_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זכרונות יוסף יואל ריבלין

יוסף יואל ריבלין

לתוכן הענינים

 

1921 – 1892 (תרפ"א – תרנ"ב)

טבריה ד' ניסן תש"ד [1944]

המאורע הראשון במאורעות חיי הזכורים לי, הוא שהתגלגלתי בהיותי אולי כבן שלוש מהמדרגות המעטות של דירתנו בשכונת "מזכרת משה", מחוץ לעיר [מחוץ לעיר העתיקה], הבית שבו נולדתי ובו מתה אמי.  שכנה אחת, אשת נגר, שגרה בבית למטה במרתף, אשה טובת לב שלא נתברכה בפרי בטן וחיבבה אותי מאד, חשה אלי להקימני ברחמים רבים.  זקנתי אם-אבי, שגרה במרתף מן הצד השני לדירתנו, חשה לקריאתה של שפרינצה אשת ר' ברוך, נגר יהודי בלונדיני וטוב לב ומיהרה לאספני.  הן שוחחו ביניהן על "היתום" הקטן, עלי, שכך עלתה לי מחוסר השגחה.  אז ידעתי, עד כמה שזכור לי, בפעם הראשונה שיתום אני, וחשתי מעין רחמים לעצמי, הרגשה שנכרתה עמוק בלבי, וטבעה את חותמה על תכונתי גם בשנים של אחרי כן ועד היום הזה:  רגש משונה של רחמנות לעצמי.

 

למעשה לא היה לי כל מקום לרחם על עצמי גם בשנים הבאות אחריהן כשם שלא היתה כל סיבה לרחמנות באותה שעת נפילה, שלא גרמה לי שום נזק או רעה, אם לא בעיית התגלגלות קלה מן המדרגות.  ובכל זאת זוכר אנוכי בילדות כמה מקרים, שהייתי מתפרץ בהם בדמעות שליש, ומתמוגג בהן ממש מרחמים עלי על היתום מבלי כל סיבה של ממש.  והיה גם שהייתי מתמלא מרירות על "העוול שנעשה ליתום", היינו לי, בשעה שלא נעשה לי לאמיתו של דבר שום עול ולא נגרם לי שום צער.

 

מאז התחלתי מהרהר באמי שמתה בלידתה אותי, ובהיות שמי יוסף, נשתבשה בדמיוני היא כ"רחל", שמתה על יעקב בלידתה.  ומן המוזר שבדבר הוא ש"רחל" זו – לא הבחנתי בינה ובין אמי – נצטיירה אחרי כן, כשלמדתי התחלת "חומש" בנפשי, כדמות "אשת אלוהים", שנשא אותה לו אחרי קחתו אותה מבעלה.  אפילו כאפשרי היה בלבי, שלשם זה לקחה ממנו.

 

אבי לא נשא אשה אחרת אחרי פטירת אמי.  אמרו, שגרמה לכך אהבתו לאמי, שחברות ואף גם ילדי המשפחה אז, ביחוד הנערות, ציינוה ברבות הימים כיפת תואר עד להפליא.  שערה ערמון, מזגה חם ולבה טוב, שָשָה להיטיב וזריזה בהליכותיה.  לשם היתה זריזותה,  לא היתה כמוה לחן ולזריזות שהורידה את הדלי לתוך הבור, שעמד באחד משני הגינות שבאמצע השכונה למלאות את פחי המים – פחי הנפט שהותקנו לכך וידית נעשתה להם מעל לחלל הפח – מעבר לגדר.  בטרם פנו חברותיה כה וכה, מלאה אותם וטסה בחן מיוחד לביתה.  היו מביטות אחריה.  היו שאמרו שמאז שלטה בה עין רעה.  נראה הדבר שחוננה גם בכישרון סיפרותי, ואהבה לכתוב.  עדים לכך הם מכתביה השמורים אתי, מכתבים מ"יהודיה" על יד "פתח תקוה", – מקום שהתישב זקני, אביה, עם המתישבים ראשונה, ובנה בה את ביתו הראשון, – לאבי ארוסה בירושלים וכן מכתבים להוריה אחרי נישואיה, שמהם מבצבצת גם הערצתה את אבי, ולחיה ציפה אשת הרי'מ פינס [יחיאל מיכל פינס], שחינך את אבי מיום עלותו ירושלימה בשנת תרל"ט [1879], ואבי אז בן שלוש עשרה ארבע עשרה, ויהי לו כמעט לאב ואשתו חיה ציפה לאם.  זקנתי אם אבי הסבתא ריבה, אם כי היתה אשה חכמה וטובת לב ביסודה, היתה קשה בתכונתה, ולב אבי שנשאר גם הוא יתום מאבא בהיותו כבן שנתים, היה כָּמֵהָ כנראה לליטופי אם ומצאם אצל חיה ציפה הטובה, שעד יום מותה לא חדלה מכַנות את אבי "בני", וכן גם הרי'מ פינס.

 

זכורני שבאחד לילות מוצאי שבת בילדותי, אותם זמנים שהיה אבי באלמנותו מבלה יחד אתי בביתם של ר' מיכל וחיה ציפה, אמרה הסבתא ריבה אלי בטרוניה בשובנו הביתה:  "שָב אתה מבית סבתך חיה ציפה".  היה בזה מעין טרוניה על אבי שגזל ממנה אותי את נכדה אהוב נפשה, שכן לא חדלה מחבבני עד יום מותה, בא' אלול שנת תרס"ד [1904], היה בזה גם מן הצער, נדמה היה לה שאלה גזלו ממנה את אבי בן זקוניה, שגדלה מתוך עוני ומסירות, אחרי פטירת זקני סופר כולל הפרושים, ר' יוסף יואל [ריבלין] בחולירע בשנת תרכ"ו [1866], והוא אז בן ארבעים וחמש, והיתה רק קרוב לשלושים ושלוש או וארבע,  ישעתי שהיא אוהבת את אבי אהבה עזה אם כי לא פסקה גם יום מלצערו.  כך היתה כנראה הבעת אהבתה.

 

זכורני שבאחד הלילות, בימי זקנתה, כשחש אבי לעזרתה אחרי חצות הלילה, לקול קריאתה – רגילה היתה לעורר אותי לעתים קרובות מתוך צעקות ויללות – דומה מתוך הפגנה על זכותה עליו על בנה שגזלו ממנה, נפל מתעלף לארץ, ולא שבה רוחו אליו אלא לקול יללתי.  התעורר וקם וחזר בלי אומר ובלי דברים אל מטתו, מטת ברזל מעשה ידי נפח ירושלמי, שעמדה למול המטה השניה כדמותה וכצלמה, מטת אמי, שישנתי בה בלילות כתיקונן, כשלא הייתי חולה או מתמלא אימה, ביחוד בלילות החורף.  במקרים כאלה הייתי מתמלט אל מיטת אבא ונלחץ אליו, אל אותו האיש, שכשם שלא העלה מעולם על שפתיו את זכר אשתו האהובה, עד שנותיו האחרונות, כן לא האציל גם לי, בנו יחידו, מעולם אף פעם אחת נשיקה.  מעולם לא ליטפני לא העביר ידו עלי בחיבה, ואף גם לא לטיפת דברים דברי חיבה ורוך.  וכשהייתי נופל למשכב, היה בא בטרוניה חרישית עלי על שלא נזהרתי, ומבטו היה מיסרני קשה.  דברי חיבתו לעתים רחוקות מאד היו לפופים תמיד תוכחה קלה, וכן החיוך הקל שבעיניו בשעות כאלו, היו אותות החיבה היחידים.

 

 מאותה שעה נשאתי באחריות קשה, אחריות קשה מנשוא, אחריות של "בן יחיד" כלפי אב שנתן כל חייו עליו.  והיתה בי הרגשת אחריות זו לא רק כשעוויתי [כשחטאתי] במשהו, אלא אף גם כשחליתי הייתי מלא מוסר כליות על העול שאני גורם בזה לאבי ואף גם כשהחיים עצבוני בזמנם, כמה פעמים בימי חיי – לא יאומן כי יסופר – גם אז לא הייתי סובל בסבלי באותה מידה שסבלתי בגלל סבל אבי.  על כן, ביום שנסתלק – יט' תשרי תרפ"ט [1929] ואני כבר כבן שלושים ותשע, שבע רוגז ומלא יאוש מן החיים, היתה הרגשתי הראשונה עם יציאת נשמתו של האיש, שהיה אהוב עלי מכל בעולם:  "ברוך השם הוסר עול סבלי" בסל בן יחיד.

 

(משמר השרון ה' ניסן תש"ד) [1944]

סבלי בסבלו הכביד עלי עד כדי כך, שפעמים הרבה היה סבלי בטל לחלוטין בסבלי לסבלו, כך הייתי מתאמץ להעלים ממנו ייסורי.  ואולם הוא חונן בהבחנה עמוקה.  היתה כאן משום "הרגשת עוד", שכן היה ממלא לי גם תפקיד אם.  בכל יום שישי אחרי הצהרים, כשהיה חופף את ראשי ורוחצני ומלבישני, הייתי חש ב"מגעו", והיה לי זה "תחליף" לנשיקות ולטיפות אב.  חסר אנוכי עד היום מגעיו אלו.

 

מלבד זה לא עלתה יד אם מעולם על ראשי, מאז מתה אמי שנפטרה עם התקדש ליל השבת אור ליום ד' תשרי תר"ן [1889], שעה קלה אחרי שהכניסוני בבריתו של אברהם אבינו בבית, ולא בבית כנסת כדרך שהיו נוהגים אז, שהיו מובילים את הרך הנולד לבית הכנסת והיתה הקוואטערין [האשה המובילה את התינוק לברית], על פי הרוב כלה במשפחה או אשה צעירה חשוכת בנים נושאת בחשק גדול – הכלה גם היתה מתקשטת – את הרך הנימול לבית הכנסת כשחבורת הנשים מלוות אותה לבית הכנסת במקום שהיה הקוואטער חתנה, או בעלה מקבל ממנה את הילד ומביאו בחברת הגברים להכניסו בברית אברהם אבינו.  את סדר הברית שלי סדרו בבית משום מחלתה המסוכנת של אמי.

 

ספרו לי הדודות – אבא לא דיבר על זה מעולם שבהריון ולידה, היה צפוי לה לאמא מות כמעט ודאי, והזהירוה הרופאים על כך.  ואולם אמא היתה אם מראשית בריאתה, וגם בת ישראל וחשקה בפרי בטן.  בחנוכה תרמ"ח [1888] היתה חתונת אבי ואמי ב"יהודיה" בבית סבי, אותו בית חרב השייך לי עד היום מורשת הנדוניה שנתן סבא לאבא אחרי התנאים שהוחגו שם.  שמורים הם בידי "התנאים" של אמי ואבי, שהם היו זקני אביה "צד אמי" ור' מיכל פינס המחותן מצד אבי וכן שמורה בידי כתובתה של אמי.  זכר לחתונה שמור אתי גם מכתב, דודי ר' בנימין, [ריבלין] שנסע לחתונה ליהודיה, שהריצו לאבי ליהודיה אחרי החתונה.  יותר משנה עבר על אמא מבלי הריון – ענין שהיה מעורר כבר דאגה בזמן ההוא, שעדין ראו ב"שכר פרי בטן ובבנים" נחלת ה'.  שנתיים אחרי נישואין ללא פרי בטן נחשבו כבר לאסון.  וראשית תקנה היה לַדָבָר שהאשה היתה נוסעת לים יפו להתרחץ בים לשם רפואה, מלבד מה שעסקו גם ב"סגולות".  בשעת סכנה כזו, לא היה ההבדל רב בין "פרושים" ל"חסידים".  כשהענין נגע בנפש, חזרה ונעורה גם אצל הרציונליסטים בדור, כל אותה אמונת ההבל וההזיה;  (יצאו מן הכלל הזה מעטים מתלמידיו של הרי'מ פינס [יחיאל מיכל פינס], שכשם שהיה משמר קשה ונזהר במצוה קלה כבחמורה, לא השלה נפשו בהזיות גם בשעת צרה וסכנה, ועמד בעקשות על "שלטון השכל".  ואם כי בברכת המזון לא אמר אלא עד "לעולם אל יחסרנו" ומשמיט את שאר "הרחמן", שאינם אלא תפילה לטובת הפרט, וכן לא היתה רוחו נוחה ממנהג "הכפרות" בערב יום הכיפורים ותשליך ביום א' של ראש השנה – ביטול מנהג שנהג גם אבא לבטלו על פיו – הרי ב"הלכה" היה נזהר מאד, ולא עבר על קוצו של יו"ד).  עברו שנתיים ולא נפקדה האישה, היתה נוסעת כבר לטבריה לקברו של ר מאיר בעל הנס ולמירון לקברו של ר' שמעון בר יוחאי, ולנה שם לילה.

 

אבא היה לו רב באהבתה, אם גם כי כבושה היתה, לפי מה שספרו לי ידידיו הקבורים ביותר, גם ממנה.  עמוקה היתה ולא הובעה באותות זולים, כשם שלא הובעה כך גם לי.  הוא היה נכון לוותר על ילדים.  ואולם אמא ללא ויתרה.  הלידה היתה קשה והיא איבדה גם את דמיה [מלשון דם]  אבי וש"ב [שאר בשרי=קרוב משפחה] ר' יוסף ריבלין סופר הכוללות אחרי סבי, נתנו עוד ביום הששי אחרי הצהרים מדמם לערות לתוך עורקיה אך ללא הועיל.  "סגולה" אחרונה עשו בזה שתהיה אמא הקוואטערין שלי היא נתנה את הילד על יד אבו להגישו לסנדק.

 

סיפרו לי שפניה האירו והזהירו [זָהָרוּ] באותה שעה כפני כרוב זך, והיתה יפה ומלאה חן באותה שעה יתר על יופיה וחינה תמיד.  היא מסרה אותי ליד אבא באמרה:  "ראובן, כלום אין זה כדאי.  כדאי הוא לי וכדאי הוא לך.  וכי אין הוא חשוב יותר ממני".  ושעה קלה אחרי שנימולתי בידי המוהל דודו של אבא ר' נטע הירש המבורגר ז"ל, יצאה מתוך עליזות נשמתה של האישה העליזה והסואנת מלאת החיים, עלמה בת עשרים או למרבה עשרים ואחת.  במידת מה היתה מוכנה לקראת המות.  היה שחוננה בדמיון עז, אמרה לגיסתה דודתי עטקא אשת ר' בנימין דודי [ריבלין] ברדתם את מדרגות "עזרת הנשים" שבבית הכנסת ב"מזכרת משה, במוצאי יום הכיפורים.  "גיסתי, מי יודע כמה מתים יוצאים כעת מבית הכנסת" – היינו אלה שנחתם גזר דינם למות בשנה זו.  גם דברים אלה, נאמרו, כפי שסיפרה לי דודתי, בפשטות כזו, כאילו היה גם המות חלק מן ההנאה, שלא הבעית אותה.

 

דומה היתה בהרבה לאחיה אברהם שפירא במרצה הרב ואפילו בגבורת רוחה.  סיפרה לי זקנתי אמה של אמא, הסבתא ביילה [שפירא], ששידכו לאמא בן אכר עשיר מזכרון יעקב – אחרי שנים רבות פגשתיו בשפיה, בטיולי עם "המכבי" – ומתוך דבריו היה שאמת הסיפור מצד סבתא ביילה.  קרוב לודאי, שלא שבה את ליבה, אם כי היתה בילדותה אמונה על עושר.

 

סבא שהיה בתוק-מאק בקרים [במדינת רוסיה] סוחר עשיר ותלמיד חכם ומשכיל, הוא היה תלמיד חכם שלא היה פוסק מגירסתו גם בשעת נסיעותיו, והיה לו ש"ס [ששה סדרי משנה] בפורמט קטן, שהיה מוביל איתו מסכתא ממנה בכל מסעותיו ושונה גם בשעת נסיעה, וכן מעיד עליו גם ר' מרדכי דיסקין בספרו "מאמר מרדכי ודברי מרדכי" (שם רק יש שיבוש ובמקום ר' יצחק  צב נאמר "ר' יהושע".  ר' יהושע היה שם אביו).  שהיה משכיל נראה היה מכמה ספרים כגון "קריה נאמנה" שמסר לאבי, חתנו.  הוא הביא איתו הון של עשרת אלפים רובל, שהשקיע אותו בהתיישבות עד שנעשה עני באותה שעה עד כדי כך, שהיו חסרים לעתים גם לחם לאכול ובגד ללבוש.  מכתבי אמי מתארים בשפת אמת את המצב.  מדובר שם על הליכה ברגל ליפו שהלכה כדי להשיג לחם, ועל דבר שמלת בד פשוטה שעשתה לה בנעוריה.

 

כפי שאמרתי היתה יפת תואר, ורבים חִזְרוּ אחריה.  סיפרה לי זקנתי גם על דבר מכת לחי שספג ממנה המשכיל אליעזר רוקח מפקידות הבארון, כשנגע בה בפעם ברחוב בדרך הליכתה, והרבה לספר לי בשבחה, דב חביב – לובמאן שלפי דבריו לא היה בחור הגון, שלא ביקש קירבתה וידה, והרבה התפעלו עליה, כשבחרה דוקא בבחור ירושלמי – אבא ז"ל – שאם גם לא ירדו פאותיו על פי מידותיו, הרי סימן של פאות היה לו, וגם שטריימיל חבש לראשו אחרי חתונתו, כפי שסיפרה לי, ידידת אמא המנוחה מרגלית מיוחס בת הרי'מ פינס [מיוחס מרגלית בת הרב יחיאל מיכל פינס], עד שעשתה אמא קנוניא עם איטל ומרגלית בנות הרי'מ פינס, שהיו כאחיות לאבא, ושרפו את השטריימיל, והקיץ הקץ עליו, שמאז היה חובש "קאפולוש" ואף זה לא של קטיפה כדרך מיוחסי ירושלים וחסידיה אלא של לבד – סימן להשכלה בירושלים בעת ההיא.  ואולם כך הוה:  היא בחרה באבא, ולפי דברי מרגלית גם היתה מחבבת מאד את זקנו השחור כעורב שהיה תמיד עשוי יפה ומתוקן, באין שערה אחת בולטת.  קווים ישרים כדרכו בכול ומביע את עקביותו ועמידתו על דעתו.  "ראובן הזקנקן שלך" היו לדברי מרגלית דברי חיבה שהיו רגילים בפיה ביחס לאבא.

 

אהבתה לאבא באה לידי ביטוי גם במכתביה לאמה.  אמרו שכשהיתה נוטה למות היה בראש דאגותיה שהכוס שמזגו לו לאבא אינה מרוטה ולטושה כפי שאבא היה אוהב.  הוא היה מדקדק מאד בנקיות וטוהרה והיה איסטניס גדול, היה ביתו מבריק מאד בטוהרתו.  רגיל היה להשתמש דווקא בלבן בכל בדי הבית מכסות המיטות, וילונות החלונות ומפות השולחן והיה הלובן מזהיר בלבנינותו תמיד.  לפי המסופר היה כך גם אבי אבות משפחתנו ר' בנימין ריבלין וכך תיארו מרדכי ספקטור, חתנו של ר' יהושע צייטלין כפי שכתב בספרו "קריה נאמנה".

 

ילדי השכונה, רובם קרובים בני דוד ובני משפחה, עמדו למטה ליד הבית, בשעה שההורים מלאו את בית "השמחה והאבל" למעלה, והסתכלו בסוסו הלבן של הרופא היווני הזקן, רופא ידוע לשם אז בירושלים, עיניהם הקטנות לווהו בתוגה, כשירד מן הבית, עלה על סוסו ורכב לו נוגה מן המקום.  מחזות פניו ידעו את אשר קרה.  ילד אחד אז בן שמונה, זוכר את אבי יושב יחידי, אילם ביגונו, אך מבלי אבד חושיו ושווי משקלו הנפשי, על אצטבת החלון, לפני גוויית אשתו שמתה עליו, אחרי נשואין של שנתיים חסרות שני חודשים.  גם בשעת ההלויה שנערכה במוצאי שבת לא יצא מגדרו.

 

(משמר הים ה' ניסן)

רק מפי אחת הדודות של אמא, חנה אשתו של דוד אמא ר' איצי סאוולער (משאויל) אחיה של סבתי ביילה, מהם, שמעתי שאמר לה אבי בשעת ההלוויה, דודה, עולה כלה.  "והיתה דודה זו מוסיפה תמיד הסיפור תוספת ביאור בהשוואה בין אבא ובין בעלים אחרים ושימש לה דוגמא:  ר' חיים הירשנזון, זה שנשא אחר כך את רבקה בת זקוניו של ר' שמואל סלאנט אחרי פטירת בעלה הראשון בן דוקטור יענק'ל דנציגר – שסידר עם חותנו ריקוד מת – כנראה מנהג שהיה נהוג אז – מסביב לגווית אשתו הראשונה שמתה עליו ושהיה סימן להתקשרות נצח עם הנפטרת, ולא עברו חדשים מספר עד שנשא לו את אשתו השניה.

אמנם לא נשא אבא אישה אחרי אמא.  ידעתי על שידוכים ששידכו לו לאבא, בזמן שהייתי כבר מבחין בדברים ושמעתי על שידוכין ששידכו לו בשעתן.

 

הראשונה ששידכו לו היתה אחותה הצעירה של אמא, דודתי חנה.  פנים אל פנים היכרתיה שנים רבות אחר כך בהיותי כבר כבן 12 ונפתעתי מיופיה עד כדי כך שהיתה אחת הנשים הראשונות שעוררו בי כיסופים לא ידעתי עד אז שחרן.  שחורת שיער ולבנת פנים מלאים וסגלגלים, עיניה שחורות ועמוקות אשר נוסף לחינן המצודד הפיקו גם מרץ כביר היא חזרה אז מן הגולה מרוסיה, אחרי שנתאלמנה מבעלה ר' שמשון באק.

 

אף ר' שמשון זה נשוי היה לאחות גדולה של אמא, שנישאה לו שם עוד בטרם עלתה המשפחה לארץ ישראל.

 

אחות זו נפטרה שם בזמן אחד עם אמא ועזבה בנים גדולים.  איני ידוע אם לא חזרה הדודה חנה אחרי מות בעלה שוב לארץ מתוך תקווה שאבי ישאנה סוף סוף.

אני – אם גם לא נתתי לעצי חשבון ברור – הייתי ודאי מרוצה מאד בדבר.  אולם, גם אם נהג בה אבא בחיבה יתרה, והיה מאיר לה פנים ביותר בשעה שביקרה בירושלים והתאכסנה בבית הדודה חנה אשת ר' איצי סאוולער לא נשאה כשם שלא נשאה אז אחרי פטירת אמא, בהיותה עדין נערה צעירה – אולי צעירה יותר על המידה, רזה וחיוורת אכולת קדחת הירקון ופתח תקווה [מחלת המלריה]  בעת ההיא, אלא מסר לידה במתנה כל תכשיטי אמא, אחותה, והעניק לה גם את כלי הכסף המרובים, כפות ומזלגות וכוסות כסף טהור, מעשה ידי אומני רוסיה משנות השישים למאה התשע עשרה, שארית פליטת עושרו של סבא, שנתן דורון לאמא בנישואיה – ולא השאיר אבא בידו, אלא פמוטי הנחושת של אמא שהיתה מברכת עליהן נרות בערבי שבתות, טס של נחושת, ומעשה ריקמה – מעשה ידי אמא – מעשי ריקמה ומטווה נפלאים בכרים וכסתות סדינים ומכסות ומפת שולחן שסרגה, שלא הוסיף עוד להשתמש בהם ושמרם ארוזים, עד שאחרי נשואי מסרם לידי אשתי ז"ל;  וגם אז השאיר בידו תמונה אחת קטנה רקומה בחוטי קטיפה צבעונים – תמונת צייד האורב בין קנים אחרי עץ המכונן קנה הרובה שלו אל צידו.  תמונה זו שמר איתו אבא בתוך סגולותיו באותה מסגרת פרימיטיבית – לפי מה שהיה ודאי אפשר להשיג עוד אז בפתח תקווה – עוד מימי אמא ולא באה לידי אלא אחרי שנפטר אבא לבית עולמו.  הצייד חסר ראש.  לא נשלמה המלאכה – כפי שהוא מודיעה לו באחד מכתביה – משום שהזדרזה בזמנה לשלוח מתנה מעבודות האומנות שלה לאבא בהזדמנות של חג, ולא חפצה להחמיץ השעה.  הצייד נשאר בלי ראש, סמל קשה לגורל אבא.

 

הסבתא ביילה הובילה את בתה הצעירה חנה חזרה לרוסיה, אחרי פטירת הסבא ר' יצחק צבי, שנפטר בחנוכה תרנ"א [1891] כשנה אחרי פטירת אמא.  אחרי שביקר בירושלים ונטלני את נכדו בן בתו וחתנו האהוב עליו ביותר, חזר לפתח תקווה ונפטר ונטמן ליד הרב הידוע ר' מרדכי גימפל יופה, שהתישב גם הוא ביהודיה ומפטר שם.  סיפר לי דודי ר' אברהם שפירא שכשנפטר ר' מרדכי גימפל ביקשו איכרי עקרון לקוברו אצלם, שכן היו איכרי עקרון רובם ככולם מרוז'ינוי, אך איכרי פתח תיקווה מיהרו לקברו בבית הקברות שלהם.

 

את הדודה חנה השיאה אימה סבתא ביילה לגיסה ר' שמשון באק שהיו לו כבר בנים גדולים מאחותה והיו חייה קשים.  במשך הזמן גם באו בעלולות [הלשינו עליו בפני השלטונות] על בעלה ונשלח לסיביר וזמן קצר אחרי שנשתחרר משם, נפטר והיא חזרה לארץ עם שני בניה הפעוטים יצחק צבי ואהרון.  היא נשארה בבית אחיה בפתח תקווה כשנתיים, וכמובן שקשים היו חייה של הדודה חנה שהיתה אוהבת לנהוג שררה.  ואפשר שעיני הנשים היו גם צרות ביופיה, עד כדי כך, זוכר אנוכי, שהלעיזו עליה שאהבה היתה בינה לבין בן בעלה היינו בן אחותה הבכור.  היה חזרה לחוץ לארץ כלעומת שבאה, נישאה שם שוב וילדה בת, שכפי מה שסיפרו לי מצויינת גם היא ביופיה.  אך היא אילמת ומצטיינת בנגינה עד להפליא.  קברה גם את בעלה השני, וברבות הימים נסעה לקנדה לוויניפג, ושם נישאה שוב, והיתה שם עוסקת בענייני ציבור בקנה מידה רחב.  נראה שימיה האחרונים היו מאושרים יותר.  היא נפטרה בוויניפג לפני שנתיים.

 

אישה אחרת שחיזרה אחרי אבא היתה אף היא ממשפחת אמא בת דודה הנ"ל ר' איצי שאוולער.  אבא היה מחבב מאד את דוד אמא זה.  אני זוכרו רק מתוך ערפילי ילדותי.  נכרת בזכרוני ליל שבת שהייתי מוזמן לביתו, והייתי כבן 6 ופחות מזה, בשכונת ימין משה, בתי מונטיפיורי בקרבת תחנת הרכבת וקרובה לבתי יהודה טורא.  ימין משה היתה אז בעיני כישוב בשדה לעומת מזכרת משה שהיתה כבר בנויה על ארבעת שורותיה כברה סגורה, דוגמת השכונות הראשונות בירושלים, החל במאה שערים וכלה בעזרת ישראל, השכונות שבנה ר' יוסף ריבלין.  בימין משה עמד בית הדוד בשורה על שיפוע ההר למול עמק יהושפט, עמק הקדרים והבריכה התחתונה, מדבר שממה נמשך משורת הבתים עד בואכה העמק ועלה משם להר ציון.  חומת ירושלים ומגדל דוד נשקפו ממול והוסיפו הוד לסביבה.  הדוד איצי, אם כי אחז באומנות הקצבים, היה בר אורין גדול, ושתקן גדול מטבעו כאבא, והיו שניהם מחבבים לבלות שעות מנוחה בשתיקה בצוותא.  גם הוא היה כובש את רגשותיו.  אמרו עליו על הדוד ר' איצי שהיה גם גיבור חיל ואמיץ לב – אפשר שניצוץ מזה הוא שנתלווה ברבות הימים בבן אחותו דודי, ר' אברהם שפירא,  וסיפרו גם על הרבה הרפתקאות שהיו לו עם שודדים בהרחיקו לקנות בקר עד לעבר הירדן.

 

הדודה חנה אשתו היתה בת למשפחה ארץ ישראלית מצפת מושרשת כבר בארץ.  אמה היתה כבר ספק ספרדיה אפילו במראה החיצוני ובלבושה.  אחיה, ישראל שכינוהו משום מה "בעל תכלית המכונה בעל הכסף" היה סרסור פחמים המתווך בין הערבים שהיו מביאים שקי פחמים עמוסים על גביהם ובין הקונים.  כאילו "חזקה" היה הדבר שאין איש קונה פחמים ישר מהערבים, שהיו שורפים פחמים בעבר מן ענפי העצים שמה, מעמיסים אותם שם בשקים על גבי הגמלים ומביאים אותם, אלא באמצעו סרסור, אם ערבי ואם יהודי.  סרסורי הפחמים הידועים לשם בירושלים היו בעת ההיא ממשפחת הערבים הבשטים – אנשים אלימים עד היו למשל ולשנינה.  ברצות אדם יהודי לגדף את אחיו באלימות או בחוסר הגינות היה קורא לו "בַּשֶטֶה".  פלוני הוא רק בשטה, היתה אימרה רגילה.  מלבד אלה היה עוד קַרָאִי בשם יפת, סרסור הפחמים, והיהודי האשכנזי היחידי היה ישראל מוכר הפחמים.  זה היה לעגו באידיש כדרך אנשי צפת אך בימות החול היתה כל צורתו, החל בתרבוש האדום וכלה בלעגו הערבית, ערבית לכל פרטיה.  כל אותן השבועות החרמות והקינות, תבליני שיחתם של סרסורי הפחמים, ואפילו חיכוכיהם וגידופיהם היו עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

 

יתרון היתה לסרסרותו שהקונה היה לו למי לבוא בטרוניא, אם נמצא בשק הפחמים, אחרי שהוריקוהו – אחרי ששקלוהו וקבעו מחירו וגם שלמוהו – "קרמות" היינו בולי עץ שלא נגמרה שריפתם לפחמים, או גם אבנים מפוחמות או אבק פחמים, לעתים גם עפר ממש שהערימו הערבים להכניס לתוך השקים.  וכשם שנשמע קולו של ישראל זה ב"ריבונו של עולם" בליל שבת מסוף השכונה ועד סופה, כך נשמע בימי החול קול צעקתו של ישראל זה בדין ודברים שלו עם הערבים ועם הנשים הקונות סחורתו מצד שני.  דחוקה היתה פרנסתו, שכן מלבד השכר שקיבל הערבי בעד סחורתו עוד היו הוצאות המשקל משקל דצימלי של אחד החנוונים הנאמנים על המשקל שהיו מעמידים אותו לפני החנות אחרי שלא האמינו במשקל הדצימלי הערבי שלא היה אלא מוט ברזל ווו ובו בקצהו האחד לתלות בו את השק וכף משקל בצד שני לשים בו את המשקולות שהיו אבנים.  ירא וחרד חסיד ממש היה ישראל, צפתי זה, אם לא להביא בחשבון את העובדה שמסר את בנו יחידו משה לבית ספר אליאנס שהיה לומד בו גם שרטוט ומכניקה.  משה זה היה שתקן גדול, ועוסק כבר בבולים, מוכר ומחליף ולא פעם עשיתי איתו עסקים כאלה בהיותי בעל בולים בשפע שהגיעו מכל קצות העולם "לוועד הכללי" שהיה אבי מזכירו.  לבסוף עזב משה זה את הארץ, ירד למצריים וכפי שאמרו היה למכניקון "באחת הספינות".

 

הדודה חנה היתה אישה רכה וטובת לב – כנראה שכמוה כמשה בן אחיה, ירשה תכונה זו מאת הסבתות ואולי מאביה.  לאמי ז"ל היתה דודה זו קרובה מאד במשך ימי שבתה בירושלים בהיותה הקרובה שארת הבשר היחידה לה בירושלים, אם לא להביא בחשבון את גיסתה מנוחה, אישה יקרה ונפלאה, אשת אחיה מאב ר' אהרון מנדל שפירא שראתה עצמה מקופחת כל הימים בירושה, שנפלה מאבי אמי ר' יצחק צבי אחרי שסבתא ביילה, שלא היתה אימו של ר' מנדל דודי, היתה השליטה בכל.  זכורני שסבתי ביילה ביקשה ברבות הימים לפייס את כלתה בכל דרך שאפשר, שכן היה חשש שבגין זה באו עליה כל הצרות בפטירת שתי בנותיה אשתו של ר' שמשון באק ואימי ואחר כך גלותו של ר' שמשון ומיתתו של אשת דודי ר' מיכאל שפירא וחלות בנו יחידו אז פייבל במחלת הכולירא שנפגע בו ע"י זה שנבעת בלכתו פעם והוא ילד קטן בלילה בחורשה הקטנה, שהיתה לפני בית אביו בפתח תקוה, במקום שם נמצא כיום הגן של העירייה ברחוב פינסקר אחרי תחנת האוטובוסים.  השיא להתפייסות היה שנשא דודי ר' אברהם שפירא את בת אחיו ר' אהרון מנדל היה דודתי היקרה לייבה רחל שתחי', אם כי לכתחילה נתן דודי עיניו – לפי שאני שומע מאחד מכתבי אמא – בעלקא נכדה חורגת לר' מרדכי גימפל יופה מרוז'ינוי שהיה ביהודיה ואולם משפחת דודי ר' אהרון מנדל ז"ל לא אבו לסלוח לסבתי זו שנחשבה לצדיקה גמורה וכן היתה, את חטאה למשפחת בנה חורגה הדלה עד עולם.

 

ואם כי בן דודי זה אברהם יהושע – טוב הלב – היה מחבבני מאד וקשור בקשרי ידידות עם אבי היתה נפשו מרה לו כל הימים על זה.  הוא למד את מלאכת הנגרות עזב את הארץ ונסע לפריס, שינה את שמו לדובובסקי כמחאה מחק את זכר שם שפירה מצאצאיו.  בפריז נעשה ממקורבי סביבת הברון, ועשה גם רכוש, עסק הרבה בציוניות וכבן הארץ דווקא בנורדאית ואחר כך בז'בוטינסקאית, וזכה גם לאות כבוד של הלגיון הצרפתי, וכנהוג במריבות משפחתיות מיוחסות כאלה, נישאה שוב אחת מבנות אחותו לייבה רחל ודודו ר' אברהם שפירא בתם שרה, לאהרון בן אברהם יהושע, והלכה אחריו לפריז במקום שעלה ביד אביו לסדר לו בית חרושת לנגרות שכיבוש פריס ע"י הנאצים גזלו מידם.

 

אם כי גם היתה מנוחה גיסת אבא, מבקרת בביתנו ולעיתים גם הוא מבקר אצלה הרי היתה קרבת דעת יתרה בין אבא ובין הדודה חנה, זכר לה חסדה לאמא ז"ל, שמר על היחסים עם המשפחה גם אחרי פטירתו של הדוד ר' איצי.  שני בניו בחורים היו, גם הם טובי לב ומלאי חיים באחד.  אחד מהם משה שהיה נוהג בי בן הדודה הפעוט חיבה יתרה נשארה גם דמותו חקוקה בזכרוני שכן היה מנשאני ומנטלני ומשעשעני עד נסע עם אחיו, שנים מספר אחרי פטירת אביהם לאמריקה.  ושלחו משם פוטוגרפיות צבעוניות.

 

חשוב לי להזכיר, שתמונות צבעוניות, בעת ההיא היו בחזקת דבר גדול שכן אפילו הארמני קרוקוריאן הצלם ובניו שהיתה לו צלמניה ברחוב יפו, ועליה שלט גדול עם סמל גדול שני אנשים הדומים לשומרי הקונסולים הקווסים משני עברי השלט ובאמצע אותיות גדולות המודיעות שהוא "הצלם הקיסרי המלכותי" היינו תואר שזכה לו כנראה אחרי ביקורו של הקיסר וילהלם בזמנו בארץ, אפילו הוא לא עלה בידו לצלם תמונה שיהיו בה גם צבעים:  סגול ורוד ואפור הכל לפי אברי הפנים כפי ששלחו בני הדוד ר' איצי מאמריקה, לא רק את תמונותיהם הם אלא למרבה הפלא שלחו תמונות צבעוניות כאלה של אחיותיהם בירושלים שצילמון חזרה מתמונות קרוקוריאן הנזכר, מעשה ידיהם, שכן למדו באמריקה את מלאכת הצלמים.  עלי להודות, שאם כי בנות הדור ר' איצי התפלאו הפלא ופלא על התמונות האלה, עוררו בי התמונות רגש של "תעוב", ואם להגיד את האמת אפשר לציין הרגשתי זו גם ברגש של גועל ובחילה.  בכלל אומרים עלי שאין בי ממידת הממוצע בשום דבר.  אהבה ותיעוב הן שתי הקצוות בתכונתי, או שאני אוהב או שאני מתעב.  ובמיוחד טבועה בי תכונה זו במה שנוגע ל"אישה".  חוסר אם וגם אחות פיתחו בי כנראה יחס מיוחד לאשה, וקשה היה תמיד לאשה, אל לא יחידות מיוחדות, למשוך אותי.  לפני "האישה" עצמה נתרקם בנפשי אידיאל של אישה, פרוטוטיפ ומודל שקשה היה לי למצוא אותו מתגשם בממש.

 

גועל נפש תוקף אותי עד הימים האחרונים למראה סימני אודם ורוב פודרה בפני אישה וכן ריחות אפרסמון חריפים.  דיים אלו להמית בי דווקא כל אותן הרגשות והאינסטינקטים שמתפקידם לעורר, והוא הדין בדברי עגבים ושיחות שמכוונתן לעורר.  וכך קיפחה דודת אימי חנה אשת ר' איצי בעצם ידיה כל רגש בקרבי לבת זקוניה, דרייזע, בת גילי.

 

דרייזע זו היתה כביכול "כלתי" הראשונה.  אמנם לפניה עוד שידכה לי הסבתא "ריבה" את יתומת דודי אחי אבי ר' אשר [ריבלין], אותו אנוכי זוכר רק כמתוך הערפל, הוא היה לי שנים רבות לסמל הדלות.  זוכר אנוכי כשהיה בא לבית אבא בקפטנו הפתוח לאורך החזה, וגם צווארון כותנתו פתוח לרווחה והתפרנס מהקצבות.  מלבד זה נתן גם הוא את המס לעסקנות ציבורית, שהיתה מוֹרָשָה במשפחה, והיה לפי מה שסיפר לי ר' חיים המבורגר, המייסד הראשון ל"בית חולי הרוח" בירושלים, שעבר אחר כך כמוסד של הוועד הכללי כנסת ישראל, ולבסוף לידי חברת "עזרת נשים", כשמסרו ר' יוסף ריבלין לשארת בשרו חיה ציפה אשת הרי'מ פינס [יחיאל מיכל פינס].  הרבה יסורים סבל דודי בחייו.  נכרת בזכרוני רק זה שכל המשפחה ישבה "שבעה" בביתנו בבית שמתה בו אימי אחרי פטירתו והיתה אז תנועת חיים בבית השקט תמיד.  זכורני שאותי קנה מאד הדבר. שלוש נשים היו לו בזו אחרי זו.  בכלל קרה במשפחתנו הרבה מקרים שמתה האישה על בעלה, ורק אבי לא נשא אישה שניה, ענין שנחשב בעיני זרים ל"שגעון" ר' יוסף ריבלין היו לו חמש נשים בזו אחר זו.  דודי ר' בנימין [ריבלין] נשא אחרי שנפטרה אשתו הראשונה חוה את בת דודתו גולדה, שילדה לו את בנו הבכור יוסף יואל, דודי אשר נשא אשתו ראשונה אחות אשת ר' שלמה זלמן פרוש, וילדה לו את בנו הבכור אלי יוסף.  את אשתו השניה לא ידעתי.  ואולם זוכר אנוכי שבתו שילדה לו, חיה ביילקע, גדלה אחרי פטירתו בבית דודה, יהודי משותק שגר בנחלת שבעה, כלו צבה [נפוח] ואשתו קטנה ודלה.  חיה ביילקע שהיתה יפהפיה ככל צאצאי הדוד אשר ומלאת חיים, נעשתה עגומה כלפי חוץ ותוססת כולה כלפי פנים.

 

זוכר אנוכי את חתונתה שהיתה בביתנו, כשנישאה לבחור גם הוא יפה תואר שלום מרקסון מישיבת "מאה שערים" אמרו ש"אהבה" היתה כאן, והיו מלעיזים אחרי שלום זה.  גם בחור חרוץ ובר אוריין אפילו שחשוד הוא על עישון בשבת.  נחרתה החתונה בזכרוני, משום שאבי פינה לזוג בחדש הראשון את דירתו, והיינו לנים בבית שנתרוקן אז בבתי מינסק, בית שהיה גר בו ר' אליהו מרדכי חתן ר' זלמן חיים ריבלין ויצא ממנו אחרי פטירת אשתו.  זכורני את ההרהורים שמלאוני בשעה הייתי שוכב על המחצלת של קנים שפרשו עליה כרים וכסתות, באותו מקום שרק זה לא כבר ראו עיני מוטלה שם המתה אשת ר' אליהו מרדכי עטופה סדין.  כנראה ששמחת החתונה של חיה ביילקע שנשתה ברוב שאון ושמחה בביתנו, הפיגה אפילו את פחד המות.  שלום וחיה ביילקע נסעו זמן לא רב אחרי נשואיהם לאמריקה, במקום שהיו לו קרובים עשירים ועשה שם עושר.  עוד זמן אחרי נסיעתם היו כותבים לאבא ז"ל.

 

אשתו השלישית של הדוד אשר, שרקה ממשפחת אמדורסקי, גם היא יפה גבוהת קומה ודקת הגזרה, נישאה אחרי פטירתו ל"עשיר" זקן אמריקאי, היינו יהודי שבניו מאמריקה תמכו בו ודאי בתמיכת כסף.  זקן זה היה "אול-רייטניק" אמריקאי לובש "קפולוש" [מגבעת] חצי צילינדר, שיהודי ירושלים היו מכנים אותו בלעג "גרף של פעם", מדבר בקולי קולות, אוהב את הטיפה המרה, לא פעם פגשתיו ברחוב כשהוא מעכב את אבא בדרכו, כשהוא שתוי וריח היין השרף, ונכנס אתו בשיחה ארוכה.  הוא ראה את עצמו "מחותן" למשפחתנו, על ידי זה שנשא את אשת דודי המת.  וכן היה בעינינו קרוב משפחה.  בכלל לא היו נוהגים במשפחתנו "ברוגז" ו"טינה" במקרים מען אלה, ונשארו ידידים עם אשת הקרוב המת, ואפילו עם הבעל החדש.  ביחוד היה כאן מעין "קרוב-הדעת" בגלל בת דודי הקטנה העדינה והיפהפיה ממש, רוחקה, שראה הבעל הזה של דודתי עצמו אפוטרופוס לה.  אם כי הרבה פעמים היתה אמה באה לתנות צרותיה לפני אבא, על סבלם מהבעל השותה לרוויה גם שלא בלילי פסח, ושלא תמיד היתה שכרותו עוברת גם בלי סקנדל שעשה גם לפעוטה.  על סבתא ריבה היתה קטנה זו חביבה מאד, בפרט שהיתה יתומה.  וכשם ששידכה כבר את בן דודי אליעזר [ריבלין] לנכדת אחותה רחל המבורגר, לחוה בת ר' חיים המבורגר, עוד ביום שנולדו בו שניהם – בט"ו אדר תרמ"ט [1889] – כך שידכה לי תמיד את רוחק'ה, ויש לומר שהדבר נתקבל ברצינות ובחיבה על דעתי ואף על דעת הפעוטה, ואין צריך לומר על דעת אמה.  ושנים רבות הייתי מתהלך ברעיון זה.  ושנים רבות אחר כך, הרגשתי טינה כשידכוה ל"עשיר" אמריקאי ברלינסקי.

 

סימן לעשירותו היה זה שהתאכסן ב"מלון קמיניץ" המלון הראשון בזמן ובמעלה אז בירושלים, שבו שרים ונסיכים היו מתאכסנים וגם ה"ברון רוטשילד", בכל ביקוריו בירושלים.  וזכורני שכשחגגו באותו מלון מפואר את חתונתה של רוחק'ה בת דודי, והיא כבת חמש עשרה אם אותו "עשיר" יעקב ברלינסקי – שהיה אגב אורחה גדול ממנה לפחות בשתים עשרה שנה, וגרוש מאישה באמריקה – "שחקתי" קצת "ברוגז" שראיתי אל עצמי מקופח.  לפי מה שאני זוכר לא היה אבא נלהב מה"שידוך" וודאי חשדה בו גם אמה, במה שלא היה בו.  חודשים אחדים נשארו במלון ואחר כך הפליגו לאמריקה.  החוויה הראשונה של רוחקה העדינה באמריקה, היה זה שנודע הדבר שבעלה עזב שם אישה מבלי לגרשנה.  גם בעיתוני אמריקה סופר הדבר באותיות של קידוש לבנה, וגם בן דודי [משה ריבלין] או אחיו אליהו [ריבלין] שהיה אז כבר באמריקה כתבו לאבא בענין זה.  וכמדומני גם בהתמרמרות על כל השידוך.  איני יודע עד היום, אם לא היה מגורש מאשתו רק בערכאות ומגורש לפי דת ישראל.  היות שהיה יעקב ברלינסקי דתי מאד, יש לחשוב שהיה מגורש רק בבית דין של ישראל ולא בערכאות כפי שדרש החוק האמריקאי, על כל פנים גרם הדבר יסורים קשים לרוחקה, וסוף דבר היה שה"עשיר" האמריקאי היה רחוק מאד מעושרו של רוקפלר ושל רוטשילד.  רוחקה סבלה הרבה גם בעצביה, אחרי שילדה שלושה ילדים, וזכורני שבקרה שנים אחר כך בירושלים.  היתה גם כאן סובלת בעצביה, והרבה הרבה טיפל בה אבא באותו הזמן, רואה עצמו במידה ידיעה חייב בכל מה שאירע לה.

 

זכורני שפעם בבקרנו את רוחקה במלון במוצאי שבת אחד, נשאר אבא עומד לפני אדם קצר קומה בגילו של אבא.  זקן שחור קטן הקיף את סנטרו ולחייו.  הם הציצו זה בזה, כשהלה אמר בהפתעה:  "ראובן" ואבא בהפתעה "יעקב" כאילו הופיעו זה לעומת זה מעולמות רחוקים.  "ראובן אתה מלבין", אמר הלה לאבא.  אחרי שיחה קצרה נפרדו.  שניהם לא היו מרבי דברים.  אחר כך סיפר לי אבא, שזהו אחד מידידיו מימי נעורי מן הבילויים ושמו יעקב טשורטוק, שרעה לו בית הרי"מ פינס.  זוכר אני שיעקב טשורטוק השאיר עלי רושם, ואולי היה זה בסיבת הסימפטיה הרבה שראיתי בינו ובין אבא, וגם דברי אבא בשבחו לאחר אותה פגישה.  יעקב טשורטוק זה פתח ראשון גם ספרית השאלה בירושלים עד בתקופת הבילויים בביתו של החלבן פינקלשטיין, בית קטן העומד עוד היום בדרך יפו לפני משטרת מחנה יהודה ממול, בגוש העובר לזכרון משה.  ואם כי בענין בת דודי רוחק'ה שיחקתי אני את התפקיד הטראגי כביכול, הרי היתה כמעט "טרגדיה" אמיתית בענין בת זקוניה של הדודה חנה, דראזנע שהזכרתי לעיל.  פני רוחק'ה סגלגלים, מארכים במקצת, עיניה סמרגדים גדולים אבל שקטים, לא בסערה יכבשו, חלב ושושנים פניה, דראזנע שחורת שיער ושחורת עיניים לוהטות, ואם כי גם היא בשקט דבריה בעודה פעוטה – שקט אביה ואמה – הרי כלה לוהטת.  רוחק'ה תמה, והיו אומרים אפילו טפשה במקצת.  באה לה טפשוטה מאמה בירושה, ואולם על ידי צירוף "טפשות" זו לנתונים אחרים, נהפכה לה ליתרון ולמעלה.  דראזנע פיקחית וחכמה ממש, ואני משתעשע עם דראזנע בבית הוריה אם כי אין ליבי הולך אחריה מלכתחילה.  הנשים בבית הדוד ר' איצי.  ביחוד הבנות באשקע וברכה אומרות:  חתן וכלה הם אלה.  לה ניחא הדבר, ואני איני מוחה, כביכול "מעיין בדבר".  הדודה חנה דעתה נוחה בזה.  הגברים מחייכים.

 

אבא והדוד ר' איצי ודאי היו מסכימים להיות גם "מחותנים" אבא גם מראה לה חיבה, כפי שאני רואה אותו תמיד נוטה חיבה יתרה לכל הקשר עם אמא, תמיד בכל ימי חייו עד ימיו האחרונים.

 

אחרי מות הדוד ר' איצי, עברה משפחתו לגור בעיר העתיקה לרחוב חב"ד.  הבנים נסעו זה כבר לאמריקה, ומשלחים משם מכתבים גדושי הומור ותמונות צבעוניות.  הבת הבכורה ביילקע נשאה עוד בחיי אביה לאדם בר אוריין ונגר, שהיה ברבות הימים לסוחר עצים וגרה בנחלת שבעה עם בעלה וילדיה.  איני יודע למה נחשבו לי אלה, למרות חפשם קרבתי, כיוצאי דופן במשפחה.  הם היו "פשוטים" יותר מן המידה, כך היתה הרגשתי לגבם.  שום סיבה לא נתנו לכך.  הבת השלישית ברכק'ה הסימפטית לי ביות מכל המשפחה, ושוב דווקא מתוך "פשטותה" ועיניה הגלויות וחיוכה הכנה, נישאה לנגר גם היא ממשפחה ירושלמית לישיעה (יהושע) בן מוטי בן נח אדם גיבור ואלים, שברבות הימים פתח מסעדה בירושלים בקרבת הוועד הכללי, בראשית המיידאן, חצר המסעדה נקייה להפליא.  נקיון ספרדי ממש, אפשר לך לראות פניך ברצפת האבן כמו במראה הלטושה, וכן אף הצלחות הרבות והמזלגות שמגישים בהם את המאכלים הטעימים.  עלי פטרוזיליה צפים בתוך המרק המלא והמבריק בנקיונו, וכן הקציצות, וביחוד הסלטים בנוסח ספרדי וערב.  אלמלא עיניו של מוטי בן נח ודיבורו החד וחריף היה הכל בסדר.  אלה היו מבעיתים אותי לפעמים, כשהייתי סועד שלא בחברת אבא, כשהיה עסוק בעבודתו ולא נפנה ללכת אתי, אפשר שגם האסוסיאציה של "בן נח" היה בה משום הטלת אימה כל שהיא.  ישיעה נסע גם הוא לחוץ לארץ לבקש "עושר" וברכק'ה סמוכה על שלחן אמה או יותר נכון על שלחן אחותה "המפרנסת" אחרי מות הדוד ר' איצי גם את אמה גם את אחותה דראזנע.  באשקע זו הבת השניה היא ה"קוזאק" בבית והשופטת עליו את ממשלתה.  ואם כי היה בה גם במראה גם בטמפרמנט שלה הרבה בדודתי חנה אחות אמי, ואולם היה זה ביחס של "קלא-אילן" ל"תכלת" [ציטוט מהתלמוד שפירושו "שהדבר דומה אך אינו כמו המקור אלא פחות יפה, כלומר דומה לתכלת, אך אינו תכלת"].

 

אצל דודתי היו אלה מושכים אותי אצל באשקע דוחים.  נראה היתה לי מקשקשת בלשונה עד לידי המהום החושים וגם לא יפה.  אחרי התגרשה מבעלה, שאיני זוכרו כל עיקר, יצאה לווינא ללמוד שם אומנות המילדות, אחרי שיצאה לפניה אחת מבנות ירושלים היקרות בתו של החזן והמלמד ר' יעקב ליישקעס, היינו חתנו של ר' אליעזר בן רלב"ג ראש ישיבת עץ חיים וחתנו של ר' יהוסף שווארץ.  נסעה פייגעלה ה"המיילדת" כפי שנודעה לשם בירושלים אחר כך, ללמוד אומנות זו.  אחרי שנתגרשה מבעלה, בהתברר לה שאינה בת וולדות, אמרה לתקן פגימה זו, שבגד בה הבורא על ידי זה שתסייע לנשי ישראל בלידתן ואולם בה בשעה שפייגלה חזרה לירושלים, ושמה מטפחתה על רעשה כמקודם וכמנהג בנות ירושלים הפשוטות והצנועות ועסקה במלאכתה ל"שם שמים" ובקבלת גזרת השם על גורלה הטראגי, חזרה בת הדוד ר' איצי "מודרנית" כולה כביכול:  פאה נכרית חבושה לראשה, ומתהדרת ב"השכלתה הגבוהה", מדבר גבוהות ומביעה דעתה על הכל ברוח פסקנות, כאילו עם אומנות המילדות, רכשה לה גם כל חכמה שבעולם, כל חכמת התורה וכל חכמת העולם.  ואוי ואבוי היה למי שהיה בבית שההין, אם גם לא לחלוק עליה, להראות סימן של ספק בפסק הלכתה ואפילו בהבעת פנים בלבד.  ביחוד היתה מרותה שפוכה על הבית, אחרי שהיא היתה ה"מפרנסת".  לשם מלאכתה עברו לגור בעיר העתידה,במקום שהיתה לה קליינטורה ביחוד בין משפחות ערביות, שהיטיבה לדבר בשפתן ולהבין לרוחן.  היא עבדה קשה לכלכל בעמלה את כל הבית.  נשאה עול קשה, ובכל זאת קלקלה תמיד לשונה את השורה, ולא היתה חביבה, כמדומני, גם על הקרובים לה ביותר שאת שמם נשאה.  ממש יראים היו אותה.

 

בימים האלה, ואני כבן שתים עשרה שנה, ולומד כבר בתלמוד תורה המרכזי בחורבת ר' יהודה החסיד [בעיר העתיקה בירושלים], נתנה את עיניה באבא.  הסבתא ביילה אֵם אמא, נתבקשה לדבר בה אל אבא.  סבתא זו, ככל משפחת אמא לא רק שאהבו את אבא אהבה עזה, אלא גם העריצוהו בדרך מיוחדת להם.  רם ונישא היה תמיד בעיניהם.  זכורני הרבה מקרים, כשתפסתי את סבתא אֵם אמא – בזמן ביקוריה שנים כסדרן בכל חודש אלול בירושלים – מדברת אל לב אבא ממש בתחנונים, ולעתים מתוך דמעות על שהוא מקפח חייו בלי אישה ובלי ברכה.  את בתה חנה חפצה לתת לו.  שידכה לו גם אלמנה עדינה ויפה אחרת ממשפחת ר' משה קריינסקי שלפי מה ששמעתי גם מפיה של סבתא, היה בדמיונה, שהיא בת זוגו של אבא.

 

בעלה של זו אחד ממשפחת פלדמן – זו שנטעה הפרדס הראשון בסביבות יפו – מת בזמן אחד עם אמא.  ולפי דמיונה של סבתא, לא מתו שני אלו, אלא משום טעות בזיווג שהוכרז עליו מן השמים לתקן את הפגם יש לסדר שאבא ישא את האלמנה הצעירה – היא אמו של ד"ר שלמה פלדמן, שלבסוף נשאה ר' קלמן ליפשיץ, אחרי היפרדו מאשתו הראשונה, חולת רוח שילדה לו בן יחיד, משה שנדד ברבות הימים לחוץ לארץ בעודו נער, ולא נודע מקומו איה.  ר' קלמן זה סבל מרורות מאשתו בעלת "המרה השחורה" וזכורני אותו בוקר, כשנכנס אל אבא אל ביתו, ובישרו שב"ה נתפטר מצרה ואחרימן קצר לקח את אותה אלמנה.  אישה זו היתה נחמדה מאד, ור' קלמן ליפשיץ ראה איתה חיים נעימים.  גידל את בניה, את שלמה ואת בתה צפורה כבנים יחידים, כי בנו לא ידע מה היה לו ונשכח זכרו.  את הבת גם השיא לבן אחיו ר' מיכאל ליפשיץ, למר יוסף ליפשיץ, ונתאחתה המשפחה עוד יותר.  זכורני על ביקורים רבים בבית ר' קלמן אחרי נישואיו ותמיד הייתי מצר – מבלי מחשבה ברורה – על שאין אישה יפה, עדינה וטובת לב זו, נשואה לאבא.

 

עכשיו, דימתה הסבתא התמימה, וודאי גם הכניסו את המחשבה לליבה שבת אחיה המיילדת באשע "המשכילה" תיכשר לאבא בכל המובנים ותפסתים אותה ואת אבא שהיא מדברת אל לב אבא בענין זה.  אבא שתק כדרכו, ושתיקתו היתה תשובתו הברורה.

 

בת דוד אמא באשע ערכה כנראה מערכה לכובשו בכל מחיר, ואני הייתי המוצג בראש המערכה והרגשה לא נעימה היתה לי הנער בזה.  הייתי ברצון משתמט ממנה אל לא עלה בידי.  וכך היה המעשה.  אני הייתי ילד חלש בשנים ההם ורזה בגוף מאד, נחלה לעתים קרובות בקדחת ככל ילדי ירושלים.  בעת ההיא שהיתה הקדחת שָׂמָה שמות בהם.  היו שכלו בה היו שנשארו בעטיה חלשים וידועי חולי חסרי מרץ כל הימים והיו שגברו עליה והיו חסונים דווקא וכן סבלתי מאנגינות ודלקות קלות שהביאו איתן הרוחות והאבק הרב.  הדודה חנה הציעה לאבא שאוכל על שולחנה ארוחת הצהריים ארוחת בשר ותבשיל ולא יבש שהייתי מוכרח לאכול כדרך התלמידים מחוץ לעיר שהיו נאלצים בכך בהיות ביתם רחוק מ"החורבה".  ילדים אלה היו מרווים צמאונם ב"סוס" היינו משרת מי חרובים שהיה "יושקה סוסניק" – יושקה היה שמו בפי הכל אם כי היה ספרדי ולכבוד היה לו הדבר – מספק להם מתוך נאד בטסי נחושת מצלצלים ומקשקשים שהיו בעלי ה"סוס" הערבים משתמשים בהם גם לכוסות שתיה וגם להכריז על סחורתם נוסף עם קריאתם בקולי קולות "סוס ברד" (קר), ולעיתים, לפי כשרון המוכר גם בנגינה מיוחדה.  חידוש גדול היה כשנסים – איש תחרותו של יושקה הביא לעולם את הפונדורמה, מה שקוראים כיום גלידה.  גלידה זו היתה למעשה קרח צבוע בצבעוני שערבבו בו סוכר וסממנים ומקצת מן המקצת של "זכר פירות" או לגמרי בלי פירות.  בחורף היו אלה מספקים לבני הישיבה שב"עץ חיים" ולילדים גם תה ובשעות הבוקר גם "סחלב".

 

סחלב, משקה חם עשוי ממין פודרה של כרכום ועליו קנמון ו"זכר לחלב בתוכו".  משקה זה היו מביאם בבוקרי החורף גם לשכונות מחוץ לעיר, אולם כאן לא היתה מכירתן דרך קבע כדרך שהיתה "בשוק של חצר החורבה" בבוקרי החורף.  מלבד זה היו הילדים הדלים מביאים איתם ארוחה יבשה מביתם, לחם, והעשירים שבהם גם קבק, מטבע טורקי בערכה חצי גרוש היום, או גם חצי קבק, לקנות בו דבר טוב "להשיב הנפש".  דבר טוב היינו חלבה של שומשום או סתם חלבה הכל לפי הפרוטות.  הזוללים והשובעים היו מוציאים פרוטתם ל"קצומות", היינו חומצה קלויה או תורמוסים ואינם קונים דבר המבריא כפי שציוותא עליהם אמא במסרה להם את פרוטותיה הדלות ולפעמים האחרונות.  במסעדה ספרדית שנמצאה לא העיז ילד לאכול, מפני חשש כשרות של מנהג אשכנז ובודאי לא היו גם הפרוטות מספיקות לכך. אצל מוטי בן נח לא אכל ילד.

 

מסופקני אם בכלל ישעו על דבר מציאותו של מקום אכילה זו של בני עליה ממש.  רק לעיתים היה ר' ישעיהו חעשין שולח נער להביא לו "קציצה עם רוטבה" מבית התבשיל הכללי שנמצא על מדרגות הרחוב בקרבת בית הכנסת של המערבים לא הרחק מבית הוועד הכללי, בית תבשיל שייסד אותה אחד מבני משפחתי ר' אברהם בנימין בהר' אליהו יהושע ריבלין "העיוור" כינוהו להבדילו מר' אברהם בנימין בן יוסף ריבלין.  בית תבשיל עממי שהיה מאסף כספים בעולם, ונחשב לאחד המוסדות המורכים גם לאחד ממנהלי הישוב.  זכורני שהיה איתי בחדר תלמיד מופלא, מתמיד ובעל מידות מצוינות, שהיה אחר כך לאחד מגדולי התורה מירושלים.  עם נער זה – שהתמדתו ושכלו הישר מילאו את מקום "התפיסה המהירה" שחוננתי בה אנוכי ו"החריפות" שהצטיין בה חבר אחר "אביגדור ענדע" שנעשה אחר כך לראש השוחטים של "האגודה" – הייתי רוב הזמן בידידות, אולם לעתים עברה עלי רוח רעה, רוח של חשד.  אני "היחסן", בן יחיד, וגם "החצוף וגלוי הלב", דומה הייתי שהנהגותו הינה אלא  צביעות.  הייתי נכנס בריב עמו ומקנטרו והוא היה מן הנעלבים ואינם עולבים.  עיניו הגדולות והאצילות היו מחיכות חיוך של טוב לב ושל סליחה מתוך הפנים החיוורת וגל של עצמות.

 

גם הוא היה יתום מאם והיתה לו אם חורגת.  זכורני שאחרי ריב כזה שרבתי איתו היכני ליבי עד מאד.  איני זוכר אם גם ר' ישעיה חעשין האיר למוּסר אזני על פוגעי בחברי זה הדל.  הסוף היה שזמן מה הייתי מוֹסר לרבי זה חצי מג'ידי בכל חודש כדי לספק לחברי זה מאכל בריא קצת מאותו בית תבשיל בעל "הקציצות עם הרוטב" ונחה דעתי באוכלי אני במסעדתו של מוטי בן נח שהזכרתי לעיל, או על שולחנה של הדודה חנה.  ככה הגעתי בצהריים לאכול על שולחנה של הדודה חנה והיתה הסעודה סעודת בשר ותבשיל בריא מרק עם אפונה וגריסים.  מאכל בשפע כזה לא אכלתי מעולם אצל הדודה עטקא [אשת בנימין ריבלין] ואם כי אבי שילם לה היטב, הרי לא עלה בידיה להאכילני מה שהאכילתני הדודה חנה.  כנראה שאמנות הקצבים שהחזיק בה הדוד ר' איצי הוא שגרם מאליו לשפע של בשר ומאכל בריא ונשאר המנהג בכך גם פטירתו.  ואף על פי כן, תיעבתי ממש הרבה פעמים את המאכל.  מה שהרגשתי בשעות אלה, הוא בודאי מה שמכנים בעברית העתיקה "מאכל תועבה".  שיחות הנשים היו לי לסבל קשה.  כלי אומנותה של בשקה עוררו בי גועל עד כדי כך שהרבה פעמים הייתי חש פִּרוּש המילים  ל"היות לזרה" והערביות הבאות לבקש עצתה כאילו זיהמו את האויר והאוכל יצא לי מן האף.

 

אלמלא לא הייתי בעל מזג חלש שאינו יכול מטבעו לעמוד על דעתו, ואפילו לא להתקומם כנגד מצב שאני נמצא בו, עד שלא בא שינוי מאליו, הייתי בודאי בורח משם כמטחווי קשת.  אנוכי המשכתי לאכול כנראה עד שנכזבה תקוותה של בשקע מאבא לחלוטין ונתיאשה.  אולי "סעודות אלה" חרצו את גורלה של דראזנע הקטנה שחיבבתי כל כך בהיותה בבית אביה.  ואף גם זאת;  חינוכה של ה"אחות המשכילה" הרחיקה את נפשי יותר ויותר ממנה.  בשקע הנותנת את "הטון" שעמדה עם אבי במערכה העמידה גם את דראזנע  הקטנה במערכה.  תזכה לכל הפחות הקטנה במה שלא זכתה לו היא.  המערכה נמשכה בתכסיסים חדשים בכל עת תמיד.  ההתקפה החדשה נעשתה כשהגעתי ל"בר מצוה".  נהוג היה בירושלים שהכלה היתה שולחת לחתן כיס של טלית רקום פרחים בחוטי משי ופתילי זהב וחוטי כסף לחתונה.  לפורים במשלוח מנות היתה הכלה שולחת כיס של תפילין כזה והיו ציירים בעלי תוכניות מציירים את התוכנית של הציורים על כיס הטלית והכלה רוקמת לפי התוכנית ולפי ההוראות לפי טעמה.  לבר המצווה היו האחיות הבכירות רוקמות כיס של תפילין לאח ואולם לא באותה מידה ובאותו פאר כשם שהיתה הכלה רוקמת לחתנה.  בנות הדודה חנה נזדרזו לתקן לי כיס של תפילין הדור לא רק רקום אלא גם מקושט בפרחים ושושנים בולטים עשוי משי.  כיס של תפילין שלא כל חתן היה זוכה לו אפילו באירוסיו ושמי עליו לתפארה ושנת תרס"ג [1906] שנת הבר מצווה שלי, ואם כי עסקו כולן בזה הרי נקראה המתנה על שם דרייזנע.  היתה דרייזנע מטפלת בזה עוד באותו זמן שהייתי בא לארוחת הצהריים שאראנה עוסקת בזה בשעה שהדודה ובשקע רומזות למתנת ה"כלה" שלי.  איני יודע משום מה אבל זאת היתה המכה האחרונה להפריד החבילה.

 

נפשי נקעה מכולן יחד, ובהגיע שעתי להשתמש במתנה ההדורה, לשים בו את התפילין היקרים מעור אחד, מעשי אמן שתיקן לי אבא בידי הסופר ר' נתני' פרשיות כתובות הדר בקדושה ובטהרה נתונים בתוך בתים שחורים והדורים – חודשים הרבה היה ר' נתני' זה עובד על זוג תפילין, ולא כל אדם זכה לתפילין מעשי ידיו – והיו התפילין נתונים בתוך תיקים מעשי ידי אמן ושמי באותיות זהב עליהם.  כשהיגעה שעתי לשים את התפילין ששמחתי עליהן שמחה עצומה בתוך הכיס, מעשי ידי דראזנע, שיה לי לפיגול באותה שעה, הרגשתי רגש והיפוכו והיתה שמחתי מעורבת זעם קשה.  והיתה חוזרת הרגשה זו שנים רבות בוקר בוקר בגשתי אל התפילין, נתחדשה בכל בוקר תמיד עם הוצאה של התפילין מן התיק ועם החזרתם לתוכו שנאתי בראש וראשונה לבאשקע ואחר כך לאמה ולדרזנע ולא היה לי עוז להחליף התיק באחר.  שנים נמשך הדבר עד שנשתקע.  על כל פנים כשנפטרתי ברבות הימים, ואני כבר כבן 28 עם התיק על תפיליו היה הדבר באדרעי אחרי מלחמת העולם – כשהייתי מוכרח לעבור מרכבת לרכבת באישון חושך ואבד התיק עם התפילין הוקל משהו מעל ליבי למרות דאבתי על תפילי הבתוליים, תפילי הראשונים, תפילין שעשה לי אבא.

 

כשנפטרתי ברבות הימים – איני זוכר עוד כיצד – לסמוך על שולחן הדודה חנה בצהריים הוקרתי רגליים מביתם וכשגדלתי יותר כמעט שלא ביקרתי אותם יותר, למרות תוכחת אבא שכנראה לא ידע ולא שיער מכל מה שנרקם סביבי, או שסבור היה שאין ענין אחד נוגע לחברו ועלי לנהוג מנהג קרובים בדרך הישרה והכנה מבלי שים לב למשהו.

 

זכורני פגישה עם דראזנע ברחוב יפו, כשהייתי כבן 28 ויותר, וכמעט עמדתי לגמור את לימודי בסמינר למורים.  היה היתה בעצם פריחתה והיתה הדורה.  גם אצילות אביה נתנה בה אז את אותותיה.  שקטה היתה שיחתה ושלווה, ואולם עיניה השחורות והגדולות הפיקו מעין צער.  היה שאלתני מדוע אני מוקיר את רגלי מביתם.  נבוכותי וגמגמתי משום מה נקוטותי בנפשי.  היא לא זעמה ולא כעסה לא באה בטרוניא, אך עצב עיניה יסרני, ועדין הוא מיסר אותי לעיתים.  איני יודע אם יספתי לראותה, על כל פנים איני זוכר את נישואיה עם בחור ירושלמי יתום בן ר' אליקים געציל סופר סתם, זה שהיה מפורסם בזמנו כאחד המשכילים מדור הרי'מ פינס.  אחרי נישואיהם נדדו למדינת הים ושם מתה באביב ימיה.  אחרי שנפטרה גם בשקע בדמי ימיה היה אבי מבקר יותר את הדודה חנה והיה מוכיחני על שאינו מבקרה.  אז הייתי מבקרה לעיתים רחוקות ואולם מצפוני לא היה שקט וביקורי אלה גרמו לי הרבה יסורים אם כי הדודה חנה הטובה שמרה לי רק חיבה, חיבתה לאימי ולאבי גם יחד.

 

 

(כפר החורש ז' ניסן תש"ד) [1944]

מלבד את בשקע בת הדוד ר' איצי שוולער ביקשו לתת את בתם רבקה לאבי גם ר' שמואל סלאנט רבה של ירושלים, שהיה ידיד נפש לאבי אבי ר' יוסף יואל סופר כולל הפרושים ואשתו ראשע נכדתו של ר' משה ריבלין מגיד משקלוב קרובה שניה ושלישי לר' יוסף יואל אבי אבי.  עד כמה שאני זוכר היתה רבקה זו מחוננת ביופי רב ובטמפרמנט אך לא בתבונה יתרה.

 

מה שזכור לי הוא שראשע אשת ר' שמואל היתה מקרבת אותי עד מאד בזמן הראשון להכנסי ללמוד בחורבת ר' יהודה החסיד ואי כבן 10 וחצי.  למרות מה שהיה מקובל במשפחה ובעיר שהיא קמצנית גדולה – אגב כל משכורתו של ר' שמואל סלנט בהגיעה לשיאה לא עברה את גבול שישה נפוליאון – והיתה מאספת נסורת ושבבים מהנגרים שעסקו במלאכת העצים בחצר החורבה בתיקוני התלמוד תורה הישיבה ובתי הכנסת, למרות קמצנותה היתה מעלה אותי מידי צהריים לביתה ומשקה אותי קפה שחור מתוק מתוך ספל גדול, ספל המכיל לפחות שלושה ספלים משלנו והיה גם ר' שמואל הישיש המופלג עצמו, מקרבני מאד.  יוסף יואל היה קורא לי, ומטעים את השם ומדגישו זכר לידידו המנוח זקני ר' יוסף יואל, והיה חוקרני באותה שעה על דבר הסבתא ריבה, שואל לשלומה וגם לסדר תבשיליה אם אין קדרתה השפותה עולה על גדותיה מזקנה ואם אינה מקדיחה תבשיליה.  כדרכם של אנשים גדולים באמת, היתה דעתו של ר' שמואל פנויה גם לקטנות שבקטנות והיה מחבב לשוחח שיחה בטלה עם אנשים מן ההמון שהיה מקרבם.  והיו לו שיחות אלו כנראה, תריס לדברי הבאי והגזמה ודברים שלא במקומם  לעיתים קרובות היה משנן ואומר יוסף יואל, סבא שלך ר' יוסף יואל היה צדיק גמור

 

(עפולה ז' ניסן תש"ד) 1944]

הרבה שמעתי באותם ימים על דבר זקני ור' שמואל גם מהשמש הישיש של בית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה הישיש ר' שמעון שמש מונזון, שזכה עוד לשמש לפני יום גדולתו של ר' שמואל בימי ר' ישעיהו ברדקי וזקני ר' יוסף יואל.  בימי פגרה אחרי הצהריים כשהייתי חופשי מלימודים בחורבה הייתי מחבב לבלות במשרדי ה"ועד הכללי" שהיה אז עדין בעיר העתיקה ברחוב העולה מ"המעלות הרחבות" שבמרכז "רחוב היהודים" אצל המידן וממתין שם לאבא עד פנות היום וחוזר איתו הביתה.  אבא, שהיה בכלל מתנגד לשיטה שהיתה נהוגה לסגור את הילדים בחדר כל הימים היה מערים על מלמדי גם לפני כן כשהייתי עדין תינוק, והיה נוטלני באמתלות שונות עימו בימי השישי לשבוע מן הבוקר פעם כדי לגהץ את התרבוש שלו בחנותו של אחד הספרדים שהיה תופר תרבושים ברחוב ה"בטרק" והיה מסיק את הכיריים שהיו עליהם בתי מכבש לגהץ את התרבושים בימי השישי, יום מתאים לכך גם למוסלמים וגם ליהודים ופעם לשם תספורת אצל סימן טוב הפרסי שהיה בית תספורתו קרוב לבית הוועד הכללי, שהיה נוהג בי בחיבה יתרה.  היה מכנה אותי בשם "שיטאניקו" היינו שטן קטן.  בימות הקיץ החמים והארוכים דרש ממלמדי לשחררני שעה אחת לפני הזמן, כביכול לחנכני בעצמו בכתיבה נוסף על "שעת הכתיבה" שהיו מלמדים אותנו בשעת הצהריים על ידי "סופרים" כתב ולשון וחשבון ב"חורבה".

 

כן דרש מידידו מורי ורבי המובהק הרב המופלג ר' חיים מן זצ"ל לשלחני הביתה לפנות ערב בימות החורף שלא אלמד כדרך שהיה נהוג אז, גם בלילות החורף כשעה או שעתיים.  כמובן שהשתמשתי אני לרעה ברשות זו שניתנה לי, וכשנטתה השמש לרדת הייתי עומד ומתוכח עם מורי, הוא בדעתו שעדין השעה מוקדמת ואני בשלי שכבר העריב היום.  וכשפקעה סבלנותו של רבי הסבלן, איש המידות אחזני בעורפי והוציאני מן החדר כשהוא אומר כמנהגו "לך לכל אשר תחפוץ אתה עם אביך גם יחד".  כמובן שלמחרת היום חזרתי לחדר והכל חזר לקדמותו.

 

בימי ילדותי היתה כבר שכונת "מזכרת משה" חטיבה בפני עצמה בישוב הירושלמי.  היא נחשבה אז למודרנית שבשכונות,  "נחלת שבעה" שנוסדה בשנת תרכ"ט [1869] כבר יצאה אז מן המודה ונחשבה לעתיקה.  "מאה שערים" שנוסדה בתרל"ד [1874] נחשבה למרכז הקנאות והריאקציה.  ואם כי בזמן הקדום בראשית שנות התשעים למאה שעברה היתה "אבן ישראל" מרכז ההשכלה בימי הרי'מ פינס [יחיאל מיכל פינס] הר' י' ריבלין [הרב יוסף ריבלין], הרי נושנה גם היא ותושביה הראשונים יצאוה.  כבר היו בה אז "עולים חדשים" "וערב רב".  והוא הדין בשכונת משכנות ישראל.

 

זו היתה כבר שכונה בעלת כובד ראש מצד אחד ומצד שני נספחה לה כבר אז מדרום לה שכונת התימנים.  מזכרת משה היתה השכונה הצעירה ביותר ורוב רובם של תושביה היו כבר דור שני לירושלים המתעוררת.  התרכזו בה במידה מרובה חתנים ובנים שקיבלו שם את בתיהם בנדוניה ויסודות צעירים בכלל, והיתה השכונה הומה מרוב ילדים.  היה בה תלמוד התורה המרכזי לכל השכונות כפי שהזכרתי ובית מדרשה היה בית המדרש המרכזי אל שעריו באו משכילי השכונות.  בה התפלל אז הרי'מ פינס וגיסו הר' זאב יעבץ בזמן מגוריו בירושלים בשכונת עזרת ישראל, גבירים רוסיים שונים שעטרו את המזרח [קנו מקום ישיבה בכותל המזרחי בבית הכנסת קרוב לארון הקודש], תלמידי חכמים ובני אוריין כרבי שרגא פייבל יעקובסון, שבנה לו בית הדור – ארמון לפי מושגינו אנו בימים ההם – מחוץ לשכונה בין שכונת אוהל משה ובין שכונת כנסת ישראל.  גביר אחר ברוידה שהיה גר בסוכת שלום שמחוץ לשכונת משכנות ישראל, שכונה בשורה אחת מול בית הספר האליאנס של גבירים זקנים מרוסיה.  זכורני עדין את ר' זאב יעבץ קורא ברגש "אתה הראית" בליל שמחת תורה.  ואם כי היו תושבי השכונה ממעמדות שונים, הרי רוב מנינה ורוב בנינה היו מעין חטיבה אחת צעירה ותוססת.  בימים ההם לא עמדה עוד "אבן ישראל" מול "מאה שערים".

 

הזדמנות מיוחדת להכיר מקרוב אנשים בשכונה ניתנה לי ע"י כך שאבא, אם כי היה איתן וקבוע בכל אורחות חייו, חיבב מזמן לזמן להחליף את דירתו ובמשך השנים מתר"נ עד תרפ"ב [1890 – 1922] גר ב"מזכרת משה" בלבד בתשע דירות, מלבד זמן שנים אחדות שגר בשכונת משכנות ישראל.  רק אז עבר לדירה קבועה עם בן דודי אליעזר [ריבלין] ז"ל שבנה באינציאטיבה שלו ובעזרתו בית בשכונת שערי חסד.  לא רכש לו אבא בית מעולם, באומרו, שהרי הבית מתיישן והאדם "מתאבק" בתוכו.  בענין זה היה לו צורך בשינויים וחליפין ולא סבל את הקביעות.  אפשר שחייו חיי פרישות ורווקות גרמו לכך ואפשר שבכלל היה זקוק לשינויים.  פרק מיוחד הוא הבית שבו גרנו אחרי שיצאנו מן הדירה שבה נולדתי, מן הבית הרביעי לשורה המזרחית של שכונת מזכרת משה בחלקה הדרומי, את בעליו אינני יודע.  בעל דירתנו השניה היה ר' אליעזר זלמן גרייבסקי שהיה רב בחוץ לארץ, ואם כי נמנה על אנשי המוסר והיה דתי קיצוני, הרי לא רק בלבושו החיצוני שנשאר כמנהג חוץ לארץ אלא בכל אורחות חייו היה מודרני ונוטה לחיי קומפורט, כדוגמת ר' לייב נוסבוים שהזכרתי לעיל.  הוא קנה לו בית השלישי בשורה המזרחית לחלקה הדרומי של השכונה בין החלק הצפוי והדרומי עוברת סמטה והבית האחרון בחלק הדרומי הגובל בסמטה שייך עד היום לר' חיים ברמן שו'ב (אבי משפחת ברמן לא האופים אלא הסוחרים אביו של ר' נחמיה ברמן) והבית הגובל מצפון לסמטה שייך לר' אלתר, זה שהיה נקרא ר' אלתר שמש, ע"ש שהיה השמש הראשון בבית הכנסת מזכרת משה.  הוא היה בן טובים, אביו ר' אליהו שהיה רב בחוץ לארץ גר במרתף ביתו למטה, ובמרתף שכן גר דודי ר' בנימין ובו נפטר.

