_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גאון יהודה וירושלים

שלמה רובין

לתוכן הענינים

 

פּתח דבר.

______________

 

אם עשירה השפה העבריה, כאחת השפות החיות באירופה, לציין בגדי העברים הקדמוֹנים בכלל, עשרה גדול עוד יותר מאד בציון תלבושת העבריות, כשמות קשורי הכלה וּעדיה, בכנויי פרי ידי אשת חיל, בתוארי מרקחת בשמיה למשחה, ובפרטי שאר תמרוקי הנשים הנזכרים בכתבי הקודש, אּם בגזרת פעלים או בּתבנית שמות. ד"מ:

 

א.  ציון בגדי העברים.

 

לבוש, מלבוש, תלבשת, בגד, בגדי חפש, שמלה; שלמה; גלומים, חליצות, מחלצות, כסות, סות, מד; מדות;  מדוים; אדר; אדרת, כתנת, כתנת פסים, כתנת תשבץ, אבנט, חשב; אזור; מזה; מזיה, חגור, חגורה, מחגורת, אפוד, אפדה, ברומים, פתילים, מכלולים, מעטה, מכנסים, מעיל, סרבלין, שמיכה, שק, נעלים שרוך נעל, חבש, צניף, מגבעה, מצנפת, פאר, אפר, טבולים, חצן, מסוה, סהר-פנינים וכו'.

 

ב.  ציון תכשיטי העבריה.

 

.I   מלבושי העבריה וקישוטיה:  בגדות, גליונים, מחלצות, מטפחות, מעילים, כסתות, לחשים, נטיפות, בתי הנפש, עגילים, מעטפות, עכסים, עדנים[i], פארים, פאה נכרית (פתחן), פתיגיל, צעיפים, רדידים, צמה, צניפית, רעלות, שביסים, שהרונים, שרות וכו'.

.  IIמעשה ידיה בכישור ופלך, מעשה חושב אורג ורוקם, מעשה רשת       מטוה ומשזר, ומעשה פשתים סרוקות.

                אטון, ארג, בד, בוץ, שש, חוט, חור, חטובה, כרפס, סדין וכו'.

.III  קשורי הכלה: חרוזים, חריטים, טבעת, טטפת, כלים, כלִיל כלולוֹת, לויה, תורי זהב עם נקודוֹת הכסף, ענקים, קשורים וכו'.

.  VIעדי עדיים: זר, חח, חלי, חליה, חלאים, כומז, נזם, פנינים, צמיד, אצעדה, צעדה, רביד, מראה, ראי מצק וכו'.

.V   צבעי רקמתים: ארגמן, רקמות, חכליל, כחל, פוך וכו'.

.IV   משחת בשמים: רקחים, אבקת רוכל, אהלים, שמן המור, מור עובר, נטף, נרד, קציעות, וכו'.

והרבה קשתה עלינו יד הביאור בשמות קדמונים ובמלות נושנות ההן עפ"י תורת הלשון ודרך השמוש, עד שהחכם בעל אוצה"ש בשרש כתן החליט לאמר: "ואין להכריע איזה מלבוש נקרא כתונת, כי מי יביאנו לראות את המלבושים אשר כבר עשו ולבשו?" אמנם כן היו והיו אנשים חכמים רבים וכן שלמים, אשר במחוקק חקרי לבבם הביאונו לראות את המלבושים ההם בקומתם ובצביונם, נוסעים נכונים ותרים משכילים ומבקרים חוקרי קדמוניות, כמו גארווע, בעֶטטיִגעֶר, העערען, מיינערס, חארדין וכו' העמיקו מחקריהם אחריהם, האריכו לשון למעניתם, והרחיבו שפה על אדות כל מיני הלבושים ההם, ויוציאו עליהם משפטם בהיר כאור הצהרים;  ואת כל תוצאות מחקריהם אסף וקבץ כעמיר גורנה החכם האַרטמאַן.  וממקור כתביו וספריו הרבים, וממעיני חפש מחופש סופרים אחרים שאבתי את הדברים אשר אנכי נותן לפניך, קורא עברי, בספר הקטן הזה, אשר פלגתי לארבעה חלקים. החלק הראשון ידבר על קורות מקור תפארת גאון ישראל בבגדי פאר בכלי חפץ ובתמרוקי יקר.  החלק השני יפרט בגדי העברים והעבריות בשמותיהם על פי תכונתם.  החלק השלישי יוציא צבא תכשיטי בנות ציון במספר מברר ומלבן תוכן מעשיהם ומשפטיהם, לכלם בשם יקרא, אחד לא נעדר. והחלק הרביעי יצייר לעינינו חית הנשים העבריות בארץ יהודה.

תכלית הביאורים האלה להועיל להבנת השפה הקדושה בביאור כתובים רבים ושמות שונים במקראי הקודש, ולשמח לבב הקורא העברי בהתבוננו לאחור על אורך ורוחב חית אומתנו, אשר כגפן אדרת התמודדה והשתרעה בקרב העמים נכבדי הארץ, במלבושי שני עם עדנים ובחרשת זהב ואבני חפץ, וכל יקר ראתה עינם כאחד הלאומים המפוארים בימי קדם, והגוים בתור מעלת המדרגה בימינו אלה.  ולא יאמרו עוד מרפי ישראל, בוזיהם ומנדיהם (אשר פעם גם בקרבם ימצאו, מהרסיהם ומחריביהם מהם יצאו - ) לאמר; אך עם אכרי עובד אדמתו הצעירה, עם קטן בזוי ושפל-ערך היה יעקב בין הגוים הגדולים בימים ההם; באשר תפקחנה עיניהם לראות, איך העבריה אספה לחדר תכשיטיה מוצאי מזרח ומבוא השמש, ומלתחת העברים מלאה מזן אל זן בגדים רבים למיניהם וכלים מכלים שונים השוררים אז ברחבת הארץ ואיי הים, ועם ישראל היה גוי גדול ורחב ידים גם בעניני קשוט להתפאר גם בנימוסי כסות עדי עדיים בין עמי הקדם.  וגם לו, כלכל העמים, היו העדיים סבה נכונה למועדי רגל האומה, לתת לה אפר תחת פאר, ומקל תפארה היה למקל חובלים – וה' ישוב ונחם ציון.

 

    ווינה, בימי חנכה לשנת ה' תרכ"ט

ה מ ח ב ר.

----•<>•----

 


חלק ראשון

קורות כלי חפץ העברים ויקר תמרוקיהם.

_________

 

פרק  ראשון.

 

מזמן  דורות  עולמים  עד  רדת  העברים  מצרימה.

 

ככל העמים בשחר ילדותם, המכסים מערומיהם בטרפי פאפירוס, כן היה גם לקדמוני עמי מקראי הקדש ולהעברים עלה תאנה (בראשית ג') מין הבד הראשון אשר תפרו להם האדם ואשתו ע"י קליעה או שזירה, ועשו להם חגורות אשר הספיקו להם בארץ אסיה החמה.

מין הבגד השני היה כתנות עור (שם) אשר ה' לאדם ולאשתו וילבשם, כמעשה כל העמים הקדמונים, וגם עמים חדשים בראשיתם, בהחלם להיות רועי צאן ונוסעים בעדר או גבורי ציד בשדה וביער, הזובחים בהמות שדי וחיתו יער, ועושים להם מעורותיהם מכסה עתיק על בשרם. והעברים תפרו את כתנות-העור האלה בשערות או בגידי בהמה וחיה, אשר נודעו להם, כאשר החלו מאז ומקדם לתפוש כנור ועוגב, ולמשוך בקשת לצוד ציד, אשר לשניהם נצרכו גידי חיות השדה. ולבשו העורות האלה החלק מבפנים והשער מבחוץ, כאשר הלבישה רבקה את "עורות גדיי העזים" על ידי יעקב ועל חלקת צואריו (שם כ"ז). ולמען השביע את העין בצבע רקמתים, תפרו בכסות כזאת עורות משונים בשלל צבעים שונים, והיתה לכתנת פסים (שם ל"ז) אשר עשה יעקב ליוסף בן זקוניו.

ובימים ההם החלו כבר גם הנשים העבריות למשוח בשרן ושערן ולהקטיר בגדיהן בריח ניחוח, ראשי בשמים המעלים קטורה נעימה באף; כי אז נסעה דרך ארץ כנען אורחת ישמעאלים מגלעד, "וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט הולכים להוריד מצרימה" (שם ל"ז), ויעקב שלח ליוסף בנו מזמרת הארץ צרי נכאת ולוט ובטנים ושקדים (שם מ"ג), פירות המוציאים שפעת שמן.

 

פרק שני.

 

מזמן  רדת  העברים  מצרימה  עד  זמן  עלותם  לארץ  כנען.

 

ארץ מצרים, אשר הקדימה אז מיתר הארצות לבא אל תור המעלה במלאכות מחשבת, ואשר כבר היתה אז, כמו כוש אחותה, רוכלת עמי ארצות הקדם, הודו וערב, מלאה בימים ההם כלי מעשה חרש וחושב בכסף ובזהב ובשלמות ותמרוקי הנשים.

המצרי היה אבי שולח ידים בכישור לטוות פשתן, הנמצאת שם לרוב, ותומכי פלך לארוג גידי שיחים ועצים, אשר הצמיחה אדמתו למכביר בכלל, ומיני פשתה (שמות ט' ל"א) וקנה וסוף על יד יאורי מצור בפרט, "ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור" אשר מהם היו "עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (ישעיהו י"ט).

מצרים היא ארץ מולדת הפשתה הלבנה "חטובות אטון מצרים" בשם שש[ii] אשר לבשו השרים[iii] והכהנים, ואשר עטו גם אלהיהם, שמהם למדו גם העברים לתאר מלאכי השרת וכל קדושי העליונים כלבושים בגדי לבן ("לבושיה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא" – "איש אחד לבוש בדים", דניאל). וגם רוב בגדי הכהנים היו לבנים: "כתונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף" (ויקרא ט"ז); "בגדי פשתים ילבשו וגו', פארי פשתים יהיו על ראשם, ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם" (יחזקאל מ"ד). וגם להחנטת המתים, כמו שנחנטו אז יעקב ויוסף, נצרכו הרבה חריטי בד ורדידי פשתן.

בארץ ההיא למדו בני ישראל מבני חם, והנשים העבריות – מרעותיהן המצריות, מלאכת מטוה וארג בצמר ובפשתים, וקראו בלשונם הקדושה לחומר מלבוש כזה בשמות שש או בוץ, אשר בתבנית משזר מכונה בד.

עוד שאלו הנשים העבריות משכנותיהן המצריות את ההכשר והמנהג לקרוע בפוך עיניהן, להאדים בתולע ראשי צפרני אצבעותיהן (הנמצא עוד עתה על גויות חנוטי המצרים) ולמשוח פני להבים בשרד קוי צבעים מבריקים, ולהצהיל פנים בשמן ששון, כאשר הסכן הסכינו המצרים מני אז ועד היום הזה, בשלל פרחי צבעי נועם וריח ניחוח, אשר – כמו נטעים משגשגים, עלים לתרופה, וצרי להעלות ארוכה ונצנים המוציאים סמים למלאכת החנטת המתים – פרו ורבו בארצם, ובראשם המטע המפואר בחכליל אדמדם והנודע בשם כופר המצרי , הוא Henna.

העבריה שאלה מאת רעותה ומשכנתה ומגדת ביתה בארץ מצרים לא רק כלי כסף וכלי זהב ושמלות, כי גם למדה מהן ההרגל והשמוש בכלי חפץ כאלה; כי נמצאו אז במצרים עפרות זהב ונטילי כסף לרוב, כנראה מזה שנתן פרעה על יד יוסף את טבעתו, ושם רביד זהב על צוארו, וממה שנמצאו כבר בבית יוסף גביעי כסף וזהב, אשר חצבו המצרים והכושים מהררי ערב ואפריקה.

גם המנהג להתימר בתפארת אבני חפץ, ולפאר את הגו והכלים באבנים יקרות, ישן נושן היה במצרים; כי בשלשלות הררי מצרים התיכונה והעליונה נמצאות אבני נופח, לשם ושוהם, וכיוצא בהן.

 

פרק שלישי.

 

מזמן מסעי בני ישראל במדבר בערב עד התנחלם בארץ כנען.

 

מלומדות לטוות ולארוג בכפיהן, עשו להן הנשים העבריות, בדרך מסעיהן במדבר, מגז עדרי צאנן ובקרן קלעי אוהלים, יריעות מכסה, בגדים ושאר כלי חפץ גסים או דקים, כמעשה הבידואינים בזמן הזה. משערות הגמל עשו אדרת שער, אשר לבשו הרואים והנביאים. ותלמדנה לטוות את שער העזים ליריעות מכסה אוהל מועד, כמ"ש (שמות ל"ה): "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו' וגו'; וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים" . את יריעות אהלי מקניהן עשו משער שחור של העזים, כמעשה נשי הערביאים עד היום הזה, לכן אמרה שולמית (ש"ה א'): "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה". בגדי חופש וכמות טלואות עשו מן העזים אשר להן שער צמר רך, זך וטוב, כעין עדר העזים שגלשו מהר הגלעד, אשר לשערם ידמה שער היפיפיה שולמית (שם ו'). וכביר העזים אשר שמה מיכל מראשותי מטת דוד, דמו מלאכי שאול לשערת ראש איש חרמם.

 

פרק רביעי.

 

מזמן האָחזם בארץ כנען בימי יהושע עד מות דוד.

 

בבואם אל ארץ נושבת עבדו העברים מלאכת חושב ואורג גם בפשתים, כי יבשו אז פשתי העץ בהעריכם אותם על הגג לחום השמש (יהושע ב').  והיו העברים מלומדים היטב במלאכת בגדי צמר ופשתים, כנראה מפקודי התורה על דבר נגעי בגד צמר, או בגד פשתים, או בשתי או בערב וגו' (ויקרא י"ג). ורוב בגדי האנשים והנשים עשו מצמר או מפשתים או משניהם יחדיו, בטרם יצוה אותם המחוקק לאמר: לא תלבש צמר ופשתים יחדיו, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. וביחוד ארגו בגדים מגז צמר הכבשים ורחלים, ועת הגזה היתה להם ליום חג, משתה ושמחה, כמו שאנו מוֹצאים אצל לבן ויעקב, ואח"כ אצל נבל ודוד. גם לאתנן זונה נתנו צמר ופשתים (הושע ב').

אחרי אשר נארג בגד הצמר כבסו אותו לנקותו מחלאתו הדבוקה בו, והמנקים האלה נקראו כובסים, אשר ישבו במקום מיוחד הנקרא "שדה כובס" (מ"ב י"ח, ישעיהו ז'). והנקיון הזה נעשה ע"י דשן של עשב שרוף הצומח במקומות לחים, כגומא בבצה, ומכונה "בורית" (ירמיהו ב'), או "בורית מכבסים" (מלאכי ג'), ובערבית שם הצמח הוא: קלי (כמו שנקרא "בור" (ישעיה א') החומר המנקה חלאת המתכת היקרה), כן נקו את הצמר על ידי מין מלח שקורין ניטרא, הוא הנתר (ירמיהו ב') אשר נודע לחומר עז מבצבץ ומבעבע ומעלה באשו אם יוצק חומץ עליו (משלי כ"ה); כי כן אהבו העברים ללבוש בגדים נקיים ולבנים, מגוהצים היטב, כמ"ש (קהלת ט'): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר". ועל זאת עקץ אותם ברמז הנביא ירמיהו הנ"ל לאמר: כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני! תתיפה בהדר גופך והנך שקוץ ומתועב בנפשך! אמנם גם בגדים צבועים חמדו להם אז, שע"כ אמרה אם סיסרא על בנה לאמר: "הלא ימצאו יחלקו שלל וגו' שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים לצוארי שלל".

*       *

*

עשיית פארי עדי העדיים למדו אז בני ישראל מן העמים המתוארים בתור שכניהם ומן הכנענים, הם הפיניקים מים (וע"ז רמז הנביא ישעיהו בתוכחתו "כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים, ובילדי נכרים ישפיקו, ותמלא ארצו כסף וזהב וגו' ", כמו שהוכיח להלן את בנות ציון על פארי עדייהן).  מעבר מזה ישבו המדינים, אשר מני אז סחרו ברכולת ערב מצרימה (בראשית ל"ז), ונאמר (ישעיהו ס') "שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה כלם משבא יבאו זהב ולבונה ישאו". הם פשטו עם העמלקים כפעם בפעם בנחלת העברים לבוז שלל; כאשר גברה עליהם יד העברים ברחו לנפשם והניחו במחניהם נזמי זהב וארגמן, שהרונים ונטיפות (שופטים ח', ש"ב ה', דה"א י"ח), ודוד לקח פעם אחת מראש מלך בני עמון עטרה גדולה ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה (ש"ב י"ב). גם בעשות שבטי עבר הירדן מזרחה מלחמה עם ההגריאים שכניהם ויפלו בידם (דה"א ה') לקחו מהם שלל כזה. הפלשתים (אשר נתנו להארון הקודש מנחה טחורי זהב ועכברי זהב; ומהם לקח שמשון שלשים סדינים, ושלשים חליפות בגדים לתת למרעיו, אשר מצאו חידתו) היו שכני הפיניקים ובעלי בריתם, הנזכרים יחד במקרא (יואל ד' ד', עמוס א', זכריה ט', ירמיהו מ"ז, יחזקאל כ"ה). ומצינו שמלכי צור וצידון כרתו ברית שלום עם מלכי ישראל, דוד ושלמה בנו, ושלחו להם מזמרת ארצם בחרושת עץ ומתכת. וגם מפאת הנגב והצפון קימו וקבלו בני ישראל מיני פארים ובגדים; מנגב המצרים שכניהם, אשר אח"כ היתה בת פרעה מלך מצרים לאשה להמלך הגדול בישראל, ומצפון בבל וכשדים. בני ישראל חמדו את "אדרת שנער" (יהושע ז') הבאה מבבל.

ואהבת הנשים העבריות אל שלל תכשיטים כאלה נראה מקינת דוד על שאול ועל יונתן לאמר: "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכן שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן"

וגם ידעו כבר בני ישראל בימים ההם ממרקחת מיני בושם למשחה ולמסוך בהם, ובהיכלי מלכים היו נשים מיוחדות העושות ראשית שמנים כאלה, ונקראו רקחות, כמו שאמר שמואל במשפט המלך: ואת בנותיהם יקח לרקחות וגו'.

________

 

פרק חמישי.

 

בימי הבית הראשון מימי מלוך שלמה עד גלות בבל.

 

המלך הגדול ההוא החזיק מעדנות הברית בין בני ישראל ובין עם הפיניקים, צור וצידון, אוהבי תפנוקים ויודעי חין ערך עדי עדיים. הוא חדש את בריתו עם חירם מלך צור, אשר היה אוהב גם לדוד אביו כל הימים (מ"א ה', ט', י').  ובין נשי שלמה הנכריות היו גם צדניות (שם י"א), והיתה לו, או למלך ישראלי אחר, בת צור לאשה (תהלים מ"ה). אליהו התשבי הלך צרפתה אשר לצידון וישב שם, והנביא יונה ירד אל ארץ הפיניקים, יפו, לברוח משם באניה תרשישה. בברכת יעקב ובשירת דבורה (אשר לד"ק גם שתיהן נתחברו בזמן ההוא) נאמר על זבולן "לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות ישכן וירכתו על צידון", אשר ישב לחוף ימים גם הוּא.  וּנביאים רבים חזו קשות על צור וצידון, והטיפו רעות עתידות על יושבי חבל הים , על אשר הרעו לבני ישראל בהתרועעם עמהם לחברה (עמוס א', צפניה ב', זכריה ט').  מליצי ישראל ונביאיו ידעו אז גודל עושר הפיניקים וכבוד "צור המעטירה, אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ" (ישעיהו כ"ג), ויחזקאל מתאר את העיר צור כאניה כלילת יופי, מלאה אוצרות כל הארץ, המחליפה סחורותיה גם עם ישראל ויהודה: "יהודה וארץ ישראל המה רוכליך, בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצורי נתנו מערבך" (יחזקאל כ"ז). ובאמת מצינו כן אצל בנין הבית ואחריו, כי במחיר כסף וזהב ועצי הבנין אשר לקחו בני ישראל מן הצורים שלחו להם חטים ושמן ויין. כ"ז מורה על ברית החברה והריעות שהיתה אז בין ישראל ובין צור וצידון, המפזרים יקר תפארת העדיים על פני כל הארץ.

אומני צור וחרשיה היו מפורסמים במלאכת מחשבתם בקרב בני ישראל. חירם מצור, חרש נחשת, אשר היה מלא חכמה, תבונה ודעת, יצר את שני העמודים יכין ובועז לאולם ההיכל עם הכותרות והשבכות מעשה שושן והרמונים, ואת הים הנחשת עם הפקעים, ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן, ואת המכונות עם המסגרות והשלבים, לויות מעשה מורד, והכותרות והכתפות והמקלעות והאופנים עם כרובים, אריות ותמירות כמער איש ולויות, ואת יתר כלי בית ה' לכבוד ולתפארת.

ובימים ההם ארח המלך שלמה לחברה עם מלכי צור כדי ללכת באניות תרשיש אופירה להביא כסף וזהב באוצרותיהם עד אין קצה. מבלי ספק למדו בני ישראל אז[iv] מהצוריים לעשות בזהב ובכסף כלי-הדר ועדי-תפארת. ומקומות רבים במקרא יעידון ויגידון כי היו בקרב בני ישראל צורפי כסף (תהלים ס"ו, י'), בוחני זהב (איוב כ"ג, י') ובוחני כסף (משלי ו') בתוך מצרף לכסף וכור לזהב (שם י"ז), להגות סיגים מכסף ויצא לצורף כלי (שם כ"ה). ישעיה הוכיח את עמו על דבר הפסל "אשר נסך חרש וצורף, בזהב ירקענו ורתוקות כסף צורף, ויחזק חרש את צורף מחליק פטיש את הולם פעם, חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו, חרש עצים נטה קו יתארהו בשרד יעשרו, במקצעות ובמחוגה יתארהו". ירמיה ידע מן מפוח נחר מעופרת באש, כי לשוא יצרף כסף נמאס, ויחזקאל מזכיר כור סיגים, כסף, נחשת, בדיל, ברזל ועופרת (יחזקאל כ"ב). ואחרון הנביאים אומר: וישב מצרף ומטהר כסף וגו' וזקק אותם כזהב וככסף וגו' (מלאכי ג'). היהודים ידעו גם מאומנות יתירה לצפות כסף סיגים על חרש, או לעשות תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כ"ה י"א). אומנים מפוארים במלאכה זו היו "החרש והמסגר" אשר הגלה נבוכדנצר בבלה. והיו ביניהם מקומות מיוחדים (פאַבריִקעֶן) למלאכת מחשבת, ד"מ "בית עבודת הבוץ" (דה'א ד' כ"א), "גיא חרשים" (שם י"ד), "היוצרים ויושבי נטעים וגדרה" (שם כ"ג) וכו'.

________

 

 

א.  פנינים וראמות.

 

אדמו עצם מפנינים....

חשך משחור תארם.

                        (איכה ד').

 

עם כלי כסף וזהב היו להעברים אז גם פנינים[v] הזכים משלג והצחים[vi] מחלב (איכה ד'). וספר איוב פרשה כ"ח מתאר בחכמת חציבת ההררים ובתבונת חפוש המטמונים מוצא הכסף וזקוק הזהב בעליל לארץ, חציבת הברזל מעפר ויציקת הנחושה מאבן, דרך גידי עפרות הזהב בנתיב עקלתון, ומקום ספיר ושוהם יקר משרש הרים וכו'. הוּא מונה שם בין כתם אוֹפיר וּזכוּכיִת פּז, גביש ופטרת כוש, גם ראמות (קאָראַללעֶן[vii]) (המוצאים מים סוף) ומשך הפנינים, היינו מוצא (כמו "לכסף מוצא" הנ"ל) הפנינים, המוצאים באסיה מקרקע הים על יד חוף לשון-הים הערבית, הוא הים-סוף אשר באדום, ארץ מולדת איוב.

 

ב.  אבנים יקרות.

 

תשתפכנה אבני-קדש

בראש כל-חוצות.

              (איכה ד')

 

גם אבני גזר, אבני חפץ, התנוססו אז על אדמת ישראל, והעלו יפעת עדי עדיים על ראש העברים; שכן מסופר אצל מלכת שבא שהביאה לשלמה עם בשמים וזהב גם אבן יקרה, גם צי חירם ושלמה אשר נשא זהב מאופיר הביא אלמוגים ואבן יקרה, על כן יכלו בימים ההם (כי בזמן בית ראשון ולא מקודם נכתבה פרשת המשכן[viii] בספר שמות ואין מוקדם ומאוחר בתורה) בני ישראל לשבץ בחושן המשפט אשר על לב הכהן הגדול העומד לשרת בקודש ארבעה טורי אבנים יקרות: אדם, פטּדה וברקת, נופך, כפיר ויהלם, לשם, שבו ואחלמה, תרשיש, שוהם וישפה. רק בתשע מהאבנים ההן התימר מלך צור (יחזקאל כ"ח). ומלבד האבנים היקרות האלה נודעו להעברים עוד: כדכד ואבני אקדח[ix] , ואבני פוך[x], ושש, בדולח וגביש.

 

ג.בשמי ריח ניחוח ושמני משחה.

