק ניכר מהאינטליגנציה היהודית המתבוללת או המתבוללת־למחצה באירופה המזרחית. אידיאות נעלות שסופן אשליה החזירו רבים מהם למקורם. לאנטישמיות היתה השפעה רבה על הגלגולים השונים בחיי כל אחד מהם, איש איש ומשברו, איש איש וגלגוליו.

מאימתי התחיל קורצ’אק לגלות ענין בארץ־ישראל וכיצד התחילו קשריו הראשונים? על כך יצטרך עוד המחקר לתת את תשובתו. על כל פנים, כבר במחצית הראשונה של שנות העשרים, עם התעצמות המפעל הציוני, התחילה ארץ־ישראל לעניין אותו. כבר ב־1925 הוא חותם, עם עוד אישים בולטים ממיטב האינטליגנציה היהודית של וארשה דאז, על קול־קורא לתמיכה בגאולת הארץ בדרך של תרומת יום עבודה. צירוף שמו לרשימת אישים כמו ד“ר גרשון לוין, מ”א הארטגלאס, ד“ר ז. ביחובסקי, ליאון ברנסון, ד”ר ש. גולדפלאם וד"ר אהרן סולובייצ’יק אומר הרבה; אך משמעותיים ביותר הם אולי כמה משפטים מתוך אותו קול־קורא: “במסירת התרומה – – – אנו מפגינים לעיני כל את הקשר שלנו לארץ”, או “ערכו של יום־העבודה הזה, הוא לא רק חומרי – יש בו גם שׂגב מוסרי, שכן מבטא הוא את הסולידאריות שלנו עם אחינו הבונים בזיעת־אפם ארץ יהודית”.⁵¹³ באותן שנים אף קשר את קשריו הראשונים עם תנועת “השומר־הצעיר”.

אך לא חסרו גם תקופות ירידה. בשנת 1928 נראים לו הדברים המתרחשים בארץ־ישראל כ“הזיות תמימות” ו“אשליות נעורים”, והוא מדגיש את ההתאקלמות על אדמת פולין וצופה יסורים רבים בחיבור שני קצות החוט שנותק לפני אלפיים שנה. ואחרון אחרון, כדבריו, “הבעיה ‘אדם’, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעיה ‘יהודי’”.⁵¹⁴ מותר לנו להעריך שהיה זה ביטוי של תקופת השנים הטובות שלו בפולין, כאשר היה מרוכז במוקד של עשיה ברוכה שהעניקה לו הרגשת יצירה וסיפוק רוחני. ואולי – ביטוי למשבר שעבר אז על הישוב בארץ. ויותר מהכל מתקבלת אולי הגירסה, שראה אז את הענין היהודי כמגביל את שאיפותיו האוניברסאליות. אם כך ואם כך, היתה כאן אי־הבנה של חוקי הסוציולוגיה היהודית.

בינתיים השתנו התנאים באירופה. התגברות הנאציזם בגרמניה ועליית היטלר לשלטון הטילו את צלם גם על פולין, שהלכי־רוח אנטישמיים לא חסרו בה אף מקודם. חוג חניכיו בארץ לא נלאה מלהפציר בו שיבקר בארץ למען יכיר שם את בעיית הילד ובמיוחד את החינוך המשותף בקיבוצים.

לבסוף נשבר הקרח: באוגוסט 1934 נתקבל בעין־חרוד מכתב מסטאֶפה וילצ’ינסקה, שותפתו לעבודה של קורצ’אק בבית־היתומים בווארשה: “קראו נא בתשומת־לב והשיבו תיכף: האם יוכל ד”ר קורצ’אק להתגורר מספר שבועות בעין־חרוד? הוא מבקש באופן מוחלט לעבוד בבית־תינוקות ולעשות שם את הכל לפי הצורך. מה שאינו יודע לעשות – ילמד וידע. העיקר – – לא בגן־ילדים, שהרי אינו יודע את השפה". במכתב נוסף אנו מוצאים הערה: “הוא רוצה מאוד לראות ולהכיר את עין־חרוד – – – אין הוא דורש הרבה: מיטה, שולחן וכיסא. רוצה לעשות הכל בבית־התינוקות ואף לשטוף רצפות”.⁵¹⁵ קורצ’אק היה אז כבן 56.