 

אביו היה גדול בתורה וגם ר' אלתר היה בר אוריין ומושך בשבט סופר.  אחרי כן היה פקיד בוועד הכללי בימיו של ר' יוסף ריבלין ז"ל וברבות הימים המזכיר והמנהל של בית חולי הרוח "עזרת נשים", ונאמן ביתו של הרי'מ פינס ז"ל עד כדי כך שהרי'מ פינס הוריש לו את שעון הזהב שלו, אחד השרידים שנשארו לו להרי'מ פינס מימי שלוותו בחוץ לארץ והוא היה גם ה"קדיש" שלו ושל אשתו חיה ציפה פינס אחרי שלא סמכו בזה על בנותיהם וחתניהם לוקחי בנותיהם ובפרט שהיו כבר משכילים.  ר' אליעזר זלמן גרייבסקי הי שד"ר [שליח דרבנן=שליח מטעם מוסד לאסוף כספים] של הוועד הכללי כנסת ישראל וחסך לו כסף ותיקן ראשית כל את הבית שקנה לו לדירתו הוא, את הפרוזדור שהיה על פיר רוב רק מחופה רעפים באין תקרה וחלונו רחב באופן ששימש גם סוכה ולא יכול היה לשמש חדר דירה אלא בימות הקיץ משום שבחורף ירדו גשמים דרך הרעפים, תיקן לו לחדר משש עם תקרה בנויה מוצק וסוכה של כלונסאות דקות הוסיף לו מבחוץ, באופן שבקיץ שימש לו חדר שלישי.

 

חידוש גדול היה בדבר ואולם חידוש עוד רב מזה עשה.  בתחילה היו השכונות בנויות כך, גם מאה שערים, ארבע שורות במרובע בנות חדר ופרוזדור ולפניהם מגרש רחב ריק שהיה לפעמים מרוצף בחלקו ופעמים גם בלתי מרוצף והיה שתים כאלה שהיה בם רק חדר אחד, והמטבח ובית הכסא על החצר לצד הבית מימין ומשמאל.  ר' אליעזר זלמן גרייבסקי היה הראשון שריצף ראשית כל יפה את חלקו, ולא זו בלבד אלא שבנה על החצר בעברו השני הפונה לצד הגן בשכונה בית נהדר.  והיות שבשורה המזרחית של מזכרת היה מקום נמוך יותר נבנו שם מלכתחילה מרתפים ששימשו דירה זולה יותר ועליהם הבתים כמתקונתם בשורה המערבית למולה בתורת עליות, בנה לעומת ביתו שני חדרים ועליה, עליה זו היתה דירה מודרנית יפה לפי המושגים ההם, והיה זה חדר סגור ראשון כמדומני במזכרת.  ואם כי מצד אחד הוצרה השכונה ע"י כך היא התרחבה ברבות הימים באוכלוסין וקיבלה צורת חצרות נפרדות בהרבה מקומות, בשעה שבתחילה היו השכנים קרובים זה לזה יותר ומעורבים זה בזה באין חיץ ביניהם.  היתה לו לר' אליעזר זלמן גרייבסקי חצר של ארבע דירות, דירתו, המרתף שמתחת לה, חדר למולם לעבר הגן ועליו מרווחה עם וורנדה עם חלונות זכוכית מרווחים הפונה לחצר פנימה לצד מזרח באופן שיכלה לשמש גם סוכה וגם חדר.  בבית זה כאילו עברה במקצת העננה שהיתה פרושה על פני אבי אם גם שלא היתה גם קודם לכן עננת אבל גלוי.  ואפשר שלא ראיתי אלא מתוך נפשי אנוכי גם שכן היתה הדירה החדשה מלאה אור יותר וגם בניינה חדש.

 

בכלל לא ראיתי את אבי מעולם לא בשמחה יתרה ולא בעצבות יתרה ועל אחת כמה וכמה שלא באבל.  רק ברבות הימים למדתי להכיר את מצב נפשו מתוך אינסטינקט שלי ולא מתוך מראהו הוא.  היא היה מבוצר בנפשו ולא נתן לאדם להציץ לתוכה לעולם.  למרבה היה אפשר לי להכיר אם רוחו נוחה ממשהו אם לא.  רק בשנותיו האחרונות היה אפשר להרגיש בו לפעמים קפיצה אם כי גם זאת נעשה טמון בחובו ולא הביע דבר, צריך עין בוחנת להכירה.  ואולם רק קפיצה והסכמה היו כאן לעיתים, אך לא שמחה וצער.  רגשות אלו שמר לו לעצמו ולא ניתנה רשות למישהו אפילו לי בן יחידו לראותם.  מעולם לא ראיתיו מזיל דמעה.  לפלא היה בעיני ששמעתי מפי דודתי אטקע [אשת בנימין ריבלין], שבשעה שהגיעה השמועה לירושלים על פטירת אשתו הצנועה והיפה והאצילה והעדינה של בן דודי אליעזר [ריבלין] היא חווה בת ר' חיים המבורגר, שנפטרה בשעת גלותנו בדמשק בפולמוס ג'מל פחה, בימי מלחמת העולם בתרע"ד – תרע"ח, [1914 – 1918] הזיל דמעות והיה שרוי בצער גדול.  כמדומני שהמכתב הסנטימנטלי היחידי שיצא מעטו היה זה שהרביצו לבן דודי אליעזר אחרי כיבוש דמשק על ידי האנגלים, מכתב שבו עוררו לשוב מיד עם בנו הראשון בנימין יתום בן שלוש שנים בעת ההיא לחוש שוב מיד לירושלים ולגור איתו בביתו.

 

בימי מגורינו בבית ר' אליעזר זלמן גרייבסקי היה אבי מתקרב מאד לבעל הבית, שמלבד היותו בן תורה ו"משכיל תורני" קנה גם ידועות העולם בשל נסיעותיו כשדר גם לגוף אירופה וגם לאנגליה.  הוא היה איש שיחה מכובד וגם דרשן נפלא, ובית הכנסת במזכרת משה שימש לו במה גם לדרשות לעת מצוא ולהספדים.  זכורני שלשונו היתה שנונה ודרשתו אם כי היתה כדרך הדרשות התורניות, היה בה גם מן התרבות גם בעצם צורת הדיבור וגם בעמדתו, אם כי היה גם הוא עוטף גופו בטלית בשעת הדרשה כדרך הדרשנים בעת ההיא, בהיות שכל דרשה היה בה מן הקדושה ומן הפולחן ובכל זאת זכורני, שפעם אחת השתמש בדרשתו בביטוי המוני משונה ענין שעוררני לצחוק בקול בעצם בית המקדש בעת הדרשה והציץ בי ר' אליעזר זלמן גרייבסקי בנזיפה בהופכו פניו אלי, היושב מאחוריו על הספסל שהיה על הבימה.  מפי אבא לא שמעתי מעולם לא רק מילה מגונה ואפילו גם לא מילה לא טהורה.  כשגדלתי קצת ולשוני לא היתה מטבעה נקיה ביותר היה אבא מצר על כך מאד ובכל פעם שהוצאתי מילה מגונה מפי היו עיניו מיסרות אותי מאד מאד.  שמירת הלשון הזו עברה מאבא לבן דודי אליעזר [ריבלין], שמירת הלשון היתה אחת ממידותיו התרומיות ביותר.  במקרה נתן לו דודו, ר' בן ציון זילברשטיין, אחי אימו, דורון לבר המצווה את הספר "שמירת הלשון" לבעל ה"חפץ חיים".  עדין זכור לי כמה שש הילד אליעזר בן השלוש עשרה על מתנה זו ובלע את הספר כתאנה בכורה בימים אחדים, וידע אותו על בוריו.

 

ביתו של ר' אליעזר זלמן גרייבסקי היה מסודר יפה גם מבפנים.  אשתו לאה בעלת בית נפלאה ממעטת בדברים ומצטיינה במידות ונאה בהליכותיה, היתה מכבדת גם אותי שעת ביקורי עם אבא, שזמן ידוע בימי שבתנו בביתו קבע לו ביקור אצלו בלילות מוצאי שבת, תה מן המיחם הרוסי המרוהט והמלוטש כראוי.  איתם גרה גם אימו הישישה שגם הוא וגם אשתו נהגו בה כבוד רב.  ר' אליעזר זלמן נפטר בחוץ לארץ בהיותו כדרכו אז ב"שליחות" ממוסדות ירושלים וזכורני שהעלימו זמן בדבר פטירתו מאשתו ומאימו.  נחרט במוחי כיצד היינו אנחנו הילדים שידענו את הסוד, מביטים אחריה מתוך השתתפות בצער שלא ידעה אותי עדין.  כמדומני שאחרי שנודע לה הדבר שרתה עליה מרה שחורה שלא עזבתה עוד כל ימי חייה.  השכנים שגרו איתנו באותה חצר זכורים לי היטב.  למטה מדירתנו בקומה הראשונה גרה אישה יקרה, רחל לאה חשין, אלמנת ר' יצחק חשין ממשפחה ירושלמית ותיקה, בחדר הפנימי אז גרה בתה רייזל בת זקוניה שנישאה אז לר' יעקב משה מרן צעיר תלמיד חכם פיקח וחרוץ, טוב לב ובעל רוח שמחה שברבות הימים היה מפקידי ישיבת מאה שערים.  הוא היה סמוך על שולחנה של חותנתו – שהיתה בעצמה עניה מרודה – כמנהג בני ירושלים.  רחל לאה היתה צדיקה תמימה אם לשלושה בנים ישרי אורח, ענווי רוח וטובי לב כאימם.

 

האחד היה ר' אברהם חיים חשין שהיה בעל מום ברגלו ולמד כל ימיו בישיבת "עץ חיים", רבי ומורי ר' ישעיה חשין והבן הצעיר היה ר' משה נחמיה חשין שהיה חרוץ וטוב לב כאימו.  באחרית ימיו היה ר' משה נחמיה שמשו של ר' שמואל סלאנט לעת זקנתו של הרב ושימש אותו בכבוד ובהערצה.  מלבד הבנים היו לה בנות חסודות וצנועת כאימן.  אז נהניתי ביתר שאת מן התאנים המתוקים שהיתה מגישה לי ומסיפוריה שעשו רושם רב על נשמתי הרכה.  מה שונים היו סיפוריה מסיפורי הסבתא ריבה על דבר השליח "אריאל" שרכב על אריה כידוע, על הסבא ר' הלל שהיה זכור לה מילדותה, שהיו כל הנכדים באים אליו להיבחן בשבתות והיו לפניו ממתקים ורצועה.  מי שהצליח זכה בממתקים ומי שלא ידע פרקו טעם מרצועתו של הסבא.  היא סיפרה על הגבורה וההדר, הדרת הסבא ר' הלל שבאו בערב יום הכיפורים כל בני ירושלים לקבל את ברכתו.  היא סיפרה על דבר הביזה, המגיפה והרעש בצפת בשנת תקצ"ד – תקצ"ט [1834 –1839] היא בעצמה ניצלה מן המפולת בנס שהוציאה בחיים מתוכה.  על דבר הסבא ר' יוסף יואל לא הרבתה דברים, לעומת זה על ויכוחיה התקיפים עם ר' שמואל סלאנט אחרי פטירתו של הסבא שגלה כבוד ממנה הרבתה לספר.  רחל לאה הטובה ויראת אלוהים שפניה הביעו הכנעה לאלוהים וטוב לב וקבלת עול מלכות שמים והנעת הראש לכל גלי החיים שעברו עליה מתוך עבודה ועמל היו מלאים תום ומוסר השכל.  קולה הרך טוב ליבה ואמונתה התמימה, לוואי לסיפוריה היו מהלכים כמקום קדוש ונכרתו עמוק בנפשי הרכה.       

 

שכן שני באותה חצר, במרתף שמתחת לר' לייזר זלמן היה יחיא התימני ואשתו לבינה, היא היתה ספרדיה חנונה וטובת לב, והוא עיניו אש יוקדת ושופע מרץ בלתי רגיל.  ברבות הימים נעשה מוכתר לעדת התימנים בירושלים והיו מלעיזים עליו שהוא יודע למצוץ כספים מבני עדתו גם מתוך איומים של מלשינות ומסירות לרשות.  ברבות הימים עשה גם עושר ובנה לו בנין גדול אחרי בית כנסת של משכנות ישראל מול שכונת סוכת שלום.  בימים אלה שאני מספר בהם היה צעיר מאד לימים ועוסק בפיטום סיגריות בתוך נייר סיגריה דבוק שהיה חידוש גמור בעת ההיא בירושלים.  עדיין היו נוהגים אז לקנות טבק ומגוללים סיגריה מתוך הטבק בתוך ניר סיגריות שהיו קונים חוברות חוברות.  יש להבין שאנוכי הייתי בקי בענייני סיגריות, שכן אבי היה מעשן בלי גבול ומשכה אולי, ילד בן 6, הסיגריה של יחיא בצורתה הנאה, מה גם שהיו סיגריות פימה של קרטון לבן בקיצן.  והנה בא היום, ונמלאה תאוותי והשגתי לי סיגריה כזו, ומעשה שהיה כך היה:

 

כשהיה ר' שלמה יוסף אליאך – זה שעסק באחרית ימיו בבית התבשיל – עומד לצאת לדרך בשליחות הועד הכללי לאמריקה, סידרו לו סעודת ערב בביתו של ר' יוסף ריבלין, אבא הלך לסעודה ואותי השאיר בבית סבתא.  ידעתי היכן אבא נמצא והעזתי נפשי והלכתי יחידי בלילה ממזכרת משה עבור על פני שכונות מִשְכּנות לאורכה וכן "סוכת שלום" ו"אבן ישראל" עד שהגעתי לשכונת "עזרת ישראל" השכונה האחרונה שיסד ר' יוסף ריבלין מחוץ לחומה, והתישב בה כדרכו ברוב השכונות החדשות שייסד.  זוכר אנוכי עדין את נביחת כלבי ההפקר שהיו מרובים בשכונות בימי ממשלת התורכים ואין נוגע בהם כמו היה נהוג בכל רחבי תורכיה לרבות קושטא שמתוך מנהג או הזיה לא היו נוגעים בכלבי ההפקר, וארכו הימם, אחרי שקרו מקרי מחלת כלבת שגרמו לה נשיכות כלבים שוטים עד שהחליטה הממשלה להסיר את נגע הכלבים – תחילה רק השוטים – ע"י סימון ויריה.  אנוכי לא חזרתי לדרכי והופעתי להפתעת המסובים לסעודה.  כמובן ש"הבן היחיד" ו"היתום" – היינו אני – נתקבלתי תחילה מתוך בהלה ולבסוף בהערצה על אומץ לבי, ושיתפו אותי עם המסובים בסעודה.  זכורות לי עדין הקציצות שאכלנו בסעודה, מעשה ידי אשת ר' יוסף ריבלין האחרונה – מינה בת ר' זלמן בן ר' יעקב לייב וראשע דרייזא בת ר' משה מגיד, זו הישישה הסבתא מינה שתחי' שהינה כיום גם סבתה אם אביה  של אשתי היקרה רחל שתחיה.  ביחוד הייתי באותו ערב שעשועם של בניו של ר' יוסף ריבלין הלל, זלמן ואברהם בנימין שטיפלו בי כל אותו ערב ומינו עצמם אפוטרופסים עלי.

 

אותו לילה לא חזרתי לבית אבא.  כפי הנראה נרדמתי לפני כלות המשתה וישנתי עם בני ר' יוסף על המחצלת של קני קש שפרסו על הארץ והניחו עליה מצעים כסתות וכרים וישנו עליה.  בבית מבורך בילדים כפי שנתברך ר' יוסף באחרית ימיו, לא עלה על הדעת לסדר מיטות או ספות לילדים והיו ישנים על הארץ גם ילדי מנהיג הישוב ר' יוסף בעת ההיא, שריננו אחריו שהוא מתעשר מן הציבור בהיות שהיה נוהג נשיאותו כלפי חוץ ברמה, וגם לובש שיראין בהופעתו לכבוד הציבור.  בביתו היה חי בדוחק ובעוני ממש.  שמעתי מפי בת משפחתנו מלכה בת ר' אברהם פרוסט-קורפו מעסקני מאה שערים, היא מלכה אשת ר' פייביל לייבל רוקח (נכד הרב ר' משה נחמיה כהנא, הרב מחסלביץ) שסיפרה:  כשנישאה הסבתא מינה הנזכרת לעיל לר' יוסף בא ר' אברהם אחרי ימים מספר הביתה ואמר לאשתו חייקה:  "חיה, במה אצטדק בעלמא דקשוט [קְשוֹט=אמת ופירושו, במה אצטדק בעולם האמת.] לפני בן דודי ר' זלמן ור' יעקב לייב על שהסכמתי לנשואי בתו מינה ליושע (הוא ר' יוסף), דומים היינו שהיא נופלת לתוך בור שומן ולבסוף מתברר שהאיש הוא ממש מחוסר לחם".  כך לא ידעו בְּעָנְיֹו של  ר' יוסף אפילו מהקרובים לו קרבת משפחה ממש.         

 

אני שהייתי ישן תמיד בודד בבית אבא, במיטה רחבה שנתפנתה אחרי פטירת אמי הייתי שמח תמיד ללון בחברת ילדים.  שמח הייתי כשנזדמן לי ללון בבית איטל ילין עם ילדיה או כשהיה בן דודי אליעזר לן בביתנו, ואחרי פטירת אביו שהיה לן כמעט תמיד בביתנו, דבקה נפשי לאהבה אותו עוד יותר והיה לי אח.  זכורני כיצד השתובבו איתי בני ר' יוסף כשנעורנו בבוקר הם לקחוני איתם גם לבית הקטן שהיה בקצה שתי שורות בתי שכונת עזרת ישראל מעל לשער הברזל של השכונה שהיה בדרומן של שתי השורות ליד דרך יפו.  חדר קטן זה היה משמש מצד אחד בית כנסת לשכונה הקטנה, ומלבד זה גם "חדר" לבני ר' יוסף ריבלין הצעירים".  היה מלמדם בו מלמד יחידי – היינו פרטי – ר' ברל מאיר חתנו של ר חיים נח.  נשוי היה לבתו הבכורה, לנכה, שהיתה עדינה וחלושת מזג כאמה.  ר' ברל מאיר זה היה דוקא, ברבות הימים אחד המלמדים המצויינים של תלמוד תורה "שערי תורה" שייסד וניהל הרב אייזיק בן טובים ז"ל ביפו בימי רבנותו של הרב ר' נפתלי הרץ הלוי מביאליסטוק.  עמודי תלמוד תורה ביפו היו בני ירושלים מצויינים וזכורים לי מבין מלמדיו העיקריים שלושה אברכים מצויינים:  ר' ברל מאיר הנזכר, ר' ישעיה צבי – בן תורה חריף – חתנו של ר' אבא'לי מפקח ובוחן תלמוד תורה במזכרת משה, ועליון על כולם ר' ישראל חתנו של בן ירושלים ותיק ר' יוסף הלוי הורוביץ.  מבלעדי אלה היה עוד גם ר' יודל חתנו השני של ר' יוסף בר' ברוך צבי מלמד וכן ר' שלמה הלוי רוהלד הי'ו גם הוא בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שירש ברבות הימים את מוקמו של ר' יעקב גולדמן, סופר הקהל ביפו, אחיו חורגו של ר' פנחס גרייבסקי.

 

על כל פנים באותו בוקר, השתמשו בי הקונדסים ככלי למעשיהם לעשות מעשה קונדס בחדר בית המדרש, לשים ללעג את ר' ברל מאיר, רבם, להתקלס בו ולהציק לו.  אני בתור תינוק, וביחוד שאינו תלמידו ונתון לרשותו, אי אפשר היה לו לבוא במשפט איתי.  לפני שחזרתי הביתה העניקו לי בני ר' יוסף מתנה אמת מידה של מטר מנחושת.  כשחזרתי הביתה נתן שכננו יחיא התימני את עיניו במטר זה ולקחו ממני תמורת סיגריה מעשה ידי אמן שלו, שהיתה ראשונה לסיגריות לי.  אני גם הציתיה וניסיתי לעשנה, אך היא התפרקה בפי וטעם הטבק המר ההוא עדין דבוק בפי.  כשהיו מספרים כשגדלתי על דבר מעשיו של מוכתר התימני הזה היה חוזר ונעור תמיד שוב אותה טעמה של סיגריה בפי.

 

מדירתנו הרחבה בבית ר' אליעזר זלמן גרייבסקי עברנו לשורה הקצרה הדרומית לבית, שהיה גם הוא אז בחצר סגורה, שייך ליהודי אחד מעולי רוסיה ר' אברהם איצי ולאשתו זלטה ריבה.  הם עצמם גרו בחדר קטן עשוי דפנות ספרדיות שבנו ליד הבית והפרוזדור העיקריים.  ר' אברהם איצי זה היה עטוף כולו סוד.  שלא בפניו כינו אותו "המוסר" והיו מספרים עליו ששם ברוסיה היה מוסר [מסגיר או מלשין על אנשים בפני הממשלה] את ישראל לערכאות וגזרו עליו להיקבר "קבורת חמור" ונזדרז ועלה לארץ ישראל עם אשתו, בשעה שכל משפחתם נשארו שם ברוסיה.  בזכרוני נכרת ר' אברהם איצי בזמירתו את הפזמון "אליהו הנביא" בנגינה המסורתית במוצאי שבתות, כשהוא יושב על כסא דל ליד חדר משכנו בחצר.  היתה זאת מנגינה עצובה פי אלף בצאתה מגרונו של ר' איצי.  אפשר שגילם בה את כל הטרגדיה של חייו.  נראה שבעל תשובה היה האיש.    

 

ר' אברהם איצי זה היה עובד כל ימית השבוע עבודה קשה בעבודות בנין שעבר מזה כבר לידיים יהודיות, גם עבודות הבנין גם עבודות הסיתות ואפילו העבודה שחורה הפשוטה ביותר.  אם איני טועה בזכרוני היה ר' אברהם איצי זה עובד פשוט עבודה שחורה.

 

ככלל, היו אז כבר ב"מזכרת משה" עצמה עובדים רבים במלאכה גם מבני בניהם של ילידי הארץ, בני העולים בראשונים ונכדיהם וגם מן העולים החדשים והיו ביניהם גם יהודים מכובדים מאד ולא נחשבה העבודה והמלאכה לפגם.  בדותא היא, אחת הבדותות שבדו על הישוב הישן.  הזכרתי לעיל עובדים שונים ואני מבקש להזכיר טיפוס מיוחד מאלה, את ר' אברהם עטקין, או ר' אברהם קובנר מקובנה הוא ר' אברהם הסתת הוא ר' אברהם השמש יהודי חכם שהיה יושב בשבתות אחרי הצהריים בבית הכנסת על דף גמרא ותוספות.  לא רק הוא עסק בסתתות אלא גם אשתו האשע לימדה ידיה לסייד בתים במברשת ארוכה כמה אמות שעסקה בה כשאר הסתתים – כפי שהזכרתי – בפרוס הפסח, בין פורים לפסח, ואל שם כך נקראו גם "ר' אברהם "קעלכער" [הסייד] ו"העשא דיא קאלכיקע" [הסיידת].

 

ר' אברהם עטקין היה שואף לעושר ואמנם הצליח.  במשך זמן ידוע היה שמש בבית הכנסת במזכרת משה, אחר כך עבר ועסק במלאכה, לבסוף נסע בשליחות מטעם ישיבת "תורת חיים" שייסד הגאון ר' יצחק וינוגרד הידוע בשם ר' יצחק מתמיד בעיר העתיקה, קרוב למקום המקדש.  [הישיבה קיימת גם כיום ונושאת את השם "תורת חיים"].  ישיבה חשובה זו התחרתה לכתחילה בישיבת "עץ חיים" הישיבה העתיקה ביותר והחשובה ביותר של הישוב האשכנזי של הפרושים.  ישיבה זו עמדו בראשה משפחת ויניגרד שהצטיינו בגדולתם בתורה, ר' יצחק ואחיו ר' יוסף אליהו ור' שמחה.  אחרי פטירתם עברה ההגמוניה לגיסם ר' זרח אפשטיין ואחריו – כיום – אחיו ר' משה אפשטיין.  ישיבת תורת חיים העלתה בזמנה את מצב בן הישיבה, ור' יצחק בחר אמנם את בני הישיבה מבני התורה מעולים ביותר אך מצד שני העלה את משכורתם ושיפר את דרגת מחייתם.  מלבד מה שהיה ר' יצחק מצויין כ"חריף", הצטיין גם בקולו ובימי ילדותי היו נוהרים בימים נוראים, גם מחוץ לעיר העתיקה, לשמוע את תפילתו.  ר' יצחק היה גם קומפוזיטור, אם כי לא העלה חיבוריו על הכתב ולא ידע חכמת הנגינה.  בישיבת תורת חיים היו מאריכים בראש השנה בתפילה עד לכמה שעות אחר הצהרים והיו הנערים חובבי החזנות הולכים אחר גמר התפילה בבית מדרשם העירה ומספיקים לשמוע עוד את תפילתו של ר' יצחק.  מלבד ישיבת ר' יצחק, היו עוד בירושלים בזמן ההוא ישיבת מאה שערים שבראשה עמד הרב שאול חיים הלוי הורוביץ וישיבת אוהל משה של הרב הגאון ר' יהושע לייב דיסקין הרב מבריסק, שרוח החיים שבה היו ר' ישעיה אורנשטיין ובני הגאון ר' יעקב אורנשטיין, חתנו החורג של ר' שמואל סלאנט, שהיה אחד ממתנגדיו התקיפים של חותנו ר' שמואל סלאנט ושל ר' יוסף ריבלין והרי"מ פינס, כולם קרוביו.  ר' יעקב אורנשטיין האמור היה ראש הישיבה והרוח החיה בכל המחלוקות נגד ההגמוניה של הפרושים בישוב בעת ההיא.  סיפרו באנקדוטה שראשע (אשתו של ר' שמואל) חששה לחיי בעלה מחמתו של ר' יעקב אורנשטיין עד שגער בה ר' שמואל בלעג:  "כלום חוששת את שישים סם מות בקדרתך".  לשיא מלחמתו בישוב הגיע ר' יעקב אורנשטיין כשעמד בראש המתפרדים מן הועד הכללי, וסייע לועד של "כולל אמריקה", גם היה סופר כולל זה, וכל זאת כדי לקלקל לישוב האשכנזי המאורגן אז ב"ועד הכללי לכנסת ישראל".  פירוד זה של כולל אמריקה מתוך ה"ועד הכללי" ציער וגרם למותו של ר' יוסף ריבלין, שראה את יצירת חייו הולכת ומתפוררת.  עד כמה מקלקלת שנאה את שורה, אפשר לראות מזה שגם אליעזר בן יהודה, נעשה כאן שותף לקנאים הקיצוניים ותמך בכולל אמריקה, משנאתו לישוב הישן.  שתי הקצוות נתחברו להילחם ב"ישוב" [בישוב הישן] וכל זאת מקנאתם ב"הגמוניה" של ר' שמואל סלאנט ושל ר' יוסף ריבלין.    

 

הישיבות השונות שלחו שדרים [שליחים) לחוץ לארץ.  ר' אברהם עטקין נשלח כשדר מישיבת תורת חיים.  הוא הצליח מאד בשליחותו, והחזיק בתפקיד שנים רבות, והיה בא וחוזר לאמריקה.  הצלחתו עמדה לו בעיקר מתוך זה שיהיה חזן נפלא גם הוא.  כן הצטיין כ"בעל קריאה" ואם כי לא היתה קריאתו נקיה וצחה כקריאתו של ר' שלום חעשין, הקורא הותיק של שכונת מזכרת משה, עלתה קריאתו בסלסולים בבכיינות, סחורה העוברת כנראה לסוחר בעת ההיא באמריקה.  ר' אברהם עטקין הצליח וגם עשה עושר אולם כתוצאה מכך הורגשה ירידה קשה בהתנהגותו של אברהם עטקין לסביבה.  לא זו בלבד שרע היה בעיניו להיקרא עוד על שם מלאכתו "ר' אברהם קאלכער" [ר' אברה הסייד] אלא גם ביקש להשכיח את שמו המתייחס למקום מוצאו ר' אברהם קובנר וקרא עצמו אך ורק בשם אברהם עטקין.

 

ר' אברהם, שלא היה פיקח ביותר מטבע ברייתו, היה סובל יסורי נפש ממש כשהיה ר' בן ציון זילברשטיין, בעידנא דריתחא, [בשעת כעס] מזכיר לו את עברו וזורק לו בפניו, בפני כולם את השם "אברהם קאלכער".  ביחוד רבתה המחלוקת בינו ובין ר' בן ציון כשנתמנה ר' אברהם גבאי בשכונה.  במשך הזמן, רכש לו כפי שאמרתי, בתים רבים ונבחר גם כגבאי לבית הכנסת יחד עם ר' בן ציון שהיה הגבאי היחסן הן בבית הכנסת והן בתלמוד התורה מקדמת דנא.  ר' בן ציון נחשב גם ללמדן גדול עוד מימי עלומיו, כשהיה מלומדי ישיבת עץ חיים מתלמידיהם של הרב מקאליש ר' מאיר אוייערבאך והרב מחסלביץ ר' משה נחמיה כהנא.  סבלו של ר' אברהם עטקין גדל ביחוד בשבתות כשנתמה להיות "בעל קריאה" אחרי פטירתו של ר' שלום חעשין.  לא זו בלבד, שהיה ר' בן ציון עומד כגבאי מצד ימין לבימה ומפקד על סדר קריאת העולים לתורה, אלא היה עומד לימינו ש ר' אברהם ואינו מונע עצמו לרטון או ללעוג או לפעמים היה נעשה ברוגז לפני קריאת התורה ומצהיר כי אינו מוכן לעלות לבימה יחד עם הקעלכאר.  היו מקרים, שהיה יורד באמצע הקריאה ועקב כך היתה הקריאה נעכבת עד שנמצאו המפייסים והשתדלנים שהיו מפייסים אותו והיה עולה שוב לבמה.  ביחוד רבו "שעות הרוגז" לפני הימים הנוראים, ור' אברהם היה מוצא עצמו בכל רע, בפרט כשהפך ברבות הימים גם ל"בעל המוסף" [חזן העובר לפני התיבה בתפילת מוסף] בימים נוראים.  אכן, נגמרו תמיד "ברוגזים"  אלה, בכריתות ברית שלום בידידות, שהיתה גוררת אחריה מסיבת "מלווה  מלכה" בבית ר' אברהם עטקין כשחאשע אשתו, מגישה לקרואים מכל טוב ור' בן ציון – אם כי גם אז לא השיח דעתו מגדולתו וחשיבותו ועמד על המשמר שלא יפגע כבודו חס וחלילה, עם כל זה לא היה נמנע מלהלל את ר' אברהם, ומכאן בהזדמנות זו ר' אברהם סתם בלי כל כינוי לוואי.

 

מפליא הדבר שר' בן ציון זה תקפתהו הרוח הרעה דוקא בשעת שמחה בסביבתו, בשעה שהכל שמחים.  אפשר שנבע הדבר מכך שהרגיש אז שהוא נדחק ממרכז ההתעניינות, שהיה זקוק לה כאויר לנשימה.  כך היה תמיד מפר כל שמחה.  בדידי, היה מעשה, שהלכנו בשבת בבוקר ל"קידוש" [ביום שבת לאחר התפילה היו הולכים לבית בעל השמחה ומברכים, עושים "קידוש", על היין ומתכבדים בתקרובת] אחרי חתונתה של בת דודי ר' בנימין ז"ל, נחמה שנישאה אז לבעלה יעקב לייב  פוטרמן השען – יהודי יקר הנהנה מיגיע כפיו – כשאבא ז"ל, סופר כל הכוללים, משרה שהיתה ראשונה במעלה בזמן ההוא בירושלים דוקא התגאה בחיתון עם "יהודי פשוט" לדעת הסביבה, דבר שגרם לריטון מצד בני משפחה רחוקים.  מאלו אציין את סימקה, אלמנת הרב משה ריבלין, אחיו של ר' יוסף ריבלין, היתה מתפארת שאין בצאצאיה גם בעל מלאכה אחד.  זכורני עדין את הלעג מאחרי גבה של נחמה שלנו כשהתארסה עם בן עובדים ישרים יראי אלוהים.  אולם חכמה היתה נחמה ונחמד ופיקח היה יעקב לייב ולא השגיחה במה שאמרו.  גם שלושת בניו הגדולים של ר' בנימין דודי, כולם בעלי מלאכה היו.  הדוד ר' בנימין דרש מבניו לקבוע עיתים לתורה ולהיות יראי שמים, אולם לא הסכים שלא יהנו מיגיע כפם.  כך גם נהג אחיו השני של אבא, הדוד אשר, שעסק בקצבות ונהנה מיגיע כפיו כל ימיו.  את הצורך בעסקנות ציבורית, שבאה ככל הנראה בירושה במשפחתנו, הביא לידי ביטוי בזאת שהיה הדואג הראשון לחולי רוח בירושלים, כשנתגלה בירושלים המשוגע הראשון, יהודי שעלה מחוץ לארץ ונטרפה דעתו עליו.  כפי שכבר סיפרתי ר' אשר היה, לפי מה שמסר לי ר' זלמן [החזן הירושלמי הידוע], בנו של ר' יוסף ריבלין, המייסד הראשון של "בית חולי רוח", מוסד שהוכר אחר כך עוד בימי ר' יוסף ריבלין כאחד ממוסדות הציבור של הועד הכללי, ונמסר אחרי כן לגברות חיה ציפה פינס, אשת הרי'מ פינס, שהיתה גם היה נכדת ר' הילל ריבלין מצד אמה, ולרייזלה פיינשטיין, אשת הרה"ח ר' דוד פיינשטיין, ומוסד זה "עזרת נשים" קיים עד עצם היום הזה בירושלים.  גם אבא בימי שהותו בועד הכללי, אחרי פטירתו של ר' יוסף ריבלין, נטה חסד רב למוסד זה אם מתוך חיבה לאחיו שייסדו ואם מתוך הוקרה ואהבה לחיה ציפה, והועד הכללי, התעניין במוסד ותמך בו באותם ימים ביד נדיבה.  זכור לי אחד ימי החנוכה, כשהייתי עדין ילד קטן נטלני אבי לבית ר' דוד פיינשטיין הנ"ל, אליו הלך לבדוק את חשבונות "עזרת נשים" – מה שקוראים היום מבקר חשבונות של כל מוסד ציבורי, ענין שהיה נהוג מאז ומעולם בכל מוסדות ירושלים – ולאשורם לפני החגיגה השנתית שהיו מעמידים בחנוכה.  טעמם של תפוחי האדמה הרסוקים "פירה" במלח פלפל ושומן עומד עדיין לנגד עיני.

 

גם בן דודי אח אבי ר' אשר, ר' יוסף אליהו שהיה בנו היחיד, למד גם הוא מלאכה מלאכת חרטות עץ מילדותו.  בסעיף הריבליני של נכדי ר' יוסף יואל ריבלין נחשבה המלאכה למכובדה ולא הייתה מזוהה עם "עם ארצות".  נזכר אני שוב באותה קרובה סימקה "עויינת המלאכה" דוקא בזמן האחרון.  סימקה נשארה אלמנה צעירה מבעלה ר' משה שעסק אם לא באומנות, הרי בפיקוח על עבודות בנין, בניינים שנבנו בשכונות הראשונות על ידי אחיו ר' יוסף ריבלין.  לפי עדות רבים היה בעצמו מסייע בבנין בסיד ובחומר ואינו נרתע מעבודות קשות ומפרכות, ולכן איני יכול לרדת לסוף דעתה של סימקה שלנו, אך כנראה שהבחינה בין מלאכת אומנות "ובין עבודה".  ה"עבודה" היתה כשרה בעיניה, והיא עצמה עבדה קשה בחנות מכולת כל ימי חייה לפרנס את בנותיה היתומות ולהשיאן לאנשים, לא רק מהוגנים, אלא גם חשובים באמת.  סלדה נפשה ככל הנראה מפני שם הלואי "חיט" "נגר" "סנדלר" וכדומה, שהיה מתמזג בנפשה משום מה עם הארץ ו"שפל אדם".  אשת חייל זו השיאה את בנותיה כאמור לאנשים יקרי ערך ויחסנים, חתנה הראשון נושא בתה החכמה והיפה רחל, היה מורי ורבי המצויין ר' חיים מן היקר ז"ל.  רחל זו היתה "אנטיפוזה" של איטל ילין.  שתיהן נכדות ר' הלל ריבלין ודור רביעי וחמישי.  דומות בתכונותיהן וכן ביופי ובכשרונות.  אולם, בה בשעה שאיטל ילין, בת הרי'מ פינס, אשת דוד ילין "המורה" בהא הידיעה בעת ההיא ראתה את עצמה כביכול באת כוח ההשכלה וההתקדמות, ראתה עצמה רחל אשת ר' חיים מן "המלומד" – במשך חמישים שנה במובן העילאי של המושג, וכלתו של ר' יעקב מן מצד אחד גדול בתורה ומן הצד שני איש מעשה, הקבלן הגדול ביותר באותה שעה, העוסק בבנית בניני ציבור כמו בית חולים שערי צדק של וואלך ובנין בית הספר למל, באת כח  הישוב הישן המתנגד לחידושים.  זכורני שהיו מספרים ששאלה איטל את שארת בשרה רחל מן:  "מה תאמרי רחל לחמיך שהוא בעצם בונה לנו כעת בי ספר?"  ענתה לה רחל:  "מה תימה יש בדבר הרי הישוב הולך וגדל ויש שחמי בונה גם בורות שופכין לפי הזמנה.  תשובה כזו לא היתה יכולה לתת בתה שניה של סימקה היא יוכקה (יוכבד), אשת ר' נפתלי פורוש, ממשפחת ה"פרושים" הקנאים שראו בבנין בית ספר ממש בית לעבודה זרה.  יוכקה הלכה אחרי בעלה וזכתה שבנה ר' משה פורוש נעשה ל"מזכיר" מרכז אגודת ישראל.  אמרתי שנזכרתי בסימקה שלנו בימים האחרונים, היינו שבת ר' חיים ריבלין, בן בנה היחיד ר' אברהם בנימין – בנה השני צבי ז"ל נהרג בימי עלומיו כשעברה עליו עגלה ברחוב הצר במזכרת משה – בת ר' חיים זה התאהבה לפני מספר שנים בנהג מכונית, ולא זו בלבד שהיה נהג מכונית היה גם תימני והיתה טרגדיה גדולה במשפחה.  משפחתה של סימקה – היא עצמה נפטרה עוד שלש עשה שנים קודם לכן ראתה את הענין כאסון כל כך עד כדי כך שביקשו להעלים את הדבר מאיתנו הקרובים וראו עצמם אשמים שהמיטו חרפה כזו על משפחתנו המיוחסת.  בן דודי המנוח אליעזר [ריבלין] ז"ל קרא לר' חיים ריבלין אביה של הצעירה וברכו במזל טוב בהעירו, שעד כמה שאנחנו אמנם יחסנים גדולים הרי לדעתו אין יחסנות זו מגיעה ליחסנותו של חתנו התימני, הוא ממשפחה עתיקה ומיוחסת מתימן.

 

ר' בן ציון זילברשטיין היה לא רק בן יחיד להוריו, מבלעדו היתה להם גם בת והיא דודתי עטקע אשת דודי ר' בנימין אלא שהיה יחסן וסוחר כנראה מדורות.  אמו הסבתא הינדה הצטיינה כבר בימיה בסחרה בסיטונות בחיטים בשעה שקנתה מסוחרים עברים בשעה שאביו ר' שלום, תלמיד חכם גדול, היה יושב כל ימיו על התורה.  מאמו ירש ר' בן ציון את חוש המסחר אך כנגד זה לא ירש את נימוסה היפה.  היא היתה לא רק טובת לב, אלא גם רכת מזג ועדינה ונוחה בהליכותיה עם בני אדם, כמו שהיתה גם בתה דודתי עטקע.  מאביו, נפלה לו בירושה רוח של קפדנות ורוגז שלא פסק אלא לשעות מועטות ואז היה ממש מתמוגג מטוב לב עד לקצה האחרון.  ואולם, עד ארגיע, מילה שנפלטה מפיך שהיה בה צל של ספק ספיקא [ספק שבספק] של עלבון, הדליקה אש חמתו ואין מכבה.  אפילו אבא ז"ל השתקן מטבעו והמעביר על מידותיו, לא ניצל מזעמו כמה פעמים.  ביחוד היה כועס על אבא, שלא היה בין המזדרזים לפייסו בשעות הברוגז שלו בבית הכנסת.  בשעות אלה היה אבא ישוב במנוחה על מקומו, אינו מדבר מטוב ועד רע ולא היה בין השתדלנים לפייסו שיעלה על הבימה לקריאת התורה.  פעם הייתי עד ראיה לרוגז על אבא שהאריך כמה ימים עד שנתפייס ר' בן ציון בעצמו וחזר לידידותו לאבא.  רגיל היה ר' בן ציון לסור לבית אבא כמה פעמים ביום לגולל סיגריה מ"הטוטון" של אבא.  מנהג זה נהג גם ר' חיים נוח פרלשטיין העלוב שהזכרתי לעיל, אולם אם ר' חיים נוח עשה זאת מדלות הרי לא נתברר עד היום הזה אם ר' בן ציון העשיר נהג כך מתוך קמצנות או כדי למצוא עילה להיכנס לאבא ולשוחח אתו שעה קלה בבוקר ושעות ארוכות לעיתים בלילה.  למרות מה שהיה אבא שרוי בלי אשה, היה ביתו פתוח והיו השכנים מרבים לבקרו בלילות, ומתכבדים בספל קפה או כוס תה שהכין בעצמו על מכונת הנפט שהיתה לו.  היו כאלה שבאו לשם ענין ושוהים שעה ארוכה והיו שבאים פשוט לבלות בחברת אבא השתקן.  היה הוא שותק ועונה מילה לאלף והם משוחחים להנאתם ומתענגים על הערותיו הקולעות.  כך היה ר' יוסף בר' ברוך צבי הלוי הורוביץ, אורח תמיד זמן רב במשך שנים, משעשע את אבא ברוח הבדיחות שהצטיין בה.  ר' יוסף זה היה ירושלמי ותיק בן ירושלמי והיה מכיר עדין את זקני ומספר לאבא – שלא הכיר את אביו – על אודות אביו ואבי אביו ר' אלי ריבלין מתוך בדיחות הדעת.

 

כאמור, היה ר' בן ציון זילברשטיין קפדן ואפילו אבא ז"ל השתקן והמעביר על מידותיו, לא ניצל מקפדנותו.  רגיל היה ר' בן ציון להתהדר תדיר בזה שברוך השם לא נהנה מן הציבור מכספי החלוקה מיום עומדו על דעתו.  פתיחת הסיפור היה תדיר, ענין שבא גם בדפוס במקורות שונים, שרבו הרב מקאליש נתן לו בהלוואה את המג'ידי, מטבע תורכי של ארבע שילינג בערך ועורר אותו, למרות שהיה אחד מתלמידיו המצויינים לעסוק במסחר, במקום לחבוש את ספסל בית המדרש לעולמי עד וברכו בהצלחה.  אמנם נתקיימה ברכתו של אותו צדיק והצליח ר' בן ציון במסחרו ועשה עושר ביחס לימים ההם.  היה המשך השיחה מתוך גלגול הסיגריה, כששמח הוא בחלקו שאינו נהנה מן הציבור באיזה צורה שהיא.  כנראה לא יכול היה אבא להתאפק, וראה בזה, אולי בצדק, מעין דקירה לו ולכל משפחתנו שהיו מהם רבים פקידי הציבור ובמיוחד לו עצמו שהיה מנהל הועד הכללי ונחשבה משרתו לראשונה במעלה בעת ההיא בכל הישוב הירושלמי.  מצידי אני יכול אני להעיד שמלבד שעותיו הקבועות בבית הועד, היו מטרידים אותו בביתו בענייני הציבור גם ביום וגם בלילה.  בימים ההם לא היתה דלת נעולה בכלל בירושלים.  מלבד זה, היה עובד בבית חודשים רבים בשנה עד אחרי חצות הלילה בעורכו את המחברת השנתית "שמש צדקה" שהופיעה בכל שנה ואשר לפי דעת אנשי עסק וסטטיסטיקאים היתה זאת עבודה כבירה, נקיה, כנה ומדוקדקת [בידי שמור קומפלט מכל עשרות החוברות האלה שהוציא ובועד הכללי שמור האוריגינל של ספרי חשבונותיו].  מחברות אלה יכלו לשמש למלומדים חומר להסיק הרבה במה שנוגע במצב הישוב אז ומפעל החלוקה בשטחים שונים.  כשהזדקן אבא – זקנה קפצה עליו עוד בימי גיל העמידה, ושערו השחור אינו זכור לי אלא מימי ילדותי הראשונים – ונחלש בהיותו כבן שישים ולא היה בו כוח להראות כמקודם, היה נוהג לרשום כל פעם כשהיה מפחית משמונה שעות עבודתו בפנקס מיוחד "ביום פלוני לא עבדתי כן וכך שעות" ובסוף החודש היה מפחית ממשכורתו בערך השעות שהחסיר.

 

חודש לפני פטירתו במחלת דלקת הריאות ב-י"ט תשרי תרפ"ט, [1929] הגיש פיטוריו והוציא עצמו לפנסיה, ענין שלא היה ידוע כלל במוסדות הישוב הישן, וגם בישוב החדש אין אנשים מזדרזים לנהוג בו ועובדים עד שתצא נשמתם.  זכורני שהישישים בפקידים ראו זאת "כאחד משגעונותיו".  לכן כשהציק ר' בן ציון לאבא בדבריו על "הנהנים מכספי הציבור", לא יכול היה להתאפק עוד ופתח אתו בשיחה סוקרטית, בשאלות ותשובות, שנחרתו בזכרוני בדיוק: "הרי אני פקיד במוסד ציבורי, מה דעתך העובד אנוכי או לא?"

 

ר' בן ציון נענה לו ואמר לו שאמנם עבודתו עבודת פרך היא "אם כך יצא נא מר ויחשוב.  הרי הוא עוסק במסחר וביחוד בצרכי כתיבה;  ניר עטים דיו וכדומה.  מי הם קוניו בעיקר?"  "המוסדות ברור הדבר" הודה ר' בן ציון "ואילולי הם, האם היה כדאי לעסוק בזה?"  "חלילה".  "אם כך, הרי אין כמו מר להנות מכספי הצבור".  דבר זה העלה את זעמו של ר' בן ציון ולא נראו פניו בביתנו ימים מספר, עד ששככה חמתו וחזר לגלול את סיגריותיו מהטבק התורכי של אבא.  כפי שהזכרתי לעיל, היתה פעם הערה ילדותית שלי, ילד בן 10, להעלות חמתו כשהלכנו ל"קידוש" בשבת בבוקר אל בית הוריו של חתנה של בת דודי נחמה, עד כדי כך שהתפרץ בזעם וברח באמצע הדרך לחזור לביתו, ולא הסכים לחזור וללכת עמנו אלא אחרי פיוסים של בן דודי הטוב משה דוב [משה דוב בן בנימין ריבלין], אחי הכלה שפייסו כדי שלא להפריע את השמחה.    

 

את חמתו הפנה כאמור לר' אברהם עטקין הנ"ל, שנפגע ביחוד כשפגעו ב"יחוסו".  שכן חולשה היתה לו כפי שכבר סיפרתי לר' עטקין וביחוד לאשתו חאשה לגבי ייחוס.  כל מעייניו היו להתחתן בגדולים ויחסנים.  לפי האמת, כפי שסיפרו יוצאי עירו קובנה היו הוא ואשתו בקובנה ממשפחות מהוגנות ובני טובים.  כנראה שנשתרש בהם רגש נחיתות אחרי שהם עצמם התמסרו בתחילה לעבודת כפיים המחיה את בעליה.  דומה היה שטעו וחשבו כאילו נפסלו מן היחס ע"י זה שאחזו במלאכת הסתתות והסיוד, וביקשו תיקון  לצאצאיהם שהשיאום לרבי היחס.  ככה השיאו את בתם הבכורה לר' מרדכי לייב רובין שהיה כבר בבחרותו גדול בתורה ובן רבנים וגדולים בחוץ לארץ, הוא אחיו של ר' מיכל רבינוביץ הי'ו הבקי הגדול בפולקלור יהודי ובעל בית מסחר הספרים העתיקים "דרום" בירושלים.  אמנם הגיע ר' מרדכי לייב הנ"ל עד מהרה לרבנות ובסוף ימיו היה הרבא"ד בבית דינו של ר' חיים זוננפלד, אחרי שחזקה אגודת ישראל בארץ ישראל והיה הרב שלה ר' חיים זוננפלד האמור.  בת שניה נישאה לר' אליהו הכהן, תלמיד חכם גדול בזמנו, ובני של אחד מוכרי הספרים הראשונים בירושלים הידוע בשם ר' שמעון רבולניקר, שבראשית ימי מסחרו היה שותף לו במסחר הספרים ר' בן ציון זילברשטיין שהזכרתי.  אף על פי שהיו שני השותפים גם יחד תמימים עם אלוהים ויהודים דתיים – ר' שמעון נחשב אפילו על הקנאים, ובנו ר' אליהו היה קנאי מופלג – הרי היו אנשי מעשה וסוחרים וכבר באותו זמן מכרו גם ספרות חול, ואפילו כאלה שנחשבו בימים ההם בעיני רוב מנינו של הישוב "ספרי מינין".  כמובן שספרים אלא היו רק "סחורה" נמכרו קרוב בודאי רק בחשאי לשם מסחר.  שח לי ר' בן ציון, שבעד ספרים אלה שהיו מעין סחורת "שוק שחור" לקחו מחירים גבוהים, ואף נקב את הסכום – מחיר מוגזם ומפורז – ששילם להם ר' סלימן מני – בנו של הצדיק המקובל ר' אליהו מני מעולי בגדד שקבע את ישיבתו בחברון – בעד הספר "אהבת ציון" של מאפו שנתגלגל לידי מוכרי הספרים.

 

יש להעיר, שאצל הספרדים האמונים על שירת ספרד הדתית המלאה להט היו ספרים אלה מתבארים ברוח קדושה וטהרה וכך העלו לא רק את "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" למעלת קדושה וטהרה אלא אפילו את "עיט צבוע".  נתבארו ספרים אלו כ"אלגוריה" כך שלמעשה היה טועם בהם היהודים הספרדי את "שני הטעמים" גם יחד ונהנה.  כך היתה ספרייתו של ר' סלימן מני שהיה אחרי אביו, ממלא מקום חכם באשי בחברון, והיה בעצמו חריף וגדול בתורה, מלאה ספרים ממין זה.  אגב, סיפר לי ר' אלטר ריבלין – חסיד קישינובי שקנה לו שֵם ריבלין במשיכה אחרי שנשא את בתו של ר' דוד ריבלין, בנו של הגאון ר' אליהו יוסף ריבלין מהענף החב"די של הריבלינים שקנו מושבם בחברון ונהיו שם סוחרים גדולים ועשו גם עושר, בניגוד לריבלינים הפרושים נכדי ר' הלל משקלוב שקבעו "מלכתם" בירושלים והיו ברובם ראשי הפקידות כלפי חוץ ועניים מרודים כלפי פנים.  סיפר לי ר' אלטר זה שר' סלימן מני האמור היה קם לפעמים בעצם ישיבתו בין החכמים ופורש לחדרה של הרבנים בעצם היום, שוהה שם זמן מה וחוזר ויוצא למושב החכמים ממש כתרנגול.

 

ביחוד היתה גאוותה של חאשה על בת זקוניה חיה רוחל, שהשיאה אותה בהיותה כבת 14 לבנו יחידו של ר' איצ'לה מפטרבורג הגאון ר' יצחק בלאזר אחד מתלמידיו המפורסמים של ר' ישראל סלאנטער בעל המוסר הידוע.  הוא עלה לעת זקנתו לירושלים וקבע ישיבתו בחצר שהקדיש נדיב ידוע בגרמניה, ר' שמואל שטראוס, ל"מרכז לשיטת המוסר" מיסודה של ר' ישראל סלאנטער.  אמנם, כבר היתה השפעת הבית הזה ניכרת גם לפני כן כשעמד בראשו ר' אליעזר טאלצר, הרי גברה השפעתו כשעמד בראשו ר' איצ'לה בלאזר.  מלבד מה שסידרו מעין ישיבה ללימוד התורה ב"בית המוסר" (דוקא בעברית ולא "מוסר שטיעבעל" כפי שכינו בתים מעין אלה בחוץ לארץ), מינו גם מלומדים ללמד צעירים מוכשרים, מלבד בני תורה מצויינים שהיו יושבים שם ועוסקים בתורה – תורתם אמונתם – כבשאר ישיבות ירושלים וללימוד התורה היו מצרפים גם לימוד המוסר.  כדי להשפיע על השדרות הרחבות סידרו בשבתות אחרי "שלוש סעודות" דרשות של מוסר והיו ממשיכים בהם עד שעה מאוחרת במוצאי שבת.  היו הדרשות מתחילות מבעוד יום השבת בדברי נועם ומוסר השכל, וגומרים אחרי צאת השבת בדברים קשים ומוסר קשה מעורר בלהות ואימה עד שהיה הקהל הנרגש פורץ בבכי גדול וקורא ושונה עפ"י הזמנת הדרשן את הפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה".  ביחוד סידרו דרשות בקהל רב בשבתות מראש חודש אלול ועד אחרי יום הכיפורים.

 

רוח אבי, כרוח רבו הרי'מ פינס – ליטאי מבית מדרש הגר"א – לא היתה נוחה מזה.  הם, הרציונלים הדתיים השלמים לא יכלו להבין את אותו "השקר" של הטחת אימה שאין בה כדי לחזק את היהדות עפ"י השקפתם.  היהדות היתה לגבם "מציאות", ממש בתכלית הפשטות, ועל כל פנים ענין שאינו תלוי "בשכר ועונש" כפי שתיארו אותה בעלי המוסר.  סיפורי המופת וההערצה על גדולי בעלי המוסר היה בהם גם מ"סיפורי המופת" של החסידים ו"הרביים" ואלה היו להם גם לזרא מדורות.  אולם, בן דודי אליעזר כבר נמשך אחריהם בילדותו ואף למד איזה זמן בבית המוסר כשהיו "מלמדים" שם זמן קצר מורי ר' חיים מן ור' ישעיהו חעשין.  עלי להודות, שאם כי כתבתי בעצמי כבר אז בילדותי בהשפעת סביבת חינוכי, פיליטון קטן בנוסח המשכילים הידוע בשם "המגיד בעלטה" הושפעתי השפעה רבה כשהתגנבתי פעם ופעמים ביציאות השבת לבית המוסר, וקראתי עם הקוראים בהתרגשות עצומה "השיבנו וכו'".  השפעה זו היתה אז רק בת שעה ומיד כששבתי הביתה הקסם נמוג ושבתי להשפעת בית אבא ורוחו, ולא זו בלבד ישבתי וחברתי את אותו הפיליטון שהזכרתי.  משל לילד שנבעת מאימת משהו ותקפתו חרדה, ואך עברה החרדה הוא לועג לאותו כח מיסטי שהחרידו עד היסוד כעין תריס לעתיד לבוא.     

שיטת המוסר לא היכתה שורשים בירושלים אך גם לא עברה מבלי כל השפעה.  כבר הזכרתי את שיעורי המוסר של מורי ר' שעיה חעשין וגם הדרשן ר' בן ציון יאדלער – דרשן בחסד עליון ממש – למד הרבה מדרכי הדרשנים האלה ודרשותיו יש בהם מהנוסח שלהם.  אודה ולא אבוש, שעד היום הזה מחבב אנוכי לשמוע דרשותיו לעיתים בהזדמנות של הספדים בשעות הלווית המת או בשכונת "שערי חסד" שהוא נקלע אליה לפעמים.  גם על תלמוד תורה "עץ חיים" השפיעה תנועה זו במידה קלה, ומינו אז למשגיח את ר' רפאל כהן, יהודי לא גדול בתורה, אולם בעל הדרת פנים ומוכתר בנימוסים שקט בדיבורו שמתפקידו היה ל"חנך" ולהדריך, היינו להטיף מוסר לתלמידים, לשוחח אתם בעניני החיים ולהשפיע עליהם.  עלי עשה האיש רושם קשה מאחר ובסביבתנו לא הטיפו מוסר מעולם.  נתחנכנו עפ"י דוגמא של הגדולים, עפ"י מנהגיהם והליכותיהם "בחינת ממנו תראו וכך תעשו" וביחוד היו נזהרים בסביבתנו לערבב "שם שמים" בהטפות מוסר.  כנגד זה שמו של הקדוש ברוך הוא היה שגור יתר על המידה בהטפת המוסר של ר' רפאל.  נדמה היה לי שצבוע הוא ומזויף.  ברבות הימים כשנפגשתי עמו אחרי התבגרותי, מצאתיו הולך תמים כשכל כוונתו לשם שמים אם כי הרבה חכמה ומוסר לא יכולתי ללמוד מפיו.  מענין הדבר שר' רפאל היה במידה ידועה מסוגם של בעלי המוסר שהתימרו ב"השכלה" וב"הבנת העולם" ומרים בדוגמאות מהוויות העולם, כדוגמת ר' ישראל סלאנטער מחוקקם.  גם הוא היה מדקדק בלבושו, בתסרוקתו ואף תסרוקת זקנו בכלל, יותר מן הירושלמים הרגילים.  עם כל זאת עוררה "חכמתו" רק לעג בנפשי הרכה.

 

גאון גאונה של חאשה היתה בת זקוניה חיה רוחל האמורה, והשיאה אותה כפי שסיפרתי, בעוד בעלה ר' אברהם עטקין באמריקה עוסק בשדרות.  זכורה לי אותה פרשה בדיוק נמרץ, משום שבאותו זמן היתה חאשה וחיה רוחל החנונה לנות בשכר חודשי בבית דודתי עטקה, שנתאלמנה אז מדודי ר' בנימין בשכונת מזכרת משה.  את ביתה, מסרה אז חאשה לדירה לחתן בתה השלישית שהיה סמוך על שולחנה משה טפרברג, בן למשפחה ותיקה שעסקו במסחר יין בעיר העתיקה.  משה היה צעיר יפה תואר ממש, פיאותיו יורדות לו על לחייו הורודות שלא היה בהם עדין כל חתימת זקן, שטריימל הדור חבור לראשו ומעיל עליון של אטלס מצבע הזהב על קפטן משי [מעיל עליון דק וארוך] ומתנהג בחשיבות וביראת שמים לשמחת לב חותנתו.  היו חאשה וחיה רוחל הקטנה באות לבית דודתי ללינה אחרי סעודת הערב, וכל שיחתה היתה בשידוך האחרון שהעלתה היא בחכתה היא ולא אחר, היא ואפילו לא בעלה.  היתה חוזרת ואומרת:  "חאשה די קאלכערקע [הסיידת] א?  מה?  כך!"  "תצאנה עיניהם מקנאה", והיתה הולכת ומונה שבחייהם של שידוכיה ויחסום.  זכורני שאני הקונדס הייתי מקנטרה דוקא בשעות אלו ואומר:  "אני אשא לי כלה תימנית".

 

הגורל התנקם לבסוף בחאשה זו שמחפשת ייחוס.  בן יחיד היה לה, אישון עינה חיימק'ה קראו לו לשון חיבה, בחור נאה כאמו ויפה קול כאביו.  כשהגיע לפרקו, חפשה אמו ומצאה לו כלה יפת תואר להפליא, בעלת טמפרמנט חם, זריזה ופקחית.  מירקע [מרים] גדלה בירושלים בבית זקנה, אבי אמה, ר' איצ'לע פניוויזר, יעודי נאה בן תורה ויחסן כנראה.  עשיר לא היה, שכן היה גר בשכונת "כנסת ישראל" בבית ההקדשים של הועד הכללי כנסת ישראל שהיו מחלקים אותם לדיירים עניים של הכוללות השונים.  מספר דירות לכל כולל לפי מספר האנשים של אנשי הכולל אם רב ואם מעט.  כל כולל היה מטיל גורל בין אנשי כוללו שהיו נמצאים זקוקים לכך, והזוכה היה גר בבית שלוש שנים.  היו גם דירות אחדות שמנדבן בנה אותן בתנאי שאיש אחד שנקבו בשמו, קרוב עני של המנדב, בן עירו או סתם יהודי שמבקש להנותו יגורו בה כל ימי חייו ואחרי פטירתו היתה הדירה שבה ונחלקת בגורל.  סוף דבר היה שמירקע זו לא זו בלבד שלא ילדה כל ימיה ולא הקימה שם ושארית לר' אברהם עטקין וחאשה, אלא שהיתה עליזה ולפי רוח העת ההיא יותר על המידה ומאירה פנים ומסבירתם לכל.  את חיי בעלה שאהב אותה אהבה עזה מררה עד מאד.  לבסוף נסעו שניהם לאמריקה מקום שהמשיכה בו את אורח חייה.  בשנום האחרונות חזר חיים לארץ אף הוא בעושר רב וקנה לו בתים ופרדס.  מירקע נסעה הלוך ושוב לאמריקה.  לשבחה של חאשה יש לאמר שאפילו בטרגדיה זו, שבודאי שרפה את ליבה, ידעה להחזיק מעמד לשמור על כבודה, וכשהיה בעלה פותח בפרשה זו מתוף תאניה ואניה באזני ידידים היתה משיאה אותו תוך הומור לעניינים אחרים.

 

מבית ר' אברהם איצ'י וזולטע ריבה עברנו לגור בבית שהיה שייך לאשה ספרדיה שמה היה טרנטו בית זה היה אחד היחידים שהיה מצוין בזה שהיתה עליו קומה ובעלת הבית שרכשה לעצמה שני נומרים היתה יכולה לסדר לה חצר רחבת ידים לרצף את החצר באופן שהבית לא היה פתוח לרחוב ממש כדרך רוב הבתים, אלא בתוך חצר מוקפת חומה ושער ובריח.  על ידי כך חשך קצת אמנם פנים הבית, והבית עצמו שחלונותיו היו למערב לא היה בו אויר כמו בבתים שגרנו קודם לכן בתים שהיו אז עליה או על גבי מרתף או פונים לשדה הפתוח.  אפלולי היה הבית וגם רטוב היה במקצת בימות החורף בקיר המערבי.  מה טעם בחר לו אבא בית זה לא נתברר לי.  כנראה שעשה כך בגלל סבתא ריבה שהלכה והזדקנה לא יכלה עוד לגור בדירה בפני עצמה.  בפרוזדור רחב ידים הפריש לה אבא מדור מיוחד אחרי קיר קרשים שהוקם והיתה גרה מעכשיו אתנו בכפיפה אחת.  טרנטו עצמה היתה אשה ספרדיה מן הבלקן והיתה מן הספרדים הראשונים שחדרו לשכונת מזכרת משה, שהיתה מלכתחילה שכונה אשכנזית ואין בה ספרדים, כשם שהיתה שכונת אהל משה שכונה שכולה ספרדים לכתחילה.  בימים ההם החלו כבר התחומים להטשטש וגם אשכנזים חדרו לשכונת אהל משה.  האשכנזים שחדרו שנים מספר אחרי כן לשכונת הספרדים היו ר' נחום נתנזון חתנו של ר' בן ציון זילברשטיין ור' יצחק כהן בן ר' אריה לייב הכהן שהזכרתים לעיל.  טרנטו עצמה, אשה אלמנה גרה בעליה מעל בית מגורנו ולמולה בחדר קטן היה גר בנה, צעיר מתהדר וקל דעת נשוי לאשה ספרדית בת ירושלים אמינה ויפה מראה פניה ענבר עיניה גדולות ותכלות והיתה בעלת מרה שחורה כנראה בגלל פריצות בעלה וקשיותו.  בדמי הליל היו קולות בכיותיה בוקעות עד להחריד, עד שלבסוף נפטרה אחרי זמן.  מנגד גר בבית העליה השניה יהודי ספרדי ישראל שמו, זקן היא האיש ובעל לאשה צעירה שפינק עד מאד והיה נוהג בה מנהג שנוהגים בצעצוע.  למטה גר ר' מרדכי גליק שהיה בעל מסחר יין לקידוש ולהבדלה, ומוזג לעיתים כוס משקה לתימנים וליהודי המזרח, שהיו סרים אליו כוס משקה.

 

אשכנזי לא היה מעז לשתות בבית המרזח.  את היין היה מכין בעצמו בעונת הענבים.  דורכם ומכין יין כמה מינים וכן יין שרף, במרתף שהיה לו ב"משכנות ישראל" בחלק הדרומי שהיה מרכז ישוב תימנים, מרתף שהיה מתחת לביתו של הרב שמעון אשריקי שליח בארצות המערב וספרד ממוסדות הספרדים, ובאחרית ימיו ראב"ד לעדת המערבים בירושלים.  ר' שמעון אשריקי, שהיה אביו מעולי מרוקו הראשונים שהתישבו ביפו ביססו שם את הישוב היהודי.  אביו מת זמן קצר אחרי עלייתם ממרוקו ואמו יפת תואר עברה לגור עם יתומה בן השש לירושלים וכאן נתן בה את עיניו החכם באשי ר' אברהם אשכנזי אחרי פטירת אשתו הראשונה.  היא נועצה בבנה הקטן הפעוט אם להנשא לר' אברהם אשכנזי, ואחרי הסכמתו נישאה לר' אברהם אשכנזי שגידל את ר' שמעון יחד עם בנו ר' יצחק אשכנזי, שהיה נחשב ל"חריף" לא רק בין חכמי הספרדים ש"החריפות" היתה מהם והלאה והיו אוהבים את הסברא הישרה, אלא גם בין חכמי האשכנזים.

 

אגב, "חריף" ספרדי שני היה ר' בן ציון קואינקא עורך ומו"ל "המאסף" קובץ תורני.  מעניין הדבר שהחריף ר' יצחק אשכנזי וחברו הר' ישראל שיריזלי, ממנהלי בית החולים הספרדי "משגב לדך", היו קובעים שעורם דוקא בבית הכנסת האשכנזי במזכרת משה, כאילו היה המקום גורם להשראה של "חריפות" כן היה קובע בבית המדרש של האשכנזים ומתערב בפרחי הלומדים בנו הבכור של הר' ישראל שיריזלי – צעיר למדן וחריף כבר אז – מורה לערבית אחר כך בבית המדרש "דורש ציון" מיסודו של סבא של אשתו הר' יצחק פראג אופלטקה, אשכנזי מפראג שהסתפרד מייסד המוסד ואביה הר' רחמים יוסף פראג היה מנהל המוסד אחריו ולאחרונה אחיה מר נסים אופלטקה.  אולם בא בשעה שהרב יצחק ובנו רחמים יוסף היו תלמידי חכמים והמשפיעים הרוחניים, היה מר ניסים אופלטקה רחוק מכל אלה ולא היה אלא מעין "יורש העסק".

 

את אמו של הר' שמעין אשריקי, אשת החכם באשי ר' אברהם אשכנזי, הכרתי עוד בזקנותה כאשר גרה באחרית ימיה בחדר צר בחצר ההקדש לאלמנות שליד בית הכנסת של ר' יוחנן בן זכאי ות"ת הספרדים בעיר העתיקה והיתה מתפרנסת בעמל כפיה בכביסה ותיקון בגדים ולא התבוששה ולא נפל ערכה "ערך הסניורה" גם בעיני אחרים כל עיקר.  בידי היתה שמורה טבעת קטנה של זהב שנתנה לאשתי המנוחה, רחל יהודה, בת מורי ורבי ר' יצחק יחזקאל יהודה וחותנתי וידה בתו היחידה של ר' שמעון, כשהתארסה עמי.

 

טבעת זו שמרתי מכל יקר עד שנתתיה במתנה לנכדת חותנתי וידה, לילדה רות, בת גיסתי רנה שנישאה לסוחר מהונגריה מר חיים זילברהרץ.  פוגש הייתי בר' שמעון אשריקי שהיה עובר מביתו ב"משכנות ישראל" דרך "מזכרת משה" בדרכו לבית הכנסת הספרדי שבשכונת "אהל משה" שם היה עובר לפני התיבה, שכן היה בעל קול יפה ויודע פרק בסלסולי חזנות ספרדית כשרון שהוריש גם לבנו יחידו ויטאל הידוע בשם חיים אשריקי – חתנו של ר' סלימן מני הנזכר – שהיה "המורה" לערבית – שפה שלמד מפי גיסו חותני ר' יצחק יחזקאל – שנים רבות בבית ספר למל, בבית המדרש למורים של חברת העזרה, ואחר כך בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב.  כמו כן הורה זמן רב גם צרפתית שלמד בבית ספר כי'ח, שם קיבל חינוכו.  גם האב גם הבן היו מצויינים ביופי, יופי אצילי ספרד "אידלגו" ספרדים שעשו עלי רושם כביר עוד בימי ילדותי.

 

אחר כך כשהיה מר חיים אשריקי מורי בבית הספר. כשנישאתי לנכדתו, אשתי המנוחה רחל יהודה, הייתי קרוב לו וראיתי שהוא גם תלמיד גדול חכם באמת.  את ששת סדרי המשנה ידע ממש בעל פה, וכשנסתמא בזקנתו, היה משנן לו משניות בעל פה על פרושיהם ופרושי פרושיהם.  אולם, מה שמעניין ביותר הוא, שלמרות אדיקותו הקיצונית ודקדוקו במצוות, היה מקל בהרבה דברים שגם משכילים כאבא והרי'מ פינס לא היו מעיזים להקל בהם.  היה מגולל סיגריה גם בחג ואפילו בראש השנה ומצית לו גפרור מבלי חשש למלאכה של "דבר שנולד ביום טוב" וכן מכבה אותה בעצמו אחרי הציתו את הסיגריה.  ואשתו מבית עשירים פינסו, אחותה של אשת ר' ניסים אלישר בן החכם באשי ישא ברכה היתה נוהגת למלא את מנורת הנפט בשבתות בצהריים כדי להכין אותה למוצאי שבת ולא היה מוחה בידה.  הסניורה אשתו, בבה בוליסה היתה בעלומיה מצויינה ביופיה גם היא.  כשהכרתיה בזקנותה היתה צולעת וחרשת.  ואולם ר' שמעון זכר לה חסד נעוריה ואהב אותה אהבה עזה מנעים לה את יסוריה ברוח החיים שבו ובהומור שלא עזב אותו גם באחרית ימיו כשהיה כבר מסיבת מחלתו אסור אל מיטתו שנים אחדות, ואף היא שרתה אותו באהבה כזוג יונים וכזוג מאהבים צעירים עד אחרית ימיהם. 

כשהיה אסור למיטתו היו קושרים תקוות חוט בידיה כשהלכה לישון בלילות כדי שיוכל לעוררה אם היה צריך למשהו בשעות הלילה כי היא נתחרשה ולא יכלה לשמוע קול קריאתו ורק על ידי המשיכה בתקווה החוט נתעוררה והביאה לו מה שביקש.  ר' שמעון אשריקי היה גם דרשן מצויין.  זכור לי הספדו שהספיד את אבא ז"ל, לפני שהוציאו המיטה מן הבית.  זה היה בחוהמ"ס (אבא נפטר בי"ט תשרי) והוא פתח בפסוק "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר".  בן דודי אליעזר חשש לכך שמספידים בחוה"מ, שאסור על פי הדין וחשש תחילה שהרב שמעון מקל בהלכה.  אולם אחר כך נתקררה דעתו כשהספידו אותו גם אדמ"ור הגאון הגרי"ע חרל"פ ליד הבית ואחריו גם "קנאי קיצוני" כרבי ישעיה חעשין, וביחוד כשיצא הרב קוק ז"ל שהיה כהן אל גזוזטרת הועד הכללי ברחוב הרב קוק, כשעברה ההלויה ליד בית הועד הכללי שאבא היה מזכירו ומנהלו ארבעים וחמש שנים, פתח בהספדו:  "אילו זכינו היינו קוראים יחי ראובן ואל ימות עכשיו שלא זכינו הרי קוראים אנו וישוב ראובן אל הבור והבור ריק והפליג בחוד בשבחו מידת צניעותו וענוותנותו של אבא.

 

בן דודי אליעזר התנגד בכלל לעניני "כבוד ותפאורה", ויכול אנוכי להעיד עליו שכשהיה מגיע בספריו ובחקירותיו לבן משפחתנו, היה דומה כאילו קפאו שד והיה מצמצם בדיבורו ובכתיבתו, עושה כל מאמץ להפחית מן הדמות, שלא יבוא חס ושלום לידי התפארות והתהדרות.  כשישבתי "שבעה" אחרי פטירת אבא נכנס המנוח ר' פנחס גרייבסקי לנחמני ודיבר אתנו כשהוא רוצה להוציא חוברת כמנהגו על אבא ז"ל.  אליעזר אמר לו שאם יקר כבודו של אבא בעיניו ימלא את רצונו שהוא ודאי גם רצון אבא ולא יפרסם שבחיו.  זוכר אנוכי בדיוק ציטטה אחת "ר' פנחס הרי ידעת שאחת ממידותיו של דודי שהיה מדקדק בהם היתה השתיקה, ואם אמנם רצונך לכבדו שתוק גם אתה במה שנוגע לו".  ר' פנחס לא התאפק כתב מאמר וסיפר על כך לאליעזר אשר ביקשו ממנו ושמרו בארכיונו למשמרת.  עדין הוא בארכיוני בכתבו של ר' פנחס גרייבסקי.  אליעזר בן דודי, ככל שגדל ובא בשנים התפתחה יותר ויותר מידת המוסר שבו.

 

פעם אמר לי:  "הייתי מבקשך שאם אמות לפניך תקברני לפני שיוודא לקהל שמתי, הרי שעצם ההכרזה להלוויות גרום לטרחת בני אדם.  עיתים, אין שעתם פנויה ואתה מכריחם להשתתף בהלויה בעל כרחם".  ואמנם שבועיים לפני פטירתו הדברים האחרונים שכתב ומסר לי ביד רועדת היו שתי שורות, האחת בדבר הקבר שקנה לו בחייו ליד קבר אביו וקבר אבי והשנית שלא להפסידו כלל וכלל.  כשנפטר שאלתי את אדמ"ור הגרי"ע חרל"פ אם להדפיס מודעה על פטירתו להלויה הורה לי להדפיס אחרי שכך נהג גם אליעזר עצמו בשעת פטירת אבי.  למחר בשעת ההלויה היה בדעתי שבמקום כל הספד שאסר יתפללו תפילת אל מלא רחמים ויזכירו שם אבותיו:  "אליעזר בן בנימין, בר' יוסף יואל בר' אליהו בר' הלל בר' בנימין, היינו שזכות אבותיו תהא מסייעת בידו בעמדו לדין שמיים, שכן ידעתי שדבר כזה היה לפי רוחו, אולם הגרי"ע חרל"פ אמר לי שידבר לפני מיטתו.  כשחזרתי על צוואתו של אליעזר, אמר לי שהוא יודע לכלכל דבריו וכל מה שיאמר יהא על פי דין מבלי לעבור על צוואתו והאריך בהספדו בטעם רב.  כך עשה גם בן ירושלים השני הראשון לציון הר' בן ציון חי עוזיאל שייסד דברי הספדו לא על הספד אלא על הבעת תודה לאליעזר שאלמלא הוא לא היו כמה וכמה מחכמי ירושלים, אבותיהם ואבות אבותיהם של כמה משפחות בירושלים נודעים.  גם הגר"א הלוי הרצוג הביא אז דבריו שאין מספיד לא מפני שאין מה להספיד אלא רק כדי לקיים דברי המת ואלמלא ציווה היה הרבה והרבה להספידו.

 

ר' מרדכי גליק, ירש את עבודתו מחותנתו שהיתה בעלת מרתפים של משקאות במשכנות ישראל והיה אביה ישיש עוסק בנפחות.  זכור לי פעם בראשית ילדותי באתי לקנות לסבתי בחנות של חותנתו של מרדכי גליק וירדתי אחריה למרתף ומצאו החביות חן בעיני, עד שהתחלתי מתעסק בהם ופתחתי אחד הברזים ונשפך יין שרף רב.  האשה הטובה לא גערה בי ולא זו בלבד אלא הרגיעה אותי, הילד שנבהל ממעשהו.  ר' מרדכי ואשתו היו טובי לב במידה בלתי שכיחה, והיו בני גיל שווה לבן דודי ר' משה דב [ריבלין] ואשתו מישקע וידידים נאמנים להם.  גם אבא חיבב מאד את שכניו אלו ור' מרדכי "ירש" ממנו את עסקנותו הציבורית בשכונה בחברת "לינת הצדק וגמילות חסדים" של השכונה, ופנקס החברה הראשון בכתב ידו של אבא עדין שמור אתי.  ר' מרדכי נהה גם כידידו אחרי "העמוד" והיה מפרחי החזנים בבית הכנסת "מזכרת משה", חזנים לשבתות, אל כי בלילי שבת היה ר' מרדכי על פי רוב מאחר עד אמצע קבלת שבת, בהיותו טרוד למכור יין לקידוש בבית מסחרו.  במשך הזמן אחרי פטירתם של בעלי השחרית הותיקים, ר' שלום חשין סופר ור' חיים ברמן, נעשה ר' מרדכי "לבעל שחריתים" ובשנים האחרונות גם למתפלל מוספים, כמובן בהתנדבות, גם במזכרת משה וגם ב"משכנות".  אהבת החזנות היתה בננו אז בין הצעירים שהיו להוטים אחרי ה"עמוד" אם כי לא תמיד חוננו בקול יפה.  זכורני כמה נהנה אבא כשנכשל בן דודי א' משה דב פעם בשמחת תורה כשחשקה נפשו לעבור בפני התיבה עם מקהלת משוררים.  הוא היה מחונן בשמיעה נפלאה בכשרון נגינה אלא שקול לא היה לו.  משה דב היה מלמד את החזן בעל הקל הנפלא יצחק הרשליס נכדו של ר' מרדכי שניצר את המנגינות.  ר' יצחק היה בעל קול נפלא ובמשך שנים רבות רדפו אחריו כמה בתי כנסיות למנותו חזן לימים נוראים עד ש"הגדיל" מאד בהתמנותו לחזן בבית הכנסת הגדול בפתח תקוה.  חולשה לחזנות היתה גם לבן דודי אליעזר בראשית עלומיו, ומעשה היה ושילם שני נפוליאונים זהב, בשנים הראשונות אחרי חתונתו – כשהיה גר בשכונת "זכרון משה" שנבנתה אז לבית הכנסת בשכונה – שיתנו לו לעבור בימים הנוראים לפני התיבה.  איני יודע עד היום אם תאוות החזרנות היא שגברה בו או היו נימוקים אחרים מיסטיים לאליעזר שלי, שעוררו אותו לענין זה.  על כל פנים במשך הזמן עזב לחלוטין את ה"עמוד" ולא ניגש עוד אליו אלא בשעת יאהרצייט בשבתות.  אבא, אפילו כשהחל יאהרצייט של אביו בשבת לא היה ניגש לעמוד ומסתפק באמירת קדיש בלבד.  את אבא לא שמעתי שר אלא מתוך שנתו, והיתה המנגינה שירת נכאים, שהיתה מזעזעת אותי עד היסוד, כאילו הביע בה את כל הצער שהיה כובש תמיד בליבו.

 

זכורה לי טרגדיה בבית ר' מרדכי גליק כשנשך כלב שוטה את בנו חיימקה.  בימים ההם היו כלבי הפקר מסובבים ברחובות מבלי שיגע בהם איש, מסיבת אמונה טפלה מעין טאבו.  כשהיתה שנת בצורת, נשתה לשון הכלבים בצמא עד שנשתטו ורק אז היתה מתעוררת הממשלה לבער את השוטים.  בתחילה לא על ידי יריה כפי שנהגו אחר כך, אלא על ידי זה שהיו עושים קציצות של בשר, שמים את הרעל בתוכו ומשליכים אותן לפני הכלבים שיאכלום וימותו.  איני יודע הרבה מקרים על דבר נשוכי כלבים שוטים.  מפי השמועה ידעתי שהיה מעשה ונשך כלב שוטה את בנו של הרופא הגרמני ד"ר איינסלער חתנו של האדריכל הידוע שיק, שהיה כל ימיו רופא בית חולים "ביקור חולים".  בימים ההם לא נודעו עוד זריקות פיסטור לנשוכי כלבים והלך אביו הרופא ומזג לו כוס וסם בתוכה והמיתו.  אמרו, שלא זו בלבד שהנשוך סובל אלא הוא עצמו נהפך לכלב שוטה ונושך אחרים ויש סכנה לכל בזה.  אני ראיתי את חיימקה הקטן בשעת גסיסתו. אם כי גרו אז כבר בבית אחר, נראה הדבר שהיינו אנחנו הילדים אורבים מסביב לבית כדי להיווכח אם אמנם הנשוך החולה נהפך ממש לכלב בצורת אדם.  כשנכנסתי היו נרות שמן דולקים על הקומודה בתוך הקלחות של זכוכית שהיו משמשות לתת בהם אניצי קנים דקים מן הדקים עטופים צמר גפן שהיו שמים אותם בעיגול של פח ברוחב של 2 3 ס"מ, ושמים אותו בתוך קלחת זכוכית מיוחדת לכך שהיה נקרא בשם "בנש לומט" – מנורה לברכות של נר שבת, ממלאים אותם מים עד לחציה ומעל למים שמן, והיה העיגול שט על פני השמן ואינו שוקע במים אלא אחרי שכלה השמן.  היתה זו שעת צאת נשמתו של חיימקה הקטן.

 

נשוכי כלבים בשנים מאוחרות יותר זכורים לי;  בתו הילדה של ר' יצחק כהן שהזכרתיו לעיל, אולם אז היו כבר יודעים על דבר הזריקות שלא היו אלא בקונסטנטינופול ונסע ר' יצחק עם בתו הילדה לשם וחזרה בריאה ושלמה.  כך היה גם מעשה באבינועם ילין שנשכו כלב שוטה והסיעוהו לשם.  בזמן מאוחר יותר היה מכון כזה כמדומני גם בבירות ולא היו צריכים לנדוד עד קונסטנטינופול, בפרט שהזריקות צריכות היו להזרק בעוד מועד בטרם תפשה המחלה.  קץ לדבר בא כאשר בתחנת הבריאות של נתן שטראוס עבד ד"ר אריה בעהאם שפתח מכון פיסטור וסידר את הזריקות בירושלים בכל הארץ.

 

מלבד ר' מרדכי גליק גר אתנו בחצר זוג צעיר אז בבית הקטן מלמטה לעליה דירת מגורי בנה של בעלת הבית שהזכרתי לעיל.  ר' חיים בן ר' עזריאל אשר, יהודי בן תורה ועדין אם כי לפעמים קפדן אתנו הקטנים בהקימנו שאון רעש בבית הכנסת ששימש בו כשמש אחרי ר' אברהם עטקין.  ככלל, היו שמשי בית הכנסת במזכרת משה מבני עליה והיו מכובדים על פני הציבור.  ר' עזריאל אשר, נתמנה ברוב הימים לשמש בית דין עוד בימיו של ר' שמואל סלאנט.  אשת ר' עזריאל אשר, היתה לה חנות מכולת והרוח החיה שבחנות היתה בתה הצעירה דינה, בעודה ילדה כמעט, שנישאה אחר כך לר' אברהם חיים העקעלמן חברו של אליעזר ומתחרה אתו בכשרונות בתלמוד תורה עץ חיים, ושהיה ברבות הימים המלמד בחדר הגבוה ביותר, לפני חדרו של מורנו ומורו ר' חיים מן.  בני ר' עזריאל אשר למדו כולם מלאכה והיו בבוגרם בעלי מלאכה, אולם אנשים טובים ויקרים מאד.  איני יודע אם לא היו תלמידי חכמים, ומנהגם היה בענווה, ענוות אמת של יראת שמים, כמכירים בדל ערכם ושמחים בחלקם מה שעורר בי הנער רגשי כבוד. 

 

בתלמוד תורה "מזכרת משה" לא היו אלא ארבעה חדרים לארבע שנות לימוד ראשונות.  גמר ילד את ארבעת "החדרים", היה עובר באופן אוטומטי לתלמוד תורה "עץ חיים" המרכזי בחורבת ר' יהודה החסיד.  תלמוד תורה "מזכרת משה" נחשב כסניף לתלמוד התורה בחורבה, וקשר הדוק היה בין מזכרת משה וסביבתה ובין החורבה, לעומת שכונת מאה שערים שהשתחררה מן החורבה – אם כי לכתחילה לא היה תלמוד תורה שלה גם הוא אלא סניף לעץ חיים של תינוקות – ויסדה לה מוסדות מקבילים, שבמידה ידיעה מרדו ב"חורבה" ועמדו תחת השפעת הקנאים, והאילן הגדול שנתלו בו היה הרב מבריסק הגרי"ל דיסקין שאף אחרי שנפטר לא פסקה רוחו מהיות חופפת עליהם.

 

איני יודע מה טעם לא הסכים אבא לשלחני אחרי גומרי את ארבעת החדרים ב"מזכרת" "לחורבה", אם מטעם זה שחס עלי לטרחני טרחת הגוף בדרך הרחוקה, ואם מפאת זה שביקש מעכשיו לתת לי חינוך על פי רוחו ובחירתו.  על כל פנים, נתחבר אז עם עוד שלושה הורים וביקשו להם "מלמד יחידי" שילמד לבניהם.

 

ארבעה ילדים לגיל אחד בערך היינו כשעברנו ללמוד בחדר יחידי אצל מלמד שקיבל מהורינו שכר רב לפי ערך הזמן ההוא, והוא ר' אשר ויצמן גיסו אחי אשתו של ר' בן ציון זילברשטיין.

 

מבלעדי אנוכי היו התלמידים חברי ראובן בן זקוניו של ר' בן ציון זילברשטיין שלמד אתי בחדרים גם בתלמוד תורה מזכרת משה, חבוש היה גם הוא כמוני תרבוש אדום, איני יכול לשער עד היום מה טעם מצא ר' בן ציון לכך.  כל אורחות חייו והליכותיו לא נישאו בד בבד עם חבישת תרבוש.  נפגשתי אתו אחר כך שוב בחדר של ר' חיים מן בחורבה במקום שלמדנו יחד.  אז לבש הוא קאפלוש גם הוא, וכך מצולמים אנו בתמונה שצילמה אז הנהלת תלמוד תורה את חדרנו עם רבנו חיים מן, והיתה זאת תקופה של יראת שמים שתקפתו עם אהבת התורה.  כדי להיות מתאים בהחלט לחדרו של ר' חיים היה לומד כתלמיד – חבר עם בן דודו, בן דודי אליעזר ז"ל – והיה בא לעורר אותו בלילות החורף לפני עלות השחר שיחזור אתו על השיעור.  אמו של ראובן הדודה דינקה, הטובה והעדינה, שרבות סבלה לה ברוח שקטה את הקפריזות של בעלה היא אחותו של מלמדנו הרב אשר, היתה מכינה להם קפה חם בחלב ובימים שהיה התנור פתוח היינו בימים ב' ג' ו-ו' נותנת להם גם כערים טריים ישר מן התנור.

 

ראובן היה אז אחוז יראת שמים, ו"אהבת התורה" חזקה בו עד כדי כך שפרץ בדמעות כשהגיעו ל"תוספות" שהיה קשה להבינו ונשגב מבינתו גם אחרי באורו של אליעזר.  אחרי גומרו את חדרו של ר' חיים למד עוד זמן מה אצל הרב ר' חיים יהושע קוסובסקי בעל הקונקורדנציה, ובשעה שנכנסתי אנוכי לסמינר למורים מאוחר יותר, היה לומד "שפות ומדעים" אצל מורים פרטיים, ובהיות שהיתה לו נטיה מיוחדת לאומנות – ענין שעבר כנראה בירושה לבנו הצעיר יובל – ביקר זמן מה גם בבית ספר בצלאל לאומנות, למד שם חכמת הציור ואף גם היה מרבה לצייר בימים ההם, תמונות שלגבי דידנו נחשבו לאומנות ממדרגה ראשונה.  במשך הזמן עבר למסחר.

 

כוח האב גבר בו, ואחרי הרפתקאות רבות שעברו על בית מסחרו של ר' בן ציון אביו, מצא  אביו ניחומים מבן זקוניו שעוד זכה לראות בשגשוג בית מסחרו בית מסחר האחים ר (ראובן) את ז (זאב) זילברשטיין.  זאב היה מלכתחילה בחור "משי" ירא שמים, לבוש קפטן וחבוש קאפלוש של משי בר אוריין ממש ועוסק בתורה בכשרון.  כל עצם השכלתו השכלה צרופה בהשפעת גיסו הר' נחום נתנזון.  כבחור מצויין זכה זאב לכלה מצויינה, בת טובים מצד אמה ומצד אביה, את צביה בת הרב אברהם הרוקח של ביקור חולים שסמכותו עלתה שנים רבות על סמכויותיהם של כל הרופאים "הדוקטורים" גם יחד ואפילו בעיני משכילים ומתקדמים.  חש אדם במשהו, לאו דוקא בעיר העתיקה, אלא אפילו בשכונות החדשות מחוץ לעיר, היה בא אל ביקור חולים עומד לפני שבכת העץ המפרידה בין "קדש הקדשים" ארונות התרופות לבין "העזרה", עזרת אנשים וטף, ואין שום בריה נכנסת אל "קודש הקודשים" מאחרי ארונות הסממנים מחוץ לר' אברהם.  רק באת ור' אברהם מקבל פניך בסבר פנים יפות.  מעולם לא גער באיש ואפילו בילד לא נזף, איש בלא מרה ממש.  אין הוא משהה אותך אלא בודקך מיד מרגיע רוחך אם נבהל אתה, ותיכף לבדיקה, הוא בעצמו, לא על ידי עוזר.

 

מסדר לו סממני רפואתך או שיקוייך ומשחרר אותך בברכה לרפואה שלמה.  נמצאת גם מרויח זמן רב, שעד שאתה זוכה להתקבל לפני רופא, יכול שתחלופנה שעות.  אם לרופא בית החולים בעיר העתיקה או חברת למען ציון מחוץ לעיר העונה למבקשי חינם אין כסף או כנגד פתקה בתשלום קל, הרי יש שאתה יכול המתין לו עידן ועידנים עד שהוא מתפנה מביתו, מקום בו הוא עונה לחולים פרטיים בכסף רב, ויש הוא מאחר שעות.  יכול שתקבע שעתו בשעה ארבע, ואתה יכול להמתין גם עד שש ועד שבא, ואם להביא בחשבון את קהל החולים הצובא על הפתח הרי אין סוף לדבר ויכולה נשמתך לצאת עד שאתה זוכה להקביל פניו.  לא זו בלבד שאינו בודקך כהלכה הוא עושה מה שהוא עושה כאילו קפאו שד נוזף בך שאתה מעתיר עליו דברים עד שהנכנס אליו טענותיו מסתתמות עוד בפתח.  אפילו אם אתה הולך לרופא בביתו הפרטי בכסף מלא, דרכו להשהות אותך עד שהוא מקבלך.  ישן הוא או שיח וסיג לו או מסב בסעודה וסעודת שחרית שלו זמנה ארוך מסעודת סתם בני אדם, אפילו בלילי שבתות.  וגם אם הוא יושב בטל, אין כנראה סוד ה"פרופסיה" נותן לו לקבלך מיד שמא יעשה חולין בעיניך.  כשהוא מקבלך לבסוף הרי אימתו מבעתת אותך, מיליו ספורות, רואה קלות כחמורות, כדי להגדיל כבודו ברפאו אותך להצילך ממש משחת.  לא כן ר' אברהם גם חמורות הוא עושה קלות בעיניך ומשלחך בברכה לרפואה שלמה.

 

צביה בתו, ירשה מאביה טוב הלב המיוחד ומאמה את מראה היפה – אפשר לאמר שיפיפיה היתה וחינה שת עליו נוספות.  חוט של חסד הוא שירשה מאמה בת ישראל כשרה, יראת אלוהים באמת, מבלי כל קנאות ושנאה אפילו למי שאין נוהג כשורה.  אחיה ר' לייב בר' טודרוס אחד מלומדי ישיבת עץ חיים מצויין היה מלבד בלומדות גם במידות טובות ואף על פי שהיה קנאי בליבו ומדקדק במצוות, לא נשא דגל של קנאות כרבים מסוגו ומעולם לא רגל על לשונו ולא דיבר סרה במישהו.  בנו של ר' אברהם רוקל אליעזר רוקח, איני יודע אם בדרך צינור אגודת בני ברית שהיה ר' אברהם מנאמניה או בדרך אחרת נתגלגל אל "בתי הספר" עד שהיה תלמיד בית ספר למל, ונשלח אחר כך לסמינר היהודי ב"הנובר" וחזר משם מוכתר בכתר מורה מסומך והיה בבית ספר למל המורה האירופי השני מבני ירושלים אם לא להביא בחשבון את אפרים כהן הפרה-היסטורי בענין זה, אחרי מר ישעיהו פרס, אף הוא תלמיד בבית ספר למל שנשלח ל"הנובר" וחזר לשמש מורה ב"למל".

זאב זילברשטיין – כאילו ביקש הגורל להתנקם בר' בן ציון שלנו – שימש זמן מה כסופר ומזכיר במוסד הציבורי חינוך עיוורים שגיסו ר' נחום נתנזון היה אחד ממיסדיו, וכפי שהזכרתי לעיל, האיש שנתן חייו וממונו על המוסד הזה.  עד מהרה נצטרף בן סוחרים זה מלידה ומבטן לאחיו ראובן, אם כי ראובן הקטן הגדיל בענייני מסחר והפירמה נוקבת שמו ראשון "האחים ר' וז' זילברשטיין".

חבר שני היה לנו, דוד בר' צדוק קרויז.  אביו של ר' צדוק, ר' יוסף משה קרויז היה מיחסני ההונגרים ועסקן בירושלים.  ר' צדיק נשא לו לאשה את בתו של ר' יצחק ליפקין אחד מסוחרי חברון הותיקים והעשירים, שהערבים כנוהו בשם אבו בצל, אותו איש שבנה מכספו את השכונה הנמצאת כיום מול שוק מחנה יהודה בירושלים, והמכונה עד היום כ"שכונת אבו בצל".  יצחק ליפקין אמנם קרא לשכונה בשם "שערי צדק", אלא ששם זה נלקח אחר כך לבית החולים של וואלאך הנמצא בסמוך לשכונה, ואילו הבתים שבנה יצחק ליפקין, המשכיו להקרא שכונת "אבו בצל".

 

יצחק ליפקין כפי שהכרתיו, היה יהודי שלמד את נמוסי הערבים, כרוב יהודי חברון, וידע להתהלך עם השלטונות.  כבן הארץ ותיק, ביקש גם הוא להתחתן עם ה"יחסנים", והיה מחותן למשפחת שלאנק.  בנו ר' חיים, היה סוחר עתיקות בשל קרבתו לערבים, והיה חתנו של ר' יוחנן צבי שלאנק הידוע ממיוחסי כולל הו"ד (הולנד דויטשלאנד) ועסקני ירושלים הותיקים.  תפארתו היתה במיוחד על חתנו ר' צדוק, שמלבד שהיה מצויין כסופר מהיר וירש מקום אביו כסופר כולל הונגרים, הצטיין בידיעה מרובה ברפואה, ונחשב למומחה גדול בקביעת דיאגנוזה של מחלות ואף רכש לו ידיעה מרובה בסמי מרפא.  בני יחידו דוד, שלמד אתנו כאמור, נחשב בינינו לקשה הבנה ותפיסה, וכן ראהו גם רבנו ר' אשר.

 

הוא היה שתקן גדול, וכשהיה מדבר היה מדבר בשקט ולא הגביה את קולו, אלא שבמהלך השנים ככל הנראה חזרו כשרונות אביו ונעורו בו, ולמד מקצוע הרוקחים, עד שהפך ברבות הימים – ועד היום – הרוקח של בית החולים בקור חולים החדש, יושב על כסאם של קודמיו אותם רוקחים ראשונים במעלה בזמנם, ר' אברהם רוקח ור' פייבל לעביל נכדו של הרב מחסלאוויץ' וחתנו של ר' אברהם קורפו – אם כי יש לאמר, אין בית חולים בקור חולים החדש כיום, ראשון במעלה כפי שהיה בזמנם של אלו, ואין הקהל צובא על בית המרקחת של בית החולים כפי שהיה לפני ארבעים וחמישים שנה.  ירד כבוד בית החולים, אחרי שנבנה בית החולים של וואלאך [בי"ח שערי צדק"] ומה גם אחרי מפעלי "הדסה".

 

רביעי לנו, היה בין חוץ לארץ, בן ציון לעווין, בנ של ר' צבי לעווין שהיה ידוע אצלנו בשם "הגביר היקטרינסליבי".  יהודי בא בימים שבא מחוץ לארץ, והיה מתפרנס מרכושו שהביא עמו.  אמו של בן ציון היתה אשה גבוהה וחסונה ובעלת הדרת פנים.  שלא כרגיל בעת ההיא, לא כסתה ראשה בצעיף אלא פאה נכרית עשויה יפה הוד לראשה.  צעירה הרבה היתה מבעלה, כנראה שאשתו בזיווג שני היתה, ובן ציון בנה היחיד היה.  תקיפה היתה ושולטת בבעלה.  הם גרו בשכונת "סכת שלום" שורה לא ארוכה של בתים, ששער עובר בהן בתווך.  מקומה עד היום הזה, בין שכונת "משכנות ישראל" ובין גוש הבתים עליו נבנה קולנוע עדן, מול חצר האליאנס ובית היתומים הספרדי.  יצויין שבזמנו עוד בשנת תרפ"ב [1922] אמרו יושבי השכונות לקרוא לחלק זה של רח' אגריפס על שמו של ר' יוסף ריבלין בונה השכונות, אלא שברבות הימים נקרא רחוב בנחלת שבעה על שמו, ורחוב זה נקרא עד היום בשם רחוב אגריפס על שמו של המלך החשמונאי.  לפי הרשום בדברי ימי השכונות, נקנה המגרש עליו נבנתה "סוכת שלום" ע"י ר' יוסף נבון ביי ומר שלום קנסטורס שקנוהו בשנת תרמ"ז [1887] מאת הגרמני הרוטיגר, שעסק הרבה בקניית קרקעות ומכירתם ליהודים עד שפשט את הרגל.  השכונה נקראה "סכת שלום" על שמו של שלום קנסטורס האמור.

 

בימי ילדותי היתה "סוכת שלום" שכונה שכולה מיושבת על ידי גבירים זקנים שעלו מחוץ לארץ מרוסיה, ובנו בה בתים מרווחים של שלשה חדרים, כשהמטבח וכן בית הכסא נמצאים בפנים הבית.  ענין שלא היה ידוע עד אז בירושלים.  גם היו הבתים מצד הכניסה מרח' אגריפס, גבוהים מן הקרקע, כשדלת ברזל קטנה מפרידה את החצר המרוצפת המובילה אל הכניסה לדירה.  החדרים בפנים, היו קירותיהם משוחים על פי הרוב בצבע או בסיד ועליו ציורי סיד בצבע אחר.  החדר הראשון לכניסה היה מעין סלון, וממנו עוברים לשני חדרים, חדר אוכל קטן וחדר שינה וכלולים בתוך הבית גם המטבח ובית הכסא.  לדרום היה הבית שווה לקרקע.  על פי הרוב היו לפניו בחצר הקטנה עץ או עצים מספר וגדר להם חומת אבנים גבוהה מסביב, ממש בית "טירה" לפי מושגינו אנו בימים ההם.  לראשונה זכיתי להציץ בתוך בית כזה, של אותם גבירים זקנים, שלא היו מעורבים הרבה בירושלמים, כשהסיתנו יצרנו – בהיותנו אולי בני 7 – איני יודע אם מהטוב או הרע – אותי ואת בן דודי אליעזר, להיות "גבאי צדקה" בפורים.  היתה ראשית דרכנו לשכונת סוכת שלום ודפקנו על דלתו של "הגביר הלובליני".  איש שיבה פטריארכאלי פתח לנו את הדלת ונתן לנו נדבה בעין יפה מטליק שלם "עשיריה" בשעה שכרגיל היו מסתפקים לתת לעני סמרטוט, מטבע תורכית אחת משנים עשר שבבישליק.  נבהלנו עד כדי כך שהפסקנו מגבאותנו מיד וסיפרנו הדבר לאבא שגער בנו בנזיפה.  איני ידועת איזו הדרך נפגשו ר' צבי "הגביר הרוסי" והורינו אנו וכבר היה מוקשה אז בעיני השידוך בין ר' צדוק קרויז, ירושלמי ותיק, אך מעולם אחר, מעולם ההונגרים לאבא, אך מעשה שהיה כך היה.

 

כך היינו שלושה בנים יחידים ובן זקונים אחד, יושבים לפני רבנו ר' אשר, תחילה ממש בבית "הגביר" בחדר האחרון לפני המטבח.  היה הגביר יוצא ונכנס מקשקש בצרור מפתחותיו ומביא בסל צרכי הבית מן השוק, והגבירה מנהלת את ביתה בתקיפות גדולה מסדרת וסרה אל המטבח, והיה הפלא גדול לא רק משום שכאן היו מבשלים את ארוחת הבשר לצהרים, דבר שלא היה נהוג בירושלים, שהיו אוכלים את ארוחת התבשיל ובשר רק בלילה, אלא גם על עצם הבישול.  אנחנו, אפילו המיוחסים שבנו לא היינו רגילים לבשר עוף אלא רק פעם בשנה בערב יום כיפור  ולמרבה גם בשמחת תורה, אלא במקרה של תינוק שחלה שהיו מבשלים עבורו מעט עוף.  חלה ילד מאכילים אותו אחרי שנתנו לו ראשית לכל את "הבקבוק הלבן".  כף גדולה של משקה משלשלש לניקוי הקיבה, שאין לך מחלה בימים ההם בירושלים שאין ראשית "ריפויה" ניקוי הקיבה, תבשיל של אורז בחלב לפני הצהרים, ובשעות בין הערביים מרק של אפרוח רך דוקא שלא יכביד על הקיבה, ומשקים אותו "מיס סודה".  מאכל מיוחד לחולים היו "סרדינים" בקופסאות שהיו נחשבים למאכל קל.  אולם, "חסידים ואנשי מעשה" היו נזהרים באכילתם.  אפשר הדבר שהיו מבינים מהם, אלא שחששו לבישולי עכו"ם ומהשמן שלא ידעו תערובתו ממש כשם שלא היו אוכלים שוקולד, משום שאמרו שחלקלקות השוקולד, לא באה אלא משומן חזיר שמשחו אותה בו.  בני ההמון האמינו אמונה שלמה שהסרדינים אינם כלל דגים אלא מח חתולים והיו מן הילדים שהיו תמהים ששמעו שאני אוכל מח חתולים אלה וזכורני, שגם אנוכי הייתי חש זמן מה פיגול באכילתם אחרי שומעי סיפורים אלה מחברי.

 

כך היה גם עם הלחם שהיו מאכילים חולים. לא לחם יום יום שהיתה כל בעלת בית אופה מעיסתה בתנור השכונה אלא ה"לחם" האודסאי היינו ר' יהושע ברמן שהיה אז אופה יחידי בעיר, מלבד נחתום גרמני בשכונה הגרמנית ואחר כך נחתום יווני שלא היו אוכלים מלחמם לא רק מפאת מחירו היקר אלא משום שנאפו ע"י הגויים ואף הנקלים לא היו אוכלים מלחמם אלא ב"יציאת הפסח" שמצווה להתחיל מיד באכילת חמץ כדי להבחין בין פסח ומצתו ובין חול, שאז היו קונים אפילו מפיתם של ערבים כשהיו יורדים לשער יפו וקונים ממנו.  אנשים המעורבים בארץ היו להם ערבים מידידיהם, ששמרו להם אמונים ומשגרים להם ביציאת הפסח לחם חמץ חמאה ודבש כשם שהיו היהודים משגרים להם מצה שלהם לפני הפסח ובפסח עצמו.  גם פקידי הרשות חביבה היתה להם מצתם של ישראל וזכורני את המוכתרים של האשכנזים ר' אלטר ורשבסקי ור' יוסף רוזנטל נושאים – מכסף ועד כל הכוללים – לפקידי הממשלה הגבוהים והנמוכים בקשיש של ממון בכל עת צורך ולפני החגים שלהם ושלנו סוכר קפה ואורז, ולפני הפסח נוסף על כל אלה גם מצתם של יהודים.   

 

לא יהיו הדברים מדויקים אם אומר שהאופה האודיסאי היה היחידי בעיר אם לא אזכיר את בריינה ובעלה ר' אברהם בעריל מעולי רוסיה בשנות החמישים.  הוא יהודי תלמיד חכם – אם גם לא מן הגדולים – שעיקר תורתו אומנותו בבית המדרש "ישמח משה" במזכרת משה, והיא אשה בעלת מרץ שקוננה לה תנור ממש והיתה אופה בו עוגות "קִיכַלַך" עם סוכר וקינמון על פי נוסח יהודי רוסיה שהיו מעדנים לפינו, בביתה שרכשה במזכרת משה בשורה הדרומית בין ביתו של ר' שלום אלשייך חכם תימני חשוב שרכש לו חצר במזכרת משה ובין ביתו של ר' משה פיזיצר חותנו של ר' יוסף ריבלין, אביה של מרים אשתו ממנה נולדו כל בניו ובנותיו מלבד בן הזקונים משה, כיום אחד מעורכי המורגען ז'ורנל בניו יורק שילדה לו הסבתא מינה בת דודנו שבועות מספר לפני פטירתו.  כשנתאמן א' יוסף היה ביתו מלא תינוקות והוא איש עסוק יום יום בטרדות הציבור נשא לו לאשה את בת דודתו מינה שהיתה אף היא אלמנה מבעלה השני גם הוא ממשפחת ריבלין ר' זלמן בן הגאון ר' אליהו יוסף ריבלין אבי משפחת ריבלין, חסידי החב"ד בארץ שמרכזם היה בחברון, שם התישבו גם הריבלינים החבד"ים, צאצאיו ר' דוד ר' בנימין ור' זלמן, מקום שישבו צאצאיהם שם, עד שנחרבה ישובה היהודי של חברון בשנת תרפ"ט [1929] כידוע.

 

הסבתא מינה היא כיום כבת 95, רעננה ובריאה בלי עין הרע – מלבד עיניה שכהו – ומתעניינת עדין בכל הנעשה בארץ ובחוץ לארץ בענין נכדיה וצאצאי נכדיה ויודעת כל המוצאות אותם, ומחווה דעתה גם בעניני הפוליטיקה הציונית והעולמית.  היא נשארה תקיפה ואמיצה למרות כל ההרפתקאות הקשות שעברו עליה בשנות חייה הארוכות, ששמונים מהם לפחות היו שנים קשות ומלאות סבל.  בימי ילדותה ראתה סבתא מינה טובה בבית הגדול של הסבא ר' יעקב לייב לוי, שבלילי פסחים [סדר ליל פסח] היו עשרות מילדיו ונכדיו מסובים בו לסדר על שולחנות מלאים כל טוב.  זכתה עוד כתינוקת לשמש את גדולי הדור ההוא ידידי בית סבה, את הגאון ר' משה יהושע מקוטנא שנפטר בשנת תרכ"ו [1866] ונטמן בהר הזיתים בירושלים ובעיקר את "הצדיק הקדוש" כפי שהיא מכנה אותו את ר' מאיר אויירבך הרב מקליש.  היה זה מברך אותה שתזכה לכל טוב, וברכה זו היתה לה – כפי שהיא אשתו הראשונה ילדה לבהלה, יולדת וקוברת ואין ילד מוציא שנתיים.  כשנפטרה אשתו הראשונה שידכו לו לר' זלמן את הגרושה הצעירה והיפיפיה מינה.  היתה זו התחתנות ראשונה בארץ בין הריבלינים הנוהים אחרי הר' מלאדי [חב"ד] ובין הריבלינים "הפרושים" נושאי דגל הגאון מוילנא בארץ ישראל, שכן בארץ ישראל פגה ברוב הימים המחלוקת, ור' אליהו יוסף בעצמו היה ידיד נפש לר' יוסף זונדל סלאנט, תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, כמו שנראה גם מחליפת מכתבים ביניהם, שמהם פירסם בן דודי אליעזר ז"ל בספרו "הצדיק ר' יוסף זונדל סלאנט".  תנאי אחד התנה ר' זלמן עם מינה שאם חס ושלום לא תלד לו עד זמן שלוש שנים הרשות בידו לגרשה שכן חושש היה הואיל והיה כבר לא צעיר לימים, שמא אין הגרושה בה ולדות.  היה ר' זלמן שהעתיק מושבו מצפת לירושלים, משנה מקום משנה מזל, עוסק במסחרו בעסקנות ציבורית – ממונה כולל חב"ד היה אז – ביום, ובלילות עוסק בתורה ומינה חורדת לקראת גורלה.

 

לא נפקדה בהריון אלא עם סוף שלוש השנים, הזמן שקבע לה ר' זלמן למלאות ימיה ללדת.  ילדה בן זכר הוא חותני – שנקרא בשם אבי אביו ר' אליהו יוסף.  זכתה הסבתא שהיה עדיין ה"צדיק הקדוש" הרב מקאליש חי והטריח עצמו למרות טלטול דרכים לבוא לברית המילה ולשבת בסנדקאות לרך הנימול.  כיון שילדה, הוסיפה ללדת וילדה עוד שתי בנות את הדודה זלדה ואת הדודה באבל שנישאה לחזן ר' שלמה זלמן בן הרב יוסף ריבלין, אחיה חורגה, שגדלו יחד בבית יוסף ריבלין, ואחרי פטירתו בבית אלמנתו מינה.  אך גם הפעם לא ארכו ימי שלוותה של הסבתא מינה.  נפטר אביה ר' שלמה זלמן, עסקן בדברים, מבוני מאה שערים וממייסדי ביקור חולים, אדם תקיף ויחסן שיראוהו לא רק מפני יראת כבוד כבן משפחת לוי שהיתה אז מ"תקיפי ירושלים" ומ"מיוחסיה" אלא גם יראה ממש.  גם סבה ר' יעקב לייב נאסף אל אבותיו ולא עברו ימים רבים עד שנפטר גם ר' זלמן.

 

בימים ההם נתאלמן ר' יוסף ריבלין מאשתו הרביעית פייגה בת למשפחת חבד"ים לחברון.  אשתו הראשונה היתה ציפורה בת ר' יעקב יוסף גולדשמיט מאמסטרדם שילדה לו ילדה אחת אחרי שנים רבות של נשואים ומתה בשעה שנבעתה בשעת התנכלת על נחלת שבעה ומתה גם אמה אחריה.  אשתו השלישית היהת מרים בת ר' משה פיזיצער ליו אמרו שהיה גדול בתורה ומפורסם עוד בעירו בחוץ לארץ.  ר' מזה פיזיצער עלה לארץ עם אשתו שרה ובתה מרים ונכדה בשם רחל שנשאה לר' שמעון רוקח, ונכד קטן, ילד עילוי הוא הגאון.

 

ר' מיכל טוקצ'ינסקי לימים מנהל הת"ת והישיבה "עץ חיים" ואחר מדברי הישוב הישן בירושלים.  שמעתי מפיה של איטל ילין – המזכירה ענין זה גם בספרה "לצאצאי" – שאמרה:  מפליא הדבר שכל חמש נשותיו של ר' יוסף ריבלין היו יפות מראה.  בכלל אתם הריבלינים, אמרה, נשותיכם יפות מראה, והתכוונה גם לאמי.  לא יכולתי למשול ברוחי ועניתיה:  "ואם היו נשותיו כעורות, היה ערכו רב יותר בעיניך?

 

זכורני, שהיה ר' משה פיזיצער מסובב בשק על כתפיו, לאסוף חלות בשכונת "מזכרת משה" והשכונות הסמוכות לה, שהיה מחלקם לעניים הזקוקים שאין להם.  את מרים אשת ר' יוסף ריבלין לא הכרתי, היא נפטרה עוד בחיי אביה, והשאירה לר' יוסף בית מלא טף וילדה יונקת.  ר' יוסף נשא שוב אשה את פייגע אמה של גיטל, אשת ר' משה בר' שלום חעשין, איתרע מזלו הרע, ונפטרה גם היא, ועוד הפעם נשאר הבית מלא תינוקות, ושדכו לו את בת דודתו מינה שהיתה אז כמדומני בת 48, וחשב כי אינה עוד בת בנים.  לא נמלאה שנה עד שהרתה וילדה את בן זקוניו משה שהזכרתיו, ואחרי שבועים ללידת בנו נפטר ר' יוסף ועזב את מינה שוב לא רק באלמנות אלא גם מטופלת בבנים קטנים, בנותיה ובניו ובנותיו של בעלה, שבאין לחם לאכול ממש.

 

כפי שסיפרתי קודם לכן, היינו ארבעת הילדים יושבים ולומדים אצל ר' אשר בבית הגביר צבי לעווין, והיתה ה"גבירה" מתהלכת בחשובות בתוך החדרים, עוברת על פנינו כמה פעמים ביום, עד שהיתה מגיעה שעת הצהרים שהיתה מסירה את הסינר של הבישול, עורכת את השלחן בכלים יפים, והתבשילים נותנים ריחם ריח ניחוח מתוך המטבח.  זכורני, שהיו רגשי כבוד מתעוררים בי ל"בעלי הבית" הגבירים, אך בשום פנים ואופן לא קנאה.  מעולם לא התאויתי לשולחנם ואף לא "התבטלות".  ילדי ארץ ישראל, ילידיה הצבאים היה בהם ממה שציינה האגדה אצל חכמי אתונה השבויים, שבשעה שהטיל ר' יהושע בן חנניה אפר מולדתם לפניהם, בשבי רומי, מיד נתעוררה בהם גאוותם והכרת ערכם.  בני חוץ לארץ היו כבר באותם השנים, רואים את בני הארץ כחצופים. אותם הקבצנים יהודי החלוקה, לא נתבטלו מפני עשירותם של גבירים שעלו ארצה – למעט מלחכי פנכא בודדים – להיפך, מקובל היה שילידי הארץ נזהרים יותר בנקיות מבני חוץ לארץ.  ואמנם, חדרה הדל של הדודה אטקה הבריק בנקיונו ובצחצוחו לעין ארוך יותר מאותו בית של גבירים למשל.  הגיע יום חמישי ושבת היו מוציאים את כל כלי הבית לאוורר אותם, ובת דודי נחמה מלטשת ממש את הרצפה, רצפות אבנים, עד היות להם ברק של ראי מלוטש.  את שיפולי הקירות הקרובים לרצפה היו מסיידים סביב סביב בסיד בכל יום שישי והמדקדקים אפילו יותר עד חצי אמה לגובה הקירות.  זוכר אנוכי שהיה לה לדודה אגן של נחושת קלל וכלי של נחושת שהיינו נוטלים ידים בה, בתוך האגן, בלילי שבת ובשבת דרך בני חורין.

והיתה נחמה ממרקת וממרטת ומלטשת את האגן עד היות לו ברק, והיה מזהיר ומאיר כזהב טהור – וגאוותה עליו.  והיינו דוקא אנחנו אליעזר ואנוכי ואהבים להרגיז את נחמה בנוטלנו את ידנו באותו האגן עדו ביום השישי בצהרים.  ולא זו בלבד שהיינו משביתים בזה את זוהרו, אלא מתיזים מן המים על הרצפה.  היה הדבר מצער את נחמה עד לדמעות, ולא פעם הפכו זרועות ידינו כחול מן הצביטות שצבטה בהם.  רגיל היה בפי בנותינו נשותינו שבני חוץ לארץ אוהבים את הסדר החיצוני בשעה שהלכלוך חבוי בכל פינות בתיהם.  נקיות זו היתה מיוחדת לספרדים בכל חלקי הארץ ולאשכנזים הותיקים.

 

אינני זוכר כמה זמן למדנו בבית הגביר ר' צבי לוין.  רציתי רק לציין שר' צבי נפטר בעוד בן ציון בנו נער רך, ואמו נישאה שוב, למרות הפאה הנכרית שעל ראשה, לר' דוב אפרת שהיה הרב החסידי במוסקבה, ובעלותו לארץ זמן ידוע רבם של חסידי חברון.  הוא היה גדול בתורה ונחשב היה בירושלים לא רק לרב אלא גם ל"רבי" בנוסח החסידים, לבוש בנוסח חסידי ירושלים, וקבע מקום תפילתו בבית מדרשם של החסידים "שטיבל" שנדב להם יהודי סנדלר ר' זלמן שוסטר ואשתו חשוכי בנים בעלי צדקה באחת העליות שבחצרם ב"משכנות ישראל".  בית כנסת ממש לא היה לחסידים בשכונות הרשומות שמחוץ לחומה.  בתחילה לא היה בית מדרש של חסידים לא ב"נחלת שבעה" ולא ב"מאה שערים".  במקומות אלה היתה תקנה שאסור להתפלל ב"נוסח ספרד" ואפילו בבית פרטי אלא ברשות מיוחדת של הגבאים.  ב"אבן ישראל" "במשכנות ישראל" ו"במזכרת משה" היה מרכז ממש של מתנגדים לחסידות, גם מפאת "רוח ההשכלה" שהיתה אז עדין עויינת את החסידות כריאקציה.  תרבות החסידות שהתחיל כבר אז מפעם בספרות העברית פה ושם לא נודע להם.  היו חסידי כל השכונות, הבודדים, באים אל אותו שטיבל של ר' לזמן שוסטר, שעם בואו של ר' דב אפרת עלה לגדולה.  כך היו מסדרים בביתו של הגביר ה"יקטרניסלבי" סעודה שלישית בשבת, ר' דב אפרת אומר תורה חבד"ית כשקול זמרת השיר "בני היכלא" בניגון חב"ד ממלא את כל הרחוב של סוכת שלום.  זכורני , כשעברתי פעם בימי נעורי על פני הבית בשעה כזו, לא יכולתי להתאפק מלעלות על המדרגות האחדות, לגשת את החלון ולהציץ באותו בית וראיתי את ר' דב אפרת הפטריארך היפה יושב בראש לפני שולחנות ארוכים ופרחי החסידים יושבים עומדים וגם מתנועעים מדבקות רבה כשהם פוצחים בשיר "בני היכלא" [בני המלכים] אחרי שגמר ר' דב אפרת את תורתו.

 

רוח היא באנוש כנראה, שעברה על אשתו של היקטרינסלבי, ודוגמא שניה בדומה לה היתה כשנישאה "גבירה" אלמנה – עם פאתה הנוכרית – "הגבירה פינקלשטיין" אף היא אשה מודרנית, מידידותיה של חיה ציפה פינס, לרב הגאון הישיש ר' חיים ברלין בנו של הנצי"ב מוולוזין, אחיו של הרב מאיר ברלין, ששימש רב לירושלים ועמד בראש המוסדות הירושלמים, ועד כל הכוללים, ביקור חולים ותלמוד תורה וישיבת עץ חיים, משך שנים מעטות אחרי פטירת ר' שמואל סלאנט.  "הגבירה פינקלשטיין" סידרה לו בית נאה בחצרו של הרב פייבל יעקבזון בין שכונת אוהל משה ושכונת כנסת ישראל.  ר' חיים ברלין היה בעצמו מודרני וכמדומני שהוא הוא שסלל את הדרך לאפשרות שיתקבל רב כהרב קוק לשמש בתפקידו בירושלים, עניין שהיה קשה לעלות על הדעת בירושלים לפני חמישים שנה.  ספרייתו הגדולה והמסודרת היתה ספריה תורנית מסודרת ראשונה שהביאה ברכה לתורני ירושלים, שלא היו משתמשים – מפני החרם שהוטל עליה בעטים של קנאים – בספריית בית המדרש "אברבאנל" שיסדה אגודת בני ברית במלאת ארבע מאות שנה לגלות ספרד, ושנוסף לה אחר כך גם השם "גנזי יוסף" ע"ש הד"ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, שבימי ביקורו בירושלים עם ר' שמואל מוהליבר בשנת תר"ן [1980] היה דואג במיוחד לספריה במשלוח ספרים חשובים מחוץ לארץ.

 

מאז היתה חותמת הרשמית של הספריה, שהוטבעה על כל הספרים, "ביתת מדרש אברבאנל" ו"גנזי יוסף".  מלבד הספריה הזאת זכורה היתה לבני ירושלים – לפני זמני – ספרייתו המפורסמת – כמה אלפי כרכים חשובים – של ר' מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי שהעבירה אחר כך ל"יהודיה" כשקבע את מושבו שם וגר יחד עם הרי'מ פינס בבית סבא שלי אבי אמי ר' יצחק צבי שפירא, מראשוני מתישבי ובוני יהודיה שחורבתו קיימת עד היום ושייכת לי כנדוניה שנתן הסבא לאבא ז"ל בשעה שנשא את אמא ז"ל.  לספריה זו שביהודיה היו נוהים גם חכמים מירושלים לעיתים.  סיפר לי הד"ר יעקב לונץ בנו בכורו של הרא"מ [הרב אברהם משה] לונץ שהיה מעשה וליווה את אביו כשנסע ליהודיה לשם עיון בספרית ר' מרדכי גימפל יפה.  ספריה זו טרגי היה גורלה שכן דרשו יורשי ר' מרדכי גימפל אחרי פטירתו שישלחו את הספרים בארגזים לחוץ לארץ והלכה לטמיון.

 

מבית לעוין, העתקנו מקום לימודנו בהשפעת אבא, אל אותו בית באבן ישראל ששימש מקום ללימוד כתיבה דקדוק וערבית בשעות הצהריים, שעורים שיסד ר' מרדכי אדלמן מיסד "חברת למען ציון" שעסקה בעיקר בענייני רפואה.  ר' מרדכי אדלמן היה אחד האישים הבולטים ביותר בירושלים בכלל ובסביבת הרי"מ פינס ובית ברית בפרט.  ראש המדברים היה, באותן שעות דמדומים של יציאת השבת בחברה שנתכנסה בבית הרי'מ  פינס בשעות אלה מאנשי שלומו הקרובים ביותר, חתניו מר דוד ילין ומר יוסף מיוחס – ידידות מיוחדת היתה בין מר יוסף מיוחס וביתו ובין בית ר' מרדכי אדלמן וביתו – אבא ולפעמים ר' אהרון כהן הספרן וכעט תמיד ר' יחיאל הירש צימרינסקי, יהודי פשוט חבוש תרבוש גבוה חרש עצים, העוסק בהכנת כלי אומנות מעצי זית עד ימיו האחרונים.  יהודי פשוט זה חסיד נלהב של הרי'מ פינס, היה משמש סמל לאגודת בני ברית, לאחדות כל השדרות בלי הבדל בין תרבות רמה ותרבות נמוכה או מעמד רם ומעמד נמוך.  טוב לב היה ר' יחיאל הירש וישר מאד והולך תמים.  מצטער הייתי, כשהיו פוגעים בו אנשים שחשבו לו ליוהרה התקרבותו והתערבותו בין אנשי מעלה.  חושדים היו בכשרים.  ר' יחיאל הירש האריך ימים, אחת מבנותיו נישאה לאיכר ממוצא – מושבה שעמדה בחסות בני ברית – האיכר מקלף ונהרגה היא ובעלה וילדיה באכזריות איומה בשעת התנפלות פלחי מוצא על האיכרים  היהודיים בשנת תרפ"ט [1929. צריך להיות משפחת מקלף.  לימים, צעיר הבנים שניצל מהטבח היה רמטכ"ל צה"ל) אותם ימי הדמים של חברון ומוצא אשר לא היו כמותם בתולדות הישוב.  ראיתי את ר' יחיאל הירש גם אחרי מאורע זה נושא בעוז רוח את הקורות אותו, נאמן לאידאלים ומאמין ב"נצח".

 

כאמור היה ר' מרדכי אדלמן ראש המדברים ושיחתו בשקט ובהנמכת קול כדרכו כמו שהיתה גם הליכתו איטית כשעיניו מביטות לארץ ואינו מכיר בני אדם בדרכו.  לא נתברר לו עד היום אם היה האיש קצר רואי באמת כפי שאמר או היה זה אחד מגינוניו, שהיו לו תריס לישוב הדעת שהיה נוהג בו.  הוא היה חריף מאד וסיפורי מסעיו בארץ פרס שעבר בה לאורכה ולרוחבה – שמו מרדכי ונסיעותיו בפרס, עוררו בי תמיד בראשית ילדותי אסוציאציה עם מרדכי היהודי של מגילת אסתר – היו מלאים בדיחות חריפות וקולעות.  אמרו עליו, שפעם פגעו בו בני ישמעאל בלכתו ברחובות ירושלים הצרות והדפוהו.  הלך לו מרדכי אדלמן שקט כדברו ומשנן לו:  "קובלני עליך סבא אברהם קובלני עליך".  אדם שעבר על פניו ושמע אותו מדבר אל עצמו שאלו:  "מה טעם לדבר ר' מרדכי"?  "יצא וראה" – ענה ר' מרדכי אדלמן – הקדוש ברוך הוא אמר לו לאברהם אבינו "קח נא את בנך".  היה עליו להזדרז ולקחת את ישמעאל.  מובטחני שאילו היה עוקד את ישמעאל ולוקח  את המאכלת לשוחטו לא היה מלאך מזדרז לעכב על ידו.  אולם אברהם אבינו מרבה בקושיות.  שני בנים יש לי.  כשהדיבר טורח ואומר לו את יחידך הוא מקשה שוב זה יחיד לשרה וזה יחיד להגר.  ומשנאמר לו אשר אהבת טוען הוא האם יש גבול במעיים את שניהם הוא אוהב.  לא נתקררה דעתו עד שאמרו לו דברים מפורשים את יצחק.  אילו היה אברהם אבינו מזדרז, היינו נפטרים בין רגע מגלות ישמעאל זו".

 

ושוב היה מעשה וּמְצָאוֹ אבא באחת השבתות יורד מבית הספרים "בית מדרש אברבאנל" והוא תפוס במחשבות.  שבת שלום ר' מרדכי מאין הרגליים?  הוא בא משם לאחר שיצא באמצע הרצאתו של הד"ר י. רבין שהיה מורה בסמינר עזרא לגיאוגרפיה והסטוריה ומצא לנחוץ להרצות לפני "בני ירושלים האזיאטים כביכול" הרצאה בפילוסופיה.  יש להעיר שבסביבתו של הרי'מ פינס היו  יחידים שהיו יודעים פרק לא רק בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים אלא קוראים בספרי הפילוסופיה של אומות העולם.  על אבא למשל, היתה חביבה בהשפעת רבו הרי'מ פינס הפילוסופיה של הגל והיה שונה בה.  כשהיו באים מרצים עם סוג של הרצאה שניתנה באותה שבת היו מחייכים "מתחת לשפמם" מתוך ביטול.  פתח ר' מרדכי ואמר "היום נתבארו לי דברי הנביא שהיו קשים בעיני כל ימי.  אמר ירמיהו:  אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי נאום ה'...  אתמהה הרי נקלה הרבה יותר להתהלל בכל המנוי כאן מאשר להתהלל בהשכל וידוע את ה'.  מי חכם משכיל שיוכל להתהלל שהשכיל וידע את ה'?  היום הבינותי את כוונת הנביא כששמעתי את הרצאתו של המרצה בענייני אלוהות.  כך הוא הענין:  אדם המתהלל בחכמתו, בא חכם גדול הימנו ומוכיח לו טיפשותו.  המתהלל בגבורה יש גבור ממנו הכובש אותו.  עשיר המתהדר בעושרו בא עשיר ממנו ועושה לעצמו בגדים יפים מבגדיו, קונה לו כלים יפים מכליו ובונה לו פלטין שלו והרי הוא נגלה בקלונו ברם המתהלל בידיעתו ובהכרתו את השם יתברך, אין אדם יכול להכחישו, כי לא יראנו האדם וחי, אם אתה אומר כך אומר הוא לך כלום הסקת שמים וראית אותו, לא כי אנוכי המשכיל ואנוכי היודע וצא והתווכח אותו".

 

 

1892-1921

(תרפ"א – תרנ"ב)

ר' מרדכי אדלמן היה כאמור יליד אוסטריה או רוסיה, ובימי נעוריו השתתף ב"השחר" של סמולנסקין והיה מידידיו.  הוא עבר במסעותיו בארצות המזרח בואכה פרס, והגיע לארץ רווק זקן מרושל בחיצוניותו עד היותו דוגמא ברשלנות.  בארץ נשא אשה צעירה ממנו, בת טובים ממשפחת גוטליב שילדה לו שתי בנות.  הבחורה רבקה, נערה בעלת מום גיבנת מילדותה, שנשארה רווקה עד היום ומשמשת גננת באחת מגני הילדים בירושלים.  גאוותו של אדלמן היתה בתו השניה חולדה, שחינך אותה דוקא בבית ספר גרמני, בגימנסיה הגרמנית בירושלים שהוקמה אחרי ביקורו של הקיסר וילהלם בשנת תרמ"ד [1892] ברחוב הנביאים לפני בית החולי האיטלקי, שכן היה אדלמן בראשית ימיו "משכיל" המעריץ את התרבות הגרמנית.  אמרו עליו באותם ימים שהוא מקל במצוות, עד כדי כך שהיה חשוד גם ב"קרקפתא דלא מנח תפילין", [קרקפת שלא מניחה תפילין] ואחת מאמרותיו היתה: פיקח לא ידור אלא בעיר שיש בה לא פחות משני בתי כנסיות שאם יתקפו אדם למה לא ראינוך בבית הכנסת יוכל לאמר בשנית התפללתי.  באחרית ימיו הלך והתקרב יותר ויותר לימין עד שהגיע לאגודה ונמנה על חברי העדה האשכנזית האורתודוכסית שבראשה עמד בן ארצו הרב חיים זוננפלד שבשנים לפנים היה אחד ממתנגדיו מהלועגים לו.  כנראה שמָרָה היתה נפשו על השינויים שבאו עם קץ מלחמת העולם, כשקם בארץ ישראל שלטון הציונות ששם קץ לא רק להגמוניה של הישוב הישן אלא גם לכל כוחם של באי כוחן של המוסדות מחוץ לארץ, ולא נכרו עוד "חשובי ירושלים" הותיקים ובתוכם גם הוא.  בפרט שהיה נמנה על ידידי אפרים כהן ותומכיו במלחמת העברית שעם הגיע הציונות לשלטון אחרי מפלת גרמניה בסוף מלחמת העולם הקודמת הקיץ בארץ ישראל הקץ על שלטון התרבות הגרמנית בנוסח חברת העזרה, מיסוד יהודי גרמניה.

 

בתו חולדה, ברבות הימים עלמה משכילה ונאה, אוהבת חיים, היתה כל גאוותו ותקוות חייו ושמר עליה מכל משמר שלא תתערב במשכילים העבריים הבטלנים בחורי בית המדרש למורים.  ביקש ר' מ. אדלמן להיות חכם ולא עלתה בידו.  לא הסכים שבתו בבת עינו תינשא לסתם יהודי מן הישוב, ואף מחה בידה כשהתאהבה בצעיר מן הישוב בחברי יצחק בן מורי ח. ל. זוטא שהיה חברה עוד מימי הגימנסיה הגרמנית.  היה זה מן התמוהות שזוטא, קנאי לשפה העברית ונושא דגלה לא חינך את בנו בכורו אחרי גומרו בית ספר עממי ואת בית ספר למל, בסמינר היהודי של חברת העזרה, שהיה מעניק לגומריו תעודת גימנסיה מוכרת באוניברסיטאות חו"ל אלא דוקא בגמנסיה הגרמנית של גויים, בשעה שמשכילי ומורי ירושלים שלא נשאו דגל הקנאות כמוהו לא העלו דבר כזה בדעתם.  אמרתי: צא וראה מה בין הירושלמים הותיקים, ואפילו אלה החשודים על ויתורים ובין קנאי העברית של חוץ לארץ.  היתה זאת כעין רגש נחיתות של המשכיל של העיירה הקטנה שלחוץ לארץ שלא היה בכוחו בשום פנים להשתחרר מן הפסיכוזה של רוממות תרבות הגוי, ענין שהיהודי הארץ ישראלי השתחרר ממנה מדורות.

 

לא הסכים אדלמן להשיא את בתו עד שנזדמן לו חתן כלבבו.  היה זה גיסו של מורי וידידי אברהם צבי אידלסון אחי אשתו ממשפחת לייפציגית שעלה לארץ כמורה צעיר לנגינה וציור ונחשב לפיכך לאמן גדול.  לפי האמת לא היה לא רמברנדט ולא בטהובן ויתר על כן היה פלגמטי _ אך ממש הקצה השני של הנערה _ וכן לפי ראות עיננו לא חכם ופיקח גדול אם לדבר בזהירות ובלשון נקיה.  אולם שמו היה "ליאו" ו"מוצאו מגרמניה" מדבר דוקא בלשון זאת עד שפרצה המלחמה העברית ונצחו העברים, ובטלה הגרמנית והיה זקוק למשרת הוראה בבית ספר עברי והסכים להרחיק נדוד ולקבל משרת הוראה בבתי הספר העממיים שיסדה אז הסוכנות היהודית בדמשק ושימשו בה כמנהלים, יהודה בורלא בבית הספר לבנים ואנוכי בבית הספר לבנות.  בין לילה גלתה "אמנותו" וחוכמתו ולא היה לו שיעור אלא הפלגמטיות הקשה, ממנה סבלה ביחוד אשתו הצעירה והרעננה חולדה שלבסוף נתגרשה ממנו, אחרי שנים רבות לאחר שכבר גדל בנם היחיד "אלוף" שמו, ולאחר פטירת אביה שנפטר לפתע פתאם בהיותו בברלין בנסיעתו לשם עניינים ציבוריים ונקבר שם.  בתו חולדה רבת המרץ לא אמרה נואש, והוסיפה בהיותה כבר בשנות העמידה ללמוד עד שקיבלה תעודת עורכת דין, ועוסקת במקצועה.

 

בראשית ילדותי זכורני שלר' מרדכי אדלמן היתה חנות של צעצועים לצד חנותו של יובל בן ר' בן ציון זילברשטיין, וזכורני שאבא ז"ל קנה לי בחנותו פעם, אלבום להדביק בו בולים בימי ילדותי.  בעיקר זוכר אני אותו כבא כוחה של "החברה למען ציון", שהיתה חברה של יוצאי גרמניה, אשר עסקה גם בהתישבות יהודית.  עד היום הזה עומדים ברמלה שני בתים שבנתה החברהלמען ציון, ואשר שמשה גם אכסניה ליהודים שעברו דרך רמלה.  פעם אח באתי מדמשק זמן קצר אחרי המלחמה הקודמת ואחרתי את הרכבת היוצאת לירושלים.  מאחר והיה הדבר ביום ששי, סרתי אל אותם שני החדרים מיסודו של אדלמן.  בעל האכסניה היה יהודי פולני, אם לדון לפי מבטאו, והיה כבר קרוב לזקנה.  כמדומני שגם בעזרה לישוב היהודי בעזה, תמך אדלמן, כבא כוחה של אותה חברה.  "המפעל" הגדול ביותר של החברה היתה קליניקה ובית מרקחת שיסדו מחוץ לחומה בגוש השכונות הדרומיות, נחלת שבעה, אבן ישראל, משכנות ישראל, מזכרת משה וכיו"ב, להבדיל מן הישוב בצפונה של העיר "מאה שערים" ושכונותיה, מאות מטרים צפונית לדרך יפו.  המרפאה ובית המרקחת היו בבית שכור בשכונת אבן ישראל, וד'ר קרישבסקי היה הרופא הראשון ואחריו לאחר שעזב והיה לרופאה של פתח תקוה, היה רופא המחליף ד'ר פרידמן. היו הרופאים, כל אחד בשעתו, עונים לחולים שעות אחדות ביום חינם אין כסף, או בשכר מועט, והיה שמשם, שהיה שומר הפתח של חדר הרופא, וזה שרץ אחרי חמורם בעוברם ברחובות ירושלים, יהודי חובש תרבוש בשם ר' ישראל שאת שם משפחתו שכחתי.  הרוקח של "למען ציון" היה ר' יהושע שטרן, תלמיד חכם ומוכשר מאד שהיה גם "רופא" מומחה מתוקף היותו רוקח, והיה חתנו של ר' שמואל הומינר ואביו של ר' ישעיה שטרן, שנשא את רבקה, בתו השניה של ר' בן ציון זילברשטין.  ברבות הימים היה ר' ישעיה זה, לפקיד הפוסטה האוסטרית שמינתה לפקידיה, יהודים מכולל האונגרים דווקא, שהיו נתיניה של המלכות האוסטרית.  בזמן הפרה היסטורי בירושלים, היו באי כוחה של פוסטה זו, האחים המבורגר מירושלים, דודו של אבא ז"ל הר' נטע הירש ואחיו ביפו הר' מאיר המבורגר, ועליהם כתב בנם הר' חיים המבורגר ספר בשם "שלשה עולמות" שאנכי הוצאתיו לאור, ואשר את חלקו הראשון בשלמות וחלק מחלקו השני, ערך בן דודי אליעזר חתנו. בימי נעורי היו הפקידים היהודים בפוסטה זו, הר' מרדכי וייסנשטערן ממשפחה ירושלמית אונגרית ותיקה, גיסו הר' מאיר המבורגר אחיהם של נטע הירש ור' מאיר הנזכרים, ומאוחר יותר ישעיה שטערן הנזכר, עד לאחר המלחמה הקודמת, כשנספה בתאונת אוטומוביל ונהרג בדרך בין יפו לירושלים.

 

בתי מרפא בסביבה זו לא היו מלבד בית המרפא שליד בית חולים רוטשילד בדירת בית החולים "הדסה", לפני הבנות בית החולים ליד האוניברסיטה ברח' הרב קוק.  בית החולים נקרא אז, בית החולים של ד'ר ארבללה, על שם האיש ששימש אז כרופא, יחד עם רופא פולני גוי בשם ד'ר סנדרצקי.  הרוקח והעוזר היה יהודי ספרדי בשם פרגי, שהיה מומחה לרפא עיניים.  בכלל היו המחלות אז, הקדחת ודלקות בעיניים, ומפורסם היה פרגי שהיה מורח את העיניים בחרט שקראו לו "בלוישטיין", והיה צורב את העיניים ושורף את הריסים.  הבלושטיין נחשב לרפואה העולה במעלה על הטיפות, שהיו זורקים לתוך העין, והשתמשו בו במקרים של דלקות יותר רציניות.  מנהל המשק של ד'ר ארבללה, היינו של רוטשילד, היה גם הוא יהודי ירשלמי שנקרא לייבלה חלוץ, הוא ר' לייב זקס, אחיהם של יענקיצקה חלוץ בעל בית המסחר הסיטוני בבטרק ושל ר' הושקע חלוץ היינו ר' יהושע זקס ששימש בועד כל הכוללים.  שני האחים הראשונים חבשו תרבוש לראשם, ואילו ר' יהושע היה לבוש כמנהגם של גברין יהודאין בירושלים בקפלוש וקפטן, ולפי מראם היו שני עולמות.

 

אדלמן הנזכר, היה גם זמן מה מורה בבית ספר למל, בימי הנהלתו של הרצברג, ואף הביא תרומה ידועה לחינוך בסידור התפלה שהדפיס לתלמידי בית הספר, כשהסידור היה מקוצר במידת מה מן המקובל, אך מפעלו לחינוך היה זה שסידר כבא כח החברה למען ציון, שעורים ללימוד עברית, חשבון וערבית לתלמידי תלמוד התורה בשעות הצהריים.  כלפי הקנאים הירושלמיים, וכנגד בתי הספר גם יחד, וכנראה גם משום "עין הרע" הרחיקו את מקום הלמודים לאבן ישראל ולא במזכרת משה מקום התלמוד תורה, וכן הנהיגו הלימוד לא בשעות למוד התורה אלא בשעות הצהריים, זמן שגם בתלמוד תורה עץ חיים, נהגו ללמד כתב ולשון עברית ואף חשבון.  התוספת של לימוד הערבית, היה בה כדי לעורר חשד, ואכן לא היתה רוח הקנאים נוחה מכך.  אפילו בתלמוד תורה עץ חיים, היה ענין זה של הנסיון ללמד ערבית שנויב מחלוקת, עוד מן השנים שלאחר ביקור מונטיפיורי, שביקש להנהיג לימוד ערבית בתלמוד התורה, ויש לציין כי חשובים מן הישוב תמכו בענין זה, כמו ר' משה נחמיה כהנוב מחסלביץ, ואפילו הגאון ר' שמואל סלאנט לא התנגד לכך.  כבר אז היה הדבר מוכן ומזומן, ואף חובר לשם כך ספר לימוד ערבית על טהרת הקודש, ואלמלא הקנאים היה יוצא הדבר לפועל.  באופן פרטי נמצאו לומדים את השפה כבר באותו דור.  ר' יוסל ליאון בנו של הר' בן ציון ליאון למד ושלט בשפה, ור' אליעזר לאפין, בנו של הגביר הידוע ר' פישל לאפין למד שפה זו על בוריה ועסק עקב כך בסידור ספרי הרשומות הממשלתיים התורכיים והיה מליץ בין הציבור לבין השלטונות התורכיים.  ירושלמים ותיקים כמו הדיין הרב ר' אריה לייב ד"ץ הרשלר וכן ר' יוסף ריבלין היו שולטים היטב בשפה הערבית ומטיבים לדבר בה, וכמדומני שכך גם הגאון ר' שלמה זלמן בהר"ן (ר' זלמן ר' נחומקס).  היה הדבר כך, של "קרובים למלכות" הותר הדבר במידת מה, מה שאין כן בקשר לשפה הצרפתית, שלא היתה לשון המדינה.

 

אבי ז"ל למד שפה זו מפי ידיד נפשו, חותני החכם ר' יצחק יחזקאל יהודה הבבלי שהיה גם רבם של שני הגיסים שעשו להם שפה זו "עטרה" ו"קרדום" במשך שנים רבות בישוב – הם חתני הרי'מ פינס מר דוד ילין ומר יוסף מיוחס וכן של אחיו הפרופ' יהודה וגיסו מר חיים אשריקי שהזכרתיו.  גם אבא היטיב לקרוא, ולהבין בשפה הערבית וגם ידע להשתמש בה בכתב בשעם הצורך.  עדין שמורים אתי ספרים רבים בערבית מתוך ספרייתו.

 

על כל פנים השכילו היזמים לכונן שעורים אלו בבוחרם במורה לא אשכנזי אלא ספרדי, שלא חל עליו החרם שהטילו נגד בתי הספר וכזה היה מורנו, חותני אחר כך, ר' יצחק יחזקאל יהודה.  היתה בזה פקחותו וזהירותו של ר' מרדכי אדלמן שהיה עוזב בשעותה צהרים את משרדו "משרד לתרגומים לערבית ולצרפתית" בשעה ה"סריה" – בית הפקידות הממשלתית בעיר העתיקה ליד הקישלה- ובא ללמדנו באבן ישראל, תלמידי תלמוד תורה מזכרת משה והסביבה.

 

האמת  ניתנה להיאמר שר' יצחק יחזקאל, שהיה כאמור גדול בתורה הוא ואחיו היו לומדים תורה דוקא מפי האשכנזים.  רבם, שלו ושל אחיו פרופ' יהודה, היה דודי ר' בנימין אביו של אליעזר.  פרופ' יהודה היה אחר כך גם תלמידו של רבי המובהק, ר' חיים בן ר' יעקב מן ז"ל, והיו שניהם מיטיבים לדבר אידיש כאשכנזים מלידה ומבטן, על כל פלפוליה וסממניה.  בספרו שלחותני "משלי ערב" נמצא המבקש עדות ואישור לכך.  במה שנוגע לשפות, היה חותני ר' יצחק גדול לא רק בתנ"ך ובדקדוק השפה אלא בקי גם מעין כמוהו לא רק בשפה הערבית אלא בכל הספרות החילונית והדתית.  בשנות מגוריו במצרים, לא רק שהיה אחד מראשי המדברים במושבי החוכמה של חכמי אלקהירה המוסלמים, שכבדוהו כחכם ובקי בספרותם ובתורתם,  אלא שכל חכמי אירופה המזרחנים, יהודים וגויים, שבאו לאלקהירה ושהו בה היו משכימים לפתחו ללמוד ממנו.  כך היה ליטמן, המתרגם הגרמני של אלף לילה ולילה וכך היה מורי יוסף הורוביץ וכן קרל בקר שהיה מיניסטר החינוך בגרמניה אחרי מלחמת העולם הקודמת.

 

בית מסחר הספרים שלו, לספרי מדע ערבים, היה מפורסם בכל ארצות אירופה, וכל החכמים, לרבות חכמי הותיקן עמדו אתו בקשרי מכתבים.  היו אתו גם מכתבים מאחד האפיפיורים שהיה עוסק בחוכמת המזרח, ולא היו המכתבים מכתבי מסחר גרידא אלא "שאלות ותשובות".  במסחר דוקא לא היה מניח את דעת קוניו, וסיפר לי אחד החכמים, פיק מפרנקפורט, שכשהיו מזמינים אצלו כתב יד היה עובר זמן עד שקיבלו תשובה.  כשקיבלו אתה תשובה היה בה, שאמנם מצא את כתב היד אולם לא פעם היה מודיע שקשה לו להיפרד מכתב היד, והחליטו לצרפו לספרייתו הפרטית ועם המזמין הסליחה.  בקיאותו המפליאה בכל מכמני הספרות, הפליאתני תמיד.  כשהייתי פונה אליו בשאלה, היתה ראשית תשובתו דרך חיבה "יוסף יוסף, עד מתי תהיה עם הארץ ככל הבורים האלה המזרחנים שלכם".  כשהיה כבר זקן ומוטל על מיטתו ולא יכול לצאת והייתי שואלו היה אומר: "גש אל הארון ופתחהו, במדף פלוני תמצא ספר פלוני, השלישי או הרביעי בשורה, פתח בעמוד פלוני ותמצא תשובה מפורשת לשאלתך".  תמיד כיוון אל האמת.  אם קרה המקרה שלא מצא תשובה היה אומר בפה מלא: "באמת איני יודע".  אולם, אם גם עלה בידיעותיו המרובות על חכמי אירופה, ידע לכבד מה שיש בהם.

 

יפה הגדיר פעם אחיו הפרופ' א. ש. יהודה את ההבדל בינו לבין חכמי המערב, כשדיבר אחד החכמים הצעירים בקצת ביטול על ר' יצחק יחזקאל, "ההבדל בין אחי לביניכם – אמר א. ש. יהודה – הוא אותו ההבדל, שהיה בין מטבחה של אמי ובין מטבחיהם של אמותיכם.  במטבחים של אמותיכם קופסאות של חרסינה ומסודרים על גבי מדפים יפים ועל כל קופסא רשום "קפה אורז פלפלים "וכדו', במטבחה של אמי היה הכל בשקים והשקים מגובבים ומעורבים זה בזה, אולם בקופסאותיהם של  אמותיכם היה מכל מין "גרגיר" ובשקיה של אמי היה הכל בשפע רב, וכך הוא בידיעות המסודרות שלכם".  פרופ' א. ש. יהודה, היה נוהג קלות ראש וביטול בחכמי אירופה,  ואפילו נדלקה המזרחן הגדול לא נוקה ממנו.  אמרו שכשהיה בן 17 לערך, וישב כתלמיד לפני נלדקה בשטרסבורג היה מעז פניו כשהיה מורו הזקן מתקשה בפירוש מילים בשיר ערבי קדמון ואומר לו: "ענין זה אפילו שפחה של בית אבא הבגדדי יודעת אותו וכך פירושו".   ואם אמנם צדק הצעיר, הרי הספיקה אז שחצנותו להשניא אותו, שנאה שאמנם לא פעם באה מתוך יראה ופחד שלא ישימם ללעג וקלס, לא כן היה חותני ר' יצחק ז"ל.  הוא כיבד מאד את חכמי אירופה בגלל הסדר שבמשנתם.

 

היה מעשה, אחרי שישבתי שנה לפני רבותי בפרנקפורט ונלאיתי לראות את צמצום ידיעותיהם בדברים פשוטים בשפה הערבית כתבתי לחותני שהחלטתי בדעתי לחזור ארצה ולא להמשיך לימודי שם, שכן בשעה אחת לפניו למדתי הרבה יותר מאשר שם.  בתשובתו הוכיח משוגתו על פני: "מצטער אנוכי, כתב לי, שלא עמדת על אמיתות הענין גם אחרי שבתך שנה לפני מוריך.  אמת היא שעולים אנחנו בידיעותינו עליהם, ולא הם יודעים אותו מובטחני שבעזרת שיטותיהם וסדריהם, מאוחר או מוקדם, יעמדו הם על אמיתות הענין, ואילו אנחנו לא נגיע לכך אלא אחרי עמל ויגיעה, ואפשר שגם אחרי כל אלה לא נגיעכלל לתשובה.  הם יצרו סדר ושיטה לתורתם, למד מהם סדר ושיטה וייטב לתורתך".

 

חותני ר' יצחק יחזקאל שכפי שאמרתי היה תלמיד חכם גדול, אולם פדגוג לא היה.  הוא לימדנו עברית, כתב, הכתבה ובעיקר דקדוק, והיינו חייבים אנו הפעוטות לשנן על פה את כל לוח הפעלים על גזרותיו ועל בנייניו.  היה קורא לילד מן הספסלים לאיו אל שולחנו, והיה מצווה עליו להגיד לו בעל פה את הגזרה על בנייניה כפי שדרש ממנו.  כבר מלכתחילה היה תופס בידו את הסרגל שהיה מונח לפניו על השולחן מוכן ליסרו אם חס ושלום יטעה הילד במשהו.  לא שהיה איש רע ואוהב ליסר אלא חושב היה שענין זה שייך לעצם החינוך והלימוד ואי אפשר בלעדו.  טעה הילד, היה חייב לכופף אצבעותיו כלפי פנים על כף היד, והסרגל ניחת על אצבעותיו.  ביום קר כשהיו ראשי האצבעות קפואות בלוא הכי לא היה זה תענוג גדול.  אנוכי בוחר הייתי לשנן תא הפעלים בלי לאות ועם זה לא תמיד ניצלתי מעונשו של מורי, אם כי אהבני אהבה עזה כבר אז, ולא רק בגיני אלא בגלל אהבתו לאבי שהיו ידידי נפש ממש עד יום פטירתם.  במיוחד היה מקדיש מורנו זמן רב  לכתב יד יפה, שהיה מצטיין בו בערבית ושהיה נחשב בערבית לחלק בלתי נפרד מלימוד הלשון.  כתב מכוער היה עולה אז כשגגת סגנון.  היה מביא לנו מחברות ערביות שתוקנו לשם לימוד הכתב והיו שם דוגמאות ומתחת להן שורות בכתב דק שהיה צריך להעביר קולמוס עליהם או אותיות חלולות שהיה צריך למלאן.  כמובן, כשהייתי ממלא את החללים לא ככותב אלא כ"צובע" קמעא קמעא עד שנתמלא החלל.  כנראה שנצטינתי אז בלימוד אצל מורי זה, וזכיתי בסוף השנה למתנה – פרס – ספר דקדוק ערבי בעברית עליו כתוב בערבית הדר "פרס לתלמיד".  ספר זה שמור אתי עד היום כמזכרת נעורים נעימה, מאדם שככל שהכרתיו יותר ויותר הוספתי להעריצו לא רק על גדולתו בתורה ובחכמה אלא על תמימותו הרבה ויושר דרכו.  צדיק היה האיש בכל דרכיו.

 

כאמור קבענו זמן מה את מקום לימודינו, עם מורנו ר' אשר באותה דירה באבן ישראל ששמשה בצהרים לשעורים שיסד אדלמן כבא כח חברה למען ציון.  משם העתקנו את מקום לימודנו לבית המדרש של שכונת "כרם אברהם" שבה היה גר מורנו ר' אשר, וביום שישי היינו לומדים בבית ממכר היין של ר' אשר שהיה מוכר יין לקידוש להבדלה בחנות קטנה, מרתף קמעא, בשכונת מחנה יהודה.  חנותו זו, היה פותח ר' אשר רק ביום השישי לשבוע וככל הנראה שהיה זה רק סניף לבית מסחר היין שעסק בו אחיו ר' אברהם זליג וידמן שהיה לו, בראשונה, בית מסחר ברחוב חב"ד בעיר העתיקה ואחר כך הרחיב את בית מסחרו ליקר ממש במרתף מול בתי ויטנברג מדרום למאפיה של ר' יהושע ברמן.  היה ר' אשר מלמדנו ביום שישי לימוד קל, חומש עם רש"י ומוכר בינתיים יין לקידוש ולהבדלה.  אבא היה קונה בימים אלה יין אצל ר' אשר לשבת והייתי נושא את הבקבוק היפה מחנותו בכל יום שישי הביתה.  נשאר דבר זה בזכרוני משום מעשה שהיה.  בימים אלה הייתי כנראה אוהב את הטבע, ובמקום לחזור בצהרים ביום שישי אחרי הלימוד, מחנותו דרך השדה הרחב עליו בנוי היום שוק מחנה יהודה, הייתי מחבב לנטות לשדות למקום שכיום בנויה שכונת שערי רחמים וחלק מנחלת אחים.  הייתי מתעכב בשדה, קוטף כלניות וקונה שביתה על הסלעים, עד שביום מן הימים קרה לי אסון ונתקל הבקבוק היפה בסלע נשבר ונשפך יינו.  הייתי בכל רע כששבתי הביתה לא רק בלי יין אלא גם בלי בקבוק, אלא שלשמחתי בן דודי הטוב משה דב שבביתו על שולחנו היינו אוכלים בזמן ההוא לא גער בי.

 

זכור לי מאותו זמן כשהביא פעם בן דודי משה חמאה מן העיר העתיקה והפליג בשבחה של החמאה, חמאת עזים לבנה.  נתפעלתי עד כדי כך משבחיו עד שמהרתי בפזיזות ובלעתי כפית גדושה של חמאה.  הרגשתי מיד בחילה ובמשך זמן רב אחרי זה תיעבתי חמאה.

את שכונת כרם אברהם שתי שורות של בתים, שנבנתה מול בית הספר שנלר שיסדוהו גרמנים למסיון, הכרתי לפני כן על ידי זה, שהיה גר בה בבית הראשון יהודי זקן ר' לייב רוסטובסקי שהיה מכונה בשם ר' לייב יהודיער, על שם זה ששנים מספר אחרי עלותו מרוסיה גר ביהודיה ונעשה הוא ואשתו שפרה ידידים נאמנים לבית אמי, לבית שפירא. אהבתו לאמא באה לידי גילוי בהרבה מקרים, בזה שנטה חיבה מיוחדת לכל מה שהיה קשור אתה.  ר' לייב היה סוחר בחוץ לארץ, והשאיר שם בנים שהיו שולחים לו בתוך מכתביהם המחאות כסף והיו גם המכתבים וגם ההמחאות באות על שם אבא שהיה כעין אפוטרופוס לר' לייב.  היה בטוח יותר לשלוח המחאות כסף על שם אדם ידוע בירושלים, תריס מפני גניבות בפוסטה מצד אחד, וגם לאיש ידוע לא היתה הפוסטה עושה קשיים בתשלום בה בשעה, שמאדם בלתי ידוע היתה הפוסטה דורשת הוכחות לצורך ושלא לצורך.  ר' לייב ואשתו היו מקבלים אותי תמיד באהבה עד שנדמה לי הרבה פעמים בשחר ילדותי שסבא שלי הוא.  צמא הייתי לסבא כמו כל הילדים והיה חסר לי.  סבי אבי אבי, ר' יוסף יואל נפטר עוד בי"ב כסלו בשנת תרנ"ו [1980], וסבי אבי אמי נפטר בחנוכה שנה וחודשים מספר אחרי פטירת אמי בעודני יונק.  מלבד הריבָּה של שפרה הזקנה שנעמה מאד לחכי הייתי "בעל חזקה" לקבל את הלולב של ר' לייב במוצאי החג, ואם קרה שלא באנו אצלו במוצאי שמחת תורה היה שומרו עבורי.  מלולבים אלו של אבא ושלו, היו הילדים קולעים סלים קטנים ומחצלות קטנות וטבעות.  אני לא הייתי מוכשר לכך, כשם שאיני מוכשר לכל פועל כפיים לדאבוני הרב עד היום הזה ואפילו לא לתלות וילון או אפילו תמונה על הקיר.

 

מלבד ר' לייב יהודיער, ידעתי לפני כן גם אחד שנקרא "אברהם בן אברהם" אחד מה"סבותניקים" של רוסיה שעלו לארץ ישראל וקיבלו עליהם את דת משה בישראל.  אולם, בשעה השגרים האחרים היו על פי רוב קשישים על סף הזיקנה, היה ר' אברהם בן אברהם של כרם אברהם יוצא מן הכלל.  הוא היה צעיר לימים, בעל לאישה צעירה גיורת כמוהו ואב לילדים קטנים "גרים קטנים" וכאלה שנולדו כבר ביהדות.  הוא היה מיטיב לדבר אידיש ואלמלא מילים רוסיות שהיה מערבב בלשונו פתאם והריש הרוסית, לא היה ניכר שגר הוא.  היה מתערב אפילו בענייני ציבור בביתה כנסת כאורח גברין יהודאין ממש, וילדיו היו לומדים בחדר ככל ילדי בני ישראל, אלא שמראם הסלבי, שיערותיהם הבלונדיניות ועיניהם התכולות היו בולטים לעין כל.  אברהם בן אברהם זה היה לו מעין זה שקוראים בית חרושת למרצפות שהיו מרצפים בהם את התנורים בבתים כדי לחמם.  אם כי מעטים היו הבתים שהיו בהם תנורים כאלה לחמם הבית – תנורים כאלה בדרך כלל היו רק בבתי הכנסת שהאנשים היו באים לשם לא רק להתפלל אלא גם לשנות משנתם.  היו ערבי חורף, ובשבתות אחרי הצהרים לעתים הומים בבתי הכנסת מבעלי בתים הלומדים שיעור יחד ויותר מכך מאלה הלומדים איש איש בפני עצמו.  בבתים עצמם לא חיממו לרוב כל עיקר, והיו הילדים מתכנסים בליל קרה בתוך המיטה יושבים שם ושומעים את שיעוריהם והתינוקות משתעשעים במיטה.  בשבתות היה שכל המשפחה היתה מתכנסת כך במיטות.  חשובים שבבעלי הבתים היו להם כיריים קטנות של חימר שהיו מתחממים בגחלים שעליהם.  הכניסו את הכיריים לבית ונתחממו.  היה זמן, שהגיעו "הבליץ לומפען" לירושלים היינו מנורה שיש בה כדי אור של שלושים או חמישים נרות למרבה שהיו בעלי בתים משתמשים בהם מלבד בלילי שבתות ולילי חג לכבד את השבת ואורים גם בלילות חורף קרים והיה בדמיונם שהמנורה מחממת ממש את הבית עם כי למעשה אפשר לשער מה רב היה חומה.  בבית אבא היה באותם שנים "מנגל" כדרך הערבים.  עשירי הערבים היה להם אח נחושת על כן גבוה שהיה בא מבתי חרושת בדמשק.  עניים – וכך היו היהודים ברובם – הסתפקו באח ברזל על שלוש רגליים דקות וכזה היה גם בביתנו.  הטרה להגיע לגחלים לוחשות היתה מרובה מההנאה.  ראשית כל היו הפחמים לא שרופים למדי ולא היתה האש אוחזת בהם או שהיו מעלים עשן.  בחורף היו הפחמים מתרטבים בשקים שהביאום בדרכם על הגמלים והיה עובר זמן ועידן עד שנתיבשו והעשן היה עולה עד למחנק.  שעה רבה היו משאירים את האח על יד הדלת כדי שבעזרת הרוח תאחז האש בפחמים, או עד שיכלה העשן ויהיו הגחלים לוחשות ומחממות.  על כל פנים לא עשה הגר שלנו עושר בעסקיו והיה בא לעתים קרובות לבית אבא בטענות ותביעות אל ועד כל הכוללים, שכן לא היו הגרים שייכים לכוללים לפי הארצות שעלו משם.  ר' אברהם זה מפאת ידיעותיו הרבות באידיש היה פטרונם של כל הגרים, והיה להם לפה מעין מה שקראו אז מוכתר בנסיבות אחרות וקשרי העדה עם הממשלה.

 

בית הכנסת בכרם אברהם היה בעליה עומדת על בתים שמתחת לה ומלא אורה, שכן כל החלונות מכל הצדדים היו מופנים לשדות חופשיים וכן היה גם האויר בה נפלא.  יושבים היינו לפני ר' אשר ושונים לפני הצהרים גמרא ואחרי הצהרים, חומש עם רש"י ותנ"ך החל מיהושע וכלה בישעיהו ובירמיהו.  חיבתי לתנ"ך תחילתה בשעורים אלו שלמדתי אצל מורי זה, כל הנביאים הראשונים וספרי ישעיה וירמיה.  גם לימודו בתלמוד היה בהסבר פשוט ויפה ומתקבל על הדעת.  איש לא היה מפריענו בבית הכנסת בשכונה הנידחה אז והקטנה.  מבלעדנו לא היה בבית הכנסת אלא ר' דוד כהן שאשתו רבקה היתה ממשפחת ר' יהושע ילין.  הוא היה באל לעתים קרובות לבית המדרש לשנות משנתו, והיה נכנס בשיחה אתנו בדברי בדיחה ובפנים מסבירות, שכן היה גם חצי משכיל.  הוא הוא ששלח את בנו הצעיר את לוי כהן לבית ספר למל, וזכה שבנו זה היה אחד מחמשת המורים הראשונים שנסמכו להוראה בבית המדרש למורים של חברת העזרה בירושלים.   והם לוי כהן זה האחים חנינה ונהוראי מזרחי ומבלעדם מרדכי לבנון, שנתפרסם במשך הזמן בין השופטים הראשונים בארץ ישראל ונשיא בית הכנסת ישורון אליעזר ילין בנו של מר דוד ילין ואנוכי.  ר' דוד כהן היה מוציא לאור בכל שנה "לוח" והיה כולו בנוי מגימטראות לאותה שנה ובתוך הגימטראות לא רק ברכות וסימנים טובים לשנה הבאה אלא גם דברים שנונים וחידודים.  מלבדו, היה יושב תמיד כל היום בבית הכנסת, עטוף טלית ותפילין ועוסק בתורה, יאדלער הזקן אביו של הדרשן הידוע בן ציון יאדלער.  בניגוד לר' דוד כהן היה יאדלער הזקן איש רציני.  מאיר תמיד למוסר אזנינו ליראת שמים.  הוא היה מקנאי הדור.  איני יודע איך בכלל הביט עלינו, ילדים בני אבות שהיו רחוקים מעולמו כרחוק מזרח ממערב.  אולם מעולם לא פגע בנו אפילו במילים ובדיבור ונוהג היה בנו "מנהג סבא" המעורר את נכדיו ליראת שמים.

 

תקופה חדשה בחיי מתחילה עם הכנסי ללמוד בתלמוד תורה הגדול שבחורבת ר' יהודה החסיד, בתלמוד תורה "עץ חיים".  היתה זו בשבילי מעין תעודת בגרות ראשונה.  עד עכשיו הייתי שקוע כולי במסגרת הצרה שבין "מזכרת משה, ו"אבן ישראל" ולא הרחקתי לכת אלא עד שכונת "כרם אברהם".  עצם ההליכה יום יום ממקום מגורנו לעיר העתיקה, הרחיבה את אופקי.  עובר הייתי טיול ארוך בדרך יפו.  יצאתי דרך משכנות, עברתי דרך סכת שלום ואבן ישראל ופניתי בסימטא בין בנין האליאנס ואבן ישראל והייתי מגיע למלון קמיניץ שהיה בחצר השייכת לכולל וולהין.  שם בחצר היתה תחנת העגלות שהיו מסיעים נוסעים עד לשער יפו תמורת "מטליק" או "עשירייה", שליש הגרוש התורכי בערך.  מלבד תחנה זו, היתה תחנה נוספת ב"מחנה יהודה" אחרי בית החולים התורכי, שהינו כיום בית החולים הממשלתי, מלבד קשר עגלות זה, היה עוד קשר עגלות רק למאה שערים.  לרכבת היו העגלות הולכות רק בשעה שהגיעה רכבת לירושלים לפנות ערב, או בשעת יציאת הרכבת מירושלים בבקר השכם, והיו האנשים נוסעים לתחנת הרכבת שעות שלמות לפני יציאתה מחשש שלא יאחרו.  דרך יפו היתה אז עדיין בלתי חסומה בבנינים.  מאחרי שכונת "עזרת ישראל" נמשכו משני הצדדים שדות ריקים עד שכונת נחלת שבעה.  היו – מלבד החצר שסינימה עדן בו כיום שהיה שייך לאמריקאי והיה בו זמן קצר הספריה של בית המדרש אברבנאל-, רק בית גדול של חיים אהרן ולירו, שהיה משכיר לרופאים.  שם גר הרופא ד'ר יצחק קרשבסקי ואחרי כן גם ד'ר אהרן מזיא.  רק בזמן מאוחר יותר בנה וולירו ליד דרך יפו את הבתים, שבאחד מהם גר הוא בעצמו, מול המגרש שלפני תחנת אגד של היום, זה שנשאר פנוי עד היום, מפני שהוא "ווקף" הקדש מוסלמי, שאין למוכרו ולא להמירו.  אחרי בנינים אלה היה גנו של "הגלח" (הגוי), שהיו גרים בו אותו זמן הרופא היווני מזארקי עם בנותיו היפה-פיות.  אחרי נחלת שבעה, נבנו רק אז, בניני  "המשומד" שלמה בן דוד פיינגולד, איש כרסתן וציניקן – כנויו אז בירושלים היה "דער גרובער משומד" [המשומד השמן] שבנה לו בתים רמים "בניני פיינגולד".  טיפוס מיוחד היה פיינגולד זה.  במשך הזמן העלה את אחיו ואת אביו לירושלים, והיו האח והאב סמוכים על שלחנו, והיו נוהגים ביהדות, מתפללים בבית הכנסת של נחלת שבעה, והאב היה אפילו קונה לו את "מפטיר יונה" במנחה של יום הכפורים, והיה זה בזמן שר' יואל משה סלומון עדיין חי והיה מתפלל בבית הכנסת של נחלת שבעה.  פיינגולד עצמו קבע על ביתו כתובת אבנים ואותיות יצוקות ברזל "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".  בבנין גדול מן הצד, חי הוא ושתי נשים, האחת אשתו שהיתה מבוגרת ממנו הרבה, והשניה חותנתו.

 

הייתי רואה אותו תמיד בלכתי העירה ובשובי עומד לפני ביתו ולפני שורת הבתים שבנה על מנת להשכירם בחצר שאחרי סמטת נחלת שבעה בואכה העירה, כשהוא משוחח עם יהודים עוברים ושבים, שכן היה מעורב בדעת עם היהודים והרבה ספורים היו מספרים עליו, שלא היה נמנע אף פעם מללעוג בעצמו על "שתי נשיו".  ילדים לא היו לו, וככל הנראה אהב מהתלות, ויצאה שמועה בבנותו את החצר לפני ביתו, קרוב לודאי ממנו עצמו, שהוא אומר להקים "ישיבה" גדולה, או ספרו שהיו אומר שהוא מצפה למות "שתי נשיו" שאז יחזור ליהדות.  אם לשפט לפי אביו, לא היה למדן גדול, למרות שהפיץ שמועה שהיה מבני ישיבת וולז'ין בחוץ לארץ.  ספרו פעם, שבא לבנק אפ"ק למשוך כספים שהיו לו, והיה הגזבר בבנק ר' אלתר ריבלין מונה את הנפוליאונים של זהב שביקש פיינגולד לקבל, ואמר ר' אלתר:

 

"עלינו הכתוב אומר, יפול מצידך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, רק בעינך תביט ושלומת רשעים תראה".  והיה מתכוון ר' אלתר לאמר, שלו לר' אלתר אין כלום מכל ההון שהוא מונה, והינו רואה רשע כמו פיינגולד מקבל את כל הכספים הללו.  סיפור אחר נחרת בזכרוני מתוך ויכוח שהיה בין ר' יוסף בר' ברוך צבי הלוי, יהודי אוהב בדיחה גם הוא, ובין המומר פיינגולד, כשנפגשו בדרך והתחילו לועגים זה על זה.  כשהתחיל פיינגולד לועג ליהדות, אמר לו ר' יוסף: בוא אשמיעך ספור יפה ששמעתי שמספרים על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שהיה סנגורם של ישראל כידוע, שפעם נקלע לעירו מגיד עני.  בא המגיד לביתו של ר' לוי יצחק, רבה של ברדיצ'ב וביקש רשותו לדרוש בביתה כנסת.  ונוהג היה ר' לוי יצחק לא להרשות למגידים לדרוש בבית הכנסת שלו, משום שהיו באים לידי תוכחה להוכיח את הקהל ומלמדים בזה קטגוריה על ישראל.  לא הרפה המגיד מר' לוי יצחק והתחנן בפניו לתת לו הרשות, ואמר כי אין בכוונתו חס וחלילה להוכיח את מישהוא, אלא בא רק לשם טובת הנאה כדי לאסוף נדוניה לשתי בנותיו, שאין לו במה להשיאן.  שמע ר' לוי יצחק כך, נכמרו רחמיו והתנה איתו תנאי שיזהר מלהכניס לדרשתו כל תוכחה שהיא.  ודע לך, אמר ר' לוי יצחק, שאני אהיה יושב בשעת דרשתך, ואם חס ושלום תוציא מפיך תוכחה כל שהיא, אפסיקך מיד.  קיבל המגיד את התנאי, אלא כשהתחיל לדרוש, נתלהב יותר ויותר, עד שהתחיל מוכיח את ישראל.  קפץ ר' לוי יצחק ממקומו והורידו מן הבמה ואמר לו: "כלום תרשה לעצמך בגלל שתי בנותיך המתועבות ללמד חובה על ישראל?".  חפו פניו של פיינגולד הציניקן, והקהל שעמד מסביב פרץ בצחוק על "שתי הנשים" שהתכוון להם ר' יוסף בספורו.  פיינגולד הרבה עוד לבנות גם ביפו, בית מלון גדול על חוף הים לא רחוק משכונת "נווה צדק" מלון כשר וכן בנה בטבריה.  היה מבקש את קרבת היהודים כל העת, מעולם לא הסית לשמד עד שנפטר, איני זוכר מתי.  [בתי פיינגולד עדיין קיימים היום ברחוב יפו בגבה של שכונת נחלת שבעה].

 

אחרי בתי פיינגולד, בואכה לעיר העתיקה היו שדות ריקים מימין, ומשמאל הגדר של בית החולים הרוסי והיתה הרוח ממש נושאת אותנו הילדים בשובנו בערבים בחורף בן הפוסטה העתיקה עד לפני נחלת שבעה.  היו אז רק שתי שורות של חנויות נמשכות מהפוסטה העתיקה ועד קרוב לשער יפו.  מתוכן זכורה לי במיוחד חנותם של גרמנים לחומרי בנין, והבנק "קרדיט ליאונה" הבנק המפורסם ביותר בעת ההיא בירושלים, פרט לבנק של ולירו שהיה ברחוב הבטרק מבפנים לחומה.

תענוג מיוחד היה לי בימים הראשונים לעבור דרך שער יפו הגדול ולהכנס לאטמוספרה של העיר העתיקה.  מימינך "מגדל דוד" שלא היה לי ספק אז שדוד המלך בנה אותו, לידו הקישלה, בית הקסרקטין של הצבא התורכי, ואם זכיתי לכך הייתי שומע את קול החצוצרות כשהחיילים לומדים לנגן לכבוד הסולטן בבוקר ובערב.  יש שהייתי זוכה גם לראות "שרים" "וגדולים" כמו הביק פאשה – ביק פאשה אינו אלא שר אלף – ולעיתים גם את עגלת הפחה עצמה עוברת כשפרשים רוכבים לפניה ולאחריה בדרכה העירה.

 

יותר מכל אהבתי את רחובות העיר העתיקה גופא.  עד עכשיו הייתי עובר כאן רק באקראי, אולם מיום הכנסי ללמוד בחורבה הייתי מתענג על זה יום יום ממש.  מפעם לפעם גיליתי לי דרכים חדשות להגיע אל החורבה והיה חביב עלי כל גילוי וגילוי.  מענין שנפשי נכספה דוקא לאלה המבואות הצרים, כאילו חזרה בזה נפשי אל מקור מחצבתה.  שכן נולדו גם אבי וגם אבי אבי בתוך העיר העתיקה.  בדרך דומה אהבתי גם את הגיטו של דמשק הרבה יותר מן העיר החדשה ורחובותיה הרחבים כאשר גרתי בה שנים מספר.  ככה גם אהבתי את טבריה העתיקה שגרתי שם שנה וכן הייתי אוהב בימי מגורי בפרנקפורט על נהר מיין, לרדת בכל יום ראשון למגנסה העתיקה, היא מינץ, ולבלות בסמטאותיה שעות רבות יותר מכל  תענוגות במקומות מרגוע נהדרים.  יש שהייתי יורד דרך הבטרק, הוא רחוב דוד היום, יורד את המדרגות ונהנה מן החנויות של פירות וירקות הערבים המסודרים בסלים, נהנה לראות את המוכרים הערבים בשלוותם המיוחדה המזרחית.  יושב הוא לו בשלווה על מקומו, לעיתים גם נרגילה בפיו ואינו תר אחרי קונה, וכשהקונה בא הרי אין הוא בהול עליו.  אוהב הייתי לנטות הצידה לבטרק הרחב אל חנויות הגלנטריה והצעצועים ומרחיק עד לקרבת אותה סמטה, "הטרייפה גסל" [הסמטה הטריפה=ויה דה לה רוזה] ששם קבור משיחם ששום יהודי לא נכנס לתוכו, ואם ברחוב הצר מימין מקום שהיה איזה מוסד מנזר צרפתי, דרכו יכול הייתי להגיע עד רחוב חב"ד, משם דרך המדרגות המובילות לרחוב היהודים, ואל החורבה.  שם אתה עובר על מרכזם של הבאשטים, ורואה אותם במקום חיותם בשעה שעד עכשיו לא ראיתי אלא אחד מהם כשהיה בא לסרסר פחמים בשכונתנו.

 

היהודים והיהודיות כאן, אפילו האשכנזים, כאילו יש משהו משותף להם ולבאשטים האלה, בדרך שיחתם והליכתם אם כי רחוקים הם זה מזה כרחוק מזרח ממערב.  יש שהמשכתי בבטרק, הגעתי בחלקו השני לחנויות של מניפקטורה וכלי נחושת, משם לרחוב האטליזים – מראה לא נעים ביותר וריח לא טוב – אולם רק אמה אחת או אמתיים, והרי אתה מציץ לתוך "שוק אלעתרין", שוק הבשמים, שריחות נעימים מקדמים את אפך.  יש שהייתי הולך דרך הפוסטה האוסטרית, היינו לא נכנס לבטרק אלא נוטה ימינה ומגיע לחכורה, היינו החצר הגדולה שלפני ביקור חולים הישן שבעיר העתיקה, נכנס דרך דלת קטנה, שהיתה נסגרת בלילה כנראה, לחצר החכורה, עובר את החכורה ומגיע לפני ביקור חולים, משם לרחוב חב"ד ומשם לחורבה.

 

לעיתים הייתי פונה בקישלה ימינה בדרך המובילה דרך "דיר הארמנים" המובילה עד שער ציון.  אין אתה נכנס לתוך ה"דיר" אלא פונה לסמטה מאחורי החומה הצפונית של הדיר ומכאן עובר אתה אל עולם מלא.  הרי חצר "אור החיים" שבו חי בעל "אור החיים", הפירוש על התורה, ששמעתי כל כך הרבה עליו מפי סבתי ריבה, עליו ועל שתי נשיו שהוא קבור בין שתיהן בהר הזיתים, ליד "יד אבשלום".  שם בחצר גם הבית בו נולד האר"י הקדוש.  בימים אלה גר בו קרוב משפחתנו, יהודי שקט ומתון ורוחו נמוכה וליבו שבור.  קרוב משפחתנו זה, ר' יענקל שפרה'ס איני יודע איזה הדרך הגיע אל ביתו היפה.  מול חצר אור החיים, לשמאלך הרי חצר ר' ישעיה, הוא ר' ישעיה ברדקי, רבה של ירושלים וקברניטה בימי סבי ר' יוסף יואל.  שם בית המדרש "סוכת שלום" קיים עדין.  שם חי ר' ישעיה ושם חי סבי ר' יוסף יואל.  ממש "הסטוריה" של אבירים עוברת לנגד עיניך.  אותה מחלוקת של ה"חצר" וה"חורבה" שהיתה בעצם מלחמה על הגמוניה.  ר' ישעיה סובר שהוא הראשון שקדם לרבים ולכן הוא המרכז ובית הכנסת שלו הוא בית הכנסת החשוב, ואילו צעירים מבקשים להעביר את המרכז ל"חורבה" והמלחמה נטושה, עד שבא ר' משה מגיד ריבלין בנו של ר' הלל ריבלין, שעלה רק בשנת ת"ר, [1840] כשלושים שנה אחרי אביו, והוא בכח מינוי מצד רבני וילנא וגבאי ארץ הקודש, הביא את השלום.  עברת את הרחוב, יורד מדרגות אחדות והנך יוצאל מרחב רחוב חב"ד שמימינך לא רחוק מהדיר הארמני, ממזרחו החצר הקאלישי, היינו החצר שבו שכן כב' הרב מקאליש, ר' מאיר אויירבעך, הגאון גבה הקומה ויפה התואר והעשיר הגדול שצדקת נדבנותו הפכה אותו ממש כלי ריק.  האיש אשר שנא מתנות עד אשר השיב ריקם, גם את פני מונטיפיורי ומאן לקבל ממנו לא רק מתנת כסף, אלאל הפילו מערכת כלי כסף גביע עם כתובת למתנה, ושלחה מונטיפיורי אחרי פטירתו אל נכדו הרב מנחם אויירבאך ע"י שליח נאמן, הרי'מ פינס בעלותו בשנת תרל"ח [1878] לארץ ישראל כבא כח חברת מזכרת משה.  כמה תורה, כמה חכמה היתה בפינה זו שאפילו אתה מצרף כל חכמתה של ירושלים, כאין וכאפס היא לעומת התורה והחכמה שהיתה מקופלת בפינה זו.  כאן היה חי גם הרב הקדוש הישיש מקוטנא ר' משה יהושע בעל "זית רענן" שרבים ביקשו להיות נחשבים לתלמידיו ובנים ובני בנים מספרים לך: "אבי וסבי היו תלמידיו של הרב מקוטנא", אפילו שלא תמיד היו מדייקים בסיפור זה.

 

כאן "מלך" בגדולה ר' יעקב לייב לעווי הראב"ד הוא ואחיו ר' נחום ור' אשר למל והיה הרחוב הומר מבנים בוני בנים גדולים בתורה עסקנים בדברים וצאצאים וצעירות, מיוחסי ירושלים.  שם בפינה סמוך לבנין תלמוד התורה הספרדי בקצה רחוב היהודים מאחרי חומת בתי מחסה "הדייטשער פלאטץ" [החצר הגרמנית] קיימת עוד החצר שמרתפה נולד אבא ז"ל.  עד היום גר בו ר' שמחה יאניווער, החי עד עצם היום הזה ואתה רואה אותו, יהודי ענו ויקר.  שמחה זה הינו אחיו של הישיש ר' משה יאניווער, הזקן הטוב שהכרתיו יפה כשהיה בא לבית אבא ז"ל כשהיה תלמידו, מביתו בנחלת שבעה, לביתנו במזכרת משה.  יורד אתה את המדרגות המובילות מרחוב חב"ד לרחוב היהודים, ולשמאלך מיד מופיע בנו הבכור של דודי ר' בנימין [יוסף יואל] שעומד בחנותו הקטנה, אליה אתה יורד ללבכמה מדרגות כשהוא עומד ועוסק בכריכת ספרים.

 

החורבה עצמה עולם מלא בפני עצמו, היה עורק חייה של ירושלים בעת ההיא.  נכנס אתה דרך השער הנמוך הראשי, עולה מדרגות אחדות ומיד מופיע לימינך עמוד האבן מול בית הכנסת הגדול, עמוד אבן מעמודי האבן הקדומים, שקרוב לודאי הוצא מתוך האדמה בשעה שבנו את החורבה.  אמנם, אין העמוד מגיע לאותו עמוד שאתה מכיר מ"מגרש הרוסים" ושהקיפו אותו גדר ברזל שהיו בני ירושלים הולכים לראותו, אולם חשוב הוא העמוד לא מפאת עברו אלא מפאת עתידו.  כיום יושבים עליו "בטלני החורבה" ומשיחים בחדשות היום, אולם גם בר בי רב שבחורבה יודע, שאבן זו עתידה לשמש מצבה אחרי מאה ועשרים0 שנה לקברו של ר' שמואל סלאנט.  בחר בו ר' שמואל בעצמו למצבה.  מצבה נאה וקיימת אם כי אסר לחרוט עליה תארים ושבחים ואכן על קברו כיום חקוקים עליה רק המילים "פ"נ רב שמואל ברבי צבי סלאנט".  למולך מקדם פניך שער ברזל סגנוני יצוקים בו פסוקים רבים באותיות ברזל גדולות, שער שהובא מחוץ לארץ נדבת נדיבים מרוסיה, כמו גם המעקה בעיגול הקרוב לתקרה, שהביא אתו מחוץ לארץ השד"ר ר' חיים הלוי מקובנה, אחד משבעת בוני השכונה הראשונה נחלת שבעה, והמנורה, מנורת הכסף הענקית שעד היום ההוא לא שמעתי אלא את שמעה שכן אין משתמשים בה אלא להדליק נרות חנוכה, ועליך להאריך רוחך עד החנוכה, שתזכה לראותה בעמדה במקום גבוה בצידו הדרומי של בית הכנסת.

 

נכנס אתה לבית הכנסת, ואין שעתך טרופה עוד עליך, כמו בשעת ביקורים חטופים, כשהייתי סר לבית הכנסת בשלוש רגלים אחרי שהייתי הולך עם אבא לכותל המערבי לקיים את הפסוק "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני ה' אלוהיך".  בביקורים אלה מלבד מה שאתה מלא רשמים לא רק מן הכותל המערבי אלא מעצם המקדש שאבא מוליכך אל שעריו להסתכל בו מרחוק וכן מן ה"מַחְכֵּמַה", היינו החצר שבצד בית המקדש ששער גדול מוליך אליה ואתה שומע שאין  מַחְכֵּמַה זאת, ששופטי דת ערביים יושבים בה היום, אלא אותה "לשכת הגזית" שבה היו הסנהדרין יושבים בשעה שבית המקדש היה קיים ודנים בשלושה ועשרין בדיני ממונות ובשבעים ואחד בדיני נפשות.  אחרי כל אלה אתה בא להתפלל ערבית לחורבה המלאה המון רב, ואם לילי שמחת תורה הוא, הרי המעקה הגבוה שליש התקרה מוארת באור יקרות של נרות צבעוניים ואין דעתך פנויה למשהו אחר.  "אילומינציה" כזו אין אתה זוכה בה בירושלים שרחובותיה ושווקיה אפילו הראשיים חשוכים בלילה ואינם מוארים אלא באור דל של פנסים כהים.

 

עכשיו, אתה נכנס לבית הכנסת הגדול בשעה שהוא ריק מאדם ממש.  מן הבוקר עד הצהריים רק יחידים ממש יושבים בו והם אובדים במרחביו.  אין כאן ההמון הצפוף והדחוק המקשיב לקול תפילתו העריבה של חזן החורבה ר' שלמה בהרב ר' ישעיה ברדקי, רבה של ירושלים לפנים.  עכשיו אני יכול להסתכל בבית הכנסת כנפשי.  מפני קדושתו וערכו, אין עורכים בו מניינים אחרי מניינים.  לשחרית, השעה קבועה.  נגמרה התפילה אין מניין שני.  המניינים הם רק ב"שטיבלך", היינו בחדרים הקטנים הבנויים מימין לפרוזדור.  כאן מניין נכנס לתפילת מנחה ומניין יוצא וכשאין זה מספיק מתפללים גם בחצר לפני דלת החדר הקטן שגם ספר תורה קבוע בו בארון קודש קטן.  בחדר משמאל מתנהל "בית דין צדק" בית דינו של ר' שמואל סלאנט.  יכול אתה לשמוע מתוכו בשעות שבית הדין יושב, לא רק טענות ומענות אלא גם צעקות של אשה מרת נפש ולפעמים גם צעקות גבר אלים.  בהזדמנות יכול אתה לראות גם את אב בית הדין את ר' חיים יעקב שפירא, כשהוא יוצא לחוץ.  פניו רציניים תדיר, ועיניו תפוסות במחשבות נושא הוא בעול תפקידו הקשה.  לעומתו ר' שאול חנא הורביץ השני לו, יהודי גבה קומה בעל הדרת פנים, עיניו מאירות וזקנו יורד לו על פי מידותיו.  רוח החיים בבית הדין הוא ר' לייבע הרשלר יליד ירושלים, שבתחילה אתה מכירו כ"ספרא דדיינא" [סופר הדיינים=רושם הפרוטוקולים בבית הדין] וביום מן הימים הוא מתעלה לדרגת דיין ושמו מעתה ר' לייב ד"ץ [דיין צדק].  הוא היה לא רק גדול בדין, כדיין נפלא אלא גם בהוויות העולם, עסקן בכל ענייני הציבור ויודע את כל ירושלים על בוריה.  לא רק ירושלים יהודית היתה נהירה לו, אלא גם הפקידות הערבית והתורכית והיטיב לדבר ערבית.  הכרתיו היטב.  הוא בא תמיד בקשר עם אבא, בענייני ציבור, ביחוד במה שנוגע לקשרים עם הממשלה התורכית, אם כי לא תמיד היה אבא בדעתו ביחסיו לפקידות.  ר' לייב היה מתפעל מכל פקיד קטן רואה אותו כ"פחה" עצמו ואוהב תמיד לספר בסודיות ובבהלה: "מסר לי גדול אחד בסוד" ומביא כך בשורות טובות וחס ושלום בשורות רעות שלא שמע אותן אלא מפי הפחות שבפקידים, שעל פי רוב לא היו אלה אלא דברים שבדה אותם אותו פקיד מליבו לעשות עצמו חשוב בעיני ר' לייב.  אבא בדרך כלל לא היה נוח להתפעל ולא היה בו לחלוטין אותו רגש נחיתות לגבי גויים.

 

אמנם בדרך כלל היו ר' לייב ואבא מחבבים זה את זה אולם היה גם מקרה עגום שנכרת בזכרוני.  באחד מלילות שבת כשישב אבא לארוחת הערב, בדירתה של הדודה אטקע צנח פתאם באמצע הסעודה ונתעלף.  זאת היתה הפעם השניה בחייו, אחרי שהתעלף פעם ראשונה ליד מיטתה של אמו סבתא ריבה כפי שסיפרתי בראשית זכרונותי.  אחרי זמן מה שבה אליו רוחו, התעורר מבלי דבר דבר כאילו לא קרה דבר, אולם אחרי ימים אחדים נודע לי סוד הענין, וכך היה.

ענין מיוחד שטיפל בו הועד הכללי ושאבא הקדיש לו בימי שירותו מרץ רב, היה ענין המצות.  את המצות לבני ירושלים חילקו לא הכוללים מכספם אלא הועד הכללי היה מחלקם ועל ידי כך היה כל ענין אפיית המצות מרוכז בידי הועד הכללי והיו כל אופי המצות כפופים לו לפי המחיר שקבע הועד ולא אפשר היה להם להאמיר את המחיר.

ישבו באסיפה אנשי הועד הכללי בענין "חוזה" עם בעל תנור ואופה מצות והציע הרב לייב ד"צ את אחד מבני משחתו להיות בעל החוזה.  אבא התנגד לכך משום נימוקים שהיו לו, ופרץ בינו ובין ר' ד"ץ סכסוך שציערו מאד והוא שגרם להתעלפותו.

 

כפי שסיפרתי עשה עלי בית הכנסת הגדול שבחורבה רושם כביר.  את ארון הקודש שדימיתי את גפניו העולים לשני עבריו מעלה מעלה, גפנים של זהב ממש כאילו עמדו על שער בית המקדש.  היו שאמרו שמחוץ לארץ העלום נדבת נדיבים משם ומעשה אמנים משם, והיו שאמרו מעשה ידי ר' מרדכי שניצר, שנפטר לפני לידתי ולא הכרתי אותו אלא רק את בנו הרשלה הקברן של בית הקברות האשכנזי ואביו של ר' יצחק שניצר החזן.  הרשלה, היה מן האנשים הקשורים עם המוות, ובראשית ילדותי היה באיזה שהוא אופן קשור בדמיוני עם מלאך המוות עצמו ובפרט שהיו כאלה שכינוהו כך "הרשלה דער מלאך המוות".  בית הכנסת של החורבה לא היה מואר בלילה.  כלתה תפילת ערבית, אפשר שלומדים עוד שיעור קטן ואפשר גם לא.  על כל פנים כבר בראשית הלילה ננעלים שעריו.  כשאתה יוצא מן החדר בשעה השניה או השלישית אחרי שקיעת החמה, אפלה נשקפת לך מתוך חלונותיו הענקיים שרק אורו הקלוש של נר התמיד מהבהב בהם כדי להבליט את החשיכה ובה בשעה עולה קול שאון הלומדים מ"בית המדרש הישן", זה שנשמת סבא ר' יוסף יואל עדין מרחפת שמה שבה היה מבלה את לילותיו על התורה כל הלילה, בבורחו מפני חמתה וזדונה של סבתא ריבה.  גם בית המדרש החדש הומה מאדם.

 

גם כאן, מקום ממשלתו של השמש ר' מוניש אין קול התורה פוסק עשרים וארבע שעות מעת לעת.  אולם, בית הכנסת הגדול כאילו בכוונה מפנים אותו בערב מיד למתים הצדיקים שימצאו להם מקום להתפלל בו.  אכן מה נורא המקום הזה, גם ביום, ואם כי ביום הינו כולו מואר, רוח המסתורין אינו עוזב אותו בעיני גם אז כשאני נכנס בו בשעה שהוא ריק כמעט מאדם.  קירותיו מתחת לתקרתו הגבוהה מבהיקים בלבנינותם ואין לכל ציור על הקירות למעט הציור במערבו מעל הדלת ציון של "זכר לחורבן" המצוייר בצורת ספר פתוח על רקע שחור שהפסוק על נהרות בבל רשום עליו ומסביב לו כינור נבל וחצוצרה, אותם הכלים שתלו הלוויים על הערבות בבבל כששאלום שוביהם לשיר את שיר ה' על אדמת ניכר.  בית כנסת זה, אין בו כל אבני זכרון לנדיבים, אבני שיש שאתה מוצא על כל צעד ושעל בכל בית כנסת ומוסד בירושלים ואפילו על קירות בתי הקדש מבחוץ.  זהו מעין בנין בית מקדש מעט, שנבנה מכסף הציבור של כלל ישראל, ועסקו בו בשעת בניינו, בהגשת חומר ולבנים לבניינו זקני ירושלים, גם זקנותיה גם ילדיה וילדותיה, גדולים וקטנים אפילו תינוקות שהם היום הסבים והסבתות איתם חייתי בימים ההם ימי ילדותי.  זכורני עדין אותו לילה, בו הקימו את הכיפה וקרו את הבית בתקרתו מרום למעלה, נישא מעל למגדל המסגד שמדרום לו, ורק קיר מבדיל בינו ובין החורבה ועליו מכריז הכרוז "המואזין" עד היום וקורא את המוחמדים לתפילה חמש פעמים כך שאתה יכול לדעת גם בשעה שאתה יושב ב"חדר" לפני רבך את שעת הצהריים, שעת בין הערביים ושעת הלילה לפי קול קריאתו – אל יחשב לך לחטא – המקסימה עד להתמוגג אותך הילד.  אלף פעמים ואחת שמעתי את הסיפור.  לא הסכימו המוחמדים שיהיה בית הכנסת היהודי גבוה מאותו מגדל, ונתנו, יהודי ירושלים, שוחד רב לגדולי הגויים אז, שיעצו שבלילה אחד תוקם הכיפה על, ומכיון שנבנתה הרי לפי דינים שלהם אין להרוס אותה.  ככה אין בבית הכנסת של החורבה רשות היחיד, אלא רשותם של כל ישראל בכל העולם כולו.  רק על קימורי החלונות רשום באותיות תכולות בחצי עיגול בקיצור נמרץ ובלי כל תוספת דברים, שחלון זה נבנה מנדבת פלוני.  רק בשער מבחוץ אבן ישי כהה שבה רשומה באותיות נאות לא צעקניות, נדבה יחידה במינה נדבתם של נדיבי הודו ובגדד – דוקא יהודי המזרח – נדבת משפחות בבל האצילים שאת שמותיהם אתה מוצא חקוק על אבנים רבות קטנות בבנייני הקדש לספרדים וגם לאשכנזים, בתוככי ירושלים.  מצבת זכרון זו שמעל שער בית הכנסת במזרח הפרוזדור אינו נוטל מהרגשתך שאתה עומד במקדשם של כלל ישראל.

 

במשך כל היום כולו שלוות עולם בבית הכנסת, ומתמזג בשלוותו גם השיעור במשניות, לפני קהל קטן שקבע לו בשעות הצהריים אותו ר' יעקב יהודה, יהודי סוחר זעיר, שחנות לו בשער החורבה מימין בכניסתך אליה, חנות של ניר וצרכי כתיבה וכרטיסי שנה טובה הבולטים מעל דלתות החנות ביחוד בחודש הרחמים, חודש אלול, שמזכירים אותך את "הימים הנוראים" המשמשים ובאים.  מתפנה היה ר' יעקב יהודה הנ"ל שעה מחנותו עוזב בה את אשתו היושבת אתו בחנות כל היום כולו – ערירים הם – ועולה ללמד וללמוד פרקו לזכות את נשמתו, את נשמתה של אשתו ואת הרבים.

 

מלבד שיעור זה, היה רק עוד שיעור אחד בין הערביים, שיעור של "עין יעקב", ש"המגיד הוורשאי" מלמד לכלל הזקנים – לא למדנים – מסביב לשולחן בצד מערב בקצה בית הכנסת.  עומד אתה הילד לפעמים מאחרי היושבים ומקשיב לביאוריו המתוקים כשהוא מבאר את ההגדה באילוסטרציות מגידיות טיפוסיות.  אם כי היה "המגיד הוורשאי" אב למשפחה בירושלים וחתנו הוא אברהם פינס אחד מותיקי ירושלים, ירושלמי שבירושלמים, לובש תרבוש, נחשב לגיבור – במשך זמן ידוע ראש השמירה ברחובות – אם כי היה המגיד הוורשאי סבא לירושלמים קטנים וחביבים עדין היה שמו מדביק בו את "הנכריות".  מגיד וורשאי, כאילו תרתי דסתרי שאתה מקשרו דוקא עם אברהם פינס הגר בשכונת ימין משה ומעורב בדעת עם אנשי ירושלים.  שומע אתה גם סיפורים עוקצניים מפי אברכי ירושלים חבריו ובני גילו של חתן המגיד אברהם פינס, ואפילו גם אברהם פינס עצמו בכבודו ובעצמו, היה מספר בהלצות על חותנו.  המגיד הוורשאי היה גבה קומה רחב כתפיים, איש גרם, שזקנו הרחב יורד לו עפ"י מידותיו וכולו מזכיר את אחד הענקים הסלביים שאתה פוגש לפעמים בצורת עולי רגל רוסים או בין הנזירים הרוסים המתהלכים בירושלים.  מלבדו היה נודע אז בחורבה מגיד שני, והוא המגיד הפרסלעווי, יהודי עדין לבן פנים, עיניו תכולות, וזקן דק יורד לו ומשווה לו חן יהודי. קוו דק וצריך אתה לכוון אזניך כדי להרגיש את מתיקות דרשתו.  המגיד הפרסלעווי היה מכובד בחורבה, ובזמני היה המספיד הרשמי של התלמוד תורה, ואף מספיד ביפוי כח של הגאון ר' שמואל סלאנט שלא אהב את ענין הדרשה וההספדים.  זכורני עד היום את סדר ההספד על הברון החסיד "דער פרומער ברון" היינו ר' שמעון וולף רוטשילד חותנו של הנדיב הידוע, הברון אדמונד רוטשילד.

 

חגיגות של שמחה לא נודעו לנו ב"חדר", לא בתלמוד תורה ב"מזכרת" ולא בתלמוד תורה בחורבה.  מלבד החגים עצמם וערבי החג, ולא בחול המועד, כי שנים רבות היינו לומדים גם בחול המועד, לא היה לנו חופש אלא בשעות אחר הצהריים בט"ו בשבט, בל"ג בעומר, בחנוכה ובצומות אחרי הצהריים.  היו שנים שהיינו לומדים גם בשבתות שעות מספר בין אכילת החמין ובין תפילת המנחה.  בקטנותי נהגנו בשעות אלה לקרוא תהילים, ובחדרים הגדולים עסקנו בפרקי אבות וכדומה.  תריס היה הלימוד בשבת גם לפני זה שלא יפרקו הילדים מעליהם את העול בהיותם חופשים לעצמם יום וחצי, מיום ששי אחר הצהריים ועד יום ראשון בבוקר או שלא יבואו בחברה "של שקצים ושובבים".  כשנתקרבו הימים הנוראים היינו עוסקים מלבד ב"ספרי מוסר" בבוקר, ספרים שעסקו בהם בחדרים שונים מראש חודש אלול שעה או חצי שעה לפני התחלת הלימודים, בקיצור שולחן ערוך בכיתות הנמוכות, ובשולחן ערוך "אורח חיים" בכיתות הגבוהות.  משנכנס ניסן, עולם מלא נפתח לפנינו בכל סעיפי חמץ ומצה, הגעלת כלים וכו'.  ימים אלה יש שהרבי עוזב אותך לנפשך לשעות מספר, כשמגיע תורו בתנור, לאפיית מצות.

 

כך היו נוהגים בעלי בתים ויראי שמים בירושלים.  היו שהיו קונים לעצמם חיטה שמורה, ויושבות הנשים ובוררות אותו, מנקות וכוברות בכברה ומשגיח עליה בעצמו כל השנה שלא תרטב, או טוחנה מיד ותולה קמחה במקום בטוח מכל רטיבות שהיא.  פחות מזה, הוא מי שקונה לו חיטה שמורה מאיש אמונים בפרוס הפסח ומשגיח עליה משעת טחינתה ועד אפיית המצות.  פחות מזה קונה קמח שמורה למצה ומשגיח עליה בשעת לישה עשיה ואפיה.  יש, שלא מפאת הכשרות דוקא היו עוסקים במצותיהם אלא מטעם פשוט לאפות להם מצה שלא תהיה עבה וקשה או שרופה.  מַצוֹתָיו של של פלוני דקות כניר סיגריה היו אומרים על פלוני ואלמוני שלא היה דוקא בן המדקדקים במצוות.  אבא למשל, שהיה קונה מצותיו תחילה מר' שלום חעשין, שהיה אופה מצות לבעלי בתים והיה משקיע כוחות הרבה שתצאנה דקות ויפות, אפויות די צורכן ולא שרופות יתר על המידה, ואחר כך מהתנורשל הועד הכללי שחכר ר' חיים ישראל הלפרין.  אבא היה מבקש שתאפינה מצותיו ביום האחרון לפני הפסח, שתהיינה טריות ולא חודש לפני כן, שכן כבר מאחרי הפורים היות מתחילים בירושלים באפיית המצות, אם בתנורים מיוחדים למצה – ענין שדקדקו בו האשכנזים – והיו אותם התנורים בטלים משימוש כל ימות השנה, או שהיו מכשירים תנור של חמץ להכשירו לאפיית מצה.  הספרדים הקלו יותר מן האשכנזים בענין זה, אך לעומת זה שירת ה"הלל" היתה עולה מן התנורים הספרדים כל זמן אפיית המצה, בה בשעה שבתנורי האשכנזים לא דקדקו בזה אלא בשעת אפיית "מצת מצווה" היינו המצה שנאפתה בערב פסח אחרי הצהריים ממנה קיבל כל בעל בית רק שלוש מצות לקערה, והמדקדקים ביותר מצה לליל ראשון של פסח.  היו מדקדקים שבמצה זו לא תעסוקנה נשים, שהיו גוללות את העיסה עם אנשים כל הזמן – מפני שדעתן קלה – אלא גברים היו מדקדקים בכשרות.

 

כשהגיע תורו של הרבי שלנו לאפות מצותיו היינו חופשיים שעות מספר, "חופש שלא מן המנין".  יש שהיה הרבי מדקדק לאפות דוקא "בתנור הראשון" היינו בשחר, שכן אפייה של תנור הראשון נחשבה ל"יתרון כשרות", אחרי שניקו את התנור בלילה.  היו בעלי התנורים עושים מזה עסק מיוחד ובעד התור הראשון היו "בעלי בתים" משלמים כסף מלא וככל שהיה תור מאוחר יותר היה פחות חשוב ומכובד.  אם היה תורו של הרבי בשעות מאוחרות אחר הצהריים היינו נשלחים לביתנו, אך אם חל תורו בעצם היום היינו נשארים בחדר לחזור על לימודנו ומשגיח התלמוד תורה, ר' רפאל או ר' משה אליהו נכנסים מפקידה לפקידה כשהיתה השמחה מתרבה במעוננו או סתם לראות אותנו.  "מלמדים" שכנים, היינו כאלה שחדריהם סמוכים זה לזה אם היו צהובים {כועסים זה על זה} זה לזה, היו מגיחים איש על צאן מרעיתו של חברו בהעדרו ושופכים את חמתם עלינו השובבים מחרפים ומגדפים אותנו, כשכוונתם בעצם לחברם, שעשה מעשה שלא יעשה לעזוב את הפראים בלי השגחה.

חופש ממין מיוחד היתה מחלתו של אחד "מגדולי הדור", ו"גדולי הדור" היו תמיד בירושלים. מאותם הרבנים הגאונים שבגולה שעלו לעת זקנותם לירושלים כמו הרב מבריסק, הרב מלובלין וכדומה.  חלה גדול הדור ונעשו חייו בסכנה, היו מריצים אותנו, תינוקות של בית רבן, להתפלל לשלומו ולחייו.  במקרים קלים יותר היינו מפסיקים בפקודת הגבאים מלימודנו, וקוראים פרקי תהילים ב"חדר" גופו.  אם גדול הדור הוא החולה והמצב רציני, היו מכנסים אותנו, כמה וכמה "חדרים" לבית הכנסת הגדול לקרוא מפרקי תהילים לשלום החולה כשרב משה בן הרב שמואל זילברמן מנצח על הקריאה, עובר לפני התיבה, קורא פסוק אחרי פסוק ואנחנו חוזרים אחריו.  משנה ענין היה לנו שגם היו תוקעים בשופר במקרה כזה ומשנים גם את שם החולה, היינו מוסיפים לו שם על שמו כדי לבטל את הגזירה אם נגזרה חס ושלום.  מוסיפים לו השם "חיים" או "רפאל" והרי הוא אדם חדש ולא זה שנגזרה עליו חס ושלום הגזירה.

 

יש שלא הועילה גם תפילתם של תינוקות של בית רבן, ונפטר גדול הדור הרי אתה חופשי לגמרי מלימוד.  מת אדם "בעל בית" מכריזים להלוויה בשכונה שבה גר וגם בשכונות הקרובות לה והמכריז הוא שמש פשוט.  מת אדם חשוב מכריזים בהיקף יותר גדול.  אם גדול מת, נשמע קולו החזק של אברהם מרדכי, המכריז הרשמי של בית הדין, אפילו בעצם הלילה ואפילו אחרי חצות ולפני אור השחר בקול המפיל על הילדים והנשים הרכות ממש חרדת אלוהים, שכן אין מלינים את המת בירושלים.  כל 24 שעות "מעת לעת" כשרות להלוויה, להביא את הבר מינן לקבר שעה אחת קודם, שלטובתו הוא שישוב אל העפר במהירות האפשרית.  מת רב וגדול מכריז הוא גם על ביטול מלאכה, ואם גדול שבגדולים מסתלק מן העולם, וההלוויה היא בשעות היום יש שמבטלים גם לימודם של תינוקות של בית רבן כל ה"חדרים" כולם או חלק מהם הכל לפי הערך של הנפטר.

 

כשהגיעה שמועה מרחוק, שנסתלק בחוץ לארץ אחד "ראש כל בני הגולה" בקובנה, או בבריסק, בוואלוזין, בוילנא, במינסק או בפינסק היו קושרים עליו הספד לא רק בבתי כנסיות בשכונות ששוכניהם זיקה להם אליו, או במוסדות פרטיים "חצי רשמיים" שהיו אתו במגע ובמשא, אלא בבית הכנסת הגדול של החורבה או בהיכל הישיבה של עץ חיים ומכנסים שם גם תינוקות של בית רבן להשתתף בהספדו.  זכורני הספד כזה בשכונת "משכנות ישראל" כשהספידו שם את רבה של קובנה את ר' יצחק אלחנן ספקטור, ובמיוחד נכרת בזכרוני אותו ההספד שקשרו בחורבת ר' יהודה החסיד על הברון החסיד ר' שמעון וולף, רוטשילד הנזכר.  בית הכנסת היה מלא מלבד הקהל הרחב גם בכל תלמידי התלמוד תורה ולומדי ישיבת עץ חיים וירד גם ר' שמואל סלאנט מביתו ובא לבית הכנסת, עלה לבמה ופתח בהספד ואמר: "רבותי דעו ששר וגדול נפל בישראל.  הברון החסיד ר' שמעון וולף רוטשילד נפטר לבית עולמו ואבקש את המגיד מפרוסלבה להספידו.  והדהימני האחרון בהספדו, בהיותי נער כבן 11.  הוא פתח בקולו הדק והענוג ובניגונו העצוב: "יחזקאל הנביא אומר חרב חדה חדה, הוחדרה וגם מורטה.  אמשיל לכם משל.  יש שבן אדם צריך לכרות קלח של כרוב רך ואז די בכל סכין שהיא ויש להשתמש בסכין חדה ומרוטה.  מורי ורבותי האם היה "קשאן" (קלח של כרוב) קשה יותר מר' שמעון וולף הנדיב הצדיק ובן תורה, אולם נגזרה גזירה, וצריך היה חרב חדה וגם מרוטה כדי לאספו לבית אבותיו.  זוכר אנוכי שקרה לי שוב מה שקרה לי פעם בשעת דרשתו של ר' אליעזר זלמן גרייבסקי ובפרצתי בצחוק צלול משום שהשווה את הברון לקלח של כרוב, ונזכרתי בדודתי שהיתה טורחת עם סכין פגום בלילי חמישי לחתוך את הכרוב שהכינה לשבת, והבנתי בעליל את הדוגמא שנתן המגיד.

 

בימים הראשונים לבואי ללמוד בחורבה הספקתי עוד לראות בחצר את בן משפחתנו ר' זלמן חיים ריבלין, אחיו הגודל של ר' יוסף ריבלין שהיה כל ימיו מנהל תלמוד תורה עץ חיים.  איני יודע מה היה גילו בעת ההיא אולם היה כולו לבן כשלג בעל הדרת פנים יוצאת מגדר הרגיל, עיניים גדולות טובות ומאירות, תמונה פטריארכלית בכל המובנים.  ר' זלמן חיים, נחשב בעת ההיא לזקן משפחת ריבלין בירושלים.  במשך תקופה ארוכה היה מנהל הת"ת בוחן את התלמידים, אך מעולם לא הפיל חיתתו עליהם כשהיה בוחן את הגדולים בפילפול וסברא, היה כפדגוג אמן נזקק גם לקטנים ובחנם לפי דרכם.  מספרים, שפעם בהכנסו לאחד החדרים לבחון את התלמידים בספר בראשית שלמדו, לא פתח בבחינה אלא בסיפור המעשה: "ילדים, שמעתם בודאי על מוזיאון.  מהו מוזיאון? זה מקום ששם שומרים דברים עתיקים מדורי דורות.  סיפרו לי אנשים מהימנים שבמוזיאון בלונדון, שמורות בארון של זכוכית הקרניים של הפרות של פרעה מלך מצריים.  נו, מה אתם אומרים על כך?".  היתה זו ראשית כל בחינה, במה שאנו קוראים היום אינטליגנציה, והיו החריפים שבילדים תופסים מיד ואומרים: "הרי רק חלום היה זה".  ואם לאו, היה מדריך אותם משאלה לשאלה עד שהעמידם על הטעות שבדבר ונכנס מיד לבחינת החומר.  ר' זלמן חיים נחשב לחכם מחוכם והרבה משלים מספרים בשמו שענה כתשובות ניצחות בשעת ויכוח.  חבל שלא נאספו משלים יפים אלה ולא דאגו לכינוסם לפני שנשכחו.

 

בזמן לימודי בתלמוד תורה, לא היה הוא הבוחן עוד, אלא חתנו ר' נחום רוגזניצקי, אדם גדול בתורה, ירא שמים מובהק דל וצנום מרוב עשותו ימים ולילות בלימוד תורה.  ר' נחום רוגזינסקי היה לו שיעור כל יום יחד עם ר' שמואל סלאנט בביתו אחרי שקהו עיניו של ר' שמואל ולא יכול לעיין בעצמו בספר היה ר' נחום "נאמנו" בהרצותו לפניו הדברים בשיעור שקבעו להם כל יום.  גם חתנו השניח של ר' חיים זלמן ריבלין – שהיו לו רק שלוש בנות, בנים לא היו לו – ר' אליהו מרדכי אייזנשטיין היה מזכירו הפרטי ונאמנו של ר' שמואל סלאנט.  אולם, בה בשעה שר' נחום היה ער וזריז ומהיר היה ר' אלי מרדכי מרושל, ולא היה מופיע לחורבה אלא בשעות הצהריים אחרי שעבר על ה"פוסטות" השונות, התורכית הרוסית והאוסטרית להוציא משם את כל המכתבים שהגיעו על שמו של ר' שמואל סלאנט, אם באופן פרטי, ואם בעד שלושת המוסדות הרשמיים תלמוד תורה, בית החולים ביקור חולים והועד הכללי כנסת ישראל.  הוא היה פותח את המכתבים מסדר את עניני המחאות הכסף שהגיעו על שם ר' שמואל ומוסר את הכספים למוסדות שאליהם הגיעו.  כשם שהיה ר' אליהו מרדכי מן המאחרים לבוא כך היה גם מן המאחרים לצאת.  אפשר היה למוצאו בשעות מאוחרות בלילה כשהוא יושב עדין כפוף, ליד מנורה כהה על עבודתו ליד השולחן בפינת החדר הראשון בשני חדרי דירתו של ר' שמואל.  יש שהיית פוגש את ר' אלי מרדכי חוזר בשעה מאוחרת בלילה לאיטו מן העיר העתיקה למקום מגוריו בשכונת אבן ישראל.

 

היו שני חתניו של ר' זלמן חביבים על ר' שמואל סלאנט כל אחד מטעמו, ושניהם בגלל צניעותם ומידותיהם הטובות.  שחצנות לא אהב כנראה ר' שמואל.  מספרים שפעם העלה ר' נחום זה את החתן של בתו שהתארס איתה אל ר' שמואל להציגו לפניו.  החתן, ר' יעקב גדליהו ולדנברג, בחור שעלה זה עתה מרוסיה היתה דעתו זכוכה עליו, ונחשב ללמדן גדול והיה נוהג ביטול בבני ירושלים ומתגאה על בני הישיבה שרוחם נמוכה.  ר' שמואל היה נוהג כבוד בבני חוץ לארץ , שלא היה מכירם ולא את אבותיהם ושאל את החתן בלשון רבים בנימוס רב: "מה שמכם?" ענה לו החתן: "ר' יעקב גדליה" שדעתו נזדחחה עליו עוד יותר, אחרי שר' שמואל דיבר איתו בלשון רבים.  אולם ר' שמואל המשיך על אתר מיד: "בחורון (בוחר'ל) האם יודע אתה קצת תורה?" קצץ את כנפיו מיד.

 

כשם שהיה ר' זלמן חיים נוהג לפי מה שמספרים, במידת הרחמים בבחינות, כך היה ר' נחום הליטאי כולו מידת הדין.  לא ידע רחם ומיצה בבחינה את תמצית נשמתו של התלמיד הנבחן.  יורד עימו עד לעמקי עמקותיה של הסוגיה, בוחן ובודק ומעמיק אפילו שאלה להטעותך.  נוהג היה לבוא שלוש או ארבע פעמים בשנה לכל חדר של התלמידים הגדולים והיה הזמן הקובע לבחינה יום ה' בשבוע.  היה בא כשעה אחרי הצהריים, תופס את מקומו של המלמד, כשהיה יושב לצידו, ובוחן עד הערב ועיתים ממשיך עד הלילה בחורף מבלי רחם, ואם לא היה גומר היה חוזר אחרי שבוע או שבועיים להשלים הבחינה.  היה זה יום דין קשה לא רק לתלמידים אלא גם למלמדים עצמם, שכן היה לעיתים נכנס לויכוח עם המלמד בחדר ומתפלפל גם איתו בגופו של ענין.  קשה מכולן היתה הבחינה שהיה מסדר "בין הזמנים" היינו בסוף זמן הקיץ ובסוף זמן החורף ביחוד בשעה שהיה צריך להחליט את מי מהתלמידים להעלות לחדר גבוה יותר או להשאירו שנה שניה באותו חדר.  זכורני שפעם בחן אותי בלומדי בחדרו של ר' ישעיהו חעשין.  בגלגול הבחינה שאלני: "מה אומר הרא"ש לסוגיה זו?" איני יודע עניתי בחוצפה.  "ולמה זה?".  לא אמרו לי.  "כלום לא יכולת לעיין בעצמך? "אין לי גמרא עם הרא"ש" כלום אין בבית אבא ש"ס עם הרא"ש?" מסכת זאת שאולה כנראה למישהו.  "כלום לא יכולת לעיין בגמרא עם הרא"ש בבית המדרש?" אבא אינו מרשה לי לשבת בלילות מחוץ לבית.  זוכר אני שבגלגול הדברים והטענות ביני לבינו אמר לבסוף" "אלמלא הייתי חולק כבוד לאביך הייתי מגרש אותך מכאן".  אני לא שמרתי לשוני ועניתי לעומתו: "יודע אנוכי שכבודו נוטה לחנופה".  פניו החווירו ולא ענה יותר מילה.  שנים רבות נקפני ליבי על הדבר הזה.  אנוכי שבתכונתי אני גלוי לב ואיני מסתיר את אשר בליבי נדמה היה בעיני כל צניעות בנימוס כצביעות.  והייתי חושד בכגון אלה.  שנים רבות נקפני ליבי על הדבר הזה ועדין עיניו הגדולות והענוגות והעגומות של ר' נחום מרדפות אחרי.

 

לא תהיה תמונת החורבה שלמה כפי שמצאתיה, אם לא אזכיר עוד את "בית הועד" היינו המשרד של תלמוד תורה וישיבת עץ חיים שנמצאו בשני חדרים באגף ממעל בית המדרש הישן "מנחם ציון".  הסופר הראשי היה אז ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, שהיה אז חתנו של ר' בייניש סלאנט בנו של הגאון ר' שמואל סלאנט והיה ר' מיכל אז דוקא פקיד חילוני העוסק בעניני המשרד אם כי נחשב כבר אז בין גדולי התורה והיה בוחן את הבחורים בני החמש עשרה שהגיעו ללמוד בעצמם או בישיבה שנוסדה לבחורים בשם "פנים עץ חיים" שלראש הישיבה שלה נחשב הרב אריה לייב, הרב משניפישוק, הוא אחיו של שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר הידוע)?  הסופר השני, שעבד במשרד התלמוד תורה היה ר' אברהם אהרן סגל, וגיסו ר' יהושע שלנק, שהיה אדם ישר ונאמן, אם כי מוגבל מעט לפי דעתנו, מה שקוראים אנו היום "יקה", שמילא את התפקיד של מנהל המשק של התלמוד תורה.  ר' אברהם אהרן, היה גוץ טוב לב למעלה מן המידה, מחייך לכל ומסביר פניו לילד כאילו היה חברו, ולפי מה שאמרו היה גם תלמיד חכם.  הוא היה הסופר למכתבים גרמניים, והיה מצויין בכתב ידו היפה.  היה מסדר את "נזר הגבאות", היינו כָּתב כְְתב כָּתוב הדר באותיות מרובעות, ושם הגבאי באותיות זהב או אותיות אדומות ומסביב לו זר תפארת שלוב בפסוקים ושברי פסוקים.  כתבים אלה סודרו על נייר עבה או קלף, הכל לפי הגבאי והנדיב, ונשלחו לחוץ לארץ.  היתה זו אמנות מיוחדת, שהצטיין בה בועד הכללי, בנו הגדול של ר' יוסף ריבלין ר' הלל ריבלין.  מלבד הסופרים, היה אז גם שמש המשרד ותלמוד התורה, ר' ישראל אייזמנאן, בנו של ר' אברהם הירש מנהל המשק של בית החולים ביקור חולים, יהודי רחב גרם וכרסתן, והיה זה מתפקידו למלא את העששיות בערבי החורף גם ב"חדרים" וגם בתלמוד התורה, בעת שהיינו לומדים שם בלילות, והיה עושה מלאכתו ברצינות אמת שלא תעשה מלאכת ה' חס וחלילה רמיה.  זכה ר' אברהם הירש אביו של ר' ישראל השמש לגדולה בכך שבנו השני, ר' מוניש נשא בת גדולים, את בתו של ר' גמליאל שלאנק, ונעשה שמשו של ר' שמואל סלאנט בעניני ציבור, ושמש בית החולים בקור חולים.

 

החדר הראשון שבו נכנסתי היה חדרו של ר' בעריל מארקעס, ונראה הדבר שזכות מיוחדת עמדה לי בענין זה, שכן בוחר היה את תלמידיו.  הוא היה מגזע היחס של חב"ד ונכדו של הגאון ר' ברוך מרדכי אטינגער שהיה רב בברויסק.  לא על נקלה השיגו אותו להיות "מלמד" בת"ת עץ חיים, אחרי היותו מלמד במקומות שונים לפני כן.  וגם בזמן היותו מלמד נהג חרות גמורה בעצמו באין פוצה בה ומצפצף.  כן גם מסופר לדוגמא, שבהיותו עדיין אחד המלמדים הראשונים ב"מאה שערים" בהבנותה לפני שבעים ושתים שנה, היה עוזב את צאן מרעיתו בעצם היום וסר לראות בבנין, כדי להביע את דעתו – שכן היה מחזיק את עצמו "מבין" גדול בכל הניינים, ולא היה דבר שלא העיר עליו הערתו בחריפותו הרבה ובאמונה בעצמו ובכשרונו. 

 

כשנתמנה למלמד ב"עץ חיים" שנים אחדות לפני הכנסי לשם, הביא אתו אחדים מתלמידיו שהורה קודם לכן במקום אחר, ובחר לו עוד מספר תלמידים מהטובים, ורק יחידים גרועים, או אפילו יחיד, שהיה מבניו של משגיח אחד מהנמוכים – פרוטקציה כביכול.  את השבועים הראשונים בילה על ה"צעצוע" (צ'אצ'קע).  כך כינו את המלים הראשונות של המסכת.  שבועים למד ר' בעריל מארקעס את תלמידיו הראשונים בת"ת עץ חיים את המשנה הראשונה של מסכת "בבא מציעא", היא המשנה "שנים אוחזים בטלית", מיצה מתוכה מה שאפשר למצות והכשיר תלמידיו להבין ענין מעצמו אחרי זאת עבר תיכף לפרק שני של בבא מציעא "אלו מציאות" ואילך, מלבד השעור לש פלפולא חריפתא שהמשיך בפרק הראשון.  כן בשערו הפשוט של מ"אלו מציאות" והלאה, היה על התלמידים להתכונן בעצמם, מה שקרא "אלייענעון" (קריאה מעצמם).  היה נוהג להושיב זוגות זוגות של תלמידים, תלמיד מובחר ותלמיד פשוט, והטיל חובה על התלמיד המוכשר ללמד את התלמיד הפשוט.  היה גם מסתלק מן החדר, אם ב"חורבה", והיה אפילו מפליג לדרך רחוקה יותר, כפי "מתכונת" הזמן שנתן להכין השערו, ומוכרחים היו התלמידים לשקוד על למודם,   מאימת הדין כשיצטרכו לקרוא לפניו את אשר הכינו.  כמובן היו גם מקרים לא טהורים, והשתובבו הנערים והעלו את חמתו של הזקן הרב גרשון מירר (ממיר) שלמד את תלמידיו ב"חדר" סמוך לחדרו של ר' בעריל מערקעס.  בזמן שלמדתי אנוכי בחדרו של ר' בעריל, אירע שפעם ביום קיץ אחרי הצהריים, עזב לו את החדר כשעה או יותר לפני זמן גמר הלמודים הרגיל, וצוה עלינו לשנן את שיעורנו.  זמן מה נשארנו בחדר, וכששיערנו שבודאי לא ימצא אותנו עוד בדרך, יצאנו לנו גם אנו.  אולם, הורע מזלנו ור' בעריל מרקוס פגש אותנו בסמטה אחרי ה"חַכּוּרה" קרוב למיסיון האנגלי.  גבר קצפו, רדף אחרינו במקלו העבה עד לחורבה והחזיר אותנו לחדר.  כשהיה בוחן לא היה שואל את התלמיד המוכשר אלא דוקא את הפשוט לקרוא לפניו את השיעור.  ידע זה שיעורו, מוטב, לא ידע היה שואל את התלמיד המוכשר, לא ידע – מוטב, סימן הדבר שנשגב הדבר מבינת הילדים ובאר בעריל את השיעור.  אולם אוי ואבוי היה לו דוקא לתלמיד המוכשר.  בפשוט לא נגע – לא בו האשם.  היה מחזיק בסנטרו של המוכשר: "אם כן הבינות, למה לא ידעת ללמד אותו..." ספרו שאחרי שהורה ר' בעריל מערקעס זמן מה ב"חורבה", בא בטענות על הגבאים שיתנו לו הוספה נפוליון זהב אחד לחדש, שכן הוא מעריך את עבודתו בנפוליון יותר ממה שהוא מקבל.  סרבו לו.  אמר להם: "מוטב הרי אמתין לכם עד סוף חצי השנה, והרשות בידכם לבחון את התלמידים.  אם ימצא שהתקדמו כפי שאני אומר, תוסיפו לי את ששה הנאפוליון לששת החדשים, ואם לא הרשות בידכם גם לנכות ממשכורתי, או גם שלא לשלם לי כלל".  וכשלא הסכימו לו לקח אחדים מתלמידיו, עזב את התלמוד תורה וקבע לו "חדר" בבית המדרש בשכונת משה ויטנברג שליד מאה שערים, שכן היה ר' משה ויטנברג גם הוא יהודי חב"די וסוף דבר היה שגבאי התלמוד תורה נאלצו לקבל דרישתו, וחזר להורות בת"ת.

 

זכות היתה לי כנראה, ואולי זכות אבות שנתקבלתי בבואי לחורבה ללמוד בחדרו של ר' בעריל מערקעס.  ואולם עצם "קבלת הפנים" לא היתה נעימה לי ביותר.  ה"ברוך הבא" שבו קבלני היה זה שאמר לאבא שאני "אחרתי לבוא למעמד הר סיני", רצה לומר בזה, שאני נכנסתי לחדרו, אחרי ששאר התלמידים למדו כבר אצלו חצי שנה לפני כן, ויהיה איפוא קשה לי להשיג את הכתה.  ואכן אף על פי שנהג בי יחסנות, לא ישכח מזכרוני, פעם אחת שהתחצפתי נגדו – ומי הוא שיעז פנים לפני ר' בעריל מערקעס שעזותו כלמדן וכיחסן לא ידעה גבול וינקה? הוא הכני בגבי ולא נתקרר דעתו עד שאמר לי מפורש: "מיגו דחציף כולי האי, שמע מינה ממזר הוא" [מתוך שיא חוצפתו כל כך, משתמע שהוא ממזר].  זוכר אנוכי שבכיתי הרבה מאד, ולא חפצתי להתנחם, כבר הבינותי שיותר ממה שפגע בי בזה, פגע בכבוד אמי המתה.  ואולם עדו באותו ערב נשכח הדבר.  זה היה בערבי החורף, ואבי היה מאחר – כנראה בצדיה – לצאת ממשרדו בועד הכללי, כדי שלא לקחת אותי אתו הביתה והיה מופיע ב"חדר" באותה שעה שהיינו לומדים חומש עם רש"י או תנ"ך – איני זוכר – ואז היה ר' בעריל מערקעס משתדל כנראה להראות גם לאבא, שנחשב בחוגים אלה ל"משכיל" גדול את הבנתו וידיעתו גם במקצוע זה, שלכאורה אינו נחלת "למדנים", וכוחם של "משכילים" גדול בו מנחלתם.  ואולם גם במקצוע זה, היה לו לאור, המלב"ים ודרכו, ו"חדושיו" כאן, היו גם הם פלפולא חריפתא, אלא שאבא היה מראה פנים כאילו אמנם כיון ר' בעריל רבי לאמת לאמיתה, היינו שהיה שותק כשהלה היה מוסיף שכך היא האמת לאמיתה.  דעת אבי אמנם לא היתה נוחה מן הלמוד בלילה.  וכשהגעתי לחדרו של בן גילו וידידו הטוב ר' חיים מן, דרש ממנו מפורש לשחררני מן הלמוד בלילה ולשלחני לפנות ערב הביתה, וכמו כן לשחררני שעה אחת קודם בימות הקיץ, שהיו מאחרים גם בהם ללמוד עד שעה אחת עשרה ערבית, היינו שעה קודם שקיעת החמה.

 

הנמוק היה שבשעה זו הרי לומדים תנ"ך, חומש או חוזרים על השעור, והוא מקבל אחריות הדברים על עצמו, הסכים לו ר' חיים מן, אם גם שלא ברצונו הטוב כנראה, שכן הייתי ה"בן היחיד" הרבה יותר לגבי ידידי אבי וקרוביו, מאשר הראה לי אבא ופנקוני, באופן שהד הפינוק של אבא שלא ראיתיו הגיע אלי תמיד בדרך זו של דאגת ידידיו וקרוביו לי באהבה יתרה.  רע היה הדבר בעיני ר' חיים, בפרט כשהייתי מתחיל לעמוד על המקח בדרישה לשלחני, בשעה שלפי אומדנא שלו לא הגיעה עוד השעה.  והיה מעשה, שגם מורי הטוב הזה לא יכל פעם להתאפק כשהתחלתי לוחץ עליו לשלחני, אחז בערפי וגרשני מן החדר כשהוא קורא אחרי: "לך יחד עם אביך המשוגע".  כמובן שלמחרת שבתי אל החדר, והיה הדבר כלא היה.  ואף גם בלמדי ב"חדר" ר' בעריל מערקעס, היה אבי מחפש תואנה לקחתני אתו הביתה לפנות ערב ככל אשר יכול.

 

פעם אחת בא ונטלני עמו מן ה"חדר" בערב חורף יפה מוצף אור ירח.  והיתה לי הפתעה נעימה, כשהובילני אל שער יפו במקום שהמתינו לנו שתי עגלות והסיעונו ל"מוצא".  היה הדבר כשנסע ר' אלתר ריבלין קרונו לחוץ לארץ בשליחות הועד הכללי כנסת ישראל, והחליטו מרעיו מפקידי הועד הכללי והממונים לשלחו עד מוצא.  היתה זו נסיעתי הראשונה למרחקים בלילה.  חנינו באותו בית קפה שהיה שייך ליהושע ילין, שם טעמנו משהו ושתינו קפה שהגיש לנו ערבי "הקהוג'י" – סלאח ממוצא.  עצם השהיה בבית קפה נתן לי מושג ממה שהיינו שומעים כל כך הרבה על "הקרישמע" בספורים שהובאו מהתם אם על צדיקים ול"ו ואם על ישובניקים, שאין לך ספור אם על הגר"א ואם על אחר שלא יהיה בו גם משהו מן  ה"קרישמע" ענין שתפס מקום רב בנפשי ומלא אותה כסופים לא נודעים.  שרש נשמתנו ינק עוד בזמן ההוא מן הגולה שממנה עלינו כבר אז כמעט מאה שנה, ולפעמים נדמה לי עד היום שבעיני ראיתי את העיירה שם וחוויותיה חיות בקרבי.  אחת שאיפותיי היתה תמיד לבקר את המקומות האלה, בשהותי בגרמניה בין שנת תרפ"ב ותרפ"ז [1927-1922] לרגלי לימודי באוניברסיטה ואולם אז כבר שלטו הסובייטים שם והיתה מדינת סוגרת ומסוגרת, בפרט בשנים ההן – באין וצא ואין בא.  ויותר מהנסיעה ל"מוצא" נחרתה בזכרוני הנסיעה חזרה לירושלים, ואם כי לא היה זה בודאי אלא בשעות הראשונות בלילה, נשאר הדבר חרוט בזכרוני, כאילו היה הדבר באישון לילה, ונסיעה של אבירים ממש המחרפים נפשם לבלי חת.  מי היה בירושלים בעת ההיא "משתגע" לצאת לטיול כזה.  למרחקים כאלה יצא רק אדם שנסעליפו בדיליז'נס של ר' הירש מלך וחבריו, שתחנתם היתה בנחלת שבעה.  היו הנוסעים חייבים להתכנס שעות לפני הנסיעה, כך גזרה פקודתו של ר' הירש מלך והעגלה לא יצאה אלא לפנות ערב.

 

ר' הירש מלך כיון שישב על הדוכן, ראה עצמו שולט לא רק על הסוסים אלא גם על הנוסעים ושליטתו זו בנוסעים החלה משעה שבאנו להזמין מקום, ואין צריך לומר כשהביאו חבילות, ובפרט בעונת הרחיצה בים יפו שהתחילה מאיסרו חג של שבועות – שכן בימי ספירת העומר סכנה לרחוץ – ונמשכה עד חודש אלול בהפסק שלושת השבועות של בין המיצרים, ולפחות בתשעת הימים שמראש חודש אב לתשעה באב לגבי אלה שנוהגים קולא בדבר.  אני נסעתי בילדותי – מפני דאגת אבא – תמיד ברכבת, למרות מה שהייתי מתגעגע – ממש היתה נפשי יוצאת לאותה עגלה של ר' הירש מלך-, שחברי  זכו לנסוע בה וספרו לי נפלאות הדרך.  התחנה במוצא, שם מתפללים ערבית, התחנה השניה בבאב אל וואד מקום בו כל הנוסעים יורדים לבית הקפה שם וחייבים לשתות קפה ולשלם שתי עשיריות, אנוסים על פי הבעלים המשלם לממשלה דמי חכירה על כך, והתחנה ברמלה עם אור הבוקר, מלבד עצם הנסיעה בחושך והחיות הנוראות שפוגשים בדרך.  יש שצבוע מופיע והוא מסוכן מאד.  מתחיל לחייך כלפי האדם ונוטל דעתו עד שהאדם אינו יודע נפשו ובלי דעת הולך הוא אחרי הצבוע שמושכו למאורתו ואוכלו שם.  תקנה נגדו היא רק להצית אש מכיון שכשהוא רואה אותה הוא בורח על נפשו.  הירידות מן העגלה, ההליכה ברגל במעלה ההרים לפי פקודת ר' הירש מלך הם "מחיות נפש" ממש ואין תענוג גדול מהם.  לא זכיתי בתענוגות אלה, בגלל היותי בן יחיד, והנה אנוכי בעגלה באישון לילה בדרך, ולא בעגלת דיליז'נס פשוטה, אלא בעגלת טיול  "עגלת צב" "קאלעס" קראו לה.  עגלות אלה חידוש היו והונהגו רק כעשר שנים לפני כן.  זכורני שסבתא ריבה שהיתה מומחית לנסיעה על פרדה מירושלים לצפת חשבה לסכנת נפשות לנסוע בעגלה.  מעשה היה שהסענו אותה לעיר העתיקה לבית אחותה רחל אשת ר' נטע הירש והיו מוכרחים שנים להחזיקה משני צדדיה מחששה שלא תיפול מהעגלה ויתרסקו אבריה.  העגלון של אותה עגלה היה זליג קוטשר [העגלון], שלמרות שהיה עגלון היה מיחסני ירושלים בנו של ר' נתנאלה לוריא ונכדו של ר' ישעריה ברדקי המפורסם, ודודתו היתה בתו של הרב שמואל סלאנט.

 

ר' אלתר ריבלין נסע ממוצא בדרכו בדיליז'נס ליפו ואנחנו חזרנו כאמור בעלגות לירושלים ומהדרך חזרה, פרט להתרגשות שהזכרתי נשאר בזכרוני גם סיפורו של העגלון.  זליג העגלון, פנה אלינו היושבים בעגלה והתחיל מספר סיפור שנסע פעם באישון ליל במדבר שממה וראה פתאם אדם – שלד ממש ארוך כענק ועטוף לבנים כתכריכים של מת וידיו ארוכות לאין קץ ואצבעות ידיו, עצמות יבשות ארוכות כמה אמות.  ולסיפורו של זליג הלך צלם בלהות זה הלוך והתקרב והושיט אצבעות ידיו העצומות למולו של זליג.  חיל ורעדה אחזני לשמע הסיפור ועברה בי צמרמורת וקור קפאון בכל גופי כשהפסיק פתאם את סיפורו בפנותו אחור בקול קריאה: "והרי הרי הוא כאן לפניכם".  איני יודע אם התכוון להבהיל את הנוסעים הענוגים שהרי הוא היחסן כמוהם, ויותר מהם, שנעשה עגלון או שהתכוון לשעשע אותי הילד היחידי בעגלה.

 

כפי שסיפרתי, ציין ר' בריל מרקעס רבי שאיחרתי לבוא לכיתה ולכן ניתן לי חבר, כמובן מהמצוינים, הוא חברי אביגדור ענדא בר' מיכל קצב הידוע כיום בשם ר' אביגדור ענדא ראש השוחטים של ועד העדה האשכנזית ששייך לאגודת ישראל.  הוא היה בן טובים ממשפחה ירושלמית עתיקה.  נשאר בזכרוני חרוט דבר שהכאיב לי מאד.  פעם אמר לי אביגדור ששמע שאומרים בנוגע לאבא שלי "שכדאי להוציא את קודמו מקברו ולהכניס שם את אבא" היינו שמתגעגעים לר' יוסף ריבלין שקדם לאבא, אם כי בזמנו לא היה שם גנאי שלא כינו בו את ר' יוסף ז"ל.

 

איני יודע אם היתה בזה משנאת "בן העם" ב"יחסן" או משנאת החסידים עליהם נמנתה משפחת ענדא ל"פרושים" שעליהם נמנה אבא שימי שלטונם נמשכו עד הימים ההם.  מאז שנאתי אותו בליבי, ושם לואי נתתי לו "עגבניה מעוכה", שכן היה קצר קומה אדמדם ורכרוכי.  בכלל הייתי בילדותי ועד היום הזה נוטה לקרוא לאנשים הקרובים אלי שמות כפי שנצטירו בדמיוני.  השם שניתן לאדם מלידה הרי הוא מקרי, ואנוכי חיפשתי לי שמות לאנשים מסביבי.  אחרי מות אבא מצאו כל בני המשפחה חובה להקים שם אבא וקראו את שמות ילדיהם על שם הדוד ראובן, באופן שבמשך זמן קצר היו בירושלים בלבד ארבעה ראובנים. ראובן הראשון שיש לו זיקה ישרה ממשית לאבא הוא ראובן בנו של בן דודי אליעזר, שנולד ארבע שנים אחרי פטירת אבא ושני לו הוא בני בכורי ראובן שנולד רק אחת עשרה שנה אחרי פטירת אבא.  מרוב אהבתו אלי המתין בן דודי אליעזר בגמר הדפסת ספר היחס למשפחת ריבלין שהדפיס אז עד שתלד אשתי שהיתה הרה למען יכניס גם את שם בני בספר היחס.  סיפרה לי אשתו, ריזל, שלא היה ספק בעיניו שבן זכר יהיה זה ומי שהעז להגיד אחרת נזף בו וכעס, ואמנם כך הוכנס ראובן שלי בספר היחס, עמ' 95 מספר 1685.  כזאת היה גם בעת פטירת בן דודי אליעזר שנזדרזו ריבלינים וקרוביהם לקרוא לילדיהם על שמו.  הראשון נולד בלילה שנפטר אליעזר הוא בן ר' פישל ריבלין פקיד ממושב זקנים.  שני קראתי אני את בני השני אליעזר שלישי נכדו של אליעזר נקרא אף הוא אליעזר על שם סבו כמובן, והיו בשנה הראשונה לפטירתו ארבעה בירושלים שנקראו על שמו.  כך היה נהוג במשפחתנו מקדמת דנא והשמות הלל, משה, אליהו, יוסף, מרובים מאד במשפחה.  אחרי הולדת אבי הראשון בריבלינים שנקרא ראובן על שם זקן זקני ר' ראובן כהן נכנס ונפוץ גם השם ראובן במשפחה, ואחרי בן דודי אליעזר שנקרא על שם סבא אחי אמה של סבתא ריבה, נכנס גם השם אליעזר לריבלינים והתחיל להיות נפוץ.  מענין שרק השם של סבא ר' יוסף יואל, שמת בקיצור ימים עדין לא נפוץ, ונשאנו את שמו רק בן דודי בנו של דודי בנימין ואנוכי.  בהיותנו הוא בן דודי ערירי וכן אנוכי עד שנת 45 לחיי נשתרשה בליבו של בן דודי הדעה ששם הסבא הוא הגורם ושמא לא היינו ראויים לשאת שמו לפי דרגתנו.  לא ראיתי את בן דודי יוסף יואל מאושר כמו בזמן שנולד לי בני ראובן.  את תמונת בני ראובן הוא נושא תמיד בארנק, וכשנפטר נמצאה התמונה בין ניירותיו החשובים למרשותיו.

 

מן הפשוטים שבחברנו היה יוחנן שלאנק בנו של ר' יהושע שלאנק גבאי בן גבאי בתלמוד תורה כפי שהזכרתי שהגיע להימנות בין תלמידיו של ר' בריל משום שגם אביו היה לפנים תלמידו של ר' בריל.  גם אביו לא הצטיין בחריפות יתרה ולא בפקחות יתרה.  תמימות יקים היתה בהם כפי שציינתי גם בארץ ישראל אחרי דורות, אלא שר' בריל זכר לו זכות אבות וצרפו גם הוא לתלמיד מצויין שיטפל בו.  ר' יוחנן צבי שלאנק זה נמצא בין החתומים על החרם שהוכרז בזמנו על ה"שקולען" בתי ספר החילוניים ולודוויג אוגוסט פרנקל מביא ב"ירושלימה" שלו שיחה ארוכה שהיתה לו עם ר' יוחנן שלאנק בן ארצו שאומר לו שאינם רוצים לחנך את ילדיהם אלא על התורה והאקלים החם לא מרשה ליגע את הלימודים בלימודים חיצוניים.  משפחת שלאנק הגרמנית נשאר נאמנה למסורת הקנאות ככל המשפחות הגרמנים וההונגרים שעלו לארץ כפי שהזכרתי.  ר' יהושע האמור נשאר קנאי קיצוני אם כי היה בידידות גם עם אבא וקרב גם אותי ושמח בהתחברות של בנו אלי.  הוא נכווה בבן אחד בכורו ברל עד שנאלץ לשולחו לאמריקה, את בנו השני יוחנן לימד אחרי גומרו את התלמוד תורה גרמנית וחכמות חיצוניות מפי מורים פרטיים ולא בבית ספר.  בעצת ידיו הד"ר וואלך נשלח יוחנן לפרנקפורט שם פגשתיו כשבאתי ללמוד באוניברסיטה כשהוא נשוי לאישה יקית טובת לב, ועלה במעלה עד שהתישב שם ונעשה חבר נכבד בבית הכנסת של הקהילה.  רק בשנים האחרונות עלה עם אשתו לארץ ובנו מנפרד היה תלמידי בגימנסיה העברית בירושלים.  נער עדין וצנוע לא משולל כשרונות כשם שאביו לא היה למעשה משולל כשרונות, אלמלא לא היה אנוס לעסוק בפלפול אלא בסברא ישרה כפי השגתו.  לצערי נפטר חברי זה פתאם ממחלה שתקפתהו בשנים האחרונות.  אולם גלגל הוא החוזר ואין העולם עומד, ושנים אחרי שגמרתי אני את בסמינר למורים, נמצא גם בן זקוניו של ר' יהושע שלאנק, יהודה, בבית המדרש למורים של חברת העזרה.  הוכשר הדור, ונחשבו בתי החינוך של עזרא ושל אפרים כהן למוסדות שנענו להם הקנאים שליבם לא היה שלם עם חוסר דעת לגמרי.

 

איני יודע אם מזלי גרם לזה או שהיתה יד מכוונת של הורינו והמשגיח ר' נחום שלא נפלנו לידיו של ר' מוטיל עטינגער בנו של ר' ברל מרקעס.  כשהגיע שעתנו לעבור לחדר גבוה יותר נכנסנו לחדרו של ר' ישעיה חעשין שנתמנה רק זמן קצר לפני כן למלמד השני במדרגה לתלמוד תורה עץ חיים.  ר' ישעיה חעשין היה ממש ההיפך מר' ברל מרקעס אוהב מאד את הפשטות, גמרא עם תוספות ורחוק מן החריפות.  היינו דומים כאדם שיצא מתוך חיים של רעש ושאון לתוך גם שקט.  יסוד גדול היה אצלו לימוד המוסר והמידות כפי שהזכרתי.  הרבה דרש בקיאות בגמרא ואפילו על תוספות היה מוותר בשעת הדחק.  לא היה נוטה בתכונתו לפלפול ולא עסק בזה אלא בשעת הדחק.  במסכת בבא מציאה שלמדתי אצלו, נעשיתי בזמנו כמעט בקי.  הוא היה ממשפחה ארץ ישראלית עתיקה כמשפחתנו ומחותן לנו בהיותו אחיה של אשת בן דודי משה דב [ריבלין] וראה עצמו קרוב אלי.  זכורני עוד מה שעשה עלי רושם רב עוד בטרם היכנסי לחדרו.  בימי לומדי בחדרו של ר' ברל מרקעס, חלה דודי ר' בנימין חוליו אשר מת בו.  בוקר אחד פגש אותי ר' ישעיה ושאלני לשלום הדוד.  אמרתי לו בעצב שברע הוא.  אמר לי: "כשישאלוך אל תענה לא טוב אלא אמור ברוך השם יותר טוב משום שכשאומרים למטה טוב נענים גם למעלה טוב ושב ורפא לו".  אכן גם ר' ברל מרקעס הביע את השתתפותו בצערי כשראני בוכה באותו היום ומצא לי נחמה על פי דרכו. 

הוא תפסני בידו העלני אל ר' שמואל סלאנט שאבקש ממנו להתפלל על דודי.  רגע קט מצאתי ניחומים, אולם עוד באותו יום כ"ה בכסלו בא שליח לקרוא אותי מן החדר ומסר לי שדודי נפטר והוטל עלי הגורל ללכת לחדרו של ר' מוטיל לקרוא משם לבן דודי אליעזר מבלי להגיד לו שאביו נפטר, אלא ללכת אתו יחד הביתה.  הוא ניחש, אבל לא העלה מילה על שפתיו עד שהגענו הביתה והגיעונו קולות המבכים.

 

ר' ישעיה רבי ידע את יחסו של אבא להרי'מ פינס, והוא מחסידי הרב מבריסק שאמר לי פעם את מה שאמר הרב מבריסק על פינס: "למה הרי'מ פינס דומה? למכשיר את החזיר".  לא שהרי'מ פינס חשוד חס ושלום על כפירה ועל קלות ראש, אלא על ידי זה שהוא נותן יד לפושעים, הוא הגדול דוקא מסוכן יותר מאחרים, בחינת מה שאמרו: " יאמרו פרושים [חכמים] התירו את הדבר" נזכר אנוכי בקשר עם זה באימרה אחרת בשם הרב מבריסק.  כששאלו אותו, מה רעה הוא מוצא בבתי הספר, הרי המורים בהם נזהרים במצוה קלה כבחמורה – וכן היה הדבר בראשונה – ענה "צופה אנוכי ברוח הקדש את "הכפירה" שעתידה לצמוח מקרקע זה".  בזמנו ספרו את זאת בסביבת הרי'מ פינס והמשכילים, ואף אבא ז"ל לא יכול להמנע מלראות הדבר כהלצה על "רוח הקדש", ועל עיוות מתוך רוח הקדש, בחינת אין משגיחים בבת קול.  ברבות הימים אמר לי פעם בן דודי אליעזר: "רואה אתה, הרי באמת צפה הרב מבריסק ברוח הקדש".  ר' ישעיה חעשין שנטה לי בדרך כלל חיבה יתרה, חשבני ל"מוסרי" ביסוד נשמתי, שכן הייתי באמת אחד היחידים ששיעוריו הנפלאים ב"מסילות ישרים" לרמח"ל לקחו את לבי שבי. מהיותי נוטה מילדותי כמוהו, לאגדה ולמדרש אגדה, אהבתי את רבי זה שהיה גם אחד ה"דרשנים" המפוארים בזמנו ובעל אגדה.  גם את אבא ה"משכיל" חיבב מאד.  מבית אחותו מושקע ואמו רחל לאה, ידע שאבא ירא שמים אמיתי הוא ובעל צדקה גדול שנושא בעול משפחות שלמות.  זכורני שפעם שחתי דאגתי לר' ישעיה שאבא חולני בימים אלה הוא חקרני, מהו היום שבו תוקף את אבא כאב ראשו.  כשאמרתי לו שמדובר ביום שני לשבוע מצא את החידה:  חשב שאבא צם "שובבי"ם ת"ת" היינו בשבועות מפרשת שמות ועד פרשת תצווה [ראשי התיבות של הפרשות בתורה: שמות,וארה,בא,בשלח,יתרו,משפטים,תרומה, תצוה] שהיו נוהגים חסידים ואנשי מעשה לצום, כדי לתקן פגימות עפ"י הקבלה.  אני האמנתי בימים אלה בתמימות לדברי רבי אם כי לא היה אפילו צל של צל לחשוב כזאת על אבא ולא אמת היה הדבר.  אולם כנראה שר' ישעיה לא הניח מאמונתו זאת והיה בין המספידים את אבא אחרי פטירתו אם כי היה הדבר בחול המועד סוכות ימים שאסורים בהספד.  רק פעם אחת כעס עלי ר' ישעיה וכך היה המעשה: ר' ישעיה סידר שיעור בחדר בשבת גופא משעות הצהריים ועד שעות המנחה.  אנוכי לא באתי לשיעור, משום שאבא חשב, שדי בששת ימי השבוע ללכת לחדר.  כששאלני לסיבת העדרי, העזתי פני ונכנסה בי רוח תזזית לעקצו, ואמרתי, שאני מבקר באותו יום בבית הספרים "בית מדרש אברבנאל וגנזי יוסף", שהיו אמנם משכילים מבקרים בשבת, ואף אבי היה סר לשם.  דבר זה העלה חמתו של ר' ישעיה הטוב – אם כי הספרן היה בן דודתו ר' אהרן הכהן הספרן הידוע – ונזף בי קשה וכאילו נהג בי נדוי זמן קצר, כמובן קצר מאד.

 

באותו זמן שלמדתי בחדר ר' ישעיה חעשין, העתיק אבי את דירתו מבית טרנטה שבמזכרת משה לשכונת משכנות ישראל לבית של "עלקע דיע גראבע" (עלקע העבה) שהיתה אישה גוצה ושמנה מאד.  כשהיו דברי ריבות בינה ובין הסבתא ריבה, היחסנית הירושלמית מדורות,- אף על פי שלא זכתה היא ואבותיה ובעלה ובניה אפילו לד' אמות בירושלים, אם לא להביא בחשבון את הקברות שלהם בהר הזיתים בא בשעה שלעלקע היו שני בתים ועוד חדר קטן מן הצד בחצר מוקפת חומה ואף דלת שער לחצר-, אף על פי כן ראתה הסבתא ריבה עצמה כבעלת בית "כאזרח" ואת עלקע "כגר" בארץ.  הרבה הרבה עמדה לנו הנימוס והאצילות של אבא שעם כל זה לא היתה עלקע נכונה לותר על דייריה, ולא זו בלבד אלא היתה גאה בזה שאבא הוא דייר שלה.  למעשה היתה עלקע יראת שמים, ועלתה לארץ ישראל עם בעלה ר' ישראל סוחר ממוסקבה לעת זקנותם לבלות את שנותיהם האחרונות בארץ ישראל ולמצוא להם קבר בירושלים.  אחרי מות בעלה – שלא הכרתיו – נכנסה לגור בחדר עשוי פח מבחוץ וטיח מבפנים, חדר קטן של ד' על ד' אמות שהיה מלא עד אפס מקום להכניס מחט, שכן הכניסה בו את כל רהיטיה וכליה שהעלתה עוד מרוסיה.  לא מעוני עשתה זאת.  היא השאירה בנים עשירים ברוסיה וכמדומני שולחים לה "רביסקות".  כל תענוגה היו התרנגולים שגידלה בתוך החצר בלול – ענין שלא היה לרצון לאבא וגם לא לי, שהיו מטילות גלליהם בכל מקום ומגיעות גם אל החדרים שלנו – וריח מטבחה לא נעם לאפי.  ניתן לי באופן מוחשי פירוש לפסוק שלמדתי בחדר בענין "קברות התאווה" – "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".  אולם, נראה הדבר שהיתה באמת יראת אלוהים, אם כי אין לי מושג על ה"צדקות" שעשתה בחייה.  לשפוט על מידת פזרנותה, מיחס השכנים שרובן היו בני ירושלים ותיקים אי אפשר היה, שכן היו ילידי ירושלים מתיחסים בחוסר אהדה ל"זקנים" שעלו ארצה.

 

דימו בני ירושלים בדמיונם הנפרז, אולי מתוך השוואה ל"עשרותם" הם, שכל אחד מהזקנים האלה עשירים כ"קורח" – כקורח אמרו, שלא לחלל את שם רוטשילד הידוע בצדקת פזרונו – אלה הזקנים, נתנו על פי רוב למוסדות שונים, ביחוד למוסדות משניים כגון "ישיבת תורת חיים" של הגאון ר' יצחק וינוגרד, וזכו גם להתמנות במוסדות כאלה ל"גבאים" – במוסדות ירושלים הותיקים "כועד כל הכוללים, או תלמוד תורה וישיבת עץ חיים או ביקור חולים הכללי" לא ניתנה להם דריסת רגל, אלא ליחידי סגולה ששמם הולך לפניהם מרוסיה אם כעסקנים ואם כעשירים, וביחוד כגדולי תורה.  על כל פנים עזבה עלקע שחיה בצמצום בחדרה הצר את בתיה, עזבון לתלמוד תורה עץ חיים "אבן זכרון" של שיש מתנוסס עד היום על קיר הבית ברחוב אגריפס, "זכר עולם" לה ולבעלה ר' ישראל שנדבו את הבית להשכירו ושהכנסתו תהא קודש לתלמוד תורה, בה בשעה שסבתא ריבה עזבה נכדים ונכדות שפרו ורבו בארץ, ואתה מוצא אותם בכל ערי הארץ, רובם בירושלים ומעט מהם בתל-אביב עוד פחות בחיפה ויחידים אפילו במושבות ובקיבוצים כמו "בית השיטה וטירת צבי" שבעמק בית שאן וכמובן בכל המפלגות השונות שרבו בארץ מ"המזרחי" ועד "השומר הצעיר" ומצאצאיה יצאו מורים רבים, מדריכי נוער וסופרים, סוחרים, בעלי מלאכה וגם איכרים ובניט קיבוצים.  זה כוחם של בני הישוב שחיו כאן.

 

איני זוכר בדיוק כמה שנים גרנו בבית עלקע.  על כל פנים התחלפו בבית הדירה השני שבחצר שלושה שכנים בזה אחר זה בימי שבתנו, וודאי הוא שלא גרנו בבית זה פחות משלוש שנים היות שאין אדם שוכר בירושלים דירה לפחות משנה ממוחרם ועד מוחרם, היינו שנים עשר חודשי ירח שהם השנה המוסלמית וחודש מוחרם המוסלמי הוא ראש השנה לדירות והוא הולך ונודד בכל מספר שנים קדימה.  היינו אחרי שנה יהודית מעוברת הוא זז חודש אחד קדימה.  ואם היה השנה שלפני השנה המעוברת בניסן, הרי הוא בשנה שלאחריה באדר.  ואחרי כל שנה מעוברת שניה הוא חל בשבט, וחוזר חלילה, עד שבמשך שלוש ושלושים שנה בערך נמצא חל בכל חודשי השנה היהודיים כולם.  חרדים היו האנשים מפני זמן "משך הדירות" – "משך" נקבע לזמן טרמין באידיש – עברית – שחל בעצם חודשי החורף בחודשי כסלו, טבת ושבט, ובשנים כאלו מעטו יותר ההעברות מדירה לדירה מאשר באותן שנים ש"המשך" חל בחודשי הקיץ.  כאן כן אחזה חרדה את אוהבי ה"משך", כשחל "משך" בחודשי החג בתשרי או בניסן והשתדלו לבוא ל"עמק השווה" עם בעלי הבית בענין שכר הדירה, שלא יצטרכו לנדוד.  בשנות חודשי "משך" כאלה היתה יד "בעלי הבתים" על העליונה, והעיזו להעמיד תנאים לטובתם.

 

ראשונים לשכנים שלנו בבית עלקא, היתה אחת מבנותיו של ר' הירש סופר יעלין, אחד אניני הדעת ונקיי הדעת שבשכונת משכנות ישראל, יהודי מצוחצח בלבושו ומצוחצח בנפשו, עוסק בכתיבת ספרי תורה בטהרה, ומנהל את כל ענייני בית המדרש למתפללים ותיקון עם הנץ החמה, בבית המדרש הקטן שנבנה עליה על בית  המדרש הראשון של שכונת "משכנות ישראל".  בה בשעה שבמזכרת משה ב"חדרים" כפי שהזכרתי לעיל היו מתפללים עם עלות השחר בעלי מלאכה וסתם זריזים שבקשו למהר בתפילתם ול"היפטר", היו אנשי הותיקין שבמנינו של ר' הירש סופר, יראים ושלמים שבקשו לעמוד בתפילת שמונה עשרה בדיוק עם הנץ החמה מעל להרי גלעד בעבר הירדן, שהיו בימים שאינם מעוננים נשקפים גם בעד חלון בית הכנסת הקטן, וזריחת השמש נראית מחלונותיו.  על פי הרוב היה ר' הירש בכבודו ובעצמו עובר לפני התבה לכל הפחות מ"ברכו" ועד "שמונה עשרה", והיו עיניו צמודות לחלון או לשעון ביום המעונן לכוון ולגמור "גאל ישראל" עם "הנץ החמה".  מלבד מה שהיה ר' הירש מפורסם כסופר סת"ם וכאנין הדעת היו ידיו רב לו גם בישיעת דקדוק השפה, ענין שהוריש לבנו ר' יצחק יעקב יעלין עורך עתון "המוריה" בזמנו מתוך ספרי למוד לדקדוק אגב הוראה בת"ת עץ חיים "כתיבה" – היינו עברית, סגנון שפה ודקדוק וחשבון.  בתו של ר' הירש שכנתנו, היתה צעירה ונעימה, אם לילדים קטנים בעת ההיא, ובעלה ר' לייזער, בן ישיבה יהודי צנוע ושתקן, מהלך בצדי דרכים, כאילו חשש לפגוע חס ושלום במי שהוא.  הוא נפטר צעיר לימים.  אחריו בא לגור בשכנותנו בן משפחתנו ר' הלל בנו הגדול של ר' יוסף ריבלין, וחיתה נפשי, שכן לא הייתי עוד בודד, כי בבית אחד נחשבו לי ביתנו גם בית הלל ואשתו ראשקע, גם היא ריבלינית בת ר' משה ריבלין אחיו של ר' יוסף ובת דודו של בעלה הלל.

 

מן הימים ההם נשארו בזכרוני שני דברים שעשו עלי רושם.  באחת "השמחות" בבית הלל – כמדומני בברית מילה, הופיע גם דודו הישיש הר' זלמן חיים ריבלין מנהל הת"ת עץ חיים, והיתה לי זו ההזדמנות היחידה לראות את הדרת פניו ולשמוע נועם שיחתו כשעיניו הגדולות מפיקות זוהר ותבונה רבה, בחוג המשפחה.  הוא עורר בנפשי רגשי כבוד כבירים.  מלבד זה ארס לו אז אחיו השני של הלל הוא החזן ר' שלמה זלמן ריבלין את אחותו "חורגתו" באביל בת הר' שניאור זלמן ריבלין והסבתא מינה: החתן זלמן והכלה באביל חיו עד ארוסיהם כאח ואחות בבית אחד, שכן היתה, כפי שהזכרתי, הסבתא מינה נשואה לר' יוסף נשארה האלמנה הסבתא מינה עם שתי בנותיה מבעלה השני ועם יתומי בעלה השלישי ר' יוסף ריבלין הבלתי נשואים וגדלה אותם.  ואולם משעה שארס לו זלמן את באביל היה בבחינת "לא יתכן" שהחתן והכלה ידורו בכפיפה אחת, ועבר החתן לגור בבית אחיו ר' הלל. 

"חברה" זו של הלל וזלמן8 יחד גרמו לי שעשועים, שכן היו שניהם עליזים: הלל מצטיין באניקדוטות חריפות וזלמן אוהב שירה וזמרה כבר אז, וגם מן "הליצנות" לא הניח ידו.  ולא הועילו טענותיה של ראשקע, אשת הלל ובתה של ראשקע שהזכרתי לעיל, שראתה ב"קלות דעתם" של בעלה וגיסה פגם בחשיבות המשפחה, ומה גם כששיחה עליזה נראתה לה, יראת השמים, כהקלה בעיקר.  כמובן שעל טענותיה ותביעותיה באו שוב רק תשובות של "ליצנות", עד שנשתתקה מתוך חיוך מלווה טוב לב וקבלת הדין עליה.

אולם יתר על כל השכנים האלה, עשה עלי רושם השכן שבא לאחרונה לגור בשכנותנו, הרב ר' חיים ראצער ז"ל.  כאן נפגשתי לראשונה פנים אל פנים אם אחד חשובי האסכולה העתיקה של בית מדרשו של הגר"א, שלא הושבתה עוד מטהרה על יד כל הגלגולים שעברו על תורה זו, שהיו אבות אבותי ממחולליה, על ידי תערובות שונות בירושלים והרפתקאות שעברו עליה בירושלים שלא פסקו מזרום אליה זרמים מכל רוחות העולם.  ר' חיים ראצער היה מילידי רייסין ושמש בחו"ל רב באחת העיירות.  הוא היה תלמידו של ר' יצחק אייזיק ריבלין שהיה רב בטאליצין וחברו של ר' בנימין ריבלין בנו ושימש אחריו ברבנות באותה עיירה טאליצין, מקום ששמש אחריו שנים רבות גם ר' יצחק צבי הירש ריבלין הירושלמי בנו של ר' בנימיןם, אחרי פטירת אביו ר' בנימין כשהזמינו אותו מירושלים לטאליצין לשבת על כסא הרבנות של זקנו ושל אביו.  הרבה ספר לנו ר' חיים על רבו ר' יצחק אייזיק בנו של ר' הלל ריבלין שעלה לירושלים עם אחד בניו הוא הסבא ר' אליהו שספרתי עליו לעיל.  מתוך ספוריו ניכר שהיה ר' יצחק אייזיק חולם על גאולה לא פחות מאחיו ר' אליהו ונכדו ר' יצחק צבי.  כך שמעתי מפיו שר' יצחק אייזיק הגיע בדמיונו עד כדי כך, שהיה מתהלך בטאליצין ברחובות בטלית המצויצת ומכריז שהוא עצמו "משיח".  עד כדי כך הוביל אותו הגיגו בגאולה.  ולא פלא הוא שאנו מוצאים רמזים גם בשירי ר' יוסף ריבלין ב"ר אברהם בנימין ב"ר משה מגיד אחיו של ר' יצחק אייזיק, הוא ר' יושעה בונה השכונות שגם הוא מרמז לא פעם על עצמו שהוא לפחות נשמתו של משיח בן יוסף.  והיה ר' חיים ראצער מפליג מאד בשבח זכרונו המפליא של ר' יצחק צבי נכדו של רבו, שהיה הוא ר' חיים ראצער מלמדו בילדותו.  כך סיפר לנו, שפעם היה מלמד את הנער יצחק צבי גמרא, והיה דומה לו שאין ר' יצחק צבי מעיין כלל בגמרא, אלא צופה למרחקים מן הגמרא והלאה ברוב דמיונו.  וכשגער בו בנזיפה, אמר לו הנער: "הרי אני שם לבי", והגיד לר' חיים את כל דף הגמרא בעל פה מילה במילה וחזר גם על כל באוריו והשקלא וטריא שלו.

 

בימי, היה ר' יצחק צבי ידוע כבקיא בש"ס בבלי וירושלמי באותיותיהם, וכן בספרי הפילוסופיה של חכמי ספרד.  ולא פעם שמעתיו מצטט עמודים שלמים בלשונו מתוך ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי, שהיה חביב עליו ביותר, כשהיה מביא אותו אסמכתא לדבריו בעניני הציונות וחיבת הארץ וערך לשון הקודש.

כשהגיע ר' חיים לירושלים עם אשתו ובן זקוניו הבחור אליעזר – זה שניסה ללמד אותי בשבתנו בשכנות את הלשון הרוסית, והגעתי בלמודי אז עד כדי קריאת מלים ברוסית, מבלי להבין פרושן – היה כבר על סף הזקנה וגם ידוע חולי, סובל בריאות.  אמרו עליו, שכשביקר בפעם הראונה את ר' שמואל סלאנט ושוחח אתו, מצא ר' חיים ראצער חן בעניו גם כגדול בתורה גם כחכם ופקח במילי דעלמא - , שחשב למנותו רב בירושלים, - זאת היתה התקופה שר' שמואל הזדקן כבר, וביקש למצוא לו ממלא מקום עוד בחייו.  זכורני שהרי'מ פינס נתבקשמהגרש"ס [הגאון רבי שמואל סלנט] לתור ברוסיה, בשעת ביקורו שם ולמצוא את האישיות המתאימה. ושמעתי את הרי'מ פינס מספר לאבא בחזרו, שלפני הציעו את האדר'ת – ר' אליהו דוד רבינוביץ תאומים למ"מ ר' שמואל – נתן את עיניו ברב בריסק הגאון ר' חיים סולובייציק הרב בבריסק אז, שהיה מתאים לדעתו מכל הבחינות, ולא מצא בו פסול אלא זה, שבהתאכסנו בביתו באחת השבתות, ראהו מאריך בשולחן ב"שלוש סעודות" במסיבת "חסידיו", עד שעה מאוחרת במוצא שבת.  דבר זה היה טעם מספיק ל"מתנגד" בדור ההוא לפסול אישיות כרבי חיים סולובייציק.  עד כדי כך היתה השנאה חקוקה בלבם לכל מה שבא מן החסידים, ממש בבחינת "ובחוקותיהם לא תלכו".  האירוניה שבדבר, שקיבל פינס למטרפסיה [לכיוונו] דוקא ממקום שבקש רווח והצלה.  שכן עלה הרב קוק חתנו של האדר'ת אחריו לאב'ד ביפו, והיה הוא שהנהיג את ה"סינתזה" הנפלאה שבין "התנגדות" ו"חסידות", ולא רק שלא נמצאו מוחים נגד זה מן ה"מתנגדים", לא רק שרבים מהם הלכו בדרכו זו, וביחוד תלמידו הירושלמי אדמו'ר ר' יעקב משה חרל"פ, שנעשה ממש "רבי" של "המתנגדים" ו"החסידים" גם יחד, אלא שאפילו משכילי יפו בזמנם נהו דוקא אחרי "מנהגי חסידים" של הרב קוק ואשרוהו, היו "משכילים" שהיו "חסידים" לפי תולדותם כאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ומצאו אצל הרב קוק תקון לנשמתם החסידית, שהיתה מהלכת ערטילאית ונקלעת בכף הקלע בין "השכלה" ובין חסידות.  אך היו גם "משכילים" "מתנגדים" ממש שנהו אחרי "דרך חסידים" של הרב קוק, שהרי כבר היכתה אז שורשים הרומנטיקה של י'ל פרץ וחבריו ביחסו לחסידות, ונהו אחריה והיתה יפו דוקא הקרקע לצמח כזה, בשעה שירושלים החזיקה עדיין אז בעקשנות מרובה ב"התנגדות".

 

סיפור זה שהגרש'ס מוכן היה למנות את ר' חיים ראצער במקומו, שמעתי דוקא מאדם שלא היה חשוד על נטייה אליו, ר' נפתלי פרוש [אחד חתניו של ר' משה ריבלין] שהיה אז סופר שני לגרש'ס ליד ר' אליהו מרדכי אייזינשטיין נאמן הגרש'ס שהזכרתי לעיל.  רחוק היה ר' נפתלי ממשחת "קנאים" המפורסמת עד היום בירושלים, להסכים למשל לדעתו של ר' חיים ראצער, ששטות היא שאסרו בארץ ישראל חלב שנעלם מן העין.  מובן הדבר ברוסיה במקום שיש חזירים ואולם כאן, הרי אין חשש שימכרו חלב גמל תמורת חלב עזים, שכן חלב הגמל אינו מצוי וגם מחירו יקר ממחיר חלב כשר וכן לגבי שאלת כשרות הגבינה.  אף גם על יחס הקנאים להרי'מ פינס כ"כופר" היה משתמש לא פחות מאשר במבטא "אזיאטים", מבלי לחשוש.  אם כי היה ידוע חולי וסובל הרבה, הרי היה ר' חיים זקוף קומה ובעל תקיפות, את אבא כבד עד מאד – עד כדי הערצה ממש.  ידיד שני בשכונת משכנות היה, זה שגר בבית השלישי אחרי בית עלקא – ר' יעקב מן המפורסם בירושלים.  בבית השני אחרינו גרה שיינדיל ספקטור היא אלמנתו של ר' יעקב דוד ספקטור אחיו של ר' יצחק אלחנן ספקטור רב קובנה המפורסם.  הוא היה בעל הדרת פנים, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו.  זכורני אותו במיוחד מאסיפה אחת בביהמ"ד שבמשכנות בשעת הספד שנערך לאחיו ר' יצחק אלחנן.  זכורני כיצד הקשיב לדברי ההספד ואת ישיבתו לארץ, כשהכריז המספיד שכל ישראל חייבים לשבת "שבעה" על אביהם של ישראל כולם, וכדין שמועה שבאה מרחוק יש לשבת "שעה קלה".  ואולם זה היה זמן לפני שנכנסנו לגור ב"משכנות".  בימי מגורינו כאן נפטר כבר הישיש לבית עולמו, ורק אשתו שיינדיל אשה שהיתה עדיין במיטב ימיה, גרה בביתו עם יתומיו, בן, בחור מחונן ומעוטר בנמוסין אהרן ספקטור שהוא כיוםב על בית מסחר לרפואות בחיפה, ובת, נערה יעלת חן , כמדומני שרה שמה, שנשאה בימי שבתי בשכנותם לבחור מישיבת "בית המוסר" של שטרויס.  האלמנה שיינדיל, היתה ממוצא צפתי, ונמנית על "החסידים", וגם בעלה המנוח היה נוהג מנהג חסידים, איני יודע אם מראשיתו, או בהשפעת משפחת אשתו, שהרי כפי שהזכרתי כבר, קרה הרבה פעמים שמתנגדים נלהבים הפכו דווקא בארץ ישראל חסידים.  בביתה של האלמנה, היתה שורה שמחה והילולה שהיתה מגיעה עד ביתנו מעבר לקיר שהפרידה בין חצר עלקא וחצר שיינדיל.  בן אחותה, משה, צעיר חסידי בכל הוויתו, היה מטיב גם לנגן על כנור, והייתי מתפעל מנגינתו.

 

צעיר זה, הוא ד'ר משה ניימאן, שהלך אחר כך לבירות ולמד שם רפואה, ושב מוכתר בתואר ד'ר לרפואה בארץ ישראל.  הוא שימש אחר כך במלחמת העולם הקודמת (1914) רופא בצבא התורכי במדבר מצרים ובעקבה, והיה קשור לאנשי אהרן אהרונסון שרגלו אחרי המחנה התורכי ועמדו בקשר עם האנגלים ועזרו להם בכיבוש הארץ.  הוא גם נתפס עם התפוסים בפולמוס ג'מאל פחה, והיה אסור בכלא "בחאן – באשי" בדמשק יחד עם בנו יחידו של ד'ר אהרן מזיא, רנה – אליהו מזיא, ועם נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.  הוא ורנה יצאו סוף סוף לחפשי, ויוסף ונעמן נתלו בדמשק.

 

בבית שמאחרי בית שיינדיל גר ה"ארי" שבשכונת משכנות ישראל ר' יעקב מן, הוא ואשתו ובן זקונם יצחק דוד מן.  ר' יעקב מן נחשב אחד מגדולי התורה בירושלים, חכם מופלא, פקח בהוויות העולם, וגם "בעל בית" אמיד, בהיותו בימים ההם הקבלן ובמידה מרובה גם הארכיטקט של הבניינים ה"ענקיים" שנבנו בתקופה ההיא בירושלים.  בית החולים "שערי צדק" הידוע בשם בית החולים של וואלך וכן בנין בית הספר למל.  אם כי קבע ר' יעקב מן את מקומות בבית הכנסת ליד הדלת, בשעה שב"מזרחי" היו עומדים גבירים זקנים משכונת סוכת שלום שהזכרתי, היה הוא בעיני כל, החשוב מכל הבחינות והכל כפופים לו בשיעוריו במשניות בבוקר אחרי התפילה, בדף הגמרא אחר הצהריים לפני המנחה, ב"משנה ברורה" בערב אחרי תפילת המעריב, ובחומש בשבתות אחר הצהריים לפני תפילת המנחה.  היו מקשיבים לו, כל באי בית הכנסת, איש איש לפי כוחו.

 

בולט היה גם בן זקוניו נער חמד יצחק דוד שהיה ממש ההיפך מבחור שני בשכונה יצחק יעקב ילין, בנו של ר' הירש סופר שהזכרתי אותו לעיל.  שניהם היו מזהירים בלבושם הנקי, בקפלושים של קטיפה הדורים, יצחק יעקב ילין בקפטן פשוט אבל נקי ומצוחצח ויצחק דוד בקפטן של משי לבן, בחינת "כתונת הפסים" שעשה יעקב אבינו לבן זקוניו יוסף.  אולם, בה בשעה שהיה יצחק יעקב ילין זועם תמיד בחשיבותו ונער קטן כמוני וכבן דודי אליעזר, בבחינת "בל קרוב אליו", היה יצחק דוד רך ועדין, טוב לב כאמו אסתר חאשע בת יצחק חעשין, אחותה של בת דודי מושקה [אשת משה דוב ריבלין].  מענין הוא שגם ר' יעקב מן סלע מוצק בתכונתו, שלא היה בכח מישהו להזיזו מדעתו, חלמיש צור שאינו מתפעל מאיש, בעל תרבות תורנית ממדרגה ראשונה ורחוק מלהיות נוטה חסד ומאמין "בהשכלה זולה", לא ניצל גם הוא מהשפעת הזמן.  למרות כל הזלזול שזלזל בצדק, בהשכלה, זו שאנו יודעים כיום גם את שמה כהשכלה לבנטינית, זו שנפוצה בירושלים, לא עמד בנסיון ואת בנו, בן זקוניו, נתן על יד מורה פרטי, ישעיה פרס, ללמדו מלבד חשבון גם שפה גרמנית ולימודי חוץ שאין להם לא ערך תורני ולא ערך מעשי.  לא שלח אותו לבית הספר החילוני ש"חרם" קדמונים0 עליו אולם השתמש בהיתר ש"יחיד" מותר לו ללמוד לימודים אלה מפי מורה פרטי.  סימפטומטי ל"ויתור" היה גם זה שבני ירושלים מעולים מסוגו של ר' יעקב מן, ביקשו להשיא את בניהם לבנות ה"מושבות", כמובן ממשפחות יראים ושלמים.  ככה אפשר להבין שידורים מן התקופה ההיא בין חשובי ירושלים ובין חשובי המושבות ולאו דוקא עם משפחות פתח תקוה, שנחשבה ל"ירושלים דה מושבות" אלא אפילו עם רחובות הגרועה מפתח תקוה אך טובה מראשון לציון קלת הראש וקלת הדעת, האפרכיה { החבורה שבשליטה } של אליעזר בן יהודה.  דומני, שכך יש להגדיר את הנישואים של בן "החבצלת" ר' ישראל דב פרומקין, גד פרומקין, הידוע היום ככבוד השופט העליו פרומקין, עם חנה בתו של ר' אהרן אייזנברג, מרחובות, ועל כל פנים יש להבין כך את נשואיו של בן הזקונים של ר' יעקב מן יצחק דוד עם כלתו ה"משכלת" החובשת כובע לראשה, עם חיה, חברתה של חנה אייזנברג פרומקין הנזכרת, בתו של הרוקח מרחובות – אמנם יהודי יקר עד מאד ירא ושלם ובר אוריין – בתו של ר' אליעזר הרבובסקי.  היה זה שידוך של "השכלה" שעד כמה שאני זוכר, לא היתה דעתה של כלתו הבכורה של ר' יעקב מן רחל בת ר' משה ריבלין, אשת בנו הבכור מורי ורבי ר' חיים מן נוחה הימנו וקיבלה את כל הענין בעקימת אף.  החתונה הוחגה ברוב פאר בירושלים וכמנהג ירושלים לכל פרטיו ודקדוקיו.  יחס גדול מתיחס החתן הירושלמי בכלתו המשכלת מרחובות ודומה היה הוא ודומה היתה הסביבה בהמוניה על כל פנים שכבוד גדול התכבדה כל המשפחה הירושלמית הותיקה, מוכתרת בתרבות תורנית ומעוטרה בנימוסים של אצילות וחן מדורות, בשידוך זה עם ה"חדש" המתעורר לתחיה במושבה.

 

יחסי ידידות והערצה היו בין ר' חיים ראצער ובין ר' יעקב מן, ואם, עם אבא היה משוחח בעיקר בענייני חול וישוב בשאלות השעה, הנה מצא מין את מינו עם ר' יעקב מן בדברי תורה.  שניהם חוננו בשכל הישר, ודרכם בלימוד התורה היה אחד.  היו מביאים איש לפני רעהו הדבר הקשה בלימודים, ומקשיבים בהערצה איש לדעת חברו.  רק פעם יחידה הקפיד ר' יעקב מן על ר' חיים, אם כי לא הראה חס וחלילה ועל אחת כמה וכמה שלא גרם הדבר אפילו לטינה והיה הדבר כשביקש ר' חיים מר' יעקב מן להשאיל לו סידור הגר"א שיצא בארץ ישראל עם פירושו של הגאון ר' נפתלי הרץ הלוי מביאליסטוק שהיה אב בית דין יפו והמושבות.  כשהחזיר ר' חיים את הסידור עם הערות שרשם על שולי הגליון לא טוב היה הדבר בעיני ר' יעקב מן "שלכלכו" את סידורו.  משמח היה אותי הקונדס לראות את ר' אברהם ברג נטחן ממש בין שני הרים אלה.

 

ר' אברהם ברג היה יהודי גבוה ושמן וכרסו כהר עד שבילדותי הייתי מדמה שהכי [לכן ] קורא שמו בארג [הר בגרמנית ], אם לא על כרסו הדומה ממש להר.  גם קולו קול בס היה כיוצא לא רק מתוך תוף ענק אלא ממש כהד על הר ענקי חלול.  ר' אברהם ברג זה – איני יודע אם היה יליד הארץ – היה זמן רב באמריקה והיה שם כנראה גם רבי בחברה ידועה "ברית אברהם".

 

ר' אברהם ברג היה נוהג להשתתף בשיעוריו של ר' יעקב מן במשניות ובגמרא והיה תמיד נכנס לתוך דבריו בקושיות ובהערות.  ר' יעקב מן הפיקח ידע להשיב לו ולעבור בשתיקה על שטויות אלה.  משבא ר' חיים מן לגור בשכונה ביקש לו ר' אברהם ברג בתחילה חסות אצלו ו"תניא דמסייעא" [לימוד שמסייע ] והיה בא תדיר לביתו להרצות את טענותיו.  היה אברהם ברג תומך יתדותיו ברמב"ם, דוקא ברמב"ם, שלמדני ירושלים לא שמוהו עיקר ללימודים, מלבד משכילים כרי'מ פינס שבכרהו על אחרים.  איני יודע אם במתכוון לקח לו ר' אברהם ברג את הרמב"ם "לשריון" בפני ר' יעקב מן או שלא במתכוון.  על כל פנים גם הרמב"ם לא היה רחוק מר' יעקב מן.  זכורני שפעם התפרץ ר' אברהם צועק ככרוכיה ומגיש עצומותיו נגד ר' יעקב מן וטוען: "הרי הרמב"ם אומר בענין זה בהלכה פלונית פרק פלוני וסעיף פלוני כך וכך".  כן ענה לו ר' חיים – נכון הדבר שהרמב"ם אומר בענין זה בהלכה פלוני בפרק פלוני ובסעיף פלוני ופלוני – אלא שהוא אומר שם ממש ההיפך ממה שאתה אור.  מענין הדבר, שהיה ר' אברהם ברג מחונן בזכרון נפלא ויודע את הענינים לפי הלכותיהם, פרקיהם, ואפילו סעיפיהם, אלא שבעצם הענין היה זוכר תמיד את ההיפך ממש ההיפך.

 

ר' חיים ראצער סבל בריאותיו ועם זה היה מרבה לעשן.  לילות מו צאי שבת היה מבלה כל הלילה על תורתו.  שופתים לו מיחם שהביא עימו מרוסיה ועד אור הבוקר הוא שותהו כולו וכורך על כל כוס וכוס סיגריה אחת, מצב בריאתו לא נשתפר.  עצת הרופאים, עוד ברוסיה שיעלה לארץ חמה לארץ ישראל לא הועילה בהרבה. ביחוד היה סובל בימות הששי לשבוע כשהיו מתחילות בעלות הבית לטגן את דגיהם או את קציצות הבשר בשמן שומשומים.  מחניק היה הריח, סם לריאותיו ומשתומם היה שהריח הזה ינעם ל"אף הצברית".  הרי זה ממש סם המות היה אומר.  מעריציו נמלכו ומצאו לו דירה ב"בתי מחסה", השכונה שבנו יהודי גרמניה על "הר ציון" [לאחר מכן זה היה חלק מהשכונה היהודית בעיר העתיקה].  שני טעמים היו בדבר.  ראשית כל היו שם הדירות בחינם, ומצבו החומרי של ר' חיים לא היה מזהיר ביותר.  בן זקוניו אליעזר, שקיווה שימצא לו עבודה בירושלים לא מצא עבודה, ולמרות רצונו ורצון הוריו נאלץ לנסוע לאמריקה שם כבר נמצאו אחיו הגדולים ממנו שהיגרו לשם מרוסיה.

 

אני הייתי מבקרו לעיתים קרובות בשם אבא ואף אבא היה מבקרו מזמן לזמן ככל שהירשה לו המצב בדירתו שבבתי מחסה שהיתה בשורה הפונה לצד דרום מול חומת ירושלים בדרך המובילה היום לכותל המערבי.  שמח היה תמיד על ביקורי וגם ספר נאה נשאר לי זכר ממנו "אגרות הרמב"ם" בדפוס רוסיה.  מדירתו זו נהנה יותר שכן מעבר לחומה היו דירי צאת והיתה רק דרך הרבים מפרידה בין חלונות דירתו ובין דירי הצאן.  לפי מה שאמרו היה ריח הדיר מרפא לריאה.  מענין שגם חוגי הקנאים ואפילו ר' חיים זוננפלד העריצוהו למרות היותו רחוק מדרכיהם ומהשקפותיהם הקיצוניות.  איני יודע אם בגלל גדולתו בתורה, או פשוט לפני האמת והיושר שהיו אור לנתיבתו.  הוא נפטר שנים אחדות אחרי שיצא לשם ואשתו האלמנה יהודיה רוסיה טובה גרה בבתי נתן, בתי שנבנו בחינם, שבנה נדיב בשם נתן בבתי האונגרים מות השורה הצפונית בשכונת מאה שערים מול השער האמצעי ושם נפטרה שנים רבות אחר כך.

 

חוויה אחרת חשובה בתקופה זו היתה שינוי בית הכנסת.  מיום בואי שערי "בית כנסת" ועד השנה השלוש עשרה לחיי היה מקום תפילתו של אבא קבוע בבית הכנסת "ישמח משה" במזכרת משה.  אולם כשהוקמה חצר בתי ברוידא, שכונת טיפוחיו של אבא, ונבנה שם בית כנסת רחב ידים לתלפיות, על ארבע דירות שליד הבור מול השורה הארוכה של עשרים ואחד הבתים, העתיק אבא מקום תפילתו אליו שהיה בבחינת "בית המדרש" שלו.  כאן בבית הכנסת שררה קדושה יתרה, שכן היו מתפלליו דיירי בתי ברוידא, לא רק מהמצויינים בתורה שבבני הישיבה ותלמידי החכמים בירושלים, אלא גם מהמצויינים ביותר במידות.  בתי דירה אלו עלו בהרבה בסגנון בניינם, בסידור בתי הדירה המטבחים ובתי הכיסא, גם על בתי השכונות  שבהם דרו בעלי בתים שבנו לעצמם.  גליון של תקנות בשם "חובת הדר" שסידר אבא, היה דבוק על דלת כל בית מבפנים והיה מכיל תקנות רבות בתוכן לא מעטות בענין סדר ונקיון.

 

אם כי היו המתפללים ברובם מן הקנאים הקיצוניים בירושלים ניתנה לי הזדמנות להכירם מקרוב ונמצאתי שוב למד תורה שלמה, שלא ה"קנאות" ולא ה"השכלה" הן הקובעות, אלא היושר והכנות.  אם לגבי כנות, הרי קשה למצוא סגל חבורה כשרה מאלה הדיירים אז בבתי ברוידא.  שם הכרתי לראשונה יהודי כר' דוד בהרן, קרוב למשפחתנו מצד אמו, מינקע, שהיתה נשואה לצדיק הידוע ר' נחום לעווי משאדיק.  חבר מילדות היה ר' דוד לאבא וזכור היה לאבא שהיה מרכיבו כתינוק על גבי כתפיו.  כשגדלו נפרדו דרכיהם לחלוטין.  ר' דוד, חתנו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר האונגרי בעל "לב העברי" הידוע היה קנאי קיצוני עד שגם היהדות ה"אורתודוכסית" הירושלמים לא סיפקה אותו, וכיום עולה הוא בדרישותיו גם על דרישות האגודה.  מכאן "שובר" לשקר הידוע שהקנאים שונאי ישוב היו שהרי בנו נישא דוקא לשפיה בתו של ר' חיים דב משפיה והיה אחד האיכרים החרוצים, אם גם שומר תורה ומצוה קיצוני.  ואף גם "שובר" לשקר שני שר' עקיבא יוסף שלזינגר היה כביכול יוצא דופן ונרדף על "משהו" מההשכלה וישוב.  די היה לראות את ר' עקיבא יוסף בצותא עם חתנו ר' דוד לראות שאחד הם.  שניהם קנאים קיצונים בכל הנוגע ליהדות ושניהם אוהבי ישוב ארץ ישראל על פי דרכם.

 

הוא הדין בכל אותם קנאים שחתמום בחותם שקר כשם שזייפו את דמותו של ר' עקיבא יוסף.  שונאים היו "השכלה", עוינים היו הפקרות, רוחם לא היתה נוחה מרוח המותרות שתקפה את המשכילים.  אם לדבר במה שנוגע לישוב ולתיקון המוסר והחברה, הרי לא נפלו מן ה"נזירים שבנזירים" שאב לכולם יכול להיחשב יוסף חיים ברנר ומרעיו הכשרים.  בולטת היתה גם דמות אחרת דמותו של ר' אברהם חיים שרלין, מאנשי המוסר, יהודי שלא דיבר דברים בטלים מעולם ועוסק תמיד בתורה.  רואה הייתי את ר' אברהם חיים שרלין, גבה קומה וזקנו השחור הארוך יורד על פי מידותיו, כשהוא חש לאותה עליה קטנה שעל בתי ברוידא שהוקצתה לו ללימודים ולפרישות.  מביטו הייתי אחריו מלא הערצה.  כך היה גם השמש של בית הכנסת ר' משה ישעיה סגל, יהודי בר אוריין גדול, שהיה סוחר במקומו ברוסיה, יודע בהוויות העולם החילוני ידיעה רבה ועם זה צדיק תמים. היה זה אחד מידי אבא.  ידידים היו כמעט בלי אומר דברים.  לב אמונה היה מדבר ללב אמונה, ועין טהורה צופה לתוך עין טהורה.  יותר מכל בלט בתוך סביבה זו "המתמיד ממינסק" כמעט איש לא ידע את שמו, ר' לייזר, אולם הכל ידעו את "המינסקער מתמיד", שהיה קובע תחילה גם הוא עם ר' ישעיה משה סגל, תפילתו בבית הכנסת במשכנות ועבר אתו יחד לבית הכנסת החדש לבתי בורידא.  הוא עלה בימים ההם מרוסיה והיה מראהו כמראה אחד הקדושים.  אילו היו מסירים מעל ראשו את הקפלוש הדוהה ואת המעיל הדוהה – שניים אלה איבדו צבעם הראשון והיו דהויים – היו מקבלים פני קדוש קדמון בעל פנים חוורים עם עיניים של תכלת וזקן בלונדיני שמטבעו גדל הוד לא ארוך על המידה ולא קצר על המידה, לא זיזים יוצאים ולא שערה בולטת.  דומה היה כאילו גם הטבע יכול ליצור שלמות הגוף בלי עזרת מעשה ידי אדם.

 

זקוף והדור היה עומד על מקומו, רוב שעות מעת לעת, לפני הגמרא הגדולה מש"ס וילנא, ולומד מבלי שיהא קולו נשמע.  את קולו לא שמעתי מעולם אלא כשהיה עונה אמן בכל כוחו.  רציניים היו פניו בשעת לימודו, תמיד אותו מבט, עיניים קדושות וטהורות מבלי כל שינוי.  רק אחרי תפילת ערבית היה מטייל טיול קצר בין השכונות "מזכרת", "אוהל משה" "משכנות", וגם אז לא פסק פומיא מגירסא והיה מקיים, כנראה, בשעות אלו את המצווה "ללמד".  הוא עורר את הנערים – איני זוכר איך, אך על כל פנים לא בהרבה מילים – ללמוד משניות בעל פה והיה בן דודי אליעזר ראשון ואני אחריו מ"נעריו".  עוברים היינו אתו באותן שעות טיולו כשאנו אומרים לפניו את הפרק או את המשנה שלמדנו באותו יום בעל פה.  שגינו, היה ממהר לתקן.  גמרנו היה מחייך כלפינו אותו חיוך טהור מלא אהבה, ופוטרנו מלפניו בלילה טוב.

 

באופן זה למדתי אני על פה חלק נכבד ממשניות "סדר זרעים" שאני זוכרם עוד היום, ויותר הרבה ממני, כמובן, למד בן דודי המנוח אליעזר ז"ל.  איני יודע אם ביקר מעולם בבית מישהו. לבית אבא היה סר פעם או פעמיים בשבוע אחרי טיולו זה, נכנס מברך בשלום אינו יושב ושואל בלחש: "מה חדש ר' ראובן?" לא לחדשות העולם הגדול מתכוון ה"מתמיד ממינסק" אלא לחדשות בציונות ודוקא בציונות המדינית של הרצל, שהיה מאמין בו כ"שליח" לפני המשיח.  בקיצור נמרץ במילים מספר רמז לנו פעם עפ"י פירוש הרמב"ן לשיר שהשירים שהרצל הוא השליח שבא לפני הגאולה הקרובה.  היה מתעניין לא רק בכל המתחדש ב"ציונות" למעשה אלה אבא – שתקן גם הוא כפי שתיארתי – היה מוכרח למסור לו כל ידיעה שבאה בעיתוני חוץ לארץ בדבר תנועותיו ומסעותיו ומדברותיו של הרצל.  היה שומע הכל מתוך שתיקה.  היו הבשורות טובות היה אותו חיוך של שביעות רצון ממלא נהרה וזוהר את הפנים החיוורים והנזיריים.  היתה הידיעה לא משמחת היתה רצינות עוברת אותם.  היתה רעה היתה קדרות מכסה אותם.  מצידו לא הוסיף מילה.  כילה אבא את דבריו, היה נפטר מיד בברכה ומסתלק לו.  את הידיעות שאב אבא בעיקר מעתון ה"מליץ" שהיה מתקבל ב"משרד הועד הכללי – ועד כל הכוללים" יחד עם עיתון "הצפירה".  אבא לא היה מחבב ביותר לא את הצפירה ולא את עורכו נחום סוקולוב.  היה עוזב את הצפירה אחרי שהעיף בו עין, לחברו לעבודה לר' אלטר ויניצקי, חתנו של ר' יוסף ריבלין, בה בשעה שאת המליץ היה קורא בחשק, וגם אנחנו אליעזר ואנוכי, שמצאנו ענין בעיתון.  אחרי הקריאה היה אבא גונז את גליונות המליץ מאספם וכורכם בכריכות הדורות וחזקות למען יעמדו ימים רבים והיינו אנו הילדים חוזרים וקוראים בכרכים להנאתנו.  אחרי פטירת אבא מסרתי כמה כרכים של המליץ לספריית בית המדרש למורים בבית הכרם, יחד עם ספרי השכלה אחרים כמו ההוצאות הראשונות של "חטאות נעורים" ללינלינבלום, "אשמת שומרון" למאפו וגם את ההוצאה הראשונה של "ילדי רוחי" להרי'מ פינס רבו של אבא.

 

סיפרתי, זה עתה, על דבר טיפוס ציוני בירושלים "המתמיד ממינסק" ועלי לציין שבא בשעה שירושלמים מסוג אבא, טינה היתה בליבם על חובבי ציון – אם כי היה גם חבר ל"הסתדרות ארץ ישראל" שיסד אוסישקין בעלותו לארץ יחד עם יסוד "הסתדרות המורים העבריים" בשנת תרס"ג [1903] – התייחסו באהדה גמורה לציונות של הרצל.  היתה לאבא גם מניה מהמניות הראשונות של הקולוניאל בנק הוא אפ"ק היום.  מניה שקנה מר' יצחק צבי ריבלין ז"ל שעסק שבהפצתם.  לא היה הטעם מתוך התנגדות לישוב.  אדרבא ואדרבא: הם בעצמם שאפו לזה, והיו מוכנים גם להחליף את "משרותיהם השמנות" במוסדות הישוב הישן בנחלת שדה וכרם ועבודת האדמה.  אולם נפשם מרה להם על הדלטוריא הרבה שהיתה "חיבת ציון" בגלגול חובבי ציון מפיצה על הישוב הירושלמי "ישוב החלוקה"  כדי להפנות את מקורות הכנסות מוסדות הישוב הישן לאפיק "חיבת ציון".  דווקא חיבת ציון והישוב הישן הועמדו הועמדו כצד זה למול זה וביקשו חובבי ציון להיבנות מחורבנה של ירושלים ועסקניה, שפעלו לא פחות להרחבת הישוב וביסוסו.  ואם כי מזמן לזמן דומה היה כאילו כרתו ברית שלום, לבלי הצר את צעדי הישוב הקיים ואם כי מזמן לזמן הופיעו הצהרות של הכרה איש ברעהו משני הצדדים כגון הצהרותיו של ר' שמואל מוהליבר ומרעיו אחרי ביקורם בארץ בשנת תרנ"א [1891] וכן מכתב מאת אמוני ירושלים בשבח חיבת ציון כעין הסכמה, מכתב שנדפס גם בספר שיבת ציון לאברהם סלוצקי עם כל זה לא נמחתה הטינה וחובבי ציון הוסיפו תמיד להוציא דיבת ירושלים רעה באזני העולם.  כאב הדבר לבני ירושלים הותיקים שעמלו כל ימיהם עם הישוב הם ואבותיהם, מבלי בקש טובת הנאה לעצמם.  גדל הכאב יותר משנמצאו "משכילים" או יותר נכון "משכילונים" שהיו רחוקים מכל תפיסת הענין והרימו קולם גם הם הרבה פעמים רק לשם הנאה פעוטה.  וקשה מאלה היו לישוב הירושלמי אנשים תמימים כר' יצחק צבי ריבלין שלא ראו אלא את הצד האחר של המטבע, את שאיפות חובבי ציון ומתוך אספקלריה זו נספחו גם הם על אויבי הישוב הקיים.

 

לגבי אבא גרם הרבה יחסו ל"חובבי ציון" מתוך יחסו של הרי'מ פינס לאלה, יחסו השלילי של הרי'מ פינס שמתוכם צמח ואת עולם נשא זמן רב ומשך זמן גם כבא כח ועד חובבי ציון באודסה.  כנגד זה נתקבלה באהדה רבה ציונותו של ד"ר הרצל והיו עוקבים מתוך צפיה ואמון את אשר יעשה.  שמעתי פעם בשנים אלו שאבא סיפר לו למתמיד ממינסק (אותו הזכרתי לעיל), שאפילו הרב מבריסק הגר"יל דיסקין אמר בזמנו "יש לתת לו להרצל לעשות יתכן שיעשה משהו" ולא היה חשוד אבא שלא שמר אהבה מרובה לרב מבריסק בעטיה של מלחמת רב זה בפינס – שיבקש לומר דוקא זכות על הרבי מבריסק.  את הרבי מבריסק העריצו פינס ותלמידיו גם כגאון וגם כצדיק ונמנעו מלבר בו שלא להגיע מתוך שבחו לידי גנות.  אמרו שכאשר הגיעו רדיפותיו את פינס למרום קיצם לא התמרמר פינס עליו אלא על הרבנית וקילל אותה, שתאריך ימים אחרי הרב ואז יוודע לה ברור מה כוחה.  גם פינס המתנגד והרציונלי לא ניצל מ"חסידים" שסיפרו גם עליו אגדות ומופתים.  סוף סוף רוח היא באנוש ובכן היו "חסידי" פינס מן ההמון מוסיפים שאמנם נתקיימה גם קללתו של פינס ברבנית מבריסק, בחינת "נשיכת תלמיד חכם שאין לה רפואה".  בדידי הווה עובדה [בי היתה עובדה]: הייתי נער כבן 12 או 13, כשנתגלגלה פעם שיחה במסיבת הרי'מ פינס על הרב מבריסק.  העזתי אף אני נער חצוף ומפונק להכניס את חוטמי בשיחה ולהעיר בזלזול על הרבי מבריסק – כפי ששמעתי מזאטוטי המשכילים.  גער בי הרי'מ פינס ונשארו דבריו חרוטים בזכרוני: "שוטה – היתה נזיבה של חיבה בפי הרי'מ פינס שוטה ולא טיפש, טיפש נחשבה למילת גנאי – שוטה אמר לי – כלום יש לך מושג כמה גאון וכמה צדיק היה הרב מבריסק.

 

את דבר ביקורו של הרצל בירושלים אינני זוכר.  אפשר הדבר שתינוק הייתי ולא הבחנתי עדין בכמו אלה ואפשר הדבר שביקור הקיסר ווילהלם כיבה את ביקור הרצל בזכרוני.  אני הילד כבן 8 אז זוכר עודני שבאותו יום שבת שבא הקיסר השכימו להתפלל בכל בתי הכנסיות בהשכמת הבוקר ממש כמו בשבת שחל בערב פסח שיש להקדים בגמירת אכילת החמץ בעוד מועד, ושינו בזה מן הסדר משום שמצווה היא שבאה לידם מצווה שאינה מזדמנת בכל יום לברך ברכת "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם".  ואף גם זאת ידענו שמצווה לקבל פני מלכים כדי שנבחין בקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו.  אבי נטלני עימו למגרש שליד שכונת בית יעקב, שבמקום הרחבה שלפני שוק מחנה יהודה היום, וצפינו בתוך ההמון הצפוף שעמד לפנינו עד שעבר הקיסר עם הפמליה שלו שהגיעה מדרך מוצא לירושלים רוכב על סוס ליד הקיסרית וראינו אבירים לבושים מכלול, רוכבים על סוסים אבירים ובראשם כובעים שלא ראינום אפילו בחלום.  ולא הסתפק אפילו אבא קר המזג בזה עד שנטלני גם אחר הצהריים לעליית גגו של הרי'מ פינס היינו בין גג התקרה ובין הרעפים שלמעלה וצפינו גם משם לקיסר שיעבור.  ואמנם, לא ראתה ירושלים בכל ימי חיי הוד כזה לא לפני כן ולא אחרי כן.  היו אלה ימים של הילולה וחנגה ביום וזמירות בלילות והיו כל אותם הימים אנשים דחופים ומבוהלים ממקום למקום בין שערי ההוד וביניהם גם שער היהודים שהוקם ליד בית ספר כי'ח שעל דרך יפו לכל מקום אשר הגיעה השמועה שהקיסר עתיד בשעה פלונית או אלמונית לעבור בו.

 

רישומו של הרצל, לא ניכר בירושלים כולה, עד שלא הגיעה הידיעה על דבר פטירתו.  ואולם עם הגיע השמועה דומה היה כאילו לבשה ירושלים כולה קדרות ואבל ממש כאבל היחיד מבלי מליצה.  איני יכול להגיד עד כמה היה כבר אז השם מפורסם בין ההמונים הרחבים, ואולם נראה הדבר שיש "הרגשה" שעליה אמרו חכמים שיש בכי תוקף את האדם בראש השנה מבלי שידע הסיבה.  היינו שדנים אותו באותה שעה בבית דין של מעלה, ושנינו אותה במאמר הפסיכולוג: "אף על פי שהוא אינו רואה, מזלו הוא שרואה" (אף על גב דלאחזי, מזליה חזי).  היתה הרגשה ש"משיחם של אלה מת" והיה לכתחילה הסכם ואף דעתו של ר' שמואל סלאנט הסכימה עם זה כפי הנראה, שיקשרו עליו הספד בבית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה חסיד.  זכורני אותו יום אחר הצהריים בבית הכנסת נתאסף כבר עם רב ור' חיים יהושע קוסובסקי בעל הקונקורדנציות – זה שבשעת ההספד על הרצל אחרי איזה זמן בבית הספרים "בית מדרש אברבאנל וגנזי יוסף" צעק פתאם "הרי אוסישקין הוא שרצחו, ויש לצייר תמונה כיצד אוסישקין דורך ברגלו על צוארו של הרצל וממוטט אותו" –

 

ר' חיים יהושע זה היה רץ אנא ואנה בין המון הסוער בכל החורבה.  לא נתבטל ההספד אלא מפני עשרות קנאים ואולי פחות מזה, אבותיהם של חילות ה"אגודה"  כיום שאמרו לערוך סקנדלים, ונמלכו היושבים שבקהל שלא לגרום עלבון להרצל תחת כבוד.   אחרי ימין מספר לפני תשעה באב נערך הספד של בית הכנסת הספרדי של רבן יוחנן בן זכאי והיה בית הכנסת הגדול מלא אנשים אשכנזים וספרדים.  ישבו חכמי הספרדים לארץ וערכו ממש קינות, ואולי היה זה "תיקון חצות" שעורכים בחצות היום בימי בין המיצרים, בין שבעה עשה לתמוז לתשעה באב – ואחרי שהספידו חכמי הספרדים מילאו אחריהם בהספדים בנוסח אשכנז, שני אנשים צעירים סטודנטים שנקלעו אז בירושלים, שני סטודנטים מברן שנודעו אחרי שנים בארץ בשם ד"ר בן ציון מוסינזון וד"ר חיים בוגרשוב מנהלי הגימנסיה ההרצליה ביפו.  על כל פנים בסביבתי הקרובה, היה אבל אמת על פטירתו של הרצל ללא עת.

 

בעת ההיא, הייתי עורך בהשתתפות אליעזר בן דודי, עיתון ביתי בשם "הירושלמי" שקוראיו היו מבלעדי, בן דודי אליעזר ואבי.  עדין שמורים גליונותיו בארכיון אבא בבית בן דודי המנוח, שגיליונותיו קרועים לשני קרעים, שקרע אותם אליעזר פעם אחת מתוך כעס עלי.  בראש הגליון הראשון בא שיר מעשה ידי אליעזר והוא מתחיל בחרוזים "אנוכי אנוכי הירושלמי, אותי ידרשו בקרב עמי", והיה אליעזר תמיד מעתיק את הגליון על נקי ובסדר יפה אחרי גמר עריכתו, שכן היה כתבו יפה ומסודר בא בשעה שאנוכי לא הייתי מדייק לכתוב כתב יפה.  ענין הכתב היפה, היה ענין שעליו היתה גאוות כל בני משפחתנו "הסופרים" מדורות, וזקני היה ידוע גם בשם ר' יוסף סופר או ר' יוסף שרייבער וכן ר' יושה שרייבער וכן נודע אבי בפי רבים בשם ראובן שרייבער – היינו סופרי הכולל.  הרבה הצטער על זה אבא והיה מוכיחני שבסופי יעלה שאיש לא ידע לקרוא את אשר אני כותב.  אני טוענו ב"סגנון" שהייתי מצטיין בו בילדותי והוא טוען בכתב, עד שאמרתי לו פעם, שכשאגדל אקח לי "מזכיר" שיעתיק לי כתבי.  ואולם הוא הכריחני לשבת שעות ולהעתיק מכתבים שנשארו בכתב ידו של ר' יוסף ריבלין ז"ל, שהצטיין במיוחד גם בכתב ידו היפה.  והיה חורף אחד בהיותי בן 12 שנה, שהייתי מוכרח לקום שעה אחת לפני אור הבוקר ולעסוק יום יום שעה תמימה בהעתקת מכתבים אלה מסוגננים לנדיבי עם ברחוץ לארץ וזוכרני עדין את הציטטה של הפסוק שהיתה שלובה במכתב: "ולא עוד יבוש יעקב ולא עוד יחוורו פניו בראותו מעשה ידיו".  על כל פנים היה כאמור אליעזר מעתיק לעת עתה את העיתון שלנו על נקי.  בתוך אותו עיתון נקבע גם שיר שחיברתי קינה על מות הרצל המתחיל בחרוזים: "הרצל, הרצל למה מתתה ואותנו אחריך עזבת, למה עזבתנו בדמי ימיך, עת עיני כל ישראל נשואות אליך".  היה זה אחד משירי החרוז הראשונים שחיברתי שכן מתאווה הייתי בשנים ההם דווקא לכתב משוררים, אחרי שכבר ניסיתי את כוחי ב"פובליציסטיקה" בעיתוני ועוד הרבה קודם לכן, בהיותי בן 10 "גם בסיפורים"  כמתכונת  סיפורי הילדים שנדפסו אז בהוצאת אחיאסף ספריה לילדים.  גם סיפורי ילדות אחדים שלי מועתקים במחברות קטנות כרוכות, מצאתי אחרי פטירת אבא ז"ל שמורים בארכיון שלו, זכר לימי ילדותי הראשונים.  את אמביציה שלי לכתב סופרים זוכר אנוכי גם במקרה אחר: מעשה היה שלמדתי בחדרו של ר' חיים מאן, שבאו לצלם מהנהלת התלמוד תורה את החדר שלנו לשם תעמולה.  הוציאו את השולחנות לחצר והושיבו אותנו לידם,  ורבנו ר' חיים מאן עומד עלינו לפני עמוד ומלמדנו – התמונה הועתקה אחר כך בלוחות של התלמוד – תורה לשם תעמולה-, והעתקה אחת ממנה שמורה עדין בבית גנזי.  זוכר אנוכי שכישבנו אז לשולחן להצטלם, שיוויתי לעצמי פוזה של אברהם מאפו, שספרו אשמת שומרון שנמצא בספרית אבא עשה עלי רושם כביר עד כדי כך, שפעם – את חטאי אני מזכיר – התחליתי בהיותי עסוק בקריאתו – זה היה עדין בימי מגורינו בבית טרטו- ושכבתי שני ימים רצופים, חולה כביכול במיטה, כדי לגמור את הספר.  אבי עם כל פקחותו, לא יכול לעמוד על הדבר ועזבני לנפשי בבית.  עם כל קושי תכונתו של אבא, לא יכול היה לעמוד בפני חוליי, והיה ממש נבהל – אם גם לא הראה – כשנחליתי גם בקדחת פשוטה.

 

בימי מגורינו בבית עטקע נעשיתי בר מצווה בסוכות תרס"ג. [1903] מלבד "הדרשה" שדרשתי, קראתי גם את ההפטרה של שבת חול המועד סוכות "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג".  בר המצווה שלי חל ביום ו' ט"ז תשרי, ואולם נדחתה ליום אחד לשבת חול המועד סוכות י"ז ניסן.

 

דרך המדקדקים במצוות לא היתה לדחות את הבר מצווה, והיה נער המגיע לבר מצווה עולה לתורה ל"מפטיר" שנותנים לעלות בו לתורה גם ל"קטן" היינו לפני הבר מצווה עולה לתורה ל"מפטיר" שנותנים לעלות בו לתורה גם ל"קטן" היינו לפני הבר המצווה עוד בשבת שלפני הבר מצווה, ואת חג הבר מצווה היו חוגגים בימות החול לכל פרטיו ודקדוקיו.  אפילו ילדים עניים היו מתקנים סעודה לחברים הקטנים, סעודת בשר ודגים ולפתן ויין – הכל כיד המלך – אם כי מתנות לא הביאו ולא נתנו.  בכלל לא היה ענין המתנות לבר מצווה חובה, ולא היו נותנים מתנות ספרים אלא הקרובים ביותר, ואף מאלה לא נתנו אלא יחידי סגולה.  כל המתנות שקיבלתי בבר מצווה שלי היו מהסבתא ביילה משניות תפארת ישראל ומדודי מפתח תקווה חומשים עם מלבי'ם ומבלעדיהם הספר "גן נעול" לרנ'ר וייזל שנתן לי הרי'מ פינס.  איני יודע עד כמה היה כבר אז המנהג לערוך סעודה מיוחדת לילדים החברים מן החדר.  היות שהבר מצווה שלי סודרה בשבת י"ז תשרי תרס"ג יום אחרי הולדתי (נולדתי ביום ו' לשבוע ט"ז תשרי תר"נ) איני זוכר אם לסעודת ה"שלוש סעודות" הוזמנו חברי מן החדר.  כמדומני שלא.  ואולם זוכר אני שתי סעודות של בעלי מצווה שאליהם הוזמנו הילדים לסעודה מיוחדת.  הסעודה אחת סודרה בבר מצווה של חברי יצחק בן ר' יעקב בן ר' מוני.  ואם כי היה אביו עני מדוכא – ואולי דווקא משום זה סידר לחברים סעודה ביין ובשר סעודה יפה שהיתה גם רוח הקודש שורה אליה.  אצילה גם מהנער הבר מצווה יצחק העדין וגם מאביו ר' יעקב שפל רוח וענו ועיניו מפיקות טוב.  ואם כי היה הבית – בית דירה חינם בחצר שטראוס שמאחרי שכונת נחלת שבעה במערבית דרומית – מיותם, עשו האחיות של יצחק ככל אשר היה לאל ידם לסדר הכל יפה.  נשאר בזכרוני, ששתיתי בבר מצווה זו יין יותר על המידה עד שנעשיתי – אם לא שיכור – הרי שש ושמח ובגילופין וכן חזרתי הביתה.  ועם כל זה נשאר חרוט בזכרוני אותו מאורע, לא כשל סעודה של אכילה גסה, אלא בחינת סעודה שערך משה ליתרו חותנו והזמין זקני ישראל, אם כי אמנם מכאן, היו זאטוטים ילדי החדר.  כנגד סעודה זו נשארה בזכרוני סעודת הבר מצווה של חברי אביגדור ענדע בן ר' מיכל קצב שהזכרתי לעיל.  כשקראתי אחרי שנים רבות את סיפורו של ביאליק על דבר הטבח שערך סעודה שמנה לשלמה המלך, עלה מבלי משים בזכרוני זכר אותה סעודה שהיתה משופעת בכל מיני בשר עד כדי יציאה מן האף.  ודאי כיוון ר' מיכאל היקר לעשות סעודה כיד המלך לבן יחידו אביגדור שהצטיין בחריפותו על כל חבריו.

 

ואולם עיניו המאירות של ר' יעקב בן ר' מוני, סבר פניו העדינים ועיניו המאירות חסרו כאן.  עיניו שריסיהן תמיד אדומות והאסוציאציה עם חנות האטליז שבו ראיתיו עומד יום יום בכניסה לרחוב היהודים בעיר העתיקה – בראש הצפוני – מקום שהיו האטליזים היהודיים מרוכזים בזמן ההוא – המאיסו עלי את שפע הבשר גם באותה שעה.  לא הועילה אפילו אימו שלכאורה היתה נעימה ועדינה – בת בנאים ישרים.  אביה ר' יעקב סתר ואחיה הגדול ר' אברהם הגבאי עם הטרבוש שהזכרתיו לעיל וכן אחיה השני מרדכי בנאי היו לכאורה אנשים עובדים הגונים ואפילו סימפטיים במידת מה בכל זאת היתה – כך הרגשתי – כאילו מחיצה מפסקת ביני לבינם.  דעת אבא ז"ל לא היתה נוחה מהרגשה זו שלי שבאה לידי הבעה בכמה מקרים.  ואולם טבעית היתה לי ועודנה עד היום.  אוהב אני אהבת נפש את ה"יחסנים", איזה שהם – מן הארץ ומן הגולות השונות, ומרגיש אני אליהם קרבה יתרה אם גם בשעה שאינם קרובים אלי כל עיקר ואפילו יחסני הערבים.  כשלמדתי בבית ספר למל וגם אחר כך בחיים כשנפגשתי איתם קרובים היו לליבי יותר מן ה"המוניים".  הרגשה זו התנקמה בי לא פעם בימי חיי בצורות שונות וגם מן הקשות ביותר, ועם כל זה אין אני יכול להשתחרר מזה.

 

עם היותי בר מצווה דומה היה כאילו התבגרתי.  גרם לזה הרבה גם שעקרנו ממזכרת משה הקלילה והפזיזה ל"משכנות ישראל" הקשישה והמיושבת.  סיפרתי לעיל, על דבר עוברנו להתפלל בבית הכנסת של בתי ברוידא וההשפעה שהשפיעה עלי סביבה זו ואולם השפעה עוד יותר חזקה השפיע לישוב הדעת בית המדרש "משכנות ישראל" שעבר אבא להתפלל בו אחרי פטירת זקנתי סבתא ריבה שהיה זקוק לעבור לפני התיבה בשנת האבלות.  בא בשעה שבמזכרת משה היו החיים תוססים ורוב מתפלליו צעירים היו מתפללי בית הכנסת ב"משכנות" ברובם הגדול זקנים ואפילו ישישים כמו שהיו גם רוב תושבי שכונה זו משכונת ה"גבירים" של סוכת שלום שהתפללו בבית המדרש של משכנות ישראל, כולה זקנים ממש.  בודדים היו הצעירים תושבי השכונה שהתפללו גם בבית המדרש וילדים לא היו בו כמעט כלל.  מן הצעירים שגרו בשכונה היה אז שאר בשרו של אבי ר' אברהם המבורגר בנו של הרב הירש ורחל אחות הסבתא ריבה שהזכרתי לעיל.  הוא גר בעליה סמוך לביתו של חותנו ר' יעקב מאן, שכן היתה בתו היחידה של ר' יעקב מאן פעשקע החנונה והעדינה כנראה קשורה לבית אבא עד מאד.

 

ר' אברהם המבורגר היה בר אוריין ובן טובים מוסמך גם לשו'ב אם כי עיקר עסקו אז היה בקבלנות בניינים, מקצוע שלמד מחותנו ר' יעקב מאן.  בצוק העיתים ניסה ר' אברהם גם לנסוע לאמריקה ואולם עוד בטרם הגיע לשם חזר לארץ ישראל.  איני זוכר מה הטעם היה הדבר: אם משום שלא יכול היה להיכנס לשם או מהיותו קשור לאשתו וילדיו הנכבדים ואולי לא נתנה לו מנוח צוואת סבו ר' משה מנאוועמעסטה שציווה על בניו ועל זרעו אחריו שלא לעזוב בשום אופן את ארץ ישראל, צוואה שהדפיסה אחיו של ר' אברהם, הר'ח המבורגר בספרו "שלושה עולמות" על כל פנים מענין הדבר שאם היות ר' אברהם ירא שמים באמת – לא פעם היה יורד עם ילדיו בשבת אחרי הסעודה השלישית לבית הכנסת במשכנות וקורא איתם פרקי תהילים שנוהגים לקרוא לפני תפילת ערבית.  היתה לו נטיה, דווקא לא להשכלה הצרופה של הרי'מ פינס ובית מדרשו, אלא להשכלה המבריקה הלבנטינית זו "הצרפתית" שאליאנס ובתי הספר כי"ח הניחו לה את היסוד של בית הספר שלה, ושמושבות הברון ביחוד ראשון לציון, זכרון העבירו אותה מן הגבולות המצומצמים של ה"ספרדים" שהיו רובים תלמידי בתי הספר כי"ח בערים לחוגי האשכנזים ועשו את השפה הצרפתית והתרבות הלבנטינית "מודה" בארץ ישראל במשך תקופה ידועה.  תרבות זו מצאה לה כל הימים תומך דווקא באליעזר בן יהודה, שעלה בעצמו מצרפת לארץ ישראל ונעשה פטרונם של שתי המושבות הנזכרות באופן שהיה אפשר באותה תקופה להבחין בין פתח תקווה וגדרה – שטח השפעתם של הרי'מ פינס וחבריו – ובין "ראשון" ו"זכרון" שטח השפעת בן יהודה, אם כי גם בפתח תקווה נתפסו לחיקוי לראשון לציון.  מצד אחד התנה בן יהודה אהבים עם ה"נדיב הידוע" והיה על ידי כך בן בריתם של אותם מושבות והיו הן זקוקות לו והוא זקוק להם במידה מרובה.  ובמידה מרובה היה בתקופה ההיא – תקופת חמדה בן יהודה אחרי פטירת אחותה דבורה, דבורה אחות חמדה שהיתה מפורסמת גם בצניעותה – נלהב ל"פריקת עול" ולחידוש החיים והיתה ה"מודרניות" הפריזאית שטיפחו פקידי הברון להנאתם – ולא תמיד הכשרה – לפי רוח ביתו, ואף נהגו בזה פולחן ממש ודעתו של בן יהודה ונמצא משפיע ומושפע כאחד ביחסו לאותם מושבות.  כפי שאמרתי קסמה לו לש'ב ר' אברהם המבורגר לא ההשכלה מיסוד התרבות הגרמנית שהיתה רווחת בחוגי המשכילים הירושלמיים, "השכלה" שהעלה הרי"מ פינס – שהיה אגב, הוא וחוגו עימו, מתעבים לא רק את הספרות הצרפתית אלא גם את השפה במידה מרובה אלא דווקא קסמה לו השפה הצרפתית שלימד את בתו הבכורה הדסה, נערה יפה מאד,מלאה טמפרמנט ומצויינת מלבד בטוב ליבה, מורשה מאביה ואימה – גם בכשרונות מצויינים, ולא אותה בלבד לימד את השפה הצרפתית אלא הוא עצמו למדה ומחבב היה לשוחח בה עם בתו זו.  כמובן מאליו שלא בבית הספר לימדה, ולא רק משום שנמנה על ה"כולל ההונגרי" שהיה ממש רודף באף ובחימה את כל הנתפס להשכלה אפילו זה של הרי"מ פינס ושולל את ה"חלוקה" ממבקרי בית הספר מהם ומהוריהם אלא ודאי לא היה גם רבי יעקב מן מסכים שנכדיו ילמדו בבתי ספר ש"חרם" הוטל עליהם.  היה ר' אברהם המבורגר שוכר לבתו מן המורות הצרפתיות, או גםהמורים שהורו בי"ס כי'ח ללמד את בתו וגם אותו, אגב אורחא, את השפה הצרפתית.  מלבד משפחה צעירה זו של ש"ב ר' אברהם, היו עוד רק שתי משפחות צעירות ב"משכנות".  משפחת משה בוימגארטען, משפחה הונגרית גם היא, בנו של ר' דוד בוימגארטען, שהיה בזמנו סופר לכתבי העת כ"המגיד", וגיסו של ר' יעקב ספיר בעל אבן הספיר.  אשתו היתה כפי שהזכרתי לעיל, בת רוחקע ליפעלעס ואחות ר' ליב אניקסטער.  משפחה זו לא נכרה "בבית המדרש" היות שלא היו בה אלא בנות.  משה בוימגארטען היה "פשוט" והיה כרוך בעיקר אחרי ר' אברהם שהיה אונגרי כמוהו.  הוא היה טוב לב ושקט, היגר לאמריקה כפי שהזכרתי, ושם נשארה משפחתו.

המשפחה הצעירה השלישית ב"משכנות" היתה זו של ליבלה צראף, היינו ה"שולחני", הוא גיסם של ר' מרדכי גליק חיימזון שהזכרתי לעיל, ושל ר' ניסן בוימגארטען אחיו הבכור של ר' משה בוימגארטען שהזכרתי זה עתה.  לייב ברוכין זה היה ממשפחה חרדית.  כנראה שהיה חריף מאד וגם בן תורה.  עיניו לוהטות תמיד אך גם מביעות פזיזות ואי שקט במידה מבהילה, כשם שהיה גם בכל יצורי גוו.  דומה היה תמיד כאילו אין שלם בעצמיו, והוא תר אחרי משהו.  כך היה בלכתו, וכך היה בשבתו בשותפות על ידי שולחן חליפין הכספים, שהיה עוסק בו בשותפות עם גיסו ר' ניסן בוימגארטען, על יד שלחן חליפין שהיה להם באחת החנויות ליד שער יפו שנים רבות.  "שולחנים" אלה לא היו תופסים חנות שלמה.  לא היה להם צורך בכך.  מסתפקים היו בזה ששכרו להם קצה שבקצוות באחת החנויות.  בתוך שולחנם, תיבה סגורה במכסה של זכוכית סגורה במסגרת עץ ורשת ברזל מעל לזכוכית, תיבה שעמדה על רגלי עץ דקים שהיו תמיד מחוץ לחנות, היו מסודרות מטבעות חוץ שונות, ניר ומתכת.  עסק זה היה נפוץ ביחוד בהיות רוב הישוב מקבל כספים מחוץ לארץ, ולעיתים קרובות כסף נייר, ועסקי הבנק לא היו נפוצים ביותר בירושלים.

ואם כי היה הבנק קרדיט ליאנה לא רחוק משלחנם של "ניסקע וליבל הצראפים", הרי מי בשר ודם פשוט, שיעיז להיכנס ל"ארמון" זה וינקה?.  איני יודע אם היה זה רק יראת הכבוד מפני "הבנק", או אפשר שהיו חשודים הבנקים יותר לרמות את היהודי הפשוט בחליפי כספים זרים בכסף המדינה, ומה גם "שיקים", בה בשעה שבאמצעות הצראף, שאמנם קבל שכרו לא הונו אותם במידה מרובה כזו.  בנקאי יותר גדול כגון זה של האחים, דוד אבא ר' נטע הירש ואחיו ר' פנחס המבורגר, היו המפורסמים בזמנו, והיה קונה גם שיקים על בנקי חוץ לארץ ונותן את הכסף למפרע.  אתו יחד נודע בירושלים ביחוד הבנק של ואלירו, שנשאר יחידי, אחרי הישבר האחים המבורגר, והיה הבנק של המוסדות, עד הווסד בנק אפ"ק בירושלים.  "שולחנים" זאטוטים היו לא מעטים ביחס ליד שער יפו וברחוב הבטרק.  והיו כאלה שכל עסקם היה להחליף מטבעות גדולות נפוליאון זהב או מג'ידי לכסף קטן לבישליקים, חצאי בשליקים, מטבעות של שתי עשריות ועשיריות וקבקבים.  גם העסק בחלופין אלה היה מביא שכר לבעליו, ומלבד מה שהרויחו בודאי שנוי ערך המטבע הגדולה, לקחו ממש שכר מועט בעד החלפת המטבע הגדולה למטבעות קטנות.  ולא תמיד היה שכר החליפין שוה.  יש שבאופן מלאכותי "כילו" הבנקים ואולי השולחנים את המטבעות הקטנות מן השוק, וקמה בהלה "בהלת" מחסור כסף קטן, ועלה שער החליפין.  ביחוד קמו בהלות כאילו לפני החגים היהודים, שאז היה שער החליפין ממש מבהיל ומעורר דאגה בלבות בני אדם.  אפשר לשער שהיה העסק טוב ומכניס רווחים.  רק עם התפתחות הבנקים גלה כבוד מן השולחנים.  ולדוגמא:  בתקופת זהרם של "השולחנות" בירושלים היה ניסן בוימגאטען נחשב לבעל בית אמיד.

בית וגם עליה היה לו בשכונת זכרון טוביה, אחד הבתים של זכרון טוביה הפונים לשוק מחנה יהודה, וגם בבית הכנסת של מזכרת משה נחשב בין האמידים והנדיבים ביד רחבה לבית הכנסת.  כששקעה שמשם של השולחנות, ירד והעני – גיסו ליביל נפטר כבר אז בקצור ימים – עד שפתח מין בית ממכר לתופינים מזרחים וגזוז, עסק דל שנשאר בידי בניו עד היום בחנות ברחוב יפו מול קולנוע ציון בקצה הפונה לרחוב הרב קוק.

חיי המשפחה של לייב ברוכין היו קשים, והיה הוא עצמו הגורם לכך.  בעודה צעירה לימים נפטרה אשתו הצעירה, בת משפחה ירושלמית ותיקה ואחות נשותיהם של ר' ניסן בוימגארטען ור' מרדכי גליק.  בת ירושלים כשרה טפוסית לפי מראה, אופיה וכל הליכותיה, אחרי פטירתה הלך ליביל, שהיה בכלל סוער, ואם כי היה שומר מצוה בתכלית, ואפילו יודע תורה, היה נוטה לדרור ופריקת עול – הוא היה מהראשונים ללבוש קצרים בשעה שלא היה לבושי קצרים נפוץ עדין בירושלים ואחרי פטירת אשתו הלך אחרי עיניו והשיאו יצרו לשאת לא רק אשה שניה, נערה צעירה בהרבה הרבה שנים ממנו, אלא גם מעולם רחוק תק על תק פרסה מאותו עולם שהיתה אשתו הראשונה, ושהיה ודאי גם הוא רחוק ממנו בכל הווייתו.  כמדומני שאמרו שהוא הגיע לירושלים עם סב מזקני חב"ד, בר אוריין.

נערה זו היתה בת אלתר לזינסקי, שבתו השניה נשאה לרופא ד"ר לעויטאן, שהיה רחוק אפילו מריח של יהדות, ולא נשאר זמן רב בירושלים.  אלתר לזינסקי היה אחד מה"מורדים" בישוב הירושלמי אז, מרד שהיה בו הרבה יותר מן ההפקרות מאשר מן האידיאה ומן האידיאל.  ואם כי לא לנה ירושלים בלי מחלקות ומריבות של סיעות וכתות, הרי כתתו של אלתר לזינסקי נחשבה לפסולה בעיני הכל וחברת "עזרת-אחים" שיסד והיה נשיאה, לא היתה שום דעה מסיעות ירושלים נוחה הימנה.  לריקים ופוחזים ופורקי עול נחשבו חבריה ורק לעתים רחוקות ובאקראי בעלמא, השתמשו בהם כ"גדוד" לוחמים גם סיעות בישוב.  כמדומני שהיה זמן לדוגמא ש"עזרת-אחים" זו היתה משמשת לרבי לייב בר' אלימלך זרוע לצורך מלחמות שלו.  על כל פנים היה סודם רע, ובכל אופן לא היו מן המכובדים, וכן גם העסקן והמנהיג שלהם אלתר לזינסקי.  צעירה זו היתה מהלכת גלויית ראש, בשעה שאשתו הראשונה אולי גם גלחה את שיער ראשה, ועל כל פנים גזזה אותן כמנהג נשים כשרות בירושלים.

ולא זו בלבד, אלא שהיתה גם מתפרכסת ומתבשמת ומתקשטת בלבושה, נוסף על יפיה ועל כח המשיכה הנשיים שחוננה בה מטבע ברייתה.  והגיעו הדברים שתמיד היו עולים קולות ורעש מביתה, פעם קול צעקת ילדיו של ברוך ושלמה וביחוד בני אשתו הראשונה כשהביאה אימן חורגתם דיבתם רעה אל אביהם, ולעיתים קול האשה המוכה בשצף קצף, שבודאי היו לבעלה סיבות לקנא ולחשד.  זוכר אנוכי את הרגשות המיוחדים אולי, רגשות מיניים ראשוניים שהיו מתעוררים בי הילד שהיה לא רק עד שמיעה, אלא לעיתים – ואולי מתוך אותן רגשות גם עד ראיה.  חלונות בית העליה שבה גרו היו ממש למול בית הכנסת של "משכנות ישראל" ומעל מעלה המדרגות שהובילו לבית הכנסת, היה אפשר להציץ ישר לתוך חלונות הבית ולראות את כל הנעשה שם.  כשבערה חמתו של לייבל ברוכין לא ידע את נפשו, עד כדי זה שעשה את שפטיו בבניו ובאשתו ממש לעין רואים.  מן מרה שחורה היתה נשקפת מעיניו באותם הימים, והוא גם לא האריך ימים, ועזב את אשתו הצעירה אלמנה צעירה מאד, אחרי שילדה לו שתי בנות קטנטנות, יפיפיות ואטרקטיביות, דמות דיוקנן של אמן.

בבית הכנסת ישבו כל המשפחות הצעירות האלה מרוכזים במקום אחד מסביב לשולחן שעמד בחצי בית המדרש הפנימי ליד החלונות הפונות לצד צפון של בית הכנסת.  מבלעדם, ישב לשולחן זה גם ר' אברהם ברג שהזכרתיו לעיל.  במשך הזמן היה ליד שולחן זה גם מקומו של החזן ר' יוסף אייזנר שעלה מאמריקה ועימו גם עושר וגם קול נעים וידוע בנגינה גם על פי תווים, עד שהיה נחשב בזמנו לאביר החזנים בירושלים, והיו צעירי החזנים משכימים לפתחו ללמוד ממנו פרק בשירה וגם בנגינה שהיה מנגן על פסנתר או הרמוניום של רגל שהעלה איתו מאמריקה.  היה ר' יוסף אייזנר, זה שקדם למורי אברהם צבי אידלסון הידוע, בהכנסת הנגינה המודרנית בבית הכנסת בירושלים.  נגינה מיוסדת על תווי זמרה ולא רק על חיקוי הזמרה שלמדו עד הזמן ההוא חזן מפי חזן.  היחידי שעליו אמרו שיד ושם לו גם בנגינה על פי תווים, ושהיה לפי מה שסיפרו גם מנגן על כינור היה עד הזמן ההוא, רק ר' שלמה ברדקי בן הרב המפורסם ר' ישעיה ברדקי וחתנו של ר' שמואל סלאנט.

ר' יוסף אייזנר היה יהודי מקורלאנד מיסודו, וכנראה גם יודע ספר שכן היה משתתף גם בשיעוריו של ר' יעקב מן שהזכרתי לעיל.  אשתו אישה יקרה היתה כנראה ממוצא גרמני, שכן היתה שפת האידיש שלה נוטה הרבה יותר לגרמנית.  הוא היה גר ב"סוכת שלום" וביתו היה פתוח לרווחה ביחוד לחזנים צעירים ירושלמים, שנתקבלו בסבר פנים יפות, שכן היה גם הוא גם אשתו – למרות היותם חשוכי ילדים – אנשים עליזים ואוהבי בני אדם ומקבלים אותם בחיבה רבה.  במידה מרובה הצילו רבי יוסף אייזנר ואשתו את כבודה של יהדות אמריקה, בעיני הירושלמים, שחשבו את כל יהודי אמריקה ל"בלופרים" ולאולרייטניקים.  [כיום היינו אומרים "הכל בסדר] בלופר אמריקאי ואולרייטניק אמריקאי לא היו כינויים של שבח והלל בפי הירושלמים.  אני הכרתי טיפוסים ממין זה, על פי מגעם עם אבא ז"ל בענייני כולל אמריקה שמלכתחילה לא היה כלל במציאות, אחרי שלא היו כמעט עד לפני ארבעים או חמישים שנה כל עולים מאמריקה, ובכל אופן, לא היו אלה שאלו עניים הזקוקים ל"חלוקה" או לתמיכה ואף גם זאת:  העולים המעטים מאמריקה לא היו "יאנקים" מדורות ואפילו לא מבטן ומלידה, אלא יהודים שהיגרו לאמריקה מעיירותיהם ברוסיה ושהו באמריקה מספר שנים.  יותר ממה שהיה יהודי כזה "אמריקאי" היה סובלקי" או "פינסקי" או "מינסקי" וכדומה והיו ביניהם שגם נמנו על הכוללות שלהם מן הבית, היינו ממקום מוצאם ברוסיה לפני שהיגרו לאמריקה.  צביון מוצאם מערי רוסיה, פולין גליציה ורומניה כמעט שלא ניטשטש במשהו.  קופת רמבעה'נ [רבי מאיר בעל הנס] באמריקה כמו באוסטרליה ודרום אפריקה מקומות שלא היו בהם "כוללים" מיוחדים בירושלים, היו מגיעים ישר לקופת "ועד כל הכוללים" והיו משמשים אם לצורכי כלל הישוב, ואם להוצאות לשלטונות הטורקים כגון:  "מס הצבא" וכדומה ענייני ישוב כלליים.  ועד כל הכוללים היה תומך בסכומים ידועים, מעין "חלוקה", לאלה שלא היה להם כולל – היו גם כאלה – וכן נחשבו כל ה"גרים" על כולל "ועד כל הכוללים".  מלבד זה היה ועד כל הכוללים מסדר את ענין "חלוקת המצות" לכל הכוללים, כפי שהזכרתי לעיל, ובמקרים יוצאים מן הכלל של מחלה לידה או נישואין היה הועד הכללי מעניק תרומה לבני הכוללים השונים.

ממונה של כל כולל שהיה משתתף בועד כל הכוללים כנציג כוללו, היה גם המקשר בין בני הכולל ובין הועד הכללי.  ההכנסות מאמריקה היו הגדולות ביותר, והרבה הרבה היה הועד הכללי סומך עליהם.  מתנגדי ה"ועד הכללי" היינו מתנגדי הישוב המרוכז במרכז אחד, במידה מרובה תחת הגמוניית יורשי מקומם של כולל ה"פרושים האשכנזי" מאז היווסדו על ידי תלמידי הגר"א – בתקופה זו שאני מדבר בה, היינו בשנות ל' מ' ונ' למאה שעברה, הגאון ר' שמואל סלאנט והרב יוסף ריבלין – ראו אל נכון כי בחותרם תחת שורשי קיומו של הועד הזה מהכנסות אמריקה יכוהו מכה ניצחת.

היתה זו סיעתו של הרב מבריסק, ור' יעקב אורנשטיין, ראשי האופוזיציה שתמכו בכולל אמריקה שהביא קרע נוסף ביחודו של הישוב האשכנזי.  והיה הרב מבריסק פטרונו של "כולל אמריקה" ורבי יעקב אורנשטיין, שהיה גם סופר "כולל חב"ד", סופר "כולל אמריקה" ומנהל תעמולתו וכל דברי ריבותיו.  לא במקרה היה הדבר שמרכזם של אנשי אמריקה אלו היה דוקא במאה שערים, שעמדה בגלל "קנאות" ראשי תושביה ומנהיגיה אז תחת השפעתם של הרב מבריסק וסיעתו, או אולי גם להיפך.  על כל פנים במקרים רבים, עמד הוא תחת השפעתם.  ככה נוצר "כולל אמריקה" פרוד שגרם בהרבה למיתתו לפני הזמן של מייסד הועד הכללי ומנהלו ר' יוסף ריבלין ז"ל.  היו בני כולל אמריקה רבים מבני סובאלק ששהו שנים מספר באמריקה, ולא בלתי שכיח היה שהיה יהודי נמנה על שני כוללות ומקבל חלוקה משניהם.  כולל אחד זה שעליו נמנה על פי מוצאו מרוסיה פולין וכו' וכולל אמריקה "שממנה עלה לארץ".  ברבות הימים היו גם יהודים ירושלים שחיו בה לפני שנים רבות ואפילו כאלה שנולדו בה, שהיו שוהים שנים אחדות באמריקה וחוזרים משם באים בטענות ותביעות לקבל חלוקה מכולל אמריקה והיו דווקא מאלה כמה פעמים, שהיו מראשי הטוענים לפרוד כולל אמריקה – אמריקה שלנו לפי פתגמם.  היו על פי רוב גם מצטיידים שם באמריקה, בתעודות מגבאים ורבנים באמריקה, שדרשו לתת למוכ"ז "חלוקה אמריקאית".  ככה נעשה לדוגמא ר' אברהם עטקין לבן כולל אמריקה נוסף על כוללו מקדמת דנא.  קשה מכולן היתה דוקא פגיעתם של אנשי אמריקה אמתים פחות או יותר, וכולם כמובן תושבי מאה שערים מרכז האופוזיציה לחוג שלנו.  אחד מהם הכרתי רק מרחוק.  שמו היה מקס והיה רתחן ורגזן וכפי כל הזכור לי עם הארץ רשום, ועם זה – ואולי דווקא בשביל זה – בא בריב עם כל העולם.  זכה מקס זה, שנקרא אחד השערים של מאה שערים זמן מה על שמו, שכן היו השערים מכונים על שם בעל הבית הקרוב להם, והיה שער שהיה מכונה בשם "שער מוחמד", על שם מקום מושבו של השומר הגוי מוחמד, שהיה במשקע שבתוך השער האמצעי מצפון לשכונה, ליד הבית הראשון שנבנה בשכונת מאה שערים, לפי המסורת ביתו של ר' יוסף ריבלין שייסד אחרי "נחלת שבעה" בשנת תרכ"ט את שכונת "מאה שערים" בשנת תרל"ד.   שער זה שער מקס, היה מכונה לפי כן שער רבי יעקב ספיר על שם בעל "אבן ספיר" שהיה ביתו ליד אותו שער מצפון מערב לשכונה, לא רחוק ממקום מאפיית ברמן כיום.  את שני האמריקאים האחרים, הכרתי יותר מקרוב משום שהיו באים לעיתים קרובות אל בית אבא ז"ל בימי שרותו בוועד הכללי בענייני כולל אמריקה.  ואם כי קשה היה להתקוטט עם אבא שהיה שתקן, ומי כמוהו באלמים גם בשעה שהשמיעוהו דברים קשים כגידים, שמעתי לא פעם את צעקותיהם צווחותיהם ודברי חוצפתם, שהשכיל אבא להפוך לטון נוח ואפילו לדברי פיוסים.  עד כמה שאני זוכר, נהפכו תמיד "שני אמריקנים" אלו שטבע האמריקנים – שביסודם הם רחבי לב וטובי נפש – לרכים וקנים.  שם האחד היה פינק כמדומני לייב פינק שהיתה לו גם פרטנזיה ל"למדנות" במידת מה, היות שהיה "מלמד" באמריקה.  למדן גדול לא היה גם הוא.  השני זקן ממנו ומלוו תמיד כפלג גוף שלו יוסלה דער אמריקאנער, יהודי פשוט עוד יותר מחברו, ומשום כך גם נוח יותר ואוהב בדיחה וגם מקבל בדיחה.  יוסלה חזר לעת זקנה מופלגת לאמריקה.

הנה כי כן, לא היה כבוד האמריקנים גדול בירושלים בעת ההיא, ור' יוסף אייזנר היה הפתעה בשבילנו מכל הבחינות.  יחסנו היה הדבר לקרבתו ליהדות גרמנית.  משום כך לא ראו אוון בכך שזקנו היה תמיד עשוי במספריים מסופר יפה, ואפילו בבית הכנסת במשכנות ישראל היה עובר לפני התיבה כשליח צבור בימים נוראים, ודעת כל הצבור נוחה הימנו.  כן היה עובר בתפילות חגיגיות לטובת ישיבת "מאה שערים" – כאן זיקתו היחידה לעולי אמריקה – שגם נדב לה נדבות שכן היתה ידו בכלל פתוחה.  באחרית ימיו עבר לגור ביפו והיה קרוב בידידות רבה לבן דודי רבי משה דב ריבלין, שפתח אז חנות כמתכונת חנות דודו הרב"צ זילברשטיין, לצורכי כתיבה וכלי זכוכית ובית ברחוב בוטרוס ביפו, מסחר שלא הצליח בו, כשם שלא הצליח במסחרו מעין זה בירושלים בשכונת "מזכרת משה", והפסיד בשניהם כסף והיה אבא, דודו מצד אביו, זקוק לשלם לרב"ץ זילברשטיין דודו מצד אימו, כספים שהיה הוא הערב בעדו לדודו.  רבי יוסף אייזנר, נפטר בשם טוב ביפו ואחריו אשתו, בעוזבם את כל רכושם למוסדות ציבור שונים.

מלבד אלה ה"צעירים" היתה שכונת "משכנות" עיר שכולה זקנים וכמוה שכונת "סוכת שלום" וכן היה גם בית הכנסת בית כנסת שכולו זקנים.  אולם לא היה בית כנסת שהיה בולט הבדל המעמדות ודווקא בין הזקנים, כפי שהיה בבית כנסת זה.  התבלט הניגוד לא רק ב"מעמד תורני" אריסטוקרטי והמון העם "עמי הארץ" היינו אלה שלא היו למדנים, אלא גם ביחס שבין עוני לבין עושר.  כאן יכולת לקבל את המושג "גבירים" שבסביבה הירושלמית הותיקה לא היה זכר לה.  בסביבה הירושלמית שלי היו יחסנים ופחותי ערך.  אולם מעולם לא תפס העושר מקום מיוחד, והרבה פעמים, כשלא היה בעליו של העושר יחסן היה עושרו שמור לו רק לרעתו.  ראוהו כנדחק כאורח בלתי קרוא אל מקום אשר לא יכירנו.  ילידי ירושלים מדורות, היו בעלי בתים ועניים ואולם מעולם לא נחשבה עניות לגנאי.  לעומת זה נתגלה במשכנות, מקום מושב עולים זקנים, אותו המראה שהכרתי מתוך הספרות החדשה בביבליותקה של אחיאסף ודומיה, ומפיליטוני ה"מליץ" ו"הצפירה" ודומיהם.  תערוכה שלמה על כל טיפוסי יהדות רוסיה נמצאה כאן לפני מן המוכן, באילוסטרציה חיה לכל אותן הדמויות שהעבירה לפני אותה ספרות שממנה היתה יניקתי הספרותית הראשונה.

הגבאי ר' הירש מונדשטיין עלה מוורשה, וביתו היה כמובן ב"סוכת שלום" מקום מושב "הגבירים".  שם היה ביתו, האחרון לשורה שנמשכה לקצה השורה הצפונית של שכונת "משכנות ישראל".  כיום דל הבית ויהודים עניים מעדות המזרח יושבים בו.  בילדותי היה זה "ארמון".  ביחוד זכורה לי סוכתו של מונדשיין, שלא היתה "סוכת ארעי" עשוייה משברי קרשים על החצר כנהוג, אלא בית ממש.  אחד החדרים ששימש כל השנה חדר, בימי הסכות היו מגיפים את גגו "אחד מפלאי עולם" בילדותי, והרי סכה ממש עם סכך של בלפונים, כשקירותיו היו מקשטים "לנוי הסכה", לא בצעצועים בני יומן –שרשאות עשויות חוליות נייר צבעוני, שהיו הילדים קונים בחנויות וגוזרים אותם פסים ומסדרים שרשראות להקיף את תקרת הסכה מבפנים לאורך קירותיה, או גם לשלשלן על גבי הקירות פה ושם, מסגרת ל"שושנים", היינו שושנים עשויות נייר שהיו ילדים שהצטיינו בקליעתם ובשילובם שם נייר צבעוני על נייר צבעוני גדול שבגדולים לרקע, ועליו ניירות ההולכים וקטנים ככותרתו של פרח.  בעסק גדול נעשו קשוטי סכה אלו, ממחרת יום הכפורים ועד לערב סוכות בין השמשות ממש.  אני בעצמי לא הייתי מומחה לכך, ומקנא הייתי בבן דודי אליעזר, שהיה מומחה נפלא גם בזה, ולא היה נותן לי לגעת בעשייה זו, ואפילו לגזור את הניירות לפסים לשרשראות, גזרה שמא אקלקל.  וזוכר אני את משנה הצער שהיה לי, בשעה שאחרי כל הטרחה שטרחנו, לא הרשה אבא לקשט את הסכה בכל הכבודה שהכינונו.  אבא היה אסטטי מטבעו, אולם חולשה יתרה היתה לו לאסטטיות שבפשטות.  קירות ביתנו היו מסויידים סיד לבן עד כדי לסמא את העיניים.  כל אותם קשוטים זולים שהנהיגו הסיידים כבר בזמננו בסיוד הקירות, זרים למעלה ופרחים על הקירות מעין טפטין של נייר שמדביקים לקירות בחו"ל, לא סבל בשום פנים.  המיטות והשלחנות היו אף הם לבנים כשלג וכן הוילאות שעל החלונות.  כל פסל וכל תמונה לא סבל.  שום תמונה פוטוגרפית לא קשטה את הקירות – ולא מסיבה דתית אלא מסיבה אסטטית.  וכן לא סבל בסכתו שום קישוט זול.  נוי סכה קיים בזה שהיה מביא נגר אומן להעמיד קירות מקרשים רחבים שלקח בשכר בהשאלה מבתי מסחר של עצים, ואת פנים הסכה היה מקשט בוילונות וסדינים לבנים, אלה שהיו עוד לאמא, ושלא היה מוציאם אלא אחת לשנה לכסות בהם את מערומי קירות הסכה.  בקושי התיר לי כשגדלתי קצת, לתלות פה ושם "מזרח" היינו תמונת כותל מערבי ומקומות קדושים, ואריות וצבאים שהיו המוסדות מדפיסים בדפוס בגדלים שונים, לשלחם לחו"ל "לנדיבים" לפני הסכות.  גם ביחס ל"נוי בית" היה אבא ז"ל תלמיד נאמן לרבו, לרי"מ פינס, אלא שעוד הפליג בזה, ודומה שמורשה טבעית היא זו מזקננו ר' בנימין ריבליס משקלוב, תלמיד הגר"א, כפי שתיארו עד ראיה (ספקטור חותנו של רש"י פין) בספר "קריה נאמנה" לקורות וילנא, לרש"י פין.

המושך ביותר את תשומת הלב בסכתו של מונדשטיין – ר' צבי מונדשיין היה שמו, אלא שנודעו "גבירים" אלה בשמות משפחותיהם "ברוידה" "מונדשטיין" – היה הלולב באיגודו על ערבותיו והדסיו שהיה מצייר באלכסון בתוך רישום גדול בצבעי שמן על אחד קירות הסכה, ולידו האתרוג.  ר' צבי מונדשיין בעצמו היה טיפוס מיוחד של "אמיד ורשאי", כלפי ירושלים, גביר, שהיה נוהג כבוד בעצמו עד לידי עורר לעג בנו הירושלמים הקטנים.  למדן גדול לא היה כפי הנראה.  מבוכה היתה נשקפת מעיניו בשבתו לשעוריו של רבי יעקב מן בבקר אחרי התפילה, למשניות, ולפני תפילת המנחה לשעור של "גמרא".  הובעה המבוכה בטפולו במשקפיו משקפי פנינה – גם זה היה חדוש גדול – שהיה מעלם ומורידם מעל עיניו.  מעין אימה בפני מי שגדולים הימנו השתלטה על כל יצירי גופו וכשהיה מעיז לפעמים להתערב, הרי היו מתקיפים אותו מיד ר' אברהם ברג, ואף, גם השמש הזקן ר' וולף, שהיה בר אוריין גדול.  ואם כי בענייני השמשות נכנע היה לגבאי מונדשיין, שהיה מטיל עליו מרות יתירה, מבליע את ה"רבי" ומשמיע רק "וולף", הרי כשהגיעו הדברים להלכה, לא היה רבי וולף נושא פנים ל"גבאי שלו", ואף על פי שהיה הגבאי משתדל להזכיר לו במבט או גם במלים קטועות ומגמגמות שהוא הוא ה"גביר והגבאי".  כיון שישבו לשיעור, ועסקו בתורה, נעשה ר' וולף בן חורין.  ומונדשיין הגביר פעוט, כננס בפנים, ולא פעם מגוחך, ביחוד כשהיינו אנחנו הילדים עומדים מאחרי הספסל בשעת השעור ממתינים ל"תפילת המנחה".  הרי אין עין בוחנת כעין ילדים, ואנחנו תמיד היינו לצדו של ר' וולף – אם כי לא פעם היו לנו סכסוכים עמו.  ואולם סכסוכים אלה היו ענין שבינינו לבינו, משעה שהגיעו הדברים למה שבין מונדשיין לר' וולף והיינו לצדו של ר' וולף.  ולא פעם ליוו לעגנו את מונדשיין כשהיה צועד בטוחות ממקום כבודו מאחורי העמוד מול ארון הקודש, מקום כבוד מיוחד שקבע לו, להעיר את הערותיו לר' וולף שלא קרא "כהנים" כהלכה לפני התחלת הכהנים את ברכתו וכדומה.  חסר שיניים כמעט היה ר' וולף, ומונדשיין דרש שיכריז על העליות וכדומה דוקא בשפה ברורה.

ומתאווה היה מונדשיין גם לעסקנות חורגת מגבאות של בית כנסת של השכונה.  היות שלא יכול לפי דרגתו להגיע לגבאות רבתי באחד המוסדות המרכזיים של הישוב הישן, ואפילו לא להתמנות "ממונה" לכוללי כולל ווארשא, נעשה גבאי במוסד פרטי, אמנם חשוב מאד בישיבת "תורת חיים" של רבי יצחק ווינוגראד שהזכרתי לעיל, והיתה לו הדרה על כך.

איני יודע אם נשארו לו צאצאים בארץ.  על כל פנים זוכר אנוכי ששנים רבות אחרי שנמצא כבר בארץ עלה אליו בן מפולניה, גבה קומה ובעל טמפרמנט לוהט.  גר היה עם משפחתו בעיר העתיקה דוקא, בסביבות ישיבת "תורת חיים" וקשור אליה במידת מה.  ברבות הימים ירד הבן מנכסיו לגמרי.  דומני שהיה הדבר כרוך עם "פשיטת הרגל" של ישיבת "תורת חיים", פשיטת רגל שהיה רישומה ניכר בירושלים כפשיטת הרגל של "האחים המבורגר", שהזכרתי לעיל, ואשר היתה בשעתן לירושלים כמוהן כמו משבר ב"וול סטריט" בניו יורק.

כבר הזכרתי שבר מצוה נעשיתי בחדרו של ר' ישעיה חעשין.  ואכן השנה שלמדתי בחדרו של ר' ישעיה חעשין גם היא השפיעה עלי הרבה, שכן נוח הייתי לקבל השפעה, אם כי גם עוררה בי התנגדות.  ר' ישעיה חעשין שייך היה למשפחת חעשין, משפחה עתיקה בארץ ישראל כמשפחתנו.  אף הראשון להם עלה בשנת תק"ע [1810] הוא רבי יצחק חאסלאווצער – המיוחס גם הוא לתלמידי הגר"א.  בנו רבי משה עלה מצפת לירושלים והתישב בה והיה אחד עסקניה הותיקים.  רבי משה זה היו לו בן מלבד שתי בנות, מאשתו הראשונה הוא ר' יצחק בעלה של רחל לאה אמא של אשת בן דודי משה, שהזכרתי אותה לעיל.  ר' יצחק מת בקיצור ימים והניח כמה בנות ושלושה בנים יתומים, הבכור היה ר' אברהם חיים, נכה ברגלו האחת, ואחיו הצעיר משה נחמיה אדם יקר, שמשו הנאמן של רבי שמואל סלאנט שמת צעיר חשוך בנים, ונתן לה "חליצה" ר' אברהם חיים.  האח האמצעי היה ר' ישעיה.  האם חינכה אותם ביראת שמים תמה, שכן היתה צדקת ממש, ואחרי מות בעלה נשאה בעול הבית, התפרנסה משמרים, והשיאה את בנותיה כולן לבני טובים ותלמידי חכמים מצוינים, והיתה אהבתי נאמנה לו על תום דרכו ופשטותו.

בין כל מורי לא היה אחד שהערצתיו כמורי ר' חיים מן, בן צבי יעקב מן ואסתר חעשע אחותו של ר' ישעיה חעשין.  בן ארבע עשרה הייתי כשנכנסתי ללמוד אצלו.  זוכר עודני את החרדה שחרדתי שמא לא יעלו אותי ל"חדרו" הכיתה העליונה בכיתות "עץ חיים".  מה רבה היתה שמחתי כשזכיתי והעלו אותי לכיתתו.  הכניסה לכיתת ר' חיים מן, היתה מעין תעודת בגרות לתלמוד תורה "עץ חיים".   ראשית כל היה חדר לימודו פרוש מיתר חדרי תלמוד התורה בראש בית הכנסת הגדול של החורבה ליד הכיפה שעליה מלמעלה, סמל לדרגה של "ישיבה קטנה" פרוזדור לכניסה לישיבת עץ חיים.  היו שלושה חדרים כאלה ליד בית הכנסת, האחד מצידו המזרחי ושניים מצד מערב.  זה שלנו על הגג ממש ואחד באמצע המדרגות המובילות את הגג.  היו שני האחרים מיועדים לעילויים ומתמידים שהיו לומדים ביחידות.  באחד מהם למד בשעתו ר' מיכל טוקצינסקי, ובשני ר' פסח צבי פראנק ראב"ד [ראש בית הדין] ירושלים כיום.  אין צריך לומר שאנחנו השתמשנו במקום שלנו גם למעשה קונדס, כשרבנו לא היה איתנו.  רק מדרגות מספר הובילו אל המעקה החיצון של בית הכנסת שהקיף את כולו מבחוץ, מקביל למעקה שהיה גם מבפנים, שהובא כפי שהזכרתי לעיל מרוסיה בנדבה על ידי ר' חיים קובנר בשעתו.  המעקה החיצוני הזה לא שימש דוקא לנוי.  הכוונה היתה שיוכלו להשקיף ממנו על מקום המקדש והר הבית, ענין שנהגו בירושלים עוד מאות שנים מקודם, כשהיתה הגישה למקומות אלה בעקיפין ועיתים גם ביסורים.  חכמי הספרדים כבר היו מכוונים גגותיהם וחלונותיהם וחלונות בתי המדרש, שיוכלו להיות צופים דרכם אל הר הבית.  במרכז הכיפה היה מוט ברזל שקוע ושרשראות של ברזל יורדות מעליו והיו בעלי אומץ לב שמתוכנו מטפסים – אני לא נמניתי בהם

(משאבים – רביבים ב' ניסן תש"י)

ונמשכים עד למרכז הכיפה מלמעלה.  כאמור היתה כיתתו של ר' חיים מן כיתת הכנה לישיבה.  בשעתי היה מלמד שתי כיתות כאחד.  כיתה אחת שכבר למדה אצלו שנה לפנינו, שבה היו כבר ממנה ממש למדנים צעירים.  היו ביניהם בן דודי אליעזר, ור' אברהם חיים אקלמן, זה שירש את מקום רבו ומשמש כיום "מלמד" לכיתה העליונה בתלמוד תורה עץ חיים.  אנחנו היינו כיתה שניה.  בין חברי היו כאלה שנכנסו איתי מכיתת ר' ישעיה חעשין:  בן ר' חיים מן, יהודה לייב מן, ישראל ברדקי החזן, ואני.  אלינו נצטרפו תלמידים מחדרו של ר' מרדכי אטינגר בנו של ר' דב אטינגר שהזכרתי לעיל וגיסו של רבנו ר' חיים מן – ר' מרדכי והוא היו נשואים לבנות ר' משה לייב ריבלין אחיו של ר' יוסף ריבלין הידוע.  תלמידי הכיתה העליונה למדו כמעט לעצמם, ור' חיים היה רק מדריכם ואומר לפניהם שיעור לפעמים.  כנגד זה היה מלמד אותנו שעות מספר ליום.  בשאר הזמן היינו מכינים את השיעור, מסכת חולין עם תוספות, שהיה עלינו לקרוא לפניו.

ר' חיים היה גם בעל הומור, וזכורני מה שאמר פעם לאחד מחברינו שנכנסו לכיתתו מחדרו של ר' מרדכי אטינגר – זכורים לי מאלה ראובן בנו הצעיר, בן זקוניו של ר' בן ציון זילברשטיין, וחיים ריבלין בן ר' אברהם בנימין גיסו של ר' חיים מן.  חיים זה לא הצטיין במיוחד, וכשנלאה פעם רבנו, דודו, בעל אחות אביו, להבינו בינה יצא מכליו ואמר לו: "חיים חיים, יצירת פלאים אתה.  דומה אנוכי שהקב"ה שש על יצירתך והתפלא אלא שמשום שחשש לך לעין הרע הרכיב לך ראש של סוס".  בדרך כלל היה ר' חיים טוב לב מאין כמוהו, ויתר מכן בעל מוסר עמוק, - אם כי לא הרבה ללמוד מוסר כדודו ר' ישעיה חעשין – הנה היו הליכותיו דוגמא מופלאה למוסר.  היה כובש כעסו גם בשעה שהיה ניכר שהוא כועס בליבו.  אותי חיבב לא רק בגיני אלא בגין אבא שהיו אוהבים נאמנים מתוך שתיקה.  ואולם, פעם אחת קיבלתי גם נזיפה קשה ממנו, והיה הצדק איתו ולא מעט נקפני ליבי לאחרי המעשה.

מקרה אחד שאירע לי בזמן לימודי אצל ר' חיים מן נשאר חרוט בזכרוני.  רגיל היה הרי"מ פינס כבר אז לבוחנני בכל שבת בשיעור הגמרא שלמדתי בשבוע, תוהה על קנקני ויותר מזה מלמדני ממש.  היה מקרה ובאחד הימים הופיע אורח נכבד – כמדומני שזה היה הרב ר' יעקב מגלאזגאו שנחשב לגאון בתורה.  הוא הופיע בחדרו של ר' חיים מן בלווית כל הפמליה התורנית של תלמוד תורה עץ חיים – ר' מיכל טיקוצינסקי ור' נחום רוגזינסקי.  כך היה נהוג שאת האורח הנכבד היו מלווים בלוויה שלמה אל ה"דרדסים" לראות את דרכי לימודם ולבחון את תלמודיהם.  כך למשל נשאר חרוט בזכרוני ביקורו של הקונסול הגרמני שמידט בירושלים, שבא לבקר בתלמוד תורה – מאז ביקור המלך קיסר וילהלם נתנה גרמניה את דעתה להשפיע בארץ ישראל.  ואם "ביקור חולים" עמד ממש תחת חסותה, הנה השתדלה להראות אהדה גם למוסדות אחרים – מלבד זה שהתחילה אז לפתח רשת בתי חינוך של חברת "העזרה ליהודי גרמניה" עם יסוד בית הספר "למל" שלפי האמת נוסד ע"י מתנדבים אוסטרים מווינא בשעתו.  "בתי מחסה" שעל הר ציון נקרא המגרש הגרמני "דר דייטשער פלאץ" ועמד אף הוא בחסות גרמניה.  הנה כי כן ביקר הקונסול הגרמני גם בתלמוד תורה עץ חיים – אחד הגבאים ר' יהושע שלאנק – היה מיוצאי גרמניה ונתיניה – בהיותי עוד בחדרו של ר' בערל מערקיס והפליא לא רק את התלמידים אלא גם את הגבאים התמימים בקוראו – כמובן בקושי – "בבא קמא" שבראש המסכת באותיות קידוש לבנה.  מביקור זה זכיתי לראשונה – בן 12 – להיות סופר בישראל ורואה את שמי נדפס באחד מכתבי העתים העבריים וכך היה הדבר:  באותן השנים הופיע ברוסיה עיתון לילדים "עולם קטן" שהייתי אחד קוראיו המסורים.  בסוף העיתון נדפסו תמיד מכתבים מקוראים קטנים ילדים.  ונתקנאנו אנחנו בהם אנו ילדי ירושלים המשכילים, וכתבה חנה ילין ביתו הבכורה של דוד ילין מכתב וכתבתי אני מכתב, שנזדמן לי "מאורע רב ערך כזה" של ביקור קונסול בחדר, אשר למרבה הפלא קורא בבא קמא, וזכיתי להדפס אז באחד גליונות "עולם קטן" יחד עם מכתבה של חנה ילין מירושלים.

ביקורו של הרב מגלאזגאו היה כנראה חשוב.  הוא התחיל לבחון בסוגיה ידועה במסכת חולין בדבר טיפה של חלב שנפלה על בשר ועמד על "תוספות" אחד.  מי יבאר אותו?  כמובן שר' חיים מן נתן עיניו בחריף שבתלמידיו, אך גם הקטן שבהם באביגדור ענדא, זה שהיה ברבות הימים לראש השוחטים של אגודת ישראל בירושלים.  ביאר אביגדור את התוספות ולא נתקררה דעת האורח.  ניסה אחר לבאר ולא הצליח.  קפצתי אנוכי והצעתי לבאר.  ר' חיים נבהל ולא פחות מזה ר' נחום רוגזינסקי.  ידעו שאינני נבהל גם ממעשה קונדס וחששו לדבר.  ניסו להשיא את הרב לדבר אחר.  ואולם אני בשלי, עד שהרגיש הרב בי ובתום לב בקשני לבאר הבדל בתפיסת רבנו תם והר'י באותו "תוספות".  השאלה היתה ששני דברים הם כל אחד ואחד בפני עצמו דבר המותר.  כן חלב וכן בשר, ובהצטרפם הם נעשים לדבר האסור.  הרי'מ פינס שעבר איתי על השיעור בשבת שלפני כן באר לי כאן את ההבדל בין צירוף שני חומרים צירוף פיזי חיצוני ובין התמזגות שני חמרים עד לכדי יצירה כימית חדשה, שאין לה עם החמרים היסודיים קשר.  בזה אמנם עוסק שם התוספות, אם כי ההסבר יכול לתת רק פינס שעסק הרבה ב"חכמות הטבע" וביקש ליהד גם את הפיזיקה גם את הכימיה.  לתמהונם של הנוכחים ולהתפלאותם לא היה קץ.  האורח הודה שהסבר יפה כזה לא עלה גם בדעתו, ושאל את רבנו, אם מאתו יצא.  רבי חיים שהיה סמל היושר והאמת, ענה שלא הוא שבאר כן, ושגם הוא חשב את ההסבר לנכוחה.  ר' מיכל טוקצינסקי הפזיז בחר לשאלני: "ומי באר לך כך?" "ר' מיכל פינס" – עניתי כמנצח, וגם לא בקורטוב של קונדסאות.  הנוכחים כולם, אמנם היו מסביבת ר' שמואל סלאנט שהוקיר מאד את ר' מיכל פינס והכיר בגדלותו בתורה.  ואף כולם, כר' שמואל סלאנט ע"י אשתו ראשע נכדת ר' משה ריבלין היו קרובים לר' מיכל ובכל זאת נזהרו מלהודות בו, לא רק מחשש קנאים, אלא שהיו חוששים שבכל זאת נתפס ל"קלות".  כך מספרים, שבשעה שיצאה החימה על ר' מיכל פינס מאת הרב מבריסק הגאון רי"ל דיסקין, היה הקטרוג עליו בגלל דעות שהביע בספרו "ילדי רוחי".  כדי לברר את הדבר ביקש לו הרב מבריסק "מומחה" שיבדק את הספר, ונתנו עיניהם בר' חיים זוננפלד הצעיר, שמצד אחד היה קנאי שבקנאים בנוסח אונגריה, ומצד שני נחשב למשכיל – אמרו עליו שגמר גם גמנסיה בארצו באונגריה.  ר' חיים היה מתחילה מידידי פינס – אף היה סנדק לבן שנולד לפינס, ילד שמת בשנות ילדותו הראשונים – פינס לא השאיר אחריו אלא בנות.  אולם עד מהרה ראו גם שניהם עד כמה דרכי הקנאי האונגרי, שנכוה ב"רפורמים" ושיטתם בארצו, ובין חניך בית מדרש הגר"א הרי'מ פינס, שעוד האמינו ב"חכמה" ו"השכלה צרופה", וחופה על הכל היה לגבם בנין הארץ והרחבת הישוב.  ר' חיים מצא כמובן דברי כפירה בספרו של פינס, ומסר דברים לרב מבריסק, אמרו, שר' שמואל סלאנט, כששמע את "דברי הכפירה" שמצא ר' חיים בדברי פינס חייך ואמר:  "אמנם קלות יש בדברי מיכל שלנו, ואולם לא בזה שמצא ר' חיים...."  מענין הדבר, שאחרי פטירתו של הרי'מ פינס, כשנשאתי חלק מארכיונו אצל אבא ז"ל, בדק בן דודי אליעזר, ומצא פרוש למשנה אחת במסכת כלים, שהפליא אותו.  הוא הכין את הפרוש לדפוס, ופרסמו ב"דביר" שהוציאו אז צעירי חכמי ירושלים, קובץ תורני שיצא אחת לחודש.

ירחון תורני זה היה מקובל על כל הסיעות.  ואף על ר' חיים זוננפלד – הוא העריץ מאד את ר' אליעזר ריבלין, וכשהוציא ר' אליעזר את ספרו של פרומקין "תולדות חכמי ירושלים" עם הערות ומילואים המרובים פי שלוש על מה שכתב ר' אריאל לייב פרומקין, הופיע באחד הימים ר' חיים זוננפלד הישיש אז בביתו במפתיע.  הוא בא להגיד "יישר כח" לאליעזר על הציבו יד ושם לחכמי ירושלים.  שכן היה רבי חיים חסיד נלהב – ככל תלמידי חתם סופר – לישוב ירושלים ומספרים עליו שאמר:  "כשאפטר מן העולם אל תספידו אותי הספד יתר, אמרו רק:  חבל חבל שנסתלק יהודי ירושלמי זקן".  והנה כשפרסם אליעזר את פרושו של פינס למשנה במסכת "כלים" בירחון "דביר", לא פרסמה במפורש בשמו של פינס מחשש שלא ידפיסוה, אלא כתב בשמו של גאון הרוצה בעילום שמו.  כמובן שהפירוש הפליא את הלומדים ובאו לחקור על הגאון הרוצה בעילום שמו ורק אז נודע לרבים שהרי'מ היה זה.  גם ר' חיים מן חשב את פינס לקל במידה ידועה.  הנה כי כן סיפר לי, שבליל ראש השנה אחד כשעמד ליד פינס בבית הכנסת מזכרת משה שמעו מתפלל תפילה של שבת את "אתה קידשת"..., ויכולו..." מי שהכיר את פינס ויודע את מידת פיזורו בשעה שהיה עוסק במחשבה יאמין לזה ואף רבי חיים הוסיף "בודאי היה עסוק עוד כשבא לבית הכנסת ברמב"ם קשה".

ר' חיים מן, היה רבי מובהק בכל המובנים.  רבי ישעיה חעשין היה פשטן במובן הפשוט של המילה – היינו לא נטה להתעמק – ואולם בשעה שהיה זקוק לפלפול כגון בלימוד דרשה לבר מצווה, היה בוחר בעיקום שבפלפול, כפי שהזכרתי בלימוד הדרשה שלי.  כנגד זה היה ר' חיים פשטן מעבר לכל הפלפולים.  היינו ידע סברתם ופלג עליהם, ובאר את הענין בשטתו לפי כל תמצית עומקו.  למדנו אצלו מסכת חולין ולא נזקק כדי ללמדנו שינון אלא ל"ראש יוסף" ול"לב אריה" ואף כאן היה יושר הסברה "השכל הישר" כפי שכינינו את הענין אז נר לרגליו.  היה תלמיד מובהק לאביו ר' יעקב מן שהזכרתיו לעיל.

אם לומר, הרי שני המורים שהשפיעו עלי ביותר בדרך הלימוד הם הרי'מ פינס ור' חיים מן.  עד היום הזה כשאני מרצה שיעורי באוניברסיטה ומסביר דברים, דמות דיוקנו הרוחנית של ר' חיים מן עומדת לפני ומשער אני לעצמי, כיצד היה הוא מסביר את הדברים, אילו היו לפניו, ואילו היו תלמידים כאלה שלפני לפניו.

מקרה אחד הזכור לי בימים אלו שלמדתי אצל ר' חיים מן הוא הצטלמותי הראשונה.  בבית אבא לא היו להוטים אחרי פולחן ההצטלמות והנצחת התמונה.  הנה כי כן, לא נשארה שום תמונה מאמא.  מאבא היו תמונות בקבוצות וצלמוהו יחד עם אחרים בהזדמנויות ואולם בביתו לא אסף גם אחת מהן.  ואילולי בן דודי אליעזר, שהיה כאביו בעל מעשים ואף רכש לו מכונת צילום וצילם, – לא היתה תמונה של אבי איתנו.  התמונה של אבא שנתפרסה במקומות שונים – בספר זכרונותיו של גיסו מעריצו, בידי אברהם שפירא, בקובצי התמונות של ר' פנחס גרייבסקי, וכן בספר האישים של דוד תדהר, היא תמונה שצילם אותו בן דודי אליעזר, ביום שישי אחד אחרי הצהריים כשלא הרגיש אפילו אבא בכך.  שונא היה מאד את ה"פוזה", ושנוא היה עליו עד כדי סלידה שיטפלו בו ומה גם בגופו.

היחידי שנטפל לעצתו בשעתו היה ר' יוסף בר' ברוך צבי שהזכרתי כמה פעמים בספרי זה, ויחדתי עליו הדבר בספרי "מאה שערים", ואם כי היו לו ידידים קרובים רופאים, כד"ר יצחק קרישבסקי ואחריו ד"ר אהרן מזיא, לא הסכים שיטפלו בו.  אף גם בשנה האחרונה לפני מותו – כשהיה חולה סוכר אנוש כנראה, לא שאל ברופאים.  מעשה והזמין בן דודי אליעזר רופא לבקרו כשהיה מוטל חולה.  ואולם רק נודע לו הדבר, קם ועזב את הבית, בטרם יבוא הרופא.  רק בחליו האחרון אשר מת בו – בדלקת ריאות כשלא היה יכול עוד לקום ממטתו, בדרגה האחרונה של המחלה, היו מבקרים אותו המנוח ד"ר וייץ, אף הוא ממכריו הטובים, והרופא הצעיר בן ירושלים ד"ר שילוני, ומרגיש הייתי כמה סובל הוא בטפלם בגופו.

כמדומני שצלום ראשון בילדותי צלמוני בקבוצה של "בני ברית", בל"ג בעומר כשחגגנו יחד במושבת מוצא – קולוניה, ש"בני ברית" באה לעזרתה ויסדה את ישובה, אחרי שהישוב שיסדו שם ר' שאול בר' שלמה יחזקאל יהודה וגיסו ר' יהושע ילין לא עלה יפה, ואף בית החרושת לרעפים של קרן מונטיפיורי – שאבי עבד בו בהשפעת פינס רבו כפועל, לא נשא פרי.  בני ברית בירושלים חזקו את הישוב, וקנו קרקעות שנרשמו על שמות נתינים תורכים, אבי ז"ל ויוסף מיוחס חתנו של הרי'מ פינס.  באחד הל"ג בעומר ירדו לשם, לבקר את האכרים:  היה שם אז ברוזה, כ"ץ, כהן ומקלף.  זכורני כשעלינו להר אל כפר הערבים, כשברוזה הולך בראש ומנגן בכנורו.  אז גם צלמו תמונה שבה היו גם תמונת אבא ותמונתי בין השאר, לפי מה שאומר לי ידיד נעורי ראובן זילברשטיין, שראה תמונה זו אצל גיסו ר' נחום נתנזון, שהיה אף הוא אח בבני ברית ומצולם בתמונה זו.  אני לא ידעתי מצילום זה.  ואולם בחדרו של רבי חיים הצטלמתי ראשונה לדעת, וכבר הזכרתי לעיל את ה"פוזה" של סופר ודוקא של אברהם מאפו, שבקשתי לשאת לעצמי בצלומי זה.

(שדה נחום ו' ניסן תש"י) [1950]

אחרי שלמדתי שנה בחדרו של ר' חיים מן, וגמרנו רוב מסכת חולין עד אמצע פרק תשיעי "העור והרוטב", נמצאנו כשרים לעבור לישיבה, לישיבת "עץ חיים".  ליד ישיבת "עץ חיים" נוסד כבר בימים ההם ישיבה לצעירים, בשם "פרי עץ חיים", שראשה היה הרב ר' אריה ליב רעשקעס, הרב משניפישנק ואחיו של הסופר הידוע שפ"ר מתרגם גרץ – שאול פינחס רבינוביץ.  ואולם בישיבה קטנה זו למדו צעירים, כמדומני מצויינים בתורה, שהיתה תקוה מהם לעתיד.  נראה הדבר שהיתה הכוונה ליצור מקום למוד מיוחד ללומדים שיקבלו סמיכה לרבנות, למוד לשם תכלית וכוון מיוחד.  ויש לציין שעצם הלימוד בישיבת "עץ חיים" לא היה לשם מטרה ותכלית.  אמנם המצויינים בישיבה זו זכו במשך הזמן – לעתים רחוקות להתמנות דיינים בבית דין בירושלים, כמו ר' לייב דיין, שבראשונה היה ספרא דדיינא, [סופר של הדיינים] ורק אחרי זמן צרפו קמעא קמעא רבי שמואל סלאנט לבי"ד – כך אגב אורחא – עד שנעשה "דיין" ונודע בשם ר' לייב דיין.  ואולם בבית הדין הגדול הרשמי של רבי שמואל היו עפ"י הרוב דיינים מגדולי ישראל שעלו מרוסיה והיו כבר ידועים לשם ולתהילה.  כך היו דיינים בשעתו ר' חיים יעקב מקובנא, זקנה של אשתו של ר' צבי פסח פרנק אב"ד ור' שאול חנן – דיין ורק שלישי להם ר' לייב הירושלמי.  המצויינים הלומדים בישיבה היו ברב הימים רק "מלמדים" בעץ חיים.  בכלל, הרבה הרבה תלמידי חכמים שעלו מרוסיה והיו כבר שמם כ"מלמדים" מפורסם, כך שבן ירושלים נדחה עקב כך לקרן זוית.  בארץ עצמה לא היה מקום רב לרבנים, מפאת מיעוט מקומות הישוב, ואף באלה שהיו נתמנו, אם היה זה ישוב גדול ורשום, רבנים בעלי מידות.  כך נתמנה הגאון ר' נפתלי הירץ הלוי מביאלעיסטוק לרב ביפו.  רק במושבות קטנות ונדחות יש שהיה השוחט ירושלמי.  כך היה ר' חיים דב משפיה הידוע – חבר מ"החדר" לאבא לשוחט הראשון ואח"כ בשפיה ובזכרון יעקב.  בני ישיבת עץ חיים לא זכו על פי הרוב אלא ל"מלמדות" במושבה בפתח תקוה וכדומה.  לעתים היו יוצאים מן הישיבה "סופרים", סופרי הכוללות השונים והמיסדות:  סופרים כאלה היו:  ר' חיים מיכל ריבלין ועוד לפניו ר' מיכל כהן חותנו, ר' מרדכי גרשון ויינברג סופר כולל הורודנא, ר' נפתלי פרוש סופר כולל מינסק, אחרי ר' לייב כהן חתנו של ר' יצחק חעשין ואביו של הספרן הירושלמי ר' אהרן כהן.  וכן ר' אליהו מרדכי זוננשטיין בן ר' אברהם דיין ונכדו של ר' אריה מרקוס מקיידאן וחתנו של ר' זלמן חיים ריבלין שהזכרתי לעיל שהיה מזכירו ונאמנו של הרב שמואל סלאנט זצ"ל.  על פי הרוב מלבד ר' נפתלי פרוש ור' אל"י מרדכי היו הסופרים "משכילים" מצויינים בכתב יד יפה ובעלי סגנון ל"מכתבי שנוררות" שהיום קוראים להם "מכתבי תעמולה" ותזכירים, ומלבד זה גם יודעים לנהל באיזו צורה שהיא חשבונות.  כך היה גם סופר כולל חב"ד ר' ישעיה ר' אוריא ואתו יחד ואחריו גם בנו הגאון ר' יעקב אורנשטיין, חתנו החורג של ר' שמואל סלאנט.  אף הוא היה סופר כולל – אמריקא בהווצרו נפרד מועד כל הכוללים בתמיכת הרב מבריסק, שאנשי חברתו בקשו לחתור תחת מוסד המאחד את הישוב האשכנזי "ועד כל הכוללים".  וכן היה ר' צדוק קרויס בן ירושלים מדורות לסופר כולל אונגרין.  ר' פנחס גרייבסקי היה עוזר ליד הרי'מ פינס כסופר המוסד "ביקור חולים".  ואולם רק הסופרים היו בני הארץ.  ה"ממונים" של הכוללים היו שוב "רבנים" גדולים או קטנים שעלו מרוסיה, והיו על פי הרוב כפופים לסופרים שהיו יודעים את המצב של הארץ וגם של בני הכולל.  ואולם היו גם "ממונים" עקשנים שהיו מביטים בכלל מגבוה על בני ירושלים, והיו מדברים גם בנוסח "אצלנו ברוסיה" ואולם לא תמיד היתה תפארתו של דרכם.

 

(ב' אב תש"י סעד במחוז "באר שבע") [בקיבוץ סעד 1950]

על כל פנים אחרי שגמרנו את למודנו באופן רשמי בתלמוד תורה "עץ חיים" בכתתו העליונה של ר' חיים מן, חלקו אותנו לשלושה חלקים ומסרו כל חלק – ליד אחד האברכים המצויינים שישגיח על למודנו, ידריך אותנו, וגם יגיד לפנינו שיעור, יותר נכון שנרצה לפניו שעור שלמדנו בפני עצמנו, ויעיר הערותיו וימלא הפגם, וידריך כיצד לגשת אל הסוגיה.  כתתנו נמסרה בשלושה חלקים לשלושת אלה:  לר' צבי פסח פראנק, זה שהוא כיום ראב'ד בירושלים, שהיה נחשב אז כבר לגדול בתורה, וביחוד למתמיד, מלבד גדולתו בתורה נמנה במידה מרובה על הקיצונים בדתיות, היה לפני כן מבחירי ישיבת בית המוסר שיסד הנדיב שמואל שטראוס מגרמניה בירושלים, כפי שהזכרתי כבר לפני כן.

 

(קבוצת יבנה ב' אב תש"י)

לר' פסח צבי פראנק נמסרו תלמידים אחדים ודוקא לא המצויינים ביותר.  היה ביניהם גם חברי יוחנן צבי שלאנק בן ר' יהושע שלאנק גבאי בתלמוד תורה ובן גבאי, בנו של ר' יוחנן צבי שלאנק אחד גבאי הדורות הראשונים לקיום הת"ת עוד בשנת תרט"ו [1855]  הוא ר' יוחנן מרקוס – על שם אביו ר' מרדכי שלאנק ממשפחת חכם צבי ור' דוד טעבעלי מלונדון.  את ר' יוחנן מרקוס מזכיר גם לודויג אוגוסט פראנקל בספרו "ירושלימה" בויכוח שהוא מתווכח איתו בדבר בית הספר למל שבא פרנקל ליסד בירושלים.  לפי אומדנת דעתו של פרנקל, היה ר' יוחנן מרקוס יליד ערי גרמניה – צריך לעמוד לימינו.  ואולם ר' יוחנן עומד כנגדו בכל תוקף נגד הנהגת למודי חול בירושלים.

ר' יוחנן זה היה אב למשפחה גדולה שרבתה במשך הזמן בירושלים.  ואולם בו בזמן שבנו הבכור ר' יהושע שלאנק ירש מקומו בת"ת עץ חיים כגבאי, והיה בעיקר מנהל המשק, היינו עוסק בבתי ההקדש שנמסרו לת"ת, להשכירם ולהביא פריים לקופת הת"ת, וכן לדאוג לתקונם ושכלולם.  מלבד זה היה ממונה בכולל הו"ד (הולנד ודויטלשאנד) מטעם פקוא"מ (פקידי ואמרכלי אמסטרדם ופרנקפורט) שברבות הימים יצאו מרשות כולל הפרושים שהיו תחתיו גם בימי זקני ר' יוסף יואל וגם בימי ר' יוסף ריבלין מייסד "ועד כל הכוללים כנסת ישראל".  עם גדול הישוב גדל גם רוח הפרוד והתפוררות "כולל הפרושים" לכוללים.  ומוסדות וקופות אלו שהיו ביסודם בארצות גרמניה, נעשו אפוטרופסים להם, אנשי אותה ארץ שבה היה מרכזם.  כך היה גם הממונה על בתי מחסה (דייטשע פלאצץ) [בעיר העתיקה], שנבנה בזמנו ברובו מנדבות יהודי גרמניה והארצות הסמוכות לה.  כוללות גרמניה ואונגריה היו השליטים בהם.  ור' חיים זוננפלד נחשב לראשם הרוחני, בכל המוסדות שנוסדו גם אח"כ.  הנה כי כן היו רבי חיים זוננפלד ור' יהושע שלאנק גם מנאמני בית החולים "שערי צדק" הידוע בשם בית החולים של וואלך (ד"ר משה וואלאך) שנבנה ע"י יהודי פרנקפורט שעל נהר המיין, ובתוך כך נתגלגלו ברבות הימים לידיו של ר' יונתן הלוי איש הורוביץ, שבא בזמנו כבא כח הפקוא"מ לירושלים, ודחק את רגלי הירושלמים.  ר' יונתן הלוי זה, שהיה באוסטריה או באונגריה אחד רבני הסטאטוס קוו, ושנעשה בירושלים אפוטרופוס ל"אורתודוקסיה" בנוסח פרנקפורט, היה אחד "כוכבי הלכת" שעברו על שמי ירושלים ונעלמו.  הוא האיש אשר הניח למעשה את היסוד לפרוד בירושלים, ועל אשפתו גדלה ברבות הימים אגודת ישראל.  אם אמנם קטן מאד בתורה, ואף גם מסופק במה שנוגע ליראת שמים, ביקש גדולה לעצמו, ויזם לרשת גם את "הישוב הישן" וגם את מקום "חברת העזרה".  ביקש להיות שלישיה ל"כי"ח" ול"עזרה" גם ביסוד בתי חנוך.  ובעיקר חשב שקל יהיה הדבר ל"עכל" את ה"ישוב הישן" ולבלוע אותו ולהעשות פטרון לו.  דרכיו לא היו כשרים לא בעתון "המוריה" שרכש לו זמן מה ולא ב"פסקוילים" ו"תככים" שרשת מלחכי פינכא מסביב לו.  אף באבא ז"ל, נקי דעת, שגם במתנגדים לישוב לא הגס דעתו, פגע, בפרסמו על ידי אנשי דברו מאמר מלא תככים חתום בשם "ד. ריבלין" – שיכול להקרא גם כ"ר' ריבלין", ומה גם שלא היה בכלל איש בשם ד. ריבלין.  ברשות אבא פרסמתי אז מכתב ב"החרות" של בן עטר להודיע על הזיוף הזה.

נשאר חרות בזכרוני המלחמה השקטה שהתנהלה בין חברת העזרה ובא כחה אפרים כהן ובין הרב יונתן הורוביץ בדבר רכישת המוסד "דורש ציון" מוסד חינוכי תורני מודרני שייסד עוד בשעתו בשנת תרכ"ב, [1862] הרב יצחק פראג אופלאטקא.  בזמנו היה המוסד לשם ולתהילה ורבים מגדולי חכמי הספרדים בדור שעבר יצאו ממנו.  המוסד הזה עמד עוד על גובהו בימי בנו של ר' יצחק פראג בימי ר' רחמים יוסף פראג – אשכנזי שהסתפרד כבר לחלוטין.  טבעי היה הדבר, שכן לא שלחו האשכנזים, שהחרימו כל בית ספר, את ילדיהם גם ל"דורש ציון".  ואם כי נחשב ר' יצחק פראג על חכמי האשכנזים, וגם היה נכבד בעיניהם, הנה לא הוכשר בית ספרו, ודי היה לו בכך, שאותו לא החרימו ונתנו לו לנהל בית ספרו עם לימוד השפה הערבית, לספרדים.  אני הכרתי את בית הספר במקרה, ובאתי גם ללמד בתוכו ומעשה שהיה כך היה:  בימים ההם אחרי המהפכה בקושטא, נתחייבו גם צעירי ישראל לעבוד בצבא התורכי ואם כי, כפי שסיפרתי בין אלה שנשבעו אמונים לתורכיה עם ילדי בית הספר בשעת הכרת ה"חורייה" בתורכיה, הנה עד מהרה נתגלה הדבר, עד כמה הוא ממש בלתי אפשרי ליהודי צעיר, גם לאדם בעל תרבות מינימלית, לעמוד בחובה זו בסביבה גסה ומושחתה, כפי שהיה אז הצבא התורכי, מלבד הלכלוך ותנאי החיים הבלתי אנושיים.  ואם כי אפשר היה לשלם "בדל" כופר צבא, הרי חובת שרות זמנית של שלושה חודשים בצבא היתה חובה, וחובה שכפי שבארתי לא יכול אדם לעמוד בה מכל הבחינות.  פטורים היו מחובה זו "חכמים" בעלי תפקיד וכן מורי בית הספר המוכרים מצד הממשלה.  אולם, בתי ספר כאלה לא היו אלא במידה ידועה כי"ח ויותר מהם בית הספר דורש ציון.  אפרים כהן שביקש לצוד שני זבובים, שלח אותי לבית הספר דורש ציון להורות ואמר להעביר אותי לרשות ה"עזרה" ולפטרני בכך מן הצבא.

בית הספר לא עמד אז על מדרגה גבוהה ביותר.  בנו יחידו של ר' רחמים יוסף אופלאטקא, מר ניסים, לא היה מורה בו אלא מנהל בירושה מאבותיו.  פירוש הדבר שכל הכספים שהגיעו למוסד מחוץ לארץ, כדרך שהגיעו לשאר מוסדות בירושלים, היו מגיעים לידו.  הראש הרוחני לבית הספר מן הצד התורני היה חותנו של מר ניסים אופלאטקא, חכם ר' רפאל הכהן שאקי, חכם ספרדי בא בימים בעל הדרת פנים תקיף וקפדן במידת מה.  לידו היה מורה לתלמוד בנו ר' יהודה הכהן שאקי ועד חכם אחד ר' יהודה ואולם רוח החיים בתוכו היה גיסו של מר ניסים אופלטקא וחתנו של ר' רחמים יוסף אופלטקא, מר יצחק ישראל שיריזלי, בן למשפחת חכמים ספרדים בירושלים.  מר יצחק שיריזלי, מלבד שלמד תורה מאביו בילדותו ידע גם את השפה העברית וגם ערבית ותורכית.  היה גם בעל מרץ הרבה יותר מגיסו וניהל את כל ענייני המוסד בפועל.  כדי להגדיל את ההכנסות "ביקשו למכור" את הפירמה העתיקה והחשובה לאחת החברות.  התחרו בהשגתה חברת העזרה והרב הורוביץ.  הגיעו הדברים עד כדי זה, שאחרי שגברה ידו של הורוביץ על אפרים כהן במשא ומתן, הייתי נאלץ להקדים לפתחו של הרב הורוביץ, לאשרני למורה ב"דורש ציון" אנוס על פי מצבי בחיוב עבודת הצבא.  זכור כאן לטוב ד"ר משה אויערבאך מנהל בית הספר של פקוא"מ בפתח תקווה, "נצח ישראל" שנחשב למומחה בענייני פדגוגיה לחוג הורוביץ-וואלך שביקר שיעורי ואישר אותי.  אולם אי הנעימות בעומדי על פתחו של הורוביץ, וביחוד בהכירי את כל הריקניות שבו וההתנפחות הריקה, גברו על כל, ועד מהרה עזבתי את דורש ציון ובאתי לבית ספר למל שעמד גם הוא להיות מאושר כבית ספר הפוטר מוריו מן הצבא.

בקשר עם זה הנני רוצה להזכיר, שהצעתי לד"ר משה אויערבאך אז לקבל את בן דודי אליעזר ריבלין ז"ל כמורה לדורש ציון.  אליעזר גם נתן שעור הוראה, ואף אני הייתי נוכח יחד עם ד"ר אויערבאך ואולם עלי להודות ש"מורה" לא היה אליעזר, אם כי בשנים – לבנו הגדול בנימין או לי או לבן דודו ראובן זילברשטיין היה מצליח להורות ולהסביר באופן נפלא.  לא יכול לעמוד בפני כתה, ומה גם לפני תינוקות.  ומענין הדבר, שאביו רבי בנימין, שזכיתי גם אני ללמוד ממנו היה מורה אמן.  כפי שמזכיר גם פרופ' יהודה ומתנה שבחו כמורה, בעוד אבי, אחיו של ר' בנימין היה רחוק מהיות מורה.  כנראה שלא תמיד הדברים עוברים בירושה.  ובענין זה אני נזכר בענין שהיה לי עם אליעזר, במאמר שחיברנו בשותפות הוא המאמר "לקורות היהודים בדמשק".  לכתחילה כתבו אליעזר על יסודות שאלות ותשובות חכמים מדמשק ומא"י.  כשקראתיו מצא חן בעיני מאד, ובהיות שהיה לי חבר ערבי בדמשק, לקחתיו עימי לדמשק, ולבסוף לא ישר בעיני סידור אליעזר את המאמר מבחינה ספרותית, הפכתי את סדרו בהוסיפי עליו גם מן המקורות היהודיים שלא מן השאלות והתשובות.  כשחזרתי לירושלים וראה אליעזר את אשר עוללתי למאמרו, כעס עלי כעס גדול, ביקש לסדר מאמרו כבראשונה.  הגשנו דיננו לאבא ז"ל והוא אמר: "אותך אליעזר חשבתי לגדל לסופר – אליעזר אמנם היה סופר ה"מורגען ז'ורנל אמריקני באידיש במשך 25 שנה – ואת יוסף ל"מלומד" ומה לעשות שיצא ההיפך.  אולם באשר למאמר יפה הוא כפי שסידרו יוסף".  ואמנם כך נתפס ברשומות ד' של דביר.  ועלי להאיר, שאליעזר ככל אשר גדל והתפתח, התרחק מן הספרות – גם מבחינת כל השקפת עולמו – וכל דבריו כתב בצמצום כדרך גדולי החוקרים.  הערה שלו מכילה לעיתים כשמתבוננים אליה, ענין שאפשר לכתוב עליו מאמר שלם לבארה.  ואגב, מפתחות שעשה – בהזמנת האוניברסיטה העברית – לשאלות ותשובות, משתמשים בה רבים מן החכמים ומפרסמים מאמרים וספרים עפ"י סדר הערכים שקבע במפתחות, שאין צורך לאדם אלא לצרף את הפתקאות השונות ולהופיע כבקיא וחריף גם יחד.  והעוול בכל זאת הוא, שאין הם מזכירים על זה את שמו.  והיה מרגיש אליעזר דבר זה בכמה מקרים עוד בחייו והחריש, ונמנע לא רק מהתריע לדבר, אלא גם הצדיק לפעמים את הדין.  כדאי שיירשמו הדברים.

ואשר לבני ר' יוחנן מרקוס מענין הדבר, שבא בשעה שר' יהושע בנו שמר על ירושת אביו גם בת"ת עץ חיים גם בכולל הו'ד [הולנד ודויטשלנד] גם בפקידות פקוא'מ – עד שדחק במידה מרובה את רגליו ר' יונתן הלוי איש הורוביץ – איש הורוביץ כינה כנראה את עצמו ולא נתכנה איש מאבותיו לפניו, הנה בנו השני של ר' יוחנן שלאנק, נעשה ברבות הימים ממונה ל"כולל חב"ד", כמובן מבלי לוותר על חלקו בחלוקת כולל הו'ש כולל בית אבותיו, שה"חלוקה שלו" נחשבה כמו חלוקת כולל אונגריה לחלוקות המשובחות ביותר.  לדרגת ממונה כולל חב"ד, הגיע על ידי זה שנשא אישה ממשפחת ה"רבנים" (ראבאנישע) היינו מצאצאי ובני משפחתו של הרבי ר' שניאור זלמן מלאדי מייסד חב"ד.  היו גם משפחות מיוחסות אחרות וכוללות אחרים שהאישה אף על פי שנישאה לא פקע זכותה בכולל בית אביה בנעוריה – ביחוד חזרה זכותה לכולל מולדתה אחרי שנתאלמנה.  ואולם בכוללות הדלים כפינסק, נפשות הכולל היו מרובות והכנסתו דלה לא היה ערך רב מאד לזה.  כנגד זה היתה "חלוקה" בכולל חב"ד מן הטובות מה גם "חלוקה רבנית" (ראבאנישע חלוקה) היינו ל"נכדים" של הרב מלאדי שקיבלו חלקם חלק הארי בחלוקת כולל חב"ד.  גדולה היתה זכותם של צאצאים אלה, עד כדי כך שלא רק שהאישה נשאר בזכותה לחלוקה זו גם אחרי נישואיה לבן כולל אחר – בעוד שבכלל, היתה האישה עוברת לכולל בעלה –, אלא שהגן זכותה לא רק על צאצאיה אלא אף גם של בעלה, קבל חלק כחלק עם שאר בני הכולל בחלוקה החב"דית, וגם ה"רבנית".  כך עלה רבי מוטל שלאנק מצאצאי יהודים גרמנים ברבות הימים, ונעשה לממונה כולל חב"ד יותר נכון ממונה המושל בכיפה בכולל זה.

ואכן מפליא היה לראות את שני האחים שקיבלו כל אחד צורתו לפי תפקידו וסביבתו בחיים.  ר' יהושע שלאנק גבה קומה ורזה, היה למרות כל לבושו הירושלמי – קפטן וקפלוש, פיאות יורדות לו על פי מידתו וזקן בלונדיני, נשאר כולו אומר ייקה.  לא פגה ולא פקעה יקיותו, על תמימותה ועל דרך שיחתה – כמובן באידיש ליטאית צחה – עד יום מותו.  גם יראת השמים שלו היה בה הרבה מן היקיות עפ"י נוסח גרמניה.  ההומור שלו היה הומור גרמניה, נראה לנו לפעמים כטפשות.  תלמיד חכם גדול לא היה;  למד מה שלמד ברוב עמל ויגיעה.  כשהיה מתפלל ומגיע לפרשת קריאת שמע, היה מרוב חשש שלא לפסוח על מילה חוזר כמה פעמים על מילה אחת, ונראה היה באותה שעה כמתאבק שמתפתל עם מישהו.

לעומתו היה אחיו ר' מרדכי לא גבה קומה וכרסתן במשך הזמן.  כולו אומר לא חב"ד סתם אל נכד "ממש".  ממעט בדברים מתנפח ונוהג ייחוס חב"די בעצמו, וכל ביתו חב"ד.  אח שלישי היה להם, צעיר מהם, ר' יעקב שלאנק שנתגלגל לפתח תקווה והיה שם לבעל אחוזה, ונעשה בן ארץ ישראל לכל חוקתו ומשפטו.  גם שתי בנות היו לר' יוחנן שלאנק.  האחת נישאה לר' חיים ליפקין בנו הבכור של ר' יצחק ליפקין חב"די מחברון שעבר לירושלים והיה בזמנו עשיר מופלג ורכש הרבה בתים בשכונת שערי צדק מול בית החולים וואלאך שכונה שנקראה בירושלים גם על שמו בתי "אבו בצל" כינויו של ר' יצחק ליפקין.  אישה זו שהיתה לירושלמית בכל אופיה הכרתי היטב בהיותה ידידה וחברה לבנות הרי'מ פינס, אטל ילין וביחוד בתו השניה מרגלית מיוחס, ועוסקת איתם יחד במוסד עזרת נשים, ובבית מלאכה לבנות לתפירה שהיתה מרגלית עומדת בראשו ודואגת לו.  את בתו השניה של ר' יוחנן לא הכרתי, ואולם את בעלה ר' אברהם אהרון סגל, יהודי הונגרי מצטיין בקליגרפיה ובעיטור וקישוט "נזרי גבאות" בתלמוד תורה עץ חיים הכרתי.  גם הוא היה יקה כפול שמונה, אפילו מגיסו ר' יהושע שלאנק, בנוסח אונגריה ופרשבורג.  אמרו עליו שגם תלמיד חכם חשוב היה.  גם אני בשעה שדיברתי איתו ובאתי במגע איתו, אני ילד בן 12, נראה לי תמיד ר' אברהם אהרון הרזה והגוץ, אוהב שיחה ואוהב בריות ומחייך תמיד כתינוק קטן טוב לב.  את מלאכתו מלאכת אומנות שהיתה מפליאה אותנו ביופיה, היה עושה באמונה ובתמימות ילד.  גם הוא הגיע למשרתו כנראה, מורשה מחותנו ר' יוחנן שלאנק, שהיה, כפי שאמרתי, מגבאי ועסקני תלמוד תורה עץ חיים בשעתו.  ר' אברהם אהרון גר כל ימיו ב"בתי מחסה" והיה מאותו חוג האונגרים של ר' חיים זוננפלד, בשעה שר' יהושע אחיו גר כבר מחוץ לעיר בשכונת אבן ישראל ואחיו ר' מרדכי ברחוב חב"ד, ואחר כך שסביבות שער שכם במרכז חב"ד.

הנה כי כן זכה חברי יוחנן צבי שלאנק להיות תלמיד לר' פסח צבי פראנק.  אחדים מגומרי חדר ר' חיים מן נמסרו להדרכה לר' חיים יהושע קוסובסקי בעל הקונקורדנציות הידוע, שלמרות שגעונותיו חצי משכיל היה ומחבר כבר אז ספרים להוראת החשבון, מסודרים פסקה פסקה בנוסח ובסגנון "משניות" מפליא עד מאד וכן ספר קטן ללימוד הדקדוק העברי בשם "יד הלשון" שבאו עליו שתי הסכמות משתי הקצוות, מר' חיים זוננפלד מצד אחד והרי'מ פינס מצד שני.  מלבד זה חיבר אז יהושע קוסובסקי ספר תורני על בבא קמא, שהצטיין בחריפותו.  שונה היה ר' יהושע משאר אנשי סביבתו.  בכל אורחות חייו היה ירושלמי ובן ישיבה לא נמנה על חוג המשכילים ואין צריך לומר האפיקורסים, מסביבת אליעזר בן יהודה ואנשי סביבתו שראו להם אחת מטרותיהם להסיר לא רק עול תורה ומצוות אלא גם לעקור כל אמונה, כך שהיתה במידת מה ההפקרות לפולחן.  ר' יהושע קוסובסקי, מתוכו, היה ירושלמי ככל הירושלמים.  אולם מסור היה בכל לב לציונות והיה אחד מחסידי הרצל הראשונים.  הזכרתי כבר לעיל את הרעש שהקים כשהפריעו הקנאים להספיד את הד"ר הרצל בבית הכנסת הגדול בחורבת ר' יהודה החסיד.  אגב חריפותו היו לו גם דעות משלו בזה ובזה, אולם הכל מושתת על דברי אמונה ועל התורה.  אם כי היה יוצא דופן בכל המובנים, לא פגעו בו גם קנאים.  להיפך ניתן לו "היתר"  בהרבה, אחרי שחתמוהו בגושפנקא "ישיעלה דער משוגער" [יהושע המשוגע], ומי זה ידון עם משוגע.  עמדו לו מלבד יחוסו – היה גם בנו של ר' אבאלי שהיה אחד הדיינים בבית דינו של ר' שמואל סלאנט – גם ייחוס עצמו.  עילוי היה בנערתו, וגאון היה גם ברבות הימים.  פחדו קנאים לנגוע בו, לבל ישימם לצחוק באותו נשק התורה שהיו מוציאים נגדו, שהיה בידו הרבה יותר מיד הרוב מהם.  גם מדקדק במצוות היה עד הקצה האחרון.  ר' שמואל סלאנט היה מחבבו ומגן עליו מפני מביאים דיבתו רעה.  מוכרחים היו להתפשר גם עם זה שהוא בא בקשר עם משכילים ואפילו עם מופקרים.  לר' חיים יהושע קוסובסקי גם נמסרו תלמידים להדריך, אחד מהם היה חברי ראובן בן ר' ציון זילברשטיין שזכה על ידי כך להיות תלמיד של אחד מחכמי ירושלים החשובים ביותר.  חברי אביגדור ענדע ואנוכי נמסרנו להדרכה לאחד המצוינים מבני הישיבה.  ר' מנדל הוכשטיין שהיה בנו של ראש הישיבה אז.  הרב מקמינקא ר' אפרים בנימין הוכשטיין, שהיה כבר אז זקן בא בימים.  להשגיח על הישיבה נתמנה גם אז דוד טיקטין, שגם הוא גדול בתורה, שבעיקר היה תפקידו לשמור על זמן הלימודים שלא יאחרו בני ישיבה לבוא ויקדימו לצאת, שכן נמצאו כבר אז בני ישיבה שהיו עוסקים בעניינים אחרים וגם במסחר אחרי שהשכר שקיבלו בישיבה היה מועט ולא יכול היה לספק צורכיהם.  יש להזכיר בזה את הדרך שנקט ר' יצחק וינוגראד גאון וגם חזן – קומפוזיטור נעלה שייסד את ישיבת "תורת חיים" והעלה את ערך בן הישיבה בקובעו לו שכר הרבה יותר ממה שנהוג היה בעץ חיים.   היה זה סיבה, שרבים מגדולי התורה עברו לישיבתו.  הוא גם הנהיג לימוד לגדל רבנים מוסמכים.  ר' יצחק וינוגראד זה, סופו היה טרגדיה שנאלץ לפשוט את הרגל בתתו שטרות בריבית לכלכל את ישיבתו.  פרשה ארוכה, שלא נכתבה עדיין.  אחת אפשר לומר, כי היה ר' יצחק וינוגארד נכבד גם על רבני ירושלים כר' שמואל סלאנט אם כי פגע בישיבת עץ חיים בקוראו לישיבתו "תורת חיים".  יש לציין עוד שמה שלא עלה בידי הישוב הרשמי היינו מנהיגיו, להודות רשמית בציונות, יכול היה ר' יצחק הפרטי שלא היה "כפוף לקהל" בשאת ישיבתו חותם פרטי משלו לעשות זאת.

"אחד הסוחרים" הותיקים מבני הישיבה היה ר' אריה לייב בנזימאן בר' אלטר אנטיפולער.  הוא נחשב על בני הישיבה המצוינים, וכעילוי לוקח אחרי כבוד להיות חתנו של ר' אשר ליייזר לעוי בנו של הראב"ד ר' יעקב לייב לעוי הידוע, משפחה שנחשבה מיוחסת מאד בזמן ההוא בירושלים.  ר' אריה לייב בנזימאן זה היה איש מעשה מנעוריו והיה כבר אז למרות טענותיו של ראש הישיבה ר' אברהם בנימין הוכשטיין – שכיבד את האברך ר' לייב בנזימאן על תורתו ופקחותו – עוסק במסחר שעונים.  בניו יהושע ז"ל אביהם של אבי ואתי גדולי שעשועי, אותם גדלתי אחרי נשואי לאמם, ושני בניו האחרים יבל"א צבי (הירש) ואהרון, ומעטים היו גדולי תורה כמוהו בישיבה.

 

תל אביב ה' אב תש"י

כפי שאמרתי נמסרתי אני עם אביגדור ענדע לר' מנדל הוכשטיין הוא היה תלמיד חכם גדול ובעל הסברה נכוחה ושכל ישר בלימוד.  אולם היה דוקא מאלה שנתפשו בסתר ליבם לא רק להשכלה, אלא ל"ציניות".  איני יודע עד כמה היה נזהר במצוות בסתר.  אם לדון על פי שיחותיו השקפותיו הרי לא היה דבר הקדוש בעיניו על הכל דיבר בלעג, ובבדיחה חריפה, וסייע על ידו גם ר' לייב בנזימן הנ"ל, שישב איתו על שולחן אחד בישיבה ואולם בא בשעה שאת ר' לייב משכו החיים הפרקטיים והמסחר והמעשה היו מקור חייו, והשיחה הצינית רק לוואי הוא מן השפה לחוץ שגם אותה לא לקח בכובד ראש, והיה גם זהיר במצוות, הנה היה ר' מנדל, שלא עסק אלא קצת בתורה ובעיקר בחיטוטים בתוך נפשו עד כדי להגיע לעקור את הכל.  הוא ראה לפניו תוהו ובוהו ממש כפי שאפשר לתאר את אלישע בן אבויה בפרדס.  העולם לא היה כדאי בעיניו ורע לו, ובאין אונים היה שופך את רוחו בהערות לגלגניות מלאות עוקצים וסם מפעפע בהם, להשחית כל אמונה ותום.  ר' יהושע קוסובסקי המבקר והצועק, היה תמיד מאמין בתכלית ותם וישר עם אלוהים והיהדות.  הוא היה מסור לאידיאלים שלו שלא תמיד עלו בד בבד עם ההשקפות מהסביבה.  ר' מנדל דומה היה כאובד דרך, לא היה לו עוז לבחור דרך חדשה שאולי היתה מצילה אותו ואת כשרונותיו.  הקשר עם אביו התמים ועם עמדתו בישיבה עיכבו על ידו.  כך היה מבקר והורס וקוצץ בנטיעות ואולם בהיותו חלש מזג, לא בא כל זה לידי ביטוי, כפי שאמרתי אלא בלגלגנות מצד אחד וחסר כל יסוד וחיוב איזה שהוא מצד שני.  מענין הוא שהיתה לו אשה, בתו של ר' יוגב נהווארדיקער, מלמד בתלמוד תורה, איש תם וישר – שהיתה ממש ההפך ממנו.

ואם כי היה גם ר' מנדל יפה תואר, הנה נפשו לא שיוותה חן לא משכה חוט של חסד עליו.  כנגד זה היתה אשתו היפה, סמל החן והתום.  מפליא אותי עוד היום הזה כיצד חי לו זוג זה בשלום ובשלווה.  דומני שהיה זה רק מתוך כך, שבת ישראל כשרה זו, לא רק היתה עושה רצון בעלה, אלא גם מעריצה אותו מכמה בחינות, מפאת גדולתו בתורה, יחס אבותיו וגם חוכמתו שעמדה בפניה חסרת כל.  וככה היו חיים שני מדריכי בשכנות באחת החצרות, ר' לייב בנזימאן ואשתו יוכבד ור' מנדל ואשתו, ושתי ילדותיו – בנים זכרים לא היו לו – באהבה ורעות עמוקה.  מה שיש בזה אין בזה, ודרכם בחיים שונה עד לקצות שתי קצוות, בידידות עמוקה.  הצד השווה שבשניהם גדולתם בתורה, ו"קלות הדעת" או כפי שאמרתי רוח הציניות.

היה ר' לייב מלמד באותו זמן את אחיו הצעיר ממנו יותר מעשר שנים, את זיידל בנזימאן שמסרו אביו ר' אלטר אנטיפולר לבנו הבכור ללמדו.  היה ר' לייב מלמד את זיידל ומתמלא עליו רוגזה שאינו תופש במה הדברים אמורים, ומעמיד לו לדוגמא ביחוד את אביגדור חברי הקטן, החריף, ומעיר למוסר אוזנו.  וזיידל התמים לא רק אוהב תורה אלא מבקש לרכוש אותה לו מתוך אמביציה וקנאה, יושב הרבה פעמים בוש ונכלם.  היה ר' מנדל הוכשטיין מלמד אותנו, מוצא עונג בתלמידיו, האחד חריף וחד הוא אביגדור, והשני בעל שכל פשוט וישר, אנוכי.  עלי להודות שלימודו היה נאה.  אחרי מסכת חולין שלמדנו אצל מורנו ר' חיים מן היתה מסכת עבודה זרה שלימד אותנו ר' מנדל, ממש המשך נאה לחיי התרבות היהודית והסביבה הגויית, ענין שעמד לי הרבה אחר כך גם במקצוע מזרחנות שבחרתי לי.  אין כאן שאלות עורכי הדינין כמו בבבא קמא ובבא מציעא, אף לא החריפות שבבבא בתרא וכתובות וקידושין, אבל יש כאן חיי תרבות, חיי עמים פולחנם ואמונתם שמשכו את נפשי משחר ילדותי.  אמנם לימוד מסכת זו לא היה רגיל, בפרט לנערים.  אולם ר' מנדל קשר את הענין כביכול עם הלכות מאכלות אסורות, עם יורה דעה שלימד אותנו באותו זמן, המשך למסכת חולין, הלכות בשר וחלב וגם שחיטה – הוא בעצמו היה גם שוחט עופות – וגם זה למורת רוחו, עוסק בזה כאילו ל"הכעיס את עצמו".  עלי להודות שהסברתו הישרה, תבונתו העמוקה, שכלו הישר בלימודים עינגו אותי, והיו נפשותינו ממש קשורות, אם כי זרה היתה לי הציניות ולזרא.  הסביבה שגדלתי בה בבית אבא ובמחיצת הרי'מ פינס, היתה יהודית.  היהדות היתה לי כשיא כל תרבות.  אותה יהדות שמרנית ולאומית מצד אחד ורציונלית מצד שני כפי שהורה אותה הרי'מ פינס.

והיה גם סוד ביני ובין ר' מנדל, סוד שלא ידעוהו בישיבה אלא אני והוא.  הכניסו אבא (כפר הרואה ו' אב תש"י) בסוד הדברים, וזה הדבר:  אבא ביקש לתת לי אחרי גומרי את לימודי בתלמוד תורה, גם חינוך עיוני.  הכנה לכך קיבלתי עוד בימי לימודי בחדר ר' ישעיה חעשין ור' חיים מן.  אבא שכר אז ב"קבלנות" את בן ידידו חברו ושאר בשרו דוד ילין את בנו הבכור של דוד ילין, את אליעזר ילין, שהיה אז תלמיד בבית ספר למל ללמדני את הקריאה הגרמנית ואת ראשית השפה עפ"י ספר לימוד שהיה נהוג בבית ספר למל.  מורי אחריו היה זלמן נתנזון – היום מנהל אפ"ק בחיפה – בנו של ידידו ר' נחום נתנזון שהיה גם הוא תלמיד בבית ספר למל.  אומץ לב היה בכך מצד ר' נחום נתנזון הלמדן והיחסן.  אומץ לב היה בזה ביחוד, אחרי שהיה לו מה לחשוש, בגלל פסול ב"משפחתו" שנמצא עוד לפני עשרות שנים.  אחיו בן ציון נתפש ל"מינות" והיה מאנשי בריתו של אברהם משה לונץ.  הגיעו הדברים שבן ציון תלמיד חכם חשוב וברוב הימים – אחד המשכילים בקנדה, - אנוס היה מאז לעזוב את הארץ שלא להמיט חרפה על המשפחה, על אביו ר' משה, צדיק תמים ותלמיד חכם חשוב ואימו שהזכרתי לעיל.  ועם זה הראה ר' נחום נתנזון עוז רוח והעז לשלוח את בנו בכורו זלמן לבית ספר למל, דבר שלא העז חותנו ר' בן ציון זילברשטיין לא רק בבנו זאב אלא גם בבן זקוניו ראובן למרות מה ששניהם התגעגעו להשכלה.  הם נאלצו לקבל השכלתם מפי מורים פרטיים.  רק אחרי זמן, כשהותרה הרצועה בירושלים, ביקר ראובן זה שבנערותו נתגלה בו כשרון הציור, בבית הספר "בצלאל" לאמנות של הפרופ' שץ.  בית ספר שנחשב למקור ה"הפקרות" אפילו בעיני הרי'מ פינס, אבא ודוד ילין, שכן התחבר שץ לשנוא נפשם אליעזר בן יהודה שראו בו את נציג ה"הפקרות" מצד אחד ומצד שני איש ההתרפסות והחנופה, שכן היתה שיטתו ללכת עם התקיף.  כך הלך בשעתו עם כי'ח ובשעת המלחמה העברית – מלחמת השפה – פקפק הרבה למרוד באפרים כהן שהיה קשור עם חברת ה"עזרה" בענין חיבור המילון.  בעיקר לא סבלו בסביבה את שץ בגלל "עם ארציותו" המופלגת.  סיפרו שפעם נזדמן לפדיון הבן והביע את שמחתו על כך וכך אמר:  הרי פדיון הבן הוא ענין יקר המציאות בבכורה של בת כהן הנשואה ללוי.

כשגמרתי את לימודי בחדרו של ר' חיים מן, ונכנסתי לישיבה, החליט אבא שאבקר יום יום בבוקר שתי שעות בבית ספר למל, לפני לכתי לישיבה.  מתוך הקשרים של אבא עם אפרים כהן ובמיוחד עם דוד ילין ידיד נעוריו, הסכימו לתת לי להיות "שומע חופשי" בבית ספר למל.  הדבר נשמר בסוד שלא לעורר קנאים וסקנדלים.  היחידי שידע את הדבר היה ר' מנדל הוכשטיין, שאבא ראה בו רק את מעלותיו.

ואולם, היה מעשה שחשבו בצוותא הרי'מ פינס ואבא, כשהתחלתי חוזר על ה"חוכמות והבדיחות" ששמעתי על שולחן הישיבה.  הרי'מ פינס נזדעזע וזכורני שפנה לאבא באומרו שממש מסוכן הדבר וכי אלמד דרכי ציניות וקלות ראש שהם גרועים מכל.  אבא הביע את רצונו ומטרתו שאמשיך ללמוד תלמוד, משלא רצה להתיקני מלימוד זה טרם אהיה בקיא בחלק מן המסכתות לפחות, אולם הרי'מ פינס אמר לו שהוא מוכן לקבוע איתי שיעור.  לזאת לא ציפה אבא ולא העיז לחשוב כי הרי'מ פינס היה בעיניו נעלה מאד מאד.  הוא העריצו – את רבו – באין אומר ודברים.  הרי'מ פינס כבר החל להזדקן בתקופה זו.  שעשועים היו לטפל בנכדים וכך נחשבתי בעיניו.  כך לימד זמן מה תלמוד את נכדו הבכור, את אליעזר בן דוד ילין וכן אחרי שנים, זמן קצר את נכד זקוניו אבינועם ילין, אולם אלה תלמידי בית ספר למל, רחוקים מן התלמוד, לא היו נותנים לו סיפוק רב.  אני זכיתי ללמוד מפיו הרבה מסכתות ומלבד ר' חיים מן, אין רב ומורה שכיוון את דרכי בלימוד כהרי'מ פינס ז"ל.  כאן נפתחו לפני אופקים חדשים וכך על פי המלצתו עברתי להיות תלמיד קבוע בבית ספר למל תקופה חדשה בחיי, תקופה שניה אחרי ימי הילדות, תקופת הנעורים.

 

(שדה יעקב ז' אב תש"י)

ככה התחילה תקופה חדשה בחי, חיים בסביבה חדשה לגמרי, "תקופת ההשכלה" כביכול.  אמנם לאושרי, לא ניתקו הקשרים עם החיים שקדמו להם.  עמד לי בזה הרבה בן דודי אליעזר שנשאר לדעת בתוך התחומים של הישן בעקביות מרובה.  לבית ספר לא הסכים ללכת אליעזר שהיה אז כבר בר אוריין גדול ואף גם לא ללמוד אומנות למרות שכבן דודו ראובן בן ר' בן ציון זילברשטיין, היה גם הוא מצויין בציור ובמעשה אומנות.  והיה מעשה, שנכנס ראובן לבצלאל, ששני הדודים עיינו בדבר, אם לא כדאי שאליעזר ייכנס אף הוא ללמוד אומנות בבית ספר בצלאל.  ואולם עד שהם מדיינים בדבר, ואחיו משה שבא אז מאמריקה איתם, הודיע אליעזר בתקיפות, וכדרכו מתוך בכי רב – קל בכי היה וכל כל מקרה זרמו עיניו פלגי דמעות – שדבר זה לא יקום ולא יהיה.  אליעזר נשאר ב"ישוב הישן" תמיד ולא רצה בשום פנים לצאת מתחומיו, גם כשהיתה לו הזדמנות לכך.

דבק היה בו ומעריצו.  וכך על ידי בן דודי נשאר לי הקשר והמגע עם ישוב זה ועם טובי צעיריו.  כשנוסדה "אגודת אחיטוב" אגודת צעירים דומה בהרבה לאגודת "אחווה" של הקשישים ונתפשו בה צעירים שוחרי תורה ומבקשים דרך לפעולה חדשה וגם חיים חדשים בתוך מסגרת הישוב הישן, הביאני אליעזר בסודה והכניסתי לתוכה – אגודת סתרים היתה זו דוגמת "בני ברית" ו"אחווה" ומקום ויעודיה היה בחדר ששכרו לה בשכונת הבוכרים בקצה הישוב מקום מרוחק ממרכזי הישוב הישן עומד בתוך סביבה בוכרית זה בלשון ובכל אורחות החיים באופן ש"סודיותה" של אגודת אחיטוב יכלה להישמר.  אגודה זו צמחה מתוך עצמה, באין משפיעים קשישים לה, באין מורי דרך, ואולם מצויינים היו.  כל המעלות הטובות, כל האידיאלים הטהורים של הישוב הישן נשמרו בה.  מבין חבריה זכורים לי מלבד אליעזר, שהיה אחד הרוחות החיות בה והשפיע בעיקר על עניין ההתעסקות בחכמת ישראל מלבד בתורת ישראל והתחיל כבר אז עוסק בחיבורים בחכמת ישראל עד שהגיע לידי תולדות התנאים והאמוראים של ר' אהרון היימאן פסק מזה והתחיל מאז להקדיש עצמו לענייני ארץ ישראל.  בין חברי אחיטוב זכורים לי במיוחד מלבד בן דודי אליעזר, חברי מהחדר של ר' חיים מן, ישראל ברדקי החזן ומנהל חברה קדישא של הקהילה כיום, אברהם יולוס צעיר הונגרי מלא חן ושואף בעת ההיא להשכלה, שבמשך הזמן נמשך אחרי עסקי בנקים ושטרי ערך, גם עשה הון וקנה בית ברחביה ברחוב ארלוזורוב.  צעיר זה היתה לו משיכה יתרה להשכלה, ובהיותו בן הונגרים שמנעו כל השכלה מילדיהם הנה בסופו של דבר נעשה צעיר זה, שידע תלמוד יפה, לאפיקורס גמור ולכופר מוחלט דווקא מתוך זה שנמנעה ממנו האפשרות להגיע להשכלה והצטיירה בנפשו ככפירה.  אלה, היו מ"הקלים" החשאיים, כמו מורי ר' מנדל שנפגעו מתוך זה שלא הציצו בעצם הענין וקיצצו במה שקיצצו מבלי לנטוע, ונשארו משועממים כל חייהם, מבקשים ואינם משיגים עד שהחלו מטפסים בחללו של עולם ממש ורע להם.  אברהם יולוס זה המשיך אמנם לבקר בבית הכנסת ברחביה שומר דת כלפי חוץ, וכופר בכל כלפי פנים ועובר לתיאבון ומתוך מרירות על כל מה שאפשר לעבור או אולי גם מתוך הנאה קלה.  הוא מת בקיצור ימים.  איתו היה בן דודו יונה לבל אף הוא ממשפחה הונגרית.  כמו בעיני בן דודו אברהם יולוס כן הייתי אני תלמיד הסמינר אז בשנים תרס"ח תרס"ט – סמל ההשכלה והקדמה שקנאו בהם.

עד היום כשאני נפגש עם חברי יונה לבל זה הנני סובל קצל מהערצתו המופרזת כלפי.  הוא נשא אישה ממשפחת ר' אלימלך פרלמן בת בנו ר' ברוך פרלמן שנשאר בתוך תחומי היהדות.  אפשר שעמד לו דווקא זה שעבר בימי צעירותו ליפו.  אותם ירושלים, שואפי השכלה, שבעטו בירושלים – מעניין הדבר כיון שעברו ליפו, שבה זרחה כבר שמשו של יהודה גרזובסקי, מן האפיקורסים הראשונים בשעתו ומחבר ספר לימוד בית הספר שאגב – השתמש גם ר' אברהם בנימין ריבלין בר' משה בן אחיו של ר' יוסף ריבליון, לצורכי הכתבה בשעורי כתיבה שלמדונו בתלמוד תורה כתיבה וחשבון, בשעות הצהריים בין הלימוד בחדר לפני הצהריים ואחרי הצהריים – כמובן היה שומרו ר' אברהם בנימין בקפטנו בין חזהו לחגורת הקפטן ועין ראתה ולא הבחינה ב"הטרפה הפסולה" שהיתה כן גם בעיניו ולא השתמש בספר אלא כר' מאיר בשעתו שרימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק.  רק אנוכי שהייתי רגיל בבית אבא בספרים כגון אלה מבלי הסתר הבחנתי בדבר – ובכן דווקא הצעירים שעברו ליפו של גרזובסקי שהחלה לזרוח בה גם שמשו של ד"ר מוסינזון הכירו עד מהרה את ה"הריקניות" ו"הפה המדבר גדולות" שבהשכלה, והיו הגרעין ליצור אותו זרם שעליו וממנו נבנה אחר כך ברבות הימים ה"מזרחי".

לא מקרה הוא ש"חדר תורה" מעין בית ספר מזרחי בימינו ועוד יותר ממנו לגבי לימודי התורה יסדו ירושלמים כאלה ביפו בזמנם.  היו בתוכם ר' זלמן מייזל ר' אליהו אהרון כהנא ובן דודי ר' משה דב ריבלין, שעברו לגור ליפו לרגל מסחרם.  יש לציין שהיו רובם שייכים לאגודת "אחווה" הירושלמית שלא גרסה את חינוך הגימנסיה ואפילו לא זה של "חברת העזרה" שהיתה מעין חינוך ביניים בין רוח "האפיקורסות של הגימנסיה" ובין רוח האורתודוקסיה הגרמנית הסובלנית, הנוטה לפרק מן העול של היהדות.  "חדר תורה" היה צעד קדימה של התפתחות החינוך במסגרת היהדות, מיוסד כולו על אדני האמונה, אחרי תלמוד תורה של יפו, שייסד אותו וטיפח אותו לפני היווסד "חדר תורה" ר' יצחק אייזיק בן טובים ז"ל בימי כהונתו כמנהל תלמוד תורה של "שערי ציון" ביפו, בימי רבנותו של הגאון ר' נפתלי הרץ הלוי.  שניהם, גם גם ר' יצחק אייזיק בן טובים וגם ר' נפתי הרץ היו מביאליסטוק.  ר' יצחק אייזיק בן טובים שעלה לארץ כבא כח חובבי ציון בהשפעת של ר' שמואל מוהליבר פנה עד מהרה עורף לחובבי ציון.  רחוק היה מתורת אחד העם ובני משה שכבשו בשעתם את חובבי ציון באודיסה.  ר' יצחק אייזיק בעל אידיאלים ציוניים וישוביים שנספח אחר כך למזרחי ובאחרית ימיו עוד יותר לימין לא יכול היה להסכים לפריקת עול ומצוות שהיה נאמן להם עד הקצה.  תמונה מסולפת ציירה ההסטוריה של חובבי ציון על האיש הזה.  וכדאי היה לכתוב עליו מונוגרפיה ולעקוב אחר פעולתו החיובית בעיקר החינוכית בארץ ישראל ביפו.  לוחות הת"ת "שערי ציון" שהוציא אחת לשנה, מאמרים שונים שלו יכולים לשמש חומר לזה וכן בעיתונות אז.  חוברת מיוחדת שבה הוא מדבר בענייני חינוך היא החוברת "הגיוני אב" שחיבר בהיות אחד מבניו, כמדומני צעיר בניו מר ברוך בן טובים שהיה אחר כך מנהל אפ"ק בטבריה ואחר כך בתל אביב שבה הוא מדבר על האידיאלים שלו ביהדות ובחינוך.

כאמור היה "חדר תורה" שירשו אחר כך תחכמוני בהנהלת מר שלזינגר, אדם בעל מרץ מהמבורג שבגרמניה שהניח היסוד לזה.  לידו עזר גיסו, חלש האופי אך נוח לבריות הד'ר יעקב אנגל.  בתולדות החינוך החרדי זכורים באמת יחידים והם, הד'ר משה אויערבאך שהזכרתי לעיל ועל ידו במידה מרובה הד'ר בנימין מנשה לעווין, ממש ההיפך מד'ר אויערבאך במה שנוגע לטמפרמנט, לאצילות ולידיעה כיצד להלך עם הבריות.  ואם עשה ד'ר לעווין גדולות בקובציו מתקופת הגאונים, הנה הטמפרמנט, חוסר האצילות וחוסר הידיעה להתהלך עם הבריות, היו בעוכריו בענין החינוך, התלוי הרבה ביחס עם הבריות, ביחס לחניך הרך ובקשר עם ההורים, אולם גם הוא – תלמיד ותיק לר' זאב יעבץ – היתה לו שיטה בזה, והשפיע עד לנסיונו האחרון בבית המדרש "אלומה" בירושלים.  מלבד אלה השפיע הרבה, ויותר מכולם, הד'ר יהודה מהרש'ק.  אף הוא, שהתחיל בירושלים ב"חדר תורה", מצא קרקע טובה באותה סביבה ירושלמית שעברה ליפו בשעתה, אחרי הראשונים בירושלמים שבאו ליפו עם החברונים ממשפחת שמרלינג, והם משפחות רוקח, לאפין וכהנוב, שירדו ליפו עוד קרוב לשנת תר'ן.

אלה שמדובר בהם כאן, הם ירדו ליפו בשנת תר'ס – תרס'ג ואילך.  ר' זלמן מייזיל לדוגמא, עבר ליפו כשפתח שם ר' זאב שחור, דודו אחי אמו, סניף, לבית מסחר התרופות שלו.  בן-דודי ר' משה דב, פתח אף הוא בית מסחר לצרכי כתיבה בשותפות עם דודו ר' בן ציון זילברשטיין, וכפי שכבר ציינתי לעיל, לא עלו העסקים יפה ונאלץ לסגור את העסק, ונדד לאמריקה.

באגודת "אחיטוב" נוצצה בי המחשבה לסדר הסתדרות של "בני הישוב הישן", ואף כתבתי בענין זה מאמר ראשון בעתון "המוריה" בחתימת י.ר., וענין זה מצא לו הד בין הצעירים.  נלווה אלינו גם קשיש במספר שנים מאתנו, יצחק יעקב ילין – שלא היה באגודת אחיטוב – והיה באותו זמן עורך את העתון "מוריה" וראה בסוקולוב דוגמא לעתונאי וביקש לחקותו.  הגיעו הדברים עד לידי כך שהאמין בעצמו באמונה שלמה כי אכן כן הוא.  חסרונו היה שמלבד הכשרון הטבעי שניחן בו, היה חסר כל חינוך תרבותי, ומשהפריז באמונתו בעצמו, ביטל את הכל.  זכורני שבעלומי מצא חסרון בכתיבתי, שאני כותב לדעתו כאילו על פי תכנית מסודרת ומסועפת.  לדבריו, הכתיבה צריכה שתלך מעצמה.  ואם כי יש מן האמת בדברים אלה, הרי לסמוך רק על זה "שהענין ילך מעצמו", גם הוא אינו ערובה להצלחה.  סופו של מר יצחק יעקב ילין, שאחרי הסגר העתון "מוריה" שערכו בכשרון ידוע, נתמסמס כשרונו.  מאמריו המאוחרים יותר שראו אור אחרי שנים ב"דאר היום" נפלו בערכם ממאמריו בה"מוריה" בשעתו, וסופו שגמר את הקרירה שלו כמזכיר המועצה הדתית בעניני כשרות של קהלת ירושלים, פרט לעסקיו במסחר התפילין וספרי התורה עם חוץ לארץ, בהמשך לעסק אביו ר' צבי הירש ילין.

ערכנו אספות אחדות ובחרנו ועד, ולא נהרסה הסתדרות זאת אלא משום מהרסים ומחריבים מבפנים, שבקשו למוסרה ל"אפוטרופוס" מן החוץ.  אנכי, ירושה מאבא ז"ל, נאבקתי כל ימי באפוטרופסות מבחוץ לכל תופעותיה.  ירושלמי ותיק כאבא ז"ל, חניך הישוב מדורות, ראה – וראה זאת עוד ר' יוסף ריבלין לפניו, ונלחם בזה בכמה ממאמריו – את כל האסון באפוטרופסות שכפו על הישוב "גבאים ונשיאים" בחו"ל הרחוקים ממקום המעשה בא"י ומבקשים להחליט ולכוף דעתם על הישוב.  כך לא נשאו אלה את "פקידות הברון" כי"ח, "חובבי ציון" חברת "העזרה" ופקוא'מ בנוסח ר' יונתן הורביץ שהזכרתי.  הרעה החולה באפוטרופסות זו היתה על פי הרוב בזה, שסוף סוף היו שולחים אפוטרופוס או פקיד, וברוב המקרים היה זה אדם שלא מצא מקומו במקום אחר, וביקש כאן בירושלים בכח שולחיו, לפסוע על ראשי עם, ולהחליט על דברים שלא היה לו מושג בהם.  על כל פנים, לא היה לו כל נסיון בהם, והרבה פעמים גם לא נהיה חכם ביותר ושחצנותו היתה מרובה מתבונתו.

בהסתדרות "בני הישוב" זו, נתן עיניו ר' יונתן הורביץ הנ"ל שקרוב היה במידה מרובה למו"ל "המוריה" ומדפיסיו בעלי הדפוס ר' משה שמואל שיינבוים ור' יודא אהרן וייס, שהיו שניהם מבני כוללות האונגרים, שמרותו של ר' יונתן הורביץ עליהם.  נפתה אחריהם גם יצחק יעקב ילין הנזכר שראה בר' יונתן גואל ותומך לעתון שהיה כל חייו בימים ההם.  ככה ביקש ר' יונתן לרכוש לו לא רק את עתון ה"מוריה" אלא עם קנייתו ביקש לקנות גם את הסתדרות בני הישוב שתהיה לו לעורף ולצבא במלחמתו עם הישוב.  האונגרים תמיד עמדו כצר "לישוב הפרושים השליט" ואף יצחק יעקב ילין שלא נמנה על המשפחות השליטות, טוב היה הדבר בעיניו.  אחרית דבר היה כמו בכל הענינים האלה, ש"בני ירושלים" שמשו קרש קפיצה למאוויהם של מתאווים אפוטרופסים, שעזבום אחרי שלא היה להם עוד צורך בהם, והשליכום כנצר נתעב.  כך שקעו בנשיה הרבה כוחות מבני ירושלים, שעל חורבנם נבנו "מנהיגי המזרחי"  ומנהיגי ה"אגודה" בשעתם.  מצער הדבר, כי נמשכו תמיד אל אלה, ירושלמים יוצאי דופן שלא הצליחו אף פעם להביא תועלת לעצמם, ולא השכילו לפתח את רוח הישוב מיסוד הפרושים, אלא בקנאתם דאגו להרוס את הקיים ולבנות בנינם של אחרים.  הנקמה היחידה שהיתה לבני ירושלים הותיקים, שנכדי המטביעים, אלה שהטביעו בשאיפותיהם את בני ירושלים, טבעו בסופו של דבר בעצמם כאשר אפוטרופסים חדשים קמו על משואות האפוטרופסות שקדמה לה.

בואי לבית הספר למל היה בהדרגה.  בתחילה הייתי בא רק בשתי השעות הראשונות בבקר, והולך אחר כך לישיבה כפי שתארתי קודם לכן.  כמובן שהייתי מאחר לישיבה ור' דוד טיקטיין המשגיח היה מעיר לי על כך ואף ראש הישיבה ר' אפרים בנימין הוכשטיין בעצמו הוכיחני – אגב אורחא – שהרי לא לפי כבודו היה להכנס בדברים עם נער בן חמש עשרה.  הנה היה שמו של אבא סתרה לי, ואנכי היית עובר בשחצנות ויהירות ידועה לאורך כל הישיבה עד שהיתי בא אל השלחן האחרון, מקום למודם של ר' מנדיל הוכשטיין ור' לייב בנזימאן, ותופס מקומי אצל השלחן, שהרי ר' מנדיל הוכשטיין ידע כאמור את סודי ואף אישר את הדבר.  בשתי שעות של לימוד בבית הספר למל לא היתה לי תועלת רבה.  חומש פרשת ויקרא שלימד דוד ילין ושעה אחת חשבון שלימד ישעיה פרס בגרמנית לתלמידי כתה ב' שבה נכנסתי ללמוד (בבית ספר למל סדר הכתות החל בתינוקות בכתה השמינית וכלה בגדולים בכתה הראשונה).  התועלת היחידה היתה בזה שהתרגלתי לסדרי בית ספר ולספסלו, שלא ידעתי עליו כלום עד הזמן ההוא.  עד מהרה באתי ללמוד כל לפני הצהרים, והיה הדבר הכנה לקראת המעבר לבית הספר למל לחלוטין, כפי שנועצו הרי"מ פינס ואבא כפי שספרתי לעיל.

את מנהל בית הספר למל ידעתי כבר לפני כן, מפגישות שונות שנפגש עם אבי במעמדי.  לא ידעתי אז שאפרים כהן הוא בן ירושלים ותיק "בשר ודם" כמונו.  דבורו היה רק בגרמנית כאילו לא שיחק בילדותו בחכורה שלפני "בקור חולים" בעיר העתיקה, והיה ילד רעים ל"ילדי המיידאן" ספרדים שבספרדים, יותר נכון "מורישקוס" היינו מסתערבים, צאצאי בני ירושלים מדורי דורות, עוד לפני עליית גולי ספרד לארץ, שנחשבו לנחותי דרגא.  הוא היה בקי ורגיל לא רק בז'רגון הליטאי, אלא גם בז'רגון הספרדי, הלאדינו, וגדל עליו.  אולם מיום שובו מגרמניה, כאילו שכח הכל, דיבר רק גרמנית צחה, ובערבבו מלה "אידיש" היה עושה זאת בחן מיוחד, כאילו הראה גדלות שהוא "הגרמני" יודע גם אידיש.  "גרמני" היה כביכול גם בירושלים בילדותו, היינו יהודי סובלני.

אביו ר' ליב כהן, נעשה גרמני כשם שאנחנו נעשינו אנגלים בשעתנו, והסלומונים וספיר גרמנים וכדומה, כדי להשיג חסות של קונסולים זרים, שהיתה הכרחית בחיים עם השלטונות התורכיים ואפילו עם המוני הערבים שהמילה "חמאיה" היינו חסות קונסולרית היתה פועלת עליהם "כלחש" מפליא לבלתי נגוע באדם לרעה.  זיקה שניה של אפרים כהן לגרמנים היתה על ידי כך שר' משה יצחק גולדשמיט, ממשפחת גולדשמיט ההולנדית היה דודו אחי אמו.  על כל פנים, החזיק אפרים כהן ודקדק בדבור "גרמנית" יותר מכל העולים ה"גרמנים" הקדומים כמשפחת ברגמאן ושלאנק ששפתם היתה גרמנית בתחילה.  הללו להפך, הפכו את הגרמנית שלהם עד מהרה לאידיש ליטאית עסיסית, עד לבלי הכר עוד את מוצאם הגרמני, לא בלשונם ולא בבגדיהם.  במשך דור אחד נעשו יהודים ירושלמיים בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.

לובשים קפלושים של פלוש בימי החול, כדרך חשובי הליטאים, ושטרמלים בשבת, מכנסי בד לבן לבד לגופן מחציו ולמטה, ולמעלה מזה כתנת לבנה, או למרבה גם "סודריה", חזיה בנוסח חשובי הספרדים, ועל אלה קפטן עם חגורה רחבה, אפילו כדרך החסידים, או פס דק של אותה סחורת הקפטן תפורה אליו, כדרך פשוטי הספרדים.  רק יחידי סגולה מהם פרשו מהפרושים בלבושם, אולם אף אלה לא החזיקו בלבושם, אלא לובשים לבוש הספרדים לכל פרטיו מן התרבוש והמצנפת ועד לקפטן, כפי שנהגו ר' יצחק פראג, שמשפחתו נתבוללה בספרדים עד לבלי הכר עוד את מוצאם האשכנזי, או ר' יהוסף שוורץ שאמנם צאצאיו אחריו – בנים לא היו לו אלא בנות – הפכו לאשכנזים פרושים, בלבוש האשכנזי כפי שתארתיו.  אפרים כהן וכן המורים, תלמידיו המצויינים ששלחם לגרמניה לסמינר "הנובר" – סמינר שכפי שראיתי בימים האחרונים האלה שפגשתי אחד מתלמידיו מירושלים, מר אדלר שהיה מתיישב במגדיאל ואחר כך בשדה אילן שעל יד סג'רה, מקום בו הרצאתי מטעם "השכלת עם" שסידרה האוניברסיטה.  תורתו הגיע עד מדרש רבא בקושי וקורא היה באהבה רבה את "משלי המגיד מדובנא".  דתיותו היתה כנוסח הגרמנים "החצי שמרנים".  אם לדון על פיו, היתה השכלתם של אלה מתלמידי אפרים כהן שלמדו בהנובר, כישעיהו פרס, אלעזר רוקח ואלברשטט, קרובו של אפרים כהן מבני משפחתו, בעלי השכלה, שאבותינו ואנשי סביבתינו בני ירושלים במחיצת הרי'מ פינס, עלו עליהם בתרבות והשכלה לאין שיעור.  ואולם אחרי שמילאו כרסם בהנובר בלימודי "שמונצעס" באותו סמינר למורים, ובקצת גרמנית לשון המדינה שם ולימודים כלליים "על קצה המזלג", הופיעו בירושלים כנושאי החינוך המודרני במתכונת "הרליגיוזר לערער", ואם כי דבקה בהם קצת הטפשות היקית בשהותם שם הרי ראו את עצמם כעומדים על מרומי שיא התרבות האירופית ונושאיה בירושלים "הברברית" לפי השקפתם.  כך נראו הם בעיני המון העם ואפילו משכילים לא העיזו ללעוג להם אלא בחדרי חדרים, ולעיתים אפילו בלבם פנימה.

נראה הדבר שאפרים כהן עצמו קיבל תורתו בשעתו בסמינר חשוב יותר בוירצבורג.  באהבה היה זוכר את המנהל הזקן, במברגר הזקן, כפי שכינה אותו, אישיות ששמעתי שבחה גם בגרמניה שנים רבות אחר כך אחרי שנפטר.  נכרת במוחי סיפור שהיה חוזר ושונה עליו אפרים כהן לתלמידים, על היחס של מורו זה לתלמידיו, יחס של אוהב בריות במעלה ראשונה כפי שהיה גם אפרים כהן בעצמו.  סיפור זה היה אפרים כהן מספר כמעט שנה שנה לתלמידי הסמינר לפני גישתם לבחינות, והיה בזה מן עידוד:  נוהג היה במברגר הזקן להיכנס לבית המדרש ולהרבות בתפילה בקריאת תהילים, בשעות שהיו תלמידיו ניגשים לבחינות שבכתב מתפלל עליהם שלא ייכשלו חס ושלום בבחינותיהם ויעמדו בהם.  כשקרה אסון ואחד התלמידים נכשל בבחינות, היה במברגר הזקן מצר עליו ומצטער ואינו מוצא די כח לנפשו לבשר לו את בשורה הרעה.  במקרים כאלה היה מזמין את התלמיד הנכשל אליו לחדרו, ואומר לו "חשוב אתה חשוב מאד.

אולם אם תלמד עוד שנה תהיה עוד יותר חשוב חשוב שבחשובים".  על כל פנים, ראו אלה את עצמם, הירושלמים תלמידי הסמינריון בגרמניה, נושאי התרבות הגרמנית, ומדקדקים בדיבור הגרמני גם בחוג משפחתם ואפילו הגב' פרס בת איכרים מראשון לציון, ראתה חובה לעצמה וזכות לדבר רק גרמנית אם כי בלהג זאמותי, שכנראה היו אבותיה משם, וכן אשתו של אלעזר רוקח, שהיתה בת משפחה מיוצאי גרמניה, ואין צריך לומר אשת אפרים כהן בעצמו, בתו של בעל המלון הידוע ר' ליפא קמיניץ, נכדו של ר' מנדל מקמיניץ, בעל "קורות העיתים" שהיתה רגילה אצל הרבה שפות אירופאיות, בהיות מלון איבה "המלון" לכל שר וגדול מישראל מכל קצווי עולם ואפילו הברון אדמונד רוטשילד ואשתו בביקוריהם הראשונים בירושלים.  אפרים כהן היה קנאי לשפה הגרמנית, והייתי נוכח פעם –בשנת שירותי הראשונה כמורה בבית ספר למל – בהעיזו להטיף מוסר ואפילו בטון של קפידא להרי'מ פינס, שהיה מדבר איתו, כהרגלו ומתוך פרינציפ נגד כל "גינדור" ריק דוקא אידיש.  "או עברית או גרמנית", התריס נגד הרי'מ פינס אפרים כהן באותו מעמד בקפידה יתרה בלשון גרמנית צחה.  הרי'מ פינס לא נבהל ולא נרתע ובשקט פילוסופי ענה בעיניים מאירות, מפיקות תבונה והכרה, ולאו דוקא לשם קינטור "הר דירקטור איך רעד דאך דייטש".  פני אפרים כהן, שאם כי היה מנהל, ידע והכיר, שהרי'מ פינס נישא ונעלה וגבוה מעל כל אנשי הסביבה, נפלו פניו.  נשכר אנוכי בזה במעשה אחר של הרי'מ פינס בענין לשון וגינדורי לשון.  נשאר הדבר חקוק בזכרוני בגלל המצב שבו שמעתי אפיזודה זו.

היה זה אחרי שחזרנו מהלויתו של הרי'מ פינס.  אבא ז"ל ואני עימו, יוסף מיוחס ודוד ילין, סרנו כטבע הדברים אחרי ההלויה לבית דירתו של הרי'מ פינס, במקום ישיבת האבלים.  חיה ציפה פרצה בצחוק היסטרי קשה – גם ברגעי הצער הקשים ביותר ודוקא ברגעים כאלה, היתה פורצת בצחוק כזה, ביחוד לעת זקנתה, היא היתה אז קרובה לשבעים – וכשנבהלו המסובים, ואבא שאלה לסיבת הדבר, ענתה ואמרה:  "משונה הדבר שברגע זה זכרתי מה שארע לי עם בעלי בשעת אירוסינו.  הוא היה אז בן 18 ואני פחות מזה.  חתני גר בבית הוריו המיוחסים והעשירים ברוז'ינוי ואני בבית אבי ר' שמריהו לוריא במוהוליב.  הגיעה השמועה שחתני חלה.  נמלכו בבית אבא ומצאו שמן החובה שאסע לבקר את חתני.  אני הייתי כבר אז חנוכה על ההשכלה הגרמנית, כדרך טובי היהודים ומשכיליהם בתקופה ההיא ודיברתי גם גרמנית צחה.  התקשטתי והתלבשתי ונסעתי לרוז'ינוי.  כשנכנסתי לחדר שהיה שם חתני פניתי אליו בגרמנית צחה:  "מיכל וויא גאהט עס דיר?"  נתן בי עיניו וענה:  "חיה ציפה, ברך השם אקאפישקע בעסער".

קיבלתי אז שיעור לכל ימי חיי.  והיה זה הקו האופייני ביותר בבעלי שלא סבל כל ימי חייו שום זיוף נפשי והעמדת פנים, תועבה היו לו אלה.  ומעניין הדבר שפינס, אחד מיוצרי הלשון החיה, מלבד הלשון שבכתב שהיה מסלסל בה ומבקש לדייק בה ולהורות את הדיוק בה, זה האיש שיצר הרבה מונחים – פקפק כמעט כל ימיו שאפשרות להביא את השפה בשנים מעטות ולהפכה לשפת דיבור ושימוש בה.  ודוקא בן יהודה זה שהיה דל שפה בתכלית, כל מילה שלישית היה אומר "כך" כשחסרה לו מילה.  ביקש תחתית לכוס ולא ידע שם לה ואמר:  "תן לי מתחת לכוסי כך".  דוקא הוא התעקש לדבר רק עברית.  פינס גם בשיעורינו בתלמוד בסמינר של עזרא – באופן פרטי היה מלמדני רק באידיש ובאידיש צחה, אולם בסמינר אי אפשר היה ללמד אלא בעברית – כפי שבארתי לעיל, אחרי ששחוק היה ללמד תלמוד בגרמנית.  היה פינס פותח את שיעורו בעברית אולם עד מהרה, היה עובר לאידיש, כשביקש להגדיר משהוא, להעמיק בו ולהביעו בצורה מדויקת ביותר.  מצד אחר כשהיינו תינוקות, נכדיו בני איטל ילין:  אליעזר, אביעזר שמריהו ועמנואל הקטן ואנוכי והיינו מבלים בביתו שבתות בין הערביים היה נוהג – לפני שהתאספו הגדולים ביניהם מרדכי אדלמן, אהרון כהן הספרן, אפרים כהן לעיתים רחוקות, יחיאל הירש החרט, אבא וחתניו של פינס דוד ילין ויוסף מיוחס – לסדר איתנו משחקים.  מחנך מטבעו היה ואוהב לחנך.  כך היה למשל מושיבני לידו, נער בן 10- ומלמדני פרק ב"ספר הכח" לפיזיקה וכימיה שלו.  היה מושיב אותנו ילד ילד לחוד, את האחד מן הצד האחד של ארון הבגדים, את השני מצידו השני, את השלישי מן הצד לארון הספרים וכדומה והיה מסדר משחק איתנו והיה המשחק שימוש במילים עבריות מדויקות.  פרטי המשחק נשכחו ממני לדאבוני.  עד כמה שאני זוכר היו המשחקים שונים כפי שהמציא אותם הרי'מ פינס.

כפי שאמרתי, ידעתי את אפרים כהן קודם לכן.  ראיתיו במסיבות של בני ברית אולם גם בשנים עם אבא פגשתיו, ואף זכורה לי "חוכמה" שלי שהיתה נגדו.  אז בנו את בנין בית ספר למל.  ר' יעקב מן היה הקבלן וסיפרו, שפעם אחת התאונן אפרים כהן לפני ר' יעקב מן שברוב מקומות הבנין מוצאים באדמה מחצבות אבנים ומסתתים אותם לבנין ואילו במגרש בית ספר למל לא נמצאו, ואפרים כהן הביע צערו ותמיהתו על כך, לפני ר' יעקב מן.  רק יעקב מן שהיה ירא שמים ורוחו לא נחה מבתי ספר מודרניים ענהו:  "במדרש נאמר שבשעה שנחרבה ירושלים, שלח הקב"ה את גבריאל המלאך וזרע את החורבות סלעים ואבנים שכשיחזרו ישראל ויבנו את החורבות ימצאו אבנים מוכנים לבנין.  במה דברים אמורים, במה שרצה הקב"ה שיבנו.  כנראה שאין רצונו שיבנו בתי ספר ובמקום שידוע היה לו מלכתחילה שיבנה בית ספר, לא זרע אבנים".  מעשה היה, כשיצא אבא באחת השבתות בין הערביים לראות בבנין בית הספר למל שנגמר אז בניינו.  היה זה בשעתו אחד הבניינים הגדולים ביותר שנבנו ע"י יהודים מחוץ לעיר ואף מן המפוארים בהם.  כשהגענו למקום מצאנו שם את אפרים כהן שהיה מטייל מסביב לבנין.  כשראה את אבא ניגש אליו, והראה לו את כל מבואות הבנין וחדריו.  ביחוד הרהיב העין אז החזית מצד מזרח, מקום הכניסה.  במרום הבנין מעל השער היה סמל חקוק – עודנו שם עד היום – באר מים ועל ידו עץ תמר.  אפרים כהן הצביע בגאון על התמונה החקוקה מעשה ידי אמן.  אני הייתי אז אולי בן תשע ותלמיד תלמוד תורה העירותי לאפרים כהן: "דומה הדבר שהמים שלכם מרים – ואין מים אלא תורה – ואין להם תקנה אלא בעץ התמר להשליכו בתוכו כדרך שעשה משה רבנו למים המרים במרה".  אם כי מצד אחד היה בהם מן ההתרסה כנגדו, מצאו הדברים חן בעיני אפרים כהן ושמר לי מאד חיבה וכשבאתי ללמוד בבית הספר קיבלני בחיבה יתרה.  גם כשלעצמו, נוסף על הנצחון שניצח בזה להכניס תחת כנפי שכינתו "ריבלין קטן" בן לאחת המשפחות המיוחסות אז ביותר בישוב הישן ועומדות בראשו.  לא מיהרו אז האשכנזים יחסנים לשלוח את ילדיהם גם לבית ספר למל.  גם ר' יואל משה סלומון עצמו, שהיה נחשב על המשכילים והיה למעשה בן בריתו של אפרים כהן, ואף היה מופיע בכל חגיגה רשמית בבית הספר ותירוץ היה לו בכך, בהעמידו פנים כאילו אנוס הוא ע"י הקונסול הגרמני שהיה מבני חסותם כפי שכבר הזכרתי, אף הוא לא שלח גם את צעיר בניו חיים, שגדל בימי פריחת בית ספר למל לבית ספר זה.  והיה אפרים כהן מחבב להושיב שלושה מאיתנו, תלמידיו בשורה הראשונה, בכיתה א' וב' כשלמדנו בבית הספר.  אותי מצד אחד ואת חי' אלישר, נכדו של הראשון לציון הגאון ישא ברכה שהיה תלמיד בית הספר גם הוא, מצד השני ובינינו בתווך את ראטב חאלדי בן לאחת המשפחות המוסלמיות המיוחסות בירושלים ולהצביע בפני אורחים מחוץ לארץ כשביקרו בכיתה, הרי ריבלין, הרי אלישר והרי ראטב חאלדי, ומבאר מה פירושו של כל שם ושם באר היטב.  יש לציין שבדרך כלל ביקרו ספרדים בבית ספר כי'ח ולא זה בלבד שבית ספר זה נמצא בהשפעת ספרדים אלא גם מנהליו היו עד לתקופות האחרונות ספרדים.  ניסים בכר, אלברט אנטבי, שמואל לופו.  הראשון שהיה אשכנזי, היה הרבה זמן אחרי מלחמת העולם הראשונה, אליהו כהנוב בן ר' פייבל כהנוב, נכדו של הרב מחסאלביץ.  גם השפה הצרפתית מתקבלת יותר על הספרדים גם המנטליות האליאנסיסטית ורוחה היו קרובים יותר למזרח, אפשר לומר אפילו ללבנטיניות ולספרדית.  בבית ספר למל בתקופתו הראשונה, כשלא קיבלו אותו האשכנזים ונעשה מוסד ספרדי, התאבקה במשך הזמן השפה הגרמנית, עד שנאלצו לבטל לימודה.  כנגד זה היה בית ספר למל הגרמני בתקופת אפרים כהן יותר בית ספר לאשכנזים שבינתיים פרקו עול החרם ונכנסו לתוכו כבנו של ר' חיים פרס, ישעיהו פרס, אלעזר רוקח בן ר' אברהם רוקח וכדומה.  יצויין כי גם ספרדים מדלת העם נמשכו ללמוד בבית ספר למל, והיה אפרים כהן משתוקק דוקא למשוך את יחסני הספרדים ועל כן חי' אלעזר נכדו של הראשון לציון ישא ברכה היתה גאוותו.  עוד יותר מכך היה משתוקק למשוך גם גויים.  טאריסיאן או ארטיסיאן שכחתי מה היה שמו, בנו של ארמני, פקיד בפוסטה האוסטרית, היה ממש שעשוע לא רק לאפרים כהן, אלא שגם איטל ילין היתה נושאת את שמו בהתכבדות מיוחדת.  היה זה "גוי לברכה".  גדולה יותר מכך היתה התשוקה לנכבדים מוסלמים.

היה זה גם מן "התכלית" שהרי אלה נעשו בסופם פקידי ממשלה ועל ידם הגיעו מנהלי אליאנס גם להשפעה בממשלה.  מקנא היה בענין זה אפרים כהן, עד שנזדמנה לו ממש מציאה מן השמים.  שמש היה לו לקונסול האוסטרי "קואס" בערבית, נושא נשק ושומר על הקונסול, כפי שהיה להם לקונסולים בימי התורכים.  קואס זה היה קרוב למשפחת חאלדי.  ראה קואס זה מן המועיל לו ללמד את בנו גרמנית, אולי תעמוד לו ידיעת שפה זו ביום מן הימים באופן שיהיה פקיד ומתורגמן ולכן הכניסו לבית ספר למל.  מכיון שנכנס זה משך אחריו את קרובו ממשפחת חאלדי, בן אחד הפקידים החשובים בממשלה בירושלים.  היתה גאוותו של אפרים כהן כפולה ומכופלת שכן זכה ע"י כך לא בסתם ערבי אלא בן פקיד גבוה ממשפחה מיוחסת משפחת חאלדי לעומת משפחת נששיבי, ומבניה למדו בבית ספר כי'ח כגון ראג'ב בק נששיבי שהיה עוד תלמידו של דוד ילין בשנים ששימש זה מורה בבית ספר כי'ח והיה ראג'ס בק מכבד את דוד ילין מורו כל ימיו.

אני נכנסתי כאמור לכיתה ב' של בית ספר למל, היינו כיתה לפני העליונה.  היה צריך לזה החלטה נחושה ורצון לשבת על ספסל תלמידים, אחרי שהייתי כבר בחור ישיבה עומד ברשות עצמו.  ולא זו בלבד, אלא אף זו שהיו התלמידים בכיתה זו צעירים ממני לימים לפחות בשנתיים או גם שלוש, שכן היו לימודים רבים שלא עמדתי על גובהה של הכיתה, כגון בחשבון ובגרמנית.  ערבית ידעתי יותר מהם ואין צריך לומר בלימודים העבריים.  מצד אחד היו לימודים רבים בעברית כצחוק בעיני, כגון לימוד חומש עם רש"י על קצה המזלג או לימוד משניות.  כמו כן ידעתי יותר מהם הסטוריה כללית ותולדות ישראל.  בקי הייתי בספר קורות העולם של ר' זאב יעבץ, ספר מנוקד.  את ספרו של א.ז. רבינוביץ תולדות עם ישראל ידעתי כמעט בעל פה.  וזכורני שעוד בילדותי התחלתי פעם ממש לשנן אותו בעל פה "עם קדומים הוא עם ישראל ומוצאו מארץ כנען".  כנגד זה היה ענין הגיאוגרפיה חידוש גמור בעיני, ואם כי היו בבית אבא מפות ארץ ישראל, הנה לא הבחנתי אפילו בין המושגים של ארבע הרוחות, כפי שמציינת גם המפה הגיאוגרפית.  הרבה זמן עבר עד שיכולתי לתפוס ממש למה זה מזרח וזה מערב, ועוד יותר היה קשה לי לתפוש את המושג צפון ודרום במפה – למעלה ולמטה.  המורה שלנו לגיאוגרפיה מר ישעיהו פרס, היה בעל מקצוע בגיאוגרפיה ואיני יודע עד היום אם היה החיסרון במיעוט כח המשיג שלי, או במיעוט כח ההסבר שלו.  בקי גדול היה במקומות ובשמותיהם, בכל כפר גרמני ובכל נחל, ומכריחנו לשנן אותם ממש בעל פה, אולם לתת לנו מושג ממדינה או מושג כללי בגיאוגרפיה לא נתן.

עלי להודות שהיו תלמידים אחדים שהיו מצטינים בלימוד הגיאוגרפיה.  המצויין בהם היה חברי משה מויון חצי ספרדי חצי אשכנזי – גיסו של דוקטור יאסקי, מנהל הדסה – סוחר כיום ובקי עד היום במפות ומבאר לי בשעת פגישות את האסטרטגיה של העולם.  חבר שני שהצטיין בגיאוגרפיה היה בן עניים זאב בלומנפלד שמו ממוצא ארץ רומניה.  היה כינוי אביו "דער צוקערניק" עושה הסוכר, סוכריות פשוטות.  היה אביו יהודי ממעט בדברים בעל פנים עדינים ואימו קולנית, צעקנית, רחבת גוף ולא נאה מבלעדי זאב היתה להם עוד ילדה.  עלוב היה מראה ביתם, היה סמל הדלות.  והיה הדלות מכריז גם מכל עצמותיו של חברי זאב.  אולם נער זה חונן בכשרונות נפלאים גם בשפות וגם במדעים והיה הראשון בכיתה.  אנוכי רועעתי לו למרות ההבדל החברתי והמעמדי הרב שבין הורינו.  אבי קרבו באהבה.  היינו מכינים יחד את השיעורים.  אולם טבע היה לו לחייך בשעה שנתפסנו בלימודינו יחד באי הבנה.  חיוכו היה כפי הנראה רק דרך הבעה מבלי כל רצון להקניט ולהרגיז ולהתייהר אלא שהיה גם מרים כתף ועושה תנועה בגופו.  אני המפונק מצד אחד ומצד שני, מרגיש מתחת סף הרגש, שירדתי בכל המובנים אליו ממש משיא, ומכיר מתחת לסף ההכרה מה שכנים אומרים על החבר שבחרתי לי, אחרי היותי כבר "למדן קטן" ובקי בכל "חכמת היהדות", הייתי קוצף עליו ממש ומתוך הטמפרמנט שלי גם מטיל בו מרה בהכינונו יחד שיעורים בגרמנית או במדעים.  אולם, בו ברגע הייתי מרגיש את על צער העולם והסבל הנשקף מתוך עיניו התכולות והגדולות המפיקות לא רק סבל אלא גם תבונה ושכל רב, התחרטתי על שהעלבתיו וצר היה לי על מה שהיה מביא אותו לידי רוגז נוסף.  פעמים הייתי דוחה ונעשה "ברוגז" עם חברי זה והוא מפייסני ואני נוח להתפייס וחוזר חלילה.

זאב בלומנפלד היה הראשון בכיתה, ואני השני אחריו ואולם עלי לציין שאבא ז"ל היה דוקא משנן באוזני רק אל נא תהיה הראשון בכיתה.  בכלל היתה לאבא גם בענין זה דעתו המיוחדת לא אהב מעולם את המקום הראשון והיה תמיד משתמט ממנו.  בלומנפלד זה נעלם מעיני עם ראשית מלחמת העולם הראשונה.  נסע כפקיד בצבא הגרמני לגבולות בבל ונעלם ולא יספתי לדעתו לא אותו ולא את משפחתו.  בין חברי בכיתה זו היו גם שני בני דוד ילין, שמריהו ז"ל ואחיו הקטן ממנו עמנואל הי'ו.  מבלעדם היו שם גם בני בעלי בתים כברוך ברמן בן בעל המאפיה, ר' יהושע ברמן, ממשכילי מאה שערים, שהתרועעתי לו מאז.  נקבעו יחסי כבוד בינינו הודות לתכונתו של חברי ברוך לכבד אחרים כערכם ואת עצמו.  הוא אחד מידידי האמיתיים בלב ונפש וכן אני לו, מבלי הרבות אמר ודברים ואף אם יש שיעברו חודשים שאין אנו רואים זה את זה.  מבלעדו היה לי חבר טוב בן גדרה עמרם בן ר' יעקב חזנוב.  הרבה שמענו איש על רעהו עוד בבית אבותינו.  אביו היה ידיד נאמן לאבי עוד בתקופת יסוד גדרה, כשאבי היה מטפל ליד מורו ורבו הרי'מ פינס בענייני גדרה – שמורים אצלי המון ניירות, שבהם הרי'מ פינס כותב מיהודיה לאבי בירושלים לסדר עניינים שונים כספיים באשר לגדרה.  ואם כי רחוקים היינו ביחס למסורת ודת זה מזה, היתה ידידות רבה בינינו.  עמרם גם הוא לא היה צעיר ורך כרוב הילדים.  וכן היה לי לידיד כרמי אייזנברג ז"ל,  בן ר' אהרון אייזנברג מרחובות.  הוא היה בתכונתו ישר דרך, בעל שכל ישר ולב ישר, אם גם לא חריף.  הוא נפל כקצין במלחמת העולם הראשונה באחת המערכות.  משך את עיני במיוחד עליו בנו של המורה ח. ל. זוטא, נער קטן ורזה ושחור ככושי.  שמו היה יצחק ואולם כששאלתיו בפעם הראשונה לשמו, אמר לי ששמו "מופס" כלבלב בגרמנית.  נער זה היה חריף ולא חסר כשרונות.  ואולם מענין הדבר, שכשגמר את בי"ס למל לא הכניסו אביו לסמינר למורים אלא בחר לשלוח אותו אל הגימנסיה הגרמנית של הגויים שבירושלים, מקום ששלחו את ילדיהם ר' מרדכי אדעלמאן ואפרים כהן אחרי גמרם בית ספר עממי.  מפליא הוא שבנידון זה לא נהיה הבדל בין "המשכילים" "בעלי התכלית" כאדעלמאן ואפרים כהן ובין ח. ל. זוטא, אחד המורים הלאומיים הראשונים, נושא דגל התחיה.  וממש כבני יל'ג לדוגמא, שקבלו חנוך לא לאומי, כך נטעה גם זוטא בכבודו ובעצמו, לבקש תכלית לבנו בכורו בחינוך זרים.  יובנו הדברים, אם יושם לב שלא דוד ילין ולא יוסף מיוחס, מאותה סביבה של אפרים כהן, שלחו איזה ילד מילדיהם לבתי ספר גויים.  בניו של דוד ילין נתחנכו בסמינר ובבית הספר למסחר של חברת העזרה היהודית, ובנותיו של יוסף מיוחס בסמינר לגננות של חברת העזרה.  לא בלי סיבה מתגלה הדבר, שבתו של מרדכי בן הלל – אחת בנותיו נשואה לגוי.  וכן במשפחת אחד העם.  מצאצאיו של הרי'מ פינס ותלמידיו, לא קמו אנשים פוזלים עין לצד הגויים.  הם היו האזרחים הנטועים עמוק בקרקע היהדות, בהכרה ברורה ובגאון, מבלי להתבולל כל עיקר.  זוטא שהטיף ללאומיות – ובכנות – והיה קנאי לעברית, לא עמד בנסיון, ובנו בכורו למד בבית ספר גרמני, כבר אז לא נקי לגמרי אפילו מאנטישמיות... ועם זה היה זוטא קנאי לאומי, גידול הסביבה של החדר המתוקן ברוסיה.  ועל כל היה מורה מצויין. כשהספדתי אותו אחרי פטירתו.

במלאת שנה למותו, בבית הועד של שכונת "בית הכרם", שהיה מראשוני בוניה, הצעתי לחרוט על קברו רק את המלים:  "הוא היה מורה", כתובת שחקקו בזמנו על קברו של פיסטלוצי הגרמני.  ואם כי שמע זוטא משהו מן התורה בברלין, בפדגוגיה, היה למעשה המשך "המלמד" האידיאלי במובן הטוב של המושג.  מעין ר' חיים מאן ור' ישעיה חעשין מורי ורבותי בתלמוד תורה עץ חיים.  הוא היה מלמד בן מלמד.  אביו היה אף הוא מלמד ושו'ב בשעתו עוד ברוסיה.  ראיתי עוד את הזקן בביתו של זוטא.  זוטא היה בתכונתו שונא בני אדם זועף וקפדן ומקנטר ונכנס בריב עם חבריו.  ואפילו עם ילין הנוח – נכנס בריב ומפייס, ואין קביעות ברוחו.  דורש מאחרים קנאות לאומית שהוא עצמו לא יכל לעמוד בה.  אף בזמן מלחמת השפה, לא החליט על נקלה לעזוב את ה"עזרה".  יפה היה בזה כוחנו אנו תלמידיו מהכיתה.  היתה בו מידת הפכפכנות משונה.  גם בחיי משפחתו נגלו כל המומים האלו, וביחוד ביחסו לאשתו.  היתה זו אישה גוצה מקומטת פנים ועלובה כשהכרתיה לראשונה.  ואולם אותות יופי עוד ניכרו בה, ועיניה יפות ממש.  לא הגיעה לידי כך אלא בעטיה של הנהגתו של בעלה עמה ממש בעריצות ובגסות ובביטול שאין למעלה הימנו.  וצר היה לראות מצבה של האשה בשעות שהיה בעלה בריב עם חברו דוד ילין.  היא היתה סרה גם אז לביתה של איטל ילין, בושה ומתנצלת.  דומה אני שהיתה משיחה את צרות נפשה לפניה, המאושרה, שהיתה היא השוררת בביתה, ואין דוד ילין עושה כל שהוא, לא רק בלי להמלך בה, אלא גם מבלי לציית לפקודותיה.  קשה היה מצבה של האשה הזו ביחוד שגם מרגלית מיוחס היה בעלה נוהג בה מנהג יפה ונשמע לה;  ואף גם שאר המורים אלעזר רוקח, וישעיה פרס חיו חיי משפחה יפים.

את זוטא ראיתי לראשונה בחג סוכות אחד, כשהיה עדיין ילין גר ב"מזכרת משה", בביתו בן שני חדרים גדולים שחילקם לחדר גדול וחדר קטן יותר, ובנה לפניהם חדר גדול, כניסה לארץ שני החדרים, ששימש גם חדר אוכל.  שני הנומרים היו כנראה האחד הנדוניה שלו מהרי'מ פינס, והשני מה שמסר לו אביו ר' יהושע ילין.  ומטבח קטן מבחוץ לפניהם.  הבית עמד בשורה הדרומית של שכונת מזכרת משה.  מאחורי בתי מנדל ראנד שנבנו שנים רבות אחר כך.  האחרון לצד מזרחית דרומית מגבול "משכנות ישראל".  באותה שורה ליד השער החוצה את השורה הדרומית לשתים, שהיה זה לפנים גם מקום מגורי אליעזר בן יהודה, בביתו של ר' אברהם עטקין שהזכרתי לעיל.  לא שאני זוכר, אלא ששמעתי על דבר זה הרבה פעמים מחעשה, אשת ר' אברהם עטקין.  היה הדבר בחיי דבורה אשתו הראשונה של בן יהודה, ואחות אשתו השניה חמדה.  היתה גם חאשה מרבה לספר בשבחה של דבורה שהיתה נוהגת כאישה יהודיה כשרה, ואכן בארכיון אבי נשמרה פתקה על מכתב ששלח בן יהודה לדבורה אשתו בשהותו בחוץ לארץ.  לא נקעה נפש בני ירושלים הותיקים ואף הנשים כחיה ציפה פינס ובנותיה איטל ומרגלית מבן יהודה ומכל ביתו, אלא אחרי שנשא את חמדה, שאז מלבד חופשיותו בענייני דת, התחיל לנהוג בכלל מנהג פריצות – מתוך פרינציפ, כפי האידיאלים ואולי גם הנטיות הטבעיות והטמפרמנט שלו.

זכורני כשנכנס זוטא לחדרו של ילין, עובר על פני המסובים בחדר האוכל או בסוכה, והגב' ילין מוסרת בגדלות, זהו זוטא המורה בחוץ לארץ, שהיה  בראשית בואו מורה בבית הספר של בנות מיסוד חובבי ציון של אודסה.  אמרתי ש"בגדלות" מסרה זאת גב' ילין שכן היו בני ירושלים ברובם מתבטלים בפני כל בן חוץ לארץ, ומה גם "משכיל".  עזרו ליצור אוירה זו סביב משכילים מחוץ לארץ, זאטוטי משכילי הארץ.  מעטים היו בעלי הכרה כהרי'מ פינס שלא נתבטל גם בפני "גדולים" וגם בפני עשירים.  ספרו, שפעם היה הברון רוטשילד ואשתו מוזמנים אצלו בליל שבת לסעודת שבת, וכשאחרו האורחים הנעלים לבוא קצת יתר על המידה, לא המתין אלא קידש על היין והחל בסעודה.  כשהופיעו האורחים, קיבלם בכבוד, והמתין במנת המרק עד שאכלו הדגים.  סיפר לי הד"ר מגנס בזמן פטירת אבי ז"ל, שכשעלה בפעם הראשונה לירושלים ועודנו עול ימים ממש מלווה את יעקב שיף הידוע בנסיעתו, ביקרו בועד כל הכוללים.  קיבלו אותם "הממונים" בכבוד גדול וכדרך בני ירושלים העלובים הכריזו בהכנעה שהגיעה עד לכדי התרפסות.  היה יושב ליד יעקב שיף, יהודי בעל זקן שחור מרובע, אין שערה בולטת ואין שערה נכנסת.  פנה יהודי זה אל יעקב שיף ואמר לו:  "רואה אתה יהודים אלה מגדילים אותך ומרוממים.  יכולני להבטיחך, שרבים מהם יכלו להגיע גם הם למשהו אילו בחרו באמריקה, אולם בחרו לשמור כאן בארץ משמרתם ומשמרת כל יהודי העולם.  חושבני, שלא הם החייבים בכבודכם אלא אתם בכבודם שהם שומרים משמרתכם".  הסכים לו יעקב שיף.  כשיצאו, שאלו מגנס, מיהו היהודי הנפלא הזה ויאמר לו:  הוא ר'

ריבלין מזכיר ועד כל הכוללים.  ונשארה תמונה אבא וזכרו חקוקה בלב ד"ר מגנס שנים רבות.  אף אני, צריך לומר, הייתי נכווה הרבה מן היחס הזחלני כלפי כל בן חוץ לארץ, ולא היה הבדל בזה בין "ממוני ירושלים" ובין אפרים כהן ודוד ילין ושאר משכילים.  חרה לי הרבה פעמים הרבה יותר על המשכילים האלה, שבהתרפסותם היתה גם השפלת הישוב הישן, והוצאת עצמם במידת מה מן הכלל הזה, כלומר מבקשים להתכבד בקלון יושבי ירושלים.

עלי להגיד שב"ילקוטי נבואות ירמיהו" מאת ח. ל. זוטא ודוד ילין.  בהרצותו קטעים נבחרים מתוכם, הלהיב זוטא אפילו אותי בהוראתו את התנ"ך.  חברים שבאו מחוץ לארץ, היו מתלהבים דוקא משיעורי דוד ילין בתנ"ך.  ההגייה העברית שלו – ויש לומר שהוא ילין הוא אבי ההגייה העברית הצחה ולא המלאכותית.  ואם כי יצחק אפשטיין היה מדייק בזה הרבה הרבה ממנו, הרי היתה המלאכותיות בולטת בהגייתו ולא נתקבל ברבים.  כנגד זה העמיד ילין תלמידים הוגי צחות במידת מה וכשתגיע השעה ודאי תתקדם ההגייה על יסודות אלה הלאה.  עם כל השתדלותו של זוטא להגות את הח' ואת הע' נראה היה "כלוחם מלחמה קשה" ולא יכול היה להשפיע בזה על תלמידיו.  הרגישו במלאכותיות שבדבר ולאין מועיל שהיה גוער ונוזף בהוגי כ' רפויה במקום ח' או א' במקום ע'.  הפליא כמוכן ילין את תלמידיו בביאור הפשט, ביחוד על יסודות השפה הערבית וכן בהקראתו השקולה והנאה בהתלהבות מאופקת.  ענין זה של הקריאה של ילין השפיעה גם עלי, והיתה זמן רב לנחלה לכל מורי התנ"ך מתלמידיו שהנהיגו אותה וכמדומני עדין היה נוהגת בין המורים זה שני דורות.  עלי השפיעה הרבה, – אולי שוב מתוך התכונה הסוערת או יותר נכון הגועשת בי הרבה יותר בזמן בואי לבית ספר למל –, התלהבותו של זוטא.  היתה זו התלהבות של יהודי חדש, עולה מחוץ לארץ שכל ימיו התגעגע לתנ"ך בארץ ישראל, מקום בו חזו הנביאים את חזונם.  התלהבות ראשונה, "אהבה בעלומיה" היתה זו, והשפיע גם על השומע.  כמוכן היו שיעריו בתולדות ישראל, ביחוד אחר כך בסמינר, מעניינים מאד אותי אם כי החומר היה ידוע.  הוא השתמש לראשונה בדובנוב, שהיה כתוב אז רק ברוסית, ותרגם ממש חוברות חוברות לעברית שהיינו צריכים אנחנו התלמידים להעתיקם ולשננם.  עם כל קפדנותו ופניו הזעופות תמיד של זוטא ממש "מיזנטרופ" היה שולט על עצמו בהכנסו לכיתה ואפילו מחייך עם התלמידים בכיתות הנמוכות.  לא היה זה זוטא בכיתות בית ספר כזוטא שבחוץ או בכיתות הסמינר.  בסמינרים הגדולים היה הופך שוב לזועף לקפדן ולכעסן. רגיל היה בפיו:  "מורה שנכנס לכיתה הרי הוא ככהן שנכנס לעבודת שמים למקדש".  היה עוזב כל קנאה ושנאה מבחוץ ומלמד, אמנם ברטט ובזיע אבל גם בגיל ועיתים גם בשמחה.  ידעו זאת הכל ועל כך היה נכבד ונערץ אם כי מעולם לא היה אהוב.  היה בו מטוב ההוראה של ה"מלמד" המסורתי מדורות עם מה שרכש לו בלימודי פדגוגיה בברלין ועל כל אלה כשרונו להוראה, כשרון אמן מלידה.  רק פעם אחת ראיתיו בכיתה ב' של בית ספר למל כועס על תלמיד מטומטם, סורר ומפריע, בן סוחר דגים טריים, שהכרתיו כתלמיד מטומטם גם בתלמוד תורה, בשיעור אחד של משניות בערה בו חמתו של זוטא, עד שהמטיר עליו ממש מהלומות.  זה היה המקרה היחידי.  בכלל לא היה זוטא זקוק לזה, שכן כל תלמוד נורמלי, אפילו בינוני שבבינוניים, היה נמשך ואחוז בקסם שעוריו, שהיו ממש מהפנטים את הילדים.  הייתי מכנהו בלבי "שמאי הזקן" חברו של "הלל הזקן" הנוח והסבלן, שכן גם בדרשותיו מהתלמידים, וביחוד אחר כך בסמינר, היה מדקדק עם תלמידיו כחוט השערה.

דיוק בעבודה היה דורש ודיוק בהבעה, והתרחקות מן ה"מליצה" מליצה שדוד ילין לא הניח ממנה מעולם, והיה עדיין מחבב גם את ה"מליצה" לשמה.  סח לי אבא ז"ל, שבהיותם עוד עולי ימים, הקריא לפניו חברו דוד ילין מה שהקריא מכתביו, וכשהיה שואלו אבא מפעם לפעם לפשר משפט, שלא היה מובן לו, היה ילין פוטרו בפשטות גמורה:  "הרי זה משפט שאול מ"אהבת ציון" של מאפו או מ"אשמת שומרון".  ילין נמשך בסגנונו הרבה לא רק אחרי המליצה המקראית בעלומיו, אלא שגם כל מה שכתבו סופרים בסגנון התנ"ך נחשב לו לפסוק שהיה פוסקו מבלי להרהר אחריו, וגם מבלי לנתח פשרו בדיוק.  היה בזה ממש ההיפך הגמור מחותנו הרי'מ פינס, וגם מבן דוד מחותנו ר' יצחק יחזקאל יהודה.

סגנונו של זה האחרון, אף על פי שהיה גם הוא מתבסס על המקרא ומקורות עבריים קדומים, לא השתמש מעולם ב"מליצה"  מבלי שנתן לה על כל פנים הוא תוכן, אך גם לעתים כפי חפצו.  ילין היה איש "הלשון".  הרי'מ פינס וכן ר' יצחק יחזקאל יהודה היו אנשי מחשבה, פינס בהגיון והגות דעות ויהודה בשמות בשפה.  באשר לזוטא, זכורני שהשתמשתי פעם בחבור במלים ב"יהודה היתה שפחה חרופה לרומא" אחרי חורבן ירושלים, ונזף בי על הבטוי "שפחה חרופה" עד שנוכחתי שגם לא שמתי ליבי לפרוש המלים "שפחה חרופה" בהשתמשי בהן, ולא ידעתי פרושן על נכונה.

 

(נחלת יצחק – בית ליד מחנה עולים ד' אלול תש"ט)

ואולם אם גם העיר לי הערה זו, הרי רק "ביקש" להיות "רציונלסיט" בשפה ובסגנון, ביקש עד כדי למרר את חיי תלמידיו בסמינר בהשתמשם במליצה.  הרי היה בן דורם של מנדלי, אחד העם, שדרשו כך.  לעצם הענין לא תפס הרבה.  אפשר לומר שגם בנדון זה היה "חסידם" של "רביים".  איני זוכר אף מימרא אחת של מחשבה או בלשון והגיון שנחרתו בזכרוני ממנו, מלבד מימרא:  "מורה כיון שנכנס לכתתו, וסגר הדלת אחריה הריהו ככהן גדול העושה עבודה ביום הכיפורים בקדשי קדשים".  ומתוך כך לא סבל גם אורחים שהביא אפרים כהן לכתות באמצע השעורים לשם "תעמולה" למפעל החנוך שלו, כפי שהיה נהוג גם בתלמודי תורה עץ חיים וגם בבתי ספר כי'ח והאחרים, ואף בבתי ספרנו עד הזמן האחרון.  אפשר לומר שזוטא היה אדם מוגבל גם במחשבה עמוקה.  ואולם דוקא זה עמד לו בהוראתו, מתפעל היה מפשוטי דברים כאלו היו "עמוקים מני ים", והעביר את התלהבותו על תלמידיו.  התלהב והלהיבם לפי השגתם שהשגתו לא היתה רבה ביותר מזו שלהם.

רואה את עצמו כנושא דגל תרבות אירופה, היינו לפי תפיסתו דוקא גרמניה, היה ישעיה פרס.  אין דב מציין אותו כאנקדוטה שסיפר הוא עצמו על דבר בן אכרים שנסע מכפרו לכרך – לפי ספורו כמובן ל"ברלין" – ושהה שם מספר ימים, וחזר.  וכדי להבליט את אי שייכותו לבני כפר פשוטים אלה, חבש בכרך משקפיים, קנה לו מקל תפארת וחזר לכפרו ועמד בתוך הרחוב נשען עליו, שואל ודורש מפי עוברים ושבים – כאלו לא הכירם – "היכן ביתו של פלוני?" – היינו בית אביו, כאלו לא ידעו... כך היה הוא בן עניים ירושלמי במידה ידועה "מתנכר" באופן לא מחוכם ביותר לירושלים ולישובה.  לובש מחלצות ומדקדק בלשונו, ולשבחו יאמר גם ב"נקיון".  לעומת אפרים כהן שבמחילה לא תמיד דקדק ב"רבב" שעל בגדיו ודורש אותו מאתנו.  היה מעמיד אותנו בוקר בוקר בשורה לפני התחלת הלמודים, ובודק את "הנקיון", אם רחצנו את הראש ועד לתוך תוכי האזניים ואוי לו לילד שלא היו נקיות בתכלית.  הנעליים חובה היה לצחצחן כל בוקר עד היות להן ברק ממש, כנראה היה זה בתקופה מיליטריסטית הגרמנית, וממנה עבר ה"צחצוח" עד לבית ספר למל בירושלים ואוי לו לילד שנמצא קרע קל בבגדו.  מרחיב היה אותו מורנו מר פרס בידיו, עד לקרע גדול, שאי אפשר היה לו אלא לתקנו אחר כך.  "שמוץ קרל" – היה אחד הביטויים השכיחים ביותר בפיו.  ועלי להודות, שמחוסר אם בבית, לא היו בגדי מסודרים תמיד, כפי דרישת פרס.  ופעם כעסתי בליבי עליו מאד, כשהעיז להרחיב קרע קל בתפר כיס בגדי.

הוא היה מלמד בכיתות העליונות את השפה הגרמנית, שידע את דקדוקה – חוקי דקדוקה – על בוריה.  למדתי אצלו גם שעורים מספר באופן פרטי בזמן הראשון לבואי לבית ספר למל, בדירתו עליית קיר בשכונת מחנה יהודה, שהיה גר בה לפני בנותו ביתו בזכרון משה.  ולא הרגשתי ב"מוגבלותו", אלא אחרי שעברתי ממנו לקבל שיעורים פרטיים בשפה הגרמנית מפי מורה פרטי אחר, שנחשב בעיני "בני היכלא" של התרבות העליונה של בית ספר למל לבטלן, מפי הזיאולוג ד"ר אהרוני, שהיה ברבות הימים מרצה באוניברסיטה העברית, ונקשר עימי בקשרי ידידות מאז היותי תלמידו הפרטי.  אהרוני העמקן ניתח לי את המשפט מהמאמר הגרמני בעמקות, כדרך תלמידי חכמים בישיבות והייתי נהנה מאד משיעוריו, בשעה שפרס לימדם ושיננם בדרך "כך צריך לעשות".  אהרוני נשאר "בחור ישיבה" מטלז עד אחרית ימיו. טובת ליבו וה"חברותא" שלו עם תלמידיו, פסלוהו מלהתקבל כמורה בבית ספר למל שנוהגו היה בבחינת:  "אם מלאך ה' צבאות תדרוש תורה מפיהו", וכל מורה ומורה היה צריך להיחשב בעיני תלמידיו כבר "אלוהים" ממש.

כשאני זוכר את פרס כמורה, אי אפשר שלא לקשר אותו עם ה"עונשין" שהיו נוהגים בית ספר למל, עונשים שכמעט עברו ובטלו אז בכיתות הגבוהות בתלמוד תורה עץ חיים.  ואף בכיתות נמוכות לא נחשבו "שבח" למלמד המחזיק בהם.  מימי לומדי בחדרו של ר' דב אטינגר, איני זוכר עוד בשום כיתה, אם אצלו, ואין צריך לומר אצל ר' ישעיה חעשין ור' חיים מן "עונשין".  עונשין כשהרבי בקור רוחו פוסק לתלמיד בעונש גוף.  זוכר אני כי ניסה פעם בנו של ר' דב אטינגר ר' מרדכי אטינגר – עול ימים אז – לקשור את ידי בן דודי אליעזר – דוקא אותו מצא – ולא היתה תפארתו על הדרך.  הגיעו הדברים עד המשגיח העליון ר' נחום רוגזינסקי שהזכרתי וקשרו כל התלמידים קשר נגד ר' מרדכי אטינגר עד כדי כך שהיינו מכנים זאת היום בשם מעין "שביתה".  אמרנו לו לר' נחום:  "אם כך יהא נוהג, אין אנו לומדים אצלו".  לעומת זה היתה מפותחת בבית ספר למל, שיטה שלמה של עונשים בנוסח גרמניה בתקופה ידועה כנראה.  אם כי לא היו בה "מכות רצח", כפי שראיתי אחר כך בבית ספר כי'ח, עד כדי זה שמורה היה יכול לרדוף אחרי תלמיד ממש בבול עץ היו כאן בלמל שלושה סוגי עונשין:  היה "מאסר", חדר קטן וחשוך שהיו סוגרים בו במחשכים ילד חוטא לשעה או לשעות.  מלבד זה היו מכות בסרגל על הידיים במספר קבוע של מכות ואף גם מלקות על התושבת – אמנם בלי לגלותו.  אם כי, לא נקרא בשם המגונה של ה"חדר" "שמיסען" באידיש, אלא בכינוי גרמני טהור "איבער ציעהן", דהיינו למתוח.  עונש זה נעשה בעסק גדול בימים קדומים, פעם לשבוע ביום שישי אחרי הלימודים.  השר הממונה על כך היה זמן רב – עוד לפני בואי לבית הספר – המורה מר ישעיה פרס, שלא נחל לו "שם טוב" בגין זה בין התלמידים.  מלבד עונשים אלה היה עונש מיוחד "נאך זיצען" שפירושו היה שתלמיד שסרח היה עליו להשאר בבית הספר שעה או שעות אחרי זמן הלימודים, ביחוד ביום שישי אחר הצהריים, עונש שלא יכלו לעמוד בו תמיד המורים שהיו מחויבים להישאר עם היושבים העצורים, ונמצאו נענשים יחד איתם.  חשבונו של חוטא היה מתברר ע"י סימנים מיוחדים בתוך היומן "פנקס הכיתה".  סרח ילד, אם בשקידה, אם בהנהגה ואם בסדר ונקיון היה המורה מציין צלב שחור ליד שמו.  אמנם מתוך חסידות לא היה זה צלב ממש אלא באלכסון דהיינו      X.  מספר הצלבים השחורים היו קובעים את ציונו בסוף חצי השנה או השנה.  גדולה מזו היתה "הערה" מפורשת.  לעומת זה היו גם צלבים לבנים ב-X לציין מצטיינים לטוב.

ישעיה פרס נחשב ל"מורה הראשי" בבית ספר למל ובמשך הזמן, כנתרחבה רשת החינוך של חברת העזרה ונוסד גם בית המדרש למורים, ניתן לדוד ילין – שחתר בלי גבול תחת אפרים כהן וצרה עינו בו התואר "פרורקטור" של הסמינר למורים וזכה ישעיהו פרס לתואר פרורקטור לבית ספר למל.  על התואר מנהל – מנהל יחידי – לא ויתר אפרים כהן שהיה גם הוא אמביציוזי עד מאד והיה הדבר למקור של מריבות וקטטות ביחוד בין הנשים:  איטל אשת דוד ילין, לא יכלה להסכים בשום פנים ואופן שהיא בת היחס, בתו של הרי'מ פינס ונכדתו של ר' שמריה לוריא תהא כביכול כפופה לאסתר בת ליפא קמיניץ, אם כי לפי האמת לא היה אף זה קטלא-קניא [קוטל קנים] כפי שסיפרתי לעיל, ובנו של ר' מנדל קמיניץ בעל "קורות העתים".  זכורני שכשחגגו חג יובלו של אפרים כהן, שנעשה בעסק גדול כפי שעוד אבאר להלן, רתחה ממש ימים ולילות וצריך היה ר' אלטר סטרליצר הטוב להשפיע עליה ולהרגיעה.  רע מאד היה מנהגה בעיני אמה חיה ציפא ז"ל וביקשה את ר' אלטר לסדר הענין.  בסופו של דבר סודר הענין בכך שבכבודו של אפרים כהן חולק גם לה כבוד, היינו שניתנה לה אפשרות לנאום ולמסור מגילה בשם "עזרת נשים" לבעל היובל, לאפרים כהן, מגילה מלאה תהילות ותשבחות.  כך נתישב הדבר, שבין הנואמים היה דוד ילין שכתב לכבוד אפרים כהן מאמר בספר היובל שהוציא לאור וערך א. ז. רבינוביץ בשם "האיש משה" – לא פחות ולא יותר – מלבד מה שבנאומו דיבר על ה"כהן הגדול" במקדש ממש.  אשתו אטל נתפייסה ונאמה בתהילות שסידרו לה עד כדי אבסורד ואף ה"מרד הגדול" בנם אביעזר ילין, לא הניח ידו ממעט כבוד ונאם ומסר "מגילה" שוב מלאה הגזמות בשם "המכבי", העיקר מעט כבוד.  מה לא נתנו אלה – אם רק לא ממון – בעד כבוד מדומה?  במקום זה עלי להחזיק טובה לעצמי:  בשעת חגיגת היובל, באחד הימים הרבים של החגיגה הזאת שקדמו לה חגיגות לפני שבוע החגיגות ובאו חגיגות גם אחרי שבוע החגיגות, ככתוב בעיתוני אותו הזמן, באחד הימים האלה, נטלני אפרים כהן – הייתי אז בשנות הוראותי הראשונות – וסיפר לי מה שסופר על אודותיו, ורמז לי לכתוב.  כבר הייתי אז מוחזק "ספרא רבא".  אנוכי עשיתי עצמי כלא מבין, וכשנדחקתי אל הקיר אמרתי לו שנדרתי נדר שלא אכתוב על אנשים חיים ו"בשנינות הבטחתי לו שעוד אכתוב".  ואכן זכרתי לו "חסד נעורים" ובחג יובלו השבעים סידרתי בהסכמת הד"ר יוסף לוריא חגיגה לכבודו, בעוד הוא בגלות עלוב ונדכא וגם שלחנו לו טלגרמה של ברכה.  ד"ר לוריא שהיה בראש מתנגדיו בשעת מלחמת העברית, נלחם לשם שמים.  כשנגמרה המלחמה זכר את זכויותיו של אפרים כהן.  ואם כי הוא כראש מחלקת החינוך לא לקח חלק בחגיגה הביע לי את הסכמתו והילל את מעשיהם זה של תלמידיו.

כנגד זה כעס על כך דוד ילין מאד, והביע לי את התמרמרותו בהזדמנות אחרת, כשביקר אחרי שנים מספר אפרים כהן בארץ וערכנו ו קבלות פנים.  הוא טען לפני, שלו לפחות היה אפרים כהן "חוזר בו" – והרי הוא עומד  במרדו.  למעשה לא הודה אפרים כהן רק בזה שיֶלִין וביתו נלחמו דוקא ל"שם שמים".  ביתר העניינים אפשר היה להתוכח עם אפרים כהן והדברים ארוכים:  כאן עלי להזכיר שברבות הימים נלחם את מלחמת דוד ילין אביו ר' יהושע ילין בספרו "זכרונות לבן ירושלים" שהגזים הרבה בהשפלת אביו של אפרים כהן.  אילו היה שומע את דברי כלתו איטל בת הרי'מ פינס על אודותיו ואפילו על אבותיו היה לו ודאי הדבר למוסר השכל.

בכלל הרבתה איטל לדבר בגנותו.  אם כי גם את חיי חותנתה שרה בת ר' שלמה יהודה הבבלי מררה לא פעם, היתה מוכרחה להודות ביחוסה הגדול יחוס בית יהודה שהרבתה לדבר עליו גם בספרה "לצאצאי".  אחרי מותה – מתה מנשיכת כלב שוטה – בימים שלא היתה עוד רפואה לזה בארץ ראתה בחותנתה רק את הנעלה והנאצל.  כנגד זה שטמה את ר' יהושע, חותנה, שחשבה אותו לגס רוח בעיר אחרי שנשא אישה שניה, אחרי פטירת אשתו שרה.  בעצם הענין לא אהב מעולם אהבה יתרה את אשתו שרה, שבעיקר היתה אצילה יותר מאשר יפה.  חן אצילותה היה רב, ומורשה היה גם לדוד ילין בהרבה במראהו ובמנהגו, אולם ר' יהושע ילין נשא אותה – או יותר נכון השיאו אותה – השיאו אביו לבת עשירים שגם ר' ישעיה ברדקי, מנהיגה של ירושלים וחתנו של "פאת השולחן" התחתן בה.  היו אומרים, שלא שפר חלקה של שרה הרבה אצל א' יהושע ילין בעיקר לאחר שנכזבה תקוותו מן הצד השני שראה בה;  בת עשירים מופלגה.  דומה היה לו שנכנס לעשר מופלג אולם ר' שלמה יהודה החסיד והמקובל הלך ודל אחרי הזניחו את עסקיו בהודו, שנשארו בידי שותפים שמה.  הקורא בספרי זכרונותיו של ר' יהושע ילין, המתימר ל"משכיל ולמתקדם", יעמוד משתאה על העובדה שרוב הספר של ה"לוחם להשכלה ולהתקדמות" כביכול עוסק בזה אם כן נתנו לו או לא נתנו לו "חלוקה" של הכולל, שהוא ובנו אחריו נלחמים בה.  החלק העוסק במשפחת אשתו, רובו סובב על הציר של התמרמרות שלא "תמכו" בו בהיותו בלונדון ובביקוריו בהודו.  כבר עמד על זה בשעתו בן דודי אליעזר בביקורת שמתח על הספר מבחינה זו שהזכרתי בשבועון "התור" בשעת הופעת הספר זכרונות לבן ירושלים.  זוכר אני שביאליק אמר לי פעם, בדברו איתי על מורי דוד ילין ז"ל : "יהודי אציל מוכתר בנימוסים ונאה, אולם נתפס קצת לאהבת הממון".  ממש במילים אלה תאר אותו ביאליק.  גם ר' יהושע ילין, שאמנם היה הרבה יותר בן טובים ממה שחשבה אותו כלתו איטל היה העסק "ראש מעייניו".  סיפר לי פעם שאר בשרי ר' זלמן בן ר' יוסף ריבלין, שבשיחה עם הישיש ר' יהושע ילין על ירושלים בשעתו, שפך חמתו על "מנהיגי ירושלים" בשעתם ובאשר לר' יוסף ריבלין אמר לו:  "גם אביך היה "פארך" (מובן המילה באידיש הירושלמית הוא לא הוגן) שכן היה בידו למחות שלא נתנו לי חלוקה ולא מחה דיו".

וסמך לדבר על יחסו ל"ריבלינים" היחסנים ידוע גם לי.  בכתב ידו של הזכרונות שמסר לקריאה לידי אליעזר ריבלין בשעתו, - כבר אז היה אליעזר מוחזק לבקי בתולדות ירושלים וחכמיה – נשמט מרשימת מיסדי "נחלת שבעה" שמו של ר' יוסף ריבלין.  קשה לחשוב ששכחה היתה כאן.  כשהעיר לו אליעזר על טעות זו הכניס כאילו קפאו שד גם את שם ר' יוסף ריבלין – דבר שאני מצטער עליו.  כדי להכיר את תכונת הספר, היה מתאים יותר להשאירו בדרכו.  צריך היה אליעזר להסתפק ב"קונטרס יסוד נחלת שבעה" שהדפיס אליעזר תוספת ל"זכרונות בן ירושלים" המבאר יותר מן הכל כתעודה ראשונה ומוסמכת ביסוד השכונות.  על כל פנים טינה היתה בליבו של ר' יהושע על משפחת אשתו "העשירים" טינה הבולטת גם היא, ולא תמיד בצורה יפה, בזיכרונותיו.

טינה ששמר לשרה, אשתו העלובה.  כשנפטרה זו נתן עינו – בהיותו כבר על סף הזקנה – באלמנה, אלמנת אחד ממשפחת קורנל, צעירה יותר ויפת תואר, דבר שמרר עד מאד את איטל שלנו עד לידי התפרצויות כמה פעמים.  ביקש ר' יהושע ילין למצוא בזקנותו מה שנשלל ממנו בצעירותו כנראה ונכווה.  אחרי זמן קצר, נטרפה דעתה של אלמנת קורנל, והיתה מהלכת ממש מטורפת בשכונת מזכרת משה, שבה קבע את דירתו.  בקושי הצליח להתפטר ממנה ע"י גט.  ואולם איטל לא שכחה לו את זאת כל ימיה ועלוב היה בביתה.

האמביציה של "כבוד" של איטל היה למעלה מכל.  וסיפר לי שאר בשרי ר' זלמן ור' יוסף ריבלין שבשעה שכתבה ספרה ל"צאצאי" והפליגה בשבח זקנתה חנה בת ר' הלל ריבלין, לא הזכירה את ר' הלל זקנה עצמו אלא בזלזול ידוע.  אמרה לו:  "לך ואמור לד"ר ריבלין שלך – היינו אני – הנוהג כבוד אפרים כהן"... ואין אני יכול לאמר בשום פנים, שאותי לא אהבה.  ביחוד בחלותי בדמשק, בטיפוס הבטן, בימי המלחמה הראשונה.  שמרה אהבתה לאמי חברתה וחיבתה וכבודה לאבי שגדל איתה כאחות, היתה כנה ועמוקה ובמסירות רבה.  גם אותי שראתה כתלמיד מובהק גם לאביה וגם לבעלה, לא רק אהבה אלא גם היתה גאה בי עד מאד.  את כעסה הניחה בסבה הגדול, הענק ר' הלל, גאון בתורה וחכם מופלא, ראשון לעולי האשכנזים בירושלים בשנת תק"ע [1810].

מורה שני בבית הספר למל היה אלעזר רוקח, בן הרוקח הירושלמי הראשון במעלה בזמנו בית החולים "ביקור חולים" בעיר העתיקה, שכבר הזכרתיו לעיל.  איני ידע איזו הדרך הגיע בן העיר העתיקה הזה לבית ספר למל.  אביו, במראהו משלומי אמוני ישראל, לובש מכנסיים לבנות של בד דוקא כדרך החסידים וקפלוש של קטיפה לראשו ובשבת שטריימל וגם ג'ובה כדרך החסידים ואף גבאי בבית הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה החסיד.  אמו:  בת ירושלים חסודה וצדיקה ממש, אחותו של ר' לייביל בן ר' טודרוס שהיה משגיח בתלמוד תורה עץ חיים לפני זמני, בן ישיבה ובן תורה חשוב שעסק בעיקר בענייני הלכה למעשה ועלה בזה על חבריו, והיה מצוין במיוחד במידות תרומיות כאחותו.  אפשר שדרך צינור בני ברית הגיע אלעזר רוקח לבית ספר למל שכן היה ר' אברהם רוקח, אביו של אלעזר, אח במסדר בני ברית עוד בשנות קיומם הראשונות של המסדר בירושלים, שנוסד בתרמ"ח [1888].  קרוב היה ר' אברהם רוקח לר' חיים זוננפלד, הן בקרבת מקום בשכונת "בתי מחסה" שגר בה ודומני גם קרבת הדעת.  ישנם דברים מופלאים, שאין לפרשם אפילו בחכמת הפסיכולוגיה.   מובן שלמראית עין מרד הבן באביו, וכאילו עשה מה שעשה לא על דעתו ואף למרות רצונו.  עם כל זה, היה קשור למשפחתו גם בהיותו מורה – ואל יהא הדבר קל בעינכם.  כ"קונסול" נחשב כבר אז.  ומה לעומתו היום גם פרופסור באוניברסיטה העברית?  ממש כאין וכאפס.  נחשב היה לחכם ה"רזים" ואין צריך לאמר מורים כישעיה פרס ואלעזר רוקח, שקנו חכמתם שם בגרמניה באותו סמינר בהנובר.  יש לציין שגם אישה לקח לו, בת מאותן משפחות ותיקות של העיר העתיקה את נכדתו של ר' זליג הויזדורף, בתו של בנו ר' חיים הויזדורף שהיה גם הוא רוקח שעשה כמה שנים בארה"ב.  היתה אשתו בת ירושלים כשרה ממש וטובת לב, ממש כחמותה הצנועה והחסודה.  ההבדל היחיד ביניהן היה אולי זה שהחמות היתה מכסה את ראשה במטפחת רחבה הקשורה לה עד למתחת סנטרה בעוד בתה של הויזדורף מהלכת גלוית ראש.  גילוי הראש לנשים היה למעשה בירושלים אחד החטאים הגדולים.  האונגרים היו נוהגים עוד אז לגלח את ראש נשיהם ממחרת החופה, ענין שנעשה לכבודו אפילו "סעודת מצווה" מיוחדה ביום הראשון לשבעת ימי המשתה.  חיה ציפה פינס היתה אולי הראשונה בשעתה שהופיעה בירושלים ב"פאה נכרית" לראשה.  בנות פינס היו חובשות "יַזְמֶה" לראשן – מטפחת אריג דק כמנהג הספרדיות בימים ההם – כששיער הרקות נשקפת ומוסיף להן חן מלפניהן וצמה, קצות הצמה בולטת להן מאחריהן על כתפיהן וכך היתה נוהגת אמא שלי, כמצוות פינס במכתבו לאבא ז"ל אחרי חתונתו.  אפילו אשתו הראשונה של בן יהודה דבורה, אמו של בן אבי, היתה מכסה כך שערותיה.  אולם ה"מורים הגרמנים", אפרים כהן וישעיה פרס ואשת אלעזר רוקח היו מהלכות גלויות ראש.  לא עלה הדבר בידי איטל ילין אלא שנים רבות אחר כך, אחרי שעזבה את "תחום המושב" היהודי בשכונת "מזכרת משה" ועברה לגור ברחוב החבשים.

אלעזר רוקח היה טוב לב כאביו וכאמו אם כי היה משתמש להנאתו במילה "חמר" לנזוף בתלמיד שלא הבין, ואף זה לא ברוע לב וכדי להוציא מן הלב שהוא מדבר כביכול אידיש וכוונתו למילה העברית "חמור" היה חוזר ושונה שהכוונה למילה הגרמנית טהורה הרשומה במילון הגרמני.  היה הבדל רב בין תכונתו של ישעיה פרס ובין תכונתו של אלעזר רוקח.  ישעיה פרס, היה עוין כאילו את היחסנים.  נשארה בליבו מרירות הנפש שהיתה לאביו ר' חיים פרס מאנשי בריתו של לונץ ליחסני ירושלים, שכן היה ר' חיים פרס, למרות השכלתו וידיעתו הרבה בדקדוק ותנ"ך מלמד תינוקות עני שלא זכה להכרה.  עיתונו שערך "שערי ציון" שהוציא לאור יהודי מורשה המדפיס יצחק גשציני היה עיתון אופוזיציוני להגמונית הריבלינים השליטה אז בישוב.  נוסף לזה, נפטר ר' חים פרס בתאונה זמן קצר לפני שוב בנו יחידו ישעיה מלימודו בגרמניה ולא זכתה לקצת "נחת" אלא אמו שרה פרס אישה מצויינה שהיתה מלמדת תינוקות – בנות – ויסדה מעין בית ספר להן עוד בימי מונטיפיורי, וזכתה להוקרה ממנו ומאשתו יהודית מונטיפיורי המציינים זאת בספר מסעם.  פרס היה איפוא "מר נפש" ולא זכה למרות כל השכלתו להכנס, לדוגמא, לתוך אותו חוג משכילים של פינס, שהזכרתי לעיל.  נראה הדבר שלא החשיבוהו ביותר.  אמנם גם רוקח לא זכה להכנס למחיצה זו, ונשאר כנראה במחיצת העיר העתיקה שתיארתי, בנפשו וגם בגופו אלא הוא לא ידע מרירות נפש, והיה הדבר בולט ביחסו אלינו תלמידיו.

על כל פנים ראו את עצמם שני אלה, פרס ורוקח, כנושאי התרבות העליונה.  מלבד מה שהיו שניהם מלמדי את השפה הגרמנית, פרס בכיתות העליונות ורוקח בבינוניות היה פרס מלמדנו דברי ימי עולם "ועליט געשיכטע" בלעז שהיתה אחרי הקדמה קצרה של פרקים קצרים – בדברי ימי המזרח טיפה ובדברי ימי יוון ורומא טיפותיים – בעיקר דברי ימי גרמניה לפי תוכנית ספר הסטוריה גרמנית לאומי לבתי ספרם שם.  כשהיה פרס מצטט את וולנשטיין במלחמת שלושים השנה, היה דומה בעיניו, כאילו הוא מוריד את חומות המבצר בעצמו עם אותו גרמני הקורא "גם אם יגיע שיא חומותייך לשמים אורידם" והיה רואה כל נצחון גרמני בהסטוריה כנצחונו ממש.   ככה למדנו להעריץ את גרמניה, ועוד בשנות מלחמת העולם הראשונה, זכורני מחלוקת בין אביעזר חברי ובין אמו, שבא בשעה שהיתה היא שונאת את גרמניה ומצדדת בצד אנגליה, כמובן משנאתה לאסתר אשת אפרים כהן, היה הוא עדין פטריוט גרמני ומאמין בתרבותה, כמו שהיינו כולנו, כל הנוער שינק מתרבות גרמניה והתחנך עליה.

אלעזר רוקח היה "בא כח" מדע הטבע והיה עושה לעינינו בחשיבות רבה נסיון בכימיה או בפיזיקה והיה הדבר ממש לנס בעינינו.  מלבד זה היה מלמדנו שירה, כמובן שירים גרמנים טהורים לאומיים וכלליים, ואפילו "מורגן רוט" של הסופר הגרמני האנטישמי וילהלם האוף רושמה הראשון של הנובלה האנטישימית "יוד זיס", ואין צריך לאמר ששירי שילר וגטה וכדומה.  יתרה היתה לרוקח, שהיה גם מנגן את השירים לפנינו בכינור והיתה דעתו זכה עליו, יותר ממנצח שבמנצחים בקונצרט.  היה משווה לפניו הבעה של חשיבות ובעינינו היה הדבר דומה כעושה נפלאות שהן למעלה מן הטבע.

אחרת לגמרי היו שיעוריו של אפרים כהן עצמו.  ויש לציין שעלה על מוריו בפקחותו.  ואם כי היה כביכול הוא הנושא "דגל תרבות גרמניה – הנה לא היה חסיד שוטה של תרבות זו בתמימות כזו של שני המורים חניכי סמינר הנובר.  נראה הדבר שבסמינר וירצבורג שלמד הוא אצל במברגר הזקן, היה מצב התרבות היהודית עדיין גבוה יותר, על כל פנים גבוה יותר מזו של הנובר.  מלבד זה שהה אפרים כהן זמן מה לפני בואו לארץ כמנהל בית ספר למל גם באנגליה, וראה ומכיר גם את תרבותה והושפע ממנה, ואם כי לא אותה נשא, הנה היה דוקא בראשית הקריירה שלו גם כתב בעתון אנגלי, כמדומני בג'ואיש כרוניקל.  אוהב היה לספר על הרב הראשי של אנגליה ר' נתן אדלר, שכשהיה בא לבקר בבית הספר היהודי, חשבוהו התלמידים ל"בידל" של בית הכנסת היינו השמש ומתריסים נגדו בחוצפה.  הוא עצמו לא היה חרוץ בהוראה כשני המורים.  בכיתה העליונה של בית ספר למל היה מלמד בזמני הכתבה גרמנית שהיה מכתיב על הלוח.  מחברות לתיקונים הביתה לא לקח מעולם ולא נתן שיעורים הביתה.  מכתיב היה לרוב "אידיומים" או המצאות בלשון שהיו דורשים בעיקר תבונה.  את רוב השעה היה מבלה בשיחה, כביכול שיחה בטלה אך מלאת חוכמת חיים, ואם מותר לאמר גם "עורמת החיים" ובעיקר בבית המדרש למורים כפי שעוד אספר.  כך היו כל שעותיו באנגלית, ראשית השפה שלימד בכיתה העליונה ועשינו בה חיל, למרות "קלות הדעת" שנהג עם תלמידיו יחד בשיעוריו.  יש שהיה השיעור כזה דוקא בשעה הראשונה אחר הצהריים, והיתה שינה חוטפתו ומתנמנם לעיתים תוך כדי הוראה.

אנקדוטה בענין זה נשמרה לנו.  היה בתוך תלמידי הכיתה תלמיד קטן ורזה ספרדי שאיני יודע עוד היום כיצד נתגלגל מסכן זה דוקא לבית ספר גרמני.  נקל לשער מה קשה היה לנער ספרדי זה האמון על ה"לדינו" הדיאלקט היהודי הקסטליני, לתפוס את אוצר המילים הגרמני ובעיקר את דקדוק השפה.  כנראה ש"כוכב גדול לא היה".  היה עלוב זה, נרדם הרבה פעמים בעת השיעור, והיה מעשה וקם אפרים כהן בקפידה ממקומו הטריח עצמו עד למקום התלמיד הנרדם כשהוא אומר בזעף "דער קערל שלפט", (ישן הוא פרחח זה), ואולם תוך כדי דיבור אחזה שינה גם את שמורות עיניו של אפרים כהן עצמו... אוהב היה חברנו אביעזר ילין לחזור בעיקר על הסיפא של הסיפור בענין השינה שאחזה את שמורות עיניו של אפרים כהן.  אולם יש להעיר, שאם אפרים כהן היה נרדם בשעה הראשונה אחרי הצהריים "אחרי סעודה שמנה" שהכינה לו אשתו אסתר בת בעל בית המלון, כנגד זה לא פסק מורנו הטוב דוד ילין מלפהק בכל שעות השיעור – נוסף על הפלגמטיות הטבעית שתקפה אותו לעיתים תכופות, היה מפהק מתוך זה שבילה את רוב לילותיו באסיפות שהיו חביבות עליו עד אחרית ימיו.

יכול היה ביום אחד לעבור מאסיפה אחת למשניה ומהשניה לשלישית ומשלישית לרביעית ולאחר מכן חוזר הביתה ועוסק בכתיבה של ספריו או בכתבות ל"מליץ" שהיה חותם עליהן "מן המודיעין" היינו מן המודיע דוד ילין מירושלים.  פסיאודונים שבודאי בחר על פיו של חותנו הרי'מ פינס שבחר גם לחתנו השני יוסף מיוחס שהיה שולח כתבותיו ל"הצפירה" פסיאודונים אביגנוס בן אביגנוס שוב ביטוי תלמודי שפירושו "מיוחס בן מיוחס".  יש להזכיר שפינס הרבה לטפל בכתבי חתניו.  הרבה שלטה יד פינס ורוחו בספר הלימוד של מיוחס "בת חיל", בעיקר ברוח היהדות דבר שהיה גם בעיתו, בהיות הספר מכוון בעיקר לבנות בית הספר אוולינה דה רוטשילד בהנהלת חנה לנדאו הידועה, שהכיוון המשמר הדתי היה יסוד לו מתחילתו.  זכור לי עוד יפה, שקרא פינס את ההגהות של הספר "הליכות עולם" או "פרי תרבות" מן ספר ריאלי למדעים שתרגם מיוחס לצרפתית.  פינס עשה מכבר מעשהו ב"ספר הכוח" שלו, להעביר את חוכמת הטבע על פסים דתיים בהקדימו לחוכמת הכימיה "בראשית ברא אלוהים", היינו כל חוכמה זו של טבע היא טבע שטבעה אלוהים.  ביקש להדגיש שלא יגיע אדם לדיעה שחוכמה מפוארת זו של פיזיקה וכימיה, כאילו עומדת בניגוד ליוצר ולקובע דהיינו לאלוהים.  כשהדפיס מיוחס את ספרו הנזכר, נסך בו פינס שוב מרוחו בצורה זו – מלבד תיקונים בסגנונו המדויק והמוצק של פינס.  זכור לי שאמר לי פינס ואני כבר בחור כבן 19 בחיוך על שפתיו:  "נחת לא יהיה לו, למיוחס, מספר זה", הנחת שבכל ביקורתם של ה"מורים", היינו שוללי יסוד האמונה וחוכמת הטבע.

מיוחד במינו היה המורה הגוי של בית ספר למל לבוטניקה וזיאולוגיה בכיתות הגבוהות המורה פיליפ וורסט.  הוא היה גרמני מהטמפלרים שאבותיהם עזבו בשעתם את גרמניה ועלו לארץ ישראל והתישבו בערים ובמושבות שונות בירושלים, בחיפה, קרוב ליפו, בוילהלמה בבית לחם הגלילית ובולדהיים.  היחס ביניהם ובין התושבים היהודים היה תקין, אם כי ראו את עצמם עליונים עליהם ואין צריך לאמר על הערבים.  במושבות, וילהלמה, ולדהיים ובית לחם היו איכרים – בוילהלמה היו שכנים לפתח תקווה ואף באים בקשר איתה ואף ביחסי ידידות עם איכריה – ואילו בירושלים ובחיפה היו סוחרים ובעלי מלאכה.  ידועים השמות אימברגר – דוקא פרוטסטנטי ולא טמפלר שהיה גם אנטישמי, ובסופו של דבר היו צאצאיו חסידי היטלר בשעתו, וגנר ואפינגער.  ביפו היה מפורסם גן הברון הגרמני, שהיה בו אוסף של כל מיני עופות ומספר חיות דבר שהיה ממש חדש בארץ והיו הולכים לטייל אליו גם יהודי יפו.  כשהיה יהודי משכיל נוסע ליפו היה הביקור בגן זה אחד העיקרים לא פחות מהרחיצה בים.

זכורני עוד הרושם הכביר שעשה עלי גן זה בילדותי.  כמדומני שהיו מברכים ברכה מיוחדת על ה"בריות המשונות" שראו יהודים בגן זה, בפרט ילדי ירושלים בפעם הראשונה בחיים.  בירושלים עצמה היו משכילים ואוהבי חיים נוהגים לרדת לתוך גן הבירה, שהיתה תחילה בתוך תוכי המושבה בגרמנית בירושלים – בית קפה – ושותים שם כוס בירה ומלפתים אותו בגבינה ובזיתים ובלחם – לחם גרמני – שאולי רק מאפיית ברמן היתה יכולה להתחרות בטיבו בלחמם, ורק אחרי זמן התחרו בהם היוונים במאפייתם ברחוב הבטראק.  היו מרננים על ר' מנחם אוירבעך נכדו של הרב ר' מאיר אוירבעך מקאליש שהוא יורד למושבה הגרמנית ואוכל שם, הגזימו כמובן שאוכל נקניקיות של גויים ובטוחני ששקר היה הדבר.  יודע אנוכי שגם אבא היה יורד לשם אם כי לעיתים רחוקות מאד שכן היה בזה משום "הוצאה גדולה" ואף נטלני עמו בחברת ידידיו כר' נחום נתנזון.  שותים כוס בירה ומלפתים אותה בכשר שבכשר.  בימי בחרותי היה מפורסם בית הקפה שלהם בחצר אבנים הרוסה למחצה כיום מול תחנת הרכבת הירושלמית.  חיבה מיותרת נודעה למושבה הגרמנית, על שום זה שלא היה מקום בירושלים שבו גינות פרחים ושיחים כמו שהיו במושבה הגרמנית בכל חצר וחצר.  לבסוף היתה ידועה המאפיה הגרמנית בירושלים, שמלבד לחם היתה אופה כל מיני תופינים.  מורים צעירים מן הדור של עזרה, היינו מבקרים הרבה בחברת ידידותינו "הגננות" הראשונות של "בית ספר לגננות" שהקימה חברת ה"עזרה" בבית הקפה של פייג, בקרבת שער יפו בעליה מול הכניסה ל"רחוב ממילא".  היתה שם גלידה נפלאה – על כל פנים היתה כן בעינינו הירושלמים.  והיה זה בזמן פריחתה הגדולה של תרבות גרמניה בארץ ישראל ובירושלים ש"חברת העזרה" היתה אחת נושאיה הראשונים במעלה, ואולי הראשונה במעלה בארץ ישראל, עד כדי להתחרות גם בגרמנים הטהורים שבמושבה הגרמנית.  אמרו שגדלה והתרחבה ההשפעה הגרמנית בירושלים מיום ביקור הקיסר וילהלם השני והקיסרית אוגוסטה בירושלים ובארץ בשנת תרנ"ח [1898] במסע מלכים כביר ומפואר של שרים שועים וקצינים לבושי מכלול ותפארה, שלא היה כמוהו לפניו ואף לא לאחריו עד היום הזה.

ספרו שההתעוררות הגדולה לעידוד בתי ספר העזרה היהודים, באה בעקבות ביקור הקיסר בירושלים שער הכבוד שהקימו היהודים היה מכונן ליד בית ספר כי'ח אשר לאליאנס הצרפתית.  נפלו עיניו של הקיסר על הדגלים הצרפתים שהיו מתנפנפים על בתי ספר כי'ח ושאל לדבר.  וכשביארו לו נתן בדעתו לפתח בארץ רשת מוסדות חינוך יהודיים מושפעים מגרמניה.  הרבה מוסדות גרמנים נוסדו ונתחנכו באותה שנה בירושלים.  כנסית הגרמנים על הר ציון, הכנסיה בעיר העתיקה קרוב לקבר ישו, והונח היסוד לאותו בנין מפואר על הר הצופים "קייזערין אוגוסטה שטיפטונג", ועל המקום שבו תקע אהליו ומחנהו ברחוב הנביאים בגבולות הבניינים החבשים נבנתה גמנסיה גרמנית לתפארה.  ומאותה שעה באה גם הפריחה למוסדות העזרה, ועלה וזרח כוכבו של אפרים כהן, שמצא תמיכה בקונסול הגרמני.  אמנם היתה קצת "שניות" בדבר, שכן היה בית ספר למל בעצם מוסד אוסטרי, והיינו אנו תלמידי בית הספר משננים שני "המנונים", שלמדנו מורנו אלעזר רוקח הירושלמי בעזרת כינורו, את ההמנון האוסטרי המתחיל "גאטט מרהאלטע גאט געשיטצע אונזער קייזער אונזער לאנד" ואת ההמנון הגרמני המתחיל: "הייל דיר אים זיבער קרנאץ העשדער דעס פאטער לאנד".  היו מקרים ובחגיגה אחת היינו שרים את שני ההמנונים יחד, פעם האוסטרי קדם לגרמני ופעם הגרמני קודם לאוסטרי ונמצאנו כולנו לרבות ראטב חאלד הערבי – שנעשה גם הוא פטריוט גרמני – וחי' אלישר נכד החכם באשי, ובני ילין נכדי ר' יחיאל מיכאל פינס ואנוכי, ואף אותו ארמוזה הקטן והכחוש, ועמרם בן יעקב חזנוב מגדרה וכרמי בן ר' אהרון אייזנברג מרחובות ושאר בחורים מרחובות ומראשון ומיפו ועד לגליל, עשירים מופלגים בנים לשתי "מולדות" גדולות וחשובות כאוסטריה וגרמניה.  אם כי ברבות הימים בעקבות "החושמא" המפורסמת – החירות התורכית של התורכים הצעירים – נוסף לנו המנון שלישי התורכי הזה.  ידענו שאינו אלא בבחינת "הנותן תשועה" לניקולאי ברוסיה אחד בפה ואחד בלב.  ניטל העוקץ מן ההמנון התורכי על ידי כך שהיה מושר בתרגום עברי תרגומו של דוד ילין שכן היינו מגרסים בחצץ שינינו אילו היה עלינו לשיר אותו במקורו בשפה התורכית – השפה המונגולית הטטרית – שאיש לא היה יכול להיות זקוק לה.

פיליפ וורסט זה היה בן המושבה הגרמנית בירושלים – טמפלרי מובהק שהיה מורה בבית הספר הגרמני במושבה וברבות הימים גם בגמנסיה הגרמנית.

 

פתח תקווה י"ז אלול תש"י

מושרש היה בארץ כנראה עוד מדור אבותיו, וחיבה יתרה נודעה ממנו לצמחיה ולחיה של ארץ ישראל.  את הצמחיה כולה ידע מן החיים ומתוך הסתכלות, ואם המנוח אהרוני נחשב עוד בזמנו "לאדון כל חי" מומחה בחיות ארץ ישראל, הנה התמחה וורסט בצמחים במיוחד.  הגיעו הדברים לכך, שמרכז המורים בארץ ישראל – אז היה מרכז המורים נושא כל תרבות החינוך על כתפיו – רכש ממנו ספר חיבורו על צמחי ארץ ישראל ללמדו בבתי הספר.  וורסט חיבר אותו בגרמנית והיה צריך לתרגמו לעברית ולהדפיסו ונטרפה השעה.  טעם הגורל הוא שהסטוריה לימדונו יהודים ודוקא ההסטוריה של גרמניה.  זכורני את המבוכה הרבה שהגעתי אליה כשלמדנו על מסעי הצלב נוסח הגויים עם מורנו פרס שהתלהב בגוטפריד מבוליון עד כדי שכחת כל צרותינו, ומצד שני עם זוטא נוסח יהודי שלם.  ביחוד אחר כך בסמינר למורים נתבלט ההבדל כשגם המורים לספרות גרמנית, הארכיאולוג הידוע עמנואל ברזינגר באר ברחבות את פריחת התרבות הגדולה שהביאו איתם מסעי צלב אלו.  אחד הפיליטונים הראשונים שלי בעיתון "המוריה" שהדפסתי בשנה הראשונה או השניה בהיותי מורה בבית ספר העזרה, עוד לפני פרוץ המלחמה העברית, מלחמת השפות, בשם "שתי שעות שהן ארבע" כמובן בעילום שם שבו הראיתי על ה"שניות" המנוגדת הזאת.  את הפיליטון הזה חזרתי והדפסתי אחר כך בשמי ב"החרות" של חיים בן עטר בזמן המלחמה העברית כדי לדקור את "המוריה" שנהפך פתאום לנשאי כליה של חברת העזרה ואפרים כהן בשעת מלחמת השפות, ולהראות על אי הכנות של עורכה יצחק יעקב ילין.

על כל פנים וורסט, אם כי באופן רשמי היה בידינו ספר גרמני לטבע, חיות וצמחים, בחר הוא דוקא בצמחים של הארץ והרחיב עליהם את הדיבור.  היה מביא אותם כמות שהם בטבע אל הכיתה ומנתח אותם ומבאר אותם לפרטיהם, או יוצא איתנו אל השדה ומראה לנו אותם ואת דרך צמיחתם וחייהם בטבע.  "ארצנו" היה קורא טמפלר זה וורסט לארץ ישראל בלי שים לב שאינה לא ארצנו אנו היהודים אז, ולא ארצו הוא הגרמני, אלא ארץ התורכים.  איני יודע אם היה זה מתוך תמימות של יושב הארץ שנשתרש בה וראה אותו ואותנו אזרחים בה או כבר מתוך ההרגשה של"דויטשלנד איבער אלעס" [גרמניה מעל הכל=ההמנון הגרמני] ומתוך הרהורים על העתיד, שכן לטשה כבר אז גרמניה, אחרי ביקור הקיסר בארץ ישראל, את עיניה למחוז זה.  נדמה לי שהיתה כאן יותר תמימות וכנות בטמפלר זה שבכלל היה נוהג פשטות וענוותנות.  מצד אחד היה מפליא אותנו בהופיעו לבית ספר למל כל יום רביעי אחר הצהריים בעגלה יחידי – ענין שלא נהגו בו אלא קונסולים יחידים – יום רביעי אחר הצהריים הוא זמן שהיה חופשי לתלמידים לבתי ספר בגרמניה ועבר גם לתלמידים בארץ ישראל ומהם לבית ספר למל.  לא שמו לב שאם הגויים נותנים חופש לילדיהם ביום רביעי היינו באמצע השבוע, הרי מן ההגיון הוא שילדי ישראל יקבלו אותו חופש דוקא ביום השלישי לשבוע ולא ביום הרביעי.  בתחילה היה וורסט נותן שיעוריו ביום הרביעי אחר הצהריים, כשהיו הכיתות הגבוהות באות במיוחד לקבל תורה בחיים וצמחים מפיו.

והיו שעות אלה ממש שעות תענוג שכן היה מורה בחסד עליון, מחייה את הצמח הדל שבדלים ואפילו את ירוקת החמור העלובה.  יש לאמר לשבחו של אותו גוי, שהיה גם מורה בסמינר ונותן שיעורים לדוגמא לתלמידים ומכינם ומרגילם לתת שיעורים בנוכחותו ובהדרכתו.  רבים הם המורים בארץ ישראל עד היום, שהם מורים טובים בכוחו של וורסט זה.  אם בלימודי העברית היה להם זוטא לדוגמא והוא מורם, ואם בהקראה בתנ"ך ובעמידה לפני תלמידים עמידה מכובדה ו"חשיבות" למדו מדוד ילין, בארץ לטבע ללימודי הטבע ובאשר לתפיסת הפשטות שבענין ההוראה, התפיסה הטבעית וכן באשר להסתכלות למה שלפניהם וההוראה בדרך זו, היה להם וורסט לעיניים.

יש לפעמים שאתה רואה מורה מאותו הדור, אם חנינה מזרחי – צעיר אז מעולי פרס שהיה ברבות הימים לאחד המורים המצויינים ומנהל כיום תלמוד תורה הספרדים, ואם את ניסים לוי ספרדי ממשפחה ירושלמית עתיקה וותיקה, פדגוג מצויין ומנהל בית ספר לבנים כיום שניהלו לפניו יוסף מיוחס, הרי הם מופיעים לפניך פעם בצורת אותו ממשיך "תורת המלמדות" במקורו של ח. ל. זוטא ופעמים בצורת אותו גוי פשוט וכנה וורסט.  פעם במניירה של קפדנות, חיקוי ממש של זוטא בבטלו את סביבותיו מתוך רוגזה ופעם בצורת "התבונה הפשוטה" של אותו גוי טמפלרי והיחס לכל הענין בפשטות טבעית.  יש לאמר שבה בשעה שמורה שלנו לא היה עושה עבודה פשוטה, וגנאי היתה לו למשל אילו היו פוגשים אותו בחנותו של חנווני, היה מעשה ופגשו את וורסט ברחוב יפו נושא עימו מטאטא עם ידית עץ ארוכה, ואין לשער כמה זלזול היה רואה בזה אפילו סתם יהודי חשוב, וקל וחומר מורה.  כששאלו אותו תלמידיו הקרובים אליו בסמינר על כך ענה בפשטות:  "הרי ברברה זקוקה לו".  ברברה – מתוך דבריו הובן – היתה אשתו שנשאה לאשה באותם הימים, ושאותה בעלת בית גרמנית פשוטה ורגילה לא זכינו להכיר.  אני ראיתיה שנים רבות אחר כך בחיפה בראשית ימי זקנתה.

גוי פשוט וכנה היה וורסט זה, עושה מלאכתו באמונה ובלי חוכמות אולם גוי הוא גוי בכל.  מצד אחד, לדוגמא, עלה בידי אחד מחברינו שעוד אספר עליו, מאיר שיף בסמינר, להוליכו שולל במידה שלא תתואר.  נוהג היה וורסט בסמינר, לדרוש מאחד התלמידים להרצות רגעים מספר סיכום של השיעור שעבר.  היו בזה שתי מטרות.  מלבד רכישת עצם הענין שעוסקים בו היה מרגיל את הסמינריסט להרצות דברים מסודרים ועם זה היו מתרגלים בזה לדבר כך בשפה הגרמנית.  היה מעשה, ואמר למאיר שיף להרצות לפניו על "הדבורה" שלמדנו שעה לפני כן.  שיף לא ידע עד מה בזה, ואולם בשלוותו מתוך תבונה עמוקה קם והתחיל מרצה : "הדבורה היא בעל חי, היינו...." והיות שהאינטרוול ארך לוורסט מיהר האחרון להוסיף, אינסקט – חרק, ושיף קורא אחריו:  "זהו מה שרציתי לאמור" "אינסקט".  וורסט מדמה ששיף מדייק את בעלי החי לסוגיהם וממשיך: "היא עפה באויר היינו.." וורסט מבאר במשפט את כנפי הדבורה להבדיל מכנפי העוף.  כמובן ששיף ממהר לאשר ואומר:  "לזאת אני מתכוון..." על זה הדרך הוא עובר על חתחתי בנין גופה, מאכלה וכו'.  כשהוא מגיע לסוף וורסט מביע שבחו בסגנונו המקובל "איזט רעכט" – נכון הדבר וקובע לו ציון טוב בטבע, מתוך הנחה ששיף קצת מתקשה בהבעה בגרמנית.  בכעסו הגויי ראיתי את גוורסט רק פעם אחת היה וורסט זה גם מיטיב נגן בכינור ונמלך אפרים כהן ללמד את תלמידי הסמינר לנגן בכינור.  אלא שכאן לא היתה הבחירה לפי כשרונם של התלמידים לנגינה אלא פשוט יותר, מי שהיה בידו לרכוש כינור זה נכנס לשיעור הנגינה.  כינור עלה אז כארבעים פרנק זהב סכום רב לפי ערך הכסף בימים ההם.

משכורתו של אבא, מזכיר הועד הכללי ומנהלו היה עולה לחמישה נפוליון זהב ובמשך הזמן לשישה.  היתה זו משכורת ממדרגה עליונה שאין למעלה ממנה.  ר' שמואל סלאנט רבה של ירושלים קיבל אף הוא משכורת כזו פחות או יותר.  מורי בתי הספר בכי'ח קבלו פחות מזה ורק בבי"ס למל התחילו קמעא קמעא להעלות את המשכורות.  דומני למורים ממדרגה ראשונה ועליונה עד עשרה נפוליון או מאתיים מארק גרמנים פחות או יותר.  לא רבים מן ההורים עלה בידם לרכוש "כינור" לבניהם, ויתר מכן:  לא רבים היו נכונים להוציא הוצאה של הבל כזו.  מנגן בכינור היה לדוגמא "חיים ששי", שהיה מנגן בכינורו בחתונות, ואחריו היתה קפלה שלמה מסביב ל"ארקע שפילער", אהרון, בנו של ר' שמחה דיסקין, משפחה מצטיינת בשעתה בצורות שונות גם באומנות.  התלקטו מסביב לארקע זה "ריקים ופוחזים" ממש לפי התפיסה אז בירושלים.  היה ביניהם לדוגמא "משה פיפ", בנו של ר' פסח נגר ונכדו של ר' מאיר נגר הצולע, זה "משה פיפ" ששפשף פעם בהיותי בן שמונה שנים את עיני בסיד כבוי, שהיה בתוך חפירה מוכנה לבנין בשכונתי מזכרת משה, עד שכמעט עיוור את עיני – היתה זו נקמה ב"יחסן".  אביו פסח הנגר היה בעל מענה לשון לעומת אביו ר' מאיר השתקן, ופיו מלא חרפות וגידופים תמיד נגד היחסנים.  עיניו היו פוזלות במידה מבהילה וכל תווי פניו מביאים בוז ומחאה נגד ה"יחסנים", וכן היו בניו.  באחרית ימיו נהפך למקשיב בשיעור שנתן מורי רבי חיים מן בבית הכנסת במשכנות ישראל, אחרי שעבר לגור בבית מורשת אביו ר' יעקב מן ז"ל, ופסח נגר שנזדקן בינתים ועבר לגור בבית מורשת אביו ר' מאיר נגר.  והגיעו דברים עד לידי כך, שכשנפטר פסח נגר, מצא מורי ר' חיים מן ז"ל מחובתו להספיד אותו לפני מיטתו.  ורבי ר' חיים מן ז"ל, היה שקול בדעתו ולא הפליג בדברים ומפריז.  נראה הדבר שהיה בבן פחונים זה על כל המגונה שנראה לי בו טובה.  אגב – היה פסח נגר זה גם הוא בשעתו במנין שבמלון קמיניץ בהיותו בחצר הווהלינית מול בית היתומים הספרדי, יחד עם דודי אחי אבי ר' בנימין ז"ל, ואיני יכול לשער שר' ליפא קמיניץ בעל המלון, היה שוכר למנינו סתם, "ארחי פרחי".  מצויים היו אז בירושלים יהודים יפים, שהיו מסכימים לבוא למנין זה בבית המלון.

על כל פנים משה פיפ היה מנגן בקלרינט ברבות הימים וארקע, ראש הקפלה בכינור ואחיו של משה פיפ מכה בתוף, ואחר במצלתיים, ונשכרים לנגן בחתונות.  ברבות הימים היה ארקע זה מורם של החניכים העיוורים בבית חינוך עוורים, בזמנו של רבי נחום נתנזון, לנגינה.  כבוד גדול לא רחשו בירושלים ל"כלי זמר", ואם "חזנים" נחשבים ל"קלי דעת" ו"אוהבי לגימה" ומאכל טוב, על אחת כמה וכמה "כלי זמר שחולין אומנותם.  נתקיים כאן הכלל של ה"בוהמיות" של אמנים, ומבלי שהגדירו זאת אנשי ירושלים בהגדרה מדוייקת, הרי למעשה היתה כך ההערכה שהעריכו אותם.

ועם כל זה הסכים לי אבא שאלמד נגינה וקנה לי כינור במיטב כספו.  ואם אמנם אבא לא היה חובב זמרה.  חזנים מסלסלים היו שנואי נפשו, ומעולם לא נתן קולו בשיר, אם לא לעתים רחוקות כמעט בלחש בשבתות בין השמשות.  אף לא למד מעולם בנגינה ובקול.  כועס היה על בן דודי משה שהיה "להוט" אחרי חזנות.

זכורני במאורע אחד, משה בין דודי ר' בנימין שהיה חובב חזנות ובעל טעם בה – עלה בדעתו להתפלל במקהלה עם "משוררים", כאשר כמובן מאליו בן דודי אליעזר היה "משורר ראשון".  אבא לא היה שבע רצון בזה, וזכורני שכשנכשל משה ונצטרד באמצע התפילה והיה קולו מקפץ על סלעים והררי נגף, היה אבא עומד באותה שעה על מקומו בבית הכנסת במזכרת משה בין בימת קריאת התורה ובין ארון הקודש ליד עמוד התפילה ולוחש למשה בן דודי המתפתל בפזמון של שמחת תורה עד להחנק:  "רעכט אויף איהם", היינו ראוי הוא לעונש זה.  זכורני עוד את הלעג שעורר בנו אליעזר בן דודי, כשקנה לו את הזכות להתפלל "מוספים" בבית הכנסת ב"זכרון משה" בראשית הבנותה, במחיר של שני נפוליאונים.

עד כדי כך היתה תאוות החזנות בבני דודי ר' בנימין, דומני שהיתה זאת ירושה מאמם דודתי עטקע, שעצם קריאתה בספרי הטייש – חומש היתה בה מלבד הטעמה גם שירה וזמרה.  בתפילתה בביתה היתה ממש משתפכת בלחש בשירה נאה.  אבא כאמור לא שר מעולם, מלבד בשנתו, שאז היה שר נגינה אחת עצובה עצובה מאד למקוטעין.  נגינה שאני זוכרה עד היום. ועם זה היה סוף סוף מבית מדרשו של יורשי הגר"א, שראה ב"חוכמת הנגינה" אחת החוכמות ש"האדם השלם" חייב לדעתן.  הרי הרבה סיפורים מסופרים על אותו קפל מייסטער של הקיסר, או של נפוליון, ששמע על ידיעתו הרבה של הגר"א בנגינה, ונשתוקק לשמוע דעתו של הגר"א על ה"קפלה" שלו, וכשלא הצליח לבוא בקשר ישיר עם הגר"א העביר את הקפלה מתחת לחלונו של הגר"א, וניגן שם.  אמרו שאחרי שגמרו לנגן הציץ עליו הגר"א, והעיר לו, שטעה בתווים ובקולות במקום פלוני ופלוני...

וכך הגעתי ללמד נגינה אצל אותו גוי וורסט.  וצריך אני להודות, שלא הייתי מצויין בנגינה, ובעיקר במה שנוגע לטכניקה, ובעיקר זה של הכינור, ובקולי אמנם שמיעה היתה לי.  זכורני שכשגמרתי את לימודי בבית המדרש למורים של חברת העזרה, ובחנני מורנו מר א. צ. אידלסון, שחשבני בסיבת קולי, בכל הזמן לחסר כל הבנה בנגינה, השתאה לשמיעתי ואף העיר לי שלא ידע זאת, ואף נתן לי ציון כמעט טוב.  בבחינה זו היה עלינו גם לנגן על "פוס הרמוניקה", ואני נגנתי את המנגינה של "לורלי", להיינרייך היינה.  כמו כן ידעתי יפה את תורת ההרמוניה, יותר מתוך הפורמולות החשבוניות שעליהן נוסו.  ומלבד זה הבחינה אזני בנגינה.

 

(כפר יעבץ –ב' ניסן תשי"א) [1951]

אולם באשר לכינור, הינה היה בזה כנראה הכרה יותר מתוך התרגשות רבה והערצה לענין, שגרם לי קלקלה מרובה.  הערצתי הרבה לכינור שקלקלה את השורה.  וכדרכי כמעט עד ימי זקנה שהתרגשות רבה הביאה אולי לידי הזעת ידים.  ומכיוון שאין לך דבר שאינו יפה למיתרי כינור כאצבעות מזיעות, הרי גרר דבר, דבר שני אחריו.  וורסט צועק ככרוכיה ואני מאבד עשתונות, ולא זו בלבד שאצבעותי מזיעות, אלא אף גם אין הן פורטות על המיתר במקום הנכון, ובסוף וורסט עומד אובד עצות ואני אובד עשתונות.  למרות תרגילי הרבים בבית, לא הצלחתי בכינורי.  ובסופו של דבר עבר יחד עם ספרי התוים לבן דודי אליעזר, שבלי עזרת מורה הצליח לעבוד על התווים ולנגן הכינור.  כפי שהזכרתי היה בעצמו מחבר גם מנגינות קלות, לשירי ילדים שחיבר לילדיו.  אחת המנגינות "לחד גדיא" בליל הפסח נשארה לזכר במשפחה שלנו עד היום הזה.

ואולם אם בנגינה היה וורסט זועף עלי עד כדי לצאת מכליו, הנה היה אוהב אותי ביתר שיעוריו.  בשעורי הטבע שלו נמניתי על המעולים שבתלמידיו גם בתורת הצמחים וגם בתורת "החי", ושנינו הגענו לידי הסכמה והבנה הדדית גם אחרי גומרי את הסמינר.  זכורני, שפגשתי אותו פעם ברחוב, באותם הימים בעצם ימי המלחמה העברית, מלחמת השפה הידועה.  נתקלתי בו ברחוב באותם הימים שהיתה המלחמה נטושה ממש בשנאת מוות משני הצדדים.  לא יכולתי למשול ברוחי – אני שעמדתי במובן ידוע במרכז המלחמה במעשה ובספרות בעתונים בזמן ההוא – דרשתי בשלומו ומשענה לי נכנסו בשיחה.  לא היתה רוחו נוחה מאחדים מן הלוחמים, שלפי הכרתו לא לשם שמיים מלחמתם.  בין יתר הדברים שאמר לי, שהוא מבין לרוח הנוער הלוחם.  הוסיף ואמר בפשטות של גוי ממש, שאילו היה הוא יהודי ועברי בארץ ישראל, היה בודאי גם הוא נוהג כפי שנהגנו אנחנו המורדים "בגרמנית" ודורשים "עברית" ורוח עברית.

גוי זה וורסט נשאר חביב על תלמידיו עוד שנים רבות אחר כך.  בזמן מלחמת העולם נפל בשבי בידי האנגלים והובא למצריים.  סיפר לי חברי מר יעקב גוטמן, בן הסופר ש. בן ציון, שבהיותו בגדוד העברי בזמן מלחמת העולם הראשונה במצריים, היה וורסט זה שבוי בידי האנגלים שם במחנה הסגר, והכיר את תלמידו זה השומר עליו.  ואכן נהג התלמיד כבוד ברבו זה והקל עליו ככל האפשר.  אחרי מלחמת העולם חזר לארץ, והתיישב בחיפה, והיה שם ראש העדה הגרמנית שהתרכזה אחרי מלחמת העולם הראשונה במושבה הגרמנית בחיפה.  אני ביקרתי אותו בביתו בחיפה בהזדמנות אחרי שובי מלימודי באירופה באוניברסיטה.  רוחו היתה נכאה במידה מרובה.  על כל פנים אכל את פירות אהבת תלמידיו והכיר בזה, אחרי שבר גאון הגרמנים בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לא תהיה תמונה חבר המורים שלמה בבית ספר למל שלמה, אך לא אזכיר כאן גם את מורנו להתעמלות מר אברהם צבי גולשדמידט, המורה הראשון, הראוי לשמו במקצוע ההתעמלות בכל הארץ.  הוא היה בן למשפחה הולנדית חשובה, שסעיפים ממנה היו עוד הרבה שנים לפני כן בארץ ישראל.  דודתו היתה צפורה אשתו הראשונה של ר' יוסף ריבלין, שיצאה אתו ל"נחלת שבעה" כשנוסדה יחידה, שהזכרתי בחוברתי "ראשית הישוב מחוץ לחומה".  דודו היה העסקן הירושלמי המפורסם ר' משה יצחק גולדשמידט, שעלה עם משפחתו מהולנד, והתחתן עם משפחת האלברשטאט, קרוביו של אפרים כהן.  ככה נתמנה הוא המומחה הראשון בארץ להוראת ההתעמלות, מקצוע שאפרים כהן נתן לו ערך חשוב, ושבתי הספר של העזרה היו הראשונים להנהיג אותה בשטה שהיה בה גם מפיתוח הגוף וגם מפיתוח הצד האסטטי.  גולדשמידט היה "החסיד" הדתי התמים והשלם בפשטות בכל חבר המורים.

לפי האמת היה שייך על פי חינוכו יותר לאסכולה ממנה יצא גם הד'ר וואלאך, שנמנה על חסידי ר' חיים זוננפלד ולבסוף על אנשי אגודת ישראל, שראו בכל בית ספר מקום מוחרם.  אולם, קרבת המשפחה והצורך בפרנסה קרבו אותו לבית ספר למל, אם כי נשאר מדייק במצוה קלה כבחמורה גם אז.  הרבה היינו מתפללים אתו מנחה, אם לפי השעור ואם אחריו.  איני יודע עד היום אם נפל בהרבה בהשכלתו משני "המאורות הגדולים" פרס ורוקח.  בטבעו היה האיש צנוע עד מאד, ומוקיר תלמידי חכמים בפשטות.

זכורני לחיבה שזכיתי מצידו, בהיותי "תלמיד חכם קטן" כשבאתי לבית ספר למל.  למרות מה שלא הייתי כוכב מזהיר בהתעמלות, נהג בי חיבה, מעודדני לתרגילי הגוף, שנראו בעיני, חניך תלמוד תורה, או כמעשה מוקיונים או כמעשה שטות.  למאי נפקא מינה, סוף סוף, אם אתה מקדים ימין לשמאל?  עלי להודות שבזמן הראשון בושתי בלבי בפני עצמי בשעורי ההתעמלות האלה, כשהייתי משווה את רבותי בתלמוד התורה, ומעלה בדעתי מה היו אומרים אלה העוסקים בסוגיית "נשר" או "טיפת חלב" או "יאוש שלא מדעת" אילו היו רואים אותי בקלקלתי צועד:  אחת שתים, או קופץ מעל לחבל, מעשים שהיינו עוסקים בהם בהיותנו תינוקות.

עלי לאמר, כי גם אחרי שיסדנו את "מכבי" בירושלים, כתבתי אנכי את תקנותיו, והדגשתי את הצד הרוחני בדבר.  כשקבלה האגודה יותר ויותר עד מהרה, כבר בראשית קיומה, צורה ספורטיבית גרידא, נקעה נפשי ממנה, והשארתיה לחלוטין בידי ידידי נעורי שיסדוה יחד אתי בירושלים, אביעזר ילין ואחיו שמריהו ז"ל, וכן צבי לבנון אחיו של עוה"ד מרדכי לבנון, שניהם בוגרי הסמינר של העזרה.

יסדנוה בשנים הראשונות להוראתי בבית ספר למל, ואפרים כהן סומך ידיו עלינו, ורואה זאת בעין טובה.  באחד טיולנו עם תלמידינו הילדים, כתבתי את התקנות תחת עץ ב"צילבי" היא "אבו גוש" מול המקום שכיום עומדת קרית ענבים.  אחרי נשף של חנוכה, שהיתה ההתעמלות יסוד בו והרוח מעטה, עזבתי לחלוטין את הועד וגם פרסמתי אז אחד ממאמרי הראשונים נגדה ב"האור" של אליעזר בן יהודה בשם "הלאלה קיווינו" – שם המאמר לוקח משיר של טרשניחובסקי על המכבים היורדים בליל חנוכה ונכזבים מיורשיהם.  מאמר זה הביא לידי קרע ביני ובין המכבי הגופני במאה אחוז, שלא מצאתי סיפוק בו.  ואולם אם "עסקניו" היו המורים הצעירים, ייזכר שראשון למפעל מכבי ולכל התעמלות בארץ ישראל היה יהודי, דתי, צנוע, ענו המכבד אחרים יותר מאשר כיבד את עצמו – נצר לאותה "פרנקפורט – אמסטרדם" – שפקידיה ואמרכליה נתנו דעתם על ארץ ישראל מראשית הישוב עוד לפני מאה ושלושים שנה, הידועים בשם פקוא'מ ששמות מהם כרבי עקיבא לעהרין ובנו ר' צבי לעהרין, פעלו הרבה לביסוס הישוב עוד לפני מונטיפיורי והרבה יחד עמו.  הכל תלוי במזל.  אילו היה הכל בסדר אצלנו, לא היו בודאי שמות אלה שכוחים עד כדי שכחה זו, שהגיעו אליה, עד כדי כך שרק יחידי סגולה ה"עוסקים" בפרטי הסטוריה "בלתי חשובים" יודעים אותם.   הכל תלוי במזל.

עם ביטול מערכת בית הספר ה"עזרה" אחרי מלחמת העולם הראשונה, פרש אברהם צבי גולדשמידט מהוראת ההתעמלות – פרט כמדומני לשיעורים שנתן בבית מדרש למורים המזרחי בהנהלת ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, שזכר לו חסד נעורים ואמונתו לדת.  בבית הספר העברי לא מצא גולדשמידט, שהיה נאמן לקרובו אפרים כהן, עוד שום מקום.  לא איש כגולדשמידט יחפש לו "פשפש" לחדור לתוך מערכת החינוך החדשה.

צנוע מצד אחד ואציל במולדת, התחיל עוסק בהוויות העולם.  כבר בבית ספר למל ובסמינר של עזרה הצטיין מלבד כמורה להתעמלות, גם כמנהל המשק של בית הספר.  הוא פתח בית מלון בשם "בית גולדשמידט" שהיה מפורסם גם בסדריו הנאים, נקיונו ומאכליו שאשתו היתה מנצחת על בישולם, גם בארץ וגם בחוץ לארץ.  בית גולדשמידט הופצץ ע"י "הפורשים", אחרי שהוצאו משם בעליו ונמסר לקצינים אנגלים בירושלים – בית יפה ליד הסוכנות היהודית מול בית כנסת ישורון ברחוב המלך ג'ורג'.  גולדשמידט הוצא כאמור ע"י האנגלים מביתו, ופתח לו בית מלון ברחביה.  למרות זקנותו וחולשותיו הזוג גולדשמידט, ירושלמים ותיקים המתפרנסים בעמל כפיהם, בלי כל טינה של מי שהוא.  [בנין גולדשמידט, פוצץ ע"י האצ"ל באחד מהפעולות שלו לגירוש השלטון הבריטי.  הבנין נבנה מחדש והוא קיים עד היום, שנת 2005]

 

(עין הנציב ד' ניסן תשי"א)

תקופה חדשה מתחילה עם היכנסי לסמינר למורים של חברת העזרה.  בבית הספר למל למדתי יחד עם תלמידים שהיו צעירים ממני לימים לפחות בשנתיים, ולפעמים גם בשלוש.  הייתי בן חמש עשרה כשבאתי לכיתה ב' של בית הספר למשך חצי שנה וביליתי בבית הספר עד היותי כבן שש עשרה וחצי, מועד סיימי כיתה ראשונה – בבית ספר למל כאמור היו המספרים הולכים ופוחתים.  הכיתה הנמוכה ביותר היתה השביעית או השמינית, העליונה נקראה הראשונה, כנראה נוסח גרמניה אז.  בכאן היו חברי ברובם הגדול צעירים ממני לימים.  זוכר אנוכי כיצד הייתי מרגיש בהבדל הגיל שביני לבין עמנואל ילין, ואפילו אחיו שמריהו בני דוד ילין שגדלתי איתם, בא בשעה שאני גדול מאחיהם אביעזר בשנה.  אם כי את אלה ביטלתי כתינוקות, מראשית בואי לבית הספר, שרגיל הייתי בהם מן הבית, הנה נכוויתי הרבה מחברי הקטן יצחק זוטא, בן המורה ח. ל. זוטא.  זה הקטן חריף היה וישב הרבה גם איתי על ספסל אחד, רואה עצמו דומה לי בכל, למרות גילו הצעיר עוד גם מבנו של ילין הרביעי מעמנואל.  אוהב היה להקניטני, שכן היה מעילי עוד יורד עד לברכי, כובעי כובע בנוסח ילדי ירושלים, ואף פאותי הקצרות שלא קצצתי בהם בהיותי בבית ספר למל.  יצחק זוטא בנו של זה, שהיה אז עומד במידה מרובה באמצע בין הפרושים של ירושלים מצד אחד ובין אליעזר בן יהודה מן הצד השני היה מקניטני מדי פעם.

אם זוטא האב נהג בי כבוד בחינת "ואהבת את הגר" או כדי "למשוך" בחור מסוגי להשכלה בראותו בי בודאי חוזר שוב על מה שעברו בודאי בחורים מסוגו שם ברוסיה כשנמשכו להשכלה, הנה בנו היה לא פעם עוקצני בחידודיו ובהלכותיו, ואנוכי בגלל גילי הרב מגילו לא הרשיתי לעצמי למדוד לו כמידתו.  כנגד זה נהג בי כבוד חברי עמרם חזנוב, שבין אבי ובין אביו היתה ידידות שנים מאז ימי הבילויים, ואם מתוכחים הינו, הרי היו הויכוחים רציניים בהבדלי השקפה בפרטים.  בהערצה הביט עלי עוד חברי וידידי עד היום ברוך בן ר' יהושע ברמן האופה הירושלמי שגם הוא טעם בילדותו טעם תלמוד תורה, ואם כי תכונת בית אביו היתה של משכיל ומרדן, לא היה בכניסתו לבית ספר למל קרע מוחלט עם העבר.  כמי כן הייתי ביחסי ידידות עם כרמי בנו הגדול של ר' אהרן אייזנברג מרחובות, שהיה בכלל קרוב ליהדות, והיה מחותנו של ר' ישראל דב פרומקין, היות בתו חנה נשואה לגד פרומקין.  הוא היה שתקן בטבעו, מחבב אותי במידה מרובה מתוך שתיקה ואני מחבב אותו.  יש לאמר בדרך כלל, שבית חינוכו של אפרים כהן, היה הבריח התיכון באותו זמן, לא רק להכניס תחת כנפו את היסודות האשכנזים הישנים בירושלים, סוחרים בעלי מלאכה ואף גם מן "הנכבדים והמנהיגים" של הישוב הישן, אלא אף גם גשר בין המושבות ובין ירושלים.  תלמידים מרחובות, מראשון ומגדרה עלו לבית ספר למל ממושבותיהם, ביחוד אחר כך בסמינר.  כאן באה ההכרה תחילה בין יסודות הישוב החקלאי המושבתי ובין הישוב העירוני, ולהשפעת בתי החינוך שלו יש לזקוף הרבה מן התועלת שהביא בזה גם לנו ילידי ירושלים וגם להם בני המושבות.

אולם לא רק על זרם זה בישוב באתי לידי הכרה בבתי הספר של עזרה אלא גם עם בני העליה השניה, עם הצעירים שבהם שנהרו אל הסמינר, כפי שעוד אספר בהמשך הדברים.

הדבר הראשון שהנהיג אפרים כהן בסמינר היה זה, שבה בשעה שלבית הספר למל, בית הספר העממי, היה פונה לתלמידיו בלשון "אתה", הנה בסמינר היה אומר בלשון "זיע" כדרך שמדברים לגדולים דבר זה נעשה רק בגרמנית בהבדל שבין אתה לגוף שלישי.  המורים העבריים היו ממשיכים בלשון אתה בעברית גם בסמינר, שכן בירושלים לא היה נפוץ לשון "הוא" לשון נסתר של כבוד, אלא היו אומרים לגדול או "כבודו" בן יהודה היה מן המחמירים עוד יותר ופונה לחשובים גם ב"מעלת כבודו" או "אדוני" ענין שלא היה עולה יפה להשתמש בו לתלמידים.  מכיון שאי אפשר היה להשתמש ב"כבודו" ו"אדוני" לתלמיד אפילו בסמינר, נשאר גם השימוש בפועל בנוכח "אתה אמרת" במקום "אדוני אמר" או "כבודו אמר".  יש לציין שאם אפרים כהן נהג בזה כפי שאמרתי, כפי שסיפרתי, הרי נהג כך כדי לעורר את הכבוד העצמי בלב תלמידי הסמינר, להכין אותם למקצוע הוראה, להעלות ערכו וכבודו של המקצוע בעיניהם, לשמור הפרסטיג'ה של המורה, שבזמן ההוא לא היה למעלה ממנו גם בשעתו באליאנס, בעיקר למורים המוסמכים מפריז בארץ.  המורה ב"העזרה" גם בבית הספר העממי היה בעל הדרגה הגבוהה והמכובדה ביותר בארץ במשך השנים ששלטה עזרה "בכיפה".

רק כבוד "הקונסול" – היינו גוי ב"כ של הממשלה – היה רב מדרגה זו בעיני הישוב.  מקצוע ההוראה היה בחינת "תורה וגדולה" במקום אחד.  מדרגת מורה בסמינר היתה לעילא ולעילא מכל.  אין כיום פרופסור באוניברסיטה מכובד על הקהל במידה שהיה מכובד בישוב הדל בראשיתו, מורה בבית ספר עממי, ואין צריך לאמר מורה בסמינר.  גם ביחס למשכורת דאג אפרים כהן לא רק למשכורתם של מורי הסמינר אלא גם למורי בית הספר העממי.  דרגת משכורתו של מורה עמי היתה בערך 80 עד 100 מארק בחודש.  היתה משכורתי כמורה מתחיל, כמעט כמשכורתו של אבא, מנהל הועד הכללי או משכורתו של ר' שמואל סלאנט בעצמו, רבו הראשון של כל הישוב כולו.  לא ירד ערכו של המורה אלא אחרי מלחמת השפה בבית הספר העברי.  אם בזמן המלחמת של השפה, בהיותה נטושה בין "עזרה" ובין בית הספר העברי היה עוד טעם לדבר, וידענו אנו, מורי בית הספר העברי על מה אנו מוותרים וויתרנו ברצון גם על הכבוד החיצוני שנחלו מורי ה"עזרה" וגם על הצד הכספי.  בא כח הציונות אז ד"ר רופין, התייחס למורה בביטול ולא היה בא אפילו במחיצתו.  כבוד המורה הלך ונתדרדר למטה עוד יותר אחרי מלחמת העולם הראשונה.  "ועד הישוב" והועד הלאומי אחריו הורידו את כבוד המורה עד הדיוטה התחתונה.  מתחילות תקופות "שביתות המורים" ומלחמת המורים על משכורתם, עד שההוראה היתה למלמדות פשוטה, וירד כבודה בעיני העם לחלוטין.

יש עוד לאמר, שאותו הכבוד שנהג אפרים כהן בתלמידי הסמינר ושהמורים הגויים כוורסט ועמנואל בנזינגר קיבלו מאתו בכל הרצינות והפשטות לא היו לרוח המורים כפרס ורוקח, מוסמכי סמינר המורים בהנובר שבגרמניה שראו במורים הצעירים מתחרים.  אפרים כהן נשאר "כסאו גדול" מכולם וכל הכבוד של המורה בכלל לא פגע בו.

אולם מורים כפרס ורוקר ראו בזה בעין פסולה ירידה לגבי כבודם, וביקשו לשמור על כבוד המורה שלמד בגרמניה ביחס למורה בוגר הסמינר בארץ ישראל ולהתנשא על אלה בבחינת התנשאות המורה המוסמך בפריז על המורה בן הארץ.  זכורני הרבה פעמים את הזלזול שזלזלו בתלמידי הסמינר עוד בסמינר עצמו דוקא אלה שלמעשה לא הגיעו להיות מורים בסמינר אלא  "דלית ברירה" – סוף סוף לא גמרו אלא סמינר עממיים.  נתן להם אפרים כהן שעורים בסמינר, כשם שלימד גם הוא כדי לא לעורר חמתם וקנאתם בו, שגם הוא לא גמר לימודיו אלא בסמינר עממי, ואם כי היה הוא חריף מהם ומשכיל בתכונתו גם בידיעת היהדות הרי מרחבות הלב נתן לפרס ורוקח חלק ונחלה בשעות ההוראה בסמינר.  דעתם לא נתקררה בזה.  אם פרס היה עוקץ את תלמידיו בדרך ישירה, לא היה נמנע רוקח, תמים וישר דרך יותר מפרס, מלפגוע בהם אף הוא ורגיל היה לאמר לתלמיד בסמינר:  "ההבדל בין תמול להיום – מיום היותך תלמיד בית ספר למל להיום בהיותך תלמיד בסמינר – הוא רק בזה שאתמול הייתי אומר "אתה מטומטם" הריני אומר לך היום בלשון כבוד בגוף שלישי "אדוני מטומטם".

עם זה היו מחזורי בית הספר למורים של העזרה הראשונים מצויינים.  כל גומריהם הצטיינו במפעל התרבות במשך השנים הראשונות, ורבים מהם התפרסמו כמורים מצויינים, גם כעסקנים וגם כסופרים מובהקים מסופרי ארץ ישראל העומדים כיום "במזרח" תרבות הספרות העברית.  המחזור הראשון של גומרי הסמינר מנה חמישה תלמידים, אליעזר ילין בנו הבכור של דוד ילין, מרדכי לבנון, חנוכה מזרחי ואחיו נהוראי מזרחי, לוי כהן בנו של ר' דוד כהן ובן נכדתו של ר' יהושע ילין אבי משפחת ילין בארץ ישראל, ואנכי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה