אחד-העם ראה את השארת-נפשם של סופרים אידיים רק בהיותם מתורגמים ללשון העברית. ראייה לכך: מה זכר היה נשאר להוגי-דיעות שלנו בספרד, לאותם מספריהם שנכתבו ערבית, אילולי ניתרגמו עברית על-ידי בית אבן-תיבון?
וכן ביאליק, בערכו תכנית לכינוס כל אוצרותינו הרוחניים, הכניס ברשימתו גם מה שבני-ישראל יצרו בלשונות אחרות, ובראש ובראשונה, באידית, זו שהיתה שפת-דיבור להמוני-עמנו במזרח-אירופה במשך שמונה מאות שנה, ובה למדו תורה – מלה מלה ותרומה האידי בצדה – ובה נתפלפלו כהלכה כמה סופרים אידיים זכו שיבואו כתביהם אל נצח-העברית, אם בידי עצמם אם בידי אחרים: מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ, פרוג (זה כתב אף רוסית), שלום אש ואחרים.
אבל מוריס רוזנפלד, ששיריו הליריים נודעו לתהילה בגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, פולנית, צ’כית ואפילו יפאנית, עדיין לא מצאו להם מעון בספרותנו הלאומית. והרי מעטים הם המשוררים האידיים זולתו שיש להם זכות-קדימה על זו השארת-הנפש בהיכל העברית.
רוזנפלד היה משורר בחסד עליון, לפי אמיתת הכינוי הזה. אין מלאכותיות וחיקוי והעמדת-פנים במלאכתו. כל שיר הוא להב העולה מלב נשרף. אוסף-שיריו הוא אש גדולה המבטאה ייסורי נשמת האדם באשר הוא אדם..
רוזנפלד יהודי היה, ופועל היה, ומשנה-סבל סבל כיהודי וכפועל.
הוא נולד ב-1862, בעיירה על-יד סובלקי, פולין. נעוריו עברו עליו בנדודים מארץ אל ארץ. רוב ימי-חיי בגרותו בילה ב“בתי-זיעה”, אלו בתי- חרושת של עבודת-פרך, בלונדון ובניו-יורק.
בהיותו יהודי פועל בבתי-חרושת של מחט, תמים ולא-לוּמד, שפך נפשו בשירה המביעה רוחו של כל פועל וקשה-יום בכל העולם כולו. אילו נערכו שיריו על-פי סדר מכוון, כי אז אפשר היה ללמוד מהם את פרשת ימי-חייו של אחד-הפועלים מלידה ועד מוות; יתר על כן: אפשר היה לדעת גם מה טעם חיי אשתו וילדיו וכל הנלווים אליו. אך משורר זה אינו מבקש לעורר רחמים, לשדל למעשי-צדקה. יושר הוא דורש, חירות הוא דורש, זכותו על אושר, על אור-שמש, על אוויר צח. יש וחלומו על שיחרור מגיע לידי מדרגת חזון ונבואה.
שיחרור הפועל הוא עיקר במנגינת רוזנפלד. אבל הוא יודע גם זאת: כי פועל מישראל צריך שיחרור נוסף על שיחרורו האנושי כפועל – זו פדות-עמו, גאולת-אומתו. מה אם המוני-הפועלים יזכו לחיי אדם, שערכם בתוכם, לחיי בני-חורין? בני-ישראל עוד משועבדים ואומללים יהיו, בתורת אומה וגם בתורת יחידים, כל-זמן שלא יקיימו חלום שנות-אלפיים שלהם, כל-זמן שלא תשוב האומה אל אדמתה, אדמת חייה ויצירתה.
צער גלות האומה וצער השיעבוד הפרוליטרי מתמזגים בנשמת המשורר, אם-כי בשירתו לא מצאו להם מיזוג ואיחוד. בהיותו לירי עד-תמצית, מעולם אין שיריו פרי ההסתכלות טובת-הלב כי-אם תולדה לנסיונות אישיים מרים. אך בזמרו ייסוריו, הריהו מזמר ייסוריה של כל האנושות הסובלת.
הוא נעשה מליץ לדמעות ההמונים. אין הוא מצפה לשכר מן האנשים שהוא שר ענותם; הרי הם עניים כמותו, ובמה ישלמו אם לא בדמעותיהם? “מה-שכר יתנו אלה אמולי-אדם? דמע תחת דמע יגמולו. הריני המאסף אל מליוני דמעות, ועל מיליונים אלה אבכה”.
כל הייאוש שבגורל העובד, המכלה ימיו ב“בתי-הזיעה”, ללא משוש, ללא חופש, ברפש וחשיכה, הריהו מבוטא בשירתו “ייאוש”, כלשון זו:
"מה צנועה מישאלת-לב אשר לפועל! מי יתן לו יום אחד, אך יום יחיד ובודד, בו יוכל לנוח ולשכוח עבודתו ומכאובו! אך קול בקרבו אומר לו כי רק בקבר יגיע אל המנוחה, חשק בה.
“טעם-אביב באוויר, הפרחים נותנים ריחם; לוּא ניתן לו אך פעם אחת לצאת אל השדה והיער למען ינשום את האוויר הצח והערב. אך היטב הוא יודע כי לא ינשום בלתי-אם טללי בית-הקברות הקרים והדביקים.”
“מה עזה תשוקתו לרחוץ במים הבהירים, הכספיים, להטביל גופו בגלים האודווים, החינניים. אבל רק בחדר בר-מינן ירוחץ בשרו כאשר חפץ.”
"הכל סביבותיו אפל, כסוי-פיח, מלוכלך. כמה הוא מתגעגע לבד נקי, לבן. אך בד נקי, לבן, יותן לו – תכריכים ". – –
נורא מסבל גופו של הפועל הוא סבל רוחו. מתאמץ הוא בכל מאודו לשמור על צלם-אנוש שלו, על השכל, בינה ודעה. אבל לאט לאט מחשבה ורגש מתנשלים ממנו, והוא הופך אבטומט גמור. “בית-הזיעה” של רוזנפלד מתאר את גוויעת הנשמה היתירה, הנשמה החושבת, מתוך ייסורים הנועדים אך לה, והפיכת האדם למכונה. מעטים השירים המודרניים שהם יכולים להידמות לשיר זה, לכושר אמנותי ולתיאור-מציאות טראגי. עצם הריתמוס הארוך והמונוטוני שבשיר מקנה לנו את המיית-המכונות והימשך האדם אל תוך גורלם, כאילו נבלע בקיבתה של מפלצת-ברזל עצומה, ולבסוף הוא מצעק: “לא ידעתי נפשי! לא אדע מאום! הריני מכונה!” רק בשפך-דמעות ימצא רווחת-מה.
והמשורר קם לספר מעשה בדמעה שנפלה על המגהץ:
הָה, קַר וְאָפֵל בֵּית-הַמְּלָאכָה;
הַמַּגְהֵץ אַחֲזִיק, אַחֲלִיק, אֶטְפָּחָה.
לִבִּי חַלָּשׁ, אֲכַעְכֵּעַ, אֵאָנַח.
כִּמְעַט לֹא יִתְרוֹמֵם חָזִי הַשַּׁח.
אֵאָנַח וַאֲכַעְכֵּעַ, אֲגַהֵץ,
וּמַחֲשַׁבְתִּי נוֹסַעַת,
רְסִיס חַם יִפֹּל מֵעֵינִי דוֹמַעַת.
הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט, וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה
תּוֹסֶסֶת, זָדָה וֱלֹא חֲדֵלָה.
מעציבה עד-תהום היא שיבת הפועל אל בית-דירתו. אם נתאנחתם פעם על השיר “שוועת הילדים” לגברת בראונינה, קראו והתאנחו על השיר “ילד קטן” למוריס רוזנפלד:
יֵשׁ לִי יֶלֶד, בֵּן קָטָן,
מָתוֹק, מַהְגֶּה כַּסִּיס.
אֶרְאֶה אוֹתוֹ, וַאֲדַמֶּה:
עוֹלָם כֻּלוֹ יָשִׂישׂ.
אַךְ לֹא אֶרְאֶה מַחֲמָד שֶׁלִּי
בְּעֵת שֶׁהִנּוֹ עֵר:
תָּמִיד אֶמְצָא אוֹתוֹ יָשֵׁן –
לַיְלָה אוֹתוֹ אֲבַקֵּר.
עָמָל דּוֹפְקֵנִי לְהַשְׁכִּים,
וּבִמְאֻחָר אָשׁוּב,
וְזָר לִי זֶה נָפְשִׁי-דָמִי,
וְזָר– – מַבָּט אָהוּב
אָבוֹא בַּיְתָה זָעֵף, נִרְגָּז,
עֵת אֹפֶל שַׁחַק יִגְלֹֹם.
אִשְׁתִּי חִוֶרֶת סָחָה לִי
תַּעֲלוּלֵי הַקָּט בַּיּוֹם – –
שִׂיחוֹ מֹתֶק, שְׁאֵלָתוֹ – – חָכְמָה –
הוֹ אִמָּא יְקָרָה, אִמְרִי:
מָתַי אַבָּא בָּא? וְאִם יִתֵּן
לִי פְּרוּטָה, אַבָּא טוֹב שֶׁלִּי?
רַחֲמֵי אָב בִּי נִכְמָרִים,
וְאַחֲלִיט: כֵּן יִהְיָה!
וַיָּבוֹא עֶרֶב, וַאֲנִי רָץ: הַיּוֹם
בְּנִי פָּנַי יֶחֱזֶה!
אֶעֱמוֹד עַל-יַד עֲרִיסַת הַקָּט,
אַבִּיט, אַקְשִׁיב, הָס! הִנֵּה
חֲלוֹם שְׂפָתָיו-חֵן יְנוֹבֵב:
“אַיֵּה אַבָּא-לִי, אַיֵּה?”
עֵינָיו אֶשַּק: “בְּנִי”– – הֵן נִפְקָחוֹת
כְּחֻלוֹת מִנִּי תְנוּמוֹת – –
הֵן מְצִיצוֹת בִּי, רוֹאוֹת אוֹתִי!
וְשׁוּב הֵן עֲצוּמוֹת.
"כָּאן אַבָּא-לִי שֶׁלְּךָ עוֹמֵד!
הֲרֵי פְּרוּטָה, הֲרֵי!"
חֲלוֹם יְנוֹבֵב שְׂפָתַיו-נֹעַם:
“אַיֵּה אַבָּא-לִי, אַיֵּה?”
אֶעֱמֹד כּוֹאֵב, דַּךְ, עוֹטֵף
בְּמַר-נַפְשִׁי, וַאֲהַרְהֵר:
"שָׁעָה שֶׁאַתָּה עֵר, בְּנִי,
אֵינֶנִּי כָּאן יוֹתֵר!"
“אל עלים בסתיו” מביע הגיון- נכאים זה: מה-לי כי יבלו הפרחים ותגוז תפארתם, והם מעולם לא השתתפו בצער הנדכאים והנידחים, רק צמחו למען קשט שולחניהם של עשירים ובני-מרום, שכבר נתברכו בכמה ברכות מיד-הגורל.
ב“גן המוות” מוסר לנו חלום-בלהות. המשורר רואה פרחים צצים ועולים על קברי עשירי-עם. ופתאום הוא מרגיש כי הפרחים הם רקומים וארוגים מבשרם ודמם של הפועלים, נסחטו ונוצלו על-ידי אדוניהם העשירים בעוד אלה ואלה בחיים. אך הקברים של העניים הם עירום ועריה. קם פועל אחד, מת מקברו, והוא צועק אל העשירים: “הרי הפרחים הללו שלי הם? גנוב גנבתם אותם! ולא עוד אלא שקרשי-ארונותיהם, ואריגי-תכריכיכם, כולם, כולם שלי!”
בעלי אופי יהודי-לאומי הם: “מאי היהודי”, “נרות חנוכה” “,תהלוכת הגלות”. זה האחרון, בשברי-קטעי ריתמוס שלו המשתלבים עם פיזמונים צלצלניים, מעורר בדמיון-הקורא המוני-עם מהלכים ומזמרים בסך, וקול-צעדיהם עז וכבד.
החלשים שבשיריו הם אותם המנסים להביע שמחה לירית על הטבע, האהבה, זכרונות-נעורים. רב-מדי לקתה נשמת-המשורר בדאבון ועצבון, שתוכל לשיש באורח תמים. אמנם, גם רפי-שיריו יש בהם מביטויו המבורך והענוג. מוצלחים ביותר הם מקומות שבהם הוא נותן הבעה לליגלוג מר בנוסח כדומה לשל היינריך היינה. “לחם ותה”, “אלוהים לא יטשנו”, הן שתי דוגמאות. עוקץ בחריפות יתירה הוא שיר מכוון כנגד יריביו הספרותיים, שמנו בו, בין שאר חטאים, שאומנותו חייט; שם השיר הזה: "המטליא ".
זכורות לטוב הן יצירותיו בצורת הבלדה הדרמאטית. מתנוססים בהן השירים: “החייל היהודי”, "כלת ההרים ".
מוריס רוזנפלד הוא פה לפועלים של כל האומות, וביחוד לפועלים של האומה הישראלית. בתורת שכזה, מקום-כבוד לו בספרותנו הלאומית.
תרגום השירים מאידיש: אברהם רגלסון
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.