¹

אדוני הנציב העליון, גבירותי ורבותי,

לפני עשר שנים התאספו על הגבעה הזאת למעלה משנים־עשר אלף איש לפתיחתה הרשמית של האוניברסיטה העברית על־ידי לורד בלפור. הוא הלך בדרך כל האדם. כן הלך לעולמו אחד־העם, שראה באותו יום בפעם האחרונה את העם פנים אל פנים, ועזב אותנו גם ביאליק, אשר נשא ביום ההוא את חזונו. היום ההוא היה יום שכולו חיים, חדוה ותקוה. – מי שראה בעיניו את היום ההוא לא ישכח לעולם את מראהו על גוניו וצליליו, על כל הודו. מוסדות־המדע מכל קצוי־תבל שלחו אז את שליחיהם לעודד את ישראל ולברכו שלא יסור חזון־הקדומים מנגד עיניו ומקרב לבו.

אז לא היתה עוד אוניברסיטה. פתחו בשעורים במדעי היהדות על־ידי שלושה פרופיסורים ונפתח מכון לחקירה בחימיה עם פרופיסור אחד ושני עוזרים. במשך עשר השנים גדל מספר העובדים המדעיים עד למעלה מתשעים איש, העסוקים במכונים שונים לחקירה ובשתי פקולטאות להוראה – האחת למדעי הרוח, והשניה – המכון למדעי הביולוגיה. כשעבר בית־הספרים הלאומי מידי “בני־ברית” וההסתדרות הציונית לידי האוניברסיטה הכיל 74,000 כרך; עכשיו מסודרים על אצטבאותיו למעלה משלש מאות אלף כרכים רשומים בקטלוגים – והוא בית עקד הספרים הגדול ביותר במזרח הקרוב והתיכון.

תקציבה של האוניברסיטה לשנה זו הוא למעלה מ־50.000 לא"י. הוקמו בנינים לבית־הספרים, למעבדות, לסמינריונים ולאולמי־הרצאות וכן לאספים הגדלים והולכים. האספים לבוטניקה ולגיאולוגיה של ארץ־ישראל והארצות השכנות הם הגדולים בעולם. מספר החבורים והמאמרים של העובדים המדעיים מגיע למאות; תרומתם למדע ולחכמה מצאה הד בכל מקום.

רשומים עכשיו 450 תלמידים רגילים ותלמידי־מחקר. האוניברסיטה נתנה עד עתה את התואר “מוסמך למדעי הרוח” ל־58 תלמיד; כולם מצאו עבודה מתאימה בארץ ובחוץ־לארץ. מוסמכים אלה שמעו לקח באוניברסיטה מארבע עד תשע שנים. בשנה הבאה ינתן בפעם הראשונה תואר־הגמר המתאים ללומדי המכון למדעי הביולוגיה. מתקבלים לאוניברסיטה על־פי תעודות־גמר של בית־ספר תיכונים מלאים. התלמידים הם מארץ־ישראל ומעוד תשע־עשרה ארצות, בעיקר מאירופה המזרחית והמרכזית.

מה מחכה לנוער הלומד העברי, ביחוד בארצות המצוקה והרדיפות? האם נקבל בשויון־נפש את גזרות־הגרוש מהאוניברסיטאות, מבתי־האולפנא הרבות והולכות? אין אנו יכולים בשום פנים לקבל את הטענה השטחית, שיש יותר מדי סטודנטים יהודים בעולם. עמדת עם ישראל היתה אחרת מאז ומעולם; בכל דור ודור ובכל מקום ומקום אזר עם ישראל את כל כחותיו למען יצאו מקרבו יותר ויותר תלמידי־חכמים. עם ישראל רודף דעת חכמה ומדע, ובורח מן הבערות והבורות. “כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”. אם יש חוששים, שהלמוד באוניברסיטה העברית יטה את הצעירים ממשלוח־יד מעשי הרי ברצוני להגיד, שלא ידוע לנו אף מקרה אחד שמי שהוא עזב את עבודת־השדה או משלוח־יד אחר בגלל האוניברסיטה העברית. נהפוך הוא, התלמידים לומדים באוניברסיטה בכדי להגביר את יכלתם במקצועות ובמלאכות שהם עוסקים בהם כיום, וכמה מן המלאכות האלה פשוטות הן ביותר. אין האוניברסיטה מחנכת את הצעיר הלומד ליהירות, כי אם לעניוות.

יום מלאות עשר שנים לאוניברסיטה אינו בעיקר יום שמחה למה שכבר נעשה בימים עברו, כי אם יום של בקורת עצמית וראיה לימים יבואו. אין איש כמונו פה יודע את החסר באוניברסיטה והטעון תיקון. דבר זה הוא טבעי, אפילו באוניברסיטאות בעלות מסורת ארוכה יותר משלנו ואמצעים גדולים הרבה יותר מאלה שנתן לנו עד עכשיו העם היהודי. אנו מודים בהזדמנות זו לכל אלה שסייעו בידינו עד כה וקוראים אנו לאלה שעוד לא נתנו יד למפעל, להצטרף אלינו כדי לעשות את האוניברסיטה האחת והיחידה של העם היהודי למקדש־חיים נשגב ומבורך לעדי־עד.

מה יש ברצוננו להשיג במשך חמש השנים הבאות? מלבד שכלול המחלקות הקיימות, תכניתנו להתפתחות נוספת, היא:

א. הרחבת המכון הביולוגי לפקולטה למדע הטבע והמדעים המדויקים. מדעים אלה לא רק שהם בעלי ערך מעשי בחיים ועוזרים להתפתחות ארץ־ישראל והארצות השכנות לטובת הכל, בלי הבדל גזע ואמונה, כי אם הם נעשים יותר ויותר חלק אינטגרלי של המחשבה והפילוסופיה של האנושות.

ב. מחלקה לחנוך. תלמידינו נוטים ברובם להוראה. שנוי יסודי יתהוה בשיטת החנוך בארץ־ישראל ובחינוך היהודי בכל העולם, אם במשך הזמן ידרש המורה היהודי לקבל את הדרכתו על־ידי האוניברסיטה העברית.

ג. מחלקה למדעי החברה. אין אולי ארץ כארצנו, שכה רב בה הענין בנסיונות חברותיים להלכה ולמעשה. אלה זקוקים לרקע מדעי ולהדרכה.

ד. מרכז רפואי, ביחד עם “הדסה”. זה יהיה צרוף של המעבדות הרפואיות של האוניברסיטה ובית־החולים רוטשילד של “הדסה” עם המרפאות והמעבדות שבו. ההוראה במרכז הרפואי תשא, לפי שעה, אך ורק אופי של חקירה והשתלמות.

ה. מכון לחקלאות, בשתוף פעולה עם תחנת הנסיונות החקלאית של הסוכנות היהודית, ברחובות. מכון זה מכוון גם להשתלמות וגם להוראה רגילה. ברור למדי, כמה חשוב קיומו של מכון כזה בארץ קטנה, אשר חוט־השדרה של תעשיתה ושל כל חייה היא החקלאות.

ו. בית־ספר להנדסה, ביחד עם התכניון בחיפה. פיתוח ארץ חלוצית, בארץ־ישראל והארצות השכנות, הוא בראש ובראשונה מתפקידו של המהנדס והבנאי.

ז. משפטים ואדמיניסטרציה צבורית. – עוד לא הוברר מצבה של תורת המשפטים בתכניתה של האוניברסיטה. – יש צורך ברמה גבוהה של חינוך אדמיניסטרטיבי למתעתדים להכנס לשרות הממשלה או המוסדות הלאומיים היהודיים.

ח. יש לסדר בכל הארץ שעורים חיצוניים דוגמת אלה שסודרו ביזמתה של אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית, בתל־אביב. כן על האוניברסיטה לחשוב על סדור שעורי־קיץ ומחזורי־שעורים לתקופות קצרות, לשנה או לשנתים, לאלה שבאים מחוץ־לארץ ואין באפשרותם להשאר כאן לשם גמר חוק־למודים מלא באוניברסיטה.

ט. הוצאת הספרים. אחת המטרות החשובות של האוניברסיטה העברית היא להעשיר את הספרות העברית בספרי־מדע מקוריים ובתרגומים עברים של ספרי מופת לועזים. הלשון העברית, היא כלי־התמיד אשר לא ישבר, בו ישמרו הרוח והרגש, והאידיאלים היהודיים מעולם ועד עולם. מה מעט נשאר לנו מההיסטוריה בת־האלפים שלנו מחוץ למה שנשתמר בלשון העברית ובארמית אחותה. בכל נפתולי ההיסטוריה היהודית לא יכול כל פטיש לנפץ כלי־יקר זה, לסתום את פי הנפש העברית – השפה העברית. מימי התנ"ך ועד ימינו אלה היתה רק דרך־חיים אחת בתוך היהדות – להיות נישא בזרם הלא־אכזב של המסורת העברית. המסורת העברית היא אשר נתנה כוח ועצמה למחוקקינו, למשוררי־התהלות, לנביאים ולפילוסופים שלנו לעמוד בפני תגרות־הזמן ויד־אדם. – על כן האוניברסיטה שלנו היא עברית. כך אנו באים מתוך מחשבה תחילה בברית עם כוחות־הנצח של דברי־ימינו, כי יודעים אנו, שבדרך זו אנו יוצרים נכסי צאן ברזל גם לשעה וגם לעולם.

י. אחרונה – אולי הגיעה השעה שנדון בכובד־ראש על יצירת אקדמיה יהודית של אנשי־מדע וחכמים בכל העולם. מרכזה של אקדמיה זו מקומו באוניברסיטה העברית.

את התכנית שהתויתי כאן לאוניברסיטה העברית בירושלים, האוניברסיטה של עם ישראל בארץ־ישראל, אין מן הנמנע להוציאה לפועל. תכנית זו פירושה – 100.00 לא“י לכל שנה, במשך חמש השנים הקרובות, במקום 50.000 של היום. אמנם זהו סכום גדול. אולם מהו סכום של מאה אלף לא”י בשנה להחזקת מרכז לרוחו ויצירתו של עם ישראל כולו?

נמצאו אומרים, שאי־אפשר יהיה להשיג את הכוחות הדרושים למחקר ולהוראה. גם בלי מאורעות גרמניה לא היה זה נכון. אנשים צעירים בעלי כשרון עמדו ויעמדו תמיד לשרותנו, ועתה, עם מאורעות גרמניה, חפצים הרבה אנשי־שם במדע לבוא אלינו. כמה אנשי־מדע יוכלו להקלט באוניברסיטה ובמוסדות הקרובים לה? הכל לפי נדבת־לבו של העם היהודי. עד עכשיו נקלטו במוסדות החינוכיים בארץ כששים אנשי־מדע וחכמים מפליטי גרמניה ויש לקוות שישארו בעבודתם בקביעות. בהשואה לארצות הגדולות והעשירות שבעולם ובהתחשב עם אמצעינו המצומצמים, הרי זהו מספר ניכר. אנו זקוקים להם כאן, ולא רק מפני מדת כהנסת אורחים אנו מקבלים את פניהם בשובם לביתם, לבית עמם.

האם לא יד ההשגחה בדבר, שהאוניברסיטה העברית קיימת? מה דלים וריקים היינו במובן מוסרי ורוחני, אילו בימים אלה של חדוש הברבריות והרדיפות לא היתה קיימת בשבילנו ארץ־ישראל, לא היתה קיימת אוניברסיטה עברית. מה גדול מקור הנחמה והעצמה לכל יהודי באשר הוא במחשבה, שבארץ קדושה זו שואפים להקים מולדת, שעל גבעה זו בעיר־הקודש יש ראשית לאוניברסיטה עברית ממש.

ארץ־ישראל היא המבחן הגדול לעם ישראל. כאן הבעיות שלנו הן לא רק יהודיות כי אם גם כלל־אנושיות, והבעיות האנושיות הכלליות נהיות לבעיות יהודיות. היהודי הראה לדעת שהוא מסוגל לכל – לההפך לבנאי, לאיש־השדה ולאיש־הים. ארץ־ישראל הוכיחה, שהיא מוכשרה להתפתחות חקלאית, תעשיתית ומסחרית. ארץ זו, הקטנה והצחיחה ברובה, הוכיחה כי יש בכוחה לפרוש את זרועותיה הלוך ופרוש ולתת מקלט לאלפי נרדפים על יהדותם. אך ראשית כל אנו מחכים, שארץ־ישראל תעמוד במבחן הקשה שהוטל עלינו על־ידי האידיאלים החברותיים, המוסריים והדתיים. אידיאלים אלה הם בעלי ערך עולמי, המטילים על היהודי כמורה־דרך לעמים חובות רבות־אחריות. ובשוותנו את אלה לנגד עינינו עלינו לעשות את מאמצינו הגדולים ביותר. הננו עם חדור יצרים רבים, טובים ורעים, שופע אישים אשר איל להם. צרכי עם ישראל גם הם דוחקים – אסון וצער בשער. רואים אנו בארץ קטנה זו את הקוים האופיניים של כל תפוצות הגולה, את ההתלהבות והעוז של אופי היהודי ומגמתו. מה יהיו פני התרבות והציביליזציה, אשר כל זה יביא בכנפיו? הנהיה בציון לקהל שאננים, אשר חמדנות ואנוכיות מושלות בו, לקהל שכחי־אלהים?

או נהיה כאן לעדה, לעם אשר יחדש ויעמיק תמיד את האידיאלים האלה – החברותיים, המוסריים והדתיים, הנובעים ממקור ספרינו ומסורתנו? האוניברסיטה העברית שואפת להקים תלמידי־חכמים אשר יוסיפו משנה לשנה, מעשור לעשור לעסוק בספרים אלה, להמשיך במסורת זו ולעצב מחדש את חיינו; תלמידי־חכמים אשר יפרו את הספרות, המסורת והחיים שלנו בהחדירם לתוכם את כל ענפי־המדע של אוניברסיטה מודרנית. האוניברסיטה העברית שואפת לאחוד המסורת היהודית והמדע הכללי, מה שנתגשם בנשר הגדול, ברמב"ם, ועשהו למורה נבוכים.

בזאת נשמור על אש־התמיד לבל תכבה; ומתוך אהבה ליהדות ולמדע גם יחד, מתוך הקרבה עצמית והתעלות רגשותינו, על־ידי רגש הלאומיות והבין־לאומיות שלנו, שומה עלינו להעמיק ולהרחיב את יסודות החיים היהודיים מדור לדור. אולי בדרך זו נוכל לסייע בידי האנושות לראות את אור האמת ולהנצל מחשכת הלילה, מחשכת הבערות, מאימת המלחמה והאכזריות העומדים עליה לבלעה.

בעלותי על הגבעה הזאת, מתרשם אני תמיד משני דברים. הראשון הוא המקום אשר עליו בנויה האוניברסיטה העברית. על אחד מדרוני־הגבעה יש תל אשר מעליו אני מסב את ראשי ונשקף אל עיר־הקודש, עיר־הנצח מעולם, עיר־הנצח עד עולם. האמנם זאת ירושלים? עולים באזני דברי משורר־התהלים: “שאלו שלום ירושלים”, “עומדות היו רגלינו בשעריך, ירושלים”, “ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו”, ודבר הנביא: “ונקראה ירושלים עיר האמת”. בהגיעך לפסגת הגבעה רואות עיניך אל ראש־הפסגה, שפארו הוד משה רבינו, אל ים־המלח והירדן, אל מדבר־שממה ואל שדה־ברכה, ואל ענתות עיר ירמיהו. מה נהדרה מסגרת זאת לאוניברסיטה עברית! כן עושות עלי רושם בל־ימחה השורות הדוממות של אצטבאות הספריה, שורה מעל שורה, המכילות רבבות ספרים רשומים. כאן על סף המדבר, גדל בית־עקד ספרים גדול, הגדל והולך באהבת העם היהודי.

ואלה הם איתני־הנצח: הגבעות, האדמה – ורוח האדם שוחר האמת והחוקר לאור ספריו ברזי מסתורין. מה נפלא הדבר, שעם זה מחדש פה את נעוריו, מביא מחדש את “מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות”. אנו עומדים בערב הפסח, זמן חרותנו. אנו צועדים מחדש בדרך הישנה של ההיסטוריה היהודית עתיקת־הימים האומרת שחרור מעבדות, נתוק אזיקי־סוהר – “וזרחה לכם… שמש צדקה ומרפא בכנפיה”.