אגרטל ואחיו    🔗

על שוּלחן חדר-האוכל בביתנו – בית צנוע-ממדים ועתיר-ספרים – פרוּשה מפּת-פּלאסטיק צהובה, משורטטת בקווים וריבּוּעים זהבהבים; ובמפּה, בארבע כנפותיה, מוטבעים מעשה-ציוּר ורדים-של-אוֹדם ענקיים. שכובים הפרחים האלה בתוך שיפעת זרדים ועלים ירקרקים-אפלוליים, טלוּאי אדמימות קלה. על מפה זו, באמצעיתה, מונחת מפית-ארג קטנה, והיא עשוּיה תשבּץ, אָדוֹם ותפוז לסירוגין, ועל-גבּי המפית הזאת, בטבּוּר-השוּלחן, ניצב אגרטל, דמותו – גליל גוץ ומוצק וכבד, גון-ציפּוּיוֹ שחוֹר נוֹטה לחוּם; ובזגג השחוֹר-שחוּם, המשקף ברק-אוֹר מחלוֹן רחב שמנגד, ניכּרים בני-גוון אפרוּריים, והם מתמלטים ונעלמים כמשחקים במחבואים. כתפיים רחבות לאגרטל, ומתוכן עולה צוואר שקוּט, המתעגל למו פה רחבחב, זר-שפתו מעוּבּה וחלק. מתוך הפה הזה יוצאת ומתרוממת אגודה של פרחים צבעוניים, מעורבי זן ומין אך מאליהם עוטים הרמוניה, ורגלי-גבעוֹליהם טוֹבלים במים מתחת. עוֹנה-עוֹנה וּפרחיה, וקדקודי הפרחים הססגוניים מהדהדים באֵלם לוורדי-האוֹדם עם העלים והזרדים החתוּמים בפינות מפּת-השולחן.

הפרחים החיים שבאגרטל – מגינת חיה שלי וצמחי-טיפוחיה הם. ולא האגרטל הזה בלבד נהנה מעמל-כּפּיה. מתפטמים בפרחים ובניצנים כּלי-חרסינה שונים – כּדידית, בּזיך ואָסוּך – ואגרטל עוד אֶחד, אָדוֹם מלמעלה ושחוֹר מלמטה, ועוד דק-מתניים ורחב-פּה וזרוֹע צנוּמה יוצאת משפתוֹ העליוֹנה ומתעגלת כחצי-חישוּק עד שׁת-תחתיתו המכוּדרת. מפוּזרים הכּלים הללו על ארונות-ספרים, אֶדן-חלון, כּוננית-טלפון ושידת-תקליטים.

ולתוֹספת רעננוּת-טבע במעוֹננו, הרי כלים-של-חרס, מחזיקי צמחי-נוֹי ביתיים, כגון עציץ לצבּר קטן, חביוֹנה אדומת-חוֹמר לאֶחד מטפּס, נוֹתן עלים שעווניים-נוצצים, ירקותם מוכתמם בתגים של לוֹבן; בסוּלם-בּמבּוק עולה זה המטפּס.

וישנה גיגית גמלונית, לובן יצוּקתה. מן השורש שבעפרה משתלחים כלפי מעלה קני-ירק עבים, כל קצה-קנה משתכּב אָפקית להיות למוֹ עוֹרק תיכון לעלה מאוד-מאוד גדול, ומן העורק הזה יוצאים לצדדין צינוֹרות דקים, שהם מעין ורידים ירקרקים לאוּנוֹת ירוקוֹת-כהוֹת, שכן שסוּע העלה לשש אוּנוֹת משמאלו ושש אוּנוֹת לימינו, והעורק התיכון אף הוא נושא אוּנה אחד בקצהו – בסך-הכל, י"ג אוּנות. זכיתי לראות עלה כזה בהיוולדו. הוא יוצא מראש הקנה שלו בדמות גליל כמו קלף מקופל ועינו ירוק-חיוור. לאַט-לאַט הקלף מתגולל ונפתח, עד היותו לעלה רחב – אָכן, העלה הגדול מכּולם והוא למעלה מכּולם. ואחרי היפּתחו גוֹנוֹ מאפיל והולך, עד היוֹתוֹ ירוק-כהה כמו יתר אֶחיו.

כל עלה של זה הצמח חטיבה אחת הוא. עם זאת, דוֹמה כאילו גזר בו מישהו במספריים חלוּלים בצורת פּרסוֹת-סוס כדי להפריד בין חלקיו. ולא הסתפק “בעל-המספריים” בכך. בין אוּנה לאוּנה, במקום שהן מחובּרות זו לזו ולעורק שהתיכוֹן, נחתכו טבּעות-ריקנוּת קטנות, מהן עגוּלות ומהן סגלגלות. זה מעל זה סוככים העלים הגדולים. יש לשער כי צמח זה מוֹצאו הקדמון מאיזה ג’וּנגל חשוּך ועבוֹת, ונקבע בישוּתו חשק ליתר-אוויר ויתר-אוֹר מן המעט המגיע אליו. אצלנו הוא גדל יפה ללא קפיחת-שמש על ראשו, ואת צמאונו למים אָנו מרווים.

הצצנו בצוֹמח שבביתנו. עת לעבור אל סדר זרעים, פרק גינות.

 

ראשות גננוּת    🔗

תחילת היצמד חיה זוגתי באַדמת-הארץ “לעובדה ולשומרה” (התמכרות לא ידענוה בּכרכּי ארצות-הברית) נתאָרעה בקריית-שלוֹם, היא השכונה בקצה הדרוֹמי של תל-אביב בּוֹאכם חוֹלוֹנה ואל כּביש-ירושלים. כּיוֹם אותה השכוּנה מוּקפת שוּרוֹת של בתי-מגוּרים גבוֹהים, שופעי דירות על דירות. לא כן בימים ההם, בהוּקוֹם קריית-שלום בשנה השלישית להיווסד המדינה. אָז היתה כולה קוּבּיות-קוּבּיות לבנות, כל קוּבּיה מחוּלקת לארבע דירות-משפחה, שתיים למעלה ושתיים למטה. והכניסה וסדר-המגדרות – באמצע, בין השכנים מימין ובין השכנים משמאל; ולכל משפחה חלקת-קרקע מצוּמצמת משלה. בגורלנו עלתה דירת-מַטה.

דבקה נפש חיה שלי בחלקה שברשוּתנוּ לצוּר אותה לגינת-חפץ. ועל זוֹ מלאכתה נשאתי חרוּז, לאמוֹר:

גִּנָּה בְּקִרְיַת שָׁלוֹם

אִשְׁתִּי, אַחֲרֵי יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֶּיהָ נְכָדוֹת,

רוֹאָה בֶּעָנָן וּמֵרוּחַ תִּשְׁאַל אוֹת:

גֶּשֶׁם כִּי יָבוֹא, אוֹתָהּ יִפְטֹר

מֵהַשְׁקוֹת גֶּדֶר-חַי מִבֶּרֶז וְצִנּוֹר.

בְּהַתְמָדָה תִגְרֹס גְּמָרָא, סֻגְיַת זֶבֶל:

אִם לַח וְאִם יָבֵשׁ יְפֻלַּח בַּגֶּבֶל.

כָּל הַגִּנָּה הִיא חֵי“ת עַל וָא”ו –

אַךְ דְּלָיֵי-קַרְקַע מִמֶּרְחַק תִּסְחָב,

לְכַסוֹת קֻרְקָר בִּשְׁחוֹרֵי-רְגָבִים,

כְּאוֹמֶרֶת לִגְאֹל עֲמוֹרוֹת וּנְגָבִים.

סִיר וּמַחֲבַת, שֶׁהִיא לָהֶם מֻמְחֵית,

כִּמְעַט יְקַנְּאוּ בְּטוּרִיָּה וּבְאֵת.

פֹּה יָרָק, שָׁם עֵץ-סְרָק, יוֹם וָלֵיל תְּתַכְנֵן,

אוֹ פִיג’וֹיָה, תִּתְחַנְחֵן וְגַם פְּרֵי תִתֵּן…

וֶרֶד מְטַפֵּס – לַמִּרְפֶּסֶת תַּקָּנָּה

כִּרְצוֻעָה אֲדֻמָּה לְסוּסָה לְבָנָה…

תּחֲלִיק, תַּקְצִיעַ חַמְרָה לַעֲרוּגָה,

כְּפַסֶּלֶת מִתְעַתֶּדֶת לְיוֹם תְּצוּגָה.

תֶּעֱשַׁר נִצְחוֹנוֹת מֵאֲלֶכְּסַנְדֶּר וְיוּלְיוּס

אִם תַּשְׂכִּיל לְהַדְלוֹת פְּטָל וְקוֹנְווֹלְוֻלוּס.

תֵּסְךְּ חַיִץ קָלוּש שֶׁל רֶשֶׁת וָתַיִל

כְּמָעוּז-מְדִינָה מוּל אוֹיֵב גְּדָל-חַיִל.

בְּרֶטֶט תִּקְבֹּר תַּפּוּחֵי-אֲדָמָה –

כְּכַלְכְּלָנִית לְאֻמָּה קָמָה.

בעמל-חיה קם ליד המרפסת האחוֹרית של ביתנו שיח-בננה גדול, ארוכּים עליו ורחבים והם מרשרשים בּרוּח. והשיח נושא אֶשכּוֹל כבד של בננות, תחילה ירוקות ואַחר, כהתקרבן לגמר-הבשלה, מתחילות להצהיב. באמצע החלקה הקטנה – עץ אפרסמון, פירותיו עגולים, כמו תפּוּח בינוני לגודל; ובהבשיל הפרי הירקרק והחלק, סמקוּת כלשהי מתחילה מסתמנת בלחיו. הרוצה ליהנות מעסיסו, חייב לחכות עד שהפרי הקטוף מתרכּך אך לא בא לידי רקבון: טעם-העסיס כמו מרמלדה טובה, ועינו – עין-ענבר.

נוסף על המפורט בחרוזי לעיל, אזכיר רק שיח-דוֹליכּוס, המטפס ומתפשט על גדר-התיל שליד כניסת-הבית, והוא מעניין על שום תרמילי-זרעוניו הגדולים. מצאתי כי חצאי קליפות-התרמיל בהתייבּשם, אפשר לכתוב על צדם הפנימי בדיוֹ. (קורא שהוּא בבחינת רומיאו לאיזו יוּליה, הריני נותן לו במתנה את הרעיון להעביר פתק-סתר בצוּרה זוֹ).

אבל לא נחת לנו מקריית-שלום. הדירות הקטנות שבשכונה אין בהן די-הכיל את הבּרכה בצאצאים. מה יעשו הצאצאים אם לא יסתּוֹבבו בחוּצוֹת? ואין הוֹריהם מעכבים בעדם מהתרוצץ והתרעש ברחוב עד חצות-לילה. ומאחורי דלתנו ממש – במבוא-הכניסה לבית ובחלל-המדרגות – נהגו בנוֹת שכנים להזמין חברוֹת ולערוֹך משחקים בריצות ובקולי-קולות. וילדי-הרחוב מתלקטים לכנופיות, נער בריוֹן למנהיג להם, והם פורצים גדירות, שוברים ענפים, קוטפים פירות בעודם בּוסר – לא מתוך תיאָבוֹן לפרי, כי-אם מתוך ששון להזיק. ושכן הגוער בהם, הם מקנטרים אותו במקהלה, אף מאיימים עליו בנקמות…

שתי ילדות חינניוֹת, סגלגלות-פנים, מבית-שכנים קרוב, גילו איצטבּאות-ספרים בביתנו, והתחילו שואלות ממני ספרי-ילדים לקריאָה. לשבחן ייאמר כי תמיד, בקחתן ממני ספר, החזירוּהו נקי ושלם, ולא עוד אלא שהוסיפו לו עטיפה של נייר-שעווה. על-ידי הילדות נתרקם בם נועם-שכינוּת בינינו לבין משפּחתן. מוֹצא-המשפּחה מעַדן, מזרחית-דרומית לתימן. תּינתה חיה לפני אֵם-הילדות את צערנו בּשל-הרעש ובשל-הנזקים, וכי כבר התחלנו מחזרים אחר דירות למכירה, בבקשנו לנו מקום שקט עם מרחב לגינה, ובכל-זאת לא רחוקה ממערכת-עבודתו של אברהם – ולא מצאנו. סיפּרה השכנה כי אחות שלה דרה בנווה-אפרים, בדרך בואך אל שדה-התעופה שבלוד, והיישוב ההוא כפרי-למחצה; אולי שם נמצא מבושקנו.

נסענו לשם, מצאנו פרבר עם בתים קטנים וחצרות מרוּוחוֹת, וחמישה בתים עודם מצפים ללקוח.

נפסח על הלבטים שבמכירת דירה וסיגוּל דירה חדשה: הריצות ממוסד אל מוסד וחימום ספסלים במסדרונות: החתימות על ניירות אין-קץ, כתובים בסיגנון-חרטוּמים של עורכי-דין; ההתחייבות על משכנתאות בריבית, המטילות חורים גדולים בתשלומי-המשכורת – לחודשים ולשנים; ועצם-האנדרלמוסיה, שבהעתקה מבית-דירה לבית-דירה. נקפּוץ אל הזמן, בו אנחנו כבר שוכני ביתנו החדש בנווה-אפרים. אנחנו ראשונים לחנוך את הבית, ולרשותנו דוּנם אדמת-בּוּר בצורת מלבּן, אָרכּו ממערב למזרח ורחבּו מדרום לצפון, והבית – בּפּינה הדרומית-מערבית, אבל לא בפּינה ממש, כי די רווח יש לפני הבית ולצדדיו למידשאות-עשב, או לכל אשר נרצה לבנות, לזרוע ולנטוע. האדמה – אדמת הקרן הקיימת לישראל, והיא חכוּרה לנו לארבעים ותשע שנים.

 

מגרש ואתגרו    🔗

המגרש המתפּשט רחב-ידיים מזרחה – מה-פּנים לא? כולו סבכי-סבכים של שיחים דוקרניים, ברקנים ודשאים שוטים מכל המינים. הכריזה חיה שלי מלחמה על גידוּלי-הבר לעוקרם ולבערם. בטרם הנץ החמה היו משכּימי-קוּם רואים אותה מקצצת וחופרת, ושכנים עוברים היו תמהים על שקדנוּתה שהיא מתמידה בעבודתה עד צאת-הכּוכבים.

עשתה היכּרוּת עם יבּלית, חילפה, קימוֹש וחוֹח, ומיני שרוֹכים עקשניים המשתּרעים בעיגוּל רחב על הקרקע ממרכּזו של שורש טמון באדמה. קשה מכּוּלם החילפה, עלים שלה עוֹמדים הכן כסכּינים ירוּקים, ושרשיה בתוך האדמה הם מקלות עקלקלים, המתענפים והולכים למרחוק אל כל צד ויורדים כדי שני מטר ויותר לעומק. נעקרו ממקום אחד, הרי המקלות החבוּיים חוזרים ומשלחים את כידוני-עליהם נוֹכח השמש ממקום אחר.

מה שלא ידענו הוא, שמקום-מגרשנו היה לשעבר שוּחה רחבה, מין קערת-אדמה, ששימשה מרכז לבנייה לכל השכּוּן מסביב. עם גמר-בנייה לא הוציאו הפועלים את השיירים והפסולת של חומרי-מלאכתם אלא כּיסוּ אותם בחוֹל של שפת-ים, וככה יוּשרה הקרקע. התחלנו מוציאים מן האדמה קרשים סומרים במסמרות, מוטות-ברזל חלוּדים, שברי גוּשי-ביטון, הוֹצא ופנה אותם אל ערימה מחוץ לחלקתנו.

עבודת-הפרך לא דיכדכה את רוח-חיה. אדרבּה, היו לה רגעים מרוממים; בהם פצחה רינה בינה לבין עצמה תוך-כדי מלאכה, יש בסילסולי-חזנות כגון “זורע צדקוֹת, מצמיח ישיעות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה-בראשית…” “ומי שנותנים נר למאור ויין לקידוש”… “וזכרתי לך חסד נעוריך”… – ובקוֹלה של חיה יתר-טוֹהר ויתר-נשמה בהם; או מזמוֹרי-שיר קלאסיים מן האנגלית, כמו “שתי בּמוֹ עיניך לי וליין לא אֶתאַו” (בּן ג’וֹנסוֹן), “ולוּ ברוּח-קוֹר היית” (רוֹברט בוּרנס); או שפך-נפש (אוּלי מן הרוּסית), שהיתה מנעימה אותו אין-מילים – עד שסיפּקתי לה מלים עבריוֹת, אשר זוֹ כל זכוּתן שהן יאוֹת ללחן:

נָא עוּפִי מֵחַלּוֹן תֵּבָתִי,

יוֹנָתִי,

לִרְאוֹת אִם כְּבָר חָרְבָה הָאֲדָמָה,

לִרְאוֹת אִם כְּבָר חָדְלָה הַסְּעָרָה

הַמָּרָה,

מָנוֹחַ לְרַגְלֵךְ אִם יֵשׁ.

הִפְקַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי לְסַעַר

וָצַעַר

לְבַקֵּש אֶת חֶסֶד אֱלֹהֶיהָ,

בּאֹפֶל-עוֹלָמִים לְגַשֵּׁשׁ,

לְמַשֵּׁשׁ,

מָנוֹחַ לְנַפְשִׁי אִם יֵשׁ.

 

גידור    🔗

מגרשנו הוא בקרן-זווית של פּגישת שני רחובות. כשאנו צופים מביתנו מזרחה על-פני עיקר-חלקתנו, עומדת משמאלנו, צפונה, החצר של מירפאת קופת-חולים המקומית, ומצאנו את החצר ההיא כבר גדּורה מארבע הרוחות. דע עקא, שהגדר המפסקת בין חצר קו“ח למגרשנו, ככל שהיא מעריבה, היא מרחיבה תחוּמה שלא כדין עד שהיא נעשית בת-מיצר לביתנו, מבלי השאיר מקום לתוספת מרפסת אחורית, שבתכניתנו לבנותה, ולהקמת מחסן בפינת חלקתנו הצפונית-מערבית. והרי תחוּמי-החצרות, ברור הם מסוּמנים על-ידי הקרן הקיימת בכלוּנסאות-פלדה המשוּקעים באדמה. הוֹכחתי את הדבר לראשי ה”נווה“, והיגענו לידי פשרה שאני והמועצה נהיה נוֹשאים חלק כחלק בהוצאות העתקת גדר קופ”ח למקומה הנכון. העתקה זו בוצעה על-ידי פועל שכיר.

נוקתה חצרנו – גידרנו אותה משני צדדיה הפונים אל הרחובות, כלומר, מדרום וממזרח; כי ממערב לנו – משפחה שקטה וידידותית, אשר גם באֶפס-גדר אין חשש של קטטה בינינו, וחוץ מזה, יש בין שתי החצרות שוּחה לניקוז גשמים, ובצד של השכנים – שוּרה של עצי-שרק לסימוּן גבוּל.

 

סיור    🔗

די בהקדמוֹת, אף ידוּלג על פרק חבלי-הלידה של הגינה. התיכנון, וההוֹצאָה-אל-הפועל על צרוֹר נקוּב, המתמלא ממילוות נוספים – בנשך, כּמוּבן. מזמין אנוכי את כוח המדמה של קוֹראי הטוֹבים לסיור קצר על-פני גינתו – היא גינת חיה, הריון-רוּחה ומעשה-ידיה – ביום אחד, כעשר שנים אחרי היווסדה, ובמשך העשור ההוא רבת הפסדנו, אַך גם רבּת העשרנו.

ובמרפסת-הבית הקדמית נתחיל.

 

מן המרפסת הקדמית והלאה    🔗

המרפּסת הזאת לא מעקה-בּרזל ולא מעקה-אבנים לה כי-אם חומה נמוּכה של צמח חי, פירוֹסה שמו. משלושה שרשי-פירוֹסה המעמיקים באדמה עולים בּדים עבים, והבדים מתפּשטים למוֹ ענפים והענפים לזלזלים דקים, שוֹפעי עלים רעננים בכל ימות השנה, וריחם כהדסים. צבע העלים הוא ירקרק-קל, משוּרטט לובן על קצותיו. ויש גם טלוא-לובן באמצע. מפני שפריחת הצמח לבנה היא וזעירה, אין היא ניכרת כלל; רק חרקים מעופפים ירגישו בה. ענפי שלושת נטיעי הפירוסה משתרגים יחד, ומהווים גוּש אחד.

כדי שתשתמר צורת הגוש, שייראה כבלוק ארוך אחד לא-גבוה ביותר, אנו מפעם לפעם מקצצים אותו מעברים וגוזמים את עליו. הוא מגיע מקצה-המרפסת השמאלי (המערבי) ועד שלוש מדרגות בהן עולים אל דלת-הבית.

למטה, מן המדרגות והלאה, יש שביל-אבנים, מעוגל בצורת להב-חרמש, והוא חוצה את הדשא עד השער שבגדר-הגינה הדרומית.

בשקערורית של ה“חרמש” נטועה ורדינה, גזעה חלק, ושריגיה, היוצאים מראש-הגזע, מאיימים בעוקצים-עוקצים; פרחיה אדומים-אפלוליים, והם גדולים מאוד. בסמוך לכותל אצל ג' המדרגות עוד שיח-ורד יש, ששריגיו מחוטטי-העוקצים יוצאים ישר מן השורש שבאדמה ופרחיו של זה הם אדומים-בהירים. מתמידים אלו הפרחים על שריגיהם יותר מפרחי-הוורדינה, המתחילים להתפרק תוכף עם שיא-יפיפוּתם; אלא שהאודם של פרחי זן זה, בקיה שמו, מתחיל להידהות, ומקץ יומיים כבר הוא נראה חיוור וחולני. ימינה בסמוך לכותל, אחרי שיח-הוורד, עומד גרניון אדום-פרחים, ואחריו, מתחת לחלון-הטרקלין, צמח-אקליפּה – עליו רחבים, רכּים, קמוטים קמעא, והם אדמוניים בקצותם המשוריים. גם את זה יש לגזום, שלא יכסה החלון. אחריו, אצל קרן-הזוית הדרומית-מזרחית של הבית, יש שיח עדין ויפה להפליא – פילאנטס הוא נקרא. עליו זעירים, והם נקוּדים לוֹבן ואדמימות במעורב, וכל רוח קלה משתעשעת בהם. סוב לצד המזרחי של קרן-הזווית, ושם עוד צמח פילאנטס, אח-תּאום לראשון. אחריו, חובקת את הכותל המזרחי, מתנשאת פלומבגו בקבוצות עלעלי-פרחיה הכחלחלים, ומעבר לזו – גרניון אדום וגרניון ורוד.

חלונות, קבועים לגובה, צופים מקיר-הבית דרומה, האֶחד של הטרקלין והשני של חדר-השינה. מול האחד מתנשא עץ-מנגוֹ, טעם פריו גן-עדן; ומול השני – עץ-אבוקדו צעיר. כעת נותן אך פרי מעט, אבל יש תקווה שייטיב לעתיד. ולרגלי שני העצים הללו, מסביב ל“צלחת”- ההשקיה אשר תחתם, מרמזים ומתנועעים פרחי-וינקה משני זנים, אחד לבן ואחד ורוד, כל פרח עשוי חמישה משולשים שחוּדיהם כלפי פּנים, עד שחיטוב-הפרח הוא כּמחוּמש מהוקצע. הלבן – לבן טהור, והוורוד נוטה לאדמימות באֶצמעיתו; גדלים הם זה בצד זה, ואינם מתכּלאים.

לא כן פרחים שבגינה, המשַׂחקים משׂחקים מנדליים בהכלאה.

 

בני-הכלאה וסתם פרחים    🔗

הנה אפונה ריחנית, אותה זרענו לאורך גדר-הגינה הקדמית, זו הדרומית. היא הצמח אשר גריגור מנדל עשה בו ניסויים לזווג זן בזן וטיפּוּסים בני אופי שונה זה בזה. גילה כי תכונות-ירושה עוברות לצאצאים במטבּע של יחידות, אם-כי יש והיחידות משפיעות אשה על רעותה. תוצאות ניסוייו – לאחר מאָה שנה – היו בניין-אב לגינטיקה החדישה.

באַקלים שלנו, רוּם-פריחתה של האפונה הריחנית חל עם אחרית ימות-הגשמים. פרחיה המוארכים יש בהם כחלחלים, יש ארגמניים, יש סגולים. בסביבות ל"ג בעומר אתה רואה פתאום, כי במקום פרחים נושאים שריגיה תרמילים אַרכּניים; ולאחר ימים מועטים התרמילים מתייבשים, מתכּווצים בצורה לוליינית, ולפתע מתפוצצים לזרוק את גרעיניהם הזעירים, השחורים, למרחוק.

לשנה הבאה פרחי האפונה הריחנית עולים על כל גדר במקום שלא נזרעו, מתפּשטים בכל שקע-אדמה שנשאר מעקירת שיח יבש, ומיזוגי-הצבעים שלהם – המזיגות והנימרורים וההכתמות – לא בקלות תתארם לשון.

