“על רגליו לא יכון אדם”. יש רגעים, אשר בהם גם המשורר הבודד לנפשו לא יוסיף עוד להתלונן בחביוני חלומותיו. באה הרוח עם סערתה ובהלתה. החיים באים עם זעפם ומפקדים את פקודותיהם. ההתרחקות, העמידה מן־הצד אינן אז גודל־נפש ושאר־רוח, המרומם, היהיר, האצילי. רק קהות ומורך־לב, הפשוט, הרגיל, השפל. תקופות אלה בולעות את האמן אל קרבן, שוטפות אותו בשטף זרמתן, כי הן גדולות מן עולמו של הפרַט, עשירות ממנו, קדושות ממנו. רבבות בני־אדם עם צוחתם וערבוביתם נעשים לזמן־מה ליחיד, ליחיד ענקי, איום, רב־אברים, יחיד עם פרצופו, נפשו, סגולותיו, כעורו ויפיו, רצונו ומיאונו, רכותו ואכזריותו. תקופות כאלה עושות את מילטון האלהי למזכירו של הזד קרומביל, את הצייר דויד – לבן־בריתו של רובספייר, את הכומר לאמנה, חביב האב־הקדוש – לפייטן השויון והחרות; הן המעלות את שינייה האמלל על במת־ההרגה, השולחות את מדם־די־סטאעל הענוגה – לכתת רגליה בארצות נכריות.

והנה המהפכה הרוסית. אי־אפשר להשמט בחשאי ולהחבא אל הכלים. על המשורר להגיד בפה מלא ובדברים ברורים, המקבל הוא את השנויים, המתהוים לעיניו והמפלסים להם נתיב, כמו שהם, עם דמי וחבלי לידתם, או הוא מתקומם לנגדם ומשוללם. ואין לקבל את ההופעות מתוך זהירותו של בעל־בית, של פיליסטר, לקבל רק מקצתן, את הנבחר שבהן; מחויבים אנו – עם בדעתנו לקבלן – להתיחס אליהן באמונה ובבטחון, בבטחון זה אשר בו התיחס איוב אל אלהיו, לקבל את הטובה ואת הרעה ולברך על שתיהן כאחת.

לקבל את החדש – לא קל הוא הדבר. ישנן חרצובות הישן החביב, הרחוק והקרוב, הנראה לנו ככל מאודה של נפש. ישנו גם פחד החדש, המתפתל ובא כנחש עקלתון. אין לך מחזה נורא מהתגלמותה ורגעי התהוותה של משאת־נפש. משורר אחד בכה כל ימיו, שלא הלב, הלב הטהור והחם, הוא הרושם את רגשותיו, רק הידים, הידים הגסות, הן המטפלות בעבודה זו. גם החיים לא לבם מגשם את התקוות הרוממות, רק ידי החיים, הידים הגסות הן הנן המטפלות בעבודה זו. מתכרכמות, אפוא, פני האידיאה בשעה שהיא נסגרת במסגרת המציאות. ודי בזיון וקצף. יתר על־כן. דרוש גם עוז־רוח וגודל־לב כדי לקבל את החדש. מה שעבר והיה גם אלהים לא ישנהו, ומה שעתיד להיות האדם לא ינחשנו. נחוץ, אפוא, להפקיר את כל האישיות ולשימה על קרן העתיד. והאנשים זהירים למדי ותמיד הם משאירים פתח־חרטה, אשר דרך בו ישובו אחורנית בשעה הרצויה.

