_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַיֵּי מֻחַמָּד: ספר תולדותיו

השאם בן עבד אל-מלכ

תרגם יוסף יואל ריבלין

לתוכן הענינים

 

חלק א'

תכן הענינים

הקדמה

פרק א: התימנים בני קחטאן:

בני קחטאן ומלכות שבא.  עַמְר בן עאמָר וחורבן שבא.  מלכות גַסָּאן.  אלאוס ולכ'זרג'.  חורבן הסכר, מלכות חִמְיָר והתייהדותם.  כבוש הפרסים.  מלכות חירה.  בית הלכ'מים.

                  

פרק ב:  בני-ישמעאל בן אברהם:

בני נאבת.  עַמר בן לֻחי ואלילי הערבים.  הבהמות המקדשות.  אלילי הערבים עובדי האלילים.

                                          

פרק ג':  משפחות קֻרַיְשׁ:

משפחות קריש.  קֻצַי.  הכעבה.  גֻ'רְהֻם.  מלחמה כ'זאעה בג'רהם.  מלחמת קצי בכ'זאעה.  מנהגי החג.  ריב קצי בצופ'ה.   שלטון קצי במכה.  בני קצי.  בני עבד-מנאף.  התבשמים.  ברית קריש.  האשָׁם.  עבד-אַלְמֻטַּלָב.  באר זמזם.  ריב קריש בעבד-אלמטלב.  נדר עבד-אלמטלב.  נשואי עבדאללה.

                              

פרק ד':  נעורי מחמד:

הולדת-מחמד.  מלחמת הפיל.  עבד-אלמטלב ואברהה.  מפלת אברהה.  מינקת מחמד.  המלאכים מטהרים קרביו.  ילדות מחמד.  מחמד והנזיר בחירה.  מדות מחמד.  המלחמה האסורה.                       

 

פרק ה:  מחמד עד בוא אליו חזון:

נשואי מחמד.  בני מחמד.  חדוש בנין הכעבה.  השבת האבן למקומה.  דבר החֻמְס.  דבר הרגום ואזהרת היודעים הערבים.  אזהרת היהודים בדבר מחמד.   סַלְמָאן הפרסי.  חיי הרוח לפני האסלאם.  מבקשי אלהים מקריש.       

                                          

פרק ו:  ראשית האסלאם והתנגדות קריש:

ראשית חזון מחמד.  דבר התאסלם כ'דיג'ה.  החזון השני ומצות התפילה.  אסלאם עַלי בן אבו טָלב וזֵיְד בן חָארת'ה.  התאסלמות אבו-בכר הצדיק והמתאסלמים על ידו.  ראשית הטפת האסלאם בגלוי.  מבוכת אלוליד בן אלמגירה בדבר הקראן.  התאסלמות חַמְזָה בן עבד-אלמטלב ועֻתבה בן רַבִיעָה.  וכוח מחמד עם ראשי קריש.  ספור אלנַצְ'ר בן אלחָארִת' וחכמי היהודים.  הראשון שהקריא קראן.  ענות קריש את הדלים במאמינים.  ההג'רה הראשונה לארץ כוש.  ראשית ממלכת הנג'אשי. התאסלמות עֹמר בן אלכַ'טָב.  דבר העמק והעָלֶה.  מקצת מן המצוקה אשר הציקו בני עמו למחמד.  שוב המהגרים מארץ כוש.  בוא אבו-בכר בחסות בן-אלדֻגֻנָּה.  ענין בטול האמנה.  דבר התאסלם אלטֻפַ'יל בן עַמְר אלדַוְסִי.  ענין אַעְשָא בן קַיְס בן תַ'עְלֵבָה.  דבר הראשי אשר מכר גמלתו לאבו-ג'הל.  רֻכָאנָה המ[טַּלְבִי.  משלחת הנוצרים אשר קבלו את האסלאם.  לעג קריש למחמד.

                              

פרק ז:  מסע הליל והעליה לשמים:

מסע הליל.  תֹאר מחמד.  העליה לשמים.  אחרים הלועגים. 

 

פרק ח:  ממות אבו-טאלב וכ'דיג'ה עד ההג'רה:

מות כ'דיג'ה ואבו-טאלב.  פנות מחמד אל ת'קיף לבקש מהם עזר.  בוא מחמד בדברים עם שבטי ערב.  ראשית האסלאם בין האַנְצָאר.  ראיון "אלעַקַבָה הראשונה"  ושליחות מֻדְעָב בן עֻמַיְר.  דבר התאסלם סַעד בן מעָאד' ואֻסַיְד בן חֻצַ'יְר.  דבר אלעקבה השנית.  צאת קריש לבקש את האנצאר.  דבר פסל עַמר בן אלג'מוח.  תנאי האמנה באלעקבה האחרונה                         

 

פרק ט':  המהגרים הראשונים אל אלמדינה:

 

המהגרים הראשונים.  הג'רת עמר וספור עיאש אתו עד בואו לאלמדינה.  הג'רת שליח אלהים.   צאת הנביא מביתו ושימו את עלי על מטתו.  הג'רת הנביא אל אלמדינה.  מחמד ואבו-בכר במערה.  ספור סֻראקה ורכבו בעקבות מחמד.                            

 

פרק י:  מחמד באלמדינה:

בוא מחמד אל אלמדינה ואכסניתו בה.  בנין המסגד.  בוא המהגרים אל אלמדינה.  נאום מחמד הראשון.  נאום מחמד השני.  ספר ברית מחמד בין המהגרים והאנצאר ובריתו עם היהודים.  ברית אחים בין המהגרים והאנצאר.  ראשית הקריאה לתפילה.  אבו יַיס בן אבו אַנַס.                                                           

פרק יא:  הצבועים:

הצבועים מהאנצאר.  הוצאת המפקפקים מן המסגד.  פסוקי קראן בפרשת הפרה בדבר הצבועים.  נוצרי נג'ראן.  מקצת דברי הצבועים.  חלי חברי מחמד בבואם לאלמדינה.  תאריך ההג'רה.

 

 

לשם מיטיבי בפולמוס ג'מאל פחה, 1918

הישר באדם

מר גדליה ווילבושביץ, מהנדס

                                                                                                                               בתודה ובכבוד

                                                                                                                                           המחבר                                     

הקדמה

א.

"מחמד" הוא אחת הפרובלימות היותר קשות בדברי ימי העולם והיותר מענינות.  נראה הדבר, ששאלה זו שדרשו בה דורות לא תפתר פתרון אחרון כל עוד לא ינותח נתוח דק ספר הקראן, יצירת רוחו.  רק אחרי אשר יבדקו את כל מה שאפשר להוציא מתוכו, הן המעט שנמצא בו במה שנוגע לתולדות חייו של מחמד ומאורעותיו והן במה שנוגע לתקופתו ולהשקפותיו על כל פנות החיים, רק אז יוכלו לגשת אל החומר האחר, הוא ספרי ה"סירה", לאמר, הספרים העוסקים בתולדות הנביא, ספרי החַדִית' הם ספרי המסורת, שבהם נקבצו ובאו כל מימרות הנביא וגם ארחות חייו, וספרי "התפסיר", לאמר, פרושי הקוראן.

הספר הניתן בזה אינו פתרון מדעי לשאלה זו.  כאן נעשה הנסיון למסור לקורא העברי "סירה", "תולדות מחמד", כמו שהערבים מספרים אותה.  מלבד מה שעל ידי זה נשתחרר מאחריות קשה מנשוא, הנה יוכל הקורא לדעתנו לקבל מתוכה מושג נאמן לא רק על דבר מחמד כפי מה שהוא נראה בעיני הערבי, ענין החשוב כשהוא לעצמו בעינינו לא פחות מאשר הכרה מדעית מפשטת, אלא מתוך הפרספקטיבה הנכונה תעמוד לפניו גם תמונה בהירה עד כמה שאפשר מיוצר האסלאם והקוראן.

ה"סירה" הזאת שלפנינו מיוסדת בראש וראשונה על "הסירה הנבואית" של אִבְּן הִשָׁאם (213 להג'רה), שהיא מיוסדת על הביאוגרפיה היותר עתיקה של נביא האסלאם, על ה"סירה" של אבן אסחאק, שנתחברה עוד בשנת 150 להג'רה.  מלבד מה שהוא מביא הרבה ספורים בשם אלה שקמו לפניו, מביא הוא בספרו גם תעודות שבכתב נוסף על הדברים שבעל-פה.  בספרו מוצאים אנחנו רשימות שונות שהיו לפניו בכתב.  הוא מוסר לנו, למשל, את החוזה שנחתם בין הנביא ובין אנשי אלמדינה לפני עבור הנביא ממכה למדינה, הוא מביא שירים וקטעי שירים מתקופות חיי הנביא השונות;  שירים וקטעי שירים אלה חשובים בעיקר משום שיש בהם כאלה המכילים לא רק את דעות המסלמים החסידים והשקפותיהם, כי אם גם את דעות המתנגדים, ואפילו את דעות המתנגדים לאסלאם מעיקרו וגם למיסדו.

אמנם עיקר כתיבת ביאוגרפיה בצורה זו של הסירה שסדר אבן אסחאק היא זרה לערבי ולא ממקורו תהלך, כי הערבים לא היו נוהגים למסור תולדה שלמה של אישיות, החל בהורי האיש ומולדתו וכלה ביום מותו.  בכלל לא היתה לערבים לפני האסלאם ספרות פרוזה ואפילו בעל-פה.  כל ספרותם נצטמצמה.  רק בשירים ובספורים הנקראים "סַמַר", לאמר:  "שיחת הָעֵרים בלילות", באוהל מסביב לאש האח.  את הספורים האלה ספרו בעל-פה. וכשם שאין בהם ביאוגרפיות שלמות של אישים, ככה אין בהם גם היסטוריה שלמה של שבטים אלה.  הספורים עוסקים רק בגדולות וגבורות השבט או האיש ומוסרים רק מעשים יוצאים מן הכלל.  ואולם ביאוגרפיה שלמה של הנביא היתה כבר כשבעים או כשמונים שנה אחרי מות הנביא.  אך הראשון שנתן ביאוגרפיה מסודרת היה אבן אסחאק.  ואף-על-פי שהספור השלם זר הוא לערבית העתיקה, הנה ישנה בכל-זאת ל"סירת" אבן אסחאק תכונה ערבית.

הביאוגרפיה של הנביא היא, כמו שיוכח הקורא, על פי כל סימניה לגנדת קדושים[1].  הסירה עוסקת גם בהוריו, בהורי הוריו, מבקשת למצוא את יחשו עד אברהם, ובכּל היא מוצאת גנוני רוממות והוד.  יחד עם יצירתו ברחם אמו מתחילים הפלאִים.  על פני אביו היה זרוע אור עד יום הִוָּצֵר מחמד בבטן, זאת האורה שעל פי תורת הגנוסתיים מוצאה מהעולמות העליונים.  כשנולד מחמד האיר כל העולם כלו מכבודו עד חיל כסרא.  מלאכים שמרו עליו בלילה מפני השטן האורב.  יש גם אחרים האורבים לנפשו לקחתה.  אלה הם ביחוד יהודים ונוצרים היודעים ומכירים על פי הסימנים אשר אתם בכתבי הקודש שהוא נביא אמת, ועוינים אותו דוקא משום זה.  אולם מלאך טוב מגן עליו.  יד המושטה אליו לנגוע בו לרעה משתתקת.  העצים והאבנים דורשים בשלומו מכל עברים באמרם לו: "שלום עליך נביא אללה".  ספורים מעין אלה ממלאים את תולדות נעוריו, לאמר, את אותו החלל שבתולדותיו בתקופת נעוריו, תקופת חייו שאיננה ידועה למדי, בעוד שבתקופות חייו שלאחרי זו אין אגדות כאלה עיקר.  ואולם גם כאן פזורים פה ושם גרעינים של היסטוריה באופן שנוכל ללמוד מהם הרבה על דבר נעורי הנביא.

יסוד אחר לגמרי נגלה לנגד עינינו בביאוגרפיה של מחמד למן אותו הרגע שמחמד איננו עוד יותר רק מטיף שאין לו שומעים, כי-אם מנהיג של כתה, מנהיג פוליטי.  המסורת המסלמית בנוגע לתולדותיו מקבלת מכאן ואילך תכונה חדשה.  בשורה הראשונה מציינים בתקופה זו את מעשי תקפו במלחמות שעשה הוא בעצמו או על-ידי שליחיו.  זאת היא התקופה של אלמדינה, עשר השנים (משנת 622 לסה"נ ועד 632) שבלה בעיר אלמדינה אחרי עזבו את מכה, אחרי ההג'רה.  חלק זה של תולדותיו נקרא בשם אלמַגָאזִי, לאמר "הפשיטות בגדוד".  בחלק זה מה"סירה" ב"מגאזי" יש השפעה ערבית עתיקה.  כך הם גם עיקרי המסורות הערביות מראשית ימיהן:  דברי ימי מלחמותיהם הידועים בשם "אַיָאם אלעַרַב", ימי הערבים במרכאות כפולות.  גם הצורה הספרותית של ה"סירה" בתקופה הזאת היא אותה הצורה הערבית העתיקה.  היא עורכת לפנינו מלחמות בינים מעין זו שבין דוד וגלית.  יחידים מהמאמינים מצד אחד ומהכופרים מהצד השני יוצאים זה לקראת זה לקרב.  ואולם בטרם יפגשו להלחם יפתח כל אחד ואחד מהם בשירה.  הוא מהלל את הצד שעל דגלו הוא נלחם ומחרף ומגדף וגם מקלל את הצד שכנגד.  וגם אחרי כלות המלחמה מתאספים משוררי שני הצדדים ויוצאים ל"מלחמת שירים" כזו להלל את עצמם ולחלל את מתנגדיהם.  בשירים כאלה של משוררי שני הצדדים יש תמיד משקל אחד וחרוז אחד.  המשורר העונה משתמש באותו משקל ובאותו חרוז שבו פתח אויבו לפניו.  שירי "מגאזי" כאלה כונסו גם אל תוך ה"סירה", ויש לפנינו כאן יסוד ערבי טהור:  שירי ההתפארות והתהלה ושירי הלעג.

ואולם מלבד החומר הנזכר נכנס לתוך הסירה גם חומר רב מצדדים אחרים.  יש לפנינו כאן מלבד הלגנדה הנוצרית גם אגדות יהודיות, פרסיות וגם הודיות, מאגדות בודה שהגיעו בדרך בלתי-ישרה לערב.  את כל ההשפעות האלה על ה"סירה" נבין בשימנו אל לב, כי ה"סירה" לא נתחברה בלתי אם אחרי כבושי האסלאם הגדולים, זמן רב אחרי כבוש אסיא, ואחרי שהאסלאם התחיל להיות כבר לדת השלטת בארצות שונות.

ספרו של אבן אסחאק לא נשאר לנו בעבודו הראשון כמו שיצא מתחת ידיו, כי-אם בעבוד שעבד אותו אבן השאם, שחי שבעים שנה אחריו.  אבן השאם מעיר, שפה ושם השמיט בספרו ממה שהוא מצא לפניו בספרו של אבן אסחאק, אם מפני שהדבר אינו שייך ישר לחיי מחמד ואם מפני שלא היה יפה להשאיר הדבר מבחינה מוסרית, או מפני שהדברים לא ימצאו חן בעיני אחדים, היינו, מפני שהמושלים בזמן ההוא כליפי בני עַבָּאס יוכלו למצוא בדבריו פגיעה בסַפרו על אבותיהם שהיו ממתנגדי מחמד.  כגון הספור על דבר עבאס אבי הדינסטיה העבאסית, שעליו מספר אבן אסחאק שנשבה ביחד עם אחרים מבני-מכה על-ידי הנביא בהלחמם נגדו.   עובדא זו נזכרת אצל היסטוריון אחר.

ב.

כפי מה שנאמר לעיל מיוסד ספר זה על ספר ה"סירה" של אבן-השאם.  ואולם צריך שיהיה הדבר ברור, שאין כאן תרגום שלם ומדויק של ספרו של אבן-השאם.  סדרתי את הספר לתעודתו לתת לקורא העברי מושג מאישיות מחמד כפי שהיא משתקפת במסורת הערבית.  וראשית כל לא הבאתי את כל הכפולים אשר השנויים בהם קלים, או שאינם מענינים את הקורא העברי.  לפעמים צרפתי שתי אגדות בצרפי את ההוספה שבנוסח השני אל הראשון.  חזרות של פרזות או קטעים הרגילים מאד בספרות השמית בכלל קצרתי.  הרשימות הארוכות של שמות שלא יתנו ולא יוסיפו לקורא מאומה השמטתי;  כמו כן השמטתי ענינים כאלה שאין להם כל קשר עם הענין שלפנינו, או גם דברים שלפי טעמנו אין בהם לא מן היופי ולא מן ההארה על הענין.  ואין צריך לאמר, כי אין מקום כאן לכל הבאורים הפילולוגיים, או הלקסיקוגרפיים הפזורים על פני ספרו של אבן-השאם.  כמו כן השמטתי את הפירוש לפסוקי הקוראן המובאים בספרו של אבן-השאם.  גם בנוגע למוקדם ומאוחר התחשבתי יותר עם אופן הרצאתי מאשר עם הסדר כפי שהוא אצל אבן-השאם.  יש קטעים כאלה אשר העבוד מרובה עליהם על התרגום.  לכגון זה נאלצתי במקומות כאלה, שאבן-השאם מדבר אם ברמז על דברים הידועים לבני דורו, או לדברים הידועים למוסלמים.  וכן בענינים היסטוריים.  כאן פרשתי את הדבר לפי ההיקף הנחוץ, ולפעמים אין דברי אבן-השאם אלא כטפה בתוך הבאור הרחב.  פירושים אלה לקוחים על פי הרוב מתוך החקירה האירופית לענינים אלה, וביחוד מספרו של וולהויזן Reste arabischen Heidentums, או ממה ששמעתי מפי מורי הפרופסור יוסף הורוביץ ז"ל בפפד"מ.  לפעמים הוספתי פרקים שלמים כעין מבוא ומסגרת לענין שידובר עליו בספר, למען הכניס את הקורא לענינים.  כזה הוא הפרק בנוגע לחיי הרוח בערב, למשל.  גם בנוגע לגוף המדובר לא שמרתי תמיד אורח אבן-השאם.  ויש אשר סדר ההרצאה דרש ממני להפוך גוף ראשון של מסַפר עד-ראיה או בעל מסורת לגוף שלישי, או לספור סתום.  ואולם פה ושם השארתי את הגוף המדבר, למען יוכל הקורא לטעום מן המקור.  כל קורא מבין יכיר מיד את הקטנים הרבים אשר ניתנו בצורתם הערבית, ואשר השתדלתי רק לחרזם על המחרוזת שחרזתי.  יזכר נא, שאת השמות העברים (כגון אבראהים) לא שמרתי לתת על פי צורתם הערבית, היות שאין כאן המטרה כי אם לקורא משכיל בכלל, שאין לו חפץ בכמו-אלה ואשר לפעמים יכבידו עליו.  את השירים לא תרגמתי, כי מלבד מה שהדבר הזה היה דורש עבודה אחרת לגמרי מאשר התכונתי לה, הנה מצד שני היה היקף הספר נכפל, ובלי כל תועלת מיוחדת, כי השירים הם ענין לחוקר ומדקדק בדבר אשר יוכל להוציא מהם מסקנותיו.  לקורא שלנו יהיו ברובם רק למעמסה בחזרותיהם וברמזיהם על עניני הזמן אשר בלי פירוש לא יובנו.  על-דבר תכונת השירים האלה דברתי לעיל.  שורות מיוחדות מהם פזורות פה ושם, וכן אפיזודות מסביב להם המוסרים את הנפש שבם.

הספר מחולק לפי פרקים וקטעים.  בראש הספר באים פרקים על דבר הערבים שלפני האסלאם, על פי מה שנזכר באבן-השאם עם תוספת באורים.  פרק זה שכבר פתחו בו בעלי-ה"סירה" חשוב הוא כמבוא לחיי מחמד, ולכן נתנו אותו בקצור.  בענין חלוקת הפרקים, יש להעיר:  אם גם כי ראשי הקטעים הם על-פי-הרוב על-פי אבן-השאם, הנה החלוקה לפי הפרקים הראשיים אינה על-פיו.

ולבסוף בנוגע לטרנסקריפציה.  האותיות שקשה למסרן בעברית הן הרשומות להלן עם הצורה העברית שנתנה להן, ואלו הן:

ث     ת'                                 ش         צ'

ج     ג'                                  ط          ט'

خ     כ'                                  غ          ג

ذ      ד'                                  ف         פ'

את האותיות הדגושות בדגש חזק ושאין בהן דגש בעברית הכפלנו במקום שהן באות בדגש חזק, כגון מֻרְרָה.   וכן את האות   = כ'.

ב בלי דגש היא בּ דגושה בדגש קל, היות ובערבית אין ב רפויה.

ת בלי דגש היא תּ דגושה בדגש קל

כ בלי דגש היא כּ דגושה בדגש קל

את האות ۃ לסימן הנקבה כתבנו תמיד באות ה.

ירושלים, ט' שבט תרצ"ב.

 

א.   הַתֵּימָנִים בְּנֵי קַחְטָאן

בני קחטאן ומלכות שבא.

זה ספר תולדות נביא האסלאם מחמד בן עבד-אללה הקֻרַשִׁי מזרע ישמעאל בן אברהם וזרע קחטאן הוא יקטן בן עבר.  כי הָחלק נחלקו הערבים לשנים, לערבי הצפון היושבים בחִגָ'אז וְנַגְ'ד וסביבותיהן, אשר התילדו על ישמעאל בן אברהם ולערבי הדרום היושבים בתימן, אשר התילדו על קחטאן, הם התימנים מיסדי מלכות שְבָא וְחִמְיָר הידועים לשם ולתהלה.

וימת קחטאן ויקם תחתיו בנו יַעְרֻב.  הוא היה הראשון אשר החל להשתמש בשפה הערבית.  ובן-בנו הוא עַבְד שַׁמְס הוא סַבַא (שבא).  ויקראו לו סבא על כי היה הראשון בערבים אשר שבה שבי.  ויסד את בירת מלכותו את מַאְרִב ויבן עליה סכר, כי לא רחוק ממַאְרִב ישטוף הנהר אַדַנַה. ואם אמנם כי בקיץ יחרב הנהר וידלל, הנה אין לשטף מימיו הבאים מן ההרים אשר לשני עבריו כל מעצור בתקופת הגשמים.  ויבן סבא את הסכר לבל יציף הנהר את העיר, וגם למען השקות במימיו את השדות הפוריים אשר על עבריו.  ויכרו להם בני סבא תעלות ויחלקו ביניהם את המים להשקות שדותיהם איש יומו.  וסכר מארב נחשב בעיני הערבים לאחד פלאי העולם ויתַנו תהלתו בשיר גם שנים רבות אחרי ההרסו.  וגם מחמד הביא זכרו בקראן.

 

עַמְר בן עָאמַר וחורבן שבא.

במאה השלישית לסה"נ ישב על כסא שבא במארב עַמְר בן עאמר, ואשתו טַ'רִיפָ'ה חוזה חזיונות ומגידה עתידות ותחלום חלום מבשר רעה בדבר הרס הסכר.  ותספר לבעלה.  ויהי כי מאן להאמין ותאמר אליו:  "לך אל הסכר, והיה בראותך עכבר חותר תחתיו ומסיע אבנים גדולות ממקומן ונוכחת כי כלתה אלינו הרעה".  וילך וירא עכבר מסיע סלע אשר חמישים איש לא יכלו להזיז אותו ממקומו.  ויועץ עמר למכור את כל אשר לו ולעזוב את המקום.  ויצו את צעיר בניו לאמר: "הנה אנכי מזמין את ראשי העם, והיה בהתאספם וחרפתיך וקמת עלי והכיתני לעיניהם".  ויעש הנער כן.   ויקם עמר בחרי-אף ויאמר: "לא אוסיף עוד לגור במקום אשר נשאתי בו חרפה כזאת".  ויערוך לפני העם את כל רכושו לקנותו ממנו.  ויטושו העם לקנות ממנו את אשר לו בעת זעמו במחיר קל.  ויסע מן המקום הוא ובניו ובני בניו אתו.  וימאנו גם יתר משפחות שבא להשאר בארץ אחרי עזוב אותה עמר ויסעו בני אַסְד אחרי מכרם את אשר להם ויבואו אל ארץ בני עֵךּ, ומשם נפוצו בארץ.

 

מלכות גַסָּאן,

ובני גַ'פְנָה בן עמר ישבו בסוריה, הלא הם הג'פ'נים אשר יסדו את ממלכת גַסָּאן על גבול ממשלת ביזנץ בסוריה.  ןיחזקו הביזנטים את ידם בממשלתם, כי היו הג'סאנים לממשלת ביזנץ לחיץ לשמור עליהם מפני התפרצות השבטים הבדואים מתוך מדבר ערב, וגם למגן בעת מלחמה עם פרס.  ויהיו גסּאן נוצרים.  ותארך ממשלת הג'פנים עד ימי עֹמָר הכליף השני.

ושם מלכם האחרון גַ'בַלָה בן אַלְהַיְהָם, אשר קבל את דת האסלאם בימי הכליף עמר.  אך עד מהרה פנה עורף לאסלאם וישב לנצרותו.  כי באחד הימים דרך בסוסו על רגל אחד הערבים בשוק דמשק. ויחר אף הערבי ויכהו לחי.  ויתפסו הג'סאנים את המכה נשיאם ויביאוהו לפני מצביא חילות האסלאם בכבשם את סוריה אַבוּ עֻבַיְדָה בֶן אלגַ'רְרָאח, ויתאוננו לפניו, ויבקש אבו-עבידה להביא עדים, ויאמר אליו ג'בלה:  "ומה יהיה משפטו אם יבואו עדים?"  ויען אבו-עבידה:  "כי אז נצוה לסטור גם לו על לחיו".  ויאמר ג'בלה:  "ולא יומת?"  ויען אבו-עבידה: "לא".  וישאל ג'בלה: "וגם את ידו לא תקצו?"  ויען אבו-עבידה: "לא צוה אלהים בלתי אם לשלם לאיש כמעשהו. מכה תחת מכה".  ויכעס ג'בלה וילך אל ביזנץ, כי מאן להשאר בארץ אשר משפט אחד בה לנקלה ולנכבד.

אלאַוְס ואלכַ'זְרָג'.

ובני אלאַוְס ואלכַ'זְרָג' נסעו בצאתם עם עמר ויבואו אל יַתְ'רַב היא העיר אלמדינה אשר אספה אליה את מחמד אחרי צאתו ממכה, וישבו אלאוס ואלכ'זרג' בית'רב עם היהודים, אשר נאחזו בה לפניהם עוד בימים מקדם, ויכנעו לפניהם.  אך ברבות הימים גברה יד שבטי תימן אלה על היהודים ויכניעום.

 

חורבן הסכר.

אחרי הדברים האלה פרץ אלהים פרץ בסכר ויציפו מימיו את כל הארץ ותחרב מארב אשר היתה לנס ערב.  ותֵּשָׁם כל הארץ ימים רבים עד אשר הלכו המים הלוך וחסור, ותשב הארץ להצמיח ולתת פריה.  ואולם מארב שממה לנצח.  ותחדל שבא ממלוך ושבטיה נפוצו על פני כל הארץ.

 

מלכות חִמְיָר והתייהדותם.

ותחזק בתימן, אחרי צאת אותה שבטי-שבא, ממלכת חִמְיָר.  וחמיר בן שבא.  כי שני בנים היו לשבא:  חמיר וכַהְלָאן.  ויהי כי קרבו ימיו למות ויתן את המלוכה לחמיר ואת כהלאן הפקיד לשמור על הגבולות.  ומלכי חמיר נקראו בשם תֻבָּע כאשר נקראו מלכי מצרים פרעה.  ובירתם טַ'פָ'אר, היא העיר הידועה היום בשם צַנְעָא.  והמפורסם בתֻבָּעִים תִבָאן אַסעַד אַבוּ-כַרִיב, הוא אשר התיהד אחרי שובו ממלחמתו בפרס, בהכירו לדעת את היהדות מפי חכמי היהודים בעברו על-פני העיר אלמדינה.  ויתיהדו אתו רבים מאנשי ארצו, ותהי חמיר מאז למדינה יהודית עד ימי יוסף ד'ונֻוָאס, אשר נלחם בו מלך כוש בקנאותו את קנאת הנוצרים תושבי נַגְ'רָאן אשר רדפם יוסף, כשמעו את אשר עוללו הנוצרים ליהודים בארצותם.  כי התפשטה הנצרות בנג'ראן אשר בערב התיכונה, כאשר התפשטה היהדות בחמיר.  ותחזק יד הכושים על חמיר.  ותהי תימן למושבה כושית ימים רבים.   ויבן הנציב הכושי בצנעה הבירה כנסיה נוצרית יפה להלל, למען הטות את לב התימנים וכל תושבי ערב אל הנצרות.  ויתר דברי הכנסיה הזאת ודבר עלות נציב מלך-כוש על מַכָּה להלחם עליה ומפלתו כתובים בפרקים הבאים בספור מלחמת הפיל.  ויהי אחרי אשר נֻגַּע הנציב הכושי אברהה לפני שערי מכה וישלטו אחריו בתימן בניו ויכבידו אכפם על הערבים התימנים מאד, ויארכו הימים ויהיו כשבעים שנה.  ויקם אלוף תימני, זקן ונשוא פנים, וילך אל קיסר ביזנץ לבקש עזרתו מיד הכושים לוחציו, ולהסיב אליו את מלכות תימן.  וימאן.  וילך אל אלחירה (ראה הלאה) ויבוא בדברים עם אלנֻעְמָאן מלך חירה המושל בשם כִסְרָא מלך פרס על חירה וסביבותיה אשר בעיראק.   כי תושבי אלחירה מבני תימן הם.  ויציגהו אלנעמאן לפני כסרא.  ויעזור מלך פרס לתימנים מפני לוחציהם הכושים.  ותהי תימן מאז למושבה פרסית עד ימי האסלאם.  והימים אשר מלכו הכושים בתימן שתים ושבעים שנה.  וישבו מבית הנציב הפרסי, הכובש את תימן מידי הכושים בני חמשים, על כסא הנציבים בתימן חמשה דורות.  ושם הנציב האחרון בָאדָ'אן, וימשל עד קום מחמד לנביא באסלאם.

 

כבוש הפרסים.

ויכתוב כסרא אל באד'אן: "הנה שמעתי כי איש מקריש מתאמר להיות נביא ועתה עלה עליו והזהרת אותו, והיה אם ישוב מדרכו ואם לא ושלחת אלי את ראשו".  וישלח באד'אן את מכתב כסרא אל מחמד.  ויכתוב אליו מחמד: "הנה אלהים הבטיחני אשר יהרוג את כסרא ביום זה לחדש זה".  וכאשר הגיע המכתב לבאד'אן חכה למען יראה היקום דברו.  ויהרוג אלהים את כסרא ביום אשר אמר מחמד.  ויהי כשמוע באד'אן את הדבר, וישלח להודיע את מחמד, כי קבל את דת האסלאם הוא ואשר אתו מן הפרסים.  ויאמרו השליחים מהפרסים למחמד: "על מי נתילד.  הלא אין לנו כל חלק ונחלה בערבים אשר אליהם נשלחת".  כי חשבו הערבים אשר הם עם סגולה לאלהים אשר הקים מקרבם נביאם.  ויאמר אליהם מחמד: "מאתנו אתם ולנו.  ממשפחתי אתם".  ויקראו לצאצאי הפרסים האלה בערבית שם "אלאבנא" (הבנים) או "בַנוי אלאַחְרָאר" (בני החורים, האצילים), ויודעו לשם גם בימי האסלאם.

 

מלכות חירה.

וזה דבר מלכות חירה.  אחרי צאת עמר בן עאמר מלך בה רַבִיעָה בן נַצְר מבני כהלאן אחי חמיר בן שבא הצעיר.  ויחלום חלום ותפעם רוחו.  ויקרא לכהנים ולחוזים ואין מגיד לו את חלומו, ואין פותר אותו לו.  ויאמר אליו אחד העומדים לפניו: "אם על המלך טוב ירא נא לסַטִיחַ וְשִׁקּ כי אין כמוהם והגידו לו את אשר יבקש".  ויקרא להם.  ויאמר סטיח: "ראית יונה יצאה מן האפלה ותפול בארץ תִהָאמָה[2], ותאכל כל גולגולת".  ויאמר אליו המלך:  "לא הפלת דבר מכל אשר חלמתי, ומה פתרון חלומי"?  ויאמר סטיח:  "הכושים יושבי חבש יעלו על ארצכם וכבשוה".  ויאמר המלך:  "חזות קשה.  ומתי יפול הדבר?  הבימי אם אחרי?"  ויאמר סטיח: "אחריך כששים או כשבעים שנה".  ויוסף המלך לשאול:  "התקום מלכותם בארץ אם תִּכָּרֵת?"  ויאמר: "תכרת אחרי שבעים שנה ומקצת.  אחרי-כן יהרגו ויגורשו ממנה כלה".  ויאמר המלך:  "ומי הוא אשר יגרשם?"  ויאמר:  "אַרִם דִ'י יַזַן יעלה עליהם מֵעַדן, ולא ישאיר להם איש בתימן".  ויוסף המלך לשאלו:  "התקום ממלכתו אם תכרת?"  ויאמר: "לא, כי תכרת".  ויאמר המלך: "ומי יכריתנו?"  ויאמר: "לא, כי תכרת".  ויאמר המלך: "ומי יכריתנו?"  ויאמר: "נביא, צדיק תמים, אשר ימצא חזון מאת האל העליון".  ויאמר המלך: "ומבני מי יצא?"  ויאמר: "מבני גַאלִב בִן פִ'הְר בן מָלִךּ בן אַלנַצְ'ר, וקמה מלכתו עד אחרית הימים".   ויאמר אליו המלך: "הכי יש אחרית לימים?"  ויאמר: "כן:  באחרי הימים יאספו הראשונים והאחרונים וִיאֻשְּׁרוּ עושי-הטוב ומצאה הרעה את עושי-הרעה".  ויאמר אליו המלך: "האמת הדבר אשר תדבר?" וישבע לו סטיח על הדבר באליליו.  אחר בא לפניו שִׁקּ, וידבר אליו ככל הדברים אשר דבר סטיח, לא הפיל דבר, בלתי-אם אשר סגנונו היה שונה במקצתו מסגנון סטיח.

ויהי כשמוע רביעה בן נצר את דברי הרואים ויפלו עליו אימה ופחד.  ויתן לבניו ולבני-ביתו רכוש רב וישלחם אל עיראק.  ויכתוב על אודותם מכתב אל שבור מלך פרס בימים ההם.  ויושיבם מלך פרס בארץ המחוז הסורי במערב הנהר פרת.  ויאחזו בארץ ויבנו ערים וכפרים, וייסדו להם שמה ממלכת אלחירה, לאמר המחנה.  כי תמכו בהם הפרסים כי היתה אלחירה לחיץ לשמור על גבולות פרס בפני השבטים הבדואים לבל יפרצו אל תוך ארץ פרס.  כאשר תמכה ממשלת ביזנץ בממלכת גַסָּאן אשר לבני ג'פנה על גבול מדבר סוריה.

 

בית הלכ'ימים.

ובית המלכות בחירה נקרא בשם בית הלכ'מים, על שם עַמר בן רביעה בן לַכְ'ם מיסדה.  ותארך מלכות חירה עד ראשית המאה השביעית לספירת-הנוצרים.  ושם מלכה האחרון נֻעְמָאן השלישי, הוא נֻעְמָאן אשר הרגו מלך פרס כסרא פַּרְוֶז בכעסו עליו.  כי צוה מלך פרס לאסרו בכבלים ולתתו ולמרמס לרגלי הפילים.  וזה הדבר: מלכי פרס היו מקבצים נערות בתולות יפות ברחבי מדינתם למלאות בהן את בית הנשים אשר להם.  ואולם בארץ ערב לא בקשו להם נשים, כי לא האמינו אשר תמצא שם אשה אשר תכָּשֵׁר להיות בין נשיהם.  ויהי איש ערבי זַיְד שמו מחירה עוֹיֵן את נעמאן מלך חירה על הרגו את אביו עַדִי, ויהי האיש בסופרי מלך פרס, אשר שלחו אליו נעמאן.  ויאמר זיד למלך פרס: "הנה בבית נעמאן נשים כאשר תבקש".  ויוסף ויאמר:  "אם על המלך טוב, ישלחני את אחד אנשיו המבינים ערבית והבאנו אליו את אשר יבקש".  ויאות לו כסרא.  ויהי כשמוע נעמאן את דברי כסרא, ויזעף ויאמר: "האין די לו באֲיָלות פרס?"  ואולם האיש אשר שלח כסרא עם זַיְד, לא ידע כן ערבית, וישאל את זיד לפשר המלה "מַהַא" אשר בה כִּנָה נעמאן את נשי פרס, ויאמר לו זיד: "פרות" (במקום "אילות").  וישב האיש את כסרא דבר.  וכשמעו את דברי נעמאן אשר אמר: "האין די לו בפרות פרס", ויחר אפו וימיתהו.

אלה משפחות התימנים בני קחטאן יוצאי דרום ערב לארצותם ולגוייהם.

 

ב.  בְּנֵי יִשְמָעאֵל בֶּן אַבְרָהָם

בני נאבת.

ואלה תולדות בני ישמעאל.  ישמעאל לקח לו לאשה את רעלה בת מצָ'אץ' בן עַמְר הגֻ'רְהֻמִית; וגֻ'רְהֻם בן קחטאן, תימני.  ותלד לו שנים עשר בנים.  ושם בכורו נָאבִת (נביות).  ומצאצאי נביות עַדְנָאן אשר ממנו נפוצו משפחות בני-ישמעאל ערבי הצפון.  ועדנאן הוליד שני בנים את מַעַדְּ ואת עַךּ.  ויהיו מושבות בני עך בתימן, כי לקח לו עך אשה מבני קחטאן ויאחזו בתוכם.  ותהי להם שפה אחת.  ובני מַעַדּ נַצָאר וקֻצָ'אעָה.   ותסע קצ'אעה אל תימן אל ארץ חמיר ותשב שם.  ונצאר הוליד שלשה בנים את מֻצַ'ר ואת רַבִיעָה ואת אַנְמָאר.  ואמותם מבנות עך בן עדנאן.  ויסעו גם בני אנמאר תימנה וישבו שם.  ומֻצָ'ר הוליד שנים את אִלְיָאס ואת עַיְלָאן.  ואמם ג'רהמית מבני קחטאן.  ואליאס הוליד שלשה את מֻדְרַכָה ואת טָאבִכ'ה ואת קַמַעָה ושם אמם כִ'נְדַף.  אשה מתימן מבנות קצ'אעה.   ויהי שם מֻדרכה עָאמִר ושם טאבכ'ה עַמר.  ויהי היום וירעו את הגמלות אשר להם ויתנפלו מתנפלים על גמליהם.  ויאמר עָאמר לעֹמר: "התדריך ותשיג את השודדים, או תטבח ותבשל את הציד הזה?"  ויאמר עמר: "לא, כי אטבח ואבשל".  וירדוף עאמר אחר הגמלות וידריכם וישיגם.  וכאשר באו אל אביהם ויספרו לו את הדבר אמר לעאמר: "לכן יקרא שמך מֻדְרַכָה".  ולעמר אמר:  "ואתה טאבכ'ה!"  וכאשר הגיעה השמועה לאמם ותצא נדחפת ונבהלה.  ויאמר לה אישה:  "מה לך כי נדחפת ותמהרי?"  ויקרא שמה כִ'נְדִף (ממהרת).  וקַמַעָה הוליד את לֻחַי ולֻחַי הוליד את עַמר, הוא עמר בן לֻחי אשר ממנו יצאו כֻ'זָאעָה אשר בידם היה מקדש העבה אחרי נצחם את בני גֻ'רְהֻם התימנים, אשר הפקידם התֻבָּע אַסְעַד אבו-כַרִבְ על הכַעְבָה, מלך חמיר אשר התיהד אחרי כבשו את מַכָּה אחרי שובו ממלחמתו בפרס.  ואולם בני כ'זאעה הכחישו את דברי בני מַצ'ר ויאמרו כי הם מצאצאי עמר בן עאמר אשר יצאו מתימן בעת פרץ הסכר, ויהי בדרכם לסוריה ויחנו במַרְר אַלְטַ'הְרָאן וישבו שם.

 

עַמְר בן לֻחַי ואלילי הערבים.

ועמר בן לחי הוא אשר הביא את האלילים לארצות ערב ויטמא את הכעבה, ויהי שמו לשמצה בין המסלמים.  ומחמד אמר: "ראיתי את עמר בן לחי סוחב את מעיו מאחריו בגיהנום, ואשאלנו: "מי הם צאצאיך החיים אתנו?"  ויאמר: "כָּלו וישָמדו".  ובאמור מחמד לאחד מבני כ'זאעה כי לא ראה איש דומה לעמר ממנו, ויאמר אליו הכ'זאעי: "מי יודע, אולי יזיק לי דמיוני אליו".  ויאמר אליו מחמד: "לא, כי אתה מאמין והוא כופר".  כי היה עַמר הראשון אשר המיר את דת ישמעאל הצרופה, ויעמֵד את הפסילים, ויקדש את הבַחִירָה ואת הסַאאִבָה ואת הוַּצִילָה ואת החָאמִי לאלילים.

 

הבהמות המקדשות.

והבַחירה בת הסָאאִבה היא.  והסאאבה היא גמלה אשר תלד עשר נקבות האחת אחרי רעותה באין ולד זכר ביניהן.  ועזבוה לנפשה חפשיה (סאאבה – העזובה לנפשה), ולא ירכבו עליה ולא יגזזו את שערה ולא ישתו את חלבה בלתי אם האורח והדל.  וכי תוסיף הגמלה הזאת וילדה נקבה, ובקעו את אזניה ועזבוה חפשיה עם אמה ועשו לה כמשפט אשר עשו לאמה.  הַוַצִּילָה היא העז אשר ילדה חמשה תאומים עשר נקבות תאומים אחרי תאומים באין זכר ביניהן.  והיה אשר תלד אחר זה רק לזכר למאכל ולא תאכל ממנו הנקבה בלתי אם ימות ואכלוהו כזכר כנקבה.  והחאמי הוא הגמל אשר הוליד עשר נקבות האחת אחרי רעותה באין זכר ביניהן.  והיה גבו קודש ולא ירכבו עליו ולא יגזזו שערו ועזבוהו בין גמלותיו להפרותן ולא יעבידוהו בזולת זה.  ויש אומרים כי הבחירה היא גמלה אשר נבקע אזנה, והסאאבה היא אשר ידֹר האדם לשלחה חפשי אם יקום מחליו או ישיג את מבוקשו, ובהמלא חפצו ועזב לנפשה גמלה מגמלותיו או גמל קודש לאליליו.  והוצילה היא אשר תלד אמה שנים בכרס אחת והקדיש בעליה את הנקבות לאלילו, ולקח לו את הזכרים, אך כי תלד זכר ונקבה יחד והיה גם הזכר קודש.  ויבטל מחמד את המנהגים האלה.  ועליהם נאמר בקראן:   "לא שת אלהים את הבחירה ואת הסאאבה ולא וצילה ולא חאם.  ואולם אלה אשר כפרו ובדו על אלהים כזב ורובם לא ישכילו[3].  "ויאמרו אשר בבטן הצאן הזה נתון אך לזכרינו ואסור על נשינו, וכי ימות אז שותפים הם בו.   ישלם להם על תארם כי הוא חכם ויודע"[4].  "מן הצאן שנים ומן העזים שנים.  אמור:  האת הזכרים אסר אם את הנקבות אם אשר ברחם שתי הנקבות[5]".  האם הייתם עדים בצוות אלהים אתכם את זה.  ומי הרבה פשע מאשר בא על אלהים כזב למען התעות את האנשים מבלי דעת.  אכן אלהים לא יישיר דרך את האנשים הפושעים"[6].

 

אלילי הערבים עובדי האלילים.

וזה דבר עמר בן לֻחַי.  יצוא יצא מאת מכה לרגל עניניו ויבוא אל מַאָאב בארץ אלבַּלְקַאא ותושבי הארץ ההיא בעת ההיא העַמָאליק (העמלקים) מבני עִמְלאק בן לִָוז בן סַאם בן נוּח.  וירא אותם עובדים את צלמיהם ויאמר אליהם:  "מה הם הפסלים אשר אראכם עובדים אותם?"  ויאמרו: "אלה הם אלילינו.  ובשאלנו מהם מטר והמטירו לנו ובבקשנו מהם ישועה והושיעונו".  ויאמר אליהם: "הלא תתנו לי פסל מהם ואביאנו אל ארץ הערבים ועבדוהו.  ויתנו לו פסל הֻבַל שמו.  ויביאהו אל מכה, ויציגהו שם, ויצו את האנשים לכבדו ולהעריצו.  ותִפוֹץ עבודת האלילים בארץ, וירבו בני ישמעאל לעבוד את האבנים.  וראשית עבודת האבנים מוצאה מן המנהג הזה.  לא עזב איש מבני ישמעאל את מכה בצר לו וילך למצוא רוחה בארץ אחרת מבלי קחת אתו אבן מאבני מקדש הכעבה.  והיה בשבתו במקום אשר ישב שם והניח שם את האבן והקיף אותה הקפות כאשר יקיפו את הכעבה.   וירבו הימים ויתחילו לעבוד את האבנים אשר מצאו חן בעיניהם ותפליאנה אותם.  ויקם דור חדש אשר שכח את דתו, וימר את דת אברהם וישמעאל בדת אחרת ויעבדו את הפסלים, ויתעו כאשר תעו העמים מלפניהם.  אך עם כל זה נשארה עוד שארית מדת אברהם, ויחזיקו בה ויעריצו את הכעבה ויקיפו אותה ויעלו אליה לחֹג ויעמדו על עַרַפָ'את, הוא ההר הנמצא ממזרח למכה, ואשר ממנו יגלשו במרוצה במלאותם את ימי החג לכל משפטיהם וחקותם.  ויביאו קרבנות מהגמלים ויקראו "הלל" בעת החג ובבקרם בכעבה, ואם גם ערבבו בם מנהגים אשר לא ממנהגי החג המה.  וכה היו בני כִנָאנָה ובני קֻרַיש הקרובים לכעבה אומרים בקראם ההלל: "הננו אלהים, הננו, הננו.  אין שותף לך, אשר לא תשלוט עליו".  ויהיו מיחדים את אלהים.  אחר יכניסו אתו את פסיליהם וישיתו שלטונם בידו.  ויקחו להם בני ישמעאל את האלילים אשר עבדום דור נח את וַדּ ואת סֻוָאע ואת יַגוּת' ואת יַעוּק ואת נַסְר[7].  ויתעו מן הדרך ככתוב בקראן ויהי לכַ'לְוָאן מבני קֻצָ'אעָה פסל וקראו לו עַם אֻנַס ויתנו לו חלק ממקנם ותבואת שדותיהם ויתנו חלק לו וחלק לאַללָּה, הוא האל העליון אשר חשבוהו לנעלה מעל כל האלהים.  והיה כאשר התערב בחלק אללה חלק מאנס אשר חלקו לו והשיבו את חלק אנס לו.  אך בהתערב מחלק אללה בחלק אנס ולא ישיבו לאללה חלקו, כנזכר בקראן[8].  ולבני מלְכָאן בן כִנאנה מבני מדרכה אליל יקראו לו שם סַעְד, והוא סלע במדבר ארצם ארוך.  ויהי היום ויבוא איש מבני מלכאן ואתו גמלותיו, להעמידן לפני האליל לבקש מאתו לשלוח לו ברכה בהן.  ויהי כראות הגמלות את הדם השפוך על הסלע והן גמלות מרעה אשר לא ירכבו עליהן, ותבהלנה ותברחנה מפניו ותפוצינה לכל עבר.  ויכעס בעליהן המלכאני ויקח אבן וישליכה על האליל ויאמר אליו: "אל תבוא עליך ברכה.  הברחת מפני גמלותי".  ויצא לחפשן עד אספו אותן, וישר שיר לעג לאליל.  כי הערבי לא כבד את אליליו תמיד, ולא הרבה להתפלל אליהם מלבד בעת צרה מיוחדת.  ובהוכחו כי אין לו בהם תשועה, לא נמנע מהטיח דברים כלפם.  הלא ידועים דברי המשורר המהולל אִמְרֻאֻ אלקַיְס לאליל ד'וּ אלְכַ'לַצָה אליל שבט דַוְס, אשר הלך אליו לשאול בעצתו אם ינקום את נקמת דם אביו מידי מרצחיו, ויקלקל המשורר בחצים, כי חצים היו לפני האליל ועליהם כתובים דברים שונים: "כן" "לא" "סבלנות" וכדומה. ועשה האיש כפי החץ אשר יעלה בידו.  ויהי בהעלות אמרא אלקיס את החץ "לא", אמר לו:  אל תגאל את דם אביך.  וישלך את כל החצים בפני האליל, ויאמר אליו:  לו היה אביך, זה שנרצח, לא העלית בידי את החץ   "לא".  וקריש לקחה לה לאליל את הֻבַל אשר הוצג על הבאר אשר בתוך בנין הַכַעבָה.   ויקחו להם את אִסאף ואת נָאאִלָה על-יד באר זַמְזַם, היא הבאר אשר ממנה ישתו העולים לחג במכה, ויזבחו אצלם זבחים.  ואסאף ונאאלה איש  ואשה מגֻ'רְהֻם.  ויבוא אסאף על נאאלה בתוך מקדש הכעבה, ויטמאו את המקדש ויהפכם אללה לשתי אבנים.  ומלבד האלים האלה אשר היו אלהים לשבט, לקחה לה כל משפחה פסל בחצרה ויעבדוהו כל בני הבית.  והיה בצאת האיש למסעיו ושפשף בידו עליו, וכזאת יעשה בשובו מנסיעתו בטרם יבוא אל משפחתו.  ויעשו הערבים בכל רחבי ארץ ערב מקדשים ויקדשום כקדש את הכעבה, ויהיו שם כהנים ושומרי המסך.  ויקריבו להם קרבנות כהקריבם לכעבה ויקיפום כהקף את הכעבה וינחרו אצלם קרבנות, למרות דעתם את יתרון הכעבה על המקדשים ההם.  ותהי אלעֻזָּא בנַכְ'לָה לבני קריש ולבני כנאנה.  ות'קיף יושבי אלטאאף עיר הכרמים בין מכה ובין אלמדינה עבדו את אללאת.  ומַנָאת היתה לאלאוס ולאכ'זרג' היושבים באלמדינה.  הלא הן אללאת אלעזא ומאת אשר אמרו קריש, כי הן בנות אללה והן הממליצות לפניו.  וכמעט נתעה מחמד להאמין בהן "בברבורות הלבנות" האלה כבמלאכים מליצי יושר, אך עד מהרה נוכח מְשֻׁגָתו[9].  ויהי כאשר גברה ידו ויהרוס את כל המקדשים האלה ואת האלילים השמיד.

 

ג.  מִשְׁפְּחוֹת קֻרַיְשׁ

ומדרכה בן אליאס הוליד את כֻ'זַיְמָה ואת הֻדַ'יְל אשר היו ראשונים לעבוד לאלילים.  וכ'זימה הוליד את כִנָאנָה ועוד שלשה בנים, וכִנָאנָה הוליד את אלנָצְ'ר ועוד שלשה בנים.  וקֻרַיְש הם מבני אלנַצְ'ר, והיה אשר מזרעו קרשי הוא ואשר איננו מזרעו איננו קרשי.

 

משפחת קריש.

ויקראו בשם קֻרַיש על שלחם ידם במסחר, כי "תַקַרֻשְׁ" מסחר וקנין הוא.  ואלנצ'ר הוליד את מָאלִךּ ומָאלִךּ את פִ'הְר, הוא פִ'הְר אשר יש אומרים כי רק צאצאיו הם הקרַישים, ופ'הר הוליד את גַאלִב וגַאלִב את לֻאַי ולאי את כַעַב ואת אחיו את עָאמִר ואת סָאמָה ואת עַוְף.  ויעזבו בני סאמה את חג'אז ויצאו אל עַמָּאן וישבו בה.  כי ריב בין עאמר ובין סאמה, וישחת סאמרי את עין עאמר, ויגרשהו עאמר ויצא.  ויהי בהיות סאמה בדרכו, והוא רוכב על גמלתו ותורד גמלתו ראשה לרעות בשדה ויתפסנה נחש בשפתה וימשוך אותה לארץ עד נפלה.  אחר נשך את סאמה וימיתהו.  ויהי כאשר קם מחמד לנביא ויבואו אליו בני סאמה ויאמרו אליו:   "שאר בשר אתה לנו".  ויקבלם מחמד.

ועַוְף בן לֻאֶי יצא בחברת רוכבים מקריש עד בואו אל ארץ גַטַפָ'אן, ויתמהמה בה.  וילכו אשר היו אתו מבני עמו לדרכם ויעזבוהו.  ויבוא אליו תַ'עַלַבָה בן סַעַד בן דֻ'בְיָאן ויעצרהו.  ויתן לו אשה ויאמצהו לו לאח וישב עַוף בין בני ד'ביאן.

 

קֻצַיּ

וכַעַב בן לֻאַי הוליד את מֻרְרָה ומררה את כִלָאב.  ויולד כלאב את זֻהְרָה ואת זַיְד הוא קֻצַי אבי עבד מַנָף אבי הָאשִׁם אבי עַבְד אִלְמֻטַּלִב אבי עבד-אללה אבי מחמד.  ושם אם קצי פאטמה בת סעד מבני אלגַ'דַרָה, אשר התילדו על בני אַזְד בתימן.  ויקח לו עאמר בן עַמר האזדי אשה מבנות גֻ'רְהֻם.  וֻג'רְהֻם יושב אז במכה ויהי שומר משמרת הכעבה. ויבנה עאמר גדר לכעבה ויקראו לו שם אלג'דאר (הגודר) הוא אבי אלג'דרה.

ויחי זיד בן כלאב במאה החמשית בחִג'אז.  ויקראו לו הערבים שם חדש, כי כן דרכם לכנות את אנשי השם כנוי לפי מקרי חייהם ומפעליהם.  ויקראו לזיד קֻצַי, לאמר הנודד הקטן, על כי נדד עוד בשחר ילדותו עד קצה גבולות ערב ועד ארם.  וזה הדבר:  במות עליו אביו כלאב היתה אמו פאטמה אשה לאיש לרַבִיעָה בן חַרָאם אשר ידעהּ בעלותו לחג במכה.  ותלך האשה אחרי אישה השני ותקח אתה את קצי, כי עודנו יונק, אתה אל גבולות ארם וארץ ישראל.  וזהרה אחיו נשאר במכה כי כבר גדל.  ואולם כאשר גדל קצי שב אל ארצו ואל מולדתו, וישב במכה, היא העיר המהוללה בכל ערי ערב.  ויקח לו קצי אשה את בת חֻלַיְל בן חַבַשִׁיָה מבני כ'זָאעָה נשיא העיר מכה, אשר בידו הפקידו את מפתחות מקדש הכעבה אשר במכה.

 

הכעבה.

ומקדש הכעבה ראשון הוא למקדשי ערב מימות עולם.  עוד מימים מקדם נמצאת במכה אבן שחורה מעוקבת – כעבה – והאבן מֶטֶאוֹרית, גרם מגרמי השמים אשר יפלו לארץ.  ויקדשו יושבי הארץ את האבן, ויבנו לה בני מכה מקדש הוא מקדש הכעבה, ואת הכעבה כסו יריעות יקרות.  ויתנו לכעבה כבוד אלהים.  גם את כל האבנים קדשו הערבים בימים ההם ויעבדון.  כי האמינו אשר את האבן אוו להם אלהים לשבתם.  אך אבן הכעבה עלתה על כלן, כי אותה הוריד גבריאל המלאך עוד לאדם הראשון בבנותו את המקדש לאלהים במכה.  ויהי כאשר חטאו בני-האדם, ויבוא עליהם המבול בימי נח.  ויעל גבריאל את האבן שנית השמימה, ולא הורידה בלתי אם באו אברהם וישמעאל בנו ליסד שנית את מקדש אדם הראשון.  ויהי אחרי מות ישמעאל ותעבור פקודת הכעבה לבני נאבת בנו ואחר לבני ג'רהם, אשר באו מתימן עם מלכם מִצָ'אץ' בן עמר.  כי לא יצאו התימנים ממקומם מבלי אשר ימליכו עליהם מלך.

 

גֻ'רְהֻם.

ויבואו בני ג'רהם למכה, ויראו את הארץ והנה מים בה ועץ עושה פרי ותיטב בעיניהם וישבו את בני קַטוּרָאא אשר היו אז יושבי מכה.  וישבו בני קטוראא בשפלת העיר ובני ג'רהם במעלה על ההרים מסביב לה.  ולא התערבו זה בזה.  אחר פרצה מריבה בן ג'רהם ובין קטוראא.  ותהי את ג'רהם גם יד בני ישמעאל ובני נאבת אשר בידם משמרת הכעבה.  כי אם גם שלטו בני קטוראא במכה, הנה לא היתה משמרת הכעבה כי-אם גם שלטו בני קטוראא במכה, הנה לא היתה משמרת הכעבה כי-אם בידי בני נאבת.  ויערכו מלחמה איש לקראת אחיו.  ויצא מצ'אץ' עם מחנה חילו, ולו נשק רב.  ואלסַמִידַע מלך לבני קטוראא בעת ההיא.  ויצא בפרשיו וברגליו, ויפגשו בפָ'אצִ'ח, ותחזק המלחמה ויֵהָרג אלסימידע ויפוצו בני קטוראא.  אחרי הדברים האלה כרתו ברית שלום.  ויפקידו את משמרת הכעבה בידי מצ'אץ' וימלוך במכה.  ויהי במלכו וינחר זבחים לעם ויאכילם.  ותהי זאת הפעם הראשונה אשר עברו על החוק חוק עולם, להלחם בגבולות הקודש.  כי גבולות הכעבה, גבולות אשר גבלום ראשונים היו גבולות ארץ השלום, כי מקדש הכעבה קודש לכל שבטי ערב הרחוקים והקרובים.  והערבים אף כי אנשי ריבות המה ביניהם שבתו מכל ריב ומצה בעלותם לחג במכה.  ולא יפגע איש גם ברוצח אחיו לרעה לגאול את דמו בגבולות המקדש.  ויעשו להם הערבים גם חדשי-קודש החדשים, אשר בהם יעלו לחוג.  ובפגוש בחדשים האלה אויב את אויבו בנפש ושלחו בשלום. 

וירבו בני ישמעאל במכה. ושארי-בשרם מבני ג'רהם היו שומרי משמרת הכעבה ומושלי מכה.  כי קרובים בני ישמעאל לג'רהם, כי אשת ישמעאל היתה ג'רהמית.  ולא רבו אתם בני ישמעאל לקרבת המשפחה אשר ביניהם, וגם באשר לא חפצו לחלל את גבולות הקודש בריב ומצה.  ויהי כאשר צר המקום לבני ישמעאל ויפוצו בערים, ובכל אשר פנו הצליחו, ויכניעו את כל העמים אשר קמו עליהם.

וג'רהם הוסיפו לעשות הרע במכה, ויחללו את המקדש ובעשקם את הבאים לחוק אשר לא ממשפחותיהם המה.  וישלחו יד גם באוצר המקדש, כי בתוך מקדש הכעבה בור ריק, וישליכו שמה הערבים את כל קדשיהם אשר הקדישו לכעבה, את מתנותיהם ואת נדבותיהם אל תוך הבור הזה.

 

מלחמת כ'זאעה בג'רהם.

ויהי כראות בני בַכְר מבני כנאנע וגבשתן מכ'זאעה את אשר פעלו ג'רהם לחטוא, ויועצו להלחם בהם ולהוציאם מתוך מכה.  וינצחום בני בכר וגבשאן ויגרשום ממכה.  כי גם בימי עבודת האלילים הקיאה מכה מתוכה כל עַוָּל ופושע ולא כלכלתהו בתוכה.  ולא היה מלך אשר חלל מקדשה ולא ימות.  ויהי בגרש בני בכר וכ'זאעה את ג'רהם ממכה ויקח עַמר בן אלחארת' בן מצ'אץ' הג'רהמי את שני העפרים עפרי הזהב אשר היו בכעבה ואת האבן ויטמנם בזַמְזָם, היא הבאר אשר ממנה ישתו עולי הרגל עד היום הזה בעלותם לחג, היא הבאר אשר ממנה השקה אלהים את ישמעאל בצמאו למים והוא נער.  ותצא אמו לבקש לו מים ולא מצאה.  ותעמוד על רמת אלצפ'א, אחת הרמות הקדושות אשר בקרבת המקדש, ותקרא אל אלהים ותבקשהו להושיע את ישמעאל.  אחר הלכה אל אלמַרְוָה, הרמה הקדושה השנית בקרבת המקדש, הן הרמות אשר ירוצו החוגגים בימי החג מהאחת אל השנית עד היום הזה, לזכר המרוצה אשר רצה ביניהן הגר אם ישמעאל בבקשה מים לבנה.  גם מחמד קדשן ויצו לעמוד עליהן בימי החג במכה[10].  וישלח אלהים את גבריאל אל ישמעאל, ויך בעקבו בארץ ויבקעו המים.  ותשמע הגר מרחוק קול שאגת אריות, ותפחד על בנה ותמהר אליו להצילו ותמצאהו חושף מים בידיו מתחת לחייו ושותה.  ויסתמו ג'רהם את באר זמזם בצאתם ולא נודע מקומה איה ימים רבים.

ויצא עַמר ואנשיו אתו מג'רהם וילכו אל תימן.  ויתעצבו האנשים מאד על הלקח מידם ממשלת מכה ומקדשה, כאמור בדברי השירה אשר בה הזכיר עמר את כל המוצאות אותם במלחמתם עם בכר וכ'זאעה. 

ותקם משמרת הכעבה אחרי צאת ג'רהם למשפחת גבשאן אשר לכ'זאעה, ולא היתה לבני כנאנה אשר נלחמו יחד אתם בג'רהם.  ויורישוה נשיא לנשיא אשר קם אחריו בשבטו..  ויהי האחרון מבני כ'זאעה אשר היתה בידו משמרת הכעבה חֻלַיְל בן חַבַשִׁיָה הכ'זאעי אבי חֻבָּא אשר נתן אותה לאשה לקֻצַיּ באהבתו אותו.

 

מלחמת קצי בכ'זאעה.

ויהי כאשר חזק קצי ובנים יֻלדו לו, וירב רכושו וחֻלַיל מת, ויקנא קצי בכבוד בית חותנו.  וירא קצי כי לו ולשבטו הבכורה במשמרת הכעבה ובשלטון מכה.  כי יתרון לו על בני כ'זאעה, בהיותו מצאצאי ישמעאל בן אברהם ומבחירי תולדותיו.  ושומרי משמרת הכעבה נחלו גם עושר וגם כבוד, בהיות מכה בימים ההם המרכז לכל שבטי ערב, וינהרו אל מקדש הכעבה מכל קצות הארץ.  גם גדולי משוררי ערב באו וישמיעו בימי החג את מבחר שיריהם באזני הקהל הבא לחוג.  וכמצוא השיר חן בעיני העם ושננוהו ונשאוהו אתם אל כל רחבי הארץ, ויצא שם המשורר לתהלה.  גם המסחר פרח בסביבות מכה.  וכל סוחר הביא את ממכרו אל השוק אשר הוקם בסביבות מכה בעֻכָּאט' למכרו להמון העולים לחג.

ויהי דבר קצי את בני קריש ואת בני כנאנה, כי קרובים ושארי בשר המה לו.  ויכרתו קריש ובני כנאנה עם קצי ברית להוציא את כ'זאעה ואת בני-בכר ממכה ולהסב את ממשלת הכעבה אליהם.   ויהי להם קצי לשר.  אז יכתוב קצי לאחיו בן אמו אל רִזָאח, אשר ילדה אמו לרביעה בגבולות ארם, לבוא לעזרתו.  ויבוא רזאח ואתו אנשים בני אביו ואתם אנשים מקֻצָ'אעָה.  והמה באו בימי החג מתחפשים כבאים לחוג ולהראות בכעבה.  ובקרבם הם נכונים לעזור לקצי במלחמתו עם כ'זאעה.

 

מנהגי החג.

ויהי בימי החג ויאספו האנשים לעמוד בעַרַפָ'את כמשפט. כי לערפ'את במישור אשר ממזרח למכה יבואו כל החוגגים ביום התשיעי לדֻ'ו-אלחִגָּ'ה הוא חודש החג.  וחגגו שם מאחרי הצהרים עד שקיעת השמש וקראו לאלהים: "הננו לעבדך", וחכו עד אשר תנתן להם הרשות לרוץ אל מֻזְדַלִפָ'ה, המקום הרחוק מערפ'את כמהלך שעתים, ולנו שם.  ומשם ילכו ממחרת היום למִנַא הרחוקה מהלך שעתים ושם ישליכו אבנים על גל האבנים השלישי אשר בדרכם.   והפקיד אשר הפקד לתת לעם את הרשות לרוץ מערפ'את עם שקיעת החמה אלגַוְס בן מֻרְר מבני מצ'ר.  ויקָרא הוא ובניו אלצופ'ה, כי אֵם אלגוס אשה מג'רהם היא, ותדור נדר לאמר:  אם יהיה אלהים עמדי וילדתי בן והקדשתיו לכעבה, והיה עבד לכעבה לשרתה, ועמד שם כל הימים.  ותלד אל אלגוס.  ויהי עם דודיו ממשפחת אמו בכעבה.  ויפקידוהו לתת הרשיון לבני אדם לרוץ מערפ'את.  ותשאר המשרה בידו ובידי בניו אחריו עד השמדם ויירשו בני צפ'ואן מקומם.  ולא ירוצו האנשים מערפ'את עד אם תנתן להם הרשות.  ולא ישליכו אבנים עד אם ישליך האיש מצופ'ה, ויהיו האנשים העולים לחג מאיצים בו לאמר: "השלך ונשליך אחריך".  כי עם השלכת האבנים יתם סדר החג וחוקותיו ויתקבל לרצון;  אחר יזבחו העם את זבחיהם ואכלו ושתו ושמחו.  ולא יאבה להם האיש ולא ישמע כל עוד לא שקעה השמש.  והאיצו בו החוגגים ואמרו לו: "אוי לך, קום והשלך", ומאן עד אם שקעה השמש.  וכאשר יגמרו האנשים להשליך את האבנים, וקמו ללכת אל מִנַא, ותפסו אנשי צופ'ה את שני עברי המקום, ועצרו  בעד האנשים מעֲבֹר.  ואמרו האנשים:  "צוּפ'ה, תן לנו רשות לעבור".  ולא יעבור איש בטרם תעבר צופ'ה.  רק אחרי עברם תפָנה הדרך והלכו כל איש לדרכו.

 

ריב קצי בצופ'ה.

 

 

ויהי בשנה ההיא ותעש צופ'ה כמנהגה.  ולא ההין איש לעבור בפניהם.  כי חוק ודין היה הדבר לערבים כל ימי ג'רהם והבאים אחריהם מכ'זאעה.  ויבוא אליהם קצי בן כלאב ואשר אתו מאנשיו מקריש וכנאנה וקצ'אעה.  ויבואו אצל אלעקבה הוא המקום אשר משם ילכו לדרכם אחרי כלות חוקת החג, ויאמר קצי אל צופ'ה:  "לנו הבכורה לעבור לפניכם".  וילחמו בו.  וילחם העם מלחמה חזקה, ויהדפו את צופ'ה.  וינצחם קצי.  ויטו מפניו כ'זאעה ובני בַכְר, כי ידעו אשר יעשה בהם כאשר עשה בצופ'ה, וכי יקח מידם את הכעבה ואת שלטון מכה.  ויהי כאשר נסו מפניו ויעל עליהם למלחמה ויצאו לקראתו כ'זאעה ובני בכר ותחזק המלחמה וירבו מספר ההרוגים משני הצדדים גם יחד.  אחר קראו לשלום ולהשפט לפני איש ערבי.  וישפט ביניהם יַעָמר בן עַוְף מבני כנאנה.  ויחרוץ משפטו כי לקצי הבכורה על כ'זאעה במשמרת הכעבה וממשלת מכה, וכי כל דם אשר שפך קצי מכ'זאעה ובני בכר "ימעכהו תחת רגליו", לאמר אין עליו המשפט לשלם כפרס.  אך כל דם אשר שפכו כ'זאעה ובני בכר מקריש וכנאנה וקצ'אעה ונתנו כופר נפשם.

שלטון קצי במכה.

וידבר קצי אל בני קריש, ויעזבו את מקומות מושבותם ויבואו ויאחזו בעמק מכה.  ויהי הוא הראשון מבני כעב בן לֻאַי אשר הגיע למלוכה, ויסורו בני-עמו אל משמעתו.  ויקח קצי את כל שלטון העיר והמקדש בידו.  רק משפחות אחדות השאיר על משמרתן והם בני צפ'ואן ההולכים לפני העם בערפ'את ואת הנסחא הם המעברים את השנה.  כי גם הערבים היו מעברים בימים ההם את השנה.  ויש אשר הוסיפו חודש שלשה עשר על שנים עשר החדשים.  ועוד משפחות מספר השאיר על משמרתן.  כי לא רצה לשנות מן המנהג אשר נהגו בו הערבים.  וירא את המנהג כראות דת ודין אשר אין לשנותו.  ותהיינה המשרות בידי המשפחות האלה עד ימי האסלאם, וישמידון אללה.  ואולם את הכבודות במשרות לקח קצי לו, ותהיינה על שכמו כל המשרות האלה יחד:  ויהי שומר משמרת הכעבה ומפתחותיה, פקיד "באר אדם", היא הבאר אשר בעמק חרא, מן הבאר הזאת ישתו העולים לחג מים ושלמו מחירם למשקיהם;  ויהי מכלכל את העולים לחג במזון נדבת לב בני קריש כמנהגם, ויהי ראש בית המועצה, אשר בו נחרצו כל עניני הצבור וכל דבר ריב ומשפט, מלחמה ושלום, ויהי גם נושא הנס לפני היוצאים למלחמה וגם המפקד את הצבא ביום קרב.  ותהיינה כל המשרות האלה לו, ויתנן על שכם בניו ואנשי שלומו.  ויהי קצי איש גבור חיל, ויגדל את העיר וירחיב את גבולותיה, ויחלקה לרבעים ויאסף את קריש אליה ויחלק להם נחלות שדה בתורה.  אז קֹרָא לקצי שם חדש "המֻגַ'מָּע", "המקבץ", כי קבץ את פזורי משפחות קריש יחד.  ועצים צומחים שם בחצרות.  ויהי כאשר בנו להם בתים, וימאנו קריש לכרות את העצים.  כי אסור היה לערבים לכרות עץ בתוך גבולות הקודש במכה.  ויכרתם קצי בידיו ובידי עוזריו, באמרו אליהם, כי במקום בנין יתכן לכרות עצים.  ויחפור בורות לתקנת העולים לחג, ויתקן להם תקנות טובות.  ויקח לעצמו את חצר המועצה אשר בה יועצו על כל דבר וענין.  וישם את פתחה אל מול מקדש הכעבה.  ולא היתה אשה נשאת לאיש ולא נשא איש אשה בלתי אם בחצרו, ולא נועדו קריש להועץ בדבר אשר מצאם בלתי אם בחצר הזאת, ולא היו קושרים את הנס למטה לצאת למלחמה בלתי אם שם.  ויהי דבר קצי בחייו וגם אחרי מותו לחוק ולמשפט אשר ילכו אחריו ולא יסורו ממנו ימין ושמאל.

ורזאת בן רביעה ואחיו שבו אל ארצם ויפרו וירבו שם, הלא הם משפחות עֻדְ'רָה הידועים גם בימי האיסלאם, ויאהב קצי את קצ'אעה וישמח על פרותם ורבותם בארצם, באשר אח לו רזאח בן רביעה לאם, ובאשר עזרו לו בקראו אותם לעזרה.

 

בני קצי.

 

ולקצי ארבעה בנים:  עַבד-אלדַאר הבכור ומשנהו עַבד-מַנַאף, עַבּד-אלעֻזָּא השלישי ועַבד-קצי הרביעי.  ויהי שם בכורו עבד-אלדאר, לאמר עבד החצר.  כי אמר קצי:  יהיה בני זה עבד לאלהי הכעבה.  ואת יתר בניו קרא על שם אלילים אחרים אשר בארץ ואף גם קצי היה שם לאליל.  ויקרא את שם בנו הרביעי עבד-קצי על שמו או על שם האליל.  ויהי כי זקן קצי, וירא כי בנו השני עבד-מנאף נכבד על פני אחיו הבכור בעיני כל העם, ויהי משכיל בכל דרכיו, וירא כי גם עבד-אלעזה ועבד-קצי עולים על אחיהם הבכור, ויאמר אל עבד-אלדאר בכורו:  "חי אלהים, כי ארומם אותך כהם.  ואם אמנם נכבדו אחיך על פניך, הנה לא יבוא איש אל הכעבה בטרם תפתחנה אתה, ומבלעדיך אתה לא יקשור איש את הנס לקריש בצאתם למלחמה, ולא ישתה איש במכה מזולת משקך, ולא יאכל איש מהעולים לחג מזולת מאכלך, ולא יועדו להועץ על כל דבר וענין בלתי אם בחצרך.  ויתן לו קצי את כל המשרות אשר היו עליו.  ויהיו קריש נושאים מדי שנה בשנה מס לקצי, והיה בידו להאכיל את החוגגים אשר לא השיגה ידם די קנות להם צרכי-אוכל וגם צדה לא הביאו אתם.  וקצי הוא אשר שם את המס הזה על קריש, וכה אמר אליהם בצוותו אותם עליו: "הוי משפחות קריש, הנה אתם שכני אלהים הגרים בחצרותיו ויושבי המקדש, והעולים לחג הם אורחי אלהים ומבקרי ביתו.  ועתה עליכם החובה לקבל את האורחים בכבוד, ועשיתם להם מטעמים והשקיתם אותם בימי החג עד צאתם מעל פניכם".  וישמעו לקולו, וישאו אליו מכספם, ויעש בו קצי מטעמים לחוגגים במִינָה אחרי מלאת ימי החג, בימים אשר בהם יזבחו העם זבחים ואכלו ושתו.  ויהי הדבר לחוק כל ימי עבוד הערבים את האלילים.  וגם אחרי קבלם את האסלאם לא שנו את הדבר, ויהי המושב עושה מטעמים לחוגגים במנא עד כלות ימי החג.

וימת קצי זקן ושבע ימים ויקבר באלחג'ון.  ויהי שמו לברכה בקרב בני קריש.  ורבים עלו לשחר את מקום קברו ולבקרו.  ולא סרו קריש מדבריו ימין ושמאל, ויהיו להם כדברי האוּרים ולחוק.

 

בני עבד מנאף.

ויקומו בניו אחריו וייסדו במכה רבעים חדשים מלבד הרבעים אשר חלק קצי לקריש, ויתנו אותם לבני עמם ולזולתם מאלה אשר באו בברית אתם.  ותשקוט הארץ ולא היה ריב ביניהם כל ימי חיי האחים.  אמנם היה עבד-אלדאר איש רפה אונים, וידחהו אחיו עבד-מנאף מעמדתו ויקח את כל רסן הממשלה בידו.  אך מיראתו פן יעורר את חמת אֶחיו וביתו, השאיר לאחיו הבכור את שמות הכבוד.

 

המתבשמים.

ויהי אחרי מות האחים ויועדו ארבעת בני עבד-מנאף והם עַבד אלשַׁמְס והָאשִׁם, אלמֻטַּלִב ונַוְפֵ'ל ויאמרו לקחת להם בחזקה את המשמרות מידי בני עבד-אלדאר, להיותו הבכור ובאשר חלק לו קצי את כל הכבוד הזה.  ואלה אומרים: "אך יתרון לבני עבד-מנאף ליתרון מעלתם כי נכבדו בעיני העם".  ויעמוד בראש בני עבד-מנאף בנו הבכור עבד אלשמס, ואתם יד בני זֻהְרָה בן כלאב ובני תַיְם בן מֻרְרָה ובני אלחָארִת' בן פִ'הְר. וראש לבני עבד-אלדאר עָאמִר בן הָאשִׁם, ותכון יד בני מַכְז'וּם ובני סַהְם ובני עַדִיּ אתם.  אך בני עָאמר בן לֻאי ובני מֻחָארִב בן פ'הר עמדו מרחוק ולא התערבו ביניהם.  ותכרות כל מפלגה ברית אמיצה אשר לא יעזבו איש את בן בריתו ולא ימסרנו בידי אויב "כל עוד ירטיב הים צמר".  ויוציאו בני עבד-מנאף קערה מלאה מרקחת סמים, ויבואו אל המקדש ליד הכעבה ויטבלו האנשים את ידיהם בכלי ויבואו בברית ובאלה הם ובעלי בריתם.  אחר נגבו את ידיהם באבן הכעבה לקיים עליהם את השבועה.  על-כן קראו להם "הַמְבֻשָּׂמִים" על בשמם ביום ההוא את ידיהם במרקחת הסמים.  וגם בני עבד-אלדאר לא טמנו ידיהם בצלחת ויבואו גם הם ובעלי בריתם בברית ובאלה לבלתי עזוב איש את אחיו ולבלתי תתו בידי האויב.  ויחזקו איש את בעל-בריתו ויתאחדו.  ותעמוד זֻהְרָה מול בני גֻ'מַח במערכה ובני תים מול בני מכ'זום ובני אלחארת' מול בני עַדי, ויאמרו:  תלחם משפחה במשפחת יריביה אשר חֻלקה לה.

כמעט פרצה המלחמה לולא עמדו בפרץ אנשים חכמים ונבונים אשר השלימו בין שתי המשפחות.  ויהי בידי עבד-אלדאר פקידות בית המועצה, מפתחות מקדש הכעבה ומשמרת הדגל.  ומצאצאיהם נשאו את דגל קריש עוד שנים רבות אחרי כן, בעשות קריש מלחמה את מחמד נביא האסלאם באֻחֻד בין מכה ובין אלמדינה, ולבני עבד-מנאף נתנו את פקודת כלכלת העולים לרגל להאכילם ולהשקותם.  ואף כי נכבדה משמרת בני עבד-אלדאר ממשמרתם, שמחו בני עבד-מנאף בחלקם.  כי פקודתם היתה מקור עושר לבעליה ובני עבד-אלדאר ובני עבד-מנאף קימו את דברי הברית הזאת, ויורישו את משמרותיהם לבניהם אחריהם עד ימי האסלאם.   ולא הסירם מחמד ממשמרתם, כי אמר:  "כל ברית אשר נכרתה בימי עבודת האלילים לא יוסיף עליה האסלאם בלתי אם עֹז ואין לחללה".

 

ברית קריש.

ובני קריש הוסיפו ויתאחדו ויבואו אל חצר עבד-אללה בן גֻ'דְעָאן מבני מֻרְרָה, באשר נכבד על פני כלם ויהי הזקן בהם וישבעו ויכרתו ברית אשר לא ימצאו במכה עשוק אם מתושביה ואם מהבאים אליה משאר השבטים, מבלי אשר יקומו לו עם עושקיו עד אם ישוב העושק לבעליו.  ומחמד נער בימים ההם, ויזכור את דברי הברית ויהללה.  ויזכרו קריש את הברית הזאת עוד רבות בשנים אחרי כן.  ויהי בפרוץ ריב בין חֻסַיְן בן עלי הוא חסין בן פָ'אטִמָה בת מחמד ובין אלוַלִיד בן עֻתְבָה אשר הפקידו דודו אחי אביו הכליף מֻעָאוִיָה על מכה, הוא מעאויה מיסד מלכות בית אֻמַיָה בדמשק, אחרי הלחמו בעַלִי חתן מחמד הכליף הרביעי, וירדוף מאעויה את בית עלי גם אחרי ההרג עלי.  ויהי בעשוק אלוליד את חסין ויזכיר לו את דברי הברית הזאת.  וכשמוע נכבדי מכה את הדבר.  ויקומו לחֻסין בהיותם נאמנים לדברי הברית ויקחו חרבותם בידיהם ולא "שעו אל אלוליד מושלם ואיש בריתם, ויאמרו פה אחד: "אנחנו נעמוד לימין חסין, עד אם יֵעָשה משפטו או נמות כלנו יחד..."  וישמע אלוליד ויעש את משפט חֻסין בצדקה וירצהו.

 

הָאשִׁם.

וגם בבני עבד-מנאף גדל הצעיר מאחיו הבכור.  ותעבור הבכורה מעבד-אלשמס ותהי להאשם, אשר נולד אחריו.  ויגדל שמו בקריש, כי היה האשם משכיל ומצליח בכל דרכיו.  ויהי שמו אשר קֹרא לו עֹמר.  ואולם קריש קראו לו שם חדש האשם, לאמר: פתת הפתים.  כי בשנת רזון ובצורת היה הוא הראשון אשר פתת פתי לחם בתוך תבשיל הבשר ויורה את בני שבטו להסתפק במועט בעת צרה.  ותהי להאשם פקודת כלכלת העולים לחג והשקותם.  ויעשר.  ויהי בבוא החוגגים אל מכה, ויעמוד בן קריש ויאמר: "הוי משפחות קריש אתם שכני אלהים ויושבי ביתו והנה יבואו אליכם בחג הזה שוחרי האלהים העולים לחוג בביתו והם אורחי אלהים, ואין אורחים הראויים לכבוד כאורחיו.  לכן אספו להם מאשר תעשו להם ממנו אוכל בימים אשר עליהם המצוה לעמוד פה.  והאלהים לו היה הוני מספיק לזה לא העמסתי עליכם".  ויביאו לו מכסת כסף כל איש כאשר תשיג ידו ויעש בו לחוגגים אוכל עד עזבם את המקום.  וגם במסחר שלח האשם את ידו.  כי היתה מכה עיר מרכלת ערב מימות עולם, בהיותה על פרשת הדרכים בין ארם ובין תימן וסוחריה יצאו למרחקים ויסחרו ארצות רחוקות בתבואות ארץ תימן.  הוא האשם אשר כונן את שתי ארחות הגמלים אשר יצאו ממכה מדי שנה בשנה – אורחת הקיץ ואורחת החורף.  ותצא אורחת הקיץ ממכה לסחור אל ארם נושאת צרי ולוט, קנה ולבנה וכל מיני בשמים, והגיעה עד הים הגדול בואך עזה.  ובחורף תצא האורחה השניה אל תימן לערב מערבה, ועברה משם עד גבולות כוש והלאה.  וגם אחי האשם שלחו במסחר ידם.  ויכרתו האחים ברית עם מושלי הארצות, אשר על גבולות ערב, כי יתנום לעבור בארצותם בטח ולסחור אותן.  ויכרות האשם ברית עם המושל אשר על גבולות ארם, הוא המושל מבית הגַסָּאנים הערבים בעלי ברית ביזנץ הנוצרית.  ועבד-אלשמס כרת ברית עם הנג'אשי הוא מושל כוש.  ולנַופ'ל נִתן הראשיון מאת מושלי פרס לסחור את ארצם.  ויגדלו בני עבד-מנאף ויעשירו מאד ושמעם יצא בכל הארץ.

 

עד אלמטלב.

ודרך אורחת-הקיץ, ההולכת אל ארם, עוברת על פני העיר יַתְ'רִב, היא העיר אלמַדִינָה.  ויהי בהיות האשם בית'רב, ויקח לו שם אשה את סַלְמָא בת עָמר[11] אחד בני עַדִי בן אלנַגָ'אר.  ואולם האשם לא שב מן הדרך אשר הלך בה, ולא ראה עוד את ארץ מולדתו, כי מת בעזה והוא באביב ימיו, כבן עשרים וחמש שנים.  ותהר סלמא להאשם ותלד לו בו ותקרא את שמו שַׁיְבַת אלחַמְד, לאמר שֵׂבַת התהלה, כי בצאתו מרחם אמו היה שער ראשו כלו לבן כשער השׂב.  ויגדל הילד בבית אמו, ולא נודע בבית אביו על אודותיו דבר.  ואולם שַׁיְבָה ידע את מוצאו, כי אמו הגידה לו.  כי באחד הימים בשחקו עם רעיו לדרוך בקשת ולירות בחנית וחץ, ותגבר ידו עליהם, קרא אליו אחד הנערים בקנאו בו:  מה לך פה ומי לך פה.  אך זר אתה בתוכנו.  ויבוא שיבה אל אמו ויספר לה את הדבר הזה.  ותאמר אליו אמו:  אל יצר לך, בני, ואל ירע בעיניך, כי נעלה אתה עליהם.  אכן אביך היה האשם ואתה בן נשיא הבצה, לאמר רֹבע העיר מכה בשפלת העיר, מקום מוש במשפות קריש.  ויהי בחרף אותו מאז אחד מרעיו לאמר, אך גר אתה בתוכנו והתפאר הנער לאמר"  "אני בן האשם אנכי בן נשיא הבצה".  ויהי היום ויעבור על אלמדינה אחד מילידי בית אלחארת' בן עבד-מנאף וישמע את דברי שיבה לאמר: "אני בן נשיא הבצה, בן האשם אנכי".  וימהר האיש לספר את הדבר לאלמֻטלב בן עבד-מנאף, אחי האשם, אשר לו היתה פקודת כלכלת העולים לחג והשקותם אחרי מות אחיו האשם.  ולא אחר אלמטלב לשים פעמים לית'רב באהבתו את האשם אחיו, ולא נח ולא שקט עד אשר השיב את הנער אל בית אביו למען הקים שם להאשם אחיו.  ויהי כי מאנה סלמא לשלחו אתו, ויאמר אלמטלב:

לא אצא מפה עד אם הוצאתי את בן אחי אתי.  כי הנה גדל הוא זר בתוככם, לא בתוך עמו, ואנחנו בני בית נכד בעמנו, אשר בידינו הפקדו הרבה ממשמרותם, ועמו ומשפחתו ועירו טובים לו משבת עם זרים".  ויאמר שיבה לדודו אלמטלב:  לא אעזבנה עד אם תאות לי לשלחני עמך.  ותאות לו סלמא ותתנהו לו.  וישאהו אתו, ויבוא עמו אל מכה והוא רוכב אתו על פרדתו מאחריו.  ויאמרו קריש:  "עבד אלמטלב הוא זה קנהו לו"  – על כן קראו את שמו עַבְּד אלְמֻטַּלִב.  ויאמר אליהם אלמטלב:  "הוי לכם.  אך בן אחי האשם הוא אשר הבאתיו מאלמדינה".  אך הערבים שכחו את השם שיבה ויקראו לו עבד-אלמטלב.

ונַופ'ל אחי האשם, הבן הרביעי.  לעבד-מנאף, לקח את ירושת אחיו האשם אחרי מותו.  ויהי כאשר גדל שיבה הוא עבד-אלמטלב, ויבקש מאת דודו נופ'ל להשיב לו את ירושת אביו.  וימאן באמרו:  רק עבד לאלמטלב אחי אתה.  וכאשר קצרה יד עבד אלמטלב מעמוד בפני נופ'ל דודו אחי אביו, ויפן לעזרת דודיו אחי אמו אשר בית'רב.   וירד אחי סלמא, הוא אבו-סעד אלנג'ארי אל מכה ואחוזת מרעיו עמו, עשרים וארבעה רוכבים, ויעידו בנופ'ל להשיב ליורש את ירושת אביו.  וישב נופ'ל לעבד אלמטלב את כל ירושת האשם אביו.

וימת אלמטלב ברמדאן אשר בתימן במסעו שמה לרגל מסחרו.  ונופ'ל מת בסַלְמָאן בעִרַאק.  ובני עבד-מנאף, האשם ואלמטלב ונופ'ל היו הראשונים בערבים אשר מתו ויקברו לא בארץ ערב.  ותסב פקודת כלכלת העולים לחג והשקותם לעבד אלמטלב בן האשם.  וילך בדרכי אבותיו ויעש כאשר עשו לפניו.  ויכבד בעיני בני עמו כבוד, אשר לא הגיע אליו גם אחד מאבותיו לפניו ויאהבוהו מאד, ויגדל ערכו בעיניהם.

 

באר זַמְזָם.

ויחפור עבד-אלמטלב את באר זמזם, הוא הבאר אשר סתמו ג'רהם בברהם מפני כ'זאעה, ולא נודע מקום הבאר ימים רבים.  ולא היו מים במכה.  ויחפרו נשיאי קריש להם בארות איש איש בארו.  אך לא היו כבאר זמזם.  וזה הדבר:  עבד-אלמטלב חלם חלם והנה בא אליו בָּא ויאמר אליו:  "חפור את טובה".  ויאמר:  "ומה היא טובה".   ויעזבהו וילך.  ויהי בשכבו על משכבו ממחרת ויישן ויבוא אליו שנית ויאמר:  "חפור  את זכה".  ויאמר: "ומה היא זכה".  ויעזבהו וילך.  ויהי ממחרת ויבוא אליו בשלישית בחלום הלילה ויאמר: "חפור את סגולה".  ויאמר: "ומה היא סגולה".  וביום הרביעי שב ויאמר אליו: "חפור זַמְזָם".  ויאמר: "ומה היא זמזם", ויאמר: "אשר לא תדלל לעולם ולא יכזבהו מימיה.  תשקה את עולי החג הנכבדים, והיא בין הפֶרֶש והדם, במקום אשר ינקרו העורבים הצבועים דם, ליד קרית אלנַמַל.  הוא המקום בין אִסָאף ונַאאִלה, האלילים אשר שם היו נוחרים הערבים את קרבנותיהם על אבן".  וכאשר הבין עבד-אלמטלב כי אך חלום אמת ראה, וידע את מקום הבאר, השכים בבוקר ויצא ואתו בנו יחידו אלחארת', כי בעת ההיא טרם נולדו יתר תשעת בניו, ויעמוד לחפור.  ויקומו בני קריש עליו כראותם זאת, ויאמרו: "חי האלהים, לא נתן לך לחפור בין שני אלילינו אלה אשר ננחר את זבחינו אצלם".   ויאמר עבד-אלמטלב אל אלחארת' בנו: "עצור בעדם והרחיקם מעלי עד אשר אחפור.  כי באלהים נשבעתי אשר אעשה כאשר צֻויתי".  ויהי כי חזקו עליהם דבריו וירפו ממנו.  ולא חפר בלתי אם מעט, עד אשר מצא מים.  ויגַדֵך את שם אלהים וידעו כי אמנם צדק.

ויהי בחפרו הלאה וימצא בבאר "שני עֳפָרֵי זהב, הם עפרי הזהב אשר טמנו שם ג'רהם בהחפזם לנוס מפני כ'זאעה, וימצא שם חרבות ושריונות.  ויאמר אליו קריש: "חֵלק לנו אתך במטמונים", ויאמר: "לא.  ואולם לכו ונפילה גורל לפני הכעבה.  אתם תהיו לעבר אחד ואני לעבר אחד והכעבה לעבר אחד.  ויעש עבד-אלמטלב ששה חצים, שנים צהובים לכעבה ושנים שחורים לו ושנים לבנים לקריש.  ויתן את החצים ביד בעל החצים, הוא האיש אשר יקלקל בחצים לפני הגורל.  ויקם עבד-אלמטלב ויתפלל.  ובעל החצים קלקל בחצים.  ויעלו שני החצים הצהובים על שני העפרים לכעבה.  ויצא הגורל לשחורים על השריונים ועל החרבות לעבד-אלמטלב, ובגורל קריש לא עלה דבר.  ויעש עבד-אלמטלב את החרבות דלת לכעבה ואת עפרי הזהב שם עליה להיות צפוי לדלת מקדש הכעבה.

 

ריב קרַיש בעבד-אלמטלב.

וישובו קריש ויריבו בעבד-אלמטלב לאמר: "הבאר באר אבינו ישמעאל ולנו חלק בה.  חַלק אותה אתנו".  ויאמר: "לא אעשה כזאת.  כי לי אֲצָלָהּ אלהים מבלעדיכם ויתננה לי מביניכם".  ויאמרו לו: "נשפטה נא.  כי לא נרפה ממך עד אשר נשפט אתך בדבר הזה".  ויאמר: "בחרו לכם את אשר תרצו וישפוט ביני וביניכם".  ויאמרו: "כהנֶת בני סַעְד הֻדַ'יְם.  והיא יושבת בערבות ארם.  ויקם עבד-אלמטלב וירכב ואתו אנשים מבית אביו מבני עבד-מנאף.  וירכבו אתם אנשים מכל יתר משפחות קריש מכל משפחה ומשפחה.  והארץ בין חג'אז ובין ארם ארץ ציה ועיפה אין בה מים.  ויכלו מי עבד-אלמטלב ורעיו ויצמאו למים עד אשר עיפו למות.  ויבקשו מאת יתר משפחות קריש לתת להם ממימיהם.  ולא אבו להם, כי אמרו: "יראים אנחנו לנפשותינו כי מי זה ישקנו מים בציה הזאת בכלות מימינו".  ולא דבר אתם עבד-אלמטלב למטוב ועד רע.  ויהי כראות עבד-אלמטלב את אשר עשו לו האנשים, וכי נשתה לשון אנשיו בחום ובשרב וייעפו למות, ויאמר אליהם: "הבו עצה".  ויאמרו אליו: "דבר אתה ונשמעה".  ויאמר אליהם: "אם לקולי אתם שומעים, יכרה איש איש מכם קבר תחתיו, כל עוד כוחו אתו, כי כולנו מתים, והיה אשר ימות ראשון וקברוהו הנותרים.  כי טוב טוב היות משלך פגר איש אחד, אשר ימות בנו אחרונה, מהיות פגרי כולנו מושלכים באין מקבר".  ויעשו כמצותו ויכרו להם קברות וישבו תחתיהם מחכים למות, כי נפשם התעלפה בצמא.  אחרי-כן התאושש עבד-אלמטלב ויאמר אל מרעיו: "הייטב הדבר אשר נשב תחתינו ונחבק ידינו וחטאנו בנפשותינו.  חזקו ונתחזקה ועשינו את דרכנו הלאה, אולי ישלח לנו אלהים בור או גֵב באחת הערים או הכפרים הקרובים ונחיה ולא נמות".  ויקומו עבד-אלמטלב ומרעיו לעלות על גמליהם לנסוע.  הם עושים כה וכה ויתר משפחות קריש נגשו לדעת מה זה ועל מה זה התעודדו.  הם נגשו והנה עבד-אלמטלב עולה על גמלו לרכב.  אך בטרם יקום הגמל מברוך על ברכיו ותבקע האדמה תחתיו, ויראו מעין מפכה מים חיים, כמעין אשר נבקע לישמעאל והגר אמו בתעותם במדבר ויכלו המים מן החמת.  וישתו עבד-אלמטלב ומרעיו.  וישתו וירוו גם אנשי יתר משפחות קריש.  וישתוממו האנשים מאד.  אז אמרו: "רב לנו, אחרי ראותנו את זאת לא נוסיף עוד להשפט אתך בדבר זמזם הבאר.  אכן ברכה היא אשר אֲצלה רק לך אלהים.  כי אשר השקך מים במדבר הזה הוא הוא אשר השקך את מי זמזם.  שוב אל בארך, לך היא בצדק".  וישב וישובו אתו על עקבותיהם ולא הגיעו אל הכהנת, ולא הוסיפו עוד לריב בעבד-אלמטלב על אודות הבאר.  ויכונן עבד-אלמטלב מקום משקה מסביב לבאר וישק את העולים לחג.  וירבו העולים לשתות מן הבאר הזאת, כי מימות עולם היא הבאר וברכה לאשר ישתה ממימיה.  ותהי באר זמזם לברכה לעבד-אלמטלב ולביתו אחריו ימים רבים.

 

נדר עבד-אלמטלב.

ובעת אשר חפר עבד-אלמטב את באר זמזם לא היה לו בלתי אם בן יחיד אלחָארת' שמו, הוא אשר עזר על יד אביו בחפרו את באר זמזם.  וידר עבד-אלמטלב נדר לאלהי הכעבה: "אם יולדו לי עשרה בנים והעליתי את האחד מהם לעולה".  כי בריבו עם קריש ראה עבד-אלמטלב, כי רק הבנים הם זרוע עוז ביום קרב.  וירבו הימים ויהיו בניו עשרה מלבד שש בנות, ואל שמות בניו: אלעַבָּאס, הוא אבי משפחת בני עבאס כליפי בגדד אחרי נפול מלכות בני-אֻמַיָה אשר בדמשק.  וחַמְזָה, הוא חמזה ארי-אל אשר היה כארי במלחמות מחמד נגד קריש ויהי לבן אחיו למשען עוז.  ואַבּוּ טָאלִב הוא אבי עַלי אשר לקח לו את פטמה בת מחמד בן דודו לאשה, ויהי הרביעי לארבעת הכליפים הראשונים אשר משלו אחרי מחמד.  ויאהב אותו מחמד מאד מאד, ואלזֻבַיְער ואלחָארת' וגַ'חְלָא ולאמֻקַוִּם וצִ'רָאר ואַבוּ-לַהַב.  ושם אבו-להב עבד אלעזא.  הוא אבו-להב דוד מחמד אשר רדפו וישטמו על הביאו דת חדשה.  ועבד-אללה הוא עבדאללה אבי מחמד.  ושם אם עבד-אללה ואבו-טאלב ואלזביר פָ'אטִמָה בת עמרו מבני מַכְ'זום אשר ילדה גם את אבו-טאלב ואת אלזביר.  ויאהב עבד-אלמטלב את עבד-אללה מכל בניו.  ויגדלו הנערים ויזכור עבד-אלמטלב את נדרו אשר נדר ויאסוף את בניו, ויספר להם את הדבר.  ויענו כולם יחדיו ויאמרו: "אבינו, פצית פיך אל אלהיך, עשה כאשר יצא מפיך".  ויאמר אליהם: "לכו ונלכה אל הכעבה פנימה מעל לבור הריק אשר היה שם ואשר בו השליכו הערבים את מתנותיהם ואת נדבותיהם".  כי מלבד האבן השחורה אר היתה גם היא אלוהות נמצאו עוד אלילים בתוך מקדש הכעבה וסביבותיו כאסאף ונאאלה.  ותהי גם יונת עץ בתוך מקדש הכעבה.  ודמות הֻבל כדמות איש ולפניו חצים מחצים שונים אשר בהם יפילו הגורל.  על האחד מהם כתוב: "כן" ועל השני: "לא", והיה ברצות איש להפיל גורל אם יעשה דבר או לא ולקח לו החצים האלה, ועל השלישי: "מים", וברצותם לחפור באר ושמוהו בין החצים והיה אם יעלה להם החץ הזה וידעו כי נוכח ההצלחה פניהם בחפרם הבאר.  ועל הרביעי:  "מכם" ועל החמישי: "מזולתכם", "נספח".  והיה בהעלם מהם יחש איש הגר בתוכם ולא ידעו אם ממשפחתם הוא או רק בעל ברית או אולי רק גר אשר דבק בהם ולא להם הוא, כי שונה הוא היחש אשר יתיחש הערבי – אל כל אחד מאלה, ושונה החובה אשר הוא חב לכל אחד מהם-וקלקלו בחצים.  וכי יצא "מכם" וידעו כי ממשפחתם הוא וכי יצא "מזולתכם" וידעו כי רק בעל ברית הוא.  אך כי יצא "נספח וידעו כי לא יחש לו להם ולא ברית אתם.  וכן יעשו ברצותם למול נער או לשאת אשה או לקבר מת.  ובאו אל בית הכעבה אל בית הבל והביאו מאה דרהם וגמל לקרבן ונתנו לבעל החצים אשר יקלקל בהם והקריבו את האיש אשר על אודותיו ישאלו, ואמרו:  "אלהינו זה פלוני בן פלוני חפצנו לדעת אודותיו כזאת וכזאת, הוצא אמת לאורה על אודותיו", אחר יאמרו אל המקלקל בחצים: "קלקל", והיה כאשר יצא החץ כן יחרץ הדבר, וידעו למי האיש, או אם יעשו את אשר חפצו לעשות.  וכי יצא "לא", לאמר אל תעשו כזאת, וחכו שנה אחת ושבו לקלקל בחצים.  ועשו כאשר יורו החצים.  ויספר עבד-אלמטלב לאיש את דבר נדרו ויאמר אליו:  "הפל גורל על בני אלה בחציהם אלה.  ויתן לו עבד-אלמטלב חצים על שמות בניו חץ חץ ושם בן מבניו עליו.  ויהי האיש מקלקל בחצים ועבד אלמטלב עומד לפני הבל ומתפלל.  וככל אשר החטיא החץ את המטרה, ולא נלכד איש מבניו האחרים חרד האיש ויצא לבו.  כי ירעה לו נפשו על עבד-אללה בן זקוניו אשר אהב מכל בניו.  ויקרבו כל עשרת הבנים.  וילכד עבד-אללה ולא חשך עבד-אלמטלב את בנו ויאחז ביד בנו עבד אללה, ויקח את המאכלת וילך אל האבן אשר עם אִסָאף ונַאאִלה האלילים לשחוט שם את בנו.

ויקומו עליו כל משפחות קריש ויאמרו אליו: "מה זה תחפוץ לעשות, עבד-אלמטלב?"  ויאמר: "לשחוט את בני".  ויענו ויאמרו אליו קריש ובניו: "חי אלהים כי לא תזבחהו בטרם תשאל השאלה מפי רואה וכהן, אולי ימצאו לו כופר.  כי אם זבוח תזבחהו לא יחדלו האנשים להביא את בניהם ולזבחם, ומה תהיה אחרית האנשים?"  ויאמר אלמֻגִירָה בן עַמרו בן מכ'זום בן יַקְט'ה – כי עבד-אללה בן אחותו פאטמה הוא – "חי אלהים כי לא תזבחנו בטרם תשאל שאלה מפי רואה וכהן, והיה אם יתכן לפדות אותו ופדנוהו בכספנו אנו".  ויפצרו בניו וכל משפחות קריש ויאמרו אליו: "חלילה לך מעשות כדבר הזה.  קום והלכת אל ח'גאז כי שם אשה 'יודעת' אשר לה 'רוח' בעל בריתה המגלה לה צפונות ושאלת את פיה.  והיה אם תצוך לזבחו וזבחתו כאשר נדרת.  אך אם תצוך לעשות דבר אשר בו עוז להצילך ולהתיר לך נדרך ועשית כאשר תאמר אליך".  וילכו עד בואם אל ית'רב, היא אלמדינה, והיא בכ'יבר וירכבו עד בואם אליה וישאלוה.  ויספר לה עבד-אלמטלב את דבר נדרו והגורל אשר עלה על עבד-אללה.  ותאמר אליהם: "צאו מעל פני היום עד אשר יבוא 'הרוח' העומד בבריתי ושאלתיו והגדתי לכם.  ויצאו מלפניה.  וכצאתם מעם פניה עמד עבד-אלמטלב להתפלל אל אלהים.  וישובו ממחרת ותאמר אליהם: "כבר באני הדבר, כמה כופר נפש אדם בערככם?"   ויאמרו: "עשר גמלות מיניקות", כי כן משפטם במכה בימים ההם: אדם כי יהרג, והיה ברצות גואל הדם לקחת כופר נפשו מיד הרוצח, ונתן לו עשר גמלות מיניקות כופר נפשו.  ותאמר אליהם "היודעת": "שוב אל עירך והקרבת את בנך ועשר גמלות לפני הגורל, והפלת הגורל ביניהם.  והיה אם יעלה הגורל על הגמלות, טוב.  ולא והוספת עוד עשר גמלות.  וכן תעשה הוסף תוסיף עשר על עשר עד אם ירצך אלהיך וקבל מאתך כופר פדיון נפש בנך  ונחרת את הגמלות זבחים תחת בנך".  ויצאו לשוב עד בואם למכה.  ויעמוד עבד-אלמטלב ויקרא אל אלהים.  אחר הקריבו את עבד-אללה ועשר מן הגמלות.  ועבד-אלמטלב עומד לפני הֻבַל ומתפלל ויקלקלו בחצים ויצא החץ על עבד-אללה ויוסיפו עשרה ויהיו עשרים.  ויעמוד עבד-אלמטלב ויתפלל ויקלקלו בחצים ויצא החץ על עבד-אללה.  ויוסיפו עוד עשר על עשר, ועבד-אלמטלב עומד ומתפלל, ויקלקלו בחצים ויצא החץ על עבד-אללה.  עד אשר הגיע מספר הגמלות למאה; ויעמד עבד-אלמטלב ויקרא אל אלהים ויקלקלו בחצים ויצא החץ על הגמלות.  ויאמרו קריש וכל הנצבים שמה:  "הנה נחרץ הדבר.  כבר רצה אלהיך עבד-אלמטלב".  וימאן עבד-אלמטלב ויאמר: "חי אלהים כי לא אחשוך את בני עד אם יפילו הגורל שלש פעמים":.  ויקלקלו בחצים ועבד-אלמטלב עומד ומתפלל ויצא החץ על הגמלות.  וישנו ויקלקלו, ועבד-אלמטלב עומד ומתפלל ויצא החץ על הגמלות וישלשו ועבד-אלמטלב עומד ומתפלל ויעל הגורל על הגמלות.  ותנחרנה הגמלות ויעזבון.  לא ימנעו אותן מאיש ולא יעכבוהו מקחת מן הבשר ולקח מהן כל עובר אורח ודל ואביון וגם את החיה לא גרשו מעליהן בבואה לאכול מהן.

 

נשואי עבדאללה.

אחר הדברים האלה הלך עבד-אלמטלב וידו אוחזת ביד עבד-אללה.  ויעברו על פני אשה מבנות אסד בן עבד אלעזא בן קצי, והיא אחות וַרַקָה בן נַופ'ל בן אסד, והיא עומדת אצל הכעבה.  וכראות האשה את פני עבד אללה ותאמר אליו: "לאן, עבד-אללה?"  ויאמר: "עם אבי".  ותאמר אליו: "קח לך כמספר הגמלות אשר נחרו כופר נפשך וסורה ובוא אלי עתה".  ויאמר אליה: "אני בחברת אבי ולא אוכל למרות פיו ולעזוב אותו".  ויצא אתו עבד אלמטלב עד הביאו אותו אל בית וַהְבּ בן עבד מנאף בן זהרה אחי קצי הבכור.  ווהב נשיא לבני זהרה בימים ההם, והוא הזקן בהם לשנים והנכבד.  ויתן לו והב אשה את בתו אָאמִנָה בת והב והיא הכבודה בנשי קריש ליחש ולמעלה.  ושם אמה בַרְרָה בת עבד-אלעֻזָא בן עֻתְמָאן בן עבד-אלדאר בן קצי.  ותהי אאמנה אשת חן ושכל טוב.   גם היתה משוררת ותקונן שירה קינה ונהי כמשפט המקוננות בכל ארצות הקדם.  ויבוא אליה ביום ההוא, ותהר במחמד.  אחרי-כן יצא מעם פניה.  ויבוא אל האשה אשר דברה לו את אשר דברה, ויאמר אליה: "מה לך כי לא תאמרי לי היום את אשר אמרת לי תמול?"  ותאמר:  "עזב אותך הזוהר אשר נגה עליך תמול.  ואין לי בך היום חפץ".  כי שמעה האשה מפי אחיה וַרַקָה בן נַופ'ל אשר התנצר ויקרא בספרים, כי יקום נביא לעם הזה.  וכראותה את האור אשר נגה על פני עבד-אללה, ותכר כי ממנו יצא, ותתאוה אשר לה יהיה הזרע.

ואבן אסחאק בן יַסָאר ספר, כי אמנם נכנס עבד-אללה ביום ההוא אל אשה אחרת אשר היתה לו עם אאמנה.  ויהי עבד-אללה עושה ביום ההוא בחמר ובטיט.  ויהי כראות האשה את הטיט אשר עליו, ותמאן להשמע לו להיות אתו.  ויצא מעם פניה ויטהר ויתרחץ, ויקם ללכת לבוא אל אאמנה, ויעבור על פני האשה ההיא ותקראהו, וימאן.  ויבוא אל אאמנה ויפקדה ותהר במחמד.   אחרי-כן עבר על פני האשה ההיא.  ויאמר אליה: "מה חפצך ממני?"  ותאמר: "לא חפצתי דבר, עברת על פני ובין עיניך זוהר כבוהק הלבן אשר במצח הסוס ואקראך ותמאן.  ותבוא אל אאמנה, ויעבור מעליך הזוהר".

ויהי בעת הריונה ויֵרָא אל אאמנה בחזון לאמר: "הנה את הרה ויולדת את אדון האומה הזאת, והיה כאשר יצא מרחם ונפל על הארץ ואמרת: 'אשים מחסהו באלהים היחיד מפני כל מקנה', וקראת שמו מחמד".  וגם ראתה בעת הריונה אור יוצא ממנה עד אשר ראתה לאורו את ארמונות בצרה אשר בארם.  אך ימי אושר עבד-אללה לא ארכו.  ובשובו ממסעיו בארם לרגל מסחרו חלה בדרך ויאנש.  וימת עבד-אללה בית'רב בבית דוד אביו מבני אלנג'אר על פני עבד אלמטלב אביו והוא בן שלשים שנה.  ולא השאיר אחריו כל הון זולת חמשת גמלים ומעט צאן דל ורזה ושפחה אחת מקנת כספו היא אֻם אַיְמָאן.

 

ד.  נְעוּרֵי מֻחַמָּד

הולדת מחמד.

ותלד אאמנה בן אחרי מות בעלה ביום השני לשבוע, אחרי עבור שנים עשר לילה מחודש רַבִּיעַ אלאַוָּל ותקרא את שמו מֻחַמָּד, לאמר המהולל.  ויהי כי נולד הילד בחצות הלילה וישימוהו תחת הקלחת לשמרו שם עד אור הבוקר כמשפט בני ערב בימים ההם, כי אמרו:  אל ישלטו בו הגִ'ן הרעים, לאמר הרוחות הרעות, אשר בידם ממשלת הלילה, וחבלוהו.  וזה הדבר אשר ספר חַסָּאן בן תָ'אבִת אחד המשוררים הערבים הנודעים לתהלה מבני מדינה, אשר קבל את דת האסלאם בקרב הימים, ויתנה את תהלת הנביא אשר היה גם גיסו, כי נשאו שתי אחיות.  ויספר חסאן לאמר: "בשנת הולדת הנביא הייתי נער כבן שבע או שמונה שנים, ואבין את כל אשר אשמע.  ואשמע אז יהודי צועק בכל קולו בראש טירה בית'רב:  'הוי משפחות היהודים'.  ויצעק עד אשר התאספו אליו כל היהודים ויאמרו אליו: 'מה לך כי נזעקת?'  ויאמר: 'עלה הלילה כוכב אַחְמָד (הוא מחמד) אשר נולד בלילה הזה'.  ויהי כאשר ילדה אאמנה את מחמד ותשלח ותקרא את זקנו את עבד-אלמטלב לאמר:  הנה נולד לך בן ועתה בוא וראית אותו.  ויבוא ויתבונן אליו.  ותספר לו את אשר ראתה בעת הריונה בו ואת אשר הוגד לה ואת אשר צֻותה לקרוא אותו.  ויקח אותו עבד-אלמטלב וישאהו ויביאהו אל הכעבה ויקרא אל אלהים ויודה לו על חסדו אתו.  אחרי כן יצא אתו אל אמו, וישיבהו לידה, ויהי מחמד את אאמנה אמו.  ויהי ילד יפה עינים וטוב רואי.  והשנה אשר בה נולד מחמד היא שנת הפיל, כי בשנה ההיא (570 לספה"נ) היתה מלחמת הפיל הידועה לשם בדברי ימי הערבים אשר לפני האסלאם.

 

מלחמת הפיל.

וזה דבר מלחמת הפיל: אַבְרָהָה נציב מלך כוש בתימן, הוא אשר לקח את מקום אַריָאט, הנציב אשר שם קץ גם לממלכת היהודים בחִמְיָר בהלחמו במלכם האחרון יוסף ד'וּ נַוָּאס, בנה בצנעא בירת תימן כנסיה נוצרית אשר לא היה בימים ההם בכל הארץ משָלה. אחרי כן כתב אל הנַגָ'אשִׁי הוא המלך הכושי: "הנה בניתי לך אדוני המלך כנסיה אשר לא היתה כמוה למלך אשר קם לפניך.  ועתה לא אשקוט ולא אנוח עד אם הסבותי את לב הערבים מעלות לחוג לכעבה במכה ועלו הנה, ונכונה בידך הממלכה בכל רחבי ארץ ערב".  וישמעו הערבים.  וישמע איש מהנִסָאאָה אחד מבני פֻ'קַיְם מבני כנאנה.  והנסאאה מבני חֻדַ'יְפָ'ה בן עַבְד בן פֻ'קים הם המעברים את השנה לערבים בימים אשר לפני האסלאם, והמה היו הקובעים את חדשי הקודש אשר יעלו בהם לחג.  ויש אשר יקבעו את החודש הקדוש להיות חול וקדשו את החודש הבא אחריו[12].  ויהיו הערבים מעברים את השנים כל ימי עבדם את האלילים עד הביא מחמד את החזון האוסר עליהם את עבור השנים כאמור בספר הקראן: "הנה מספר החדשים לפני אלהים שנים עשר חודש בספר אלהים ביום ברא אלהים את השמים ואת הארץ מהם ארבעה קדושים...  אכן עבּור השנים תוספת כפירה הוא יתעו בו הכופרים יחללוהו שנה ויקדשוהו שנה להתאים את המספר אשר קדש אלהים ויחללו את אשר קדש אלהים.  יפה בעיניהם רוע מעלליהם[13]".  וישם מחמד לחוק, כי השנה תהיה בת שנים עשר חודש חדשי הירח, ולא ישימו לב לתקופות שנת השמש.

ויקם האיש הכנאני ויבוא אל הכנסיה אשר בנה אברהה ונפנה בה לצרכיו ויצא ויברח אל ארצו.  ויוגד לאברהה ויאמר: "מי עשה את הדבר הזה".  ויאמרו: "איש מבני הבית אשר אליו יעלו הערבים לחג במכה, שמעך אומר: 'אָסֵב את חג הערבים אל הכנסיה הזאת', ויתכעס ויבוא ונפנה בה לצרכיו לאמר:  'אין הבית הזה ראוי אשר יחוגו אליו'.  ויכעס אברהה כשמעו את הדברים האלה וישבע לעלות אל הבית אשר במכה ולהלחם בו עד רדתו.  ויצו את הכושים ויכונו ויזדיינו וילך ויקח עמו את הפיל.  וישמעו הערבים כי הרס הכעבה מגמת פניו, וייראו.  ויצא לקראתו איש מנכבדי תימן ומלכיהם ד'וֻ נַפ'ר שמו, ויקרא את עמו ואת כל אשר נענו לקריאתו מכל ארץ ערב, להלחם באברהה, ויעוררם להלחם בעד בית אלהים לבל יהרס ויחרב.  וישמעו לו אשר שמעו.  ויערוך מלחמה.  וינגף ד'ו נַפ'ר ואנשיו, ותפשו אותו חי ויקחו אותו בשבי.  ויהי כאשר חפץ אברהה להמיתו, ויאמר אליו ד'ו נפ'ר:  "אדוני המלך אל תהרגני.  מי יודע אולי ייטב לך בהשארי אתך מאשר אם תמיתני".  ויעזבהו אותו אסור וילך למסעיו למכה.  ויעבור על פני ארץ שבטי מַתְ'עָם.  ויצא לקראתו נֻפַ'יְל בן חַבִיב וילחם בו.  וינגף נפ'יל ויפול בשבי.  ויחפץ אברהה המיתו.  ויאמר אליו נפ'יל:  "אדוני המלך אל נא תהרגני, ואנכי אהיה לך למורה דרך בארץ ערב.  והנה לך שתי ידי להבטיח אותך כי בני שבטי יסורו למשמעתך ויכנעו לך".  וירף ממנו ויצא אתו לנחותו הדרך עד בואם אל אלטָאאִיף היא העיר הפוריה רבת הגפנים אשר על ההרים בין מכה ובין מדינה, והיא מקום מושב לקיץ לעשירי מכה.  ויצא לקראתו מַסְעוּד בן מֻעַתִּב התַ'קִיפִ'י, כי על בני ת'קיף התילדו יושבי אלטאאף ואתו אנשים מת'קיף.  ויאמר אל אברהה"  "אדוני המלך הנה אנחנו עבדיך שומעים לקולך וסרים למשמעתך, אין אתנו ממרה את פיך ואין מקדשנו המקדש אשר תבקש – כי באלטאאף היה בית לאללאת האלילה, אחת שלש בנות אללה, והיא אלילת ת'קיף ועבדוה בעבודת הכעבה – ואנחנו נשלח אתך איש אשר ינחך הדרך".  ויעל מעליהם.  וישלחו אתו את אבו רִגָאל לנחותו הדרך אל מכה.  ויצא אברהה ואתו אבו-רגאל עד בואם אל אלמֻגַמִּס.  ויהי בהיותם שם וימת שם אבו רגאל וירגמו הערבים את קברו, הוא הקבר אשר ירגמוהו האנשים באלמגמִס.

 

עבד-אלמטלב ואברהה.

ויהי בחנות אברהה באלמגמס, וישלח איש מהכושים אלאַסְוַד בן מַנְסוּד שמו אל מכה בחיל וצבא.  ויבוא אל מכה ויבוז את רכוש אנשי תִהָאמָה מקֻרַישׁ וזולתם.  ויהיו בבזה אשר בזז מאתים גמלות לעבד-אלמטלב בן הִשָׁאם, והוא הגדול בקריש והנשיא בהם.  ויחפצו קריש וכנאנה והֻדַ'יְל וכל אשר בגבולות מכה לצאת לקראתו למלחמה.  ואולם הם נוכחו כי לא יוכלו לו וירפו ממנו.  וישלח אברהה את חֻנַאטָה החִמְיָרִי אל מכה, ויאמר אליו:  "שאל לנשיא אנשי העיר הזאת ולנכבד בהם ואמרת אליו:  'כה אמר המלך.  לא באתי להלחם בכם, כי אם להרוס את הבית הזה.  והיה אם לא תגנו עליו, אין לי חפץ בדמכם.  והיה אם לא יחפץ להלחם בכם, והבאת אותו אלי'.  ויבוא חנאטה אל מכה, וישאל לנשיא קריש ונכבדה.  ויאמרו לו:  "עבד-אלמטלב בן השאם".  ויבוא אליו ויגד לו את אשר צוה אברהה.  ויען עבד-אלמטלב ויאמר: "חי האלהים כי לא נחפוץ להלחם בו וגם לא נוכל, זה בית אלהים הקדוש ובית אהובו אברהם, והיה אם יגן עליו הנה הוא ביתו ומקדשו, ואם יחולל הנה הדבר בינו ובינו, כי אנחנו לא נוכל הדוף מפניו את האויב".  ויאמר אליו חנאטה:  "בוא אליו, כי צוני אשר אביאך אליו".  וילך עבד-אלמטלב אתו, ואתו מקצה בניו.  וילכו עד בואם אל מחנה הצבא.  וילך עבד-אלמטלב אתו, ואתו מקצה בניו.  וילכו עד בואם אל מחנה הצבא.  וישאל עבד-אלמטלב על אודות ד'ו נפ'ר, כי ידיד הוא לו.  ויכנס אליו והוא אסור.  ויאמר אל ד'ו נפ'ר: "התוכל להיות לנו לעזר ברעה אשר מצאתנו?"  ויאמר אליו ד'ו נפ'ר: "ומה מועיל באיש שבוי בידי מלך, מצפה לההרג בבוקר או בערב?  לא אוכל הועיל מאומה באשר מצא אתכם.  ואולם אַֻנְיס מוביל הפיל ידידי הוא, ושלחתי אליו ואצונו עליך, ואגיד לו רום ערכך ואבקשהו להציג אותך לפני המלך ולדבר אליו באשר תחפוץ, ולהמליץ עליך לפניו טובות אם יוכל".  ויאמר עבד-אלמטלב:  "רב לי בזה".  וישלח ד'ו-נפ'ר אל אניס, ויאמר אליו:  "הנה עבד-אלמטלב נשיא קריש ואדון מעין מכה, יאכיל את האנשים במישור ואת החיות בראשי ההרים בא, והנה לקח ממנו המלך מאתים גמלות.  הציגהו נא לפני המלך והועל לו בכל אשר תוכל".  ויאמר: כן אעשה".  וידבר אניס אל אברהה ויאמר אליו:  "אדוני המלך, נשיא קריש עומד על דלתך ומבקש להתיצב לפניך, והוא אדוני מעין מכה, יאכיל את האנשים במישור ואת החיות בראשי ההרים.  יבוא נא לפניך וידבר אתך בענינו".  ויתן לו אברהה לבוא לפניו.  ועבד-אלמטלב היה הרשום באנשים והיפה בהם והנכבד.  ויהי כראות אותו אברהה ויכבדהו ויהדרהו מתת לו לשבת למטה ממנו.  אך לא חפץ, כי יראו הכושים את הדרתו בהושיבו אותו אתו על ערש מלכותו.  וירד אברהה מערש מלכותו וישב על השטיח השטוח לפניו ויושיבהו לבדו.  אחר אמר למתורגמן:  "שאלהו לחפצו".  ויעש כן המתורגמן.  ויאמר עבד-אלמטלב:  "שאלתי ובקשתי, כי ישיב לי המלך מאתים הגמלות אשר לקח ממני".  וכאשר אמר לו זאת, אמר אברהה למתורגמן: "אמור לו:  כאשר ראיתיך מצאת חן בעיני והנה נפל ערכך בעיני בעת אשר דברת אלי.  התדבר אלי בדבר מאתים הגמלות אשר לקחתי מאתך ותעזוב את הבית מקדש דתך ודת אבותיך אשר באתי להרסו ולא דברת אלי על אודותיו דבר?".  ויען עבד-אלמטלב ויאמר אליו: "אני הנני בעל הגמלות.  וגם לבית אדון אשר יגן עליו".  ויאמר אליו: "לא יוכל להגן עליו מפני".  ויאמר לו:  "אתה והוא", לאמר: זה ענינך בינך לבינו.

ויש אומרים, כי הלכו עם עבד-אלמטלב אל אברהה, אחרי שלחו אליו את חנאטה, יַעְמַר בן נֻפָ'את'ה נשיא לבני בַּכְּר וכֻ'וַיְלִד בן ואתִ'לָה נשיא הֻדַ'יְל, ויאמרו לתת לאברהה שליש רכוש תִהאמה, למען יעלה מעליהם ולא יהרוס את הבית וימאן.

וישב אברהה לעבד-אלמטלב את הגמלות אשר לקח ממנו.  וילך עבד-אלמטלב אל קריש ויודיעם את הדבר ויצום לצאת את מכה ולבקש מחסה בראשי ההרים ובנחלים אשר מחוץ לעיר, בפחדו פן יזיק להם הצבא.  ובטרם יעזבו את העיר קם עבד-אלמטלב ויחזיק בטבעת דלת הכעבה ויעמדו אתו אנשים מקריש ויקראו אל אלהים ויתפללו אליו כי יתן להם תשועה אל אברהה וחילו.  ויכל מהתפלל וינח את טבעת הדלת, ויעבור הוא ואשר אתו מקריש אל ראשי ההרים מבקשים שם מחסה ומצפים לראות מה יעשה אברהה במכה בבואו אל תוכה.

 

מפלת אברהה.

ויהי ממחרת ויתכונן אברהה לבוא אל מכה ויכין את פילו, ושם הפיל מַחְמוּד ויערוך את צבאותיו, כי נחרצה מאתו להרוס את הכעבה ולשוב אל תימן.  ויסעו.  ויהי כאשר הִפְנו את הפיל אל עבר מכה, ויקרב נֻפַ'יְל בן חביב ויגש עד הפיל ויחזק באזנו ויאמר אליו: "כרע על ברכיך מחמד ושוב ישר אל המקום אשר באת משם, כי הנך בעיר הקדושה לאלהים".  אחרי-כן הרפה מאזנו.  ויכרע הפיל על ברכיו ויצא נפ'יל בן חביב ויעפיל ויעל על ההר.  ויכו את הפיל למען יקום, וימאן.  ויכו בראשו בגרזן למען יקום, וימאן.  ויכניסו שפודים חדים בבשר רגליו הרך וידקרוהו בם למען יקום, וימאן.  ויפנו את פניו אל עבר תימן ויקם ויַפֵּל אימים.  ויפנו את פניו לצד סוריה ויעש כזאת.  ויפנו פניו לצד מכה ויכרע על ברכיו.  וישלח אלהים אליהם עופות מן הים כמראה הנץ.  ובפי כל עוף שלש אבנים.   האחת ישא במקורו ושתים בשתי רגליו, כל אבן כקטנית וכעדשה.  ולא פגעה אבן באיש מבלי אשר ימות, כי פרחו בגופו אבעבועות.  אך לא בכולם פגעו האבנים ויפנו לנוס בדרך אשר באו בה, וישאלו לנפ'יל בן חביב להורותם הדרך לתימן ואיננו.  ויברחו בכל הדרכים וימותו בכל תחנות המדבר.  וינגע אלהים את אברהה בגופו נגעים קשים.  ויקחוהו צבאותיו אתם ויִשַׁר גופו איברים איברים.  ויביאוהו לצנעא ומכל גופו לא נשאר בלתי אם כגודל אפרוח העוף.  ולא מת לפני אשר נותק לבו מקרבו.  ובשנה ההיא נראו לראשונה מחלות האדמת והאבעבועות בארץ ערב.  וישירו הערבים על אודות הנצחון אשר נתן להם אלהים במלחמת הפיל.  וגם מחמד, מנה בין החסדים והטובות אשר עשה אלהים לקריש, אשר הסיר מעליהם את הכושים בעלי הפיל, ככתוב בקראן בפרשת השנהב (פרשה ק"ו):

א)    הלא ראית איכה עשה אלהיך בבעלי השנהב:

ב)    הלא עשה את מזמתם שוא:

ג)     וישלח עליהם עופות בהמון רב:

ד)    יסקלום באבנים מחמר נשרף:

ה)    וישיתם כעלה אכלו רקב:

 

מינקת מחמד.

ונשי מכה בנות העיר לא היניקו את ילדיהן, כי נתנום על יד מינקת בדואית, כי בריאה היא ויינק הילד חלב בת המדבר הבריאה, והיה לאיש גבור חיל.  ויבקש עבד-אלמטלב מינקת לבן בנו.  בעת ההיא באו למכה נשים מבני סַעְדג בן בַכְר משוכני המדבר הנה ואנשיהן, כי כבד הרעב במדבר, כי השנה שנת בצורת ולא נשארה כל מחיה לאדם וגם חציר לבהמה לא היה.  ותבאנה למכה לבקש להן יונקים להיניק, ובאו על שכרן מאת אבות היונקים והרבו להן גם מתן והחיו את נפשן ואת נפשות ביתן.  ותבוא גם חַלִימָה בת אבו דֻ'אַיְב מבני סעד בן בכר מבני קַיְס בן עַיְלָאן, ותבוא בין הבאות ובעלה ויונקה עמה.  ושם בעלה אלחארת' בן עבד אלעזא מבני סעד בן בכר מבני הוַאָזִן.  ותהי חלימה מינקת מחמד, והיא אמו מן היניקה ובעלה היה אביו מן היניקה.  ושם בנה עבד-אללה בן אלחארת', הוא אחי מחמד מן היניקה ושם אחותו אֻנַיְסָה בת אלחארת' ותהי אחותו מן היניקה, וירשם הדבר לזכרון, כי גם על-פי תורת הקראן תחשב המינקת לאם הילד והילדים אשר יֻלדו לה לאחיו ואחיותיו, עד אשר אין לשאת לאשה את האחות מן היניקה, כאשר אין לשאת את האחות מרחם.  ואֻנַיְסָה היא אלשַיְמָאאֻ היתה נושאת אותו בחיקה בהיותו בביתם.  ועוד שנים רבות הראתה לו אות בבשרה אשר עשה בנשאה אותו.

וזה אשר ספרה חלימה בת אבו ד'איב הסעדית "אם שליח אללה" אשר היניקה אותו: "יצאתי על אתון צחורה אשר לי ואתנו גמלה, לא תתן גם טפת חלב.  ולא ישנו בלילה יחד עם היונק אשר לנו מפני בכיותיו ומפני הרעב, כי לא היה בשדי חלב להשקיט רעבונו ולא בגמלתנו כדי כלכל אותו.  ונצא לבקש ישע והצלה.  וארכב לעיפה עד בואנו למכה.  ותבקשנה נשי שבטי יונקים, ולא היתה אשה אשר לא הביאו לפניה את שליח האלהים ותמאן לקחתו באמור לה כי יתום הוא, כי אמרנו: יתום מה זה יתכן אשר יעשו אמו וזקנו בעדו.  וכל תקותנו היתה על אבי הילד, כי ייטיב לנו.  ונמאס בו כולנו.  ולא נשארה אשה מן הבאות אתי אשר לא לקחה יונק מבלעדי.  ויהי כאשר קמנו ללכת ואמר אל אישי: 'והאלהים לא טוב הדבר בעיני לשוב מבין כל חברותי באין אתי יונק.  הנה אלך אל היתום ההוא ואקחנו'.  ויאמר אלי: 'לא יאנה לך רע אם תקחיהו.  אולי ישלח לנו אלהים ברכה בגללו'.  ואלך אליו ואקחהו, ולא עוררני דבר לקחת אותו בלתי אם זה שלא מצאתי זולתו.  וכאשר לקחתיו חזרתי אל מלוני ואשימהו בחיקי, והנה החלו שדי להתמלאות חלב בשפע, וישת עד רוותו וישת אתו אחיו עד רוותו.  אחרי-כן ישנו שניהם ולא יכלנו לישון בגלל יונקנו לפני זה.  ויקם בעלי אל גמלתנו ההיא, והנה נמלאו עטיניה חלב.  ויחלוב ממנה די שתותו ואשת עד לשבעה ולרויה.  ונלן בטוב בלילה ההוא.  וכאשר השכמנו אמר לי בעלי:  'דעי, חי אלהים, חלימה, כי לקחת נשמה ברוכה'.  ואֹמר: 'והאלהים, כי אקוה כי כן הוא', אחרי-זאת יצאנו וארכב על אתוני ואשאהו עליה אתי, ותמהר האתון לרוץ ארחה עד עברה את חמורי כלם עד אשר חברותי אמרו לי: 'הוי בת אבו ד'איב, הוי לך.  המתיני לנו.  האין זאת אתונך אשר יצאת עליה'.  ואמר להן:  'אמנם כן, חי אלהים כי היא היא'.  ותאמרנה: 'אמנם דבר יצוק בזה'.  אחר באנו אל מקום תחנתנו בארץ בני-סעד, ולא אדע בארצות אלהים כולן ארץ ציה לא פוריה ממנה.  וירב חלב צאני מעת בואנו אתו, ונחלוב ונשתה בעת אשר כל האנשים לא חלבו טפת חלב אחת ולא מצאוה בשד. ויאמרו אנשי שבטנו לרועיהם:  'הוי לכם.  רעו במקום מרעה בת אבו ד'איב'.  והלך צאנם עם צאני ושבו בלי טפת חלב ושב צאני שופע חלב.  ולא חדלו השפע והטוב עד עבור שתי שנות יניקתו ואגמלהו.  ויגדל ויהי לנער אשר אין דומה לו, ובטרם מלאו לו שנתים היה לנער גדול.  ונביאהו אל אמו, וכל חפצנו הוא להחזיקו אתנו, באשר ראינו הברכה אשר נתברכנו בגללו, ונדבר אל אמו ואמר אליה:  'לו עזבת את בני אצלי במקום אשר יגדל וישמן, כי יראה אנכי פן ידבקו בו מחלות מכה השכיחות בה'.  ותמאן ונפציר בה עד אשר השיבה אותו לידנו.

ויעברו חדשים מספר ויצא עם אחיו לרעות בהמותינו מאחרי אהלינו.  ויבוא אחיו דחוף ומבוהל ויאמר אלי ואל אביו:  רועים היינו אנכי ואחי הקרישי את הבהמה מאחרי האוהל, ויבואו שני אנשים לבושי בדים לבנים ויאחזוהו ויניחוהו ויבקעו בטנו והמה ישפשפוהו.  ואצא אני ואביו אליו ונמצאהו עומד וצבע פניו נשתנה.  ואחבקהו ויחבקהו אביו ונאמר אליו: 'מה לך, בני?'  ויאמר:  'באו אלי שני אנשים לבושים לבנים וישכיבוני ויבקעו בטני ויחפשו בו דבר לא אדע מה הוא'.  ונשיבהו אל אהלנו.  ויאמר אלי אביו: 'חלימה, ירא אנכי אולי פגע בו פגע רע.  השיביהו אל משפחתו, בטרם יגלה הדבר והאשימונו אנו'.  ונשאהו ונביאהו אל אמו ותאמר: 'מה הביאך הלום, אומנת.  הלא השתוקקת ותשתדלי להחזיקו אתך?'  ואמר:  'הנה גִדל אלהים את בני.  ואמלא את אשר עלי.  ואירא מי יודע את אשר יקרה.  ואשיבהו אליך כאשר חפצת'.  ותאמר אלי:  'לא כנים דבריך.  הגידי לי דבר אמת' ולא הרפתה ממני עד אשר ספרתי לה את הדבר ותאמר אלי: 'היראה את פן שלט השטן עליו?'  ואמר:  'כן', ותאמר:  'אל תיראי.  אין לשטן שלטון עליו.  ותספר לי אאמנה את אשר ראתה בימי הריונה ותוסף: 'לא היה הריון קל כהריונה בו, וכי בעת אשר נולד הניח את שתי ידיו על הארץ וירם ראשו אל השמים, ותאמר:  עתה הניחיהו ולכי לך לשלום'.  ואעזבהו את אמו ואלך".

 

המלאכים מטהרים קרביו.

וזה אשר ספר מחמד על אודות עצמו, בשאול אותו אנשים מ"החבריא", הם חברי הנביא אשר רֵעו לו בחייו והידועים לשם בדברי ימי האסלאם, על אודותיו, ויאמר: "אני הוא תפלת אברהם ובשורת ישו ואמי ראתה אור יוצא ממנה בעת הרותה אתי אשר האיר עד ארמנות סוריה.  ואינק אצל בני סעד בן בכר, ויהי בהיותי רועה עם אח לי אחרי אהלינו את בהמתנו, ויבואו שני אנשים ועליהם בדים לבנים וטס של זהב מלא שלג אתם, ויאחזוני ויבקעו בטני.  אחר כך הוציאו את לבי ויבקעוהו ויוציאו ממנו טפת דם-קפוא שחור וישליכוה.  אחרי-כן אמר איש לרעהו: 'שקלו בעשרה מאמתו'.  וישקלני בהם ואכבד מהם.  ויאמר: 'שקלהו במאה מאמתו' וישקלני ואכבד מהם.  אחר אמר: 'שקלהו באלף מאמתו'.  ואכבד מהם.  ויאמר:  'הרף ממנו כי לו שקלתו בכל אמתו יכבד ממנה'.  ולא היה נביא אשר לא רעה צאן ואף אני".  ויוסף עוד ויאמר ל"חבריא":  "אני הערבי בכלכם, אני קרישי וינקתי בתוך בני סעד בן בכר".

ויהי כאשר הביאה אותו אמו הסעדית אל מכה להשיבו אל משפחתו, ותאבדהו במעלה מכה ולא מצאתהו.  ותבוא אל עבד-אלמטלב ותאמר אליו: "הנה באתי עם מחמד הלילה, ויהי בהיותי במעלה מכה ויאבד.  ולא אדע מקומו איה".  ויקם עבד-אלמטלב וילך אל הכעבה להתפלל אל אלהים להשיב אליו את מחמד.  וימצאוהו ורקה בן נופ'ל ואיש אחר מקריש, ויביאוהו אל עבד-אלמטלב, ויאמרו: "זה בנך מצאנוהו במעלה מכה".  ויקחהו עבד-אלמטלב וישיתהו על צואריו ויקף בו את הכעבה.  מבקש מאלהים להיות לו למחסה ויתפלל בעדו וישיבהו אל אמו אאמנה.

ואף גם זאת עורר את חלימה להשיבו אל אאמנה אמו, כי בהוליכה אותו אל אמו אחרי הגמלו פגשה באנשים מארץ כוש והם נוצרים, ויראוהו אתה, ויאמרו אליה: "הבי ונקח אתנו את הילד הזה והלכנו אתו אל מלכנו וערינו, כי הנער הזה יעצם ויגדל.  אנחנו ידענו מה הוא".  וכמעט ולא יכלה להמלט בו מפניהם.

 

ילדות מחמד.

ויהי הנער את אמו אאמנה בת והב ואבי אביו עבד-אלמטלב בן האשם ואלהים אתו ויגדל ויהי נטע יפה, באשר רצה אלהים כבדו.  וכאר מלאו לו שש שנים מתה עליו אמו אאמנה באלאַבְּוָאא בין מכה ובין אלמדינה.  כי הלכה אל אלמדינה ותקח אתה את מחמד לבקר בבית אחי אם עבד-אלמטלב בבית משפחת בני אלנג'אר.  ויהי בהיותה בדרך לשוב למכה ותחלה ותאנש ותמת.  ותשיבהו השפחה הכושית אֻם אַיְמָאן אשר היתה אתם אל מכה אל בית עבד-אלמטלב אבי אביו, ויהי אתו.

ובני עבד אלמטלב יפרשו מחצלת בצל הכעבה ועליו ישב אביהם כחם היום.  וישבו הם ובניהם מסביב למחצלתו וצפו עד צאתו אליהם.  ותהי המחצלת רק לאביהם ולא נועז איש לשבת עליה.  כי לא לכבוד יחשב לאב הדבר הזה.  ויהי היום וייפרשו בני עבד-אלמטלב את המחצלת כמנהגם וישבו סביב לה.  והנה קם הנער מחמד מבין היושבים ויעל וישב על המחצלת.  ויגערו בו דודיו וישלחו ידם להורידו משם.  ויאמר אליהם עבד-אלמטלב: "אל תשלחו יד בבני: חי אלהים כי לגדולות נוצר".  ויושיבהו אתו על המחצלת וילטפהו בידיו וכל אשר עשה הנער שׂמח אותו ויאהבהו אבי אביו עד מאד.

וימלאו לנער שמונה שנים וימת עבד-אלמטלב אבי אביו.  ויהי כאשר חלה וידע כי קרבו ימיו למות ויאסף את בנותיו והן שש ויאמר אליהן: "קוננה עלי, ואשמע מה תאמרנה עלי לפני מותי".  כי כן היה מנהג נשי הערבים לקונן על המתים הקרובים אליהן, אם אח או אב או בעל ולתנות שבחי המת.  ותהי שירת הקינה מנת חלקן בשירה הערבית ותודענה בשירי קינתן לתהילה.  ותקננה עליו בנותיו שירי קינה, כל אחת ואחת קינתה, הלא הן כתובות על ספר דברי ימי מחמד לאבן השאם.

ויהי אחרי מות עבד-אלמטלב ותעבור באר זמזם ופקודת השקות העולים לחג אחריו לאלעבאס והוא מהצעירים לימים באחיו בזמן ההוא.  ולא חדלה מהיות לו עד ימי האסלאם.  ויתנה לו גם אז מחמד ותהיה לבניו אחריו עוד מאות בשנים.

ויבוא מחמד אחרי מות אבי-אביו אל בית דודו אבו-טאלב, כי עבד-אלמטלב צוהו על מחמד לפני מותו, באשר עבדאללה אבי מחמד אח לאבו-טאלב, גם מאב גם מאם.  ורואה אחד מבני לִהב מאזד היה קוסם ורואה.  ויהי עובר על פני מכה תמיד, כי כן מנהג הרואים בימים ההם: סבוב יסובבו בערים ובכל מקום חנות השבטים הנודדים והגידו לאבות-הילדים את עתידות ילדיהם.  או כי יאבד לאיש דבר או כי יגונב ממנו וגלה לו הרואה התעלומה ובא על שכרו.  ויהי היום ויסר הרואה למרה כפעם בפעם ויביאו אנשי קריש את ילדיהם לפניו.  ויבוא גם אבו-טאלב בין הבאים ויבֵא אתו את מחמד ויבט הרואה אל מחמד.  אך בינתים העסיק את הרואה מה שהוא.  ויהי ככלותו ויאמר: "איה איפוא הוא הנער, הביאוהו אלי ואשימה עיני עליו, כי ידע הרואה ויכר כי שאר רוח נוססה בו.  וכראות אבו-טאלב את עז חפץ הרואה לתת עיניו בו.  וימהר להסתירו מפניו, כי יש אשר הרואים יתנו עינם הרעה בנער ויבולע לו.  ויצעק הרואה קול גדול ויאמר: "אוי לכם, השיבו אלי את הנער אשר ראיתי עמכם בזה.  חי-האלהים כי לגדולות נוצר".  וימהר אבו-טאלב להמלט את הנער, כי ירא את עין הקוסם.

 

מחמד והנזיר בחירה.

ואבו-טאלב דוד מחמד שלח במסחר ידו, ככל קריש, ויאמר לארח את האורחה היוצאת לסחר אל ארם.  ויהי כאשר התכונן לנסוע נגש אליו מחמד ויפצר בו מאד לקחתו אתו.  ויעתר לו אבו-טאלב באהבתו אותו, ויאמר: "חי אלהים כי אקחהו אתי ולא אפרד עוד ממנו לעולם".  ותחנה האורחה בבָצרה בארץ ארם, ושם נזיר בַחִירָה שמו בתא אשר לו.  וידע את תורת בעלי הנצרות.  כי לא חדל משבת בתא ההוא מימים קדומים, נזיר אשר לו נמסרה תורתם מתוך ספר אשר בתא.  ויורישוהו איש לאיש מגדוליהם.  ותהי אורחת קריש חונה שם תמיד נכחו, ולא שעה אליה בחירה מעודו ולא שת לבו אליהם ולא דבר אתם מטוב ועד רע.  ויחנו ויסעו.  ויהי בשנה ההיא ויחנו בקרבתו כפעם בפעם וירא בחירה מתוך תאו את הנער מחמד בתוכם בבואם, וירא והנה עננה מֵצֵלָה עליו מבין כל בני שבטו, ויתבונן אל קריש והמה חונים בצל עץ בקרבתו, וירא את העננה בהָצֵלה ובהִכוף ענפי העץ על שליח האלהים עד אשר היו לו לצל.  ויצו לטבח להכין טבח וישלח אליהם לאמר: "הנה כריתי לכם כרה, משפחת קריש, ואשתוקק כי תסורו אלי כולכם בנעריכם ובזקניכם, בחוריכם ובעבדיכם".  ויאמר אליו איש מתוכם:  "הוי בחירה, הלא דבר הוא היום.  הן זאת דרכנו עוברים עליך תמיד ולא הסכנת לעשות כה, מה יום מיומים?"  ויאמר אליו בחירה: "צדקת, אמנם כן הוא.  ואולם הלא אורחים אתם ואחפץ כבדכם ואטבח טבח ואכין, ואכלתם ממנו כולכם".  ויתאספו כולם.  איש לא נעדר בלתי אם מחמד בן עבד-אללה כי אמרו רק ילד הוא, ולא יאות לו לשבת אתם אל הלחם וישאירהו במחנה תחת העץ.  וכראות בחירה, כי אין בתוכם זה אשר קוה למצוא בו את הסמנים אשר ידע, אמר אליהם:  "משפחת קריש, האם לא נפקד מכם איש במשתה אשר ערכתי לכם?"  ויאמרו אליו: "בחירה, לא נפקד איש אשר יאות לו לבוא אליך, בלתי אם נער, והוא הצעיר בעם לשנים ונעזבהו במחנה".  ויאמר אליהם: "אל תעשו כזאת, קראוהו ויסעד אתכם".  ויען אחד המסבים ויאמר: "חי אללאת ואלעזא וישבע באללאת ואלעזא הן האלילות ("הברבורות הלבנות", אשר נחשבו לבנות אללה) כי לא נכון הדבר לעזוב את בן עבד-אללה מבלי הביאו אל המשתה".  ויקם וילך אליו ויקחהו בחיקו ויושיבהו את האנשים.  וכאשר ראהו בחירה התחיל להתבונן אליו היטב היטב, ויבט אל גופו, כי ראה בו את האותות אשר בקש.  ויהי ככלות האנשים לאכול, ויפרדו ויגש אליו בחירה ויאמר אליו: "הנער!  אשאלך, בשם אללאת ואלעזא, כי תשיבני על שאלותי".  ואולם בחירה אמר לו כן, כי שמע את בני עמו נשבעים באללאת ואלעזא.  ויאמר אליו מחמד:   "אל תשאלני בשם אללאת ואלעזא, חי אלהים, כי לא אשטום דבר כאשר שטמתי אותך".  ויאמר אליו בחירה: "חי אלהים, כי תודיעני את כל אשר אשאלך".  ויאמר אליו: "שאל ככל אשר תאוה נפשך".  וישאלהו על ענינים שונים בדבר מצבו בעת שנתו ועל תבנית גופו ועניניו.  ומחמד מודיעהו.  וימצא בחירה את הדברים מתאימים לתאורים אשר בספריו.  אחרי-כן הביט אל גבו וירא את חותם הנבואה בין כתפיו על המקום המתואר בספרים אשר אתו.  ודמות חותם הנבואה כדמות קרן-האומן המקיז דם.  ויהי ככלות בחירה להתבונן ויגש אל דודו אבו-טאלב, וישאלהו: "מה אתה לנער הזה?"  ויאמר אבו-טאלב: "בני הוא".  ויאמר אליו בחירה: "אין הוא בנך, ולא יתכן הדבר כי אבי הנער הזה יהיה חי".  ויאמר אבו-טאלב:  "אמנה בן אחי הוא".  וישאל בחירה: "ומה עשה אביו?"  ויאמר אליו: "מת בעת אשר חבלתהו אמו" ויאמר: "אמת דברת.  שוב עם בן אחיך אל עירו.  ושמור עליו מפני היהודים.  כי, חי אלהים, אם יראוהו וידעו את אשר ידעתי אנכי, יבקשו להרע לו.  כי גדולות ונצורות צפונות לבן אחיך.  חושה מהר להשיבו אל עירו ומולדתו".  ויצא אתו אבו-טאלב חיש מהרה אחרי כלותו לסחור סחרו בארם וימהר עד הביאו אותו למכה.

 

מדות מחמד.

ויגדל הנער וישמרהו וינצרהו אלהים מגעולי עבודת האלילים, באשר רצה כַבדו ושַׁלחו שליח לעמו ויהי לאיש הנעלה בבני עמו לנמוס, והיפה בהם למדות, והנכבד בהם ליחס והטוב בהם לשכנות, והכביר בהם לארך רוח, הנאמן בהם לדבר אמת, והרחוק בהם מן התועבה ומן המדות אשר תטמאנה את האדם, עד אשר לא נקרא שמו בפי בני עמו בלתי הנאמן", כאשר נקבצו בו כל הדברים הטובים.  וזה אשר ספר שליח אלהים בדבר השמירה אשר שמרו אלהים בעודו קטן:  "פעם אחת הייתי מעביר אבנים ממקום למקום לשם אחד המשחקים אשר ישחקו בו הנערים, אני ונערים מקריש.   ויפשוט כל אחד מאתנו את בגדו ויתער וישם את בגדו על צוארו לשאת עליו את האבן, ואלך אחריהם והנה הכני מי שהוא מכה מבלי אשר ראיתיו, מכה מכאיבה, ויאמר: 'שים עליך בגדך'.  ואקח את בגדי ואלבשהו ואחזקהו עלי, ואשא את האבנים על צוארי ובגדי עלי מבין כל חברי אשר התהלכו ערומים".

 

המלחמה האסורה.

בן ארבע עשרה שנה או חמש עשרה שנה מחמד בפרוץ המלחמה האסורה בין קריש ואשר את מכנאנה ובין קַיְס עַיְלָאן.  וזה אשר עורר אותה: היה היה איש גר במכה מבני קיס אלבַרַאף שמו, ויהי בן חסות לבן אֻמַיָה.  ויהי היום ויתנפל על איש מבני הֻדַ'יְל השכנים למכה ויהרגהו.  ויוצא בן אמיה את אלבראץ מחסותו, ויברח אלבראף אל חירה ויהי בבית מלך חירה אלנְעְמָאן בן אלמֻנְדִ'יר.  ונעמאן ישלח שנה שנה משא בשמים למכרו בשוק בעֻכָאט' אשר אליו הביאו הסוחרים ממרחבי הארץ את סחורתם למכרה בתשעת ימי השוק בחדשי החג.  ולא היה איש משבטי הערבים נוגע לרעה באורחת נעמאן כל הימים, עד הרֹג נעמאן איש מאנשיהם.  ויהי בהגיע ימי צאת האורחה ויאמר נעמאן אל העומדים לפניו: מי יוכל להגן על משאי, ויאמר אלבראף:  "אני".  ויען עֻרְוָה מבני בַכְר בן הַוָאזִן: "ואני כמוהו".  ויתן נעמאן את הסחורה בידי עֻרְוָה ויפרוץ ריב דברים בין ערוה ובין אלבראף.  ויהי בהיות ערוה בדרך בתימן וידריכהו אלבראף ויפול עליו פתאום ויהרגהו בחדש הקדוש, אשר בו לא יהרוג ערבי גם את אויבו.  על כן קראו למלחמה הזאת המלחמה האסורה.  ויביא איש אל קריש ויספר לאמר: "הנה הרג אלבראף את ערוה, והימים ימי החודש הקדוש.  ויעלו בני כנאנה על קיס וימצאו את קיס אשר באו לעזרת אלבראף בטרם יבואו אל גבולות הקודש וילחמו בהם עד בוא הלילה.  ויהי כבוא הלילה ויבואו אל גבולות הקודש, ויחדלו מהם.  ומצביא קריש וכנאנה ביום ההוא חרב בן אֻמַיָה בן עבד אלשמס הוא אבי כליפי בית אמיָּה, כליפי דמשק.  ויהי הנצחון בראשית היום לקיס.  ואולם מחצות היום שב הנצחון ויהי לכנאנה על קיס.  ותארך עוד המלחמה בין כנאנה ובין קיס עילאן ימים רבים.  ומחמד לקח חלק במקצת המערכות ויספר לאמר: "אני הייתי מושיט לדודי אחי אבי את החצים אשר ירו אליהם האויבים מבני קיס".

 

ה.  מֻחַמָּד עַד בּוֹא אֵלָיו חָזוֹן

נשואי מחמד.

ויהי כאשר מלאו למחמד עשרים וחמש שנה ויקח לו אשה את כַ'דיִגָ'ה בת כֻ'וַיְלִד בן אַסַד בן עבד אלעזה בן קֻצָי.  וכ'דיג'ה בת כ'וילד אשה סוחרת נכבדה ועשירה, ומסחרה פרץ בארץ.  ויצאו אנשי משלחתה שנה שנה לסחור עד קצוות ארם ומכרו שם את סחורתה אשר הביאו מערב וקנו שם מטוב סחורת ארם, ומכרה אותה כ'דיג'ה במכה, ונתנה לפקידיה חלק ברוח אשר יביאו לה, ויהיו לה עבדים וילכו עם פקידיה אשר הפקידה על מסחרה.  ויהי כשמוע כ'דיג'ה את שמע מחמד אשר סוּפר על דבר ישרו ואמונתו ואצילות מדותיו ותשלח ותקרא אליו ותבקשהו לצאת עם מרכלתה ונערה לסחור בארם ונתנה לו שכר רב מתתה אותו לסוחרים אחרים.  ויואל מחמד לעשות את דבר כ'דיג'ה.  ויצא עם סחורתה ואתו נער מנעריה מַיְסַרָה שמו, ויחן מחמד בצל עץ בקרבת תא נזיר מן הנזירים.  וישאל הנזיר את מַיְסַרָה: "מי הוא האיש הזה אשר חנה תחת העץ הזה?"  ויאמר אליו מיסרה: "איש הוא מיושבי עיר המקדש".  ויאמר אליו הנזיר: "לא חנה מעולם תחת העץ איש אשר לא נביא הוא".  וימכור מחמד את מרכלתו אשר אתו ויקן מרכלת כאשר מצא לטוב ויפן לשוב עם אורחתו אל מכה ומיסרה עמו.  והיה בהיות הצהרים והחום התחזק, וראה מיסרה שני מלאכים המֵצֵלים על שליח האלהים בפני השמש והוא נוסע על גמלו.  וכאשר הביא מחמד למכה אל כ'דיג'ה את סחורתה, מכרה את אשר הביא לה ותמצא את כספה כפלים.  ויספר לה מיסרה את דברי הנזיר ואת אשר ראה בהצל עליו המלאכים.  וכ'דיג'ה אשה חכמה, עדינה וטובת-לב, ואלהים חפץ כבדה, והאציל לה מחסדו.  ויהי כשמעה את דברי מיסרה אשר ספר לה, ותספר כ'דיג'ה את הדברים האלה לבן דודה אחי אביה לוַרַקַה בן נַוְפָ'ל בן אַסַד והוא נוצרי אשר קרא בספרים ויהי מלומד.  ויאמר אליה ורקה: "אם אמת נכון הדבר, כ'דיג'ה, הנה כי אז מחמד הוא נביא האומה הזאת.   כי ידעתי אשר יקום נביא לאומה הזאת ושעתו באה".  וורקה היה מצפה להופעת הנביא ויהי אומר תמיד: "עד מתי?"  ותשלח אל שליח אלהים לאמר: "אכן עצמי ובשרי אתה (כי שניהם על בית קצי יתילדו).  ועתה הנה חשקה נפשי בך.  כי קרוב אתה לי, ותכבד בעמך ואֹהבך על ישרך ואמונתך וטוב מדותיך".  ותדבר על לבו לקחתה לו לאשה.  וכ'דיג'ה בעת ההיא הנכבדה בנשי קריש ליחס, והנעלה בהן לכבוד, והעשירה בהן לרכוש. וידברו בה רבים גדולים וטובים לקחתה לאשה, אך היא השיבה את פניהם ריקם.  ושם אמה פאטמה בת זָאאִידָה בת אלאַצַמּ מבני גָאלִב בן פ'יהר.   ויספר מחמד את דברי כ'דיג'ה לדודיו אחי אביו, ויבקשם לדבר אל כ'וילד אבי כ'דיג'ה, כי כן משפט הערבים עד היום הזה כמשפט העברים לפנים, אשר אבי הנער או גואלו הקרוב ידבר אל אבי הנערה או אל גואלה הקרוב אליה, וכאשר יחרץ כן יקום דבר.  והרבה הנער מֹהר ומתן גם לנערה וגם לקרוביה, ויצא אתו דודו חְַמָז בן עבד-אלמטלב וילכו עד בואם אל כ'וילד בן אסד.  וידבר אליו חמזה לתת את כ'דיג'ה לבן אחיו לאשה.  ויאות כ'ילד ויתנה לו ויקחנה מחמד לאשה.  ויש מספרים, כי עשתה כ'דיג'ה בערמה, כי פחדה פן לא יאות אביה לתתה למחמד, וַתִּכֶר כֵּרָה ותקרא את אביה וגם את מחמד ואת חמזה דודו אחי אביו.  ותשק את אביה יין.  וכטוב לב כ'וילד ביין דבר חמזה על לבו לתת את בתו לבן אחיו ויאות לו.  ואולם כאשר פג יינו נחם על דברו ויכעס את בתו.  אך לא יכול להפר עוד את דברו ותהי כ'דיג'ה למחמד לאשה.  והמהר אשר נתן מחמד לכ'דיג'ה ביום קחתו אותה עשרים בכרי גמל.  ומחמד בן עשרים וחמש שנה וכ'דיג'ה גדולה ממנו בהרבה שנים בקחתו אותה, ותהי בעת ההיא אלמנה משני בעליה הראשונים אשר מתו עליה.  וכ'דיג'ה היא האשה הראשונה אשר נשא מחמד ויאהבה מאד ויכבדה וירוממה.  ולא לקח מחמד אשה אחרת עליה כל הימים אשר היא חיה.

 

בני מחמד.

ויהיו כל תולדות מחמד אשר יֻלדו לו ילידי כ'דיג'ה אשתו הראשונה מלבד בנו אבראהים אשר ילדה לו מרים הקופטית שפחתו אשר שלח לו אלמֻקַוְקַס אדון אלכסנדריה למתנה, שנים רבות אחרי הדברים האלה.  ויקח אותה מחמד לאשה אחרי מות כ'דיג'ה.  כי אחרי מות כ'דיג'ה הרבה לו מחמד נשים ותהיינה נשותיו שלש עשרה מלבד הפילגשים, אך גם אחרי מותה זכר מחמד לכ'דיג'ה את אהבתה ויעמידנה תמיד למופת לנשיו האחרות.

ואלה תולדות מחמד אשר ילדה לו כ'דיג'ה אשתו.  ויולד שני בנים אלקָאסִם הבכור.  על כן כנו את מחמד בשם אבו אלקאסם.  ומשנהו אלטָּאהִר והשלישי אלטַיִב.  וימותו שני מחמד בעודם ילדים על פני אביהם בעודנו עובד אלילים במכה.  ובנותיו זַיְנָב ורֻקַיָה ואֻם כֻּלְת'וּם ופָאטִמָה ותשארנה בחיים, ותבואנה בברית דת האסלאם ותצאנה יחד אתו אל אלמדינה בעזבו את מכה.

 

חדוש בנין הכעבה.

בן שלשים וחמש שנה מחמד בהועץ קריש יחדיו לבנות את בנין הכעבה מחדש.  כי עד העת ההיא היה בנין הכעבה לא גבוה מקומת איש.  ויהיו קירותיו נדבכי אבנים ערוכים איש על אחיו באין ביניהם דבק-סיד או חומר, וגם גג לא היה מעל לקירותיה.  ויהי הלילה ויפרצו אנשים אל תוך הכעבה הפתוחה מלמעלה ויגנבו את אוצר הכעבה אשר בתוך הבור הריק אשר לפני הֻבַל.  אמנם האוצר נמצא לאחרונה בבית דֻוַיְךּ עבד משחרר לבני כ'זאעה, ויקצצו קריש את ידו, כמשפט אשר יעשה לגנב, ואשר גם הקראן צוה עליו אחרי כן.  אך הבן הבינו קריש כי לא יד העבד היתה במעל הזה, ורק הטמן הטמינו הגנבים את האוצר בביתו לגול מעליהם כל חשד, וישאלו קריש בָרוֹאָה ותאמר לגרש את אלחארת' בן עָאמִר מן העיר, ולא יוסיף עוד הֵראות בגבולותיה עד עבור עשר שנים.  אז נוכחו קריש, כי לא טוב עזוב את הכעבה פתוחה לכל גנב ועוָל.  אך לא נועזו לערות את יסודי בנין הכעבה ולבנותו מחדש, כי קדושה היא להם וכל הנוגע בה לא ינקה.

בימים ההם הטיל הים ספינה אחת אל חוף גֻ'דָּה הוא חוף מכה השוכן על שפת ים סוף, והספינה ספינת סוחר מבני ביזנץ, ותשבר האניה בהפגעה בחוף ותרסק.  ויקחו את עצה ויאמרו לעשות ממנו גג לכעבה.  וגם חרש עצים קופטי היה במכה, הכין להם את העבודה לתקון הגג.  וגם בבור בבנין הכעבה אשר אל תוכו יושלך כל אשר יביאו מתנה לכעבה היה נחש שרף, ויהי הנחש מתמודד תמיד על גדר הכעבה להתחמם.  וייראו האנשים את הנחש יראה גדולה.  ככל אשר יקרב איש אליו יתרומם לכל קומתו ונשם ושאף ופער פיו לבלי חק.  ויהי היום והנחש מתחמם על הקיר כפעם בפעם, ויבוא עוף טורף ויחטפהו וישאהו, ולא נודע מקומו איה.  וידעו קריש כי מאת האלהים היתה זאת, כי רצה את מעשיהם.

ויהי כאשר גמרו קריש אֹמר להרוס את הכעבה ולבנותה מחדש ויקם אבו-וַהַב בן עַמר מבני מכ'זום ויעתק אבן מאבני הכעבה ממקומה להסירה, ותשמט האבן מידו ותשב על מכונה.   ויאמר אליהם: "שמעוני משפחות קריש!  אל תביאו נדבה לבנין הכעבה לא את העשוק ולא את הגזול או אשר רכשתם לכם בנשך ובתרבית, כי אם מאשר לכם כמשפט".  ואבו-והב דוד לשליח אלהים מצד אמו, ויהי נכבד בעמו.

ותחלק קריש את עבודת בנין הכעבה חלקים למשפחותיהם, חלק למשפחה חלק למשפחה.  כמשפט אשר חלקו ביניהם שבי הגולה בימי נחמיה את עבודת בנין חומות ירושלם.  ויכתבו שמות משפחות קריש בוני הכעבה בספרי הערבים עד היום הזה.  ויבנו בני עבד-מנאף את עבר הדלת.  ועל ידם חזקו בני זהרה.  ובני מכ'זום בנו את החלק אשר בין האבן השחורה ובין היסוד התימני.  ועל ידם חזקו משפחות קריש.  ואת גג הכעבה ממול לדלת בנו בני גֻ'מַח וסַהְם.  ואת החומה הדרומית בנו בני עבד אלדאר ואתם בני אסד בן עבד אלעזא ואתם בני עדי בן כעב.

אך טרם יגשו לעבודתם, כי יראו לגשת לערות את הכעבה עד היסוד בה.  אז קם אלוַלִיד בן אלמֻגִירָה ויקרא:  "אני אחל"!  ויקח גרזן בידו ויעמוד לפני הכעבה ויתפלל ויקרא: "אלהים!  אל נא תשת עלינו חטאת, ואל תביא עלינו שואה, כי אך טוב חפצנו".  ויחל לקרוע את יסודות הבית.  והאנשים משתאים לו, מחרישים לדעת היצליח אם לא.  ויאמרו: "נחכה לו עד מחר וראינו אם תמצאנו רעה לא נהרוס ממנה דבר והשיבונוה כאשר היתה ואם לא תמצאהו רעה, אות הוא כי רצה אלהים את מעשינו בהרסנו אותה".  ויהי ממחרת וישכם אלוליד לעבודתו כתמול, ויהרוס ויהרסו האנשים אתו עד כלותם להרוס ויגיעו עד היסוד, יסוד אברהם עליו השלום ויפגעו באבנים ירוקות בצורת דבשות הגמלים אחוזות אחת ברעותה.  ויכנס איש מקריש מוט ברזל בין שתי אבנים מהאבנים האלה להסיען ממקומן, ויהי כהניע אותה ממקומה ותזדעזע מכה כולה ויחדלו מערער היסוד.  וימצאו קריש ביסוד הבנין ספר בסורית ולא ידעו מה הוא עד אשר קראו להם איש מהיהודים.  ובו כתוב לאמר: "אני אללה בעל מכה, בראתיה ביום בראי השמים והארץ ואציר את השמש ואת הירח, ואפקיד עליה שבעה מלאכים טהורים לשמרה.  לא תחדל עד אשר יחדלו מסדי שמים וארץ.  מבֹרכת היא במים וחלב".  וגם ב"מַקָאם" אשר עליו עמד אברהם בבנותו הבית מצאו ספר ובו כתוב:  "מכה בית אללה הקדוש יבואוה מזונותיה משלשה דרכים" ועוד איזה דברים.  וגם ארבעים שנה לפני קום מחמד לשליח מצאו אבן ועליה כתוב: "אשר יזרע טוב יקצר אֹשר ואשר יזרע רע יקצר נוחם.  ונעשו הרעות ויגמלו לכם הטובות?  אין ספק כאשר לא יאספו מן החוח את הענבים".

 

השבת האבן למקומה.

ויבנו קריש את הכעבה עד הגיעם עד המקום אשר ישימו שם את האבן השחורה.  ויריבו משפחות קריש, כי כל משפחה ומשפחה התנשאה לאמר: אך לנו יאות לשימה במקומה.  כמעט פרצה מלחמה רבת דמים בשערי מכה.  ויחלק העם, ויכרתו בני עבד אלדאר ברית עם בני עדי ויטבלו כפות ידיהם בקערה מלאה דם, ויקראו "נטף הדם", כי נשבעו על הדם הזה להלחם יחד באמונה עד מות.  ויעברו כארבעה או חמש לילות של מהומה ומבוכה.  ויאספו זקני מכה אל המסגד לטכס עצה מה לעשות להשיב את השלום אל העיר.  ובתוכם אבו אמיה בן אלמגירה מבני מכ'זום.  והאיש זקן בכל קריש בעת ההיא, חכם ואיש תבונות.  ויאמר אליהם: "אם בקולי תשמעו, שימו לכם לשופט בדבר ריבכם את האיש אשר רגלו תצעד ראשונה במסגד הזה, וכאשר יחרוץ משפט כן יקום הדבר".  ויאבו לו קריש וישמעו לעצתו.  עודם מדברים והנה מחמד בן עבד-אללה בפתח, וישמחו כולם מאד, כי אמרו: "אכן טוב, כי 'הנאמן' הוא – כי כן קראו למחמד הנאמן – ושפט משפט צדק".  ויספרו למחמד את כל הדבר, ויאמר: "פרשו שמלה".  ויפרשו השמלה, ויקח את האבן וישימה עליה, ויאמר: "יחזיקו כל ראשי בתי אבות קריש בשמלה ונשאו את האבן והביאוה אל מקומה.  וישאו ויבואו אל מקום האבן.  ויקח מחמד את האבן בידיו וישיבה על מקומה.  ויבנו בני קריש מעל לאבן ויכלו לבנות את הכעבה מן המסד ועד הטפחות.  ותהי הכעבה בימי שליח אלהים שמונה עשרה אמות, ומכסה היה שש מצרי, אחרי-כן כסוה אריג פסים.  והראשון אשר כסה אותה קטיפה היה אלחג'אג' בן יוסף, הוא הנציב אשר מנה על חג'אז הכליף עבד אלמָלִךּ בן מַרְוַאן מבית אמיָּה (שנת 685 לסה"נ), הוא הכליף אשר בנה את המסגד אשר על מקום המקדש בירושלים, הנקרא בשם "מסגד עמר" כיום הזה.

דבר החֻמְס.

וקריש בדו להם בעת ההיא, אם לפני הפיל ואם אחריו, את דבר החֻמס באמרם, אנחנו בני אברהם ובני המקדש ושומרי משמרת הבית וישובי מכה ושוכניה, ואין בערבים אשר ישוה לנו בזכות הזאת ואשר ידמה לנו במדרגתנו, ואין שבט אשר יכירו בו הערבים כאשר יכירו בנו.  ולכן אין עלינו לכבד מקום "החִל" לאמר כל מקום אשר מחוץ לגבולות המקדש כאשר נכבד את מקום המקדש.  כי אם כבד נכבד גם אנו את מקומות "החל" אשר מחוץ לגבולות המקדש יָקֵלו הערבים במקדש הכעבה ואמרו: "ויחדלו מעמוד על עַרַפָ'את הוא המקום אשר עליו יעמדו החוגגים בכלות ימי החג וירדו ממנו במרוצה.  ואם אמנם כי הודו ואמרו אשר ערפ'את מן המקומות הקדושים הם וכי החובה על החוגגים לעשות כמצווה לעמוד עליו ולרדת ממנו במרוצה, לא עשו כזאת, כי אמרו: "אנחנו בני המקדש ולא יאה לנו לצאת מגבולות המקדש ולכבד מקום זולתו כאשר נכבדה אותו, אנחנו החמד", לאמר אנשי קדש.  אחרי-כן עשו גם שבטים אחרים לחמס, ויהיו גם כנאנה וכ'זאעה הקרובים אליהם לחמס.  ויבדו קריש להם עוד דברים אשר לא שערום אבותיהם, ולא ייבשו את החלב החמוץ ולא עשו שומן חמאה בזמן קבלם עליהם קדושת החג ולא נכנסו בבית שֵׂעָר ולא יבואו בלתי אם בצל בתי העיר כל עוד היות עליהם קדושת החג ויחמירו בה עליהם יתר על אנשי הגבולות אנשי החל הבאים לחג.  ויוסיפו ויאמרו: לא יתכן כי אנשי הגבולות יאכלו מן המאכלים אשר הביאו אתם מן הגבולות אל גבולות הקודש, בבואם לחג, או לבקר את המקדש וגם לא להם להקיף את המקדש ראשית הקפותיהם בלתי אם בבגוד אנשי הקודש. ואם לא ימצאו להם בגד קדוש והקיפו את הבית ערומים.  אך אשר יכבד את נפשו אם איש ואם אשה ולא ימצאו בגד קדוש והקיפו בבגדיהם אשר באו בהם מן הגבולות והשליכו אותם אחרי כלותם להקיף, ולא ישתמש בם ולא יגע בם ולא בעליהם ולא איש זולתו.  ויקראו הערבים לבגדים האלה אשר השליכום החוגגים "המָשְׁלָכִים".  וישמעו להם הערבים ויעשו כאשר צוו, ויעמדו על ערפ'את וירדו ממנה ויקיפו את הבית ערום.  ויהיו הגברים מקיפים את הבית ערום.  אך הנשים הסירו את כל בגדיהן ותשארנה עליהן בגד כשריון אשר לא שרוולים לו ותקפנה בו את הבית.  על כן אמרה אחת הנשים הערביות והיא מקיפה בשריון כזה את הבית: היום יחשף מקצתו או כלו – ואשר יחשף ממנו לא התרתיו.

ויהיו עושים כך עד שלוח אללה את מחמד ויחוקק את החוקים כאשר צֻוה ויאמר לקריש:  "רדו מן המקום אשר ירדו ממנו האנשים ובקשו סליחת אלהים כי אלהים סלח ורחום"[14], לאמר:  גם על קריש כמו על הערבים כולם לחג אל עַרַפָ'את ולעמוד עליה ולרדת ממנה במרוצה.  ובדבר מאכליהם ולבושיהם אשר הביאו אתם ואשר אסרום על העולים לחוג מן הגבולות אמר: "הוי בני אדם, שימו עדיכם עליכם אצל כל מסגד ואכלתם ושתיתם ולא תבזבזו כי לא יאהב את המבזבזים".  "אמֹר מי הוא אשר אסר את עדי אללה אשר הוציא לעובדיו והטובות במטעמים.  אמֹר: הם לאשר האמינו בעודם בעולם הזה יום התקומה.  כזאת נבאר האותות לעם ידעו"[15]. ויסר אללה את דבר החמס ואת אשר בדו קריש מלבם.  וגם בימי עבודת האלילים.  בטרם מצא מחמד חזון, היה הולך אל ערפ'את ועומד עליה ויורד עם האנשים, למרות היותו מאנשי הקודש החֻמס בהיותו קרשי.

 

דבר הרִגום ואזהרת היודעים הערבים.

וחכמי היהודים ונזירי הנוצרים ו"הכהנים" הם ה"רואים" ו"היודעים" אשר לערבים היו מדברים בדבר שליח אלהים עוד טרם נשלח כאשר קרבה שעתו.  ואולם חכמי היהודים והנזירים הנוצרים שוחחו בדבר לפי מה שמצאו בספריהם בדבר תאורו ותאור זמנו, ובנבואות הנביאים על אודות השליח אשר ישלח אלהים באחרית הימים.  אך הכהנים הערבים היו באים אליהם השטנים מה"גִ'ן" המה הרוחות.  כי לכל שבט ושבט היה משורר אשר קראו לו בשם "שָׁאעִר", לאמר "יודע", על כי שיח ושיג לו עם הרוחות והשדים הם ה"ג'ן", אשר יגלו לו צפונות ונעלמות מעין בני האדם.  וישתגעו כנוח עליהם הרוח, נופלים ומתעותים.  ומשחו את חצי שער ראשם בשמן ועזבו את החצי השני בלתי משוח, או יסרחו את מעילם סרח מאחריהם, או ינעלו נעל לרגלם האחת ועזבו השנית יחפה ועוד זרות כהנה, על-פי ה"שָׁאער" יחנו השבט במקום מרעה ועל-פיו יסעו, על-פיו ילחמו ועל פיו ישלימו, ובפרוץ מלחמה בין השבט ובין אויביו ונשא השאער נאומו במליצה ושיר ויפאר ויהדר את שבטו ואת גבוריו וחרף וגדף וקלל את משנאיו וישם את אויביו ללעג ולקלס.  ויאמינו הערבים באמת ובתמים, כי את אשר יברך השאער מבורך ואת אשר יקלל יואָר, כאשר האמין בלק בן צפור מלך מואב, בבוא בלעם בן בעור לקלל את ישראל.  ושפת כל השֻׁעראאִם "היודעים" האלה היתה אמנם, כשפת בלעם, שפה נמלצה.  והשאער היה גם יועץ וגם שופט.  ריב כי יפרוץ בין אדם לאדם, ובא דבר שניהם עדיו.  ואף גם בחלות איש ומצא אצלו מזור.  ויהי השאער הנעלה והנערץ בבני שבטו וישר גם שירים על המקרים אשר קרו את שבטו, כי חפרו באר וענה בשיר וענו אחריו, למען יגונב אליהם שמץ מדברי אלהים.

והג'ן הם הרוחות היו יודעים הנעלמות אשר ספרו לשאער, בהיותם אורבים ליד שער השמים, כי בימים ההם עוד טרם סכו בעדם משמוע וטרם ירגמו אותם בכוכבים.  והיה בגזור אלהים אֹמר על בריאתו ושמעוהו נושאי כסא-הכבוד ושבחוהו.  ושמעו אלה אשר מתחת להם בשבחם ושבחו גם המה.  ושבחו גם אלה אשר מתחת להם עד הגיע השבח אל שמים התחתונים ושבחוהו גם המה.  ואמרו זה לזה: "על מה ולמה השבח הזה?"  ואמרו: "שבחו אלה אשר ממעל לנו ונשבח לשבחם".  ואמרו:  "הלא תשאלו את אלה אשר מעל לכם: מה השבח הזה?"  ואמרו כן אלה לאלה עד הגיעם אל נושאי כסא הכבוד ושאלו אותם: "על מה השבח הזה?"  וענו: "על כי ככה וככה גזר אלהים אֹמר".  וירדה התשובה משמים אל שמים עד הגיעה אל השמים התחתונים.  ושמעו הג'ן את הדברים בשבתם על המושבות אשר בצרו להם בפתח השמים לשמוע דבר השמים, ומסרוהו לאיש בריתם ובא וגלהו אל האנשים.

ויהי בשלח אלהים את שליחו, ויארבו הג'ן למען יגונב אליהם שמץ דבר ושמו את דברו לאל.  ויסך אלהים במסך למען לא יגנבו הדברים.  וגם צוה לרגום אותם בכוכבים.  הלא המה הכוכבים הנופלים אשר יֵראו בלילות.  ועל אודות הדבר הזה נאמר בקראן[16]:  א) אמֹר נגלה אלי כי האזינו חֶבר מן הג'ן, ויאמרו:  הנה שמענו קֹראן פלא:  ב) ידריך אל הישרה, ונאמין בו, ולא נשתף עם אלהינו אחד:  ג) ואכן הוא יתעלה.  אלהינו הנערץ לא לקח לו חֲברה ולא ולד:  ד) ואכן כסילנו אמר על אלהים שקר וכזב:  ה)ואנחנו דמינו כי לא יאמרו האדם והג'ן על אלהים כזב:  ו) ואכן היו גברים מבני האדם אשר שמו מחסם בגברים מן הג'ן ויוסיפו להם אולת (מרי):  ז) ואכן חשבו כאשר חשבתם כי לא יקם אלהינו לתחיה(אף) אחד:  ח) ואנחנו מששנו השמים ונמצאם מלאי שומרים חזקים ושלהבות:  ט) ונשב על מושבות להקשיב, אך אשר יאזין כעת ימצא לו להבה אורבה.

וכשמוע הג'ן את הקראן, ידעו כי בגלל זה מנעום לפני כן משמע למען לא ישוו דברי הקראן עם דברי היודעים, ונעלם מיושבי הארץ למטה, מה הוא אשר באם מאלהים כי יאמרו דבר החזון אשר הביא שליח אלהים רק כדברי היודעים ההוא.  וכאשר יבוא אל היודעים ג'ן להודיעם כן יבוא גם למחמד ולא יַפלו בינו וביניהם.  כי גם סגנון הקראן כסגנון היודעים הוא הסג'ע, לאמר פרוזה בחרוזים בלי משקל השיר, אם גם כי בימי מחמד היו משקלי השיר ידועים בערב זה כמאה שנה ויותר.  כי במאה החמשית פרחה השירה והמליצה בערב ותתן פרי הלולים, ותגדל ותרחב עמה גם השפה הערבית.  ובחצרות מלכי כסאן וחירה מצאו להם המשוררים הערבים מחסה ועוז.  אז קמו לערבים המשוררים הנאדרים הם שבעת משוררי המעלקאת, אשר לדברי האגדה הערבית נכתבו שיריהם באותיות זהב ויתלו על קירות הכעבה לכבוד למשוררים ולתפארת.

וישובו הג'ן אל בני עמם ויזהירום ויאמרו אליהם: "בני עמנו, הנה שמענו ספר הורד אחרי משה מקיים את הספר אשר נִתן לפניו, ידריך אל האמת ואל אֹרח מישרים"[17].

והראשונים אשר נבהלו למראה הרִגום בכוכבים היו מבני ת'קיף אשר באלטאאף בין מכה ובין מדינה.  ויבואו מבוהלים אל עמר בן אֻמיה והוא החכם בהם ויאמרו אליו:  "מה הדבר אשר יפלו הכוכבים מן השמים?"  ויאמר אליהם: "התבוננו וראו, והיה אם הכוכבים אשר על פיהם תמצאו הדרך ביבשה ובים, ואשר על פיהם תדעו את עתות הקיץ והחורף, ואשר יועילו לאדם בחייו הם הנופלים, וידעתם כי הגיע קץ העולם.  אך אם כוכבים אחרים הם הנופלים, ואלה קבועים במכונם, איתן, וידעתם כי רק לסבה אשר חפץ אלהים יפלו".  וכבוא מחמד אל אל מדינה שאל את האנשים: "מה תאמרו על אודות הכוכבים הנופלים?"  ויאמרו לו:  "כאשר ראינום אמרנו:  מת מלך, מָלַך מלך.  מת יָלוד נולד יָלוד".  ויספר להם על דבר הג'ן והרגום.  כי גם מחמד האמין במציאות הג'ן, אך אמר כי סר כחם.  ויחדלו המסלמים ממנהג הערבים אשר היו נוהגים בנסעם, ולא הוסיפו לאמר בחנותם בנחל ללון שמה:  "אשים מחסה באדיר הנחל הזה מג'ן הליל מהרע אשר בו".

ואשה אחת מבני סַהם אלגַיְטַלָה שמה כהנת בימי עבודת האלילים בא אליה הג'ן אשר רֵע לה בלילה ויפול תחתיה ויאמר: "ידעתי! מה ידעתי? – יום עקירה ונחירה".  וישאלו קריש כשמעם את הדברים האלה: "מה רצונו לאמר?"  כי לא הבינו.  אחרי כן בא אליה בלילה האחר ויפול תחתיה ויאמר: "מָות.  מה מָוֶת? – ישלך בו כַעַב לכל צד".  וכהגיע הדבר אל אזני קריש אמרו:  "מה חפצו לאמר?  אין זה כי אם דבר אשר יבוא.  חכו ונראה מה הוא".  ולא ידעו עד יום מלחמת בַדְר ואֻחֻד בנחל, אשר בו נצח מחמד את קריש, אשר הם מצאצאי כעב.  אז באו הדברים כתומם, וידעו כי הוא הדבר אשר הביא אותו הג'ן אל חֲבֶרְתּוֹ.

ובגַ'נְבְ שבט תימני היה "כהן" ו"רואה" בימי עבודת האלילים.  ויהי בהגיע דבר שליח אלהים אליהם ויגדל שמו בין הערבים.  ותאמר ג'נב אל כהנה:  "נחש לנו מה הוא ענין האיש הזה".  ויתאספו אליו בשפל ההר אשר עליו הוא יושב.  וירד עליהם בעת עלות השמש, ויעמוד לפניהם נצב נשען על קשת וירם ראשו אל השמים זמן רב, אחר התחיל לקפץ ויקרא: "הוי בני אדם הנה אלהים כבד את מחמד ויבחרהו ויטהר לבו וקרביו.  ושבתו בתוככם, הוי בני אדם, מעט".  אחרי-כן עלה אל ההר וישב למקומו.  וגם "כהנים" אחרים שמעו מפי בני-בריתם מהג'ן על-דבר שליחות מחמד זמן קצר לפני הופיעו.

ובשם עמר בן אלכטאב הכליף השני ספרו לאמר:  "עמדתי אצל אליל מהאלילים בימי עבודת האלילים בחברת אנשים מקריש.  והנה הביא לו אחד הערבים עגל לזבח.  ואנחנו עומדים מצפים אשר יחלק לנו מבשר הזבח כמשפט.  ואשמע מתוך העגל קול, לא שמעתי מעודי קול חודר יותר ממנו, והדבר כחודש לפני האסלאם או אחריו, ויקרא הקול:  'הוי המשלך לרוח, דבר יחיש, איש יצעק:  אין אלֹהַ זולתי אללה'".

 

אזהרת היהודים בדבר מחמד. 

ועָאצִם בן עֹמָר בן קַתָאדָה ספר בשם איש מבני עמו בני אלמדינה כדברים האלה: "בין הסבות אשר קראו אותנו אל האסלאם, מלבד רחמי אלהים עלינו והנחותו אותנו בדרך הישרה, היו הדברים אשר היינו שומעים מפי היהודים בעודנו משַֹתפים ובעלי אלילים, כי עִם "עם הספר" היו ידיעות אשר לא היו לנו.    וריב עולם היה בינינו וביניהם.  ויהי כאשר עשינו להם רעה ונצק, להם, ויאמרו אלינו: "היה קרבה שעת נביא אשר יִשָלַח עתה ובעזרתו נהרוג בכם כהרג עָאד ואִרַם, הם שני העמים הערבים אשרו הרבו להרע, וישלח אליהם אלהים נביאים את הוּד ואת צָאלִח, וימאנו לשמוע אליהם, וישמידם אלהים ויהיו מרבים לדבר באזנינו על אודות הדבר הזה.  ויהי בשלח אלהים את שליחו, ונֵעָנֶה לו בקראו אותנו אל אלהים, כי ידענו את אשר הזהירונו היהודים בדבר בואו.  ונמהר אליו בטרם יתקשרו המה אתו ונאמין בו.  אך הם שמוהו לכוזב.   ועלינו ועליהם נאמר בקראן: 'וכאשר בא אליהם ספר מאת אלהים מקיים את (הספר) אשר אתם, ויהיו מלפנים מתפללים לנצח את הכופרים.   וכאשר בא אליהם זה אשר הכירוהו כפרו בו, אגן קללת אלהים על הכופרים'.[18]

וזה אשר ספר סַלַמָה בן סַלָאמָה בן וַקַש מאנשי אלמדינה מן הלוחמים לצד הנביא על-יד בַדר:  "היה היה לנו שכן מיהודי אלמדינה בעלי ברית בני עבד-אלאשהל.  ויהי היום ויצא אלינו מביתו עד עמדו על בני עבד-אלאשהל.  ואני הייתי בזמן ההוא נער רך שוכב על שנלה פרושה בזוית ביתנו.  וידבר על דבר תחית-המתים ויום הדין והמאזְנַיִם אשר בהן ישקלו את מעשי הצדיקים והרשעים ביום הדין ועל דבר גן-העדן והגיהנום.  ובני עבד-אלאשהל, עובדי-אלילים בימים ההם, לא יכלו לתאר לנפשם, כי המתים יקומו.   ויאמרו אליו:  'הוי לך פלוני, התדמה בנפשך כי יהיה כזאת, כי יקומו האנשים לתחיה אחרי מותם אל עולם בו גן-עדן וגיהנום, וישולמו כפעליהם?' ויאמר: 'כן'.  ויאמרו אליו: 'ומה האות על הדבר הזה?'  ויאמר: 'נביא שלוח מעבר הערים האלה,' וירא בידו אל בין מכה ותימן.  ויאמרו אליו:  'ומתי תראו בה?' ויבט אלי, ואני אז הקטן בהם לשנים, ויאמר: 'הנער הזה ישיגהו'.   ולא עבר היום והלילה עד אשר שלח אלהים את שליחו.    והוא עודנו חי אז בינינו.   ונאמין בו.   אך הוא כפר בו ממשטמה ומקנאה.   ונאמר אליו:  'הוי לך פלוני, הלא אתה הוא אשר אמרת לנו על אודותיו את אשר אמרת?'  ויאמר: 'אמנם כן.  אך לא הוא זה'".  וזה אשר ספר עאצם בן עמר בן קַתָאדָה בשם זקן מבני קריט'ה, אשר אמר לו: "התדע מה היתה הסבה אשר קבלו תַ'עלָבָּה בן סַעְיָה ואסיד בן סַעְיָה ואַסַד בן עֻבַּיְד את דת האסלאם?  היה היו האנשים מהַדַל אשר היו אחים לבני קֻרַיְטָ'ה.  ויהיו בני הדל נכנעים לבני קריט'ה בימי עבודת האלילים.   ואולם בבוא האסלאם היו להם לאדונים, כי קבלו עליהם הדל את האסלאם.   וזה הדבר: בא אליהם איש יהודי מסוריה אִבן אלהַיְבָאן שמו כמה שנים לפני האסלאם ויהי אתנו.  ולא ראינו מעולם איש "אשר לא יתפלל חמש" (לאמר אשר איננו מֻסלים, כי המסלמי מתפלל חמש פעמים ביום) נכבר ממנו.  וישב מתוכנו ימים רבים.   והיה כאשר נעצר הגשם בארצנו, ונאמר אליו:  'צא אבן אלהיבאן והתפלל בעדנו על הגשם'.  ויאמר: 'לא, חי אלהים, לא אצא עד אם תביאו אלי צדקה מתבואות שדותיכם'.  ונאמר אליו: 'כמה?'  ויאמר: 'סאה תמרים או שתי איפות שעורים'.   והבאנו אותם אליו ויצא אתנו אל שדותינו והתפלל אל אלהים למען יתן מטר.  ולא עזב את המקום עד אם יעברו העננים והשקו את אדמתנו.  ויהי עושה כדבר הזה לא פעם, ולא פעמים, ולא שלש.    ויהי כאשר קרבו ימיו למות בתוכנו וידע כי הוא מת, ויאמר: 'הוי משפחות היהודים.   מה תחשבו, הוא הדבר אשר הוציאנו מארץ יין ודגן אל ארץ המחסור והרעב?' ונאמר אליו:  'אתה ידעת'.   ויאמר:  'הנה אנכי באתי אל הארץ הזאת מצפה לקום נביא אשר קרבה עתו.   והעיר הזאת היא תהיה מקום הגירתו.  ואהי מקוה כי ישָלח ואלך אחריו.   והנה אתם בימיכם יבוא, וראיתם אשר לא יקדימוכם אחרים ללכת אחריו.  הוי משפחות היהודים, אכן היא יצֻוה לשפוך דם ולקחת שבי את ילדי אלה אשר ימרו את פיו ואת נשיהם.  אך אל יעכבכם הדבר הזה מלכת אחריו'.  ויהי כאשר נשלח השליח וישם מצור על בני קריט'ה ויאמרו האנשים ההם מבני הַדַל והמה בחורים צעירים:  'הוי בני קריט'ה.   הלא הוא הנביא אשר צוה אתכם עליו אבן אלהיבאן'.  ויאמרו: 'לא הוא'.   ויאמרו אליהם בני הדל: 'אגן הוא הוא זה.  חי אלהים, כאשר תארו אבן אלהיבאן'.   וירדו ויקבלו את דת האיסלאם, ויצילו את נפשם ואת רכושם ואת משפחותיהם.  אלה הדברים אשר ספרו בדבר חכמי היהודים אשר צפו לבוא מחמד".

 

סַלְמָאן הפרסי.   

וגם נזרי הנוצרים צפו לבוא הנביא.  וזה אשר ספר סַלְמָאן הפרסי על אודות הדבר הזה: "הייתי איש פרסי מאנשי אספהאן יושב באחד הכפרי גַ'יּ שמו.  ויהי אבי ראש כפרו.  ויהי אוהב אותי יתר על כל הברואים אשר ברא אלהים, ואהי אהוד עליו במדה רבה כזו עד אשר כלאני בביתו כאשר יכלאו את השפחה האהובה אשר יקחוה לפלגש.   ואהי שוקד על תורת האמגושים עד אשר שמוני לשומר האש הקדושה אשר ידליקוה תמיד ולא יתנוה לכבות גם שעה אחת.   ולאבי אחוזה גדולה.  ויהי היום ויהי עסוק בבנין אשר לו ויאמר אלי:  'בני, הנה אני עסוק בבניני זה היום, לא אוכל לרדת אל אחוזתי.  ועתה קום לך אליה ושים עינך עליה'.  ויצוני את אשר חפץ לעשות בה.  ויאמר אלי: 'אל יעצרך דבר משוב אלי.  כי אם לא תמהר לשוב אלי תרב דאגתי לך מאשר לאחוזתי, והסבות את לבי מכל עניני בהגיגי בך'.  ואצא ללכת אל האחוזה אשר שלחני אליה, ואעבור על פני כנסיה מכנסיות הנוצרים, ואשמע את קולם מתוכה והם מתפללים.  ואני לא ידעתי דבר על אודות האנשים, באשר כלאני אבי בביתו על הימים.   וכשמעי את קולותיהם נכנסתי אליהם להתבונן אל אשר יעשו, וכראותי הפליאתני תפילתם ואכסף אליהם ואֹמר: 'חי אלהים, טובה עבודתם מעבודתנו אנחנו את אלהים'.   ולא יצאתי מלפניהם עד אשר שקעה משמש, ואטוש את אחוזת אבי ולא הלכתי אליה.   אחרי-כן אמרתי אליהם:  'איפה מקור הדת הזאת?' ויאמרו אלי: 'בסוריה'.  ואשוב אל אבי, והוא כבר שלח לבקשני בדאגתו לי, ויהי כאשר באתי אליו ויאמר אלי: 'איפה זה היית, בני, האם לא צויתיך את אשר צויתיך?' ואּמר אליו:  'אבי, עברתי על פני אנשים מתפללים בכנסיה אשר להם, ויפליאני את אשר ראיתי מדתם.   ואמנם חי אלהים, כי לא יצאתי מעם פניהם עד אשר שקעה השמש'.  ויאמר אלי:  'בני, אין טוב בדת הזאת.   דתך ודת אבותיך טובה ממנה'.  ואּמר: 'לא כן.  חי האלהים כי טובה היא מדתנו'.  ויפחד מפני ויבֵא בכבלים רגלי, אחרי כן כלאני בביתו.  ואשלח אל הנוצרים לאמור להם: 'כבוא אליכם נוסעים מסוריה והודעתם אותי'.  ויבואו אליהם נוסעים מסוריה, סוחרים נוצרים.   ויודיעו אותי את הדבר.   ואמר אליהם:  'כגמרם עניניהם וחפצו לשוב אל עריהם ובקשתם מהם להרשות לי להלוות אליהם'.  ויהי כאשר חפצו לשוב אל עריהם, ואשליך הכבלים מעל רגלי.  ואצא אתם כד בואי אל סוריה, ואשאל: 'מי הוא הנעלה באנשי הדת הזאת לתורה'?  ויאמרו:  'ההגמון אשר בכנסיה'.   ואלך אליו ואמר אליו:  'נכסוף נכספתי לבוא בברית הדת הזאת.   וחפצי להיות אתך ולשרתך בכנסיתך וללמוד מפיך ולהתפלל אתך'.   ויאמר אלי:   'הכנס' ואכנס אתו.   ויהי האיש הזה רע, היה מצוה אותם לתת צדקה ויעוררם לתת אותה.   והיה בהביאם אליו דבר צדקה, וגנזו לו לעצמו ולא יתנהו לעניים.  ויאסוף לו שבעה כדים זהב וכסף.  ואשטום אותו משטמה עזה באשר ראיתי את אשר הוא עושה.  אחרי כן מת ויאספו אליו הנוצרים לקברו.  ואֹמר אליהם:  'הנה האיש הזה היה רע מעללים.   היה מצוה אתכם לתת צדקה ויעוררכם לעשות.  ובהביאכם אליו לקחו לעצמו ולא נתן לעניים ממנה מאומה'.   ויאמרו אלי:  'ומי הודע אותך את הדבר הזה?'  ואמר אליהם: 'אני אראה לכם את אוצרותיו'.   ויאמרו: 'הראנו אותם'.  ואראה להם את מקומם.  ויוציאו משם שבעה כדים מלאים זהב וכסף.   וכראותם זאת אמרו: 'חי אלהים לא נקברהו לעולם'.  ויצבוהו וירמוהו באבנים.  ויביאו אדם אחר וישימוהו במקומו.   ולא ראיתי איש אשר "לא יתפלל חמש התפלות" אשר יהיה נכבד ממנו ונזיר ממנו מחיי העולם הזה ונכסף יותר ממנו לחיי העולם הבא, ולא ראיתי שוקד יותר ממנו יום ולילה על עבודת אלהים.  ואֹהב אותו אהבה עזה, לא אהבתי לפניו דבר כאהבתי אותו.   ואשב אתו ימים רבים, אחרי-כן קרבו ימיו למות ואֹמר אליו:  'הוי פלוני, הנה הייתי אתך ואהבך אהבה  אשר לא אהבתי כמוה דבר לפניך.  והנה באתך פקודת אלהים, ועתה אל מי תצוני ללכת ומה תצוני לעשות?'   ויאמר אלי: 'בני, חי אלהים כי לא אדע כיום איש אשר ילך בדרכי.   כבר מתו האנשים החסידים ויקומו תחתיהם אחרים אשר עזבו את רוב מדותיהם הטובות, מבלעדי איש באלמוְצל והוא פלוני.  הוא ילך בדרכי.  והלכת ובדקת בו'.  וימת.  ואלך אל חברו אשר באלמוצל, ואמר אליו:  'הנה פלוני צוני בעת מותו כי אדבק בך ויודיעני כי אתה הולך בדרכיו'.  ויאמר אלי: 'שב אתי'.  ואשב אתו ואמצאהו הטוב באנשים ההולכים בדרך חברו.  ולא רבו הימים עד אשר מת.  וכאשר קרבו ימיו למות אמרתי אליו: 'הוי פנוני, הנה פלוני צוני ללכת אליך ויצוני לדבק בך.  והנה השיגתך פקודת אלהים כאשר תראה.  ואל מי תצוני אתה ללכת?'  ויאמר: "בני, לא אדע איש הולך בדרכנו בלתי אם אדם בנציבין, פלוני, ודבקת בו".  ויהי אחרי מותו ואלך אל האיש אשר בנציבין, ואודיע אותו את עניני ואת אשר צוני חברו ויאמר: 'שב אתי'.  ואמצאהו נוהג במנהג שני חבריו.  ואשב אתו.  ולא אחר המות מבוא אליו גם הוא.   ויהי בעת מותו אמרתי אליו: 'פלוני, הנה פלוני שלחני אל פלוני ופלוני שלחני אליך, ועתה אל מי תצוני אתה ללכת ומה הוא אשר תצוני לעשות'.  ויאמר אלי: 'בני חי אלהים, כי לא אדע גם איש ההולך בדרכינו אשר אצוך ללכת אליו, איש בעַמּוּרִיָה  בארך יון.  כי הוא כנונו, ועתה אם אמצא חן בעיניך והלכת אליו'.  וימת ויאסף.  ואשב אתו והוא הולך בכל דרכי חבריו.  וארכש לי שמה רכוש ויהי לי בקר וצאן.   אחרי כדברים האלה באה עליו פקודת אלהים.  ויהי בעת מותו ואֹמר אליו: 'הוי פלוני, הנה הייתי עם פלוני ויצוני ללכת אליך.  חי האלהים לא אדע כיום אשר ילך בדרכינו אשר אצוך ללכת יקום בארץ ערב, ויהגר אל ארץ בין שתי הציות אשר ביניהן מקום תמרים.  בו אותות אשר לא יסָתרו.  יאכל את אשר יתנו לו במתנה ולא יאכל מן הצדקה.  בין כתפיו חותם הנבואה.  ואם תוכל ללכת אל הערים ההן, עשה'.  וימת ויאסף.  ואעמוד בעמוריה כל הזמן אשר חפץ אלהים כי אעמוד בה.  אחרי כן עברו על פני אנשים מבני כַּלְב, השבט הערבי, אנשים סוחרים, ואמר אליהם: 'שאוני אתכם אל ארץ הערבים ונתתי לכם בקרי זה וצאני".  ויאמרו: 'טוב הדבר'.  ואתן להם וישאוני אתם עד בואם אל ואדי אלקרַא ויגזלו את כל אשר לי וימכרוני לאיש יהודי לעבד.  ואהי אצלו ואראה את התמרים, ואמצא כי זאת היא העיר אשר תאר לו ידידי.  אך לא היה הדבר ברור בעיני.  ויהי בהיותי אצל היהודים ויבוא אליו אחד מבני דודו מבני קריט'ה מאלמדינה, ויקנני ממנו וישאני אל אלמדינה.  וחי אלהים, כי אך רעיתי את העיר ואכירה על-פי האותות אשר נתן לי חברי.  ואהי אצלו.   וישלח שליח אלהים, ויעמוד במכה הזמן אשר עמד.  ולא שמעתי על אודותיו דבר בהיותי עובד בשדה רחוק מן העיר.  אחרי-כן הגר אל אלמדינה.  ואני אז בראש תמר, עושה שם את עבודתי, ואדוני יושב תחתית והנה בא אחד בני דודו עד עמדו עליו.  ויאמר: 'הוי פלוני.  ישמיד אלהים את קַיְלָ'ה.  הנה הם מתאספים בקֻבַאַא מסביב לאיש הבא אליהם ממכה היום, יאמרו כי נביא הוא'.  וקילה היא בת כַאהִל בן עֻזְרָה בן סַעַד מבני קצ'אעה.  ויקראו אלאוס ואל כ'זרג' תושבי מדינה הערבים אשר היו מצאצאיה על שמה בני קילה.  ויהי כשמעי את הדברים האלה ויאזני חיל ורעדה עד אשר דמיתי כי אני נופל על אדוני.  וארד מן התֹמר, ואפתח ואמר אל בן דודו:  'מה זה תאמר? ויכעס אדוני ויכני מכה חזקה, ויאמר אלי: 'מה לך ולזה.   לך לעבודתך'.  ואֹמר: 'אין דבר, רק חפצתי לשמוע אל נכון את אשר ספר'.  ויהי אתי איזה דבר מאשר אספתי.   ויהי בהיות הערב, ואקח את אשר לי ואלך אל שליח אלהים, והוא בקבאא, ואכנס אליו ואמר אליו:  'הנה שמעתי כי אתה אדם ישר, ואתך חבריך זרים, ונצרכים, וזה אשר אתי הפרשתיו לצדקה.  ואחשוב כי טוב תתי אותו לכם מתתי אותו לאחרים.  ואגישנו אליו.  ויאמר שליח האלהים לחבריו: 'אכלו'.  וימשוך ידו ולא אכל.  ואמר אל לבי: "הנה האות האחד".  אחרי-כן נפטרתי מעליו, ואאסוף קצת.  ושליח אלהים עבר וישב באלמדינה.  אחרי-כן באתי אליו באשר אתי ואמר אליו: 'הנה ראיתיך לא תאכל מן הצדקה.  והנה זאת מתנה אשר אמרתי לכבדך בה'.  ויאכל שליח האלהים ממנו, ויצו את חבריו לאכון ויאכלו אתו. 

ואמר אל לבי: "הנה האות השני".  אחרי-כן באתי אל שליח האלהים והוא בבַקיע אלגַרְקַד הולך ללוות מת אחד מחבריו אל קברו, ועלי שתי אדרות אשר לי והוא יושב בתוך חבריו, אשאל לו לשלום.  אחרי כן סבותי ואתבונן אל גבו, האראה את חותם הנבואה אשר תאר אותי לי ידידי.  ויהי כאשר ראה שליח האלהים אותי סובב, הבין כי אחפש לראות בו דבר אשר תֻאר לי.  וישלך את אדרתו מעל גבו וארא את החותם ואכירהו.   ואפול עליו ואנשק אותו ואבך.  ויאמר אלי שליח האלהים:  'סֹב'.  ואסב ואשב לפניו ואספר לפניו את כל פרשת הדברים.  וימצא חן בעיני שליח האלהים, כי ישמעו חבריו את הדבר". 

אחרי הדברים האלה עבד סלמאן עבודת שדה עד אשר נלחם עם שליח האלהים במלחמת בַדְר ואֻחֻד.  אז אמר אליו הנביא:  "תן כתב התחיבות לאדונך, כאשר יבקש מחירך למען ישחררך".  ואתחיב בשטר חתום לגדל לאדוניו שלש מאות תמרים באדמת מטע וארבעים אוקיות.  ויאמר שליח האלהים לחבריו: "עזרו את אחיכם".  ויעזרוהו בתמרים איש בשלשים שתילים ואיש בעשרים שתילים ואיש בחמשה עשר ואיש בעשרה כל איש כאשר תשיג ידו עד אשר נאספו שלש מאות אשכולות.  ויאמר אליו שליח האלהים: "לך סלמאן וחפור באדמה וכאשר תגמור תבוא אלי למען אשתלם אנכי בידי באדמה.  ויעזרוהו חבריו עד גמרו ויבוא אליו ויספרו לו ויצא שליח האלהים אתו אליהם ויהיו מגישים אליו את השתילים וישתלם שליח האלהים בידו עד גמרם.  ולא מת מן השתילים אף אחד ואשלם את התמרים וישאר הכסף.  ויבֵא שליח האלהים מעין ביצת התרנגולת מזהב מאחת המתכות ויאמר: מה עשה הפרסי אשר התחיב לשלם לאדונו תמורת נפשו למען ישוחרר.  ויקרו את סלמאן אליו.  ויאמר: "קח את זאת והשתחרר מן החוב אשר עליך, סלמאן".   ויאמר: "ואיך יהיה בזה, שלי אלהים, לשלם את החור אשר עלי?"  ויאמר:  "קחה, כי אלהים ישחררך בה".  ויקחה סלמאן וישקול להם ממנה ארבעים אוקיות וישלם להם את המגיע להם, וישתחרר סלמאן.   וילחם עם שליח האלהים מלחמת החפירות והוא בן חורים, ולא היתה עוד מלחמה אשר נלחם שליח האלהים אשר לא נלחם אתו יחד סלמאן הפרסי.   ויהי רב עֵצה במלחמה. 

 

חיי הרוח לפני האסלאם. 

בימים ההם ורוח חדשה עברה בכל ארץ ערב, ויחלו רבים מטובי הערבים ביושבי הערים וגם בבדאים למאוס את אליליהם, ויבקשו אלהים.  גם משכבר הימים מצאה לה תורת היהודים מצאה לה תורת היהודים מסילות ללבות שבטים ערבים שונים אשר בתימן בכ'יבר ובית'רב היא  אלמדינה.   ותוסד ממלכת היהודים בתימן, הלא היא הממלכה אשר יסד אבּוּ-כַרִב, ותעמוד עד נפלה בידי הכובשים בימי יוסף ד'ו-נואס.   ובחירה ובגסאן אל גבולות פרס וביצרנץ התחזקה הנצרות, ותהי שליטה בארם ובעבר הירדן מזרחה.  ובאלמדינה האצילה היהודית מרוחה על הערבים עובדי-האלילים אשר בתוכה.   רק שבטי הבדאוים היו אחרונים להכיר את התורות האלה ולא נגעו בהם ימים רבים, עד סוף המאה החמישית לספירת הנוצרים.   ויחיו בשלות רוח כימי עולם עוברים ונוסעים בעדר, שוללים ובוזזים בז ושוחקים לכל הלהה ותלאה, ומחזיקים בדרכי אבותיהם הנקדשים והנעצרים בעיניהם.  ויחזיקו בכל עוז גם באליליהם.  כי מורשה הם להם מאבותיהם, ויחשבו גם את אליליהם כעצם מעצמי שבטם, ויחזיקו בהם גם אחרי אשר אמונתם רופפת מאד. 

ואולם לשירת קודש אין כמעט כל זכר בכל שירת ערב העתיקה.  כי מורי דת ומשרים לאמונה לא קמו בקרב הערבים עד היום ההוא וישירו משוררי השבטים כל דבר פרשת גדולת אבות שבתיהם ומעשי.  תקפם וגבורתם.  כי מן שירת ה"יודעים" התפתחה השירה הערבית ותתן פרי הלולים.   וירבו הימים וישפרו המשוררים את שפתם.  ולא אמרו עוד די בדברם רמות ונשגבות, ובחרוז את דבריהם גם בחרוזים וישקלו את שורות השירה טור לעומת טור ויהי קצב אחד לכל שורות השיר.  ותהיינה השורות מדודות ושקולות במשקל השיר.   והמשקל הראשון אשר בור שקלו את שיריהם הוא ה"רַגַ'ז", לאמר "רועש", שתי הברות ארוכות, אחת קצרה ואחת ארוכה שלש פעמים  הוא המשקל העברי: מִתְפָּעֲלִים מִתְפָּעֲלִים מִתְפָּעֲלִים והנגינה תחול תמיד על ההברה השניה. 

וזאת אשר יספרו הערבים על דבר יצירת משקל השיר: רָכוֹב רכב אחד המשוררים על גמלו ויתן בשיר פיו.   ואולם בכל אשר ישיר המסלמים היוצאים כאשר דבר אליהם מחמד, בראותו את קריז מציקים לבאים בברית דת האסלאם.  ותצא עמו גם אשתו אֻם חַבִיבָה בת אַבִי-סֻפְ'יָאן ראש קריש מאויבי המסלמים בעת ההיא, כי גם היא מסלמית.   אך בבואו אל ארץ כוש התנצר, ויבדל מהאסלאם.  ויהי אומר אל המסלמים בפגשו בהם:  "ראינו את הנכוחה ואתם מחפשים ולא ראיתם עוד".  וימת נוצרי.  ויהי אחרי מותו וישלח מחמד אל הג'אשי הוא מושל כוש את עַמר בן אמיה הצַ'מרי לדבר אל אשת עבד-אלה להיות למחמד לאשה.  וידבר אליה הנג'אשי ותואל אם חביבה, וישיאה לו הנג'אשי, ויתן לה מחמד מֹהר ארבע מאות דינר.  ועת'מאן בן אלחֻוַיְרִת נדד למרחקים עד בואו אל קיסר ביזנץ ויתנצר שמה.   וייטיב לו הקיסר מאד וינשאהו ויכבדהו.   אך זיד בן עמר לא התנצר ולא התיהד.  ויעזוב את דרכי בני עמו, וינזר מעבוד את האלילים וישָמר מאכול נבלה ודם ומן הבהמה אשר זבחוה לשם האלילים.  ויוכיח את בני עמו על קברם את בנותיהם חיות.  כי לאזון נחשבה לערבי הולדת הבת.   ובבשר אותו איש לאמר: נולד לך בן זכר, והרבה לו אבי הבן מתן.  אך הולד לו בת והוריד את ראשו לארץ עצוב ונכלם, וגם קבור יקברנה חיים.  ויהי אומר עובד אנכי את אלהים אברהם", ויוכיח את בני עמו על כל מעשיהם הרעים, ואַסְמָאא בת אבו-בכר הצדיק הכליף הראשון ספרה:  "ראיתי את זיד בן עמר והוא זקן מאד בעת ההיא.  נשען בגבו אל הכעבה ואומר: 'הוי משפחות קריש, חי האלהים אשר נפש זיד בן עמר בידו כי אין בכם איש הולך בדת אברהם מבלעדי'.  ויוסף ויאמר: 'אלהים לו ידעתי את העבודה אשר חפצת בה כי אז עבדתיך בה.  ואולם לא אדעהָ'.  אחר השתחוה ויפול על כף ידו.   ויהי את נפש זיד לעזוב את מכה לשוט בארץ לבקש את דת האמת דת אברהם.   אך ככל אשר התעתד לצאת  וגלתה אשרתו צַפִ'יָּה בת החצ'רמי את הדבר לאַלְכַ'טָּאב בן נֻפַ'יְל אבי עֹמר הכליף השני.  כי אלכ'טאב דוד זיד אחי אביו.  ויצו אלכ'טאב את צפ'יה בסתר לאמר: 'פקחי עיניך על כל הליכות אישך.  וכי תראי אותו מתעתד לצאת את העיר וגלית את אזני'.   ולא נתל לו אלכ'טאב לצאת ויכיחהו על פנותו עורך לדת אבותיו.   ויצק לו במאד מאד. ויוכיח זיד את תפ'יה אשתו על שיתה את ידה עם מרדפיו.  וככל אשר עבר זיד על פני הכעבה ועמד וקרא:  'לך אנכי באמת ובתמים, עבד ונכנע'.  כה יעשה זיד כל הימים עד זקן מאד.  ויהי כראות אלכ'טאב כי לא יוכל לזיד ויגרשהו ממכה התחתונה על מכה העליונה, כי אמר אל יסיר את לב נערי מכה וצעיריה מאחרי אלהיהם.  ויצו על נערי מכה ועויליה:  'אל תתנו אותו לבוא אל העיר'.  וישב זיד אל גבעת חִרָא על פני מכה.  ויהי כל לא יכול לבוא העירה לעין כל ויבוא בסתר.  ויודע הדבר ויספרו לאלכ'טאב.   אז עזבהו לנפשו ללכת אל אשר יהיה אם רוחו ללכת.  וישוטט ויבוא עד גבולות ארם-נהרים אל מוצול ויסב ויפן אל ארם.  וירב לדרוש ולחקור את חכמי היהודים והנוצרים על דבר תורתם.  וילך עד בוא אל מַיְפַ'עָה בארץ אלבַלְקָאא, אל החכם ביודעי דת הנצרות וישאלוהו על אודות דת האמת, דת אברהם ויאמר אליו:  'הנה אתה מבקש דת אשר אין איש כיום אשר יורה אותך אותה, ואולם קרוב לך הזמן אשר יקום בעירך אשר יצאת אותה נביא, אשר ישָלח בדת אברהם דת האמת.  לך אליה, כי עתה הוא שלוח.  באה עתו'.  כי התבונן זיד אל דת הנוצרים ואל דת היהודים, ולא הניחו שתיהן את דעתו. וימהר לצאת לשוב אל ארץ מולדתו ויבוא עד גבולות ארב עד ערי לכ'ם.   ויהי בהיותו שמה ויתנפלו עליו מרצחים וירצחוהו נפש.   ויבך אותו ורקה בן נופ'ל ויקונן עליו.  ואולם בנו סעיד בר בברית דת מחמד.  ויהי בשאול סעיד ועמר בן אל כ'טאב אחרי בואם בברית דת האסלאם את מחמד לאמר: 'הנתפלל בעד נפש זיד אבינו ודודנו?' – כי לא התפללו המסלמים על נפשות קרוביהם אשר מתו והמה עובדי-אלילים – ויען מחמד ויאמר:  'התפללו.  כי אכן הוא היחידי אשר יקום לתחיה אם גם לא היה מסלים'". 

 

 

ו.   ראשות האסלאם, והתנגדות קריש

ראשית חזון מחמד. 

בן ארבעים שנה מחמד בשלוח אותו אללה ברחמיו על בני אדם.  וזה אשר ספרה עָאאִשָׁה בת אבו-בכר אשת מחמד, האהובה עליו מכל נשיו אחרי מות כ'דיג'ה: "בעת חפץ אלהים לכבד את שליחו, לרחם את עבדיו, החל השליח בז שהיה רואה חלומות אמת.  ולא ראה שליח אלהים חלום בשנתו אשר לא בא בדמדומי הבוקר.  ויהי אוהב להתבודד, ולא היה דבר חביב עליו כהיותו בדד לבדו". 

ומנהג מחמד בעת צאתו לצרכיו, היה מרחיק עד העלם ממנו הבתים, ויהי הולך עד עמק מכה אל תוך נחל מנחילה.  ולא היה עובר על פני אבן או עץ אשר לא קרא אליו: "השלום עליך שליח אלהים".  ויהי מחמד פונה מסביב לו על ימינו ועל שמאלו ולאחריו ולא יראה בלתי אם העצים והאבנים.  וישאר שליח אלהים במצב כזה רואה ושומע כל הזמן אשר חפץ אלהים כי ישאר בזה.  אחרי זאת הביא אליו גבריאל את אשר הביא לו והו אז בחִרָאא בחודש רַמַדָ'אן, כי מימים ימימה יעלה מחמד אל הר חִראא אשר על פני מכה מצפון, והתבודד שמה הרחק מהמון מכה ושאונה ונשאר על ההר חודש ימים, כל ימי חודש רַמַדָ'אן וכלכל את העניים הבאים אליו, כמנהג החסידות אשר נהגו קריש בימי עבודת האלילים, אשר היו שוכנים על הה הזה חודש ימים.  ובמלאת הימים ושב אל מכה והקיף את העכבה שבע פעמים או כהנה וכהנה.   אשר ישוב אל ביתו.  ויהי לתקופת הימים בעלותו על ההר כמנהגו הוא וביתו, ויהי בהגיע הלילה אשר כבדהו אללה בו בשליחותו ברחמיו על עבודיו, ויבוא אליו גבריאל בפקודת אלהיו. 

וזה הדבר אשר ספר מחמד על דבר תחלת חזונו: "ויבוא אלי ואני ישן ואתו מעטה קטיפה ובתוך המעטה ספר, ויקרא אלי לאמור: 'קרא'.  ואען שנית: 'לא אדע קרוא'.  וישב וידחפני במעטה עד אשר חשבתי כי המות הוא.  אחר הרפה ממני וישלש וימק: 'קרא'.  ואען ואמר: 'מה זה אקרא'? ויען ויאמר: 'א) קרא בשם אלהיך אשר יצר:  ב) אשר יצר את האדם מדם נקפא:  ג(קרא ואלהיך הנדיב מכל: ד) אשר לִמד בקנה סופר: ה) למד  את האדם אשר לא ידע[19]'.  ואקרא כמצוה עלי.  ויהי כאשר כלה לקרוא לפני את כל דברי החזון ואיקץ משנתי.   והנה הדברים כמו חרותים על לוח לבי.   ואקום ממשכבי ואצא החוצה ואלך עד הגיעי אל אמצע ההר, ואשמע קול קורא אלי מן השמים:  'הוי מחמד.  אתה הנך שליח אלהים ואני הנני גבריאל'.  וארים ראשי אל שמים להתבונן וארא והנה גבריאל בדמות איש ערוך למלחמה ושתי רגליו באופק השמים וקורא: 'הוי מחמד.  אתה הנך שליח אלהים ואני הנני גבריאל'.  ואעמוד על עמדי מתבונן אליו, לא אגש ולא אסוג.   ואתחיל להפנות את עיני אל רוחות השמים.   אך אל כל אשר הפניתי פני ראיתיו עומד לנוכח עיני באופק השמים.  ואעמוד ככה נטוע על עמדי מחריש ומתבונן אליו, ואתאחר עד בוש, עד אשר שלחה כ'דיג'ה לבקשני.  ויצאו לשיחיה לבקשני ויבואו עד ראש הרי מכה וישובו אליה.   ואני עודני עומד על מקומי.  אחרי-כן עלה גבריאל מעלי, ואלך לשוב אל משפחתי ואבוא על כ'דיג'ה ואשב לצדה נשען עליה.   ותאמר אלי.  'איפה הייתה, אבו-קאסם? חי אלהים כי שלחתי שליחי לבקשך בכל המקומות ולא מצאוך'.    ואספר לה את כל המוצאות אותי.  ותען כ'דיג'ה ותאמר: 'גילה ושישה בן-דודי.  חי אלהים אשר נפש כ'דיג'ה בידו, כי מקוה אנכי, כי תהיה נביא העם הזה'.  אחרי-כן קמה ותשם עליה בגדיה ותלך אל וַרַקַה נַוְפָ'ל בן דודה, אשר היה קורא בתורה ובאוונגליון ותספר לו את דברי אישה.  ויען וקרה ויאמר: 'קדוש קדוש.  חי האלהים אשר נפש ורקה בידו, אם ישנך מאמינה לי כ'דיג'ה, הנה בא אליו הגדול במלאכים, אשר היה בא אל משה.  ואגן נביא העם הזה הוא.  אמרח לו ויחזק'.  ותשב כ'דיג'ה אל מחמד ותספר לו את דברי ורקה בן נופ'ל. 

ויהי בהקיף ימי החודש וישב מחמד אל מכה, וילך אל הכעבה ויקיפה כמשפטו שנה שנה.  ויהי הוא מקיף הכעבה ויצאהו ורקה בן נופ'ל, ויאמר לו ורקה: "חי אלהים אשר נפשי בידו, כי נביא העם הזה אתה.  ואכן נגלֹה נגלה אליך הגדול במלאכים אשר בא אל משה.  אמנם שום ישימוך בני-עמך לכוזב והצרו לך והתיקו לך וגם גרש יגרשוך.  אולם אם יבואו הדברים בעודני חי ועזרתי לאלהים עזר רב".  וישח וישק למחמד במצחו.  ויפן וילך לדרכו ומחמד שב אל ביתו. 

וכ'דיג'ה מדאגתה לבעלה חפצה לנסות עוד דבר, למען יבטח לבה, כי אמנם מלאך הוא הנגלה אליו ולא מהג'ן המתעים.  ותאמר אל מחמד: "אחלי בן-דודי התוכל להודיעני בבוא אליך ידיך אשר יגָלה לך?"  ויאמר לה:  "טוב הדבר".  ויבוא אליו גבריאל כפעם בפעם.  ויאמר מחמד על כ'דיג'ה: "הנה בא גבריאל".   ותאמר אל מחמד:  "קום ידידי ושב לצדי על שוקי משמאל".  ויקם מחמד וישב.  ותאמר אליו: "התראה את המלאך?"  ויאמר:  "כן".   ותאמר אליו:  "סוב ושב על שוקי מימין".  ויסב וישב על שוקה מימין.  ותאמר אליו: "התראהו?"  ויאמר: "כן".  ותאמר: "סוב לך ושב בחיקי".  ויסב וישב בחיקה.   ותוסף ותאמר: "התראהו?"  ויאמר: "כן".  ותתעצב.  ותסר בגדה מעליה ומחמד יושב בחיקה.  אחר אמרה: "התראהו עוד?"   ויאמר: "לא".  ותאמר: "בן דודי חזק והתחזק ושמח, חי אלהים, כי מלאך הוא ולא שטן". 

והחודש אשר נגלה בן החזון הראשון למחמד הוא חודש רמצ'אן.  החודש אשר נקבע אחרי-כן במצות הקראן לצום בו, ככתוב בקראן[20]: "חודש רמצ'אן אשר בו הוּרד הקראן אֹרח מישרים לבני אדם".  ועל הלילה אשר בו ראה חזונו נאמר בפרשת הקדר: א)  "הנה הורדנוהו בליל "הקדר":  ב) ומה יורך דעת מה הוא ליל הקדר?:  ג) ליל הקדר טוב מאלף ירחים:  ד) בו ירדו המלאכים בדב אלהים לכל פקודה:  ה) שלום הוא עד עלות השחר".   וליל הקדר הוא הלילה השבעה עשר (או העשרים ושבעה לחודש רמצ'אן. 

וישלם החזון למחמד, ויאמן באלהים, מקַים ומאשר את אשר בא אליו מאת אלהים.  ויקבל עליו להיות נביא מאת אלהים.  ויקבל עליו להיות נביא לעם, ולשאת את משא כובד הנבואה לרצון בני-האדם וגם על אפם.   כי משא כבד הנבואה ומעמסה לא יוכל לאתה ולעמוד בה בלתי אם בעל-גבורה ורוח אמיצה, כאשר היו הנביאים בעזר אלהים וברחמו אותם.  כי ימצאו הרבה רעות מבני האדם אשר יתקוממו להם ויאמנו לשמוע את אשר הביאו מאת האלהים.  וילך שליח אלהים אחרי מצות אלהים, למרות מצאו בעמו מתנגדים אשר הציקו לו. 

 

אסלאם כ'דיג'ה. 

והראשונה אשר האמינה באלהים ובשליחו כ'דיג'ה בת כ'וילד אשת מחמד.  ותאמן בכל אשר בא אליו מאת אלהים.  ותהי לו למשענת נאמנה כל ימי חייו ותעוררהו ותעודדהו, ככל אשר חדר רוח שפק אל לבו לאמור:  "האמנם דבר אלהים הוא אשר בא אלי".  ובכל אשר העציבוהו בני קריש וישימו דבריו לכזב וישיתוהו ללעג ולקלס, אמצה את רוחו ותחזק את לבו להאמין בנבואתו ולבלתי שית לב אל דברי בוזיו; כי מאת אלהים היתה זאת, למען הקל מעל עבדו את משא הנבואה והשליחות.  על כן גדל כבוד כ'דיג'ה מאד בעיני המאמינים.  ומחמד אמר: "צֻויתי לבשר את כ'דיג'ה כי לה יהיה בעולם הבא בית פנינים אשר לא שאון בו ולא עמל.  ואף גם ספרו, כי גבריאל אמר פעם למחמד: "אמור לכ'דיג'ה שלום בשם אלהים".  ויאמר לה מחמד:  "אלהים הוא השלום, ומלפניו השלום יצא.  ושלום על גבריאל". 

 

החזון השני ומצות התפילה. 

אחרי הדברים האלה עברו על מחמד ימים רבים ללא חזון.  ויהי מתהלך נכא-רוח ונדכא מאד.  ויהי תועה כמשוגע על הרי מכה.  כי החל הספק בשליחותו לענות נפשו.  וכמעט טרף נפשו בכפו מרוב צער ויגון.   ובקוצר רוחו זמם לפול בראש צוק על תהום רבה למען שים קץ למצוקת נפשו.  כי אמר: אולי נדבק גם אליו רק אחד הג'ין.  ובהעלותו על דעתו כי גם עליו נחה הרוח כעל אחד ה"יודעים" אחזתהו פלצות.  כי תעב מחמד את ה"משוררים" הנמצאים בכל נחל.  אך בעודנו מתהלך במחשבותיו אלו, והנה מצא חזון שני מלא תנחומים, ויעודדו לבטוח באלהיו, הלא הוא פרשת "אור-היום"[21] ושם נאמר: "א) באור היום (נשבעתי) ב) ובחשכת הלילה:  ג) לא זנחך אלהיך ולא שטמך:  ד) ואחריך ייטב בראשיתך:  ה) ועוד יוסיף לך אלהים ושבעת נחת: ו) הלא מצאך יתום ויאספך: ז) וימצאך תועה ויושיבך ארח מישרים: ח) וימצאך אביון ויעשירך: ט) ואכן את היתום אל תונה: י) ואת השואל (חסד) אל תדחה: יא) ואת חסד אלהיך ספר".  ותחי רוח מחמד ויוסף עצמה ואון ויהי לבו נכון ובטוח כי מאת אלהים יצא הדבר. 

אז צֻוה מחמד גם על דבר התפילה אשר יתפלל אל אלהיו.  ויצוהו בתחלה לכרוע שתי כרעות בכל תפילה ולאמר את "פרשת הפתיחה" אשר נכתבה בראש הקראן.  ואולם אחרי-כן צֻוו לכרוע ארבע כריעות, ורק עוברי-דרכים יוכלו לכרוע שתי כריעות. 

וזה אשר יסופר על דבר התפילה הראשונה אשר ערך מחמד: גבריאל נראה אליו על יד הנחל אשר במרום מכה, והנחל יבש אין בו מים.  ויקרע גבריאל ברגליו על הנחל, ויבקע מעין מים חיים.   וירחץ גבריאל כמצוה לרחוץ לפני כל תפילה לעיני שליח אלהים להראותו איכם ירחצו לתפילה.  אחר רחץ שליח האלהים כאשר ראה את גבריאל רוחץ.  וירחץ את ידיו עד המרפק ואת כפות רגליו עד עקבו, ויבר את ידיו על פניו ויכל מרחוץ ויתפלל גבריאל וישתחוה.  ויעש גם מחמד כמעשהו.  וילמדהו את דברי התפילה היא פרשת הפתיחה[22]  ויאמר: זאת התפילה אשר יתפללו המאמינים לאמור!  "בשם אלהים הרחמן הרחום: א) התהלה לאלהים רבון העולמים: ב) הרחמן הרחום: ג) מושל ביום הדין: ד) אותך נעבוד ובך ישועתנו: ה) הדריכנו באחר מישרים: ו) בארח אלה אשר חנוֹת אותם: ז) אשר לא החרון עליהם ולא מן התועים הם[1].  וישב מחמד הביתה, ויורה גם את כ'דיג'ה אשתו את מעשה הרחיצה ואת דבר התפילה ככל אשר הורהו גבריאל.  ותתפלל כתפילתו.   והשעה אשר בה צֻוה מחמד אל התפילה שעת צהרים ויתפללו התפילה הראשונה בצהרים, כאשר החלה השמש לנטות לצד מערב.  אחר תפילת בין הערבים בהיות אורך צלה כאורך קומתם.   אחר התפלל אתו גבריאל תפילת הערב עם בוא השמש.  אחר תפילת הלילה כאשר חלפו כל דמדומי ערב מעל פני השמים.  אחר התפלל עמו בבוקר עם עלות השחר, וממחרת היום שב גבריאל להתפלל יחד עם מחמד ויתפללו את תפילת הצהרים בהיות צלם קומתם ואת תפילת בי הערבים בהיותו פי שנים מקומתם.  ואת תפילת הערב עם בוא השמש כיום אתמול ואת תפילת הלילה אחרי עבור שליש מהלילה, ואת תפילת הבוקר כאשר האיר היום בטרם תעלה השמש.  ויאמר על מחמד: עתה ידעת, זמן התפילות הוא בתָוֶך, בין הזמן אשר התפללנו אותן ביום הראשון ובין הזמן אשר התפללנו ביום השני.  וישם מחמד את הפתילות האלה לחוק למאמיניו. 

 

אסלאם עַלי בן אבו טָאלב וזַיְד בן חָארִת'ה. 

והראשון לגברים אשר קבל את דת האסלאם אחרי קבל אותה כ'דיג'ה אשר מחמד, עלי בן אבו טאלב בן עבד-אלמטלב.  הוא עלי בן דוד מחמד אשר לקח אחרי-כן את פאטמה בת מחמד לאשה, ויהי הרביעי לכליפים אחר מחמד, ועלי בן עשר שנים בעת ההיא.  כי באשר הטה אלהים חסדו לעלי גדל בבית מחמד.  וזה הדבר: באחת השנים הגיעו קריש עד משבר קשה, כי מסחרם הורע ולא מצאו שכר.  ונשפות בית אבו-טאלב היו רבות, ולא השיגה ידו די כלכל אותן.  ויאמר מחמד אל עַבָּאס דודו, והוא העשיר בבני השאם: "עבאס, הנה נפשות בית אבו-טאלב אחיך רבות ומצב האנשים ברע הוא, כאשר תראה, בעקב המשבר הזהץ בוא והלכת עמנו אליו ונקל מעל משפחתו בקחתי אני מבניו אחד ולקחת אתה אחד ונשא משאם בעדו".  ויאות אלעבאס.   וילכו יחדיו עד בואם אל אבו-טאלב, ויאמרו אליו: "חפוץ נחפוץ להקל מעליך עד אשר יעבור המשבר בן האנשים".  ויאמר אליהם אבו-טאלב: "אם רק תעזבו בביתי את עַקִיל ואת טאלב, כי אז אשו כטוב בעיניכם".    ויקח מחמד את עלי ויאספהו אליו.  ואלעבאס לקח את גַ'עְפָ'ר.  ויהי עלי בבית מחמד עד שלוח אותו אללה לנביא.  וילך עלי אחריו ויאמן בו.  וג'עפ'ר היה עם אלעבאס עד קבלו את דת האסלאם ולא היה צריך לעזרתו עוד. 

ומדי יום ביומו בהגיע את הפתילה היה מחמד יוצא אל עמקי מכה, ויצא עמו עלי מסתתר מפני אביו אבו-טאלב ומפני דודיו אחֵי אביו ומפני כל בני עמו.  ויהיו עורכים שם את תפילותיהם ובהיות הלילה ושבו.   ויעשו כזאת ימים רבים.  ויהי באחד הימים ויקר מקרה אבו-טאלב חלקת-הנחל וימצא אותם מתפללים ויאמר אל מחמד: "הוי בן אחי, מה היא הסת הזאת אשר אראך מחזיק בה?" ויאמר אל מחמד: "הוי בן אחי, מה היא הדת הזאת אשר ארך מחזיק בה?"  ויאמר: "דודי, זאת דת אלהים ודת מלאכיו ודת שליחיו ודת אבינו אברהם.  שלחני אלהים שליח להורותה את עבדיו.  ואתה  בן-דודי הראוי מכולם אשר אתן לו את עצתי ואשר אקראהו אל ארח-מישרים.  ולך היתרון להענות לקריאתי ולעזור אותי בדבר".  ויאמר אבו-טאלב:  "הוי בן-אחי, היה אנכי לא אוכל לסור מאחרי דת אבותי ומחוקותם.  ואולם, חי-אלהים, כי כל הימים אשר אני חי לא יפול משערות ראשך ארצה".  ויאמר אל עלי בנו: "הוי בני, ומה היא דתך אשר אתה הולך בה?"  ויאמר עלי" "אבי, אאמינה בשליח אלהים, ומאַשר אנכי את אשר הביא ואתפלל אתו ובאורחותיו אלך".   ויאמר עליו אביו:  "אכן לא יקראך בלתי אם אל טוב ודבקת בו". 

ואחריו קבל את דת האסלאם זיד בן חָארת'ה והוא בן לאחת משפחות הכַלְבִי השוכנות על גבולות ארם והוא עבד שליח האלהים.  ויהי האיש הראשון אחר עלי אשר קבל את האסלאם ויתפלל.  ויפול זיד שבי, הוא ואחרים מבני שבטו.  ויקנם חַכִים בן חִזָאם בן כֻ'וַיְלִד בן אחי כ'דיג'ה בהיותו בארם.  ותבוא כ'דיג'ה לראות את בן אחיה ולשאול לשלומו.  ויאמר אליה: "בחרי לך אחרד הנערים אשר רכשתי לי בארם כאות נפשך והיה לך".  ותבחר בזיד.  וכראות אותו מחמד וימצא חן בעיניו, ויבקש את כ'דיג'ה לתתו לו למען יעמוד לפניו לשרת אותו.   ויאהב מחמד את זיד, ויקרא לו מחמד דרור ויאמצהו לו לבן.  ויבך אותו חארת'ה אביו ויקונן במר נפשו ויאמר:

אבכה את זיד ולא אדע מה היה לו

החי הוא ויש לי תקוה, או בה יומו. 

חי אלהים כי לא ידעתי ואמי שואל:

הבאה עת פקודתו במישור אם על ההרים?

הה!  לו ידעתי כי תשוב ביום מן הימים

ורב לי בעולם הזה.   אחר שובך לא אבקש עוד. 

בעת תעל השמש תעלה זכרו על לבי,

ובעת תבוא יבוא זכרו לפני,

ובעת יתחולל סער יסער זכרונו בקרבי. 

עד מה אתאבל עליו ועד מה יוגני זכרו. 

אעלה על טובי גמלים ואסובב ארץ לבקשו

ולא איעף עד אם ייעף הגמל

בעודי חי, או תבוא חיפתי; כי

לכל אנוש צבאו ואם תתעהו התקוב. 

ויעבור חארת'ה עד גלותו את עקבות בנו, והוא בבית מחמד. 

ויאמר מחמד אל זיד: בחר לך אם תשב אתי או תשוב עם אביך. 

ויאמר: לא, כי אשב אתך, ויהי עם שליח אלהים עד אשר שלחו אלהים ואמן ויקבל את האסלאם ויתפלל עמו, ויהי לו כבן עד אשר צוה אלהים בקראן לקרוא את הבנים על שם אביהם.   אז אמר: אני זיד בן ח'ארתה. 

 

אסלאם אבו-בכר הצדיק והמתאסלמים על ידו. 

אחריהם קבל את דת האסלאם אבו-בַכְר בן קֻחָאפָ'ה מבני כַעב בן לֻאַי בן גָאלִיב בן פִ'הְר.  ושם אבו-בכר עָתִיק.  ויש אומרים עבק-אללה שמו, ויכנוהו עתיק לִיפי פניו וטובו.  ואבו-בכר לא אמר די בקבלו את האסלאם, כי עוד הגדיל לעשות ואמונתו החדשה.  בהודיעו גלוי לכל את דבר דתו החדשה, ויקרא את בני עמו להאמין באלהים ובשליחו.  ויהי אבו-בכר איש מעֹרב בין הבריות, אהוב על בני עמו ורחב-לב, יפה תאר ויפה מראה.   הוא היה גם המלומד בכל קריש לדעת את תולדותיהם לבית אבותם, דעת ברורה.  כי בידיעת יחשי המשפחות הצטמצמה בימים ההם, ועוד ימים רבים אחרי-כן דעת דברי הימים בין הערבים.    כי הכל נחשב באפס לעמת יחש האבות.  וידע את הטוב והרע אשר היה בהן.  ויהי שולח במסחר ידו, בעל מדות טובות וחונן ונותן.  וכן בני עמו משחרים את פניו לשאול בעצתו בכל דבר וענין לרוב ידיעותיו וכישרון מסחרו, וטוב התהלכו אתם.  ויקרא אל האסלאם את האנשים אשר בטחו בו מעמו ואשר בקשו קרבתו. 

ויקבלו אל-ידו את דת האסלאם עֻתְ'מָאן בן עַפְ'פָ'אן מבני אֻמיה מבני קצי.  הוא עת'מאן אשר היה הכליף השלישי אחרי מות מחמד הנבי.  אשר מלאו תפקיד חשוב בכבושי האסלאם ובמלחמות הכליפות אחרי מות הנביא, ועבד אלרחמאן בן עַוְף מבני זֻהְרָה בן כִלַאב אחי קצי וסעד בן אבי וַקָּאץ גם הוא מבני זהרה, הוא סעד מצביא צבא המאמינים בכבשם את סוריה בימי הכליף השני עֹמר הן אלכ'טאב.  ויצטיין ברוח גבורתו ובהנהיג את הצבא. וטַלְחָה בן עֻבַיְד אללה מבני כעב בן לאי אף הוא אחד מחברי הנביא הידועים לשם כאלזֻבַיְר.  ויהי כאשר נענו לקריאת אבו-בכר אותם על האסלאם, ויביאם אל מחמד ויקבלו את דת האסלאם ויתפללו.  ומחמד אמר: לא היה איש אשר קראתיו לאסלאם אשר לא הוריד ראשו מפקפק ומשיב אל לבו ובא בשאלות, בלעדי אבו-בכר בן קחאפ'ה אשר לא אחר מקבל את האסלאם ולא השיב דבר.  

אלה המה שמונת האנשים הראשונים לאסלאם, ויתפללו, ויאמינו בשליח אלהים ובאשר הביא אליהם מאת אללה. 

 

ראשית הטפת האסלאם בגלוי. 

אחרי הדברים האלה באו עוד אנשים ונשים רבים ממשפחות קריש, מבני כעב בן לאי ומבני זהרה וגם עבדים באו בדת האסלאם ושפחות.  כי האסלאם לא הפלה בין עשיר לבין עני, בין רם-יחש ובין בוז-משפחות, בין עבד ובין אדוניו, כי אם בין עובד האלהים האחד ובין עובד אלילים רבים, ולכל המאמינים חלק כחלק באלהים ובשליחו.  ויפץ דבר האסלאם במכה ודברו בו בני האדם.   אז צוה אלהים את שליחו להטיף לאנשים גלוי את האסלאם ולקרוא אותם לקבלו ולבררו להם.  והזמן אשר הסתיר מחמד את דברו וישמרהו בסוד שלש שנים, מיום בוא אליו החזון לאמור: "הודע גלוי את אשר צֻוית, והִבדל מעובדי האלילים[23].   והזהרת את אנשי משפחתך הקרובים אליך ופרשת כנפיך לאשר הלכו אחריך מן המאמינים[24] ואמרת: אכן אני הנני המזהיר הגלוי לכם"[25].  ויעש מחמד מאשר צֻוה.  אז החלה קריש לראות און במחמד ובמאמינים ויתגרו בם.  

וחברי שליח האלהים בחפצם להתפלל יצאו אל עמקי מכה מחוץ לעיר ויסתתרו בהתפללם מבני עמם. ויהי היום וסעד בן אבו וקאץ וחֶבר מחברי שליח הלהים בעמק מעמקי מכה, וצאו אותם אנשים מעובדי האלילים והמם תפללים ויתוכחו אתם ויעליבו במעשיהם עד אשר פרצה ביניהם מריבה ויך סעד בן אבו וקאץ ביום ההוא איש מעובדי האלילים בלחי גמל ויפצעהו.  אז שפַּך הדם הראשון באסלאם.  ואולם כאשר דבר מחמד אל עמו גלוי לקבל האסלאם לא רחקו עוד בני אמו ממנו כי לא שתו אליו לב, עד אשר התחיל לדבר באליליהם ולחרפם.  ויתחילו להצר לנקלים במאמינים, לעבדים ולאשר אין להם מגן במשפחותיהם.  ואולם בנכבדים לא העיזו לנגוע, כי יראו פן יקוממו עליהם את קרוביהם.  כי הגן יגן הערבי על קרובו ושאר בשרו, גם בעשותו עָול ובמצאו בו עון אשר חטא, בפני אויביו אשר לא ממשחתו הם.  ויהי למגן לשליח אלהם דודו אחי אביו אבו-טאלב ויהי לו לסתרה ויענוד לו בפני בני-עמו.  ושליח אלהים הולך בדרכו להזהיר אותם ולא השיבו אותו דבר.  אך הנה התחיל מחמד לשלוח את חציו גם באליליהם ולהעליב בהם, וגם את אבותיהם המתים לא נקה מיקוד השאול, אשר בו ישרפו כל עובדי האלילים אשר לא ידעו ולא הכירו אלהים אחד, ולא יראו את יום קומו לשפוט הארץ.  כשמוע קריש את חרפת אבותיהם לא יכלו עוד החריש, כי מה ייקר בעיני הערבי בכבוד אבותיו תפארת עוזו והדר גאונו.  וירע בעיניהם.  אך בהיות אבו-טאלב למגן לו, לא חפצו לעורר את חמתו לבלתי הביא מלחמת אחים ברחובות מכה ויאמרו לנסות דבר אל אבו-טאלב.   ויתאספו אנשים מזקני קריש עֻתְבָה ושַיְבָה בני רביעה בן עבד-שמס ואבו-סֻפְ'יָאן בן חַרְב בן אמיה בן עבד שמס ואבו-אלבַכְ'תַרִי בן הִשָאם ואלאַסְוַד בן אלמטלב ואבו-גַ'הַל, הוא אבו-ג'הל אשר היה בראשי אויבי מחמד ושמו אבו-אלחַכַם, ואולם מסלמים כנונו אבו-ג'הל, לאמור אבי-הבערות, בשנאתם אותו, ואלוַליד בן אלמגירה ונֻבַיְה ומֻנַבִּיה בני אלחג'אג' ויבואו אל אבו-טאלב ויאמרו אליו:  "הנה בן אחיך מגדף את אלהינו ומחרף את דתנו, את יושבי-הדעת בתוכנו עשה לאוילים ואת אבותינו עשה לתועים, ועתה הענישהו אתה, או עזוב הדבר בינינו ובינו ונדעה.  כי הלא גם אתה מתנגד לדרכיו ונענישהו בעדך".  וידבר אליהם אבו-טאלב רכות, וישב אותם דברים טובים, וילכו מאתו בשלם.  ומחמד הוסיף ללכת בדרכו, ובאר את דת אלהים ויקרא לקבל אותה.   ותרב השנאה בינו וביניהם ויתרחקו ממנו וישטמו איש את רעהו, ותרב קריש לדבר בשליח אלהים וירגנו עליו ויעוררו איש את אחיו נגדו.  וישובו ויבואו שנית אל אבו-טאלב ויאמרו אליו:  "הנה נכבד אתה בתוכנו ונעלה.  ואנחנו בקשנוך להניא את בן אחיך ממעשהו ולא היאות אותו. ועתה לא נוכל שאת עוד חרפו את אבותינו ושימו את מיושבי-הדעת בתוכנו לאוילים וגדפו את אלהינו.   הענישו אתה או נשלח בו יד, והשמר לך, כי המלחמה לא תכלה עד השמד אחד ושנינו".  ויכלו לדבר ויפנו ויצאו מעם אבו-טאלב. 

וירע הדבר בעיני אבו-טאלב, להבדל מבני עמו ולהלחם בם, ולא חפץ למסור את שליח אלהים ולעזבו.   וישלח אבו-טאלב ויקרא למחמד ויאמר אליו: "בן אחי, הנה בני-עמך באו אלי וכזאת וכזאת אמרו אלי.   ועתה תיקר נא נפשי ונשפך בעיניך ואל תביאני לידי מלחמה אשר לא אוכל לעמוד בה".  וישוב מחמד כי נחרץ הדבר מאת דודו לעזבו ולמסרו בידי שונאיו, וכי קצרה ידו מהושיעו ולעמוד לו בפני אויביו, ויאמר אליו: "דודי, חי האלהים, כי גם אם יתנו את השמש בימיני ואת הירח בשמאלי לא אעזוב את הדבר עד אשר יתן לי אלהים תשועה ואנצח  או אֹבד בעדו".  ותתעטף נפש מחמד ויבך.  אחר קם ללכת.  ויהי כאשר פנה ללכת ויקרא אחריו אבו-טאלב ויאמר:  "גשה נא, בן אחי"? ויגש אליו מחמד ויאמר אליו: "בן אחי, דבר ככל אשר עם לבבך.   חי אלהים כי לא אתנך ביד מבקשי נפשך לעולם". 

ויהי כשמוע קריש כי מאן אבו-טאלב לעזוב את שליח אלהים ולתתו בידם, וכי כלתה מאתו להבדל מהם ולהלחם בם ויבואו אליו בשלישית ויביאו את עֻמָארָה בן אלוליד בן אלמגירה ויאמרו אליו:  "אבו-טאלב, הנה עמארה בן אלוליד הנחמד בעלמי קריש והיפה בהם, קחהו והיה לך שכלו ועזרתו ואמצת אותו לך לבן והיה לך, ותן בידינו את בן אחיך זה, אשר קן כצר לדתך ודת אבותיך, ויבא פרוד בעמך וישם את מיושבי-הדעת בתוכם לאוילים.  כי הלא גבר כגבר".  ויאמר אליהם אבו-טאלב: "חי אלהים, כי רע הוא הדבר אשר תאמרו לקנות בו את לבי.  התתנו לי את בנכם אשר אגן לכם אליו ואתן לכם את בני למען תהרגוהו.  לא תהיה כזאת לעולם".   ויאמר אלמֻטְעִים בן עדי: "חי האלהים, אבו-טאלב, הנה בקשו בי עמך אליך להתהלך אתך במישרים, ויתאמצו להסיר את אשר תתעב גם אתה והנה מאנת לקבל מהם דבר".  ויאמר אבו-טאלב:  "חי האלהים כי לא עשיתם משפטי.  ואולם אתה ואנשיך חרצתם אֹמר להפרד מעלי ולעורר את העם נגדי.   עשה כטוב בעיניך".  וימנעו עוד מבוא בדברים ותבער אש המלחמה וחלקו האנשים ויצאו איש נגד רעהו. 

וירגנו קריש על משפחות האנשים בתוכם אשר קבלו את דת האסלאם ותתנפל כל משפחה על האנשים בתוכם אשר קבל את האסלאם ויהיו מציקים להם ומניאים אותם מדתם.   ויתן אלהים מגן לשליחו את דודו אבו-טאלב, כי כראותו את אשר קריש עושים לבני האשם ובני אלמטלב ויקרא אותם לעשות כמעשהו להגן על מחמד, ויֵענו לקריאתו, בלעדי אבו-לַהַב, לאמר ישרף באש הגיהנום. 

 

מבוכת אלוליד בן אלמגירה בדבר הקראן. 

אחר הדברים האלה קרבו ימי החג, הימים אשר בהם יעלו מכל שבטי ערב לחוג בכעבה.  ויאספו אנשים מקריש אלוליד בן אלמגירה, כי זקן האיש בהם.  ויאמר אליהם: "הוי משפחות קריש, הנה קרבו ימי החג ובאו עליכם משלחות הערבים אשר שמעו את שמע מחמד זה, ועתה הבו עצה ודברו את אשר נאמר לאנשים ההם.  והיה דברנו אליהם אחד, כי לא טוב הדבר אשר נֵחָלק בדברינו אל אודותיו ואשר יכזיב איש את דברי אחיו.  ויאמרו אליו: "דבר אתה אבי עבד-שמס ועוץ לנו עצה את אשר נאמר.  ויאמר: "לא, כי אתם תדברו ואשמע".  ויאמרו: נאמר כָאִהן (רואה וקוסם) הוא".   ויאמר: "לא, חי האלהים, אין הוא כאהן, כי אין הוא יודע לנחש כלחוש הכאהן ולא יחרוז דבריו בחרוזים ולא ידבר בשפת הכאהן".  ויאמרו: "יהי דברנו לאמור: "משוגע הוא, די דבר בן הג'ן".   ויאמר:  "לא משוגע הוא.  הן ראתה עיננו משוגעים.   כמעט יחנקו בהדבק בהם הרוח.   גם לא ימלל וידובב כאחר מהם".  ויאמרו:  "הבה ואמרנו משורר הוא".  ויאמרו:  "לא.  דבריו לא כדברי המשוררים הם, אינם שקולים במשקלי השיר ואינם קצובים בקצבת השיר".  ויאמרו: "מה נאמר עוד אבי עבד-שמס ולא אמרנו?" ויאמר: "חי אלהים כי דברו ערב, שרשו אדיר ופארותיו גן רטוב.   ואין בכל אלה דבר תאמרוהו אשר לא יוָדע כי שוא הוא.   ואולם הטוב בכל אלה הוא אשר תאמרו מכשף הוא, כי אכן כשפים דבריו, יפריד בין איש ובין אביו, בין אח ובין אחיו ובין איש ובין אשתו ובין איש ובין שבטו".   ויעשו קריש כעצת אלוליד וישבו על אם הדרכים אשר בהם יבואו הבאים לחוג.  ולא עבר עליהם איש אשר לא הזהירוהו וידברו אתו על דבר מחמד.  ויודע דב ר מחמד בכל קצות ערב, כי השבים מן החג ספרו את הדבר באזני בני שבטם, ויצא שמעו בכל הארץ.  אך לא היה מקום אשר הטו לדברים אזן קשבת, כאשר עשו זאת שבטי אלמדינה אלאַוְס ואלכַ'ְזָרג'.  כי הם שמעו מחכמי היהודים אשר היו בעלי בריתם ויגורו אתם.  וכהגיע הדבר אליהם וירבו לדבר במחמד ובדבר המלוקת אשר בינו ובין קריש.  ואבו-קיס בן אלאַסְלַת מבני אלמדינה עורר בשירו למוסר על הריב אשר נתנו לבוא בשעריהם.  כי אשתו אַרְנָב מבני קצי.  וישב במכה שנים רבות ויאהב את קריש, וידאג לתוצאות אשר המריבה הזאת תביא למכה.   ויזהירם לבלתי בוא בריב בהזכירו אותם את מלחמות שבטי הערבים אשר היבוא שואה על שבטים שלמים, ויזכירם את מלחמת בסוס אשר פרצה בגלל התחרות סוסים ותארך ארבעים שנה ותכל שבטים גדולים וטובים.  וגם את דברי הריבות אשר פרצו בין אלאוס ואלכ'זרג' בגלל היהודי אש היה שכן לאלכ'זרג' אשר הרגהו אחד מבני אלאוס, אשר הביא לידי מלחמה רבת דמים. 

ומצב קריש הלך הלוך וקשה בגלל האסון אשר מצאם במלחמתם כשליח אלהים ובאשר קבלו אתו את דת האסלאם.  ויסיתו בו את אויליהם וישימוהו לכוזב וירעו לו, ויאמרו עליו כי משורר ומכשף הוא וידעוני ומשוגע.   ואולם שליח אלהים לא חדל מהטיף את דבר אלהים ולא כסה מהם דבר מאשר היו מתעבים אותו ויחרף דתם ויתעב אליליהם, ויבדל מקהלם באשר כפרו. 

וזה אשר ספר עֻרְוָה גן אלזביר: הייתי בתוכם באחד הימים, והמה מתאספים במקדש ויועצו בדבר שליח אלהים ויאמרו: "לא הארכנו רוחנו מעולם כאשר הארכנו רוחנו לאיש הזה.  הנה שם את מיושבי-הדעת בתוכנו לאוילים, ויחרף את אבותינו ויגדף את דתנו ויבדל מקהלנו ויקלל את אלהינו.   אכן רב ארך-אפינו לו".  ובעודם מדברים והנה עלה שליח האלהים, ויבוא לקראתם ויגש אל האבן הקדושה ואחרי כן עבר על פניהם מקיף את הכעבה כמשפט.  ויהי בעברו על פניהם, ויעקצוהו בדברים, ואכיר את זאת בפניו.  ויעבור על פניהם מקיף את המקדש, ויהי בעברו על פניהם שנית בהקיפו ויעקצוהו כבראשונה.  ואכיר זאת בפניו.   ויעבור על פניהם בפעם השלישית ויעקצוהו בדברים בשלישית.   ויעמוד ויקרא: התשמעו משפחות קריש.   הי אשר נפש מחמד בידו, הנני מביא עליכם "טבח", ותאחז לדברו את האנשים רעדה עד אשר נדמה לכן איש מהם כאילו על ראשו עוף נופל מכריחו לדבר אליו בדברים טובים, ויאמרו: "לך לך  אבו אלקאסם (כנוי למחמד) חי אלהים כי אל אתה בער".  וילך מעליהם.  ויהי ממחרת ויאספו שנית במקדש ואני בתוכם.   ויאמרו איש אל אחיו: "מה זה היה לכם אשר בדברו אליהם קשות עזבתם אותו?"  ובעודם מדברים והנה שליח אלהים עולה ויזנקו עליו כאיש אחד ויקיפוהו ויאמרו אליו: "אתם הוא אשר אמרת כזאת וכזאת", לאמר בדבר חרוף דתם ואלהיהם.  ויאמר: כן.  אנו הוא האומר זאת".  ויאחז איש מהם בקצות אדרתו להחניקו בו.  ויעמוד בינו ובין האיש אבו-בכר ויבך ויאמר: "התהרגו אדם באשר יאמר אלהי אללה".   ויעזובו.  ואֻם כֻלת'ום בת-בכר ספרה, כי אבו-בכל שב ביום ההוא ופלח ראשו פצוע מאשר משכוהו בזקנו.  

וגם באחד הימים יצא מחמד, ולא פגשו איש מאנשי קריש מבן-חורין ועד עבד ואשר לא קרא לו כוזב, ויצק לו.  וישב מחמד אל ביתו, ויתעטף ברוב יגנו, ויורד אללה עליו את החזון:  "הוי המתעטף קום והזהר".[26]

 

אסלאם חַמְזָה בן עבד-אלמטלב וְעֻתְבָה בן רַבִיעָה. 

בעת ההיא נמצא למחמד משען חזק, שעלה בכח זרועו על אבו-טאלב, כי גם דוד אחי אביו מחזה אשר קורא ארי-אל על רוב גבורתו בקריש, קבל את דת האסלאם, באשר אכלה אותו קנאת משפחתו ובית אביו, ולא יכול להביט בהבזות איש את בן אחיו עצמו ובשרו ולהחריש. 

וזה הדבר:אבו-ג'הל עבר על פני שליח האלהים אצל אלצַפ'א הרמה הקדושה אשר ליד העכבה ויצק לו וירפהו ויגדף את דתו ויקללהו.  ויחרש מחמד ולא אנה דבר.  ושפחה משוחררת אחת לעבד-אללה בן גֻ'דְעָאן והיא בביתה שומעת בנאץ אבו-ג'הל את מחמד.  וילך אבו-ג'הל אל מושב מועצת קריש ליד העבה וישב אתם.  והנה חמזה בן עבד-אלמטלב בא מצידו, ותליו וקשתו עליו, כי היה מחזה איש יודע ציד וקלע אל המטרה ולא יחטיא.  והיה בשובו מצידו לא ישוב אל ביתו עד אם יקיף את הכעבה.  ובדרכו אל הכעבה לא יעבור על מקום מושב מועצת קריש מבלי אשר יעמוד שם ודרש להם לשלום, ושוחח עמהם.   ויהי האדיר באנשי קריש והעז בהם.  ויהי בעברו על פני אלמַרְוָה אשר ליד אלצפ'א, ושליח האלהים כבר שב אל ביתו, ותאמר אליו השפחה:  "הוי אבו עֻמָארה, לא ראית את אשר מצא את בן אחיך מחמד לפני זה מאת אבי-אלחכם בן השאם (הוא אבו-ג'הל).  מצאו יושב פה, ויצק לו ויקללהו וישמיעהו דברים קשים וילך מאתו, ומחמד לא הגיד לו דבר".  ויחר אף חמזה כי רצה אלהים כברו באסלאם, ויצא חיש מהר ולא עמד עם איש, כדרכו, ופניו מועדות אל אבו-ג'הל להענישו בנצאו אותו.   ויהי בבואו אל המסגד ויראהו יושב בתוך האנשים ויגש אליו עד הגיעו ליד ראשו וירם את קשתו ויכהו בה ויתעהו פצע רב.   אחר אמר אליו: "התחרפהו בעת אשר אנכי הולך בדתו, הנה אנכי אומר כאשר אמר ועתה קום נגדי אם יש בכחך". ויקומו אנשים מבני מכ'זוּם נגד חמזה להגן על אבו-ג'הל.  וימר אליהם אבו-ג'הל: "הרפי מאבו עמארה, חי אלהים, כי אמנם קללתי את בן אחיו קללה נמרצת".   ויהי חמזה למסלם וילך אחרי שליח אלהים כאשר אמר.  ויהי בקבל חמזה את דת האסלאם ותדע קריש כי מגן ומחסה לשליח אלהים, וכי חמזה יגן עליו, ויחדלו ממקצת מאשר היו עושים לו. 

ואמריו עבר לדת מחמד עֻתבה בן רביעה מנכבדי קריש.  ויהי היום ועתבה יושב במושב מועצת קריש, והנביא יושב במסגד בדד, ויאמר עתבה: "הוי משפחות קריש הלא אקום ואגש אל מחמד ואערוך לפניו דברי, אולי יקבל קצתם ונָתַנּוּ לו את אשר יבקש וחדש מאתנו".  והדבר היה בעת קבל חמזה את האסלאם, ויראו קריש כי חברי מחמד הולכים ורבים, ויאמרו אל עתבה:  "אמנם כן, אבו אלוליד.  קום גש אליו ודבר אליו".  ויגש אליו עתבה, וישב לידו, ויאמר אליו: "בן-אחי (כי כן יקרא הערבי לבן שבטו הצעיר ממנו), הנה אתה מן המשפחות הנכבדות בתוכנו כאשר ידעת ורם יחשׂך.  והנה באת את עמך בדבר קשה, הפרדת בו את אחדותם ותשם בו את מיושבי הדעת בתוכם לאוילים ותחרף בו את אלהיהם ודתם ותשם את אבותיהם אשר קמו מלפניהם לכופרים.  ועתה שמע ממני, אערוך לפניך דברים שונים והתבוננת אולי תקבל קצתם ממנו".  ויאמר אליו מחמד:  "דבר אבו-אלוליד ואשמע".  ויאמר: בן אחי, אם חפצת לעשות עשר מן הדבר אשר הבאת אותו, הנני ואספנו לך מרכושנו עד אם תהיה העשיר בנו, ואם כבוד חפצת והיית  לנו לשר, לא נחרוץ דבר מבלעדיך.   ואם מלוכה חפצת הננו והמלוכנוך עלינו.  ורם זה אשר יבוא אליך חזון מתעה תחזהו ולא תוכל להשיבו מעליך הנה נבקש לך תרופה למחלתך ופזרנו את הוננו עד אם ירפא לך ממחלתך.   כי התא יש אשר יגבר ה"רוח" על האדם, אם לא יבקשו לו תרופה".  ויהי ככלותו לדבר אליו, ושליח אלהים שומע את דבריו, ויאמר אליו מחמד: הכלית דבריך אבו-אלוליד? ויאמר:  "כן".   ויאמר:  "אם כן שמע לדברי".  ויאמר: "דבר" ויאמר: "בשם אלהים הרחמן הרחום.  ספר הורד מאת הרחמן הרחום.   ספר בֹררו אותותיו.   קראן ערבי לעם יבין בשורה ואזהרה ויתרחקו רֻבם והם לא ישמעו[27] ".   ויקרא לפניו את כל החזון.   וכשמוע אותה עתבה החריש וישכל את שתי ידיו מאחרי גבו להשען עליהן בבקשו לשמוע.   ויכל מחמד מקרוא את כל דברי החזון וישתחוו.   אחר אמר אליו:  "הנה שמעת אבו אלוליד את אשר שמעת ועתה הנה הדבר לפניך, בחר לך".  ויקם עתבה וילך אל חבריו ויאמרו איש אל רעהו: "נשבענו באלהים, בא אליהם אבו אלוליד בפנים אחרות מאשר הלך בהם".  וכאשר ישב אתם אמרו: "מה מאחריך, אבו אלוליד?" ויאמר: "מאחרי הוא כי שמעתי דברים אשר, חי אלהים, לא שמעתי כמוהם מעולם.  אין הוא לא משורר ולא מכשף ולא "כאהן", הוי משפחות קריש שמעו אלי ועשו כזאת.  הניחו לו ולענינו והבדלו ממנו, כי אכן יהיה לדבריו אשר שמעתי ממנו ענין רב, והיה אם יפגעו בו הערבים הנה נפל בידי זולתכם ונצלתם ממנו, ואם ינצח על הערבים, הנה מלכותו מכותכם ועוזו עוזכם והייתם מאושרים באנשים".   ויאמרו:  "אכן הכשיף אותך אבו אלוליד בלשונו".  ויאמר: "זו דעתי בדבר הזה ועתה עשו כטוב בעיניכם". 

 

וכוח מחמד עם ראשי קריש. 

והאסלאם התפשט במכה במשפחות קריש בין האנשים ובין הנשים, וקריש אוסרת במאסר את אשר יכלה לאסור, ותסר את לב אשר תוכל להסירו מעל האסלאם. 

אחר הדברי האלה התאספו זקני קריש אחרי בוא השמש מאחורי קיר הכעבה, ויאמרו איש אל אחיו: "נשלח אל מחמד ודברנו אתו והתוכחנו אתו, למען נהיה נקיים ממנו".  וישלחו אליו לאמור: "הנה נכבדי עמך נאספו בגללך לדבר אתך ועתה בו אליהם".  וימהר מחמד לבוא אליהם, בחשבו, כי אמנם נכנסו דבריו אשר דבר אליהם אל לבם, כי היה מתאמץ להדריכם אל ארח-מישרים, ותהי זאת ראש מאוייו, ויתעצב על קשי-לבם.   וישב לפניהם.  ויאמרו אליו: "הוי מחמד!  הנה שלחנו אליך לדבר אתך.  ואכן, חי אלהים, כי לא ידענו בכל הערבים איש שאר הביא בתוך עמו את אשר הבאת אתה בתוך עמך.  את האבות חרפת ואת הדת גדפת.   חרפת את האלים ותשם לאוילים את מיושבי הדעת, ותבֵא פרוד בין הקהל.  ואין דבר מכוער אשר לא הבאתו בינינו ובינך".  ויערכו לפניו את כל הדברים אשר ערך לפניו עֻת'בה.  ויאמר אליהם מחמד: "אין בי אשר תאמרו.  לא הבאתי אליכם את אשר הבאתי בבקשי לי הונכם או להכבד בתוככם או למלוך עליכם.  ואולם אלהים שלחני אליכם שליח ויורד אלי ספר ויצוני להיות לכם מבשר ומזהיר.  ואביא אליכם שליחות אלהים ואיעץ אתכם.  ועתה אם תקבלו ממני את אשר הבאתי אליכם הנה לטוב הוא לכם בעולם הזה ובעולם הבא.   ואם תשיבוהו אלי, אצפה למשפט אלהים עד אשר ישפוט ביני ובימיכם".  ויאמרו אליו: "הוי מחמד אם אינך חפץ מאתנו דבר מכל אשר ערכנו לפניך כי אז תנה לנו אות או מופת.  הנה ידעת כי אין עם אשר ארצו צרה כארצנו ומעטה למים ומזונותיה דלים, ועתה קרא לנו אל אלהיך אשר שלחך באשר שלחך וירחיק מעליה את ההרים אשר יצֵרו עליה וירחיב לנו ארצנו ובקע לנו בתוכה נהרות כנהרות דמשק או בבל, ושלח אלינו את אשר מתו מאבותינו והיו בתוך אלה אשר ישלח אלינו קצי בן כלאב, כי הוא היה נשיא דובר אמת ושאלנו את פיהם על אודות הדברים אשר תדבר, האמת הם או שוא.   והיה אם יאשרו את דבריך ועשית את אשר שאלנו מאתך וידענו את מעלתך לפני אלהים וכי אמנם שלחך שליח כאשר תאמר".  ויאמר אליהם:  "לא בזה שֻלחתי אליכם.   ואול הבאתי אליכם מאת האלהים את אשר שלחני בו אליכם.  וכבר הודעתיכם את אשר שֻלחתי בו אליכם, והיה אם תקבלוהו ממני והיה לטוב לכם בעולם הזה ובעולם הבא, ואם תשיבוהו אלי, אצפה לדבר אלהים עד אשר ישפוט ביני וביניכם".  ויאמרו אליו:  "אם לא תעשה זאת הנה שאל לנפשך.  שאל את אלהיך ושלח אתך מלאך לקים את דבריך ושמר עליך מפנינו ושאל אותו ועשו לך גנות וארמונות ואוצרות זהב וכסף, ולא תאולץ לעשות את אשר נראך עושה.  הנה אתה תעמוד בשוקים ותבקש פרנסך כאשר נבקש אנחנו.  רק אז נדע יתרונך ומעלתך לפני אלהיך אם שליח אתה כאשר תתימר להיות".   ויאמר אליהם: "לא אעשה כן ואין אני האיש אשר ישאל מאלהיו זה ולא שֻלחתי אליכם בזה, ואולם אלהים שלחני מבשר ומזהיר, והיה אם תקבלו ממני את אשר הבאתי אליכם, והיה טוב לכם בעולם הזה ובעולם הבא והאם תשיבהו אלי הנה אצפה לדבר אלהים עד אשר ישפוט ביני וביניכם".  ויאמרו אליו: "הנה שאל את אלהיך ויפלו השמים עלינו רגבים רגבים כאשר אמרת אשר אם יחפוץ אלהיך לעשות כן בכם יעשה".   ויוסיפו ויאמרו: "הוי מחמד, הנה אלהיך יודע אשר אנחנו יושבים פה אתך ונשאלך את אשר נשאל ונדרוש ממך את אשר נדרוש.  יבוא נא אליך ולִמֶדך את אשר תשיבנו ויודיעך את אשר הוא עושה בנו, אם לא נקבל ממך את אשר הבאת אלינו.  ואולם לא כן הוא; אמנם שמענו, כי אשר ילמדך רק אדם הוא באלַימָאמָה אלרחמאן שמו.  ואכן אנחנו, חי אלהים, לא נאמין באלרחמאן לעולם.  ועתה הנה נקיים אנחנו ממך מחמד, כי אנחנו לא נעזוב אותך עד אם נשמידך או תשמידנו".  ואיש אחד מתוכם אמר: "לא נאמין עד אם תביא את אלהים ואת המלאכים והן בנות אללה".  ויהי כדברם כן אל מחמד ויקם מלפניהם.  ויקח אותו עבד-אללה בן אַבִי אֻמַיָה בן אלמֻגִירָה מבני מכ'זום והוא בן דודתו אחות אביו, כי אמו עָאתִכָה בת אבד-אלמטלב, ויאמר אליו: "מחמד, הנה ערכו לפניך בני עמך את אשר ערכו ולא קבלת מהם, אחד שאלוך דברים לנפשם למען יכירו בזה מעלתך לפני אלהים כאשר תאמר והאמינו בך והלכו אחריך ולא פעלת.  אחר שאלוך כי תשאל לנפשך אשר יכירו בזה יתרונך עליהם ומעלתך לפני אלהים ולא פעלת, אחר שאלוך כי תמהר להביא עליהם מקצת מן העונש אשר אתה מְיָרֵא אותם בו ולא עשית.  חי אלהים לא אאמין  בך לעולם עד אם תקח לך סולם מגיע השמימה, אחר תעלה בו ותבוא אל תוכם ועיני רואות, אחר תביא תעודה ואתה ארבעה מלאכים אשר יעידו, כי הנך אשר אתה אומר.  וחי אלהים כי לו גם עשית זאת לא אחשוב כי אאמין לך גם אז".  ויפן וילך מעם מחמד ומחמד שב אל ביתו סר וזעף באשר קרהו, כי השתוקק אשר ישמעו אליו בני עמו הקרובים אליו, בקראו אליהם, וירא את התרחקם מאתו. 

ויהי אחרי עזוב אותם מחמד ויאמר אבו-ג'הל: "הוי משפחות קריש.  הנה מחמד הגיע אל אשר אתם רואים.   העידותי בי את האלהים, כי מחר אשב לו על דרך בעברו ולקחת אבן גדולה ככל אשר אוכל שאת והיה בהשתחוותו בתפילתו רוצצתי בה את גולגלתו, אחת היא אם תעמדו לימיני להושיעני או אם תתנוני בידי גואלי דמו ועשו בי בני עבד-מנאף כעולה על רוחם".  ויאמרו: "חי אלהים כי לא נמסרך לעולם בעד איזה דבר שהוא.  עשה כל אשר חפצת".  ויהי ממחרת הבוקר ויקח אבו-ג'הל אבן גדולה כאשר אמר, וישב מצפה לשליח אלהים.  ומחמד השכים כמנהגו.  בהתפפלו במכה פונה לצד סוריה, ויהי מתפלל בין היסוד התימני ובין האבן השחורה, ותהי הכעבה בינו ובין עבר סוריה.  ויקם מחמד להתפלל, וקריש השכימו גם הם וישבו במקום מועצותיהם מצפים לראות את אשר יעשה אבו-ג'הל.  ויהי בהשתחוות מחמד וירם אבו-ג'הל את האבן ויגש לעומתו.  אך טרם הקריב, והנה נסוג אחור דחוף ומבוהל וצבע פניו שוּנה, ידו יבשה על האבן עד אשר נפלה האבן מתוכה.  ויגשו אליו האנשים מקריש ויאמרו אליו: "מה לך, אבו אלחַכַם?" ויאמר:  "נגשתי אליו לעשות את אשר אמרתי לכם אתמול, ויהי כגשתי אליו ויעמד ביני ובינו אביר-גמלים, חי אלהים כי לא ראיתי מעודי לא כגולגלתו ולא כערפו ולא כמלתעותיו לגמל, ויתפרץ לעיני".   וכשמוע מחמד את הדבר אמר: "גבריאל זה ולוּ קרב, כי אז תקף אותו". 

 

ספור אלנַצְ'ר בן אלְחָארִת' וחכמי היהודים. 

ויהי בסַפר אבו ג'הן את הדבר הזה, ויקם אלנצ'ר בן אלחארת' מבני קצי וידבר אליהם ויזהירם מפני מחמד, כי לא יקל הדבר בעיניכם.  ואלצ'ר בן אלחארת' היה מ"שטני" קריש ויהי מציק למחמד ועומד נגדו כצר.   כי היה אלנצ'ר באלחירה היא הממלכה הערבית אשר אל גבולות פרס, וילמד שמה לדעת את ספורי מלכי פרס וספורי רֻסְתֻם ואסְבִנְדִיָאר.  ויהי כאשר ישב מחמד במושב ויזהר את עמו, ויספר להם על אודות הדורות הראשונים אשר קמו מלפניהם, על דבר נח ודור המבול, על דבר אברהם ונמרוד, על דבר לוט וסדום ועמורה ועל דבר משה ופרעה, ויאחז רבים מהערבים חיל ורעדה למשמע הדברים, ויפחדו לבל יקרם גם הם כמקריהם – וישם אלנצ'ר את כל דבריו לאַל, כי אמר: "הוי משפחות קריש, יודע אנכי ספורים יפים מספוריו, גשו הנה ואספר לכם יפים מספוריו".  ויהי מספר להם את ספורי מלכי פרס ורֻסתם ואסבנדיאר.  וככלותו לספר ואמר: "במה זה יספר מחמד יותר יפה ממני?" ויהי מתימר להביא חזון בחזון מחמד. 

ויהי כדבר אליהם אלנצ'ר בן אלחארת' וישלחוהו.  וישחו אתו את עֻקְבָה בן אבו מֻעַיְט אל חכמי היהודים באלמדינה ויאמרו אליהם:  "שאלו אותם על דבר מחמד ותארו לפניהם תארו והודיעום מן הדברים אשר יאמר, כי הם אנשי הספר ראשון ואתם דעת אשר אין אתנו מתורת הנביאים".  ויצאו לדרכם עד בואם אל אלמדינה וישאלו את חכמי היהודים בדבר שליח האלהים ויתארוהו לפניהם ויודיעום דברים מדבריו ויאמרו אליהם:  " הנה אתם בעלי "התורה" ונבוא אליכם בדבר מודענו זה".  ויאמרו אליהם חכמי היהודים:  "שאלוהו בדבר שלשת אלה אשר נאמר עליכם, והיה אם יגיד לכם פשר דברם, נביא שלוח הוא.  ואם לא יגיד, הנה האיש בודה מלבו וראו את אשר תיעצו עליו.  שאלוהו בדבר האנשים אשר בדורות הראשונים מה היה ענינם, כי פלאי היה ענינם.  ושאלוהו בדבר איש נוסע אשר הגיע לקצות הארץ למזרחה ולמערבה, מה היה דברו, ושאלוהו הרוח מה היא.  והיה כי יגיד לכם והלכתם אחריו כי נביא הוא.  ולא וידעתם כי בודה הוא מלבו ועשיתם בו כטוב בעיניכם".  וישובו האנשים אל מכה אל קריש ויאמרו אליהם:  "הנה הבאנו לכם דברי חכמי היהודים אשר יחרצו בדבר אשר ביניכם ובין מחמד".  ויספרו להם את הדברים.   ויבואו אל שליח האלהים וישאלוהו את שלש השאלות.  ויאמר אליהם מחמד: "מחר אגיד לכם את אשר שאלתם".  וישכח מחמד להוסיף: "מחר אם ירצה השם".  ויצאו מעם פניו, ויעברו מחשה-עשר לילות ולא שלח אליו אלהים חזון, ולא בא אליו גבריאל עד אשר שמחו אנשי מכה שמחה גדולה ויאמרו: "יעד לנו מחמד למחר כיום עברו חמשה עשר לילות ולא הודיענו גם דבר מאשר שאלנו מאתו".  ויתעצב שליח אלהים על כי נסתם החזון ממנו, וילך קדורנית על דברי אנשי מכה.  ויהי בלילה ויבוא אליו גבריאל ויגל לו את פשר השאלה הראשונה, הלא הוא כתוב בפרת "המערה"[28] הוא ספור ארבעת או חמשת הנערים אשר בקש מלך עריץ להעבירם על דתם ולא שמעו לו ויבקש המיתם.   ויסתירם אלהים במערה אחת מחוץ לעיר עם וכלבם.   ותפול עליהם תרדמה ויישנו שמה שלש מאות ותשע שנים.  ויהי אחרי כן ויקיצו הנערים וישלחו אחד מהם לקנות אוכל בעיר.  ויהי בבוא העירה ותהום כל העיר, כי הביא אתו הנער מטבעות המלך אשר חי לפני שלש מאות שנה.   כי דמו הנערים, כי ישנו רק יום או מקצתו.  ויהי לנס.  אחר גלב לו על דבר "בעל הקרנים"[29] הוא אלכסנדר מוקדון.  ובדבר הרוח אמר אליו, אמור אליהם:  "הרוח מדבר אלי ואולם לכם לא נתן מן הדעת בלתי אם מעט"[30]. 

ויהי כבוא גבריאל אל מחמד, ויאמר אליו מחמד: "הנה נמנעת מבוא אלי עד אשר עלתה מחשבה רעה בלבי".   ויאמר אליו גבריאל:  "וְלֹא נֵרֵד בלתי אם בפקודת אלהיך.  לו אשר לפנינו ואשר מאחרינו ואשר בין אלה ואין אלהיך שוכח".[31]

ויהי גם כאשר הגיד להן מחמד את אשר ידעו כי אמת היא, ויכירו צדקתו ומעלת נבואתו, באשר ספר להם מן הנסתרות כאשר שאלוהו את אשר שאלוהו, אך מאנו ללכת אחריו בקנאה אשר קנאו בו ויקשו לבם ויעזבו מצות אלהים, ויתחזקו בכפירתם ויאמר איש מהם: "אל תשמעו אל דברי הקראן הזה, ושימו אותו ללעג ולקלס אולי תנצחוהו בזה, כי אם תתוכחו בדברי תבונות אתו הנה ינצח הוא אתכם".  וירבו ללעוג למחמד ולנבואותיו.  ויאמר אליהם אבו-ג'הל יום אחד, בלעגו לשליח אלהים: "הוי משפחות קריש.   הנה מחמד אומר, כי חיילי אלהים אשר יענישוכם בגיהנום תשעה עשר הם, ועתה הנה אתם הרבים באדם למספר ולכוח.   היוכלו מאה מכם לאחד מהם?".  וכאשר התחיל מחמד לקרוא בקול בקראן בעת תפילתו להשמיע אותם דברו, היו מתפזרים וימאנו לשמוע אל דבריו.  והיה ברצות איש מהם להקשיב לאשר יקרא מחמד מהקראן בעת תפילתו, ובא בלאט יחידי ושמע מבלי אשר ידעו האנשים, ובראותו כי נודע לאנשים כי יקשיב לדבריו היה הולך משם בסתר לבל ירגישו בו.  ובהשפיל מחמד את קולו וחשב האיש אשר בי להקשיב כי הם האחרים לא ישמעו דבר, רק הוא ישמע והקשית דבריו.  

ויהי הלילה ויצאו אבו סֻפְ'יָאן, הוא אבי בית-מלכות בני אֻמַיָה ואבו-ג'הל ואלאַכְ'נָס בן שַרִיק, והמה ראשי קריש אל אחורי בית הנביא, למען ישמעו בסתר את קריאת הנביא, כי היה מתפלל בלילות בביתו.  ויקח לו כל אחד מהם מקום סתר להאזין לקריאתו, ואיש מהם לא ידע כי יצאו גם חבריו.  וילונו שם בלילה ההוא עד אשר עלה השחר ויקומו ללכת, ויפגשו איש את רעהו בדרך, ויחרפו איש את אחיו, ויאמרו זה לזה: "אל תשובו עוד לעשות כזאת.  הנה לו מצאכם איש מהמון עמנו, כי אז הבאתם בנפשו ספק להאמין במחמד".   וילכו איש אל ביתו עד בוא הלילה השני, וישובו כולם איש איש אל מקומו אשר היה שם בתחילה וילונו שם מאזינים לקריאת הנביא עד עלות השחר.  ויקומו ללכת לביתם ויפָגשו שנית בדרכם, וידברו איש אל רעהו כאשר דברו בפעם הראשונה. וילכו לביתם עד בוא הלילה השלישי וישובו ויבואו כפעם בפעם וישבו איש על מושבו להאזין לקריאת הנביא עד עלות השחר.   ויהי בשובם ויפגשו בשלישית בדרכם ויאמרו איש אל רעהו: "לא נלך מן המקום הזה עד אם נבוא בברית ובאלה אשר לא נשוב עוד".  ויכרתו ברית ויפרדו איש מעל אחיו. 

ויהי ממחרת היום ויקח אלאַכְ'נָס בן שַרִיק מקלו ויצא עד בואו אל אבו-סֻפְ'יאן אל ביתו ויאמר אליו: "הגידה נא לי אבי חַנְטָ'לָה, מה תומר לאשר שמעת מפי מחמד?"  ויאמר אליו: "חי אלהים אבו תַ'עְלָבָה שמעתי דברים אשר הבינותים ואבין מה חפצו בהם ושמעתי דברים אשר לא אדע לא פשרם ולא אבין מה חפצו בהם".  ויאמר אליו אלאכ'נס: "ואף אני כן, חי אלהים אשר נשבעתי בשמו".   ויצא מעם פניו, וילך אל אבו-ג'הל ויבוא אל ביתו, ויאמר אליו: "מה הוא אשר שמעת?  רַבנו אנחנו ובני עבד-מנאף בדבר הכבוד והמעלה.   האכילו את האורחים ונאכילם, הרכיבום ונרכיבם.  נתנו מתנות ונתן אנחנו.  ויהי כאשר עלינו במעלה עליהם, ויאמרו: 'מתוכנו קם נביא אשר יבוא אליו חזון מן השמים', למען התנשא עלינו.  ולכן, חי אלהים, לא נאמין בו לעולם ולא נשאר אותו".  ויקם אלאכ'נס ויעזבהו. 

 

הראשון שהִקריא קראן.  

והראשון אשר הקריא קראן אחרי הנביא במכה באזני קריש עבד-אללה בן מסעוד.  וזה הדבר: באחד הימים נאספו חברי מחמד ויאמרו: "הנה לא שמעו קריש מעולם את קריאת הקראן.  מי הוא האיש אשר ילך וישמיעהו באזניהם?" ויען עבד-אללה בן מסעוד ויאמר: "אני אלך".  ויאמרו אליו: "יראים אנחנו לבל יפגעו בך.  טוב כי ילך איש אשר לו משפחה אשר תגן עליו בפני העם הזה, אם יבקשו לעשות לו רעה".  ויאמר:  "הניחו לי, אלהים יגן עלי".  ויהי ממחרת וחלך אבן מסעוד ויבוא אליהם והם יושבים במושב מועצותיהם.   וישא קולו ויפתח ויאמר: "בשם אלהים הרחמן הרחום", היא הברכה אשר יאמר אותה עד היום כל מאמין לפני פתחו בקריאת הקראן.  ויגביה קולו עוד ויקרא לפניהם פרשה מן הקראן.  ויקשיבו לדבריו ויאמרו איש אל אחיו: "מה זה אמר בן אֻם עַבְד?" אחר אמרו: "הלא הוא יקרא מן הדברים אשר הביא אתו מחמד".   ויקומו עליו ויחלו להכות בפניו, והוא מוסיף לקרוא עד כלותו, ויפן וילך.  ויבוא אל חבריו ויראו את הפצעים אשר בפניו, ויאמרו אליו: "הנה זה אשר יראנו".   ויאמר אליהם: "הנקלה היא זאת העיני, ואם טוב בעיניכם אשוב מחר לעשות כאשר עשיתי היום".  ויאמרו אליו:  "רב לך.  כבר השמעתם את אשר ימאסו". 

 

ענות קריש את הדלים במאמינים. 

וקריש הציקו לכל אשר קבלו את דת האסלאם וילכו אחרי שליח אלהים.  ותתנפל כל משפחה על אשר בתוכה מן המסלמים, ויהיו כולאים אותם במאסר ויכום וירעיבום ויצמיאום.  ויעמידו אותם בשרב השמש על אדמת מכה הלוהטת למען הסיר את לבם מאחרי דתם.  ויהיו בהם אשר נפתו מחוזק הצלאה אשר מצאתם.   ואחרים התחזקו נגדם ויחזקם אלהים.   ובִלַאל היה עבר יליד-בית לאחד מבני גֻ'מַח, הוא בִלַאל בן רִבָאח ושם אמו חַמָאמָה, ויהי מסלמי תמים טהור הלב.  ויהי אותו אֻמַיָה בן כַ'לַף מבני גֻ'מַה בחם הצהרים ומשליכו על גבו בתוך עמק מכה.  אחר יצוה להביא אבן גדולה וישימה על חזהו ואמר אליו: "לא תחדל מהיות במצב כזה עד אם תמות או תכפור במחמד ותעבוד את אללאת ואלעזא אלילינו".  ויהי בלאל קורא והוא מתענה במסה הזאת:  "אחד, אחד".   ויהי ורקה בן נַוְפַל עובר על פניו בעת ענותם אותו כן והוא אומר אחד אחד, ויהי אומר: "אחד אחד הוא, חי אלהים, בלאל".  אחר יגש אל אמיה ואל אשר עשו בו כן מבני ג'מה ויאמר אליהם: "חי אלהים כי אם תהרגוהו אֶבָּרֵך בו".  ויהיו עושים כן עד אשר עבר על פניהם אבו-בכר באחד הימים, והם עושים כזאת, כי מוצא אבו-בכר מתוך בני ג'מה.  ויאמר אך אמיה: "אם לא תירא אלהים.   עד מתי תענה את המסכן הזה?" ויאמר אליו:  "אתם השחתָ אותו ועתה הצילהו מאשר תראה".  ויאמר אבו-בכר: "כן אעשה.  הנה אתי נער שחור אמיץ ממנו לכוח וחזק והוא הולך בדתך, אתנהו לך תמורתו".   ויאמר:  "קבלתי".  ויאמר:  "לך הוא".  ויתן לו אבו-בכר את נערו ההוא ויקח לו את בלאל ויקרא לו דרור.  ובלאל הוא העבד השביעי אשר שחרר אבו-בכר מהעבדים והשפחות המאמינים, כי לפניו שחרר ששה עוד בטרם יהגר אל אלמדינה.  ויאמר אליו אבו קֻחָאפָ'ה אביו לאמו בכר: "בני הנה אנכי רואה אותך משחרר אנשים חלשים.   לו גם עשיתי את אשר עשית, כי אז שחררתי אנשי חיל אשר יהיו לי לעזר ולמגן בפני אויב.   ויאמר אליו: "אבי, אעשה את עשר אעשה למען אלהים ולשמו". 

ובני מכ'זום היו מוציאים את עַמָּאר בן יָאסִר ואת אביו ואת אמו, כי מסלמים הם, בחם הצהרים ויענום על האדמה הלוהטת במכה.  ויהי עובר על פניהם שליח אלהים ויאמר אליהם: "סבלנות בית-יאסר.  הועד לכם גן-עדן".  ואכן את אמו המיתו, כי מאנה לעזוב את האסלאם. 

ואבו-ג'הל הפושע הוא אשר היה מעורר את אנשי קריש נגדם.   והיה בשמעו כי קבל איש את האסלאם, והיה אם נכבד האיש ולו גואלים ומגנים, ועורר למוסר אזנו וקללהו ואמר לו: "עזבת דת אביך אשר הוא טוב ממך.   אנחנו נודיע כי ההבלת וכי אבדה עצה ממך והשפלנו כבודך".  ואם סוחר היה האיש ואמר לו:  "חי האלהים אנחנו נהרוס מסחרך ונאַבד הונך".  ואם דל הוא האיש והציק לו והקים את האנשים נגדו.   ורבים מהמאמינים לא יכלו לעמוד בנסיון וישובו מאחרי האסלאם, כי ענום ויכום וירעבום ויצמיאום עד אשר באמרם להם:  "אללאת ואלעזא אלהיך" ואמרו: "כן".  ויגיאו לידי זה עד אשר בעבור החפושית ואמרו להם:  "זאת החפושית אלהיכם" ואמרו: "כן", בבקשם להגאל מידם.   וכאשר קבל את דת האסלאם אלוליד בן אלוליד בן אלמגירה באו אמשים מבני מכ'זום אל הִשָאם בן אלוליד אחיו, כי החליטו להעניש אנשים מהם, אשר קבלו מהם את דת האסלאם והם סַלַמָה בן השאם ועַיָּאש בן אבי רביעה.   וידברו אל השאם אחי אלוליד, כי פחדו מתגרת אבו אם ירעו לאחיו: "הנה חפצנו להעניש את אלה האנשים אשר הלכו אחרי הדת הזאת אשר בדו למען נהיה בטוחים אשר אחרים לא יעשו עוד כזאת".  ויאמר השאם: "טוב, הענישוהו, ואולם השמרו לכם פן תמיתוהו, כי באלהים נשבעתי אשר אם הרגתם אותו והרגתי את הנכבד בכם".   ויאמרו:  "ארור הוא לפני אלהים, מי הוא אשר יכנס בענין הזה.  אם יפָּגע בידינו יהרוג את הנכבד בנו".   ויעזבוהו וירפו ממנו, באשר הדפם אלהים מפניו.

 

ההִגְ'רה הראשונה לארץ כוש. 

ויהי כראות מחמד את התלאה אשר תמצא את חבריו, בעוד אשר מצבו טוב בחסדי אלהים עליו וחסות דודו אבו-טאלב, וכי לא יוכל להגן עליהם ויאמר אליהם:  "לו יצאתם אל ארץ כוש, כי הנה בה מלך אשר לא יעשקו איש אצלו, והיא ארץ בטוחות, עד אשר יצילכם אלהים מן הרעה אשר אתם בה ושבתם".   ויצאו אז מסלמים מחברי שליח האלהים אל ארץ כוש בפחדם פן יסירו את לבם מאחרי דתם, ובנוסם אל אלהים לשמור דתם.   ותהי זאת ההִגרה הראשונה באסלאם.   ויצאו ראשונים עת'מאן בן עפ'פ'אן  ואתו אשתו רֻקַיָה בת שליח האלהים ואלזֻבַיְּר בן אלעַוָּאם ואנשים ונשים רבים ממשפחות קריש והעבדים והשפחות אשר קבלו את דת האסלאם.   ויהיו כל היוצאים לארץ כוש מלבד הטף אשר לקחו אתם ואשר נולדו להם בארץ כוש שמונים ושלושה איש. 

ויהי כאשר ראו קריש כי מצאו להם חברי מחמד מפלטי ומבטח בארץ כוש, וכי השיגו בה מושב ומנוחה, ויועצו ביניהם לשלוח שני אנשים מהם מקריש אמיצים אל הנג'אשי ולעורר אותו נגדם, להסירם מאחרי דתם ולהוציאם ממקום מקלטם ומבטחם.   וישלחו את עבד-אללה בן אבי רביעה ועמר בן אלעאץ, ויאספו להם מתנות לנג'אשי ולאפטרארכיו, וישלחון אליהם.   ובין המתנות היו עורות הרבה, ולא עזבו הגמון אשר לא שלחו לו מתנוה.   ויאמרו אליהם:  "מִסרו לכל הגמון מתנתו מטרם תדברו אל הנג'אשי.   ואחר תקריבו לנג'אשי מתנותיו, ובקשתם אותו כי יתן את המהגרים בידכם בטרם ידבר אתם".   ויצאו השליחים עד בואם אל הנג'אשי.   והמסלמים יושבים אתו במיטב החצרות, במיטב השכנוּת.   ולא השאירו הגמון אשר לא מסרו לו מתנתו בטרם ידברו אל הנג'אשי.   ויאמרו לכל הגמון מההגמונים:  "הנה נמלטו אל ארצות המלך נערים אוילים מתוכנו, עזבו את דת עמם ולא באו בברית דתכם, ויביאו דת אשר בדו מלבם, ולא נדענה לא אנחנו ולא אתם.   והנה שלחונו נכבדי עמנו בגללם אל המלך למען ישיב אותם אליהם, ועתה בדברנו את המלך על אודותם, ויעצתם אותו כי ימסור אותם בידינו ולא ידבר אתם.   כי עַמם מכיר את טיבם יותר ויודע את אשר עוו עליהם".   ויאמרו להם:  "טוב הדבר".   אחרי כן הגישו את מתנותיהם אל הנג'אשי.   ויקבלון מהם וידברו אליו לאמר:  "הנה נמלטו אל ארצך מתוכנו נערים אוילים, עזבו את דתנו ולא באו בברית דתך ויביאו דת אשר בדו מלבם, לא נדענה לא אנחנו ולא אתה.   ועתה שלחונו אליך מנכבדי עמם אבותיהם ודודיהם וקרוביהם למען תשיב אותם אליהם, כי הם מכירים את טיבם יותר ויודעים יותר אשר עוו עליהם וידעו להוכיחם על הדבר".   ולא היה דבר רע יותר בעיני עבד אללה בן אבי רביעה ועמר בן אלעאץ מאשר אם ישמע המג'אשי דבריהם, ויאמרו האפטרארכים אשר מסביבו:  "צדקו, המלך, אכן בני עמם מכירים יותר את טיבם ויודעים את אשר עוו עליהם.   תנה אותם בידם והשיבום אל ארצם ואל עמם".   ויחר אף הנג'אשי ויאמר: "לא, חי אלהים, לא אתנם בידם, חלילה לי מהסגיר אנשים אשר באו לבקש מחסה אתי ויבואו אל ארצי ויבחרו בי מכל יתר האנשים, באשר יספרו אויביהם על אודותם.   לא אמסרם בטרם אקרא להם ואשאלם על אודות הדברים אשר יאמרו שני האנשים האלה על אודותם, והיה אם כאשר דברו שני האנשים כן הוא ונתתים בידם, והשיבותים אל עמם, ולא והגינותי עליהם בפניהם וחסותי עליהם ככל אשר יבקשו". 

וישלח לקרוא לחברי שליח האלהים.   ויהי כאשר בא אליהם שליחו ויאספו ויאמרו איש אל רעהו:  "מה תאמרו לאיש בבואכם אליו?" ויאמרו:  "נאמר לו חי אלהים, את אשר למדנו נביאנו ואת אשר צונו, יהיה אשר יהיה".   ויהי כאשר באו וכבר קרא הנג'אשי לאפטרארכיו ויאספו את ספריהם מסביבם, וישאל אותם ויאמר אליהם:  " מה היא הדת אשר עזבתם בגללה את עמכם, ולא באתם בברית דתי ולא באחת הדתות האחרות".   ויהי אשר דבר אליו מתוכם גַ'עְפַר בן אבו טאלב ויאמר אליו:  "היינו עם נבער, עבדנו את הפסלים ונאכל את הנבלה ונעש התועבות, ולא שמרנו את חובתנו לקרובים ונרע לשכנים, ויהי החזק בתוכנו אוכל את החלש, ונהי כן עד אשר שלח אלהים אלינו שליח מתוכנו, אשר נדע את יחש אבותיו ואת ישרו ואמונתו וענותו, ויקראנו אל הלהים ליחדו ולעבדו ולהסיר מקרבנו את אשר היינו עובדים אנחנו ובותינו מבלעדיו מן האבנים והפסלים, ויצונו לדבר אמת ולשמור אמונה ולאהבה את הקרובים ולהיטיב לשכנים ולהתרחק מן האסור ולבלתי שפוך דם, ויאסור אלינו את התועבות ודַבר שקר ואכול את רכוש היתומים ולהוציא שם רע על נשים כשרות, ויצונו לעבוד את אללה ולבלתי שים אתו אלילים ויצונו להתפלל ולתת צדקה ולצום (וימנה לו את כל מצוות האסלאם).   ונחשבהו לדובר אמת ונאמין בו ונלך אחריו כל אשר הביא מאת אללה, ונעבוד את אללה לבדו ולא נשים אתו אלהים אחרים.   ונאסור עלינו את אשר אסר עלינו ונתיר את אשר התיר לנו.   ויתנפלו עלינו בני-עמנו ויענונו ויבקשו להדיחנו מדתנו ולהשיבנו אל עבודת הפסלים מאחרי עבודת אללה, וכי נתיר לעצמנו את אשר היינו מתירים לעצמנו לפנים מן הרעות.   ויהי כאשר דכאונו ויעשקונו ויציקו לנו, ויעמדו לנו לשטן בדבר דתנו ונצא אל ארצך, ונברכך על זולתך ומכסף לחסות בחסותך ונקַנו כי לא יעשקונו אצלך המלך".   ויאמר אליו הנג'אשי:  "היש אתך דבר מאשר גלה לו אלהים?" ויאמר אליו ג'עפר:  "כן".   ויאמר אליו הנג'אשי:  "קראהו לפני".   ויקרא לפניו פרק מן הקראן מפרשת כהיע"צ[32].   ויבך הנג'אשי:  "הלא זה ואשר דבר משה ממקור אחד ויצאו.   לכי לכם.   חי אלהים כי לא אתנם בידכם". 

ויהי כאשר יצאו מלפניו ויאמר עמר בן אלעאץ:  "חי אלהים כי אביא לפניו מחר דבתם אשר אעקור בה את מצירם".   ויאמר אליו עבד אללה:  " אל תעש.   כי הלא עצמנו ובשרנו הם ואם גם התנגדו לנו".   ויאמר:  "חי אלהים כי הגד אגיד לו אשר יאמרו כי ישו בן מרים עבד הוא".   ויהי ממחרת ויאמר אליו:  "המלך, הנה הם אומרים על ישו בן מרים דברים קשים.   שלח נא אלהים ושאלתם על אשר יאמרו אודותיו".   וישלח אליהם לשאלם.   ולא היה מצבר קשר כאשר בשעה ההיא.   ויאספו האנשים ויאמרו איש אל אחיו:  "מה זה תאמרו בדבר ישו בן מרים כי ישאל אתכם אודותיו".   ויאמרו:  "מה נאמר את אשר אמר אללה ואת אשר הביא אודותיו נביאנו, יהיה מה שיהיה".   ויהי בבואם לפניו וישאלם.   ויאמר ג'עפ'ר:  "נאמר אודותיו את אשר אמר נביאנו.   יאמר:  "הוא עבד אלהים ושליחו ורוחו, דבור אשר הטילו אל מרים הנערה הבתולה".   ויך הנג'אשי בידו על הארץ וירח ממה קיסם ויאמר:  "אין ישו בן מרים אחרת מאשר אמרת אף כקיסם זה".   וירגנו האפטרארכים מסביבו באמרו את אשר אמר, ויוסף ויאמר:  "ואם גם תרגנו.   חי-אלהים לכו, כי אתם תשבו לבטח בארצי, ואשר יחרפכם יִקָנֵס.   לא אאות להרע לכם גם במחיר הר-זהב.   השיבו להם מתנותיהם, אין לי חפץ בהן.   לא אקח אלהים ממני שוחד בהשיבו לי מלכותי אשר אקח אנכי שוחד, ולא שמע לדבת האנשים עלי אשר אשמע דבתם עליו". 

ויצאו שני השליחים מלפניו אבלים מוּשָֹבֵי-פנים והמסלמים ישבו במיטב החצרות אם מיטב החסות. 

ויהי בעת ההיא וישא איש מן הכושים ידו בנג'אשי לקרוע ממנו המלוכה.   ולא היה למסלמים צער כאשר בזמן הזה בפחדם פן ינצח האיש ההוא על הנג'אשי ובא איש אשר לא יכיר בזכותם כאשר הכיא הנג'אשי.   ויצא הנג'אשי ובא איש אשר לא יכיר בזכותם כאשר הכיא הנג'אשי.   ויצא הנג'אשי לקראתו, ובין שניהם כמרחב הנילוס.   ויאמרו חברי הנביא:  "מי האיש אשר יצא וראה את הקרב והיענו דבר".   ויאמר אלֻזבַיְּר בן אלעַוָּאם:  "אני".   ויאמרו:  "אתה".   והוא הצעיר בהם לימים.   ויתנו לו נאד נפוח וישימו על חזהו וישט עליו עד צאתו אל עבר הנילוס אשר הנג'אשי כי יתן נו נצחון על אויביו, ויכונן כסאו בארצו.   ויהי הם מצפים אל אשר יהיה והנה אלזביר ממהר לבוא, וירמוז בבגדו והוא אומר:  "התבשרו כי נצח הנג'אשי וכבר השמיד אללה את אויבו".   ולא היתה שמחה כזו למסלמים.   וישב הנג'אשי ותוכון מלכותו בארצו.   ותהי בידו ממשלת כוש.   ויחיו המסלמים אתו בטח עד שובם אל שליח אלהים והוא אז במכה. 

 

ראשית ממלכת הנג'אשי. 

וזה הדבר אשר אמר הנג'אשי: לא לקח אלהים ממני שוחד בעת השיבו לי מלכותי וכו'.   אביו היה מלך עמו, ולא היה ולד בלתי אם הנג'אשי לבדו.   ויהי לנג'אשי דוד ולו שנים עשר בנים יוצאי ירכו.   ויהיו בני בית מלכות כוש.   ויאמר הכושים ביניהם:  "לו הרגנו את אבי הנג'אשי והמלכנו את אחיו, כי הוא אין לו ולד בלתי הנער הזה.   ואולם לאחיו מיוצאי ירכו שנים עשר בנים, וירשו את הממלכה אחריו ועמד בית-המלכות בכוש לעולם".   ויתנפלו על אבי הנג'אשי ויהרגוהו וימליכו את אחיו.   ויעברו ימים רבים, ויגדל הנג'אשי עם דודו אחי אביו ויהי נער נבון אמיץ באנשים.   וירכש את לב דודו ויגדלהו וינשאהו מעלה מעלה.  

ויהי כראות הכושים את מדרגתו אצלו, ויאמרו ביניהם:  "חי אלהים, הנה רכש הנער הזה את לב דודו ואנחנו יראים פן ימליכהו עלינו.   כי אם ימליכו עלינו והרגנו כולנו יחד.   כי יודע הוא אשר אנחנו הרגנו את אביו".   וילכו אל דודו ויאמרו אליו:  "או הררוג תהרוג את הנער הזה או תשלחנו מעל פנינו.   כי יראים אנחנו מפניו על נפשנו".   ויאמר אליהם:  "הוי לכם, את אביו הרגתם תמו ואהרגנו אותו אותו היום.   לא, כי אוציא אותו מארצכם".   ויוציאוהו אל השוק וימכרוהו לאיש סוחר בשש מאות דִרְהִם.   ויטילהו אל אניה.   ויצא אתו עד היות ערב היום ההוא ותסער עננה מענני הסתיו.   ויצא דודו המלך להתפלל על המטר תחתה[33], ויפגע בו הרעם ויהרגהו.   וימהרו הכושים מבוהלים אל בניו והנה הם שוטים.   אין בבניו טוב.   ונבוכו הכושים, ויהי כי צר להם מצבם בגלל זה ויאמרו איש אל רעהו:  "התדעו כי מלככם אשר לא תקומו מבלעדיו, הוא זה אשר מכרתם אותו משנאה.   ואם חפצכם להקים ממלכת כוש השיגוהו כעת".   ויצאו לבקשו ולבקש את האיש אשר מכרוהו לו עד השיגם אותו ויקחוהו ממנו ליביאוהו וישימו עליו כתר ויושיבוהו על כסא המלכות ויליכוהו.   ויבוא הסוחר אשר מכרוהו לו, ויאמר:  "הנה אם תתנו לי כספי, ואם תתנו לי לדבר אתו בזה".   ויאמרו:  "לא נתן לך".   ויאמר:  "אם כן, חי אלהים כי אדבר אליו בזה".   ויבוא אלי וישב לפניו ויאמר:  "הוי המלך, קניתי לי נער מן האנשים בשוק בשש מאות דרהם.   ויתנו נערי בידי ויקחו כספי.   ויהי בלכתי עם נערי וישיגוני ויקחו נערי ולא השיבו לי כספי".   ויאמר אליהם הנג'אשי:  "תנו לו את כספו או נערו, ישים ידו בידו וילך אתו למקום אשר יחפוץ".   ויאמרו:  "לא כי נתן לו את כספו".   וזה היה משפט הצדק הראשון אשר שפט.   ויהי שופט צדק.   ואחרי מותו לא פסק האור מלהראות על קברו.  

ויאספו הכושים ויאמרו אל הנג'אשי:  "הנה אתה עזבת את דתנו" ויעלו עליו.   וישלח אל ג'עפר וחבריו, ויכן להם אניות.   ויאמר אליהם:  "רכבו בהן והייתם כאשר אתם.   והיה אם אֵהָדֵף והלכתם עד הגיעכם אל מקום אשר תחפצו.   ואם אנצח ועמדתם במקומכם".   אחרי-כן לקח ספר ויכתוב בו, והוא מעיד כי אין אלהים בלעדי אללה וכי מחמד עבדו ושליחו, וכי ישו עבדו ושליחו ורוחו ודבורו אשר השליך למרים.   אחר שם את הספר בתוך מעילו לצד ימין, ויצא אל הכושים.   ויעמדו לקראתו במערכה.   ויאמר:  "הוי משפחות הכושים.   האם אין לי הזכות ביניכם יתר אל כל האנשים".   ויאמרו:  "כן".   ויאמר:  "איך מצאתם התהלכי בתוככם"? ויאמרו:  "הטובה בדרכים".   ויאמר:  "ומה תחפצו איפוא?" ויאמרו:  "עזבת דתנו ותאמר כי ישו עבד".   ויאמר:  "ויאמר:  "ומה תאמרו אתם בדבר ישו?" ויאמרו:  "נאמר כי הוא בן אלהים".   וישם את ידו על חזהו ועל מעילו ויעד כי ישו בן מרים איננו אחרת מזה דבר.   ואולם הוא התכוון אל אשר כתב.   ויתרצו ויעלו מעליו.   וישמע מחמד את הדבר.   ויהי כאשר מת הנג'אשי ויתפלל עליו ויבקש סליחה בעדו מאלהים, כאשר יתפלו רק על מת מהמסלמים. 

 

אסלאם עֹמר בן אלכַ'טָּאב. 

ויהי אחרי אשר שבו עמר בן אלעאץ ועבד אללה בן אבי רביעה אל קריש, ולא עלה בידם חפצם, ויקבל עמר בן אלכ'טאב, הוא אשר היה הכליף השני אחרי מות מחמד, את דת האסלאם, ויהי איש חזק ולא יכול לו איש, ויצאו חברי מחמד מגן בו ובחמזה עד אשר מצאו און לקום בפני קריש.   כי עד התאסלם אמר בן אלכ'טאב לא יכלו המסלמים להתפלל ליד הכעבה.   וכאשר קבל את דת האסלאם נלחם בקריש עד התפללו ליד הכעבה ויתפללו המסלמים עמו.   ועמר קבל את דת האסלאם אחרי צאת היוצאים מחברי מחמד אל ארץ כוש.   ויהי דבר התאסלם עמר נצחון והגירתו מגן וממשלתו רחמים מאת אלהים. 

וזה אשר ספרה אם עבד אללה בת אבי חַתְ'מָה:  "היינו מתכוננים לנסוע אל ארץ כוש, וילך עַאמִר בעלי להביא חפתים אחדים, והנה עמר בא ויגש אלי והוא עובד אז אלילים, ויהי מציק לנו מאד ויצר לנו מאד ויאמר:  'המתכוננים אתם לצאת עם עבד אללה?' ואֹמר:  'כן, נצא אל ארץ אלהים, כי הרעותם לנו ותדכאונו, עד אשר יעשה אלהים לנו תשועה'.   ויאמר אלי:  'אלהים ילוכם בדרככם'.   וארגיש בו השתתפות בצער אשר לא ראיתיה.   וילך.   והוא מצר למראה יציאתנו.  ויבוא עאמר עם החפצים, ואֹמר אליו: 'אבי עבד אללה.  לו ראית את עמר זה והשתתפותו בצערנו והעצבו עלינו'.   ויאמר אלי: 'היש לך תקוה כי יקבל האסלאם?' ואמר:  'כן', ויאמר: 'לא יקבל את דת האסלאם זה אשר ראית עד אם יקבלו את הדת חורי אלכ'טאב'.  כי התיאש ממנו בראתו את גסותו ואת הקשותו לבו נגד האסלאם". 

וזה דבר קבל אמר את האסלאם: אחותו פָ'אטִמה בת אלכטאב היתה אשה לסעיד בן זיד.   ותקבל את דת האסלאם היא ובעלה והם מסתירים את דבר האסלאם מעמר.   ויהי נֻעַיְם בן עבד-אללה אלנַחְחָאם איש  מבני שבטו קבל את האסלאם גם הוא ויהי גם הוא מסתירו נבדל מעמו.  ויהי כַ'בָּאבּ בן אלאַרְתְּ בא אל פ'אטמה בת אלכ'טאב לקרוא לפניה את הקראן.   ויהי היום ויצא אמר חגור חרבו לבקש את שליח אלהים וחבר אנשיו, כי אמרו לו כי התאספו בבית אשר להם אצל אלצַפ'א והמה קרוב לארבעים  איש ואשה.   ואם שליח אלהים דודו חמזה בן עבד-אלמטלב ואבו-בכר בן אבו קחאפ'ה הצדיק ועלי בן אבו-טאלב ואתם אנשים בן המסלמים מאשר נשארו עם שליח אלהים במכה ולא יצאו עם היוצאים לארץ כוש.  וימצאהו נֻעים בן עבד אללה.  ויאמר אליו: "לא עמר?" ויאמר:  "מבקש אנכי את נפש מחמד זה הצאצבאי (כתה דתית) אשר הפריד בין קריש וישם את מיושבי הדעת בתוכנו לאוילים ויחרף דתנו ויגדף אלהינו".   ויאמר אליו נעים: "חי אלהים כי תמיט שואה על נפשך.  התדמה כי בני עבד מנאף יראוך מתהלך על הארץ אחרי הרגך את מחמד? הלא טוב אשר תשוב אל בני משפחתך ותשית לבך אליהם".  ויאמר עמר: "ומי הם בני משפחתי?" ויאמר:  "גיסך ובן-דודך סעיד בן זיד ואחותך פ'אטמה.  כי כבר קבלו את דת האסלאם וילכו אחרי מחמד בדתו.  ועליך לשים לב אליהם".  וישב עמר ללכת אל אחותו.  ובביתם אז כַ'בָּאב ואתו עָלֶה ועליו פרשה מהקראן יקראה באזניהם.   ויהי כאשר הרגישו בעבר ויסתתר כ'באב בחדר אשר להם ותקח פ'אטמה את העלה ותשימהו תחת שוקה.   ועמר כבר שמע בקרבו אל הבית את קריאת חבאב.   ויהי כאשר נכנס ויאמר: "מה זה הלחש אשר שמעתי".   ויאמרו אליו שניהם: "לא שמעת דבר".  ויאמר: "לאת כי הגד הגידו לי אשר הלכתם אחרי מחמד בדתו".  ויבעט בגיסו סעיד.  ותקם עליו אחותו להשיבו מעל בעלה ויכנה ויפצענה.  ויהי כעשותו זאת, ויאמרו אליו אחותו וגיסו:  "אמנם כן קבלנו את דת האסלאם ונאמין באלהים ובשליחו.   ועתה עשה כטוב בעיניך".   ויהי כראותו את הדם על אחותו, וינחם על אשר עשה ויסב לאחור ויאמר אל אחותו:  "תני לי את העלה ההוא אשר שמעתיכם קוראים זה עתה, ואראה מה הוא אשר הביא מחמד".   ועמר היה סופר.   וכאשר אמר כן, אמרו אליו אחותו:  "יראים אנחנו לבל תשחיתהו".   ויאמר: "אל תיראי", וישבע לה באלהיו להשיבו אליה אחרי קראו בו.   ויהי כהגידו זאת ותתעורר התקוה בלבה כי יקבל את האסלאם.   ותאמר אליו:  "אחי, אתה טמא בגלל עבדך אלילים.   וזה לא יגע בו בלתי טהור".   ויקם אמר ויתרחץ, ותתן לו את העלה ויקראהו.   ויהי כקראו ממנו פרק ויאמר:  "מה טובים הדברים האלה ומה נכבדים".   וכשמוע כ'באב את זה, ויצא אליו ויאמר לו:  "הוי עמר, חי אלהים כי אקוה אשר אללה בחר בך באשר התפלל על זה נביאו, כי שמעתיו אתמול אומר! 'אלהים! חזק את האסלאם על-ידי אלחכם בן השאם או על ידי עמר בן אלכ'טאב'.   פנה אל אללה הוי עמר".   ויאמר אליו עמר:  "נחני אל מחמד, כ'באב, למען אבוא אליו ואקבל את דת האסלאם".   ויאמר אליו חבאב:  "הנה הוא בבית אצל אלצפ'א ואתו שם אנשים מחבריו".   ויקח עמר חרבו וירגרה וילך אל שליח האלהים וחבריו.   ויך על הדלת.   וכשמעם קולו ויקם איש מחברי מחמד ויבט בחרכי הדלת ויראהו חבור חרבו.   וישב נבהל אל מחמד ויאמר:  "עמר הוא, חגור חרבו".   ויאמר חמזה:  "תן לא לבוא.   והיה אם טוב יחפוץ ונתנוהו לו ביד נדיבה, אך אם רע חפצו והרגנוהו בחרבו".   ויאמר מחמד:  "תן לו לבוא".   ויתן לו האיש לבוא, ויקם שליח האלהים לקראתו עד פגשו אותו במסדרון.   ויתפוש בתחרת מעילו וימשכהו בחזקה ויאמר:  "מה הביאך בן אלכ'טאב, חי אלהים כי לא אראה אותך שם קם למעשיך, עד אם יפגעך אלהים ברעה".   ויאמר עמר:  "הוי שליח אלהים, באת להאמין באללה ובשליחו ובאשר הביא מאת האלהים".   ויגַדל מחמד את אללה.   וידעו חברי הנביא הקרובים אליו כי קבל עמר את דת האסלאם.   וילכו איש לביתו, ותחזק רוחם בהיות עמר למסלם אחרי אשר היה כבר חמזה למסלם, כי ידעו אשר אלה יגנו על הנביא, וידברו עם אויביהם בשער.  

וזה אשר ספרו בשם עמר בדבר קבלו את דת האסלאם, ויאמר:  "היה הייתי מתרחק מן האסלאם, ואהי חבר ליין, אוהב אותו ושותהו בתקופת עבודת-האלילים.   ויהי לנו מקום אספה יתאספו אליו אנשים מקריש על גבעה ליד חצרות עמר בן עבד המכ'זומי.   ויהי הלילה ואצא ללכת אל חברי אל מקום אספתם.   ואבוא ולא מצאתי איש מהם ואֹמר:  'לו באתי אל פלוני מוכר היין במכה אולי אמצא אצלו יין ושתיתי ממנו'.   ואצא ואבוא אליו ולא מצאתיו.   ואמר:  'לו באתי אל העבה ואקיף אותה שבע פעמים או שתי פעמים שבע'.   ואבוא אל המסגר בחפצי להקיף את הכעבה.   והנה שליח אלהים עומד להתפלל.   ובעמדו היה פונה אל סוריה והכעבה בינו ובין סוריה.   ותהי תפילתו בין שתי האבנים.   האבן השחורה והאבן הדרומית.   ואמר כאשר ראיתי אותו:  'לו הקשבתי הלילה לשמוע את אשר הוא אומר'.   ואמר:  'אם אגש להקשיב לדבריו אבהילהו'.   ואבוא אל מלפנים לקיר הדרומי ואכנס תחת יריעות העבה, ואלך אט ושליח אלהים עומד מתפלל וקורה הקראן ואעמוד למולו בצד אשר יפנה אליו בתפילתו, אין ביני וביניו בלתי אם יריעות הכעבה.   וכשמעי את הקראן התרכך בי לבי אבך.   וילך ויעבור בחצרות הקרובות לבוא אל ביתו בחצר אלרקטאא אשר היתה בידי מֻעאויה בן אבי ספ'יאן.   ואלך אחריו עד בואו בין חצר עבאס ובין חצר אבן אַזהר ואשיגנו.   ויהי כאשר הרגיש בי ויכירני, ויחשוב כי הלכתי אחריו לפגוע בו.   ויקרא אלי ויאמר:  'מה הביאך בן אלכ'טאב בשעה הזאת?' ואמר:  'באתי להאמין באלהים ובשליחו ובאשר הביא מאת אלהים'.   ויהלל את אלהים ויאמר:  'כבר הנחך אלהים, הוי עמר, בדרך מישרים'.   אחר כך העביר ידו על חזי.   ויתפלל עלי כי אעמוד בדתי ולא אפקפק.   אחר הלכתי מאת שליח האלהים.   ויבוא אל ביתו". 

ויהי אחרי קבלו את דת האסלאם ויאמר:  "הוי קריש, מי הוא הבקי בכם במסורת עובדי האלילים העתיקה?" ויאמרו לו:  "ג'מיל בן מַעְמָר הגֻ'מַחִי".   וישכם אליו בבוקר, ובן עמר עבד-אללה אשר ספר הדבר הולך בעקבותיו לראות מה יעשה, והוא אז נער קטן אך מבין את כל אשר הוא רואה.   ויאמר עמר אל ג'מיל:  "הידעת הוי ג'מיל כי התאסלמתי ואכנס בדת מחמד?" ולא ענה אותו דבר, כי אם משכו באדרתו; וילך אחריו עמר והנער אחריהם עד בואו אל שער המסגד, ויקרא בכל קולו:  "הוי משפחות קריש, - והם במושבי מועצותיהם מסביב לכעבה – הנה עמר בן אלכ'טאב צָאבִאִי", ועמר קורא מאחריו:  "שקר דבר.   ואולם קבלתי את דת האסלאם ואעיד כי אין אלהים זולת אללה וכי מחמד עבדו ושליחו".   ויקומו עליו, ולא חדל מהלחם בהם, וילחמו בו עד אשר עמדה השמש מעל לראשיהם.   אחר עיף וישב ויעמדו לראשו והוא אומר:  "עשו כטוב בעיניכם.   נשבעתי באלהים אשר לו היינו שלש מאות אנשים לא חדלנו מכם עד השמידנו אתכם או השמידכם אותנו".   ויהי הם מדברים והיה נגש אליו זקן מקריש, עליו אדרת תימן וכתונת פסים ויעמוד עליהם ויאמר:  "מה הדבר?" ויאמרו:  "קבל עמר את דת הצאבאים".   ויאמר:  "ומה? אדם בחר לנפשו דבר, ומה זה תחפצו ממנו.   התדמו כי בני עדי בן כעב (משפחת עמר) יתנו בידכם את חברם באופן כזה? הרפו מן האיש".   ויעלו האנשים מעליו כלבוש אשר פשטו מעליו.   ויהי אמרי הגירת עמר לאלמדינה וישאלוהו עבד-אללה בנו:  "אבי, מי היה האיש אשר הסיר האנשים מעליך במכה ביום קבלך את האסלאם בהלחמם בך, ויגמלו אלהים חסד?" ויאמר:  "אלעָאץ בן וָאאִל הסַהְמִי אל יגמלהו אלהים חסד".  

ובשם עמר ספרו עוד לאמר:  "כאשר קבלתי בלילה ההוא את דת האסלאם, אמרתי, אל לבי: 'מי הוא באנשי מכה האויב היותר עז לשליח אלהים למען אלך אליו ואודיענו כי קבלתי את דת האסלאם'.  ואמר:  'אבו-ג'הל הוא' – ועמר היה בן חַַנְתָמָה בת השאם אחות אבו-ג'הל – ויהי בבוקר ואשכים ואך על דלתו, ויצא אלי אבו-ג'הל ויאמר: "ברוך בואך בן אחותי.  מה הביאך?' ואמר: 'באתי להגיד לך כי האמנתי באלה ובשליחו מחמד ומאמין באשר הביא'.   ויך את הדלת על פני.   ויאמר: 'יעכרך אללה יעכר את אשר הביאך'". 

 

דבר העמק והֶעָלֶה. 

ויהי כראות קריש כי שכנו חברי מחמד מארץ וימצאו בא מבטח ומנוח, וכי נהג'אשי הגן על אשר נמלטו אליו מהם וכי עמר התאסלם, וכי החל האסלאם להתפשט בין המשפחות – ויאספו ויועצו לכתוב ספר אשר בו יתקשרו על בני האשם ובני אלמטלב, כי לא יקחו להם מבנותיהם נשים ולא יתנו לבניהם מבנותיהם נשים.   וכי לא ימכרו להם דבר ולא יקנו מהם דבר.   ויהי כאשר נאספו לזאת ויכתבוה על גליון הספר.   אחרי כן כרתו ברית ויבואו באמנה על הדבר הזה.   אחרי כן תלו את גליון הספר בתוך הכעבה לחזר את ברית.   ויהי הכותב את הספר מַנְצוּר בן עַקְרָמָה  מבני עבד אלדאר בן קצי, או אלנצ'ר בן אלחארת'.   ויקלל אותו שליח אלהים ותיבנשה אחדות מאצבעותיו.   ויהי כאשר עשו קריש זאת, וינהרו בני האשר ובני אל מטלב אל אבו-טאלב ויכנסו אתו יחד בעמק אשר הוא גר שם, ויתאספו אליו.   ולא נבדל מבני האשר זולתי אבו להה הוא עבד אלעזא בן עבד אלמטלב אשר יצא אל קריש ויעמוד לצדם.   ויהי היום וימצא אבו להב את הִנְד בת עֻתְבָה אחרי נבדל מבני משפחתו ויעזור את קריש נגדם.   ויאמר אליה:  "הוי בת עתבה, האם לא עזרתי את אללאת ואת אלעזא, ואעזב את אשר עזבון וילחמו בהן?" ותאמר:  "כן.   יעזה אלהים עמך חסד אבי עתבה".   ובין יתר הדברים אשר אמר אבו להב היו אלה:  "הנה הועד יועידני מחמד דברים אשר לא אראם.   יאמר כי יבואו אחרי מותי.   אכן מה הוא אשר ישים בידי אחרי זה?" אחרי כן היה נופח בידיו ואומר:  "תכָרתנה.   לא אראה בכן דבר מאשר יאמר מחמד".   ויורד אלהם על אודות זה פרשת הקראן תִּכָּרֵתְנָה[34]

 

א)        תכרתנה ידי אבו-להב ותכרתנה:

ב)         לא יועילנו כל אשר לו ואשר רכש:

ג)         יצָלה באש בת-להבה:

ד)         ואשתו נושאת העצים:

ה)        צוארה חבל מן סִיב התֹּמר:

וישארו כן שתי שנים או שלש עד אשר גברה מצוקתם ולא יגיע אליהם דבר בלתי אם בסוד ובסתר, כי נאלץ להסתתר כל איש מקריש אשר רצה להביא להם דבר.   ויהי היום ויפגש אבו-ג'הל את חכים בן חִזָאם בן כֻ'וַיְלִד ואתו עבד נושא חטה, אשר רצה להביא אל דודתו כ'דיג'ה, והיא אצל מחמד בעמק.   ויעצרהו ויאמר:  "התוביל את המזון אל בני האשם.  חי אלהים כי לא תלך מפה אתה ומזונך אד אם אפריעך לשמצב במכה".  ויבוא אבו אלבַכְ'תַרִי בן האשם בן אלחארת' ויאמר אליו:  "מה לך ולו?" ויאמר:  "נושא הוא מזון אל בני האשם".  ויאמר אבו אלבכ'תרי:  "מזון הוא אשר היה לדודתו אצלו ותשלח אליו להביאו לה.   התעכבהו מהביא לה את מזונה? תן לאיש וילך לדרכו".  וימאן אבו-ג'הל עד אשר תפש אחד משניהם לחי גמל ויכהו בו ויפצעוהו וירמסהו ברגליו.  וחמזה עומד מקרוב ורואה את זה.   וימאנו שני אלה כי יגיע הדבר למחמד וחבריו ושמחו לאידם.  ומחמד היה קורא בזמן ההוא את בני משפחתו לילה ויום ובסתר ובגלוי ומודיעם את דבר אלהים ולא ירא מפני איש. 

 

מקצת מן המצוקה אשר הציקו בני-עמו למחמד. 

ויחלו קריש בעת הגן אללה על שליחו בפניהם להוציא דבתו רעה וללעוג לו, ולריב בו.   וירדו פרשיות מן הקראן בדבר קריש אשר קמו לו לאויבים.   ויש אשר נודעו בשמותיהם ומהם אשר לא נודעו.   ומאשר נודעו לנו בשמותיהם אבו-להב בן עבד אלמטאלב ואשתו אֻם גַ'מִיל בת חַרְב בן אמיה "נושאת העצים" כאשר הזכרנו למעלה.   ויקרא לה אללה בשם "נושאת העצים" באשר שמה קוצים בדרך אשר עבר מחמד.   ויהי כשמוע אם ג'מיל נושאת העצים את אשר הוריד אללה אודות בעלה ואודותה מן הקראן ותבוא אל שליח האלהים והוא יושב במסגד אצל הכעבה ואתו אבו-בכר הצדיק ובידה חלוקי אבן.   ויהי כאשר עמדה עצלם ויכנה אלהים בסנורים מראות את שליח אלהים ולא ראתה בלתי אם את אבו-בכר.   ותאמר:  "הוי אבו-בכר, איה רעך.   הנה שמעתי כי לעג לי.   חי אלהים, כי לו מצאתי כי אז הכיתיו באבל הזאת על פיו.   וחי האלהים כי גם אני משוררת" ותאמר:  "את המחֹרף מָרינו, ואת פקודתו לא אבינו, ואת דתו בזינו".   ותלך לה.   ויאמר אבו-בכר אל מחמד:  "שליח אלהים, התחשוב כי לא ראתך?" ויאמר:  "לא ראתני, הכה אותה אלהים בסנורים מראות אותי". 

ויהי קריש קוראים למחמד המחֹרף ויחרפוהו.   ויהי מחמד אומר:  "האם לא תתפלאו על אשר הסיר אלהים מעלי את רעות קריש.   ויחרפוני ויהתלו לי בקראם לי "מחֹרף" ואני "מהֻלל" (מחמד פרושו מהולל). 

ואמיה בן כ'לף מבני גֻ'מַח בראותו את מחמד היה מחרפו והולך בו רכיל.   ויורד אללה אל הודותיו[35]: א) הוי לכל מחרף הולך-רכיל: ב) אשר צבר הון וימנהו" ג) יחשב כי הונו יחיהו נצחים: ד) לא כי ההדף יהדף לתוך ה"חָטְמָה": ו) אש אלהים יוקדה: ז) אשר תעלה על הלבבות: ח) הנה היא עליהם ככִּפה: ט) עלי עמודים נִשאים.  

וכַ'בָּאב בן אלארתּ מחברי מחמד היה נפח במכה עושה חרבות.   וימכור לאלעאץ בן וָאאִל חרבות אשר עשה.   וישאר לכ'באב בידו כסף ויבוא אליו כ'באב לגבותו.   ויאמר אליו אלעאץ:  "האם לא יאמר חברכם זה אשר קבלת דתו, כי בגן-עדן יהיה לבאים לתוכו כל אשר יבקשו זהב או כסף או בגדים יקרים או עבדים?" ויאמר כ'באב:  "אמנם כן"? ויאמר אלעאץ:  "אם כן חכה לי עוד ליום תחית המתים, עד בואי אל גן-העדן ואשלם לך את חובך.   כי חי אלהים אשר אתה וחברך לא תהיו נכבדים בעיני אללה ממני וחלקכם לא יהיה רב שם מחלקי".   ויורד אללה אודותיו את הפסוקים: "הראית את אשר כפר באותותינו ויאמר:  "נתון ינתן לי רכוש וילדים.   היודע הוא את הנעלמות[36] וכו'". 

ואבו-ג'הל בן השאם אמר למחמד:  "הוי מחמד, או תחדל מגדף את אלהינו, או נגדף את אלהיך אשר תעבוד".   ויורד אללה אל אודותיו[37]: "ולא תגדפו את אשר יעבדו מבלעדי אללה וגדפו את אללה בשנאה בלי דעת".   ויחדל מחמד גדף את אלהיהם, ויהי רק קורא אותם אל אללה. 

ובעת שבה מחמד לקרוא אל אללה ולהקריא את הקראן ולהזהיר את קריש בספרו להם את אשר קרה את העמים אשר קמו מלפניהם היה קם אלנצ'ר בן אלחארת' ומספר להם על-דבר רֻסתם הגבור לספר ממני.   ואין ספורו בלתי מספורי הקדמונים.   העתיק לו אותם מאחרים כאשר העתקתי לי אנוכי".   ויורד אללה אודותיו:  "ויאמרו שורות הקדמונים העתיק אותן לו.   והן יכתיבו אותן לו בוקר וערב.   אמֹר הורידו (את הקראן) היודע את הנסתר בשים ובארץ כי הוא סולח ורחום"[38].    ועוד פסוקים אחרים מדברים על אודותיו. 

ויהי היום וישב מחמד מסגד עם אלוליד בן אלמגירה ויבוא אלנצ'ר בן אלחארת'.   וידבר אליו מחמד עד אשר סתם טענותיו, אחר קרא לפניו ולפניהם מן הקראן[39]:  אכן אתם אשר תעבדו מבלעדי אללה מוקדת גיהנֹם.   אתם תרדו אל תוכה.   לו היו אלה הלהים לא ירדו לתוכה.   וכלם יחד (יהיו) בתוכה נצחים.   להם בתוכה אנחות אך לא ישמעו להם". 

ויקם מחמד ויבוא עבד אללה בן אלזִבַעְרִי וישב ויאמר אלוליד אליו:  "חי אלהים כי זה עתה בטרם קם אלנצ'ר ובטרם ישב, אמר מחמד, כי אנחנו והאלהים אשר נעבדם נהיה מוקד גיהנום".   ויאמר אליו עבד אללה:  "חי אלהים כי לו מצאתיו הייתי מנצח אותו בדברים.   שאלו את מחמד: האם כל אלה אשר יֵעבדו מבלעדי אלהים יהיו בגיהנום עם העובדים אותם.   כי הלא אנחנו עובדים את המלאכים.   והיהודים יעבדו אל עֻזַיְר (הוא עזרא הסופר, שבקראן נאמר[40] שהיהודים אמרו עליו כי הוא בן אלהים), והנוצרים יעבדו את ישו בן מרים".   ויתפלא אלוליד וכל היושבים במושב מדברי עבד אללה, ויחשבו כי כבר נִצח בדבריו.   ויספרו את הדברים למחמד, ויאמר:  "רצוני לאמור, אלה החפצים אשר יעבדום מבלעדי אלהים, הם המה עם העובדים אותם.   הם עובדים את השטנים ואת אלה אשר צוו אותם עבדם".   ויורד אללה אודות זה פסוקים שונים בקראן. 

ואלאַכְ'נַס בן שַרִיק הת'קיפ'י היה מהנכבדים בעמו ומאלה אשר דבריו נשמעים.   ויהי פוגע במחמד ומשיב על דבריו.   ויורד אללה אודותיו פסוקים בקראן. 

ואלוליד בן אלמגירה אמר:  "היֵרד (המלאך) אל מחמד, ויעזוב אותי ואני גדול קריש ואדונה, והיעזוב את אבו מסעוד בן עֻמַיר הת'קיפ'י אדון ת'קיף ואנחנו אבירי שתי הערים" (מכה וטאאִף הקרובה אליה).   ויורד אללה אודותם:  ”ויאמרו למה לא ירד הקראן הזה אל איש אביר משתי הערים.   ההם יחלקו רחמי אלהיך? אנחנו חִלקנו ביניהם כלכלתם בעולם הזה וכו'"[41]

ואֻבַיּ בן כ'לף מבני ג'מח ועקבה בן אבי מֻעַיְט היו ידידים נאמנים.   וישב עקבה וישמע לדברי שליח האלהים, ויגיע הדבר לאֻבַיּ  ויבוא אל עקבה ויאמר אליו:  "הנה שמעתי כי ישבת עם מחמד ותשמע ממנו".   אחר הוסיף:  "נשבע אנכי לבלתי ראות פניך ולבלתי דבר אתך ונקי אנכי משבועת ידידותי, כי אתה ישבת אתו ותשמע לדבריו, או תלך אליו ותירק בפניו".   ויעש כן אויב אלהים עקבה בן אבי מֻעיט.   ועליו נאמר בקראן:  "ויום (יבוא) אשר ישך הפושע ידיו ואמר: אוי לי מי יתן ובחרתי לי עם השליח דרך.   ולא לקחתי לי את פלוני ידיד וכו'"[42].   ואֻבי בן כ'לף הלך אל שליח האלהים ובידו עצם בלה ונרקבה ויאמר:  "הוי מחמד, אתה אומר כי אלהים ישיב לתחיה את זאת אחרי אשר אני רואה אותה כן".   אחר פורר אותה בידו ויפח ויזרה למול פני מחמד.   ויאמר מחמד:  "כן, אני אומר זאת ישיב אלהים לתחיה ואותך אחרי אשר תהיה כן, אחר יכניסך לתוך הגיהנם".   ועליו נאמר:  "וימשל לנו משל וישכח את (אֹפן) בריאתו.   אמר: מי יחַיה את העצם והיא בלה.   אֱמֹר: יחינה זה אשר יצרה ראשונה פעם והוא יודע כל יציר; אשר שת לכם מן העצים הירוקים אש ואתם תציתו אותם"[43]. 

ויהי היום ויגשו אל מחמד, בעת הקיפו את הכעבה, אלאַסְוָד בן אל אלמטלב בן אסד ואלוליד בן אלמגירה ואמיה בן כ'לך אלעאף בן ואאִל הסהמי והמה זקני בני עמם, ויאמרו:  "הוי מחמד, הבה ועבדנו את אשר תעבוד ועבדת את אשר נעבוד והשתתפנו אנחנו אתה בענין.   והיה אם אשר תעבוד טוב מאשר נעבוד אנחנו, והיה לנו חלק טוב ממנו ואם אשר אנחנו נעבוד טוב מאשר אתה והיה לך חלק טוב ממנו".   ועל זה נאמר בקראן:  "אמֹר: הוי הכופרים לא אעבוד את אשר תעבדו ולא תעבדו את אשר אעבוד וכו' לכם דתכם ולי דתי"[44]. 

וכאשר הזכיר אללה את עץ הזַקום, הוא העץ אשר מפריו הרע יאכלו הרשעים בגיהנום, ליָרֵא אותם בו, אמר אבו-ג'הל:  "הוי משפחות קריש.   התדעו מה הוא עץ הזקום אשר יְיָרֵא אתכם בו מומד?" ויאמרו:  "לא".  ויאמר:  "תמרים מעגולי תמרי יַתְ'רִבְּ בחמאה.   וחי אלהים אשר בהגיע לידנו מהן נטעמן טעם".   ועל זה נאמר[45]:  "הנה עץ הזקום מאכל הפושע כמתכת רותחת (או כמוגלא) תִּרתח בקרבים כרתֹח מים". 

ואלוליד בן אלמגירה עמד עם שליח האלהים.   ושליח האלהים משתוקק אשר יקבל את דת האסלאם.   ויהי בעת ההיא ויעבור עליו אבן אֻם מַכְתוּם העור, וידבר אל שליח האלהים, ויבקשהו להקריא לו מהקראן.   וירע הדבר בעיני שליח האלהים עד אשר קץ בו, כי העסיקו דבר אלוליד ואשר חפץ כי יתאסלם.   ויהי כאשר הרבה עליו דבריו העור, ויפן מאתו בזעף ויעזבהו, אללה את מחמד על הדבר ככתוב בקראן[46], באמרו אליו כי כאשר שלחתיך מבשר ומזהיר לעמך לא הפליתי בעיניך בין איש לאיש.   ולא תמנע את האזהרה מאשר יבקש אותה, ולא תעתיר בה על אשר לא יחפצה.   ואבן מכתום היה אחד מבני עאמר בן לאי. 

 

שוב מהגרים מארץ כוש. 

וישמעו חברי מחמד אשר יצאו אל ארץ כוש כי קבלו תושבי מכה את דת האסלאם, ויצאו לשוב אל מולדתם כאשר שמעו את זה, עד קרבם אל מכה.   וישמעו כי אשר ספרו על דבר אסלאם תושבי מכה היה שקר ולא נכנס איש מהם בלתי-אם אשר מצא לו איש חסות מתושבי מכה עובדי-האלים אשר יגן עליו או כי בא בסתר.   ויהיו השבים מארץ כוש שלשה ושלשים איש. 

ובין השבים אשר מצאו להם אנשי חסות במכב עֹתְ'מָאן בן מַט'עוּן הג'מחי, כי היה לו אלוליד בן אלמגירה למחסה.   ויהי כראות עת'מאן את הרעה אשר היו בה חברי שליח אלהים והוא משכים והולך בטח בחסות אלוליד בן אלמגירה, ויאמר:  "חי אלהים כי השכימי ולכתי מבטח בחסות איש מעובדי האלילים, בעוד אשר חברי ובני דתי מוצאים על נשינו ונערינו והחלשים אשר בנו פן יסיתם.   לכן לך אליו וצוהו כי יכנס אל ביתו ויעשה בתוכו את אשר הוא חפץ".   וילך בן אלדגנה אליו ויאמר לו:  "הוי אבו-בכר, הנה אני לא אגן עליך ותזיק להם לעמך.   לכן הכנס אל ביתך ועש בו כטוב בעיניך".   ויאמר:  "או אשיב לך את חסותך וארצה בחסות אללה" ויאמר:  "השב לי את חסותי".   ויאמר:  "השיותיו לך".   ויקם אבן אלדגנה ויאמר:  "הוי משפחות קריש, הנה בן אבי קחאפ'ה השיב לי חסותי.   עשו בחרבכם כחפצכם".   ויצאהו אויל מאוילי קריש והוא הולך לבוא אל הכעבה, ויזרוק על ראשו עפר.   ויעבור על פני אבו-בכר אלוליד בן אלמגירה ואלעאץ בן ואאל.   ויאמר אליו אבו-בכר:  "הלא תראה את אשר יעשה האויל הזה".   ויאמר אלוליד:  "אתה עשית לעצמך".   ואבו-בכר אומר:  "אלהים, מה ארך-אפים אתה, אלהים מה ארך אפים אתה". 

 

ענין בטול האמנה. 

ובני האשם ובני אלמטלב ישבו בחצרותיהם אשר ישבו בם מעת החרים אותם קריש באמנה אשר כתבו.   אחרי-כן התעוררו אנשים מקריש לבטל את האמנה.   ולא התאמץ איש בדבר כהתאמץ הִשאם בן עמר מבני ג'זִימָה מבני עאמר בן לֻאַי, כי בן אחי נַצִ'לָה בן הָאשם בן עבד-מנאף לאם הוא ויהי רֵע לבני האשם, והוא נכבד בעמו.   ויהי בלילה, בעת היות בני האשם ובני אל מטלב בעמק, ויצא עם גמל אשר העמיס עליו מזון, ויבוא עד פי העמק, ויסר את רסנו מעל ראשו ויך על צלעו.   ויכנס הגמל אל העמק אליהם ויבא את המזון העמוס עליו.   ויעש כן ימים רבים.   אחר הלך את זֻהַיְר בן אבי אֻמיה בן אלמגירה מבני מַכ'זום ואמו עָאתִִכָה בת עבד אלמטלב ויאמר אליו:  הוי זהיר, האם טוב בעיניך אשר תאכל המאכלים ותלבש הבגדים ותשא נשים בעת אשר דודיך אחי אמך הם באשר ידעת, לא יקנו ולא ימכרו ולא ישאו נשים מתוכנו ולא מבנותיהם נשא.   אמנם נשבע אנכי באלהים, אשר לו היו במצב כזה דודֵי אחֵי אם אבו-אלחַכַַם בן השאם (הוא אבו-ג'הל), והיית קורא אותו אל זה אשר קרא הוא אותך אליו, לא היה נענה לך לעולם".   ויאמר זהיר:  "אוי לך השאם.   ומה זה אשר אוכל לעשות בעת אשר אנכי איש יחיד.   חי אלהים אשר לו היה אתי איש אחר הייתי משתדל בבטול החרם עד בטלי אותו".   ויאמר השאם:  "הנה כבר מצאתי איש".   ויאמר:  "ומי הוא?" ויאמר:  "אני".   ויאמר אליו זהיר:  "בקש לנו שלישי".   וילך אל מֻטְעִם בן עַדִי בן נופ'ל בן עבד-מנאף ויאמר אליו:  "הוי מטעִים, הטוב בעיניך אשר יכרתו שני שבטים מבני עבד-מנאף ועיניך רואות ואתה מסכים בדבר זה אם קריש.   ואולם חי אלהים אם תתן להם לעשות זאת, תמצאם קמים עליכם חיש מהר".   ויאמר: "הוי לך, ומה זה אעשה.   הלא אני איש יחיד".   ויאמר:  "כבר מצאתי לך שני".   ויאמר:  "מי הוא?" ויאמר:  "אני".   ויאמר:  "בקש לנו שלישי".   ויאמר:  "כבר עשיתי".   ויאמר:  "מי הוא?" ויאמרף  "זֻהַיְר בן אבי אֻמַיָה".   ויאמר:  "בקש לנו רביעי".   וילך אל אבי אלבכ'תרי בן האשם וידבר אליו כאשר דבר אל אלמֻטעם בן עדי.   ויאמר אליו:  "היש אשר יעזרנו בדבר הזה?" ויאמר:  "כן".   ויאמר:  "מי הוא?" ויאמר:  "זהיר בן אבי אמיה ואלמטעם בן עדי ואני אתך".   ויאמר אליו:  "בקש לנו חמישי".   וילך אל זַמַעָה בן אלאסוד ויזכיר לו את קרבתם וזכותם, ויאמר אליו:  "היש מי אשר יהיה אתנו בדבר אשר אתה קורא אותי אליו?" ויאמר:  "כן".   ויגד לו את שמות האנשים.   ויועדו ב"חרטם" אלחג'ון אשר במעלה מכה לילה.   ויאספו שמה ויסכימו יחד על הדבר ויכרתו ברית לעמוד בדברים בענין האמנה עד אשר יפרו אותה.   ויאמר זהיר:  "אני אהיה המתחיל ביניכם, והייתי הראשון אשר ידבר".   ויהי ממחרת וישכימו אל מקומות מועצותיהם.   וישכם זהיר ועליו בגד תימן, ויקף את המקדש שבע פעמים.   אחר נגש אל האנשים ויאמר:  "הוי אנשי מכה.   הנאכל המאכלים ונלבש הבגדים ובני האשם כָּלִים.   לא ימכרו להם ולא יקנו מהם.   חי אלהים כי לא אשר עד אם תקרע האמנה הזאת, המביאה פרוד, העושקת".   ויאמר אבו-ג'הל והוא יושב בצד המסגד:  "שקרת.   חי אלהים, לא תקרע".   ויאמר זמעה בן אלסוד:  "אתה, חי אלהים, השקרן.   לא חפצנו בה גם בעת הכתבה".   ויאמר אבו אלבכ'תרי:  "אמת דבר זמעה.   לא חפצנו באשר נכתב בה ולא נקיים אותו".   ויאמר אלמטעם בן עדי:  "אמת דברתם שניכם, ושקר דבר אשר אמר אחרת.   הנה נקיים אנחנו לפני אלהים ממנה ומהכתוב בה".   ויאמר השאם בן עמר כדברים האלה.   ויאמר אבו-ג'הל:  "זה הוא דבר אשר נחרץ בלילה.   נועצו על אודותיו במקום אחר.   ואבו טאלב יושב אז בצד המסגד.   ויקם אלמטעם לקרוע את המכתב וימצא כי אכלתהו התולעת מלבד "בשמך אלהים".   ויהי אשר כתב את האמנה מַנְצור בן עַקְרָמָה ותיבש ידו. 

ויש מספרים, כי מחמד אמר לאבו-טאלב:  "הוי דודי, הנה אדוני אלהים השליט את התולעת באמנת קריש ולא השאירה בו זולת שם הנוגע לאלהים אשר השאירתהו בו, ותשמד את העשק, ואת פרוד ואת הרכילות".   ויאמר אליו:  "האלהים הודיעך את הדבר הזה?" ויאמר:  "כן".   ויאמר:  "חי אלהים.   אל יבוא אליך איש".   אחר יצא אל קריש ויאמר: "הוי משפחות קריש, הנה בן אחי הגיד לי כזאת וכזאת.   הבו הנה אמנתכם.   והיה אם כן הוא כאשר אמר, וחדלתם מהחרים אותנו, ובטלתם את הכתוב בה.   ואם שקרן הוא ונתתי את בן אחי בידיכם".   ויאמרו האנשים:  "מסכימים אנחנו".   ויכרתו ברית אל הדבר.   אחר התבוננו והנה כן הוא כאשר דבר שליח האלהים.   ויוסף הדבר רע על רעתם.   ואולם האנשים הנזכרים מקריש דרשו להפר את האמנה את אשר עשו, כמסופר.  

ויהי כאשר מת אלמטעם בן עדי ויקונן עליו חַסָּאן בן תָ'אבִית המשורר הידוע לשם אשר קבל עליו את דת האסלאם וישא לאשה את אחות אחת נשי מחמד.   ויזכור חסאן בשירו את אשר עשה להפר את אמנת קריש אשר כרתו נגד מחמד ומשפחתו.   ויזכור את אשר עשה אלמטעם לנביא, אחרי שובו מאלטאאף.   כי יצא מחמד אל אלטאאף אחרי מות דודו לבקש מבני ת'קיף השוכנים שם להענות לקריאתו ולהאמין בו ולעזור לו, כאשר יסופר במקותו.   ולא אבו לו בני ת'קיף ולא שמעו לו.   וישב אל אלחִרָאָא בטרם יבוא אל מכה וישלח אל אלאַכְ'נָס:  "אני רק בן חסות החוסה באחרים ובן חסות לא יחסה אחר".   וישלח אל סֻהַיְל בן עַמר ויאמר אליו:  "הלא בני עָאמר לא יגנו נגד ביי כעב".   וישלח אל אלמטעם בן עדי, ויֵעָנה לו לדבר הזה.   ויחגרו נשקם אלמטעם ואנשי ביתו ויצאו חמושים עד בואם אל המסגד.   אחר שלח אל מחמד לאמור:  "הכנס".   ויכנס שליח אלהים ויקף את הבית ויתפלל אצלו.   אחר הלך אל ביתו.   הוא הדבר אשר אמר חסאן בן ת'אבת בקינתו עליו:  "היית מחסה לשליח אלהים בפניהם". 

 

דבר התאסלם אלטֻפַ'יל בן עמר אלדַוְסי. 

 ויהי שליח אלהים, למרות הרעה אשר ראה מבני עמו, מפזר להם עצתו וקורא אותם להמלט מאשר הם בו.   ויתחילו קריש, אחרי הגן עליו אלהים בפניהם, להזהיר מפניו את האנשים מן הבאים אליהם מן הבדואים.   וזה הדבר אשר ספר אלטֻּפ'יל בן עמר אלדוסי, אחד משוררי הערבים הידועים לשם.   טפ'יל בא למכה, ושליח אלהים אז בה, וטפ'יל איש נכבד, משורר ונבון-דבר.   ויבואו אליו אנשים מקריש ויאמרו אליו:  "הוי טפ'יל, הנה באת אל עירנו.   וזה האיש היושב בתוכנו עשה לנו רעה גדולה, הביא פרוד בתוך קהלנו, ויפרק את דברנו, ואכן דברו ככשוף יפריד בין האיש ובין אביו ובין האיש ובין אחיו ובין האיש ובין אשתו.   והנה יראים אנחנו עליך ועל בני עמך, לבל יקרה אתכם כאשר קרה אותנו.   ולכן אל תדבר אליו ולא תשמע ממנו דבר".   ולא חדלו מדבר אליו עד אשר מחליט לבלתי שמוע ממנו דבר לבלתי דבר אליו, עד אשר שם באזניו, בלכתו ממחרת אל מסגד, צמר גפן לחיץ לבל יגיעו לאזניו דבר מדבריו אם לא יחפוץ לשמוע.   וישכם טפ'יל אל המסגד ושליח אלהים עומד להתפלל אצל הכעבה.   ויעמוד טפ'יל בקרבתו.   כי אלהים לא חפץ בלתי אם אשר ישמיעהו מקצת דבריו.   וישמע את הדברים יפים.   ויאמר אל נפשו:  "אוי לי, תשכל אמי.   חי אלהים כי האיש נבון, משורר.   הן לא נעלם מעיני מהבחין בין יפה למכוער, ומה זה ימנעני משמוע מהאיש הזה את אשר יאמר.   והיה אם היה הדבר אשר יביא יפה וקבלתיו, ואם היה מכוער ועזבתיו".   ויתן טפ'ין עד לכת שליח האלהים אל ביתו וילך אחריו.   וכהכנסו הביתה נכנס אליו.   ויאמר:  "הוי מחמד.   הנה עמך אמרו לי כזאת וכזאת וחי אלהים כי לא חדלו ליראני מפני דברך עד אשר סתמתי אזני בצמר גפן למען לא אשמע דבריך.   ואולם אלהים לא אבה בלתי אם להשמיעני דבריך.   ואשמע דברים יפים.   ועתה ערכה לפני ענינך".   ויערוך לפניו שליח האלהים את האסלאם.   ויקרא לפניו מהקראן.   וישבע אלטפ'יל כי מעולם לא שמע דברים יפים מאלה ולא ענין ישר ממנו.   ויקבל את האסלאם ויעיד את העדו אשר אין אלהים זולתי ומחמד שליחו.   ויאמר אל מחמד:  "הוי נביא אלהים, הנה אני איש אשר ישמעו בני אמי לקולו.  ואני שב אליהם וקראתים לקבל את דת האסלאם.   קרא נא אל אלהים ויתן לי אות אשר יהיה לי לעזר כאשר אקראם אליו".   ויאמר מחמד:  "אלהים, שים לו אות".   ויצא אלטפ'יל אל בני עמו.   ויהי בהיותו בעמק בין ההרים המוביל אל מקום תחנת בני שנטו ויפול אור בין עיניו כאור הפנס.   ויאמר:  "אל נא בפני.   כי ירא אנכי פן יחשבו כי אות רע הושם לי בפני על עזבי את דתם".   ויסב האור ויפול על ראש שוטו.   ויהי המחנה רואה את האור ההוא בשוטו כמנורה התלויה והוא יורד עליהם בעמק עד בואו אליהם ויהי בתוכם.   ויהי כשבתו ויבוא אליו אביו והוא זקן מאד.   ויאמר אליו אלטפ'ין:  "סור לך ממני הוי אבי כי אין עוד לך ולא אתה לי".   ויאמר אליו אביו:  "ולמה זה בני?" ויאמר:  "קבלתי את האסלאם ואלך אחרי דת מחמד".   ויאמר אליו אביו:  "בני, דתי דתך".   ויאמר אליו:  "אם ככה לך ורחץ וטהר בגדיך ואחר בוא למען אלמדך את אשר לֻמדתי".    וילך וירחץ ויטהר בגדיו.   ויערוך לפניו טפ'יל את האסלאם ויקבל אותו.   אחר באה אליו אשתו.   ויאמר אליה:  "סורי ממני כי לא לך אני ולא לי את".   ותאמר אליו:  "ולמה זה, אבי ואמי כָפרך".   ויאמר:  "כבר הפריד ביני וביניך האסלאם כי הלכתי אחרי דת מחמד".   ותאמר:  "דתי דתך".   ויאמר אליה:  "אם ככה לכי אל גבולות הקודש אשר לד'וּ אלשַׁרְרָה והטהרי ממני".   וד'ו אלשררה אליל שבט דוס.   ויהי בגבולות הקודש אשר לאליל מפל מים הנופל מן ההר.   ותאמר אליו:  "את אבי ואת אמי אתן כפרך.   האם לא תירא פן יעשה לנערה הזאת (לאמר לה) ד'ו אלשררה רעה?" ויאמר:  "אנכי אערוב לך על הדבר".   ותלך ותרחץ ותשב ויערוץ לפניה את האסלאם ותקבל את האסלאם.   אחר קרא את שבט דַוְס אל האסלאם.   ויפקפקו בדבר.   ויבוא אלטפ'יל אל שליח אלהים במכה ויאמר אליו:  "הוי נביא אלהים.   הנה שמעתי כי בני דוס זונים, וקרא נא אל אללה בעדם".   ויאמר מחמד:  "אלהים, נחה את דוס באורח מישרים.   שוב אל שבטך וקרא אותם אל אלהים והתהלך אתם ברכות".   ולא חדל אלטפ'יל מקרוא בארץ דוס לקבל את האסלאם עד צאת הנביא אל אלמדינה.   ויהי אחר מלחמות בַּדְר ואֻחֻד והחפירה, המלחמות אשר נלחם מחמד בתושבי מכה אחרי צאתו אל אלמדינה ויבוא אליו אלטפ'יל ואתו אנשים אשר קבלו את דת האסלאם.   והנביא אז בכַ'יְבָר, מקום מושבות היהודים.   ויתן להם חלק בשלל יחד עם המסלמים ולא עזב עוד אלטפ'יל את מחמד עד תת אללה את מכה ביבי מחמד.  ויאמר אז אלטפ'יל אל מחמד:  "עַמְר בן חֻמַמָה ואשרפנו".  ויהי אלטפ'יל מציב בו אש ואומר:

"הוי ד'א אלפכ'פין אין אני מעובדיך.  יום הולדתנו קדום ליום הולדתך.  הנה חתיתי אש בקרָביך". 

אחרי שב אל שליח האלהים ויהי אתו באלמדינה עד אסוף אלהנים את שליחו אליו.   ויהי כאשר שבו שבטי הבדואים מאחרי האסלאם, וישלח אליהם אבו-בכר הכליף הראשון צבא מהמסלמים להכניעם, וילך אלטפ'יל אתם עד כלותם להכניע את טֻלַיְחָה ואת ארץ נַגְ'ד כלה.  אחר הלך עם המסלמים אל אליַמַאָחָה ואתו בנו עַמר.  ויחלום  חלום בהיותו בדרכו לאלימאמה, ויאמר לחבריו:  "הנה ראיתי חלום פתרו אותו לי.   בחלומי והנה גלחו את ראשי ומפי יוצא עוף.   ותפגשני אשה ותכיסני אל רחמה.  ואראה את בני מחפש אותי חפש מחוּפש.   אחר ראיתי והנה עכבוהו ממוצוא אותי".  ויאמרו: "חלום טוב הוא".  ויאמר:  "ואולם אנכי חי אלהים כבר פתרתיו".  ויאמרו: "ומה זה?" ויאמר: "גלוח ראשי הוא הסרתו.  ואולם העוף אשר יצא מפי הוא רוחי, והאשה אשר הכנסתני אל רחמה, היא הארץ אשר יחפרו לי בה קבר ואעָלם בתוכה.   ואולם חפש בי אותי והעכבו ממצוא אותי הוא, כי רואה אנכי אשר יתאמץ אשר ימצאהו את אשר מצאני".  ויֵהרג אלטפ'יל, ירחמהו אלהים, במלחמת הקודש באלימאמה ויפָצע בנו פצע אנוש.  הוא שב וירפא לו.  אחר נהרג במלחמת הקודש בשנת מלחמת אליַרְמוּךּ בימי ממשלת עמר הכליף השני. 

 

ענין אַעְשָׁא בן קַיְס בן תַ'עְלַבָה.

ובין המשוררים עובדי האלילים אשר הללו בשיריהם את מחמד היה אַעְשָׁא.   ושם אעשה מַיְמוֹן בן קַיְס.   ויכנוהו הערבים בשם אלאעשא, לאמר בעל הראיה החלשא.   ויהי אלאעשא עובר בכל הארץ מקצה ערב ועד קצה ובידו נבל וישר שירי תהלה לאלה אשר שלמו לו.   ושמו נודע כמשורר שירת הלעג, אחד סוגי שירה הערבית העתיקה, עד אשר רק מעטים העיזו לחשוך ממנו את אשר בקש מהם.   ויחָשב אעשא למשורר מן המדרגה הראשונה למשוררמם העבים.   וידע אעשא את כל סוגי התרבות בערב בעת ההיא, כי בנודו ממקום למקום הכירם לדעת, ויכר גם את הנצרות, בהיותו ידיד לבישופים בנג'ראן, ועוד יותר מזה לסוחרים הנוצרים בחירה אשר מכרו לו את יינם, אשר אהב.   ויגדל אעשא לעשות בשיריו אשר תאר בהם את המשה ואת היין.  

ויסע אעשא לבקר את מחמד ולקרוא באזניו את השיר אשר חבר לכבודו.  ויחפוץ גם לקבל את דת האסלאם.   ויהי בהיותו במכה או קרוב אליה, בא אליו איש מעובדי האלילים מקריש וישאלהו לענינו.  ויגד לו כי הוא בא אל שליח אלהים לקבל את דת האסלאם.   ויאמר אליו האיש:  "הוי בעל הראות (כי לא חפץ האיש לכנותו בשם הלואי, אעשא בעל הראיה החלשה) הנה הוא יאסור עליך את הזנות".   ויאמר אלאעשא:  "חי אלהים כי אין לי עוד בדבר הזה חפץ".   ויאמר אליו: "הוי בעל-הראות הוא יאסור עליך את היין".  ויאמר אלאעשא:  "אכן זה, חי אלהים, עשה על נפשי רושם.   ואולם אלך לי עתה ואשתה יין וארוה עצמי ממנו במשך שנתי זו.   אחר אבוא אליו ואקבל את דת האסלאם".   וילך לדרכו וימת בשנתו זאת ולא שב עוד אל שליח אלהים.  

ואבו-ג'הל למרות שנאתו את שליח אלהים ושטמו אותו והקשותו את לבו,היה נכנע לפני שליח אלהים בראותו אותו כי הכניעו לו אלהים. 

 

דבר האִרָאשי אשר מכר גמלתו לאבו-ג'הל. 

איש מאִרָאשי בא בגלמתו אל מכה ויקה מאתו אבו-ג'הל ויאמר לשלם לו מחירה.   ויבוא האראשי וימוד אצל מקום מועצה לקריש ושליח האלהים יושב בצד המסגד.   ויאמר האיש:  "הוי משפחות קריש, מי הוא האיש אשר יעמוד לי נגד אבו אלחַכַם בן האשם, כי הנה אני איש זר עובר אורח, והוא עשק אותי".   ויאמרו אליו אנשי המושב:  "התראה את האיש ההוא היושב- ויראו אל שליח אלהים והמה מהתלים בו, באשר ידעו את השנאה אשר בין מחמד ובין אבו-ג'הל – לך אליו והוא יעמוד לך נגדו".   ויגש האראשי ויעמוד אצל שליח האלהים, ויאמר:  "הוי עבד אלהים.   הנה עשקני אבו אלחכם את אשר חָב לי, ואני איש זר עובר-אורח.   ואשאל את האנשים האלה על אודות איש אשר יוכל לעבוד לי נגדו, לקחת את המגיע לי ממנו, ויראו לי עליך.   ועתה תבע את זכותי ממנו.   ירחמך אלהים".   ויאמר מחמד:  "בוא אליו".   ויקם וילך מחמד אתו.   וכראות קריש אותו קם אתו, אמרו לאיש אחד מתוכם:  "לך אחריו, וראית את אשר יעשה".   ויצא שליח אלהים עד בואו אל בית אבו-ג'הל, ויך אל דלתו.   ויאמר:  "מי זה?" ויאמר:  "מחמד.   צא אלי".   ויצא אליו ואין בפניו סימן חיים וצבעו נשתנה.   ויאמר אליו: "תן לאיש הזה את המגיע לו".   ויאמר:  "כן, בטרם תלך מפה אתן לו אשר לו".   ויכנס ויוצא אליו עם המגיע לו ויתנהו לו.   אחר החלך שליח האלהים ויאמר אל האראשי:  "קח את אשר לך".   וילך האראשי וישב אל מקום המועצה ההוא, ויאמר:  "יגמלהו אלהים טוב, כי אמנם עמד לי".   ויבוא האיש אשר שלחו אותו ויאמרו אליו:  "הוי לך, מה ראית?" ויאמר:  "פלא פלאות.   חי אלהים כי רק הכה אל דלתו ויצא אליו ואין בו רוח.   ויאמר אליו תן לזה את המגיע לו,, ויאמר: כן בטרם תלך מפה אוציא לו את המגיע לו.   ויכנס ויוצא אליו את המגיע לו ויתנהו לו".   עודם מדברים ואבו ג'הל בא, ויאמרו אליו:  "הוי לך, חי אלהים לא ראינו כדבר אשר עשית מעולם".   ויאמר:  "הוי לכם, חי אלהים כי רק הכה על הדלת ואשמע קולו, נמלאתי פחד.   אחר יצאתי אליו והנה מעל לראשו גמל אשר לא ראיתי מעולם כגולגלתו וצאררו ושניו לגמת, חי אלהים אשר לו מאנתי לעשות כמצותו כי אז אכלני הגמל". 

 

רֻכָאנָה הַמֻטַּלִבִי.

ורכאנה המטליבי מבני עבד מנאף היה הגבור בכל קריש.  ויהי היום וימָצא הוא ושליח האלהים לבדם באחד מעמקי מכה באין איש אתם.  ויאמר אליו שליח האלהים: "הלא תירא את אלהים ותקבל את אשר אני קורא אותך אליו".  ויאמר: "אכן לו ידעתי, כי זה אשר תקראני אליו אמת, והלכתי אחריך".  ויאמר אליו מחמד: "מה תאמר, אם אאבק אתך ואוכל לך, התדע אז כי אמת הדבר?"  ויאמר: "כן".  ויאמר: "קום למען אאבק אתך".  ויקם נגדו רכאנה להאבק אתו.  ויהי אך בעט בו מחמד וישכיבהו והוא אין אונים.  אחר אמר אליו: "שוב מחמד".  וישב ויאבק אתו.  ויאמר: "הוי מחמד, חי אלהים כי פלא הוא.  האתה תאבק אתי?"  ויאמר מחמד: "ואם תרצה פלא רב מזה אראך, אם תירא את אלהים ותלך אחרי פקודתי".  ויאמר: "ומה הוא?"  ויאמר: "אקרא לך את העץ הזה אשר תראה, ובא אלי".  ויאמר: "קראהו".  ויקראהו ויבוא עד עמדו לפני שליח אלהים.  ויאמר אליו: "שוב למקומך"  וישב אל מקומו.  וילך רכאנה אל בני עמו ויאמר: "הוי בני עבד מנאף, כבשו בעזרת כשופי חברכם זה את כל יושבי הארץ, כי חי אלהים אשר לא ראיתי מכשף גדול ממנו מעולם".  ויספר להם את אשר הראה ואת אשר עשה.

 

משלחת הנוצרים אשר קבלו את האסלאם.

אחר באו אל מחמד, והוא במכה, עשרים אנשים או קרוב לזה מן הנוצרים מארץ כוש כאשר באה אליהם השמועה על אודותיו.  וימצאוהו במסגד.  וישבו אתו וידברו אתו וישאלוהו שאלות.  ואנשים מקריש במקום מועצותיהם מסביב לכעבה.  ויהי כאשר כלו לשאול את אשר חפצו, ויקראת מחמד אל אלהים ויקרא באזניהם את הקראן.  וכשמעם את דברי הקראן זלגו עיניהם דמעות.  ויֵעָנו לו ויאמינו בו, ויאשרוהו, כי ידעו את המתואר להם אודותיו בספריהם.  ויהי כאשר קמו מלפניו ויגש אליהם אבו-ג'הל ואתו אנשים מקריש ויאמר אליהם: "יכזיב אלהים תקות אורחה כמוכם.  שלחו אתכם אלה אשר מאחריכם מאנשי דתכם להשיב להם דבר על אודות האיש.  ועוד טרם ישבתם תחתיכם וכבר עזבתם דתכם ותאמינו באשר אמר לכם.  לא ידענו אורחת אנשים טפשים מכם".  ויאמרו אליהם: "שלום לכם.  לא נאמר לכם בוערים אתם.  לנו הדת אשר אנחנו בה ואתם הנכם בדת אשר אתם בה.  לא נביא על נפשותינו בלתי אם טובה".  והאנשים הנוצרים האלה היו מיושבי נג'ראן. ועליהם נאמר[47]: אלה אשר נתַנו להם הספר מלפניו הם יאמינו (בו) ובהקריא (אותו) לפניהם אמרו:   האמנו בו.  כי הוא האמת מאת אלהינו.  אכן היינו מלפני זה מסלמים...  לנו מעשינו ולכם מעשיכם ושלום עליכם, אין לנו דבר עם הבוערים".  ויש אומרים כי נאמרו על הנג'אשי וחבריו.

 

לעג קריש למחמד.

ויהי בשבת מחמד עם הדלים מן המאמינים כַ'בָּאב וְעַמָּאר ואַבוּ פֻכַיְהָה יַסָאר וצֻהַיְב והדומים להם מן המסלמים וילעגו להם קריש ויאמרו איש אל רעהו: "אלה הם חבריו כאשר תראו.  האם לאלה נטה אלהים חסדו מתוכנו להישירם אורח-מישרים ולהורותם האמת.  לו היה אשר הביא מחמד טוב, לא הקדימונו אלה אליו.  ולא בחר בהם אלהים ויעזוב אותנו.  ועליהם נאמר[48]: "ולא תגרש את הקוראים את אלהיהם בוקר וערב יבקשו פניו.  אין עליך מחשבונם מאומה.  כי אם תגרשם והיית מן הפושעים.  וכזאת נסינו מקצתם במקצתם למען יאמרו האֵלה נטה להם אלהים חסד מתוכנו?  האין אלהים היודע את המודים?  ובבוא אליך אשר יאמינו באותותינו ואמרת: שלום עליכם כתב אלהים על עצמו הרחמים.  אכן אשר עשה מכם רעה בבערותו אחד שב מאחרי זה ויעש הישרה הנה הוא סלח רחום".

ומחמד היה מרבה לשבת אצל אַלְמַרְוָה ליד מקום ממכר של נער נוצרי גַ'בְר שמו עבד לבני החצ'רמי ויהיו אומרים:    "חי אלהים אשר הרבה מאשר יביא מחמד לא ילמד בלתי אם מפי ג'בר הנוצרי נער לבני החצ'רמי.  ועל זה נאמר: אכן ידענו אשר יאמרו כי ילמדהו בשר ודם.  (אך) שפת (האיש) אשר ירמזו עליו שפת לועז היא וזה (הקראן) שפה ערבית ברורה[49]".

וכאשר היו מזכירים את שם מחמד היה אלעאץ בן וָאאִל אומר: "הרפו ממנו הלא הוא איש עֲרִירִי לא שארית לו.  אם ימות יאבד זכרו והונח לכם ממנו", כי הערבי יחשוב גם את האיש אשר רק בנות לו להולך ערירי.  ועל זה נאמר: "אכן נתנו לך שפע רב[50] אשר הוא טוב מן העולם הזה ומאשר בו".  ויהי כאשר שאלוהו מה הוא השפע אשר נתן לו אלהיו ויאמר  "נהר נמשך כמרחק מצנעא אשר בתימן ועד אילת – היא עציון גבר, כְלֵי משקה כמספר כוכבי השמים, עליו ישכנו עופות שצווארותיהם כצווארי הגמלות".  וכאשר אמר עמר: "אכן בנות יענה הן העופות האלה", אמר מחמד: "ואוכלן יהיה טוב מהן. ואשר ישתה מן הנהר לא יצמא לעולם".

ויאמרו מבני קריש עוד אל מחמד: "למה לא הוריד אלהים עמך מלאך יספר על אודותיך לאנשים ויֵרָאה עמך".       ועל זה נאמר: "ויאמרו: לו הורד אליו מלאך, אך לו הורדנו מלאך הנה נחרץ הדבר (משפטם) אחר לא יִצְפֶה להם עוד.  ולו שַתנוהו מלאך (גם אז) שַתנוהו אדם ונלבישבו לבוש (להאפיל עליו בפניהם) כאשר ילבשו (להסתיר אשר בלבם)[51].

ועל לעגם למחמד נאמר: הנה כבר התלו בשליחים מלפניך ויבוא על הלועגים מהם (המשפט) אשר לעגו לו[52].

 

 

ז. מַסָּע הַלַּיִל וְהָעֲלִיָּה לַשָּמַיִם

אחר הובל השליח בלילה ממסגד החַרָאם הוא מקדש מכה אל המסגד האחרון הוא בית המקדש אשר בירושלם.  והאסלם כבר נפות אז במכה, בקריש ובשבטי הערבים כולם.

 

מסע הליל.

ויובא אל שליח האלהים אלבֻרָאק היא הבהמה אשר נשאה עליה את הנביאים מלפניו.  תשים את פרסותיה לשני צדדיה (והגיע) עד למרחקים.  ויושיבו אותו עליה.  אחר יצא אתו חברו (גבריאל) למען יראה את האותות אשר בין השמים והארץ ויבואו עד בית המקדש וימצא בו אברהם ואת משה ואת ישו בתוך חבר הנביאים אשר נאספו בגללו. ויגש אליהם ויתפלל אתם.  אחר הביאו לו שלשה כלים, כלי בתוכו חלב וכלי בתוכו יין וכלי בתוכו מים. וישמע קול אומר אליו בעת הגש אותם אליו לאמר, כם יקח את המים וטבע היא ועַמו עמו.  ואם יקח את היין ונתעה הוא ונתע עמו עמו.  אך אם יקח את החלב ונחוהו אורח מישרים ונחו את עמו עמו.  ויקח את כלי החלב וישתה ממנו ויאמר אליו גבריאל:    "הנה ינחוך אורח מישרים ונחו את עמך עמך, מחמד!"

וזה אשר ספרו בשם מחמד: ישן הייתי בחדר ויבוא אלי גבריאל ויהדפני ברגלו ואשב ולא ראיתי דבר ואשוב אל משכבי, ויבוא אלי שנית ויהדפני ברגלו ואשב ולא ראיתי דבר ואשוב אל משכבי, ויבוא אלי בשלישית ויהדפני ברגלו ואשב ויחזק בזרועי ואקום אתו ויוציאנו אל שער המסגד והנה בהמה לבנה בין הפרד ובין החמור, לשתי ירכותיה שתי כנפים שקועות בין רגליה ושתי ידיה מגיעות לשני צדדיה עד למרחקים, הוא בֻּראק.  וירכיבני עליו, אחר יצא אתי, לא נפרד ממני ולא נפרדתי ממנו.  ובעת גשתי לרכב עליו התנודד בראק בזעף וישם גבריאל את ידו על רעמתו ויאמר אליו  "האם לא תבוש בֻּרָאק מאשר תעשה.  חי אלהים כי לא רכב עליך לפני מחמד נכבד בעיני אלהים ממנו".  ויבוש עד אשר כוסה זעה.

אחר שב שליח האלהים אל מכה, ויהי ממחרת הבוקר ויספר לקריש את הדבר, ויאמרו האנשים: "חי האלהים, כי ברור הדבר.  הנה האורחה תבלה חודש בדרכה ממכה אל סוריה וחודש בשובה.  הילך מחמד זה בלילה אחד וישוב אל מכה?"  וישובו רבים מאשר קבלו את האסלאם מאחרי דתם וילכו האנשים אל אבו-בכר ויאמרו אליו: "מה תאמר לחברך, אבו-בכר, יספר כי בא בלילה הזה אל בית המקדש ויתפלל בו וישב אל מכה".  ויאמר אבו-בכר: "שקר אתם מספרים עליו".  ויאמרו: "לא, הנה הוא במסגד מדבר עם האנשים".  ויאמר אבו-בכר: "חי האלהים, כי אם אמר כזאת, כי אז אמת דבר, ומה הוא הפלא בעיניכם.  הנה יספר לי כי הדבר יבוא אליו מאלהים מן השמים אל הארץ בשעה אחת מן הלילה או מן היום ואאמין בו, וזה נפלא מן הדבר אשר תתפלאו עליו".  אחר הלך עד גשתו אל מחמד ויאמר: "הוי נביא אלהים, הספרת לאנשים האלה כי באת אל בית המקדש הלילה הזה?"  ויאמר: "כן".  ויאמר: "הוי נביא אלהים, תאר אותו לי כי אני באתי אל תוכו".  ויאמר מחמד: "הורם אלי עד אשר הסתכלתי בו".  ויתחיל מחמד לתאר לפני אבו-בכר, ואבו-בכר יאמר: אמת דברת, אעיד כי אתה שליח אלהים".  וככל אשר יתאר מחמד דבר יאמר:   "אמת דברת, אעיד כי אתה שליח אלהים", עד כלותו.  ויאמר אליו מחמד: "ואתה אבו-בכר הצדיק".  ויקָרא ביום ההוא הצדיק.  ועל האנשים אשר שבו ביום ההוא מאחרי האסלאם נאמר" "ולא שמנו את החזון אשר הראינוך בלתי אם מסה לבני-אדם והעץ הארור (הנזכר) בקראן, ולמען ירא אותם.  אך לא יוסיף להם בלתי אם מֶרי רב"[53].

ועָאאשה בת אבו-בכר אשת מחמד ספרה, כי לא נפקד גוף הנביא בלילה ההוא, ולא הוביל אלהים בלתי אם את רוחו.  ומחמד אומר: "עיני ישנה ולבי ער".  ויתאר מחמד לחבריו את אברהם ואת משה את ישו כאשר ראם בלילה ההוא ויאמר: "ואולם אברהם לא ראיתי איש דומה אלי יותר ממנו.  ולא איש דומה אליו יותר ממני.  ומשה איש גבה הקומה, שערו תלתלים, אפו כגבנון כאילו היה מבני שַׁנואָה, אך ישו כבן מרים הוא איש אדום בין הארוך ובין הקצר ישר, שערו ורב, סימנים בפניו כאילו יצא מבית האסורים יכסו ראשו.  יטפטף מים ואין בו מים.  הדומה אליו באנשיכם הוא עֻרְוָה בן מסעוד הת'קפ'י.

 

תּּאַר מחמד.

וזה התאור אשר תאר עלי בן אבו-טאלב את מחמד: "לא היה ארוך כתורן ולא קצר כאצבעוני.  ויהי בינוני באנשים, ולא היה שערו מתולתל עד מאד ולא ישר, היה מתולתל במקצת, ולא היו פניו מסורבלים בשר ולא רזים.  ויהי לבן מעורב אודם, עיניו שחורות, גבותיו ארוכות, גולגלתו כבודה, עצם-כתפו איתנה.  על חזהו שער מעט.  ידיו ורגליו מלאות, ובלכתו כאילו טופף על פני מים.  ובהביטו אל הצד הפנה את כלו.  בין כתפיו חותם הנבואה.  ויהי הנדיב באדם לתת, האמיץ באדם ללב, והמדבר אמת בכל האדם והנאמן בהם לבני בריתו, והרך בהם בהליכתו והנעים בהם לחברה, כל רואהו פתאום נמלא יראת כבוד מפניו.  ואשר בא בחברתו אהבו.  וכה אמר אשר תאר אותו: 'לא ראיתי כמוהו לא לפניו ולא אחריו' ".

ואֻם הָאנִא בת אבו- טאלב ספרה על אודות מסע הליל כזאת: "לא הובל שליח אלהים בלתי אם בשעה שהיה בביתי ויישן אצלי בלילה ההוא בביתי.  ויתפלל תפילת הערב האחרונה אחר ישן ונישן אנחנו.  ולפני עלות עמוד השחר עורר אותנו שליח אלהים, וכאשר התפלל תפילת הבוקר ונתפלל אתו אמר: 'הוי אם האנא הנה התפללתי אתכם תפילת הערב האחרונה, כאשר ראית, בנחל הזה.  אחר זה באתי אל אל בית המקדש ואתפלל בו.  אחר התפללתי פה תפילת הבוקר אתכם עתה כאשר ראית'.  ויקם לצאת ואׂחז בשולי אדרתו, ותתגל בטנו כאילו היא אטון יקר מתקפל, ואמר אליו:    'הוי נביא אלהים לא תספר את הדבר הזה לאנשים, כי יכאיבוך ויציקו לך'.  ויאמר: 'חי אלהים כי ספר אספר להם'.  ואמר לשפחה אשר לי כושית: 'הוי לך, לכי אחרי שליח אלהים למען תשמעי את אשר יאמר לאנשים ואת אשר יאמרו אליו'.  ויהי כאשר יצא שלי אלהים אל האנשים, ויגד להם, וישתוממו ויאמרו: 'מה האות על זה הוי מחמד, כי אנחנו לא שמענו כדבר הזה מעולם'.  ויאמר: 'אות הוא כי פגשתי באורחת בני שבט פלוני בנחל כזה וכזה, ויבהילם קול בהמתי ויברח מהן גמל, ואראה להם מקומו בעת לכתי אל סוריה.  אחר שבתי ויהי כבואי אל צַ'גְ'נָאן פגשתי באורחת בני שבט פלוני ואמצא את האנשים ישנים ולהם כלי תוכו מים אשר כסוהו באיזה דבר, ואסיר מכסהו ואשת את המים אשר בו, אחר כסיתיו כאשר היה.  ואות לדבר הוא כי אורחתם פונה כעת מן המדבר אל דרך ההר אלתַנְעִים, ילך בראשה גמל שחום עליו שקים, האחר מהם שחור והשני מגֻוָן'.  וימהרו האנשים אל הדרך ויפגשו ראשונה גמל כאשר תאר להם מחמד, וישאלו את האנשים על דבר הכלי, ויספרו כי הניחוהו מלא מים ויכסוהו, וכי התעוררו וימצאוהו מכוסה כאשר כסוהו אך לא מצאו בו מים.  וישאלו את בני האורחה השניה והם במכה ויאמרו: 'אמת דבר, חי אלהים, כי נבהלנו בנחל אשר אמר, ויברח גמל מאתנו ונשמע קול איש יראנו מקומו איה עד אשר תפשנוהו' ".

 

העליה לשמים.

ובשם מחמד ספרו: "כאשר כליתי ממעשי בבית המקדש ויביאו אלי סולם.  ולא ראיתי מעולם דבר יפה ממנו, הוא אשר אליו ישאו מתיכם את עיניהם בבוא עתם.  ויעלני (גבריאל) עליו עד הביאו אותי אל שער משערי השמים, שער השומרים יקרא לו.  עליו ממונה מלאך מן המלאכים אסמאעיל שמו, והוא ממונה על שנים עשר אלף מלאכים וכל מלאך מהם ממונה על שנים עשר אלף מלאכים.  ולא יֵדע גדודי אלהיך בלתי אם הוא לבדו.  ויהי כאשר נכנס אתי ויאמר המלאך: 'מי הוא זה, גבריאל?'  ויאמר: 'מחמד הוא'.  ויאמר המלאך: 'הכבר נשלחת אליו'.  ויאמר: 'כן'.  ויברכני בטובה.  ולא פגשתי מלאך בעת בואי אל השמים בלתי אם בפנים שוחקות ומסבירות יאמר לי 'טוב לך'.  וכה ברכוני עד פגוש אותי מלאך מן המלאכים אשר קרא אלי כאשר קראו, ואולם לא שחק לי ולא ראיתיו מסביר פנים כאשר עשו יתר המלאכים.  ואמר לגבריאל: 'הוי גבריאל, מי הוא זה אשר אמר אלי כאשר אמרו המלאכים אך לא שחק לי ולא הסביר פנים כאשר ראיתי האחרים עושים?'  ויאמר אלי גבריאל: 'אמנם לוּ שחק לקראת איש מלפניך או אם ישחק לקראת איש מאחריך, כי אז היה שוחק לקראתך.  ואולם הוא לא ישחק.  הוא מאלךָ בעל הגיהנום'.  ואמר אל גבריאל, כי אותו מנה אלהים על כל המקום אשר תארתי ולמצותו ישמעו, כי נאמן אלהים הוא: 'האם לא תצוהו כי יראה לי את הגיהנום?'  ויאמר: כן.  הוי מָאלךִ הראה למחמד את הגיהנום'.  ויסר מעל הגיהנום מכסהָ, ותגעש ותתרומם האש עד אשר דמיתי, כי תתפוש את כל אשר אני רואה.  ואמר לגבריאל: 'צוהו וישיבה כאשר היתה'.  ויצוהו ויאמר: 'שִקְעִי' ותשב אל מקומה אשר יצאה ממנו.  ותהי שיבתה דומה כנפול הצל, ותרד עד אשר נכנסה כולה אל המקום אשר יצאה ממנו וישב עליה מכסהָ.

וכבואי אל השמים התחתונים ראיתי איש יושב ואליו יובאו נפשות בני האדם ויש אשר בהביא אותן לפניו יאמר "טוב" וישמח בהן ויאמר: "נפש טובה יצאה מגוף טוב".  ויש אשר יאמר להן: "אוף" ופניו יזעפו ויאמר: "רוח רעה יצאה מגוף רע".  ואמר: "מי הוא זה, גבריאל?"  ויאמר: "זה אביך אדם, יביאו לפניו נפשות בניו, והיה בעבור על פניו נפש המאמין ושמח בה.  ובהביא לפניו נפש הכופר ותעב אותה".  אחר ראיתי אנשים להם שפתים כשפת הגמל ובידיהם חתיכות אש כאבני הנחל וישליכון אל תוך פיותיהם ותצאנה מאחוריהם ואֹמר: "מי אלה גבריאל?"  ויאמר: "אלה אשר אכלו את הון היתומים בעשק".  אחר ראיתי אנשים להם בטן לא ראיתי כמוה מעולם ויעברו עליהם תנינים כגמלים בהביא אותם אל הגיהנום, ידרסו אותם אשר לא יוכלו לזוז ממקומם.  ואמר: "מי אלה גבריאל?"  ויאמר: "אלה אוכלי הרבית".  אחר ראיתי אנשים בידיהם בשר שמן ריחו טוב ליד בשר רע מסריח, יאכלו מן הרע המסריח ועזבו את השמן הנותן ריח טוב.  ואמר: "מי אלה גבריאל?"  ויאמר: "אלה הם אשר יעזבו את אשר התיר להם אלהים מן הנשים וילכו אל אשר אסר אלהים עליהם מהן".  אחר ראיתי נשם תלויות בשדיהן, ואמר: "מי אלה גבריאל?"  ויאמר: "אלה הן אשר יחסו אל הגברים את אשר אינם מילדיהם".  ומחמד אמר: "רב הוא אף אלהים על אשה המכניסה לתוך שבט ילד אשר איננו מהם ואכל טובם וגלה ערותם".  אחר העלני אל השמים השניים והנה בהם שני בני הדודות ישו בן מרים ויַחיא (יוחנן המטבל) בן זכריה.  אחר העלני אל השמים השלישיים והנה בהם איש, פניו כפני הירח בליל מלואו, ואמר: מי זה, גבריאל?"  ויאמר: "זה אחיך יוסף בן יעקב".  אחר העלני אל השמים הרביעים והנה בהם איש, ואשאלהו מי הוא ויאמר: "זה אִדריס (חנוך) ועליו נאמר: ונעלהו למקום נעלה[54]".  אחר העלני אל השמים החמשיים ובהנה בהם שׂב לבן הראש והזקן מגודל לא ראיתי שֵׂבה הדור ממנו.  ואמר: "מי זה גבריאל?"  ויאמר: "הוא האהוב בעמו הַארון בן עמראן" (אהרון בן עמרם).  אחר העלני אל השמים הששיים, והנה בהם איש גבה קומה ואפו כפוף כגבנון כאילו הוא מאנשי בני שַנוּאָה ואמר: "מי זה גבריאל?"  ויאמר: "זה אחיך מוסא בן עמראן" (משה בן עמרם).  אחר העלני אל השמים השביעים, והנה בהם שָׂב יושב על כסא, ליד שער הבית הבנוי (בית המקדש של מעלה), אשר יכנסו בו בכל יום שבעים אלף מלאכים ולא ישובו ממנו זולתי ביום תחית המתים.  לא ראיתי איש דומה יותר ממנו אלי ולא אשר אני אדמה אליו יותר מאשר לו.  ואמר: "מי זה גבריאל?"  ויאמר: "זה אביך אבראהים".  אחר הביאני אל גן-העדן ואראה בו נערה, שפתיה אדומות מאד, ואשאל אותה: "למי את?"  כי הפליאתני בראותי אותה, ותאמר: "לזיד בן חארת'ה".  ויבשר שליח אלהים את הבשורה לזיד בן חארת'ה[55].  ולא הכניס גבריאל את מחמד לשמים מן השמים, מבלי אשר יבקשו רשות להכנס אליהן, יאמרו אליו: "מי זה גבריאל?"  ואמר: "מחמד".  ואמרו: "הכבר נשלח?"  ואמר: "כן", ואמרו: "ברכת אלהים עליו מאת אח וחבר".  וילכו עד הגיעם אל השמים השביעים, ויעמוד לפני אלהיו.  ויצוהו להתפלל חמשים תפילות בכל יום.  וזה אשר ספר מחמד:   ואצא לשוב.  ואפגוש במשה בן עמרם נעים הרעים אשר לכם וישאלני, כמה תפילות צויתים להתפלל, ואמר: חמשים תפילות בכל יום.  ויאמר: "הנה התפילה כבדה ועמך חלש.  שוב אל אלהיך ובקשהו כי יקל מעליך ומעל עמך".  ואשוב ואשאל מאלהי להקל מעלי ומעל עמי.  ויסר מעלי עשר.  אחר יצאתי מלפניו ואפגוש במשה ויאמר אלי כאשר אמר.  ואשוב ואשאל אלהי ויסר מעלי עשר.  אחר שבתי ואפגוש במשה ויאמר לי כאשר אמר.  ואשוב ואשאלהו ויסר מעלי עשר, ולא חדש משה להגיד לי בכל אשר שבתי אליו: "שוב ושאל אלהיך".  עד אשר לא נשארו בלתי אם חמש תפילות בכל יום ולילה.  אחר שבתי ואפגוש במשה ויאמר לי כאשר אמר, ואמר: "כבר חזרתי כמה פעמים אל אלהי ואשאלהו עד אשר אבוש מפניו.  ולא אעשה עוד זאת.  והיה כאשר ימלא אותן מכם בהאמינו בהן ובאהבתו אותן הנה לו שכר חמשים התפילות המצויות".

אחרית הלועגים.

ואחרית ראשי העם אשר הציקו ויהתלו במחמד היתה רעה, באשר קלל אותם מחמד.  ויהי היום והם מקיפים את הבית ויבוא גבריאל, ושליח אלהים עומד על ידו.  ויעבור אלאַסוד בן אלמטלב וישלך בפניו עלה ירוק ויתעור, ויעבור אלאסוד בן עבד-יגוּת', ויט באצבעו אל בטנו ותהי צבה וימת במחלתו זאת.  ויעבור אלוליד בן אלמגירה ויט באצבעו אל מקום פצע, בשפולי עקב רגלו, אשר נפצע בו שנים לפני זה, כי עבר אלוליד על פני איש מבני כ'זאעה אשר ברא לו חצים, ויתָלה חץ מחציו בבגדו ויפצערו ברגלו פצע קל, אשר לא ערך לו.  ויחלה וימת בפצעו.  ויעבור אלעאץ בן וָאאִל ויט באצבעו אל כף רגלו.  ויצא על חמור ללכת אלטאאף וירבץ החמור ויכרע אתו על קוצים ויבוא קוץ בכף רגלו ויהרגהו.  ויעבור אלחארת' בן אלטֻלָאטַלָה ויט באצבעו אל ראשו ויעל מוגלה וימת.

ויהי כאשר קרב אלוליד בן אלמגירה למות ויקרא לשלשת בניו להִשאם ואלוליד וכָ'אלִד ויאמר אליהם: "בני, אצוכם שלשה דברים אשר לא תזניחו אותם.  אל תדרשו את דמי מבני כֻ'זאעה, כי ידעתי כי נקיים הם ממנו.  ואולם חושש אנכי אשר לא יחרפוכם על הדבר הזה ויתפארו כי הם הרגוני.  ולי רבית בית ת'קיף אל תנוחו עד אם תקחו אותה מידם.  ומָהְרִי בידי אבי אֻזַיְהִר הדוּסי, וראיתם אשר לא יעלים אותו מכם".  כי מהוׂר מֵהֵר לו אלוליד את בת אבי- אֻזַיְהִר וחשכה ממנו ולא נתנָה לו עד יום מותו.

ויהי אחרי מות אלוליד ויזעקו בכני מכ'זום על כ'זאעה לבקש מהם כופר נפש אלוליד באמרם: "הֲרָגוׂ חץ איר מתוככם".  ויהי לבני כעב ברית עם עבד אלמטלב בן השאם, וימאנו כ'זאעה לתת להם הכופר עד אשר חרפו זה את זה בשירי לעג, וירב בכעס ביניהם.  והאיש אשר חצו פגע באלוליד איש מבני כעב בן עמר מכ'זאעה.  ויחרפו שבט את שבט ויהי כי יראו האנשים את החרפות, לבל יפרעו לשמצה בכל רחבי הארץ, ויתנו להם כ'זאעה חלק מן הכופר וחלק מחלו להם וישלימו.  ויהי אחרי הדברים האלה ויתפאר גַ'וְן בן אבי אלג'ון איש מבני כ'זאעה במעשה רצח אלוליד, ויזכיר בשירו כי הם הרגוהו.  ואולם שקר היה הדבר.  ויבוא על אלוליד ועל בניו ועל שבטו הדבר אשר חשש לו.  אחר התנפל השאם בן אלוליד על אבו-אזיהר והוא בשוק ד'י אלְמַגָאז.  כי עָאתִכָה בת אבו-אזיהר היתה לאשה לאבו-ספ'יאן בן חרב כי נתנה לו, ואבו אזיהר איש נכבד בעמו, ויהרגהו עקב מהר אלוליד אשר אתו כאשר צוה אביו אותו.  והדבר הזה קרה אחרי צאת מחמד למדינה, אחרי מלחמת בַדר בין מחמד ובין קריש אשר נפגעו בה מי שנפגעו מנכבדי קריש מעובדי האלילים.  ויצא יזיד בן אבו-ספ'יאן ויאסוף את בני עבד מנאף ואבו ספ'יאן בד'י אלמַגָ'אז ויאמרו האנשים: "בגד אבו ספ'יאן בחותנו, כי הלא עליו לגאול דמו".  ויהי כשמוע אבו-ספ'יאן את אשר עשה בנו – ואבו ספ'יאן איש ארך-אפים ולא שעה לדבר ויהי אוהב את עמו אהבה עזה, וימהר לשוב אל מכה – כי ירא פן תקום רעה בין קריש  בגלל אבו אזיהר.  ויבוא אל בנו והוא חמוש בנשק בתוך עמו מבני עבד מנאף והמבושמים.  ויקח הרׂמח מידו ויך על ראשו מכה אשר הבהילתהו ויאמר: "יעכרך אלהים, התחפוץ להכות את קריש איש בידי אחיו בגלל איש מדַוְס.  נתון נתן להם את המׂהר אם ירצו לקבלו ואכבה את האש אשר הוצתה בגלל הדבר הזה".  ויקם חַסָּאן בן תָאבִת המשורר לעורר לנקום את נקמת אבו אזיהר, ויחרף בשירו את אבו ספ'יאן ויאמר: "חפץ הוא להכות איש ביד רעהו בגלל איש מדוס, אכן רע הוא אשר חשב".  ויהי כאשר קבלו יושבי אלטאאף את האסלאם וידבר כ'אלד בן אלוליד – הוא המצביא המסלמי אשר כבש בימי עמר את סוריה ויהי לתפארת לאסלאם – אל מחמד על אודות רבית אלוליד אשר היה לו ביד ת'קיף הם יושבי אלטאאף, כאשר צוה לו אביו אלוליד על הדבר הזה.  ואולם מחמד אסר לקחת נשך ומרבית.  ולא נקמו את נקמת דם אבו-אזיר עד אשר שם האסלאם גבולות לגאולם הדם, בלתי אם כי באחד הימים יצא צַ'רָאר בן אלכ'טאב בן מִרדאס הפִ'הִרי עם אנשים מקריש אל ארץ דוס ויבואו בית אשה אֻם גַיְלָאן שמה, שפחה משוחררת לדוס.  ותהי סורקת שערות הנשים ומקשטת את הכלות.  ויחפצו דוס להרגם בעד אבי אזיהר.  ותקם נגדם אם גילאן ונשים אשר היו אתה ובתוכן אם גַ'מיל ותעצורנה בעדם.  ויהי כאשר היה עמר בן אלכ'טאב לכליף ותבוא אליו אם ג'מיל בדמותה כי צַ'ראר אשר הצילה אחיו הוא.  ויהי כאשר התיחשׂה עליו ותאמר כי קרובה היא אליו, ויבן את הספור ויאמר: "אין אני אחיו בלתי אם יהיה מֻסלם ויצא למלחמת הקודש, ואולם ידעתי את חסדך עמו".  ויתן לה מתת כאשר יתנו לעוברת-אורח, כמצֻוה בקראן, אך לא חשבה לקרובה לו כל עוד לא קבל אחיו את דת האסלאם, כי לא הכיר גם את אחיו לאח לו עד אם התאסלם.

ח. מִמּוֹת אַבִּוּ-טָאִלבּ וכַ'דִיגָ'ה עַד הַהִגְ'רָה

ומן האנשים אשר הציקו למחמד בביתו אבו-להב ואלחכם בן אבו-אלעאץ בן אמיה, ועקבה בן אבי מֻעַיט ועדי בן חַמְרָאָה הת'קפ'י, ואבן אלאצדאא ההֻדַ'לי.  ויהיו שכניו ולא קבל הן איש את האסלאם בלתי אם אלחכם בן אבו אלעאץ.  ויהי אחד מהם משליך עליו את שלית השה בעמדו להתפלל ואחר היה משליכה בקדרתו אשר שפתו לו לבשל, עד אשר פרש מחמד לתוך חדר להסתתר מהם בהתפללו.  והיה בהשליכם אותה עליהם והוציאה מחמד על עץ ועמד על פתח ביתו ואמר: "הוי בני עבד-מנאף איזו שכֵנות היא זאת?"  אחר ישליכה בדרך.

מות כ'דיג'ה ואבו-טאלב.

אחר הדברים האלה מתו כ'דיג'ה בת כ'וילד ואבו טאלב בשנה אחת.  ותבואנה צרות רבות על מחמד במות כ'דיג'ה ואבו-טאלב, כי היתה לו משענת נאמנה באסלאם וימצא מנוחה אצלה.  ודודו אבו-טאלב היה לו זרוע עוז ומחסה ומגן ומושיע נגד בני עמו, וימותו לפני צאתו לאלמדינה שלש שנים.  ויהי אחרי מות אבו-טאלב ויוכלו קריש למחמד ויהיו צוררים אותו עד מאד, עד אשר נגש אליו אויל מאויליהם ויעפר בעפר על ראשו.  ויהי כאשר זרק האויל ההוא עפר על ראשו, ויבוא שליח האלהים אל ביתו והעפר על ראשו.  ותקם אליו אחת מבנותיו ותרחץ מעליו העפר והיא בוכה ושליח אלהים אומר לה: אל תבכי, בתי, כי אלהים מגן לאביך, ויוסף ויאמר: "לא יכלו קריש לעשות לי רע עד אשר מת אבו-טאלב".  כי הגן הגן עליו אבו-טאלב בכל כוחותיו.  ויהי כי התאונן אבו-טאלב על סובלו כי רב, וישמעו קריש ויאמרו איש אל אחיו: "הנה חמזה ועמר קבלו את דת האסלאם, ודבר מחמד נפוץ בין משפחות קריש כולם.  הבו ונלכה אל אבו-טאלב והיה למפשר בינינו ובין בן אחיו, כי אין אנו בטוחים אשר לא יקרעו הממשלה מידינו".  וילכו אל אבו טאלב וידברו אליו מראשיהם עֻתְבָה בן רביעה ושַׁיְבָה בן רביעה ואבו-ג'הל ואֻמַיָּה בן כַ'לַף ואבו-סֻפְ'יָאן בן חַרְב ואתם מנכבדי קריש ויאמרו: "הנה אתה נכבד בתוכנו כאשר ידעת.  ותבוא במצוק ובמצור כאשר תראה ויראים אנו אשר לא תבוא עליך רעה מזו.  ואתה ידעת את אשר בינינו ובין בן אחיך.  ועתה קרא נא לבן אחיך ופַשר בינינו וביניו, למען ירפה ממנו ונרפה ממנו.  וחדל מאתנו ומדתנו וחדלנו ממנו ומדתו"?  וישלח אליו אבו-טאלב ויבוא אליו.  ויאמר: "בן אחי, אלה נכבדי עמך נאספו בגללך, להתפשר אתך".  ויאמר מחמד: "טוב.  אם תשמעו לי לקבל ממני דבור אחד תמלכו על-ידו בערב כולה ונכנעה לכם פרס".  ויאמר אבו-ג'הל: "טוב.  חי אביך כי עשרה דבורים נקבל ממך".  ויאמר אליהם מחמד:    "אמרו: אין אלהים מבלעדי אללה, והסירו מקרבכם את אשר תעבדו מבלעדיו".  ויספקו ידיהם ויאמרו: "התרצה מחמד לעשות את כל אלהינו אלהים אחד?  אכן פלא דברך!"  ויאמרו איש אל רעבו: "חי אלהים כי לא יותר לכם על דבר אחד מאשר תבקשו, צאו ולכו בדת אבותיכם עד אשר ישפוט אלהים בינכם וביניו".  ויפרדו.  ויאמר אבו-טאלב אל מחמד: "חי אלהים בן אחי, כי לא ראיתיך מבקש מהם יתר על המדה".  ויהי באמור אבו-טאלב את הדברים האלה, ויכסוף שליח אלהים להטותו אל האסלאם, ויתחיל לדבר אליו: "דודי, ואתה אמור נא את הדבר הזה, למען אוכל להיות לך למליץ ביום תחית-המתים" – כי לא יוכל מסלמי להיות למליץ לעובד אלילים.  ויהי כראות אבו-טאלב את התאמצות מחמד, ויאמר: "בן אחי, לולא יראתי כי יחרפוך ואת בני אביך מאחרי וכי יחשבו קריש, כי אמרתי את הדברים מפחד המות, כי אז אמרתיו.  לא אֹמר את הדבר הזה בלתי אם לשמֵח אותך בו".  ויהי כאשר קרב אבו-טאלב למות ויתבונן אלעבאס אליו בהניעו שפתיו ויט אזניו אליו להקשיב ויאמר אל מחמד: "בן אחי, הנה אמר אחי את הדבר אשר צויתי להגידו".  ויאמר מחמד:  "לא שמעתי".  אחר מת אבו-טאלב.

פְנות מחמד אל ת'קיף לבקש מהם עזר.

ויהי אחרי מות אבו-טאלב ויוכלו קריש למחמד ויעשו לו הרעה אשר לא יכלו לעשות לו בימי חיי דודו אבו-טאלב ויצא מחמד אל אלטָאאִף אשר בין מכה ובין מדינה, היא העיר רבת הכרמים אשר בה היו מעונות הקיץ לעשירי קריש.  וילך לבקש מתושבי אלטאאף הם ת'קיף לעזור לו ולהגן עליו בפני בני עמו.  ויקו כי יקבלו ממנו את אשר הביא אליהם מאת אלהים, ויצא אליהם לבדו.  ויהי כבואו אל אלטאאף ויגש אל אנשים מת'קיף אשר הם בעת ההיא נשיאי ת'קיף ונכבדיהם והם שלשה אחים: עבד יָאלַיְל בן עַמְר בן עֻמַיְר מבני ת'קיף ואחָיו מסעוד וחָביב.   ולאחד מהם אשה מקריש מבני גֻ'מח.  וישב אצלם ויקראם אל אלהים וידבר אליהם בדבר אשר בא אליהם בגללו, לעזור לו באסלאם ולעמוד לימינו נגד המתנגדים לו מבני עמו.  ויאמר אליו אחד מהם, והוא העושה את יריעות הכעבה אשר יכסוה בהן: "אם אלהים שלחך"!  ויאמר השני: "לא מצא אלהים איש לשלוח זולתך".  ויאמר השלישי: "חי אלהים, כי לא אדבר אליך מאומה.  כי אם אמנם שלוח מאלהים אתה, כי אז אין סכנה גדולה יותר מאשר להשיב לך דבר.  ואם תדבר על אלהים שקר הנה לא יאות לי לדבר אתך".  ויקם מחמד מעליהם כי התיאש מטוב ת'קיף ויאמר אליהם: הנה עשיתם את אשר עשיתם, ועתה הסתירו נא את הדבר".  כי לא טוב היה הדבר בעיני מחמד אשר יגיע הדבר לבני עמו, אשר בקש עזרת זרים נגדם, ועורר אותם עליו.  ולא עשו כן, כי אם עוררו נגדו את אויליהם ועבדיהם לחרפו ולצעק אחריו עד אשר נאספו האנשים וימלט מפניהם אל גן לעֻתבה בן רַבִיעָה ושַׁיְבָה בן רביעה והם בגן.  וישובו מעליו אוילי קריש אשר רדפו אחריו, ויגש אל צל גפן אחת וישב תחתיה.  ובני רביעה מתבוננים אליו רואים את אשר מצא אותו מאוילי ת'קיף.  ויהי בברחו מפני אנשי ת'קיף ויפגוש באשה מבני ג'מח ויאמר אליה: "הראית את אשר עשו לנו בני חמיך?"  ויהי כאשר נמלט אל הגן ויאמר: "אלהים, לפניך אתאונן על רפיון כחי ואפיסות אוני נגד בני האדם.  הוי רחום הרחמנים אתה אלהי החלשים ואתה אלהי.  את מי תתן לי למשען, את הרחוק אשר ידחני מעל פניו או את האויב אשק נתת לו שלטון עלי.  אך אם לא יחר אפך בי לא אשים לבי לזאת, ואכן חסדך רב עלי.  אחסה באור פניך אשר האיר לי החשכה ואשר היטיב לי בעולם הזה ובעולם הבא למען אשר לא ירד חרונך עלי או יבוא אפך.  לך החסד בעת אשר תרצה ואין חיל ואין כוח בלתי אם באלהים".

ויהי כראות אותו בני רביעה עתבה ושיבה ואת אשר מצאו ויכמרו רחמיהם עליו ויקראו אל עבד להם נוצרי עַדָּאס שמו ויאמרו אליו:    "קח אשכול מהענבים האלה ושים אותו בסל הזה והולכת אותו אל האיש ההוא ואמרת לו לאכול מהם".  ויעש עדאס כן וישימהו לפני מחמד, ויאמר אליו: "אכול".  וישם מחמד ידו בסל ויאמר: "בשם אלהים", אחר אכל.  ויתבונן עדאס בפניו ויאמר: "חי אלהים, כי אנשי העיר הזאת לא יאמרו הדברים האלה".  ויאמר אליו מחמד: "ומאיזו עיר אתה, עדאס, ומה דתך?"  ויאמר "אני איש נוצרי מעיר נינוה".  ויאמר אליו מחמד: "המעיר האיש עושה הישר יונה בן אמתי?"  ויאמר אליו עדאס: "ומי הודיעך על-דבר יונה בן אמתי".  ויאמר מחמד: "הוא אחי.  היה נביא ואני נביא".  ויפול עדאס על מחמד וינשק את ראשו, את ידיו ואת רגליו.  ויאמרו בני רביעה איש אל אחיו: "אכן הנה כבר השחיתו לך את עבדך".  וכבוא עדאס אליהם ויאמרו אליו: "הוי לך עדאס, מה לך תנשק את ראש האיש הזה וידיו ורגליו?"  ויאמר: "אדוני אין בארץ טוב מזה.  הנה הגיד לי דבר אשר לא ידענו בלתי אם נביא".  ויאמרו: "אוי לך עדאס, השמר לך פן יעבירך על דתך, כי דתך טובה מדתו".

אחר הלך מחמד מאלטאאף לשוב אל מכה, כי נואש מטוב ת'קיף.  ויהי בהיותו בנַכְ'לָה ויקם באמצע הלילה להתפלל ויעברו חבר מן הג'ן אשר הזכירם אלהים יתעלה בקראן, והם שבעה מג'ן יושבי נציבין.  ויקשיבו לתפילתו.  ויהי כאשר כלה להתפלל ויפנו ויבואו אל בני עמם הג'ן להזהירם כי האמינו ויֵענו אל אשר שמעו.

 

בוא מחמד בדברים עם שבטי ערב.

ויבוא מחמד אל מכה ובני עמו מתנגדים לו ביתר עוז מאשר לפני זה ונבדלים מדתו, בלעדי מעט מן החלשים אשר האמינו בו.  ויהי מחמד בא בדברים בעת העליה לרגל עם שבטי הערבים ויקראם אל אלהים ויגד להם כי הוא נביא שליח, ויבקשם כי יאמינו לו ויגנו עליו למען יברר להם את דבר אלהים אשר שלחו להם.  וזה אשר ספר על הדבר הזה רביעה בן עִבאד: "הייתי נער צעיר עם אבי במִנָא ושליח אלהים עומד על מקום מלונות שבטי הבדואים ויאמר: 'הוי בני פלוני, הנה אנכי שליח אלהים אליכם.  יצוכם אשר תעבדו את אללה ולא תשַתפו בו דבר.  וכי תסירו מקרבכם את אשר אתם עובדים מבלעדיו מן האלילים.  וכי תאמינו ותאשרו את דברי ותגנו עלי למען אברר לכם את דבר אלהים אשר שלחני בו'.  ומאחריו איש פוזל ומצוחצח, לו שתי קווצות שער ועליו לבוש עַדן.  ויהי ככלות שליח אלהים לדבר ולקרוא אל אלהים, ויאמר האיש ההוא: 'הוי בני פלוני, הנה האיש הזה יקרא אתכם להסיר את אללאת ואלעזא מעל צואריכם ולעזוב את בני בריתכם מהג'ן מבני מָאלךּ בן אֻקַיְשׁ וללכת אחרי אשר הביא לכם מן הבדויות והתעיות.  אל תאבו ואל תשמעו לו'.  ואֹמר אל אבי: 'אבי, מי הוא האיש אשר ילך אחריו וישיב על דבריו?'  ויאמר: 'הוא דודו עבד אלעזא בן עבד אלמטלב אבו להב'.

ויבוא מחמד אל כִנְדָה אל מקום מלונותיהם ובתוכם נשיאם מֻלַיְח.  ויקראם אל אלהים ויציע להם להגן עליו וימאנו.  ויבוא אל כַלב אל מלונותיהם, אל שבט בהן בַנוּ-עַבד אללה ויקראם אל אלהים ויבקשם להגן עליו, ויאמר אליהם: 'הוי בני עבד-אללה.  הנה אלהים יִפָּה את שם אביכם'.  ולא קבלו דבריו.  ויבוא אל בני חניפָ'ה במלונותיהם ויקרא אל אלהים ויבקשם להגן עליו.  ולא היה בכל שבטי הבדואים אשר השיב לו תשובה בזויה יותר מהם.  ויבוא אל בני עָאמר בן צעצעה ויאמר אליו איש מהם בַיְחַרָה בן פִ'רָאס שמו: 'חי אלהים, אשר לו לקחתי את האיש הזה מקריש, כי אז אכלתי בו את הערבים'.  אחר אמר אליו: 'מה תאמר:  אם באנו אתך באמנה ללכת אחריך, ונתן לך אלהים נצחון על מתנגדיך, התהיה לנו הממשלה מאחריך?'  ויאמר: 'הממשלה לאלהים, ישימה במקום אשר ירצה'.  ויאמר אליו: 'הנושיט צוארינו נגד הערבים בעדך וכאשר יתן לך אלהים נצחון תהיה הממשלה לזולתנו.  אין חפץ לנו בענינך'.  וימאנו.  ויהי כאשר חזרו האנשים מן החג וישובו בני עאמר אל זקן אשר להם בא בימים עד אשר לא יכול לעלות אתם לחג.  והיה כשובם וספרו לו את החדשות אשר קרו בחג הזה.  ויהי כבואם אליו בשנה ההיא וישאל אותם על אשר קרה בעליתם לרגל, ויאמרו אליו: 'בא אלינו איש מקריש מבני עבד אלמטלב המתימר להיות נביא ויקראנו להגן עליו ולקום אתו ולקחת אותו אתנו אל ארצנו'.  וישם הזקן את ידיו על ראשו ויאמר: 'הוי בני עאמר, האפשר עוד להשיג אותה, האפשר לתפשה בזנבה?  חי אלהים אשר נפש פלוני בידו, כי לא התימר איש מזרע ישמעאל בשקר.  ואכן אמת היא.  ואיפה היתה בינתכם?' "

ומחמד היה מוסיף לבוא בדברים עם השבטים העולים לחוג לקרוא אותם אל אלהים ואל האסלאם ולבקשם להגן עליו ועל אשר הביא מאת אלהים אורח-המישרים והרחמים.  ולא שמע על אודות איש אשר בא מן הערבים אל מכה, איש אשר לו שם וכבוד, מבלי אשר יפנה אליו ויקראהו אל אלהים והציע לפניו אשר אתו.  ויהי היום ויבוא סֻוַיְד בן אלצָאמִת אחי בני עַמר בן עַוְף  אל מכה לחוג או לשחר את הכעבה.  ובני עמו קראו לסויד השָלם לכוחו כי רב ושירתו וכבודו ויחשו.  ויהי היום וישָפט עם איש מבני סֻלַים בדבר מאה גמלות לפני רואָה מרואות הערבים. ותחרוץ משפטה לזכותו ויצא מעם פניה, הוא והסֻלמי ואין איש אתם.  ויהי בהפרד דרכיהם ויאמר אליו: תן לי אשר לי הוי אחי מבני סֻלָים".  ויאמר אליו: "אשלחנו אליך".  ויאמר: "ומי יערוב לי על הדבר בלכתך מאתי?"  ויאמר: "אני".  ויאמר: "לא, וחי אלהים אשר נפש סויד בידו כי לא תעזבני עד אם יגיע לידי אשר לי".  ויאבקו ויפילהו סויד לארץ ויאסרהו בכבלים וילך אתו אל חצרות בני עמר בן עַוְף עד שלוח אלי בני סֻלָים את המגיע לו. ויהי כאשר שמע מחמד על דבר בואו, ויפן אליו ויקראהו אל אלהים ואל האסלאם.  ויאמר אליו סויד.  "מי יודע אם אשר אתך איננו כזה אשר אתי".  ויאמר אליו מחמד: "ומה הוא אשר אתך?"  ויאמר: "מגלת לֻקְמָאן החכם".   ויאמר אליו מחמד: "ערוך נא אותה לפני".  ויערוך אותה לפניו.  ויאמר מחמד: "אכן יפים הם הדברים האלה.  ואולם אשר אתי נעלה מזה, קראן אשר הוריד אלהים עלי, אורח-מישרים ואורה".  ויקרא מחמד לפניו את הקראן ויקראהו אל האסלאם.  ולא רחק סויד ממנו ויאמר: "אכן הדברים האלה יפים".  אחר הלך לדרכו ויבוא אל אלמדינה אל בני עמו.  ולא רבו הימים עד אשר הרגוהו אלכ'זרג' אשר באלמדינה, ביום אשר בו נלחמו שני שבטי אלמדינה אלאַוְס ואלכ'זרג' איש באחיו.

ויהי אחר הדברים האלה ויבואו אל מכה אַנַס בן רָאפִ'ע ואתו אנשים מבני עבד-אלאַשְהָל ובתוכם אַיָאס בן מַעָאד'.  ויבואו לבקש את קריש לכרות אתם ברית נגד אלכ'זרג' אנשי ריבם.  וישמע מחמד ויבוא וישב אצלם.  ויאמר אליהם: "התחפצו בטוב מזה אשר באתם בגללו?"  ויאמרו: "ומה הוא?"  ויאמר: "אני שליח אלהים שלחני אל עבדיו לקרוא אותם לעבוד את אלהים ולבלתי שתף בו דבר.  ויורד עלי את הספר".  וידבר אליהם בדבר האסלאם ויקרא לפניהם את הקראן.  ויאמר אַיָאס בן מַעָאד', והוא עלם צעיר: "עמי, חי-אלהים כי טוב הוא זה מן הדבר אשר באתם בגללו".  ויקח אנס בן ראפ'ע חופן מעפר העמק, ויַך בו על פני מַעאד' ויאמר: "הרף מאתנו, חי נפשי כי באנו הנה בגלל דבר שונה מזה".  וישתק אַיָאס.  ויקם מחמד מעליהם.  וילכו וישובו אל אלמדינה.  ותהי אז מערכת בֻעָאת' בין אלאַוְס ואלכ'זרג' ולא האריך איאס עוד ימים רבים כי מת.  ויספרו האנשם אשר עמדו אצלו בעת מותו כי לא חדלו משמעו מהלל את שם אללה ומגדלו ומודה לו ומשבחו עד מותו.  ולא היה ספק בעיניהם כי מת והוא מֻסלם, כי ככר הכיר באסלאם במושב ההוא בעת שמעו מפי מחמד את אשר שמע.

ראשית האסלאם בין האַנְצָאר.

ובשם האַנְצָאר נקראו בני אלמדינה אשר קבלו את האסלאם, ויהיו לאנצאר, לאמר לעוזרים לאלהים ולשליחו נגד אויביהם.  ויקָראו אלאנצאר כאשר נקראו היוצאים ממכה למדינה באשר נרדפו מקריש בשם המֻהַגִ'רִין, לאמר המהגרים.

ויהי כאשר חפץ אלהים לתת נצחון לדתו ולחזק את יד נביאו ולמלאות את הבטחתו לו, ויצא שליח אלהים בחג אשר פגש בו את האנשים מהאַנְצָאר, ויציע לפני שבטי הערבים להיות לו לעזר כאשר היה עושה בכל חג.  ויהי בהיותו באלעַקַבָה אשר בקרבת מכה וימצא חבר אנשים מאלכ'זרג', אשר חפץ אלהים להיטיב אתם.  ויהי כאשר פגש אותם וישאלם: "מי אתם?"  ויאמרו: "אנשים מאלכ'זרג'".  ויאמר "המבעלי-ברית היהודים?"  ויאמרו "כן".  ויאמר: "התשבו למען אדבר אתכם".  ויאמרו: "טוב".  וישבו אתו ויקראם אל אלהים, ויערוך לפניהם את האסלאם ויקרא לפניהם את הקראן.  ויהי מן הטוב אשר עשה אלהים לאסלאם, כי היו אתם יהודים בארצם.  והיהודים אנשי ספר ודעת.  ויהיו הערבים עובדי אלילים ובעלי פסילים.  ויהיו אלכ'זרג' מציקים ליהודים, אשר היו יושבי הארץ מלפניהם וידכאום.  ויהי כאשר נפל ביניהם ריב ויאמרו אליהם היהודים: "הנה נביא שלוח עתה.  הגיעה שעתו נלך אחריו ונהרוג אתכם בעזרתו כאשר נהרגו עם עָאד ואִרַם הקדמונים אשר המרו את פי נביאם".  ויהי כאשר דבר מחמד עם האנשים האלה ויקראם אל אלהים, ויאמרו איש אל אחיו: "הוי עם, דעו, חי אלהים, כי הוא הנביא אשר יפחידו אתכם בו היהודים.  ראו כי לא יקדימוכם לבוא בברית אתו".  וישמעו לו לאשר קרא אותם ויאמינו בו.  ויקבלו ממנו את אשר ערך לפניהם מן האסלאם, ויאמרו אליו: "הנה עזבנו את עמנו ואין עם אשר בתוכו איבה ורעה כאשר ביניהם.  מי יודע אולי יאַחֵד אותם אלהים על ידך.  הנה נבוא אליהם ונקראם אל פקודתך ונערוך לפניהם את אשר נענינו לך בו מן הדת הזאת.  והיה אם יאחד אותם אלהים, לא יהיה איש אדיר ממך".  וילכו ממנו לשוב אל ארצם אחרי האמינם.  ויהיו ששה אנשים מאלכ'זרג' מבני אלנַגָּ'אר: אַסְעָד בן זֻרָארָה ועַוְף בן אלחארת' ומבני זֻרַיְק רַאפִ'ע בן מָאלִךּ ומבני סַלְמָה קֻטְבָה בן עָאמִר ומבני חִרָאם עֻקְבָה בן עָאמִר, ומבני עֻבַיְד גָ'אבִר בן עבד-אללה.  ויהי כבואם אל אלמדינה אל בני עמם ויספרו להם על אודות שליח אלהים ועל-דבר קראו אותם אל האסלאם עד אשר נפוץ הדבר ביניהם, ולא נשאר חצר מחצרות האנצאר אשר לא נשמע בו דבר שליח האלהים.

 

ראיון "אלעַקַבָה הראשונה" ושליחות מֻצְעָב בן עֻמַיְר.

ויהי לתקופת השנה, ויעלו לחוג במכה שנים עשר אנשים, וימצא את מחמד באלעקבה והיא "אלעקבה הראשונה", ויבואו באמנה עם שליח אלהים לסור אל משמעתו, והאמנה הזאת תקרא בשם "אמנת הנשים", כי טרם צֻוּו בעת ההיא להלחם.  ויקבלו עליהם את המצוות האלה: לא לשתף באללה דבר.  לא לגנוב, לא לנאוף, לא להרוג את ילדיהם, כי היו הערבים הורגים את בנותיהם הקטנות מפחד העוני, לבל יפלו עליהם למשא לכלכל אותן.  כי רק הבנים נחשבו לטוב.  לא להוציא שם רע ולא למרות את פי מחמד לטוב אשר יצום.  ויוסף  מחמד ויאמר להם: "אם תמלאו את המצוות האלה והיה לכם גן-העדן ואם תעברו על דבר מזה, הנה משפטכם אל אלהים אם יחפוץ יעניש ואם יחפוץ יסלח".  ויהי כאשר הלכו מאתו האנשים וישלח מחמד אתם את מֻצְעָב בן עמיר מבני עבד-אלדאר בן קצי, ויצוהו לקרוא לפניהם את הקראן וללמדם את האסלאם ולשפוט ביניהם בכל דבר משפט על פי הדת.  ויקראו למצעב באלמדינה "המקריא".  וישב בבית אַסעד בן זֻרָארָא.   ויהי הוא "שליח-הצבור" המסדר את התפילה כי מאנו אלאַוְס ואלכ'גרז' למנות "שליח-צבור" אחד משתי המפלגות בקנאה אשר קנאו שתי המפלגות איש ברעהו.

והראשון אשר סדר את תפילת הצבור ביום הששי באלמדינה היה אסעד בן זרארה.  וזה אשר ספר עבד אלרחמאן בן כעב: "הייתי מוליך את אבי בן מאלךּ, כאשר כהו עיניו.  ויהי בהוציאי אותו ביום הששי ויהי כשמעו את האִדָ'אן (לאמר הקריאה אשר יקראו מעל מגדל בית התפילה למאמינים להתפלל), ויתפלל על אבי אֻמאמה הוא אסעד בן זרארה ומבקש את אלהים לסלוח לו.  ויהי עושה כן תמיד, לא ישמע את האד'אן ביום הששי מבלי אשר יתפלל על אבו אֻמאמה.  ואמא בלבי: חי אלהים, כי שגיאה תהי מצדי אם לא אשאלהו לדבר הזה, ואוציאו ביום הששי כאשר הייתי מוציאו, ויהי כשמעו את האד'אן ויתפלל אל אבי אמאמה כדרכו ואמר אליו: "אבי, מה הוא הדבר הזה?"  ויאמר:  'הוי בני, הוא היה הראשון אשר אסף אותנו לתפילת הצבור ביום הששי באלמדינה בשפלת שדות בני-בַּיָאצָ'ה'.  ואמר אליו: 'וכמה הייתם ביום ההוא?'  ויאמר: 'ארבעים איש' ".

 

דבר התאסלם סַעְד בן מֻעָאד' ואֻסַיְד בן חֻצַ'יְר.

ויהי היום ויצא אסעד בן זרארה ומצעב בן עמיר ללכת אל חצר בני עבר אלאשהל וחצר בני טַ'פַ'ר.  וסעד בן מעאד' מבני עבר אלאשהל בן דודת אסעד בן זרארה אחות אמו.  ויכנסו אסעד ומצעב לגן מגנות בני ט'פ'ר מבני אלאוס, וישבו על יד באר, באר מַרק שמה.  ויאספו אליהם אנשים מאשר קבלו עליהם את דת האסלאם.  וסעד בן מֻעָאד' ואֻסיד בן חצ'יר  נשיאי עמם מבני אלאשהל בעת ההיא ושניהם עובדי אלילים הולכים בדת עמם.  ויהי כאשר שמעו את הדבר, ויאמר סעד בן מעאד' לאסיד בן חצ'יר: "לא אב לך.  לך אל שני האנשים האלה אשר באו אל חצרותינו לההביל את החלשים בתוכנו וגרשם, ואסרת עליהם לבוא אל חצרותינו.  כי לו לא היה עסעד בן זרארה שאר-בשר לי, כאשר ידעת, כי אז לא העמסתי עליך את הדבר הזה.  אך הוא בן דודתי אחות אמי ולא אוכל לקום עליו".  ויקח אסיד בן חצ'יר חרב ויגש אליהם.  וכראות אותו אסעד בן זרארה אמר למצעב בן עמיר: "זה הוא נשיא שבטו בא אליך, קַדש את שם אללה על ידו".  ויאמר מצעב: "אם ישב אדבר אתו", ויעמוד לפניהם מחרף ויאמר: "מה הביא אתכם אלינו, לההביל את החלשים בתוכנו.  עזבו אותנו, אם יש לכם חפץ בנפשכם".  ויאמר אליו מצעב: "אולי תשב ושמעת.  והיה אם ימצא הדבר חן בעיניך תקבל אותו, ואם מאסת בו ורחקת מאשר תמאסהו".  ויאמר: "צדקת".  ויאסוף חרבו וישב אצלם וידבר אליו מצעב בדבר האסלאם ויקרא לפניו את הקראן.  ויספרו אחרי הדברים האלה ויאמר: "חי אלהים, כי הכרנו בפניו את האסלאם בטרם ידבר עוד בזהרו וסבר פניו".  ויאמר: "מה יפה הוא זה ומה נאה.  איך תעשו בחפצכם לבוא בברית הדת הזאת?"  ויאמרו אליו: "רחץ והטהר וטהר בגדיך.  אחר תעיד את עדות האמת.  אחר תתפלל".  ויקם וירחץ ויטהר בגדיו ויעד עדות האמת, אחר קם ויכרע שתי כריעות.  אחר אמר להם: "הנה מאחרי איש אשר אם ילך אחריכם, לא ישאר איש מעמו אשר לא ילך אחריו.  הנה אשלחהו אליכם עתה.  הוא סעד בן מעאד'".  ויתפוס את חרבו וילך אל סעד ואל בני עמו והם יושבים במקום מועצותיהם.  ויהי כראות אותו סעד בן מעאד' בא ויאמר: "באלהים אשבע, כי אסיד בא אליכם בפנים אחרות מאשר הלך מאתכם".  ויהי כעמדו במושב המועצה, ויאמר אליו סעד: "מה עשית?"  ויאמר: "דברתי עם שני האנשים.  וחי אלהים כי לא ראיתי בהם רעה.  אך אסרתי עליהם לשבת פה ויאמרו אלי: 'עשה כטוב בעיניך'.  ועתה הֻגד לי כי בני חָארִתָ'ה  יצאו אל אסעד בן זרארה להרגו והוא באשר ידעו כי בן דודתך אחות אמך הוא, כי חפצים הם להראות כי לא תוכל להגן".  ויקם סעד בחרון אף, וימהר מפחד הדבר אשר סופר לו בדבר בני חארת'ה.  ויקח את החרב מידו, ויאמר: "חי אלהים כי רואה אנכי אשר לא הועלת דבר".  אחר יצא אל שני האנשים, וכראות אותם סעד יושבים בטח הבין כי אֻסַיד חפץ, כי ישמע מהם את אשר יאמרו.  ויעמוד אצלם ויחרפם.  אחר אמר אל אסעד בן זרארה: "הוי אבי אֻמאמה.  חי אלהים כי לולא הקרבה אשר ביני וביניך לא העזת לעשות זה.  התביא אלינו לתוך חצרותינו את אשר מאסנו".  ואסעד בן זרארה אמר עוד לפני זה למצעב:    "מצעב, הנה בא אליך נשיא אשר מאחריו עומד שבטו.  אם ילך אחריך לא ימרו פיך עוד גם שנים מהם".  ויאמר אליו מצעב: "התשב ושמעת, והיה אם רצית דבר וחשקת בו תקבלהו ואם מאסתו והסרנו ממך את אשר תמאס".  ויאמר אלי סעד  "צדקת".  ויאסוף חרבו וישב ויערוך לפניו את האסלאם ויקרא לפניו את הקראן.  ויכירו בפניו כי נוטה הוא לאסלאם בטרם עוד ידבר לזהרו ולסבר פניו.  אחר אמר אליהם: "איך תעשו כאשר תקבלו את דת האסלאם ותבואו בברית הדת הזאת".  ויאמרו אליו: "רחץ וטהר בגדיך, אחר תעיד עדות האמת, אחר תתפלל שתי כריעות".  ויקם וירחץ ויטהר בגדיו ויעד את עדות האמת.  אחר לקח חרבו ויקם ללכת אל מקום מועצת בני-עמו ואתו אסיד בן חצ'יר.  ויהי כראות אותו בני עמו בא, ויאמרו: "נשָׁבע באלהים, כי שב אליכם סעד בפנים אחרות מאשר הלך בהן מאתכם".  וכאשר עמד אצלם, אמר:    "הוי בני עבד אלאשהל, איך ידעתם מקומי בתוככם?"  ויאמרו: "אתה נשיאנו, הידיד השומר אמונים בתוכנו, הנכבד לעצה והרב לתבונה".  ויאמר: "הנה נודר אנכי נדר לבלתי דבר אל איש או אשה מכם עד אם תאמינו באלהים ובשליחו".  ולא היו בחצרות בני עבד אלאשהל איש ואשה אשר לא קבלו את דת האסלאם.  וישובו אסעד ומצעב אל בית אסעד.  וישב מצעב בבית אסעד ויקרא את האנשים אל האסלאם עד אשר לא נשאר חצר מחצרות האנצאר מבלי אשר יהיו בו אנשים ונשים מסלמים, מלבד חצר בני אמיה בן זיד וכַ'טְמָה וָואאל וָואקף והם אַוְס-אללה מבני אוס בן חארת'ה.  כי היה בתוכם אבו קיס בן אלאַסְלַת הוא צַיְפִ'י, ויהי משוררם ומנהיגם אשר ישמעו לקולו ולמצותו יסורו.  ויעצרם מקבל את דת האסלאם ולא חדל מזה עד בוא מחמד אל אלמדינה, ותעבורנה מלחמות בַדְר ואֻחֻד והחפירה.

 

דבר אלעַקַבָה השנית.

אחרי הדברים האלה שב מֻצְעָב בן עמיר אל מכה, ויצאו אשר יצאו מן האנצאר מהמסלמים לחוג בתוך חוגגי בני עמם מעובדי האלילים, ויבואו למכה ויועדו עם מחמד אלעקבה ביום השני לימי החג אשר בהם ייבשו החוגגים את בשר הקרבנות כמנהגם שנה שנה.  יועדו באשר חפץ אלהים לכבדם ולהושיע בידם את נביאו ולחזק את האסלאם ואת המסלמים ולהשפיל את האלילים ועובדיהם.

וזה אשר ספר עבד-אללה בן כעב בשם אביו כעב אשר היה בתוך אנשים אשר היו בעקבה ויעברו ברית שליח אלהים: "יצאנו בתוך חוגגי בני-עמנו עובדי האלילים ואנחנו כבר מתפללים בעת ההיא ויודעים את משפט האסלאם.  ואנחנו  אלבַּרַאאֻ בן עְרור שיאנו וגדולנו, וייה אשר פנינו לנסוע ונצא למדינה, ויאמר אלבראא אלינו: "הוי אתם, מחשבה עלתה בלבי, אך לא אדע אם תסכימו לי עליה אם לא".  ונאמר: ומה היא?  ויאמר: "חושב אנכי לבלתי הניח את בנין הזה, לאמר את הכעבה, אחרי גבי, כי אם לכוון פני למולה בהתפללי אליה".  ונאמר: חי אלהים לא שמענו בלתי אם שנביאנו יכַוון פניו בתפילתו אל סוריה, ואין אנחנו חפצים לעשות אחרת מאשר הוא עושה".  – כי בימים האלה היה מחמד מכוון פניו בתפילתו אל בית-המקדש אשר בירושלים. – ויאמר: "הנה אנכי מכוון פני בתפילתי אל הכעב במכה".  ונאמר אליו: "אולם אנחנו לא נעשה כן".  ויהיה בהגיע זמן התפילה ונכוון פנינו לצד ירושלים והוא מכוון את פניו לצד הכעבה, עד בואנו אל מכה ויאמר אלי: "הוי בן אחי בוא אתנו אל שליח אלהים למען נשאלהו על רודות הדבר אשר עשיתי בעת נסיעתי זאת, כי אמנם נפל בלבי חשש בראותי את התנגדותכם לי בדבר הזה".  ונצא לשאול על אודות שליח האלהים, ואנחנו לא הכרנוהו כי לא ראינו אותו לפני זה. ונמצא איש מאנשי מכה ונשאלהו על אודות שליח האלהים.  ויאמר: "התכירוהו?"  ונאמר: "לא".  ויאמר: "התכירו את עבאס בן עבד אלמטלב דודו אחי אביו"|:    ונאמר:    "כן".  ונכר את עבאס כי לא חדל מבוא אלינו כסוחר.  ויאמר: "בהכנסכם אל המסגד, הנה הוא האיש היושב עם עבאס".  ונכָּנס אל המסגד והנה אלעבאס יושב ושליח אלהים יושב אתו, ונברך אותו לשלום.  אחר ישבנו לצדו, ויאמר שליח האלהים לעבאס: "התכיר את שני האנשים האלה, אבו אלפַ'צְל?"  ויאמר: "כן.  זה אלבראא בן מערור נשיא עמו וזה כעב בן מאלך".  ולא אשכח את דברי שליח אלהים אשר אמר: "המשורר?"  אמר עבאס: "כן".  ויאמר אליו אלבראא בן מערור: "הוי נביא אלהים.  הנה יצאתי לנסיעתי זו, וכבר נחני אלהים אורח-מישרים אל האסלאם.  ואחשוב כי לא נכון הדבר לעזוב את הבנין הזה אחרי גבי, ואתפלל ופני מכוונות אל הכעבה, אך חברי התנגדו לי בדבר הזה, עד אשר נפל בלבי חשש.  ומה דעתך שליח אלהים?"  ויאמר אלי הנביא: "אמנם יתהלך זאת לקִבְלָה (הוא המקום אשר אליו יכוון האדם פניו בתפילתו), לו היית מאריך רוחך".  וישב אלבראא אל הקִבְלָה אשר פנה אליה שליח אלהים אתנו, ויכוון פניו אל ירושלים".  ובני-משפחתו יספרו כי כוון פניו בתפילתו אל הכעבה עד אשר מת. ­–  אחר הדברים האלה יצאנו אל החג ונועד אל שליח האלהים באלעקבה בשני מימי התשריק, הם הימים אשר ייבשו בהם את בשר הזבחים בשמש אחרי זבחם אותם.  ויהי כאשר גמרנו את החג כהלכתו יבוא הלילה אשר נועדנו בו אל שליח אלהים ואתנו עבד-אללה בן עמר אבו-ג'אבר נשיא מנשיאינו, כי לקחנוהו אתנו.  ונהי מסתירים בפני האנשים אשר אתנו מבני עמנו מעובדי האלילים את דברנו.  ונאמר אליו: "הוי אבו-ג'אבר, אתה נשיא נשיאינו ונכבד מנכבדינו, ואנחנו נכספנו להצילך מן הדבר אשר אתה בו, לבל תהיה עצים לגיהנום מחר".  אחר קראנונו אל האסלאם, ונספר לו על דבר הועד שליח אלהים אלינו באלעקבה ונקבל את דת האסלאם ויהי האתנו אלעקבה ויהי אחד מראשינו.  ונישן בלילה ההוא עם אנשינו עד עבור שליש הליל ונצא ממלוננו למועד שליח האלהים, ונתגנב לאט חרש כחתול מתחבאים עד התאספנו בעמק אצל אלעקבה ואנחנו שלשה ושבעים איש ואתנו שתי נשים מנשותינו נֻסַיְבָה  בת כעב אם מארה אחת נשי בני מאזִן בן אלנַגָּ'אר אַסְמָאא בת עַמר בן עדי אחת נשי בני סַלְמָה והיא אם מַניע.  ונתאסף בעמק מחכים לשליח אלהים עד בואו אלינו ואתו דודו אחי אביו אלעבאס בן עבד-אלמטלב.  והוא בימים ההם עודנו הולך בד עמו, ואולם חפץ להיות שם בגלל ענין בן אחיו ולכרות בעדו ברית אמיצה.  ויהי כשבת הנביא, ויהי הראשון אשר דבר לעבאס ואמר: ”הוי משפחות אלכ'זרג' (כי הערבים קראו את בני אלמדינה האנצאר אלכ'זרג' גם את בני כ'זרג' וגם את אוס).  הנה מחמד אתנו כאשר ידעתם ונגן עליו בפני בני עמנו בפני אלה אשר דעתם כדעתנו על אודותיו.  והוא מעוז לו בתוך עמו מחסה בעירו;  והנה הוא לא יחפוץ בלתי אם לעבור אליכם להדבק בכם.  והיה אם יודעים אתם כי תמלאו באמונה את אשר קראתם אותו אליו ותגנו עליו בפני הקמים נגדו, הנה אתם והדבר אשר קבלתם עליכם.  אך אם יודעים אתם כי תמסרוהו בידי אויביו ותעזבוהו אחרי צאתו אליכם, הנה הרפו ממנו מעתה והניחוהו.  כי לו מעוז ומחסה בעמו ובעירו".  ונאמר אליו: "הנה שמענו את דבריך.  דבר אתה שליח אלהים וקח לך לאלוהיך את אשר חצפת".  וידבר שליח אלהים ויקרא באזנינו את הקראן.  ויקרא אל אלהים ויעורר תשוקתנו לאסלאם.  אחר אמר: "אכרות עמכם אמנה כי תגנו עלי מאשר תגנו בפניו על נשיכם ועל בניכם".  ויאחז אלבראא בן מערוך בידו ויאמר:  "כן, חי אשר שלחך באמת נביא, כי הגן נגן עליך מאשר נגן בפניו על עצמנו.  הנה כרתנו אמנה.  ואנחנו, חי אלהים אנשי-מלחמה תופשי נשק ירשנונו נשיא מנשיא".  וידבר אבו-אלהית'ם בן אלת'האן ויכנס בדברי אלבראא ויאמר: "הוי שליח אלהים, בינינו בין האנשים, לאמר בין היהודים-חבלי ברית, והנה אנחנו נפסיק אותם.  ועתה אולי אחרי עשותנו זאת ונתן לך אלהים תשועה תשוב אל עמך ועזבתנו".  וישמח שליח האלהים למשמע אזניו ויאמר: "לא, כי דמכם דמי, והרסכם הרסי, אתם ממני ואני מכם.  אלחם באשר תלחמו, ואשלים עם אשר תשלימו".

ויאמר שליח האלהים: "הוציאו לי מתוככם שנים-עשר ראשים אשר יעמדו בראש עמם בכל דבריהם.  ויוציאו מתוכם שנים-עשר ראשים, תשעה מאלכ'זרג' ושלשה מאלאוס.  ויאמר מחמד לראשים: אתם הפקדתם לראשים על בני עמכם לכל דבר כאשר נמנו שליחי ישו בן מרים ואני ראש בני עמי".  ויאמרו: "הן".

ואלעבאס בן עֻבָאדָה האנצארי אמר אז: "הוי משפחות אלכ'זרג' הידעתם על מה את כורתים אמנה עם האיש הזה?"  ויאמרו: "כן".  ויאמר: "הנכם כורתים אתו אמנה להלחם באדומים בשחורים באנשים. והיה אם ידעתם כי באזול כספכם בצרה ובההרג נכבדיכם ותמסרוהו בידי אויביו, הנה מעתה דעו, כי אם תעשו כן, והיה לכם קלון בעולם הזה ובעולם הבא.  אך אם יודעים אתם, כי תהיו נאמנים לו בדבר אשר קראתם אותו אליו למרות אזלת רכושכם והרג נכבדיכם הנה קחוהו אתכם, כי הוא, חי אלהים, טוב העולם הזה והעולם הבא".  ויאמרו: "נקחהו למרות אבדן רכושנו והרג נכבדינו".  ויאמר אל שליח אלהים: "ומה יהיה לנו בשכר זה, שליח האלהים אם נמלא דברי הברית הזאת?"  ויאמר: "גן העדן".  ויאמרו: "הושט ידך", ויושט ידו ויכרתו תו אמנה.  ולא אמר אלעבאס את הדברים האלה כי-אם לחזק את קשר שליח אלהים בצווארותיהם.  ויש אומרים:    לא אמר בלתי אם לעכב את האנשים בלילה ההוא בצפותו לבוא עבד-אללה בן אבי אבן סַלול, למען תתחזק יותר ברית בני עמו בתנאים אשר יתנו עם הנביא.

והראשון אשר נתן ידו לנביא בכרתם את האמנה, –  לפי דברי בני אלנג'אר – אסעד בן זרארה.  ובני עבד-אלאשהל אמרים: אבו להית'ם בן אלתיהאן, וכעב בן מאלךִ אמר: אלבראא בן מערור.  אחר נתנו לו יתר האנשנים את ידם ויכרתו האמנה.

ויהיה בעת כרות האנצאר האמנה עם שליח האלהים, ויצעק השטן מראש אלעקבה ברום קולו אשר נשמע מעולם:    "הוי אנשי המלונות, החפצתם בנקלה, בנתעב ובמורים אשר אתו.  הנה התאספו להלחם בכם".  ויאמ מחמד: "זה נַנָּס הגבעה בן אֻזַיְב.  התשמע אויב אלהים, אכן, חי אלהים, יכול אוכל לך".  אחר אמר מחמד אליהם: "שובו אל מחנכם".  ויאמר אליו אלעבאס בן עֻבאדה: "חי אלהים אשר שלחך באמת, אם חפץ אתה והתנפלנו על אנשי מנא מחר בחרבותינו".  ויאמר שליח אלהים: "לא צֻוֵינו לעשות זאת, ואולם שובו אל מחנכם".  וישובו אל משכבותיהם וישנו שם עד מחרת הבוקר.

ויהי בבוקר וישכימו ראשי קריש אל האנצאר ויאמרו: "הוי משפחות אלכ'זרג', הנה שמענו כי באתם אל בן עירנו זה ואתם מבקשים להוציא אותו מתוכנו ותבואו אתו בברית להלחם בנו.  ועתה, חי אלהים, כי אין שבט בערבים אשר לו נחפוץ להצית את מלחמה בינו ובינינו כאשר לא נחפוץ להצית אש מלחמה אתכם".  ויקומו עובדי האלילים אשר מבני אלמדינה אשר במחנה ישבעו באלהים, כי לא היה דבר מכל אשר אמרו, וכי אין להם כל ידיעה בדבר.  וידברו אמת, כי לא ידעו.  והאנצאר מביטים איש אל אחיו.  ויקומו האנשים ובתוכם אלחארת' בן השאם בן למגירה המכ'זומי ועליו שתי נעלים חדשות.  ויאמר כעב בן אלך, כאילו חפץ להשתתף בדברי האנשים ולאשרם: "הוי אבו-ג'אבר האם לא תוכל להשיג לך נעלים כנעלי הקרישי הלז ואתה נשיא מנשיאניו".  ויהי כשמוע חארת' את הדברים וישלוף את נעליו וישליכן אליו ויאמר: "חי אלהים כי נעוֹל תנעלן".  ויאמר אבו-ג'אבר: "מה, הכלמת את האיש, חי אלהים השב לו את נעליו".  ויאמר: "חי אלהים כי לא אשיבן".  ויאמר כעב: "אם יש לנחש יסוד, הנה היה זה נחש אמת, אי אקח ממנו את רכושו בימים יבואו:.  יבואו בני אלמדינה אל עבד-אללה בן אבו אבן סלול ויספרו לו את הדבר הזה, ויאמר אליהם: "חי אלהים כי גדול הדבר.  לא היה עמו צריך לעשות מבלי ידיעתי דבר כזה.  איני מכיר בברית".  וילכו ממנו.

 

צאת קריש לבקש את אנצאר

ויקומו האנשים ממִנָא אחרי מלאותם שם את תקות החג במשפט.  ויחקרו העם בדבר אמנת מחמד עם בני למדינה, וימצאו כי אמנם נכון הדבר, ויצאו לבקש את בני מדינה, וישיגו את סעד בן עבאדה ואת אלמֻנְדִי'ר בן עמר שני שירי בני עמם באַדָ'אכִ'ר.  לא יכלו אלמנד'ר ויתפסו את סעד ויקשרו את ידיו אל צוארו בכבל גמלו וילכו אתו עד הביאם אותו למכה.  ויכו אותו וימשכו אותו בשערו, ויהיה רב שער.  וזה אשר ספר סעד: בהיותי בידם והנה נגשו אליהם אנשים מקריש ובתוכם איש בהיר, לבן, בעל-חן מקושט, ואמר בלבי: אם היה בלב אחד האנשים טוב הנה יהיה זה בלב האיש הזה".  ויהי כאשר קרב אלי וירם ידו ויסטרני סטירה חזקה.  ואמר בלבי: "חי אלהים, כי אחרי זה אין עוד ליחל טוב מהם".  ויהי בהיותי בידם והם סוחבים אותי, ויגש אלי אשי מהם ויאמר: "הוי לך, האין ביניך ובין אחד מקריש קשר הגנה או ברית?"  ואמר: "אכן, חי אלהים כי אמנם הגנותי על סוחרי גֻ'בַיְרבן מֻטְעִם בן עדי בן נופ'ל אהיה להם למחסה בפני האנשים אשר חפצו לעשקם בעירי.  וגם על סוחרי חארת' בן חרב בן אמיה".  ויאמר אלי האיש: "הוי לך, קרא בשם שני האנשים האלה והזכר את אשר ביניך וביניהם".  ואעש כן.  ויצא האיש ההוא אל שני אלה ויצאם במסגד אצל הכעבה, ויאמר אליהם: "הנה מאלכ'זרג' מֻכּה עתה בנחל, ויקרא בשמכם ויגד כי ביניו וביניכם ברית-חסות".  ויאמרו:    "ומי הוא?"  ויאמר: "סעד בן עבאדה".  ויאמרו: "אמת דבר.  חי אלהים כי היה למגן סוחרינו וישמרם מעושק בעירו".  ויבואו שניהם ויצילו את סעד מידי קריש וילך לדרכו.  והאיש אשר סטר על פני סעד סֻהַיְל  בן עמר אחד בני אמר  בן לאי.  והאיש אשר נגש אליו אבו אלבֻכ'תַרי בן האשם.

 

דברי פֶּסל עַמר בן אלְגַ'מוּח.

ויהי כבוא האנצאר אל אלמדינה ויודיעו גלוי את דבר התאסלמם בתוך אנשיהם שארית זקניהם אשר נשארו בדת עבודת האלילים, ומהם עמר בן לג'מוח בני סַלְמָה.  ויהי בנו מֻעאד' בתוך האנשים אשר היו באלעקבה ויעברו בברית שליח שלהים.  ויהי עמר נשיא מנשיאי בן סלמה ונכבד מנכבדיהם, ויאמץ לו בחצרו פסל עץ מַנָאת שמו, כאשר יעשו נכבדים, יקחו להם אלֹה ויעריצוהו וישמרו בטהרה.  ויהי כאשר קבלו מבני סלמה וביניהם עאד' בן גַ'בַל ומעאד' בן אלג'מוח את האסלאם, ויסחבו את הפסל בלילה, וישאוהו וישליכוהו בחפירה אשר לבני סלמה ובתוכה אשפה וישליכוהו וראשו למטה.  ויהי כאשר קם עמר בבוקר ויאמר: "הוי לך, מי התנפל על אלהותנו בלילה הזה?"  ויחפש את הפסל עד מצאו אותו וירחצהו ויטהרהו וימשחהו בשמים.  ויאמר: "חי אלהים.  לו ידעתי כי עשה כך כזאת כי אז הודעתיו".  ויהי בהיות הלילה ויישן עמר ויתנפלו עליו שנית ויעשו כאשר עשו בראשונה.  ויהי בבוקר וישכם עמר וימצאהו בראשונה וירחצהו ויטהרהו וימשחהו בשמים.  וכן יתנפלו עליו לילה לילה ועשו כמעשים אשר עשו, ויהי כאשר עשו זאת ימים רבים ויוציאהו מן המקום אשר השליכוהו שם וירחצהו ויטהרהו וימשחו בשמים, ויבֵא את חרבו ויתלה עליו ויאמר אל הפסל: "חי אלהים כי לא ידעתי מי הוא העושה כך את אשר אתה רואה.  אך אם אמנם טוב בך, הנה הגן על עצמך וזאת החאת החרב אתך".  ויהי בערב ויישן ויתנפלו עליו ויקחו את החרב מצוארו, ויקחו כלב מת ויקשרוהו בו בחבל וישליכוהו בבור מבורות בני סלמה, ובו גללי אדם.  ויהי בבוקר וישכם עמר בן מג'מוח ולא מצא אותו במקומו אשר היה שם ויצא לבקשו עד מצאו אותו בבור ההוא מושלך קשור בכלב מת, ויהי בראותו אותו ויכר את ערכו, וידברו אתו אנשים אשר קבלו את דת אסלאם מאנשי עמו.  ויקבל את דת-האסלם ברחמי אלהים עליו ויהיה נאמן את האסלאם.

 

תנאי האמנה באלעקבה האחרונה.

והאמונה להלחם נכרתה אחרי נתן אלהים לשליחו רשות להלחם, ויכרתו אז ברית על המלחמה מלבד התנאים אשר התנו באלעקבה הראשונה, כי טרם הרשה אלהים אז להלחם.  ויהי כאשר כרת אתם ברית באלעקבה האחרונה להלחם שחורים באדומים בעדו ובעד אלהים, ויבטיח להם את גן העדן אם ימלאו את הבטחתם.  ויהי זה נוסף על אשר נשבעו באלעקבה הראשונה לשמוע ולהקשיב במצור ובמרחב, בשמחה ובצער, ולבלתי עשוק אדם בקחתם את אשר לו ולדבר אמת בכל אשר יהיה ולבלתי פחד בענין אלהים חרפת מחרפים.  כי לפני אלעקבה לא נתנה רשות למחמד להלחם ולשפוך דם, כי צֻוָה רק לקרוא אל אלהים ולסבול את הרעה אשר יעשו לו ולסלוח לבוערים.  וירעו קריש לאנשים אשר הלכו אחריו, ויסירום מאחרי דתם ויגרשום מעריהם, וישימו לפניהם אחת משתי אלה: אם לסור מאחרי דתם או להיות מעונים בידיהם או לברוח מעריהם.  ויהיו מהם אשר ברחו לארץ חבש ומהם אשר ברחו למדינה ולכל הארצות.  ויהי כאשר נזורו קריש מאלהים וידחו את החסד אשר חפץ אלהים לנטות להם, וישימו את נביאו לכוזב ויענו ויגרשו את אלה אשר עבדוהו וייחדו אותו ויאמינו בנביאו ויתחזקו בדתו, ויתן אלהים רשות לשליחו להלחם ולהגן על נפש המאמינים בפני עושקיהם הקמים עליהם.

כאשר נתן אלהים לשליחו רשות להלחם, ויבואו אתו בברית האנצאר לקבל את האסלאם ולעזור אותו ואת ההולכים אחריו ואת אלה מן המסלמים אשר בקשו אצלם מחסה.  ויצו מחמד את חבריו המהגרים מבני עמו ואשר היו אתו במכה לצאת אל אלמדינה ולהגר אליה ולהתחבר אל אחיהם מהאנצאר ויאמר: "הנה שת אלהים לכם אחים ומקום אשר תהיו בטוחים בהם".  ויצאו שיירות.  ושליח אלהים נשאר במכה מחכה אשר ירשה לו אלהיו לצאת ממכה ולהגר אל אלמדיה.

 

ט. הַמְּהַגְּרִים הָראשוֹנִים אֶל אַלְמַדִינָה

והראשון מחברי מחמד אשר הגר אל אלמדינה מקריש היה עבד-אללה אבו-סַלַמָה בן עבד אלאסד מבני מכ'זום.  ויהגר אל למדינה שנה לפני אמנת אלעקבה.  כי הוא שב אל מחמד למכה מארץ כוש.  ויהי כאשר הציקו לו קריש וישמע על דבר האסלם האנצאר ויצא אל אלמדינה מהגר.  וזה אשר ספרה אֻם סַלַמָה אשת הנביא, כי לקח אותה מחמד לאשה אחרי מות אבו-סלמה: "כאשר החליט אבו-סלמה לצאת  אל אלמדינה חבש את גמלו וישאני אליו וישא אתי את בְנִי סלמה בחיקי.  אחר הוציא אותי וינהג את גמלו.  ויהי כראות אותו אנשים מבני אלמגירה מבני מכ'זום, ויקומו אליו ויאמרו: "את אשר לנפשך לא נוכל לעכב אותך.  ואולם ההתדמה כי נתן אותך לקחת את אשתך אל ארץ אחרת?  כי אם סלמה ממשפחם.  ויוציאו את חבל הגמל מידו ויקחוני ממנו.  ויחר אף בני עבד אלאסד ממשפחת אבו-סלמה מבני מכ'זום, ויאמרו אליהם: "לא, חי אלהים לא נעשוב את בננו – לאמר את הילד – בידיה אם תקחו אותה מבן משפחתנו".  וימשכו את בנִי סלמה איש איש אליו עד אשר נקעה ידו.  ויקחוהו אתם בני עבד-אלאסד.  ויחבשוני בני אלמגירה אתם.  בעלי אבו-סלמה יצר אל אלמדינה ויפרידו ביני ובין בעלי ובין בני.  ואהי יוצאת בוקר בוקר יושבת בעמק ולא חדלתי לבכות עד עבור שנה או קרוב לזה.  והנה עבר על פני איש מבני דודי אחי אבי מבני אלמגירה וירא אותי בוכה, וירחם לי ויאמר אל בני אלמגירה: "הלא תתנו את המסכנה הזאת לצאת  הפרדתם בינה ובין בעלה ובין בנה".  ויאמרו אלי: "לכי אל בעלך אם חפצה את".  וישיבו לי בני אלאסד בשעה ההיא את בני, ואחבוש את גמלי ואקח את בני ואשימהו בחיקי, ואצא ללכת אל בעלי אל אלמדינה ואין אתי שום יציר מיצירי אלהים אשר ילוני.  ואמר בלבי: "אלה אל אשר אפגוש עד בוי אל בעלי".  ויהי בהיותי באַלְתַנְעִים ואפגוש את עֻתְ'מָאן בן טַלְחָה בן אבו טלחה אחי בני עבד-אלדאר, ויאמר אלי: "לאן בת אבי אֻמַיָּה?"  ואמר: "חפצתי ללכת אל בעלי באלמדינה".  ויאמר;  והאין  אתך איש?"  ואמר:    "לא, חי אלהים, מבלעדי בני זה הקטן", ויאמר: "חי אלהים כי לא אשאירך עזובה".  ויאחז בחבל הגמל וינהגני.  וחי האלהים כי לא הייתי בחברת איש מן הערבים ומצאתיו נדיב-רוח יותר ממנו.  כאשר היינו מגיעים אל מלון הבריך את גמלי, אחר הלך מעמי עד רדתי.  אחר שב אל גמלי ויפרק את משאו.  אחר קשרו אל עץ.  אחר חנה תחת העץ וישכב תחתיו.  כאשר באה העת למסע קם אל גמלי ויקרחבהן ןחעצס עליו משאו, אחר הלך מעמי ויאמר: "רכבי".  וכאשר עליתי ואשב על גמלי, היה בא ואוחז בחבלו וינהגהו עד בואנו אל מלון.  ולא חדש מעשות כן עד הביאו אותי אל אלמדינה.  וכאשר ראה את כפר בני עמר עמד בן עוף בקֻבָּאא אמר: "בעלך בכפר הזה – בואי אליו בברכת אלהים", וילך לו וישב אל מכה".  ותוסף אם סלמה ותאמר: "לא ראיתי משפחה באסלאם אשר מצאה אותה רעה כרעה אשר מצאה את משפחת אבו-סלמה, ולא ראיתי מעולם נדיב-רוח יותר מעת'מאן בן טלחה".

והראשון אשר בא מהמהגרים לאלמדינה אחי אבו-סלמה, עאמִר בן רביעה בעל-ברית בני עדי בן כעב ואתו אשתו לַיְלָא בת אבי חַתְ'מָה מבני עדי בן כעב.  ואחריו עבד-אללה בן גַ'חְש בעל-ברית בני, אמיה בן עבד-שמס.  ויקח אתו את משפחתו ואת אחיו עַבְד הוא אבו-אחמד.  ואבו-אחמד עִוֵר ויהי מתהלך בכל מכה במעלתה ובשפלתה מבלי מנהיג, ויהי משורר.  ואשתו אלקֻרְעָה בת אבו-ספ'יאן בן חרב ראש הלומים במחמד.  ואמו אֻמַיְמָה בת עבד-אלמטלב בן האשם.  ותסגר חצר בני ג'חש, כי יצאו ממכה.  ויעברו עתבה בן רביעה ואלעבאס בן עבד-אלמטלב ואבו-ג'הל על פני החצר, והם עולים אל מעלה מכה.  ויבט עתבה בן רביעה אל החצר והנה דלתותיה מקשקשות זו בזו באשר לא היו שוכנים בתוכה.  ויהי כראותו את זאת ויאנח ויקרא את דברי השיר: "וכל חצר ואם גם ארך שלומה, באחד הימים תשיגה רוח-פרצים ויגון".  אחר אמר:    "נשמה חצר בני ג'חש מיושביה".  ויאמר אליו אבו-ג'הל: "לא יבכה עליו איש".  אחר אמר: "מעשה בן אחי הביא קרע בקהלנו וריב בתוכנו, ויפרד בינינו".

והמהגרים האלה ישבו בקֻבַאַא בתוך בני עמר בן עוף.  אחרי זה באו המהגרים שיירות שירות.  ויהיו מבני גנם בן דודאן רבים אשר היו מסלמים ויצאו עם שליח אלהים ויהגרו אלמדינה אנשיהם ונשיהם.  ויהיו בתוכם מלבד עבד-אללה בן ג'חש אבו-אחמד אחיו גם עֻכָּאשָה  בן מֻחְצִן. ובנשים היתה גם זַיְנַב בת ג'חש אשר לקחה לו חמד אחרי-כן לאשה ואחותה חִמְנָה.

 

ג'רת עמר וספור עַיָּאש אתו עד בואו למדינה.

אחר יצא עמר בן אלכ'טאב עִיָאש בן אבי אביעה המכ'זומי ויבואו למדינה  וזה אשר ספר עמר בדבר הגירתו: "כאשר חפצנו להגר נועדנו אני ועַיָּאש ושאם בן אלערץ באלתַּנַאצֻ'ב אחד מקומות בני גִפָ'אר מעלה לסַרִף  נאמר: אם איש מאתנו לא יבוא אות הוא כי חבשוהו ולא נתנוהו לבוא והלכו השנים לבדם.  ואבוא אני ועיאש אצל אלתנאצ'ב, ויפקד השאם, כי פתוהו בני משפחתו ויפת לסור מהאסלאם.  ונלך אל מדינה ונרד בתוך בני עמר בן עוף.  ויצאו אבו ג'הל בן השאם אלחארת' אחיו אל עיאש, כי היה בן דודם אחי אביהם אחיהם לאמם.  וילכו עד בואם אליו אל אלמדינה.  ושליח אלהים עודנו במכה.  ויאמרו אל עיאש: הנה אמך נדרה אשר לא יגע בראשה מסרק עד אם תראה אותך, ולא תבוא בצל מפני השמש עד אם תראה אותך".  ויכמרו עליה רחמיו, ואֹמר אליו: "הוי עיאש, חי אלהים, כי לא יחפצו האנשים בלתי אם להסירך מאחרי דתך, ונשמרת מהם.  כי, חי אלהים, אשר לו הציקו לאמך הכנים הסתרקה, ולו גבר עליה חום שמש מכה, כי אז בקשה לה צל".  ויאמר: "אלך ואתיר נדר אמי.  ולי שם הון ולקחתיו".  ויאמר אליו: "אתה ידעת.  כי אנכי מהרבים לרכוש בקריש, הנה לך חצי רכושי ולא תלך אתם".  וימאן לשמוע לי, כי אם לצאת אתם.  ויהי כאשר מאן ואֹמר אליו: "ואולם כאשר תבין את אשר עשית ולקחת גמלתי זאת כי היא גמלה אצילה נשמעת, ישבת עליה, והיה אם יעלה חשד בלבך אשר יזמו לך האנשים מזימות, והצלת נפשך עליה".  ויצא על הגמלה אתם יחד עד בואם אל אחד הדרכים.  ויאמר אליו אבו-ג'הל: "הוי בן אחי, חי אלהים, כי כבדה הליכת גמלי, האם לא תרכיבני אחריך על הגמלה הזאת?"  ויאמר: "בודאי".  ויברך את גמלתו ויבריכו את גמליהם למען יעבור לשבת על גמלת עיאש.  ויהי כאשר ירדו על הארץ ויתנפלו עליו ויאסרוהו בחבלים, ויביאוהו למכה, ויסיתוהו לסור מאחרי דתו ויִפָּת.  והם הביאו אותו אסור בחבלים למכה בעם היום ויאמרו: "ראו דבר הסרים מאחרי האסלאם ונהי אומרים: "אלהים לא קבל לא כֹפר ופדיון ולא תשובה מן האנשים אשר הכירו את אלהים אחר שבו לכפור מפני הנסיון אשר נֻסו בו.  וגם האנשים אשר לא עמדו בנסיון חשבו כזאת.  ויהי כאשר בא שליח האלהים לאלמדינה ויורד על אודותם החזון המודיעם כי תשובתם תתקבל, ואכתוב בידי את החזון הזה על עלה ואשלחהו אל השאם אלעאץ".  והאשם ספר כי בקבלו את מכתב עמר היה קורא בו בדִ"י טֻוָא מקום אשר יָרַד שם ולא יכול להבינו עד אשר אמר:    "אלהים הבינני אותו".  ויתן אלהים בינה בלבו ויבן כי הורד על אודותיו ועל אודות הדבר אשר אמרו בלבם האנשים אשר שבו מדתם.  וישב האשם על גמלו, וידבק את שליח האלהים והוא באלמדינה.

ויש מספרים כי אחרי בוא שליח אלהים אל אלמדינה אמר: "מי ילך לי להביא את עיאש בן אבי רביעה ואת השאם בן אלעאץ?"  ויאמר אלוליד בן אלוליד בן אלמגירה: ”אני אביאם אליך, שליח השלהים".  ויצא אל מכה, ויבוא אליה חרש מסתתר.  וימצא אש נושאת אֹכל, ויאמר אליה: "לאן פניך מועדות, שפחת-אלהים"?  ותאמר: "הולכת אני אל שני האסירים" – לאמר עיאש והשאם.  וילך אחריה עד דעתו את מקומם, ויהיו אסורים בבית אשר לא גג עליו.  ויהי בהיות הערב ויעל אליהם אל החומה ויקח חבל עשוי עשבים וישימו תחת הכבלים אשר הם אסורים בהם ויך את החבל בחרבו, וישָברו הכבלים, ויקרא חרבו שם ד'וּ אלמַרְוּה לדבר הזה.  וישאם על גמלו וינהגם, ויכשל בדרך ותהי אצבעו שותתת דם ויאמר: "האם אתה מלבד אצבע שותתת דם? – והן בעד אלהים נפגעת".  ויביאם אל שליח אלהים אל אלמדינה.

ויבואו לאלמדינה עמר וכל הבאים אתו ממשפחתו ובתוכם אחיו זיד וחתנו כֻ'נַיְס  בן ד'אפ'ה אשר לקח לו לאשה את חַפְ'צָה בת עמר, היא חפ'צה אשר בידה נשמר נוסח הקראן אחרי מות אביה עמר, על פיו העתיקו את הקראן ויקבעו את נוסחו ותהי לאשה למחמד אחרי מות בעלה.  וישבו בתוך בני עַמְר בן עַוְף בקֻבַּאָא.  ויש אתם עיאש בבואו אלמדינה.  וטלחה בן עֻבַיְד אלל וצֻהַיְב בן סִנָאן ישב עם כֻ'בַיְב אִסָאף אחי בַלְחארת' בן אלכ'זרג בסֻנֻח.  ויהי כאשר חפץ צֻהַיְב לצאת ממכה, ויאמרו אליו כופרי קריש: "אתה באת אלינו עני מרוד, וירב רכושך אצלנו, ותשג את אשר השגת, ועתה תחפוץ לצאת עם רכושך ונפשך.  חי אלהים לא תהיה כזאת."  ויאמר אליהם צהיב: "מה תאמרו עם אשאיר לכם רכושי, התתנו לי ללכת לדרכי?"  ויאמרו: "כן".  ויאמר: "הנה לכם רכושי".  וישמע מחמד את הדבר ויאמר: "הרויח צהיב, הרויח צהיב".  וחמזה בן אבי-טאלב זַיְד בן חארת'ה עבד מחמד אשר אמץ לו לבן[56] ןאנשחפ אץפ חשבן עפ כֻלְת'ום בן הִדְם אחי בני עמר בן עוף בקבאא.  ויתר חברי הנביא הבאים אתם ישבו עם משפחו אלמדינה וימצאו שם מנוחה.  והרַוָּקים במהגרים ישבו עם סעד בן כַ'יְתַ'מָה, כי היה רַַַוָּק.

 

הג'רת שליח האלהים.

וישאר מחמד במכה אחרי צאת בעלי בריתו מהמהגרים, מצפה אשר יתן לו אלהים רשות להגר.  ולא נשאר אתו במכה איש מהמהגרים, זולת אלה אשר נאסרו או אשר הסירו לבם מאחרי האסלאם, מלבד עלי בן אבי טאלב אבו-בכר בן אבי קחאפ'ה הצדיק.  ויהי אבו-בכר מפציר מאד במחמד לצאת לו רשות להגר, ומחמד אומר לו: "לא תמהר, אולי ישית לך אלהים חבר".  ויהי אבו-בכר משתוקק כי יהיה חברו הנביא.

ובראות קריש כי היתה למחמד מפלגה ובעלי-ברית מזולתם בעיר אחרת, וכי יצאו לשם בעלי-בריתו מהמהגרים וידעו כי שכנו שם בחצרותיהם ומצאו אתם מחסה, ויפחדו פן יצא מחמד אליהם, כי ידעו כי נחרצה מאתו להלחם בהם, ויאספו בחצר המועצה היא חצר קצי בן כלאב להועץ את אשר יעשו בדבר מחמד, כי יראו מפניו.

ויהי בהחליט קריש להתאסף ויועדו להכנס אל חצר המועצה להועץ בדבר שליח האלהים, וישכימו בבוקר היום אשר נועדו, הוא היום הנקרא בשם יום "יום הדֹחַק" (ההמון), ויבוא לפניהם אִבְּלִיס, הוא השטן בדמות זקן נכבד, עליו בגד ארוך אשר לו יעמוד על שער החצר.  ויהי בראותם אותו עומד על השער ויאמרו: "מי הזקן?"  ויאמר: "זקן מאנשי נַגְ'ד, שמע בדבר אשר נועדתם בעבורו ויבוא אתכם לשמוע את אשר תאמרו.  ומי יודע אם לא תמצאו אתו עצה ותחבולה".  ויאמרו: "טוב הדבר".  ויכנס אתם, וכבר נאספו נכבדי קריש עֻתְבָה ושַׁיְבָה בני רַבִיעָה ואבו סֻפְ'יָאן בן חרב וטֻעַיְמָה בן עַדִ  וגֻ'בַיְר  בן מֻטְעִם  וחארת' בן עאמר מבני נַוְפ'ל בן עבד-מנאף ואלנַצְ'ר בן אלחארת' מבני עבד-אלדאר ואבו אלבַכְ'תַרִי בן האשם וזַמְעָה בן אלאַסְוֵַד וחכים בן חַזָאם מבני אסד בן עבד אלעזא ואבו-ג'הל מבני מכ'זום, ומבני סהם נֻבַיְה ומֻנַבָה בני חג'אג' ומבני גֻ'מָח אֻמַיָּה בן כַ'לַף ועוד אנשים אשר לא יספרו מקריש, ויאמרו איש אל אחיו:    "הנה ראיתם את האיש הזה מחמד ואת מעשיו.  חי אלהים, כי אין אנו בטוחים אשר לא יתנפל עם האנשים אשר הלכו אחריו אשר לא מבני עירנו.  הבו עצה הלום".  ויועצו ביניהם.  ויאמר איש מהם: "אסרוהו בכבלי ברזל וסגו עליו את הדלת.  וחכו עד אשר ימצאהו את אשר מצא את המשוררים הדומים לו אשר קמו מלפניו את זֻהַיְר ואת אלנָאבִגָה  ואחרים מן המשוררים, ומת כאשר מתו הם".  ויאמר הזקן הנַגְ'די: "לא, חי אלהי אין זאת עצה.  כי אם אסור תאסרוהו, כאשר אמרתם, יגיע דברו מאחרי הדלת אשר תסגרוה עליו אל חבריו התנפלו עליכם והוציאוהו מידכם.  אחר ירבה מספרם עד אשר ינצח אתכם.  אין זאת עצה.  ראו עצה אחרת".  ויועצו ביניהם שנית.  ויאמר איש מהם: "נוציאו מתוכנו והגלינוהו מארצנו.  וכאשר יצא מאתנו, הנה אין זה עניננו לאן ילך ולא איפה יפול, רק ילך מנגד עינינו, ונחלצנו ממנו, ונהגנו את ענינינו ואת חברתנו כאשר נהגנו".  ויאמר הזקן הנג'די: "לא. חי אלהים, אין זאת עצה, טרם ראיתם יופי ספורו ונועם מדברו, ושבותו שבי את לב האנשים בדברים אשר יזיא.  חי אלהים, כי אם כה תעשו, אין אני בטוח אשר לא יבוא אל שבט מן הבדואים, ונצח אותם בדבריו וספורו עד אשר ילכו אחריו.  אחר יעלה אתם עליהם עד הכניעו אתכם בעזרתם, ויקח השלטון מידכם ועשה אתכם כחפץ לבו.  בקשו עצה אחרת נגדו".  ויאמר אבו-ג'הל:    "חי אלהים, כי לי נגדו עצה אולם ירא אנכי אשר לא תקבלוה".  ויאמרו: "ומה היא, אבו-אלחכם?"  ויאמר: "רואה אנכי כי נקח מכל משפחה עלם צעיר בעל-כוח, מיוחס ונכבד בנו ונתן בידי כל אחד מהם חרב חדה והלכו אליו כלם והכוהו בו כאיש אחד והרגוהו והונח לנו ממנו.  והיה אם עשו זאת ונחלק דמו בין כל המשפחות ולא יוכלו בני עבד-מנאף גואלי דמו להלחם בעמם כלו, ונאותו לקבל ממנו כפר-נפשו ונתנונו להם".  ויאמר הזקן הנג'די: "הדברים אשר דבר האיש הזה הם העצה אשר לא אראה זולתה".  ויפרדו האנשים אחרי זה והם מסכימים לעצה הזאת.

 

צאת הנביא מבי'תו ושימו את עלי על מטתו.

ויבוא גבריאל אל שליח-האלהים ויאמר: "אל תלון הלילה על מטתך אשר היית לן עליה".  ויהי כעבור אשמורה מן הלילה, ויאספו על ביתו אורבים לו מתי ישן ויזנקו עליו.  ויהי בראות מחמד אותם ויאמר לעלי בן אבו-טאלב: "נום על מטתי והתעט, במעילי זה החצ'רמי הירוק ונום בו כי לא יקרך כל דבר רע".  ויהי שליח האלהים מתעטף במעילו זה בשנתו.  ויהי כאשר התאספו אליו בתוכם אבו-ג'הל ויאמר, והם על פתח בית מחמד: "הנה מחמד אומר, כי אם תלכו אחריו לאשר יצוה אתכם והייתם מלכי ערב ופרס, אחר תקומו לתחיה מאחרי מותכם והיו לכם גנות כגנות הירדן.  ואם לא תעשו והיה לו בכם זבח, אחר תקומו לתחיה מאחרי מותכם והיתה לכם אש אשר תשרפו בה".  ויצא שליח-האלהים אליהם ויקח מלוא אופן עפר בידו, ויאמר: "כן אנכי אומר זאת.  אתה אחד מהם".  ויכם אלהים בסנוורים ולא ראוהו.  ויזר את העפר ההוא על ראשם ויקרא פסוקים מהקראן פרק י. ס. [57] עד כלותו.  ולא נשאר בהם איש אשר לא שם מחמד על ראשו עפר.  אחר הלך אל אשר חפץ ללכת.  ויבוא אליהם איש אשר לא היה עמהם ויאמר אליהם: "למי תחכו פה?"  ויאמרו: "למחמד".  ויאמר: "יעכרכם אלהים, כבר יצא אליכם מחמד ולא עזב איש בכם אש לא שם על ראשו עפר וילך לעסקיו.  האם לא תראו את אשר בכם?"  וישם כל איש מהם את ידו על ראשו והנה עליו עפר.  אחר התבוננו ויראו את עלי על המטה מכוסה מעיל מחמד, ויאמרו: "חי אלהים כי זה מחמד ישן.  עליו מעילו".  וישבו מצפים עד הבוקר ויקם עלי מהמטה, ויאמרו: "חי אלהים כי אכן אמת דבר האיש אשר הגיד לנו".

ויתן אלהים בעת ההיא רשות לשליחו להגר.  ואבו-בכר בעל-הון.  ויהי בעת בקשו רשות מא שליח-האלהים להגר, ויאמר לו מחמד: "אל תמהר.  מי יודע אולי ישית לך אלהים חבר".  ויתאוה אבו-בכר כי יהיה החבר שליח אלהים, וילך ויקן לו שני גמנים למרכב, וישמרם בחצרו.  ויבל להם מספוא להיות מוכנים לנסיעה אשר אליה חשקה נפשו.

הג'רת הנביא אל אלמדינה.

וזה אשר ספרה עָאאִשָׁה בת אבו-בכר אשת מחמד על דבר הג'רת הנביא: לא היה עובר יום אשר לא יבוא שליח אלהים אל בית אבו-בכר באחד משני קצות היום אם בבוקר ואם בערב, עד בו היום ההוא אשר בו נתן אלהים רשות לשליחו להגר ולצאת ממכה מתוך עמו.  ויבֵא אלינו שליח האלהים את דבר ההג'רה בשעה אשר לא היה דבר לבוא.  ויהי בראות אותו אבו-בכר ויאמר: "לא בא שליח אלהים בשעה הזאת בלתי אם בגלל דבר שקרה".  ויהי כאשר נכנס, ויקם אבו-בכר מעל ערשו וישב שליח האלהים.  ולא היו עם אבו-בכר בבית בלעדי אני ואחותי אַסְמָאא בת אבו-בכר.  ויאמר שליח האלהים: "הוצא מעלי את האנשים אשר אתך".  ויאמר אבו-בכר: "הלא הן רק בנותי.  מה הדבר.  את אבי ואת אמי אתן כפרך".  ויאמר: "אלהים הרשה לי עתה לצאת להגר".  ויאמר אבו-בכר: "אלוה אליך, שליח אלהים".  ויאמר שליח אלהים: "הלוה תלוה אלי".  ולא ידעתי לפני היום ההוא כי איש יבכה משמחה עד אשר ראית את אבו-בכר בוכה ביום ההוא.  אחר אמר: "הוי נביא האלהים הנה שני גמלים אשר הועדתים לזאת".  וישכרו להם את אבד-אללה בן אַרְקַט איש מבני דֻאִל בן בכר ואמו אשה מבני סהם בן עַמְר והוא עובד אלילים, לנחותם הדרך.  וימסרו לו את שני הגמלים, ויהיו אתו לרעות אותם עד למועד צאתם.  ולא ידע איש בדבר צאת שליח-אלהים בעת צאתו זולתי עלי בן אבו-טאלב ואכו-בכר הצדיק ובני-בית אבו-בכר.  ואולם את עלי הודיע מחמד בדבר צאתו ויצוהו להשאר אחריו עד אשר ישיב את הפקדונות אשר היו לאנשים ביד מחמד.  כי לא היה במכה איש אשר אתו דבר שיפחד עליו אשר לא יפקידהו בידו, באשר ידעו את צדקתו ואמונתו.

 

חמחמד ואבו-בכר במערה.

ויהי כאשר החליט מחמד לצאת ויבוא אל אבו-בכר ויצאו דרך דלת קטנה אשר מאחורי בית אבו-בכר וישימו פניהם אל מערה בהר תַ'וְר בשפלת מכה ויכנסו אליה.  ויצו אבו-בכר את בנו עבד אללה כי ישמע בעדם את אשר אמרו על אודותם האנשים כיום, אחר יביא אליהם בהיות הלילה את ידיעות היום ההוא.  ואת עאמִר בן פֻ'הַיְרָה עבדו המשוחרר צוה לרעות את צאנו יומם, ולהובילם אליהם בהיות הלילה במערה.  ותהי אסמאא ב אבו-בכר מביאה להם בהיות הערב את אכלם די צרכם.  ומחמד ואבו-בכר באו אל המערה בלילה.  ויכנס אבו-בכר לפני מחמד, ויחפש את המערה לראות אם אין בה חית טרף או נחש, כי ירא על נפש מחמד.  וישב מחמד במערה שלשה ימים ואתו אבו-בכר.  ויקבו קריש שכר מאה גמלות לכל אשר ישיבנו אליהם.  ועבד-אללה בן אבו-בכר היה בקריש יומם ויבוא בתוכם לשמוע את אשר תיעצו ואת אשר יאמרו בדבר מחמד אבו-בכר.  ובהיות הערב ובא אליהם והודיע אותם את הדבר ועאמר בן פֻ'הַיְרָה  עבד אבו-בכר המשורר היה רועה בתוך רועי אנשי-מכה, ובהיות הלילה והביא אליהם את צאן אבו-בכר וחלבו להם מהם וזבחו.  ובהיות הבקר והלך עבד אללה בן אבו-בכר מהם ושב אל מכה והלך ואמר אחריו עם הצאן למען ירעו והבריאו.  ויעשו כן שלשה ימים עד אשר חדלו לדבר בם ויבוא האיש אשר שכרו להם עם שני גמליהם וגמל אשר לו, ותבֵא אסמאא בת אבו-בכר את אמתחתם ותשכח לשים לה תלי ויהי כגשתה לתלות את האמתחת והנה אין לה תלי, ותתיר חגורתה ותשם אותה תלי  ותתלה אותה בו, כל כן קראו לאסמאא בת אבו-בכר בעלת-החגורה.  ויהי בהקריב אבו-בכר את שני הגמלים אל מחמד ויקרֵב אליו את הבחור בהם ויאמר: "רכב.  את אבי ואת אמי אתן כפרתך".  ויאמר מחמד: "לא ארכב על גמל אשר לא לי הוא".  ויאמר אבו-בכר: "לך הוא, שליח אלהים.  את אבי ואת אמי אתן כפרתך".  ויאמר: "לא.  אולם הגד לי מה מחיר אשר קניתו בו".  ויאמר: "כזה וכזה".  ויאמר מחמד: "הנה לקחתיו ממך במחיר הזה".  ויאמר אבו-בכר: "לך הוא, שליח האלכים".  וירכבו ויצאו לדרכם.  וירכב אבו-בכר את עאמר בן פ'הריה עבדו המשוחרר על גמלו מאחריו למען ישרתם בדרך.  ויהי אחר צאתם לדרך ויבואו אנשים אל בית אבו-בכר ובתוכם אבו-ג'הל ויעמדו על דלת בית אבו-בכר ותצא אליהם אסמאא, ויאמרו: "איה אביך הוי בת אבו-בכר?"  ותאמר: "חי אלהים כי לא ידעתי איפה הוא".  וירם אבו-ג'הל את ידו, כי היה תעב ונבזה, ויסטר לה על לחיה עד אשר נפל נזמה מעליה.

ויסעו לדרכם, ולא ידע איש שלשה ימים לאן פנה שליח האלהים עד בוא אחד מן הג'ן משפלת מכה והוא משורר בתי-שיר בערבית, ויהיו הערבים שומעים את קולו ואותו לא יראו עד צאתו ממעלה מכה, ויודיעם בהם על-דבר מסע שליח-האלהים, ויהי כשמוע אסמאא ובית אבו-בכר את דבריו וידעו לאן פנה שליח אלהים, וכי פניו מועדות אל אלמדינה.  ויהיו היוצאים ארבעה: שליח אלהים ואבו-בכר ועאמר בן פֻ'הירה עבד-אללה בן אַרְקַט מובילם.

ויהי בצאת מחמד ויצא אתו אבו-בכר, ויקח אתו אבו-בכר את כל רכושו, ויהיו לו חמשת אלפים או ששת אלפים דרהם ויקחם אתו.  ויבוא אבו קֻחָאפָ'ה אביו אל בית אבו-בכר ועיניו כבר קמו אז מראות.  ויאמר אל בני בית בנו: "חי אלהים, רואה אני כי הוסיף אסון על אסונכם בקחתו אתו את כספו עם לכתו מכם".  ותאמר אליו אסמאא: "הוי אבי, הנה עזב לנו טוב רב".  ותקח אבנים ותשימן אשנב אשר בבית, אשר בו ישים אבו-בכר את הונו, ותשם עליהן בגד, ותאחז ביד אבי קחאפ'ה ותאמר: "אבי, שים ידך על הרכוש הזה".  וישם ידו עליו ויאמר: "אין אסון.  אם עזב לכם את זה היטיב לעשות.  זה יספיק לכם".  ואמנם אבו-בכר לא עזב דבר לבני ביתו, ואולם חפצה להרגיע בזה את הזקן.

 

ספור סֻראקה ורכבו בעקבות מחמד.

וזה אשר ספר סראקה בן מאלִךִ בן גֻ'עְשֻם: "כאשר יצא שליח אלהים ממכה מהגר אל אלמדינה,קצבו קריש מאה גמלות לאשר ישיבהו אליהם.  ויהי בהיותי יושב במקום מועצת בני שבטי, והנה איש מאתנו בא ויעמוד עלינו ויאמר: "חי להים כי ראיתי שלשה רוכבים עברו על פני זה לא כבר, ודומה אנכי כי היו מחמד וחבריו".  ואתן לו אות בעיני לאמר שתוך.  אחר אמרתי: "אכן הם בני פלוני אשר יצאו לבקש אבדה אשה אבדה להם".  ויאמר: "יוכל להיות".  וישתוק.  ואשאר שעה קלה.  אחר קמתי ואכנס אל ביתי ואצו ויובילו את סוסתי אל עמק הנחל ואצו ויוציאו לי את נשקי מאחרי חדרי.  ואקח את חִצַּי אשר אנחש בהם ואצא ואלבש את שריוני, אחר הוצאתי את חצי ואקלקל בהם.  ויצא החץ אשר לא חפצתי בו, לאמר: "לא יזיק לו".  אך אנכי קויתי להשיבו אל קריש לקחת את מאת הגמלות וארכב בעקבותיו.  ויהי בדהר סוסי אתי ויכשל ואפול מעליו, ואמר: "מה זה?"  ואוציא חצי ואקלקל בהם, ויצא החץ אשר לא חפצתי בו, ויהי כאשר נגלו לפני האנשים ואראם, נכשל בי סוסי ורגליו הקדומות פשוטות על הארץ ואפול מעליו.  אחר התיק את שתי רגליו מן הארץ, וילך אחריהם עשן כסופה.  ואדע אז בראותי את זה, כי מגן לו מפני והוא ינצח.  ואקרא אל האנשים: אני סראקה בן גֻ'עשם כחו לי ואדבר אתכם.  חי אלהים כי לא אחרידכם ולא ימצא אתכם ממני דבר אשר יהיה למורת רוחכם".  ויאמר שליח אלהים אל אבו-בכר: "אמר לו, מה תבקש מאתנו?"  ויאמר אלי אבו בכר כדברים האלה, ואמר: "תכתוב לי כתב אשר יהיה לאות ביני וביניך".  ויאמר שליח האלהים: "כתב לו אבו-בכר".  ויכתוב לי כתב על עצם או על גויל אול על חרס. וישליכהו אלי ואקחהו ואשימהו באשפתי.  אחר שבתי ואשתוק ולא ספרתי דבר מאשר היה עד כבוש שליח האלהים את מכה.  ויכבוש את חֻנַיְן ואת אלטאאף.  ואצא ואתי הכתב לקראתו, ואמצאהו באל גִ'עִרְרָאנָה ואכנס בתוך חבר פרשי האנצר ויתחילו להכות עלי ברמחים ולאמר: "סורה, סורה, מה זה תחפוץ?"  ואגש אל שליח האלהים והוא על גמלה, וחי אלהים אשר כאילו אביט אל שוק רגלו בארכוף אשר ישימו בו הרגל כאילו היא סעיף אמיר התֹּמר, וארים את ידי עם כתב ואמר: "הוי שלי אלהים, זה כתבך לי אני סראקה בן ג'עשם".  ויאמר שליח אלהים:    "יום גמול צדק הקריבהו".  ואקרב אליו ואתאסלם ואחשוב על אודות הדבר אשר אשאל אותו מאת שליח האלהים ולא עלה בדעתי, ואמר רק זה: "הוי שליח האלהים התועים מן הגמלים יכסו את השקת שלי אחרי אשר מלאתיה לגמלי, היהיה לי שכר אם אשקם?"  ויאמר: "כן בעד בעל גמל יהיה לך שכר".  אחר שבתי אל בני שבטי ואביא אל שליח האלהים את המוטל עלי לתת צדקה".

 

י. מֻחַמָּד בְּאַלְמַדִינָה

בוא מחמד אל אלמדינה ואכסניתו בה.

ויהי בשמוע אנשי-ברית מחמד אשר באלמדינה כי יצא ממכה, ויצפו לבואו.  ויהיו יוצאים יום יום אחרי המתפללים תפילת-הבוקר אל מחוץ לרובע מגוריהם מצפים לשליח אלהים.  ולא עזבו את המקום בלתי אם אחרי רְבות החמה על הצל.  ויהי כאשר לא מצאו להם צל ויבואו אל בתים.  ויבוא שליח אלהים בעת אשר באו כבר אל בתיהם.

והראשון אשר ראה אותו בבואו אל אלמדינה איש יהודי.  והאיש ראה את מעשה אנשי-ברית מחמד ואת צפיתם לבואו, ויקרא קול גדול: "הוי בני קַיְלָה,  בא גַדכם".  ויצאו אל שליח האלהים והוא יושב בצל תמר אתו אבו-בכר והוא בן גילו.  ורוב האנשים לא ראו את מחמד לפני זה.  ויגשו ולא ידעו מי הוא עד אשר עבר הצל מעל שליח-האלהים, ויקם אבו-בכר ויצֵל עליו באדרתו.  אז ידעו את מחמד.

וירד מחמד אל בית כלת'וּם בן הִדְם אחי בני-עמר בן עוף.  ואחרים אומרים לא, כי לבית סַעד בן כַ'יְתַ'מָה.  אך גם לדברי הראשונים היה מקבל בבית סעד את פני שוחריו, כי היה סעד רַוָּק לא משפחה לו.  וישבו הרַוקים בחברי מחמד המהגרים בבית סעד ויקָרא בית הרוקים.  אבו-בכר ירד אל בית כֻ'בַיְב בן אִסָאף מבני אלכ'זרג.

ועלי בן אבי-טאלב ישב עוד במכה שלשה ימים ושלשה לילות, עד השיבו את הפקדונות אשר הפקידו האנשים ביד מחמד, כי מסרם לו.  אחר הדביק את מחמד וירד אל בית מגוריו בבית כלת'ום בקבאא.  ויהי בהיותו בדרך וישב עלי לילה או שנים בקבאא.  ושם אשה אשר לא בעל לה, מסלמית.  וירא עלי איש בא אליה בעצם הלילה ודפק על דלתה ויצאה אליו ונתן לה דבר אשר אתו ולקחתהו.  ויחשוד עלי בדבר ויאמר אליה: "הוי אָמַת-אלהים", מי הוא האיש אשר ידפוק על דלתך לילה לילה ויצאת אליו ונתן לך דבר לא אדע מה הוא, ואת אשה לא בעל לך".  ותאמר: "סַהל בן חֻנַיְף בן וָאהִב הוא, ידע כי אשה אני אין איש אתה.  והיה בהיות הלילה והתנפל על פסלי בני עמו ונתצם והביאם אלי".  ויאמר לה עלי: "יהיו לך עצים לבער".  ויהי במות סהל בהיותו עם עלי באראק, ויספר עלי את הדבר הזה.

 

בנין המסגד.

וישב מחמד בקבאא בתוך בני עמר בן עוף מן היום השני ועד היום הששי לשבוע.  וייסד את בית מסגדם.  אחר הוציאו אלהים מתוכם ביום הששי.  אך הם יאמרו כי ישב אתם יותר ואלהים הוא היודע.  וישֵׂג יום הששי את שליח הלהים בתוך בני סאלם בן עוף.  ויתפלל במסגד אשר בתוך הנחל שם ותהי זאת תפילת יום הששי הראשונה אשר התפלל אלמדינה.  ויבואו אליו ראשי בני סאלם נכבדיהם ויאמרו: "הוי שליח האלהים, שב בתוכנו, כי רב מספרנו ולנו נשק מגן".  ויאמר: "תנו לגמלה ללכת לדרכה כי מְצֻוָּה היא".  ויתנו לה ללכת לדרכה עד הגיעה אל חצר בני בִיָאצָ'ה, ויצאו לקראתו ראשי בני ביאצ'ה ונכבדיה, וידברו אליו: "הוי שליח אלהים, סורה אלינו כי רב מספרנו ונשק לנו ומגן".  ויאמר אליהם: "תנו לגמלה ללכת לדרכה כי מצֻוה היא".  ותלך עד עברה על פני חצר בני סָאעַדָה ויצאו ראשיהם ונכבדיהם וידברו אליו כדברי בני סאלם.  ויענם כבראשונה.  ותלך עד בואה אל חצר בני אלחארת' בן אלכ'זרג' וידבאו אליו כראשונים ויענם כאשר ענם.  ויתנו לה ללכת לדרכה ותבוא עד חצר בני עדי בני אלנג'אר והם דודי הנביא, כי אם אבי-אביו היא סלמא בת עמר מנשותיהם.  ויגשו אליו סַלִים בן קַיְס ואֻסַיְדָה בן אבי כָ'ארִגָ'ה ואתם אנשים מבני עדי בן אלנג'אר, ויאמרו: "הוי שליח אלהים, סורה אל דודיך אחי זקנתך, כי רב מספרם ואתם מגן ונשק".  ויאמר: "תנו לגמלה ללכת לדרכה כי מצֻוה היא".  ויתנו לה ללכת לדרכה עד בואה אל חצר מָאלִךִ בן אלנג'אר, ותכרע על ברכיה ליד דלת הבית אשר היה אחרי כן למסגד למחמד.  והבית ביום ההוא אורות גמלים לשני נערים יתומים מבני אלנג'אר סַהְל וסֻהַיְל בני עַמר.  ויהי בכרוע הגמלה ושליח האלהים ירד מעליה ותזנק ותלך, לא הרחיקה ושליח אלהים עזב חפשי את רסנה לא ינהיגנה בו.  אחר פנתה אחור ותשב אל המקום אשר רבצה בו בתחילה ותכרע שם, ותתחלחל ותתנודד ותנח צוארה במקום אשר דרך שם שליח אלהים ברדתו.  וישא אבו-אַיוּב כָ'אלִד בן זַיְד את מטען מחמד אל ביתו.  וירד מחמד אל ביתו, וישאל לאורות הגמלים, למי המקום.  ויאמר לו מעאד' בן עַפְ'ראא: "לסהל ולסהיל בני עמר שני יתומים הם היושבים אתי.  ואנכי אַרַצֵם למען יתנו לך המקום".  ויקח לו מחמד את המקום הזה למסגד.

ויצו מחמד לבנות מסגד וישב בבית אבו-איוב עד הבנות מסגדו ובית למושבו.  ויעבוד מחמד בבנינו למען עורר תשוקה בלב המוסלמים לעבוד בו.  ועבדו בו המהגרים והאנצאר ויתמסרו לבנינו.  ויהיו בונים וקוראים: "אין חיים בלתי אם חיי העולם-הבא.  אלהים רחם את אנצאר ואת המהגרים".  ומחמד קורא אתם.

ויבוא עַמָּאר בן יָאסִר ויאמר אל מחמד: "הוי שליח אלהים, הרגוני.  יעמיסו עלי משא אשר לא ישאו הם".  כי עבד משוחרר היה ויעמיסו עליו לבנים משא לעיפה.  ויהי מחמד מנער את תלתליו בידו כי בעל תלתלים הוא, ויאמר: "אוי לך בן סֻמַיָּה, לא אלה יהרגוך, כי-אם העדה הפושעת[58].  ויהי עמאר בן יאסר הראשון אשר בנה את המסגד.

ויכַלו בנין המסגד ובית מחמד.  ויעתק מחמד מושבו מבית אבו-איוב אל ביתו.  וזה אשר ספר אבו-איוב בדבר שבת מחמד בביתו.  וזה אשר ספר אבו-איוב בדבר שבת מחמד בביתו: "כאשר ישב הנביא – יתפלל אלהים עליו וישם לו שלום – בביתי, ישב בבית למטה ואני ואֻם-איוב בעלית הבית.  ואמר אליו: "הוי נביא אלהים, את אבי ואת אמי אתן בפרך.  לא טוב הדבר בעיני וגאוה היא אשר אהיה אני מעל לך ואתה תהיה תחתינו.  עלה נא אתה והיית מעלה וירדנו אנחנו למטה".  ויאמר הנביא: "הוי אבו-איוב, טוב הוא לנו ולאנשים אשר ישחרו פנינו כי נהיה בבית למטה".  ויהי הנביא בבית למטה ואנחנו בעליה.  ויהי היום וישבר כד מכדינו ובו מים, ואקום אני ואם איוב ונקח את מכסות הקטיפה – באין לנו זולתם – ונספוג בהם את המים מפחד פן יפלו מים על שליח האלהים, ופגעו בו.  ונהי מכינים לו את ארוחת הערב, ושלחנו אותה אליו.  והיה כהשיבו לנו את הנותר ושמנו אני ואם-איוב את ידנו במקום אשר שם הוא ידו במאכל ואכלנו ממנו להתברך בזה.  ויהי הלילה ונשלח אליו ארוחתו.  ובמאכל בצלים ושומים.  וישיבנה אלינו ולא ראיתי בה מקום שם ידו לנגוע בו ולאכול ממנו; ואמר אליו: "הוי שליח אלהים, את אבי ואת אמי אתן בפרך, השיבות אלינו את הארוחה, ולא ראיתי בה כל אות אשר נגעת בה, ואנחנו בהשיבך אותה אלינו נגענו בידנו אני ואם-איוב במקום מגע-ידך להתברך בזה".  ויאמר: "מצאתי בו ריח העץ ההוא – ואני איש ענוג.  ואולם את אכלוהו".  ונאכל ולא יספנו עוד לשים במכלו מן העץ הזה".

 

בוא מהגרים אל אלמדינה.

ומהגרים בו אל מחמד לאלמדינה, לא נשאר מהם במכה בלתי אלה אשר פתוס וסירום מאחרי מחמד או אשר חבשום ויאסרום.  ולא הגרו ממכה כליל יחד עם משפחותיהם וקנינם, בלתי אם אנשי חצרות בני מַטְַ'עון מבני גֻֻ'מַח, ובני ג'חש בן רִאָאב והמה בעלי-ברית בני אמיה, ובני אלבֻכַיְר מבני סעד בן לַיְת' בעלי-ברית עדי בן-כעב.  ויסגדו חצרותיהם במכה על מסגר, כי לא נשאר בהן איש אחרי צאתם.  ויהי בצאת בני ג'חש בן רִאָאב, ויחזק אבו סֻפְ'יָאן בן חרב בן אמיה בחצרם וימכרנה לעַמר בן עַלְקַמָה.  וכבוא השמועה לבני ג'חש ויספר עבד-אללה בן-ג'חש את הדבר למחמד.  ויאמר אליו מחמד: "הלא תתרצה עבד-אללה אם יתם לך אלהים תמורתה חצר טובה ממנה בגן עדן?"  ויאמר: "אמנם כן".  ויאמר: "היא נתונה לך".  ויהי בכבוש מחמד את מכה, וידבר אליו אבו אחמד אחי עבד-אללה על אודות חצרם.  וידחהו מחמד בלך ושוב.  ויאמרו האנשים לאבו-אחמד: "אבו-אחמד, לא טוב הדבר בעיני שליח-האלהים אשר תדרשו דבר מרכושכם אשר הפסדתם בגלל אלהים".  ויחדל מדבר אל מחמד בדבר הזה.

וישב מחמד אלמדינה אחרי בואו אליה מחודש רַבִיע אלאַוַּל עד חדש צַפַ'ר לשנה השנית עד הבנות לו בה מסגדו ומשכנו.  וילך הלוך וחזק.  כי קבלו משפחות האנצאר את האסלאם, ולא נשארה חצר מחצרות האנצאר אשר לא קבלו יושביה את האסלאם, מלבד כַ'טְמָה ווָאקִף ווָאִל ואֻמַיָּה והם משפחות אוס-אללה ממשפחת אלאַוְס וישארו עובד אלילים.

 

נאום מחמד הראשון.

וזה הנאום הראשון אשר נשא מחמד באלמדינה.  ויקם בתוך הקהל ויהלל את אלהים וישבחו באשר יאתה לו.  אחר אמר: "אולם אחרי זה, אתם האנשים!  הקדימו לעשות מעשים טובים לנפשותיכם.  דעו, חי-אלהים, אשר לא ימלט איש מכם מיד המות.  אחרי זאת יעזוב את צאנו באין רועה.  אחרי זאת יאמר אליו אלהיו, באין מליץ בינותם ולא שומר הפרגוד אשר יסתירו מפניו: "האם בא אליך שליחי וישמיעך דברי.  ואתן לך רכוש ואת חסדי נטיתי לך.  מה הוא הטוב אשר הקדמת לנפשך?"  והביט על ימין ועל שמאל, ולא יראה דבר, והביט לפניו ולא יראה בלתי-אם גיהנום.  ואמנם כל אשר יוכל לשמור את פניו מפני הגיהנום, ולו גם בדבלת התמר (בתתו אותה צדקה), הנה יעשה זאת.  ואשר לא תשיג ידו הנה בדבור טוב (לעני).  בעד זה שולם הטובה מעשרה מונים עד שבע מאות מונים.  ושלום עליכם ורחמי אלהים וברכתו".

 

נאומו השני.

אחר נשא נאומו שנית ויאמר: "התהלה לאלהים, אהללהו ואקראהו לעזרה.  נחסה באללה מרעת נפשנו ורֹע מעשינו, אשר ינחהו אלהים אורח מישרים, אין מתעה לו.  ואשר יתעהו, לא מדריך-מישרים לו.  ואעיד אשר אין אלֹה בלעדי אללה לבדו.  אין שותף לו.  אאכן הכיפ בדברים הוא ספר אלהים.  הצליח האיש אשר עורר אלהים בלבו לראות את יפי הספר ויביאהו בדת האסלאם אחרי היותו כופר, ויעוררנו לבחור בו מכל יתר ספורי האנשים כי הוא היפה בספורים והנמלץ בהם, אהבו את אשר אהב אללה בכל לבבכם ואל תעקלו דבר אלהים והזהרתו אל תקשו מפניו לבותיכם כי הוא בחיר בריאת אלהים וסגולתה, קראהו סגולתו מכל המעשים ובחירו מכל עבדיו והישר בכל הדברים ומכל (ספר) אשר נתן לאדם, בו (רשום) המותר והאסור.  עבדו את אלהים ולא תשַתפו בו דבר.  ויראתם אותו יראה כאשר יאתה לו.  ואַשרו וקיימו את דבר אלהים באמרי פיכם ואהבתם איש את אחיו ברוח אלהים אשר ביניכם, כי יחרה אף אלהים בהפרכם בריתו.  והשלום עליכם ורחמי אלהים ברכתו".

 

ספר ברית מחמד אשר כתב בין המהגרים והאנצאר בריתו עם היהודים.

ויכתוב מחמד ספר-ברית בין המהגרים האנצאר, ויבוא בברית גם עם היהודים.  ויבטיחם לתת להם ללכת בדתם ולבלתי נגוע ברכושם, ויֵתנה תנאים צובות אשר התחיבו הם לו ואשר התחיב הוא להם.  וזה נֹסח הספר:

בשם אלהים הרחמן והרחום.  זה ספר (ברית) מאת מחמד הנביא אשר כתב בין המאמינים והמסלמים מקריש ומית'רב ואלה אשר הלכו אחריהם וידבקו בם וילחמו יחד אתם את מלחמת אלהים.  אלה המה (יחד) אומה אחת (נבדלת) מכל יתר האנשים.  אולם המהגרים מקריש נהגו כמנהגם, יקבלו כפר נפש ופדו את שבויים.  אך (יתר) המאמינים יבואו לעזרתם בצדק ובמשפט.  ובני עוף (ממדינה) ינהגו במנהגם, יאספו ביניהם את הכופר לנפשות אשר חָבו לפני זה.  וכל עדה תפדה שבוייה.  אך (יתר)  המאמינים יעזרום בצדק ובמשפט.  וכן יהיה משפט ליתר משפחות האנצאר לבני חארת' ובני סאעדה ובני גֻ'שָם ובני נג'אר בני עַמְר בן עוף ובני נַבִית.  והמאמינים לא עזבו איש מצוק ביניהם מתת לו במשפט די פדיון או כופר נפש (אשר הושת עליו).  ולא יבוא מאמין בברת עם בעל-ברית מאמין אחר מבלי הסכמתו.  והמאמינים יראי האלהים (יקומו יחדו) על איש מהם אשר עשה הרע או יבקש לו תועלת עושק, מאשמה או מאיבה משטמה    אשר (יזרע) בין המאמינים, והיתה בו ידם יד אחת, ואם גם היה בן אחד מהם.  ולא יהרוג מאמין את מאמין למען גאל את דם כופר ולא יבוא לעזרת כופר נגד מאמין.  וחסות אלהים אחת היא.  יתן חסות גם לשפל בהם.  והיה כי יבטיח חסות גם לשפל במאמינים והגנו כל המאמינים על מקבל חסות.  והמאמינים בעלי-ברית המה איש לאחיו בפני כל האנשים האחרים.  ואלה מן היהודים אשר הלכו אחרינו להם העזרה והשויון לנו, לא יעשקום ולא יעזרו לאיש נגדם וכריתת ברית-שלום המאמינים אחד הוא.  ולא יוכל מאמין לכרות ברית שלום נפרד מבלי כל המאמינים  בהלחמם מלחמת-אלהים.  כי כלול תכלול הברית את כולם בצדק.  וכל היוצאים לפשוט בגדוד אשר יצאו אתנו יעבדו חליפות גדוד אחרי גדוד.  והמאמינים ינקמו איש דם רעהו, כי ישפכו דמיהם במלחמת אלהים.  והמאמינים הם יראי-האלהים הולכים בטובה בדרכי הישרה והנכונה.  ועוד-האלילים (אשר במדינה) לא יגן על רכוש איש מקריש (מאויבי מחמד) ולא על נפשו, ולא יעמוד בינו ובין מאמין להגן עליו (על קרישי).  אשר יהרוג מאמין מבלי סבה מספקת ונקמו בו את דמו.  בלתי אם כי יְרַצֶה את גואל-דם ההרוג.  והמאמינים יקומו עליו כלם יחדו.  ולא יֻתּר להם בלתי אם לעזור נגדו.  ואין למאמין המכיר בכתוב בספר הזה ויאמן באלהים וביום האחרון לעזור למעורר מדנים לתת לו מעון.  ואשר יעזרהו או יתן לו מעון הנה קללת אלהים עליו וזעמו ביום תחית-המתים ולא יקח ממנו פדיון ולא כופר.  וכי יהיה ביניכם ריב לכל דבר והובא לפני אלהים ולפני מחמד עליו השלום.  והיהודים יתנו להוצאות המלחמה יחד עם המאמינים בכל עת אשר ילחמו (המאמינים).  ויהודי בני עַוְף אומה אחת הם עם המאמינים.  (אך) ליהודים דתם ולמסלמים דתם.  בני חסותם יהנו מהזכויות האלה כמותם.  מלבד אשר יעשה עול או יאשם.  אך הוא לא יביא רעה בלתי אם על נפשו ועל אנשי ביתו.  וליהודי בני לנג'אר כאשר ליהודי בני עוף, וכן ליהודי בני אלחארת' וליהודי בני סאעדה וליהודי בני ג'שם וליהודי בני אלאוס וליהודי בינ ת'עלבה זולתי אשר יעשה עול או יאשם.  אך הוא לא יביא רעה בלתי אם על נפשו ועל אנשי ביתו.  וג'פנה סעיף לת'עלבה היא בנפשם הם. לבני אלשֻׁטַיְבָה כאשר לבני עוף, אך עליהם להתהלך במישרים, לא לעשות עול.  בעלי חסו  ת'עלבה כנפשם הנספחים על יהודים בנפשם.  ולא יצא מהם איש מלחמה בלתי אם ברשות מחמד עליו-עליו השלום.  אך לא ימנעו בעדם מנקום נקמת פצע.  וכל אשר יעשה בערמה ושבה רעתו על ראשו ועל ראש אנשי ביתו, בלעדי אשר נעשה לו עול.  ואלהים  את ההולך בצדק בדברים האלה.  ועל היהודים הוצאותיהם ועל המסלמים הוצאותיהם.  ועליהם לבוא לעזרה נגד אשר ילחם באלה הנזכרים בספר הזה.  ועליהם לעזור עיש לאחיו בעצתם ובכוחם ונהגו בצדק ביניהם מלבד נגד אשר יאשם ולא יגעו לרעה בבן-בריתו של איש (מהנזכרים בספר)  ועזרו עשוּק.  והיהודים יתנו להוצאות יחד עם המאמינים בכל עת הלחמם.  וית'רב היא קודש לאנשי הספר הזה  (לאמר לא יגעו איש ברעהו לרעה, כאשר לא יגעו גם באויב בגבולות הקודש).  והשכן יחָשב כאיש בעצמו, מלבד אש יָצצֵר או אשם.  ולא יהיו למחסה לאשה בלתי אם ברשות משפחתה.  וכל דבר ריב ומדון אשר יהיה בין אנשי הספר הזה אשר יראו פן ימיט רעה והביאו אותו לפני אלהים ולפני מחמד שליח אלהים ואלהים יחפוץ אשר יבארו בצדק את הכתוב בספר הזה ביושר.  ולא יהיו למחסה לא לקריש ולא לעוזריהם ועזרו איש את אחיו בינים נגד כל איש אשר ירע לית'רב.  ובקרוא אותם (את היהודים)  לכרות ברית שלום (את היהודים) ולהִשָמַע (לאשר יצום) והשלימו אתם ונשמעו.  וכי יקראו הם אל דבר כזה (את המאמינים) על המאמינים לעשות כן, בלתי-אם ילחמו מלחמת-דת.  על כל איש המצוה לשאת את משא מפלגתו.  ליהודי אלאוס, לבעלי-בריתם ולהם הזכויות אשר לאנשי-הספר הזה, אם תהלכו במישרים עם אנשי-הספר הזה.  וכל אשר יעשה האדם ישוב לראשו.  אלהים יחפוץ אשר יבארו בצדק וביושר את אשר בספר הזה ולא ישנו את הספר הזה בלתי אם הפושע או החוטא.  אשר יצא למלחמה והיה בטח, אשר ישב בביתו ישב בטח באלמדינה מלבד אשר פשע או חטא.  ואלהים הוא מחסה לאשר עשה הישרה ויירא אלהים ומחמד שליח אלהים עליו השלום.

ברית-אחים בין המהגרים והאנצאר.

ויכרות מחמד ברי-אחים בין אנשי בריתו.  וישם אותם שנים שנים אחים.  ויקח מחמד את עלי בן דודו ויאמר: "זה אחי".  ויהיו שליח אלהים עליו השלום אדון השליחים וראש יראי האלהים ושליח רבון-העולמים אשר אין דומה לו להדר ולא שוה בעובדי-האלהים ועלי בן אבו-טאלב לאחים.  וישם את חמזה בן עבד אלמטלב ארי-אל וארי שליחו דוד שליח האלהים אחי אביו ואת זיד בן תארת'ה עבד שליח-האלהים משוחרר אחים.  ואותו מנה חמזה להוציא את צואתו לפועל בעת מלחמת אֻחֻד, אם יפול במלחמה ומת.  ואת ג'עפ'ר בן אבו-טאלב אחי עלי בעל שתי הכנפים העף בגן-עדן ואת מֻעאד' בן ג'בל אחי בני סלמה שם לאחים.  וגעפ'ר בעת ההיא לא באלמדינה כי בארץ כוש.  ואת אבו-בכר הצדיק.  ואת כָארִג'ה בן זיד מבני אילכ'זרג'.  וישם אחים גם את יתר המאמינים בני-מכה המהגרים ובני אלמדינה והאנצאר.  לא נפלה בין אנשי יחשׂ ובין עבד משוחרר.  ויהיה בלאל עבד אבו-בכר המשוחרר לאח לאבו רֻוַיְחה עבד-אללה בן עבד-אלרחמן הכ'ת'עמי.  ויחשבו האנשים האלה אחים.  ויקראו בשם חברי שליח האלהים אלה האנשים אשר אחוה ביניהם.  ובערוך עמר בן לכ'טאב בסוריא רשימותיו אשר בהן קצב לכל איש וחברי הנביא חלקו בשלל ובארצות הכבושות, ובצלאל אז סוריא בין הלוחמים, ויאמר אליו עמר: "עם מי נשים חלקך?"  ויאמר: "שים עם אבי רויחה, כי לא אפרד ממנו לעולם בגלל ברית האחוה אשר כרת שליח אלהים בינו וובינו".  ויצרפוהו אליו.

בחדשים ההם מת אבו-אֻמאמה אסעד בן רארה מאנשי הנביא בעת בנית מסגד, כי תקפתהו מחלת גרון או גהוק.  ויאמר מחמד: "אסון הוא מות אבו-אמאמה ליהודים ולמפקפקים מבין הערבים, אמרו: "לו היה נביא לא מת חברו.  ואולם לא אוכל לעשות לנפשי דבר ולא לחברי בפני אלהים".  ויהי במות אבו אמאמה ויאספו בני אלנג'אר אל מחמד – כי אבו-אמאמה נשיאם, ויאמרו אליו: "שליח האלהים, הנה האיש הזה היה מתוכנו כאשר ידעת.  ועתה שים מתוכנו איש במקומו אשר ינהל ענינינו כאשר נהל הוא".  ויאמר אליהם מחמד: "הנה אתם בני דודי אחי אמי והייתי אני במקומו ואהיה אני נשיאכם".  כי לא טוב היה בעיני מחמד לבכר מתוכם איש על פני אחיו.  ויחשב הדבר לבני נג'אר לכבוד אשר יתפארו בו, באמרם, כי היה הנביא נשיאם.

ראשית הקריאה לתפילה.

ויהי כאשר ישב מחמד בטח באלמדינה ויאספו אליו אחיו מן המהגרים, ותהי בידו פקודת "האנצאר" ויחזק דבר האסלאם.  ויהיו עורכים תפילתם ויצום בשם אלהים לתת צדקה ולצום וישם להם חק ומשפט ויצום על המותר ועל האסור.  ויתחזק האסלאם ביניהם.  ויהיו האנצאר בני אלמדינה אשר בססו את האסלאם בתתם למחמד מקלט באמונה אשר האמינו.  בעת אשר בא מחמד לאלמידנה היו האנשים מתאספים לתפילה לזמניה הקבועים מבלי קריאה לתפילה.  ויחפוץ מחמד לתקן שופר כשופר היהודים אשר יקראו בו אל תפילותיהם וינחם  כי לא מצא הדבר כן בעיניו.  ויחפוץ לעשות רקוע ברזל, להכות בו לקרוא למסלמים לתפילה.  ויגשו לצקת אותו.  ויהי בעודם עוסקים בזה וירא עבד אללה בן זיד בן ת'עלבה בן עבד רַבִּה אחי בלחארת' בן אלכ'זרג' במחזה הלילה על-דבר הקריאה לתפילה.  ויבוא אל מחמד ויאמר אליו: "הוי שליח אלהים, הנה בלילה הזה נראה לי בחזון רוח בדמות איש עליו שני לבושים ירוקים נושא ברזל בידו.  ואֹמר אליו: "הוי עבד-אלהים, התמכור את רקוע פח הברזל הזה?"  ויאמר: "מה תעשה בו?"  ואמר: "נקרא בו אל התפלה", ויאמר: "אראה לך דרך טוב מזו?"  ואמר: "ומה הוא?"  ויאמר: "תאמר אללה הוא גדול האלים.  אללה הוא גדול האלים.  אללה הוא גדול האלים. אללה הוא גדול האלים.  אעיד כי אין אלֹה מבלעדי אללה.  אעיד כי מחמד שליח אללה.  אעיד כי מחמד שליח אללה.  בני המושבחושו לתפילה, בני המושב חושו לתפילה.  בני המושב חושו לעבודה, בני המושב חושו לעבודה.  אללה הוא גדול האלים.  אין אלֹה מבלעדי אללה".  ויהיה כאשר ספר את הדבר למחמד: "אכן חלום אמת הוא זה, אם ירצה הזם.  קום עם בלאל והורוהו אותה וקרא בקריאה הזאת לתפילה כי קולו ערב מקולך".  ויהי בקרוא בלאל לתפילה בקריאה הזאת וישמע עמר בן אלכ'טאב והוא בביתו, ויצא אל מחמד והוא סוחב אדרתו ואֹמר: "הוי נביא האלהים, חי האלהים אשר שלחך באמת, כי ראיתי כאשר ראה הוא בחלום".  ויאר מחמד: "השבח לאלהים".

ויש מספרים לאמר: הועץ נועץ הנביא וחבריו בדבר הפעמון לקרוא להתאסף לתפילה.  ויהי בעת אשר חפץ עמר בן אלכ'טאב לקנות שני קרשי עצים לתקן הפעמון והנה ראה בחלום לאמר: אל תעשו הפעמון ואולם הזמינו לתפילה בקריאה.  וילך עמר אל מחמד להודיעו את אשר ראה.  וכבר בא החזון אל הנבי לפני בוא עמר.  ויבכר מחמד את בלאל לקראו לפתילה על עמר.  ויהי כאשר הודיע עמר את הדבר למחמד, ויאמר אליו מחמד: "כבר הקדימך החזון".

ובית אשה אחת מבני אלנג'אר הרם בבתים אשר מסביב למסגד, ויהי לאל קורא מעליו לתפילת השחר בכל בוקר.  ויהי בא לפני עלות השחר וישב על הבית וחכה לעלות השחר, כאשר ראה את השחר מתפשט אמר: "אלהים אשבחך ואבקשך לעזור לנו על קריש למען אשר יקימו דתך". אחר קרא לתפילה.  האשה אמרה: "חי אלהים כי לא אדע גם לילה אחד אשר לא בא לקרוא".

אבי קַיְס בן אבי אַנַַס.

בימים ההם קבל את דת האסלאם אבי קַיָס בן אבי אנס מבני אחי עדי בן אלנג'אר.  ויהי האיש נוהג בנזירות עוד בימי עבודת האלילים.  וילבש את לבוש הנזירים ויעזוב את עבודת האלילים ויהי מתרחץ מן הקרי, ופורש מן האשה בעת נדת דוותה ויבקש לקבל את דת הנצרות.  אך אחרי כן כדל מזה, ויבוא אל בית אשר לו ויעשהו לו למסגד, לא יתן לבוא אל תוכו לא טמא ולא על-קרי.  ויהי בעזבו את עבודת האלילים ויתעבם, ויאמר: "אעבוד את אלהי אברהם".  ויהיה נוהג כן עד בוא מחמד אל אלמדינה.  אז קבל את דת האסלאם ויהי נאמן את האסלאם.  הוא אז זקן מאד.  ויהי נושא דברו בדבר האמת, ומגדיל את אלהים עוד בימי עבדו את האלילים ושר בשירים על אודות הדבר הזה, הלא הם רשומים בספר אבן-השאם.

יא.  הַצְּבוּעִים.

הצבועים מהאנצאר.

ויקומו למחמד לשטן על דרכו היהודים[59], כי לא חפצו להאמין בשליחותו, וילוו על היהודים אנשים מפקפקים מהאנצאר, זֻוַי בן אלחארת' מבני לַוְדָ'אן מבני אלאוס, גֻלָאס בן סֻוַיֵד ואחיו אלחארת' מבני חֻבַיְב  בן עַמְר בן עוף.  וג'לאס הוא אשר אמר ביום מלחמת תַבוּךְ בהשארו בביתו ולא יצא בתוך גדודי חמד להלחם באויביו, לאמר: "אם אמת נכון ידבר האיש הזה, כי אז הננו רעים מן החמורים".  ויבֵא את הדברים האלה אל מחמד עֻמַיְר בן סעד אחד מביתו.  כי גדל בביתג'לאס, כי נשא ג'לאס את אמו אחרי מות אביו.  ויאמר עֻמַיְר אל ג'לאס: "ג'לאס, הנה אתה האהוב עלי באנשים והמיטיב בהם לי והיקר בעיני בכל האדם, אשר לא אחפוץ כי יפגעהו דבר אשר ירע לו  ועתה הנה אמרת דבר, אשר אם אביאנו לפניו (לפני מחמד) אפריעך לשמצה.  ואם אשתוק תאבד דתי.  אך האחד משניהם קל בעיני מן השני".  וילך ויספר למחמד את דברי ג'לאס.  וישבע ג'לאס למחמד באלהים לאמר: "שקר ענה בי עמיר.  לא אמרתי את אשר אמר עמיר".  ועליו נאמר בְקראן:[60] ישָבעו באלהים אשר לא אמרו.  אך הם אמרו דבר כפירה ויכפרו אחרי בואם בברית האסלאם ויזוממו מזימה אשר לא יצליחו בה.  ולא הקלו בזה בלתי אם באשר העשירם אלהים ושליחו מחסדו.  והיה אם ישובו, וטוב להם ואם יפנו עורף יענישם אלהים עונש דאבה בעולם הזה ובעולם הבא ולא להם בארץ לא מגן ולא מושיע[61]".  וישב ג'לאס בלב תמים, עד אשר נתברה אמונתו לאסלאם ומעשהו הטוב.  ואחיו אלחארת' בן סֻוַיְד הוא אשר הרג את אלמגַ'דַ'ר בן דִ'יָאד הבַלַוִי ואת קיס בן זיד אחד מבני צֻבַיְעָה מן המסלמים ביום אֻחֻד בצאתו למלחמה בתוך צבאות המסלמים.  כי היה צבוע.  ויהי כאשר נפגשו האנשים במערכה יתנפל עליהם ויהרגם.  אחר עבר אל קריש אויבי מחמד.  ויהרגם באשר הרג אלמג'ד'ר את אביו סויד בן צאמִת באחת המלחמות אשר היו בין אלאוס ובין אלכ'זרג עוד לפני בוא מחמד אל אלמדינה.  ויהי בהיות יום אֻחֻד ויארב אלחארת' בן סֻוַיְד לשעה אשר לא ישים למג'ד'ר בן ד'יאד לב בעבור הרגו בעד אביו, ויהרגהו.  ויש אומרים, כי את סויד בן צאמִת הרג מֻעָאד' בן עַפְ'רָאא בערמה, לא במלחמה, כי ירה בו חץ ויהרגהו.  ויצו מחמד את עמר בן אלכ'טאב להרוג את אלחארת' בן סויד כאשר יוכל לו.  ויתחמק אלחארת' וישב במכה.  אחר שלח אל אחיו ג'לאס ויבקש לשוב בתשובה למען יוכל לשוב את אלמדינה אל בני עמו.  ועליו נאמר בקראן: "איכה ידריך אלהים מישרים אנשים אשר כפרו אחרי האמינם ויעידו כי השליח אמת ויבואום האותות.  אכן אלהים לא ידריך מישרים את האנשים הפושעים[62]".  ומבני צֻ'בְַעָה בן זיד מבני עמר בן עוף בִגָ'אד  בן עת'מאן.  ומבני לַוְדָ'ן בן עמר בן עוף נַכְתַל בן אלחארת', הוא אשר אמר אליו מחמד: "הרוצה לראות את פני השטן יביט אל נַכְתָל בן אלחארת'".  ויהיה איש עבה, שחור מאד, שער ראשו סומר, אדום העינים, שקוע לחיים.  ויה בא אל מחמד לשוחח אתו ושומע את אשר יאמר  ומוסר את דבריו אל המפקפקים, והוא הוא אשר אמר: "אכן מחמד אֹזֶן הוא. כל המספר לו דבר אמין לו".  ועליו נאמר בקראן: אלה אשר יצערו את הנביא ויאמרו אוזן הוא.  אמר אוזן טובה הוא לכם, יאמין באלהים ויאמין למאמינים ורחמים הוא לאלה אשר יאמינו מכם ואלה אשר יזיקו לשליח אלהים להם ענד דאבה"[63].  ואנשים מבַּלְעַגְ'לאן ספרו כי גבריאל בא אל שליח האלהים ויאמר אליו: "כאשר ישב אצלך איש שחור מאד שער ראשו סומר, לחייו שקועות ועיניו אדומות כאילו הן שתי קדרות נחשת קלל, בטנו עבה מבטן החמור ויעביר את דבריך אל המפקפקים ונשמרת מפניו".  והיה זה תאר נַבְתַל בן אלחארת'.  מבני צֻֻ'בַיְעָה, אבו חביבה בן אלאַזְעְַר.  ויהי מן האנשים אשר בנו את המסגד הצורר, מסגד אחר מלבד מסגד הנביא במדינה, למען הביא פרוד בין המסלמים.  ותַ'עַלַבָה בן חָאטִב  ומֻעַתִּב בן קֻשַיְר הם המה אשר כרתו ברית עם אלהים, לאמר, אם יתן לנו טובו ועשינו צדקה והיינו מעושי הישרה.  ומֻעַתִּב הוא אשר אמר ביום אֻחֻד: "לו היה לנו מהענין דבר לא היינו נהרגים פה[64]".  והוא הוא אשר אמר ביום מלחמת הגדודים: מחמד היה מבטיח אותנו כי נאכל אוצרות כסרא וקיסר והנה גם אחד מאתנו איננו בטוח כי ילד אל השדה, ככתוב בקראן: ובאמור המפקפקים ואלה אשר בלבם חלי, אשר יעד לנו אלהים איננו בלתי אם מרמה[65].  בָּאד בן חֻ'נַיְף אחי סַהל בן חֻ'נַיְף ובַחְזַג' והוא בבוני המסגד הצורר ועַמר בן כִ'דָ'אם ועבד-אללה בן נַבְתָל.  ומבני ת'עלבה בן עמר בן עוף גָ'ארִיָה בן עָאמִר בן אלעַטָּאף ושני בניו זַיד ומֻגַ'מִּעְ והם בלוקחים להם המסגד לצרו.  ויהי מג'מע עלם צעיר ויאסף את רוב פרקי הקראן ויהי מתפלל עם הנבדלים במסגד ההוא.  ויהי אחרי-כן כאשר נחרב המסגד וילכו אנשים מבני עמר בן עוף אשר היו מתפללים עם בני עמר בן עוף במסגדם, והדבר בימי עמר בן אלכ'טאב, ויאמרו כי יהיה מג'מע מתפלל אתם ויאמר עמר בן אלכ'טאב: "לא, האין הוא אִמָאם המפקפקים במסגד אשר הוקם להיות צורר?"  ויאמר אל עמר: "הוי אמיר המאמינים, חי אללה אשר אין אלהים בלתי הוא, כי לא ידעתי דבר מענינם, ואולם הייתי נער צעיר קורא הקראן ולא היה קראן אתם, ויעמידוני לפניהם להתפלל להם ולא נראה לי ענינם בלתי אם טוב מאד כאשר ספרו לי".  ויספרו כי עזבו עמר ויתפלל לפני בני עמו.  ומבני אֻמַיָּה בן זיד בן אלִךִ וַדֵיעָה בן תָ'אבִת והוא מאלה אשר בנו את המסגד לצרור והוא הוא אשר אמר: "אכן היינו מפטפטים ומשחקים".  ועליו נאמר בקראן: "וכי תשאלם ואמרו שאכן הייינו מפטפטים ונשחק אמר: הבאלהים ובאותותיו ושליחו הייתם מהתלים"[66].  ומבני עֻבַיְד בן זיד בן מָאלִךִ כִ'דָ'אם בן כָ'אלִד הוא אשר הוּצָא מהמסגד לצרור מחצרו.  ובִשְׁר ורָאפִע בן זיד.  ומבני אלנבית מבני חארת'ה מבני אלאוס מִרְבַע בן קַיְטִ'יּ והוא אשר אמר לשליח אלהים כאשר עבר על פני גנו ושליח אלהים מתכונן ללכת אל אֻחֻד: "לא ארשה לך מחמד אם נביא אתה כי תעבור על פני גני".  ויקח בידו חופן עפר ואמר: "לו ידעתי כי לא אפגע בעפר הזה איש זולתך, כי אז השלכתיו עליך".  ויחושו האנשים להרגו.  ויאמר מחמד: "הרפו ממנו, כי העור הזה עור הלב, עור הראות".  ויכהו סעד בן זיד אחי בני עבד אלאשהל בקשת ויפצעהו.  ואחיו אַוְס בן קַוְטִ'י והוא אשר אמר למחמד ביום ביום החפירה: "הוי שליח אלהים, הנה בתינו עומדים בלי מחסה בפני אויב ולכן תן לנו רשות למען נשוב אליהם".  ועליו נאמר בקראן[67]: "יאמרו הנה בתינו "ערומים" ואין הם ערומים (לאויב) ואולם לא יחפצו בלתי אם לברוח (ממערכות המלחמה).  ומבני טַ'פַ'ר, ושם ט'פ'ר כעב בן אלחארת' בן אלכ'זרג, חָאטָב בן אמיה בן ראפ'ע.  ויהי זקן בעל-גוף, ויתחזק בעבודת האלילים (בג'אהליה) ויהי לו בן מטובי המסלמים יזיד שמו אשר נפגע ביום אֻחֻד עד אשר היו פצעיו קשים וישאוהו אל חצר בני ט'פ'ר.  ויאספו אליו האנשים והנשים אשר בחצר המסלמים והוא קרוב למות.  ויהיו אומרים אליו: "תבשר הוי בן חאטב בגן עדן".  ויֵרָא פקפוק אביו בשעה ההיא, באמרו: "אין ספק.  גן משיח הַשַׁבָּרָא אלהים, אכן רמיתם את המסכן בנפשו"?  ובֻשַיְר בן אֻבַיְרִק אבן טֻעְמָה גונב שני השריונים ועליו נאמר[68]: "ולא תמליץ על אלה אשר יבגדו בנפשותם כי אלהים לא יאהב את אשר הוא בוגד ופושע".  וקֻזְמָאן בעל-ברית להם ועליו אמר מחמד כי הוא מיורשי גיהנום.  ויהי ביום מלחמת אֻחֻד וילחם מלחמה חזקה עד הרגו תשעה אנשים עובדי-אלילים ויהי פצעו אנוש וישאוהו אל חצר בני ט'פ'ר.  ויאמר אליו איש המסלמים: "התבשר קֻזְמָאן כי היום נסית במסה ותמצאך הרעה אשר מצאתך בשביל אלהים".  ויאמר: "במה זה אתבשר.  חי אלהים כי לא נלחמתי כי אם להגן על בני עמי".  ויהי כי חזקו פצעיו ויצֵקו לו, ויקח חץ מאשפתו ויכרות בו את עורקי ידו ויאבד את עצמו לדעת.  ולא היה בבני עבד אלאשהל מפקפק או מפקפקת מלבד צַ'חְאךִ  בן תָאבִת מבני כעב אשר נחשד על הפקפוק ואהבת היהודים.  ויהי לפני שוב גֻ'לָאס בן סֻוַיְד בן צאמת בתשובה ויקראו אנשים [69]מעמו מסלמים  אותו ואת מֻעַתִּב בן קֻשַׁיְר ואת ראפ'ע בן זיד ואת בשר בדבר ריב אשר היה ביניהם להשפט לפני מחמד.  ויקרא להם הוא להשפט לפני אחד הכַאהִנִים שופטי תקופת עבודת האלילים.  ועליהם נאמר בקראן[70]: "האם לא ראית את אלה אשר יספרו כי האמינו באשר הוריד אלהים אליך באשר הוריד (לנביאים) מלפניך.  יחפצו להשפט לפני ה"טעות" (עבודה זרה) אחרי אשר צֻוו לכפור בה.  ויחפוץ השטן להתעותם תעות רחוקה".  ומן אלכ'זרג' מבני אלנג'אר ראפ'ע בן ודיעה וזיד בן עמר ועמר בן קיס וקיס בן עמר בן סהל, ומבני גֻ'שַם בן אלכ'זרג' מבני סַלִמה אלגַ'ד בן קיס והוא אשר אמר: "הוי מחמד, הרשה לי ואל תביאני לידי נסיון".  ועליו נאמר בקראן[71]: ובהם אשר יאמר: "תן לי רשות ואל תביאני לידי נסיון, האם לא נפלו כבר בנסיון?"  ובני עוף בן אלכ'זרג' עבד-אללה בן אֻבַּי בן סלול ויהי ראש המפקפקים ואליו היו מתאספים והוא אשר אמר: "אם נשוב אל אלמדינה יוציאו הנכבדים ממנה את הפשוטים להלחם בבני אלמצטלק". ועל אודות דבריו אלו נגלתה פרשת המפקפקים[72]  כלה ועל אודותיו ועל אודות ודיעה איש  מבני עוף ומאלך בן אבי קַוְקָל וסֻוַיְד ודָאעִס והם עדת עבד-עללה בן אֻבַּי בן סלול ועבד-אללה בן אֻבי.  כי אלה הם האנשים מבני עמו אשר חזקו את בני אלנַצ'יר היהודים בעת אשר שם עליהם מצור שליח אלהים באמרם אליהם: "עמדו והתחזקו כי חי אלהים אשר אם תוצאו מחצרותיכם נצא יחד אתכם ולא נאבה ולא נשמע לאיש להיות נגדכם לעולם.  וכאשר ילחמו בכם נעזור לכם".  ועליהם נאמר בקראן[73]: "האם לא ראית את אלה אשר פקפקו.  יאמרו לאחיהם אלה אשר כפרו מעם הספר (היהודים) אם תוצאו ויצאנו עמכם ולא נשמע לאיש להיות נגדכם לעולם.  וכי ילחמו בכם ועזרנוכם.  ואלהים יעיד כי הם מכזבים...  דמו לשטן באמרו לאדם: כפר.  וכאשר כפר אמר: נקי אנכי ממך כי ירא אנכי את אלהים אדון העולמים".

הוצאת המפקפקים מן המסגד.

ויתאספו באחד הימים במסגד אנשים הצבועים.  וירא אותם מחמד משוחחים ביניהם, שומרים קולותיהם, דבקו ויתלכדו אחד אל אחד.  ויצו מחמד ויוציאום מן מסגד ביד חזקה.  ויקם אבו איוב כ'אלד בן זיד בן כֻלַיְב אל עמר בן קיס אחי בני גַנַם בן מאלך בן אלנג'אר, ויהי כאהן לאלילים בתקופת עבודת האלילים, ויאחז ברגלו ויסחבהו עד אשר הוציאו מן המסגד.  והוא יאמר: התוציאני אבו-איוב מארוות בני ת'עלבה?  אחר נגש אבו-איוב גם אל ראפ'ע בן ידיעה אחד מבני אלנג'אר ויתפשהו באדרתו ויקרעה לקרעים ויסטור על פניו ויוציאהו מן המסגד, ויקם עמָארָה בן חַזְם  על זיד בן עמר ויהי איש ארך הזקן ויחזק בזקנו ויוליכהו ביד חזקה עד אשר הוציאהו מן המסגד.  אחר אסף עמארה את שתי ידיו יחד ויכהו על לבו בכף ידו עד אשר נפל מן המכה לארץ ויקרא ויאמר: "קרעתני לגזרים, עמארה".  ויאמר: "ירחיקך אלהים צבוע.  אכן אשר הכין לך אלהים מן העונש קשה מזה.  אל תקרב אל מסגד שליח אלהים".  ויקם אבו מחמד איש מבני אלנג'אר, והוא באנשים אשר נלחמו בבדר, ואבו-מחמד מסעוד מבני אלנג'אר על קיס בן עַמר בן סהל, וקיס על צעיר, ולא נודע בין הצבועים עלם זולתו ויתחל להדפו בערפו עד אשר הוציאו מן המסגד.  ויקם איש בַּלְכַ'דְרָה בן אלכ'זרג מאנשי אבו סעיד אלכֻדְרי עבד-אללה בן אלחארת' שמו, בצוות הנביא להוציא את הצבועים מן המסגד, על איש אלחארת' בן עמר שמו.  ויהי בעל שער, ויאחז בשערותיו ויסחבהו בהן בעוז עד אשר גררו לארץ בהוציאו אותו מן המסגד.  והצבוע אומר לו: "אכן הקשית בן אלחארת' ".  ויאמר: "אכן אתה ראוי לזה אויב האלהים באשר דבר אלהים אודותיך ולא תגש אל מסגד אלהים כי טמא אתה".  ויקם איש מבני עמר בן עוף על אחיו זֻוַיּ בן אלחארת' ויוציאהו מן המסגד בקשי ויבזהו ויאמר: "נצח עליך השטן ודברו".  אלה מה אשר היו במסגד ביום ההוא מן הצבועים ויצו שליח אלהים להוציאם.

פסוקי הקראן בפרשת הפרה בדבר הצבועים.

בדבר אלה הצבועים מאלאוס אלכ'זרג' ירד ראש פרשת הפרה[74]: ”הספר הזה אין ספק בו.  אורח מישרים ליראי האלהים.  אשר יערכו התפילה ומאשר כלכלנום יפזרו לאביונים.  ואשר יאמינו באשר הורד אליך אשר הורד לפניך (לאמר שליחים אחרים) באחרית הם יבטחו.  אלה המה אורח מישרים מאת אלהיהם ואלה המה המצליחים.  כי הכופרים שוה היא להם הזהרתם או לא הזהרתם, לא יאמינו.  סגר אלהים בעד לבותם ועל שמעם ועל עיניהם מסוה ולהם עונש דאבה".  והדברים האלה נאמרו על אודות חכמי היהודים באשר הכזיבו את האמת אחרי דעתם אותה:    "ומן האנשים יש אשר יאמרו, האמנו באלהים ביום האחרון ואין המה מאמינים לאמר המפקפקים מאלאוס ואלכ'זרג', ואלה ההולכים בדרכם) עקוב יעקבו את אלהים ואת אלה אשר האמינו אך לא יעקבו בלתי אם את נפשותיהם ולא ידעו.  בלבותם מחלה (לאמר ספק) ויוסף להם אלהים מחלה ולהם ענש דאבה באשר היו מכזבים.  וכי יאָמא אליהם: "אל תשחיתו בארץ", ויאמרו: "אכן אנחנו עושים קישרה"  (לאמר רוצים שלום אנחנו, את השלום בין שתי המפלגות המאמינים ועם הספר).  האין זאת אשר הם משחיתים?  ואולם לא ידעו.  וכי יאָמר אליהם: "האמינו כאשר האמינו האנשים" ואמרו: "הנאמין כאשר האמינו הפתאים?  האין זאת אשר הם הפתאים"?  – ואולם לא ידעו.  ובפגשם את אשר האמינו אמרו: "האמנו".  ובהפרדם אל שטניהם (לאמר מן היהודים אשר יצוו להכזיב את האמת ולהמרות את אשר הביא השליח) אמרו: "אתכם אנחנו ואך מהתלים אנחנו"  (לאמר בהם)  אלהים יהתל בהם והניחם במִרְיָם יבוכו.  משלם כמשל אשר הצית לו אש כאשר האירה את אשר סביב לו לקח אלהים את אורם ועזבם בחשך לא יראו (לאמר לא יראו את האמת).  חרשים אלמים עורים לא ישובו.  או כעננה מן השמים תוכה אפל ואעם וברק ישיתו אצבעותיהם באזניהם מן הרעש מפחדים מפני המות ואלהים מקיף את הכופרים.  כמעט קט יכם הבקר בסנורים.  ככל אשר האיר להם הלכו לאורו ובהחשיכו עליהם עמדו נבוכים.  אכן אלהים הכל יכול.  הוי האנשים, עבדו את אלהיכם אשר בראכם ואת אלה אשר לפניכם למען אשר יראו אלהים, אשר שת לכם הארץ ערש והמשים מקרה ויורד מן השמים מים ויוציא בהם מן הפרות כלכלה לכם ולא תעשו עם אלהים פסילים ואתם יודעים.  כי תפקפקו באשר הורדנו על עבדנו הנה הביאו "סורה" כמוהו קראו עדיכם מבלעדי אלהים אם הייתם כנים.  אך אם לא תעשו (זאת)  אכן לא תעשו, הנה (כי אז) יראו את האש אשר מוקדה האנשים והאבנים הועדה לכופרים".  אחרי-כן עוררם והזהירם לבלתי הפר את הברית אשר כרת אתם לשמוע לנביאו בבואו אליהם ויזכיר להם ראשית יצירתם בעת בראם ודבר אביהם אדם וענינו ואשר נעשה בו בעת המרותו ולא שמע לקולו. 

 

נוצרי נג'ראן.

ויבואו אל מחמד מלאכים מנוצרי נג'ראן ששים פרשים.  ארבעה עשר בהם מנכבדיהם, והנכבדים בארבעה עשר שלשה אשר על-פיהם ישק כל העם: נשיא העם ואיש-עצתם אשר לא יטו מעצתו ושמו עבד-אלמסיח ואיש משענתם אשר על-פיו יצאו ועל-פיו יבואו ושמו אלאַיְהָם.  ואבו חארת'ה בן עלקמה אחד מבני בכר בן וָאאִל הגמונם ויודע-תורתם וראש בית-כנסתם אדון בתי-מדרשיהם.  ואבו-חארת'ה נכבד על פניהם, וירב לדרוש בספריהם עד אשר הרבה דעת בדתם.  ויהיו מלכי ביזנץ הנוצרים מכבדים אותו, ויתנו לו הון עבדים ויבנו לו בתי-כניסה ויחלקו לו כבוד רב, כי הגיעה אליהם השמועה על דבר ידיעותיו ושקידתו על דתם.  ויהי בצאתם מנג'ראן לנסוע אל מחמד וישב אבו חארת'ה על פרדתו ללכת אל מחמד ועל ידו אח לו כוּר שמו.  ותכשל פרדת אבו חארת'ה.  ויאמר כור: "כָּשַל מחמד".  ויאמר אליו אחיו:    "לא, כי אתה כשלת".  ויאמר אליו כור: "ולמה אחי?"  ויאמר: "חי אלהים אשר הוא הנביא אשר צפינו לו".  ויאמר אליו כור: "ומה יעצקך מלכת אחריו אחרי דעתך זאת?"  ויאמר אבו חארת'ה: "מה לא עשו לנו האנשים האלה, הדרו אותנו ויתנו לנו הון וכבוד וימאנו כי-כם לקום נגדו, ולו עשיתי זאת, כי אז יקרעו עלינו את כל אשר תראה".  וישב כור את הדברים אל לבו עד קבלו את דת האסלאם אחרי זה.  והוא אשר ספר את הדבר הזה.  ויהי כאשר באו אל שליח האלהים אל אלמדינה ויכנסו אל מסגדו בעת התפללו תפילת בין הערבים ועליהם בגדי הכהנים מעילים ואדרות בתוך היפים בבני אלחארת' בן כעב.  ויאמרו אנשים מחברי הנביא אשר ראום ביום ההוא: "לא ראינו אחריהם משלחת כמוהם".  ותגיע שעת תפילתם ויקומו במסגד מחמד ויתפללו.  ויאמר מחמד:    "הניחו להם ויתפללו".  ויתפללו ופניהם אל המזרח, והם נוצרים על-פי דת המלך.  ויהי בדברם אל מחמד, ויאמר אליהם: "קבלו את דת האסלאם".  ויאמרו:    "כבר קבלנו את דת האסלאם" – לאמר תמימים אנחנו עם אלהים ומסורים לו.  ויאמר אליהם מחמד: "לא.  אתם לא קבלתם את דת האסלאם.  קבלוהו".  ויאמרו: "אמנם כבר קבלנוהו".  ויאמר: "שקר דברתם, לא יעצרכם מן האסלאם בלתי-אם שיתכם לאלהים יֶלֶד ועבדכם את הצלב ואכלתם את החזיר".  ויאמרו לו: "ומי אביו (של ישו)?"  וידום מחמד ולא ענם דבר עד בוא אליו חזון מאלהים ככוב בפרשת עמרם, כל הדבר אשר דבר על-דבר ישו.  ויקראם להתוכח אתו, והיה אשר יכזב והיתה עליו קללת אלהים אם הוא ואם הם.  ויהי כשמוע נוצרי נג'ראן את דברי מחמד ויאמרו אליו:    "הנח לנו, ונתבונן בעניננו.  אחר בוא אליך בדבר הדת אשר תחפוץ כי נקבלה".  ויפרדו עם איש-עצתם ויאמרו: "הוי עבד-אלמסיח, מה דעתך?"  ויאמר: "אתם חבר הנוצרים חי האלהים, כי ידעתם אשר מחמד נביא שלוח וכי הביא לכם דברי אמת על-אודות אדונכם, ועתה דעו כי מעולם לא היתה קללה כזאת בין עם  ובין נביא, אשר תהי אחרי זה שארית לגדולם ופרח לקטנם.  רק כליון יבוא עליכם אם תעשו כדבר הזה.  ועתה אם מאן תמאנו בלתי-אם להדבק בדתכם, להשאר באשר אתם בו, הפרדו נא מן האיש הזה והלכתם אל ארצכם".  ויבואו אל מחמד ויאמרו אליו: "הוי אבו-אלקאסם הנה נועצנו בינינו לבלתי השבע באָלָה אשר תבוא על אשר לא יצדק מתוכנו.  אנחנו נעזבך בדתך ונשוב לחיות בדתנו.  ואולם שלח אתנו איש מחבריך, אשר תראהו לטוב לנו ושפט בינינו לכל דבר ריב ברכוש וקנין, כי רצויים אתם לנו".  ויאמר  אליהם מחמד: "בואו אלי בערב ושלחתי אתכם את החזק הנאמן".  ויאמר עמר בן אלכ'טאב:    "מעולם לא השתוקקתי להיות נשיא כאשר השתוקקתי ביום ההוא, ואהי מקוה, כי אני אהיה השליח.  ואקדים ללכת אל תפילת הצהרים.  ויהי כאשר התפלל אתנו הנביא את תפילת הצהרים ויתפלל לשלום המאמינים.  וככלותו תפילתו כמצֻוה, ויבט על ימינו ועל שמאלו, ואזדקר לנגדו למען יראני.  ולא חדל מבקש עד אשר ראה את אבו-עֻבַידָה בן אלגַ'רְרָאח ויקרא אליו ויאמר: "צא אתם ושפטת ביניהם לכל דבר איב ומשפט" – וילך אתם אבו-עבידה.

מקצת מדבר הצבועים.

ונשיא אלמדינה בבוא אליה מחמד היה עבד-אללה בן אֻבַי בן סַלול העופ'י ויכבד האיש על פני כל העם פה אחד.  ולא היה עד בוא האסלאם איש מבלעדיו לא לפניו ולא אחריו אשר יהיה נכבד גם על אלאוס וגם על אלכ'זרג', שני השבטים תושבי אלמדינה אשר ריב עולם ביניהם.  ויהי עם עבד-אללה בן אֻבי בתוך אלאוס איש נכבד בעמו אשר ישמעו לקולו אבו-עאמר עבד עַמר בן צַיְפִ'י שמו.  ויהי האיש נוהג בנזירות בתקופת עבודת-האלילים, ויהי לובש שק (בגד בעלי-תשובה) ויקראו לו הנזיר.  ויהיו נכוים איש מכבוד חברו ויצר להם.  ואולם עבד-אללה בן אבי הכינו בני שבטו כתר לשים על ראשו ולהמליכו עליהם, אך בעת ההיא נביא אליהם אלהים את שליחו.  ויהי כאשר עזבוהו ויקבלו את דת האסלאם וישטום את מחמד, כי ראה אשר שלל ממנו את המלוכה.  אך כראותו כי אין לב בני עמו בלתי אם לאסלאם, ויבוא גם הוא בדת האסלאם למרות מאסו בו ובחלו בו, ויהי צבוע ובלבו משטמה.  ואולם אבו-עאמר מאן לקבל האסלאם וישאר כופר ויבדל מעמו בבואם בדת האסלאם ויצא אל מכה ואתו עשרות אחדות אנשים, אשר נבדלו מהאסלאם ומשליח האלהים.  ויאמר מחמד על אודותיו: "אל תאמרו הנזיר, אמרו, הפושע"ץ  ויהי לפני צאת אבו-עאמר אל מכה, ויבוא אל מחמד ויאמר אליו: "מה היא הדת הזאת אשר הבאת?"  ויאמר: "הבאתי את דת חניפ'יה, דת אברהם" ויאמר אבו-עאמר: "הן אנכי מחזיק בדת הזאת".  וימר אליו מחמד: "אינך מחזיק בדת הזאת".  ויאמר אבו-עאמר: "אמנם כן, ואולם אתה מחמד הכנסת בדת החניפ'יה דבר אשר איננו ממנה".  ויאמר מחמד: "לא עשיתי זאת ורק ברורה ונקיה הבאתיה".  ויאמר שקרן, ימיתהו אלהים, גולה וזר ונודד ברמזו רמזים הפוגעים בכבוד מחמד, לאמר: "אתה הבאת אותה באופן כזה וכזה"...  ויען אותו מחמד: "אכן אשר דבר כזב יעשה בו אלהים כזאת וכזאת ונחשב הוא לאויב אלהים".  ויצא אל מַכָּה.  ויהי כאשר כבש מחמד את מכה ויצא אבו עאמר אל אלטאף.  ואחרי קבל אנשי אלטאאף את דת האסלאם, וינס אל סוריה וימת שם גולה זר ובודד.  ויצא אתו עַלְקַמָה בן עֻלָאתָ'ה מבני כלאב וכנאנה בן עבד אלֵיל ה'תקפ'י וישפטו אחרי מותו בדבר ירושתו לפני קיסר מושל ביזנץ.  ויאמר קיסר: "ירשו שוכני חצרות את שוכני החצרות וירשו שוכני-האהל את שוכני-האהל.  ויירשהו כנאנה בן עבד יאליל ולא עלקמה.

ואולם עבד-אללה בן אבי נשאר בכבודו באתמדינה בתוך עמו מתרחק מכל עד אשר כבשו האסלאם ויבוא בדת האסלאם למרות רצונו.

וזה אשר ספר זיד בן חארת'ה אהוב שליח אלהים: "שליח אלהים היה רוכב אל סעד בן עֻבָאדה לבקרו בחלותו.  ויהי רוכב על חמור ועליו אֻכָּף מצופה קטיפה מצמר מנֻקה מרֻסָן בחבל ליף.  וירכיבני שליח אלהים על החמור מאחריו ויפגוש בעבד אללה בן אבי והוא יושב בצל טירתו ומסביב לו אנשים מבני עמו.  ויהי כראות אותו שליח אלהים, ויחשוב פן יעלב עבד-אללה אם יעבור עליו ולא יסור אליו.  ויסר ויברכהו לשלום.  אחר ישב מעט ויקרא באזני האנשים את הקראן ויקרא אותם לשמוע למצות אלהים ויזכירם את דבר אלהים ויַזהר ויבשר ויַתרה:    "הוי פלוני, הנה אין טוב מספורך זה.  אם אמת הוא כי אז שֵב בביתך והיה אשר יבוא אליך וספרת לו אותו.  ואשר לא יבוא אליך לא תטיף לו זאת ולא תביא בסוד מושבו דבר אשר ימאסנו".  ויאמר עבד-אללה בן רַוַאחה בתוך יתר האנשים אשר היו אתו שם מן המסלמים: "אמנם כן, יַסרנו והבא אלינו את תורתך בסוד מושבנו ובחצרותינו ובבתינו.  חי אלהים כי זה הוא אשר נשתוקק אליו ואשר כבדנו אלהים בו, וינחנו אליו".  וירא אבל אבי אותו ברע באשר המרוהו בני-עמו. 

ויאמר בשיר:

       אם מגניך יהיו יריביך והיית

       שפל תמיד, ויפילך איש מלחמתך

       והאם יתרומם הנץ מבלי כנפיו.

       ונקצץ באחד הימים את נוצתו אז יפול.

 

ויקם מחמד ויבוא אל בית סעד בן עבאדה ופניו שֻנו בגלל הדבר אשר דבר אויב אלהים אבן אבי.  ויאמר סעד: "שליח אלהים, חי אלהים, כי בפניך נִכר, כאילו שמעת דבר אשר עכר רוחך".  ויאמר: "נכון הדבר".  אחרי כן ספר לו את אשר אמר אבן אבי, ויאמר סעד: "האר לו פניך, חי אלהים, כי בהביא אותך אלהים אלינו, היינו מכינים לו כתר להכתירו.  ואכן רואה הוא כי אתה שללת ממנו מלוכה".

 

חלי חברי מחמד בבום אלמדינה.

ובזמן אשר בא מחמד לאלמדינה היתה למדינה הנגועה בכל ערי הארץ בקדחת.  וינגעו חברי מחמד בפגע ומחלה.  ואולם אלהים העביר על מחלה מעל נביאו.  ויהיו אבו-בכר ועאמר בן פֻ'הַיְרָה בלאל עבדי אבו-בכר עם אבו-בכר אתו בבית אחד.  וינגעו בקדחת.  ותבוא אליהם עאאשה בת אבו-בכר אשת חמד לבקרם, והדבר היה בטרם צֻוו נשי הנביא לבלתי דבר עם גברים בלתי אם מאחורי המסך[75].  וחֻמָם גבר עד למאד.  ותקרב עאאשה לאבו-בכר אביה ותשאלהו לשלומו ויענה בבית שיר אשר לא היה מן הענין לפי בינתה.

ותאמר בלבה: לא ידע את אשר ידבר.  אחר קרבה אל עאמר ותשאלהו לשלומו ויפתח גם הוא בפרק שיר אשר לא מן הענין.  ותאמר:    חי אלהים אשר לא ידע את אשר ידבר.  ובלאל ברפות ממנו החום היה משתרע בזוית הבית והרים קולו בבכי ואמר שירה ותפילה.  ותספר עאאשה למחמד בעלה את אשר שמעה מפיהם.  ותאמר:    הנה הם הוזים ולא ידעו דבר מחוזק החום.  ויאמר מחמד: "אלהים, חַבֵב עלינו את אלמדינה כאשר חבבת עלינו את מכה ביתר עז, ושלח לנו ברכה בקַבָה ובסאתה והרחק מגפתה ממנה והלאה הרחק.

ויהיו חברי מחמד חולים עד אשר לא עצרו כח להתפלל בלתי-אם יושבים.  ויצא אליהם מחמד והם מתפללים יושבים, ויאמר אליהם: "דעו כי התפילה בישיבה רק לחצי תפילה בעמידה תחשב".  ויתאמצו המסלמים להתפלל עומדים למרות חולשתם וחלים בבקשם חסד אלהים.

ומחמד התכונן בעת ההיא למלחמה להקים את אשר צוהו אלהיו להלחם באויביו עובדי האלילים הערבים הקרובים אליו.

 

תאריך הג'רה.

ומחמד בא אל אלמדינה ביום השני בעת גבר החום אחרי עבור שנים-עשר לילות לחודש רביע אלאול והוא תריך הג'רה.  ומחמד בעת ההיא בן שלש וחמשים שנה, ויהי שלש עשרה שנה אחרי שלוח אותו אלהים בשליחותו.  ויבל את שארית החודש רביע אלאול וישב שם אחד עשר חדש.  אחר יצא לפשוט על אויביו ויפַקד על אלמידה את סעד בן עבאדה.

 

[חלק ב]

 

תכן הענינים

 

פרק א:          מראשית פשטו בגדוד עד מלחמת בדר:

פשטו בגדוד בוַדָּאן.  שליחות עֻבַיְדָה בן אלחארת'.  שליחות חַמזה אל סִיף אלבחְר.  פשטו בגדוד בבֻוָאט.  פשטו בגדוד באלעֻשַׁיְרָה.  שליחות סעד בן אבי וקאץ.  פשטו בגדוד בסַפַ'וָאן היא בדר הראשונה.  שליחות עבדאללה בן ג'ח'ש.

 

פרק ב: מערכת בַּדר הגדולה:

שוב האורחה מסוריה.  חלום עָאתִכָה בת עבד-אלמטלב.  דבר המלחמה בין כנאנה וקריש והתנגשותם בעת מערכת בדר.  צאת מחמד.  חלום גֻ'הַים בן אלצַלת בדבר מקומות מלחמת קריש.  שליחות אבן-ספ'יאן אל קריש.  שוב אלאַכְ'נָס עם בני זֻהְרָה.  חנית קריש.  בנין הסוכה למחמד.  מסע קריש.  התיעצות קריש לשוב מהלחם.  הרג אלאסוד אלמכ'זומי.  קריאת עתבה      למלחמת שנים.  פגישת שתי המחנות.  מחמד מעורר את אנשיו להלחם.       חופן החצץ.  אסור מחמד להרוג אנשים מן הכופרים.  הריגת אֻמַיָּה בן כַ'לף.             המלאכים במערכת בדר.  הריגת אבו-ג'הל בן השאם.  עֻכַּאשָׁה.  השלכת   עובדי האלילים בגב.  השלל בבדר והשבויים.  שליחות אבן-רַוָאחה וזיד לבשר את הנצחון.  שוב מחמד מבדר.  הרג אלנצ'ר ועֻקבה.  בוא הבשורה הרעה למכה.  ענין סֻהַיל בן עמר.  שבי עמר בן אבו ספ'יאן.  שבי אבו אלעאצי בן אלרביע.  צאת זינב אל אלמדינה.  התאסלמות אבו-אלעאצי בן אלרביע.        השבויים אשר שולחו לחפשי.  התאסלמות עֻמַיְר בן והב.  פרשת השלל.  פקודי הנלחמים בבדר מן המסלמים.  הרוגי המסלמים           ביום בדר.  הרוגי עובדי-האלילים ביום בדר.  השבויים מעובדי האלילים.             מלחמת סַוִּיק.  מלחמת ד'וּ אָמְרְר ואלפֻ'רֻע.  שליחות זיד בן חארת'ה אל אלקַרְדָה.

 

פרק ג: מלחמת אֻחֻד:

התעוררם למלחמה.  צאת קריש.  חלום מחמד.  שוב הצבועים.  חנות מחמד בחריץ הנחל והתכוננו למלחמה.  דבר אבו דֻגָ'אנה.  דבר אבו-עאמר הפושע.            הרג חמזה אדון המתים במלחמת הקודש.  הרג מֻצְעָב בן עֻמַיר.  ענין עאצם בן ת'אבת.  דבר חַנְטָ'לָה אשר רחצוהו המלאכים.  הצרה אחרי הישע.        המוצאות את מחמד ביום אֻחֻד.  ספור אם עֻמָארָה.  האנשים אשר קמו למגן למחמד.  דבר אַנַס בן אלנצ'ר.  הראשון אשר הכיר את מחמד.  הרג אֻבַי בן כַ'לַף וענינו.  בוא מחמד אל חריץ הנחל.  הרג אליַמָאן אבו חֻדַ'יפה ות'אבת בן וַקָש.  הרג קֻזְמָאן.  הרג מֻכַ'יְריק.  דבר אלחראת' בן סֻוַיד בן צאמת.  דבר אֻצַיְרִם.  הרג עמר בן אלג'מוח.  דבר הנד.  המואות את אבו-ספ'יאן.  צאת        עלי בעקבותם.  דבר הרוגי אחד עליהם השלום.  קבורת המתים במלחמת   הקודש.  בכי נשי האנצאר על חמזה.  דבר האשה מבני-דינאר.  רחיצת החרבות.  צאת מחמד בעקבות האויב.  דבר מַעְבָד הכ'זאעי.  הרג אבו עַזָּה ומֻעָאוִיָה בן אלמֻגִירה.  דבר עבד אללה בן אֻבַי אחרי מלחמת אחד.  מה שנאמר בקראן על יום אחד.  הנופלים באחד מהמגרים והאנצאר.  הנופלים מעובדי האלילים ביום אחד.

 

פרק ד: המלחמות אחרי אֻחד:

ספור יום אלרַגִ'יע בשנה השלישית להג'רה.  דבר ביר מַעוּנָה בחודש צ'פר לשנה הרביעית להג'רה.  מלחמת ד'את אלרִקָעא בשנת ארבע להג'רה.             מלחמת בדר השניה בחודש שעבאן לשנה הרביעית.  מערכת דַוְמַת אלגַ'נְדָל בחודש רביע אלאול שנת חמש להג'רה.

 

פרק ה: מלחמת החפירה (אלכ'נדק)

סבת מלחמת החפירה.  חפירת החפירה.  מן הפלאות אשר הראה שליח-        האלהים בחפירת החפירה.  הברכה בתמרי בת בַשִׁיר.  הברכה באוכל ג'אבר.       אשר הראהו אלהים את הכבוש.  חנות קריש ליד אלמדינה.  דבר הפחד והרעדה ביום החפירה.  דבר השלום והפרתו.  עבור אנשים מעובדי האלילים את החפירה.  דברי סעד בן מֻעאד'.  דבר צַפִ'יָּה בת עבד אלמטלב.  דבר חד'יפ'ה במלחמה הזאת.  פסוקי הקראן בדבר מלחמת החפירה.  מות סעדבן       מעאד'.  דבר המתים בין החפירה.

 

פרק ו: בין מלחמת החפירה ומלחמת חֻדַיביה:

רצח סלאם בן אבו אלחֻקַיְק.  התאסלמות עמר בן אלעאצי.  מלחמת בני          לִחְיָאן.  מלחמת ד'ו קרד.  בריחת הגפ'ארית מהם.  פשטם בגדוד על בני אלמֻצְטַלִק באלמֻרַיסיע.  דבר גֻ'וַיְרִיָה בת אלחארת' אם המאמינים.  דבר אלוליד בן עקבה.  הוצאת השם הרע.  דבר חסאן וצַפְ'ואן.

 

פרק ז: מלחמת אלחֻדַיביה בסוף שנת שש להג'רה:

צאת מחמד לבקר בכעבה.  תקיעת כף הרצויה (לאלהים).  אמנת שביתת         הנשק.  המוצאות את החלשים אחרי השלום.  דבר המהגרות אחרי ברית-השלום.

 

פרק ח: בעת מלחמת כַ'יבר בשנת שבע:

צאתו לכ'יבר.  דבר עאמר בן אלאַכְוָע.  האסורים אשר אסר מחמד בעת ההיא.  צפ'יה אם המאמינים.  כבוש כ'יבר ופַ'דָך וודאי אלקֻרָא.  השה המרעל.  העבד המעלים דבר מן השלל.  דבר בן אלמֻגַפֻ'פָ'ל.  דבר אחרם את תפילת הבוקר.  דבר האשה הגפ'ארית.  דבר אלחַגָּ'אג' בן עִלאט הסַלמי.  חלוקת שלל כ'יבר.  שוב ג'עפר מארץ חבש.

 

פרק ט: בקוּר שלומי מחמד בכעבה בשנת שבע עד כבוש מכה:

צאת מחמד למכה.  מנהגי מחמד בכעבה.  בוא מחמד למכה.  צאת מחמד        ממכה.  פשטו בגדוד במֻאְתָה בשנת שמונה.  פגישתם את הביזנטים.  הודעת מחמד דבר האסון.  דברי כהנת חַדַס.  בואם אל אלמדינה.

 

פרק י: כבוש מכה ברמצ'אן:

ריב כ'זאעה עם קריש.  צאת עמר בן סאלם הכ'זאעי אל מחמד.  צאת בֻדַיל בן וַרְקָאא אל מחמד.  בוא אבו ספ'יאן אל אלמדינה.  התכונן מחמד לעלות     על מכה.  מכתב חאטב בן אבו בַלְתַעה.  חנות מחמד במַרְר אלטֻ'הראן.  דבר             אבו-ספ'יאן בן אלחארת' ועבד-אללה בן אבו אמיה.  פגישת אלעבאס את      אבו-ספ'יאן בן חרב.  מעצר אבו-ספ'יאן אצל מצר הנחל.  בוא מחמד אל ד'ו טֻוָא.  סדר הצבא בכניסה למכה.  דבר אנשי אלכַ'נְדַמה.  דבר האנשים אשר צוה מחמד להרוג.  הקפת מחמד את הכעבה אחרי הכבוש ונאומו.  קריאת בלאל לתפילה אצל הכעבה ביום הכבוש.  נאום מחמד ממחרת יום הכבוש. דברי האנצאר ביום הכבוש.  הרוס מחמד את הפסילים.  דבר פ'צ'אלה.  דבר צ'פואן בן אמיה.  מסע כ'אלד בן אלוליד להרוס את האלילה אלעזא.

 

פרק יא: מלחמת חֻנַין ואלטאאף בשנת שמונה:

צאת הואזן למלחמה.  דברי דֻרַיד בן אלצמה.  שליחות בן אבו חַדִרָד.  צאת מחמד ודבר ד'את אנְוָאט.  מנוסת אנשי מחמד ועמידתו הכן.  שוב המסלמים        לשמע קריאת אלעבאס והנצחון אחרי המנוסה.  דבר אם-סֻלַיְם.  אבו קתאדה ושללו.  עזרת המלאכים.  מנוסת עובדי-האלילים.  הרג דרֻיַדְ בן אלצִמָה.        דבר בן עאמר אלאַשְעַרִי.  דבר מאלך בן עוף.  אסור מחמד להרוג את הנשים.         דבר בג'אד ואלשַיְמָאא.  עלות המסלמים על אלטאאף אחר חנין בשנה השמינית.  רכוש הואן ושבוייהם.  התאסלמות מאלך בן עוף אלנצרי.  חלוקת      השלל.  המתנות לקרב הלבבות.  בקור מחמד במקדש.  ענין כַעָב בן זֻהַיְר.

 

פרק יב: מלחמת תבוךְ ויתר דברי השנה התשיעית:

הקריאה למלחמה.  דבר הבוכים.  המנע הצבועים מצאת.  דבר אבו כ'ַיְתַ'מה.       המוצאות אותו באלחִג'ר.  גמלת מחמד האבודה.  ענין אבו דַ'רְר.  הִוָדַע מחמד את אשר דברו הצבועים.  בוא מחמד אל תבוך.  שליחות כ'אלד בן         אלוליד אל אֻכַידִר דומה.  פרוץ המים בנחל בתפילת מחמד.  דבר מות עבד-אללה אלמֻזני בעל שתי הכסותות.  דבר אבו רֻהם.  המסגד אשר נבנה לצרור בעת מלחמת תבוך.  דבר השלשה אשר נשארו בבתיהם אשר נסלח להם. משלחת ת'קיף והתאסלמות ברמצ'אן לשנה התשיעית.  הריסת אלטאגיה. חג אבו-בכר עם המסלמים בשנת תשע.  ובחר מחמד את עלי להודיע כי בטל כל קשר עם עובדי האלילים והנאמר בקראן בענין זה.

 

פרק יג: המשלחות אשר באו למחמד משבטי הערבים בשנת תשע:

דבר המשלחות.  משלחת בני תמים.  ספור עאמר בן אלטפ'יל ואַרְבָד בן קיט (משלחת בני עאמר).  בוא צִ'מאם בן ת'עלבה במשלחת בני סעד בן בכר.       בוא אלג'ארוד עם משלחת עבד אלקיס.  בוא משלחת בני חניפ'ה ואתם         מֻסַיְלָמָה השקרן.  בוא זיד אלכַ'יְל במשלחת טַיְא.  ענין ע