¹

האוניברסיטה מנסה לפתוח את שנת־למודיה בשעת סכנה. הסדר עדיין לא הוקם בארץ, ולא ברור לנו עוד אם ממשלת הארץ מוכשרה לאחוז בצעדים בכדי למנוע בעד ההתנקשות היום־יומית בחייו וברכושו של הישוב העברי בירושלים ובמקומות אחרים.

על יסוד הבטחותיהם של הנציב העליון ומפקד המשטרה, שהראו הבנה אמתית לצרכי האוניברסיטה, קבלתי עלי את האחריות כלפי חבר העובדים המדעיים, הסטודנטים וכל עובדי האוניברסיטה, לפתיחת שנת־הלמודים. עלה בידי להוכיח להם – ותשמש זאת גם הודעה לכל צבור הקוראים הרוצים לעלות לבית־הספרים – שהשלטונות יאחזו באמצעים הדרושים להגנה על כל העובדים באוניברסיטה ועל כל הנמצאים בה.

האוניברסיטה היא מרכז לתורה ולמחקר. היא פתוחה לכל בלי הבדל דת, גזע, לאום או מין. בבית־הספרים שלה ובמעבדותיה השתמשו יהודים ולא יהודים. כבר עתה היא המרכז הגדול ביותר בעולם למדעי היהדות. והמחלקה הערבית שלה כמעט אין דוגמתה בשום אוניברסיטה אירופית או אמריקאית. כן קיימים בה קורסים למדעי הרוח, לפילוסופיה חדשה ועתיקה, לספרות ימי הבינים, לספרות ולהיסטוריה של יון ורומא. וספריה גדולה בה, המונה 200.000 ספר – מגדלור במזרח החשוך. מלבד אלה מסודרות בה מעבדות רפואיות לחקירת המחלות של ארץ זו, ומעבדות ביולוגיות לחקירת הקרקע, הבוטניקה, הזואולוגיה, הגיאולוגיה וכל העושר הטבעי של הארץ, כמו גם כמה ממכות־הטבע של ארץ זו, כגון מחנות הארבה המביאות כליון והרס (כאילו היו ממשפחת האדם). מעבדות בה גם לביוחימיה, לחימיה אנליטית ולחימיה אורגנית; והמכון למתימטיקה טהורה – כל אוניברסיטה היתה יכולה להתפאר בו; ולאחרונה, התחלנו גם בהקמת מכון לפיסיקה. הרי זהו מפעל תרבותי בעל ערך למדע בכלל לכל תושבי ארץ־ישראל, ולא לישוב היהודי בלבד. זהו מוסד שעיני עולם המדע מופנות אליו בצפיה, ואוניברסיטאות בכל עולם התרבות באות במגע עם האוניברסיטה העברית על־ידי חליפת חבורים ובקורי־גומלין של סטודנטים. מפעל כזה לא יתכן שיועמד בסכנה.

כידוע לכם, וכפי שהודעתי בסוף זמן־הקיץ, היה בדעתי להענות להזמנת הועד האמריקאי של האוניברסיטה ולנסוע לאמריקה בכדי לרכוש את הכספים הנחוצים לשם ההוצאה לפועל של התכנית להרחבת האוניברסיטה, כפי שאושרה בועידת חבר־הנאמנים שנתקיימה בציריך בימים י’־יג' במנחם־אב (16־18 באבגוסט) ובועידת המועצה של המכון למדעי היהדות שנתקיימה בימים ט“ז וי”ז באב (22־23 באבגוסט). אם תשימו לב לתאריך תמצאו שמועצת המכון למדעי היהדות נתכנסה למלוי תעודתה לטובת המדע והשלום באותו זמן ממש שנתנו להתקפות האכזריות לפרוץ בירושלים.

לאחר כל הקורות את הארץ לא יכולתי – ושום איש לא היה יכול – ללכת לאמריקה ולהשפיע על אנשים נדיבים שיגדילו את תמיכתם לאוניברסיטה לפני שאשוב הנה ואראה במו עיני מה קרה כאן, לפני שאבוא במגע עם אחי ואחיותי שנתקפו בימי המאורעות ושהצטיינו במעשי־גבורתם. לא היה דין ולא היה דיין, אלמלא היהודים מי יודע אם מעשי הטבח והשוד היו מצטמצים בגבולות הישוב העברי בלבד. ועוד, השאלה שנגעתי בה בתחילת דברי ושלה נתונה כל מחשבתנו, השאלה הזאת דרשה את פתרונה לפני גשתנו לרכישת אמצעים חדשים ואנשים חדשים. השאלה היא: היקבעו כאן תנאים כאלה שיאפשרו לעסוק בתורה וחכמה בכל המנוחה, בכל שלות־הנפש וישוב־הדעת ורגש־הבטחון הנדרשים לעבודה כזאת? הנוכל לצאת מבתינו מבלי כל פחד שידקרו אותנו והנוכל לעלות להר האוניברסיטה מבלי כל חשש שיירו עלינו מן המארב? האם נוכל לפתוח את האוניברסיטה שלנו לא רק לתלמידים, לשוחרי תורה מכל הסוגים, כי אם גם לכל האורחים שירצו לטייל בחצרותיה את טיוליהם השקטים, או שנצטרך להקיף את האוניברסיטה בחומות ולהפכה למבצר? בנינו את בית־הספרים ולא שמנו שבכות־ברזל בחלונות, וכעת בדעתנו לשים תריסי־ברזל. ואם גם יהיו אוצרות אלה של הרוח האנושית מוגנים בתריסי־ברזל האם נוכל להיות בטוחים שיד שודדים ואש מבעירים לא תגיע עד אוצרות אלה של כתבי־ידי יקרים ואינקונבולות וכל התעודות המעידים על עבודה תרבותית וגבורה רוחנית של בני־האדם?

בחברון, לא רחוק ממערת המכפלה שבה מרחפת רוחו של אברהם אבינו, היה בית־המרפא של “הדסה” אחת המטרות הראשונות להתקפה; מכשירים רפואיים, צרכי־רפואה ותחבושות הושמדו או פוזרו לכל רוח. האם זהו הגורל המחכה למעבדות הרפואיות והחימיות שלנו – הידים והעינים של המדע המוסיפות כח רב לידים ולעינים של האדם ומסייעות לו להשמיד פגעים ומחלות? והאם לגורל זה צפויה עשבית ארץ־ישראל עם מאה אלף הדוגמאות היחידות הבוטניות שלה והאספים הגיאולוגיים והזואולוגיים הגדולים?

עד עתה מצפה לשוא האוניברסיטה, ואתה כל הישוב העברי, לתשובה על שאלה יסודית זו. אין תשובה מתאימה מאת הממשלה, ואין כל דבר בפי מנהיגי הישוב הערבי שהעמידו תמיד פנים כאילו אינם מתנגדים לציונות רוחנית.

מצער אותי ביותר שמנהיגי העם הערבי חסרים שפה אנושית טהורה, שאי אפשר למצוא בין כהניו ומשכיליו החילוניים אחדים בעלי דמות אנושית, ששעור־קומתם עולה במקצת על פוליטקאי סתם. חלילה לי לחרוץ משפט על עם שלם או אף על חלק ממנו. לבשתי אודה, שאין לי די ידיעות על עם זה. יתר על כן, אין עם בעולם שסבל יותר מהעם העברי מחריצת משפט על העם כולו בגלל חטאיהם או מעלותיהם של יחידים. איני מפקפק כלל בסגולותיהם העדינות של בני ההמון הערבי הפשוט, כמושלמי כנוצרי. אלמלי סיכנה משפחה ערבית יחידה את חייה ואת חיי ילדיה לשם מתן מקלט ומחסה ליהודים שכנים או זרים, דייני. לאשרנו חזרו ונשנו מקרים כאלה, המחזיקים את אמונתנו במין האנושי.

אולם, היש ביניהם מנהיגים שהיו אנושיים עד כדי הבעת צער על הדרכים האכזריות שנקטו בהן המונהגים על־ידיהם? ידבר־נא האחד, אם ישנו, ודבריו יחשבו לצדקה לכל העם. והמענין אותי ביותר ברגע זה הוא: היש ביניהם מבינים את הלשון הבין־לאומית של מדע, תרבות, מחקר, הלשון של התאמצות אינטלקטואלית, של שאיפות מוסריות? האם יש ביניהם שיודעים לדבר באמת ובלב תמים בלשון הטהורה של תרבות העבר שלהם, ואם יש בתוכם מבין לכוונת הדברים כשמדברים על ארץ־ישראל לא כעל ארץ ערבית, ולא כעל ארץ יהודית, כי אם כעל ארץ בין־לאומית, ארץ מיוחדת במינה, ארץ שחשובה יותר לאנושות מכפי שתוכל להיות חשובה אפילו לתושביה? היש ביניהם אחד מאציני או אחד־העם שיוכל לנסח את האידיאלים שלהם וגם לחיות בהם? או אם קטן הוא מאלה, יקום־נא וידבר בלי חת ויביע את האידיאלים שלו, כשם שהובעו האידיאלים של כל עם ועם על־ידי מנהיגיו המוסריים ודבריו האידיאליסטים.

נחזור־נא לאחור, לישיבת חבר הנאמנים שהתקיימה באב, ונראה מה החליטו שלטונות האוניברסיטה. הוחלט לאשר תקציב רגיל של 71.000 לא“י, לעומת התקציב של אשתקד שהגיע לסכום של 51.000 לא”י בערך. אין לשכוח שתקציב שנתי זה אינו כולל את התקציבים המיוחדים לבניניים, כגון הבנין החדש של בית־הספרים שעלה לכדי 50.000 לא“י ובית־וטנברג החדש של מכון־אינשטיין לפיסיקה שזה עתה נשלם ושעלה בלי אינסטלציה עד 15.000 לא”י.

מה הן המטרות שלשמן אושרו 20.000 הלא“י הנוספות לתקציב תר”ץ? כסף זה צריך היה לשמש למדעי היהדות לשם הזמנת פרופיסור חדש להלכה, לאותו חלק מהספרות העברית שהיה בסיס לחיים היהודיים במשך מאות בשנים ושעל יסודו נתעוררו הויכוחים הגדולים בברית החדשה, ולשם הזמנת פרופיסור לתנ“ך, כי הרי בארץ התנ”ך אנו חיים. כן אמרו להזמין למכון למדעי המזרח מרצה מושלמי לספרות הערבית החדשה, ומרצה לספרויות אשור ובבל – כצעד ראשון ליסוד מחלקות חדשות, מחוץ למחלקה הערבית שבמכון. סכום נוסף זה צריך היה לשמש גם להזמנת מורה שישב בקתדרא לשלום בין־לאומי שעל־שם ויצמן שנתכוננה זה עתה, ומורה שישב בקתדרא שנתכוננה על־ידי קהלת ברלין למדעי החברה והמדינה: חבר־הנאמנים אמר לכונן, אם תהיה האפשרות, קתדרא ללשון ולספרות האנגלית בכדי שיוכלו באוניברסיטה העברית ללמוד ולהכיר את הרוח האנגלית ואת המסורת האנגלית של חירות מדינית ותרבותית. כן חשבו על הרחבה מתאימה של הוצאת הספרים האוניברסיטאית שנוסדה אך עתה ושבתכניתה נכלל פרסום ספרים מקוריים ומתורגמים בכל ענפי המדע. בתקציב הנוסף נכללו גם סכומים להמשכת הפעולות לקראת הקמת הפקולטה למדעי הטבע; אמרו לפתוח קורסים – בלי מתן תעודות ותוארים – בביולוגיה והיגיינה, לרכוש מכשירים ורהיטים למכון לפיסיקה וכן להזמין פרופיסור חדש למכון לחימיה; ברצוננו היה לייסד מכון לרפואה טרופית ולהיגיינה למשתלמים כחלק מבית־החולים האוניברסיטאי והמרכז הרפואי שעמדו להווצר בהשתתפותה של ההסתדרות הרפואית “הדסה”. כן רצינו ליצור בכספים נוספים אלה קרן־שמורים להבטחת פנסיה לפרופיסורים ולמרצים וגם לתת את האפשרות לכל מחלקותינו להגדיל את אוצר הספרים וכתבי־היד שלהם ולהרבות בצלומים של כתבי־היד הנמצאים בבתי־הנכאת ובספריות של העולם.

מחוץ להרחבה זו שאושרה על־ידי ועידת חבר־הנאמנים, הוכנה גם תכנית לפיתוחם ולהרחבתם של בניני האוניברסיטה וקרקעותיה. בידי האוניברסיטה נמצאים 100.000 לא"י לשם הקמת הבנין לזכר רוזנבלום למדעי היהדות ולמדעי הרוח. יש ברשותה קרן אונטרמאיר לשם שכלול תיאטרון־המעלות; ואחדים מידידי האוניברסיטה הודיעו על נכונותם למסור שטחים על הר הצופים בכדי לסייע ליצירת שכונה אוניברסיטאית שתכלול בה מעון לסטודנטים ובתים לפרופיסורים ולעובדים של האוניברסיטה.

השאלה שבה אנו פונים לא רק לשלטון ולשכנינו בארץ־ישראל, כי אם לכל העולם התרבותי, היא: היש להמשיך בעבודה זו? כל העבודות החדשות הללו תלויות ועומדות, ורק לאחר שיתברר המצב בכללו נהיה רשאים לאחוז בצעדים הדרושים להגשמת עבודה זו. אולם תנאי מוקדם לכל העבודה הוא הקמת הסדר בארץ, וצחוק־הגורל הוא, שועדת חקירה יושבת וחוקרת את מעשי האלמות של אתמול בשעה שאין יום עובר עכשיו בלי מעשי אלמות, בלי אימתנות והתעללות.

חושבני שאין כל צורך להביע לפניכם את עמדתי ביחס לפרובלימה היסודית על החיים ההדדיים בארץ הקדושה לשני עמים, ערבים ויהודים, ושלש דתות, יהדות, נצרות ואסלאם. כידוע לכם, דעתי היא, שיש צורך למצוא דרכים וחושבני שאף אחד מאתנו לא שקד במדה מספיקה על כך – לחיים ולעבודה משותפים במובן התרבותי, הכללי, החברותי, המדיני ובכל המובנים, לשלום ולהבנה. אם המשען היחידי שעליו יסמך הבית הלאומי העברי יהיו הפגיונות של איזו אימפריה, הרי כל עבודתנו לא תהיה כדאית שנעסוק בה, ומוטב שהעם הנצחי שהאריך ימים כה רבים וראה בעבור אימפריות אדירות מן העולם, יתאזר בסבלנות, יתכן תכניותיו וימשיך לצפות. אחת מחובות התרבות הגדולות ביותר של העם העברי היא הנסיון להכנס לארץ המובטחה לא בדרך הכבוש של יהושע, כי אם בדרכי שלום ותרבות, בעבודה קשה, בקרבנות, באהבה, ובהחלטה לא לעשות דבר שלא יצדק בפני מצפונו של העולם.

אולם כמה קשה לנו לדבר דברים אלה לא רק בשעה שדם נשפך מתוך התפרצות דתית ולאומית פרימיטיבית ביותר, כי אם גם בשעה שאינך מוצא בכל הצדדים הבנה לאפיה הקדוש של הארץ הקדושה הזאת.

נמצאים בינינו כאלה שעוד אתמול, לפני המאורעות, היו נכונים וכמהים להפוך בשאלת היחסים בין היהודים והערבים בכל היקפה, ולא רק מנקודת ההשקפה היהודית, כי אם גם מנקודת־ההשקפה הערבית והבין־לאומית. רבים מאלה נרתעים עתה לאחור ושואלים: היכולים אנו לטפל עתה בשאלות אלו, והיש לאל ידנו לעשות ויתורים כתגמול עבור מעשי חברון וצפת, מוצא ותלפיות? שאלה זו היא טבעית ואנושית, ובכל זאת אומר הנני בשעה הרת־סכנות זו, שאין מעשי הטבח, הפרעות והנרגנות של המסיתים צריכים למנוע בעדנו מלגשת לפרובלימה הזאת, העומדת בלי ספק לנגדנו, ומלתת לה פתרון אוביקטיבי, מוסרי והגיוני. הפרובלימה עומדת לנגד עינינו היום ותעמוד גם מחר. עלינו לגשת אליה לא בעקב הפרעות, כי אם למרות הפרעות, לא כתוצאה ממעשי־אלמות, כי אם כנסיון למנוע בעד תואנות למעשי־אלמות; לא בגלל לחץ הכח מבחוץ, כי אם לרגלי הלחץ הפנימי בתוכנו אנו. אם לא יהיה לנו האומץ לגשת לפרובלימה זו ולא תעמוד לנו החכמה והתבונה לפתור אותה – וככל שנקדים כן ניטיב לעשות – הרי כל עבודתנו לא תהיה מבוססת על היסודות המוצקים הנחוצים להתפתחותה.

היש מוצא? או אולי אחוזים אנו בידי כוחות נסתרים שישחקונו לעפר, כשם שנשחקו הרבה שררות ושלטונות, דור אחרי דור, על אדמה מסתורית זו? זאת השאלה העומדת לפנינו.

שאלה זו לא תמצא את פתרונה בשפיכת דמים. אין תשובה לה בחולשתם של שליטים העומדים מן הצד. גם לא תבוא התשובה לשאלה בזה שנקהה את חושינו ונחוש רק את פצעיהם ואת דמעותיהם של האבלים והסובלים. הפתרון יבוא רק על־ידי רצון טוב בין־לאומי, על־ידי הכרת האופי הקדוש של אדמה זו, על־ידי פיתוח הרוח, החכמה, המדע, על־ידי יצירת משפט אורגני מיוסד על הצדק ועל־ידי הכנסת עיקרים אלה ביושר, בזהירות, בלי נטירת איבה – ובלי דיחוי. ואז, לאחר שנים רבות של עבודה משותפת, של חנוך ועבודה רוחנית ומחקר, לאחר שנים רבות של משא ומתן וויתורים ופשרות, של אחוה ורעות, אפשר יהיה להוליך ארץ חמדה זו צעד בצעד, בדרכי שלום ולחיות בה מתוך שמחה, – שמחה של יצירה תרבותית ורוחנית.