לפנים כיסה הקרח את כל אדמת אנגליה החדשה; וכהיסוגו צפונה, קרע עפר מגבעות והרים, חשף מערומי סלעים, טחן ופורר ראשי-הרים סלעיים והניח שבריהם מפוזרים על-פּני כל העמקים, סתם נהרות ונחלים ברגבי-עפר וגושי-בוץ והפכם בריכות ואגמים. באו הפילגרימים ברוח פרישוּת, חסכנוּת ויראת-גיהינום, נאחזו בחופים הקודרים אשר כל חלקה רכה בהם כורסמה על-ידי הים, עקרו היערות והבריחו האינדיאַנים, והתפשטו יישובים-יישובים עם עשן-ארובות עולה מעל גגות משופעים סובלי שלגי-חורף כבדים. אחר שלחו במסחר ובתעשיה ידם, ויישוביהם גדלו לערים, ופגה אמונתם הקאלווינית, ונתרככו חייהם. וכל אשר צר לו המקום נסע מעבר ההרים מערבה לקצץ העצים, ולשרוף הסדנים ולנעוץ מחרשה באדמה לא-עובּדה, ומהם תושבי אוהייאו, קולוראדו ונבראסקה; וכבוא קריאת-הזהב מקאליפורניה, בקעו דרך לשם.

מאנגליה החדשה צמחה ראשית הספרות האמריקאית: משם המשוררים חביבי-העם ברייאנט, לונגפלו, וויטיאר, ולוֹאל; משם אצילי-המחשבה אמרסון ותוֹרוֹ, ממנה ומקירבתה הכיתות המשונות. המורמונים הנרדפים, אשר לבסוף מצאו מנוחה על חוף ים-המלח הגדול ביוטה; כנסיית המדע הנוצרי, המרפאה חולים באמונה ותפילה. שם נוסדו האוניברסיטאות הגדולות, הארווארד וייל, ותהי אנגליה החדשה אם ומחנכת לכל ארצות-הברית.

היתה ירידה לגזע. הצעירים זרמו אל הערים הגדולות, ההומות ממהגרים, לבקש משרות קלות “לבנות-הצוואורן”, תחת העמל אשר עמלו אבותיהם. אדמת-הטרשים רזתה יותר אחרי שלוש מאות שנה של ניצול. כל נועז וחזק יצאו מכבר אל אדמה יותר פוריה ברחבי הפריירי, בדרום הרווה. נשארו רק הזקנים, הנרפים; וגם העקשנים-הסרבנים: דקים, גבוהים, רזי-פּנים וקלושי-זקן כעצי-חורפיהם המדולדלים. באו גזעים חדשים לנחול את מקומותיהם: מצפון – הקאנאדים הצרפתיים, המגששים לאט לאט את דרכם אל הדרום; מערי-החוף ומעודף בתי-החרושת – פולנים, איטלקים, ואף גם יהודים אשר עייפו מן המחט. וניו-יורק ושיקאגו – לא בוסטון ולא הארטפורד – נעשו ראשים לאמריקה.

אך עדיין משפט-הבכורה לאנגליה החדשה. כי שם נווים של שני המשוררים הגדולים אדווין ארלינגטון רובינסון מהד-טייד, מיין, שזכה בשמני הפרסים הניתנים לשירה מדי שנה בשנה בארצות-הברית, וחברו, מיצער ממנו בשנים ובפרסים, אך לא בהערצה: רוברט פרוסט. בשניהם נתגלמה אנגליה החדשה על עמה ואקלימה: מצד הסיגנון, רובינסון יותר עירני ומרווח, מבריק ומפזר מתוך קדרות פנימית, לא בלי ניצוץ של אמונה בסך-הכל נעלם וטוב, כאילו היה אומר: אם אפזר ואם אקמץ – פשיטת-הרגל ממילא תבוא; פרוסט זהיר ומרוכז יותר, כאילו היה אומר: אקמץ ואהפוך עוני לעושר.

כאחת נפש עברית הגדלה בסביבה זרה, וכהביעה לשנות-נעורים תיצמד אל גזעה ביתר-עוז, תשקוד על מעיינות-הדורות בכפל-צמאון על כי נעתקה מהם בימי-היניקה הראשונים, כן רוברט פרוסט. כי הוא לא נולד בנחלת-אבותיו, באנגליה החדשה אשר נועד להיות משוררה, כי-אם בסן-פרנסיסקו, לשם העתיקו הוריו לפני יום-הולדתו, 26 למארס, 1875. בהיות אביו דמוקראטי ולא ריפּובליקני, שונה מבני-סביבתו, קרא שם בנו על שם הגנרל רוברט לי, מצביאם של חילות הדרום במלחמת-האזרחים. עשר שנים עברו על רוברט באותה עיר שבמפרץ האוקיינוס השקט, ומהן כמעט שאין רושם בשירתו, ואין יודע אם הוא מצפין את רשמי ילדותו לשירה שבעתיד ואם גם בחוף הקאליפורני דבק באותם מראות-טבע, באותם קווי-החיים, המזווגים מראש לנשמתו הניו-אינגלאנדית. בהיותו בן עשר מת עליו אביו, והסב, אבי אביו, הזמין את האם עם בנה האחד אל ביתו בלאורנס, ניו-האמפּשיר. שם סיים הנער אקדמיה. הוא ניסה ללמוד באוניברסיטה דדארטמאות, באוניברסיטה דהארווארד, וגם מזו וגם מזו יצא בלי תעודה. עסק בהוראת תלמידים, בעבודה גסה בבית-האריגה, ובכל לא הצליח. כסיים אלינור מרים ווהייט, נערה שאהב והיא יותר מתמדת ממנו, את חוק-לימודיה באוניברסיטה דסט. לאורנס, נשא אותה לאשה. הסב, לא מרוצה מתעיית נכדו בכמה דרכים ללא תכלית, קנה לו לבסוף חווה בדרי, בקצה הדרומי-מזרחי של ניו-האמפשיר, באמרו: הייה איכר כאבות-אבותיך, אם אינך מסוגל לדבר יותר הגון. אכן, האדמה העניקתהו מיופיה, מרוחה, אך רווחים מנעה ממנו. בספטמבר, 1912, מכר את חוותו ונסע עם אשתו לאנגליה. בלונדון ובנותיה ישב וכתב שירים: ספר ראשון רענן ומבטיח, “רצונו של נער”; ספר שני, מגובש וממיטב-עבודתו, “מצפון לבוסטון”. השירים העלו חן לפני מבקרי הבירה וסוג-משוררים קטן מגולי-אמריקה אשר שם. אז גמר אומר לשוב הביתה. איימי לואל, המטרונה של המשוררים הצעירים והמארגנת בלונדון את קבוצת האימאג’יסטים (ופרוסט לא מהם), קידמתהו לאמריקה כימי חצי-שנה, ופירסמה שבחו בעל-פה ובכתב. כרדתו מן האניה יום אחד במארס, 1915, ובשוטטו בחוצות ניו-יורק, עמד על-יד מדף של ספרים ועיתונים מחוץ לאיזה מחסן, וחיטט ודיפדף בנמצא שם. נתקלו עיניו מבלי-משים ברשימת-ביקורת מהללתו, שכתבה איימי לואל ב“ניו ריפּובליק” על ספרו “מצפון לבוסטון”. – “במאמר זה” – סח פרוסט אחרי-כן לפני איימי – “הרגשתי כאילו כל אמריקה כולה מחייכת לי ונותנת לי ברוך-הבא חמים לקראת שובי”. מהכנסת ספריו קנה לו חווה בפראנקוניה, ניו-המפּשיר, ועל אדמת-אבותיו, מחצב-נפשו, שב לעסוק בעצלתיים במלאכת-איכרים ובשקידה במלאכת-השיר. כרבות פירסומו, נקרא להיות מורה לספרות באוניברסיטה דאמהרסט. אך לא מהסיבה האקדימית זנח את שירתו, כי-אם מלאכתו כאיכר בין איכרים ושיחת עוברי-אורח בשכונת חוותו.

יש אופי של הזמנה לשירתו של פרוסט, לא כהזמנה הגרגרנית של וואלט וויטמן: קאמיראדו, לכה ונבלע עולם ומלואו, נפסע על כל הימים, נאמץ אל לבנו את כל הגזעים. מה נפלא כל גבר! מה נפלאה כל אשה! ציץ-עשב במקומו כארז במקומו. עכבר קטן, רבבות אפיקורסים לא יעמדו בפני הנס שבו. מה נפלאה הילדות! הזיקנה מה כבירה! מה גדול המוות! כל הפלאים שבחייהם חיוורים הם לעומת הפלאים שיגלה לנו המוות! – לא כזו היא הזמנת רוברט פרוסט, כי-אם בקשה חשאית של שכן טוב, אשר נעימה לו חברת אדם והוא רוצה בלוויית רֵיעַ כשהוא יוצא ובא לרגל עבודתו הפּשוטה.

“הנני יוצא” – הוא אומר בשמונה שורות ליריות – “לטהר את המעיין שבאחו. לא אעמוד אלא לגרוף משם את העלים (ואפשר אשהה להביט איך המים מצטללים). אך לשעה קלה אלך. – בוא גם אתה… הנני יוצא להכניס את העגל הקטן העומד על-יד האם. כה רך הוא, הוא כושל כשהיא לוקקת אותו בלשונה. אך לשעה קלה אלך. – בוא גם אתה”.

שוב הוא שר: “כשרֵעַ קורא לי מן הדרך, ומרשל סוסיו עד-כדי פסיעה שיש בה כוונה, אין אני עומד תחתי ומתבונן סביבותי על כל הגבעות שלא עדרתי, ואין אני קורא ממקום-עמדי: ‘מה יש?’ – לא, הואיל וישנה עת לדבר. אני נועץ מעדרי לתוך האדמה הבשלה, קצה-הלהב כלפי מעלה, וחמישה טפחים לגובה, וחותר לי: אני עולה וניגש עד לגדר-האבנים לשם שיחת רֵיעים”.

בניית גדר-אבנים כזו בין שכן לשכן, לאחר סתירתה בידי כוחות נסתרים, שימשה לפרוסט עניין לאחד משיריו היותר מעולים, הוא “תיקון גדר”:

“משהו ישנו שאינו אוהב גדר, המשלח את תפיחת האדמה הקפואה מתחתיה, ושופך את הסלעים העליונים כנגד השמש, ועושה פרצים שאפילו שניים יכולים לעוברם איש בצד ריעהו. מלאכתם של ציידים אחרת היא: כמה פעמים הלכתי אחריהם ועשיתי תיקונים במקום שלא הניחו אף אבן על-גבי אבן, בהתעקשותם להוציא הארנבת ממחבואה להנאתם של הכלבים המנבחים. הפרצים שאני מדבר בהם, איש לא ראה אותם בהיעשותם ולא שמע אותם בהיעשותם, אך בעונת התיקונים באביב, והנה שם הם! אני מודיע לשכני מעבר-לגבעה, ויום אחד אנו נפגשים לצעוד הלוך וצעוד בשורה והקם הגדר שנית בינינו. אנו הולכים והגדר חוצצת בינינו, לאיש, – האבנים שנפלו ברשותו, ויש מהן חלות, ומהן כל-כך דומות לכדורים, עד שאנו זקוקים ללחש על-מנת לאַזן אותן במקומן: שבנה תחתיכן עד שאנו פונים לכן עורף! אנו מפצעים אצבעותינו מרוב מישמוש בהן. הלוא זה עוד מין משחק תחת כיפת-השמיים שאנו משחקים לנו, לא הרבה יותר מכך. במקום שזו נמצאת, אין לנו צורך כלל בגדר. הוא כולו אשוחים, ואני פרדס-תפּוחים. עצי תפוחי לעולם לא יעברו ויאכלו האיצטרובלים לרגלי אשוחיו, אני סח לו. והוא אחת תשובתו: ‘גדירות טובות סגולה לשכנים טובים’. האביב נוסך בי רוח-הוללות, ואני תוהה אם אוכל לנטוע רעיון במוחו: ‘למה הן סגולה לשכנים טובים? האם לא מפאת היות שם פּרות? אך בכאן אין פרות. עד שאני בונה גדר, רצוני לדעת בעד-מה אני גודר מבחוץ ובעד-מה אני גודר מבפנים, ואת מי אני עלול לעלוב? משהו ישנו שאינו אוהב גדר, ורוצה בהריסתה’. הייתי יכול לומר לו ‘גמדים’, אך אין הם גמדים דווקא, ונוח לי שיאמר כך בעצמו. הנה אני רואהו מנגד, כשהוא מביא אבן אחוזה בראשה בחוזקה, אבן בימינו ואבן בשמאלו, כאיזה פרא מתקופת-אבן קדומה, ניגש מזויין. דומני, שהוא מתהלך בחשיכה, ואין זו חשכת-יערות או צללי-עצים בלבד, אין הוא רוצה לחדור מעבר למאמר-אביו, וכל-כך יאה בעיניו שהעלהו בדעתו, עד שהוא שונה ואומר: ‘גדירות טובות סגולה לשכנים טובים’”.

אליבא דפרוסט, ארבע מידות הן בשירה:

דברים מצויים מסופּרים באופן מצוי.

דברים שאינם מצויים מסופּרים באופן מצוי.

דברים מצויים מסופּרים באופן שאינו מצוי.

דברים שאינם מצויים מסופּרים באופן שאינו מצוי.

ודאי שמידת פרוסט היא השלישית. נפשות רגילות, מלאכת יום-יום, מעמדי-חיים תדירים, מראות-טבע מצויים – הם-הם תוכן שירתו. גם לשונו, עם כל צימצומה, אינה יוצאת מגדר שיחה רגילה, ועם כל הנואנסים הניו-אינגלאנדיים שבה, אין בה לא מן הקושי ולא מן החן שבדיאלקט. מה שמרומם את שירת פרוסט למעלה מתיאור מקומי, הוא נהימת-מסתורין דקה מן הדקה, אוויר של סמליות המרחף על-פּני דבריו. הסוד אינו בא בתורת תוספת לפשט, אלא הוא מובלע בו בחשאי. הקורא הגס יכול לגלות את המוצנע על-ידי הטעמת שורה או שורותיים, כגון: “דומני שהוא מתהלך בחשיכה, וגו'”, אך חס לו מעשות כן. תישאר הגדר גדר ממש, והאיכרים איכרים ממש, אך יפה שנרגיש יותר משנעלה במחשבה ברורה, כי מעבר לגדר מזה ומעבר לגדר מזה עומדים שני עולמות: התקדמות כנגד שמרנות, אנארכיות כנגד העמדה על החוק, כיסופי-אביב כנגד קפאון-חורף.

עיתים, אמנם, יתפלסף פרוסט בגלוי, כמו בדברו על הנחל החי אשר נחנק מתחת למרצפת עיר עם התפשטותה של זו, וממנו החלומות הרעים הבאים על אנשי-העיר; וכמו בשיחת הנערה אשר בילדותה הוגבהה על על-ידי ענף-עץ, ונאחזה ולא קפצה עד שבא אחיה הגדול להורידה: עדיין – מתוודה נערה זו – לא למדתי להרפות ולקפוץ מתוך עצימת עיניים, לא בהיתלותי על עץ ולא ברגשות-הלב. – אך בעצם דומה הסמליות של פרוסט כצבעם של התותים הכחולים הגדלים במקום-שריפה, אשר עליהם הוא אומר: “אין זאת כי בפחם-עצים הם מפטמים פירותיהם, ופעמים אני טועם בהם טעם פיח. הרי סוף-סוף קליפתם שחורה כהבנֶה. הכחול אינו אלא אך מנשיפת הרוח, עמימות החולפת תוך כדי מגע-יד, וקלה מן השזף נשתזפו הבוצרים”.

אינטמיים ונאמנים הם תיאורי-הטבע של פרוסט. הללו לא בדמיון ולא בשלהבת כוחם: אמיתותם הוא שירתם. על-פי רוב משולבים הם דרך-אגב בסיפורי-המעשה השונים המלאים את ספריו, אלה הספרים אשר שמותיהם בלבד מעידים על רעננות וענוותנות בתכנים: “מצפון לבוסטון”, “פרק בהרים”, “ניו-האמפשיר”, “נחל שוטף מערבה”. וסיפורי-המעשה מה הם? – מעשה בפועל זקן נע-ונד השב אל מקום-עבודתו על-מנת לגווע שם, מאין לו בית אחר; – מעשה בשכן קאנאדי-צרפתי, באפטיסט שמו, המזמין את המשורר אל ביתו ונותן לו במתנה בית-יד לגרזן, חטוב בעצם-ידו על-פי הקווים הטבעיים של העץ, תחת בית-היד העשוי בבית-חרושת עם אלפים אחרים מבלי התחשב עם גידולו הטבעי של העץ, על-כן הוא נוח להישבר; באפטיסט מרחיב את הדיבור על חינוך-ילדים ומציע גידולם בעבודה כפי מבנה-נפשם תחת גידולם בבית-ספר חטובים כולם במידה אחת, נוסח בית-חרושת; – מעשה באיכר שוכן בראש הר שמעד בקרח ליל-חורף, החלק וירוד כמין עוף משונה שבור-כנף, עד נוחו בשלום בעמק; לבסוף הוא אנוס לטייל כמה מילים מסביב להר בשביל להגיע אל ביתו; – עוד מעשה בזוג צעיר היוצא את העיר ובא לדור בכפר, ואחרי שנזרקו הרהיטים ערימות-ערימות בבית העתיק ותוקן התנור על מכונו, וסבּלי העיר הענקיים והרועשים הלכו להם, והם נשארים לבדם בערב עם צמחי-בר בחצר המוזנחת ועם צללי היער הקרוב, ננסכת עליהם רוח עצבות ובדידות, והכל נראה בעיניהם נושן ומדולדל, וגם בני-הזוג עצמם נראים ישנים ויגעים זה לזו; הם מתנחמים בזה, שבכפר אין צורך באופנות חדשות, לא בכלי-בית ולא באנשים; אחרית-דבר: “כשאפס פנס מחדר-הבישול, יצאה האש מבעד לסדקים שבתנור, ורקדה בדמות זוחלים צהובים על התקרה, מרגישים עצמם בביתם כאילו רקדו שם מאז ומקדם”.

יש שתואר-דברם ומצב-נפש וגורל-אדם מתלכדים והיו לאחד. כן בשיחת הבוצר שראשו הולך סחרחר מקטיפת תפוחים, והוא מרגיש עייפות, ריח תפוחים, ולחץ שלבי סולם בכפות-רגליו, הכל כאחד, והוא רוצה מאוד להירדם תרדמת-חורף ארוכה; וכן בשיר “ליל-חורף אשר לאיש זקן”:

“כל החורף כולו הביט עליו מתוך עלטה בעד הכפור הדק, כמו עשוי כוכבים בודדים, המצטבר על שמשות-חלון בחדרים ריקים. מה שמנע את עיניו משלוח מבט לאָחור, היה הפנס הנטוי סמוך להן בתוך ידו. מה שמנע אותו מזכור את הצורך שהביאו לאותו חדר חורק – הוא הזוקן. הוא עמד אובד-עצות, והחביות מסביב לו. ולאחר שהפחיד את המרתף מתחתיו בדרכו, דרוך והלום, בצאתו; והפחיד את הלילה בחוץ, שיש לו קולות משלו, ידועים לו, כרעש-עצים, הינתק-ענפים, דברים מצויים… מאוד לא היה האיש זולתי לעצמו, במקום שישב עתה, הוגה ואינו יודע במה הוגה, מאוד חרישי, ואף לא זה. הוא הפקיד ללבנה, במידה שהיתה לבנה בכלל, כי זה מקרוב זרחה – ללבנה הפגומה, כי יאה לה התפקיד יותר מאשר לחמה”– את שלגו על-פני הגג, ואת ציציות-גלידיו על הכותל, שתהא זו שומרתם. ויישן. הקורה, אשר זעה פעם מתוך נידנוד-פתאום בתנור, הפריעתו, והוא זע, הקל נשימתו הכבדה, וישן עוד. איש אחד, איש-שיבה אחד, אינו יכול למלא בית, חווה, נחלת-כפר; ואם הוא יכול, הנה כי-כן יעשה זאת בליל-חורף".

פעמים וייחס המשורר עצה ומחשבה לצומח ולעצם דומם: ענפי עץ האלדר, למשל, אוחזים מאחורי ערפו בגרזינו המונף כדי למנעו מקצץ בשרשי חבריהם. כשהוא עושה כך, מורגשת בדבריו לא אנתרופּומורפיות גרידא, אלא משהו של פאטאליות, של גזירה קדומה אשר בה פעולת הדומם מכוונת ומחושבת. הסתכלו במזימת המכונה בציור זה של מקרה אסון, הנקרא “דעך, דעך –” (פסוק הוא מ“מקבת” לשקספיר: “דעך, דעך, נר חולף! החיים אינם אלא צל מתהלך; שחקן דל, הצועה ורוגש מנת שעתו על-פני הבמה, ולא יישמע עוד; מעשייה מסופרת על-ידי שוטה, מליאת קול וקצף, ומשמעותה – אפס”.):

“גלגל-המשור חרק וקישקש בחצר, והקים אבק, והפיל גזרי-עץ ארוכים כאורך תנור, חומר הנותן ריחו כחלוף עליו הרוח. ומשם היו נושאי-עין יכולים למנות חמש שרשרות-הרים, זו מאחורי זו, מתחת לשקיעה הרחק לתוך ורמונט; והמשור חרק וקישקש, חרק וקישקש, כפי רוצו בקלות או סבלוֹ משא. לא קרה מאומה. היום כמעט פנה. ‘שלם היום!’ – כאילו אמרו לשמח את הנער בתיתם לו את חצי-השעה שהיא כל-כך חשובה בעיני נער כשהיא חסוכה מן העבודה. עמדה אחותו על-ידם בסינרה להגיד להם: ‘פת-ערבית’. לשמע המלים, המשור, כאילו להוכיח כי משורים יודעים מה פירושה של פת-ערבית, קפץ וחטף את יד הנער, או נראה כקופץ; בטח נתן הלה את ידו. מכל מקום, לא זה ולא זו מיאנו היפגש. ואולם – היד! שוועת הנער הראשונה היתה צחוק של חרטה, כשהוא סב לעומתם, מרים היד למעלה, חציו כמתחנן וחציו כשומר חייו מהישפך. אז ראה הנער את הכל – הואיל ודי גדול היה בשביל לדעת, נער גדול עושה מלאכת איש, ואם לבו – לב ילד, – אז ראה את הכל מקולקל. ‘אל תתני לו לכרות את היד – הרופא – כאשר הוא בא – אל תתני לו, אחות!’ כן! אך היד כבר היתה נטולה. הרופא שמהו באפילת-איתר. הוא שכב ושירבב שפתיו עם נשימתו. ואז – נבהל השומר את דפקו: איש לא האמין. הקשיבו אצל לבו. מעט – פחות מכן – לא כלום! ותם הדבר, אין כאן כדי בניין עוד. והם, מכיוון שלא הם היו המת, פנו איש איש לעסקיו”.

כי יודע פרוסט נפש הבהמה, מוכה מהשיר על “הפרה בעונת התפוחים”, שגם היא אינה סובלת גדירות:

“משהו מלהיב את הפרה היחידה לנהוג בימים אלה בגדר כאילו היתה שער פּתוח, ואך אווילים בעיניה כל בוני-גדירות. פניה כתומים מיץ-תפוחים, וקצף יין-תפוחים יז מפּיה. מאחר שטעמה פירות, היא בזה למרעה הנובל עד לשורש. היא רצה מעץ לעץ, אשר שם ינוחו וימתיקו מופלי-הרוח דקורי-קש ואכולי-תולעים. היא מניחה אותם נשוכים כשיצרה תוקף עליה לברוח. היא גועה בראש גבשוש כנגד השמיים. עטיניה צומקות, וחלבה – יבש”.

הבהמה בינקותה דומה לילד-אדם, והיא מעוררת אותה החמלה. מה רוך בשיר “הבורח” על סייח-מורגן (אחד ממיני הסוסים), אשר בעליו שכחהו בחוץ בשעת שלג:

“פעם, כרדת בראשונה שלג-השנה, עמדנו על-יד מרעה שבהרים, לאמור: ‘סייחו של מי?’ מורגן קטן החזיק כף קדומה אחת על הגדר, השניה מקופלת אצל חזהו. הוא נד בראשו ונחר כנגדנו. ואז היה נאלץ לרוץ. שמענו הרעם בזעיר-אנפין במקום אשר נס, וראינוהו או דימינו שראינוהו, כהה ואפור, כצל מבעד ליריעת הרסיסים הצונחים. – ‘כמדומני, שפּעוט זה ירא את השלג. איננו למוד-חורף. אין זה משחק כלל בעיני הפּעוט. הוא בורח. מסופקני אם אפילו אמו תוכל להגיד לו: בחיי ראשי, אין זה אלא וסת!… כסבור יהיה שאין היא יודעת. היכן אמו? הן לא ייתכן הדבר שיהיה עזוב בחוץ לבדו!’ והנה הוא בא שוב מתוך דירדור-אבנים, ושוב הוא עולה לגדר בעיניים מלבּינות, וכל חלק בזנבו, שאינו שערות, עומד הכן. הוא מרחיף מעילו, כאילו לגרש מעל עצמו זבובים. ‘מי איש הניחו בחוץ בעונה כל-כך מאוחרת, בשעה שכל שאר היצורים נאספו אל אורווה ואל אבוס, צריכים לומר לו שיבוא ויכניסו’”.

יסויים בשיר מיצער – ילדותי כמעט – על היות המשורר נוסע בשלגית רתומה לסוס קטן, והוא עומד בערב להסתכל בחורשה שבצד הדרך כנפול בה השלג; אך המרגיש ירגיש בו רמזים למלחמת החובה עם התפארת, עייפות מדרך קשה, וגעגועי שינה ומוות:

עֲמִידָה אֵצֶל חֹרֶשׁ בְּעֶרֶב מַשְׁלִיג

דּוֹמַנִי, יָדַעְתִּי שֶׁל מִי הֵם הָעֵצִים הַלָּלוּ.

הַלָּה גָר בְּתוֹךְ הַכְּפָר.

הוּא לֹא יִרְאֵנִי כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד כָּאן

לְהַבִּיט אֵיךְ חֹרְשָׁתוֹ מִתְמַלֵּאת שֶׁלֶג.

סוּסִי הַקָּטָן סָבוּר: מַה-מּוּזָר

לַעֲמֹד בְּאֵין בֵּית-אִכָּרִים בְּקִרְבַת הַמָּקוֹם,

בֵּין הַחֹרְשָׁה וּבֵין הָאֲגַם הַקָּפוּא

בְּעֶרֶב זֶה אָפֵל מִכָּל עַרְבֵי הַשָּׁנָה.

הוּא מְנַעֲנֵעַ פַּעֲמוֹנֵי רִתְמָתוֹ

לִשְׁאֹל, שֶׁמָּא יֵשׁ כָּאן טָעוּת.

מִלְּבַד זֶה, אֵין קוֹל בִּלְתּי אִם סְחִיפַת

רוּחַ קַל וּרְסִיס רַכְרָךְ.

יָפָה הַחֹרְשָׁה, בַּאֲפֵלָה וּבְעַמְקוּת,

אַךְ לִי יֵשׁ הַבְטָחוֹת לְקַיֵּם

וּמִלִּים לִנְסֹעַ טֶרֶם אִישַׁן,

וּמִלִּים לִנְסֹעַ טֶרֶם אִישָׁן.

שירים שתורגמו במסה זו: