_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נשואין בישוב הישן של האשכנזים בירושלים

יוסף יואל ריבלין

לתוכן הענינים

 

לא היו מועדים מיוּחדים לחתונה בירוּשלים כ"שבת שלאחרי שבועות" וכ"שבת-נחמו".  "שבת שלאחרי שבועות" בא אחרי ימי ספירת העומר, שבהם נוהגים באבילות ו"שבת-נחמוּ" בא אחרי ימי האבל של "שלושת השבוּעות".  כמו"כ כפי הנראה היוּ החתוּנות ב"שבת נחמוּ" בגלל העוּבדה שבימי בית המקדש היוּ בנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים ושם בוחרים היו להם בחוּרי ישראל מבין הבנות בנות זוּג.

 

שדכנים ושידוכים

שדכנים ושדכניות היו בירוּשלים עוד לפני מאה שנה, בעת שהתחיל הישוב האשכנזי להתפתח.  היוּ שדכנים שמלאכתם נעשתה לשם עסק, והיו שדכנים בעלי צוּרה כסיפוּרו של ר' חיים המבורגר: "שדכן היה בירוּשלים, בר-סמכא שלא רימה ולא שיקר וּשמו ר' מנשה רוט.  הוא היה השדכן של בני הרבנים והעשירים והכיר את כל דיירי העיר העתיקה האשכנזיים.  כדמי שדכנוּת היה לוקח פרס הגוּן.  תמיד היה הוּא אומר את האמת ומשנשאל לחוות דעתו על שידוּך פלוני שלדעתו לא היה ישר, השיב: כלך לך מזה, זה לא בשבילך.  פלוני לא ישתדך עמך וכדומה.  כדוגמא ל"תיווּכו" של ר' מנשה רוט השדכן מביא ר' חיים המבורגר את המקרה בר נטע הירש המבורגר שהיה פרוש-הונגרי (האונגרים קיצוניים יותר מפרושי ליטא לגבי חסידים) ואעפ"כ טען שאם מכל הבחינות השידוּך מתקבל על הלב אין לדחות את ביצועו בגלל זה שאני "פרוש" והוּא "חסיד".  ואז נפגשוּ אבי החתן, כלומר ר' נטע הירש המבורגר ואבי הכלה, ומשדיברו באריכוּת ולא באוּ לעמק השווה נפרדו.  אחרי כן שלח אבי הבן את ר' מנשה רוט לגמור את השידוּך.  "ואודות ההתחיבוּת לא תהיה מניעה כי יתן כפי אשר יושת עליו".  המחוּתנים נפגשו בשניה ובאו לעמק השווה.  אך המחוּתן שרצה לתהות על קנקן החתן נפגש עם המחותן לאחר תפילת מעריב בביהכ"נ של הספרדים ­– המיוחס לרבי יוחנן בן-זכאי – המחותן פתח במילי דעלמא ובסיפוּרים שונים והקשה לחתן קוּשיא אחת על תוספות בבא-מציעא.  ומשתירץ לו החתן תיכף בפשיטוּת צבט לו המחוּתן על לחיו צביטה של חיבה ונפרדוּ החתן והמחוּתן בידידוּת".  (ר חיים המבורגר,  שלושה עולמות,  ח"ב עמ' ע'-ע"א).

בתקופה של הישוּב מחוץ לחומה, נודעוּ בראשונה במיוחד שדכנית ושדכן.  ליבע, השדכנית היתה "בעלת מקצוע" ואם כי לא ידעה קרוא וכתוב היוּ שמות כל הצעירים והצעירות שמורים בזכרונה כמונח בקוּפסא, והיתה מזווגת זיווגים בין השדרות הרחבות של הישוב הישן בירושלים שהלך והתרבה.  ושדכן מפורסם היה בירוּשלים במשך עשרות רבות בשנים, ושמו שלמה'לה שדכן, ששמו האמיתי ר' שלמה ירוזלימסקי, ושהיה כבר בעצמו דור שני בירושלים.  לר' שלמה-לה שדכן היה פנקס ובו רשוּמים היו מצד אחד כל הנערים ומצד שני כל הנערות, ועפ"י פנקס זה זיווג זיווגים בקנה מידה לא מוּעט.

שלא כבשכבות העממיות הרחבות הרי זיווגיהם של בנים ובנות השדרות הגבוהות ביותר.  אלה נעשו ע"י ידיד ומודע שהיה מביא את הצדדים לידי קירוב דעת.  לפעמים היה ידיד זה נשלח ע"י אחד משני הצדדים שהכירוּ זה את זה עוד קודם לכן ועתה ביקשוּ להשתדך.  על בתים כאלו התדפקוּ "השדכנים" וה"שדכניות" הפרופסיונליים לחינם.

איטל ילין בת רבי יחיאל מיכל פינס ואשתו של דוד ילין מספרת שבהיותה בת חמש-עשרה כבר התחילוּ מדברים בה נכבדות.  שדכנים היו יוצאים ובאים וביניהם גם אליעז בן-יהודה ואשתו דבורה אמו של איתמר בן אב"י ואחותה של חמדה, בכבודם וּבעצמם.  האחרונים דיברוּ על לב הוריה של איטל להשיאה למרוקני צעיר יפה שזה לא מכבר בא ארצה, והוא עשיר ובעל נכסים בירושלים, יחסן,  ואינו דורש נדוניא.  אשת אחיו היא שדיברה על ליבם של בן-יהודה ואשתו להיות השדכנים (א. ילין,  לצאצאי ח"א עמ' 97).  ויצויין כאן גם "שדכן בלתי ישיר", ובעקיפין "משפחת הרצברג".  כלומר, הבילוּיי המצויין, עוזר דב ליפשיץ מספר לאיטל ילין כי "מציעים לפניו איזה שידוּך ובעצת משפחת הרצברג שחיזקוּ את ידי הנני בוחר בך".  (שם).  איטל משתדכת עם דוד ילין שהכירה אותו במסיבות שונות ובחברה בבית אביה ובבית הוריו.  היא אף מבקרת עם ידידתה בסוּכת הוריו בחג הסוּכות.  והוּא מיסב על ספה וקורא באיזה ספר כשהוא לבוּש קפטן משי ותרבוּש אדום לראשו.  איטל הביטה בפניו ואמרה: "יום-טוב, טוב" והוא ענה על ברכתה, אך לא זז ממקומו ונשאר בסוּכה עם ספרו.  איטל וידידתה פנוּ לבקר את אמו שישבה בחדר הגדול, בעוד העובדה שהוא לא קם ולא נע בפני האורחות שבאוּ לבקר את משפחתו לא מצאה חן בעיניה, אך איטל יחסה זאת למידת הבוּשה של בן ירושלים מן אותם הימים.  הנה כי כן, הרומן התחיל בביקוּרים והסתיים בקבלת-קנין.  (שם ח"א 98- 100).

בדרך מעין זו היו שידוּכי אבי, ר' ראוּבן ריבלין ז"ל.  "אבי – הרי"מ פינס, מספרת איטל לוין – חינך אותו עפ"י השקפותיו...  היתה לו תורת אבי כתורת משה ונפשו היתה קשוּרה בנפשו...  אמי דאגה לו תמיד כאם טובה אף כי היתה לו אם.  אחרי זמן מצא לו הורי חברה לחיים,  צעירה טובה יפה ונעימה, אחות ר' אברהם שפירא מפתח-תקוה".  (שם,  ח"א 84- 85).  הרי"מ פינס גר אז (שנת תרמ"ה) ב"יהוּדיה" בבית ר' יצחק צבי שפירא אביה של אמי איטה רבקה ז"ל.

דרך שידוּכין כזו היתה כבר עשרות שנים קודם לכן, בירוּשלים.  ובצוּרה כזו כבר השתדך אביו של ר' דוד ילין,  ר' יהושע ילין עם שרה בת ר' שלמה יחזקאל יהודה.  חכם אברהם בצרוי שגר ב"חזקה" של ר' דוד טביא ילין, הזמין אליו בכ"ח באייר לכפר רמה, מקום קברו של שמואל, את משפחת ר' שלמה יחזקאל יהודה ואת בן "החזקה" שלו, יהושע בן ר' דוד טביא הקרוב לבר-מצוה.  שם, ברמה, היוּ מתפללים, אך נהגוּ בו גם חציו-לכם בסעוּדות ושעשועים.  ועד הצהריים התעסקנו באמירת תהילים ובלימוּד משניות כנהוג.  ובצהריים התישבנוּ לסעוד סעוּדת הצהרים.  ואז התענין בו ר' שלמה יהודה ושאלו על הוריו, על משפחתו ועל מולדתו, ושאלו ללימוּדיו ואף בחנו ומצא חן בעיניו.  כעבור חדשיים בעת הבר-מצוה של יהושע הזמין אביו עפ"י בקשת החכם אברהם, גם את הר' שלמה יחזקאל וב"ב שבאוּ ביום ההוּא לבקרו בביתו בחצר ר' דוד טביא ילין, ובחוה"מ סוכות שנת תרי"ז ארשׂ ר' יהושע ילין את שרה בת ר' שלמה יהודה.  (זכרונות לבן ירושלים 24- 25).

כדוגמת הביקור ברמה נפוץ היה מאוד בירושלים בימי נעורי, שהיו מפגישים "בחוּר" ו"בתוּלה" שעמדו בשידוּכין בל"ג בעומר על מגרש קבר שמעון הצדיק במקום שהיו בו המוני בני אדם, ומשוּם כך פגישתם לא היתה בולטת ביותר.

ר' יעקב מן, מי שהיה מלמד בת"ת של ההונגרים בחר לו את ר' חיים המבורגר הנזכר לעיל, שהיה אחד מתלמידיו כחתן לבתו, לאחר שנתן עיניו בו בבר-מצווה של חיים.  אחרי כשבוּעיים בא ר' יעקב לאביו של חיים ואמר לו: "רצונך שנתחתן?   בנך, תלמידי החביב לי, ישא את בתי.  הוּא והיא מכירים זה את זו ואין אנוּ צריכים לשדכנים.  נשתווה בינינוּ כמה אתה נותן לבנך" – ואמנם במשך יומיים השתווּ על הכל.  אביו של חיים שאלו להסכמתו ומשהשיב לו הבן בחיוב, כתבו ראשי פרקים והוגבל זמן החתוּנה לחודש אלוּל.  (שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"א).  ובהיות החתן מיועד לחותנו היה בא לבית הכלה בשבתות ובחגים.  אולם במקרה זה קרה אסון והכלה המיועדת, עדה לאה, נפטרה לפני שנשאה, ר' חיים המבורגר נשא אשה אחרת.

אולם לר' חיים היה אח צעיר ממנוּ בשבע שנים בשם אברהם, ולר' יעקב היתה בת בגילו של אברהם.  אמרוּ ר' יעקב מן ואשתו להורי ר' אברהם: "אם לא זכינו להשתדך בבתנוּ זו נשאר מחותנים בבתנוּ הצעירה ובנכם הצעיר".  וכך היה.  ור' אברהם נשא את פעשע בת ר' יעקב מן ונשארוּ שתי המשפחות מחוּתנים וקרובים כל הימים.  (שם עמ' ע"א).

בכדי להשלים אֶפיזודות אלה של שידוכין באותם דורות נביא את הסיפוּר הבא, על ר' משה מנאוועמעסטא" תלמיד החתם-סופר שהגיע לארץ בי"ז באב תרי"ז ונתאלמן.  ובזקנוּתו הוּא נושא את מינדל, אלמנת החלבן ר' מוני הכהן.  בן ובת שלה כבר היוּ נשוּאים, ואולם נשארו אצלה עדיין, בן ובת צעירים.  לאלמנה, שהיתה עניה, הציעוּ להתחתן עם ר' משה האלמן.  והאשה שידעה שתמצא אצלו לחם לאכול ובגד ללבוש נתרצתה לגדל את ילדיו יחד עם ילדיה ולהנשא לו.  אבל בתנאי שלאחר חתוּנתם ישא בנו פנחס, שהיה אז כבן ט"ז את בתה גיטל שהיתה בת י"ג שנה.  ואמנם, כך היה.  ולאחר שהסבא נשא את האלמנה מינדל, אתה הוּא חי עד יום מותו, התחתן גם בנו עם גיטל, בתה של האלמנה, שמתה בזקנה מופלגת בשנת תרט"ו.

ותזכר עוד אֶפיזודה בעניני שידוכין שמספר ר' אפרים כהן: חותני, ר' ליפא קמיניץ ביקש את ר' שמוּאל סלאנט, כשהיה סנדק לאחד מנכדיו לברך את בתו הבכירה.  "אמנם אין אני אגוּטער-איד" –  ענה ר' שמואל סלאנט – "אעפ"כ ברך אברכנה".  ור' שמואל קרא כשהוא מניח את ידיו על ראשה: "בתי, מברך אני אותך שתזכי בבן-זוּג שאת רוצה בו".  ותוך כדי דיבורו קרץ ר' שמואל קריצה מלאת ערמה, ותבוּנה אל אפרים כהן.  (מזכרונות איש ירושלים,  ח"א עמ' 216- 217).

פרק מיוּחד,  ורב ערך בפני עצמו,  הוא התחתנוּת הפרוּשים עם החסידים למן ראשית הישוּב בירושלים לפני יותר ממאה ועשרים שנה.  וכמו"כ התחתנוּת יהודי עדות המזרח עם אשכנזים.  הזכרנו נשוּאין מסוג זה בדוגמת נשוּאי ר' חיים המבורגר, "פרוש" הונגרי קיצוני עם בת חסידים בת ר' אריה מרדכי רבינוביץ נכד "היהודי הקדוש" ונשואי ר' יהושוּע ילין עם בת ר' שלמה יהודה הבבלי.  בנות ר' הלל רבלין ובנו ר' משה התחתנוּ עוד לפני מאה ושלושים שנה עם חסידי חב"ד.

בסיום עניין הנשוּאין יש לציין עוד את ענין הבחינות שבחן אבי הבת את חתנו לעתיד לבוא בתורה ובתבוּנה ובהוויות העולם, וכן ענין יחס אמו של הבן אל כלת בנה.  כי היה נהוּג שכשהשתדכוּ שתי משפחות, אזי,  קודם שנגמר השידוך באה אמו של הבן עם כמה אמות חוּטים מדולדלים ובעלי קשרים מרובים ונתנה למיועדת להיות כלתה שתפרק את הדלדוּל ותתיר את סבך הקשרים בפניה, וכל זה על מנת לדעת אם הנערה אינה עצלנית ורגזנית ואם יש לה סבלנות לשבת אפילו שעות מספר ולטפל בסבך הזה.  והיה אם ישבה הנערה בשקט וגמרה עבודתה, הרי הלכה אֵם הבחוּר לביתה והשידוּך נגמר, אולם אם ראתה האם שהנערה מתרגזת או מתעצלת הלכה לביתה ואמרה לבעלה: "זו איננה בשבילנוּ".  (שלושה עולמות לר' חיים המבורגר ח"ג עמ' א').

אצל המשפחות הקנאיות ביותר לא היה החתן רואה את הכלה עד לחגיגת "התנאים".  אצל משפחות פחות מקפידות היוּ החתן והכלה מתראים לפעמים מרחוק מבלי לבוא בדברים זה עם זו,  כמו למשל בשמחת "ברית-מילה" גם אם לא היו קרובים לבעל הברית,  או ב"חתוּנה" או "בר-מצווה".  והיוּ גם משפחות קיצוניות פחות,  שהיוּ מביאים את החתן ואת הכלה לידי שיחה במעמד שלישי או שלישית או גם בפני עצמם.  בתקופה מאוחרת יותר החלוּ נוהגים שהנערה היתה באה בלווית קרובה אל אחד המגרשים שאין עוברים ושבים מצוּיים שם,  בעיר או מחוּץ לעיר והחתן כאילו מזדמן לשם,  או שאף הוּא מגיע בלווית קרוב,  והמלווים נכנסים בדברים ומשאירים כאילוּ מבלי לשים לב את הנער והנערה יחידים כשהם משוחחים.  והיה אם מצאוּ חן זה בעיני זה,  הרי השידוּך נגמר.

על אותה תקופה מספר ר' חיים המבורגר: "בימים ההם נגמרוּ שידוכים רק בהסכמת ההורים מבלי ששאלוּ את פי הזוּג כלל.  ובכדי לצאת ידי "חובת ראיה" – שאסור לקדש אשה עד שיראנה – היה החתן הולך בלווית אביו ועוד אחד מקרוביו ל"דיר הארמנים" הגובל ברחובות מושב היהודים בעיר העתיקה מצד מערב-דרום, ושם היתה איצטבאה גדולה וחצר גדולה מרובעת, ולמעלה, על האצטבאה נטוּע היה אילן סרק גדול וישן שענפיו מרובים.  תחת אילן סרק זה ישב לו החתן עם שני שומריו.  אח"כ באוּ הכלה והאם ועוד אשה מקרובותיהן, והעבירוּ את הכלה לפני החתן והלכוּ ד' אמות במקום הפנוּי לדרכו, ואילו החתן ראה את הכלה בסיקוּר עין מרחוק בלבד ולא התקרב ולא דיברוּ יחד".

מעניינת במיוּחד היא הדרך שבה בחר צעיר ספרדי בן-עשרים ממשפחה מיוחסת מאוד שחשקה נפשו לשאת אשה אשכנזיה.  שדכנים אשכנזיים וספרדיים עסקוּ בהצעות שידוכים לבתו הבכורה של ר' יחיאל מיכל פינס, שרה רחל, בת החמש-עשרה.  וצעיר ספרדי זה רצה להפגש עם שרה רחל.  הוא בא איפוא לחצר דירתה בשכוּנת "אבן-ישראל" ונשאר עומד על-יד הבאר שליד הבית.  איטל ילין, אחותה של שרה רחל, לאחר שיצאה ראשונה לחצר וראתה את הבחוּר המוּזר בעיניה הן בפניו והן בתלבושתו הערבית, מיהרה וקראה לאחותה בת החמש-עשרה.  והיא משאך זרקה מבט בפניו הפנתה את צעדיה וחזרה לחדר בהשאירה אותו על מקומו לאנחות.  השדכנים, חזרוּ למלאכתם וסוף סוף עלה בידיהם למצוא לשרה רחל בן זוג צעיר – ספרדי אחר מבולגריה, שנכנס איפוא למשפחתו של ר' יחיאל מיכל פינס.

לציון מיוּחד ראויה גם דרך השידוּכין עם בני או בנות חו"ל.  הגביר ר משה ויטנברג הזמין את נכדת אחיו מרוּסיה כשנתן עיניו ביצחק שירמן להשיאה לו...

 

הקנין

אחרי שהשדכנים גמרוּ ה"עסק" היה נהוּג לסדר קנין.  היינו שהיוּ מקבלים קנין במטפחת ביד.  מיד החתן והכלה ועי"כ הם מקבלים בקנין להנשא זו לזה.  היוּ גם נוהגים לכתוב ראשי פרקים בזמן הקנין.  לעתים היוּ מקבלים קנין מן החתן וביתו בבית החתן ומן הכלה בביתה.

איטל ילין, מספרת על דבר סדר מהלך שדוּכיה עם דוד ילין: "באחד הימים נכנס אבי – הרי"מ פינס – לחדרי ושאלני אם אסכים להתארס עם דוד ילין, שהיה מבקרני מזמן לזמן בקשר עם כתיבת כתבים שונים בערבית למשרדי הממשלה בנוגע למושבות.  הוא הגיד לי כי הצעיר הזה מצא חן בעיניו ובעיני אמא (חיה ציפה בת ר' שמריהו לוריא) בגלל אופיו וכשרונותיו.  תשוּבתי היתה: אם הצעיר הזה מצא חן בעיניכם הנני מסכימה לבחירתכם אשר גם לבי נוטה אליה".  (לצאצאי ח"א עמ' 98).  "בערב אותו יום שאבי דיבר אתי, בעוד אנוּ מוסבים ליד השוּלחן בחדר האוכל ואמי מוזגת תה מן המיחם לאחדים מצעירי הבילויים וגם לעוזר דב ליפשיץ – זה שחזר אחריה בעידוּד ד"ר הרצברג כנזכר לעיל – שהסב עמנוּ כנהוּג – נפתחה הדלת ונכנסוּ פתאום לחדר אבי בלווית משה סלומון ויוסף ריבלין וקראוּ: מזל-טוב, מזל-טוב!  בידי ר' יוסף ריבלין היתה מטפחת אדומה והוא ניגש אלי ואמר: החזיקי נא בקצה המטפחת הזאת, והיה לאות אירוסין עם דוד ילין, ואנוּ נהיה העדים".  "אף כי גם אני וגם אמי ידענוּ כי מתנהל משא ומתן בענין השידוּך הזה, בכל זאת, גם היא וגם אנכי הופתענוּ ברגע הראשון לשמע הבשורה הזאת".  (שם עמ' 100).

 

התנאים

חגיגה ראשונה לאירוּסין בקהל מוזמנים רחב יותר מבני המשפחה וידידים קרובים, נעשתה אחרי "הקנין" בכתיבת התנאים.  למעשה הותנו עיקרם של התנאים עוד בעת המשא ומתן של השידוּך ונקבעוּ ב"קנין" ואף נכתבוּ לעיתים בראשי פרקים.  התנאים עסקוּ בכל פרטי הפרטים כגון קביעת זמן הנשוּאין, הנדוניא, הריהוט של בית הזוּג הצעיר, התכשיטים שעל החתן לתת לכלה, המתנות שהכלה תיתן מצדה לחתן, המזונות שאבי הכלה פסק לתת לזוּג או רק אבי החתן או שניהם גם יחד בזה אחר זה.  בתקוּפות מאוחרות יותר היוּ שמים את המזונות בממון ונקבע הסכוּם שיש לשלם לזוּג תמורת מזונותיהם בתשלוּמים חדשיים.

ה"תנאים" נערכוּ בבית הורי הכלה ומובן מאליו שגברים ישבוּ לחוּד בחלק מהחדר ונשים לחוּד בחלק שני.  הכותב הקריא בפני הנאספים את כתב התנאים וקריאתו נסתיימה בשבירת צלחת חרסינה פגוּמה – לא שלמה, כדי שלא יעבור על לאו של "בל תשחית".  אחרי זה כיבדוּ את האורחים ליד שוּלחן ערוך ביין ומגדנות לפי כבודם של המחוּתנים.

ר' חיים המבורגר מתאר את ה"תנאים" שלו: "שמחת התנאים נערכה בבית ר' אריה מרדכי – אבי הכלה – ובאוּ משפחת אבא ואמא וידידיו של אבא, מצד ר' אריה מרדכי באו בני משפחתו וחסידיו".  התנאים נערכוּ בלילה כיד העשירים, בהרחבה ופזרנוּת ובסדר טוב.  הכלה בעצמה שרתה את המסובים כנהוּג אז באירופה.  גם לי, החתן, הגישה עוּגה ותה ונתנה בפנים שוחקות.  "הקיצוניים", וכן רבים ממשפחת אבא קרצוּ בעיניהם איש לרעהוּ ורמזוּ בידיהם על הקלות שבדבר שהכלה תסתובב בין הגברים לשרת את המסובים ולתת להחתן כיבוּד בפרהסיא...  כשהציבוּר נתמעט ונשארוּ רק הקרובים ביותר ושותפיו של אבא, הזמין אותנוּ המחוּתן לסעוּדה קטנה ויפה...  בילוּ איזה שעות בלילה ונפרדוּ כוּלם באהבה ושמחה".  (שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"ב).

היוּ אלה תנאים בין פרוּשים-אונגרים לבין חסידים.  והיה זה חידוש בירושלים ש"מתנגד" יתחתן עם "חסיד" ומה עוד ממשפחת רביים.  קרובים היוּ חוששים שהבחוּר יתקלקל מדרך הפרוּשים ויתרגל לאחר זמן התפילה וקריאת שמע.  ומעין זה אנו מוצאים בתנאים בשנת תרי"ז, בנשוּאיו בין בבלית לאשכנזי.  ר' שלמה יחזקאל יהודה מתנה בתנאים של אירוּסי בתו לר' יהושוע ילין גם את הפסקא: "שתתנהג בתי כמנהג הספרדים של לגלח שערותיה" (זכרונות לבן ירושלים עמ' 25).

פרטים על התנאים שלה מספרת איטל ילין: "הארוּסין, "התנאים" הרשמיים – אחרי קבלת הקנין, כפי שהזכרנוּ – נדחוּ לחדשים מספר בגלל אבל משפחתי שהיתה שרוּיה בו אז משפחתו של ארוּסי המיועד.  כנהוג אז, היוּ הורי הכלה עורכים את חגיגת האירוּסין והורי החתן את חגיגת הנשוּאין.  ברוב פאר נערכה חגיגת האירוסין בביתנוּ.  חדר מיוחד לגברים ואחד לנשים, סעודה יפה, מטעמים ממטעמים שונים וכל מה שאפשר היה להשיג אז בארצנוּ.  ובמוצ"ש נערך נשף גדול לצעירים, לקרובים ולמכרים שונים".  ואגב,  נשף זה במוצאי שבת, שמקורו מנהג ספרדי הידוע בשמו "נוּשאדה", לא היה רגיל בכלל באירוּסין רק בנישוּאין.

ביחס להבדל שבין ביטול תנאי אירוּסין ובין גט לביטול נשוּאין שמעתי שתי נוּסחאות: פתגם יהודי אחד אומר: מוּטב לקרוע ניר – התנאים נכתבו על ניר פשוּט – מאשר לכתוב על קלף, גויל שעליו כותבים גט.  ואולם לעוּמת זאת, נשמר פתגם אחר: מוּטב לשמור זכוּכית תחת החוּפה – מאשר לשבור קדרות – היינוּ תנאים שנעשוּ על-ידי שברית קדרה.  פתגם זה שמעתי מירושלמית מופלגה בזקנה, מרת רבקה גודל נכדת ר.  יעקב ספיר.

 

השידוכין והכוללים

על מנת להלל את "סחורתו" היה השדכן משתמש ב"כולל" שאליו שייך היה החתן.  "כולל" עשיר או "כולל" דל.  "כולל הו"ד" (הולנד ודייטשלאנד), הונגריה, שמשם היוּ נשלחים כספי רמבעה"נ בסכוּמים יותר גדולים ובני הכולל בא"י היוּ במספר יותר מועט.  לבני הכוללות העשירים הספיקה החלוקה כדי מחיתן ולפעמים גם יותר מכדי מחיתן.  כספי החלוקה הרגילה של כולל חב"ד ובדומה לזה בערך גם של כוללים אחרים של מחוזות רוּסיה ופולין, היוּ מספיקים לבני הכולל, רק לשכר דירה בערך, ובמקרים יוצאים מן הכלל, כגון כולל ווארשא, ובמידה ידועה גם חב"ד, – היוּ כספי החלוקה מספיקים גם לחלק מפרנסת ביתם שידוּך עם חתן הונגרי נחשב לעילא ולעילא, כולל פינסק נחשב לעלוב שבכוללות.  ואולם כל הכולים – גם העניים – היו באים לעזרת בן-כוללם כשהיה צריך להשיא בן או בת.  אמנם, כסף מזומן לא היה בכולל.  ואולם הכולל היה מוציא לזקוּק לעזרה מבני-הכולל, שטרות על חשבון חלוקתם למשך לא יותר משנתיים.  כאשר הכספים מחו"ל היוּ מתקבלים – היוּ השטרות משתלמים למלווים מכסף החלוקה של הלווים בזמני הפרעון בדיוק.  והיות שהיוּ בירושלים גם בעלי הון שלא היה להם במה להשקיע את כספם, היוּ רבים קופצים על השטרות האלה ומקבלים אותם בנכיון של 6- 7 אחוזים.  ומשום כך, היות ואפשר היה לקבל שטרות, כאמור, על זמן של לא יותר משנתיים, ורק על חלק ידוע מהסכום שיגיע לחשבון הלווה, היה בן-הכולל כותב למלווה שטר "שעבוד" על כסף החלוקה שיגיע לו אחרי תשלוּם שטרותיו שקיבל, כלומר, כעבור שנתיים.  ותמורת זה הוּא התחייב שלא לדרוש מהממונים – כסף או שטרות עד אחרי שישולם השעבוד הזה.  הממונים היוּ מאשרים את השעבוּד ורושמים אותו בפנקס הכולל.  בעד הלוואה כזו היו משלמים 10 או 12 אחוז לשנה.

וכשפחתוּ הכנסות החלוקה במשך הזמן בה בשעה שבני-הכולל התרבוּ ואי אפשר היה לממונים לשלם את השטרות בזמנים, ירד ערך השטרות הלוך וירוד עד כי אחוז הנכיון של שטרות חדשים הגיע ל-25- 30 אחוזים והשעבוּדים הפסידו את ערכם כמעט לגמרי.

 

בין אירוּסין לנשוּאין

פרק רב עלילה הוא היחס בין החתן ןהכלה בתקופה שבין האירוּסין לנשוּאין, הפגישוּת בחגים, ובחגיגות משפחתיות והמתנות שמעניק החתן לכלה ולהיפך.  מנהג מיוּחד היה לכבד חתן וכלה ב"קוואטער", היינוּ שהכלה מביאה אל מקום ברית-המלה את הרך הנולד ממיטת אמו, מוסרת אותו לחתן, המוסרו הלאה למכובדים, ואחרי הברית מקבלו חזרה ומוסרו לכלה ולהחזירו לאמו.  ראוּ בזה סגולה לחתן וכלה לפרות ולרבות.  (שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"ג).

 

תנאים אחרונים

אם כי כבר נקבע בתנאים מועד הנשוּאין, היוּ נוהגים, לשם זהירות – שמא הכלה לא תהיה אז טהורה – לסדר סמוּך למועד הנישוּאין סידוּר אחרון של תנאים.  קראוּ לזה "תנאים אחרונים".  ה"תנאים הראשונים" של ר' חיים המבורגר היוּ בראש-חודש כסליו ו"תנאים אחרונים" סמוך לראש-חודש שבט.  הוא מספר: "סמוּך לר"ח שבט התאספו אבא, המחותן ושני חתניו בביתו של הסבא – מפני הכיבוד – להשלים הנדוניא ולהגביל יום החופה שהוגבל אז ליום ג' שבט תרמ"ד".  ב"תנאים אחרונים" לא היוּ מוּזמנים ור' חיים המבורגר בעצמו, לאחר שגמר את שעוּרו בבית המדרש, אמר לחברו שהוּא הולך לבית הסבא להיות נוכח בשעת כתיבת "תנאים אחרונים" – שלו.  והוא מספר: "עליתי לביתו של סבא, דפקתי על הדלת ונכנסתי.  שמחוּ בי מאוד וכבר היה אחר הכתיבה והסבוּ על אכילת כעכים ותה: המחוּתן הושיב את החתן לידו, נהנה מערנוּתו ונתן לו מיד מתנה של 10 פרנק זהב, חצי נאפוליון.  החתן, שהיה אורח בלתי קרוא, התנצל על בואו: "רציתי לדעת אם הכל הולך למישרים, הלא זה נוגע לי".  המחותן מכה על כתפו וקורא לפניו מה שכתוּב בתנאים אחרונים ושואלו: "מה אתה שבע רצון, שב אצלי ואכול כעך עם תה".  ואולם חתנו הגדול של המחוּתן ר' אלעזר אומר: "הכעך צריך החתן לשלוח לכלה ואני אהיה השליח בדבר וכן עשוּ".  (שלושה עולמות ח"ב עמ' ע"ד).  הרי איפוא תמוּנה של תנאים אחרונים כפי שנרשמה.

נשמרה בידי תעודת "תנאים אחרונים" של אבי ר' ראוּבן ריבלין ז"ל, ואמי רבקה בת ר' יצחק צבי שפירא, שנכתבה ביהודיה בי"א כסלו תרמ"ח ונקבעה החתוּנה בט"ז כסלו.  אבא לא היה נוכח וקנוּ קנין מהאשה מ. בילא,  אם הכלה, ומאת הר' יצחק צבי שפירא אבי הכלה ומאת הרב ר' מיכל פינס הבא בכוח הרשאה מצד החתן.  החתוּמים כעדים הם ר' שלמה זלמן בהר"ן ז"ל ור' יואל משה סאלאמאן ז"ל.

כבר ב"תנאים" – בעדות ר' דוד מאיר בר' טובי' גוּטמאן ור' חיים משה סלאר – נקבע מקום החתוּנה בעיר מושב יהוד.  היתה זו אחת החתוּנות היחידות שסוּדרו במושב יהוד.  הכתוּבה שמוּרה אף היא בידי, חתוּמה בידי העדים ר' יואל משה סלומון ור' דוד פיינשטיין רב פעלים מאנשי הרי"מ פינס, ידיד ורע של אבא שבא לשם זה ליהוד.

סידר את הקדוּשין ביהוד הרב ר' מרדכי גימפל יפה רבה של רוזינוי ורבו של ר' יחיאל מיכל פינס.  ששניהם גרוּ אז ביהוד.  בבית שפירא – מספרת איטל ילין – פינוּ להורי, הרי"מ פינס ואשתו, דירה של שלושה חדרים, מטבח ורפת ושטח אדמה אצל הבית לירקות, שאחיותי מרגלית (אשת יוסף מיוחס) ונחמה (אשת נח קרלינסקי) שטיפלו בו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה