הומרוס וזמנו    🔗

הרודוטוס אומר: “כסבור אני, הסיודוס והומרוס קדמוּני כדי ארבע מאות שנה, ולא יותר”. אפילו העגיל מספרו, ולא דייק, אין טעם לפקפק בדבריו. ומאחר שהסיודוס מחקה את הומרוס, כותב “מגנו של הירקלס” בנוסח “מגנו של אכילס”, זמנו של הומרוס נקבע בתחילת המאה התשיעית לפני הספירה המקובלת. והוא השם הראשון הידוע לנו בכל ספרות אירופה. אריסטו מעיד כי היו משוררים לפני הומרוס, אלא שאין אנו יודעים מי הם. משוררי-יוון שלאחריו, מאתיים שנה ויותר מפסיקות בינו לבינם, והם כולם מכירים בכתביו, לווים ממנו מוטיבים ותכנים. ולדוגמא: סאפו שרה על הלנה: אלקיאוס שר על חורבן-טרויה ונסיבותיו.

כך נושא הומרוס ראשו בבדידות בין קודמיו והבאים אחריו. כולי עלמא לא פליגי שהומרוס חי זמן אחרי המאורעות שהם נושא לשירתו, ושהוא מצא לפניו מזמורי-אגדה ששימשו סממנים למלאכתו. מסתבר שאותם מזמורי-האגדה היו דומים לבאלאדות העממיות שבאנגלו-סקוטית, שאין שם מחברן קרוי עליהן, והן עוברות מקריין לקריין, וכמה גירסאות לכל אחת מהן, והן מהללות מעשי-תקפם של מספר גיבורים, ומרובות הסתירות ביניהן: מה שבאלאדה אחת מייחסת לגיבור זה, באלאדה אחרת מייחסת לגיבור אחר. כך היו מתהלכים בתקופת חיי-הומרוס (להבדיל מן התקופה של שירת -הומרוס) מזמורים בנוסחאות שונים ובמשקלים שונים – משקלים קצרי-שורה, קלים, בלתי מורכבים, – וקריינים וזמרים היו מנעימים את המזמורים המקובלים במשתאות-נסיכים, אף לפני ריבבות-עם, בהתכנס היוונים מן עריהם וכפריהם בכינוסים דתיים ואתלטיים. העם כבר הכיר את גיבורי המזמורים, ואת האלים הפועלים בהם, אף את עיקר המאורעות המסופרים בהם. ולא היה המנעים צריך לבאר הרבה, והיתה לו רשות להאריך במאורע או לקצר במאורע, להוסיף או לגרוע, כרצונו. והעם לא שבע משמוע.

כשם שלא היה גבול מפריד בין קריין לזמרן, שכן היה הקריין מקריא בנעימה, מתוך פירוט במו אצבעות על כלי-מיתרים, כך לא היה גבול מפריד בין זמרן למשורר, שכּן היה הזמרן מחדש פסוקים, בוחר במו פרט אחד שבמזמור המקובל לסלסלו ולהרחיבו, כאשר עם רוחו.

משוררים נפגשו בכינוסי-עם ובחצרות-מלכים, למדו זה מזה, אף נתאחדו לבריתות, שכל אחת שומרת סודות מקצועיים שלה, ואינה מפקידה אותם לזרים. כך קמה מסורת מקצועית, אף תודעה מקצועית. בין אנשי-בריתו, שהם מומחים-לדבר וטעמם מפותח, יכול היה משורר להראות כוחו בצדדים טכניים שבמלאכתו – להרכיב משקלים, להמציא משקלים חדשים, לקבוע מונחים לארחי-שירה שונים, ולהורות הלכה בתשמישם של אותם הארחים.

בצד תרבות-השיר העממית, צמחה תרבות-שיר יחסנית, כשרה למלומדי-טעם.

מה עשה הומרוס? נטל את מזמורי-העם המרובים, המפוזרים, הפרועים, – ניכש קוציהם, שיעבד חומריהם לאחד ממשקלי-המשוררים המורכבים, משקל שכבר הגיע לרום-מדרגה ביד אחרים, והומרוס הוסיף שגב על שגבו. כשקספיר לעומת מארלו בשימוש השורה הלבנה בדרמה האנגלית, כן היה הומרוס לעומת קודמיו בשימוש ההכּסאמטר באפּוס היווני. ומנין לנו שהיו לו להומרוס קודמים בשימוש המשקל הזה? אנו מוצאים אצלו קטעים, כמו “הקטלוג הגיאוגראפי” ב“איליאס”, שהכניס אל שירו מן המוכן לפניו. הוא הקציע אותם הקטעים, החליקם בשביל שיהיו מתאימים להרצאתו, ושלח חוטים מתוך הרצאתו בשביל לקשור אותם אליה. אף-על-פי-כן, ניכר שלא חיברם. אילו חיברם, היו מלכתחילה צומחים מתוך מלאכתו. כפי שהם עומדים עכשיו, ניכר שהם הרכב-חוץ שנקלט, ולא גידול-פנים.

חוץ משני האֶפּוֹסִים הגדולים, ה“איליאס” וה“אודיסיאה”, מיוחסים להומרוס (והוכח: בטעות, מפני שאלו כתיבתם בתקופה מאוחרת) גם החיבורים “הימנונים הומריים” ו“מלחמות הצפרדעים עם העכברים”.

כמה מאנשי-יוון למדו את שני האפּוסים בחלקם, ויש גם במלואם, בעל-פה. בערי-יוון התרבותיות, היו הטובים שבקרייני-הומרוס מושכים כנסיות של אלפי איש.

חקירת הומרוס נפתחת כמעט עם לידת הפרוזה היוונית. תאגיניס איש ריהגיום (במאה השישים לפני הספירה המקובלת), ותלמידו מיטרודורוס, היו חלוצים בשדה-מחקר זה. אריסטארכוס איש סאמותריס, ראש הספריה באלכסנדריה (בשנת 150 לפני הספירה המקובלת), הוציא שתי מהדורות לשירת הומרוס, מוגהות על-פי כתבי-יד עתיקים. לפניו, אף הוא מן האלכסנדרונים, טרח זינודוטוס איש אפיזוס להעתיק את הומרוס מתוך כתבי-פאפירוס, שהיו גנוזים בעירבוביה. מלאכת זינודוטוס היתה לעזר לאריסטארכוס בקביעת הנוסחאות.

מחקר הומרוס לא פסק עד היום הזה. ישנה מין “ביקורת הומרוס” המקבילה ל“ביקורת המקרא”. ואם האחת קו לחברתה, יש לשער כי גם “ביקורת הומרוס”, גרעיני-אמת מעטים שבה מסתתרים תחת תילי-תילים של השערות הובְלות. גדולים גילוייה של הארכיאולוגיה ההומרית, ועל בחיר-הארכיאולוגים ההומריים – מלה בסוף מאמרנו זה.

אם-כי זמנו של הומרוס חל מאות-שנה לאחר המאורעות שהם מרצפת לשירתו, ימי-חייו נעוצים בסופה של אותה תקופת-גיבורים, המושרה בפיו, והוא מישש בידו שמץ מדרכיה. שבע ערים מתקוטטות עליו: כל אחת מהן אומרת “בי נולד המשורר”. הרי הן: איזמיר, רודס קולופון, סאלאמיס, כיאוס, ארגוס ואתיני. כמעט כל החוקרים, אתיניים אלכסנדרוניים ומודרניים, הם בדיעה אחת כי הוא היה בנה של מושבה יוונית באסיה הקטנה. מסורת-העם מציירת אותו כמשורר עיוור, שנדד מעיר לעיר, זימר פרקי-שיר בלוויית לירה שלו, ומצא לחמו בזימרתו.

ייתכן כי הומרוס את דוגמת-עצמו תיאר, בהעלותו ב“אודיסיאה” את המשורר דימוקוס, “האיש האלוהי”, שיזמר לפני שולחן אלקינואוס, מלך הפיאקים, ואודיסס רב-התלאות אורח שם, לאחר שנשברה רפסודתוֹ.

שָׁב גַּם הַכָּרוֹז וְהוֹבִיל אִתּוֹ הַמְּשׁוֹרֵר הִנְעִים

יְקָר לַמּוּזָה מֵרַבִּים, חִנַּנְתּוֹ גַם טוֹבָה גַם רָעָה;

אוֹר עֵינָיו לָקְחָה מִמֶּנּוּ, וַתִּתֵּן לוֹ זִימְרָה מַנְעִימָה.

הֶעֱמִיד לוֹ פַּאנְטוֹנוֹאוֹס הַכִּסֵּא הַמְסֻמָּר בְּכֶסֶף

בְּאֶמְצַע הַמְּסֻבִּים וְנִשְׁעַן אֶל עַמּוּד אַדִּירִים בַּהֵיכָל.

תָּלָה הַכָּרוֹז לְרֹאשׁוֹ עַל יָתֵד תְּקוּעָה כִּנּוֹרוֹ,

כִּנּוֹר רַם-שִׁירָה, וְהֶעֱבִיר עָלָיו אֶת כַּפּוֹ לְתָפְשׂוֹ…

וְאַחֲרֵי אָכְלָם וּשְׁתוֹתָם, וְתַאֲוַת רַעֲבוֹנָם נִמְלְאָה,

עוֹרְרָה הַמּוּזָה הַמְּשׁוֹרֵר לְהַרְנִין אֲנָשִׁים גִּבּוֹרים.

בָּחַר שִׁירָה שֶׁעָלְתָה תְהִלָּתָהּ עַד גָּבְהֵי-שָּׁמַיִם,

סִפּוּר הַמְּדָנִים וְרִיב אֲכִילֶס בֶּן פַּלֶס וְאוֹדִיסֶס…

 

המשקל    🔗

אין לי ידיעה ביוונית ואני נתלה במומחים.

מאחר שנתגלגלו פרקי הומרוס מדור לדור ומיד ליד, ודאי שחלו בהם שינויים. מה טיב השינויים הללו? האם בעיקרי-דברים הם, אם בתגים קטנים, בתכונות שטחיות כגון בכתיב ובנגינה דיקדוקית?

מזל אחד לכתבי-הקודש של ישראל ולכתבי הומרוס, – שאף האחרונים נחשבו קודש, ומשום כך נשתמרה מסורת שלהם. השיבושים בהומרוס קלים הם, ורובם באים מהעתקת לשונות אחרות ללשון אטיקה, ששם בית הקריינות ההומרית ושם מרכז מסחר-הספרים היווני. אף יש והוחלפה מלה עתיקה, שנשתכח פירושה, במלה מובנת לדור מאוחר. תלמידי-חכמים אתיניים ואלכסנדרוניים עשו הרבה לתיקון השיבושים והשינויים, ומקום שלא הצליחו הם, יש ויצליח שם החוקר המודרני, שמפתחות ארכיאולוגיים בידו. למעלה שיערתי כי “ביקורת הומרוס” כמו “ביקורת המקרא”, מרובים בה המסופק והמוטעה, ואולם בפרט אחד, יד “ביקורת הומרוס” על העליונה. שירת כתבי-הקודש היא חופשית בערך, משקלה הוא סדר-צלילים לאוזן, הרכב של חזרות כלליות, ולא דבר שבמניין מדוייק. שירת הומרוס משקלה מנוי ומדוד. משום כך, נקל יותר לחוקרים להחזיר עטרתה של זו האחרונה ליושנה. אבל במשקל-הומרוס מלכודות פרושות לחוקר, שאין טעם פיוטי סוחרה לו.

ניקח לדוגמא את “השורה הלבנה” של שקספּיר. “שורה לבנה” זו עשויה פנטאמטר יאמבי בלתי-מחורז, דהיינו, חמש צלעות, כל צלע בת שתי הברות, והנגינה בהברת-הזוג ולא בהברת-הפרט. וסימנו: רך-עז, רך-עז. רץ-עז. רך-עז, רך-עז. שקספיר, ככל אשר הזקין, נעשה יותר חופשי בשימוש שורתו. יש ושם טרוכיי (עז-רך), במקום יאמבי (רך-עז), יש והתיר לעצמו ספונדיי (עז-עז), יש והוסיף הברה רכה בסוף השורה, ויש שהשמיט צלעות אחדות – הכל לפי הטעמת העניין ולפי המוסיקה ההגיונית-פנימית.

ההכּסאמטר ההומרי הוא מורכב פי-כמה מן השורה הלבנה שבאנגלית. כפי ששמו מעיד עליו, הוא עשוי שש צלעות, וסימנו: ארוך-קצר-קצר, ארוך-קצר-(קצר), ארוך-קצר, ארוך-קצר-קצר, ארוך-קצר-קצר, ארוך-קצר. אני סידרתי הסימן על דרך שעיקרו דאקטיל (ארוך-קצר-קצר), ואולם אפשר לסדרו אחרת, שיהא עיקרו אנאפסט (קצר-קצר-ארוך). כמו שקספיר בשורתו הלבנה, היה הומרוס רשאי וחופשי להכניס בהכסאמטר שלו שינויי-משקל קלים, תוספת קצר, השלמת קצר בשביל לעשות ספונדיי (ארוך-ארוך), המרת דאקטיל (ארוך-קצר-קצר) באמפיבראך (קצר-ארוך-קצר), וכדומה.

קרוב לוודאי ששורת-ההכּסאמטר (בת שש הצלעות) צמחה מתוך צירוף של שתי שורות-טרימטר (בנות שלוש צלעות). משום כך קטיעה (כלומר, הפסקה) לאחר שלוש הצלעות הראשונות היא טבעית. ואולם הומרוס מניח קטיעות גם בסוף שתי צלעות, אף ארבע צלעות, ואין מעכבו אלא רעיונו. מפני שהקריינים היו מנעימים השורות בנעימה בלוויית כלי-מיתרים, היתה המוסיקה מכסה על כמה פשעים ויוצאים-מן-הכלל במשפט-המשקל.

הקורא הנבון השגיח, אשר בדברי בשקספיר סימנתי סימנים של רך ועז, ובדברי בהומרוס סימנתי סימנים של קצר וארוך. והטעם הוא כי המשקל האנגלי נוטל היותו מצירופים של הברות מנוגנות ובלתי-מנוגנות, והמשקל היווני – מצירופים של הברות ארוכות-הזמן והברות קצרות-הזמן. השירה האנגלית, וכמותה השירה העברית החדשה, שמה שיטות-נגינה במקום שיטות-זמן. (אוזן-משורר תופסת משהו של זמן מתלווה לשיטת-נגינה, ומשהו של נגינה מתלווה לשיטת-זמן. והדברים עדינים.) ויש דבר שהוא ביניהם – זו שירתנו העברית-ספרדית, העושה בצירופים של חטף ושווא נע עם תנועה מלאה.

טרשניחובסקי, בתרגומו להומרוס, תפס הכּסאמטר מאוד חופשי, בהברה האשכנזית.

 

הלשון    🔗

לשון הומרוס היא מלאכותית. מאי משמע מלאכותית?

ראשית, שהיא לשון שבמסורת פיוטית, משמרת בה כמה מטבעות-לשון עתיקות או נשגבות, שאינן מצויות בשוק-החיים. אף יש והיא נגררת אחר “מליצה” במובן הנמוך, כלומר, צירופי מלים קבועות ועומדות – כיוון שאמרת האחת, מיד השניה מתגלגלת אחריה. מאופי זה, הם התארים החוזרים כמה פעמים: זאוס מכנס העבים, אאוס (השחר) ורוד-האצבעות, אודיסס רב-המזימות, אגממנון העוצר-בגברים, ועוד.

שנית, שהיא מורכבת, בכוונה וביודעים, ביד-אמן, מסיגנונות ולשונות שהם נמנים על ארחי-הבעה בני דורות שונים.

שלישית, כשם שאינה בת זמן אחד כך אינה בת מקום אחד. המשורר נודד היה, ולא נכנע לדיאלקט מקומי. הוא אסף וצירף את הלשונות של רבים מעממי יוון ועריה, כדי לשון אחת פיוטית-כללית. מתוך כך, נתעשרו אוצרותיו הלשוניים, אף אופשר לה לשירתו להיות מונעמת בפי קריינים בכל מושבות יוון, ולא במושב אחד בלבד.

בחינה ראשונה במלאכותיות נמצאת בכל שירה, שיש לה מסורת-דורות, ונושאיה יורשים זה את זה, לומדים זה מזה. עיינו בשירתנו הספרדית, ותמצאו הרבה ניבים וציורים, שהם משותפים להנגיד, בן-בגירול, משה בן-עזרא, הלוי. כמה מרוזטי נמצא בקיטס, כמה מקיטס נמצא בספנסר, כמה מספנסר בסידני וצ’וסר… לא נביאי-שקר בלבד גנבו דברים איש מריעהו, אלא גם נביאי-אמת, והזוכה מתקרב למדרגה המתוארת באגדה: “אלוהיכם גנב הוא…”

והואיל והזכרנו עניינים תנ“כיים בקשר עם מסורת ספרותית, נתעכב לשאול: לשון המקרא, שדיקדוקה כל-כך נוח להגיון, שהיא כה נעלה וצרופה, האם היתה מעולם לשון-עם? אין בלבי ספק כי היו זמנים והעם הבין את לשון-המקרא למישמע-אוזן בלבד, מבלי תרגום וביאור, וכי לשון-המקרא הושתתה על לשון-עם מדוברת. שאלתי היא: האם כך דיבר העם? האם לא היתה מסורת-מליצים לחוד ולשון-עם לחוד? אמר האחד: “כתשוני במכתש, ולא אסבור כי עם-הארץ בשוק השדקק לוא”ו המהפך… קישוט-סופרים הוא”.

בחינה שניה במלאכותיות, יש דוגמא לה בתקופתנו בתופעת מנדלי מוכר-ספרים העברי. מה עשה מנדלי? הוא ליקט וצירף וחיבר ולש לשונותיהם של מקרא, משנה, ילקוט, סידור-תפילה, משפחת אבן-תבון, שאלות-ותשובות רבניות וכתבי-יראים, כדי סיגנון אחד, הסיגנון המנדלאי, שהוא אב ובסיס לעברית החדשה.

בחינה שלישית במלאכותיות, דוגמא לה מנדלי מוכר-ספרים האידי. בעברית, צורך היה לו למנדלי לאחד לשונותיהם של תקופות שונות; באידית, צורך היה לו למנדלי לאחד לשונותיהם של מקומות שונים: מינסק, ווהלין, גאליציה, אוקראינה – עד היתה בידו שפה אידית שהיא ספרותית-כללית, לא דיאלקט שהוא מדובר בחבל אחד בלבד.

שפה מלאכותית יכולה להיות רעננה מאוד. באנגלית, יש לנו דוגמא נאה זו: צ’וסר חי בסביבה, שבה היו עליונים מדברים צרפתית, ותחתונים אנגלו-סאכּסית. והתחילו הלשונות חודרות זו לתוך זו, משמשות בעירבוביה בפיותיהם של הבריות. אבל תהליך האיחוד לא בא לידי-גמר, ומשוררים כתבו או צרפתית או אנגלו-סאכּסית. צ’וסר מה עשה? הוא לא חיכה לגמר-בישולה של ההתפתחות הטבעית (זה בא רק בימי שקספיר ואלישבעת). הוא קדם ונתן “הכשר” ספרותי ללשון המעורבת, הנלעגת, בכתבו בה שירתו. ובשירתו היה הפלא. נתמזגו שתי הלשונות, והיו לשפה אחת, היא השפה האנגלית של היום הזה. ובכל השירה האנגלית אין דבר יותר רענן, יותר אביבי, מפתיחת צ’וסר ל“מעשיות קאנטרבורי”.

שפה מלאכותית לפי הבחינות הנ"ל, גדולה ברכתה למשורר, שהוא יכול למזג ישן עם חדש, לקרב רחוקים, לעצב בריאות חדשות-בהחלט, לזווג זיווגים פוריים, לחזק עדין על-ידי הרכבתו בחזק – יתמשל ללותר בורבנק העושה בצמחים, לכימאי העושה במעבדתו, – לבחור בין סינונימים רבים ובין נטיות רבות. מה טוב לעברי המודרני, שהוא יכול לשיר, לשורר, לזמר, לרנן, לפייט, לנגן, להנעים, לפרוט, ללחן, לנהום ולהגות. (סופר טיפש משלשלן בזו אחר זו; סופר חכם בוחר את האחת שהיא כשרה לתפקידה). ושורש אחד בן הוראה אחת, כמה שימושים לו לפי צורך המשקל וריח-המחשבה: שר, אז ישיר משה, וישר, וישורר, שורר, פצח שיר, והוא – שיר, ופיו – שיר, הוא בשירו, בשירו, ועוד.

כל הבחינות האמורות, לשון-הומרוס היוונית עשירה בהן, גמישה בהן, משתעשעת בהן – ועושרה עצור, גמישותה מרקדת לפי ריתמוס נשגב, שעשועיה משועבדים למשמעת עצמית של רב-אמנים.

 

דרך המשל    🔗

המשל, במובן של השוואה פיוטית בין דבר לדבר, אצל הומרוס הוא לובש חשיבות לעצמו, כלומר, המשל עודף על מידת ההתאמה לנמשל, והוא משמש קישוט המוציא את השומע לרגע מן ההרצאה הסיפורית ומעכב אותו להתבונן בחזיון-טבע או בנימוס-אדם. לא בכל מקום כך, אבל בהרבה מקומות כך. משלים שהם ברכה לעצמם, מרובים הם ב“איליאס” מאשר ב“אודיסיאה”. והטעם הוא, שעלילת ה“אודיסיאה” מגרה יותר, מושכת יותר, וכל הפסקה אגב הרצאתה תהיה פוגמת; מה שאין כן ה“איליאס”, שהוא מסובך-העלילה וסואן בקרבות, ואוזן השומע תובעת רגעים של חליפת-אוויר.

מתרומם הומרוס במשלו, מתבונן בפרטי-תופעה לשמם, סוטה מסיפורו להתענג על מאשי-בראשית. סטייה מדעת היא, והמשורר מושל בה, ולא היא מושלת בו. קצב לסטייתו, התאפקות בתענוגו, לא יאריך ויעמוד בהם. שורות אחדות – והריהו שב אל מרוץ-סיפורו, וסוס-רכיבתו קוצף כמקודם.

צא וראה מה בין משלם של נביאי-ישראל למשלו של הומרוס. העברי קולע אל המטרה, ואין לפניו יותר ממטרתו. היווני יש לו עניין בנידנודיו של החץ העף כשהוא לעצמו. העברי מוליד המוני משלים מן הטבע, והזדקקותו לטבע היא כלאחר-יד; אם הוא מוסיף איזה פרט, הריהו מקצר במאוד-מאוד. אש-תוכחתו בוערת בו, ולא תיתן לו מנוחה; או שהוא נמשך אחר חזון-ניחומיו, ולא ייעצר.

 "אהיה בטל לישראל, יפרח כשושנה, ויך שורשיו כלבנון: ילכו יונקותיו –"

“שם גפני לשמה, ותאנתי לקצפה; חשוף חשפה, והשליך; הלבינו”שם גפני לשמה, ותאנתי לקצפה; חשוף חשפה, והשליך; הלבינו שריגיה". וכן גם בעל-התהילים. הסתכלותו בטבע – רק מלה-מלותיים: “אשר שם ציפורים יקננו, חסידה – ברושים ביתה”.

הומרוס היה מתעכב להגיד לנו, איך החסידה בונה ביתה בברושים.

הרי לדוגמא משל אחד (והוא כפול) מהומרוס:

מָשָׁל לְסִיעוֹת מְרֻבּוֹת, צִפֳּרִים בַּעֲלוֹת כָּנָף,

סִיעוֹת בְּנֵי עָגוּר אוֹ-אָז, בַּרְבּוּרִים אֲרֻכֵּי-הַצַּוָּאר

עַל נְאוֹת-דֶּשֶׁא בְּאֶסְיִיס, אֵצֶל קַאַאיסְטְרַס הָאוֹבֵל,

עָפִים לְכָאן וּלְכָאן, מַשִּׁיקִים כְּנָפַיִם בְּגִילָה,

פִּתְאוֹם יָשְׁבוּ בִּצְוָחָה, וּלְקוֹלָם יִבָּקַע הָאָחוּ –

כָּכָה הִתְנוֹדְדוּ, שָׁקְקוּ הֲמוֹנִים אַכַאִיִּים מִתְפָּרְצִים

מִן הָאֹהָלִים וְהַסְּפִינוֹת אֶל עֵמֶק סְקַאמַאנְדָרוֹס, וַתֵּהוֹם

נוֹרָא הָאָרֶץ מִתַּחַת רַגְלֵי הָעָם וְהַסּוּסִים.

וְעָמְדוּ בְּאָחוּ סְקַאמַאנְדָרוֹס, הַמַּעֲלֶה פְּרָחִים הֲמוֹנִים,

רַבִּים מְאֹד, רַבִּים כֶּעָלִים וְכַפְּרחִים לְעִתּוֹת בַּקַּיִץ.

כְּאוֹתָם הַזְּבוּבִים הַמְרֻבִּים הַבָּאִים הֲמוֹנִים וּצְפוּפִים,

אֲשֶׁר יִשְׁרְצוּ שֶׁרֶץ בְִּמִכְלְאוֹת-רוֹעִים עִם תְּקוּפַת

תּוֹר הַזָּמִיר, וְהַכְּבָלִים מְלֵאִים חָלָב עַד-שְׁפוֹתָם –

כָּכָה רַב מִסְפַּר הָאַכַאִיים יְפִי-הַמַּחְלְפוֹת, שֶׁעָרְכוּ.

בְּמִישׁוֹר סְקַאמַאנְדָרוֹס מוּל טְרוֹיִים שׁוֹאֲפִים שָׁם

לְכַלּוֹתָם.

 

האגדה ההומרית    🔗

נמסור במלים ספורות את האגדה ההומרות, ומובן שאין אלו אלא ראשי-פרקים, שאין בהם אף משהו מהוד-התיאור, מלכות-השיחה ושפע-הפרטים שבמקור.

בקחת פיליאום מלך פתיאה את בת-הים תיתיס לו לאשה, באו כל האלות והאלים להשתתף במשתה-החתונה. לא הוזמנה רק איריס, היא קטטה. היא באה מעליה, וזרקה בין הקרואים תפוח של זהב, ובו חקוק: “בשביל היפה באלות”. לא ידעו האלים להחליט בין אפרודיטה מעוררת-האהבה, אתינה נותנת-החוכמה, והֶרה אשת זאוס, גדול-האלים. עבר שם הרועה פאריס. החליטו לעשותו שופט.

אמרה לו הרה: “תן לי התפוח, ואעשה אותך מלך גדול”. אמרה לו אתינה: “תן לי התפוח, והיפה בבנות-האדם תהיה לך לאשה”. פאריס ראה לתת לה את התפוח לאפרודיטה.

היפה בבנות-האדם כבר היתה נשואה לאיש. היא הלנה אשת מיניליאוס, מלך לאחד מעממי יוון. אך אפרודיטה עוררה בה אהבה לרועה פאריס, והיא ברחה עימו אל איליון (טרויה).

ואגממנון, מלך ארץ-מיקנה העשירה, אח למינילאוס. כשמעו כי פריאם, מלך-טרויה, ובעלי-עצתו ממאנים למלא את בקשת אחיו להשיב את הלנה היפה (כי חשבו את הלנה פאר לעירם), נתמלא עברה. ודבר אגממנון תקיף על כל מלכי יוון. נאספו מלכי יוון כולם להילחם על טרויה. אודיסס מלך-איתאקה לא רצה לעזוב את אי-מולדתו וללכת אל המלחמה בטרויה הרחוקה, ועשה עצמו כמשתגע. אבל עורמתו לא עמדה לו, והיה מוכרח ללכת עם כל המלכים והגיבורים.

באו האכאיים (היוונים) בספינותיהם, וצרו על עיר טרויה שבאסיה הקטנה. אנשי טרויה פחדו לצאת מאחורי חומותיהם לקרב גלוי נגד היוונים, כי בין היוונים היה הגיבור אכילס, ולא יכול איש לעמוד כנגדו. אפילו לא הקטור, בן המלך פריאם, החזק שבאנשי טרויה. אכילס לקח אל היכלו שבויית-מלחמה וחת, הנערה בריסייס. אגמנון מלך מיקיני, ראש הלוחמנם היוונים, חמד בבריסייס, והוציא אותה מיד אכילס. על-כן כעס אכילס, ולא רצה להשתתף במלחמה.

עד כאן – ממה שמרומז מפי משוררים שהם נפשות פועלות בהומרוס, או ממה שמסופר במקורות אחרים, כגון, ה“איניאס” לווירגיל. כאן, בעצם, מתחיל סיפור ה“איליאס”: “שירי, בת-אלוה, חרון-אף אכילס…”

באין אכילס איתם, ניגפו היוונים לפני אנשי טרויה. אגממנון בה לפייס את אכילס במתנות, אף הבטיח להשיב לו את הנערה בריסייס. אבל אכילס לא רצה להתפייס. בא אל אכילס ידידו הטוב, פאטרוקלוס, ודיבר על לבו שישאיל לו, לפאטרוקלוס, את שריונו הנפלא, העשוי בידי אלים. פאטרוקלוס, לבוש שריון-אכילס, הראה גבורות, אך יד הקטור היתה בו. ויהי שריון אכילס נחלה להקטור. שמע אכילס על מות ידידו פאטרוקלוס, שכח ריבו עם אגממנון, ונשבע לעשות נקם בהקטור, מכה-ידידו. תיטיס, בת-הים, אמו של אכילס, השפיעה על האל וולקן שיעשה שריון חדש לאכילס, תחת השריון אשר לקח אותו הקטור בהכותו את פאטרוקלוס.

לבוש השריון החדש, נכנס אכילס למלחמה. הוא הורג את הקטור, וסוחב את גווייתו לפני שער טרויה לשומו לחרפה.

פּריאם, מלך-טרויה הזקן, בא בעצמו אל אוהל אכילס, לבקש את גוויית בנו. אכילס מתרכך ומציית לזקן. סיפור ה“איליאס” מסתיים באבל אנשי-טרויה על גיבורם הקטור, וכל טקס לווייתו.

מסובכת עלילת-הסיפור על-ידי התערבות אלים לצד זה או משנהו, והיא מרובת אימות ודמים.

מה היה בסופה של מלחמת היוונים על טרויה? הומרוס אינו מספר זאת ב“איליאס”, אך באפּוס השני שלו, ב“אודיסיאה”, הוא מוסר (מפי המשורר דימוקוס במשתה אלקיניאוס לכבוד אודיסס), כי טרויה נפלה על-ידי מזימה, חרָשה אודיסס הפיקח. היוונים עשו עצמם כמתייאשים מן המלחמה וכשבים באניותיהם. הם הניחו מחוץ לחומת טרויה סוס-עץ ענקי וחלול, ובו הצפינו את מבחר-גיבוריהם. אנשי טרויה שמחו על המתנה הזאת והכניסו אותה אל עירם, אם-כי היו מהם שפיקפקו לקבל מתנה מיד האויב. בלילה יצאו הגיבורים היוונים מבטן הסוס, הרגו בשומרי שערי טרויה, והציתו את העיר באש. אנשי יוון שבו בספינותיהם, עלו ליבשה, עברו את חלקת-השדה שבין החוף ובין העיר (זו החלקה ששימשה שדה-קטל מקודם), ונכנסו אל העיר להכות את אנשיה ולבוז בה.

ספר ה“אודיסיאה” אינו עוסק כל עיקר במלחמת-טרויה, חוץ מהזכירו אזכרות לה. הוא פותח במצב שבבית אודיסס שבאיתאקה, בהיות אודיסס בדרכו מטרויה הביתה, שנים על שנים. “חתנים”, אלו נסיכים פרוצים, אוכלים על שולחן אודיסס, זוללים מיטב-בהמותיו וסובאים יינותיו, מצווים על עבדי אודיסס ושיפחותיו כמו על שלהם. והתירוץ: הם רוצים להתחתן בפנלופה, היפה והאצילה, אשת אודיסס, כי אודיסס ודאי כבר מת. הם מתעקשים שהיא תבחר באחד מהם, אז יתפזרו. ואם לא – יוסיפו לכלות את הונו של אודיסס. הוא דוחה אותם מיום ליום, משנה לשנה. הוא אומרת שהיא תבחר באחד מהם, אחרי כלותה לארוג פרוכת לכבוד האלים. אך בכל לילה הוא סותרת את האריג, והארג אינו נגמר.

בינתיים גדל טלמאכוס בן-אודיסס, והוא (על-פי עצת האלה אתינה, המופיעה לפניו בדמות מורה זקן, מנטור) יוצא אל מלכי האיים הקרובים, אולי ישמע חדשה על אביו. אך הוא שב ריקם. הוא בטוח רק בזה שאיש לא שמע על מותו של אודיסס. אם כן, אפשר שאביו עוד חי.

מה היה עליו על אודיסס שנתעכב עשרים שנה בשובו מן המלחמה? הוא חטא לפוסידון, אלוהי-הים. ופיסיידון הביא עליו רוב תלאות וייסורים, ולבסוף מסר אותו ביד בת-הים (הנימפה) קאליפסו; זו כלאה אותה, באהבתה אותו, באחד האיים ולא נתנתהו ללכת. לאחר שבע שנים הוכרחה לשחרר אותו, על-פי מצוות זאוס גדול-האלים ביד שליחי הרמס.

אודיסס יצא ברפסודה; פוסידון גורם שהרפסודה תיהרס. אודיסס עולה בעירום ובחוסר-כל על יבשה אחת, ובת המלך אלקיָנואוס, שיצאה עם נערותיה לכבס, מוצאת אותו, ומייעצת אותו לבוא אל היכל אביה. לפני המלך אלקינואוס מספר אודיסס את כל הקורות אותו, מאז עזבו את טרויה ועד הגיעו אל האי של בת-הים, קאליפסו. הוא מספר על-דבר הקיקלופים, וזה הענק בעל העין האחת פוליפימוס אשר רוצץ גולגלתם של כמה מאנשי אודיסס, ואיך עיוור אודיסס את עיניו של הענק, ונמלט; על-דבר האי של הקוסמת קירקי, ואיך הפכה קירקי את אנשיו לחזירי-בר, עד שהכריח אותה אודיסס להשיב להם צורת-אדם; אל הצור, שם יושבות הסירנות, ובקולן המתוק הן מושכות ספנים אל מיתתם; על המעבר המסוכן בין סקילה בת מאות הראשים, ובין כאריבדס המוצצת אל לועה כל ספינה עוברת; ולבסוף איך מתו כל אנשיו עד-אחד מפני ששחטו מן הבקר הקדוש אשר לאפולון, אלוהי-השמש.

המלך אלקינואוס נותן לאודיסס ספינה עם אנשים, ואודיסס מגיע אל אי מולדתו וביתו, איתאקה. מכירים בו רק שלושה: אומנתו הזקנה; הכלב ארגוס, שהוא זקן עד שכמעט אין בו כוח לעמוד, אף-על-פי-כן הוא קם וזוחל אל אדוניו להביע שמחתו; ורועה-החזירים הנאמן, אומיאוס.

על-פי מחשבה שניתנה בה מן האלה אתיני, מודיעה פנלופה, כי הנה היא גומרת את אריגתה, והיא תבחר לאיש לה את הגבר אשר יוכל לירות, דרך חורי להבי-גרזינים העומדים בשורה, אל מטרה אחת, במו קשת-אוריטוס (זו קשת שרק אודיסס יכול לדרוך אותה). כל ה“חתנים” מנסים לדרוך הקשת, ואינם יכולים. אודיסס היושב שם, מתחפש כעני וסובל עלבונות ומהלומות מן ה“חתנים” רעי-הלב, מבקש רשות לנסות ידו בקשת. ה“חתנים” לא היו נותנים לו, אבל טלמאכוס, אשר עתה כוחו כוח-גברים, אומר כי הוא המחליט מי ינסה קשת-אביו ומי לא ינסה. אודיסס דורך הקשת, קולע את המטרה דרך כל חורי-הגרזינים; אז הוא מכוון החיצים כנגד ה“חתנים” אשר היו מכלים הונו ומתפללים על אובדנו כל אותן השנים, והוא הורג אותם אחד-אחד.

הוא מתוודע לאביו הישיש, ליארטס, ולאשתו פנלופה (על-פי צלקת בבשרו מנשיכת חזיר-בר בימי-נעוריו), ושב למלוך בעירו.

 

אפלטון ו“השגעון האלוהי”    🔗

אפלטון, בדו-שיח אחד, עושה את הומירוס כלונס לקשור בו הוכחתו, כי השירה אינה ילידת המחשבה הנורמאלית כי-אם בת ל“שגעון אלוהי”, להשראת-שכינה, למגעו של רוח-הקודש.

יוֹן היה מצטיין בהקראת הומרוס והסברת הומרוס. לא היה לו כשרון להקריא ולהסביר שום משורר אחר. סוקרטס שואל את איך הוא יודע להסביר פרטיהם של כמה מיני מלאכוֹת הנזכרות בהומרוס. ויוֹן הרי אינו לא נגר, לא ספן, לא צבּע, והוא חוזר ושואל אותה השאלה על הומרוס עצמו: איך ידע הומרוס לשים מלים נכונות בפי קברניט בעת סופה, והמשורר אינו מומחה בהליכות-ספינה? איך הוא יודע מה נגר וחייט ושאר בעלי-מלאכה עושים, והוא לא אחד מהם?

אין ביאור אלא השראת-אלים. דיבר הומרוס מתוך שגעון אלוהי, ולא ידע מה דיבר. ושמץ מאותו שגעון נאצל על הקריין יוֹן, על-כן הוא יכול להקריא ולהסביר את הומרוס. כשרונו של יוֹן בא לו מהתלהבותו מהומרוס, מהיותו נדלק משגעונו של המשורר. קצת מהשראת-הומרוס נאצלת על יוֹן, וקצת מהשראת-יוֹן נאצלת על הקהל השומע, עד שגם זה הקהל, בהקשיבו ליוֹן, מתחיל להבין את הומרוס ולהתלהב ממנו…

אם נשים את התעוררות התת-ידע במקום השראה ממרומים, רעיונו של אפלטון הוא מודרני למדי. שמורים בתת-ידע זכרונות מכל מה שעבר על אדם. התעוררות, היא שמקפיצה כל פרט שבזכרון שיפול במקומו הנכון בתהלוכה השירית, אף מחוללת בו שינוי-צורה, שיהא אורח-השיר יכול לקבלו.

אפלטון, שמשורר היה, ודאי שידע גם כמה מן היגיעה צריך להילוות אל ה“השראה”, ומה-גם בשירה כגון זו של הומרוס, שיסודותיה מלוכדים למו אחדות שגיבה מתוך ריבוי לשונות ונוסחאות.

 

אריסטו ו“האחדויות”    🔗

קרה לאריסטו מה שקרה בימינו לאחד-העם.

אחד-העם פלט מלה: “מרכז רוחני”, הוא ביאר, וחזר וביאר, כי לא נתכוון שארץ ישראל תהיה רוחנית בלבד, בלי בשר ודם, אלא רוח מתלבשת בערים וכפרים וחקלאות ובתי-חרושת ובתי-משפט, וכל הנחוץ ליישוב-אדם. אם-כן, מה ההדגשה על “רוחני”? שיהודי ארגנטינה וארצות-הברית לא יוכלו למצוא פרנסתם החומרית מארץ ישראל, והארץ לא תהיה להם אלא מקור של הנאה רוחנית, השפעה רוחנית…

אחרי כל הביאורים והגדרים, המימרה של אחד-העם, בהיפוך לכוונת בעליה, עודה משמשמת סיסמה לכל הרוצים למעט את דמותנו הלאומית, להצר את צעדינו בהתיישבות, ולעשות את הר-ציון בית-מדרש למליצות “נביאיות” שאין עימהן הגשמה.

אריסטו פלט מלה: “אחדות”, כלומר, חייב חיבור ספרותי לשמור שלושה מיני אחדות: אחדות של נושא, אחדות של מקום, אחדות של זמן.

אבריפדס היה בראשונים ששיוו למחזותיהם אופי של חתך-חיים כדומה לחיי השוק, במקום פיאורו של גיבור אגדי אחד. קמו אחריהם מבקרים וצעקו: הרי הוא ותלמידיו עוברים את מצוות האחדות האריסטוטלית ביחס לנושא. כשבא שקספיר, ובתוך כל מחזה ומחזה שלו החליף זמנים ומראות ביד רחבה, אמרו עליו פיראנטים: אחדות-זמן ואחדות-מקום, מיסודו של אריסטו, היכן הם?

והאמת היא, כי חלו השפלה ועיוות-מובן לגבי דברי-אריסטו. שהדברים על “אחדות” נתפרשו שלא כהלכה כבר בימי חייו של אומרם – לכך יש לנו עדות אריסטו עצמו, שהוא מבאר וחוזר ומבאר:

“אחדות-נושא” אין פירושו שהסופר לוקח-לו גיבור אחד וחורז על שמו של הגיבור כל מה שאירע לו. לשון אריסטו: “הרי אין-סוף של דברים יכולים לקרות את האיש הזה, ומהם אי-אפשר להביא אותם לידי אחדות. כמו-כן, ישנם כמה דברים שאיש אחד עושה אותם, ואין הם מצטרפים לפעולה אחת”. לא זו הוא “אחדות-זמן” שמצמצמים את המעשה ליום או לשלושה ימים רצופים. כמו שיש דברים שהם באים בזמן אחד, ואין קשר ביניהם, כך יש דברים שהם באים בזה אחר זה, ואין המאוחרים מתקשרים עם הקודמים בשרשרת סיבתית. לא זו היא “אחדות-המקום” שכל המאורעות מתחוללים בנוף אחד. אלא – חייב חיבור פיוטי להיות אחד במובן של שלומות אורגאנית, כיצור הזה שכל איבריו מסייעים איש לריעהו במילוי התפקידים החיוניים של היצור כולו. חיבור פיוטי, דינו שיהיו בו ראשית, אמצע וסוף.

ואריסטו מעמיד את הומרוס למופת. אגב-כך הוא מוסר את תמצית שני האפּוסים ההומריים.

לא סיפר הומרוס ב“איליאס” את כל המאורעות של מלחמת האכאיים על איליון (טרויה), ואפילו לא את כל המוצאות את אכילס. סיפור ה“איליאס” מצטמצם בעובדה אחת: חרון-אף אכילס. מתוך שורש זה, מתפתח השיר לענפיו, לומר לנו: מה גרם לחרון-אפו של אכילס, איך משך ידו מן המלחמה בגלל זה, ואיך נדחף בכל-זאת להיכנס למלחמה, וחמתו עודה בוערת בו ומתבטאת באורח-מלחמתו, ואיך לבסוף שככה חמתו, ונתרצה לבריות ולאלים. אף סיפור ה“אודיסיאה” הוא פשוט מאוד: אדם, שהוא מרוחק מביתו ומולדתו, מתגעגע לשוב אליהם, אלא שהאלים עוצרים בעדו, והוא נתון להרפתקאות קשות. ובינתיים, באי-מולדתו, זדים מכלים רכושו, ואומרים לקחת את אשתו. אחרית-דבר: הוא שב, ועשה נקם בזדים.

הומרוס משמש לאריסטו גם יתד לקשור בה רעיון זה: מה בין כותב דברי-הימים למשורר? כותב דברי-הימים הוא עבד למקרה. כל מה שנפל במקרה בקרב-עמים אחד, בפרק-חייו של אדם – אותו הוא מיועד לספר, ואפילו אין המקרים מתקשרים בקשר הדדי. המשורר בוחר מן המקרים, ומשאיל למקרים מדמיונו. הוא מבטא את עיקרם של דברים, מה שמתחייב מטבעם, מה שמוכרח להתהוות בגזירה פנימית שלהם. משום כך, יש והמשורר מלמד אותנו בהילכות-היסטוריה יותר ממה שמלמדנו כותב דברי-הימים. ציור-המשורר הוא ארכי-טיפוס למאורעות-הזמן. מה שהזמן נותן מתוך עירבוב כמה יסודות זרים ובלתי-מהותיים, המשורר נותן בטוהר, כלומר, מתוך חוקיותם של דברים. אי-התאמה בין ציור-שבכתב לעובדה ממשית הוא גנאי לכותב דברי-הימים, ולא גנאי למשורר. גנאי למורר: חוסר-הכוח לצייר את שהוא מתכוון לצייר.

חיבור פיוטי, בשביל שיהיה יפה, אומר אריסטו, צריך שיהיה גם בעל סדר וגם בעל גודל מסויים. אם הוא קטן יותר מדי, הרי חלקיו מיטשטשים לעינינו, ואין סדרם ניכר. מאידך גיסא, אם הוא גדול יותר מדי, הרי רק צד אחד או חלק אחד שלו נתפס אל-ידינו, ושוב אנחנו מפסידים את הסדר הכללי של חלקיו.

חיבור שהוא בעל אופי גדול, וחלקיו מתאימים למידותיו, יכול להרשות לעצמו הפרעות שהן קטלניות לגבי חיבור בעל אופי קטן. לשון-אריסטו: “ההירואי (ההכּסאמטר) הוא הנכבד והכבד במיני המשקל, וזה שנותן לו כוח לסבול מלים זרות, משלים זרים”.

 

תרגומים אנגליים    🔗

מתיו ארנולד מנה שבחיו של הומרוס וגילה חולשותיהם של מתרגמי הומרוס אנגלית, בזו הלשון:

“הומרוס הוא מהיר בתנועה שלו, הומרוס הוא פשוט במלים וסיגנון שלו, הומרוס הוא תם ברעיונותיו, הומרוס הוא אציל באורח שלו. קאופר אינו מוסר אותו כעובן, מפני שהוא איטי בתנועתו ומרחיב בסיגנונו; פּופּ אינו מוסר אותו כהוגן, מפני שהוא מלאכותי הן בסיגנונו הן במלותיו; צ’פמן אינו מוסר אותו כהוגן, מפני שהוא פנטסטי ברעיונותיו; מר ניומן אינו מוסרו כהוגן, מפני שהוא משונה במלותיו ובלתי-אציל באורח שלו”.

עוד הוא אומר: בין קאופר להומרוס עומד הערפל של האורח המורחב, נטלהו קאופר ממילטון – אורח שהוא זר למהירות השטף ההומרית; בין פּופּ להומרוס עומד הערפל של האורח הספרותי-מלאכותי אשר לפּופּ – אורח שהוא זר לפשטות ההומרית; בין צ’פמן להומרוס עומד הערפל של עושר-הדמיון, נתברכה בו תקופת המלכה אלישבעת – עושר שהוא זר ליושר-הלב ותמימות-ההגיון אשר להומרוס; ובין מר ניומן והומרוס עומד ערפל, חושך מצרים, כי נוסח מר ניומן הוא בלתי-אציל בהחלט, בשעה שהומרוס כולו אצילות. (ניומן השתמש במשקל “יאנקי דודל” בלי חרוזים. סיגנונו נפוח, ולא היינו מזכירים אותו, אילולא שימש מסמר לדברי ארנולד).

צדק מתיא ארנולד רק ביחס לבן-דודו, ניומן. לא התחשב ארנולד עם הכלל: “דור דור וסיגנונו”. הליטוש המלאכותי והמונטוניות של חמישה יאמבים טהורים, לא הקימו בין מעריצי פּופּ בשעתם ובין הומרוס, אותו החיץ שהם מקימים בינינו ובין הומרוס.

קיטס, שאין כמותו במשוררים לשלימות-יופי, הוקסם מתרגום צ’פמן, עד כדי חברו אותה סוניטה מפורסמת: “בהביטי לראשונה בהומרוס של צ’פמן”. צ’פמן טעמו שמור בו עד היום הזה, אם-כי הוא בגדר מותרות ספרותיות.

עוד תרגומים הם: של בראיינט האמריקאי – עצור וקריר – ושל וויליאם מוריס – מתוק וחלק. ודאי, מבחינת הרוחב ההומרי, היה וויליאם מוריס ראוי להיות מתרגמו. והוא גם עשה בהידור, אלא שלשונו היא בשילת-תרבות יתר על המידה, והוא נוטה להעמיס את המקור בעושר לא-לו.

ישנם גם תרגומים בפרוזה, כגון של בוטשר ולאנג, ועיקרם, תרגיל בלמדנות. נסיונות מעניינים בפרוזה הם של סמואל באטלר, שכוונתו להביא את הומרוס לידי מודרניות חריפה, ושל וו. ה. ד. ראַוז, ש“אודיסיאה” שלו תפסה לשון-שוק המונית אף עשירה (הוצאת “מודרן אייג'”). ואיני סח כאן על עיבודים לילדים, שאין להם קץ.

להנאת הקורא סתם, דומני שקשה למצוא טוב מתרגום-קאופר. קאופר שמר בו משהו מן הדיוק ההגיוני של “המשוררים המטאפיסיים” בני המאה הי"ז, אף נפתחו לפניו האופקים של שירת הרומאנטיקה האנגלית; ואם אין הוא נותן לפנינו את הומרוס היווני, הרי הוא נותן לפנינו הומרוס אנגלי מתאפק וגרעיני תוך-כדי-רחבותו.

 

התרגום העברי    🔗

מכמה בחינות אין כלשון העברית ראויה להיות לשון-תרגום להומרוס. העברית המקראית והיוונית ההומרית, בת אסיה הקטנה, קירבת-זמן וקירבת-מקום ביניהן. בשתיהן מתגלה רוח-האדם בגבורתה הפרימיטיבית ובנימוסיה היסודיים (טרם כוסו עיטופי-דרוש ונכבלו במסורות שניות). כזו כן זו היא ביטוי לנשמת אומה גדולה, קדמונית, לחוף ים התיכון תשכון.

ובשם שאנו מכירים במה שמשותף לשתיהן, עלינו להכיר במה שמבדיל בינותם. היוונית בל ידעה זלעפות-מדבר ואין בלבה מורא ה' צבאות: פחדה הוא פחד אסון, פחדה הוא פחד אסון, פחד עונש, פחד מפני גורל גזור מראש – אבל לא פחד האבדון המוסרי. העברי הגה בבריאת-העולם, כלומר, הוא כאילו העמיד כוח שופט מחוץ-לעולם, וביקש צידוק לנפשו, לאומה, לעולם כולו, בפני אלוהים אין-סופיים ואלוהים נצחיים. היווני המתואר בהומרוס, אליו מוגבלים כשם שנוף-מולדתו מוגבל. ומה נוף-מולדתו? עיר קטנה, ומלך בה, על-גבי אי או באצבע-יבָּשה, על חוף מפרץ-ים, והשדות מוריקים על-יד העיר, גבעות עוטרים את תחום-השדות, ועל אחת הגבעות במה לאל המקומי. ועם יווני זה מפליג בים, אך הרחיק-מה, הוא מוצא אי כדומה לשלו ועיר כדומה לשלו. מלחמת-טרויה בגלל הלנה היפה, זיעזעה את עולמו של היווני ההומרי, הרחיבה את שטח עלילותיו והרפתקאותיו, אבל לא עשתה מהפכה שרשית ברוחו.

האלים ההומריים הם אנתרופומורפיים בהחלט. מיני בני-אדם הם, יתר-קומה להם ויתר-גבורה להם; יכולים הם גם לפשוט צורה וללבוש צורה; אך לעולם צידקת-אדם וחולשת-אדם בהם. אין הם בוראי-עולם; נמצאים הם בתוך העולם. האמונה ההומרית היא צרופה לגבי האליליות המצרית והאליליות הבבלית-כנענית. כבר אין בה עבודה לצורות החיה והבהמה, אם בגופן, אם בצלמן, אם בפלג-צלמן, דהיינו, אליל שגופו אדם וראשו נשר, או שמטבורו ומעלה הוא אדם ומטבורו ומטה הוא תיש, וכדומה. דמויות כאלו עודן נמצאות על אפסי-התודעה, כגון הקנטברוס, שהוא מורכב סוס-ואדם יחד; אבל אין הן נעבדות עבודת-קודש.

בספירה הדתית, התנ“ך והומרוס נפגשים רק במקום שהתנ”ך משמר בלשונו צורות הגשמה קדמוניות. אלא, מה שבתנ"ך הוא שריד מתקופה שחלפה, או מליצה, אופן-ביטוי, בהומריס היא היא האמונה עצמה. נפגשים גם הם בנמוך שבאפני-העבודה, בהקרבת קרבנות.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי מעיד, כי הוא עמד על הסוד ועל חרדת-הנפש שבזבח-קרבנות בישראל, רק עם קריאת הומרוס בתרגום טשרניחובסקי. מה טעם? – לבו של הלומד העברי גם בפרשות-הקרבנות שבמקרא ובהילכות-קרבנות שבתלמוד; המלים והסוגיות נתרוקנו בשבילו מרוב מישמוש בהן. ואולם בקראו פרשת-קרבנות בתוך הסביבה ההומרית, הנכרית, מיד עבודת-הכוהנים הישראלית מתחדשת עליו, והוא מגיע אל חקר צפונותיה.

תיאור זבח אחד ב“איליאס”:

וּכְשֶׁבָּאוּ לְאֹהֶל בֶּן-אֶטְרֶס, וַיִזְבַּח לְמַעֲנָם

זֶבַח פַּר בֵּן חָמֵשׁ שָׁנִים לְזֵיאוּס הָאַדִיר,

הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ שׁוֹר-פַּר אֲגַמֶּמְנוֹן הָעוֹצֵר בַּגּוֹיִים.

פָּשְׁטוּ אֶת עוֹרוֹ מִמֶּנוּ, אֵבָרִים אֵבָרִים פֵּרְקוּהוּ,

אַף נִתְּחוּהוּ יָפֶה לִנְתָחִים, וַיְּשִׂימוּם עַל שַׁפּוּדִים,

וְצָלוּם בִּזְהִירוּת יְתֵרָה וַיְסִירוּם מֵעַל פְּנֵי הַמּוֹקֵד…

אם לא בשטח התפיסה הדתית, הרי בשטח ההרצאה הסיפורית, יכול מתרגם-הומרוס העברי להסתפק יפה-יפה מן התנ“ך. פשטות ושגב של הסיפור ההומרי, מה נאה לו מפשטות ושגב שבאורח הסיפור התנ”כי?

הומרוס, כמו התנ“ך, מחבב רשימות: קטלוג גיאוגראפי של גבולות עמים ושבטים; שרשרת-יוחסין, בנוסח: אלה תולדות… פלוני הוליד את אלמוני, אלמוני הוליד את פלמוני… וגומר; מנין מתנות; בתנ”ך – מנחות שלוחות מֵעֵשָׂו אל יעקב, נידבת שבט ומשפחה למשכּן; בהומרוס – מנחות מובטחות מן המלך אגממנון אל אכילס, לכפר פניו של הגיבור, בשביל שישוב אל המלחמה: שבע מנורות, עשרים דוודים, עשרה כיברי-זהב, שנים-עשר סוסים מסוסי-המלך, שכל אחד מהם זכה בפרס במרוץ-הסוסים… שלוש ספינות עמוסות מעשה-זהב ומעשה-ברונזה ובגדי-יקר, ממלקוח העיר טרויה לאחר שתילכד…

(מאחד שכתבי הומרוס נחשבו קדושים ובני-סמך, שימשו גבולות עמים, המתוארים בהם, עניין למשא-ומתן פוליטי בין עמים שכנים, ודמיונו בימינו: סיוע שהתנ"ך נותן לנו בדרשנו גבולות צודקים לארץ-ישראל.)

ההרצאה התנ“כית נאה להומרוס, אך אין היא מקיפה את כולו. אמנם, מבחינה דתית, הומרוס הוא פרימיטיבי לעומת התנ”ך; אבל מבחינת ההתפתחות הספרותית, התנ"ך הוא פרימיטיבי לעומת הומרוס. כבר אמרנו שלשון הומרוס מורכבת מלשונותיהם של כמה דורות וכמה חבלי-ארץ, מלבד מה שהיא יודעת משקל פיוטי מורכב. ובכאן עדיף כוחה של העברית החדשה, שאף היא בת-הרכבה היא, ומרובות שיכבות-זמן שלה, ותרומות לה מאקלימים שונים. ואשר למשקל פיוטי, הרי נסיונות כל אירופה לפניה.

ושאול טשרניחובסקי, המשורר העברי החדש, שליח-ההשגחה היה, בחיר-הבחירים, לתרגם את הומרוס עברית. במי זולתו, בכל תולדותינו, נמצאו הסגולות הללו: ידיעת יוונית ולשונות-אירופּה החדשות; למדנות שקדנית; חיבה לשירה קדמונית, לאגדות-קדומים; הידבקות כמעט אטאוויסטית באלים מצריים, בבליים כנעניים; יושר-לב (ובשירה פירושו ישרות-מלאכה); פשטות-אופי (ובעבודת-תרגום, פירושה פשטות-גישה, כנות-מגע שאינה מוסיפה ואינה גורעת); תרבות גדולה, שהיא אינטימית עם האוצרות הקלאסיים אשר לאנושיות; ועם זה – נסיון עצום בשירה עברית, בכל מיני משקלים ותכנים, שליטה במיכמני הלשון לרבדיה ואופניה.

נוסיף ונאמר: שירת-טשרניחובסקי המקורית, סגולות הומריות בה; המרחב האפי; ההנאה ממראות-העולם, אם בתהליכי-טבע עם בתהליכי מלאכת-אנוש, ותהא זו המלאכה הפשוטה-שבפשוטות: תפירת-סנדל, תיקונה של כף שבורה, הכנת לביבות, האכלת עופות; ההנאה מטקס דתי רענן; בניין-סוכה, קטיפת-ערבות, מים שלנו; אהבת גבורות-גיבורים ו“תרועת שופרות-קרב”; גיאות על תפקיד המשורר, זה “האדם האלוהי” (בכינויו של הומרוס).

לא לחינם אחזה שכינת השירה העברית בציצית-ראשו של שאול טשרניחובסקי, וציוותה עליו: “קום, תרגם את הומרוס עברית”.

ולא ייפלא בעיני עם יתברר כי הדחיפה הראשונה לעבודת-התרגום באה לו ממחברת עברית קטנה, שנפלה בידו בילדותו. היא: “הריסות טריא” (ריש קמוצה, יו"ד פתוחה), למיכה יוסף כהן לבנזון, מחברת-מיכ"ל היא תרגום לשני פרקים מתוך האפוס “איניאס” להמשורר הרומי ווירג’יל, והיא מספרת דבר הכנסת סוס-העץ לאיליון (טרויה), והגיבורים האכאיים (היוונים) מסתתרים בתוכו, ובלילה הם יוצאים, מציתים את העיר, שוברים שעריה ומאותתים לאחיהם באניות שישובו, כי העיר פרוצה לפניהם. (בעלילת ווירג’יל, אחד מאנשי-טרויה שנמלט הוא איניאס, מייסד רומא).

דבר מיכ"ל בהקדמתו: “קינאתי לשפתנו זו השרידה היחידה מכל מחמדינו, שהיו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה”.

בית אחד ממלאכתו:

אָז יְדַי צִינוֹן בֶּטֶן הַסּוּס פָּתָחוּ

וַיָּקִיא וַיִּפְלֹט הַנְּסִיכִים וְכֵלֵימוֹ;

וְשִׁכּוֹרֵי חֵמָה לִקְרַאת לֶחֶם שָׂמָחוּ,

בַּחוּצוֹת הִתְהוֹלָלוּ, גַּם אוֹלִיס בֵּינֵימוֹ;

חַלְלֵי חַרְבָּם נָפְלוּ הַשׁוֹמְרִים בַּלַּיִל –

הַטְּרָיִים הוֹזִים, עוֹד שֵׁנָה עַל עַיִן,

וּסְרוּחִים עַל עַרְשׁוֹתָם, הֲלוּמֵי יַיִן;

וּצְבָא יָוָן בָּא בַּשַּׁעַר, כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל.

ונשווה-נא קטע זה מתרגום מיכ“ל ל”איניאס“, עם קטע מתרגום טשרניחובסקי ל”איליאס“, ונשכיל כי המרחק ביניהם הוא לא המרחק שישנו בין הומרוס היווני לווירג’יל הרומי, כי-אם כיברת הארץ, אותה עברה העברית בהתפתחותה מימי אד”ם ומיכ"ל בווילנה ועד ימי ביאליק וטשרניחובסקי בתל-אביב.

העניין: שביתת-נשק ארעית. הוכרזה למען תת זמן להסיר את פגרי החללים משני הצדדים:

שֶׁמֶשׁ בְּגִיחוֹ שָּׁמָיְמָה מִמְצוּלוֹת יָם הָאוֹקְיָנוּס,

יָם רְחַב-יָדַיִם וְשׁוֹקֵט בִּזְרָמָיו, וְנוֹגֵהַּ מִקַּרְנָיו,

נָגַע בַּשְּׁדֵמָה, שָּׁם נִפְגְּשׁוּ גְבָרִים בִּגְבָרִים בַּשָׂדֶה.

קַשֶׁה מְאֹד הָיָה לְהַכִּיר מִי הֵמָּה הַפְּגָרִים הַמֵּתִים,

שָׁפְכוּ עֲלֵיהֶם הַמַּיִם לְהָסִיר אֶת כִּתְמֵי הַדָּמִים,

וְשָׂמוּם עַל פְּנֵי הָעֲגָלוֹת, וּדְמָעוֹת עֲלֵיהֶם שָׁפָכוּ,

אוּלָם פְּרִיאַמוֹס הוּא אָסַר עֲלֵיהֶם הַבְּכִיָה; מַחֲרִישִׁים

שָׂמוּ הַפְּגָרִים עַל עֲצֵי הַמּוֹקֵד, וְאִם נַפְשָׁם אֲבֵלָה,

שָׂרְפוּ בָּאֵש אֶת הַמֵּתִים אַף שָׁבוּ אֶל אִילְיוֹס הַקְּדוֹשָׁה.

וְחֵיל הָאַכַּאִיִים עֲדוּיֵי הַמְּצָחוֹת גַּם הֵמָּה נִקְהֲלוּ,

שָׂמוּ עַל עֲצֵי הַמְּדוּרוֹת הַפְּגָרִים, וְאִם נַפְשָׁם אֲבְלָה,

שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ אֶת הַמֵּתִים אַף שָׁבוּ לַסְּפִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת.

מחונן ביותר הוא טשרניחובסקי כשידיו עובדות במתכת קשה, במעשי ריקוע וחריתה, על-כן, בולט מתרגומו לנאמנות ואיל (יו"ד קמוצה) פרק ה“איליאס” שבו האל וולקן מכין את מגינו של אכילס, ומשקע בו תמונות מדוייקות ואופייניות לכל מעשי היוונים בעיר ובשדה; בחגיגות דתיות במשכם הקרבן בקרניו, והחליל הולך לפניהם; בצאתם לציד, והכלבים העזים מתנפלים על ארי והוא נלחם נוראות על נפשו; וספנים ודייגים במלאכתם. על כל מלאכת-טשרניחובסקי בפרק הזה פרושה מין שמחה-שבזהירות, הוא רגש האמן היודע את כוחו הטבעי אך יודע גם את סוד כיבוש-הכוח מתוך התמכרות ללא-שיור לתפקיד-המתרגמים אשר לפניו.

 

ילדי-יוון הקטנים כעת    🔗

בשוחחי על יוון הקדומה, איני יכול לכלוא מלתי על יוון שבימינו, כל העולם השתומם בהכות יוון הקטנה את חילות-מוסוליני אחור, בראשית מלחמה זו. ולציון היתה הרווחה, כי נסתמה דרך זו אל גבולה. רק כשבאה מכונת-הנאצים מלוא-כוחה, היתה יוון למידרס.

ילדי-יוון הקטנים, מה היה עליהם? רבבות מהם הם יתומים; המלחמה קיפחה הוריהם. הרבה, הרבה מהם, יתומים ושאינם יתומים, מתו בתחלואי רעב וצינה וחוסר-טיפול. והנותרים מתלקטים יחד, מתאגדים לאגודות, להקות של בני-בלי-בית ערומים ורעבים. אומר אוטו זוף בספרו “יירשו ארץ”.

"הם ישנים במקום שהם נמצאים בנפול הלילה. הם גונבים כל אוכל המזדמן להם. הם נוטלים כל דבר המיטלטל. יש להם לשון משלהם, שאין זולתם מבין אותה, והם מאותתים זה לזה ברמזי-סתר של שריקות-שפתיים עזות. הם מייללים כלהקת-תנים. והם מלגלגים לכל עובר ושב, וביחוד אם הוא לבוש אפורות (בגדי-הנאצים).

"לעיתים קרובות הגרמנים מכוננים כנגדם רובי-מכונה שלהם על-מנת לפזרם. אין הם מתפזרים. הם מביטים במבט-שדים על החיילים, ומחכים – נורא מראיהם – מראה דחלילים להם בבלואי סחבות שלהם – ופניהם הרזות, המרות, מזרות אימה. החיילים הגרמנים קוראים להם ‘גורי זאבים’.

"בכל יום בסלוניקה יש ותעלה ערימת-נשק באש; רכבות יורדות מעל המסילה; בית, בו מתאכסנים חיילים, נשרף לאפר. ומה שמרגיז את השלטונות הוא זה: כשהם תופסים אחד מן ה’פושעים' הקטנים, הרי אין לפתות אותו שידבר, לא על-ידי איומים ומכות, לא על-ידי מילים רכות, לא על-ידי הבטחת סעודת-שובע.

"במשך הזמן, התחילו ‘גורי-הזאבים’ לברוח אל ההרים, כי גזל-האוכל שגזלו הגיע למידה ניכרת, והשלטונות שבעיר נקטו באמצעים קשים בשביל לדכא אותם. כנופיות-משטרה מיוחדות היו אוספים את הילדים מן הרחובות, כאסוף כלבים עזובים. לשוטרים חבלים דקים וחזקים, וילד הנתפס בחבל שכזה, והוא מנסה להשתמט, בשרו מחתך בעד בלואי-סחבותיו.

"משום כך ברחו כמה מן הילדים אל אדמת-ההרים. שם יש והם מתחברים אל חיילים יוונים, אנגליים ואוסטרליים, אשר מצאו מחבוא בהרים, והם מוסיפים לעשות מלחמה בנאצים… בהרים שוכחים הילדים חיי-בית שחיו בזמן מן הזמנים.

"חיילים נאציים רודפים אותם כרדוף חיות רעות. ומעשה ועל-יד יאנינה היה להם לנאצים ‘שק-ציד’ הגון, דהיינו, חבריה של שבעה ילדים, שנתפסו אצל מאורתם בהרים. הנאצים נטלו מהם נשק שהיה להם, והעמידו אותם, כשהם מוקפים עיגול של חיילים, באור-הלבנה הבהיר. הם חיכו מתוך בוז לאוסריהם. הם לא הבינו הלשון שהחיילים מדברים בינותם, אבל היטב הבינו כי הוויכוח הוא בנוגע לגורלם, אם יחיו ואם ימותו.

"אז התחילו צועקים כנגד החיילים בקולות נביחה והתגרות. אחד החיילים תירגם את דברם: ‘מאחר שנטלתם את הנשק שלנו, המיתו אותנו! מה לנו חיים בלא רובים?’

“הציידים כוננו את רוביהם בשבויים הקטנים. ואף אחד מ’גורי-הזאבים' לא בכה ולא התחנן על נפשו, אפילו לא הצעיר שבחבריה, שהיה בן אחת-עשרה שנה”.

עמדה בהם באלו תינוקות-יוון רוחם של אודיסס ואכילס!

האם אין זה מזכירנו את ילדי-הגיטאות מווארשה ולובלין? אחים קטנים מילדי-היוונים! תבוא גאולתכם ביום בוא גאולה לילדי-ישראל! ותהי ברית ביניכם ובין ילדי-ישראל לעד!

 

מוסר שבהומרוס    🔗

הגאוניות המוסרית שבאה לידי גילוי בישראל (ולא בכל ישראל, אף לא בכל הפרקים שבדברי-ימי-ישראל), אל תהא מחשיכה מעינינו פתילות-מוסר שנדלקו אצל עמים אחרים. כל הספירות נוטלות זו מזו. שירה גדולה, על-כרחה היא טוענת מוסר גדול.

פסוקי-הומרוס, בהיותם מקודשים בעם-יוון שימשו בפועל ללימודי-מוסר בפיות מטיפים ופילוסופים. כמה נימוסים, קבעם הומרוס בכתב, נשתמרו מניוון, אף נתעמק נירם, מטעם זה גופא שהעם שמר וזכר את התנהגותם של חביבי הגיבורים ההמריים בכל מיני עיתים ומקרים.

האלים ההומריים אוהבים גרים. רצויים לפניהם מידת הכנסת-אורחים, מידת כיבוד-זקנים, נאמנותה של אשה לאלוף-נעוריה, אהבת-מולדת וגבורה בקרב.

הטראגדיה היוונית היתה נוטה לראות את גורלו של כל אדם כגזירה גזורה מראש, שאין מיפלט ממנה. אף-על-פי-כן, גם בה, וגם באפּוס ההומרי, ישנם רמזים לרעיון כי האדם יש לו חופש-רצון, יש לו בחירה בין טוב לרע. אצל אפלטון, הרעיון הזה יוצא מכלל רמזים, ומתעלה עד לידי שיטה: האדם בוחר את כל גורלו מראשית ועד סוף (ע' האגדה על ער, כרך עשירי ב“המדינה”). בהומרוס אנו מוצאים אחד סח: “בני-אדם עושים, ואינם מחשבים את תוצאות מעשיהם – אחר הם מאשימים את האלים על התוצאות הרעות”.

אנו מוצאים אצל הומרוס גם מחאה נגד אותותיהם של הוברים וידעונים.

בהיות ראשי-טרויה מתייעצים איך תנהל הקרב, ראו

.> ..והנה

נֶשֶׁר מַגְבִּיהַּ לְעוֹפֵף בּוֹקֵעַ הַצָּבָא מִשְּׂמֹאלָם,

אוֹחֵז בְּצִפָּרְנָיו דְּרָקוֹן מְאֹד גָּדוֹל, אָדוֹם-חַכְלִילִי,

עוֹדוֹ בּחַיִּים וּמְפַרְפֵּר, עוֹד לֹא אָמַר נוֹאָשׁ וְנִלְחָם;

נָשַׁךְ אֶת-תּוֹפְסוֹ אֶת-טוֹרפוֹ בֶּחָזֶה סָמוּךְ לַצַּוָאר,

יַעַן הִתְעַקֵּל לַאֲחוֹרָיו; וַיִּזְרְקוּ זֶה עַל הָאָרֶץ,

מַר לוֹ מֵעָצְמָת מַכְאוֹבָיו, הִפִּילוֹ בְּקֶרֶב הַקָּהָל,

אֶפֶס הוּא טָס צוֹרֵחַ, נִשָׂא עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ.

ההובר רואה בזה סימן רע, והוא מייעץ להיעצר מקרב. נאום הקטור בזעם: “אחד האות, והוא הטוב: להגן על ארץ המולדת!”

מוסרית היא שירת הומרוס בפרטיה, וכן אף בכללותה.

מה ה“איליאס” אם לא תולדות שגעון מוסרי – חרון-אף, שבין שהוא מוצדק בין שאיננו מוצדק מלכתילה, הוא עושה שַׁמות בנפש בחיר-האדם אכילס, מביאו לידי אכזרויות גדולות ובלתי-טבעיות, ולבסוף מתנדף וחדל, וטבע-האדם הנדיב, הרחום והחסוד, המהדר רגש-אב ונותן כבוד לגוויית-אדם (ותהא זו גוויית שונא), יוצא כשמש לאחר סופה?

ב“אודיסיאה”, העוול של מעשי ה“חתנים” צועק לשמיים. אודיסס מתגלגל במרחקים – אולי אבד בתלאותיו. האשה פנלופה רפו ידיה מקום נגד בני-הבליעל. הבן טלמאכוס עודו צעיר. לכן נמבזי-אדםה יכולים להשתלט בבית אודיסס, לזלול את רכושו, ולהחריב את נחלתו. ונמבזי-אדם אלה אינם בלי תקיפוּת.

יש להם כוח לאיים על אנשי-העיר, להפיל אימתם על פחדנים ולשחד נבלים, וכן ממשיכים כסעודת-הוללותם, אשר דומה ואין לה סוף.

אבל הסוף בא. אודיסס שב! בראשונה הוא לובש מלבוש-עניות, והם בזים ל“קבצן”, עולבים בו, מתעללים בו בביתו. אבל הנה הוא מרים את הקשת, אשר יד איש אחר לא תוכל דרוך אותה!

אני מצטט מ“הילאס” לגיאורג ברַנדס:

"הנה הקשת ביד אודיסס! עכשיו הוא גדול. עכשיו הוא הגדוּלה עצמה! כאן יש לפנינו כל האפּוס כולו, מצומצם בסמל אחד כביר. סוף-סוף מקצץ עשרים שנה, הקשת שבה לידו:

מָשָׁל לְאָדָם הֵמֵיטִיב לְזַמֵּר וּלְנַגֵּן עַל נֵבֶל,

בְנָקֵל יִמְתַּח הַמֵּיתָר הֶחָדָשׁ עַל גַבֵּי הַיָּתֵד,

קוֹשֵׁר הַמְעִי הַקָּלוּעַ חָזָק לִשְׁנֵי קְצוֹת הַכְּלִי, –

כָּכָה הֵיטִיב אוֹדִיסֶס לִדְרוֹךְ הַקֶּשֶׁת הַגְּדוֹלָה.

שָׁלַח יְמִינוֹ לַיֶתֶר, בְּחָנוֹ וְנִסָּהוּ בְיָדוֹ.

נָתַן הַיֶּתֶר קוֹל יָפֶה דוּמֶה לְשִׁירָה שֶׁל סִיסִים.

"הוא סבל את כל חרפותיהם ולא נידנד עפעף. אויביו ציערו את גבירתו, עשו רצונם בשפחות, התנהגו כאדונים בארמונו, יומם ולילה שנה-שנה; הם העטוהו כל מיני אי-כבוד, כיתרוהו בעיטות ומהלומות, לא נלאו מלגלג עליו.

"עכשיו נטה קשתו, הקשת היקרה, השליך מעליו בלואי-סחבות שלו, והוא עומד הוד-מלכות על סף-ביתו, גא, אחד כנגד רבים, קשה כפלדה, איום ואין-רחם כיום-הדין.

"וכל חץ שנשלח מהיר מידו, מוות עימדו.

"מיהו אודיסס, ומה הקשת בידו? זהו אלכסנדר על גב בוקֶפאלס, יוליוס קיסר בראש לגיונו העשירי… דמוסתנס על במתו, מיכאל-אנג’לו והחרט בידו, רמבראנדט עם לוח-צבעיו… בטהובן על-יד פסנתרו – כל איש אשר הנצחון שלו, לא בקנייה ולא בשוחד, כי אם בגזירה טבועת-פנים, כל איש אשר בלא הכלי הנועד לו איננו הוא.

"השיר מתאר את הרושם הנעשה ברוחות ה’חתנים': פחד, התחננות, התקוממות, החלטה להילחם. אך שעת נקם ושילם, לא תדע רחם, הגיעה:

"הוֹי הַכְּלָבִים, וְאַתֶּם אֲמַרְתֶּם לְעוֹלָם לֹא אָשׁוּב

לְבֵיתִי מֵאֶרֶץ הַטְּרוֹיִים, וּתְכַלּוּ אֶת טוּבִי וּרְכוּשִׁי,

וְאֶת הַנָּשִׁים הַשְׁפָחוֹת בְּחֹזֶק-יָד פֹּה שְׁכַבְתֶּם;

עוֹד אָנֹכִי בְחַיִּים דִּבַּרְתֶּם עַל לֵב אֵשֶׁת-חֵיקִי,

לֹא יְרֵאתֶם הָאֵלִּים הַשׁוֹכְנִים בְּמֶרְחָבֵי רָקִיעַ,

גַּם לֹא נִכְלַמְתֶם וְלֹא בוֹשְׁתֶם בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם דּוֹר-יָבוֹא,

עַתָּה כְּבָר לְכֻּלְּכֶם מָוֶת וְאָבְדָן נְכוֹנִים!"

אני חוזר ושואל: מי הם ה“חתנים” הללו, ואודיסס מיהו?

הרי הם מבקשי נפש דויד וחושבי רעתו, עליהם אמר: בחנפי לעגי מעוג, חרוק עלי שנימו… וירחיבו עלי פיהם, אמרו: האח! האח! ראתה עינינו!" הם אשר גירשוהו מהסתפח בנחלת ה‘, והגדילו עליו, והתברכו בלבם: “בילענוהו!”… והוא מה תפילתו? כי ישוב וישב בבית ה’ לאורך-ימים, ושם יזמר זמירותיו: “ולשוני תהגה צדקך, כל היום תהילתך”.

הרי הם ה“מבקרים” הבהמיים, שאין מוחם תופס מה בין יאמב לאמפיבראך, ואין צריך לומר, מה בין שירה לבין פסיבדו-שירה, והם מעלים גירה וגועים ומנגחים ומקרטעים על שירה ומשוררים… ועל-מה הם נשענים? שאין תבונה, ואפס משפט, והקהל הוא בהמי כמותם, ועגל המרבה לקרטע, אותו יעבודו… עגל נגח כזה, לא את שמות החיים בלבד הוא מנבל: כאחד פרחי-הנאצים, הריהו פורץ גם גדרי בית-קברות לטמא ציונים קדושים…

הרי ים תגרי-“תרבות”, ספסורי “ספרות”, חנווני-“חינוך” – כל בני-עלי המכים בפארור, כל הופכי משכן ציבורי לאיטליז פרטי שלהם, כל ממציאי “תורה” פאראזיטית להצדיק מוסדות פאראזיטיים.

הרי הם שארלאטאנים זריזי-עט, לא קראו ולא שנו. אך הריחו במקום שהקיא שפנגלר או שכמותו, והרי הם מִתכנים “פילוסופים”, ממלאים כרכים גדולים קדים, על משה רבנו והודו וזמן ורצון וקארל מארכס, ובריקנותם הם מעיזים לדבר מגבוה על התלמוד… ומה תקוותם? שהקהל ימדוד כרכיהם-מידות, יביט סך-לשונם, ויאמר: אך גודל להם ומחשבה להם!

כאלה וכאלה הם ה“חתנים” המכלים נחלתו של אודיסס. אך אודיסס – זה משורר-האמת, זה מחנך-האמת, זה איש-הציבור הנאמן, זה ההוגה האמיתי – חי, וכבואו אל גורלו וקשתו, יתעורר הקץ על סעודתם של מלכלכי כל חלקה טובה, מנאצי כל קודש.

שותף הוא המשורר היווני הקדמון למשורר העברי הקדמון בבטחונו:

וְעוֹ­ד מְעַט וְאֵין רֶשַׁע,

וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנוּ.

וַעֲנָוִים יִרְשׁוּ אָרֶץ

וְהִתְעַנְגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם.

 

חפירות שלימאן    🔗

ספרי הומרוס – אגדה בלבד, או מעטה אגדי לעובדות היסטוריות?

נספר בקצרה תולדות-חייו של האיש שהאמין בהומרוס, וזכה לחפור ולגלות את חורבות טרויה השרופה, ולחשוף לעין-השמש את אוצרות מלכי-מיקנה.

ד"ר היינריך שלימאן נולד בגרמניה ב-1822, בן לכומר עני. אך הגיע התינוק לגיל-בינה, לקחוֹ אביו על ברכיו, והתחיל מספר לו סיפורים על-דבר הלנה ופאריס, ומלחמת טרויה, וכל התלאות אשר מצאו את אודיסס. נחקקו הסיפורים בלב-הילד, ככתבו אחרי-כן בבגרותו: “אהבתי את הסיפורים ההם. הם הקסימוני והביאוני לידי דביקות עליונה. רשמים ראשונים שהילד מקבלם, אותם הוא שומר כל ימי חייו”.

לאחר שמת האב, הוטל על הילד למצוא דרכו לעצמו. הוא נעשה משרת בחנות-מכולת, עמד מאחורי שולחן-המכירה ועטף לקונים דגים מלוחים, חמאה, קמח. אף היה טוחן תפוחי-אדמה בשביל מישרפות-יי"ש, ומטאטא את החנות. שעותיו מן 5 בבוקר ועד 11 בערב.

ערב אחד נכנס אל החנות טוחן-קמח. זה הטוחן שיכור היה. כמו שלימאן, היה גם הוא בנו של כומר, הגם שמלומד גדול היה, גורש מבית-ספר שלימד בו משום התנהגות לא-רצויה. בו-בערב הקריא בעל-פה מאה שורות מהומרוס בלשון-המקור: והנער שלימאן שומע, ועיניו זולגות דמעות. חסף הנער מלחמו, בשביל ליתן פרוטות לטוחן, שיקנה הטוחן יי"ש, ויקריא לפני הנער צמא-האוזן עוד פסוקי-קסם ביוונית.

“מאותה שעה ואילך”, כתב שלימאן, “לא חדלתי מהתפלל לה' כי יט אלי חסד ואזכה ללמוד יוונית”.

יום אחד הרים הנער שלימאן חבית כבדה. מתח חזהו, והתחיל יורק דם. לא יכול עוד לעבוד בחנות. מצא-לו עבודת-משרת בספינה ההולכת אל אמריקה הדרומית. לא הרחיקה הספינה ללכת, והיא נטרפה ליד חוף-הולנד. שלימאן פשט יד ברחובות, עד מצאו משרה נמוכה בחברת-הובלה באמסטרדם.

ממשכורתו הזעומה, קנה ספרים. לילה-לילה היה שונה בעליית-גג מדולדלת, חסרת-חום. סעודתו – כדי סנט אמריקאי. נכנס ללימוד לשונות: אנגלית, צרפתית, הולנדית, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית, יוונית חדשה ויוונית עתיקה.

למד אף רוסית, ומורה שלו – יהודי רוסי שהיה נוטל משכרו פרוטות אחדות, לשמוע היאך שלימאן קורא רוסית בקול. הריצפה היתה דקה, והשכנים מתחתיו התנגדו למקרא הזה. “בעת שנני רוסית”, כתב שלימאן, “הייתי אנוס להעתיק דירתי פעמיים”.

לימודיו נשאו פרי. בן 24 שנה, נשלח על ידי חברת-ההובלה, שעבד בה, להיות לה לסוכן ברוסיה.

כימי עשרים שנה, נתמכר שלימאן למסחר. עבד עבודת-פרך, ונתעשר בעסק-איסטיס (אינדיגו). וכל השנים הללו, לא עזב את חלום-ילדותו: להוכיח כי טרויה עיר ממשית היתה, ולא ילידת-דמיונו של הומרוס.

לבסוף, בהגיעו אל גיל 46, נסע אל יוון. כשהודיע כי משנת חייו מוכיחה לו שטרויה מונחת מתחת לתל היסארליך, ליגלגו עליו ארכיאוליגים ומלומדים. אמרו: “זה שגעונו של איש עשיר”. אך הוא קנה את התל מיד התורכים, והתחיל חופר. מהרה הגיע אל חומת-עיר. לא עיר אחת בלבד מצא, אלא עיר על-גבי עיר. שיכבות-אפר סיפרו לו על מלחמות ושריפות. הגיע אל זו העיר טרויה המתוארת ב“איליאס”. אף השפיל אל עיר אחת שקדמה לה.

עוד העולם המדעי לועג לגילוייו, ושלימאן יצא לבחון את השערתו השניה: שהקברים האטראיים מונחים מבפנים לחומות מיקנה. חפר – ובלב נפעם, ראה בהופיע לפניו גוויות מלכי-מיקנה, שבע-עשרה היו הגוויות, סדרן בעיגול, והן עטופות זהב, והמסכות על פניהן – זהב. ומסביב להן ובקירבתן: גביעי-זהב עדינים, לוחות-זהב, עטרות-זהב, שרוינות-זהב, נדני-חרבות חרותי-ציורים, ושאר חפצים עד אין-ספור. שלח טלגרמה על מלך יוון, לאמור: “היבטתי פני אגממנון!”

את מציאותיו נתן מתנה למוזיאון הלאומי באתיני: הוא הוסיף לחפור עד שנת ה-68 לימי-חייו. סך-הכול למלאכתו: הסרת הלוט מעל פני ציוויליזאציה ששגתה כימי אלפיים שנה לפני שריפת טרויה בידי האכאיים בגלל אשה יפה. שלימאן נקבר באתיני על השפה המזרחית לנהר-אילוסוס, שורה כפולה של עצי-ברושים מוליכה (אם לא עקרוה הנאצים בימינו) אל מקום-קבורתו.

הנה, בכוח אמונתו בשירה גדולה, סבל ועמל וחלם, עד שקמו חלומותיו.

                                              *  *  *

אני מדבר בשלימאן, ומתכוון לטשרניחובסקי.

האם לא היה לנו טשרניחובסקי כאותו האיש שלימאן, שהאמין בהומרוס וגילה אוצרות-מלכים? ואת האוצרות הללו הביא טשרניחובסקי אל מקדש-העברית, להחיותם משנה-חיים בתחייתנו הלאומית.

 

קדמונים ואחרונים    🔗

– “ספרי המירס וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך, הקורא בהם כקורא באיגרת”.

– “ספרי המירס, שאינם חביבים, אינם מטמאים את הידיים”.

אלו דברי חז"ל, ואחד מהם התיר לישראלי ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה. אף הם הכירו כי “לעז לזמר”, כלומר, שהלשון היוונית נאה לחיבור שירים והגייתם על דרך מוסיקאלית.

המדרש “ספרא” מזכיר את הסירונית – היא בתולת-הים, שזימרתה היא מוות לספנים. המלומד ברנרד קלר מורה על משלים בספרות המדרשית, שכיוצא בהם נמצאים בהומרוס. לדוגמא: “ועשהאל היה קל ברגליו כאחד הצביים. ומה היה קלותו? שהיה רץ על סאסאי שבוליא ואינן משתברין”. וכדומה לכך ב“ספר הישר”: “כי נפתלי קל ברגליו מאוד כאחד הצביים הקלים, והלך על שבלי הזרע ולא נשברו תחתיו”.

מכאן אנו למדים, כי קדמונינו היו מציצים בהומרוס.

אך לא יערכו מגע מקרי והצצה בעלמא שבעבר, להשפעה החיונית העתידה להיות נובעת מהומרוס אל השירה העברית אחרי עשות טשרניחובסקי תרגומו. הבא לתאר את גבורות חלוצי ציון או את האפּוס של התקוממות הגיטו הווארשאית ועמידתה ארבעים ושניים יום כנגד חיל-הנאצים הגדול והמאורגן, וכן הבא לשיר מסעות יהודי תימן דרך המדבריות ציונה – נאה שיהיו בידם האמצעים ההומריים, הגישה ההומרית, מרחב-המבט ההומרי. ופועל-טשרניחובסקי יהיה מבורך בפירות שלו, שהוא ברוך בקרן שלו.