¹

מר ורבורג וידידי היקרים!

הנני מביע לכם את תודתי מקרב לב על ההזדמנות שנתתם לי לספר באזניכם על האוניברסיטה שלנו ולבקש את עזרתכם למענה. מרגיש אני, שאיני כדאי לייצג מפעל גדול זה, וכך אני מרגיש תמיד מדי בואי לדבר על האוניברסיטה. קשה בכל התנאים לתאר את הפעולות של מוסד הרחוק מאוד מהעינים, ואבקש אתכם להתיחס אלי במדת הסבלנות בנסותי – אם להשתמש בדברי מר וורבורג – לעבור אתכם את שטח האוניברסיטה בלי עזרת תמונות או משהו אחר מלבד הכרתי העמוקה בחשיבותה היסודית של האוניברסיטה, והערך של הישגיה בזמן קיומה הקצר.

הנני עומד לפניכם היום,כדי לנסות להוכיח לועד האמריקאי את הצורך בשנים אלה: ראשית, שיש לאשר תכנית כספית לאוניברסיטה, שתאפשר לה להגדיל את הוצאותיה לאחר חמש שנים מעכשיו עד הסכום של 500.000 דולר לשנה. בשנה החולפת הוצאנו סכום של 200.000 דולרים לתקציבה של האוניברסיטה, מלבד הכספים שהוצאו לבנינים חדשים. רוצים אנו להוציא במשך השנה הבאה את הסכום של 350.000 דולר ולהעלות את הוצאותינו במשך חמש השנים הבאות עד שבסוף התקופה הזאת נוכל להוציא את הסכום של 500.000 לשנה. סכום זה שוה כמו שבעלי־החשבון שביניכם יראו, לפירותיה של קרן בת 10.000.000 דולר, והיה עלינו לקבל, אם רק אפשרי הדבר, קרן קבועה של 10.000.000 דולר או מספר של תרומות שנתיות מובטחות לשנים אחדות, שתצטרפנה ביחד לסכום השוה לפירותיו של סכום גדול זה.

הקרנות הקבועות עולות כיום לסכום של 1.500.000 דולר בערך, ומספר ידוע של תרומות שנתיות לתקופה של שלש עד עשר שנים, המבטיחות את קיומו של המוסד בצורתו הנוכחית לתקופה נכרת. ואולם האוניברסיטה צריכה לגדול ולהתרחב, אם עליה להעשות לכח בעולם המדע; על־כן תבינו למה החילותי את הערותי הערב בדברים אלה הנוגעים לכספים. לפעמים מרגיש אני בהעבירי לפני את חטאי, שאיני רשע וחוטא כל־כך אם האנשים שהוצאתי מהם כסף, כדין ושלא כדין, נשארו בכל־זאת ידידים לי. אך חושבני כי אפשר לו לצעיר לימים לתבוע כסף מאחרים ביתר תוקף מאשר לבא בשנים. ובכל אופן, האדם מתחיל להתביש במקצת בתפקיד של חוזר על פתחי נדיבים. אבל מפני קדושת הענין הזה, ומשום שאני מאמין באמונה שלמה, כי מפעל זה הוא יסודי וכביר בחיי היהודים, הנני בא עוד הפעם לתבוע קרנות, קרנות שתתגלגלנה בלימודים, בתורה, במחקר מדעי, בספרים, בחכמה ובמחשבה יסודית על היהדות ועל משמעותה של המציאות.

הננו חיים בימי הפיכה, אין ההיסטוריה יודעת לספר לנו על ימים כאלה; לא היתה עוד מלחמה כזו ולא היו עוד כחבלי הימים שלאחריה. אין תורת־מדות ושיטה דתית, אין רמה חברתית ואידיאל מוסרי, שאין מהרהרים אחריהם ומפקפקים באמתיותם, ובצדק. הימים האלה ימי חשבון הנפש הם לנו, בהם עלינו להתבונן באוצר האידיאלים והאידיאות שלנו. ואנו, בני הדור ההוא, שלא יכול למנוע את הרע מכל רע, את המלחמה הזאת, אנשים שהיו מנהיגים ומורים נמצאו חדלי־אונים לעצור אף במלוא נימה אותה השואה – נדמה לי, כי על אלה מוטל בראש וראשונה לשאל את עצמם את השאלות היסודיות והנוקבות הללו: דתנו מהי? יהדות מהי? מה כל התורות האלה שאנו מדברים רמות עליהן? מהו האלהים? והיש לנו איזו הוראה בשבילנו? פילוסופיה מהי? ומשטר חברתי בעולם זה של אנשים ונשים רפה־אונים מהו?

האוניברסיטה שלנו מוקמת בשעה הרת־עולם בדברי ימי המחשבה, ועל ירושלים להעמיק מחשבה. מטפחת על פנינו השאלה: כלום לא ניטיב אנחנו היהודים לעסוק באותה הסתכלות יסודית ובאותה התבוננות כנה בנו בעצמנו ובבעיות של החיים ושל העולם בתוך ירושלים מאשר במקום אחר?

בלי ספק נמצאים אישים יהודים שונים העוסקים בכל אלה בכל מקום. ישנם מלומדים גדולים במדעי היהדות, וכמו כן ישנם, מאידך גיסא, פילוסופים, פיזיקאים, מתמטיקאים, אנשי דת שהם יהודים במקרה, המתעמקים במחשבתם על־פי הכוונים שלהם. ואולם כמעט שאין הזרמים האלה נפגשים כלל. אין מקום בחיים היהודיים שבו יוכלו לשים את כל המדע האנושי תחת שפופרת אחת של המחשבה היהודית המרוכזת. אין מקום, מלבד אוניברסיטה, שבו יחקרו יהודים בכל המקצועות כיהודים, באופן שנקודת־מבט אחת תוכל לברר ולהפרות את האחרת, באופן שהמדע היהודי יוצא מקרן הזוית שלו, מן הגיטו, כביכול, ויושם בדרגה אחת עם כל שאר המדעים, ושכל שאר המדעים יושפעו אף הם מתורת היהדות ומשאיפותיה.

עלינו גם לשאל למה תהא האוניברסיטה בירושלים עברית? בכמה וכמה מובנים פשוט הרבה יותר אילו היתה שפת האוניברסיטה אחת מן השפות הרשמיות האחרות שבא"י, האנגלית, למשל. יותר סטודנטים היו נוהרים אל האוניברסיטה. היינו קובעים את יחסינו עם שכנינו על בסיס נוח יותר. זה היה מאפשר לנו להשיג את הפרופיסורים באופן קל יותר מאשר כעת. בכל זאת המפעל היסודי הזה הוא אוניברסיטה עברית. ומדוע עברית? מפני שבהתאמצותנו להתמכר למחשבה היסודית שלנו על היהדות,על פירושה של המציאות, מוכרחים אנו לחזור אל תוך־תוכנו. מוכרחים אנו לשוב אל מסורתנו הקלסית, שהיא בלשון וברוח מסורת עברית.

א“י היא ארץ התנ”ך, והודות לעובדה שהלשון העברית היא כיום בארץ לשון מדוברת השיבה כבר את התנ“ך כתעודה חיה חזרה לעם היהודי. וכל עם החי עם התנ”ך כעם תעודה חיה, מוכרח במשך הזמן, לקבל השפעה מהאידיאלים הנשגבים שבו. כל מי שבקי בתנ"ך העברי באותו המובן המקורי האינטימי היוצר, בא במגע ישר עם חוקי משה במסתורין ובאידיאלים החברתיים הנשגבים של הנביאים העבריים. המסורת העברית היא היא הנושאת את האידיאלים העבריים הנשגבים הללו, ומכיון שהלשון העברית היתה הצינור שדרכו עברה מתמיד אותה מסורת עברית קלסית ונמסרה לנו כיום, הרי מצווים ועומדים אנו לקשר אליה את עצמנו, את חיינו, ובמדת יכלתנו לשוב חזרה למקור מחצבתנו.

הלשון העברית היא נוסף לכך, סמל ההמשך של המסורת הדתית שלנו, בנגוד גמור לנצרות, למשל, השיטה הנוצרית אומרת, כי ההיסטוריה הישראלית הגיעה לשיאה ולקצה ע"י ישו מנצרת. ההשקפה היהודית היא, לעומת זה, כי ההיסטוריה העברית לעולם לא חדלה מליצור ערכין, כי המשכה אינו פוסק, והצינור העברי הוא הוא שאפשר לנו להמשיך את המסורת ההיסטורית היוצרת שלנו ולהתקדם בה עד היום הזה.

בשעה זו יש לנו באוניברסיטה התחלות של שלש פקולטאות. הנני מדגיש ואומר התחלות. ואלו הן: פקולטה שאפשר לכנותה פקולטה לפילוסופיה ולמדעי הרוח, פקולטה למדעי הטבע שתכיל גם משהו ממדעי הרפואה.

בקשר עם התחלות הפקולטה לפילוסופיה ולמדעי הרוח קיימים אצלנו שני מכונים: המכון למדעי היהדות, שבו היהדות היא נושא החקירה, והמכון למדעי המזרח העוסק בתרבות האסלאם, כפי שמצאה את ביטויה בלשון הערבית. המכון למדעי היהדות הוא אופן טבעי מרכזה וטבורה של האוניברסיטה. אי־אפשר לתאר לעצמנו אוניברסיטה עברית בלי מכון למדעי היהדות. ואין זה בית־ספר תיאולוגי. יש לנו במכון הזה אנשים בעלי השקפות שונות על החיים היהודיים. אין לנו משפטים קדומים תיאולוגיים, אעפ"י שבעית הדת היא, כפי שהשתדלתי להראות לפני־כן, בראש ענינינו. ואולם מצפים אנו, כי תיאולוגים, רבנים, מורים, סופרים, וכל המעונין ביהדות ינהרו אל המכון הזה כדי להמשיך בו את לימודיהם העליונים, כי מקום זה מוקדש אך ורק לרדיפה אחרי האמת ולפיתוחה.

במכון למדעי היהדות נמצאים כיום אחד עשר איש בחבר המורים לעומת שלשה לפני שנתים וחצי, כשבקרתי בפעם האחרונה באמריקה. עובדה זו תראה על התקדמותו של המכון במשך שנתים וחצי אלו. בשנה האחרונה עסקו שנים בתנ"ך, ארבעה בענפים השונים של מקצוע התלמוד והאחרים בהיסטוריה ובספרות של התקופה הספרדית והתקופה החדישה. אחד עוסק בספרות המסתורין של היהודים, והשאר במחקר ארכיאולוגי.

למחקר הארכיאולוגי הקדשנו באוניברסיטה תשומת לב במשך כל הזמן. האוניברסיטה ביחד עם החברה העברית לחקירת א“י ועתיקותיה גילתה חומה מעניינת מאד בצפונה של ירושלים, שבנוגע אליה נתעורר עכשיו וכוח מלא־ענין בחוגי המלומדים. יש אומרים שהחומה הזאת שייכת לתקופת המלך הורדוס אגריפס, ונבנתה כ”ו שנים לפני החרבן. האוניברסיטה מעוניינת גם ברכישת החורבות של בתי־הכנסת העתיקים שבא“י; כן עוסקת האוניברסיטה בחקירה בתל ג’רישה, מתקופת הברונזה התיכונה. א”י היא המקום המתאים לכל מיני נסיונות אמנותיים וארכיאולוגיים, ומשום כך חייבת האוניברסיטה העברית להוסיף את חקירותיה הארכיאולוגיות על החקירות של הקבוצות האחרות של מלומדים וחוקרים.

נקח את דברי ימי היהודים כדוגמה לנקודה אחרת. עד העת האחרונה נכתבו אלה בעיקר כהיסטוריה נוגעת עד לב, ואמנם היא כזאת – הרי זו ההיסטוריה של קדוש השם ושל ספרות. אולם היא גם יותר מזה: יש גם היסטוריה חברתית של היהודים, היסטוריה מדינית וכלכלית, ועלינו לעשות את כל המאמצים, כדי שבאוניברסיטה שלנו בירושלים ישבו לא רק אנשים הבקיאים במקורות העברים מהתקופות הקדומות כי אם גם אנשים שנהירים להם מקורות ההיסטוריה הכללית מאותן התקופות ומהתקופות שלאחריהן, באופן ששני הסוגים הללו יוכלו ליצור יחדיו מין של היסטוריה עברית שתתן לנו במדת האפשרות סקירה של תנאי החיים הממשיים של היהודי הפשוט במשך כל הדורות.

בקשר עם מחקר התלמוד אנו משתדלים לתכן תכנית שעל פיה נוכל לעבד את המשפט העברי במשך דורות רבים. יש ללקוט בכל הספרות של שאלות ותשובות באופן שאפשר יהיה לקבוע את העקרונים של המשפט העברי. קיימת בניו־יורק ועדת עורכי־דין המעוניינת בהתפתחות האוניברסיטה, ועלי להגיד לה, שאין בשעה זו מקום באוניברסיטה וגם לא יהיה בה במשך תקופה ארוכה למכון רגיל למשפטים. ישנם בארץ שעורים למשפטים מטעם הממשלה. ואולם זקוקים אנו ביותר לעזרתה של ועדה כזו של עורכי־דין, כדי להוציא לפועל את המחקר היסודי במשפט הכלול בתוך דפי ספרותנו הרחבה.

במכון למדעי המזרח שלנו הולך ונוצר משהו ממש “אינסטיטום אסלאמיטיקום”. אתם יודעים, כי באוניברסיטה בברלין יצרו את ה“אינסטיטום יודאייאיקום” מלומדים נוצרים אחדים, שרצו מטעמי מחקר ומטעמים אחרים לחקור את מקורות היהדות. אף אנו יצרנו באוניברסיטה מכון למדעי האסלאם. אין אנחנו מוסלמים, אך יצרנו מכון שבו יחקר האסלאם, ההיסטוריה, המסורת והספרות שלו. מכון זה לאסלאם משמש רק רמז למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים, כי בעית־הדת יכולה להיחקר בדרך ההשואה ובאופן יסודי בירושלים, אולי באופן טוב יותר מאשר ברוב המקומות.

האם אין ירושלים מקום מולדתן ועריסתן של שלש דתות: יהדות, נצרות ואסלאם? והאם אין זה מחובתנו, כשם שאנו מקדישים את עצמנו לחקירת המקורות של היהדות והמקורות של האסלאם, להתמסר באותה המדה גם לחקירת המקורות של הנצרות, באופן שבירושלים, באוניברסיטה העברית, יוכל כל המעוניין בחקירת הדת על גילוייה הרבים למצוא אנשי מדע, אנשי חזון שיוכלו להורות לו את הדרך המדעית הנדרשת? שאיפתנו היא לרכוש אנשים בעלי רוח פילוסופית, אנשים שבהיותם עוסקים באיזה מקצע מדעי שהוא תהיה להם יחד עם זה מדת־מה של פילוסופית חיים יהודית וכללית באופן שיהיה לנו בירושלים בית־ספר גדול, חבר של אנשים המתמסרים למחשבה עמוקה וכנה על הבעיות הגדולות של המציאות.

נוסף לשני המכונים הללו שואפים אנו ליסד קורסים כלליים, נאמר קורסים בספרות שינתנו, לאו דוקא ע“י מלומדים יהודיים במובנה הטכני של המלה, אלא ע”י אנשים שיהיו פילוסופים, היסטוריונים ויחד עם זה יהיו בקיאים במדת־מה במקורות יהודיים מתאימים.

מצד שני קיימים באוניברסיטה מדעי הטבע, לרבות את ההתחלות במדעי הרפואה. נמצאים כאן אתנו הערב שני אדונים שביקרו אותנו במשך השנה החולפת, פרופ' רוזנאו מהארברד, וד"ר ליבמן הידוע לכולנו כאן בניו־יורק. חושבני כי יסכימו אתי באמרי כי ההתחלות הקיימות במחקר הרפואה מבטיחות הרבה. ועד הרופאים היהודיים באמריקה, שבאי־כוחם נמצאים כאן הערב, התענינו מאד בקידום המפעל הזה, וכך גם ועד העזרה המאוחד (ה"ג’וינט) שהקציעו קרנות לפעולה רפואית זאת.

קיימת מחלקה להיגיינה ציבורית ובקטריולוגיה המעונינת בעבודה פריבנטיבית, ביחוד נגד מלריה, דלקת זבוב־החול, דיזנטריה וטיפואיד, ועוד מחלות שונות המתהלכות בחבל־ארץ זה. המחלקה לפרזיטולוגיה מתענינת, למשל, לעקוב אחר הדרכים של העברת הארס של זבובי־החול, וכמו־כן היא משתדלת לעקוב אחרי הטפילים המשמידים את הבקר ואת שאר הבהמות שבארץ זו. כן קיים מכון לחקירת טבע א“י המשתדל לחקור כמה מהמקורות הטבעיים של הארץ. מכון זה מכיל מחלקות לבוטניקה וזואולוגיה למחקר הצמחים המועילים והמזיקים; שם משמשת כנושא לחקירה פריחת תפוחי־זהב למשל, ושם נחקרים הדגים של הים ושל אגמי מים חיים מתוך נקודת־ראות של תועלתם לתושבי הארץ. עסוקים גם עובדים בבוטניקה ובזואולוגיה בזיהוי הצמחים ובעלי החי הנזכרים בתנ”ך ובשאר ספרות א"י. כן נעשתה התחלה למחלקה לגיאולוגיה ורוכז כבר בשבילה אוסף גיאולוגי נהדר. שכחתי להוסיף, כי במחלקה לבוטניקה נמצאת עשביה גדולה, עשביה למחקר הגדולה ביותר. היא מכילה למעלה מ־50.000 יחידות ממינים שונים של פרחים, צמחים, עשבים וגבעולים.

כן קיים מכון לחימיה, עם כמה מחלקות המעונינות בפיתוח המקורות הטבעיים של הארץ. המחלקה לחימיה ביולוגית וקולואידית טפלה לא רק בשאלות יסודיות של הביוחימיה העיונית והחימיה הקולואידית, כמו החימיה של הצמחים, אלא גם בחקירת האדמה האדומה של הים־התיכון, שחשיבותה מרובה כל־כך לגבי גדול תפוחי־זהב. המעבדה לחימיה אי־אורגנית בדקה את היסודות המינרליים של ים־המלח וכן גם יסודות טבעיים אחרים, כמו הגבס והחומר למלט.

אנו פותחים גם את המכון למתמטיקה, שבראשו יעמוד פרופ' לנדו, המתימטיקון הגדול מעיר גטינגן. אתם יודעים עד כמה חריף הוא המוח היהודי במתמטיקה. אין האפשרות בידינו לקבל את כל הצעירים והצעירות המצויינים, הרוצים לבוא אל האוניברסיטה ללמוד המתמטיקה. מר ווטנברג תרם קרנות לבנין המכון למתמטיקה וגם לבנין המכון לפיסיקה שיקראו שניהם על שמו של פרופ' איינשטין. עכשיו הולך ונבנה הבנין למתמטיקה.

יש לה לאוניברסיטה גם ספריה גדולה הגדלה והולכת. אסוף הספרים של הספריה הזאת נעשה במשך עשרים וחמש השנים האחרונות ע"י מאספים נלהבים שמאז ומתמיד חלמו כי ירושלים, כי ארץ־ישראל תעשה ביום מן הימים למרכז גדול לתורה ולמדע. הספריה הזאת מכילה כעת למעלה מ־200.000 כרכים, 175.000 מהם נרשמו כבר בקטלוגים. הבית החדש לספריה הוא בבנינו, ותקותנו חזקה כי נוכל לעבור אל הבית הזה במשך השנה. אז נשאיר ספריה בעיר ירושלים לשמוש כל האוכלוסים והיא תשמש גם כסניף לספרית האוניברסיטה שעל הר הצופים.

האוניברסיטה קבלה גם על עצמה להוציא לפועל תכניות ידועות להוצאת ספרים. הלא תבינו עד כמה גדולה החשיבות של דבר זה. סוף־סוף, הרי רחוקה היא א“י מהעולם הרחב מרחק רב, ונחוץ לבוא במגע עם עולם המדע באותה המדה ובאותה התדירות שאפשרי הדבר, באמצעות ההוצאות העומדות להופיע ע”י האוניברסיטה. לפיכך חשוב לנו לנסות להקים הוצאה אוניברסיטאית שתעשה את שמה של האוניברסיטה לשם נרדף למדע עליון. אם תוכל האוניברסיטה להוציא כמה ספרים שתהיה בהם משום בשורה ליהודים בכל העולם, ספרים שיכילו בתוכם מדע ותורה, הרי יהיה בזה מן התועלת, לא רק בתחום היהודים, כי אם גם מעבר לגבולותינו; על־ידי זה בלבד תצדיק כבר האוניברסיטה במדה מלאה את כל העמל הרב והאהבה הרבה שהושקעו בה.

יש לנו באוניברסיטה גם תיאטרון־מעלות, שבו אנו אומרים להציג הצגות מספר של מוסיקה ודרמה. בתיאטרון־מעלות זה סדרנו כבר אספות והרצאות. תקותנו היא, כי ביום מן הימים נוכל להציג מחזה תנכ"י, בעברית כמובן,אולי באחד הרגלים, למען יעלו היהודים לרגל ירושלימה לראות משהו מההוד העתיק מוצג לפנינו בדרך חדשה; ואולי תהיה האפשרות בידינו להציג מחזה יוני בתרגום עברי, וכך נוכל להגשים את הסינתיזה בין רוח ישראל ורוח יון.

אמנם כן, רבותי; נדמה לי שהאוניברסיטה מציעה אפשרויות לאין שעור וכמעט לאין ספור. האם אין זה אמת, שאם נוכל להקים בירושלים מרכז גדול למדע, תהנה ממנו היהדות כולה? הלא השם הטוב של ישראל ירום ע"י כך, והמדע שמחוץ לגבולות הצבור היהודי יהיה אסיר־תודה לנו על כך. קשה לי הערב, מסיבה זו או אחרת, להראות לכם מהי האוניברסיטה בשבילנו, ומה היא באמת בשבילי. נראה לי, שזוהי ההזדמנות הגדולה ביתר לעם היהודי במלחמת הקיום שלו להציל את התרבות והציביליזציה שלו, ולתת הוראה חדשה לתרבות זו ולציביליזציה זו. כולנו אבודים בתוך הציביליזציה שלנו החמרנית; בנינו הולכים ואובדים מאתנו לא מפני שהם רוצים בכך. מאמין אני באמונה שלמה, כי הצעירים והצעירות שלנו, למרות כל התפרצותם וקיצוניותם, ולמרות כל חלופי הדגל שלהם מסוג זה או אחר, מתגעגעים במדה רבה על משהו נעלה ונשגב יותר ואמתי יותר משאנו יכולים, מטעם זה או אחר, לתת להם. צעירינו וצעירותינו העברים אינם משוללים רוח ומחשבה, אולם, נדמה, שאין ביכלתנו, שמכיון שאובדים אנו בעולם זה שכולו אובד, להביא להם את הבשורה, שהאוניברסיטה העברית תוכל אולי, להביא להם במרוצת הזמן. יודע אני, כי האוניברסיטה העברית לא תעשה לעולם לאחת מן האוניברסיטאות הגדולות, אולם היא תוכל, לדעתי, לעשות דברים רבים באופן טוב יותר, מכפי שתעשנה אותם גם אוניברסיטאות גדולות. יכולה היא לחקור במדעי היהדות באופן טוב יותר, מכיון שזאת היא ארץ מכורתנו; כן יכולה היא לחקור במדעי האיסלאם באופן טוב יותר, מכיון ששם קיים האיסלאם; וכן,יש בכחה לחקור את הנצרות באופן טוב יותר, מכיון ששם הוא מקור הנצרות. האוניברסיטה יכולה לחקור בדת באופן טוב יותר, מפני שהמזרח הוא דתי בעמקות יתירה מאשר המערב. קרובים אנו להודו, לפרס, קרובים אנו לערשן של כל הדתות כמעט שהשפיעו מאד על האנושות עד היום.

יש בכוחנו ליצור פילוסופיה של היסטוריה שתהיה לפחות טובה כמו במקום אחר, ואולי למעלה מזה, הואיל וההיסטוריה חיה בתוכנו שם. היסטוריה אינה דבר של אתמול. ההיסטוריה שייכת להיום, וקרובה היא אלינו בכל שנפנה בתוכה. רואים אנו מסביבנו אותן התרבויות שהמשיכו להתקיים, או שכבר נקברו זה מאות בשנים, ומתוך כך מבינים אנו מהי הוראתה של ההיסטוריה. יודעים אנו, שאין גבולין בהיסטוריה. יודעים אנו, שאין דבר כעין התקדמות מוחלטת, שכן עוונותיו של האדם, תאותו ובערותו החריבו תרבויות גדולות וכבירות, דומות לזו שאנו חיים בתוכה כעת.

כן יש אולי בכוחנו לפתח בא“י יותר מאשר בשאר הארצות את הבעיות המדעיות הקשורות לא רק בא”י, כי אם בכל המזרח הקרוב כולו המענינות את כל אותו חלק העולם. האין אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו סוכנות ציביליזטורית גדולה יכולה לשמש האוניברסיטה שלנו. אם, למשל, המחלקה שלנו להיגיינה או לפרזיטולוגיה, או אחת מהמחלקות המדעיות האחרות היתה מגיעה להתקדמות יתירה בהבנת המחלות ובטפולן באותו חלק של העולם.

זה לא כבר שלחנו משלחת קטנה להר סיני לחקור בדבר המן הנזכר בתורה. שני האנטומולוגיה הביאו לנו בשובם לא רק דו"ח על המן הזה, כי אם דוגמאות ממנו, את ההיסטוריה של חייו. כן הביאו אתם חזרה חומר חשוב מאד בדבר הביולוגיה של המדבר בכלל. האוניברסיטה העברית נמצאת במצב מתאים ביותר להקמת מכון גדול לביולוגיה של המדבר, ז. א. לחקר החי שבמדבר. כמה גדולה תרומת המכון לביולוגיה הימית בניאפולי למדע החיים; וכמה יכול מכון לביולוגיה של המדבר להוסיף למדע הכללי של החיים באותו חלק אורגני המלא תנועה וחיים. יכולים אנו, בלי שום ספק, לעשות באופן טוב יותר באוניברסיטה קטנה בירושלים מספר מפעלים חשובים מאד, הדרושים לא רק לנו היהודים, כי אם, חושבני, גם לכל העולם כולו.

כשהחילותי לדבר אמרתי שברצוני לדבר על שני דברים. דברתי רק על אחד, על התכנית הכספית. הדבר השני הוא על הצורך להקים הסתדרות ערה ופעילה שבתפקידה יהא לדאוג להצלחתה של האוניברסיטה באופן שהחומר שישלח ע"י האוניברסיטה ישמש לצרכי אותה ההסתדרות. התוצאה תהיה, כי בבואי אליכם בפעם הבאה יהיה השדה מעובד במדה זו, שהאנשים ידעו כבר מהי האוניברסיטה, והמאמצים שיעשו על־ידה אז לא יהיו עוד צולעים כפי שהם כעת.

ספרתי כבר את המקרה כיצד בא אל אחד השעורים שבמכון למדעי היהדות פרופיסור אחד מהארבארד־יוניברסיטי, לא־יהודי, ושאל אותנו, לאחר שהוזמן להרצות, אם יכול הוא להרצות על הנושא שלו, כלומר, על ראשיתה של הנצרות. אנחנו הבטחנו לו, שהוא יכול להרצות על הנושא הזה באופן חפשי לגמרי, וכי האוניברסיטה תשמח לשמוע מה שיש בפיו. הוא התחיל את הרצאתו הראשונה בהודעה שהוא רואה את הדבר כזכות בלתי־רגילה בשבילו. הוא ראה בין השומעים לא רק את הפרופיסורים והתלמידים של האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים מחוץ לירושלים, כי אם ראה קהל מצוין של מלומדים, וביניהם שני כמרים דומיניקנים, נזיר פרנציסקאני, חוקר גרמני אחד, חברי הכנסיה האנגלית המעונינים במדעי א“י ואחרים שהיו מוסיפים חן לכל אסיפה של תלמידי־חכמים. כשהתחיל להרצות על הנושא שלו, זלגו עיניו דמעות. בסוף הרצאתו, או ימים אחדים אחר־כך, כשדבר אתי על כך, אמר לי שהוא מרגיש שחייב הוא לבקש סליחה מאת האוניברסיטה על שנתן ביטוי לרגשותיו באופן זה. ורצה להגיד שמקרה זה היה אחד מן המאורעות הגדולים בחייו. “הנה אני מעלה על דעתי – אמר לי – כי כל ימי חיי התמסרתי לחקירת אותם המקורות הבאים מא”י, ופה הנני ניצב באוניברסיטה וכשהחילותי לדבר נשאתי את עיני והבטתי בעד חלון הבנין שלכם, והנה מתחת לי רואה אני את הר־הבית, המקום שבו עמד פעם המקדש שלכם ושלי”. זהו, לדעתי, סמל נוגע עד הלב של מה שיכולה האוניברסיטה העברית להיות לאחרים.

אם האוניברסיטה מסמלת כ"כ הרבה לאחרים, האם אין זה מתקבל על הדעת, שיכולה היא לתת באותה מדה גם לנו? והאם אין אנו בטוחים שהיא תתן לנו עוד הרבה יותר מאשר לאחרים? היא תתן לנו לב אחד ורוח חדשה, כמו שאומר הנביא, התעוררות חדשה להמשיך במסורת הגדולה הזו של עמנו, ולעשותה לא רק למסורת הממשיכה באיזה דבר ישן נושן, כי אם למסורת שתהא ראויה למקורה העברי הכביר.