“ספרי לנו ספרי את אשר עבר עליך!” בקשו שושנות רבות את רעותן היפה והנוגה מעט.
“הניחו! תנינה לי לשאוף רוח, לבלוע אור, להתענג על חפש… ואז אספר!”
והשושנות, כעבור רגעים אחדים, הוסיפו לבקש.
והשושנה ספרה:
"כן, רעותי! רבות סבלתי מאז נפרדתי ממקום עמדי! גברתי צותה לשום אותי עם קמץ העפר אשר שרַש עמי אל תוך אגרטל פרחים ולהעמיד אותי בפנת הבית.
וגם אמנם דאגה האשה הזאת לנפשי ולהפרחתי…
את שפחתה צותה להספיק לי די מים, לזרוק עלי לעתים טפות מן הגשם, להסיר למעני לפעמים את היריעות מעל החלון, למען אראה מרחוק את האור.
אולם אחת שכחה. שכחה כי אין אויר לי לשאף!
אני נחנקת – והיא סוגרת את החלון!
“אל נא יכנס הרוח המזיק להשושנה”, היתה אומרת וחוזרת ואומרת כפעם בפעם.
אני צמאה לנטפי הגשם ככל בנות מיני – והיא תשקני מים עכורים!
לי נחוץ טל בקר, טל של תחיה, – והיא תרעיף עלי מי מדמנה!
וכל זה היה בחדר גדול אשר פנו לי בו מקום קטן!
אמנם לפעמים נתנה רשות לשפחתה, לנשאני ולהעמידני על המעקה תחת כפת־השמים.
אבל בזה רק הגדילו פצעי לבבי.
אז ראיתי – והנה על כל היקום שפוך אור!
ראיתי מרחוק את בנות מיני, והן מתענגות על האור, על האויר, על החפש!
ראיתי רסיסי טל נוצצים על פני אחדות מרעותי שם לעין השמש, וקנאתי בהן!
קוי אור אחדים הגיעו גם אלי, ואז שכחתי את עניי ולבי גאה גאה!
שכחתי כי על מעקה הבית אני עומדת, שכחתי את מצבי המשונה.
ואחדות מרעותי הניעו לי בראשן בחמלה רבה.
הה! לו ידעתן מה מכאיבים, מרעילים, מכעיסים ומלעיבים אותי רגשי חמלה אלה!
עוד מעט תבוא השפחה ותכלאני, ותשים מחנק לנפשי השואפת למרחב יה… והיא באה ותשיבני אל פנת החדר הנועד בעדי.
ואז חשך העולם בעדי!
והעולם נראה לי קטן ודל עוד יותר, ומחנק עוד יותר.
“האח, מה יפה ומה גדלה השושנה שלי!” קראה גברתי ותעופף עינה עלי.
והיופי מה עושה לי, אם חיי נמאסים בעיני? למה לי יופי, אם אויר, אם מרחב, אם אור שמש אין לי! אנא הוציאוני, אתם הבריות הגסות שתומי־היופי, הגנה, כי שם רק שם יפרח יפיי!
התחננתי, התמרמרתי, התפללתי, אבל הגבירה את שפתי לא הבינה, כי רק עָלַי נעים וקולי לא ישמע!
אז גמרתי לשאת ולסבול את כל התלאות הבאות עלי בקומה זקופה, באמץ רוח ובבטחון רב.
אולם לא עברו ימים רבים, ואני החלותי לנבול ולקמול; ראשי יורד למטה, עלי נושרים ונופלים כמושים, ופני כפני גועת.
פּנה הודי, פנה זיוי!
אז ראתה הגברת את גסיסתי…
ראתה ותצו להשיבני אל הגן, אל המקום אשר שם שרש נשמתי.
ועתה לא צר לי עוד המקום, עתה לא אדאג, לא אפחד!
אשחק לסופה ולסערה!
עתה לא אשים לבי לידים מלוכלכות, לבריות קטנות ושפלות הבאות לכלותני ולהשמידני, להפרידני מן החיים לטובתן ולהנאתן כמעט־רגע!
שוחקת אני לשונאי בנפש, וגם לאוהבי הרבים! שוחקת אני לאוהבי אלה, אשר מאהבתם הגדולה אלי ומהתפעלותם הרבה ליפיי החיצוני והפנימי – הם באים לקטפני ולהעבירני מן העולם!
שוחקת אני לכל אלה החוקרים והידענים הגדולים אשר מאהבתם את האמת ואת החכמה – הם חושבים להם לחוב קדוש לקטוף אחת מבנות מיננו ולחקור את טבענו, את סוד גדולנו ואת צמיחתנו.
שוחקת אני לכל אלה הזוחלים והרמשים הקטנים שאינם יכולים להתרומם ולהגיע עדי, ומשנאתם וקנאתם אלי, הם מכרכרים ומתאמצים לחתור חתירה תחת שרשי.
עתה אני שוחקת להם!
גבוהה אני מעליהם וחצי חמתם לא יגיעו עדי!" – כך ספרה השושנה.
“אבל איך זה שבת למקומך וקומתך לא נכפפה ואור פניך לא נדעך ואמץ רוחך לא כבה? הן גדלת ויפית גם עתה!” קראו השושנות.
כן, רעותי, גם עתה גבוהה אני מכן! אתן אינכן יכולות להתנשא ממקום עמידתכן. לכן רק את קולי תשמענה, ופני לא תראנה!
אני גדלתי מכלכן ואתן אלי לא תגענה! אני רואה ראשונה את השמש בעלותה בהדר גאונה בטרם אשר תאיר לקטני הנפש, השקועים בהבליהם ומזימותיהם הבזוים.
אני רואה את קויה הראשונים והם מלאי אור מזהיר! חודרים הם אל נפשי וימלאוני חיים גיל וטהר – ואתן לא תרגשנה דבר!
אני שומעת את לשון הצללים בהתלחשם איש אל רעהו, שפתם אני יודעת. גם הם ינטו עלי ויברכוני ואתן לא תביננה!
אני מתעוררת לקול שירת הזמיר. מרגשת את השירה בקרבי ומתעלה, ומרוממת ומתחזקת.
מנוחה כמוכן לא אדע, ואתן – את מכאובי לא תדענה ואין אתן יכולות לדעת…
“חוצפה, עזות, גדלות!” התמרמרו ואמרו השושנות האחרות ותגשנה אשה לאשה את ראשיהן ותלחשנה אשה באזני רעותה בלאט ותתגעשנה ותזעפנה ותשמענה את קצפן לרעותן בלבן.
והן לא הבינו כי השושנה ממעל תראה את הוויותיהן ואת קריצותיהן ותבין ללחישתן.
* * *
רוח חזק עלה ונשב בחזקה.
והוא כמתקצף ומתרגז ומילל
וסוער הוא בחזקה, ומבקש הוא מפלט לו בכל חלונות הבתים הגבוהים – ואולם שם לא יתנוהו לבוא.
סוגרים שם במהירוּת את החלונות בפניו.
אל תוך הבתים הקטנים, הרעועים והנוטים לנפול, אל חדריהם המעפשים והצרים, הוא מתגנב דרך סדקי הכתלים.
גם בשדה ובגן גדול כחו לכפּוף קומות זקופות, להפיל ולהשריש, וגם השושנות בגן חרדו לקראתו.
וכלן השתחוו ותכרענה ותכפנה את ראשיהן.
ורק השושנה העליונה עומדת במריה. לא תכרע, לא תכף ולא תכנע.
את ראשה הרימה למעלה ותשחק ותלעג לרעותיה, לא תפחד ולא תרעד, כי אם בעז ובבטחה תעמוד ולא תנוע.
הרוח נשב בחזקה מסביב לה ומתאמץ לעקור אותה ממקומה ומשרשה, והיא – כמו מסמר נטוע!
הנה הוא מפיל את חלליו סביב סביב לה, הנה רבות מרעותיה נעקרו, הנה גם רעותה הקרובה לה מתגלגלת ארצה.
עוד מעט ויגיע עדיה.
“ראו נא קראו רעותיה, עוד מעט ובא גם קצה. עוד מעט ותפּול גם הגאה הזאת!”
והיא לדבריהן לא תשעה ותוסיף לעמוד בקומתה הזקופה.
והרוח עושה שמות בכל.
והיא רק את ראשה הטתה הצדה.
* * *
עברה הסופה. שקט הרוח. דממה גם בגן. “הגידי נא רעותי הטובה, שאלה שושנה קרובה אל העליונה, במה כחך גדול להתקומם נגד סופה וסער? גלי לנו את סודך!”
"סודי זה גלוי לרבים, אבל הרבים לא יבינוהו. גם לכן אגלה את סודי.
שרשי היה זרוע בעמל רב עמוק עמוק בלב האדמה.
צמחתי ויפיתי, ושרשי הוא אשר יחייני ויתּן לי אמץ ועז. התחזקתי והתאמצתי, יען כי האמנתי בכחי.
עתה לו גם יקטפוני ויגזרוני – אך אותי לבדי יעבירו מן העולם, כי אז תצמח על מקומי שושנה חדשה ביתר עז ובטחה, שושנה צעירה אשר תאמין בעצמה ובכחה, שושנה חפשית אשר לא תקבל עליה את עולכן ולא תכיר את גבולותיכן אשר שמתן לה.
אני אבול, ואולם גזעי יחיה לנצח!"
“נפלא הדבר!” השתוממו ואמרו השושנות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.