מפליאה בהכלאותיה הטבעיות הוא חרצית-הקיץ. בנות משפחתה, פרחיהן מכתירים גבעולים גבוהים. כל פרח מורכב מעשרים פטורים בערך, אם צהובים ואם אדמוניים, המתקרנים מתוך עיגול מרכזי שמתוכו מתבלט כפתור חום. בדוק הכפתור, ותמצא כי זה קיבוץ של עליים, עין-קנמון להם. לשנה הבאה אני מוצא כי האדמוני והצהוב, מהם עירבבו צבעיהם, אבל בשיטה: זר אדמוני מסומן באמצע פרח צהוב, פרח אדמוני קצות-פטוריו מצהיבים, ויש מהם שעין-הקינמון לא נשאר בעליים בלבד אלא הניח חותמו בגופי-הפטורים.

סגולה מיוחדת לפרח הזה. בעוד שאוזן-הדוב, עם הערב-יום, פטוריו מתקפלים פנימה עד שהם סגורים לגמרי ומגלים את תחתיתם המסוּמנת בשירטוּטים אדמדמים (מדוּבּר בזן צהוֹב-פרח) – חרצית-הקיץ מקפלת לעת-ערב את פטוּריה במהוּפך, דהיינו, אחוֹרנית כלפי מטה, ותוֹכה נעשה חיצוֹניוּתה. זו דרך-שינה שלה.

בצירופים שונים מתמזשגים גם צבעי הפּטוּניה הענוגה, הרכה. נעה היא בין אדמדם לסגוֹל, וכמה גוני תכלת וחכליל מתחדשים בין השניים. פרח כובע-הנזיר, עגוֹל העלים הרחבים, כתום וצהוב גווניו ובין שני אלה הוא עושה מזיגות.

לא כן הגרניוֹן, הנמצא בכל פינות הגינה ועל גבולותיה. הגם שיש לו צורות שונות – עלים כמו כף-יד פּשוּקת-אצבעות; עלים כמו כף-יד מתחילה להתקמץ; עלים שטבעת חוּמה חתומה בהם, ובגינתנו הוא נמצא בשלושה גוונים, אָדום, וָרוד וחכלילי-כּחלחל – – כל צבע שומר את ייחודו. אפילו כשוורוד וָאדום גדלים זה על-יד זה, וגבעוליהם ופרחיהם מתערבים אהדדי, סרבּנים הם להכלאה. יש לשער כי הזנים השונים נולדו לא מהתחתּנוּת ביניהם, כי-אם מתוך בחירת האנשים מגַדליהם. ראה גנן אחד גבעול שונה מחבריו באיזו תכוּנה שבפרחיו או עליו, שתל את הגבעול ההוא לחוד, וכשנקלט והצמיח עלים ופרחים כמו שלו, קידשהו כזן חדש. בצמח-גרניון שפרחים ורודים ראיתי שלשום גבעול אחד נותן פרחים לבנים, ואני מעולם לא ראיתי גרניון לבן. קטפתי את הגבעול ההוא, שתלתיו, השקיתיו, ואֶראֶה מה יוליד.

פרחי-וינקה, הגדלים אצלנו בשני גוונים, לבן טהור וּורוֹד הנוטה לאדמימות באמצעיתו, אף הם אֵינם מתכּלאים. רב כוח-עמידתם; מתקיימים הם בחרבוֹני-קיץ אחרי היעלם רוב עממי-הפּרחים.

וכיוון שאני עומד בפרק פּרחים, הנני להזכיר פרח-“נקבה”, חביבה עלי במיוחד – היא המכונה פּורטוּלאקה. ענוותנית היא, צנועה היא, גידולה בנמיכות בסמוך לקרקע. בחוֹם הקיץ, בימים שחיה שלי נעדרת מן הבית, אני קם עם-שחר להשקות הפרחים.

בשבת זו פיגרתי מלקיים את מצוות-ההשקיה עד הצהריים. בימים שלפני זה ראיתי את הפּורטוּלאקה דבוּקה לאדמה והיא חסרת-פרחים, והפעם, בשבת, ראיתיה והיא כוּלה מלבלבת בפרחיה הלבנים-רכּים המביטים אלי בעיני-משי. כנראה, היא פורחת ככה בכל יום, אלא שבקרירות-הבוקר הוא מוסיפה לישון בקיפּוּליה.

אחטה אם לא אַעלה על עטי, ולוּ בשם בלבד, את הפישתניות שבגינתו – כּיפּות אדומות לראשי גבעולים זקוּפים, דקים כמו חוּטים – ובהמוֹנן משמחות הנפש.

הנהדרת בכל פרחי גינתו היא האַמרילה. עלים לה גדולים ורחבים, והם מוֹריקים בעוֹנוֹת שאין הפרח מתגלה. ואימתי הוא מתגלה? אין-זאת כי לוח עברי יש לה, שכּן בוקעים פרחיה דווקא בערב-פּסח. מבין העלים, מראש הגבעול העבה והגבהן, יוצאות בסימטריה לארבּע רוּחות-השמיים – ארבע חצוֹצרוֹת רחבות וגדולות, וכל חצוצרה מורכבת משישה פטוּרים, ותרועתן, אדומת-הלהט, מחרישה את העיניים!

 

צפונה ומערבה לבית    🔗

חסל סטייתנו להגות בהכלאוֹת ומיזוגים, ונמשיך בסיורנו.

בקרן-הזווית המזרחית-צפונית של הבית מצטנע בנמיכוּת על הקרקע שרך, מן הסוג שמוכרי-פרחים מוסיפים במתנה למי שקונה חצי תריסר ורדים. הפכת פניך מן השרך – ולנגדך עץ-גוּיאבה רחב וענֵף, והוא מן היוֹתר פוֹרים בעצי-הגינה. בחודש אלוּל כבר פירותיו הקטנים הירוקים מרמזים מבין העלים; לכשיגדלו ויבשילו – יצהיבו. עץ זה הוא גבול למידשאה נרחבת. במדשאה זו, שני כלונסאות בצורת T עומדים זה מוּל זה ובריחוק איש מאחיו, וחוטי-תיל מתוחים בין ראשי-שניהם לייבּוש-כבסיס.

מעבר לחוטים, בקצה המידשאה צפונה, מתנשאת אבוקדו צעירה, זה-מקרוב הורכבה, ועדיין לא הספיקה לתת פרי. היטב אנו משקים מים את ה“צלחת” שמתחת לה, אף-על-פי שאין אנו יודעים אם נקלטה ההרכבה; מידה יהודית היא לבטוח ולקווֹת.

אחרי השרך, לאורך כותל-הבית הצפוני ובסמוך לו, ניצבת שורה של ליליוֹת-כּלוֹת צעוּפות-לוֹבן. ולפני שורתן – להקה של מרגניות תרבּוּתיות, והן גבוהות וגדולות מקחווני-השדה הדומים להן במראה. ומעבר ל“כלות” מערבה – קהל סיגליות צנועות. לשמאלן – אצל הכותל – שיח של פלפלים חריפים. איש לא נטע או זרע אותו; מאליו צץ אחרי היכחד שיח-אָח בן-מינו אשר גם הוא בשעתו צמח מאליו. פירותיו הקטנים בראשית הופיעם הם ירקרקים-חיוורים; אחרי-כן ירקותם מתאפללת ומעמיקה; לבסוף הם תלויים כמו פנסים זורחים באודם-אור, ועוז-אורם מבשר את טעמם החריף-חריף, שורף-צורב, ודווקא משום כך – נעים לחיכּי.

וכאן אנו מגיעים אל מרפסת-הבית האחורית; היא תוספת-מבנה משלנו. במערב יש לה קיר עם חלון משלה; מדרום קיר-המטבח הוא קירה, ודלת נמצאת בין המטבח והמרפסת; מצפון וממזרח רוב המרפסת פתוחה, ולה מעקה. כיסוי של לוחות-שיש יתגרהו. נועדה המרפסת לצרכי-תועלת. יש בה זוג גיגיות-כביסה, והיא משמשת גם כמחסן לשמור על מכשירים ופכים קטנים. צמוד לה, ומתפשט מעל גגה, ושבטיו נתלים ככיפה מעל שלוש מדרגותיה הרחבות, בהן יורדים אל הגינה – שיח יסמין; פרחיו הקטנים, הנראים ככוכבים לבנים, נותנים ריחם, והוא רענן כל השנה כולה. קינא ביסמין גרניון אדום, ואף הוא התחיל מטפס כלפי מעלה.

ליד המרפסת צפונה, מצדה הפתוח, עומד עץ-אבוקדו ותיק וגדול, היחידי בשלושת בני-מינו בגינתנו הנותן יבול-פירות של ממש. מעבר לאבוקדו הזה שטח של פרחים ממינים שונים: חרציות, אסטר, גלרדיה, אסקוּרציה – הגביעים, עין-חמאה להם, של זו האחרונה פולשים אל מעבר לגדר של קופת-חולים. עץ-גויאבה, שפריו פחות טעים משל אָחיו שליד המידשאה האחורית, קוּצצוּ ענפיו התחתונים, וענפיו העליונים התחילו מתגבהים כלפי מעלה, ויהי עץ-נוי למופת.

ועכשיו הננו מאחורי הבית מערבה. שם, לאורך כותל-הבית, ניצבים בשורה צמחי-גרניון משנים שונים.

ובהרחבה לפניהם – שיח-פיטנגו הקרוי גם דובדבן סיני: פירותיו, הדומים לכדורונים אדומים, הם מתוקים-מגרים והם נאכלים גם חי גם בשימורים. אחרי הפיטנגו – פיג’ויה, מראה- ניצניה כנוצות שעירות-צבעוניות, ופירותיה הירוקים מרעננים-חריפים – יש לנסותם בשיניים בשביל לדעת טעמם. אחרי-כן באים שני רימונים; מתחילה פריחת הרימון בהלקטי-דם זעירים; בהדרגה ההלקטים נפתחים למו פרחים עליזי-זהורית. בתחתית כל פרח מתהווית גוּלה קטנה השולחת מתוכה קרניים כמו קוֹצי-כתר, והגוּלה הולכת וגדלה, ובהסתלק הפרח, כבר דמות פרי-רימון לה, עוקצו ככתר; הפרי ספק מוריק ספק מזהיב, ובלמוא-גומלו כבר הוא הרימון הכדורי האדמוני, אישר בהתבקעו דמיו נשקפים בעד זגוגיות-גרעינים, סדורי טורים צפופים.

פינת-פרחים עוד אחת – במקום ששם כותל חדר-הבישול בולט מעבר לכותל חדר-האוכל: ורבנה ארגמנית וורבנה ורודה, אַסקלפיה צהובה, היביסקוס… והלאה מפינה זו מתנשאת יריעה עבה של יערה, פרחים לה קטנים בשני צבעים, צהוב ולבן עת שבט אחד: ממלאה יריעת היערה חלל ריק שבין עמוד-זוויות, תומך תקרת המרפסת שבקידמת הבית ובין קצה-הקיר שבו החלון הכפול, הגודל של חדר-האוכל. בין עצי-הרימון ומבפנים לקצה הגדר הדרומית של המידשאה הקדמית מערבה למידשאה, מזדקף עץ-פיקן ענֵף. אגוזיו בנרתיקיהם הירוקים המוארכים, עדיין לא הבשילו: לרום-שחק נושא הפיקן ראשו, וכמעט שהוא גבוה כמו י"ג הברושים שטיפחנו מינקותם עד שהיום הם גבוהים כפליים כגובה-הבית.

מעבר לגדר, לימין שער-הכניסה, שני שיחי-הרדוף ארוכי-עלים, אחד גדול ואחד קטן, מנשאים פרחיהם הוורודים, השופעים. ולשמאל לשער – צמח אפרפר, מקורזל-עלים, שפעם בשנה הוא זוקף גבעולים דקים, נושאם ראש-פז קטן של פרח. גם המוכרים אותו לא ידעו להגיד לי שמו, על-פי עיון במילונים, אני מנחש – אולי בטעות – שהוא שאֵר לרוֹתם-המדבר.

פרח אוזן-הדוב הצהוב (יש גם זנים ארגמניים, לבנים, אדומים) מתפשט ממש כשדה ברחבה שבין הגדר ובין הברושים. אויביו הם השבלולים, המכרסמים את פרחיו הגדולים, הראוותנים, בכל פה. הם מכרסמים ומכלים, ובכל יום הפרחים מתחדשים וחסרונם מתמלא. עולה בדעתי סברה, שיש איזו טובת-גומלין נסתרת בין הפרח ובין השבלול. אך ניחוש וסברה אינם ידיעה.

מעבר לגדר, בפאת-הרחבה המזרחית, ישנו גם צמח צברי – המישה יחידים ממנו – וזה טיבו: משורש עבה ועגול באדמה יוצאים עלים ארוכים וגדולים בצורה גביעית. העלה הוא שקערורי כלפי פנים וגבנוני כלפי חוץ; גופו מעוּבּה באמצעיתו ומידקק כלפי הקצוות, ולכל אורך קצותיו – שיניים חדות כשיני-המשור. בגוּף העלה הירוק, כשני ס"מ מטוּרי השיניים המשוֹריוֹת, מוּתווה פס-לובן, כאילו להזהיר: “אַל תקרבו הלוֹם!” – ואוי למי שלא נזהר. בשרו יישרט שרטת של ממש, אשר לא במהרה תעלה ארוּכה. למעלה, טורי השיניים משני הצדדים מתקרבים זה לזה, כי קצה-העלה העליון הולך וצר עד שמסתיים בעוקץ-חוֹד, כראש להב רוֹמח. בשלהי-קיץ אני נפנה ביום אחד לנסר את עליו משרשם הגלילי, הסר את כל הגביע כולו חוץ משניים-שלושה עלים תיכוניים. בימות-הגשמים עלים חדשים צומחים במקום המנוסרים, והגביע שוב עומד מלוא-עליו לגודל ולרוחב.

איך מתרבה זה הצבר? מתחת לאדמה הוא שולח עורקים אדמוניים ארוכים אל כל צד, ובקצה כל עורק צץ צבר-תינוק פעוט בדמות מולידו, עד שהצבר-האב (שמא הצבּרית-האם?) מוקף זר של תינוקות כמוהו. מובן שאני מבער את הפעוטות הללו, די לי בחמשת הצברים הגדולים.

מכיוון שהנני בקצה-הרחבה המזרחי, הבה ונציץ גם במה שנעשה אצל גדר-הגינה בפאת-מזרח. בזווית הפנימית הדרומית-מזרחית שתלתי פעם שני גרניונים, אחד-אחד אצל הגדר מזה ואחד ורוד אצל הגדר מזה. קשה לצינור-ההשקיה להגיע עדיהם, ובכל-זאת הם חיים ופורחים גם בעיתות יובש וחום. וכן בזווית הפנימית המזרחית-צפונית, גרניון שנשתל שם, לא די שהוא פורח, הוא גם משגשג ומתפשט.

ומה בדבר הגדר המזרחית? זו מכוּסה מבחוץ ומבפנים ביערה פורחת בשתי שמיכות עבות, וחיה טורחת כפעם-פעם לקצץ שבטי-פרחיה העודפים, הנגררים על הקרקע.

 

כיכר-הפירות    🔗

ובכן, היקפנו וסקרנו את הבית וסביבותיו, ועכשיו נשים נא פנינו אל עיקר-הגינה ורוב-יבולה – זו כיכר-הפירות לפני החלקה שבקירבת-הבית, מזרחה לעץ-המנגו, ועץ-האבוקדו שעודנו בתחילת תנובתו, והגויאבה הפוריה-לעילא. מאוּכלסת הכיכר נטיעים, שורות-שורות לאורך וטוּרים-טוּרים לרוחב מגדר ועד גדר. נפקוד את גידוליה לאורך השורות ונגרוס שם-עץ כשם-פריוֹ.

שורה א: ראשון שאנו פוגשים לימיננו (צד דרום) הוא השסק, אשר בימי הבשילו פירוֹתיו המתוקים-חמצמצים הוא עומד בעיטופי-גזה, סגולה כנגד עין-ציפורים חמדנית. אחריו בשורה – שתי קלמנטינות ותפּוּחי-זהב משלושה מינים: ואשינגטון; ואלנציה (ג' עצים); שמוטי; למון.

שורה ב: שזיף (ג'); חבוש; אשכּוֹליה; אגס.

שורה ג: תפוח (ד' עצים); אפרסמון – והוא ענקי, תופס שטח עצום: טעמו ציפורים עסיס-פירותיו שהוא כמרמלדה טובה, והן נוטלות מעשר מיבולו בעודו על הענפים, נוגסות את לחי-הפרי המזהיב ומניחות את חלק-הבוסר הקהה; לימון.

שורה ד: חבוּש; אשכּוֹליה (ב' עצים); תפוּח.

שורה ה: ענבים (ד' גפנים); נידלות הגפנים על חוטי-תיל המתוחים על קלונסאות-ברזל, וענביהן מארבעה מינים: אדומים, ארגמניים עד לידי שחור, לבנים-ירקרקים, לבנים אשר לאט-לאט הם מאדימים: מין-מין וטעמו.

השורות אינן שווֹת, כי היו נטיעות שנבלו, בכללן מישמש, אפרסק, אגס – אולי מפני שמלכתחילה לא הוצבו שרשיהן באדמה כהוגן, ואפשר כי חטאנו בדילול בלתי-מספיק, וריבוי הפירות ינק את כוחו וליחו של הגזע. אחרי סוּלוֹק הפרי ובליית העלים, גפני הענבים נראות כעצים יבשים, ראויים לשריפה. עם אביב, לאחר זימור, הן קמות לתחייה. היתה לנו שורה קצרה של גפנים, שאחרי התייבשן שכחו להתעורר, ולא היתה להן תקנה אלא עקירתן. וכדי שלא לפטור בהפסד, יסוּפר:

בודד בפינה המזרחית-צפונית של הגינה ליד גדר קופת-חולים – עץ-אפרסמון אחד: בעודו שתיל צעיר, הורכב לו שריג אשר לוּקח (ברשות הבעלים החדשים) מאפרסמוֹן מעץ משוּבח בגינתנו הקודמת בקריית-שלום. במשך שנים לא הראה סימן-פרי. השתא, כתריסר פירות לו. עוד יגדל ויאדיר.

 

טיוּב    🔗

מאז קַבֵּל עליה חיה עול-גינה, פרשת טיוּב ודישון וזיבּוּל אינה משה מלפניה, ובדרכים שונות היא מקיימת המצווֹת הנובעות מפרשה זו.

צמחונים אנחנו, וכל שיירי-אוכל מחדר-הבישול ומן השולחן, וכן פרחים שנבלו, הוא מדקדקת לקבור אותם באדמת-הגינה. מפעם לפעם היא נזקקת גם לזבלים, אם כּימיים ואם אורגניים, להעשרת הקרקע. עיתים הוא קונה גם מחצית מלוא-עגלה עפר שחור או אדום, לגבלו בתוך אדמתנו החולית.

שמש וגשמים המזדמנים יחד משלחים אל תוך הגינה וסביבותיה פלישה של המוני דגני-בר ודשאי-בר, בתוכם דוקרניים. חיה מכניעתם בטורייה שלה וקוברתם להזין את השרשים של גידולי-שעשועיה.

תפקיד מיוחד בטיוב, המוטל על בר-זוגה של חיה, הוא שריפת ניירות, ענפים כרותים, זלזלים מזוּמרים, וכל זני-פסולת אשר תאכלם האש, ואחרי-כן – ניפוי האפר המשתייר ואיסוּפו אל שק פלאסטי או פח, בשביל שתפזרהו מלכת-הגינה במקומות שם יועיל. מנסיון למדתי כי הזמן הכשר ביותר למלאכת-השריפה הוא שעת דומדומי-השחר בטרם צאת השמש, שאז העשן עולה בתימוּר ישר השמימה, ואינו מתפשט לרוחב ולצדדים להפריע לנשימה ולהשחיר כתלים.

 

והיכן הירקות?    🔗

הרבינו מלל על פירות. וירקות היכן הם?

התשובה היא: ניסתה גם ניסתה חיה לגדל ירקות: שוּמים ובצלים, ואיני זוכר מה עוד. אלא שקמה עליהם אחת זוללת שבלעה ובילעה את כל עמלה – היא החפרפרת.

חופרות להן החפרפרות מחילות תת-קרקעיות, העפר החפור דוחפות הן החוצה, ותמרורים לדרך הלָכו – גבשוּשים-גבשוּשים על-פני האדמה ממעל, מירווח של כמטר וחצי בין גבשוש לגבשוש. בדרך-כלל, בחצאי-עיגולים רחבים מהלכן. על-ידי חפירת מעברים בין חצי-עיגול לחצי-עיגול, מחילותיהן התת-קרקעיות מסתעפות ומתפשטות. כשהן מגיעות מתחת לערוגת-ירק, הן מסתערות על הערוגות לאכלן, החל בקצה שרשי-הירקות. ובעלי-הגינה רואים איך קלח-ירק – שוּם, לדוגמא – מתחיל להימשך מטה-מטה עד היעלמו כּליל. ועד-מהרה כל גידולי-הערוגה כלא-היו. שם, באדמה מתחת, הן מגדלות משפחות, ולתאבונן אין גבול.

יעץ אַחד השכנים: “הציפו מחילותיהן במים, ותיפטרו מהן”. עשיתי כך. הרסתי אַחת-הגבשושיות עד שהיגעתי אל חלל ריק מתחת. הכנסתי לשם צינור והתחלתי שולח מים רבים אל מחילותיהן. המים הולכים במשך שעה ויותר, והמחילות אינן מתמלאות. כולם לא הועלתי בביזביז המים היקרים.

סח לנו שכן אחר: “אני אשחררכם מן הנגע הזה. תותח קטן יש לי, שמכניסים אותו דרך חור בגבשוש שלהן בסמוך לירק-תאוותן. תיגע אחת מהן בתותח – מיד תיירה ותיהרג. וכל אחיה ואחיותיה עם משפחותיהן פחד-אליהים יפול עליהם וינוסו לבלי שוב” (אינני נשבע כי כך בדיוק התבטא השכן). קצת פיקפקנו; הן צמחונים אנחנו… אבל הרגשנו כי נעליב את השכן הדורש טובתנו מבלי ציפייה לשום תמורה מצדנו, והסכמנו.

הוא בא, חפר והכניס את התותחון שלו בגבשוש שבקצה חצי-מעגל שלהן, באחת הערוגות, ותיקן את הגבשוש שיהא נראֶה כבתחילה. אנחנו התייחסנו בספקנות כלפי התותח-הצעצוע שלו. אבל למחרת בבוקר שמענו פתאום: תּוּךְ! התותח הקטן ירה. השכן – שגר כמרחק שישה מגרשים מאיתנו ורחוב חוצה בינינו – אזניו המנוסות קלטו את ה-תוּך! ההוא, וַיבוא בריצה לשיש על ההצלחה. פתח את הגבשוש, ומצא כי אכן התותח פעל כהלכה. בגעת בו חפרפרת, שיחרר חץ-מוות. אבל אי החפרפרת הקטוּלה? לזו אין סימן וזכר, ואותה ערוגת השום והבצלים נאכלה בו-בלילה עד תום. וכבר גבשושים רעננים מתרוממים בסביבה.

ניצחו הצמחונים של-מטה את הצמחונים של-מעלה, אך מתוך כך קיפחו את פרנסתם מן הגינה שלנו. אילו הסתפקו במועט, היינו חיים יחד בשלום.

חדל גידול-הירקות – נעלמו החפרפרות מחצרנו.

 

הצלת היבול    🔗

יש פירות המבשילים לאט ואחד-אחד, לעומת-זה ישנם כאלה שגמר-גמילתם חל בבת-אחת ובשפעי-שפעים. מה תעשה חיה בהשפעת רוב הטובה הזאת? עומסת היא על עצמה וגם על בעלה סלים מלאים וכבדים להסיעם אל בתי-ילדינו בירושלים ובקריית-גת, ובני-משפחה וטובי-ידידים הבאים אל ביתנו בעונת-השפע אינם יוצאים ריקם.

אבל בראש ובעיקר, חיה המגדלת הפירות, היא גם המצילתם על-ידי הפיכתם לריבות, מיצים, קומפוטים, עוגות-פּאי ועוגות-רצפטים, וכל כיוצא בכך. אני – חוץ מתענוג-הנהנין – מה חלקי בכל העבודה הזאת? כאשר חיה משמרת את נשמת הפירות וטובם בצלוחיות, בקבוקים וצנצנות, ניתן לי להדביק לכלים מחזיקי-הברכה פתקאות באותיות כתובות נוסח-דפוס, לאמור: מיץ ענבים, ריבת תות-גינה עם פטל, מיץ-לימון, מיץ לימון ואשכוליות, רסק-תפוזים, וכדומה. וגם מאלה מנחות לבני-משפחה ומשלוח-מנות לשכנים טובים.

 

אושפיזין    🔗

רבים אורחים ממַמלכת-החי – רצוּיים ופחוֹת רצוּיים – פוקדים את גינתנו.

בימות-הגשמים צפרדעי-עץ, נשמעות ולא נראות, מקרקרות זו לזו מן הברושים שמול ביתנו מחוץ לגדר ומן האילנות שבגוף הגינה. יש ואחת או שתיים מהן קופצות אל המרפסת האחורית ואל גיגיות-הכביסה אשר שם; יקרה שבודדת מהן תחדור גם אל חדר-הבישול. חָסים אנו עליהן מהזיק להן, והננו מעודדים אותן במקל לקפוץ החוצה דרך דלת או חלון שאנו פותחים להן. באריחים החלולים וברווחים שביניהם, מעשה-תשבץ, שבפלג-כותל של המרפסת האחורית הפתוחה, לטאות משחקות משחקי-מחבואים.

בּלילוֹת – גמדית שבּלטאוֹת, זו השממית, אורבת מבחוץ, על רשת חלון מוּאר, לשרצי-עוף – עש או זבוב-ריקמה או יתּוּש, הנמשכים אל האוֹר. מאוד ציורית היא השממית בשלוש אצבעות רגליה וזנבה המתעגל. באורך-רוח היא מחכּה. בא עש ומרחף על-פני הרשת, נוגע ואינו-נוגע – היא עוקבת אחריו בעיניה. משהתקרב אליה למדי לפי אוֹמר-דעתה, היא מזנקת אליו, שולחת אליו לשון צמיגה, ובולעת אותו לעיטה, כּשכּנף אחת של העש עודה מפרפרת מחוץ לפה; לבסוף גם זו נבלעת אל קרבּוֹ.

פעם אחת, אצל גפנים שלנו עמוסות-אשכולות, נזדמן לפנַי צב גדול וכבד, נע בעצלתיים. ראה אותי וביקש לעבור על-פנַי כמהלך לתומו. אבל אני, שחשדתי בכוונותיו לגבי הענבים, אחזתי בו בשני צדי-שריונו והעברתי אותו אל מגרש קופת-חולים המוזנח.

פעם אחרת ראיתי נחש ארוך זוחל בחפזון לרוחב גינתו ועובר על מגרש קופת-חולים המשוּבּש בעשבים שוֹטים וחרוּלים. ולמה מגרש זה כה מוּזנח וככה משוּבש? כי המועצה המקומית אומרת להנהלת קופת-חולים: “אחריות המגרש עליך”, וקופת-חולים עונה למועצה: “לא, כי עליך האחריות”… רק לעיתים רחוקות, השמתרבות תלונות השכנים, מצטווים פועלי-המועצה לקצץ בגידולים השוטים ולשרפם. חיה אף היא יש לה מעשה-שהיה בנחש. זה אירע אצל הגבול המערבי של חלקתנו. ראתה חיה, והנה נחש נאבק על חייו עם חתול שביקש להמיתו. החתול ניצח. זה היה לפני ארבע שנים בערך. כשמצאתי זה-לא-כבר נחש מה מוטל תחת אחד מעצי-החדר שלנו שיערתי, כי הוא היה קרבן לחמת חתול.

מסתובבת בסביבתנו חתולה קטנת-מידות שהיתה לשעבר בת-בית שלנו, ועדיין אנו קוראים לה “החתולה שנלנו”, אך היא משוטטת הפקר, אין אדון לה. ואולם זה סיפור בפני עצמו שאינו נוגע לעניננו. בחלקתנו נערמה ערמת אפר, שנתהוותה יום אחד מעקירת עץ בלתי-מניב, מניירות, מקנים יבשים, ממקלות רקובים, וכדומה. למחרת יצאתי לקבּץ האפר, בכף העשויה לכך, לנפותו ממסמרות ואבנים קטנות, ולצבּוֹר אותו בפח, שתהא חיה מפזרתו לפי מצוות-טיוב. והנה “החתולה שלנו” רובצת על האפר שבשקערורית, ובשום אופן אינה רוצה לזוז משם. חשבתי, אולי היא כורעת ללדת, שכּן היא ולדנית לעילא, אבל הלוא ראיתיה שלשום, ואין בה אף סימן שהיא נושאת דור חדש בכריסה. איימתי עליה במקל. באפס-רצון צייתה לי ועזבה את מקום-רבצה. האפר שגרפתי היה חמים גם בשיכבה העליונה שלו, וככל שהעמקתי לגרוף נעשה יותר ויותר חם. פתאום, ממעבה-האפר, קפץ עכבר גדול, ובמרוצה נחפז אל-עבר מגרש קופת-חולים. עכשיו הבנתי מה שקרה כאן. החתולה רדפה אחר העכבר, הרגיש כי בן-רגע תשיגהו, חפר את עצמו לעומק אל תוך האפר, למרות החום הרב העצור שם. מוטב לסבול כוויות, ובלבד שלא לנפול בציפרני חתולה. החתולה מצדה הזדיינה בסבלנות מתוך ציפייה שסוף-סוף יחרוג מקברו החם, ויהיה בשרו לה לטרף. ואני אז שלא מדעת ובלא-כוונה פעלתי שני דברים: היצלתי נפש חיה וגזלתי מ“החתולה שלנו” סעודת-צהריים.

הזכרתי את הציפורים כרעבתניות לפירות. אבל ודאי בסך-הכל הן מיטיבות לגינה. מי ישער כמה מזיקים הן מבערות? ומלבד זאת, הליכות-חן להן וקולן ערב.

לא בן-כפר אני, על-כן אך מעטות מהן מכיר אני אישית במראֶה, בקול ובשם; ומה שאני קולט מעיון בספים, לא תמיד מסייע לי לקשור את שלושת אלה יחד. עומד אני על ייחוּדו של נוסח ציוּץ או זימרה או רינרון, והמצייצת, הזמרנית, או המרנרנת מסתתרת ממני בעבי-עלים; ואם היא יוצאת וניצבת על קצה-ענף, היא נראית לעיני כציור-צל חטוּב נגד בהירוּת-השמיים, וגווניה מתעלמים ממני. ואפילו אֶראֶה אותה מקרוב ואכיר קולה, שמה מנין לי? לא הספקתי לחרות את סימניה בזכרוני, והיא מעופפת לה. אצמצם דיברתי, איפוא, לקרובות וידועות.

יונים מצויות בגינתנו בכל עת, כי יש שכנים מגדלים אותן. כשאני משתהה במיטה אחרי עבודת-לילה ממוּשכת, מעוררתני שיחתן של יונים מענף-עץ קרוב או מעל תריס חלון מבחוץ. “המיה” היא מלה כללית מדי בשביל לציין-כמו את הגיית היונים. פותח פסוּקן בצליל-תלונה נמוך, נוֹסק פתאום אל תרועה קצרה, וחותם בקול ענוֹת-חלוּשה. הפסקה לדקותיים – וחוזר חלילה.

קונצרט של ציפורים מתחיל בשעה ארבע בבוקר, ובירחי-שנה מסוימים עדיין אז עומק-לילה. התיזמור הבלתי-מתוּכנן שלהן הוא תערובת של צוויצים, צרידות, צריחות, טיפטוּפים, קוּבלנות, ניסורים. מי שערוּך לכך מטבעו, מרגיש בכלל-נגינתן את דופק לבו של אֵל-החיים. ויש משכים-קום מקשיב מעט להמוּלתן, פונה לעיסוקיו ומסיח דעתו מהן. אבל גם שכזה, רינתן מלווה אותו כרקע בלתי-מוּדע באשר ילך ויעשה.

לפרקים קרובים נוחתת אל גינתנו הדוּכיפת המלכותית. נעה היא על-פני העפר וראשה המעוּטר עולה ויורד, עולה יוירד כּמין פטישוֹן, ירוֹד והכוֹת חרטוֹם דק בעפר, וחָזור ועלוֹת. מה-מזונות הוא מוצאת שם, אֵיני יודע. ניב-קולה, כמתואָר בספרים, צריך להיות דומה לשמה באנגלית, “הוּפּוֹ”. אני לא זכיתי לשמוע אותו. רק זה ברור לי, כי הדוכיפת מופיעה תמיד בזוּג. אם אתם רואים אותה לבדה, מובטח לכם שבעוד רגעים מועטים יופיע בן-זוגה, אשר כּמוֹה יתחיל בהכּאת פטישון-ראשו בעפר. לאחר שעה קלה, הוא והיא בבת-אחת מתרוממים וטסים אל מקום אחר.

באחד-הבקרים הופיע בעץ-הפיקן שלנו תוכי קטן, כוּלוֹ רוך וקצות-כנפיו ורודים. הוא עף מענף נמוך אל ענף נמוך. היינו בטוחים כי הוא עוף-כלוב אשר איך-שהוא נשתחרר ולא מצא דרכו בחזרה אל אצבעון-המים וקומץ-הגרעינים שלו במיבטח דירתו הקטנה. וסכּנה שתחוּל יטרפהו. ניסינו לתפּוס אותו ולשמור אותו מצרה עד שיימצא בעליו, אולי על-ידי הודעה למשטרה מצדו. הוא לא נבהל הרבה מאיתנו, אלא הוסיף לטוס מענף אל ענף בקירבתנו, ורדיפתנו אחריו ללא-הועיל. עברה ברחוב סיעה של נערות צעירות. ראו במה אנו עוסקים, התנתקה אחת הנערות, שחרחורת ונאווה, מן הסיעה, ונלוותה אלינו במאמץ לשים כּפיים על התוכי. היא ציפצפה לו, קראה לו, קפצה באוויר לעומתו בידיים פשוטות, והוא בשלו, נעתק מענף אל ענף. ניכר היה כי היא רגילה בחיות-שעשועים והוגה להן חיבה. חברותיה של זו נלאו מחכּוֹת לה והלכו-להן. לבסוף נתייאשה גם היא, והלכה לה אחר חברותיה. אחר-הצהריים עדיין ראינו את התוכי הקטן מסתובב בגינתנו, עובר מעץ לעץ. אחר-כך נעלם.

יש ומראה בא להחיות פסוק קדמון. שוב בוקר, וָאֶראֶה והנה משפחה של עורבים צעירים, כתריסר מהם, מתעופפים נגד הרקיע מעל גג ביתנו, מסתובבים כולם כאחד במשטר עגלגל מתרחב, מתלכד, טס הלאה וחוזר-מתקרב, וכולם בקול אחד: קרע, קרע, קרע! נפל במחשבתי: הוא הוא “בני עורבים אשר יקראו”.

כל יום חם ביותר, תושבי ארצנו מכבדים אותו בתואר חמסין. והנה, אתא יום לוהט וצורב אַך לא בהיר – כי איזוֹ אפלוּלית, ספק ערפל ספק חוֹל-מדבּר, עומדת בחלל-האוויר. אם סתם יום מרבּה חום מכריזין בו “חמסין!”, הרי הפעם זה חמסין-החמסינים. חושש אני לעשב-המידשאות פן ייחרך ויחרב, והריני מפעיל את ההמטרה להשקותו לרוויה (וזה אחד מן התפקידים המעטים שלי בגינה). עומד אני על מרפסת-הבית הקדמית ומשגיח שלא יגבּר הזרם ולא יחלש מעבר-לנחוץ, כי במקומנו לחץ-המים נוהג בשרירוּת-גלמים.

נוחתוֹת שלוש יונים על שביל-האבנים החוצה את המידשאה, והן מתענגות על האימבּוּט הקריר. עד-מהרה מצטרפות אליהן ציפורים קטנות ממינים שונים – דרור, גיבּתון, גידרוֹן וסבּכי – ואף הן נהנות מן הרחצה. הדרוֹרים גם ממציאים משחק: מתעופפים הם דרך מעלה-הקילוּח של רביבי-המים, נכנסים מצד אחד, יוצאים, וחוזרים ונכנסים מן הצד השני. היונים העומדות על שביל-האבנים מתחילות להרים כנף ולהורידה, פעם מימין ופעם משמאל, כדי שהזרזיף יגיע אל מתחת-לכנפיים. ראו זאת הדרורים ויתר הציפורים הקטנות, עמדו גם הן על השביל והרימו-והורידו פעם כנף זו ופעם כנף זו – ממש כמו בן-אדם במקלחת המרים-ומוריד יד ימנית ויד שמאלית לסירוגין, כדי שהמום ישטפו את בית-השחי המסוּבן… בעלי-ידיים ובעלי כנפיים, מנהג אחד להם במרחץ!

 

אימהוּת    🔗

שני הבנים שלנו עודם דבוּקים בארה"ב, ושלוש הבנות עימנו בארץ. בגרו הבנות והן בעלוֹת בית אשה לעצמה. ואמא-חיה – אשר כּעת כּינוּיה סבתא-חיה – האימהוּת שלה, תחת אשר תתמעט עם עבור השנים, שגבה ונתרחבה, והרי היא נפרשׂת על נכדים ונכדות. שפעו רחמי-אם שלה עדי השתפּכם על אילנות, שיחים, פרחים. חסדה והשגתחה על כל פרח עדין, מוריד ראשו ברפיון, לסעדו במקל; על כל קבוצת-שיחים הנוטה להתפרק, לקשרה בחבל שתעמוד איתן, על כל פרי יחיד שבאילן להלבישו בשק-נייר לבל יפגעוהו זבוב הים התיכון ומזיקים כיוצא בו. זו מלאכת-השיקוּק, הנתבעת על ידי רימון, חבוּש ואגס, מחייבת את חיה לטפס לגובה על סולם ולנעול כל שק במהדק ללא פירצה. ושומרת היא בקפדנות לוח-של-השקייה לרוות צמאון כל צמח בעיתו ולפי צרכו.

בספר אחד נזדמנה לפני פעם תמונה של פסל הינדואי, יצוק בּרונזה. היה זה פסל של האלילה הממונה על פרייה-ורבייה, וכל חזית-גופה מכתף ועד רגל היה פורה זוגות-שדיים, לרמז שהיא מינקת לעולם ומלואו.

מדי ראותי את עצי-ההדר בגינתנו כשהם עמוּסים תפוחי-זהב, אשכוליות, לימונים; את עץ-הפיקן המבשיל את אגוזיו המוארכים; את פרי-האבוקדו ההולך הלוֹך והיתפח, נתלה במלוא-כּבדוֹ ב“שורר” דק המקשרו אל הענף שלו; את אשכּולות-הענבים בשריגיהם, כל אשכּול כבן-פירמידה הפוכה, והענבים הבשלים, מהם ירוקים ומהם ארגמניים עד לידי שחוֹר, ואלו ואלו עוטים דוֹק-ערפל כאילו נשף בהם שר-הקיץ מנשימתו – נזכּר אני בּאותה אלילה הינדואית, ועולה במחשבתי: אין סבתא-חיה יכולה להיניק את משפּחותינו, הורים על נכדים ונכדות, כן ירבו וישגשגו – והפירות הללו שבאילנות-טיפוחה הם מעין שדיים-שדיים שבאמצעוּתם היא מוסיפה להיניק את ולדותיה לדורותיהם וגיליהם.

 

עֵדן    🔗

מעשה ושכן אחד של וויליאם בּלייק פתח לתוּמוֹ את השער של חצר-הגינה אשר למשורר (אולו לשאול איזה כלי החסר לו, ואולי לשם שיחה בעלמא). ראה את המשורר ואשתו עומדים שם ערום-ועריה כמו בשעת-היוולדם. נרתע לאחוריו. סח לו בלייק: “היכנס, היכנס, אין כאן אלא אָדם וחווה בגן-עדן…”

דומה, שרויה היתה נפש-בלייק בימים שמלפני האכילה מהעץ האסוּר, והגירוש, והקללות “בעצב” ו“בזיעת אפיך”. חיה זוגתי והעזר המעט כנגדה (בן-נגר הנוֹגר במלים), כשאָנו יוצאים לעבוד בגינתנו, לא בעירוֹם אנו יוצאים, אף לא לבוּשי בגדי יום-טוב. אדברה, בוחרים אנו בבגדים היותר משומשים ובלוּאים, שכּן כּרוכה המלאכה בזיעה ושרייה במים, אבק ואֵפר.

אף-על-פי-כן מקצת גן-עדן אנו טועמים. חיה שלי בעצם-ידיה גאלה – ומוסיפה וגואלת יום יום – חטיבת-מה של ארץ ישראל. בחלקת-אדמה הקטנה הנתונה לרשותה וכמידת כוחותיה, הריהי משתּפת עצמה עם הקב"ה בקיוּם הכּתוב: “וישׂם מדבּרה כּעדן וערבתה כגן ה'” ומובטח לכם כי כנפי-השכינה מרחפים עליה בעבודתה.

ולחתימה אחזיר למקורו ניצוץ-שיר, חציבתו מן קדמת-העברית, שצץ אצל גוי אנגלי אחד:

מָה חֲבִיבָה גִינָּה!

צִפֲּרִים בְּרִנָּה,

פַּרְפָּר בְּרִפְרוּף,

נִצָּנִים בְּצוּף,

דְּבוֹרָה בְּזִמְזוּם,

וְשֶׁמֶשׁ מֵרוּם

בְּגַוְנֵי זֶרַח

מֵעֲדֶה כָּל פֶּרַח;

אֲוִירִים נִנּוֹחִים

שׁוֹפְעִים נִיחוֹחִים,

וְצֵל אִילָנוֹת סוֹכֵך.

“אֱלֹהִים אֶין יֵשׁ”,

יְמַלֵּל טִפֵּשׁ.

מָה!? בְּתוֹךְ גַּנִּים

וְאֵין אֱלֹֹהִים?

אַחַת יָדָעְנוּ:

בְּגִנָּתֵנוּ אָנוּ,

לְרוּחַ הַיּוֹם

כִּי יָפוּג חֹם

קוֹל קָדְשׁוֹ מִתְהַלֵּךְ.