שלושת השבועות של שהותו בעין חרוד חלפו מהר. בבואו ביקש מיד לסדרו בעבודה. ביום עבד במטבח ובערב היה מרצה. למד לדעת את החיים: יחסי ילדים עם ילדים והיחסים ההדדיים בין הורים לילדיהם. הוא הדגיש את השלמות בחיי הילדים בקיבוץ לעומת חיי ילדיו בבית־היתומים, החוזרים לאחר חינוכם במוסדו לסביבה חסרת־התקווה שממנה באו, אך היה מאופק בהבעת דעה כוללת על הקיבוץ והחינוך המשותף.

במכתבו הראשון, שנכתב בלילה על סיפון האניה בדרך שובו לפולין, הוא כותב דברים נרגשים: “רציתי להודות לכם ולהתנצל לפניכם. להתנצל על חוסר־האמון. – – – נסעתי על מנת להיווכח כמה אי־אמת יש באמת שלכם, אשר ביָדה הפקדתם את גורלכם ואת עתיד נכָדיכם – – – טהורים הם המאמצים והשאיפות שלכם – – – המבוכות ואי־הסדרים אנושיים הם – – – אמיתית היא גבורתכם – – – אינה חורגת אל מעבר לחוג של כוחות־אנוש, אינה מעפילה אל הקדושה. אנחנו – זה יותר מאשר ‘אני’”.⁵¹⁶

ובאחד ממכתביו מווארשה, לאחר ביקורו בארץ, הוא כותב: “ופליאה היא, בכמה אפשר להתעשר בעשרים ימים קצרים כאלה [עין חרוד] – כמה אפשר ללמוד, להבין, לרכוש – לימים רבים ולתמיד”.⁵¹⁷

שנתיים לאחר מכן, ב־1936, ביקר בארץ. אם ביקורו הראשון, ב־1934, יצא לפועל בהשפעת ידידים וחניכים שעמלו וטרחו הרבה על מנת לשכנעו בחשיבות הדבר – הרי ביקורו השני היה פרי מניעים עמוקים שלו עצמו, שכן כבר בביקורו הקודם שָבָה קֶסֶם הארץ את לבו וכבר לא יכול היה לא לנסוע.

הפעם נרשמים דבריו אחרת: “הנסיון להשיב לתחיה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו – – – בראותי את חוף חיפה הרחוקה – פעמה בי המחשבה – המשאלה שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה: ‘לשנה הבאה בירושלים’ – מתקיימת. כאן גבול הגלות. השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות. זכיתי והגעתי לכך”.

כולו מלא התרגשות: “לכשטסו ועברו לפני לראשונה שורות הפרדסים ותלמי השדות הנחרשים, חשבתי להכעיס: – אותו הדבר הן נעשה גם באוסטראליה, גם שם היה מדבר. ומלחמתה של הולנד עם איתני הים. מאבקה העקשני של יאפאן עם הר הגעש? וכאן, הן אין כאן אלא ביצה, רק יתושים ועקרבים, ורק ערבי־בדואי, לא אוכֵל־אדם – נודד חף מפשע”.⁵¹⁸

רק שנתיים לאחר מכן, ב־1938, על רקע המתרחש באירופה ובפולין, התחיל להבין את “שורש הדבר”: “ארץ ישראל קשה יותר מארצות שאינן נוגעות לנו מבחינה רגשית – בראזיל, ארגנטינה – – – שם: מה יהיה עלי; פה גם: מה יהיה עלינו? שם: 20־30 שנות חיי; פה: אלפיים שנות חיינו”.⁵¹⁹

במו עיניו ראה בביקורו השני בארץ את המאבקים בין יהודים לערבים, את הגלים המתפרצים של יהודים מאוכזבים ומיואשים מגרמניה שהגיעו לארץ המדברית למחצה, ארץ התנ"ך החרבה, שנתגלתה להם כמקום היחידי שיש בו סיכוי לפתרון הטראגדיה של האדם היהודי, אשר הקרקע באירופה נשמטה תחת רגליו. פתאום ניצבה לפניו גם שאלת גורל ילדיו בווארשה.

ד    🔗

לא כאן המקום להעלות את ההתרחשויות בפולין בשלוש השנים האחרונות שקדמו למלחמת העולם השניה, את ההסתה הגזענית שזרמה ממערב וסיכנה את עצם קיומו של הישוב היהודי בפולין. קורצ’אק נשאר מנותק מהכל. באחד המכתבים לידיד בארץ הוא כותב ש“היוסקים והיאשקים קרובים לי במידה אחת” ו“התקופה מפעפעת־הרעל” ודאי תחלוף,⁵²⁰ אך הוא מוכרח לעזוב את פולין: “אולי ירושלים תיתן לי כוח”. כך ב־1937.

באחד ממכתביו משנת 1939 הוא מודה שאין הוא מסוגל לשאת באחריות לגורל העתיד של ילדיו, כאשר “הגרוע ביותר עלול לירוק בפני הטוב שבהם משום שהוא יהודי”.⁵²¹

שוב אין לו ספק בבחירה שלו וזוהי ודאי הדרך גם לילדיו. הוא מחליט לקיים את אשר הבטיח לידידיו בארץ ומגלה ענין יותר ויותר ביהודי פולין ובמיוחד בנוער החלוצי המתעתד לעלות לארץ. במכתבים לידידיו בארץ הוא כותב על “נדודים בעיירות פולין – – – ברכבת, במכונית ובעגלה. אולי בכל זאת תועלת מה”, שהרי “עניים הם פה היהודים, שהם – אם לצערם אם לאושרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת”. צר לו עליהם.⁵²²

באותן השנים עצמן הוא מוצא את עצמו מתקרב יותר ויותר לתנועות הנוער החלוציות בפולין: החלוץ, דרור־החלוץ־הצעיר, השומר הצעיר, הנוער הציוני, עקיבא. הוא משתתף בסמינארים שלהם ובעיתונותם. היו אלה שנים של פרעות שמצאו את ביטויין כבר אז במספר שורות של מי שהיה אחר כך לגדול מקונני השואה – יצחק קצנלסון:

"גורלו של עם חרש יבך, אהה עוד

היום גדול – וכבר ניטשו צללים".

בחדר קטן שבדירת אחותו, ברח' זלוטה 8 בווארשה, תוך התבודדות, נתרקמו חלומותיו של קורצ’אק על ירושלים, על נופה של ארץ־ישראל – אנשיה, כוכביה ואבניה. מלאי תמיהה אנו עומדים לפני השאלה, מהי ה“אלכימיה” שהולידה בו זיקה כה רגשית, כמעט לא ראציונאלית, לארץ, שראה אותה בעיניו ונשם את אווירה פחות משלושה חודשים בכל ששים שנות חייו. מה קסם מצא בה? לא קל להשיב על כך. גם הוא התקשה לענות על שאלה זו.

עוד בשובו מביקורו הראשון בארץ כתב: “שאלתי בזה אחר זה כל כוכב מכוכבי כְּסיל בשמים, – ואותה צללית אשר להר הגלבוע, מקום שם שוכן אחד מבתי קברותיכם – – – לא לתשובה אצפה, כי אם לשאלה – – – ואני יודע. יודע כבר. הנה השאלה, אשר לה ציפיתי. מדוע בעקשנות כזו אך ארץ־ישראל צפה ועולה, על אף כל מחשבה מעשית, בעוד שבמזרח – הודו, בדרום – מצרים, במערב – יוון ובצפון – פולין”.⁵²³

ההחלטה נפלה. היתה זאת שוב בחירה, בחירה שנבעה מתוך צירוף הכרתי ורגשי שלו כאדם, כיהודי.

הוא היה מודע לטבעה של הביולוגיה ולחוקיה, ידע את כובד החלטתו לעלות לארץ בגילו. וכך כתב את הדברים, לפי דרכו:

"יודעים אנו את צירי־הלידה. אבל פחות הננו נותנים לעצמנו דין וחשבון על יגיעת־ההריון, לשׂאת בבטן את הפרי ולחיות חיים כפולים, להזין את העובר ההולך וגדל, בדם ובנשימה, להטות אוזן להתפתחותו ולחכות לצעקת הלידה – כדי לרכוש ילד, להיות אם לבן. כמה נמשך ההריון, שלאחריו נעשה היהודי הגלותי לאזרח מולדתו העתיקה, החדשה? – כמדומה שלוש שנים: שנה ראשונה – מצב תמידי של נכר; שנה שניה – יאוש ומרד לסרוגין; התקפות חזקות של געגועים; שנה שלישית – גידול שקט, כי האדמה היא כבר שלו, – העבודה, השמים, הנשימה והזיעה.

– – – ברגש של אי־רצון וחוסר אמונה הייתי שומע על השפה העברית ועל האותיות העבריות, ואף בדמיונות לא השתעשעתי. אולי מקרה הוא, ואולי מיד החכמה והתבונה, שהכאת השורשים בשפה העברית משמשת עדות נאמנה וברורה, כמה מן הדרך עברנו כבר, וכמה עוד נשאר לנו ללכת".⁵²⁴

בשנה האחרונה שלפני המלחמה פירסם קורצ’אק שני סיפורים אופיינים: “כך אני מהרהר” ו“שלושת המסעות של הרשקה”. שניהם מעידים על הרהוריו באותה שנה ואחד מהם מרמז אולי על הכרעתו האישית לקראת הבאות.

ב“כך אני מהרהר” הוא מספר על עצמו: “אינני ישן בלילה וכך אני מהרהר”. הרפתקאות שונות. בכמה וכמה גירסות ניתנים הרהוריו המכוונים לעשות למען הצלת היהודים. הוא מגיע בהֶסתר אל מלך אנגליה ומסביר לו: “בני־אדם סובלים ענות וגם אבי ואמי בתוכם, כי רע מאוד ליהודים בגולה”. הוא מבקש מהמלך רשיונות עליה לארץ. המלך מסכים, אך השרים והגנראלים מתנגדים, כי הערבים זועמים.

אך קיימת גם גירסה אחרת: הוא הגיע לארץ עם עוד יהודים, הם בונים ומפתחים אותה, הערבים אינם מסכימים ונלחמים. אך הסוף יהיה “שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם בארץ ישראל”. הגרמנים מתחרטים שכך עוללו ליהודים ומזמינים אותם לחזור לגרמניה, אך היהודים אומרים: “אין אנו רוצים. די כבר. כל כך הרבה פעמים כבר ניסינו. תמיד מזמינים אותנו ואחר כך מגרשים. מעכשיו נשב כבר על אדמה שלנו, במולֶדֶת שלנו”.⁵²⁵

לכאורה סיפור ילדים הרפתקני (בדומה ל“יותם הקסם”), קשור במאורעות התקופה, ובכל זאת מנותק ממציאותה הריאליסטית. הגירסות משתנות מפעם לפעם ומסלקות כל חיץ בין מציאות ודמיון, בין המתרחש בעולם החיצוני ובין עולמו הפנימי של המחבר. זהו סיפור בעל אופי סוריאליסטי הממיר את הריאלי, הפשוט, ההגיוני והשכלי בדמיונות, חזיונות־שווא וחלומות. אלו הן תופעות דומות מאוד לאותו סוג שיפקוד אותו מחדש כעבור שנים אחדות בלילות הקשים של הגיטו.

אך בכל התוהו ובוהו הדמיוני הזה מפליאה אותנו דווקא ההבנה שקורצ’אק מגלה בתהליכים של ההיסטוריה היהודית. 

גיבור הסיפור השני⁵²⁶ – הרשקה, שמע מפי הרבי שהיהודים עמדו פעם לפני סכנת השמדה:

היתה אז מלחמה וטיטוס שרף את בית־המקדש. כל ספרי הקודש עלו באש. כן ולא: נשרף רק הנייר והאותיות פרחו השמימה ונשארו בחיים, שכן אותיות התורה הקדושה חיות לנצח – – – אלוהים כעס על היהודים ורצה להשמידם, נטל קולמוס ונייר ועמד לחתום על גזר־הדין – להשמיד את כל היהודים, את כולם להרוג, להשמיד ולאבד, אך האותיות לא הניחו – – – פרחו, הסתתרו ולא נתנו לעשות דבר רע ליהודים – – – הרשקה עצמו ניסה כבר פעם להגיע לארץ־ישראל, אך בדרך חלה ואיכר שמצא אותו החזירו. אמרו לו: רחוקה היא ארץ־ישראל ועוד לא הגיע הזמן – – – אבל להרשקה אין סבלנות ואינו רוצה לחכות. גם המצוקה גברה וכאשר השמש בישרה את האביב ויבשו קצת הדרכים יצא לדרך שנית. זמן רב לא חזר. זה סיפור ארוך. לימים אמנם חזר, אבל היה עיף – – –

אחר כך יצא בפעם השלישית – – – ראה ערים רבות. גר בבתים שונים, אך לארץ לא זכה להגיע. כל זה היה משכבר הימים.

הסיפור הזה עבר מדור לדור, במשך ארבעה דורות: סבא, אבא, נכד ונין".

“עתה” – מספר קורצ’אק – "קיבלתי מכתב מהארץ, אך לא מהרשקה, הוא כבר מזמן איננו בחיים. המכתב הוא מבחור צעיר אחר שהגיע לארץ ועובד בפרדס. הוא כותב: “אני קורא כאן מעט וכן מדבר מעט. אני רואה פה הרבה דברים שעליהם קראתי פעם בספרים. כאשר אני משקה את העצים בפרדס אני רואה את הנמלים המבוהלות ממהרות להציל את ביציהן, הדורות הבאים – – –”

מיהו הרשקה זה? האין זה כותב הסיפור עצמו ששמו ניתן לו על פי סבו הרש (הירש)? האין זה הנריק גולדשמיט, נכדו של צבי־הירש גולדשמיט – הוא יאנוש קורצ’אק, שהלך לארץ־ישראל פעמיים, חלם לעלות אליה בשלישית ולא זכה?

מדוע לא זכה? כאשר קיבל מאותו צעיר את המכתב המספר על הנמלים המבוהלות, ה“ממהרות להציל את ביציהן, הדורות הבאים” – מיהר קורצ’אק להשיב לו: “לו האנשים היו מבינים, שבדורות הבאים טמונה התקווה היחידה שלנו ליצירה, – היו נוהגים כאותן נמלים”.⁵²⁷

כאשר קדרו פני השמים ובשרו בואה של סופת המלחמה, תקפוהו הספיקות ביחס לכל ענין העליה לארץ, שמא לדחות הכל ולנהוג כמנהג אותן נמלים, שכן הוא אביהם של מאות יתומים – – –

במכתב של מיכאל זילבֶּרברג – מחנך שהתגורר תקופה ארוכה עם קורצ’אק בבית־היתומים בגיטו – אל יצחק צוקרמן אנו קוראים את הדברים הבאים: “בקיץ 1941, באחת מישיבות השבת שלנו עם קורצ’אק, תוך שיחה על ספרו של פראנץ וֶרפל ‘ארבעים הימים של מוסא דאג’ הזכרתי לו את התיאור המובא בספר זה, כאשר הרופא עוזב בדרך את הילדים לנפשם על מנת להציל את עצמו. על כך השיב לי קורצ’אק, שדבר כזה לא יכול לקרות בווארשה, שכן הוא לא היה נפרד בשום פנים ואופן מילדיו”.⁵²⁸

לאחר ביקורו השני בארץ־ישראל, ב־1937, כתב קורצ’אק: “כוחם וחיוניותם של היהודים ומקורם במה שמיעטו להדגיש גאולתם בחיי העתיד והרבו לבקש התעלות ונצחיות לעצמם בילדיהם. אני מבין את הפחדים, כי הסכנה סכנת תמיד”.⁵²⁹

בכוח הכרה זו בחר קורצ’אק את בחירתו האחרונה.

 

יצירות קורצ’אק מן השנים 1934־1939 שלא נשתמרו במקורן    🔗

הרצאה בכנס הבינלאומי של אגודת קורצ’אק בווארשה, 1979

בדעתי להביא כאן, לידיעת חוקרי עזבונו הספרותי של יאנוש קורצ’אק, סקירה תמציתית על פרי־עטו של הפדגוג הגדול שתורגם מכתב־היד ופורסם לראשונה בעברית ולא ראה עד כה אור במקורו בשפה הפולנית. חלק מהחומר הזה במקורו הפולני, בעיקר מכתבים, נתגלה ונמצא בידינו בכתב יד או בצילום. לגבי חלק אחר קיים סיכוי שיתגלה אולי במשך הזמן, אך חלק ניכר לא נשתמר בשל נסיבות שהזמן גרמן (ההשמדה והחורבן שהביאה מלחמת העולם השניה בפולין והמאורעות הסוערים שעברו על ארצנו, ישראל). רוב הדברים פורסמו בשעתם בספרות הפריודית שלנו בארץ־ישראל (בעיקר ברבעון הקיבוץ המאוחד “מבפנים” וב“דבר” – יומון פועלי ארץ־ישראל), אך כדרכם של פרסומים בפריודיקה הגישה אליהם נעשית קשה בהמשך השנים ולעתים הם אף נשכחים. רק השנה, בשנת ה־100 להולדת יאנוש קורצ’אק ועם סיכום מפעל ארבעת הכרכים של יצירתו בעברית במהדורה חדישה, נוכל לציין בסיפוק, שרוב יצירתו הפזורה כבר רוכזה בספר “דת הילד” – כרך ג' של כתביו.

את העזבון הנ"ל ניתן לחלק לשלוש חטיבות:

את החטיבה האחת מהווים 49 מכתבים, שנכתבו לחניכים לשעבר, מחנכים וידידים בארץ, רובם אנשי קיבוץ. רק עשרה מכתבים נכתבו לפני ביקורו של קורצ’אק בארץ ואילו יתרם – לאחר ביקוריו, החל ב־1934 ועד פרוץ מלחמת העולם השניה – כאשר התרחב חוג ידידיו בארץ ואף נתחדש הקשר עם רבים מחניכיו שהתיישבו בה.

כללנו את המכתבים בכרכי עזבונו הספרותי, שכן על ערכם התיעודי הרי אין צורך להרחיב את הדיבור. העובדה שהמכתב נכתב מראש שלא לפרסום מקנה לו את משקלו כמקור ראשוני. ואמנם רוב מכתבי קורצ’אק מגלים פרטים ביוגראפיים רבים וזורקים אור על המשברים האישיים, שעברו עליו בתקופה הנידונה ושהשפיעו על יצירתו – על כמותה ואיכותה כאחד.

אם קיימת דעה, שקורצ’אק תחם את עצמו בשלב מסויים בחייו בד' אמות של חינוך ילדים ושאלות פדגוגיות, הרי מכתביו סותרים דעה זו מן היסוד: כולו נתון היה להגות על מצב האדם, על העולם ושאלות התקופה – פולין ווארשה, יהודים בפולין ובארץ־ישראל, אירופה לעת אחד המשברים הגדולים שעברו עליה באותה תקופה ועוד.

מתוך ארבעים ותשעה המכתבים נתגלה כבר חלק ניכר ונמשכים המאמצים לגלות את היתר.

בחטיבה השניה כלולים שמונה מאמרים ורשימות שנכתבו ואף פורסמו בשנים 1934־1939, לאחר שני ביקוריו בארץ־ישראל, ולפי אופיים נוכל לציינם כרשמים, הרהורים ודברי־הגות.

מקום רב הקדיש קורצ’אק לשתי הצורות המיוחדות של הכפר בארץ־ישראל: הקיבוץ והמושב. באחד מהם, בקיבוץ עין־חרוד, חי ועבד בימי שהותו בארץ. מקום רב אף הקדיש לנוף הארץ, לעברה ולעתיקותיה.

במרכז התעניינותו עמדה שאלת הילד וחינוכו, ולשאלה זו הקדיש חמישה מאמרים. מאמר אחד עוסק בבעית הכשרת מחנכים: “לא סמינר להוראה, כי אם סמינר לחינוך”. קו לקו הוא בונה מודל של סמינר להכשרת מחנכים שמתמשכת שש שנים ומבוססת על חיים ועבודה עם הילדים וביניהם “לימוד פעיל בסדנאות” (pracownia) במקום “בחינות גמר, דעת ספרים וזיהום שוק העבודה בדיפלומות”.

במאמר אחר ניסה לשרטט מודל דומה לבית־ספר כפרי על כל מבניו, סידוריו ודרכי־החינוך שלו: עבודה והוראה. ענין רב מצא בחינוך המשותף בקיבוצים שבנוי בדומה לבית־היתומים על בית־ילדים משותף ואף על פי כן שונה ממנו מן הקצה אל הקצה בתנאיו החיצוניים ובארגון חייו הפנימיים.

יצירה מקורית ביותר כתב ב־1937: ילדי התנ"ך, שגיבורה הראשי הוא הילד משה, אך עליה נעמוד במיוחד בהמשך הדברים.

רק יצירה אחת מחטיבה זו נשתמרה במקורה הפולני.

החטיבה השלישית מכילה ששה סיפורים ושלושה מאמרים בענייני חינוך, שקורצ’אק כתבם בשנים 1938־1939 בשביל כתב־העת “החלוץ־הצעיר”, בטאונו של הנוער החלוצי בפולין, שהופיע בווארשה.

מקום העלילה של הסיפורים הוא חצרות העוני של בעל־המלאכה היהודי בווארשה דאז וגיבוריהם הם ילדים שאחדים משמותיהם כלל אינם זרים למי שמכיר את תולדות קורצ’אק וכתביו. הֶרשקה מביא בסיפוּרי דמיונו קרן אור של חלום ותקווה להוריו העניים ואסתר’ל נושאת בלבה רק סוד אחד: להיות ילדה. אחד הסיפורים (בדומה לסיפורו “האנשים הם טובים” – “Ludzie są dobrzy” – שנתפרסם אז במקורו הפולני) מביא את גיבורו לשדותיה ופרדסיה של ארץ־ישראל. תרגומם של סיפורים אלה מכתב־היד נעשה בחלקו בידי המשורר העברי בר פומראנץ (ניספה בווארשה באקציה הגדולה, בקיץ 1942) ובחלקם על־ידי החתום מטה.

מתוך המאמרים הפדגוגיים ראוי לציון מיוחד המאמר “כללי חינוך”, שבו מנסה קורצ’אק לסכם את כל נסיונו החינוכי ב־18 סעיפים ושעליו נתעכב במיוחד בהמשך הדברים. גם המאמרים האלה תורגמו בשעתם מכתב־יד על ידי כותב שורות אלו (בתרגום ראשון ליידיש ולאחר מכן לעברית).

מחטיבה זו נשתמרו במקורם הפולני רק הסיפור “סודה של אסתר’ל” (“Tajemnica Esterki”) שהודפס בינואר 1939 בווארשה במהדורה הפולנית של עיתון “החלוץ־הצעיר”, וכתב־יד (מקור) של “המעשיה של הרשקה” (“Bajka Herszka”), שנשתמרו בבית־הספרים הלאומי בירושלים. יתר כתבי־היד במקורם הפולני, שנשארו במשרדי “החלוץ” בווארשה, עלו באש ההפצצות בספטמבר 1939 יחד עם כל הארכיונים באותו בנין.

ברצוני להתעכב במיוחד על שתי יצירות של קורצ’אק מאותה תקופה, האחת בעלת אופי ספרותי והשניה – בעלת אופי פדגוגי. מתוך מכתב של קורצ’אק המצוי אצלנו אנו למדים, שאת הסיפור “ילדי התנ”ך" כתב בחופשת הקיץ בכפר נידח בפודלסיה (“אחד מחודשי הקיץ ביליתי בחברת לואי פאסטר וחודש שני – בחברת משה”).

זהו סיפור על משה בעודו ילד, ראשיתה של סקיצה ביוגראפית ברוח תכנית הכתיבה על אנשי־שם כמובא ביומן הגיטו שלו (פסטאלוצי, דה־וינצ’י, נאלקובסקי, דויד ועוד). בענין הכתיבה הביוגראפית היה קורצ’אק נאמן באורח מוחלט לעיקרון שלו: “שנות הילדות הן הרים שמהם נוטל זרם החיים את מקורו, תנופתו וכיוונו”.

גדולי הציירים והפסלים ציירו ופיסלו את משה המבוגר, המחוקק והמנהיג ואילו הוא מנצל את העובדה שאף התורה המעיטה לספר על משה הילד והשאירה בכך אפשרות לכל אחד לחפש במשה את הילד, את האמת שלו.

תוך קריאה בטכסט המקראי הוא מלא חששות שמא הצפינה האם את תינוקה משה מפני שהיה טוב ויפה. ולוּ התינוק היה מכוער, האם היתה נוהגת אחרת? בעיה זו מטרידה את קורצ’אק, שכן יש לו בענין זה ראיה עקרונית ואופטימית משלו: “כל ילד הוא יפה, כל ילד שבוכה הוא חלוש ועזוב ללא ישע – תמיד יחמול עליו מישהו, גם בת המלך (בת פרעה) וגם הזאבה ביער (הסיפור הרומאי – רמוס ורומולוס)”. לצערנו, לא אישרו זאת חמש השנים הבאות.

ראיה זו של קורצ’אק נבעה מאמונתו הבלתי מעורערת שהילד ועולמו, והאם הסוככת עליו, הם כנצח הדורות: “ידעתי נאמנה כי גוועו וכלו ארמונות וערים, ממלכות ועמים, נהרות שינו אפיקם, גנים הפכו למדבריות, אך לא החליפו הכוכבים בשמים מסילותם ודמעות הילדים והאמהות מלוחות כפי שהיו בימי קדם”.

דברי הגות והרהורים על הילד ועולמו בעקבות הטכסט המקראי.

ונקודות אחדות ממאמריו הפדגוגיים האחרונים ובמיוחד מ“כללי החינוך” שנכתב במאי 1938 והוא, כדבריו, סיכום לקחים של כל מעשהו החינוכי שעשה בחייו: "במשך עשרות שנים קראתי ספרים מעניינים ועתה אני קורא ילדים מעניינים. אני קורא אותו ילד פעם אחת, שניה, שלישית ועשירית ולאחר כל זה אינני יודע הרבה, שכן הילד הוא עולם גדול ורחב, שקיים מאז ומעולם ויהיה קיים תמיד. אין עולם של ילדים, יש עולמות של ילדים:

ילד אחד הוא עולם גדול ורחב; שני ילדים הם שלושה עולמות – עולמו של כל ילד לחוד ושל שניהם יחד; שלושה ילדים הם לא רק ילד אחד ועוד אחד ועוד אחד. נוסף לשלושה – ראשון ושני יחד, ראשון ושלישי יחד, שני ושלישי יחד ונוסף עליהם עולמם של כולם יחד, והרי לך שבעה עולמות של ידידות, אי־רצון, ריב, שמחה, עצב ועוד. כך שלושה ילדים, צא וחשוב כמה עולמות גנוזים בעשרה או עשרים ילדים, עולמות רבים וקשים!

על כן בלי עזרת הילדים לא יכיר המחנך את עולמותיהם ומלאכת החינוך שלו לא תצלח, שכן אם לך נראה שהילד הוא כזה והם אומרים לך שהוא אחר – סמוך עליהם, הם מיטיבים להכיר אותו והערכתם היא הנכונה.

מכאן שבלי הילדים אין למחנך סיכוי להצליח. יתכן שבטאקטיקה חינוכית נבונה, כאשר המחנך יזכה להגיע לתמיכה מצד ה“שמאל”, ה“מרכז” או ה“ימין” שלו או כל צירוף אחר, שיצליח לרכז סביבו מהמיטב שבילדים, יזכה גם להצלחה. אך בפעולה נגדם, נגד הילדים, בניגוד לרצונם לא ישיג דבר.

אסור גם לזלזל בנסיון הילדים, שכן כל ילד יודע דברים אחרים ומכיר אותם בדרך שונה; ועשרה ילדים במנין, כאשר כל אחד מהם הוא בן עשר – הרי הסך־הכל של נסיונם וידיעותיהם הוא כשל אדם בן מאה, שהוא גם במושגים של המבוגר מקובל כאדם עתיר־נסיון: שווה, או אפילו עולה על נסיונו של המחנך. 

היתה לי הזכות להכיר את האיש ולשמוע את דבריו לפני ארבעים שנה, אך מודה אני שלא ירדתי אז למשמעותם העמוקה של הדברים ולא הבחנתי בגדולתו של אומרם. רק כעבור שנים התחלתי יותר ויותר להבין את גדלות־רוחו של האיש אשר למרות אכזבותיו הרבות לא אבדה לו אמונתו בילד ובאדם.

בסיכום ראויה המורשת הצנועה משנות חייו האחרונות שנשתמרה בעברית, שתמצא את דרכה לכל ממשיכי דרכו, חוקרי חייו ומשנתו ובוודאי נצא כולנו נשכרים מכך.