 

וראשית שמנים ימשחו

ולא נחלו על-שבר יוסף.

            (עמוס ו').

 

מסוחרי צור וצידון, אשר מהם קיימו וקבלו העברים תכשיטי אבני יקר הנ"ל, קבלו ולמדו האחרונים גם מעשה מרקחת, ריח ניחוח ושמן משחת הראש והגויה. מלבד מיני הסחורות, מהמערבים והעזבונים אשר בהם סחרו ורכלו הפיניקים האלה בין יתר עמי הקדם, כללו יפי מסחרם בשש וברקמה ממצרים, בכסף, ברזל, בדיל ועופרת מאיי תרשיש, בסוסים, פרשים ופרדים מבית תוגרמה, בקרנות שן והבנים מבני דדן, בנופך, ארגמן ורקמה ובוץ וראמות וכדכד מארץ אדם, בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצורי מארץ ישראל, כיין חלבון וצמר צחר מעיר דמשק, בגלומי תכלת וגנזי ברומים מארץ אשור וכו'.

הכתוב מונה והולך גם קדה וקנה "וראש כל בושם" מארץ ערב ושבא, אשר מלכת הארץ ההיא הביאה בעצמה אל המלך שלמה, בשמים הרבה מאד, "לא בא כבושם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה": וגם יתר ראשי הארץ הביאו לו למנחה, מלבד כלי כסף וכלי זהב ושלמות ונשק, סוסים ופרדים, גם בשמים. והמלך חזקיהו בהראותו כבוד עושרו ורוב גדולתו לפני מלאכי מלך בבל, הראה להם גם את הבשמים והשמן הטוב הנמצא באוצר "בית נכותו" (מ"ב כ', ישעיה ל"ט).

ראש מיני הבשמים היתה הלבונה שהיא מין שרף בעל ריח טוב הנוטף מעץ הגדל בארץ ערב, אשר הקטירוה גם בבית המקדש לריח ניחוח לד'. אורחות שבא סחרו עם הלבונה (ירמיה ו' כ') בארץ יהודה ובשאר ארצות הקרובות. גם הקנה הטוב מארץ מרחק הוגש על המזבח. ובין יתר סמי הקטורת נמנו עוד מור-דרור, קנמון, קדה[xi], נטף ושחלת והלבנה. צמח הצרי גדל בעיר גלעד ובעמק יריחו קרוב לים המלח, ואותו שלח יעקב בתור מנחה למשנה מלך המצרים; סוחרי צור וצידון לקחו אותו במערכם מארץ יהודה[xii],  הוא מין שמן לבן אדמדם הנוטף (שכן מורה השרש צרי בערבית על נטיפה) מעל הצמח ההוא, וריח יפה אף נעים לו, וטעמו חד ומר ומבושם, והוא מרפא חליים רבים ושונים עד היום הזה. וכן נודע אז עץ אהלים, המכונה ג"כ עץ גן-העדן, או עץ הנשר, בין בשמי ריח ניחוח הגדלים באסיה. וכן הבשם נרד[xiii] הגדל בהודו וריחו עז נחשב בין ראשי-השמנים המשמשים למשוח ולעדן את הבשר. היהודים נשאו ממנו ענפי-עבות מיוחדים בתוך בגדיהם, או בחיקם או על צוארם לריח ניחוח. וכן צמח כפר הנ"ל אשר צרור פרחיו נשאו העבריות בין שדיהן. גם נודע אז מטע הכרכם (זאַפראן) הנודע באיירופה, אולם הוא טוב יותר באסיה. ומלבד כל אלה סחטו העברים שמני ריח ניחוח מנצני לוט ודודאים ומפרי שקדים ובטנים ועלי הדס ותפוחי זהב (פאָמעֶראַנצעֶן) ורמונים, ועסיס גפן לבנון עם שמן ששון או שושנים וחבצלת. כל ראשי בשמי ריח ושמני ניחוח האלה העלו קטורה באף הנביאים והמליצים בישראל להנעים זמירות ושירות לאמר:

יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון

 ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו

וריח לו כלבנון. 

(הושע י"ד).

מה יפו דודיך אחותי כלה מה טובו דודיך מיין

וריח שמניך מכל בשמים[xiv] נופת תטופנה שפתותיך כלה

דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון

שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים

כפרים עם נרדים נרד וכרכם קנה וקנמון

עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים

מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון

עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו .

(ש"ה ד')

כל מיני הבשמים האלה היו משמחים אלהים ואנשים, המה העלו קטרת ריח ניחוח על מזבח ה' לרצון, ובהם משחו גם בני אדם את בשרם למשעי. מלכים, כהנים ונביאים נמשחו בשמן הסמים, בכל משתה שמנים וכוס רויה ירד השמן הטוב מעל ראשי המסובים על פי מדותיהם, מרבדי מטתם וערשי יצועם נפו בקטורת בשמים; ולקראת קרואי המשתה העלו היהודים תמרות עשן הקטורת כדי לקדם פניהם בריח ניחוח. ועל זאת ירזמון דברי המוכיח בשער לאמר:

השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם

ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק

הפורטים על פי הנבל כדויד חשבו להם כלי שִיר

השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו.

 (עמוס ו').

        ונעים זמירות ישראל יודה לה' חסדו לאמר:

תערוך לפני שלחן... 

דשנת בשמן ראשי כוסי רויה .

תהלים כ"ג).

ומשל היה בפי המלך החכם:

שמן וקטרת ישמח לב. 

(משלי כ"ז).

ואשת-נשף נצורה-לב הומיה:

נפתי משכבי מור אהלים וקנמון.                     (שם ז').

והנביא מוכיח הקריה אשר היתה לזונה:

ותשרי למלך[xv] בשמן ותרבי רקחיך

(ישעיה נ"ז)

ושמני וקטרתי נתת לפניהם.

 (יחזקאל ט"ו).

גם במיני מאכל  ומשתה (וזהו מקור המבטא "מסך שכר") ערבו העברים מיני בשמים כדי לתת להם ריח ניחוח (משלי כ"ג ל', יחזקאל כ"ד י', ש"ה ח' ב'). מדרש שיר השירים כותב על "נרד וכרכם" מר       אנמירינון, ופי' הערוך שם: בלשון יוני יין מעורב עם מור ובשמים (מירטהעֶנוויַין). גם קברות המלכים מלא בעצי בשמים, כמ"ש (דה"ב  ט"ז י"ד): ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה. וגם ברחיצה מהלו במים מיני בשמים (ש"ב י"ב כ', רות ג' ג'). גם דכו בשמים במדוכה והכינו מהם רפואת-תעלה ומזור לכל מכה (ישעיה א' ו', ירמיה מ"ו י"א), ונקראו הבשמים המדוכים האלה בשם נכאת (בראשית ל"ז כ"ה, מ"ג י"א), או נכות (מ"ב כ', ישעיה ל"ט) (מלשון נכה וכתוש). וזהו "בית נכותו"[xvi] של המלך יחזקיהו. המלאכה נעשתה באמנות מיוחדת "במרקחת מעשה" (דה"ב ט"ז י"ד). הרוכלים סחרו עמה מבית לבית למכור "אבקת רוכל" (ש"ה ג' ו'). הבשמים נרקחו לרוב על ידי נשים שנקראו מפני זה "רקחות" במשפט המלך אשר שם שמואל הרואה לפי בני ישראל. מלבד זאת היתה מקטורת הסמים למשחת הכהן וכלי הקדש ולמזבח ה' שנעשתה ע"י "הכהנים רוקחי המרקחת לבשמים" (דה"א ט' ל'); ובאה המצוה לאמר: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו" (שמות ל'). ואמרו: של בית אבטינס לא רצו ללמד את מעשה-הקטרת (יומא פרק ג'). סממני (עיין יוסיפון קדמוניות ספר שלישי ח', ג') הבשמים נכתשו בכלי או באבן חלולה[xvii] ונשחקו הדק היטב. מהולים בשמן הטוב ממיני זיתים טובים מאד, הפרים ורבים בארץ ישראל, עד אשר יז מיץ העסיס מן המדוכה החוצה. ובקטורת הַמקדש נתנוּ בהם עוֹד מלח[xviii] הוּא ניטרוֹס הנ"ל הפורה לרוב בארץ מצרים, כי עי"ז תמהר האש להצית בקטורת ותמרות העשן יתאבכו למעלה בגאות.

 

ד.  בגדי תכלת וארגמן.

 

האמנים עלי תולע

חבקו אשפתות.

                 (איכה ד')

 

עוד למדו העברים – לבד מדמשק[xix] סוחרתם בצמר צחר (יחזקאל כ"ז) וממלך מואב הנוקד אשר השיב ליהורם מלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר (מ"ב ג' ד') – מן הפיניקים, סוחרי צור וצידון, מלאכת מחשבת רקמה במיני צמר יקרים, כמו בצמר המשובח מעיר Milet  באסיה הקטנה הנודע בשם "כלי מילת". וידוע הוא, כי רועה אחד מעם הפיניקים מצא ע"י כלבו את הצבע האדמוני הנמצא בגונים שלו בצב חומט או שבלול אחד (מושעֶל) ובעבור זה מכונה לד"ק הצבע הזה בעברית בשם תולעת או תולע (עיין להלן), ובדם חלזון זה נצטבע הצמר. החומטים האלה היו משני מינים: האחד פשוט ושמו בפיניקית ארגוָן (דה"ב ב' ו') ובארמית ארגונא (דניאל) ובעברית ארגמן, ובל' יונית ורומית Purpura  ובאשכנזית  פּוּרפּוּרמוּשעֶל, ונמשה ממצולת הים, וצבעו צח ואדום. והמין השני מתעגל ומכונה אצל העמים הקדמונים שופר או חצוצרה או קרן המכריז, ונמצא על כפים וסלעים ושמו תכלת, וצבעו אדמדם בהיר שחרחר כזוהר הרקיע, כמראה פני הים וכעין עצם הפרח והאבןHyacinth . ושני המינים, תכלת וארגמן, לקחו הפיניקים מאיי אלישה Acolien  (יחזקאל כ"ז ז'). כן נמצא חומט-הארגמן ((Purpurschnece על חוף הים אצל צור, ובשבת דף כ"ו: אלו צדי חלזון מסולמא דצור ועד חיפת. וגם צב החומט (פּוּרפּוּרמוּשעֶל) נמצא על חוף ים הפיניקים לא רחוק ממיצר הר הכרמל[xx]. מחלזון אחד אשר המיתו בהולם פעם הוציאו רק איזו טיפות דם, ע"כ היה יקר מאד מאד במחירו אשר בכסף יסולא. ובמנחות מ"ד: תנו רבנן, חלזון זה גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחת לע' שנה, ומדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים.

בגדי תכלת וארגמן לבשו אצל העמים הקדמונים אך מלכים וכהנים גדולים, שרים ויועצי הארץ ועשירי העם, "גם אנשי חיל מתלעים" (נחום ב' ד'). ארגמן ושני תולעת משזר שמשו כמעט בכל מלאכת המשכן ובית מקדש-עולמים וכליהם. – גם הבלי הגוים היה "תכלת וארגמן לבושם" (ירמיה י' ט') – "שרי יהודה רגמתם" (תהלים ס"ח כ"ח), פחות וסגני אשור "לבושי תכלת" (יחזקאל כ"ג ו'), ובני ישראל בזזו "בגדי ארגמן שעל מלכי מדין" (שופטים ח' כ"ו).

עוד למדו העברים מסוחרי צור וצידון לעשות את הצבע שקורין קאַרמעזין, ובתלמוד – זהורית הנעשה מגרגירי האלון – (קאַרמעזייכע[xxi]) הגדל בארץ ישראל, וביחוד בארץ ארם ופרס (עיין רש"י ישעיה א' י"ח). הגרגירים ההם היו מלאים תולעים אדומים (כעין התולעים הקטנים שקורין קאָחעניללע) הנולדים על עצי תאני היער בארץ פירו). ע"כ קראו לחוט הנצבע מדמם בשם המצורף "שני תולעת" או "תולעת שני" או רק "תולע", "שנים". והצבע הזה איננו פּוּרפּוּר , כי אם קִאַרמעֶזיִן, לד"ק, שאליו מכוונים השמות כרמל או כרמיל הנ"ל, וזהו "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשךְ כארגמן" (ש"ה ז' ו'), שנרדף כרמל עם ארגמן. וחכמי צור הלכו ירושלימה לעשות אצל שלמה "בארגמן וכרמיל ותכלת" (דה"ב ב' ו'); "ויעש את הפרכת תכלת וארגמן וכרמיל ובוץ" (שם ג' י"ד).והכרמיל הזה דומה לצבע הארגמן כמראה להב אש אוכלה, והוא אולי עין החשמל שהזכיר יחזקאל.

ונפרצה בימים ההם מלאכת הצבעים היקרים האלה בין "בני ציון היקרים המסולאים בפז האמונים עלי תולע" (איכה ד' ה'), עד שנמצא בספר שלמה הציור מאשת חיל, כי היא ונערותיה עשו סדין וחגור לכנעני צידון, ובחפץ כפיה ערכה לבושי שנים וארגמן למחסה משלג ויום אחרון. וכצל המתהלך לרגלי האור, כן התחקתה גם אשה זונה בשרשי רגלי אשת החיל, ותלבש שני למשוך אחריה לב עוגבים (ירמיה ד' ל').

 

ה.  בגדי רקמות בזהב ובמשי.

 

ומלבושך שש ומשי ורקמה....

ותקחי את-בגדי רקמתך ותכסים.

                ( יחזקאל ט"ז)

 

כבר הזכרנו למעלה ראש תפארת בגדי רקמתים בשלל צבעים במחנה העברים. והפאר הזה התנשא עוד ביתר עוז בזמן שנעסוק בוֹ עתה.

כל מעשה המשכן ויריעותיו, וקלעי החצר סביב, ופרכת המסך, ומעיל הכהן הגדול עם פעמוניו ורמוניו, וחשן המשפט עם ארבעת טורי אבניו וחשב אפדתו וכו', הכל כאשר לכל מתלקחים באש פלדות שלל צבעי רקמה מעשה חושב[xxii] ורוקם[xxiii] בתכלת בארגמן ובשני תולעת. ובמקדש בית-עולמים אשר בנה שלמה היו פתוחי מקלעות פקעים, כרובים ותמורות ופטורי ציצים צבועים כלם בשלל צבעים שונים. הנשיאים היושבים לכסא לבשו מעילים ובגדי רקמה (יחזקאל כ"ו ט"ז). ואת כנסת ישראל כמשל אהובת אישה ומנאפת (יחזקאל ט"ז) הלביש דודה הי"ת בגדי רקמה, ונעלה תחש וקשטה בשש וכסה אותה משי, ועדה אותה עדי עדיים, ונתן צמידים על ידיה ורביד על גרונה, ושם נזם על אפה ועגילים על אזניה ועטרת תפארת בראשה; ותעד זהב וכסף, ויהי מלבושה שש ומשי רקמה,[xxiv]; אבל היא בזנוניה עשתה מבגדיה במות טלואות לזנות עליהן[xxv], ובבגדי רקמתה כסתה את צלמי הזכר אשר עשתה לה. ובת צור, שגל המלך (תהלים מ"ה), נצבת לימינו ככתם אופיר, ממשבצות זהב לבושה, לרקמות תובל למלך, מור ואהלות וקציעות כל בגדותיה.

*       *

*

במעשה אורג וחושב כזה היו נשי צור וצידון מפוארות בימים ההם, כי כן ספרו לנו קדמוני המשוררים והסופרים אצל היונים, כי האשה הצידונית עשתה סדינים ותמכרם לארץ יון, וחגור נתנה לאניות סוחר מארץ מרחק. ומהפניקיות ההן למדו הנשים העבריות מעשה פרי ידיהן, כי כבר בימי המלך שלמה שלח לו חירם מלך צור "איש חכם לעשות בזהב ובכסף ובנחשת ובברזל ובארגון וכרמיל ותכלת, ויודע לפתח פתוחים" (דה"ב ב' ו'). בארג כזה רקמו העבריות במעשה חושב: כרובים, חבצלות, רמונים, כפות תמרים וענפי עץ עבות, כי גם את המנהג הזה הביאו חכמי צור לירושלים, ואנו מוצאים צעצועים, ומקלעות פרחים, ופקועות, וכרובים, ותימורות בכלי בית ה'.

גם ממצרים ומבבל למדו העבריות רקמת שלל צבעים, כי המצרים, אשר מימי קדם, עבדו בחפץ כפיהם מעשה שריקות וארג חורי כנ"ל, עלו במלאכת הרקמה למעלה גדולה, עד שגם בצור היה "שש ברקמה ממצרים" (יחזקאל כ"ז) למפרש הנס; ובימים ההם התערבו היהודים במצרים בגוים שונים וכרתו ברית עמהם ועל זאת התמרמרו הנביאים ישעיה, ירמיה ויחזקאל בעזוז מדברותם. הם ידעו מכל ערי מצרים, ונהריה, וצמחיה, ושבטיה, ובתיה, ואנשי צבאה, וכלי מלחמתה, אלוהיה, כהניה, וחרטומיה; הכל כאשר לכל נודע אז ביהודה ממצרים, ע"כ אין לפון כי השתמשו היהודים גם בפארי מצרים, ובגדיהם הנחמדים, ובשמיהם המסולאים וכו'. גם שלל צבעים, רקמת בגדי הבבלים ויריעותיהם ויצועיהם נודעו אז לעמי הקדם וגם למצרים, ליון, ולרומי, ובאו כבר על ידי הפיניקים גם לארץ יהודה ולכנען. שכן נזכר עוד בימי יהושע "אדרת[xxvi] שנער" הנ"ל. והיוסיפון מספר מתפארת הפרוכת לפני דביר ההיכל אשר באה מבבל, והיתה מרוקמת מעשה חושב בתבנית כרובים (כעין הספינקסים שהיו שומרים במצרים על אוצר הקודש בהיכלם), בפרצופים מורכבים מפנים שונים, הנהוגים בבבל כדמות החיות המורכבות מפני אדם, אריה, שור ונשר, אשר חזה יחזקאל במעשה מרכבה שלו; ומקור מחצבת מרכבה כזאת מארץ הודו הקדמוניה. בבל היתה אז ארץ רוכלת עמים כמו ארץ הפיניקים ונקראת גם היא "ארץ כנען בעיר רוכלים" (יחזקאל י"ז ד'). והמשורר (תהלים פ"ז ד') כולל יחד "רהב ובבל פלשת וצור עם כוש". גם באו ע"י הפיניקים לארץ יהודה מארץ ארם, וחרן, ואשור, ארגמן, ורקמה. ובוץ, מכלולים וגלומי[xxvii] תכלת, ורקמה, וגנזי[xxviii] ברומים בחבלים[xxix] חבושים וארוזים (מפורש בסרוס האותיות, והוא הרבוי, משם אֵזוּר – יחזקאל כ"ז).

אל כל שלל צבעי רקמה בבוץ, בתכלת, ובארגמן, חברו עוד חוטי זהב, כדי להעשיר ולהאדיר נוגה ברק הצבעים. והעברים ידעו את המלאכה הזאת בפרוטרוט כמסופר (שמות ל"ט ג') "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתו תולעת השני ובתוך השש מעשה חושב". עירוב חוטי או שערי זהב היה מיוחד לבגדי הכהנים והמלכים[xxx] ונקראת המלאכתה הזאת בשם משבצת. וגם בת צור, בת מלך, היה "ממשבצות זהב לבושה" (תהלים מ"ה).

*       *

*

עוד נזכר ביחזקאל (ט"ז י"א י"ג) מין בגד מפואר של משי. שרש השם משי מורה על מין מטוה וארג הנמשה והנמשך בחוטים דקים כשערה. והנה ברור הדבר כי לא הגיעה עוד בימים ההם מארץ סינים לאסיה הקטנה מלאכת תולעי המשי זיַידעֶנרוֹיפעֶ; אוּלם תחתם היו להם (כנודע על האי Kos) או (כאשר יעידון ויגידון ספרי חכמי קדם, אַריסטו וכדומה), מיני תולעים אחרים (שקורין באָמביקעס), הדומים לדבורה או לעכביש. הם ארגו מריר פיהם חוטים כמו שער (ופילון היהודי מכנהו מטוה השממית) צהוב דק[xxxi], ונוקשוּ בארג הזה הסוגר אותם כתבה, ומהם נטוו, כמעשה המשי שלנו, חוטים ופתילים לעשות מהם בגדי כבוד ותפארת. ועל ידיעת המלאכה הזאת רומזת המליצה (ישעיה נ"ט) "וקורי עכביש יארגו וגו' קוריהם לא יהיו לבגד ולא יתכסו במעשיהם".

 

ו.  נגעי בגדים

 

בצדק נוכל לכנות את יקר תפארת הבגדים בבחינת פעולתם הרוחנית, בשם נגע צרעת, כי כנגע נראה בבית איש ואשה אשר בכבוד בגדי יקר יתאמרו, לאכול ולהשחית כל יגיע כפים וכל זיעת אפים כמסוס גוסס, ועוד יעניקו להם גאה וגאון, יעטפו למו שית רום עינים ורחב לבב, תועבת ה' גם שניהם. גם היו לבני ישראל נגעי בגדים גם בבחינת פעולתם הטבעית, כמצוה בתורת כהנים על נגע צרעת[xxxii], ירקרק או אדמדם, בבגד צמר או פשתים, או עור בשתי או בערב, נגע ספחת בקרחתו או בגבחתו. ומשערים חכמי הבאור כי רצון הכתוב לרמז על הבגדים אשר לבש הצרוע שהיה בו הנגע, ונשחתו ונטמאו מזוב צרעת טריה אשר זב מנגע המצורע. אולם אחרים (כמו מיִכאַעֶליס) מפרשים בגדי צמר, ר"ל בגדים הנעשים מצמר בהמה וחיה אשר מתו במגפה רעה (שקורין עוד היום שטעֶרבעֶוואָללעֶ), ונתהוה מזה כתם ירקרק או אדמדם בבגד, והלובשו הוא בחזקת סכנה פן תדבק בו מחלה נושנת. ואולי היה הנגע הטבעי של הבגדים מקור משחת גם לנגעם הרוחני, כי עשירי העם יראו מחמת הצמר אולי לא טהור הוא מנגע טמון בחבו, ויתכסו בבגדי משי ורקמת זהב, והלוקסוס התגנב דרך חשש נזק בריאות על משענת החולה, עד אשר היה למטה תפארה, ואח"כ למקל חובלים.

________

 

פרק  ששי.

 

בימי בית שני, או מזמן עלות היהודים מגלות בבל עד חורבן העיר ירושלים ע"י טיטוס.

 

בעת שלפני הזמן ההוא, התיצבה לעינינו שלשלת שלש ערים בנויות לתלפיות שחברו בהן יחדיו כל מיני פאר והדר, הלא הנה: צור, בבל ונינוה, אשר שפכו רוח זיון ותפארתן על תבל ומלואה, ע"י הליכות שבא ואורחות תימא בארץ ובמים, על ים מצרים ועל הים הפרסי ועל ים סוף ועל ים-הודו, על נהרי נחלי פרת וחדקל ועל הים האחרון, ויקר הודן נפרץ בארץ יהודה היושבת ביניהן בתוך.

ועתה בזמן שאנו עומדים בו נראה את בת בבל שדודה ופצומה תחת מהלומות ממשלת פרס, אשר התנשאה בתעצומות עוזה, ותהי במשך שתי מאות שנה לממלכה גדולה ואֵם הגוים, וזרועה משלה מהודו מקדם עד הים מערבה, מהרי אררט צפונה עד ימי הודו ופרס נגבה ועד צפון אפריקה; תחת מוטות כנפיה אספה וקבצה מלא רוחב התבל עדי עדיים המשגשגים כגפן אדרת בערי באקטריה, מאראקאנדא, שושן, פירזיפוליס, דמשק, בבל וצור החדשה, ערים מזהירות ככוכבים בשמי התבל; וביחוד הגיה זוהר תפארתן על בני יהודה, המפוזרים והמפורדים ביניהן, והעולים במצות המלך כורש ירושלימה.

וכאשר קם אחרי שתי מאות שנה אלכסנדר מוקדון להרוס ממלכת פרס עד היסוד בה, והעיר צור היתה למעי מפלה, והעיר בבל בחשכה התיצבה בצל העיר הגדולה סיליקיה על יד הנהר חידקל, אז קמה וגם נצבה אלכסנדריה שבמצרים להיות לעיר רוכלת עמים, ומלאה אוצרות זהב וכסף, ופנינים, ואלמוגים, ואבנים יקרות, ובשמים, וסמי-הקטורת, בגדי שני עם עדנים, ועדי עדיים. בעיר הזאת נאחזו חכמי יון ונבוני העמים כלם, ובית עקד ספרים רבים ושונים היה לבית-ועד לחכמי לב וחרשי מלאכת-מחשבת. והיהודים התערבו גם אז ביתר שאת בעמי מצרים, וכמאת אלפים נפשות מבני יהודים ישבו באלכסנדריה בתור בני-חורין ונהנו ממשפטי דרור וחופש כאזרחי הארץ.

ובימים ההם הנצו גם פרחי עדי יון ורומי ונתקשטו בתענוגי בשרים ומעדני מאכל ומשתה ובגדים. פילון היהודי, מלאך האלכסנדרונים אל הקסר קאליגולא, מספר שראה ברומי: מטות-שן ויצועי-צב המזהירות בנוגה ברק הפנינים ויופי זהב מופז, ועליהן כסתות מרוקמות בזהב ובכרובים ובנצני-חור להפליא. והחוזה הנוצרי יוחנן (אשר חי בירושלים בסוף הזמן ההוא) מתאר לפנינו במעשה המרכבה שלו כשרד מפליא את הדר אזרחי רומי בעת ההיא לאמר: ואנו ואבלו רוכלי מערבה כי אין דורש לעזבונם, ולא יהיה להם לא זהב ולא כסף ולא אבני חפץ, לא פנינים ולא בוץ ולא ארגמן ומשי, ולא כרמיל ועצי אלמוגים; לא כלי שן וכלי-עץ, שמן וברזל, עשת ונחושת ושיש, לא יין ולא שמן, לא ראשי בשמים ולא משחת סמים וקטורת לבונה; לא עבדי עולם ושפחות נחרפות וכו'.

 

א.  כלי מתכת יקרה.

 

ובילדי נכרים ישפיקו

ותמלא ארצו כסף וזהב

ואין קצה לאוצרותיו.

                 (ישעיה ב')

יבא קדים רוח ה'....

הוא ישסה אוצר כל-כלי חמדה.

                (הושע י"ג)

 

בשוב ה' את שיבת ציון מגלות בבל ירושלימה,  היו ליהודים כסף וזהב ורכוש ובהמה "וכל סביבותיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב וברכוש ובבהמה ובמגדנות" (עזרא א'), ויהיו להם אגרטלים, מחלפים, כפורים, ועוד כלים לזהב ולכסף וכלי נחשת מצהב ונאה כזהב. ויהיו ביניהם חרשים, בונים, וצורפים, ורקחים, ורוכלים (נחמיה ג'). מלאכות כאלה וכאלה למדו היהודים מעמי פרס ומדי המפונקים מאד, כי מלכיהם וכל שרי הפרתמים והאחשדרפנים ישבו מסובים על מטות זהב וכסף, על גלילי כסף ועמודי שש (אסתר א'); יין מלכות הוגש בכלי זהב, והמלך ישב על כסא-זהב ועטרת זהב בראשו, ושרביט זהב בידו.

וגם בזמן ההוא שכרו היהודים את הצדונים והצורים לעשות מלאכתם, ולעזור להם בהכנת מאכל, משתה ושמן והעיר צור צברה אז כסף כעפר וחרוץ – כטיט חוצות (זכריה ט'). הרבה מן הצורים ישבו בירושלים (נחמיה י"ג ט"ז), על כן ידעו אז סופרי ירושלים לדבר בשיריהם (שיר-השירים אשר נתחבר לדעת חכמי הבקורת[xxxiii] בימים ההם) על אפריון מעצי-לבנון, שעמודיו כסף, רפידתו – זהב, מרכבו - ארגמן, על גלילי זהב ממולאים בתרשיש, עשת שן מעלפת ספירים, ועמודי שש מיוסדים על אדני פז. וגם בספר דניאל (אשר נתחבר בימי החשמונאים) נזכרים צלמי זהב וכסף, רבידי זהב ענקו חורי הארץ על גרגרותיהם, כלי כסף וזהב אשר שלל מלך הנגב, הוא מצרים, ממלך הצפון, הוא סוריה וכו'. ובספרי החשמונאים מסופר איך מלךְ הצפון בזז בירושלים פרוכת מסך ההיכל, כולה זהב טהור, בתוך שאר אוצרות בית המקדש. פעם אחת הבטיח לתת כסף וזהב להיהודים אשר יכפרו בעדו לאלהי ישראל; ובפעם אחרת שללו היהודים רב כסף וזהב במחנה הסוריים. ובחנכת-הבית, אחרי שנצחו החשמונאים את חיל צבא הסוריים, פארו המנצחים את קירות הבית בעטרות זהב. וכשנכנעו היהודים תחת יד הסוריים הובילו להם עטרות זהב לשי ואשכר, וליונתן מלך היהודים נתן אלכסנדר מלך הסוריים עכס זהב לאות כבוד. אנטיוכס, המלך הצעיר, נתן ליהונתן כלי-בית מזהב טהור, ושמעון הכהן הגדול, אשר ביתו היה מלא כסף וזהב, שלח לעדת יועצי רומי מגן זהב שמשקלו אלף מנה. ומצינו ביומא ל"ד, כי הכהן הגדול לבש בין הערבים מלבוש עשוי בארץ הודו, ובשחר – מלבוש עשוי בפלוסין עיר מצרים (ועיין בערוך מלת הנדוין). בכתובים האחרונים, הם הספרים החצונים או הגנוזים, מסופר, כי אוצר העיר ירושלים היה מלא וגדוש בכסף ובזהב[xxxiv], ואנשי צור ושכניהם קנו מבני ירושלים כלי זהב. אנטיוכס הרשע בזז מן ההיכל אלף ושמונה מאות ככרי זהב, ואנשי-החיל היו מזוינים בחליצות-זהב; הרבה מיני כלי כסף וזהב התנוססו בהיכלי השרים, וצורפים עשו מזהב מזוקק פארי עדי עדיים. הם צפו בזהב פסילי אלילים[xxxv] לשונות זהב שמו בפיהם. על אצבעותיהם נשאו היהודים טבעות יקרות משובצות בזהב מופז, והנשים העלו עדיי זהב על ראשן, פניהן ועל כל בשרן. גם האנשים שות שתו אצעדות וצמידים על ידיהם ועל רגליהם. ופילון היהודי מתלונן ומתאונן בהרבה מקומות מספריו על רוב מספר גביעי הכסף והזהב במשתה היין, ועל זהב האצעדות והענקים אשר חמדו להם בית ישראל. וגם בתלמוד נזכרים הרבה תכשיטי בנות ישראל יקרים מפז ועדיים נחמדים מזהב. יוסיפוס פלאוויוס מתאר הדר כבוד ההיכל בירושלים המתנוצץ לעין רואים ביקר תפארתו. ובתלמוד (סוכה ל"ו) מסופר שאגדו היהודים לולביהם בגימונים (חוטים) של זהב, ולינאי המלך היו שלחנות של זהב. ובספרי הברית החדשה נזכר ג"כ כ"פ הוד יפעת כלי הפז[xxxvi] וכל הון יקר שבארץ-ישראל ובסביבותיה. קדשות וכלות התנוססו בחמדת זהב מופז מכף רגל ועד ראש, נשים שאננות עדו מעשה מקשה וקשרו[xxxvii] שערותיהן בעכסי כתם-אופיר ובציצי זהב סגור; שרים וחורי-הארץ שמו עטרות זהב בראשם, בתי-האלילים מלאו מפה אל פה כלי כסף וכלי זהב, ואנשים מפונקים קשטו אצבעות ידיהם בטבעות זהב[xxxviii].

 

ב.  ראמות ופנינים.

 

ראמות וגביש לא יזכר

ומשך חכמה מפנינים.

              (איוב כ"ח).

 

הראמות הנ"ל (או האלמוגים שקורין קוראללים), מוצאן מים-סוף (כנ"ל) הסמוך לארץ יהודה. נשי אלכסנדריה השתמשו בהן הרבה, כנראה מדברי פילון הנ"ל, ולא נעדרו גם בין נשי יהודה בימים ההם. גם הפנינים נשתבחו מאד באלכסנדריה לתכשיטי אנשים ונשים, בתור ענקים לצואר וחרוזים לידים, ומסולאים היו בארץ יהודה בכתם פז. בימי תלמידי הנוצרי עטרו נשי ציון מקלעות צמת ראשן וקצוות תלתלי שערן בחרוזי פנינים; ובחזיון יוחנן הנ"ל מקושטים שערי ירושלים של מעלה בתורי פנינים אדומים וצחים.

 

ג.  אבנים יקרוֹת.

 

כל-אבן יקרה בסכתך

אדם פטדה ויהלם

תרשיש שהם וישפה,

ספיר נפך וברקת וזהב.....

בתוך אבני-אש התהלכת....

עד נמצא עולתה בך....

מלו תוכך חמס ותחטא....

גבה לבך ביפיך....

חללת מקדשיך....

ואתנך לאפר על-הארץ

             (יחזקאל כ"ח).

 

התשוקה לאבני חפץ נוספה עוד ביתר עוז בימים ההם. בספרי דניאל, אסתר ושיר השירים, מתנוססות אבני יקר, בהט, ושש, ודר, וסחרת ונזכרים חלאים מעשה יד אמן. ולפי יוסיפוס פלאוויוס, היתה מלתחת בגדי הכהן-הגדול, המרוקמים באבני חפץ יקרות, נשמרת באוצר מיוחד בבית-המקדש, ומלתחה כזאת נחשבה בין סגולות המלכים. ובכתובים האחרונים נזכרים עדיי אבני חפץ למרבה[xxxix]. בגדי-חמודות כאלה הנוצצים כעין החשמל מברק אבני אש היו מצויים אז בכל ימי תלמידי הנוצרי, וחזיון יוחנן שאל מבגדי יקר כאלה את דמיוני שרעפיו התלוים ברוח הזיה בין השמים ובין הארץ. הוא מצייר לעינינו בגדי כלולות, וכסתות קדשות, ומחלצות נשים שרות, המבריקים מהדר אבני הוד. ועל ירושלים של מעלה אומר ההוזה: הנה ירושלים תדא על כרוב משמים ארצה, ותעט אור ה' כשלמה, כעצם האודם לטוהר... חומת אש מסביב לה, שקרבה אור יקרות, מראה הזהב כעין הבדולח ואשיות חומות העיר מיוסדות על אבני-יקר, אודם, וספיר, וברקת המזהירות בראשונה: אחריהן נוגה ברק, נופך, ישפה ויהלם, שבו, גביש, אחלמה, פטדה ושהם, ובאחרונה יצהיר הלשם בצחצחות ירקרקות.

 

ד.  שמני משחה לריח ניחוח.

 

ואסכך בשמן...

סולת ודבש אכלת...

ושמני וקטרתי נתת לפניהם....

         (יחזקאל ט"ז).

 

גם העונג המפנק הזה עשה לו כנפים ביתר שאת בימים ההם, כי כן נמצא במלכות פרס בדת הנשים, שלא מלאו ימי תמרוקיהן לאפריון המלך עד אשר נמשחו "ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (אסתר ב'); ע"כ נמצא בספר נחמיה בין בני יהודה העולים מבבל ומפרס, משפחת אומנים מיוחדים העוסקים במלאכת שחיקת הסממנין בשם הרקחים (ג' ה') – כי בעם ישראל מאומת מימי עולם הכתוב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". העבריות נשאו בין שדיהן צרור ומור ואשכול-הכופר[xl]) ונרד נותן ריח (ש"ה א') והיפיפיה שולמית מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל עד שדמתה לתמרות עשן. גם שלמותיהן קטרו הנשים בריח שמנים, מכל בשמים, כפרים עם נרדים, כרכם, קנה, וקנמון, מור ואהלות (שם ד'). וגם בשכבן במטתן לישון סכו בשרן בשמן תורק, עד כי ידי שולמית ואצבעותיה נטפו מור עובר על כפות המנעל בפתחה לאהובה, הדופק על פתח חדר משכבה, ורעיוניה נמלאו בתענוגי ריח ניחוח כאלה, עד כי באשרה תארה את יפי פני אהובה לאמר: לחייו כערוגת הבושם, מגדלות מרקחים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובד (שם ה'). ובכלל היתה הסיכה בשמן אחד מצרכי הגוף מדי יום ביומו לאנשים ולנשים, כמו הלחם הבשר והיין; לכן מצינו בדניאל, שרק בהיותו מתאבל לא אכל לחם חמודות, ובשר ויין לא בא אל פיו, וסוך לא סך בשמן עד מלאת לו שלש פעמים שבעים ימים. והמשורר מזמן ההוא אומר: "ויין ישמח לבב אנוש ולהצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד"  (תהלים ק"ד ט"ו). ספר קהלת מזהיר: "ושמן על ראשך לא יחסר". ונאמר: "נמלא בטננו יין הרקח ועת הנצנים לא תעבור עד שנעטר ראשינו בשושנים בטרם יבלו" (חכמת שלמה ב' י'). ונהגו גם אז, כמו בימי קדם, לסוך ראשם בכל סעודה ומשתה, שנאמר (תהלים כ"ג): " תערך לפני שלחן וגו' דשנת בשמן ראשי כוסי רויה". המנהג הזה נזכר בכתובים הגנוזים, ובספרי הברית-החדשה. וזה טעם המשורר: "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו' " (תהלים קל"ג). היהודים שמו בשמים גם ביין הנקרא באבנגליון (מרקוס ט"ז, כ"ג) "יין המור" (כמו שנקרא שמן המעורב בבשמים "שמן המור", ו"שמן תורק" מתרגם הפשיטא "משחא דמורא") ובש"ה (ח' ב') "יין הרקח". הסעודה שדשנו בה המסובים הרבה את ראשם בשמן נקראה (ישעיה כ"ה) "משתה שמנים" שנהפכה בגערת הנביא והיתה למשתה-שמרים, ושמנים ממוחים היו לשמרים מזקקים ע"ד ההתול; ולראש הלומי היין המדושן בשמן משחה, קורא הנביא (שם כ"ח) "גיא שמנים". שמן משתה כזה נקרא ג"כ "שמן ששון" (תהלים מ"ה, ישעיה ס"א). ולפני כל איש ממרום עם הארץ נסכו היהודים שמני ריח ניחוח (דניאל ב' מ"ו). המנהג הזה נשאר בארץ הקדם עד היום הזה. ומלבד זאת נראה מספר טוביה כי היה מנהגם אז לגרש רוחות רעות ע"י קטור של ריח רע; וזה היה אולי טעם החלבנה בקטורת הסמים דוגמת השעיר לעזאזל ביוה"כ. –

בימים האחרונים לבית יהודה, מעת שבאו היהודים תחת שבט ממשלת הרומים המפונקים מאד בתענוגי מעדנים, למדו מן הרומאים למשוך ביין ולמשוח בשמן את בשרם. ויוסיפוס פלאוויוס מספר לנו, כי כאשר צרו הרומים על ירושלים התראו הבריונים, המה הקנאים, בתלתלים מקולעים בשערם, בעינים יושבות על מלאת קרן הפוך, וכל גופן היה נוטף מור עובר. המלך אגריפוס נגש לפני עדת יועצי רומי בראש של "גיא שמנים", כאלו בא ממשתה היין; בלוית הורדס המלך המת הלכו חמש מאות עבדים נושאים ראשי בשמים; ואחרי מות המלך אגריפס התקוממו משנאיו על משפחתו, והמה היו מקושטים בעטרות של נצני ריח, הנוטפים ממשחת שמן ששון וכו'. ועכ"ז רמזו חז"ל באמרם (שבת ס'ג); עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהם ריחן נודף בכל ארץ–ישראל.

________

 

ה.  בגדי ארגמן.

 

שומרון אהלה וירושלים אהליבה ותזן אהלה...

לבושי תכלת  פחות וסגנים....

פחות וסגנים קרובים לבושי מכלול.....

פחות וסגנים קרובים לבושי מכלול.....

               (יחזקאל כ"ג)

גם בגדי פאר כאלה נזכרים למכביר בזמן ההוא. בהיכלי מלכי פרס נראו יריעות של חור כרפס ותכלת, האחוזים בחבלי בוץ וארגמן. ומרדכי היהודי, ראש אחשדרפני המלך רואי פניו, היה לבוש תכלת וחור, ועליו תכריך בוץ וארגמן (אסתר ח' ט"ו). גם מלכי ישראל ושרותיהם חבשו על ראשיהם תכריך ארגמן כזה[xli], ואפריוני המלכים נרפדו בארגמן (ש"ה ג' י'). ובספר דניאל נזכר מנהג מלכי בבל להלביש בגדי ארגון לשר אשר המלך חפץ ביקרו, וכשהוסר ממנו מעיל הארגמן ידעו כי ירד מגדולתו. ובספרי החשמונאים (ספר ראשון ד') מסופר, כי היהודים בנצחונם על צבאות אויביהם שללו ובזזו במחניהם זהב וכסף, ומעילי תכלת וארגמן, ורכוש עצום ורב. בחזיון יוחנן בירושלים ובדברי תוכחת פילון היהודי באלכסנדריה נזכרו נשים קדשות, המלובשות תכלת וארגמן[xlii].

 

ו.  רקמות זהב בשלל צבעים.

 

שלל צבעים רקמת צבע רקמתים....  (שופטים).

העיט צבוע נחלתי לי?......                    (ירמיה).

 

גם בגדי צבעים נוצצים ומזהירים אהבו וחמדו היהודים ביתר עוז בימים ההם. את הכתוב הנ"ל "חור כרפס ותכלת" תרגם עקילס במדרש אסתר "איירינון"; ופי' הערוך: בגד שיש לו גוון איריס, הוא צבעי הקשת בשמים. לכן נראה לדניאל גם שר-השמים (מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא) כשהוא לבוש בדים ומתניו חגורים בכתם אופז. והגדה אחת בספרים הגנוזים מספרת, כי בנסוע אנטיוכס הרשע שנית מצרימה ראו החוזים בירושלים ימים רבים פרשים לבושי מכלול במעילי רקמת זהב משוטטים באויר. בספר החשמונאים א' י"ד, מסופר, כי שמעון הכה"ג, נשיא ושר היהודים, לבש לאות גדולתו בגדי ארגמן מרוקמים בזהב. ובספר ב' ד' נזכרים שריוני זהב טהור. בספר יהודית מסופר, כי הולפרנוס התכסה במכסה ארגמן, וברקמת זהב המעולפת כל אבני יקר. ולפי דברי פילון בתוכחתו נראו בהיכלי העשירים וחדרי משכב האנשים והנשים יריעות וכסתות ארגמן מתולעות ומרוקמות בזהב, בשלל צבעים ובנצני המר, על מטות זהב המשובצות בעור צב ובאבנים יקרות. יוסיפוס פלאַוויוס (קדמוניות י"ט ח' ב') מספר, כי בעשות מלך היהודים אגריפוס משתה לקיסר רומי נגלה בבוקר אחד לעיני הקוראים לבוש בגד ארוג כלו מחוטי כסף. וכאשר זרחה השמש עליו נראה כעוטה שלמת אור בהדרת החשמל לעין רואים. ובתלמוד (שבת ט') נזכרת טלית מוזהבת. מזה נראה, כי ידעו אז את המלאכה המפוארה, אשר לא נודעה עוד בימים הקדומים, לטוות בגד כלו מחוטי כסף. ובפ"ק דקידושין: פעם אחת היה לבוש סריקון של זהב, שר"ל מלבוש מצויר במשבצות זהב.

 

----•<>•----

 

 

חלק שני.

 

כלי גבר ושמלת אשה.

 

או

 

חליפות וצבא של בגדי ציון וּבנוֹת ירוּשלים.

 

ותקחי מבגדיך ותעשי-לך כמות

טלאות ותזני עליהם...

והפשיטו אותך בגדיך והניחוך עירום ועריה.

(יחזקאל ט"ז)

_________

 

 

פרק ראשון.

 

בגדים תחתונים:

 

א.  כּתנת.

   

 בשנות המאות הקדמוניות כסו גבר ואשה מערומי בשרם בעלי עבות, בקנה וסוף, בעורות ובאדרות שער, במכסה עתיק מצמר ופשתים, אשר האריכו עד ארכבותיהם, והיו צמודים באזור עור על ירכותיהם, כאשר תלבשנה נשי עם הארץ בערב עד היום הזה את שלמותיהן.

     אחרי כן תפרו להם שלמת עור[xliii] לכסות בשרם.  שלמה כזאת נעשתה במלאכת מחשבת מבוץ או משי, או מאוזל.  בגד תחתון כזה בלי בתי ידים[xliv] לאנשים ולנשים נקרא בעברית כתנת[xlv] וביונית Kiton וברוֹמית (בסרוס האותיוֹת) Tunica.  המדרש רבה מבאר "ויעשו להם חגורות" במלת אסטכיון;  אך כתנת הנשים היתה ארוכה יותר מכתנת האנשים;  וע"כ בא הצווי לכהנים, אשר לבשו כּתנות קצרות כאלה, לבל יעלו במעלות על המזבח "אשר לא תגלה ערותם עליו".  ולהמלך דוד, אשר היה חגור רק אפוד בד על כתנתו ומכרכר בכל עוז לפני ארון ה' בהנשאו לעיר ציון, הוכיחה מיכל אשתו על פניו, כי נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים.

 

ב.  אזור מתנים.

        

 מסביב לכתנת כזאת הרחבה במפלי כפליה, חגרו היהודים אזור[xlvi] פשתים על המתנים, למען תדבק הכתנת היטב אל מתני לובשה (ירמיהו י"ג) ולא יכשל בהליכתו אם הכתנת תתקפהו.[xlvii]  הכתנת עם חגורה על המתנים הספיקה בימים קדומים לאנשי ההמון, עובדי אדמה ורועי צאן, ולנביאי עם-הארץ (אשר רבם היו בוקרים ובולשי שקמים גם הם, כי כמעט כלם רצו להוכיח ע"י לבושם הפשוט את הבלי חמדת המותרות בבגדי פאר, כאשר נזכיר להלן) אף בצאתם שער עלי קרת, ולהאשה רק בישבה בחדר הנשים.

 

ג.  כתנת פסים.

    

ברבות הימים לבית ישראל, לבשו העברים והעבריות – וביחוד השרות העדינות בצאתן שער עלי קרת "כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (ש"ב י"ג) –  על הכתנת הנ"ל, שלא כסתה את לובשה רק מכתפות זרועותיו עד קרסוליו, עוד בגד תחתון אחד, והוא מעטה רחב המתמודד ומשתרע עם בתי-ידים ארוכים ורחבים ושולים מתקפלים ומתקמטים ויורדים עד כפות הרגלים.  שמו הכללי היה מעיל  (מלשון על הכתנת) והפרטי – כתנת פסים.  היא היתה תפורה מפסי עורות שונים בצבעיהם כנ"ל (וטעם פסים מלשון "פסת בד" בתהלים ע"ב), כאותה שלבש הרועה יוסף בן יעקב, או עשויה במלאכת מחשבת מחומר דק, זך, רך וטוב, כמו צמר או משי ומפוארת גם בשלל צבעי רקמה (עפ"י הוראת פסים הנ"ל), בפתילי זהב ובגדילי רקמתים על פי חיקה ועל שפתה (דוגמת מעיל האפד כלו תכלת של הכה"ג, אשר שפה היתה לפי ראשו סביב מעשה אורג, ועל שוליו – רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני ופעמוני זהב;  כי גם חגורות ומעילי הנשים היו מסובבים בפעמוני זהב להשמיע קולם כאשר תפזז העלמה ותכרכר).  כן היתה מקושטת על שוליה (מלשון "פס ידא", שר"ל האצבעות, דניאל ה') כאותה שלבשה תמר בת המלך דוד (ש"ב הנ"ל).  ואם היתה הכתנת הזאת מרוקמת בחוטי זהב ומעלפת ספירים ואבני חפץ נקראת כתנת תשבץ, כמו שהיתה כתנת הכה"ג, ובלי ספק גם כתנת סוכן בית המלך (ישעיה כ"ב כ"א).  והספר "צמח דוד" להחכם הרופא האיטלקי מו"ה דוד די פומיס מזכיר אצל השם גביש, שלד"ק הוא מלבוש של פסים (?);  ואפשר שראו גם הם את המלה גביש כמורכבת מן גב-איש.

 

_________

 

 

פרק  שני.

 

אזורי תפארת.

 

חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם

מראה שלישים כלם דמות בני-בבל

כשדים ארץ מולדתם

(יחזקאל כ"ג).

 

על המעיל רב קמטים ורחב ידים הזה חגרו ממעל לירך אזור תפארה הסובב את הגוף בקשורים שונים, למען אחוז בכפלי המעיל, ורחב ונסב למעלה, לבל יתמודד לארכו ולרחבו יותר מדי ויהיה לשטן לתנועת הגוף.  לחגורה כזו קראו בשמות שונים לפי נושאה:

 

א.  אבנט.

    

הוא היה חגורת הכהנים על הכתנת משש משזר, ותכלת, וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם (שמות).  וכן נחגר האבנט על הכתנת אשר לבש הסוכן אשר על בית המלך (ישעיה).

 

ב.  מזח.

     

הגברים מעם-הארץ חגרו ג"כ על פי הכתנת "(כפי כתנתי יאזרני" איוב ל' י"ח) אזור הנעשה מעור (מ"ב א' ח'), או מפשתים (ירמיה י"ג א'), ונקרא "אזור מתנים", או "אזור חלצים";  והוא שנתן תנועה קלה להגוף, והסב לו עוז וחיל וגבורה ושמחה (ע"כ נופלת לשון חגר ואזר על כל המליצות האלה).  ומזה נקרא ג"כ מזח או מזיח, מפני שכובש את מרחבי הכתונת כדי לצמצם אותה לפי מדת הגוף, כמו המזיח הכובש אפיקי מים לבל יעלו על גדותם לכסות הארץ.

 

ג.  חגוֹרה.