מזוין במדות אלה היה א. בלוק כל ימיו. בין הפחדנים לא נמנה מעולם וכן הוא נראה לנו גם בשירי המהפכה שלו. לו היה העוז להביע את רגשותיו ואת יחסו אל המהפכה הרוסית גלוי, בלי עקיפות, ואת שמו חתם עליה – ואצבעותיו לא רעדו. בזרועות פתוחות ובלב חרד קבל אותה עם כל גדלה, יפעתה, התלהבותה, פראיותה, משובתה, ורפיונה הכביר. הוא לא שקע בבצת הפרטים ולא ירד אל היום־יום הצר, הפעוט והמוגבל. הערבה הרוסית הירוקה ורחבת־הידים קמה, זעה ואִתה קם בלוק כאחד מסוסיה פרועי הרעמה. בלוק הבחין ותפס את השאיפות היצירתיות המונחות חתולות בסערתה של הערבה הרוסית, והוא הרגיש את רעבון־הרצון השגיא אשר הוליד סערה זאת. הפוליטיקאי רואה, כמובן, ברעבון זה את החולשה, את חוסר־הבגרות, את המות. אבל בלוק אינו פוליטיקאי ואין הוא מתיחס אל המהפכה רק מנקודת־הראות של החוקים וסדרי הממלכה. הפוליטיקה עויינת תמיד את השנויים; השירה רואה בהם את קרבת־רוחה, את מקורה.

לפני מונחת החוברת הקטנה של א. בלוק, “שנים־עשר”. השער באותיות תולע. ההוצאה – “הנתיב־החדש”. צביעות החנונים, אותם החנונים הזהירים והנבונים, היודעים תמיד את הנולד, – צביעות זאת תדין בודאי את השירים האלה ברותחים. איך זה בא אדם והרהיב עוז בנפשו להשוות את המהפכה הרוסית, אשר המערב המגוהץ ואכול־התרבות מביט עליה כעל מרד חיות רעות במכלאות הזירה, – להשוותה אל תנועת הנצרות בעצם הולדתה? ימצאו בזה בודאי גם חלול־הקודש, התרזה כלפי מעלה. ופה תתחיל השלשלת הארוכה של הדבקות באמנות טהורה (המגינה תמיד על מורך־לב!), של החקירות העמוקות על יחס המשורר אל ההמון, אל השוק, וימצאו סוף־סוף, כי שירים אלה הם מקרה אי־נעים בחיי־המשורר, וטוב לו ולאחרים שיסיחו מהם את דעתם.

ובכל זאת יש בשירי המהפכה של בלוק נימה חדשה, שלא שמענו רעדה עוד בשירים אחרים ממין זה. פה תועים הדים טראגיים על סדרי־עולם ובנות־קול של פקפוק חשאי ושל חוסר־און חבוי מרפרפות בשירים אלה פה ושם. גם א. בלוק ראה את “הרגל המתנוססת ברמה על פני עגלת הפגרים, רגל שמימית זאת, המקרינה עם מותה בקרני אל־מות” ואשר החרידה את מנוחת־נפשו של סיבאסטיאן מירסייה. הלוא הוא אומר:

אך הוא ראה גם:

כמעט כל משוררי המהפכות ראו את שני הרגעים האלה – מעבר האחד חוסר קדושת־שם ומעבר האחר צל אלהים עצמו עם כל יפעתו. אבל את הניגודים הפנימיים האלה, המלווים תמיד את התאמצות־האדם להתגבר על עצמו, ראו הם כשתי הופעות בודדות ושונות, וכאלו האחת באה להעיד ולסתור את האחרת. ולכן באה תחלה התקוה הנפרזה. את מקומה לקח אחרי־כן מפח־נפש. א. בלוק תפס את הניגודים במהותה של המהפכה, במהלכה ההכרחי. לא זה־מול־זה. רק זה בתוך זה. עלינו, אפוא, להמר בבכי, אבל לא להתיאש. בלוק כבן־מהפכה הוא אומלל, טראגי. הוא אינו יכול לעמוד מתחת לדגל־הבד ולמנות את מספר המכנסים אשר בד זה מכיל בקרבו. בלוק הוא מופשט, רוחני, אידיאליסט. הוא מאמין בהכרה וברצון, ולכן אומלל הוא בראותו את האידיאה בשעה שהיא נמזגת במציאות ובאה בכח המזיגה הזאת לידי המעטת ערך־עצמה. אכן גם א. בלוק לא ניצל מן ההערצה והפאטיטיות. שיירי הסעיפים של התכנית הפוליטית ושל האמרות הצעקניות נשמעים גם מתוך דבריו. אבל בשיריו יש חפץ אמנות והד רליגיוזי. ואפשר שונה הוא בלוק לא במה שיש בו, רק במה שאין בו. אין בו ההתפארות, ההתגדרות, הממלאה את שירת המהפכה הצרפתית; אין בו הטון הדוחה של אדם, המדבר בשם השויון ועונד כתרים לאחוה, ויחד עם זה אינו פוסק מלהשמיע את דבריו בסגנון: “אנו הגלייאים, נבחרי האנושיות”, לא רק ביראנזיה הקל, אלא אפילו לאמנה הקנאי, אשר לא ידע כל פשרות, אשר אמר תמיד: “הוו זאת או אחרת, ובל תהיו גם זאת וגם אחרת”, אפילו לאמנה, אשר גם אחרי מותו זכר את העניים ואת הנדכאים ובין קבריהם כרה לו קבר, – לא יכול להשתחרר מהתפארות זאת, המונחה בטבעו של הצרפתי, שבה מהול דמו. אפס בקול בלוק נשמע רעד־יגון, הכנעה, דכוי ורפיון־עולם. יש בו אותו הרפיון והדכוי הסלאבי ואותה ההכרה הנכאה, כי אין תומך ואין מסייע. בלוק לא מצא עוד. עודנו מחפש, ועל החפושים והבדיקות הוא שר. ואם נכה־רוח הנהו, בכל זאת תלוש וחסר־קרקע איננו. גם הוא רואה את עמו הרוסי צועד בראש ועל שכם אומתו יעמיס את תעודת האהבה והאושר, תעודת הסקיתים. הסקיתים. שבטים אלה אינם צאצאי ארמונות, יפעת מלכים, פרדסי־חמד מלאכותיים, מזויפים, אשר שפרו את היכלי וירסיי, את ההיכלים המלאים שקר, חונף, צביעות, תזנונים והפקרות, לא גדלו תעודה זאת. הערבה הרוסית, המזרח הרחוק, עם הררי אוראל ועין־המונגולים העקומה והחושדת המביטה אחריהם. לא וולטיריאניות שטחית וכפירה גסה הולידו את התקופה הזאת. “ידים גסות־ענוגות” טפחוה. ורבה האנדרלמוסיה. האלהים והשטן נתנו ידם זה לזה להרוס איש את מלאכת רעהו. וגדול הוא ערבוב התחומים, ואין ביכלתנו לדעת אל־נכון, מי הוא המנצח על עבודת־הקודש ומי הוא השליט בה. אין פלא, אפוא, כי בטחון הנצחון איננו. רק אפשרות, יכולת, אבל בטחה או הכרח ויהא גם רצוני – אין.

השיר “סקיתים” הוא המביע את המחשבות האלה והוא המחטט בפקפוקים אלה. עולה הוא בצורתו, בשקט־רוחו, בהתעלות ובנשגב שבו על הגרוטיסקה “שנים־עשר”. א. בלוק חדל להראות את תעתועיו, את הוללותו ואת עוויותיו. לבו מלא חרדה ופחד ויחד עם זה הוא סריוזי, גא ונבון וידו רוממה.

אפשר לחשוב, כי הנצחון קרוב. יש במלים אלה כעין אזהרה, איוּם. אבל באות עוד הפעם הסתירות הפנימיות ומטשטשות את הכל, ואין לדעת ואין להבחין.

ששון ויגון, שנאה ואהבה – הרגשות קודחות אלו באות בשירי בלוק משולבות יחד. בת־קולה של המהפכה הרוסית. במקום אחר – ששון לחוד ויגון לחוד. ברוסיה נגעו שפתי אלהים בכוס התרעלה. לא הימנונים ומזמורים הם שיריה של מהפכה זו. או שהפנים מתעקמים מתעתועי השדים, או שהלב נשבר וכמה מתוגת־עולם.

זאת איננה מהפכה של המאה השמונה־עשרה עם מעט הדעת והחכמה שלה. מהפכה זו היא זכויותיו של האדם בן המאה העשרים עם נפשו הפצועה, האכולה געגועי־אל ויוקדת אש־גיהינום.

וכאדם כן שירתו:

געגועי אל ואש גיהינום.