מצב הנפש, אשר נקרא לו אולת־האדם, אינו שם־נרדף לבערות, לחוסר־בינה. הנבער מדעת חסר דבר־מה; הוא חסר את הדעת. הבערות תהיה, אפוא, מום שלילי, מושג של ריקות. ומן ההכרח הוא, כי במדה שריקות זו תלך ותתמלא, באותה מדה תלך ותפחת גם הבערות. כי היא אינה דבר קיים בפני עצמו. היא העדרו של דבר־מה. הבערות היא כירח פגום עם ראש החדש. יבוא לילה והוא יעמוד במלואו. זו ועוד אחרת. הבערות תהיה תמיד מומו של הפרט או של הרבה פרטים. אולם היא אינה הופעה הכרחית והיא רעה עוברת, או שיש ביכלתה להיות רעה עוברת. התרבות, החנוך, באים להמעיטה. ולאט־לאט הם גם ממעיטים אותה עד שיש לקוות, כי באחד הימים תאפס כליל מעל פני הארץ.
אחרת היא אולת־האדם. מדה זו אינה באה לסמן את הדבר שהאדם חסר אותו. בה, באולת זו, הוא נתון כבבית־אסורים. אין לשים דבר־מה אל לב־האדם, ושנתינה זו עצמה תגרור אחריה גם את הפתרון. את האולת צריך להוציא מן הלב, להשמידה, כי היא מהות קימה, שעל האדם להיות חסר אותה. זהו כוכב־מתעה המדריך את האנושיות לזהרי אורו השוא. ועוד דבר. אולת־האדם אינה מתבטאת בפנימת הפרט, היחיד. היא מופיעה גלומה בתוך עלילות, שהן מעשי־ידיהם של הרבים. היא כעין מצב נפשו של הכלל. בהתאסף מאות אנשים חכמים ונבונים יחד, יש ביכלתם לעשות מעשי שטות רבים ועצומים. הנה בזה אולתו של האדם.
ישנו עוד קו שלישי, והוא אפשר העקרי, המבדיל בין שתי המדות האלה. הבערות אין בכחה להשיג את ההופעות המרככות, אשר סבותיהן רחוקות ומסובכות. לא תדע לנתח. לא תבין את החיים. היא מקבלת את המתהוה לסירוגין. הופעה והופעה במסגרת רגעיה הספורים ובשטח ד' אמותיה הצרות. הבערות היא הסוגר של השכל האנושי. הפוכה תהא אולת־האדם. ביכלתה אין לתפוס את ההופעה הרגילה, הפשוטה, הפשוטה מאד ואשר כה תגדל בפשטותה, עד שאין להשיגה אלא בבת־אחת; מתוכה, מתוך הפתעה, מתוך הכרח פנימי, מבלי לצאת ולחפש אחרי הסבה יולדתה. אולת־האדם היא החיה הרעה אשר תאכל את האנושיות.
פילוסוף רב־מחשבה וגם שונא־אנוש גדול אמר פעם: איזהו אויל? המביא לשם הסברת הופעה, סבה, שאינה במקומה. במימרא זו הכה את האנושיות מכת־מות. כי זאת היא תמיד גם דרכה של אולת־האדם. לכל מקרי החיים, העוברים לנגד עיניה תמציא סבות ואבותיהן, העושות לאפשר, להכרח את בוא המקרים. לא תדע את החופש המוחלט. היא תדע רק את האונס. ועד כמה שלא יגדל המרחק בין המקרה והסבות, הבאות לעשותו להכרח, היא תוסיף בשארית מאמצי כחותיה לגשר את הגשר מעל לתהומות. לגשר גשר־שוא ולצעד עליו בצעדי־און לקראת מחשכי התהום.
ההתנגדות לאולת־האדם, ההתאמצות להכירה – אלו הם תוך־תוכן של עלילות ומחשבות מיטב־האדם במאת השנים האחרונות. רבים ושונים היו הדרכים, שעל פניהן נטושה המלחמה. אולם לאסון־האדם ערבבו תמיד את שני המושגים; את האולת חשבו לבערות. ומכיון שלא יצאו ישר בכשיל ובכילפות לרוצץ את ראש הצפעוני, היה פרי היגיעות הרבות הבל ורעות־רוח. אחר עמל דורות עומד האדם ובידיו השערה, הקרובה אל האמונה במופת דתי, על עולם שנהפך צונן ונוסחה חימאית מטושטשת ומוטלת בספק על חומר, היוצר את החיים. וזה עשרות שנים מחבקת האנושיות קרחי־בראשית אלה, מעלה גרה את היסודות התפלים והאפורים ואולתה הנה כשהיתה… הראשון, שחדר אל עמקי מחשכים אלה היה הנזיר הגדול מקרואַזֶה, גוסטב פלובר. הוא ראה בפעם הראשונה את אולת־האדם במלוא־עיניו, בכל נוראותיה. הוא ראה אותה עירומה כביום הולדה; אותה, ולא הכסות המחפה עליה. כי מה הם האנשים אשר תאר לנו? נבערי מדעת? לאו דוקא. הלוא הם יודעים כמעט את הכל. הם יודעים גם דברים שלא נתנו לדעת. הרוקח ב“מַדם־בובארי” יודע ברור, כנכון היום, שהאלהים איננו, לא בשמים ולא בארץ. ואף־על־פי־כן איזה צל של טפשות נסוך על הכל. ואדרבה. במדה שהדעת מתרבה מתבלטת האולת. האנשים הפשוטים עדיין בערותם מעלימה על אולתם. ערבוב הרשויות מתעה. עם הופעת הדעת מתיצבת האולת כאלילת־שיש, אשר לא תמות ולא תחיה ותהא קיימת לעד.
אפס פלובר בראותו את פרצופה המתועב של האולת נרתע לאחור. לא מתוך פחד. מתוך גועל ובעקר – מתוך יאוש. כי אם האולת מהות היא – מוצא אין. יש בידי האדם להוסיף על רוחו דברים שהוא חסר אותם. אולם לעולם לא יעלה בידו לגרוע מרוחו דבר. פלובר חלק את האנושיות לשני מחנות. המחנה האחד גדול לאין ערוך, הכל – האוילים. המחנה השני קטן, מתי־מספר, בחירי־יה – האמנים הרואים את האולת, מבחינים אותה, לועגים לה, מתעמקים בה עד שהראש ילך סחרחר, עד אשר יכאב הלב והשנה תדד בלילות. אנו נמצאים, אפוא, בתוך עבי־הסבך של היאוש המחלט, הקר והאכזרי. ומעבי־סבך זה יצאה הנזירות האסתיטית, הנהנית מעקת עניבת־התליין, ששמה בעצם ידיה על צוארה.
במאה האחרונה היה עוד איש אחד שפגע באולת־האדם פנים אל פנים – הנזיר הגדול מיַסְנָה־פּוֹלֵנָה – ליב טולסטוי. גם הוא ראה אותה במלוא עיניו בכל נוראותיה ונרתע לאחור. הוא כפר בתרבות, בהשכלה, כי הבין שהדעת מכוונת חציה אל הבערות ולא אל האולת. ואם יש דבר המבדיל בין שתי אישיות אלו, ששאבו כחות יצירתם, חפץ תקונם ממקור אחד, ההבדל הוא בהד אשר השמיעה הכרת אולת־האדם בחדרי לבותיהם. בשעה שפלובר, אחר שהכיר את האולת, התחיל בז לרבים אלה נושאיה, בא טולסטוי לנוד להם ולשפוך רחמיו עליהם. הראשון בודאי אמר אל נפשו: האדם אינו אפילו רשע. מי יתן והיה! החטא הוא פעולה רצונית, שנטיתה רעה. הנטיה היא דבר הנתן להשתנות. העקר, שכח המניע הפנימי ישנו. אפס האדם אינו אפילו רשע. אויל האדם, כלי מלא בושה וכלמה, רקוק בפניו ועבור הלאה… אחרים היו הדברים בודאי אשר אמר טולסטוי אל לבו: – ובכן… ובכן למה שפכתי חמתי על האדם? למה תליתי בו את כל התקוות והאשמות? רשע? לא, האדם אינו רשע. אויל האדם. אוי ואבוי! אויל האדם. נבוא ונחוס עליו, נרד אליו ונשפוך רחמינו על כל מעשיו ותהלוכותיו.
ממקור אחד יצאו שניהם. ההד היה אחר. באחד הוא היה בוז. בשני – רחמים. שנוי זה הרחיק את שטף רגשותיהם כקוי זהר המתפצלים מתוך נקודת אור אחת. אך הם נפגשו ונתמזגו שנית באחרית מגמתם – הם נתרכזו ביחיד. הנטיה היתה שונה. פלובר הטה יחידו אל היפה. טולסטוי – אל הטוב. פרי הבוז – היפה; פרי הרחמים – הטוב. אולם אל היחיד, אל הנזירות התכוונו שניהם. ויראת הרבים היתה תמיד על פניהם.
שני נזירי ההרגשה והמחשבה האנושית הכירו את אולת־האדם, אך הם לא ירדו עד סוף קוי פרצופה. הם ראו שהאולת היא מהות, שהיא אינה הבערות. על זאת בעקר כונן מבטו פלובר. הם ראו גם שאין מדרכה ומיכלתה להשיג את ההופעה הרגילה, שאין צורך בסבה, שתבוא להסבירה. בזה רִכז בעקר טולסטוי את רחשי לבו. מה שנעלם מעיני שניהם הוא, שהאולת אינה בנמצא אלא בנפש הכלל. הם באו, אפוא, אל היחיד. האחד חשב להציל מה שיש להציל. השני האמין, אמונה הבאה מן היאוש המחלט, להגיע דרך היחיד אל הרבים. והם לא הבינו שהדרך היא דוקא מעבר מזה. מן הכלל היא תצא ותגיע עד היחיד. כי אי אפשר לעקור מתוך לב כל אחד ואחד דבר, שאינו שוכן בו, בשעה שהוא אחד ושמתגלה בו רק אחרי שהצטרף ונעשה כלל. הם גלו, אפוא, רק טפחַיִם. הטפח השלישי נשאר עטוף עלטה כשהיה.
למען יתגלה גם הטפח השלישי צריך שהכרת אולת־הרבים תבוא מתוכם, מעצמם. ואם היחיד יכול להגיע אל ההכרה הזאת מתוך מחשבה ורגש, כי הוא יצור חושב ומרגיש, הרבים אינם מגיעים להכרה זו אלא בידי המעשה; כי הכלל הנו יצור עושה, פועל. צריך שיעשה מעשה על־ידי הרבים שיעורר את הכרת אולתם. מאורע זה בא. מלחמת־העולם. מעל לקרקור העורבים למיניהם הולכת ומתבלטת ההופעה הפשוטה: שבע שנים עמדנו וירינו איש בפני רעהו, חמסנו (לשון רבים!) הרגנו, עוינו. מדוע ולמה? אך אולת היו כל מעשינו אלה! כמעט שאין איש המגיד את הדברים האלה. אדרבא. היחידים, הנבונים, עושים כל מה שביכלתם לטשטש את ההכרה הזו, כאקרובטים שחוקי־עצמות הם מתפתלים להסביר את ההכרחיות שמעשה־אולת זה; את החכמה העליונה, את ההוד האנושי. ההכרה בוקעת מתוך שלשים המליונים שיָרו, שחמסו, שהרגו. מעתה הקו הוא ישר. וודאי שהבוז האנושי, אשר מלא את חדר העבודה של פלובר וה“פֵּרַד” המוסרי אשר מלא את הכפר יסנה־פולנה עזרו, סללו דרך להבקעת ההכרה הזאת. אפס בעקר היא באה מן ההמונות, מן האדם, מן המליונים; מעתה הקו הוא ישר.
הכרת אולת האדם על ידי הרבים, שמלחמת־העולם גררה אחריה, היא כה גדולה בתוצאותיה, עד שאין לראות מראש את אחריתה. קרה דבר, שאיש לא פלל לו. מעולם לא היתה האנושיות כה מלאה אמונה באדם כבימים המתחילים אחרי כלות המלחמה. והרי השכל הישר היה מחייב שהדבר לא יהיה כן. נהרי נחלי דמים אלה, עוני ויתמות אלה, האם הם יכולים לשמש מקור לאמונה? מדוע לא נואש האדם בראותו את עצמו משחת, מנוול, חמוּץ דמים? בשנת 1914 הוא היה יגע, פקפקן, אפס אונים. מה היו מחשבותיו? אבק פורח. מה היו שאיפותיו? קטנות. ומתוך הצרות שעברו ועדיין מכבידות עליו בכל נטלן הרב, הוא כאלו הזדקף, אסף כחות ואחז גורלו בידיו. מה קרה?
האדם הכיר את אולתו. הנה הדבר אשר קרה. כשהיחיד הכירהּ – התוצאה היתה מפח־נפש. גם תורת טולסטוי היא פרי רגש זה. גם הבוז וגם הרחמים לא מן התוקף העצמי הם באים. בשעה שהאדם פונה אל היחיד מן ההכרח שיקדם לזה היאוש ברבים. שלא מדעת ושלא מרצון היתה תורה זו גם אבן־פנה לאידיאולוגיה של כחות־העמידה אשר באדם. הם נפגשו ביחס אל האדם. אחרת היא בשעה שיצא האדם בהמונותיו לקראת הכרת־אולתו. בחצותו עד צואר את דמיו, מעל לתלי פגריו הוא ראה אותה במלוא עיניו בכל נוראותיה. ראה ולא נרתע לאחור. ראִיה זו עצמה היתה התגלות. הכרה זו עצמה היתה כבר מקצת מן הנצחון, שעודד והוסיף אונים. והאדם הסתער על אולתו ויתגר בחיה הרעה האוכלת אותו כל ימי היותו על האדמה.
מן הרבים האלה, המלאים אושר הכרת־אולתם, נשפכים קוי־זהר גם על היחידים. מנשבת עכשיו בעולם איזו רוח, אשר לא אדע איך אכנה. והיא עולה ומציצה מן הספרות, האמנות ומן שאר הופעות־היצירה האישיות, העצמיות, קנינן של הפרט. אמנם גם היא מכה קצף הזעם לאולת האדם. לא מתוך בוז, לא מתוך רחמים. אולי מתוך ערבוב שניהם. ואולי דבר חדש הוא. אפס בעקר זה מצטרף לקול מלחמה ולחפץ נצחון, שאינו יודע את הבדידות ואת הנזירות, שהוא כה קרוב לחיים, לשתות החיים, ושהייתי רוצה לכנותו בשם השיבה הגדולה אל האדם המשתחרר, הלוחם, היודע אויבו, השיבה אל האדם המכיר אולתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.