    

אולם מין חגורה אשר אזרו גם האנשים גם הנשים נקרא בשמו הכולל חגורה.  אצל הגברים הוא מורה על אזור מתנים כפי כתנתם, גם על אזור חלצים אצל איש-מלחמה, אשר ישים בחגורתו חרבו, תליו וקשתו ושאר כלי מלחמה, כמעשה עמי ארצות הקדם.  גם היונים והרומנים באיירופה נוהגים ככה עוד היום.  ועל כן נעשה השם חגורה משותף לשם כלי זיין, והפעל חגר משמש לתלי (ש"א י"ח ד');  איש הצבא נקרא "חוגר חגורה" (מ"ב ג' כ"א) "חוגר כמפתח" (מ"א כ' י"א):  ואחרי שחמתו נגלתה בכלי מלחמתו (ע"ד "וחמתי היא סמכתני") נאמר "שארית חמות תחגור" (תהלים ע"ו י"א).  אצל הנשים שמשה החגורה בימים קדמונים לכסות הערוה, כעין חגורות עלי התאנה שעשו להם אדם וחוה, וכעין החגורה[xlviii] שנתנה אשת-החיל לכנעני צור וצידון (משלי ל"א כ"ד).  ובימי ישעיה (ג' כ"ג) נמנתה חגורת הנשים בין מיני עדי-העדיים, ולסוגה שייכת לד"ק גם (עיין קשורים להלן) חגורת תפארת.

 

ד.  פתיגיל

    

בישעיה שם (כעין וועֶנוּסגיִרטעֶל במבטא העמים הקדמונים), וסוף המלה בא ע"ד "וגיל גבעות תחגורנה" (תהלים ס"ה י"ג) וע"ד "ותאזרני שמחה" (שם ל' י"ב), מפני שהחגורה נותנת לחוגרה שמחה וגיל בקלות גופו ותנועותיו כנ"ל (ובכלל מורה השרש גול כמו רעהו חול על ההתנועעות בפנים שונים)[xlix] .  וכששמשה חגורת-מתנים כזו לאנשים או לנשים לסימן צער ואבל נקרא שמה שק "ותחת פתיגיל מחגורת שק";  ע"כ נופלות על השק כמו על חגורת המתנים לשונות חגר, פתח (ישעיה כ' ב'), כמו המליצה בכונה מתנגדת "פתחת שקי ותאזרני שמחה";  ונאמר "שק תפרתי עלי גלדי" (איוב ט"ז ט"ו), כמו שנאמר "ויתפרו" בנוגע לחגורות עלי תאנה, ו"כתנות עור".  שק כזה שמש גם למלבוש פשוט כעין אדרת-שער אשר לבשׁ ישעיה הנביא כדי להראות לעיני העם שהוא מואס במותרות, והוא דומה לאזור הפשתים של ירמיה ולאזור העור של אליהו.

 

ה.  קשורים.

 

חרדו שאננות

רגזה בטחות

פשטה וערה

וחגרה על-חלצים

(ישעיה ל"ב)

 

 החגורות אשר לבשו רק הנשים לבדן נקראו קשורים (ישעיה ג' כ',  ירמיה ב' ל"ב), ונרדף הפעל ממנו עם עדי ועם טוטפת במקרא;  כי השרש קשר מורה בכלל על כריכת ועניבת דבר אחד סביב דבר אחר (בראשית ל"ח כ"ח) ועל חגור העדי בפרט (ישעיהו מ"ט י"ח).  אולם יש שענדו היהודים קשורי עדי כאלה גם על היד (דברים י"א י"ח), על הגרגרת (משלי ג' ג'), על הלב (שם ו' כ"א) – וזוהי כוונת המליצה "אולת קשורה בלב נער" (שם כ"ב) שר"ל הנער מתפאר ומתקשט באולתו – (ועל האצבעות (שם ז' ג'), ועיין להלן בזה).  וכמו שהשרש חגר מורה בדרך השאלה גם על זריזות ובריאות, כן מורה קשר אצל צאן על בריאות ודשנות (בראשית ל').

רוחב חגורת הנשים הגיע לשלש וארבע אצבעות (ולפי יוסיפוס פלאוויוס היה רוחב אבנט הכה"ג ד' אצבעות) וארכה – לשלשים אמה (וכן היה גם אורך אבנט הכה"ג).  היא נעשתה מחומר יקר, דק ורך, כמו משי וצמר צחר וכיוצא בו, והיתה חגורה כזאת מקושטת ברקמת צעצועים ופקועים, וכרובים, ותמורות, וצפיעות מעשה חושב (שע"כ נקרא חגורה מפוארת כזו אשר על אפוד הכה"ג בשם חשב); כמו האיש לבוש הבדים (דניאל י' ה') שהיו מתניו חגורים בכתם מופז.  וכן בהזיות יוחנן החוזה נזכרה חגורת זהב על חזה שרפי מעלה.  השבעים מתרגמים הכתוב (שמוסב ג"כ על איש אחד לבוש בדים, כמו בדניאל הנ"ל) "וקסת הסופר במתניו" (יחזקאל ט' ב') כאלו היה כתוב הספיר, שר"ל אזור ששמו קסת[l] והמעוטר בספירים היה חגור במתניו.  וראשי קצות החגורה התאחדו בעכסים ובקרסי זהב משובצים באבנים טובות ומרגליות.  מסגר העכסים נעשה באופן שנתלכדו קצוי החגורה, נתפרדו, נתרחבו וגם נתקמצו כרצון הלובש, וזוהי לד"ק כוונת הכתוב (ש"ה ז' ב') "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, שררך אגן הסהר וגו'" שר"ל קצוי החגורה קשורים על הירך בחלי כתם, מעשה חרש וחושב, והקרס הזה, שדומה לטבור ושמקומו אצל הטבור בגוף הלובש, מכונה שרר[li] .  ומהדמיון הזה מצא המליץ מקום לעבור אל חלקי הגוף בעצמם, כמו בטן, שדים, צואר וכו'.  המליצה גם היא מפוארת שם:  כמו חלאים מעשה ידי אמן! וסופרי ההודים והערביאים הקדמונים מזכירים, כי עכסי החגורה וקרסיה השמיעו צלצלי זמרה כאשר פזזה וכרכרה העלמה הנושאת אותם כנ"ל.  ע"ז רומז הכתוב בש"ה הנ"ל, המתחיל "מה יפו פעמיך בנעלים וגו'" היינו בעת הרקוד במחול משחקים בהמון חוגג.

 ומלבד החגורות המפוארות האלה אשר התפארו בהן נשי מרום הארץ, לבשו נשי עם-הארץ גם חגורות פשוטות עשויות מעור או מפשתים הנ"ל, או משערות בהמה וחיה, כאשר תלבשנה עוד היום נשי הבידואינים והנשים היושבות בערי המצער באסיה.

 

_________

 

 

פרק  שלישי.

 

חריטים.

 

כמו שראינו בפרק שלפני זה, כי אנשי-הצבא נשאו בחגורותיהם[lii] הנבובות (כעין חשן-האפוד של הכה"ג, שהיה כפול, ר"ל נבוב) כלי-מלחמתם, כן ידוע כי החגורה בא"י השתמשה לפעמים במקום כיס ותיק לשאת בה מעות ומטפחת ושאר חפצים קטנים[liii] ,  אולם להעבריות העשירות והאצילות היה כיס מיוחד הנעשה ממתכת, מעור או מחומר יקר אחר, והיה תלוי ע"י פתיל-צמוד בהחגורה או היה שמור בקמטיה, ונקרא כיס תלוי כזה בשם חריט.  מלבד תשמישו גם להאנשים כדי לשאת בו צרור כסף ושאר דברי חפץ (מ"ב ה' כ"ג) היה משמש להנשים בתור עדי וקשוט, והם "החריטים" (ישעיה ג' כ"ב) שפירשו רד"ק, רוזינמילד וגיזניוס – כיסים.  הוא נעשה מזהב או מכסף, והיה רחב למעלה ומוצק תחתיו, ופי ראשו מפואר בשפת ארגמן, בתורי-פנינים ובחרוזי אבנים יקרות.

 

_________

 

 

פרק רביעי.

 

רדידים.

 

העבריות כסו את ראשיהן עד המצח במטפחת עשויה מחומר דק או גס, ששני קצותיה יורדים על שכמן, ונקרא מסוה כזה בשם רדיד (ע"ש שמתפשט ויורד, מלשון "הרודד עמים תחתי").  הן השליכו אותה בחפזון על ראשן בהגלות נגלות גבר זר לעיניהן.  הנביא ישעיה מונה את "הרדידים" בין עדיי תפארת של בנות ציון, ובשירי שלמה סבבה שולמית בלילה לבקש את שאהבה נפשה ועל ראשה רדיד כזה, אשר שומרי החומות הסירו מעליה בחשבם אותה לזונה המכסה פניה.

 

_________

 

 

פרק חמישי.

 

בגדים עליונים

 

א.  מעיל.

    

בשם מעיל (הנגזר ממלת על) ציינו העברים מין בגד עליון (כעין Talar או Mantel) המתארך ומתרחב כדי לכסות את הלובש אותו עד כף רגליו ("מעיל הכהן השתלשל וירד ארצה לאות התבל" ספר החכמה י"ד כ"ז).  ע"כ נופלות עליו לשון "מכרבל (דה"א ט"ו כ"ז) ולשון "עטה" (ש"א כ"ח י"ד ובש"מ).  הוא היה לבוש הכהן-גדול ולבוש מלכי-ישראל, שאול ודוד (ש"א י"ח, כ"ד, כ"ח), ונשיאי האומות (יחזקאל כ"ו ט"ז), ובני הנזירים (ש"א ב' י"ט), ושרי העם (עזרא ט'), ועשירי הארץ וגדוליה (איוב א' כ', ב' י"ב).  מעיל הכהן נעשה כלו מתכלת (שמות), ומעיל המלך דוד – מן בוץ (דה"א ט"ו כ"ז).  אך לא נדע אם היה המעיל גם מלבוש הנשים, שאין להביא ראיה ברורה ע"ז מהכתוב אצל תמר "כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (ש"ב י"ג י"ח), מפני שזהו מאמר המוסגר השייך ל"כתנת הפסים" אשר היתה על תמר, והוא כעין באור המשוה את הכתנת ההיא בדמות תבניתה אל תאר המעיל.  ויתכן כי כל המשפט ההוא נוסף על הספר מאיזה מעתיק כדי לבאר דמות כתנת-הפסים שהיתה כעין המעילים, אשר נהגו בנות המלך ללבוש בטרם תהיינה לאיש;  ואח"כ נספח הבאור הזה שבשולי הגליון ע"י מעתיק אחר לפנים הספר, כאשר קרה כזאת הרבה פעמים במקרא, כידוע.

 

ב.  שמלה.

    

בשם שמלה (השרש סמל בערבית מורה על כריכה ועטיפה) כנו העברים מיני בגדים עליונים[liv], אשר נהגו בימים הקדמונים, ועוד היום במקומות החמים באסיה ובאפריקה, להתכסות בהם גברים (ישעיה ד' א') ונשים (דברים כ"א י"ג)[lv] , כעם ככהן.  הם היו גדולים ורחבי ידים כדי להשתרע על כל הגוף (כמ"ש "מתכסה בשלמה", מ"א י"א כ"ט) ושמשו עוד לתשמישים אחרים:  פעם הרקיעו אותם כיריעה על הארץ (שופטים ח' כ"ה), ופעם היו למכסה עתיק על דבשת הגמלים ועל גב הסוסים והחמורים, בתור כר וכסת למושב הרוכב עליהם.  פעם עטו אותם על המטה לכסות לילה להחם בהם (שמות כ"ב כ"ו,  דברים כ"ב י"ז,  כ"ד י"ג), ופעם היו לשק ולאמתחת לשים ולשאת בהם (שמות י"ב ל"ד) דברים שונים (ש"א כ"א י', משלי ל' ד').  ויש אשר השתמשו בהם בתור קלעים ליריעות האוהל ובתור נסי-האניה.

וכן מספר הנוסע Wansleb, כי הערבים במצרים כופלים שמלה ארוכה עד י"ד אמות וכורכים אותה על גופם כמה פעמים, והיתה להם ביום למעיל, ולכסות – בלילָה, וּלִיריעה – באוהל, ולאמתחת או לָכביר מרדעת על חמוריהם;  ולפעמים תשמש גם בתור מפרש-נס על ספינותיהם הקטנות.  שלמה כזאת נקראה אצל הערבים Heik שהיא בעברית חיק, המורה בתחלה על קפלי השמלה הרחבה וקמטיה ששם טמנו הידים כמו בצלחת (שמות ד', תהלים ע"ד, י"א), ושם נשאו כסף לשוחד (משלי י"ז כ"ג) וגורלות (שם ט"ז ל"ג) וגם ילדים (מ"א ג' כ',  במדבר י"א י"ב, בדומה לרות ד' ט"ז) ועלות בצאן (ישעיה מ' י"א).  המליצה מגזמת:  "שאתי בחיקי עמים רבים" (תהלים פ"ט, נ"א).  – ובהיות שמלה כזאת גם כסות לילה במטה כנ"ל, נקראה האשה שוכבת חיק בעלה;  וכן להפך (דברים כ"ח נ"ו) "ופרשו את השמלה" (שם כ"ב י"ז), ומזה "חיק נכריה" (משלי ה' כ');  ושמשה שמלה כזאת גם למצע הרכב, וזהו "חיק הרכב" (מ"א כ"ב ל"ה).

השם חיק נרדף עם בגד:  "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה" (משלי ו' כ"ז), ועם שק:  לבושי שק וגו' ותפלתי על חיקי תשוב" (תהלים ל"ה י"ג).

בראשונה היתה שמלה כזאת פשוטה ועורה כיום גיחה מרחם מסכת הארג, ונעשתה משערת עזים או גמלים בלי כל מעדה תפארת, ועטתה את הגוף ברבבות קמטיה הרחבים כנ"ל[lvi].  אכן ברבות חמדת התפארת בישראל לא מצאה שמלה כזאת עוד חן בעיני העבריות בצאתן שער עלי קרת או בשבתן בסוד עליזים, ואז החלו לארוג שמלות כאלה מצמר-צחר או מצמר-גפן דק וזך, אשר לבשו אותן יום יום אנשים ונשים, באהבתם תמיד ללבוש בגדים לבנים, צחורים וזכים כשלג;  כאשר צוה המחוקק הקדמוני "וכבסו שמלותם" (שמות י"ט), והחכם האחרון:  "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט').  ואך בימי יגון ואבל לבשו בגדים צואים, כמ"ש אצל מפיבושת "ואת בגדיו לא כבס" (ש"ב י"ט כ"ה), וגם יהושע הכהן-הגדול בהתאוננו על שטנת השטן לנגדו היה לבוש בגדים צואים עד אשר הלבישו אותו מחלצות טהורות (זכריה ג').

אבל גם השמלה הזכה הזאת לא הספיקה אח"כ להשביע עין בנות ציון, אשר נפשן שוקקה להעלות על בשרן אך שני עם עדנים, להתנוסס ולהתנוצץ בצבעי רקמה;  לכן שנו הנשים תואר השמלה ההיא בפנים שונים, והיו תולדותיה מיני בגדים עליונים רבים ושונים, כפי שקרא להם ישעיהו הנביא בשמותם למיניהם.

בחרבוני קיץ ושרב-חום עטו העבריות על כתנתן מעדה בגד רחב המתקפל במפלי רקמה ויורד עד עקבות הרגל, ונעשה מעשה חטובת אטון מצרים, או מצמר צחר מארץ הודו, או משש וארגמן (משלי ל"א כ"ב), לבן או מרוקם בצעצועי כרובים, שהוא זך ודק כמעשה ארג של חוטי-רוח.  ובימי החורף והקור עשתה לה אשת-החיל לבושה עוז והדר[lvii] משש או ארגמן או שנים[lviii] כפי מסת רכושה, למען לא תירא לביתה משלג.

והנה נמצא השם שמלה בתור ציון כללי[lix] לבגד מבלי הבדל בין בגד עליון לתחתון, ד"מ "ושלמות בלות עליהם" (יהושע ט' ה'), וביחוד אצל הפעל קרע לאות צער ואבל (בראשית ל"ז ל"ד,  מ"ד י"ג,.  יהושע ז' ו').  היהודים הבחינו בין שמלת קצין (ישעיה ג'), שמלת איש-מלחמה (שם ד'), שמלת שביה (דברים כ"א) ושמלת-אסורים (בראשית מ"א י"ד, ע"ד בגדי כלא שנזכיר להלן), וכו'.

ג.  בגד.

    

בתור ציון כללי להמלבוש העליון נמצא מלבד שמלה עוד השם הכללי השני בגד (בראשית ל"ט י"ב,  ישעיה ס"ג א').  הוא עומד אצל מעיל (עזרא ט'), ונרדף עם שמלה (בראשית ל"ז, בפעל הקריעה נאמר אצל ראובן בגדיו ואצל יעקב – שמלותיו) ומעיל[lx] (ישעיה נ"ט י"ז,  שם ס"א י').  הקלעים והמכסה לארון-העדות ועל כל המקדש (במדבר ד') נרשמים בכנוי "בגדי השרד".  פעם מורה הבגד על כסות המטה אשר יתעטף בה הישן (ש"א י"ט י"ג,  מ"א א' א'), פעם על אמתחת לשים בה משא דברים שונים (מ"ב ד' ל"ט), ופעם הוא משמש כמו שמלה בתור ציון כללי ללבוש, בלי הבדל התחתון והעליון (מ"ב ז' ח', ש"א כ"ח ח').  להיהודים היו בגדי אלמנות (בראשית ל"ח) – וזהו "בגדי אלמנה" שאסרה התורה לחבול (דברים כ"ד) – , בגדי אבל[lxi] (ש"ב י"ד), בגדי-כלא (מ"ב כ"ה), בגדי-תפארת (ישעיה נ"ב) ובגדי חופש (יחזקאל כ"ו), וכו'.

 

ד.  לבוש;  ה.  כסות.

    

ציון כללי שלישי הוא השם לבוש (או מלבוש), המורה ג"כ, כמו שמלה, על מכסה לילה לצורך השינה.  הוא נרדף עם כסות (איוב כ"ו ו',  תהלים ק"ד ו').  היהודים הכירו לבוש כהני הבעל (מ"ב י'), לבוש מלכות (אסתר ו'), לבוש אנשי מלחמה (ש"ב כ',  ישעיה י"ד), לבוש-אבל הוא שק (אסתר ד') ולבוש נשים עשירות, עוז והדר (משלי ל"א), משש ומשי וארגמן (שם, יחזקאל ט"ז), וממשבצות זהב (תהלים מ"ה,  ש"ב א').  ציון כללי רביעי הוא השם כסות (שמות כ"א י').

 

ו.  שית.

    

ציון כללי חמישי לבגד עליון הוא השם שית, הנזכר בין עדיי הזונה (משלי ז' י');  וע"ז מורה מליצת תוכחת המוסר (תהלים ע"ג ו').  עליו נופל הפעל עטף, והוא נרדף עם הענק, שהוא רביד הסובב את הצואר.

 

ז.  מד.

    

ציון כללי ששי הוא השם מד, או מדה, או מדוה, המורה פעם על מלבוש בכלל (ש"א י"ח ד'), ופעם על איזה בגד עליון ידוע (שופטים ג' ט"ז,  ש"א י"ז ל"ה).  הוא נזכר גם אצל קריעה, כמו שמלה ובגד הנ"ל (ש"א ד' י"ב), והוא נרדף עם בגד ומזח (תהלים ק"ט י"ח).  יש שהוא מורה גם על בגד תחתון (ויקרא ו' ג', במקום שמוסבות המלים "על בשרו" גם על מד), ולפעמים – על יריעת הרצפה:  "יושבי על מדין" (שופטים ה').  המד היה גם מלבוש הכהן (ויקרא ו',  תהלים קל"ג) ומלבוש איש המלחמה (ש"ב כ'), וכו'.

 

ח.  תכריך.

   

 ציון כללי שביעי בימי המקרא האחרונים הוא השם תכריך (אסתר ח' ט"ו) שר"ל בלשון סוריא מלבוש מפואר, ארוך ורחב במפלי קמטיו.    וידעתי כי הקורא בארצותינו ובזמננו, אשר לא נסה להצג כף רגלו בארצות המזרח, ישתומם על רבוי השמות של הבגדים העליונים האלה, ולמצער יחשוב שלבשו המזרחיים את הבגדים האלה רק חליפות זא"ז בסירוגין;  אולם באמת הרבו אנשי המזרח ללבוש בגדים קלים רבים גם בבת אחת, כנראה ממשנה (שבת פ' ט"ז):  "ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף;  ר' יוסי' אומר שמונה עשר כלים".  ופי' ר"ע שם, הכלים שהוא רגיל ללבוש בחול בבת אחת, והולך ומונה התלמוד שם, "ואלו הן:  הסרבל העליון, ומלבוש צמר, וחגור רחב, ובגד צר, וחלוק שעל הבשר, וחגור עליו, וכובע, ומצנפת, ובתי-שוקים-וידים, ורדידים, וטלית-קטן, וסודר שבצוארו", וכו', ע"ש.

 

ט.  אפד.

  

ועוד נמצא שם פרטי המשמש לציין איזה בגד עליון, והוא אפד הנזכר בתחלה בתור בגד-תפארת אשר עטה הכה"ג (שמות כ"ח).  הוראתו כאותה של השרש אפד  בלשון ערבית, שר"ל:  הפל דבר מלמעלה למטה, כי כן היה האפוד נופל מאחורי הכהן למטה ומגיע עד עקביו (עיין רש"י שם).  ואח"כ נזכר מין בגד לאנשים "אפוד בד", שלא נמצא אצל נשים.  אולם לעומתו נמצאו עוד שני שמות המשמשים לציין מיני בגדים עליונים המיוחדים לנשים בלבד, ואלה הם:

 

י.  מטפחת.

     

הנביא ישעיהו מונה את המטפחות בין בגדי התפארת של בנות ציון.  השרש צפח (בחלוף ט' בצ', כדלעיל) מורה בערבית על שטיחה ורקיעה, והוא מכוון לפשוט פתאומי של קלעי אוהל ושל מערכת הצבא.  וכן בעברית טפח הוא רוחב היד, ונאמר (ישעיה מ"ח):  "וימיני טפחה שמים", שר"ל פרושה כמו יריעת אוהל השמים;  וזהו גם "ממסד עד הטפחות" (מ"א ז').  הוא נרדף בהוראת גדול בנים עם רבב, היינו – גדל[lxii].  ונראה מכ"ז שגם לבוש המטפחת היה בגד רחב ידים בכפליו וקמטיו, המשתרע ומתמודד בנקל על כל הגוף, עד כי רות המואביה השתמשה בבגד כזה שעליה, וכסתה בו את עצמה בלילה בשכבה במרגלותיו של בועז, גם לקחה אל תוכו הרחב שש מדות שעורים.  כן נראה כי המטפחת היתה יקרה וחשובה ברחבה וביפיה יותר מן השמלה;  ע"כ נחשבה לבגד-תפארת לנשי ציון ולרות, אשר במצות נעמי חמותה רחצה וסכה את בשרה והעלתה עדיה עליה.

 

יא.  מעטפה.

  

ישעיהו הנביא מונה ג"כ את המעטפות בין בגדי התפארת של בנות ציון.  השרש עטף  מורה בערבית על ענף עץ יונק, הנוח לכוף ולהתקפל הנה והנה, וע"כ מורה בעברית (ובזה קרוב השרש הזה לאחות מרעיו עטה, עטר) גם על בגד שמתקפל על הגוף כדי לעטותו על כל סביבותיו.  זוהי המליצה "ועמקים יעטפו בר" (תהלים ס"ה), שר"ל העמק יהיה מכוסה כלו בבר, באפס מקום פנוי.  הבגד הזה היה משתרע ומתמודד על כל שאר הבגדים התחתונים והעליונים וכסה עליהם בשפעת תלתלי קצותיו ומחלפות כפליו כעין עטיפת ישמעאל (מ"ק כ"ד).  וכבר הזכרנו לעיל שכל בגד ארוך ורחב כזה הגיש את לובשו לנחושתים מבלתי שיוכל להשתרר על יצורי גוו, לצעוד בעוז ולעשות מלאכתו, עד שנאזר בחגור וכפלי הבגד התכווצו ברחבם ונמשכו בארכם למעלה נגד המתנים והחזה, ואז יכול הלובש לפעול בזרוע עזו.  ע"כ קמה וגם נצבה התמונה המליצית בעברית המציינת בשרש עטף חולשת הלב והנפש והרוח מפני זלעפות רעם או אחיזת השבץ, וגם חולשת הצאן הנחלה והנהלאת, אשר תכוף ראשה תחת מכסה צמרה שיעמיס עליה משא לעיפה;  ולהפך הצאן הבריאה מכונה מקושרת כאלו שנסה מתנה ואזרה חלציה לקשור מעטפת צמרה בקשורי אזור להקל משאו מעליה;  והמליצה חיה ככל אחיותיה העבריות, כי חיות הנה בציור ובדמיון!

 

יב.  כּנּפוֹת.

    

העברים כיתר עמי הקדם היו מהירים מאד להתעטף בבגדים רחבי ידים כאלה, עד שגם בבגדים מרובעים (כעין המטפחות Shawls שלנו, וכמו הטליתות שאנחנו מתפללים בהן) בעלי ארבע כנפות אשר התכסו בהם (דברים כ"ב י"ב,  יחזקאל ט"ז ח'), ידעו לעטות את עצמם במהירות נפלאה.  הם הפשילו שתי הכנפות העליונות מאחורי כתפותיהם לעומת שתי הכנפות אשר לעבר פניהם, וקרסי זהב או נחושת רכסו ארבעת קצוי הבגד יחד למען יתלכדו ולא יתפרדו, ולא יזח עבר הפנים מעבר הכתפות.

     טעם העברת השם כנף לקצוי הבגד המרובע (במדבר ט"ו ל"ח) וכסות לילה (דברים כ"ג א',  יחזקאל ט"ז ה',  רות ג' ט') והמעיל (ש"א כ"ד),  יש לבקש בזה שהקצוות האלה דומות לכנפי העוף, כמו שמכנים קצות הכרם (ישעיה ס' א') או המזבח בשם קרן בעבור שדומים לקרן החיה.  וכן היונים והערבים מציינים את קצוי הבגדים במלה המורה בלשונותיהם על כנף העוף.  וגם קצות הארץ מכנים המליצים כנפים (ישעיה, יחזקאל ואיוב).  כן גם ישנן כנפים להרוח (שמואל, הושע ותהלים), להאניה (ישעיה י"ח), להשחר (תהלים קל"ט) ולהשמש (מלאכי ג', כ') בדרך השאלה מליצית כזאת. 

 

יג.  צעיפים.

    

על כתנת הפסים ועל המטפחות והמעטפות ההן כסו הנשים העבריות מכף רגל ועד קדקד מעטה דק ורך, אשר ברוב קמטיו הצניע בגדי העבריה ויצורי גוה מעיני גבר זר הצופה ומביט ביפיה.  שם מעטה כזה במקרא הוא צעיף[lxiii]  אשר התכסתה בו רבקה בראותה את אישה למען לא יחזה בה (בראשית כ"ד ס"ה), ואשר התעלפה (Vermummt) בו תמר למען לא יכירה יהודה חמיה.  ובתלמוד (כלים מ"ב) הוא מכונה טרטן.

 

יד.  סתר פנים.

    

על כל כבוד חופה, ועל כל בגדי פאר האלה תשתרע סתר פנים הלוטה את פני היפיפיה.  המסכה היתה נסוכה בקשוריה על גרגרותיה של האשה ובתלתלי קוצותיה כסתה על כתפותיה, ורק שתי עיניה כיוני הגאיות היו נשקפות החוצה מבעד לצמתה.

 

_________

 

 

פרק ששי.

 

בגדי כבוד ותפארת.

 

טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה

 ותרד פלאים.

(איכה א').

 

א.  מחלצות.

    

ממעל להבגדים העליונים הנ"ל לבשה העבריה בגד דק הארג וזך המראה המתנוסס ומתנוצץ בהדרת חן לצבי עדי תפארת.  למיני בגדי-חג כאלה קורא הנביא ישעיהו מחלצות[lxiv], ולהן היה סרח העודף הנקרא שולים (שלעֶפּפּעֶן, ובל"ח שיפולי-גלימא, סנהדרין ק"ב) הארוכים מאחריהן (כעין שולי מעיל האפוד אשר לבש הכהן הגדול, – שמות כ"ח ל"א – וכעין מחזה הנביא ישעיהו המתאר שלמת הוד השכינה:  "ושוליו מלאים את ההיכל").  העבריה עטתה מחלצות יקרות כאלה בחגים ובמועדים, בשמחת חתונה ובמשתה שמנים, בקהל המון חוגג, או במקהלות של עבודת המזבח.  שם בגדי-חג כאלה היה אצל האנשים חליפות (שופטים י"ד י"ט, ונזכר לרוב אצל בגדים, ועיין בהערה) ע"ש שהם מחליפים (לשון חלף נופל על לבוש:  "כלבוש תחליפם ויחלופו", ועל שמלה – "ויחלף שמלותיו") בגדי חול בבגדי יקר.  (אז כמו עתה נתנו מלכי קדם להאנשים שהם חפצים ביקרם, ואשר נמנו להיות מרואי פניהם ויושבים קרוב למלכות, בגדי כבוד ותפארת, בגדי שרד והדר כאלה, להתהדר בם בעמדם בהיכלי מלך).  ויתכן שמפני זאת (מלבד הטעם בהערה הנ"ל) נקראו הבגדים מחלצות (שם גם של בגדי גברים, זכריה ג' ד') ע"ש שחולצים אותם אחרי עבור השמחה, כדי להחליפם בבגדי חול.

הרבה התגאו העבריות העדינות, וביחוד עלמות העגבים המבקשות אהבה, בשולי מחלצותיהן הנסחבים מאחוריהן והמתגלגלים בעגולי מעגל לרגליהן כמאסף אחרי החלוץ כדי לִלכוד לב הגברים.  – שוה לנגדך, הקורא העברי, עלמה רכה וענוגה, מקוטרת מור עובר ולבונה כתמרות עשן, העטופה במחלצה המשתרעת במפלי כפליה הרועשים עליה כמשׁברי ים נגרש לרוח היום שיפוח, בשעה ששפחה נושאת שוליה בתלתלי עגיליהם אחריה, והיא גם היא כמתעלפת המתרפקת על דודה ונשענת על זרוע ימין מאהבה.  ככה תלך הלוך וטפוף[lxv]    זאת תמונת בת ציון בגאון תפארתה!  וע"ז דוה לב הנביא המקונן על קריה נאמנה, שהיתה לזונה, לאמר:  "טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה"!  את כנסת ישראל הנדמה לאשת-חן המטיבה צעד כדי להטות אליה לב עוגבים "אשר למדת אותם עליה אלופים לראש" (ירמיה י"ג) – מוסר הנביא ההוא לאמר:  "ברוב עונך נגלו שוליך".  ובחרפת מוסרה הוא אומר:  "וגם אני חשפתי שוליך על פניך, ונראה קלונךְ, נאפיךְ ומצהלותיך, זמת זנותך וגו'".  בלשון הזאת יסור יסר נחום האלקושי את העיר הגדולה ננוה, טובת חן, בעלת כשפים. המצטיינת ברוב זנוניה והמוכרת גוים בזנוניה ומשפחות – בכשפיה, לאמר:  "וגליתי שוליך על פניך, והראיתי גוים מערךְ, וגו' ".

 

ב.  גליוֹנים.

    

בנות ציון אשר לבשו גאות בהוד יפין והתאזרו גאון בהדר יפעתן, העלו על בשרן מין בגד דק וזך מחטובת אטון מצרים, מבוץ או משי שנעשה מעשה מכבר.  מבעד לחרכיו נשקף עור בשרן או לבנת כתנתן, כי כן תתלבשנה בימים הקדמונים גם נשי היונים והרומים, וביחוד בנות ארצות הקדם.  להבגד הזה קורא הנביא ישעיה גליונים[lxvi] משרש גלה, בהגלות נגלות מבעד לצמתם כל נסתר ונעלם, אשר לא יראה החוצה אצל הנשים המצניעות לכת.

 

ג.  סדינים.

    

בשם סדין[lxvii] – המתורגם ביונית Sindon וזה שמו בכל הלשונות – נקרא מין בגד לגברים ולנשים.  ושרש השם בא מלשון המצרית, כי במצרים היה מקור החומר של המלבוש ההוא, שהיה מין פשתה צחורה וזכה, דקה מן הדקה.  הבגדים האלה היו יקרים מאד, ע"כ יעד שמשון שלשים סדינים במחיר פשר החידה אשר שם לפני מרעי חתונתו ושמחת לבו (שופטים י"ד).  הם היו חביבים מאד בכל הארצות, ולכן הוכרחו כנעני צור וצידון לעשותם גם על ידי שכנותיהם העבריות בארץ-ישראל (עיין בהערה).  גם את הסדינים מנה ישעיהו במספר בגדי גאון התפארת של בנות ציון, אשר בשבתן בבית הנשים פנימה שמו אותם על עור בשרן במקום הכתנת.

 

ד.  פתיגיל.

    

אם חשבנו למעלה את הפתיגיל במערכת האזורים, הנה דעת רבים שהוא מעיל רחב ומתפשט ושמו פתיג בתוספת "יל", כמו כרמיל מן כרם;  ושרש השם פתג דומה להשרשים פשק, פתה, פתח, פצה, פקה, המורים על הרחבה והרוחה.  לדעת שד"ל, שרש השם הוא פתיל ותוספת גי באה דרך געגועים, כדי להורות על פתיל נחמד ונעים.  את השם פתיל (הנזכר בראשית ל"ה) פירשו אונקלוס ורש"י – שמלה, והרד"ק מבאר שהוא אדרת, או צניף.

 

----•<>•----

 

חלק שלישי.

 

צבי עדיי בנות ציון.

 

_________

 

 

פרק ראשון.

 

שער ראש האשה.

_________

 

 

ושפה ה' קדקד בנות ציון     

וה' פתהן יערה.               (ישעיה ג').

 

 

א.             מעשה מקשה.

 

ותחת מעשה מקשה קרחה.              (ישעיה ג').

 

העבריות, כמו כל נשי ארץ הקדם, אהבו לשאת על ראשן שער ארוך היורד מקדקדן במקלעות תלתלים על צוארן.  נמבזה ונמאס היה בעיניהן ראש קרח וגבה, או שער דל וצנום.  וכזאת שפך הנביא את לעגו ועברת תוכחתו על גבהות עיני בנות ציון בגערתו: "ושפה ה' קדקד בנות ציון, וה' פתחן יערה וגו', ותחת מעשה מקשה קרחה". לעומתו משתאה דוד שולמית על שפעת השער אצל שאהבה נפשו, הדומה כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד.  עוד מקדם קדמתה צותה התורה לחרפת אשה הבוגדת באלוף נעוריה: "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה'), שר"ל – יתיר מקלעות תלתלי שערות הראש, כמו שאחז"ל (סוטה ט'): "היא קלעה את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה". השרש פרע מורה בכל מקום על התרת אגודות הסדרים והפרעת מערכת המשטר המוסרי או הטבעי; וזהו "גדל פרע (שם נרדף בהוראתו זאת עם פרא, פרד) שער ראשו" (במדבר ו' ה'), שר"ל, הניח השער הגדול פרא ושובב כמו שהוא, מבלי הקצות אותו ומבלי קלע אותו בקווצות תלתלים, כמנהג הנשים הפרועות באסיה.  וכן אמרו (מ"ק ט"ו) "אין פריעה אלא גדול שער".

את קליעת מחלפות השער של ראש האשה בעדיה, המרימה אותו כמגדל פאר וכתומר מקשה, מכנה ישעיהו הנביא בזעם לעגו ובעברת מהתלותיו מעשה מקשה.  הכנוי רומז על שאיפת בנות ציון לפאר שערן ולקדש אותו, כהקדשת מנורת המקדש שהיתה "מעשה מקשה";  כאלו אמר: תחת מעשה מקשה המנורה במקדש תבא הקרחה, אשר נאסרה על משרתי המקדש שלא יקרחו קרחה.  וההתול חד ומכאיב כמדקרות פי חרב חדה וחץ ברור באשפתו (ישעיה מ"ט ב').

 

ב.              צמה.

 

ושאף צמים חילם.                      (איוב  ה').

 

תבנית אחרת של שערת ראש העבריה העשויה מקלעות מעשה ידי אמן בסלסול קוצותיה ובמחלפות יורדות כסנסנים על פי מדותיה, מכנה הנביא ההוא בשם צמה (ישעיהו מ"ז ב', ש"ה ד' ו');  כי שרשו צמם מורה גם בערבית לשון קשירה ואדיקה ועניבת יתירה, כמו שמורה השם "צמים" (איוב ה' וי"ח) על קשורי מיתרי הפח והמלכודת. ע"כ יאמר על התרת אגודת התלתלים: "גלִי צמתך".

 

ג.                שבל.

 

גלי צמתך חשפי  שבל.                 (ישעיהו מ"ז).

 

אם תלתלי שער הראש לא ירדו נכחם מסביב להצואר, כי אם התלכדו אחורנית על העורף בצמיד פתיל תכלת או ארגמן, קורא להם הנביא ההוא בשם שבל, המורה בערבית על שער ארוך ויורד לאחור. על התרת אגודתו הוא אומר: "חשפי שבל", כי השרש חשף מורה כמו גלה על הסרת המסכה והתרת הקשר אשר לבגדים או לקליפת העצים.  ומקבילים שני המשפטים ההם זה לעמת זה כמשפט הלשון: "גלי צמתך" מורה על מחלפות השער היורדות למטה מסביב להראש, ו"חשפי שובל" – על הצמדן יחד על העורף[lxviii].

וגם בחירי בני ציון המסולאים בפז ואמונים עלי תולע לא נמנעו כפעם בפעם (בעשותם מעשה נשים, כמו סרדנפל מלך אשור ופרסנדן מלך פרס, והדומים להם) מלסלסל שערת ראשם באופנים כאלה; וכמו שהנזיר מבטן, שמשון הגבור, התהדר בשער ראשו ושזרה בשבע מחלפות, אשר גלחה אהובת נפשו דלילה בישנה אותו על ברכיה, כן התגאה אחריו אבשלום בן דוד בכובד שערו ונטל משקלו העולה למאתים שקלים באבן המלך.  וכן מהולל אחריו דוד שולמית כי "ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים, שחורות כעורב" (ש"ה ה').

והעבריות, ככל נשי עמי הקדם, קלעו במחלפות שער ראשן חוטי כסף וזהב[lxix].  גם בחורי ישראל אשר היו בלוית המלך שלמה קלעו בתלתלי שערם פסת זהב ורצי כסף אשר התנוצצו בזרוח השמש עליהם (יוסיפוס פלאוויוס, קדמוניות, ספר ה').  העניבות, אשר ענדו את התלתלים למען יתלכדו ולא יתפרדו, היו משער ראשן או מפאה-נכרית (עיין שבת כ"א וכ"ג), או מקשירי צמר ופשתים, אשר נעטרו לפעמים בפרחי חמד ונרקמו בזהב ובאבנים טובות ומרגליות.  הם מכונים בתלמוד בבלי קלתות, ובירושלמי (כתובות, פ' המדיר) – קלפטין, או קלפטון.

אחרי אשר קלעה העבריה שערת ראשה למחלפות, לתלתלים ולקוצות, דיקה לסדר אותם במערכת תפארת על קדקדה, כמו שנאמר באיזבל "ותיטב את ראשה", אחרי אשר שמה בפוך עיניה (מ"ב ט').

העבריות נשאו שער מגודל כ"כ עד שלפעמים התכסו בו כמו בצעיף בראותן פני גבר זר, כמסופר (כתובות ס"ו) ע"ד בתו של נקדימון בן גוריון, שבראותה את ר' יוחנן בן זכאי נתעטפה בשערה וכו'.  ואם גדלה האשה ופקסה את שערה נעשה כמגדל, והיינו ששנינו במשנה (שבת פ' י'), שר' אליעזר מחייב את הגודלת והפוקסת בשבת משום בונה[lxx].

"הקשורים" בישעיה הנ"ל תרגם יונתן "קלמזמסיא", ומבארו בעל מוסף הערוך, כי הוא מורכב מן קלמיס, מלה יונית, ומזיא, מלה ארמית, שענינה שער, ור"ל ג"כ איזה תכשיט השער.

 

ד.              המראָה.

 

אחרי שעשו העבריות, ככל אחיותיהן בנות חוה אֵם כל המדה לחן ויופי, תלתלי שער ראשן למיניהם, שאלו במשפט האורים, היא המראה, והביטו אל הראי המוצק כדי לראות, אם הצליח חפצן בידן לבנות כמו רמים את מחלפותיהן לכבוד ולתפארת.  למען הסיר החלאה מעל פני המראה (בן סירא י"ב י"ג) וכדי לתת לו זוהר צח וזך (חכמת שלמה ז' כ"ז) השתמשו הנשים באגודת אזוב, המטהר כל חלאה בארץ-ישראל.

מימות עולם ומשנים קדמוניות התאוו בני אדם, וביחוד בנות חוה, תאוה להסתכל באיזה דבר מוצק ומלוטש, אשר קרני האור ישתברו על פניו וישובו אחרונית, למען תחזינה עיניהם את צלם דמות תבניתם.

המראה הראשון, בימי נעורי האנושיות, אשר הסב לב האדם על ככה, קם לפניו, לפי ההשערה, בהביטו בפעם הראשונה בהנקודה השחורה שבעין עמיתו, וראה בה צורת קלסתר פניו במדה מקוטנת.  על כן קרא העברי לתפוח של חוש-הראות: אישון בת עין, שר"ל איש זעיר יליד בית העין[lxxi]. ולזה אפשר ליחס את המליצה המסתרית "פנים אל פנים" הנאמרת במשרע"ה (שמות ל"ג; דברים ל"ד) והדומה לכאורה להמלים "פנים אל פנים" הנאמרות ביעקב (בראשית ל"ב) ואל המבטא "פנים בפנים" הנאמר בישראל (דברים ה') בהתנגדה אל מאמר השי"ת אליו "לא תוכל לראות פני וגו' ופני לא יראו". הרמז בדמיון פנים אל פנים יוכל להיות מוסב על הסתכלותו של משרע"ה במראה האספקלריא של שכינה, כמו שמסתכל האדם בדברו עם רעהו באישון בת עינו.  המבטא דומה אל מה שאחז"ל על משרע"ה, שראה באספקלריא המאירה, המראה צורת הפנים (שפּיעגעֶל), כמו שנזכיר להלן בזה.  וזוהי כוונת הכתוב "לא כן עבדי משה וגו', במראה ולא בחידות", ר"ל במראה בהיר ובאספקלריא מאירה; משא"כ לנביא אחר מתגלה השכינה (כמו שנאמר שם לעיל) במראָה (לשון נקבה), היינו אספקלריא שאינה מאירה מצד עצמה, רק מקבלת בבחינת נקבה ע"י האצלה את אורה ממקום אחר, כמו שאמרו ז"ל: פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה.                                                         

האופן השני של התראות פני האדם בזמן מאוחר היה ע"י שטח פני מי מנוחות (וואַסעֶרשפּיִעגעֶל), שע"ז מוסב המשל הקדמוני "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז).  וכן מספרים היונים בהגדות גלגולי הנפש שלהם, על אודות העלם Narcissus, בן אחד משרי הנחלים בארץ ביאוטיה, אשר הסכין להתגאות ולהתקשט.  הוא הביט פעם אחת על פני מים צלולים ובהירים אשר בבור, וירא צורת פניו אשר מצאה חן גדול בעיניו, ויחשוק בצורת קלסתר פניו, ובגעגועיו אליה נפל אל הבור ההוא, וירחמו האלהים עליו ויהפכוהו למין פרח אחד הנקרא על שמו עד היום הזה.

המין השלישי מכלי הסתכלות הצורה היה לוח-מתכת מוצק, מלוטש ומורט למען היות לו ברק.  הוא היה ע"פ רוב מנחשת קלל מוצהב ומוברק בפנים שנונים ומלוטשים לעין רואים.  מקורו כנראה ארץ מצרים[lxxii], והנשים העבריות הביאוהו עמהן בצאת ישראל ממצרים;  והמה מראות הצובאות של הנשים אשר צבאו פתח אהל[lxxiii] מועד (שמות ל"ח), שמהן עשה בצלאל את הכיור ואת כנו נחשת לרחצה (עיין רש"י שם בשם התנחומא; ופילון האלכסנדרוני בספרו "חיי משה" אומר, שנעשה הכיור מנחשת של מראות הצובאות כדי להזכיר את כל הרוחץ בו, כי חומר הכיור היה מראה למען יראה גם הוא את נפשו בהירה וטהורה כמו בראי מוצק).  מראת מתכת כזו נקראה ג"כ "ראי מוצק" (איוב ל"ז).  והעשירות השתמשו גם במראות כסף צרוף או זהב מזוקק המעולפים ספירים ואבני חן. גם היונים הקדמונים אשר קבלו ראשית למודיהם ונימוסיהם מן ציקרופס המצרי, ידעו כבר ממראות-מתכת כאלה, ובהגדותיהם נזכרה המראה אשר הסתכלה בה נעמה אלילת החן והיופי.  הסימן, אשר התוכנים מציינים בו עד היום הזה כוכב נוגה, נעמה או ווענוס, הורה בימים קדומים על המראה שלה עם בית-היד.  ובספורם על אודות היפהפיה הבוגדת הילינה נאמר, כי במעלה מעל באישה ובמולדתה כדי לברוח עם מעגבה פאריס לקחה אתה המראה של זהב שלה ותביאהו אל העיר טרויה.  משם "ראי מוצק" נראה שעשו מראות כאלה מכל מיני המוצקים, כמו מנחשת אצל העברים כנ"ל, ומזהב אצל היונים כנ"ל. ואחרי שהזהב והנחשת ירקרקים הם ובוהק אורם איננו זך וצח למדי, ע"כ בחרו לעשות את המראות מכסף מזוקק.  מראות כסף נמצאו בין הרומאים, וגם באמריקה מצאו אנשי איירופה בבואם שמה את השמוש במראות בין תושבי העיר פירו, אשר עשו אותן ממיני מתכת.

המין הרביעי היה כעין טבלאות מצוחצחות ומבריקות שהיו נגללות כמגלת ספר ונקראו לד"ק (נגד פירושנו לעיל) עש"ז "גליונים" (ישעיה ג', עפ"י השערת רש"י שם, וגם לדעת הכשדי, שתרגם שם "מחזיתא" כמו שתרגם אונקלוס מראות הצובאות).  ככלל לא ידעו אז עוד ממראות גדולות הנתלות על הכותל, כי אם מקטנות הנשאות בחוצן הבגד.  ועל כן חשב הנביא את המראה בין עדי העדיים שהם אך למותר (Luxus), שכן היה גם בימי חכמי התלמוד והלאה (כמו שמשמע מפירש"י ע"ז כ"ט, שרק אדם חשוב נוהג לראות במחזה בעשותו את שערו, אף כי שם מדובר רק באיש ולא באשה).

המין החמישי מהמראות היותר שלם בתכלית שמושו הוא לוח הנעשה מזכוכית, אחרי אשר המציאו חובלי הים מעם הפיניקים במקרה את עבודת הזכוכית, בחנותם פעם אחת לרגלי הר הכרמל על חוף מלא חול כדי לבשל שם את מאכלם על האש.  כאשר לא היו להם אבנים אחרות לעשות מהן תנור וכיריים, לקחו מתוך אניתם נתחים גדולים של סאלפיטיר, שנתכו ונמסו מחום האש, והחומר ההוא נתערב עם אפר העצים ועם חול החוף והיה לזכוכית.  ולד"ק הוא "ראי מוצק" הנ"ל שבאיוב, כי המבאר ספורנו אמר שם שהן מראות של נחשת או של זכוכית, אחרי שכפי הנראה (איוב כ"ה) נודעה אז כבר מלאכת הזכוכית (לד"ק עשה המלך שלמה חלונים שקופים אטומים – היינו פתוחים וסגורים כאחד, היינו חלון זכוכית – בבית המקדש מזכוכית אשר נתנו לו מלכי צור וצידון, שהם הפיניקים; אבל הדעה החושבת כי הזכוכית של הפיניקים היתה ידועה כבר למחבר הספר איוב מתנגדת אל דעת האומר, כי משה כתב ספר איוב, אם לא נקדים המצאת הזכוכית ע"י הפיניקים כמה מאות שנה מהזמן המקובל אצל סופרי דברי הימים).  וכן נראה גם דעת הכשדי שתרגם "ראי מוצק" כמו "זכוכית" שבאיוב הנ"ל במלת "אספקלריא" (היא ברומית Specular, באיטלקית Spechio ובגרמנית Spiegel).  ידוע כי בעיר צידון, במקום עבודת מעשה הזכוכית, עשו הפיניקים גם מראות של זכוכית.  אולם עוד לא השתלמו המראות ההן ע"י צפוי הלוח מבפנים למען ישתקפו בהן הפנים;  כי אף שמסופר מהפיניקים כי הרגישו קצת בשלמות כזאת במלאותם פעם במקרה צלוחית של זכוכית בכסף חי, בכ"ז לא הבינו עוד הדבר במשפטו הראוי, ולא ידעו לצפות את העבר השני של המראה בחומר בהיר ובלתי זכוכיי.  תחת לצפות לוח הזכוכית מבפנים משחו אותו בששר שחור, אשר הקדיר והכהה את אור הצלם המשתקף בהמראה, וע"כ נראה שגם אחרי המצאת הזכוכית השתמשו הקדמונים עד ימים רבים אחרי כן במראות מתכת.

את צפוי המראות בבדיל או בעופרת המציאה המאה השלש עשרה למספרם; אך בראשונה לא היה הצפוי הזה שלם ומכוון לתכליתו, כי יצקו את הבדיל או העופרת הנתך בעודנו רותח או חם על לוח הזכוכית;  עד אשר במאה השש עשרה המציאו בבית-מלאכת הזכוכית אשר במוראנא במחוז וויניציא, כי יש לצפות את המראה בתערובת בדיל וכסף חי.  מראות כאלה נפוצו אז על פני כל הארץ.  אולם בימינו אלה מצפים את המראות בכסף מזוקק שזה האופן היותר שלם.

אם בדורות הראשונים השתמשו בראי מוצק רק לתועלת הנוי והיופי, בתור אספקלריא לנשים כדי להסתכל ביפין ולהתקשט בעדי עדיים, היתה המראה בדורות החדשים בידי אנשי תבונות וחושבי מחשבות בחכמה ודעת לכלי-שרת המביאה תועלת גדולה וחשובה.  הראי נצב עתה בין הכלים אשר בידי חוקרי הטבע, הוברי-שמים וחוזים בכוכבים, הדורשים במעשה מרכבה, היא חכמת החימיה, והוא נמצא גם בידי רופאי תחלואי הבשרים בתור כלי-יקר ומכונת חפץ.  החוקר הטבעיי מתבונן באמצעות הראי הבוער (ברעֶנשפּיִעגעֶל) לכח קרני השמש והם האש, להתכת המוצקים ולשרפת אבן היהלום (Diamant); התוכן מגלה ברקיע השמים חדשות ונצורות בעזר ראי-המחזה מרחוק (Telescop); וע"י ראי העין (אוֹיגעֶנשפּיִעגעֶל) מצאו חוקרי גוף החי פתרון לחידות עצומות בידיעות הסבות של חזיונות רבים בהרכבת גיות כל חי.  הרופא ייטיב לראות עפ"י הראי הזה בעומק חללו של בבת-העין, ויסתכל בחדר החשוך ההוא כדי לבדוק בו בחורין ובסדקין כמו לאור הנר, כדי לחזק את בדק בית הראות אם כנגע נראה לו בבית.

ואחרי אשר התרחקנו במקום ובזמן מחדר העבריה המתקשטת בתכשיטיה, נמהר לשוב אליה ולהתבונן על יתר עדיי תפארתה.

 

_________

 

 

פרק שני.

 

מערה הקדקד.

 

קדקד שער מתהלך באשמיו.       (תהלים ס"ח).

 

                                                                                    א.                   השביסים.

 

על מעשה המקשה של השער עטתה העבריה שבכה או רשת מצמר דק או מצמר גפן רך, המרוקמת בנצני חמד ומעולפת אבני הוד בשפתה כמעשה פרח וכוס שושן, ומשולבת בלולאות תכלת וארגמן היורדות על העורף[lxxiv]. אותה הזכיר הנביא (ישעיה ג') בשם שביס (הדומה לשרש שבץ, ע"ש מעשה התשבץ שלה), ובספר יהודית (ט"ז ט') נאמר: "שערה העטתה בשבכה".  במשנה (שבת פ' ט"ו) מצינו "וחוטי סבכה" ופי' רע"מ שם: מגבעה שעל הראש העשויה כעין רשת.  כהבגד הזה המלא נקבים כעין רשת (שמות ל"ח) היה גם המכבר אשר טבל חזאל במים ופרש על פני בן הדד מלך ארם (מ"ב ח' ט"ו), ותרגומו שם סדין.

 

                                                                            ב.                   עטרה (MITRA).

 

בטרם ישתרגו התלתלים כדי לרדת בלולים מקדקד נזר השער על חלקת הצואר, סבבו כובע (טוּלבאַנד) עגול כחצי ביצה – העשוי מצמר ופשתים, או מעור – מסביב להראש. הוא היה מרוקם בארגמן ומעולף אבני פז ויקר ופנינים ומרוקח בשמן תורק לריח ניחוח, והוא נצמד מאחורי הראש בפתיל תכלת.  על אשיותיו ענדה המשרתת המגדלת את השער על ראש גבירתה בכריכה כפולה ומכופלת פס בוץ דק בתבנית עגיל שטוח, ועליו הושם כסוי של משי ורקמה הנקשר ממעל להמצח.  על עדי ראש כזה מפליג המליץ בשיר אהבים לאמר: "ראשך עליך ככרמל, ודלת ראשך כארגמן" (השם כרמל משתמע לתרי אפי בחומרו ובצורתו – ), ובימי המשנה (כלים י"א ח') היתה לעטרה כזאת צורת ירושלים ונקראה עיר של זהב.  שמה במקרא הוא צפירה (ובספר בן סירא ו' "כלילת יופי"), או עטרה ("עטרת תפארת" מונה יחזקאל ט"ז בין התכשיטים), המורה על נזר שרים וכהנים, או על כתר מלכים ונסיכים בכלל, ועל זר חתן וכלה בפרט (ש"ה ג' י"א), וביחוד על העדי של פס בוץ הנ"ל הנכרך על הראש כנחש עקלתון.  ועל כן נרדף המבטא "עטרת תפארת" עם "לוית חן" (משלי ד' ט') והוא מורה (שם א' ט') על עדי תכריך (כמו שמורה השם ליות במ"א ז', על דביקת וכריכת הצורות) הראש.  השרש לוה מורה בערבית על התפתלות הנחש במעגל[lxxv], וכן מורה הפעל עטר (כמו הפעל כתר) במקרא על סבוב סחור סחור אצל אנשים (ש"א כ"ג כ"ו) או צנה (תהלים ה' י"ג) – הנקראה בשביל זה גם "סוחרה". כן יש לו מובן של סימני יקר, חסד ורחמים (שם ק"ג ד') וכבוד והדר (שם ח' ו').  הוא דומה בזה אל מרעיו עטה, עטף.

 

                                                                    ג.                    הצניפות (TURBAN).

 

כנוי שני למין תכריך ארוך ועגול שכרכו הנשים כמה פעמים מסביב להראש כמו העטרה הנ"ל, היתה צניפה (ישעיה ג' כ"ב).  השרש צנף (כמו שרשי לוה, עטר, כתר, הנ"ל) מורה על גלגול וכריכה בעגול ככדור (שם כ"ב י"ח), ובערבית מורה השרש הזה על כריכת החגורה מסביב להמתנים, כי באמת משתמשים הישמעאלים כמעט במין חגורה לכריכת ראשם המכונה טורבאן[lxxvi].  ע"כ נקרא תכריך עגול כזה על ראש הכהן הגדול מצנפת.  זהו גם שם הכתר אשר על ראש הנשיא, והוא נרדף עם עטרה (יחזקאל כ"א ל"א).  במשקל אחר נקראה העטרה הזאת צניף והיא משמשת לכה"ג (זכריה ג') ולכתר המלך, הנרדף ג"כ עם עטרת (ישעיה ס"ב ג').  ויתכן שגם סוכן המלך לבש תכריך כזה לאות ממשלתו, כמו שלבש לתכלית זאת כתנת ואבנט כנ"ל.  אצלו הוא נזכר במשקל צנפה, וזהו חדוד ההתול של הנביא (ישעיה כ"ב) באמרו: "צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים!" כאומר: הטלטלה אשר יטלטלך ה' יניע ויניד את העטרה שעל ראשך, כאדם הדוחף רעהו בחזקה עד שיפול הכובע מעל ראשו, דרך בזיון גדול.  לפי עדותו של יוסיפוס פלאוויוס (קדמוניות ספר ג', ומלחמות ס' ה') נעשתה מצנפת הכה"ג בתבנית עגול שטוח מפשתה דקה המכוסה בתכריך בוץ יקר מאד והסובב את הראש עד המצח ברוכסי הדורים מהודרים.

 

                                             ד.                   הפארים (TIARA) והמגבעות.

 

כנוי שלישי למין תכשיט גבוה הכרוך על הראש היה הפאר (ישעיהו ג' כ').  גם הוא נמנה בין בגדי הכהנים ההדיוטים (שמות ל"ט) עם פארי המגבעות משש לעומת המצנפת משש הנזכרה לפניו כשייכת לכה"ג;  ונראה שתבנית מלאכתן אחת היא (עיין רש"י בפ' ואתה תצוה).  אם השרש צנף בשם מצנפת מורה על בחינת הכריכה כנ"ל, מורה השרש גבע (המשותף בזה עם שרשי גבב, גבש) בשם מגבעת על בחינת תמונתה בגובה, כמו גביע וגבעה.  הוא נרדף כזה עם השם כובע או קובע.  כי השרש קבע מורה הסתר דבר (כעין מעל מן מעיל, בוגד מן בגד כנ"ל) בערמה ובמרמה (משלי כ"ב, מלאכי ג').  ממנו נתהווה גם השם קבעת (ישעיה נ"א י"ז) היינו, גביע גדול.  לכן מורה גם ההוראה הכפולה: כסות הראש בתמונה גאה.  אולם השם פאר בפ"ע מציין רק חבוש קטן מפואר ותחתון כנ"ל, הנעשה לעדי הנשים מחומר יקר, ולפעמים גם ממין מתכת.  עליו, כעל יסוד מוסד, כרכו מעדנות המגבעה.  אצל אנשים היה ממין פשוט, ונופלת בו הלשון חבוש על הראש (יחזקאל כ"ד).  הכהנים חבשו על ראשם "פארי פשתים", (שם מ"ד י"ח), שכן מצות הכהנים תמיד בפשתים כנ"ל, ותכריך המצנפת שעליהם היה של בד (ויקרא ט"ז ד').  לכן נופלת הלשון חבש גם על המגבעת, אשר ממעל לפארים (שמות כ"ט ט'; ויקרא ח' י"ג).

 

                                                                         ה.                  סרוחי טבולים.

 

גם זה מין מגבעת תפארה לאנשי צבא הכשדים, אשר חמדו להם בנות ציון (יחזקאל כ"ג ט"ו).  הוא היה כובע גבה קומה בקמטי כפלים, עם כנפים יורדות כסרח העודף על הכתפות, וארכו ט"ז וי"ח אמות כהיום הזה;  כי כן מורה השרש סרח בעברית ובערבית, כמו רעיו שרך (שמזה "שרוך נעל"), שרג, ובארמית סרךְ, על סבוךְ מטע רענן בענפיו.

 

                                                                                              ו.                     כּרבלא.

 

גם זה מין כובע[lxxvii] אדום (דניאל ג' כ"א) בראש אצילי בני ציון, הבבלים והפרסים, והיה צר מלמעלה.  אריסטופנוס דמהו בלעגו אל כרבלת התרנגול שהוא אדום ונרדף עמו גם בשמו בלשון ארמית.  אבל לא נדע אם היה כובע כזה גם עדי לנשי ציון.  בס' "צמח דוד" הנ"ל כתוב: "כרבל – בגד אדום, כמו כרבלתא של תרנגול, ואין דרך בנות ישראל להתכסות בו, שהוא סמן פריצות ומביא לדבר עבירה, וקרבלין הן שנושאין בראשן הבגד ההוא".

 

                                                                          ז.                    פטיש (PETASOS).

 

גם הכובע הזה של הגברים מארץ יהודה היושבים בארץ בבל (דניאל ג' כ"א) היה בתמונה גבוהה ורחבה ושמש למחסה מחום ושרב (שירמהוּט).  הוא נודע בשם Petasos גם אצל היונים.

 

                                                                                      ח.                   חוט (HUT).

 

גם זה מין כובע אשר חבשו אבירי הרועים עוד בימי אברהם, שנאמר: "אם מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית י"ד); כאומר: מכף רגל ועד ראש.  הוא נקרא כך בעבור החוטין כמו שם הבגד פתיל הנ"ל בעבור שרוך הקשורים.  וכן נקרא חגור ידוע בשם יתר (שנופלים עליו הפעלים פתח – איוב ל' י"א – נסע – שם ד' כ"א – כמו "ולא נתק שרוך נעליו") בעבור היתרים.

 

                                                                                         ט.                  הרעלות.

 

(ישעיה ג' י"ט) על כל כבוד עדיי הראש והשער הושמה חופת שבכה מעשה רשת, כצאת העבריה מחדרה פנימה קרת עלי שעת.  המסוה הזה הנקרא רעלה (שפי' הראב"ע: צעיף ותכשיט הלחיים) כסה הפנים והחזה.  החלק של הפנים נחשף ונקפל על המצח בין העינים הנשקפות מבעד המסוה חוצה, והחלק האחר השתלשל וירד על שתי רקותיה של האשה, וקצותיו נרכסו על כתפותיה בקרסים או בטבעות.  ברעלות כאלה המרחפות לרוח היום ע"י תנועת ההליכה התכסו עוד בנות ישראל שבערב, כמו שאמרו במשנה (שבת פ"ו): "ערביות יוצאות רעולות".

 

_________

 

 

פרק שלישי.

 

עדיי הפנים.

 

                                                                            א.                   טטפת המצח.

 

כמו קשורי הציץ אשר היה על מצח הכה"ג ונדבק עם המצנפת אשר על ראשו, כן נצמד אל הצניף אשר על ראשו העבריה ועל מצחה בפתיל תכלת או ארגמן עדי הפדחת שנעשה מזהב או מכסף.  הוא הנקרא בתרגום כ"ב א – טטפתא, ופי' ה"צמח דוד": "תכשיט של נשים שמניחין אותו במצח במקום תפלין".  ובמשנה נאמר: "טטפת המוקפת לה מאזן לאזן, עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב" (שבת נ"ז).  ובמשנה כלים, פ' כ"ד, הוא נקרא שביס, ופי' ר"ע שם: "ציור שעושים על הסבכה לנוי והוא עומד על מצחה ומקיף מאזן לאזן, ובפני עצמו נמי חשיב, שהוא עתיד להסירו משם ולתת אותו בסבה אחרת".  רוחב הטוטפת היה כשלש אצבעות והיא משובצת באבנים טובות ומרגליות, כהיום הזה בארץ הקדם.  ובס' "צמח דוד" נאמר: "ציץ ג"כ הוא תכשיט, שנוהגות הנשים לשום אותו במצחן, והוא טס ברוחב ב' אצבעות, והיה נוגע בשתי אזנים".  בשבת ס' נזכר טס של זהב על ראש האשה.  ולעדי כזה כוונו הנביאים (ירמיה ד' ל'; יחזקאל ט"ז י"ג) בשם "עדי זהב".

 

                                                                                             ב.                   תורים.

 

עוד עדתה העבריה על לחייה ועל רקתה חרוז פנינים וראמות או שרשרת זהב מעשה עבות, המצומדת בלולאות או בטבעות אל הטוטפת.  היא היתה תלויה ומתנועעת בתנועה מפזזת ומכרכרת תחת עיניה מסביב לפניה הנראים כמשובצים בתוכה; ולעדי כזה כוון המשורר באמרו: "נאוו לחייך בתורים" (ש"ה א' י').  ובתלמוד (שבת נ"ז) נאמר: "סרביטין המגיעין לה עד לחייה".

 

                                                                                  ג.                    פוך העינים.

 

מיטב אמצעי היופי היותר ישן נושן מימי קדם והיותר רגיל בין נשי כל ארצות התבל, הוא המנהג לצבוע בשחור את גבות העינים ושפות העפעפים.  והא מכונה במקרא (מ"ב ט' ל'): "שום בפוך עיניים" (שכן העבירה האשה כף הכחל שקורין מכחול בין עפעפי עיניה הסגורות, עד שנראה כאלו עיניה יושבות על מלאת הפוך), או (ירמיה ד' ל'): "קרוע בפוך עינים" (שכן נראה כאלו חרתה בעור עפעפיה את החוט השחור של הפוך הנמשך כחצי טבעת על מקצעות אשמורות עיניה), או (יחזקאל כ"ג מ') "כחול עינים", או (ישעיה ג' ט"ז) "שקר עיניים"[lxxviii].  ובתלמוד (שבת צ"ד) נזכרת אשה המיוחדת לאומנות זו ונקראת "כוחלת".  מקור פוך העיניים הוא מארץ מצרים, כי כן החליטו רבים מדורשי מחקרי ארץ ותרי תועפות תבל חדשים גם ישנים, כי הצבע השחור ההוא אשר השתמשו בו בימים הקדמונים לפוך העינים היה רפואה בדוקה ומנוסה לחולי העינים, שהוא ממדוי מצרים, ביחוד, כידוע[lxxix].  זה המציאו כהני מצרים, שהיו גם רופאים מומחים ומובהקים בימים ההם, במין דומם (אבן הפוך הנ"ל) שקורין שפיעזגלאז ושנחצב בהררי פיס.  ובכלל הזכרנו למעלה כי נהגו כבר המצרים הקדמונים למשוח את גופם בצבעים שונים. שם החומר הזה במקרא הוא פוך, וצבע תערובתו בצירוף מינים אחרים היה שחור ונקרא כחל במקרא, ובערבית ובארמית נתרגם הפוך, כמו בלשונות המזרחיות עד היום הזה, ע"י Köchel, או Kohol.  הגביע שבו היה מונח הכחל נקרא קרן הפוך (ובמשנה כלים ט"ז, תיק מכחול ובית הכוחל).  כך היה גם שם אחת מבנות איוב, אשר לא נמצא נשים יפות כמותן בכל הארץ (איוב מ"ב); כמו שנקראו אחיותיה קציעה, ע"ש ריח ניחוח מור וקציעה בין ראשי בשמים, וימימה, ע"ש מאור פניה ועיניה כאור יומם בצהרים (עיין להלן ה"ד, פ"ג, אות א').  והכלי שהשתמשו בו כדי לקחת את הכחל מן הקרן ולמשוח העינים נקרא במשנה (כלים י"ג) מכחול: "ראשו אחד חד, לכחול בו את האוזן" (רע"מ שם).  ואפילו הצנועות שבנשי ישראל, שהלכו מעוטפות ולא גלו אלא עין אחת, כחלו בו אותה העין (שבת פ', ה', משנה ג', ורע"מ שם).

 

                                                                ד.                   חכלילי עור הפנים.

 

הכרת פניהם ענתה בם          (ישעיה ג').

 

פילון היהודי מאלכסנדריה, בדברו על דבר המדות, הוא קובל ומתאונן על עלמות עגבים ונערים מפונקים בעירו, חכלילי לחיים מצבע אדום ולבני פנים מצבע לבן.  ומצינו עוד (ע"ז י', מגילה י"ג, ומו"ק ח') כי היה מנהג להנשים העדינות לסוד פניהן כמין סיד כדי להשיר את השער הצומח על הפנים ולעדן ולהאדים ולהצהיר עור הפנים.  יוסיפוס פלאוויוס במלחמותיו, ספר רביעי, מספר שגם הבריונים צבעו את פניהם כדי להדמות לנשים בתענוגותיהם.  גם את ראשי וצפרני אצבעות ידיהם ורגליהם צבעו המצרים ושאר עמי הקדם כנ"ל (ה"א, פ"ב).

עוד הסכן הסכינו העברים לפתח ולחרות על מצחם ועל ידיהם את הכמות, הסימנים והצורות של הדברים היקרים בעיניהם והחקוקים בזכרונם, ולמלאות החריצים ההם באבק שחור, למען תעמד הכתבת ולא תמחה לעולם.  ע"כ בא הצווי "וכתבת קעקע (משרש יקע המורה בערבית חדור והעמיק דבר בדבר) לא תתנו בכם" (ויקרא י"ט);  "ובבשרם לא ישרטו שרטת" (שם כ"א).  וע"ז מורות מליצות הנביא (ישעיה מ"ד)  "וזה יכתוב ידו לה'";  "הן על כפים חקותיך" (שם מ"ט).  וזוהי כוונת "על כל ידים גדדות" (ירמיה מ"ח).  מזה גם ההתגודדות על מת לאור צער ולאבל על אבדן דבר יקר הנזכר (שם ט"ז ומ"ז. דברים י"ד וכו')[lxxx].

 

                                                                                    ה.                  נזמי האזן.

 

כשהיו עוד העברים רועי צאן ובקר עשו להם את הנזמים מעצם הקרן, ממתכת זולה או מחומר פשוט אחר;  אבל אחרי כן עדו העבריות נזמי כסף וזהב.  הם נעשו בימי חכמי המשנה (כלים י"א ט') בצורת עדשה מלמעלה וקדירה מלמטה.  וכמו שהזכרנו כבר כי בהרבה הכלי עדי עדיים נדמו הגברים לנשים, שזה היה מקור הצווי "לא ילבש גבר שמלת אשה", כן נמצא שגם הגברים צעירי העברים תלו באוזניהם נזמים כאלה (שמות ל"ב ב').  כנראה (בראשית ל"ה ד') נהגו קצת גברים לקשט בנזמים גם אליליהם[lxxxi] ופסיליהם מעשה ידיהם.  לתכלית זאת נקבו העברים אזני הילדות הקטנות ותחבו באזניהן בקטנותן חוטין או קסמים, למען לא יסתם הנקב עד שתגדלנה (שבת פרק ו').  וידוע כי בקצת ארצות אסיה נוקבות הנשים גם את החלק העליון מאזניהן בנקבים רבים ככברה, כדי לשום בהם חחים וטבעות המפזזים והמכרכרים על פניהן ועל לחייהן לשמחת לבבן ולעונג נפשן.

 

                                                                                             ו.                     עגילים.

 

מלבד הנזמים תחבו העבריות בחורי אזניהן, שהיו מנוקבות ככברה כנ"ל, ע"י חחים או לולאות, גם רצי זהב נוצץ העגולים ככדורים קטנים ונקראים עש"ז (יחזקאל ט"ז י"ב) עגילים[lxxxii].  וגם הגברים עדו תנוך אזנם בכדור זהב עגול כזה (במדבר ל"א נ').

 

                                                                                        ז.                    הנטיפות.

 

עוד קשטו העבריות את אזניהן בפנינה אחת גדולה או בהרבה פנינים קטנים, שהיו חרוזים בחוט תחוב בנקב האוזן או תלויים בה ע"י חח קטן.  העדי הזה נקרא נטיף (ישעיה ג' י"ט), ע"ש צחירות הפנינה כמו טפה זכה של מים.  ומצינו שתרגם בעל הפשיטא "נקדות הכסף" (ש"ה א') – זליחא, ומפרשים שר"ל טפין של כסף;  כי "יזלו מים" תרגם – זלחין מיא.  לדעת שד"ל נקראות כן בערבית המרגליות התלויות באזנים, ע"ש שנראות כטפות הנוטפות.  וכבר התקשטו גם מלכי מדין בנטיפות כאלה (שופטים ח' כ"ו).

 

                                                                                     ח.                   נזמי האף.

 

נזמים מתוארים, כמו נזמי האוזן, נשאו העבריות, ככל העלמות בעמים הרועים צאן ובקר בארצות הקדם, גם באפיהן;  כי כן הסכן הסכינו הרועים בארצות ההן לתחוב בנקב הלחיים או הנחירים של גמליהם ובקרם חח (מ"ב י"ט, יחזקאל כ"ט, ול"ח) או חוֹח (איוב מ' כ"ו).  הצידים עשו כן גם לחיות היער (יחזקאל י"ט), ואולי עשו כן גם לוכדים אכזרים לשבויי חרבם (דה"ב ל"ג י"א), אם לא נפרש "חוחים" כמו כבלים.  הרועים חרזו בחח חבל או מוסרה כדי להנהיג בו את בעירם לכל אשר יהיה רוחם ללכת, ולהטותם אל כל אשר יחפצו, לנהלם אל מרעה שמן או מי מנוחות, אל נוה גמלים או רבץ צאן.  ואח"כ מצא העדי[lxxxiii] הזה חן גם בעיני הרועים ויעשו כן גם לנשיהם ולבנותיהם, כדי להתענג בחח המפזז סביב פניהן, בנקבם בדל החוטם בנחיר הימני ולפעמים גם בנחיר השמאלי ותלו בו את החח הזה.  הוא נעשה מעץ, מעצם, מברזל, מנחשת קלל או מעופרת.  נשי אזרחי הארץ ואציליה עשו אותו בדמות טבעת יקרה מכסף וזהב, והם "נזמי האף" (ישעיה ג') אשר התגאו בהם בנות ציון.  גם יחזקאל הזכירם (ט"ז י"ב) בין העדיים אשר נתן ה' על כנסת ישראל, שהיתה אח"כ לזונה. והחכם לקח מזה את המשל "נזם זהב באף חזיר – אשה יפה וסרת טעם".  נזמי האף נזכרו עוד במשנה (שבת פ' ה', ו', שר"ל שם נזמי-האף, כדאיתא בגמרא שם).  הטבעת של האף היתה גדולה כמו טבעת האוזן, והיתה משתרעת לפעמים על כל הפה.  עוד בימי האבות היה בקע (שהוא חצי דרכמון יוני) משקל נזם כזה, אשר שם אליעזר עבד אברהם על אף הנערה רבקה.  ולפעמים תלו העבריות הרבה חחים או טבעות כאלה באפיהן ובאזניהן, למען יוסיפו לברוק וירבו צלצלי שמע.  טבעת אחת מהנה נקראה חח וכלן ביחד "נזמים", ועל כן באו "נזמי האף" בלשון רבים.  וכעין שראינו לעיל בנזמי האוזן, כן מצינו גם בנזמי האף אצל המדינים הישמעאלים – ובמשפחת איוב (איוב מ"ב י"א) – שגם הגברים נדמו בזה להנשים ונשאו נזמי-זהב באפם (שופטים ח' כ"ה).

 

_________

 

 

פרק רביעי.

 

עדיי הצואר.

 

 

                                                                               ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה   

                                               ואותי שכחה.                                  (הושע ב').

                                                                                                   א.                   חלי.

 

הוא נעשה מכתם (משלי כ"ה י"ב).  ובאמור הכתוב "ותעד נזמה וחליתה", (הושע ב') הוא מתכוון לנזמי האזן והאף וחרוזי הצואר.  כמו שהיו החלאים (ש"ה ז' ב') אזורי תפארת ומשובצים באבנים טובות ומרגליות כנ"ל, כן היה גם מעשה חלי הצואר.

 

                                                                                            ב.                  חרוזים.

 

במשנה נמצא השם קטליות (כלים י"א ח'), היינו, חוטים של זהב שנותנים מסביב להצואר: ומפני שהאשה חונקת עצמה בהן, כדי שתראה בעלת בשר, לכך נקראים החוטים קטליות (רע"מ שם).  ב"צמח דוד" הנ"ל נאמר: קטלא – תכשיט מסובב הצואר, שהיו נוהגין לקשור בראש הכתנת העליונה.  מלבד הקטלא, שהחוליות שלה היו של מתכת (במשנה שם) – שמו העבריות מסביב לצוארן חוטים של פשתן או של צמר (שם) מצבע יפה, שיורדים עד הלב ולפעמים גם עד החגורה.  בחוטין ההם התנוססו חוליות נקובות של אבנים טובות ומרגליות החרוזות בהם;  והם חרוזי הצואר (ש"ה א' י').  החוטים ההם היו שזורים לפעמים גם ממתכת יקרה, מכסף או מזהב, והיו סובבים במשטר זה תחת זה את הצואר בצבעים שונים של אבני חן, כמו שסובבת הקשת במראה צבעים שונים את טוהר מעגל השמים.

 

                                                                                                   ג.                   רביד.

 

"ורביד על גרונך" (יחזקאל ט"ז י"א).  הוא מורכב מהרבה מיתרי זהב הקשורים וענודים מסביב להגרגרת ומכסים אותה כעין מרבד הערש.  וע"ז מוסבה המליצה: "ענדם על גרגרותיך" (משלי ו' כ"א).  הפעל נרדף עם קשירה ומובנו כמו "אענדנו עטרות", וממנו יצא ע"י הפוך האותיות המבטא "שני עם עדנים".

 

                                              ד.                  תורי זהב עם נקודות הכסף.

 

(ש"ה א' י"א), היינו שורות של שרשרות-זהב מסביב להצואר.  הן שזורות ומנומרות בחברברות כסף בחליפות תמונות וצבא צבעים שונים.

 

                                                                                             ה.                 ענקים.

 

הם חרוז משזר משלשלאות קטנות ורצי זהב המקשקשים בצלצלי שמע והמקיפים את כל הצואר.  וזוהי מליצת המשורר: "באחד ענק מצורניך", היינו, היא לבבה אותו בענק אחד מחרוזי הצואר;  כי השם צורנים מציין ג"כ חרוזי הצואר, כמו "לצוארי שלל" (שופטים ה' ל'), היינו חרוזי השלל מרוקמים בצבעים שונים כנ"ל.  מזה שהענקים ההם סגרו את הצואר כמו במסגר מוצק נולדה המליצה "ענקתמו גאוה" (תהלים ע"ג ו'), היינו, הגאוה תחגור צוארו ותעשהו לנטוי גרון; ובזה נרדף המבטא עם סוף הכתוב: "יעטף שית חמס למו".  ונראה שגם הגברים חרזו בצוארם ענקים כאלה (משלי א' ט').  אם היה הדבר לאות כבוד ולתפארת של תור המעלה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו אז נקראו הענקים רביד (בראשית מ"א מ"ב) שתרגמו אונקלוס – המניכא, והוא כמו " המניכא די דהבא" (דניאל ה');  וכן "ענקים" (משלי א'), "כתר מלכות" (אסתר ב') מתורגמים המניכה.  עדי כזה בצוארי הגמלים נקרא ענקות (שופטים ח' כ"ו).

 

                                                                                     ו.                    השהרוֹנים.

 

ענקי הצואר נתקשטו בחלי זהב וכתם, הנעשה בתבנית הירח כשהוא בחצי מלואו, כעין מגל הנצמד כפתיל עם שמשי זהב[lxxxiv] המשובצים בטבעת תפארת כעין חצי הירח.  העדי הזה נקרא שהרנים[lxxxv] (ישעיה ג' י"ח), ומקורו לקוח אצל הערביאים, שכן מצינו כי הישמעאלים המדינים קשטו בהם כבר את גמליהם (שופטים ח' כ"א).  בקשוט דומה לזה (כמו שנ"ל אצל נזמי האף ונרמז אצל הענקים) התקשטו גם מלכי מדין (שם כ"ו).  השהרונים שמשו כנראה בתור קמיעות כדי להציל אותם ואת בעירם מכל אסון ופגע רע בדרך במדבר.  הקמיעות האלה נעשו בתבנית שמש וירח, כידוע שהערביאים הקדמונים עבדו לשמש ולירח ולכל צבא השמים, וממעשיהם למדו גם בני ישראל כפעם בפעם.  וברבות הימים נעשה הסמל האלילי הזה לעדי וקשוט אהוב ונחמד בעיני בנות ציון.  משם עבר העדי הזה עד הרומאים, ונחשב אצל נשי הפרסים והתוגרמים לראש תפארת תכשיטיהן עד הדור האחרון.

 

                                                             ז.                    הלחשׁים (הנחשים).

 

(ישעיה ג' כ').  העדיים האלה היו בתבנית נחשי-זהב, וגם בהם קשטו בנות ציון את הענקים שעל צואריהן.  אלה היו נחשים אשר להם לחש וסגולת קמיע ושמרו גם הם, כמו השהרונים הנ"ל, מפגע של עין רעה וכל צרה שלא תבא.  האמונה הטפלה, השוררת באסיה ובאפריקה מימי עולם ועד היום הזה (ונסחבת ותלויה כקופה של שרצים גם אחרי קצת מבני עמנו בארצות רוסיה ופולין, ביחוד בקרב כת החסידים, בין המון עם הארץ ואנשי האדמה במקומות ההם), שיש בכח צלמים, טלמסאות, צורות, נוסחאות ומאמרים ידועים החרותים על פלחי אבן, על רצי מתכת ושאר עצמים מוצקים, או הכתובים על  פסת קלף ונייר, לגעור בשטן המקטרג בשעת הסכנה, לגרש הלאה כמו במטה חרטומים ובמקל חובר חברים כל צרה הממשמשת ובאה, ולהרחיק כל מיני מזיקים ושדים וחליים רעים כמו דבר וקטב מרירי וכו'.   האמונה הזאת הכתה שרש גם בארץ ישראל בימים הקדמונים. מיני תכשיטים כאלה הנקובים בשם קמיעות נשאו אז אבות ובנים, נשים ובנות וקשרו אותם לטוטפות בין העינים ולאות על היד (שמות י"ג, דברים ו'), על הצואר (משלי ג', ג'), על החזה (שם כ"ב), על הלב (שם ו' כ"א) ועל האצבעות (שם ז' ג').  על הקמיעות האלה, אשר עשו גם הנשים נביאות-השקר, מתעורר הנביא (יחזקאל י"ג) בדברו על "המתפרות כסתות על כל אצילי ידים ועושות המספחות על ראש כל קומה כדי לצודד נפשות לפורחות", היינו, בכתבן קסם שוא וטיח תפל על קסמי-עץ, שעלי שעורים ופתותי לחם וכו'.  הקמיעות נזכרים גם במשנה (שבת פרק ו', וביחוד משנה ט' שם; כלים כ"ג) בשם קמיע (ובשניהם נזכר קמיע אצל תפלין – הלא דבר הוא!) מן המומחה, ובכנוי קשרים לסגולה.  מעט, מעט היו טבלאות כאלה לעדיי תפארת הנשים, ושבצו אותן בכסף, בזהב ובאבני[lxxxvi] חן (כעין אבני החשן על לב הכה"ג).  הן היו מחוברות לקשורי המצח, ללוח הלב ולשלשלאות הגרגרת, או היו עצורות בקנים קטנים של כסף וזהב ותלויות על החזה[lxxxvii].  קמיעות כאלה נעשו לרוב בצורות נחשים (כעין נחש הנחשת שעשה משה, ואשר בימי חזקיהו עשוהו לאלוה וקראו לו נחושתן) אשר קדוש יאָמר להם בין העמים הקדמונים[lxxxviii].  עד היום הזה נושאים המצרים עור נחש בתור קמיעת-רפואה המגינה מפני כאב הראש;  וכבר הזכיר פליניוס קמיעת עור נחש המשמשת לשמירה ולרפואה לחולי השבץ.  וביחוד האמינו העברים כי צורות הנחשים מועילות בתור סגולת שמירה נגד ארס נחשים ושרפים בעצמם אשר הרבו להזיק מאד לבני-אדם בימים ההם, כידוע.  ונודע עוד, כי נשי הערביאים הקדמונים התקשטו בנחשים של זהב, וגם הנשים באלכסנדריה של מצרים עשו כן.  ועל זאת דוה לב המוכיח קלימינס הצורח מרה על מעשה שטן כזה, על עצם הלחש הזה הוכיח תמרורים גם הנביא ישעיהו.

 

                                                                                    ח.                  בתי הנפש.

 

(ישעיה ג' כ').  בשרשרת האחרונה מתורי הענקים השתלשלה וירדה עד חזה העבריה או עד חגורתה קרן של ריח-ניחוח, הנעשה מכסף או מזהב.  היא היתה משובצת באבנים יקרות, וממולאה בשמי נכאת ומור עובר כדי להעלות קטרת ניחוח באף כל הקרב אל האשה הנושאת אותה, וע"ז רומז גם הושע (ב' ט"ו) במליצתו "ופקדתי עליה את ימי הבעלים, אשר תקטיר להם ותעד נזמה וחליתה וגו'".  ובמשנה (שבת פ"ו) נקרא התכשיט הזה "צלוחית של פלייטון". 

 

_________

 

 

פרק חמישי.

 

עדיי הידים.

 

ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש.        (ש"ה ד' י"ד).

 

                                                                                               א.                   צמיד.

 

השם הזה מורה לפי שרשו: קשר מרוכס.  הוא היה מין עדי עגול כטבעת גדולה מזהב או מכסף או משן הבנים, אשר כרכה העבריה באמת ידה ממעל לפרק הסמוך לכף, ונסגר בקרס יקר במקום חבור קצותיו.  שני צמידים כאלה, שמשקלם עשרה זהב, נתן אליעזר עבד אברהם על ידי רבקה.  גם גברים התקשטו בו (במדבר ל"א נ').

 

                                                                                         ב.                   הצעדות.

 

מין תכשיט ידוע על הזרוע נקרא אצעדה, ונשאו אותו גם גברים (במדבר ל"א נ', בן סירא כ"א כ"ב) וביחוד מלכים;  כמו שמצינו בשאול, שאמר עליו העמלקי: "ואקח הנזר אשר על ראשו, ואצעדה אשר על זרועו" (ש"ב א').  הגברים נשאו גם בין עמי פרס ומדי, הודו וערב ושאר ארצות הקדם, אצעדות על זרועותיהם כדי להתיפות כנשים.

 

                                                                                            ג.                    השרות.

 

(ישעיה ג' י"ט).  הן היו קשורי זהב גדולים וכבדים על פרקי הידים, ולפעמים נעשו כעין חרוזי אבנים טובות ומרגליות או שרשרות זהב.  ובארמית שם העדי הזה שיר.  לדעת וועלטהוזען בספרו "Catena cantilenarum" מכוונות לזה המלים "שיר השירים אשר לשלמה", היינו: צוּזאַממעֶנגעֶריַיהעֶטעֶ פּעֶרלעֶן-שניִרעֶ.  ולדעת Michaelis היה נהיה השם הזה בכל אופן למקור השם שיר, או דברי נגון וזמרה;  כי כן מכנים הערביאים כל פיוט מליצי חרוז פנינים ותור אבנים יקרות.

 

                                                                           ד.                   טבעת האצבע.

 

הטבעות (ישעיה ג' כ"א) היו חחי זהב מופז משובצים באבני חן עם חותם.  העברים והעבריות (שמות ל"ה כ"ב;  במדבר ל"א נ') נשאו אותן כשהן תלויות בצמיד פתיל יקר על הצואר (בראשית ל"ח י"ח) או כשהן תפושות על פרקי האצבעות, האמצעית או הזרת ביד (שם מ"א מ"ב) הימנית (ירמיה כ"ב כ"ד, בן סירה מ"ט י"א).  השם טבעת נגזר משרש טבע המורה בעברית על שקיעה, העמקה וחדירה, ובערבית – על חקוי הנעשה בחומר רך (הנקרא "חומר חותם" איוב ל"ח) ועל חריתה באיזו צורה והיא חתימה.  בתחילה היתה הטבעת כלי שמטביעים וחותמים ומסמנים ומציירים בו בדבר מה;  ומפני שכלי כזה היה משובץ בחח, נקרא גם החח טבעת, כמה שכתוב: "ונחתם בטבעת המלך" (אסתר ג');  ואח"כ נקרא טבעת גם החת אשר שמש לתכלית אחרת, כמו טבעות לבתים לבדים (שמות כ"ה) ולשרשות (שם כ"ח).  הטבעת שיש בה פתוחי חותם נקראת גם בשם חותם (המורה בראשיתו כגזרת שרשו על מעשה החתימה – דניאל ו' י"ח – ועל פתוח החתימה בעצמה, איוב מ"א ז') לבד (בראשית ל"ח י"ח; ש"ה ח' ו'; ומשם נראה שנשאו העברים טבעות כאלה גם כעין לוח על הלב, ואולי גם על הזרוע);  ואח"כ נקראה בשם חותם גם הטבעת שאין בה פתוחי חותם[lxxxix],  ובה מפותחים רק כרובים וכתובות-זכרון (הוא מכונה "חותם תכנית" יחזקאל כ"ח י"ב).  היא עשויה לנוי ולתכשיט (ירמיה כ"ב כ"ד, חגי ב' כ"ג) ומפני שחקקו ציור הטבעת בסוף הספר-המקנה לסימן קיום ואשור, נקרא סיום כל דבר חתימה (דניאל ט'), וע"ש "סגור חותם צר" (איוב מ"א) מורה השרש חתם על סגירה והעלמה (ויקרא ט"ו ג';  דניאל ט' כ"ד).

 

_________

 

 

פרק ששי.

 

עדיי הרגלים.

 

                                                                                              א.                   צעדה.

 

כמו שמכונה עדי הטבעת שעל פרק היד אצעדה כנ"ל, כן נקרא החח על פרק הרגל צעדה (ישעיה ג' כ'), כי השם צעדה מורה על פסיעה.  ומפני שתבנית המלאכה של שתי הטבעות האלה היתה שוה ע"כ נקראו כמעט בשם אחד, כמו שראינו לעיל אצל השם נזם שעל האוזן ועל האף.

 

                                                                                        ב.                   העכסים.

 

הקשוט הזה (ישעיה ג' י"ח) נגזר משם עכס שהוראתו (משלי ז' כ"ב) דומה לאותה של כבל.  הערבים קראו בשם זה גם את הכבל והסד אשר שמו ברגלי הגמל כדי לאסרהו; ושאל האדם גם פה מן הבהמה את תכשיט הרגל כנ"ל במ"א.  כמו כן נזכר במשנה (שבת פ"ו) השם כבלים לתכשיטי שוק כאלה.  השרש עכס מורה בערבית על החזקת קשורי הפח.  העכסים היו קשורים או טבעות על השוקים, ובהם היו תלויים ע"י חוט או קרסים, שלשלאות או פעמונים מצלצלים.  העשירות עשו אותם מכסף וזהב, מפנינים ואבנים יקרות, העניות – מנחשת קלל או מקרן ועצמות.  שד"ל כותב בפירושו לישעיה: "מנהג הנשים העשירות בארם וערב לשאת כעין טבעת זהב על שוקיהן, ובין שוק לשוק שלשלות זהב, ובהליכתן היו מקשקשות ומשמיעות קול" (ע"כ שמע הנביא אחיהו את קול רגלי אשת ירבעם בבואה בפתח, מ"א י"ד).  הקול הזה נשמע בלכת בנות ציון הלוך וטפוף אחת הנה ואחת הנה, כנוע עצי יער מפני רוח, כנ"ל.  לפי השערת קצת מבארים היתה מטרת הפעמונים המצלצלים האלה לשכך חמת גבר, העולה על מוקדה בארץ הקדם, ולמען ישמע קול צעדי העלמה מרחוק כאשר תקרב הלוך וקרוב הלום, וכל גבר זר ינזר הלאה מחדרה.  בפרק במה אשה אמרו על המלים "וברגליה תעכסנה" "שהיו מטילות מור ואפרסמון במנעליהן".  וי"א שמזה נולד השם עכסה (שם בת כלב בן יפנה ביהושע ט"ו ושופטים א');  ע"י רוב יפיה התקצף כל הרואה אותה על אשתו שלא היתה יפה כעכסה ("צמח דוד" הנ"ל).[xc]

 

                                                                                                  ג.                    כּומז.

 

(שמות ל"ה כ"ב).  באור רז"ל ל"גן נעול מעין חתום" – ידוע.  ונראה מכתוב הזה וביחוד מכתוב הנ"ל (במדבר ל"א נ') שהיה הכומז גם תכשיט גברים.  קצת מבארים פרשו שהוא מין חגור, ולדעת אחדים מהם הוא מין תכשיט ידוע.  אולם ההשערה היותר קרובה לאמת היא, כי בשם כומז הנזכר בשני המקומות הנ"ל אצל נזם וטבעת, מכנה הלשון מיני עגילים סגלגלים הנעשים ממתכת נוצצת או מאבן יקרה מתנוססת.  הוא נתן בשרשרות הצואר או הזרוע בדמות חרוזים בין חחי ופרקי השלשלאות, כעין שנושאות אותם הנשים המזרחיות עד היום הזה.  וכן פי' הס' "צמח דוד": כומז – תכשיט של נשים, שהיו נושאות אות בצואר או בזרוע.

 

                                                                                              ד.                   נעלים.

 

העברים, כמו יתר עמי הקדם, שמו פסת-עור (עיין יבמות ריש פ' י"ב) עזים, הנעשה בתבנית העקב, תחת עקבות רגליהם, וקשרו אותה מלמעלה ע"י שני שרוכים או חוטים, האחד תחוב בין בוהן הרגל, והשני כרוך הרבה פעמים סביבות העקב.  ע"כ קראו לסנדלים כאלה בשם נעלים משרש נעל שמורה על סגירה;  כי מסגר הדלת בימים הקדמונים היה מין ברוח הנמשך הנה והנה ע"י שרוך כמעשה התרת הנעל מעל הרגל.  השם שרוך לרצועת הסנדל (בראשית י"ד, ישעיה ה') יצא משרש שרך, המורה גם בערבית גם בעברית (כמו רעיו שרג ושרק וסריסיו כרם וקרס, ובל"א קרייז, ובארמית סרך) על בלבול, סביכה, שריגה וקשור (ירמיה ב' כ"ג), ונופל על סגירת הרגל בנעלים, הנעשה ע"י רצועות מנעל וסנדל, שחושב במשנה (שבת פ' ט"ו) בין הקשרים שאין חייבים עליהם בשבת.  ועל פתיחת והתרת אגודות הסנדלים נופלת לשון נשל (שמות ג' ויהושע ה') – המורה על חליצת הרגל ממסגר הנעל (עיין רש"י שבת קי"ב על דבר בני מחוזא, שהיו מקפידין על לבושיהם ונעליהם שיהיו מכוונים, והיו קושרין אותן בחוזק באופן שצריך להתירן בערב) כמו הסרת העץ ממסגר הברזל (דברים י"ט ה').  הנעל השלך בחזקה מעל רגל נושאו, כמו נדוה גוי חוטא מארצו (שם ז', ומ"ב ט"ו).  למעשה זה שמשו בלשון חלץ (דברים כ"ה, וישעיה ב') – המורה על התרת אסור ממסגר צר, על הצלת תפוש מחבלי מוקש, או על פתיחת מוסרות הבגדים וכו' – או בלשון שלף (רות ד') – המורה גם על שליפת חרב או שרש ממסגר.  ע"כ בהנתק שרוך הנעל בדרך הוכרח ההולך להתמהמה הרבה (ישעיה ה' כ"ז): וכשיהיה השרוך לדק ורפה ע"י רוב הקשירה והחליצה מיחסים לו את התואר בלה (דברים כ"ט ד').  אם יחברו לשרוך קצות אחדים תחת קצותיו הנפתחים משמשים לזה בלשון טלא (יהושע ט' ה', פליקֶען). – נעלי שרוך כאלה הסכן הסכינו העברים והעבריות לשום ברגליהם עוד מימים קדומים עד חורבן הבית השני;  כי עוד בספר בן-סירא (מ"ו י"ט) נזכר המבטא "מחוט ועד שרוך נעל", כמו בספר בראשית אצל אברהם.  ובס' יהודית (י' ד') בא המבטא "ותשם נעלים ברגליה" כמו ביחזקאל (כ"ד י"ז): "ונעליך תשים ברגליך", היינו, שימת הסנדל בהשוואה אל הרגל בטרם שיענד בשרוך.  וכן בספרי האיבנגליון (מרקוס א' ז') בא עוד המבטא "התר שרוך הנעל", כמו שנזכרו בהם השם סנדל (שם ו' ט') ו"קשר הסנדלים" (פעלי השליחים י"ב, ה').  גם במשנה (שבת פ"ו) נזכר הסנדל, אשר נעלו היהודים ברגליהם רק בלכתם בדרך, ובבואם אל מפתן הבית חלצו אותן מעל הרגל.  להבאים מארץ רחוקה נתנו היהודים מים לרחוץ רגליהם מאבק הדרך, כי הרגלים היו ערומות ממעל להסנדל הנכרך על העקב, כנ"ל.  הנעלים בעצמם נחשבו עפ"י רוב לדברים פשוטים ופחותי ערך, עד שהיה למנהג לכנות דבר פחות ומצער בשם נעלים (עמוס ב' ו', שם ח' ו'). תפארת הלוקסוס נגלתה רק בחומר הסנדל והשרוך.  הסנדל נעשה, למשל, מעור עזים רך וטוב תחת עץ או עור בקר, ואת השרוך עשו לפעמים מארגמן לפארהו ברקמת צבעים המגלים לובן בשר הרגל בין קשורי השרוך.  ויש שעשו הנעלים גם מעורות תחשים (יחזקאל ט"ז י') היקרים ע"י צבעם האדום כתולעת שני וארגמן, כמו שנזכר תמיד אצל המשכן וכליו עור תחש אצל תכלת וארגמן ואצל עורות אילים מאדמים.  הוא היה עור צבוע בצבע אדמוני ויפה כאותו שאנו קורין סאַפפיאַן או קאָרחוּאַן. ועל נעלים מהודרים בצבי חמד כאלה משתאה המשורר וקורא אל שולמית אחרי אשר חזה במחולת המחנים שלה: "מה יפו פעמיך בנעלים, בת נדיב!" מתרגום יונתן להכתוב הזה נראה, שגם הגברים, ואף בימי ירידת האומה, שמו ברגליהם נעלי-תולעת-שני בעלותם להראות פני ה' בשלש-רגלים.

 

_________

 

 

פרק שביעי.

 

אילות אהבים ויעלות עגבים.

 

על-כן תטעי נטעי נעמנים

וזמורת  זר תזרענו.                   (ישעיה י"ז).

 

                                                            א.                   עדי נכון למועדי רגל.

 

מרבה עדיים – מרבה זמה.

                                                         (משל ערבי).

 

"אמר ר' שמואל בר נחמני: בשמים – שכל המריח בהם בא לידי זימה".

           (הערוך).

                      

         "ע"כ תבוא המלה זן בארמית, המורה על זנות, גם במקום בושם".      

           (צמח דוד).

 

 

כל הפותח בשבח התכשיטין ומרקחת שמן המשחה, מסיים בגנות הזנות, בין שהוא המתיפה והמתקשט בעצמו, או נביא יוסר ומוכיח, ובין שהוא סופר, כותב ומונה.

 

                                                                ב.                   מרבה בעדי עדיים.

 

חמדת העדיים באשה – ראשיתה שחוק, היא עבודה-זרה (כי התכשיטים ברובם שאולים המה מעמים זרים), תוכה עצבת, היא שפיכת דמים (דמים ממש, וגם כסף במשמע), ואחריתה תוגה, היא גלוי-עריות בתוצאותיו הכפולות: נאפופי תאוה, כי קרבו המתקשטים לבם כתנור, איש אל אשת רעהו כסוסים מיוזנים יצהלו, וזנות המופקרת, העלמה הנהדפת שתהיה לכל נותן אתנן[xci].  לא חרבה העיר כלילת יופי ירושלים אלא מפני גאון בנותיה המתקשטות בעדי עדיים, כמו שזו היתה גם סבת חרבן יתר ערי הצבי של הגוים בימים הקדמונים וקריות הנשגבות בארץ-הקדם: תבן במצרים העליונה, נינוה – באשור, בבל – בארץ כשדים, פרסיפוליס – בפרס, תדמור, היא פלמירא, בארץ ישראל, רומי – באיטליא וכו'.  ומי יודע אם לא ינוח שבט הגורל הזה גם על הערים היפיפיות בזמננו המתנוססות בצבי תפארתן על כל הארץ;  כי הארץ נתנה רק לעם בריא אולם בגיחו מרחם הטבע, בעוד שכפתו רעננה וטל ילדותו ילין בכחו כי עז, וקם ומשל בכיפה וידבר עמים תחתיו וארצות תכו לרגליו;  אבל כאשר יבלע העם ההוא חיל עמים, ישמן ויבעט גם הוא, כחו יסור ממנו בהיותו מפונק בתענוגים מתישים כח עם, חוסן חילו יעזבהו, יחלש ויגוע מעט מעט, עד אשר יפול שדוד בידי עם חדש אשר יעלה כיונק מארץ ציה, יפרח כזית, יך שרשיו כארז ויכסה בצלו גם הוא את כל הארץ.  והיה כי יעשר גם הוא מצדו וישכח את הטבע עושהו, ואת חילו כי ינוב בכחו כי עז תהי אחריתו עדי אובד גם הוא! – ככה ספרו לנו אבותינו כי העיר הגדולה נינוה, בימי סרדנפל אשר התקשט כנשים, נפלה כבכורה בטרם קיץ בידי הכשדים, זה העם לא היה.  ועיר ואם הכשדים בבל, כאשר מלכה לקבל אלפא המרא שתי, נלכדה מצדה בידי פרס, מדי ועילם, עמים צעירים אשר רטפש כחם מנוער.  בתור עיר ואֵם של פרס נפלה אח"כ בבל בידי היונים, אשר היו לבז גם הם בידי הרומים, שבחיל שחרותם וילדותם הרסו ערים פוריות וגבוהות במשך עדן ועדנים: קרתא-חדתא, קורינטה, תדמור הגדולה וירושלים.  כשגבה לב העיר רומי היתה גם היא כמסוס נוסס בידי עם התקיף בכח נעוריו, הוא גוי הגרמנים.  הסבה הראשונה לירידת כל אומה גדולה ונפילת כל עיר פורחת היא, איפא, חמדת המותרות בתכשיטי נשים שאננות, כי תאות התכשיטים באשה ובגבר מביאה לידי זנות, וזנות יין ותירוש יקהו לב הגברים והיו לנשים.  ואם נשים כאלה ימשלו בעם, יהיו מאשריו מתעים ומאושריהם מבולעים, והלוך ילכו מדחי אל דחי ונפול יפלו מפחד אל פחת ומפחת אל פח, ואחריתם עדי אובד!

 

                                                                   ג.                    נביא יוֹסר ומוכיח.

 

הנביאים והמטיפים, החוזים והצופים, אשר, כמו כת הציניקים ביון, התכסו במלבושים פשוטים, באדרות שער ובאזורי עור, כדי להראות לעם ישראל כי אין חפץ להצלחת הלאומים בשני עם עדנים, וכי טוב טוב לישראל לשוב לאיתנו הראשון, בעודנו רועה צאן ועובד אדמה[xcii]) וכל עשרו ורכושו היו רק מקנה, צאן, עדרי-בקר ועבודה רבה[xciii]). הנביאים והמוכיחים האלה שקמו לפנים בישראל שפכו כאש חמת רוחם וכמים בוז לעגם ומרי שיח תוכחתם על בקשת המותרות בעדי עדיים.     

ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל והושע דברו על בנות ירושלים, ואחריהם פילון היהודי – על בנות אלכסנדריה של מצרים. ישעיהו מוכיח בדברים כמתלהמים על גאון בנות ציון, והוא חושב, סופר ומונה כל מיני עדיים במלבושי גאון ???, הולך ונוטה אל ציורי הנשים הזונות, וחותם דבריו בעונש המרעיש כליות ולב, לאמר: "מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה, ואנו ואבלו פתחיה ונקתה לארץ תשב". – החכם שד"ל כתב בפי' לישעיה ג', לאמר: "וכאן טעו המפרשים כלם שפירשו המקרא הזה כאילו היה מדבר בנשים זונות, הפורשות רשת לרגלי האנשים כדי למשוך לבם אליהן, ובאמת איננו מדבר אלא בנשים גאות, (יען כי גבהו) והגאוה והזנות הם ענינים רחוקים זה מזה מאד.  גם אין דבר בכל החזיון הזה על אדות הזנות" עכ"ל.  ועי"ז נכנס בהמשך הפרשה לדחוקים רבים.  אולם באמת מתחיל הנביא להוכיח על חמדת גאון עדי העדיים בכלל, ובהמשך תוכחתו יחם לבבו בקרבו ויוסיף לדבר על נשים גאיוניות כאלה בהראותו כי מגמת חפצן להתקשט לתכלית חשק ואהבה ולרמוז בעיניהן וברגליהן אל מעגבים.  הוא מזכיר עונש מגונה "פתהן יערה" שיתכן לאמר רק על נשים משחיתות את דרכן: ואחר שהאריך למנות בפרוטרוט כל מיני התכשיטין, מסיים "כי תחת יופי", שע"ז אמר רבא (שבת דף ס"ב ב'): היינו דאמרי אינשי חלופי שופרא כבא[xciv]). הרד"ק גורס "כוואה", מלשון "כויה"[xcv], היינו שיעשה רושם כויה על פניה כמשפט נשים נואפות, ולא כהמבארים שאמרו שזהו סימן של שפחה כמו שנאמר בהתוספתא (מכות פ"ג): "הרושם על עבדו שלא יברח פטור".  גם לא צדקו המפרשים שהזכיר שד"ל, המביאים ראיות מספורי מלחמות של קצת הקדמונים, כי בלכדם עיר היו עושים כויות בבשר יושביה בברזל מלובן.  הפירוש הנכון הוא כמו שהעיד הרב הג' מוהר"מ שטראשון בסוף הספר "קריה נאמנה" למוהרשי"ף, והיינו דוגמת "הוציאוה ותשרף" מבטא הנאמר אצל תמר.  הטור על התורה פירש אותו בשם ר' יהודה החסיד, שלא דנה לשרפה אלא לשרוף רושם[xcvi] בפניה לסימן שהיא זונה.  ועוד היום עושים כן בארץ ישמעאל[xcvii].  כן מצינו משפט עונש אחר לנואפות (יחזקאל כ"ג כ"ה) "אפך ואזניך יסירו".  וכוונת הנביא כאן לבנות ציון מבוארת בכתוב אחר למעלה בהאנח הנביא מכאב לבו לאמר: איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו': (ומה שאמר שם: כספך היה לסיגים וגו', ענינו ע"ד יחזקאל כ"ב י"ח וכו').  גם בסיום הפרשה שלפנינו הסב הנביא פתאום דבורו כלפי כנסת-האומה בכללה ואומר: מתיך בחרב יפולו וגו' כמבואר לעיל.

וכמוהו כוון גם ירמיהו לכנסת ישראל בכלל באמרו: "מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה וגו' כי תלבשי שני, כי תעדי עדי זהב, כי תקרעי בפוך עיניך, לשוא תתיפי, מאסו בךְ עוגבים, נפשךְ יבקשו"!

וביותר האריך הנביא יחזקאל מענית מליצתו, בדמותו כנסת ישראל לאשה המנאפת תחת בעלה ותקח לב זרים.  הוא מפרט ומפרש כל עדיי הנשים ותכשיטיהן, ומספר באר היטב (פ' ט"ז) כי סכה בשמן, לבשה רקמה, נעלה תחש, חבשה שש, כסתה משי, ותעד עדיה צמידים על ידיה, ורביד על גרונה, ונזם על אפה, ועגילים על אזניה, ועטרת תפארת בראשה ותיף במאד מאד, ויצא לה שם בגוים ביפיה, ותחל לשפוך את תזנותיה על כל עובר.  גם הנביא הזה מסיים במשפטי נואפות, כי יפשיטו בגדיה ממנה ויקחו כלי-תפארתה (כמו אחרי שזנתה האומה במעשה העגל נאמר לה: הסירי את עדיך מעליך) ויעשו בה שפטים לעיני נשים רבות;  אפה ואזנה יסירו כנ"ל, וכו'.

וכן פילון היהודי, הוא ידידיה האלכסנדרוני, התמרמר במקומות רבים מספרי המוסר שלו על חמדת המותרות בישראל המתגלה בעדיי צמידים, רבידים וענקים.  הוא מספר במרי שיחו לפי תמו, איך זונות ונואפות העלו על הגרון, החזה והזרוע עדיים יקרים מפז ומפנינים, וקרעו בפוך עיניהן כדי למשוך אחריהן לב הגברים, אשר גם הם עשו מעשה נשים בכחל ושרק כזה, כדרך הכשדים, המדיים, הפרסים, ויתר עמי ארצות-הקדם שבכללם גם היונים והרומאים.

ואחריהם, עוד בראשית ימי הכנסיה הנוצרית, מוכיח השליח שאול לאמר: הנשים צריכות להעלות עדי הצניעות על בשרן לפי חקי המוסר והבשת, ולא להתקשט בתלתלי מחלפות שער, בזהב מופז ובאבנים טובות ומרגליות (טימוטיוס ב' ט').  והשליח שמעון מזהיר: אל תרבו בעדי עדיים, בשער מסולסל לתלתלים, בתכשיטי זהב ובבגדים יקרים, כי אם התנהגו בהצנע לכת, בלב תמים (פטרוס ג' ג').

 

                                                                  ד.                   סופר חוֹשב ומונה.

 

גם המתאר בשבט סופר את עדיי בנות האומה וצבי גאון תפארתה בחמדת התכשיטים, לא יוכל לעצור במלין ולהמנע משום עין ולב גם על מצב עלמות העגבים בעם, במקום ובזמן ההוא.  אולם כדי להתבונן היטב לעמדת האשה הזונה והחללה בישראל, עלינו להעביר בראשונה עין צופיה על נימוסי עמים אחרים אשר היו בזמן ההוא.

אצל כל העמים היו אז שתי כתות של עלמות-עגבים, אשר שפכו תזנותיהן על כל עובר:  האחת, הן הנשים המשרתות בכהונתן לאחת האלילות אשר עבודתן בזנות, לאות פריה ורביה בטבע התולדה כלה.  ממין זה הן הנשים המבכות את התמוז, הוא אדוני (Adonis) המעגב על נוגה, היא ווינוס[xcviii] המושלת בחן העגבים (יחזקאל ח' י"ד).  זו היתה גם תעודת בנות מואב בעבודות בעל-פעור, והקדשות בבבל העובדות להאלילה שמולדתה היא Militta[xcix] ואשר בארץ ארם וסוריה שמה Anaïtis.  ומשם נפוצה העבודה הזאת בין הכנענים, הם הפיניקים שאצלם נקראה האלילה ההיא בשם עשתרות, היא Astarte אלהי צידון ואשקלון.  צלמה היה כעין אנדרוגינוס בתבנית זכר ונקבה כאחד (Hermophrodita), ובעת עבודתה לבשו הגברים שמלת נשים, והנשים – כלי גברים.  מן הכנענים עברה העבודה הזאת לקרתא-חדתא (Karthago), במקום Sicca-Veneria, ששם עמד היכל כזה הנקרא בלשון צורית "סכות-מלככם" (עמוס ה' כ"ו), היינו אהלי הנערות בנות פעור (כמו אצל התאים ובתי-הקדשים).  אח"כ היתה העבודה הזאת לנחלת האי כפתר היא קפריסין, ששם בנו התושבים להאליל ההיא עשרים היכלות.  במצרים נקדשו עלמות כאלה לאלילת הנקבה בשם Isis הנודעת במסתריה.  ובארץ יון היו קדשות כאלה (Hierodulen) להאלילה אפרודיטה או פנדימוס.

זונה כזו נקראת בדרך כלל קדשה, ככתוב "ועם הקדשות יזבחו" (הושע ד'), והיא נגרשה מן הקהל במצות תורת משה: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", כי זמה היא וגם עון פלילי בפני האל ממעל.  נער-כהן העובד לפעור כזה נקרא קדש (דברים כ"ג י"ח)[c], ובכתוב נאמר: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כ"ג ורומז הכתוב לאתנן הקדש והקדשה, שהיה קודש לאוצר אלילת פו"ר כנ"ל).  כאן מכונה הקדשה זונה והקדש כלב[ci]. כוונת שם זונה לוינוס הנ"ל והשם כלב מרמז על תמוז הנ"ל, שנקרא במצרים Anubis.  מקור שמו נלקח לד"ק משפת כנען.  הוא נקרא כן מפני שהוא נובח בתור כוכב הכלב;  ובתבנית כלב נעשתה גם צורתו בכתובת החרטומים.

להכת השניה היו שייכות עלמות ונשים נכריות, שבויות חרב או שפחות נחרפות או משוחררות (האזרחיות תוקדשנה לזנות רק באבדן כבודן ויקרן), אשר הפקירו א"ע לזנות שלא לשם איזו ע"ז, רק מחמת תאות המשגל או הנדה[cii].  הן הרבו בתכשיטי כבוד ותפארת, וביתן היה בית-ועד לאצילי העם, כי גם בדברי דעת השכילו עלמות כאלה ונקראו אצל היונים בשם רעיות, ר"ל Hetären[ciii]. ביניהן היו גם נשים מפורסמות[civ] ביפין ובהשכלתן; ד"מ: Phrine, Lais.  האחת היתה אשת שם, היא Aspasia שעלתה אח"כ לגדולה וחשיבות והיתה לאשה ל-Pericles.  היא נעשתה גם אהובת נפש הפילוסוף סוקראטיס, כי בימים ההם הרחיבו הפילוסופים שיטת מחקריהם גם על תכנית האהבה, וכל בעל שיטה ושיטה בחר לו ברעיה אחת, אשר בשמה נקראו כל רעותיה ההולכות בעקבותיה.  הן היו ארבע במספרן: רעיות-ליזבס הנמצאות תחת יד המטרוניתא המליצה Sapho, ושיטתה – אהבת החן והיופי אצל נשים; רעיות הפטרון סוקראטיס, ושיטתו – אהבת רוח דעת ויפי השכל אצל הנשים; רעיות הפטרון דיוגיניס, ושיטתו – חשק להנשים בבחינה הטבעית והבהמית;  רעיות הפטרון אפיקורס, ושיטתו – התעגבות על הנשים במשגל תאוה.

שם העלמות המופקרות האלה במקרא הוא זונה, המתורגמת יונית אצל השבעים ע"י המלה Hetäre. הם מתרגמים כן גם את הכתוב "בן אשה אחרת אתה" (שופטים י"א ב').  גיורת כנענית אחת, שבתור גמול הטוב למרגלי בני ישראל ספחה יהושע בקהל, היתה מפורסמת בשם "רחב הזונה" (יהושע ב')[cv].  ומצינו במקרא פעמים רבות נשים זונות הנזכרות יחד עם אשת זנונים וילדי זנונים כדבר הרגיל (ד"מ ביהודה, ביפתח הגלעדי, בשמשון נזיר האלהים, במשפט המלך שלמה בין שתי הזונות, בחזיונות הנביא הושע, במליצות יחזקאל, ביחוד פ' כ"ג וכו').  אם אמנם החמירה התורה מאוד באיסור ניאוף אצל אשת האיש וענשה בסקילה את הנואף והנואפת, הקלה בכ"ז בפנויה (חוץ מבת כהן, שאפילו פנויה היא בשריפה), זונה וחללה, ואחז"ל אצל יפת תואר הנלקחת בשביה: לא דברה תורה אלא כנגד יצר-הרע, שאם אין התורה מתירה ישאנה באיסור.   ובכל זאת עקב המצוה "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא י"ט) לא הפקירו בנות ישראל א"ע לזנות, כי כרובן היו נשים שאננות, בנות בוטחות (ישעיה ל"ב) המכוסות בצעיף הצניעות, ובת ישראל כי תחל לזנות פשטה מעליה מעטה הכבוד ותהי לבוז וקיקלון.  הזונות הנזכרות במקרא היו לרוב מארץ אחרת, שהובאו בתור שבויות מלחמות הרשות, או היו עלמות זרות ונכריות מהעמים הקרובים לא"י, כמו צידוניות, מואביות, מצריות;  וכפעם בפעם נשאו אותן גם מלכי ישראל ובני מרום עם הארץ להם לנשים.  לכן מתוארת הזונה במקרא בשם "אשה זרה ונכריה" (משלי ב' ט"ז), הנרדף עם "זונה" (שם כ"ג כ"ז) – עלמות-חשק כאלה ישבו בפתח-עינים על הדרך (בראשית ל"ח י"ד) ותשפכנה את תזנותיהן על כל עובר (יחזקאל ט"ז ט"ו).  ויש שארבו אצל כל פנה, פעם בחוץ, פעם ברחובות (משלי ז' י"ב; בן סירא ט' ו').  אחרי אשר רחצו בשרן וכחלו עיניהן ושתו שית עדין עליהן, שלחו מלאך (Kuppler) לנערים ובחורים ממרחק (יחזקאל כ"ג מ') שבאו לפעמים גם איש ואביו יחדיו (עמוס ב' ז'), בנשף בערב יום (משלי ז' ט', איוב כ"ד ט"ו).  כשמוע העלמה הזונה ונצודת הלב את קול צעדי מעגבה, מהרה לקראתו בתאוה הומיה, במצח נחושה ובעינים מקשרות (בן סירא כ"ו י') והחזיקה בו בשתי זרועותיה בהדביקה אותו לחזה התנופה ושדי התרומה כהמות ים לגליו.  היא נשקה לו מנשיקות פיה הבוער כאש צרבת (בן סירא ט' י') והסתה אותו לרות דודים ולהתעלס באהבים בערש רבוד בחטובות אטון מצרים ומקוטר במור אהלים וקנמון (משלי ז').   ויש שלא הלכה לקראת מאהבה רק ישבה שואפת אהבים, רכה ומעונגה, על ערש דמשק המחוטב ארגמן, ועל מטה כבודה המשובצת באבני-חן מופז, ולפניה עמד שלחן ערוך שעליו בתי-נפש מלאים שמן וקטרת המשמחים לב (יחזקאל כ"ג) ומעלים ריח-ניחוח באף השמחים אלי גיל אהבים כל הלילה עד אור הבוקר.

הנדה[cvi] או האתנן אשר נתנו העוגבים להזונה היה פעם גדי עזים (בראשית ל"ח, ואולי רק לקדשה כהנת של אלילים נתנו קרבן כזה) ופעם גפן ותאנה (הושע ב').  ויש שנתנו לה גם כסף ותבואה (שם ג'), צמידי זהב ועטרת-תפארת (יחזקאל כ"ג), צמר ופשתים, שמן-תורק ושקוי תמרוקים או את כל לחמה ומימה (הושע ב').  לפעמים הגישו להזונה גם נפש-אדם (יואל ד' ג').

כמו שבארץ יון הטיבו "הרעיות" לנגן עלי נבל וכנור, והיתה ביניהן כת מיחדת המכונה בשם "רעיות מנגנות", כן ידעו גם הזרות והנכריות בארץ יהודה לעורר חשק מעגביהן "כשיר עגבים, יפה קול ומטיב נגן" (יחזקאל ל"ג ל"ב).  לד"ק מבארים נגזר השם כלי הזמר עוגב ממלת עגבים.  מליצת המקרא תכנה אשת חן המלבבת בעיניה והמלהבת ביקוד אהבה בשם מכשפה וחוברת חבר, כמו שכתוב (נחום ג'): "מרוב זנוני זונה, טובת חן, בעלת כשפים, המוכרת גוים בזנוניה, ומשפחות בכשפיה" (הקמחי פירש שם: יופי, אשר בו הזונות מקשטות עצמן כדי למשוך בני אדם);  כמו שבצרפתית מורה המלה Enchanteresse על מכשפה וגם על יפת תאר[cvii].  דוגמא לזה אנו מוצאים גם במליצת שאר הלשונות, ובמקצתן מורה מלה אחת על קסם וזמר.  יסוד המלה incantatio ברומית כמו enchanter בצרפתית, המורה על כשוף, הוא chanter, מלה המורה על זמרה ונגון.  וכן משמשת באיטלקית המלה incantre לשני המושגים ביחד.  החכם שד"ל העיר בפירושו לישעיה, כי אצל הערביאים נכללו זנות, כשוף וזמרה ברעיון אחד, והשם "מעונן" בא מלשון "קול ענות", היינו זמרה, והכפלת הנונין באה במקום הדגש.  זוהי גם מליצת הנביא במהתליו על צור בעלת "שירת הזונה": קחי כנור, סבי עיר, זונה נשכחה, היטיבי נגן, הרבי שיר, למען תזכרי" (ישעיה כ"ג).

על כן הרבו בעלי המוסר: שלמה, בן-סירא, פילון, והנביאים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל יהושע, להזהיר את בחורי בני-ישראל מהלכד בשחיתות זרה שהן כשוחה עמוקה, כי נכריה היא כבאר צרה, מצודים וחרמים: הם צוו להשמר מעוז מצח אשה זונה ומנשיקות שפתיה, אשר נופת תטופנה ואחריתן מרה כלענה, וכו'.

 

----•<>•----

 

חלק רביעי.

 

חית הנשים העבריות בארץ יהודה.

_________

 

 

פרק ראשון.

 

העבריה בקרב יושׁבי אהל ומקנה. 

 

ה.             אהל הנשים.

 

בהיות העברים הקדמונים רועי צאן ונוסעים בעדר (שקורין נומאדים או בידואינים), הוקצע להנשים עם בנותיהן ושפחותיהן באוהל הרועים פנימה מדור בפני עצמן, מבעד למסך מבדיל בינן ובין אוהל האנשים והעבדים היושבים כלפי חוץ.  חלק האוהל אשר אוו הנשים למושב להן נקרא פעם קבה (במדבר כ"ה ח', ונשאר השם אצל הערביאים ואצלנו במלת Alkowe), ופעם לאט (לד"ק שופטים ד' כ"א מלשון מסכה הלוטה).  פרכת היריעה אשר נפרשה ממסד עד הטפחות למסך דבר מבדיל נקראת "שמיכה" (אשר כסתה בה יעל את סיסרא בשופטים שם).  לאבי יושבי האוהל והמקנה ואבירי-הרועים היה, כמו שמצינו אצל אברהם ויצחק, אוהל רחב-ידים וגדול מיתר האהלים אשר נטיו סביבותיהם, והמה יחדו לנשיהם ולבנותיהם אוהל מיוחד סמוך לאהלם (בראשית י"ח ט';  כ"ד ס"ז);  ויש שהקציעו גם אוהל מיוחד לאמהותיהם בלבד (שם ל"א ל"ג).  כל גבר זר לא בא אל חדר מקדש הנשים, מלבד שארי-בשרן הקרובים אליהן ממשפחתן.  ע"כ היה אהל נשים כזה מקום מקלט לנסים מחרב ולפליטי מלחמה (שופטים ד' י"ז), כי לא ערב לב גבר לחדור באהל הנשים.

בשכון בנות ישראל בדד באהליהן, או בשבתן בקרב קרוביהן ואנשי משפחתן, היו פניהן תמיד מגולים ולא מכוסים בצעיף.  אולם בקרוב אליהן איש זר והוא נכבד באחיו, או בחור הנועד בתור חתן להבתולה, אז כסה הצעיף מהרה את כל פני העלמה, לבד משתי עיניה הנשקפות מבעד לצמתה.  את נשי הזנונים, הפורשות רשת ללבות הגברים בראש כל דרך, הכריח המנהג לכסות עצמן בצעיף גדול המליט גם את עיניהן, ולהתעטף מכף רגל ועד ראש, למען יכירו אותן כל רואיהן (בראשית ל"ח י"ד ו-ט"ו).

 

ו.                 מלאכת הנשים באהל.

 

העבריות, נשות הרועים, ואמותיהן, ואחיותיהן ושפחותיהן עסקו בעבודה בבית ובשדה, ושמרו את הצאן, בעוד שבידיהן טוו משער עזים וגמלים יריעות עבות ושמיכות למכסה האהל, קלעו מחלצות של קנה וסוף למכסה עתיק על הרצפה, וארגו יריעות מצמר רחלים למשטח על המשכב.  כן עשו הנשים קלעי יריעות המסך המבדילים בין אהל לאהל ואת מסך פתח האהל, ולמדו את ידן לתפור לעשות הבגדים הפשוטים להן ולגברים אנשי משפחתן.  ובערב, לעת האסף המקנה, נהגו הנשים את הצאן אל שקתות-המים כדי להשקות אותם ברהטים, ואז, כמו בצאתן בין משאבים לדלות מים-חיים מן הבאר, התעלסו העבריות בחברת שעשועים, כאשר תעשינה נשי הבידואינים עד היום הזה, ושחקו במחולות מחנים.  אם התעו האלהים במקרה במקום הזה, אצל הבאר, איזה הלך עובר אורח, אשר בשבתו להנפש שמה ולשבור צמאו חזו עיניו ביפי בנות הרועים אשר כמו נגיד קרבו אותו (ש"א ט' י"א), אז צץ לפעמים ציץ האהבה בלבו ופרח החשק בכליותיו, ובהקראו לבית הרועה לאכל לחם, לקח אחת מבנותיו לו לאשה (כמו שמצינו אצל יעקב ומשה).

ויש שיצמא איזה רועה למים, או נפש צאנו שוקקה אל מי מנוחות, ובא הרועה ההוא עם עדרו אל הבאר או אל המעין אשר נאספו שמה הנערות לשאוב מים, ואמור יאמר הרועה אל הנערה:  הטי נא כדך והגמיאיני מעט מים כי צמאתי, והנערה אשר תמהר להשקות את העיף מים חיים, תמצא חן ושכל טוב בעיניו.  נפשה תחשוק בו גם היא, והיו למעדנות חשק, כנף אהבים נעלסה, ויבואו במסורת ברית עולם.

בהולד בן או בת לאבי המשפחה היושבת באהל ומגדלת מקנה, נשמע קול ששון ושמחה, קול ברכה ותודה במחנה אהל הנשים העבריות.  שכנות היולדת נשאו קול יחדיו באשרן אם על בנים שמחה (רות ד'), ועשו משתה ויום טוב, כאשר עשה אברהם ביום הגמל יצחק בנו;  כי האושר היותר גדול אצל נשי הקדם היה רבוי הבנים ופרי הבטן.  הן חשקו בהרבה צאצאים וצפיעות בבית, גם אם לא מרחמן יצאו, ע"כ נתנו הגבירות העקרות את שפחותיהן לבעליהן לנשים, למען תלדנה בנים ובנות הרבה בבית (בראשית ט"ז ג'; ל' ד ו-ט).  מלבד זאת השתעשעו ילידי כל בית אב ביניהם בימי משתה ושמחה שחגגו חליפות, כאשר עשו בני איוב ואחיותיהם.

 

_________