הלצה

(תשים תָּהֳלָה בַּתְּהִלָּה)

“אלו היו כל בני אדם טפשים, לא היו נכרין שהן טפשים, ואלו היו כל בני אדם חכמים, לא היו נכרין שהן חכמים, אלא גם זה לעומת זה עשה אלהים”. (מדרש תמורה פרק ב' בשם ר"ע)

 

לַמְנַצֵּחַ עַל-שִׁגְיֹנוֹת    🔗

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת חֲכָמִים וּבְדֶרֶךְ מַשְׂכִּילִים לֹא עָמָד וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי לֹא יָשָּב: כִּי אִם בְּסִכְלוּת חֶפְצוֹ וּבִפְתַיוּת יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: וְהָיָה כַּכְּסִיל זָרוּעַ בִּמְרוֹמֵי שָׁמָיִם אֲשֶׁר קִנּוֹ יָשִׂים בֵּין כּוֹכָבִים וְאוֹרֵהוּ לֹא יֶחְשָׂךְ וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: לֹא-כֵן הַחֲכָמִים כִּי אִם כֶּעָלֶה נִדָּף לְכָל-רוּחֲ: עַל-כֵּן לֹא-יָקֻמוּ חֲכָמִים בִּקְהַל פְּתָאִים וּמַשְׂכִּילִים בַּעֲדַת אֱוִילִים: כִּי שֹמֵר פְּתָאִים ה' וֶאֱוִילִים לֹא-יִתְעוּ וְדֶרֶךְ חֲכָמִים אַךְ כִּמְסוּכַת חֶדֶק סֶּלָה:

 

אל הקורא    🔗

א.    🔗

כתם כי יהיה בפני אדם, בהרת או בֹהק כי יזרח במצחו, והביט אל המראה, וראה את נגע עור פניו על פני צלם דמות תבניתו, ומחה אותו מעל פניו וטהר; ספחת מדה גרועה כי תדבק בלב אדם, רשע כסל ושנאת חכמה ודעת כי יסבו את לב האדם אחורנית להיות במורדי אור, ונשקף בעד עששית קסם ( laterna magica ) אל תוך החדר החשוך ( camera obscura ) אשר בו חסרי לב כשבלול תמס בחשכה יתהלכו, ראשם למטה ורגליהם למעלה, והשיב אל לבו ושב ורפא לו. כי כל אדם כעם ככהן רואה נגעי אחרים, ואינו רואה נגעי עצמו, שכן מרגלא בפי הממשל הקדמוני אסף לאמר: לאדם שתי קופות, האחת תלויה לו מאחריו ובה מגרעותיו, האחרת מלפניו על בטנו ובה חסרונות שאר בני אדם, על כן יראה את אשר מלפניו, ולא יביט מלאחריו.

ב.    🔗

והנה מני אז משפט מוחלט ומקוים מדור דור, כי העולם מלא כסילים ושוטים כמים לים מכסים, עד שגם חכם בעיניו כסיל. כמו שהודה החכם הרומי סענעקא רבו של נירון קיסר ואמר: “Si quando fatus delectari volo, non est longe quaerendum; me video” – שר"ל: אם אחפץ פעם לשחק בכסיל, לא איעף לבקשתי – כי אשים את עיני בי.

מורה הרופאים Johan Rhodus בעיר מארפורג צוה לצייר בביתו המון פילוסופים ויודעי דין ורופאים בלבוש שוטים, ובתוכם גם תמונתו עם צנצנת מי רגלים בידו.

על סכלות בני האדם בכה העראקליט ורגז דיוגינס ושחק דעמוקריט ואין נחת. ואם אמר הרומי ציצערון: " Stultorum plena sunt omnia " מצא הדרשן האשכנזי שופפיוס, כי גדול מספר השוטים ממספר בני האדם על הארץ. והסופר הצרפתי Michel D’Amboise כתב בשנת 1547 ספרו בשם: Les ris de Democrite et le pleur d’Heraclite sur le folies de ce monde. והאשכנזי Adelung כתב בשנת 1785 ספרו בשם: Geschichte der menschlichn Narrheit בהרבה חלקים ושם הוא חושב וסופר ומונה תולדות חכמים אוילים ונבונים סכלים למכביר שוגים ומשגים תועים ומתעתעים, ואחד מהם Joachim Becher במאה הי"ז אשר כתב כחמישים ספרים על כל החכמות שבעולם מדיניות טבעיות מכוניות וכו' חבר ספר אחד בשם: Närrische Weisheit und weise Narrheit נדפס בשנת 1682. וסופר אחר בשם Apelles כתב בשנת 1578 ספרו בשם Narrenschul.

ג.    🔗

על כן מצינו ראינו מני אז, סופרים מעוררים שבטם בדרך התול לעג והלצה על כל דבר פשע רשע וכסל בבני האדם:פלוטארך חבר ספר ויכוח בין היוני גריללאס שנהפך ע“י המכשפה צירצע לחמור ובין אוליסעס, להוכיח בדרך הלצה כי מאושרת הבהמה מהאדם. הסופר Bustridem כתב ספר הלציי “תהילת העריץ” וסופר אחר Policrates ספר “תהלת העָוֶל” לתכלית כזאת. וי”א שזאת היתה גם כוונת האיטאלקי Machiavelli בספרו Principe הידוע. והשתמשו באופן התולי כזה גם נגד מגרעות אחרות, שכן כתב החכם סאללענגרעס ספר בשם “תהלת השכרות”.

ד.    🔗

אכן ביחוד השתמשו בשבט מוסר כזה נגד השטות והסכלות והפתיות השוררת בקרב בני האדם, ומצאנו מימי קדם מושלי מוסר ומטיפי לקח, כי ישימו את ההתול לשבט לגו כסילים, ואת הלעג לחתות גחלי רתמים על ראש פתאים.

המלך החכם, אבי ממשלי מוסר ותוכחת, היה הראשון אשר בהכותו כסילים בשבט פיו וביסרו פתאים במהלומות שפתיו, שפך עליהם זו לעגו גם בדרך התול והלצה בספרו משלי ט' בשומו בפי אשת כסילות המושכת פתאים ברשתה ובחלק שפתיה, את סגנון לשון החכמה בשפת מישרים בקראה אל הפתי, והכסילות בגובה אפה תתיצב גם היא במקום החכמה על מרומי קרת, וכמוה תקרא גם היא: “מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו” ותערוך לו מים מתוקים ולחם נעים.

ה.    🔗

ובימי הבינים בסוף המאה החמש עשרה הלך משורר אשכנזי גדול Sebastian Brant לארץ הכסילות (Narragonia) והביא משם ספינת כסילים אשר טען ויצר לשחק בהם בספרו השירי Narrenschiff בדברי חידודין קשים כגידין וכמחט בבשר החי ידקור בחריצות התוליו כל מיני פתאים ושוטי בנו דורו, לועג לספרים שאין בהם תועלת בלהג הרבה יגיעת בשר ורוח וכל רוח אין בהם, מהתל בכילי נדיב יקָרא והוא עכברא דשכיב אדינרי ובשר זרועו יאכל, מצחק על עשיר מכחש דל גאה וזקן כסיל ומנאף, שוחק בשוטים ילדים שהם חכמים בעיניהם, גוער בזוללים וסובאים והם נבונים נגד פניהם, מתקלס בחכמה מרבה הבלים ובשקידה בלמודים שאין בהם תועלת, מתלוצץ על כסילים בעל כרחם, על שוטים טפשים ועל שוטים פקחים, ומנופף שוט הלצתו על שוטים משוטים שונים המאירים לארץ ולדרים עליה.

השיר הזה, אשר בהדפסת שטראסבורג 1549 מכונה מראה הכסילים Narrenspiegel (שכן אמר המחבר בהקדמתו כי דבריו לכסילים כראי מוצק) ובהדפסת באזעל 1574 מכונה: מראה העולם Weltspiegel, עשה רושם גדול בדורותיו, והועתק להרבה לשונות ע“י מעתיקים שונים, והחכם Geyler דרש על הספר הזה ברבים ק”י דרשות, והרבה חכמים וסופרים בקשו להתחקות על שרשיו ועשו כמתכונתו בשירים רומיים וצרפתים, כמו Johann Boucher ואחרים בספריהם על הכסילים, ומחקה אשכנזי Murner קרא לספרו החקוי בשם השבעת הכסילים Narrenbeschwörung, ואחר בספרו “מראה הכסילים” הולך ומונה שם קי"ד מיני¹ כסילים, ובתוכם הרבה חכמים בעיניהם וקדושים בעיני דורותיהם, כי יש כסיל חכם או קדוש בדורותיו, ויש חכם כסיל או רשע בדורותיו.

ו.    🔗

ובראשית המאה השש עשרה כתב החכם הנודע Erasmus de Roterdam ספר הלציי יפה ונעים בשם תהלת הסכלות² Encomium Moriae ששם כמו בספר משלי שלמה הנ“ל, הסכלות מדברת בכל הספר לכל שוגה ופתי, לכל שוטה וטפש, ולכל כסיל חכם בעיניו. והיא מכנה א”ע האלוהה מוריה (כשם הספר שהיא שטות בלשון יונית ועיין להלאה) והשוטים והכסילים הם כהניה וחסידיה, וכה תדבר:

אנכי האלהית בת פלוטה אלהי העושר, ואמי היא אלהית הילדות, כי לי העושר בירושה והילדות למנה. מולדתי היתה ארץ זבת חלב ודבש, מיניקתי היתה שכרות בת יין (בל"י Methe בת בכוס) הנמצאת פה בהיכלי בתוך עלמות החצר שהן: פתיות חנופה איבה נקמה קנאה תאוה רעבתנות עצלות שכחה ויתר ריעותיהן וחברותיהן.

“אנכי חוה אֵם כל חי מדבר בצלם האלהים, כי בלעדַי אין זיווג ואין לידה, אין בונה ואין נוטע. ממני התאוה להנאת החיים, כי זולתי הכל תפל בלי מלח. כי יֵאָהבו הילדים והזקנים, כי בחסדי תשוב הזקנה להיות ילדות שניה, והשותה מבארי לא יזקן לעולם”.

והסכלות תשית בשמים פיה להתפאר בעדת האלהים, כי גם במרומי שחקים אהובה ילדות ושחרות הוללות ושכלות, ושנואות האחיות הצרורות חכמה בינה ודעת, והיו לספירות הוזים פורחים באויר; ובני האלהים משתטים גם הם לשמח בסכלותם את האלהים האדירים ההם. – ולשון הסכלות תהלך בארץ להתימר, כי רק גפנה פוריה דשנה ורעננה, על כן ירדו האלהים ובניהם כפעם בפעם משמים אל בנות האדם אשר חמדו להם להתהולל ולהסתולל ולהתעולל בהנה –

והסכלות הולכת ומספרת כי בחסד הבורא איננה נעדרת בכל מקום ובכל זמן, ולא תחסר בכל עת ובכל שעה לאושר בני האדם לטוב להם כל הימים. על כן הושיב האלהים את החכמה בקרן זוית בראש האדם בעליה קטנה תחת הגג, למען תשתרע הסכלות בכל גופו ותעש קן לה בביתו תחתיים שניים ושלישים, ותשתרר עליו גם תשתרר על כל אשר לו. וכראות הסכלות כי עוד לא יֵעָנה הגבר מפניה להיות משועבד לה בכל נפשו ומאודו, אמרה אעשה לו עזר כנגדו וכנגדי, ותתן לו אשה כדמותה כצלמה, למען ישרצו יפרו וירבו ילדי הסכלות, וידגו לרוב בקרב הארץ, כי בלעדי הסכלות אין חתונה ואין ברית, אין אהבה ואין ריעות, ועל כולנה אהבת האדם לעצמו וכבודו שחביב בעיניו מכל.

הסכלות היא מקור כל דרך ארץ בשלום ובמלחמה. והחכם סוקראט בעצמו הודה ואמר, הרוצה לעסוק בדרך ארץ יתרחק מכל חכמה, ובאשר הוא חשק בחכמה ע“כ התרחק מן העולם ושתה סם המות – “כי, נאום הסכלות, מלכים ימלוכו ושרים ישורו וימשלו כל מגיני ארץ, כי החכמים לא יכונו על כסאם בל ימוט, וכתר נבונים נוד יתנודד בראשם כהנוע מוחם בקדקדם, שכן מצינו בכל חכמי יון ורומי בהגיעם למלכות הסבו הפסד ונזק גדול למדינה, מן האחים גראקכוס עד קאטון ועד ציצערון – ומאשר יקרו בָנַי בעיני האלהים, על כן נוהג האל בחסדו כל דור, כי לחכמים יולדו בנים סכלים, כמו הקיסר הרומי הפילוסופי אנטוניוס וציצערון וסוקראט ורבים כמוהם שהיו להם בנים כסילים, לבל יחרב העולם ח”ו אשר לא לתוהו נברא, כי החכם הוא פרוש מדרך ארץ המלאה סכלות ושטות שאין לו חלק בה, וכרחוק חכמה מסכלות כן גס ועב המסך המבדיל בין החכם ובין העולם, הראשון אינו עושה ואינו אוכל, והשני עושה ואוכל או אוכל ואינו עושה, וחברת החכם למשא כבד לעם הארץ, בלי דעת מה יעשה עם פניו הנזעמים ועם בטוי שפתיו, כאשר יפתח פיהו בחכמה בקרב המסובים על שלחן העולם”.

“צא וראה, תאמר הסכלות, כאשר אזלת יד הרומאים מהושיע לארץ מולדתם, מאין לקח אגריפפא משלי חכמתו להחזיר בני עמו בתשובה? האם מגורן פילוסופים ומיקב הדורשים או ממעיני במוסר שאב לקח טוב להזהיר את עם הארץ? לא, כי אם משל הבטן והקיבה ואברי הגוף היו בעוזריו. וככה יגדל כח שאר משלי עפר ואפר, שבהם יפתו מנהיגי המדינה את המון העם ויונו את יושבי העיר, לספר באזניהם שיחות אלהים ופטפוטי מלאכים, כידוע בקורות היונים והרומאים, וכנהוג עד היום הזה”.

הנה כי כן יד הסכלות בכל, ויד כל בה, במדינה ובעיר בבית ובשדה. היא נותנת שמות כבוד יקר ותהלה לשרי הארץ, היא עושה אותות ומופתים בשמים נסים ונפלאות בארץ, היא תלביש אדר היקר את הגבור מתרונן מיין, והיא תשים עטרת תפארת בראשי מלכים, אשר יחסרו מעט מאלהים".

“אנכי הסכלות אֵם כל אומנות מלאכת מחשבת בחכמה ובדעת, כי אנכי אצית בלב האדם אש יקוד הכבוד המדומה אשר ילהיבהו ויחזקהו ויאמצהו לעבודת פרך, לאמן את ידיו במעשה ידי אמן ולחנך את רוחו במעשה חושב, ולעמול וליעף וליגע בזיעת אפיו יומם ולילה, ברדפו אחר הכבוד כאשר ירדוף הקורא בהרים אחרי צל עוף פורח”.

“אמנם כל המדעים והחכמות מזיקים יותר מאשר מועילים, והפסדם גדול משכרם, כי מעשה שטן הם (ע“כ מורה השם Dämon בל”י גם היודע גם המזיק) כי מה יתרון בחכמת הדקדוק, אם די לו לאדם להבין שפת רעהו ודברי פי המדבר אליו? למה זה חכמת הויכוח, לולא דיעות לוחמות ומתקוטטות בראשי בני האדם? מה לחכמת הדבור, לולא היה רצון האדם להכניס דבריו בלב חברו להטותו לחפצו ולהנאתו? מה תועלת בחוקים ובמשפטים, בלי יצר לב האדם לחמוד ולהתאוות מה שאינו שלו? בני האדם היה יהיו יראי אלהים, אם לא יחתרו לתור בסתרי הטבע ולחפש במהלך השמים וכוכביהם, מחקרים אשר לא שערום אבותינו הראשונים, בהתהלכם את האלהים בתם לבבם ובאמונת נפשם, עד אשר השחיתו בני האדם את דרכם על הארץ, ומלאכים רעים ושדים מחבלים המציאו ידיעות הטומאה למיניהן, אשר התרחבו והתמודדו ע”י הכשדים והיונים החטאים בנפשותם" –

“ומה גורל חכמים אומללים כאלה? הדורשים האלהיים ירעבו, הטבעיים יצמאו, הוברי השמים יהיו לשחוק, ההגיוניים יצודו מלין בלי דעת, אך הרופא מאושר, כי כגודל סכלותו כן גודל כבודו ואומנתו, וגם עורכי דין ומחוקקים יושבי שער המשפט מאושרים, כי שמן חלקם ושפרה נחלתם, אכן יותר מאושר מכלם הוא ההמוני הסכל שאינו יודע ואינו מבין דבר, ואדם כבהמה מתהלך בתומו צדיק בכל דרכיו – והרבה כסילים ושוטים עולים לגדולה והם בהיכלי מלך, ולפני שרים ורוזנים יתיצבו להפיץ שחוק ושמחה בכל מדרך כף רגלם, כי השמחה בחֵק כסילים תנוח, ובפנים פתוחים לרוחה ידברו נגד מלכים מומם בשער ולא יבושו, כשאר יועציהם בני היכלא דכסיפין, אשר מסוה החכמה על פניהם והחרש יחרישו, ולא ימצאו חן וחסד בעיני אדוניהם כמו הכסילים ההם. וגם בעיני נשים שאננות, ועלמות יפיפיות ימצא הכסיל חן יתר מהחכם, כי הכסילים אנשי דרך ארץ המה ויודעים לבא על הנשים כדרך כל הארץ, ולב תלמידו של אפלטון בחשק צנוע המס ימס, בחוץ יעמד ולא יבא לעולם פנימה”.

“אנכי הסכלות מטיבה לבני בגודל כח המדמה אשר אתן ברוחם, עד שהסכל מאושר בעיניו יותר מכל המאושרים שבעולם, ואם היין ישמח חיים באשר ישתו וישכחו עמלם, הסכלות תשמח אותם הרבה יתר מאד, כי הכסילים שכורים ולא מיין, ומאושרים בזה ובבא גם אם אין ענבים בגפן ובציר אין”.

“אנכי אלהות, נאום הסכלות, המטיבה תמיד ואיננה מריעה לעולם, כשאר האלהים המטיבים והמריעים גם יחד, שכן נוגה לא ישפיע תמיד יופי, כי ירעיף לפעמים גם סחי ומאוס, אבי פלוטה המעשיר יתן לפרקים גם עניות, שבתאי זועם בכל יום, ופֿעבוס שולח כפעם בפעם חצי מות וקטב, אך אנכי מטיבה לרעים ולטובים, לא אבקש זבח מכהנַי, ומנחה לא אחפץ מעבדַי, כי לי כל הארץ וכל העמים מקטירים ומגישים לשמי ולזכרי תאות נפשם. גם אין לי היכל ומקדש, כי כל העולם כלו בית מקדשי, ולא רק ההמון לבדו שלי הוא בכל מקום ובכל זמן – ששם שורצים ורומשים סכלים הדיוטים כמו זוללים וסובאים חנפים ומתקדשים עצלים חובקי ידים וחומסים משלחי כפים סוחרים וגנבים שוללים ולוקחי נשך מכזבים ומתנבאים נוכלים וכילים מחרחרי מדנים ומוציאי דבה ויתר מיני זבובי מות כאלה אשר יבאישו יחפירו ממלכתי ולא יתנו כבוד לשמי – כי אם גם שרידים בחירים יחידי סגולה, אשר בשם חכמים יתפארו ובכבוד נבונים יתימרו, להם יחשבו המורים השוטים³ החושבים למלוך בשרביט זהב על תלמידי בית מדרשם אשר יורו אותם דברי תפל במלין בלי מלח, והם חכמים גדולים בעיניהם ומושלים אדירים נגד פניהם, והפֿילולוגים הטפשים, אשר ישתעשו כילדים במלות מקוטעות, ועל כל מלה חדשה ישישו כמוצא שלל רב – דורשי קדמוניות עטלפים וחפרפרות, אשר ישמחו לכל רגב עפר קדמוני, ובמצאם אבן חרותה בעבי האדמה יריעו כאלו מצאו ארץ חדשה – המשוררים השמחים עלי גיל בפטפוטי פיוטי חרוזיהם אשר יקראו אותם באזני הכל, והמה בעצמם משבחים ומהללים איש את רעהו, וקרא זה לזה ואמר משורר מליץ מטיף נופת צופים ושמן משחת קודש – הסופרים אשר כ”א מהם ידמה שהוא לבדו מצא האמת בחקירותיו, ע“כ לא תסוף מקרבם קטטה ומריבה ומו”מ לעולם – הדרשנים החושבים להרעים מהבמה שלהם כאל בקול גאונם ובגאות תנועותיהם ורמיזותיהם וכרכוריהם – המחברים המדמים להשיג עלמות נצח וחיי עולם עקב חבוריהם, אשר ימנעו שינה מעיניהם ומנוחה מאבריהם, ייעפו וייגעו ולא יראו בטוב החיים והבריאות, ויחברו ויכתבו עד אשר תכהינה עיניהם ויחלשו ויתמסכנו וימעטו וישוחו ויצערו וימותו בלא עתם, וכל זאת במחיר השבח והתהלה אשר יתנו להם כה וכה שנים שלשה רפי ידים במשכם בשבט סופר, שבין לילה היה ובין לילה אבד – ויותר חכמים מהבוערים ההם המתקשטים בנוצות אחרים ומתעטפים בכבוד זרים, ולא ידאגו לעתיד לבא פן יתפשו כבשת גנב כי ימצא, אך שמחים על ההוה לנחול כבוד מחבר, ולהתענג בשמעם את שמם יוצא מפי איזה מוכר ספרים או קורא אוילי, ויחשבו כי כבודם מלא עולם, ולא ידעו ולא יבינו כי אולי פרסה הלאה מעירם לא נודע שמם בחוץ, וכלם יתקשטו בשמות מפורסמים מאז ומקדם, זה יקרא לרעהו אפלטון, ויקבל ממנו בחלופו השם ציצערון, והמה מבקשים איזה קטיגור, למען ימָצא לנגדו גם סניגור, ויוָדע שמם בעולם במחלוקת לשם שמים – עורכי דין ודורשי חוק ומשפט, אשר בלי הרף יגוללו אבן זיזיפוס מעלה ומטה, וידושו כל חוק וילושו כל משפט, עד אשר כל רואיהם לא יכירום – המתחכמים בהיקשי הגיונם הנקובים פילוסופים, אשר ירהיבו למוד בשעלי שיעורים שמים וארץ וכל צבאם עם בוראם גם יחד, ויורו מאין יבא רוח וברק וחזיז קולות ואור וחושך, וכ“ז ברור בעיניהם בלי שום ספק, כאלו היו נצבים לימין הבורא בעשותו שמים וארץ, או הקשיבו מאחורי הפרגוד בסוד עדת האלהים, אבל הם בעצמם יַראו למדי כי לא ידעו מאומה, באשר כעדים זוממין האחד מכחיש מה שהחליט השני, וכל פילוסוף קורא לרעהו סכל, וכלם גם יחד יבראו מלין חדשים ומבטאים נכרים ומשפטים זרים למען ישתומם ההמון על חכמתם, והם בסכלותם יאמינו לקול המון כקול שדי, ויחשבו באמת שהם חכמים מחוכמים, לגאותם אין חקר ולגאון לבבם אין קץ, והיו בעיניהם כאלהים לדעת כל אשר בשמים ובארץ, לכלם בשם יקראו: טבע עצם גשם רוח חומר מקרה תואר סבה עילה וכדומה לאלפים ולרבבות, בעוצם תבונתם כחול שעל שפת הים לרוב – החוקרים האלהיים העושים א”ע כשותפים להקב“ה במעשה בראשית, ובלעדם לא ירים האלהים את ידו ואת רגלו, כי המה בני ביתו, ויתר מין האדם בחוץ יעמוד, ולהם הגיונים דקים מן הדקים כחוט השערה, וקדשי קדשים כנשמת האלהים המדבר מתוך גרונם, וכל הגה היוצא מפיהם טהור וקדוש שבעתים, כי לא ישגו ולא יכשלו בהגיונם כשאר אדם – וכמוהם אלפי חכמים סכלים ורבבות נבונים שוטים משוטים שונים. לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שכל דבריהם בסכלות וכל דרכיהם בפתיות, כי בָנַי הם, תאמר הסכלות, בנים יקירים ילדי שעשועים לי מני אז ועד עולם” –

וככה מוסיף המחבר לנופף שבט התוליו במרי שיחו על שרים ונסיכים ורוזני ארץ ונדיבי עמים ואציליהם, על כומרים וכהנים גדולים והדיוטים, על האפיפיור ועבדיו ומשרתיו, נערים בוערים ויעלות חן וחונפים משקרי עינים, הסובבים את סנדלו ואת שוליו המלאים היכל האלהים, וברוח שפתי שחוק וצחוק יגלה המחבר שוליהם על פניהם ויחשף את מעוריהם. והיה הספר הזה חביב מאד ויקר בדורותיו, והציָר הנפלא Holbein הציב לו ציונים ועשה לו כוָנים בשרד מעשה ידי אמן.

ז.    🔗

במאה הי“ז תרגם Sebastian Wördt את ספרו של עראסמוס הנ”ל אשכנזית, וחיבר בעצמו מאמרים שונים ברוח הלציי כזה שהם:

א. שקר החכמה והבל הדעת

בנוי על משפט החכם קורנליוס אגריפפא שנזכיר להלאה על חכמות וידיעות בני האדם, ושם נאמר כי אושר האדם איננו בהגיון ובדעת כי אם באמונה תמימה, שכן נגרש אדם הראשון מגן העדן באהבתו את פרי עץ הדעת, ואחד סכל מאמין אהוב יותר לשמים מאלף חוקרים ודורשים בבינת האדם להבל דמה, והנבער מדעת הוא הקדוש אשר יבחר בו האלהים.

ב. תהלת הסכלות הקדושה והפתיות האלהיית.

ושם נאמר: קדושי הכנסיה חושבים את הגיון הפילוסופים וחקירותיהם למכות צפרדעים וכנים במצרים. גם הירונימוס בפירושו על תהלים ק' חושב חכמת הגיון ופילוסופיא למכות מצרים. והקדוש אמברוזיוס היה רגיל להתפלל ולומר: יהי רצון מלפניך שתצילנו היום ובכל יום מחקירה ודרישה בתורתך ⁴. והקדוש Cyrillus מכנה חכמת בני אדם ודעתם מקל חובלים. אויגוסטוס החכם והקדוש אמר כי השגת האלהים תבא ע"י סכלות תמימה ולא בכח מועצות ודעת. על כן מכנה דיוניזיוס בספרו ad Cajum את הסכלות: האומנות העליונה, ומזכיר הרבה פעמים כי האומנות היותר גדולה היא שלא נשתדל לדעת מאומה. ורבים המה הקדושים בארץ אשר הללו ושבחו את הסכלות כמו טהעודוטוס בספרו המכונה: מפתח הפילוסופיא, וכהן תלמיד חכם אחר ניקאלאוס די קוזא כתב ספר שלם על הסכלות המחוכמת ועל הפתיות המלומדת.

ח.    🔗

ובזמננו כתב המליץ האשכנזי Ludwig Kalisch ספר הסכלות Buch der Narrheit ובראש הספר ציור משכית ועליו חרות חרוז משל המוני אשכנזי:

והמחבר הואיל באר את הציור ההוא לאמר: הסכלות היא מלכת העולם ומושלת במלכי הארץ ובעבדיהם, כל פה לה יודה בלשון אחרת וכל ברך לה תכרע באופן אחר; החושב שהוא רחוק ממנה הוא קרוב אליה ביותר. הכסיל האמתי אינו אלא פילוסוף שמח וטוב לב, ופילוסוף סר וזעף אינו אלא כסיל מפיל פניו. החכמה אינה אלא הצל אשר ינטה מהסכלות. בתוך הציור נמצא חכם מוקף מגלות, אשר מרוב ספריו לא באה חכמה בלבו, והוא יושב ודורש קדמוניות, אם הביצה הראשונה נולדה מתרנגלת, או התרנגלת הראשונה היתה אפרוח אשר המליטה ביצת העולם; ואולי הוא חוקר אלוהיי וחופש הטעם מדוע הכה שמשון את הפלשתים רק בלחי החמור ולא בדבר אחר. וככה מוסיף והולך המהתל הזה בשאָר רוח להתלוצץ בכל מיני סכלי דורנו, כעם ככהן כפילוסוף כמשורר כמורה שקר כחנפי כזב וכו'. ועל המבקר ספרי אחרים הוא אומר שדומה לסריס בחצר הנשים, השומר הדר כבוד אחרים מפני שאינו מוליד בעצמו.

ט.    🔗

ובאשר כסיל וחמור נשתוו בדעת הקהל, והנערים המשחקים הם “עם הדומה לחמור” לדחז"ל, עד שהיו לשמות נרדפים בלשון כל עם ועם (השוה משלי כ"ו ג'), על כן העמיסו המתלוצצים התוליהם בשוטים על גב החמור, והיה החמור מלבד “נושא בני אדם” (כתקון השבעים) גם “נושא דברי תורה” (עבודה זרה ה') ולא בלבד “נושא ספרים” בגופו (כמשל המוני) כי גם ברוחו, באשר היה נושא וענין לספרים מלאים חן ושכל טוב, וחכמים רבים וכן שלמים חברו על החמור ספרים מדיניים פילופים והגיוניים בדרך הלצה מלאים מוסר ולקח טוב, כמו Shakaspeare, Rabener, Martial, Juvenal, Cervantes ואחרים כמו Wieland במליצתו על יושבי אבדערא. המתלוצץ היוני לוציאן כתב מאמר גדול בשם “החמור” ופילוסוף אפלטוני מעיר מאנדוירא בצפון אפריקא במאה השניה לספירתם, הוא Apuleus, אשר כתב הרבה ספרים בלשונות יונית ורומית על הפילוסופיא של אפלטון ואריסטו, חיבר גם ספר פילוסופי בלשון סתרים וקרא לו “החמור של זהב” והיה תכלית הסיפור הזה, אשר הרבה מבארים חשבוהו למעשה אמת, לצחק ולהתל במגיים ובכהנים ובכל מיני רמאים בני דורו.

ובמאה הט“ז כתב החכם המקובל קורנליוס אגריפפא הנ”ל ואחריו הסופר Wördt הנ“ל מאמר הלציי בשם תהלת החמור ושם נאמר, כי לדעת המקובלים משפיע החמור בספירת החכמה, וכל תלמיד חכם צריך להתלבש במדות החמור, בהסתפקותו במעט וברע ובנטות שכמו לכל סבל ועבודה המביאה ברכה לעולם. ונודע כי החמור הוא נביא מגיד עתידות, והוא שהציל בעצתו ובחכמתו את נפש המושל הרומי קאיוס מאריוס ברדוף אותו Sylla כפי שמספר לנו Valerus. ע”כ כבדה גם התורה את החמור, כי מדי הקדישה פטר כל רחם בבהמה לזבוח לאלהים, צותה לפדות את האדם ואת החמור. ומרוב קדושת החמור רוכב עליו המשיח כמ“ש בספר זכריהו הנביא, ע”כ היה למשל המוני: החמור נושא קודש. וחמורו של אפוליוס כהן איזיס במצרים, בהיותו פילוסוף נהפך לחמור. ומסופר כי להפילוסוף הגדול אנטוניוס אלכסנדרינוס, רבו של חכמי הכנסיה הנוצרית אוריגינס ופורפֿיריוס היה חמור תלמיד מובהק, אשר למד מרבו את הפילוסופיא ביחד עם חבריו הנ“ל. ומי ימלל גבורת החמור, כי שמשון הגבור הכה בלחי החמור אלפי פלשתים, ובמכתש לחי החמור שבר צמאונו במים חיים, והיה לאות על העתיד, שכן הכה האפיפיור בלחי חמוריו שהם שליחיו ותלמידיו, את כל הפילוסופים, והשקה את העולם מלחי חמוריו מים חיים כמעין נובע בחכמה העליונה. והחמור היה הראשון שזכה לתחית המתים, כמעשה שהיה בחמורו של גערמאנוס הקדוש. כי לא יראה קודש אדם וחי בלתי החמור לבדו שהוא תמים ירא שמים, לא למד חכמה ודעת קדושים ידע. ולא בחר האפיפיור בשליחיו אלא משנעשו כלם כחמורים, ע”כ כינו הרומאים אותם בשם Asinarii כפי שמספר לנו טערטולליאן, ואת האפיפיור ציירו ארוך אזנים כחמור. אשרי האיש שנוטה את שכמו כחמור גרם לקבל עליו עול המצות בלי חקירה ודרישה! –

וכן הפילוסוף הצרפתי Le Voyer במאה הי“ז כתב מאמר תהלה בדרך הלצה פילוסופית על החמור. והאיטלקי Passerati כתב גם הוא ספר בשם “תהלת החמור” ( Encomium Asini ) וכן האשכנזים, Gessner בספרו “כבוד החמורים אצל הקדמונים” (De antiqua honestate asinorum), Heisinus בספרו “תהלת החמור” De laude Asini) ) וכן המשורר Blumauer חיבר שיר בשם Lob des Esels. וכן Tischebein כתב ספר על החמור מולדתו וקורותיו ומותו. ובשם Attabalippa נדפס במאה הי”ז הספר: La noblesse exellence et antiquite de l' Asne ובשם Heuquevill נדפס בשנת 1727 הספר בשם l' Asne, ובשנת 1802 נדפס בשם Ragueneau הספר Asiniana לתכלית זו.

וחכם אומלל בראשית המאה הי"ז, נגוע ומעונה מחמת כהנים בקנאתם לסכלותם, הוא הפילוסוף האיטאלקי Campanella ⁵ אחרי אשר דשו הכהנים את בשרו במסמרות ברזל, וטחנו שומרי הדת את עצמותיו כתות לא יחמול, בהניח לו כמעט רגע כתב במרי שיחו:

מִזְמוֹר תְּהִלָּה אֶל-הַחַמְרוּת

אַשְׁרֵךְ חַמְרוּת, בְּשֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ מְרֻבֶּכֶת!

אַשְׁרֵךְ סִכְלוּת, בְּכֶתֶר כְּהוּנָה מְבֹרֶכֶת!

מַה-נַחַנְתְּ, חֲסִידוּת אֱוִילִית בַּת-קְדוֹשַׁיִךְ,

מִכָּל-חִקְרֵי דַעַת תַּרְגִיעִי נֶפֶשׁ חֲמוֹרַיִךְ!

אֵין יְגִיעָה תְּבוּנִית,

אֵין עֲבוֹדָה הֶגְיוֹנִית,

אֵין רַעֲיוֹן פִילוֹסוֹפִי,

אֵין שַׂרְעָף חֲרִיפִי,

אֲשֶׁר הַשָּׁמַיְמָה יִפְרְצוּ לַעֲלוֹת,

מָכֹון יִשְׂתָּרַר כִּסֵא הַסִּכְלוּת.

אוֹי לָכֶם חַכְמֵי חִזָּיוֹן!

שׁוֹד לָכֶם נְבוֹנֵי הִגָּיוֹן!

מַה-לָכֶם כִּי תָתוּרוּ בְּמֶחְקְרֵי כְזָבִים?

שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחְרֵי שֶׁבֶת,

בְּחֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ אִם-אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת

אוֹ עָפָר אוֹ מַיִם גּוּשׁ בַּכּוֹכָבִים!

הַחַמְרוּת הַקְּדוֹשָׁה תִּתֵּן תִּפְלָה וָדֹפִי

בְּכָל-מַחְשֶׁבֶת חָכְמָה, בְּכָל-עַשְׁתּוֹת יֹפִי,

כִּי בְּרִפְיוֹן יָדַיִם וּבִכְרֹעַ בִּרְכָּיִם

מַאֲלֹהֵי יִשְׁעָהּ תִּשָּׂא בְרָכָה כִּפְלָיִם.

אֵין-דָּבָר מִסִּכְלוּתָהּ יַחְרִידֶנָּהּ

מְאוּמָה מֵאִוַלְתָּהּ לֹא יַרְגִזֶנָּהּ,

בְּטוּחָה בְּהַשְׁאָרָה נִצְחִית לְנֶפֶשׁ סְכָלָה;

בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה וְעַצָלָה – סֶלָה.

– – – – – –

ובן דורו נגש ונענה כמוהו עד אשר עלה על מוקדה, הוא החוקר החפשי Giordano Bruno שנזכיר להלאה, כתב גם הוא בלשונו האיטאלקית על גלגולי החמור בספרו Cavallo Pegaso והיה לו שם אריסטוטלס אחד גלגולי החמור. ועוד לו ספר אחר הדומה לו בענינו ושמו Bestia trionfante.

יא.    🔗

בימינו אלה כתב האיטאלקי המפואר Guerazzi ספר הלציי בשם “החמור” (L’asino) הדומה בתבניתו אל ספר “אגרת בעלי חיים” לר' קלונימוס, בהתאסף כל בהמה חיה ועוף להתיצב לפני האלהים למשפט היום האחרון, ובזאת מצא המחבר את החמור להיות לו קנה רובה מהתלות מהלומות כמדקרות חרב, לירות חצים שנונים עם גחלי רתמים על ראש חנפים מתקדשים, ולהמטיר אש פחים וגפרית על כל מיני סכלות בעולם הספרות ובעולם העשיה בחכמה ובדרך ארץ, כי כאשר בקשו ביניהם מליץ אחד מני אלף להגיש לפני השופטים יושר בעלי חיים ויתרונם על האדם, מצאו אחרי הרבה ויכוחים שיח ושיג, את החמור לאמיץ כח וכביר לבב, ובחרו בו להיות להם עורך דין ואוחז ביד מדת המשפט, מפני מעלותיו הטובות על אחת כמה וכמה, ומרוב כשרונו להיות בכל עסק ראש המדברים, כי ילין בגרונו קול נוער בכח אם גם לא בהדר. והחמור קם ועומד לפני עדת השופטים ופותח פיו בחכמה לדרוש מאמר ארוך גדול ומחוכם, להלל משפחות בעלי החיים, ולהוכיח מותר הבהמה מן האדם עפ"י סופרים וספרים חדשים גם ישנים, למן קהלת בן דוד ועד דארווין בן דורנו. וככה מדבר החמור בכל הספר, והוא מתפאר באלהותו (ובזה שפך המחבר זו לעגו על הכומרים והכהנים למשפחותיהם בהתול מרבה להכיל) ובאמונת דתו (וחתה המחבר גחלי רתמים על ראש גִדְלֵי אמונה וחונפים מַלְאֵי אלהים ואנשים) וביחוסו שהוא נצר נטעי נעמנים מאצילי הארץ ומגיניה (ושם שופך המחבר מררתו על אצילים ונדיבים ורוזנים אשר בגובה אפם יפסעו ברגל גאוה על ראשי עם הארץ) והולך ומספר בשבח אחיו החמורים הולכי על שתים למיניהם הרבים והשונים בארץ.

* * * 

אני טרם אכלה לדבר אל הקורא, הנני להעיר את אזנו, כי בכל הדברים אשר שמתי בפי הכסיל בעור בן חמור לא שאלתי אף רעיון שלם מכל הספרים שהזכרתי פה, כי לא מחשבותיהם מחשבותי בכלל הענין, ולא דרכיהם דרכי בסגנון הספר הזה, כאשר ישפוט הקורא המבין הספרות הזאת לאשורה.

המטרה אשר הצבתי לי בספרי זה היא משולשת: באחת חפצי להתל בבוזי השכלה בעמנו, בין שיהיו קנאים פוגעים שקורין פֿאנאטיקער, המתמרמרים על הוגי דעות ומתנכלים לקרעם כדג; בין שיהיו המוניים בעלי דרך ארץ שקורין פראקטישע לייטע, המלגלגים על דורשי חכמה וסופריה שהם רעבים וצמאים, והביטו אל המראה הזה וראו צורת פניהם כפני ינשופים, ונוכחו לדעת שגם בהוללות וסכלות אין חדש תחת השמש.

בשנית קבצתי כעמיר גורנה כל טענות וערעורים אשר עוררו ופקפקו מוכיחים ומהתלים נגד חכמים וסופרים בכל עם ועם בשנות דור ודור, ביחוד בימי האפלה בעולם התיכון שהוא מעין נרפש אשר ישאבו ממנו מתנגדי החכמה בהסָמכם תמיד על הקדמונים, למען ידע המשכיל הנעלב לענות לכסיל מתנגד כאולתו.

ובשלישית יתבונן הקורא שגם מגרון בעור בן חמור מדברת האמת כפעם בפעם, לגלות מומי סופרים וספריהם, וחסרונות בעלי דעת ומעבדיהם, כי אין שושנה בלי חוחים, וכגודל האור כן גודל הצל, וישמע משכיל ויוסף לקח. –

וויען בחודש האביב לשנת התר"מ ליצירה.

שלמה ראבין

המכונה

Dr. S. Rubin.

 

צַוָּאַת בְּעוֹר בֶּן־חֲמוֹר    🔗

בארץ כְּסָלוֹן (יהושע ט"ו י') בעיר כְּסִיל (שם שם ל') היה מלך זקן וכסיל, ושמו בעור בן חמור. ויקרבו ימיו למות, ויקרא אל בנו הצעיר ויאמר אליו: הנה נא זקנתי באתי בימים (אם אמנם שערותי לא הלבינו כי שיבה לא תזרק⁶ באיש כמוני) לא ידעתי יום מותי. ואתה ידעת כי שנים ילדה לי אשתי, ויצא האחד ממני, הוא אחיך הגדול בני בכורי, כי סר מדרך אבותיו (זה דרכם כסל למו) למורת רוחי, והלך בשרירות לבו אחרי מועצות המשכילים, והנהו עתה בשבת תחכמוני יושב ודורש בתלי תלים פלפולי הבל ורעות רוח. אוי נא לי, ידעתי כי רע ומר יהיה אחריתו, ויקולל חבלו בארץ כגורל כל חכם לבב, ויהיה גבר לא יצלח בימיו.

על כן נתתי לו את כל רכושי למורשה אחרי מותי, למען לא ימות ברעב ובצמא, כי לא לחכמים לחם, ורחוקה חכמה מעושר כרחוק דרום מצפון לרחז"ל⁷. וכאשר שאלו לאפלטון “למה לא יאספו החכמה והעושר בגוף אחד על הרוב?” אמר: “להפך שניהם” (ספר שעשועים מר' יוסף בן זברא) וחכמת המסכן בזויה, ומה לעני יודע שבע חכמות, והוא ידוע חלי עניות, כי אין אושר בלי עושר, ורק חכמים סכלים כמו שהיו הסטואיקים יכלו לגזור אומר: “אך החכם מאושר” – אם לא רצו לכוין באשרם על חיי צער ומכאובים שבהם השתעשעו החכמים ההם. ובאמת אמרו (יבמות מ“ד ב”ב פ"ח וזוהר פ' עקב) אין בעולם קשה מן העניות, שהיא קשה מכל היסורים שבעולם. אבל זו חכמה וזה שכרה –

לא כן אתה בני בחירי, בך רצתה נפשי, כסיל אדם אתה מהריון ומלידה, רוח סכלות חופף עליך מעודך כנשר על קנו, כי “אין שוטה נפגע” (שבת י"ג), על כן שפרה נחלתך בארץ, וידעתי נאמנה כי תצליח בכל דרכיך, ופקדת נוך ולא תחטא, כי העושר הוא טבע שני לכסיל, ע"כ נמצא בכתובים השם “כסיל” תחת “עשיר” (השוה משלי י“ט א' עם כ”ח ו').

לכן תחת זהב הירושה אקח עמך דברי חן, ותחת כסף הנחלה אאלפך מוסר ודרך ארץ, למען תהיה אויל משריש, ולא תמוט כסלתך לעולמי עד, וחיית ורבית לטוב לך כל הימים.

 

פרק ראשון: בִּשְׁבַח הַסִּכְלוּת    🔗

“אבין שטיא מתני שטותיה לבניה” (שבת קכ"א).

א.    🔗

שנה לי אבא בלשון המשנה: כל ימי גדלתי בין כסילים⁸ ולא מצאתי לגוף ולנפש טוב מסכלות. ולא עוד אלא שעל הסכלות העולם עומד, כאשר יאמר משל הקדמוני: לולי כת הכסילים כבר היה העולם חרב. ועליהם אמרו “ישבו עולמם בחורבן שכלם” (מוזכר בשרשים לרד“ק ובפ”י נרבוני על המורה ועיין אוצר נחמד ח"ש צד 112). ואמר ראב"י אמסר עלמא בידא דטפשאי (סנהדרין מ"ו). גם המלך החכם בעיניו אמר “יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט” (קהלת י') ואם המעט יקר, הלא הרבה ממנו נכבד, וקל וחומר של שטות הוא, הוי אומר שכל המרבה בסכלות הרי זה משובח.

ב.    🔗

משוררי כל עם אף מליצי כל דור מהללים את הסכלות, ומרבים לספר בשבחה מאד נעלה. הצרפתי אייגען סיע אמר: שקר בימין החושב כי הסכלות רעה היא. האשכנזי ספיר מספר: טעמתי פעם טעם כסיל ומצאתיהו נוח להתעכל יותר מחכם משיב טעם. האנגלי שעקספער מחליט: משוש לרוח וגיל לנפש לספר מעשה הסכלות.

מליץ ספרדי גזר אומר: הכסיל הוא משורר בטבעו, והוא עושה מלאכת השיר בפועל ולא במחזה, שירה כלה מחויבת תוליכהו שולל, הוא בוראה, הוא רואה ונוגע בה בחושיו. ואם יצוה כסיל לפידות אל אבן אופל וצלמות: ברקי נגהך באלפי קרני אור! חיש תבריק לעיניו שבעתים כאור החמה. ואם יקרא לכל מתי חלד לאמר: אתם משרתי היכלי וסריסי חצרי! קל מהרה יהיה בעיניו כאשר אמר ויעמוד כאשר פקד. אשרי הכסיל הרואה את אשר איננו, ואי לו לחכם הרואה את אשר ישנו! וספרדי יהודי שר:

“לעתים הכסיל יבין בסכלו אשר משכיל בשכלו לא יבינו, הלא מלאך אלהים בא לבלעם ונעלם ממנו ונגלה לאתונו”.

מליץ איטאלקי מבטיח לנו לאמר: טובה הסכלות לבעליה, כי אין חכמה ואין עצה נגד הכסיל, אשר ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל. כדברי המליץ האשכנזי: Mit der Dummheit kämpfen Götter selbst vergebens.

ומליץ הוללאנד היה אומר: כסיל מולך בחזיון דמיונו, לא ימגר לנצח כסא מלכותו (כמשל הרומי: הרוצה לעשות כל חפצו יהיה מלך או כסיל, וכנאום שיללער Dem narrenk ö nig geh ö rt die welt ) הכסיל האומר בלבו כי הוא האלהים, איננו רואה לעולם את מזבחו הרוס. הכסיל הוא אחד בעולם אשר יומו מלא, ואין בחייו מן הרגעים הרקים והשעות הרפות, אשר הנפש תשי במו, ויקרש הדם בעורקי הגו.

ג.    🔗

גם הממשלה תתנהל לאטה עם הכסילים, ותתחסד עם השוטים יותר מעם החכמים, כי כאשר ישכיל הכסיל להודיע ולהוָדע כי כסיל הוא, אז תבנה לו ולחבריו בית כסילים ( Narrenhaus ); וכמה חכמים יסבו עיר ידודון נעים ונדים באין קורה למחסה, ואין בונה להם בית חכמים!

“אבן החכמים” ( Der Stein der Weisen ובל"ר Lapis philosophorum ) עשתה כבר רבבות כסילים; אכן “אבן הכסילים” ( Lapis stultorum ) היא רפאות תעלה לחלאים רעים ונאמנים.

איך יחר גרון החכם בקראו כי חכם הוא, עד אשר יאמינו בו; לא כן אויל – אך “מחריש חכם יחשב” (משלי י"ז), ואמרו (יומא ז') “הוי פקח ושתוק” ומני אז התחילו החכמים להרבות דבר שפתים, לבל יחשבו אויל מחריש, ומי יתן והחרש יחרישו גם הם ותהי להם לחכמה! ⁹

הכסיל מדבר האמת, ויחשב לו לחכמה, כי כסיל הוא; אבל החכם נזהר מהיות כסיל לדבר האמת, וידבר אך שקר, ואז הוא חכם בין כסילים, וכסיל בין חכמים.

כסיל אחד ישאל יותר מאשר ידעו לענות שבעה חכמים. כסיל אחד עושה עשרה כסילים (יאמר משל המוני) בלי הוראה ובלי בימה ובלי דרשות; וכמה חכמים מורים ודורשים עד כי נחר גרונם, ולא יעשו אף חכם אחד!

מה קשה לחכם למצוא אשה חכמה כנפשו, אכן כל כסיל ימצא לו אשת כסילות כלבבו, כאשר יאמר משל המוני: Glück und Weiber sind den narren hold .

החכם עקר ואינו מוליד, ואם יוליד יקש בלדתו וילד קש, “וכסיל מתעבר” (משלי י"ד) ופרה ורבה כדגים, עד שנודע הפתגם מחכם אחד: כל העולם כלו אינו אלא בית-כסילים גדול. על כן שולטת הסכלות בעולם, והכסילים מושלים בתבל, ומלכים ממעיהם יצאו, כי אם אין רוב טפשים בני מלכים, רוב בני מלכים טפשים הם, והרבה שוטים היו מלכים אדירים מושלים בכיפה כמ"ש אסנפר מלך טפש היה (סנהדרין צ"ד) שנחריב מלך טפש היה (שם) אחשוש מלך טפש היה, כסיל זה אחשוש (ביצה י"ב). ומי לנו מלך גדול אלכסנדר הגדול שהודה בעצמו ובכבודו וקרא ואמר: אנא אלכסנדר מוקדון הביתי שטיא! (תמיד ל"ב). ומנהג רובם כמנהג המלך יהוא “כי בשיגעון ינהג” (מ"ב ט').

 

פרק שני: מוּסַר אֱוִיל    🔗

"תוסיף חכמה, תוסיף שנאה,

תוסיף דעת, תוסיף קנאה,

אך כסיל ובער ישבו שאנן

בחשך הבערות כבצל רענן".

(שיר אחד משכילנו).

א.    🔗

ועתה בני שמע מוסר בעור אביך, ואל תטוס תורת בן חמור הורך. “כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה (אעפ"כ) ודעת קדושים אדע” (משלי ל'), כי עיר פרא הייתי לאבי חמור, ועגל רך ויחיד לאמי בת אתונות. ויורוני ויאמרו לי: אשמר לך ושמור לנפשך מאד מנגוע עץ הדעת, כי פריו רע ומר, כל אוכלנו יאשמו. החזק בסכלות אל טרף, נצרֶהָ כי היא חייך ואורך ימיך.

אל תשמע לדברי המשכילים המהבילים הקוראים השכלה השכלה השכלה; טוב סכל משכל והסכלה מהשכלה, כי הסכלה מַשְׂכֶּלֶת ומצלחת, והשכלה מַשְׁכֶּלֶת ומכשלת. מה תתן לך חכמה רעבה ללחם צר? ומה תוסיף לך השכלה צמאה למים לחץ? הן המשכילים חסרי לחם, עקב חכמת עניות, שכר תבונה מסכנות, ואך חכמים עניים מגנים את העושר (כמשל השועל עם הענבים) ומשבחים את העניות, כחכמי התלמוד שאמרו: יאי עניותא לישראל, והמשורר היוני העזיודוס שאמר: העניות היא מתנה מאלהים לבני האדם, והמשורר הספרדי Juan de Mena שאמר כי העניות היא מתנה קדושה לבני האדם כופי הטובה אשר לא יתנו די תודה בעבורה לאלהים – אולם אנכי אברך לאלהים שלא עשני חכם עני.

ואתה בני הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, אך תיגע להעשיר מבינתך חדל. כי אם תצליח אז תשכיל, ואם תאסוף הון עתק אז גם חכם ונבון תקרא, חכמי לב יודוך, משכילי עם ישבחוך, ויאמרו לך החכמה אף לך הדעת, לך אף לך, כי לך נאה כי לך יאה, וזכר לדברי המסורה “הכסף נתון לך” (אסתר ג') “החכמה והמדע נתון לך” (מ“א וד”ה) “כי כוכב הכבוד בגלגל העושר קבוע, והזהב הוא שמש התפארת אשר בכל מחשך זורח והכסף הוא המאיר כל מאפל כמו ירח, והוא כל מום מכסה, והיה למסתר ולמחסה, כל הישר בעיניו יעשה, וחכמת המסכן בזויה, ודברי העשיר כסולת נקיה” (דבר חכמה מר"ח סטנובר מאמר ה'). ואם כסף וזהב מטהר ממזרים, אף כי בנים סכלים, כי גדול כחו של זהב לכל אדם – “הזהב יפתנו, ולכל אשר יחפוץ יטנו, הוא ינתק מוסרותיו, והוא יפר מחשבותיו, הוא מוריד המלכים מכסאותם, ויוציאם מחצריהם ומטירותם, הוא מחכים הפתאים, והוא מכסה על חטאים, והוא משפיל בני ענקים, ומסלף דברי צדיקים, והוא מישר המעקשים, והוא משען ליוקשים, ועינים לעורים, ואזנים לחרשים, המשמח אלהים ואנשים, והוא לכל אחיו, ציר נאמן לשולחיו” (יהודה הלוי בן שבתי).

ראה נא בני גם ראה, מה בין סכל עשיר לעני משכיל: “בעת יאמרו פלוני הסכל קנה דג נפלא, ושתה יין בכתם אופיר לא יסולה, יאמרו משכיל פלוני חבר פירוש משלי על דרך היסוד הנעלה, וכל רז לא אנס ליה; ובעת יאמרו פלוני הכסיל קנה רביע פרה, וסחר סחורה, יאמרו על איזה מחבר שכתב פירוש על חמשה חומשי תורה, ולא השאיר רמז וסוד, מקירות הספן ועד היסוד; ובעת יאמרו לפלוני הנמהר, דגן תירוש ויצהר, ואורז ודוחן, יאמרו פלוני הסופר חבר בדקדוק הלשון ספר אבן בוחן; ובעת יאמרו לפלוני השוטה בית מדות ועליות, עברו משכיות, ומגדל בנוי לתלפיות, ועופות וחיות, אבנים טובות ומרגליות, יאמרו פלוני החכם חבר ספר בביאור צורות האותיות, ונתן האחדים והעשרות והמאות, רמז אל האלהיות והשמימיות והטבעיות” (בלשון עמנואל).

הביטה נא בני וראה, אם לא שפרה נחלתנו מחבל כל המשכילים בענים: “לנו עטרות ודיבון, וצמר צחר ויין חלבון, ולהם יֵאָמר שבקיאים בחכמת החשבון; לנו ארון וכפרת, כתנת בד ומעפרת, והמה מבינים בידיעת התשברת; לנו יֵאָמר פלוני רבו כספיו וזהביו, ולהם יאָמר פלוני בקי בחכמת הגלגל ובכל כוכביו; על איש ואיש ממנו יאמר כי נשתכר בפורים, ועל אחד מהם יאמרו כי דרוש דרש ביום הכפורים; אנחנו בתוך עלמות תופפות, וצאננו מאליפיות, ולנו מן הסולת איפות, ומבגדים חליפות, ושפחות חרופות, והשרות והנטיפות, והמה בקיאים במולדות ובתקופות, וכמסמרים נטועים בעלי אסופות” (בלשון הנ"ל).

עוד תשוב תראה בני, מה בין אנשים כמונו העוסקים בדרך ארץ ובמילי דעלמא, ובין המשכלים הבטלנים המפשפשים בעניות דעתם ללא הועיל: “אנחנו שמנו מגמת פנינו בראותנו קצין או שר, או מלך או נגיד או טפסר, לדעת מדותיו ותכסיסיו, וחיליו ואוכלוסיו, ותענוגיו ומשושיו, ואופניו וגריסיו, תוארו ומעשיו, וקניניו ונכסיו, וגבעותיו ורכסיו, ומאזניו ופלסיו, ופרדיו וסוסיו, וגביעיו וכוסיו, ותוריו וסוסיו, ומלבושיו וקרסיו, ויינו ועסיסיו, וברבורי אבוסיו, אוצרותיו ומאבוסיו, ורצועותיו וכיסיו, ואכריו ואריסיו, ושהרוניו ושביסיו, וחרבותיו ותריסיו, וקרוביו ויחשיו, ושרי מסיו ומכסיו, וצדקותיו וחמסיו, ותפארת עכסיו, וצאנו וכבשיו, ועושי רצונו ומכעיסיו, ופלגשיו וסריסיו, נשריו ופרסיו, ועזניותיו וכוסיו, ונציו ותחמסיו, וינשופיו וסוסיו, ותרניו ונסיו, ושריון קשקשיו, וחלוקו ומכנסיו, וסוליו ותורמוסיו, ועטו וקולמוסיו, וקירותיו וכפיסיו, ומשקיותיו וכבוסיו, וגלויו וכמוסיו, ואבניו וחרשיו, ודיניו ונימוסיו, וחתוליו ורמשיו – ישימו המה מגמת פניהם לדעת מאנשים ונשים, טבע אברי הגוף וכחות הנפשים, ומספר החושים, הפנימיים והמורגשים, והטבעים החזקים והחלשים, ומה בין הנמזגים והמתמששים, ובין הנגשים והנפגשים, וסבת הרפים והקשים, ובתי הנפש והלחשים, ומן המדות הענפים והשרשים, ומן האיברים השרים והשמשים, וסבת העזי פנים והבושים, והנבונים והטפשים, והנוחים והעקשים, והפתאים וחכמי חרשים” (בלשון הנ"ל).

ואף גם זאת אמור יאמר המשכיל בלבו, חכמתי תעמוד לי מכל סגולות מלכים, וכל רכוש הון ונכסים לא ישוו בה: “מי הוא מאנשי הסגולה, שלא יתן עטרת זהב גדולה, ככר זהב משקלה, וידע כמוני חכמת דקדוק הלשון והפעולה? ומי הוא זה מן השרים ומן הנזירים והטפסרים, שלא יתן מהונו ככרים, וידע כמוני ספרי הארבעה ועשרים? ומי הוא זה מאנשי העוצם והשררה, שלא יתן אתונות עשרים ועירים עשרה, וידע כמוני סודות פסוקי המקרא? ומי הוא זה מן היהודים הפרזים, שלא יתן בתים ספונים בארזים, וגלומי תכלת ארגמן וחרוזים, וידע כמוני חכמת המליצות והחרוזים? ומי הוא זה איש יועץ וחכם חרשים, ואף אם יהיה מן הכהנים הנגשים, שלא יתן רכב ופרשים, וידע כמוני לחבר ספרים ופרושים, ולכתוב בהם חידושים, מלאים חכמה ודעת קדושים? ומי הוא זה מאנשי אוצרות מהוללות, שלא יתן חמש מאות כסף וחמש חליפות שמלות, וידע כמוני בחכמת הכוכבים והמזלות? ומי הוא זה מבעלי אסופות, שלא יתן מן הסולת מאה איפות, ומבגדים חליפות, וידע כמוני בסוד חשבון מולדות ותקופות?” (בלשון הנ"ל).

אמנם נואלו ונכסלו המשכילים הבטלנים ההם! תא חזי בר בטני אם טוב אמור: “אני חכם, אני נביא, כבן עמרם ואיש תשבי”, כאמור: “אני אורג אני תופר, אני שוקל אני סופר”? אם התפאר: “אני תגר אני רוכל, אני נגיד ואמרכל, אני נוכל אני סוחר, ולנדיבות אני שוחר”, כהתימר: “אני חרזן אני מליץ, ועצמות בוערים אחליץ, אני מלמד אני משכיל, ואת הנבערים אשכיל”? אם התהלל: “אני בקי בכל ענין, בטיב מכר ובטיב קנין, ואשכילה בטיב בנין”, מהתגדל: “לי תבונות עד בלי מנין, אני רבני ותוריי, אני מקובל וטבעיי ופילוסוף אלהיי ולמודיי ושכליי, אני אמן בשירים וחושב בשעורים, אני בקי באפשרים ובעצם ובמקרים ובקוים מחוברים ובעגולה ובאופק”? אם השתבח: “אני עשיר ואוצרות יוצר, אני מן יורשי עצר, אני על רוזנים ארהב, ולי כסף ולי זהב, בלילות אני נודד, ולצבאים ויעלות אני צודד, אני איום אני נורא, ולי ההוד והמשרה, אני מעורב בין הבריות, וחביב על היפיפיות, אני אשקיט לכל ריבות, ואשלימה לכל איבות”, מהתנשא: “אני בקי במזלות, בכוכבים וחיילות, בהבדלים ובסגולות, בחומר וצורה ועלילות; אני בקי בסוד מקרא, במשנה ובגמרא, ספרי וספרא, ותוספת בעלי סברא; אבינה בחידושים, בטיב גיטין וקידושין, ואשכיל בחמשת החושים, ובכל מיני הנפשים; אדע במשפטי הטבע, אילנות והולכי ארבע, בעגול ובמרובע, ובחכמות שבע; אני בקי בהגיון, במשא וחזיון, בטיב מינים וסוג עליון, בהיקש ובדמיון, ובמופת וברעיון; אני בקי בהטעאה, באותות ובנבואה, בחלום ובמראה, ובתנאים ובכחות, המלאכים ורוחות, ברעש ובעננים, בסוד חיות ואופנים, וסוד אחור וסוד פנים, בחידות ובסודות, בהקדמות ותולדות, בקוים ונקודות, במזגים ויסודות” וכיוצא בדברי הבל ורעות רוח כאלה? –

ב.    🔗

שאל נא בני לקדושים אשר בארץ, וכונן לחקר רבנים וגאונים, הלא הם יורוך יאמרו לך, ומתורתם בתוך מעיהם יוציאו מלים לאמר: היה פתי ותחיה, כי "פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד) “וצדיק באמונתו יחיה” (חבקוק ב').

היה פתי וישמרך אלהים לבל תתעה בדרכך, כי "שומר פתאים ה' " (תהלים קט"ז) “ואוילים לא יתעו” (ישעיה ל"ה.)

היה כסיל ויהי אלהים עמך, “כי ה' יהיה בכסלך” (משלי ג‘, בילמדנו בריש שלח לך: וחד אמר טפשוטן וכו’) ויראתו על פניך “הלא יראתך כסלתך” (איוב ד') “וישימו באלהים כסלם” (תהלים ע"ח).

היה כסיל והיית בעיניך כאלהים, “כי הוא לקצות הארץ יביט” (איוב כ"ח) “ועיני כסיל בקצה ארץ” (משלי י"ז).

היה סכל ותגביה שבת בין “כוכבי השמים וכסיליהם” (ישעיה י"ג) כי “נתן הסכל במרומים” (קהלת י').

היה אויל ותחכם, כי “לאויל חכמות” (משלי כ“ד. היה כסיל לטוב לך, כי “טוב כעס משחוק” (קהלת ז') “וכעס בחיק כסילים ינוח, (שם). היה כסיל ותשמח שמוח, כי”לב כסילים בבית שמחה” (שם) “ואולת שמחה לחסר לב” (משלי ט"ו).

היה אויל שוטה ותהיה נביא, כי מיום שחרב בית המקדש נטלה נבואה מן הנביאים ונתנה לשוטים (בבא בתרא פ“ק י”ב). וגם בזמן שבית המקדש היה קים נאמר “אויל הנביא” (הושע ט'). ולא בישראל בלבד ראוי הסכל שתשרה עליו שכינה, כי גם באומות העולם היו פתאים בעלי רוח הקודש, שכן מספר לנו פלוטארך כי היונים בחרו לכהנת פתיא (Pythia) שלהם נשים פתיות וסכלות, שהן מוכשרות יותר להיות כלי מוכן ומזומן להשפעת רוח ממרום או מתחת.

המלך החכם לא אמר: אל תכסל יותר, כי אם “אל תתחכם יותר למה תשומם” (קהלת ז') ואתה בני היה חסיד ועשה לפנים משורת הדין, ואל תתחכם אף מעט, כי חמירא סכנתא מאיסורא, וסחור סחור אמרין לשטיא לא תקרב אל כרם החכמה, כי כל באיה לא ישובון.

צא ולמד בדחז“ל שאמרו: תכלית חכמה תשובה וכו' (ברכות י"ז) ואין חכמה כתקנת עירובין (שבת י"ד) ושקולה יראה וענוה כחכמה (דרך ארץ פ"ה) ואל תתאוה בני לא לחכמת ישראל, שכל חכמי ישראל דומין כקליפת השום (בכורות נ"ח) גם “מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים (פסחים ס"ב) ומשמת ריב”ז בטלה זיו החכמה (סוטה מ"ט) ומשמת ר”ע נסתמו מעינות החכמה (שם); ולא לחכמת האומות “כיון דאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם” (חגיגה ח'). ואין לאומות העולם אלא חלק העשירי מעשרה קבין חכמה שירדו לעולם (קידושין מ"ט). ובאמת אין חכמה אלא בממון כמ“ש הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות (ברכות ס"ג) ואמרו כל המרבה בסחורה מחכים (אבות פ"ב). ואין לחם לחכמים שכן מצינו “טפשאי דאכלי לחמא ונהמא” (נדרים מ“ט, ביצה ט”ו) ופת שחרית מחכימת פתי (ב“מ ק”ו), ואמרו אדם שיש בו דיעה מתעשר (סנהדרין צ"ב) ומתוך שמתעשר מתחכם כמו שמתוך שמתחכם מתעשר (ב“ב כ”ח), ואוצר שמן בנוה עשירים “ומתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן” (מנחות פ"ה). – ודע בני כי בלישנא דרבנין חכם ושוטה היינו הך, וצורבא מרבנן הוא עם הארץ מדאורייתא, כמ”ש כמה לית ביה דעתא לההוא צורבא מרבנן (מ“ק כ”ו), כי מי שעשה חכם לזה עושה אותו טפש (תמורה מ"ז), ואעפ“י שאין אדם חוטא אא”כ נכנס בו רוח שטות, מ“מ רובן של ממזרים פקחין (סופרים פט"ו) ואם אמר מר אחשורוש פקח היה (מגילה י"ב) אסנפר מלך פקח היה (סנהדרין צ"ד) ואמר מר אחשורוש טפש וכסיל היה (מגילה י"ב) אסנפר מלך טיפש היה (סנהדרין צ"ד) מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שכן מצינו שאמרו מיום שחרב בית המקדש נתנה נבואה לשוטים (ב“ב י”ב) ושם נאמר משחרב בית המקדש נטלה נבואה וניתנה לחכמים, הרי שאין בן שוטים לחכמים אלא השם בלבד. – ואם השטות היא הבל עומד עליו העולם ותאני ר”י ת"ח דעל הבל מתקיים עלמא וכו' והאי הבל דמתקיים ביה עלמא מהבלים דלעילא קאתי (זוהר תזריע) ותאנא חיובא הוא על בר

נש דאוליף חכמתא למילף זעיר מן שטותא וכו' חכמתא דלעילא וכך לתתא אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמתא שכיח בעלמא (שם), ומי לנו גדול מרב המנונא סבא שהיה לו מסכת שלמה עם פרקים על עניני שטות, והיינו דרב המנונא סבא כד הוו ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא (זוהר ויקרא דף מ"ז) – אהני ליה שטותא לסבא! (כתובות י"ז). –

 

פרק שלישי: שִׂמְחַת הַשּׁוֹטִים    🔗

"תבל מאד תאהב כסיליה,

וינחלו טובה אויליה,

תטיף לכל פתי כמו תיטיב

להולכים אחר פעליה.

תעו נבונים מנתיב יושר,

כי רחקו מעל שביליה!

מה סוד תבונתם וחכמתם?

לו בערו היו אציליה!

אל ילחמו להם חכמים אם

החכמה תהיה בעליה"

(יהודה הלוי בן שבתי)

דע בני כי כל ימי חכם רעים, ולב כסיל משתה תמיד. הן לא שמעתי מימי על אודות שעשועי חכמים וחגי שחוק נבונים, אכן משחקי כסילים ושמחת שעשועיהם רבו מארבה בשנות מאות עברו.

שאל ימות עולם וחפש בספרי זכרונות דברי הימים ותראה ונהרת, כי את חגי הכסילים חגו קדמונים ואחרונים, ונודעו אצל הרומאים בשם שבתאים ¹⁰ ואצל הקאטוליקים בשם חג הכסילים ( Festum stoltorum )¹¹ בראש שנתם או במועד אחר, ואצל היהודים (בקצת מקומות בפולין ביחוד בעדת החסידים בהקלויז שלהם עד היום הזה) בשם “רב דפורים” –

ובמאה הי“ב לספירתם השתמשו הצרפתים במחזה שחוק באופנים שונים הנודעים בשם: חגי השוטים (Fétes de fous). ובמאה הט”ז נהגו במין שחוק שעשועים אשר ראש חברת המשחקים היה נקרא בשם: “שר השוטים” (Prince des fous) ועניני השחוק היו מכונים “פתיות” (Sottises). ובאחד עניני השחוק ההוא, אשר משחקיו היו אנשי משפחות נכבדות, מצויר איך “ילדי כסל” אשר כלם למדו איזו אומנות, מתחבאים בצל אֵם זקנתם “הסכלות” אשר תתן להם משמרת עבודה אצל “העולם” אשר לא ישרה בעיניו פעולת הילדים הסכלים ההם על כן החליטו ביניהם כי “העולם” הוא חולה, ועל הרופא לבחון את מי רגליו. והרופא מצא כי מחלת “העולם” יושבת במוח ראשו, וגמר בדעתו לבחון ולבדוק אותו, עד אשר גילה “העולם” את אזנו, כי הוא חולה מחמת יראה, מפני שהוא מפחד תמיד, פן יאבד באחרית הימים ע"י מבול אש – אז יקרא הרופא לאמור:

המזאת פחוד תפחד

ואתה עולם לא תדאג

בראותך סכלים במרומים

ולהם יקהת כל טובך…!

ויחר אף “העולם” בהחכם הרופא, ויגרשהו מעל פניו. והעולם התמכר לחברת הכסלה, ונרפא מחליו.

אחד נוסחאות משחק כאלה, אשר נעשה בפקודת מלך הצרפתים לודוויג הי"ב, היה מכונה בשם: “שחוק שר הכסילים והאם הסכלה” (Le jeu du Prince des sots et Mére Sotte) והראשון עבר קול קורא לכל הכסילים והכסילות אשר בארץ.

 

פרק רביעי: חָכְמַת הַשּׁוֹטִים    🔗

א    🔗

דע בני כי יותר ממה שעשו כל החכמים בדברי מוסרם והסופרים בדרשת המדות, עשו הכסילים בתור שוטי החצר (Hofnarren) בלהג פתיותם ובהבל פיהם בחצרות מלכי ארץ המזרח והמערב מימי קדם עד המאה האחרונה, מפני שהיה להם הרשות והחרות לגלות מומי מלכים וערות רוזנים בגופם או בנפשם, והכו בשוט שטות לשונם מלכים, ובשבט פי כסיל עריצים, והשוטים יסרו בשוטים ובעקרבים את שטות מחזיקי שוט ושבט מלכות, להוכיח דרכם על פניהם, על כן היה למשל לאמר: השוטים הם דרשני המלכים.

כסילי המלכות ההם, עם כובע הסכלות על אזני חמור בראשם, השכילו והצליחו בהיכלי מלכים, ונחלו רב כבוד ויקר בחצריהם ובטירותם, והיו בחצר קיסר הרוסיים פעטער הגדול מאה שוטים אשר חלק לארבעה ראשים במדרגותיהם, והקיסרית ברוסיה Anna הכינה אות גדול (Narrenorden) בשם St.Benedetto לכבוד ולתפארת שוטי החצר וכסילי שער המלכות, וכמעט לא היה בכל הארץ מלך בלי כסיל הסובב אותו, ונשיא באין שוטה תֻכֶה לרגליו וכל צעדיו יספור.

ומאשר מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, על כן חשבו כי גם לאלהים בשמים ישנם שוטי חצר הקודש מאחורי הפרגוד בפמליא של מעלה, והיו כסילים יראים ושלמים אשר כינו את עצמם: “שוטי האלהים” – ונסיך אחד במאה הי“ז ושמו Homagius בעיר מארפורג כינה את עצמו בשם Morio Dei שר”ל כסיל-האלהים או שוטה של הקב"ה.

ב.    🔗

ובכן היו השוטים והכסילים ההם חביבים ויקרים בעיני אדוניהם הרבה יתר מכל חכמי מורי בתי המדרש, מפני שלא בלבד גברה שטות המורים על סכלות השוטים (שנשתוו אלה לאלה גם בחיצונם כי חכמי המורים שקורין דוקטורים ומאגיסטערים נעשו אז¹² כמו שוטי החצרות כובע מיוחד המכונה Gugel עד שמסופר מהנסיך קארל לודוויג בארץ הפפֿאלץ שלא רצה להחזיק בחצרו שוטים באמרו: אם אחפץ להשתעשע בשטותים אצוה להביא אלי כמה חכמים מורים בבתי המדרש להתוַכח היניהם וישחקו לפני) – אלא שגם יד חכמת הכסילים בהוראה ובחבור ספרים היתה על העליונה, כי נמצא בין שוטי החצר אנשי מדע מחברי ספרים, להם יחשבו בשמותם Korneman, Graf von Stein Pöllnitz ושוטים מלומדים אחרים, כמו השוטה בחצר מלך פרוסיא במחוז בראנדענבורג ושמו Gundling שהיה מלומד וסופר קורות דברי הימים, ורעהו השוטה Fassmann אשר חיבר ספר בשם שיחות המתים עם ויכוחי הסכלים המחוכמים, והשלישי היה השוטה Jacob Morgenstern בעל שם הכבוד Vicekanzler אשר הוכרח בשנת 1737 לעשות לעיני המלך ולעיני חכמי המורים “ויכוח על הסכלות” והוכיח כי רוב הכסילים ימָצאו בקרב החכמים המורים דורשי דור ודור. ובעיר בערלין היה Doctor Bartholdi שוטה יושב בשער המלך, וכמוהו היה הפרופֿיסור Hackmann. ובימים ההם התפרסם בארץ זאכסען שוטה מלומד גדול Taubmann מורה בבית המדרש בעיר וויטטענבערג.

 

פרק חמישי: אַחְדוּת הַשּׁוֹטִים    🔗

א.    🔗

דע בני שכבר בימי הקדמונים התאחדו הכסילים לחברה, ואגודתם בארץ יסדוה. בארץ יוָן הקדמוניה היו חברי כסילים מפורסמים בשם Eranen. ובימי ראש המדברים דעמוסטהענעס היו בעיר אטהען חברי האגודה ההיא במספר ששים. והמלך פֿיליפ אבי אלכסנדר מוקדון (אשר לקח את אריסטוטלס למורה לבנו) שלח לחברת השוטים ההם ככר כסף, למען יכתבו לו בספר את כל שכל סכלותם ואולת חכמתם.

ב.    🔗

במאה הי"ד יסדו אצילי Cleve חבר-כסילים (Narrenverein) ונשאו מלבד שאר ציונים על שמלותם גם ספל מוזהב מלא פרי מגדים, לאות אהבתם איש את רעהו. והיה להם מלך עם ששה יועצים, ברוב משטר וסדרים במעמדם ובמצבם בהליכותיהם ובדבריהם, הכל מתוקן וערוך ומסודר בסדר נאה ויפה, על כן קראו להם הצרפתים: “שוטי טוב טעם” (Fous du bon ton).

ג.    🔗

ובמקומות אחדים בצרפת נוסדה במאה הט“ו חברת כסילים הנודעת בשם: “אם השוטים” (Mater stultorum) וראש אגודתה בעיר Dijon, והיו מספר חבריה עד חמש מאות ויותר, ובהם מגדולי הארץ שרים ורוזנים וסוחרים וכהנים וחרשים וחושבים, והיו מצוינים במלבושיהם, ובידם מטה כסילים (Marotte) ועליו ראש כסיל, ועל צבאותם דגל מצויר בהרבה ראשי כסילים, ועליהם הכתבת: “למספר הכסילים אין קץ” (Stultorum infinitus est numerus). ודברי הבחינות לכל חבר וחבר בהאספו להתאחד באגודתם, וכל השאלות והתשובות הטו”מ ומו"מ היו רק בחרוזים (למורת דחז"ל: “אל תהי שוטה בחרוזין” – ), ולכל אחד מחבריה נתנה פקודת משמרת עבודה בעסקי החברה, ופתשגן הכתב ההוא היה מלא בכח הרשאה ובנתינת רשות חפשית לכל מעשה נערות ופתיות והוללות וסכלות שבעולם, שכן נמצא בערכאות צרפת עד היום הזה נוסחאות מאגרות פקודה כאלה, ושם נאמר: הרשות נתונה לו והחיוב נטל עליו לשמוח בחייו, אכול ושתה שחוק וצחוק, לחיות בכסל ולמות בכסלה, להסכיל עשות בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו, ולהיות כסיל שונה באולתו

לאלפי רבבות מיני שטות, והולך ומונה שם לאמר:

“שוטה בזדון, שוטה בשוגג, שוטה מהביל, אויל משריש, שוטה טוב לב, שוטה מלא חן, שוטה מכהן פאר, שוטה רודף אהבים, שוטה מתעתע, כסיל חונף, שוטה בכנף רננים, סכל מעגב בעוגב, שוטה ריק, בער חסר מוח בקדקדו, שוטה הפכפך, פתי הרחר, שוטה גס מוח וקל ראש ולב, שוטה שמנה לחמו ומאכלו בריאה, שוטה אוהב כליות חלב חטה, שוטה רענן, טפש חכליל עינים, שוטה מטיב נגן, אויל נותן זמירות, שוטה מתלהלה בחכמים ולועג לנבונים, שוטה שוחק, שוטה עלז, שוטה מצחק, שוטה גומל חסד, תם טוב לכל, שוטה מבולבל, נער מטורף, שוטה קל, נער משולח נע ונד, שוטה מגלה סוד, כסיל מוציא דבה, שוטה מתמיד, כסיל שונה באולתו. שוטה בים, שוטה ביבשה, שוטה באויר, שוטה בכל העולם, שוטה בשכבו, שוטה בשבתו, שוטה בקומו, שוטה פה, שוטה שם, שוטה כה וכה –”

ד.    🔗

ולא עוד אלא שלא בשבת “תחכמוני” (Académie des sciences) בלבד ישבו כסאות לכסילים כסאות לשוטים, כי גם היתה שבת “תכסלוני” או בית ועד לשוטים (Narren-Academie) ביחוד בעיר Dülken, ששם ישבו כסאות לכל שוגה ופתי¹³ קד שתרא יצפין.

 

פרק ששי: שׁוֹטִים פִּקְחִים    🔗

הסכל שבשוטים הוא חכם אוילי, כאשר יאמר משל המוני: Gelehrte Narren sind über alle Narren; ובכל זאת היו ויהיו בכל זמן ובכל מקום חכמים סכלים ונבונים משתטים מדעת או שלא מדעת באונס או ברצון בשוגג ובמזיד.

א.    🔗

מצינו כי הרבה חכמים קדמונים הוכרחו להתראות בפני הבריות כשוטים, למען תנצל נפשם או יגיעו אל מטרת חפצם, כמו שהשתטה המלך דוד בארץ הפלשתים, והחכם היוני Solon שעשה א“ע כמשורר שוטה, למען יפיח רוח גבורה בלב בני ארצו, לשוב ללכוד את האי סאלאמיס כידוע, וכן עשו שני הרומאים בשם Brutus שהשתטו למראית עין, למען תעלה ידם על בית המלך ועל מזמת קיסר כנודע, ובמאה הי”ג השתטה Johannes Prochyte רופא המלך מאנפֿרעדי על האי סיציליא, ורץ כמשוגע בחוצות העיר מעסינא, תוקע בשופר גדול וקורא לגרש את הצרפתים הלאה מגבול ארצם, וכן עשו הרבה שם בשעת החרם הנודע בשם: Sicilische Vesper, והרבה כיוצא בהם. וכן אמר מליץ זמננו:

Pour vieillir sur la terre, oú tout est de passage,

Il faut se faire fou, c’est encor le plus sage.

(Victor Hugo).

ב.    🔗

והיו פקחים משתטים א“ע לפעמים כמתלהלה ומשתעשע, עד שנעשו ברגעים כאלה שוטים גמורים לפי שעה, ע”ד שאמר Kalisch הנ"ל:

כמו שהעיד האָראץ על הרומי הגדול Scipio ועל הרומי החכם Lälius וכעדות האנגלי פֿיעלדינג על בן ארצו גארריק, והרבה נמצא בפקחים שמשתטים מפני הקנאה או התאוה להסָתר או להשיג מאויי לבם, כאשר יאמר משל המוני:

ג.    🔗

אבל היו גם חכמים רעבי כבוד מדומה תאבי נחת שלחן מלא דשן וצמאי יין עסיס ואשישי חמר, שהשתטו א"ע למען יתיצבו לפני מלכים, להאציל מכבודם על עצמם, וילקקו תחת שלחנם, כאשר היו חכמים לוקקים ומלקטים תחת שלחן מלכים ( Parasiten ) כבר אצל הרומאים הקיסר אויגוסטוס והאציל Mäcen שהיה בביתו (לדעת סופרים רבים וכן שלמים) גם הרומי המפואר האָראץ בתוך שאר משוררים ופילוסופים אשר סבבו את שלחנם.

ובכלל היו ברומי בימי הקסרים פילוסופים יוָנים עם זקן מגודל ומעוטרים באדרת הפילוסופים שקראו Graeculi והיו כמין שוטי חצרות מלכים ושרים לשעשע אותם.

ועוד היו מין פילוסופים כאלה הנקובים אצל היונים והרומאים בשם הכללי Aretalogus, כמו שהיה הפילוסוף קריזפינוס שמזכיר האָראץ, והנודע אולפיאנוס בשער הקיסר סעווערוס, וכן הפילוסופים Thrasykles וטהעזמופוליס שמזכיר לוציאן, והפילוסוף הגדול אריסטיפ בחצר דיוניזיאוס הצעיר, ואשר קראו לו: “כלב המלך”.

ד.    🔗

ובימים האחרונים שקורין הנאורים, כאשר נלאו המלכים למצא חן ושכל טוב בשוטי החצר, וחדלו השרים להחזיק בטירותם כסילים ערומים אשר פיהם ולבם שוים, הואילו לשום סביבותם חכמים פילוסופים מבחוץ, שהיו בעיני אדוניהם כסילים מבפנים, והקריבו אותם להשתעשע עמהם ולשחק בהם, כאשר עשתה המלכה החכמה קריסטינע מארץ שוועדען, אשר הקריבה אליה את הפילוסוף הגדול דעסקארטעס עם הרבה חכמים צרפתים, אשר שמחו אתה והתעלסו במשחקים פילוסופיים ובדברי לב ולב ובאמרי רוח ורוח, ולהם נשתוו החכמים והפילוסופים אשר סבבו את המלך המתפלסף פֿרידריך בפרוסיא, שהיה כ"א מהם בגדלו לויתן אשר יצר המלך ההוא לשחק בו כמו הפלשתים בהענק העוֵר שמשון.

ה.    🔗

ועד היום הזה עינינו רואות בכל יום שועלים קטנים וסופרים מלומדים ומחברים משכילים מקיפים וסובבים איזה ארי סכל ועשיר להתחמם באורו, כזבובי מות המרחפים סביב נר דולק, והשועלים המחבלים ההם יחפזו זנבם כמחתה קטרת, להעלות ריח לבונה באף העשיר, למען יהנו מזיו כספו, וילקטו תחת שלחנו, וילקקו סירותיו וקערותיו.

ואתה בני היה ארי ולא שועל, היה ראש ולא זנב, מוטב שתהיה סכל עשיר מוקף מחכמים עניים, מהיותך חכם מסכן מקיף איזה עשיר כסיל, טוב לך היות כוכב כסיל, מהיות כוכב זנבי.

היה כסיל, ונגע לא יקרב באהלך, כי כסיל מצרה נחלץ ויבא חכם תחתיו, והֶכֶסל יהי לך מגן וסתרה בעד כל רע, כי לא נצלו דוד מלך ישראל וברוטוס הרומי מחרב נוקמת חכמת חכמים, אלא בשנותם את טעמם והיו כסילים למראה עינים; אך עתה בני יהי פיך ולבך שוים, תוכך כברך ופנימך כחיצונך, והיית סכל תמים באמת ובצדקה.

 

פרק שביעי: יִחוּס הַחֲמוֹר    🔗

א    🔗

ועתה בני עשה אזנך כאפרכסת ושמע לדברי. היה ארוך אזנים כמלך מידאס¹⁴, והיית כמוהו לאבן החכמים, כי כל אשר תגע בו יהפך לזהב.

צא לך בני בעקבי אבותיך ואבות אבותיך. אל תט מדרכי הקדמונים ימין ושמאל. אל תלעג לאב יוצא ירך חמור, ואל תבוז ליקהת אֵם בת ענה בת צבעון.

ב.    🔗

ודע כי אמר לי אבא חמור ז"ל שהוא מיוחס גדול, יתר מרעהו סוסי בן גמלי, ויותר מחמורים הדיוטים בין האחרונים¹⁵, ושלשלת היוחסין של אבא עולה ומגיעה עד אתונו של הנביא בנו בעור, אשר פתחה פיה (שנברא מששת ימי בראשית בערב שבת בין השמשות) בחכמה אל שתום העין, ותגלה לו דברים שבצנעה ונסתרות בסוד היחוד והזיווג במין בשאינו מינו (עפ“י אגדתם ברכות וסנהדרין ע”ד) אשר לא זכו לו גדולי המקובלים.

ג.    🔗

ולחש לי אבא באזני שכמדומה לו שהוא יוצא ירך בלעם הקוסם, שבא על אתונו והוליד חמורים בצורת בני אדם, כעין שמצא ענה בני אדם בצורת חמורים, ברעותו את החמורים, אשר לצבעון אביו, ואם כן החמורים, אם אינם נביאים, בני נביאים הם, ואחיותיהם הן האתונות אשר הלכו לפני בן קיש, לבקש לו כתר מלוכה ולהקת נביאים מתנבאים.

ד.    🔗

אחד אבותי היה חמורו של אברהם, אשר חי באמונתו והאריך ימים עד משה, ועמו התרועעו ישמעאל ואליעזר הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים¹⁶, ואם תזכה בני יצא ממעיך החמור אשר ירכב עליו המלך המשיח¹⁷, והיה הגואל כמו המַגְלֶה כי “חמרא גרמה לון לישראל למהך בגלותא” (זוהר בראשית רמ"ב).

 

פרק שמיני: כְּבוֹד הַחֲמוֹרִים    🔗

א.    🔗

דע בני שאם שנוא החמור בעיני הבנים, היה אהוב בעיני האבות, שכן קרא יעקב אל בנו יששכר חמור גרם, ותלי תלים דרשות חמור חמורתים נדרשו כמין חומר על החמור.

ועוד שמעתי מפי אבא (כל אבא חמרא, בבא בתרא ע"ד) שאמר, אם החמורים הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים הדיוטים. ואם החמורים הראשונים כמלאכים, חמורינו כבני אדם – כי באמת הכסילים הקדמונים לא היו סכלים נאמנים, אולם חכמתם התבלעה במחבא הסכלות כנ“ל, ומבעד לפתיותם נשקפה ערמה ומזמה, להכות בשבט פיהם כסילים חכמים בעיניהם, כאשר עשו השעירים (Satyren) אשר רקדו על במות ישחק אצל היונים הקדמונים¹⁸; לא כן הכסילים האחרונים שהם חמורים תמימים ושלמים. על כן אהבתים ומשכתים חסד, והנאיתי מנכסי תלמידי חכמים כי “החמורים הם התלמידים חכמים” (הרמ“א בספרו תורת העולה ח”ג פרק נ"ד) – וכמו הת”ח שלנו הם הרבנים בני הרמכים עושים הספדות על מתים גדולי הדור, כן עשו כבר החמורים מספד גדול על יעקב אבינו, כמו ששנינו בגמרא סוטה דף י“ב – וראשם היה חמורו של ר' פנחס בן יאיר הנ”ל (שבת קי"ב) חמור חסיד וחבר כאחד הותיקין אוכל חולין בטהרה והיה שליח מצוה; וחמורו של ר' חנינא בן דוסא הנ"ל (שבת שם חולין ז') ושל ר' יוסי דמן יוקרת (תענית כ"ד) ואשתו חמרתא (ירושלמי שקלים ח' אדר“נ פ”ח). וחמורו של ר' פנחס איקרי חמרא דסבא חסידא דרגיל בניסין (זוהר ויקרא דף ר"א).

ב.    🔗

ולא בישראל בלבד היו חמורים קדושים וחסידים, כי גם באומות העולם היו חמורים קדושים (כמושל האיטלקי: La pazienza é la virtu degli asini e dei santi) ומכובדים, כמו חמורו של שילה רבו של בכוס הנ"ל, וחמורו של דיוניסוס במסעיו דודונה שפתח את פיו לדבר כאחד האדם, וחמורו של הקדוש ברונא¹⁹ וחמורו של הקדוש פֿלורענטינוס²⁰.

ומודעת הגדתם שכאשר צעד חמור אחד במקום Senlis רשם על פני החול תבנית צלב שתי וערב בפקודת Rieule הקדוש, ובזאת גרש הלאה את כל הרוחות הרעות והקליפות ממקום ההוא.

ג.    🔗

על כן ניתן התואר “חמור” להרבה גדולי קדמונים: הפילוסוף היוני Kleanthes היה מכונה “חמור” והיה אומר: אמנם חמור אנכי באשר אטה שכמי לסבול משא מורי צענון. ובשירת הומירוס נמשל הגבור Ajax אל חמור עולה בנחת משדי תרומות.

ובארץ ווירטעמבערג אצל הנחל ברענץ נמצאת חורבת המבצר Eselsburg אשר אדוניה כתבו וחתמו א"ע: Esel von Eselsburg.

ובימי הבינים נראה צלם החמור מצויר באותות דגלי חורי הארץ ואציליה, כמו שהיתה "צורתו של דגל יששכר חמור " (ספר תולדות יצחק מהר“י קארו עה”כ איש על דגלו באותות) ולאחד הכליפים בישמעאל ושמו מערוואן השני ניתן שם התואר “חמור” לכבוד ולתפארת.

ד.    🔗

ואם היונים והרומאים והרבה עמי איירופא לא נתנו תמיד כבוד גדול אל החמור, ולפעמים עוד התקלסו בו, היה החמור תמיד יקר ונכבד בעיני העמים יושבי ארצות הקדם.

ההודיים הקדמונים בספרי קדשם המכונים Vedas, וביחוד בספר אחד הוא ריגוועדא, נותנים כבוד אל החמור, ומכנים אותו פעם בתואר אלהים ופעם בתואר שטן²¹. ובשירות זמירותיהם היה החמור בעל כנפים לעופף השמימה (כאשר יאמר גם משל רומי: Asinus si volat habet alas ) וגבור מלחמה ושר אוצרות וקל רגלים לרוץ אורח, יוצא במחול משחקים, פורט על פי נבל ועוגב, עוגב עלמות חן, מושך ביין ומושח בשמן את בשרו, אוכל לחם אבירים ושותה משקה אל מָוֶת וכיוצא בתוארים.

וההודיים מאמינים כי בחמור מאדוירא מגולגלות נשמות אצילי הארץ וחוריה, ואצלם נמשלים הגדולים לחמורים, כמו אצלנו לנשרים ואריות. ובהודו הקיצונה יש משפחה מיוחסת אשר אנשיה מתיחשים בתולדותם אל חמור אביהם.

ה.    🔗

ובכלל אומר לך בני כי בימים הקדמונים הטובים מאלה היו החמורים קדושים ומכובדים כמעט לכל העמים, עת הזהב היו הימים ההם לחמורים, ימי אורה ושמחה וששון ויקר.

אז היו חמורים גם כהנים, במו שמצינו בחותן משה יתרו “כהן מדין” (שמות י“א ט”ז י"ח א') שתרגם יונתן “אונוס דמדין” וביארהו הערוך “חמור דמדין” והוסיף עליו המבאר לתרגום יונת שם “שכן בלשון יון קורין לחמור אונוס”.

אז ישבו חמורים לכסא מלכים ורוזני ארץ, שכן היה בארץ כנען חמור אבי שכם נשיא הארץ, ובארץ פריגיא היה המלך מידאס (עיין לעין בהערה) בעל אזני חמור, ושם אביו ערוד (Gordius) מלך בארץ ערד (Gordium שם המלך וארצו מהשם ערוד הוא חמור לד"ק), וכן מערוואן הכליף של Elmacin היה נקרא “חמור ארם נהרים” ע"ש חזקתו במלחמה, ובארץ מונגולייא היה מלך בתבנית חמור²². – והרבה חמורים היו ויהיו שרים זהב להם²³. – אז היו חמורים כבן בעור נביאים גלויי עינים חוזי עתידות וצופי נסתרות כמו החמור ניקון ²⁴, והוא יודע כֹל ומגיד כֹל ומשיב על כֹל, כי הוא פקח אזנים ארוכות קשובות ונטויות לשמוע בשמים ובארץ²⁵, והתנבאו בקולו²⁶ וברגלו²⁷, והיו חמורים בעלי שם עושי נפלאות²⁸, וגם תורה יצאה מחמורים והוראה מבת אתונות²⁹, והחמור מבשר גאולה וישועה³⁰, והיו חמורים קדושים וקרובים אליהם³¹, וככה עלו החמורים מעלה מעלה ונתעלו בקדושה עד אשר נעשו אלהים במצרים³² ובין עמים אחרים³³.

אז היה החמור גבור מלחמה³⁴, מיטיב לנגן עלי עשור ופורט על פי נבל³⁵, מנעים זמירות³⁶ ומנצח בנגינות קודש³⁷, והיה החמור גם כהן או הכהן היה חמור כנ“ל, והיה החמור גם כורם ובוצר ענבים³⁸ והיה החמור גם תוכן בימי העולם התיכון באמרם כי בכ”ג לחודש מערץ החמור נוער י“ב פעמים ביום וי”ב פעמים בלילה להודיע שיווי היום והלילה. והיה גם רופא חולים בבשרו (יומא פ"ד) ובמי רגליו (בכורות ז') ובעוברו (שבת ק"ט) ובצואתו (שם)³⁹.

על פי הדברים האלה זכה החמור לשם לכבוד ולתפארת, מה שלא זכו גדולים אנשי שם מעולם, ולעומת שהיה אלכסנדר מוקדון קובל ומתאונן על בלי המָצא לו משורר כמו הומירוס לזמר תפארת עוזו וגבורותיו, מצא החמור חמרים חמרים חכמים ומשוררים חמור חמורתים מליצים מספרים מעלותיו. מהם הודיעו בקהל תהלתו במדות תרומיות, כמו: היינזיוס געסנער פאססעראטי טישביין ואחרים (הנ"ל בהקדמות הספר), ומהם ספרו בשבחו הטבעי כמו אריסטו פליניוס בופֿאָן ורבים כמוהם. המשורר האנגלי שעקספער במשחקו “חלום ליל קיץ” הציג את החמור לאוהבה וחושקה של טיטאניא. ומשורר רומי קרא למשחק בשם , Asinaria והמליץ האנגלי Sterne בספרו המסעי שפך דמעות שלש על גורל החמור וגורל אחיו, וכן הרבה משוררים חדשים וגם ישנים.

גם פילוסופים וחכמי הגיון התעסקו הרבה בחמורים, שכן מכונה ספר הגיון של הפילוסוף Buridan במאה הי"ד בשם Eselsbr ü cke, ודעתו על הכרח החפץ לכל מעשה, עם משלו מן החמור אשר ימות ברעב אם יעמָד בין שתי אגודות חציר לעורר חפצו בשוה מזה ומזה, הולידה את הסיפור הנודע בשם “חמורו של בורידאן”.

וגם מצבות זכרון לשם החמור ולזכרו הקימו עמים גדולים בארצות יוָן ואיטאליה.

ו.    🔗

ומאשר כסיל וחמור דבורים על אופן אחד כנ“ל, ע”כ כשם שהכסיל נשאר נער בילדותו ובשחרותו וגם בזקנותו, כן גם להחמור הסגולה הנפלאה לחדש כנשר נעוריו⁴⁰ ונעורי אחרים⁴¹.

וכשם שהכסילים שמחו בחגיהם ובמועדיהם כנ“ל, כן שמחו החמורים בימים טובים מאלה בחגם, שכן בשנות מאות רבות חגו הצרפתים חג קדוש לאלהים בשם:”חג החמורים" ( Festum asinorum ) לזכר מרים בברחה על החמור מצרימה, ויבקשו בכל העיר נערה יפה בתולה ואיש לא ידעה, וישיתו עליה עדי עדיים, וישימו ילד קטן על זרועותיה, וירכיבוה על חמור מזוין בתכשיטים, והכהנים והעם הוליכו את החמור עם הנערה אל בית תפלה הגדול, ויעמידו את החמור אצל המזבח או הבמה ויתפללו, והיה להם סימן יפה אם נער החמור בתפלתם, ואחר התפלה נער הכהן כחמור שלש פעמים, והעם ענו אמן בקול חמור נוער. ואחר כן שרו לכבוד האדון החמור Sire Asinus שיר נעים זמירות בלשון רומית, ובהגיעם אל החרוז Amen dicas Asine כרע החמור על ברכיו, כי כן למדו אותו. –

ולהאשכנזים יושבי ארץ וועסטפֿאלען היה החמור סמל תומס הקדוש להקאטוליקים, ובחג הקודש הזה קראו לנער הנכנס אחרון לבית הספר בשם “חמור תומס”. – ובארץ פרס חוגגים “חג החמור” בחודש האביב מימים ימימה, והחמור להם אות קץ החורף.

וכשם שניתן הכסיל בין כוכבי השמים וכסיליהם, כן קבעו במסתרי קדמונים את החמור ברום שחקים בקרב כוכבי אור⁴².

ובזאת הראית לדעת בני, כי בהיותך כסיל נכד חמור הנך בן מלכים ובן אלהים ככל הכסילים וככל החמורים אשר בשמים ובארץ.

 

פרק תשיעי: בִּגְנוּת חָכְמַת חֲכָמִים    🔗

"כי הבוערים בעם בראותם כל איש אשר ידבנו לבו, להרים את תרומת הקדש כי רוח אלהים בו, יחזו לו משאות שוא ומדוח, לאמר אויל הנביא משוגע איש הרוח, והשכל מהבל יצא, והחכמה מאין תמצא, הלא טוב שש ומשי וסגולת כל רכולה, מכל ספר ומגלה, הלא טוב לסוך בשמן המור, מכל מיני שיחור, הלא טוב לגבר בכל עניניו, לשאת כיס מלא ברוב יגוניו, מקסת הסופר סמתניו, ומה יועילו הצחות, הישביעו בצחצחות, או מה ימרץ מתק מענה, היציל לב נענה, ודברים ערבים, היתנו לחם לרעבים, ובעלי אמרי נגידים, היאכילוהו מעדני מגדים, ויכסוהו בבגדים, וכל ממשל ובעל חידה, הירכיבוהו בקרב קהל ועדה, בסוס דוהר ומרכבה מרקדה.

(אבן חסדאי בהקדמת בן המלך והנזיר).

א.    🔗

זכור ואל תשכח בני כי הפשע הראשון אשר חטא אבינו הראשון והביא מיתה וכל פגע רע בעולם, היה באכלו מפרי עץ הדעת, אשר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, כי סם מות בקרבו. וכל זאת באתהו בעצת משכיל ערום מסית ומדיח, כי תלמיד חכם אינו בלבד נוקם ונוטר כנחש, כי גם מסית ומפתה כנחש. לכן בני אם יפתוך משכילים אל תאבה להם. אם יאמר לכה אתנו, נחקרה מה לפנים מה לאחור, נחפשה מה למעלה מה למטה, אל תשמע להם, כי מחקריהם לכפירה ירוצו, וימהרו לכחש בשדים ובעין הרע וברוב מנהגי ישראל שהם תורה, ולא ידעו ולא יבינו כי ראשית חכמה יראת שמים, וירא אלהים יצא כל החכמות שבעולם, ואל יתהלל חכם בחכמתו אם אין יראת שמים על פניו, ופעם גדול כבוד הבריות מכבוד השמים, ואתה בני מוטב שתהיה באמת כל ימיך שוטה (עדיות פ"ח) ואל תתראה בפני הבריות שעה אחת כחוטא, כאשר יאמר משל המוני:

ומי לנו גדול מהחכם יש“ר מקדניא, אשר כלל כל חכמות שבעולם, ולבסוף כתב לחכם קראי אחד⁴³ את הדברים האלה: “סוף דבר אל תתחכם הרבה למה תשומם, מעוט הידיעה טובה כמלח לבשר, ורבויה להג הרבה ויגיעת בשר, ויוסיף דעת יוסיף עצבת בנפש ודאגה בלב. גדולי החכמים נחשבו לגדולי הכופרים, דור הפלגה מאסו בעבודת האדמה ורצו לעלות בשכלם השמימה ונחשבו דור תהפוכות… השקוע בחכמות ובספרים אינו ראוי להנהגה ובלי מועיל לא לאבותיו ולא לתולדותיו. החשק הרב לדעת הוא בכלל הפחיתות לא המעלות, וכ”ש המדקדק בדברים הפחותים ובמספרים ושברי שברים מעשי נערים וספרי ההגיוני כנצוח והטעאה, הם עצמות בלי מוח ובשר, והלמודים ההם גוף בלי נשמה, שהשמוש עולה על כלם. רבוי הספרים הם עש ורקב להנהגת המדינה, והם ראוים לבעלי מומים ולמתבודדים ונזירים או בטלנים. חפש נא כל ספרי דברי הימים אם תמצא עיר נושעת מחכמת הפילוסופים שבתוכה… לכן תמים תהיה עם ה' אלהיך, שכל עוד שתוסיף לקרא בספרי-הפילוסופים תחסר מידיעתך ותתעצב אל לבך ותדאג לאחריתך עד שתקוץ בחייך. וראה והתבונן בספר תהלים שחבר דוד מלך ישראל שאין בו אלא דברי שיר וזמירות לא חכמה מדינית ולא מחקרית ואלהית, עכ”ז בהיות כלו שבחות אל יתברך בתורתו יהגו יומם ולילה כל האומות שבעולם, והוא בפי בחורים ובתולות זקנים עם נערים וסגנים אומרים בו במקהלות, ואלו ספר איוב המיוחס למשה רבנו ע“ה ואין בכל הכתובים ספר מלא חכמות ותעלומות כמוהו אינם קוראים בו כי אם בתשעה באב, שהמוסכם אצל הרוב הוא שהדורש את ה' ודברי האלהים מעל ספרי הפילוסופים כדורש את החיים בבית הקברות, ולהפך המפרש דברי הכתובים והתורה עפ”י הפילוסופיא הוא מבקש המתים בין החיים"…

ולא אל הדת בלבד מתנגדת החכמה, כי גם למוסר ומדות, לא ראי הראש כראי הלב, חכמה לחוד ומדות טובות לחוד, כי ההגיון והרגש לא יתאימו תמיד. החכם האנגלי Georg Herbert היה אומר: טוב מלא חפנים מוסר במדות ודרך ארץ כאיפה מלאה חכמה בהגות רוח. החכם Perthes כתב אל רעהו לאמר: ראיתיך נותן כבוד גדול לחכמים – ואורך; אך זכור ואל תשכח כי תום דיעות, דעת אלהים, דרך ארץ, רגש לבב, תום דרך, אהבת מישרים והרבה מדות כאלה וכאלה שמנו חכמי המוסר בין חובות הלבבות, לא תהיינה נחלת כל גדולי החכמים היודעים פשר בדברי בינה ודעת. הסופר Walter Scott היה אמר: הרבה קראתי בספרים מחוכמים, והרבה ארחתי לחברה עם חכמים גדולי הרוח, ולא מצאתי בהם רגשים נעימים ויקרים, אשר שמעתי ראיתי ומצאתי כפעם בפעם בקרב אנשים מבני ההמון אשר לא גֻדלו על ברכי המדעים. הוא היה אומר: פני החכמה כלבנה ופני הרגש כחמה. האנגלי Rudyard אמר: אין אדם מחויב להיות עשיר או אמן או חכם, אבל כל אדם מחויב להיות מישר לכת. האנגלי Henry Taylor אמר: חכמה ולב טוב שוכנים לרוב כשבת אחים גם יחד, אך אין להוכיח מזה, כי החכמה תיטיב את הלב, באשר יש כי טוב הלב יחכים את בעליו. – הא למדת בני כי סכל בעל מדות טובות נבחר מחכם בלב נפתל ועקש, וכהן עם הארץ קודם לת"ח ממזר.

מה לך כי תהגה בדעת ותיגע בחכמה להתרכך במזג ובמדות וסופך להצטרך לבריות, הלא מוטב לך להיות עשיר עז וקשה, כי טוב עז פנים ממעות מזומנים, יאמר משל המוני, ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ותנא דבי אליהו ר' יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר, שר"ל עז פנים ואפילו ממזר⁴⁴, כי עשיר יענה עזות, וכסף וזהב מטהר ממזרים⁴⁵.

ב.    🔗

שקץ תשקץ את החכמה, ותעב תתעב את ההשכלה, ומאסת בדעת כי חרם היא, וכל מאהביה ודבקיה נידונים בחרם בנדוי ובשמתא על פי הכומרים והרבנים מימות עולם ועד היום הזה.

וכי תראה איש משכיל דורש חכמה, תנקר את עיניו ותקרא אחריו מלא: מין, אפיקורס, כופר! נשכנו כחמור לשבר כל עצמותיו, כמו שרצה רבי עקיבא לעשות בימי נעוריו⁴⁶ וכאשר דמתה “סכלות” לעשות⁴⁷.

לך מנגד לכל משכיל דורש מדע, ואל תקרב אל פתח בית ועד לחכמים, “אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים” (פסחים קי"א) באשר ידוע כי “בני חכמים ותלמידי חכמים בזמן שרבים צריכים להם מפסיעין על ראשי העם” (הוריות י"ג). פגוש דוב שכול ואל חכם בחכמתו “כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם” (סוטה כ"ב). כי אך ריב ומדון במגורם כמ"ש תלמידי חכמים מחבלים זה לזה בהלכה ושונאים זה לזה בהלכה (סנהדרין כ"ט).

ג.    🔗

שאל נא את פי חכם אלהיי מפואר בדורותינו Franz Delitzsch ויורך בספרו Wissenschaft, Kunst, Judenthum, כי בסבת חטא האדם הראשון נעכר השכל האנושי במוח האדם, ורוב שרעפיו בקרבו על החכמות והמדעים מהבל המה גם יחד, אשר פיהם דבר שוא וימינם שקר, ואך בספרי קודש תנ“ך מיוסדת אמת ברורה בדבר האלהים, ואומר שם על הפילוסופיא: Ein philosoph war der Todtengraber des andern. ועל השיר: Des Dichters wunderlichsten Chimären sind nur Monstra närrischer Zuzammensetzung. ועל ספר דברי הימים: Est giebt keine Wissenschaft, in der die Wahrheit schwerer und die l ü ge leichter ist, als die Geschichte. יופי אומנות הבניה והגזרה היא אך צל תבנית המשכן וכליו אשר הראה הקב”ה אל משה ודוד, כל יופי ונשגב הוא רק פרי שקר וכפירה מעשה שטן. Der Zeus des Phidias ist schön, aber ein Götze; Göthe’s Werke sind schön, aber Werke eines Apostaten.

שאל נא את פי החכם הצרפתי המפורסם Rousseau ויגדך בתשובתו אל חכמי Dijon, כי החכמה והמדע היו בעוכרי המין האנושי להשחית דרכו על הארץ, והוא מברר בראיות נמלצות ונמרצות, כי בני האדם היו מאושרים בעודם במצב הבערות, אבל מעת החלו להגדיל חכמה ולהאדירה, הנם ברע טבעי ומוסרי כהיום הזה.

דרש נא בספרו (בהרבה הדפסות ומהדורות והעתקות להרבה לשונות חוץ מלשון אשכנזית) של המלומד הגדול והבקי בכל החכמות שבעולם קורנליוס אגריפפא (במאה הט"ז) הנ“ל אשר קרא לו בשם: הבלי החכמות וספקותיהן” ( De Vanitate et incertitudine scientiarum ) ששם הוא מדבר וקורא הבל הבלים על כל החכמות והידיעות שבעולם: על הדקדוק, השיר, דברי הימים, הדבור, ההגיון, ההיקש, הזכרון, החשבון, ההנדסה, הנגון, המדידה, ההבטה, הציור, הפסול, הבנין, התכונה, האיצטגנונית, חכמת הפרצוף והיד, הקבלה, הפילוסופיא המוסרית, חכמת המדינה, הדת והאמונה, הרפואה, הרקוח, הנתוח, הכימיאה, הדין, האלהות וכו' וכו' הכל הבל לפי דעתו, ושם נאמר: (לא כמהתל רק כמוכיח בדברים יוצאים מן הלב) “מוצא אני שאין מזיק לאדם בגופו ובנפשו יותר מהמדעים, וכל חושב ואמן במדע אינו ערום יותר מהנחש שהשיא לאדם לאכול מפרי עץ הדעת למען תפקחנה עיניו להבדיל בין טוב לרע, וזהו שיחת חולין של אפלטון כי השטן Theutus שונא וצורר למין האנושי לימד את בני האדם חכמה ודעת. על כן מצינו בכת עובדי הנחש שקורין Ophiten אשר כבדו ועבדו לסמל הנחש הקדמוני אשר היטיב להשיא את האדם להנות מפרי עץ הדעת והתבונה. ומי לנו גדול מהפילוסוף סוקראט אשר אחרי שלמד כל החכמות שבעולם, שמע מאחורי הפרגוד קול אפאָללאָן שהוא חכם רק מפני שאינו יודע כל מאומה. מצדיק אני את הקיסר הרומי וואלענטיניאן שהיה שונא לכל חשב מדעי. אך העכו”ם הושיבו חכמיהם ונבוניהם בעדת האלהים, כמו פֿולקאן חרש וחושב ועסקולאפיוס רופא וכיוצא בהם, שע“ז רומז עצת הנחש לאכול מפרי עץ הדעת להיות כאלהים. “החכמה העכירה את המין האנושי והביאה מות וקללת אלהים לעולם, עץ הדעת שרש פורה רוש ולענה לבני האדם, אשר היה ראשית חטאת לדורות עולמים, ויגרש את האדם מגן עדן האמונה, ותחתיה הושיב שגיאה וכפירה לכבות נר האמונה הדולק בהיכל האלהים, וכמו שנגרש האדם מגן העדן באכלו מפרי עץ הדעת, כן לדעת פאול הקדוש צריך להרחיק מבית הכנסת כל איש המשתדל להבין ולהשכיל” – “ממציאי החכמות היו יוצאי ירך קין אשר קללת אלהים תלויה בו. התבוננתי בכל החכמות שבעולם והנה ראה זה מצאתי ראיתי כי בעל הלשון עוסק בדקדוקי עניות, המשורר בכזיב בלדתו פתיות יפיפיה, הכותב דברי הימים משקר, בעל ספר הזכרונות מכחש, המפלפל מכזב, המדבר מרמה את הבריות, המתפלסף מבלבל המוחות ומערבב הדיעות, המחוקק מבטא בשפת יתר, המחשב חובר חבר, המזמר דובר נבלה, המהנדס חגר ופסח, המתאר ארצות התבל בונה עולמות ומחריבן, הבונה סותר ומבלה הכל, הספן חומס במצולת הים, הובר שמים שוגג ומשגה, המכשף פועל און, המקובל איש תככים, הטבעיי חלם חלום, הפילוסוף שד מזיק, המוכיח דובר שקרים, המדיניי בלב ולב יחשוב וידבר, השר מונה ומַשלה, השופט לוקח שוחד, הכהן עוזב תורה, הנזיר מחלל השם, הכנעני נשבע לשקר, הרועה מאבד צאן מרעיתו, הרופא הורג נפשות, הרוקח מוכר סם המות, הכימיאי מתעה, העורך דין מוליך שולל, היועץ מהולל, הפקיד מסתולל, והאלהיי עולה בתוהו ומוציא את האדם מן העולם, הוי אומר שאין רע ומזיק יותר מחכמה ומדע בתבל. וכן הסכימו החכמים הגדולים פורפֿירוס ויאמבליכוס באמרם כי ברוב דברים וברוב תבונות לא יאושר האדם תחת השמש, שאם תאמר כי החכם ההוגה דעת מאושר והסכל אומלל, יהיה הפילוסוף יותר מאושר מכהן עובד אלהים, וזהו חרוף וגדוף כלפי הדת. אמנם אושר האדם אינו לדעת טוב, כי אם לעשות טוב, כי המדרש לא יקרב האדם לבוראו אלא המעשה, ומי לנו גדול מגדול החכמים אריסטו באמרו שכל אדם יוכל להשיג את האושר בנקל ובנחת בלי דרישה וחקירה אלא בהרגילו א”ע להסתכל ולהתבונן באלהות, לא ע”י הגיון ולא ע“י פילוסופיא כי אם באמונה ובתפילה. ועתה איפה אושר החכמות? איה כבוד החכמים הפילוסופים הגדולים והמפורסמים בתבל? לכו ונרדה בדמיוננו אל מעמקי השאול, שם תמצאו נפשות כל המפורסמים ההם כסוחים שרופים קרועים מפוצמים מעונים מדוכאים נואקים הומים חורקי שן וכואבי נצח” – “ומהלל אנכי את המושל בעל רוח גדולה ליציניוס שקרא לחכמה סם המות כללי ומגפה עולמית. וגם על החכם הגדול ציצערון מספר וואלעריוס מאקסימוס כי לעת זקנתו מאס בחכמה ופנה לה עורף” – קומו נא לבקש את האמת הקדושה והנשגבה! איככה תמצאו אותה? האם בדרך פלפול החכמה תמצא? או ע“י הרגשת חושינו? או באמצעות היקשי הגיון? או מופתים חותכים בשכל אנושי? לא! לא! אין לנו דרך אחרת למצוא את האמת כי אם בדת ואמונה, שכן החליט גם אריסטו בספרו על המושכלות הראשונות ואמר כי המאושר בעל אמונה עדיף מחכם, ומבארו פֿהילאָפאָנעס הוסיף עליו לאמר, כי המאמין מתבונן יותר מהחכם על השתלשלות הסבות בעולם. ואמר טהעאָפֿראסטעס בספרו על שלמעלה מן הטבע, כי יש גבול להשגתנו החלושה, וכן אמר אפלטון בספרו טימעוס כי בהרבה ענינים מוכרחים אנחנו לסמוך על קבלת הקדמונים אעפ”י שלא בררו אותם במופתים שכליים. לפיכך חייבים אנחנו לכבד בין כתות הפילוסופים הקדמונים ביותר את תלמידי פיררהון בעלי הספקות באמרם כי לא נוכל לדעת ולהשיג נאומה, וכן אמר הקהלת אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. בשגם יסוד כל ידיעה וחכמה היא באמת אמונת התלמיד בדברי הרב, וכאשר שאלו את אחד תלמידי פיתגורס בהחליטו איזה דבר לאמר: מי יברר כזאת? ענה ואמר: הוא בעצמו אמר אותו, ומרגלא בפיהם לאמר: דברי חכם מובהק כדת ואמונה. וא“כ מה יתרון לחכמה על האמונה? ובאמת כל בעלי חכמה נשענים איש על רעהו כמאמינים: אנחנו סומכים בהוראת מלות הלשון על המדקדקים, בעל הגיון סומך על בעל הלשון במובן המשפט, המדבר שואב ממעין המפלפל, המשורר שואל מהמנגן את המדה והמשורה, המודד משתמש במופת החושב, והתוכן סומך על שניהם, וכן בכלם אך אמונה יסודם. הא למדת כי ראשית חכמה אמונה, ובאין אמונה אין תורה ואין חכמה” – כאלה וכאלה דברי החכם הכולל אגריפפא לעת זקנתו לשבח ולפאר את האמונה והסכלות, כי חכם אמתי אינו מת מן הזקנה עד שנעשה כסיל. ע"כ היה למשל בפי ההמון לאמר: כל חרש וחושב כסיל אדם, ומרגלא בפיהם: חכמים ויודעים יוצאים מדעת הכלל, ועל פלוני אלמוני יאמרו: מרוב חכמתו היה לסכל. ולזה מסכים גם אריסטוטלס באמרו: אין אומנות יתירה בלי יציאה מדעת. והקדוש אויגוסטין מברר כי רבים מהחוקרים דרשו בחכמה ובדעת עד שיצאו מדעתם.

ד.    🔗

ובכלל אמר לי אבא כי חכמה וסכלות כשתי קצוות תגענה זו בזו, ומותר אשה מרעותה אין, כי הסכלות היא חכמה לבעליה, ורוב חכמה מביא לידי סכלות, כאשר יאמר משל המוני: Aus zu grosser Weisheit wird man zum Narren ⁴⁸ וכי שם חכם וכסיל הוא אך מצטרף, זה לעומת זה, חכם וכסיל נפגשו, יאמר החכם אל רעהו כסיל אתה, אך כסיל יאמר לחברו חכם אתה. סכל בין אוילים הוא חכם, וחכם בין סכלים הוא כסיל. במקום פתאים הרבה חכמים יקָראו, ובארץ חכמים, כמו ארץ יון הקדמוניה, אך שבעה חכמים נמנו. ומי יודע אם אותם שנמנו חכמו יותר מסוקראט אפלטון ואריסטו שלא נמנו. חכמים גדולים כמותם לא נתחשבו בין השבעה, ואלה השבעה חכמת מה להם? ואתה תדע בני שגם הסינים יושבי ארץ חינא שהם כלם חכמים, מונים גם הם רק שבעה חכמים. קום קרא בספור הראָמאני של הסינים בשם: פינג-כאן-לינג-יען אשר העתיק הסופר הצרפתי Stanislas Julien בשם: “שתי בנות החכמה” ( (Les deux filles lettrées ותראה איך נערה קטנה בת עשר שנים הכלימה בחכמתה גדולי חכמי העם. ובין השאלות אשר הציע הקיסר לפניה ולפני החכמים המתחרים אתה נשאלה גם השאלה הזאת (ע“ש ח”א צד 123): מי היו שבעת החכמים היושבים ביער קנה וסוף שקורין באמבוס? והנערה ההיא שהיתה חכמה משבעה משיבי טעם השיבה (שם ח"א צד 126) לאמר: זה ימים רבים נזכרים שבעה חכמים, אבל מי ומי היו אלה החכמים בשמותם: ליעזו-לינג היה שותה שכור; אוענ-טזי טבע במצולת היין כעופרת, והוא גם הוא שחק על החכם וואנג-יונג אשר קרקר חרצני שזופים; החכם הרביעי קי-קאנג התיך ברזל תחת אילן סרק; החמישי אוענ-היען והששי היאנג-סיעזו לטשו תמיד עיני עברה וזעם; אך השביעי לבדו הוא סיען-קונג היה תמים לב וישר דרך.

ה.    🔗

לכן בני היה כסיל וטפש בעודך טפוש מחלב טל ילדותך, בעוד רטפש בשרך מנוער, בעודך באבך ובכח אביב עלומיך, עד אשר לא יבאו ימים אין חפץ בהם, ובעל כרחך תחכם, כי קשי יומך יאלפך חכמה, הזמן יורך תבונה, ומשדי שיבה וזקנה תמוץ דעת, ונהמת באחריתך כי תבא חכמה כמרורת פתנים בקרבך, ודעת לנפשך ימר כראש ולענה, והגית נכאים וענית ואמרת: איה ימי פתיות הנחמדים מזהב? איפה שנות כסלה המתוקים מנופת? מי לי ילד זקונים הזה אשר בשבט עברתו גרשני מהסתפח בנחלת סכלות הילדות וכסל השחרות? עתה ידעתי כי טוב הסתופף יום אחד בחצרות הסכלות המשחקת והמשעשעת, מהתגורר אלף שנים בהיכל החכמה הדורשת והחוקרת עד שחת בלי!

אל נא תאדיב את רוחך ואל תכאיב את בשרך לדעת את אשר ידעון אחרים בלעדיך, כאשר לא תאבל נפשך עליך אם המתניתין דחבית אינה אליבא דבן ננס, כי כזאת וכזאת תאכל קש וחשש.

כי תשא מורה שעות בחקך להורות לך חלקי הזמן, חקור תחקור לדעת מעשה מכונת אופניו וגלגליו ומסבות מתהפכות בתחבולות מלאכתו? הלא די לך כי יורה לך השעה המשחקת לפניך. כן אין לך לדרוש אחר סבת העכול בקיבה, ומרוץ הדם בעורקי הגוף – די לך כי קיבתך מעכלת ודמך סובב סובב הולך, לחדש כנשר בריאות גופך ונפשך מאכל תתאוה.

כמה נואלו ונכסלו החכמים לעוות את נפשם, למצא יסודות חוקות שמים וארץ, ולבקש טעם מסבותיהם ועלילותיהם אשר אין בידם לשנות בהם אפילו כחוט השערה! והסכל חכם משבעה משיבי טעם כאלה, בשנותו את טעמו לטעום מדבש החיים, וטעמם כטעם לשד, כי זה כל האדם.

ראה נא בני גם ראה, שם באחד בתי מלאכה הגדולים יושבים מאה חכמי חרשים, ועוסקים במלאכתם בטוב טעם ודעת, לארוג יריעה מרוקמת מעשה חושב – אגלי זיעה על אפיהם ורסיסי יזע על מצחם, הם רואים בעיניהם מעטה תפארת, ומזיוה לא יהנו ומהוד הדרה לא יתענגו. ואתה בסכלותך צלחת וכסף וזהב כעפר צברת, הלא קנה תקנה את היריעה ההיא באלף שקלים, ותתענג על זיוה והודה בחדר משכיתך, בלי עמל כפים ובלי זיעת אפים, והחכם הרוקם והחושב יתכס בשמיכה עבה, כי חכם לב הוא חסר כסף, ולמה זה לב בקרב חכם ומחיר אין? כסף חסרת מה קנית – המה יכינו ואתה תלבש, חכם לב ייעף וייגע וכסיל אדם יאכל וישבע, ומי החכם משניהם? – חכמי כסל כאלה דומים אל השוקעים במצולות, להעלות בנפשם מקרקע הים אבנים טובות ומרגליות, למען תעדה אתהן אשת כסילות, ותתפאר בהנה הומיה פתיות. המה יטבעו ויאבדו למאות ולאלפים, ואשת חן בעדי עדיים תתהדר לשמח לב רואיה, כמו ר' שמעון בר אבא שהיה בקי במרגניתא ולא היה לו לחם לאכול (במדרש קהלת עה"כ ולא לחכמים לחם).

כמה נבוני לחשים הלאו והוגיעו והעבידו את מוח קדקדם וכח ידיהם עד אשר מצאו את החוט העלעקטרי, ואתה תשלם מכיסך שקך כסף, ועד מהרה ירוצו דבריך אל כל אשר תחפץ.

כמה יגעו חושבים ברוחם וחרשים בכח ידיהם לבנות מכנות קיטור על שבילי ברזל לרוץ כברק אורח, ולהציף אני שיט בענן הקטרת עלי ארחות ימים, ואתה במחיר שקלי כסף וזהב, באשר כצפרים עפות כסף תועפות לך, תתהלך על פני האדמה לארכה ולרחבה, ועל ימים תרחף ברוח ובאש, גם אם לא תדע דרך האניה בלב ים.

לכן בני הנח עולם המחקר בעיון ואחוז בעולם המסחר במעשה. עזוב האמצעי והחזק בתכלית, נטוש חכמה ובחר בדרך ארץ, כי “אין לך חכמה כחכמה של דרך ארץ” (אבות דר“נ פ' כ”ה).

ולעולם תהיה ירא שמים בסתר מודה על האמת ודובר אמת ותשכם בכל יום ותאמר: “… וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי שכל כי רוב מעשיהם (או ספריהם) תוהו”.

 

פרק עשירי: בְּהֶפְסֵד הַשְׁקִידָה בְּחָכְמָה    🔗

“הן מאסה נפשי וכשקץ יחד המה בעיני כל זידונים אלה, ילדי חצרי שכל; כי הם לבדם המה אדם בעיניהם; וכקש יחשבו את כל שאר מיננו; אף הם בדברי אָין ימים ולילות מהבילים יוציאו כסף וזהב גם לא ירבו למו, לא ישברו בהם לרעבם אוכל; את כל צבא שמים כאֵל בשם לקרא הנה יאמרו, חוק אל הליכות שמש יתאמרו לתת; או אל ירח במדור שליש הצלע עגול ורבוע אורך ורוחב רוחם יבלו; וספריהם מלאו תבל כחול הים מאין תועלת, יתיגעו לדרוש איכה תצמיח גנה בעת חקה את זרועיה, איך יעלה ענן או איך יריקו מטר נשיאים על כל קצוי ארץ, לשקול בפלס רוח, ומדוד בשעל מים; יגבה לבבם ובביתם אין לחם” (נאום סכלות בס' לישרים תהלה מחזה ד').

א.    🔗

“חדל בני לשמוע מוסר” (משלי) חכמה ובינה פן תִוָרֵש, כי לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר" (קהלת). השמר לך מפני השכלה ושמור לנפשך מאד, פן תחכם והיית אומלל וקשה יום בעוה“ז ובעוה”ב. מה יתן לך ומה יוסיף לך היות “ילד מסכן וחכם”? “וחכמת המסכן בזויה”! (קהלת). ע"ד המסופר בתלמוד הוריות כי היו שני חכמים ר' יוחנן בן גודגדה ור' אלעזר חסמא שיודעין לשער כמה טפין שבים ואין להם פת לחם ולא בגד ללבוש.

שאל נא לחכמי דור דור ודורשיו, הם יורוך יאמרו לך כי חיי החכמים אך כעס ומכאובים. הסופרים Pierius Valerianus האיטאלקי, Thomas עם Spizelius האשכנזים חברו ספרים שלמים להראות איך החכמים והסופרים ברע הם וצרות ותלאות מנת כוסם.

וביחוד מצאנו ראינו כי העניות והמסכנות חבל גורל רוב דורשי חכמה בינה ודעת, ע"ד שאמרו: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תשכב וחיי צער תחיה; כי כל העוסק בחכמה מתמסכן ומדולדל, ואינו מת מן הזקנה עד שנעשה מרוח אשך ונגוע בטחורים, וכל העמל בדעת עניות קופצת עליו, ובכל מקום ובכל זמן מקוים דבר חכמי ישראל כי רק מבני עניים תצא תורה, באשר חוברי חברים מחוכמים נודדים ללחם איהו, בעוד ספריהם מחכימים עשירים כסילים, ובמחלצות מוזהבות מתנוססים ומתנוצצים בהיכלי שרים לכבוד תפארתם, ומכינים מזון ומחיה למוכרי ספרים.

החכם Xilander חבר ביאור על הרומי דיון קאסיוס ומכרו בעד מזון סעודה אחת מרוב דחקו ורעבונו. והוא מספר לנו כי בהיותו כבן שמונה עשרה שנה כתב ספרים להגדיל כבודו, וכבן חמשה ועשרים חבר ספריו לאכול פת לחם.

סופר צרפתי מפורסם Vaugelas אשר עבד שלשים שנה להעתיק ספרי הרומי קווינטעס-קורטיוס, מת בעוני כ"כ שהוכרח לצוות לפני מותו, כי ימכרו גויתו לרופאים לשלם חובותיו.

החכם האנגלי Dee בימי המלכה עליזאבעטה, אשר אסף עקד ספרים בארבעה אלף כרכים, והעשירהו במכונות מדידיות ובכתבי יד, מת בעוני בעירום ובחוסר כל. ובתחלת המאה האחרונה חי באנגילטירה החכם Ockley אשר הקדיש כל חייו לדרוש קורות ארץ הקדם, ולבסוף נאסר בכבל מבלתי יכֹלת לשלם חובותיו אשר נשו בו למען חייו.

ועל האנגלי John Stow מסופר שהיה חייט ועזב אומנותו לדרוש בקדמוניות במועצות ודעת, ונתמסכן כ"כ עד שהוכרח לשוב אל מחטו המחיה את בעליו יותר מאלפי ספרי דעת.

ב.    🔗

אמנם כן הוא בני החכמה מקברת בעליה, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, כי לא בלבד שהחכמה מתשת כחו של אדם באשר הכח והמדע מתנגדים זה לזה כמ“ש “חסירי כח ויתירי מדע” (מכות כ"ג) אלא שהיא דוחפת בוניה ובניה במעמקים לא יוכלו קום, בהיותם מרדפים עד חרמה ע”י שומרי הדת ונוטרי המלכות, והיתה לרבים פתח שערי בתי אסורים ונחושתים, ומדי החבאו בבתי כלאים לא חדלו מחבורי ספריהם להבליג על יגונם.

סופר אנגלי Ruschworth מחבר ילקוט דברי הימים מת בבית האסורים. – הספרדי הנודע בשמו De Leon הושב במחשכים באחד הבורות אשר לשופטי הכהנים, על אשר העתיק חלק אחד מתנ“ך ללשון ספרדית, כמו שרצו הקאטוליקים לשרוף בהבל פיהם את מארטין לוטער, ורבני עמנו להחרים את הרמבמ”ן על העתיקם התנ"ך לאשכנזית.

החכם Boethius כתב ספרו “תנחומות הפילוסופיא” בהיותו חבוש בבית האסורים. – התורני Grotius כתב ביאורו על ספרי הברית החדשה בבית הכלא. המליץ Buchanan כתב ספרו “תהלים החדש” בהיותו כלוא באחד תאי בתי כומרים בארץ פורטוגאל. החכם Pelisson דרש בחכמה וחבר ספריו הטובים בהיותו אסור מטעם הממשלה בבית הכלא חמש שנים. – האיטאלקי קאמפאנעללא (הנ"ל) נענה ונגש ביסורים אכזרים בידי הכהנים, היה אסור עשרים ושבע שנים בבור אפל, ושם כתב את ספרו “עיר השמש” הנודע בכל הארץ. – האנגלי Raleigh היה אסור בחצר המטרה Tower שלש שנים ושם כתב את ספרו הגדול “קורות העולם”. – האיטאלקי Silvio Pelicco היה כלוא במשמר עשר שנים, ושם כתב את זכרונותיו בכח הזכרון שלו. – דניאל Defoé מחבר הספור הנודע בשם ראָבינזאָן כתב הרבה ספרים במאסרו. – הספרדי Cervantes כתב ספרו היותר מסולא בעודנו חבוש בארץ הבארבארייא. – הצרפתי הגדול Voltaire חיבר רוב שירתו Henriade בהיותו אסור במבצר באסטיללע. ועל כולם עלה גורל חכם איטלקי במאה הט“ז ושמו Maggi אשר מעודו דרש בחכמות וביחוד בידיעות השיעורים והבנין, והגין בחכמתו בעד העיר פֿאמאגוסענע אשר באה במצור ובמצוק ע”י התוגרמים, בהמציאו כמו הקדמון ארכימעדעס בזיראקוס מכונות שונות להשחית חיל הצרים; אבל כאשר לבסוף נלכדה העיר, שרפו התוגרמים את עקד הספרים שלו, ואותו הובילו בגולה אסור בנחושתים, ושם היה עבד עולם; אך אחרי אשר עבד בפרך עבודת עבד נבזה כל היום, עסק כל הלילה בחכמה וחבר בכח זכרונו לבד כמה ספרי חכמה, ואחד מהם הנודע על טיב הפעמונים.

ג.    🔗

גם אם לא תהיה בהם יד הדת והמלכות לאסרם בזיקים ובכבלים או לגרשם הלאה בגולה מהסתפח בנחלת ארץ מולדתם; הן המה יסגרו את עצמם על מסגר ויפרדו מחברת בני אדם, כי החכמים כרובם חיים גלמודים ומתבודדים כערער בערבה, מחוץ למחנה דרך הארץ מושבם כמצורעים או כגנבים מגו יגורשו ובבני אדם לא יתחשבו, נבדלים מחברת אחוה וריעות, ופרושים מאחדות קהל ועדה, המה כרוכים ומונחים בקרן זוית עם ספריהם וחלומותיהם והרהוריהם, כמו שעשה הרומי ציצערון אשר חיבר רוב ספריו בחוות הכפרים, והצרפתי Voltaire שפירש א"ע מן העולם חמש שנים רצופות לחבר ספריו, וכן Montesquieu עזב ריעות חברת העיר הגדולה והלך לו להשתקע בשדה יער ששם חבר ספרו הגדול, והפילוסוף דעקארטעס נטש בפעם אחת לפתע פתאם את חבריו וריעיו והסתתר שתי שנים בחדר צר בבית אפל בירכתי העיר וכל מבקשיו נלאו למצא אותו, והאנגלי אדם סמיטה התחבא עשר שנים גלמוד ובודד לדרוש בחכמה. והרבה כמוהם עד שמקצתם יצאו מדעתם מחמת בדידותם או נעשו בעלי מרה שחורה וירדו אבלים שאולה.

והיו חכמים מפורסמים בתבונתם ושוטים גמורים בדרך ארץ, ולפעמים גם בדרך חייהם בפני עצמם: החוקר הגדול נעווטאן שאל כמה פעמים במזל לידתו ( Nativität ) וחבר פירוש על התגלות יוחנן ברוב חלומות והבלים. הפילוסוף קלארקע השתעשע לעת מצֹא לדלג על כסאות ולקפץ על שלחנות. הפילוסוף Locke אהב מאד לקרא בספורים בדויים, ומר בכה בדמעות שליש על גורל האוהב עם אהבתו ואהובתו, על האסון אשר קרה לאיזו בת מלך ע"י מעשה כשפים, על גבור שנהפך לעורב וכיוצא בדמיון הראָמאַנים. החכם Baco מן וערולאם התעלף ונחלש לעת לקוי לבנה. החכם Hobbes פחד מאד להיות לבדו בחדר בלי נר מיראת שדים ומזיקים. החוקר החריף Bayle נראה רץ בחברת נערים בחוצות אחרי איזה בדחן או רוקד על חבלים או משחק בצלמי אדם וכדומה.

ד.    🔗

אמנה בלעדי עניות גלות ומאסר נכונו לחכמים שפטים רעים ומכאובים קשים עד אין מספר, שהם בעיניהם יסורים של אהבה אשר יקבלום באהבה ויוסיפו אומץ בעבודתם בחכמה, כעין שמסופר על הצרפתי חכם טיב הצמחים Adanson שהיה כבן שבעים שנה כאשר פרצה המרידה בצרפת, ואבד את כל הונו ורכושו, ונשאר עירום ועריה חסר לחם לאכול ובגד ללבוש, וכאשר נשאל ללכת אל שבת התחכמוני השיב, כי לא יכול ללכת שמה מפני שאין לו מנעלים ברגליו; ואף גם זאת לא חדל מחקור ולא פסק מדרוש בגנזי חכמת הטבע עד מקום שידו הכהה והחלושה מגעת. מצבים רעועים ומעמדים מדולדלים כאלה בין חכמי ישראל קדמונים ואחרונים רבים כחול הים, והם מנוים וספורים באגדות התלמודים והמדרשים לעיני כל קורא. ומכיוון שאחז בולמס הדרישה את החכם, לא ירפהו גם בשעת מיתתו, כמו שספרו על החכם הטבעי האנגלי Wollaston אשר בהגיעו בחליו עד שערי מות, התעסק בשעות האחרונות לפני מותו לקרא לסופר את כל תקוניו והמצאותיו והוא כתבם בספר – הכל כאשר לכל לקיים מה שנאמר “כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב!”

וברבים מהם נתאמת הפך המשפט ההוא, כי ברוב כעס רוב חכמה והוסיף מכאוב יוסיף דעת, והיתה אצלם החכמה בת קשי יומם. בעת שהיה מילטאָן שבע רוגז כעס ומכאובים, בהיותו זקן וחולה ועני וסומא ומורדף בלי חשך, כתב את ספריו היותר טובים. – לולי היה בן עמנו חכם זמננו רי"ב לעווענזאָן איש מכאובות וידוע חולי, כי עתה לא חיבר את ספריו המפוארים, אשר כתב על ערש דוי בעניות וביסורים וחולאים רבים. – וכמה גדולי חכמי התלמוד הוסיפו חכמה ודעת אך ברוב כעס ומכאובים שקראו יסורים של אהבה. – ואמר החכם המפואר דארווין (הוא דארווין שהרעיש בימינו אלה את כל העולם בשיטתו על השתלשלות המינים בבעח"י כידוע) אל אחד מרעיו: “לולי הייתי רפה כח וידוע חולי לא כליתי אף חצי מלאכתי”. אל החכמים פֿרערעט וסעלדען ואחרים היה הפנאי בבית הכלא לסבת חבור ספריהם. – החכם John Bungan לא היה כותב את ספרו הנודע “מסע העולה בית אלהים” ועוד ספרים אחרים, לולי היה כלוא במשמר שתים עשרה שנה, וכאשר נקרא לו דרור חדל לכתוב ספרי חכמה. – החכם Kazynsky מארץ הונגריא נאסר בכבל שבע שנים, ושם היה לו פנאי לחבר ספרים טובים ומועילים.

ובכן הסבו יגון ואנחה את העמל והיגיעה בחכמות, ולולי כעס ומכאובים בחכמים ההם, התבלעה חכמתם ותורתם בתוך מעיהם, והלכה בתהו ואבדה כנפל טמון לא חזה שמש. – ואתה בני מה לך ולצרה הזאת? הנח את הדעת אל המכאובים ואת החכמה אל הכעס, ואתה שמח בחייך וייטב לבך, כי זה כל האדם במעט ימי שני חייו, ואם לא עכשיו אימתי!

ה.    🔗

מי האיש החפץ חיים, סור מדעת ועשה כסל, סור מעל אהלי החכמים, שטה מפתח החכמה ועבור, כי אש אוכלה היא עד שאול תחתית תיקד, ובנפשו שלם ישלם המבעיר את הבערה, ונידון בשרפה ובארבע מיתות ב"ד, כי חיי חכמים ריש ואחריתם מרה כלענה.

כמה מהם הוכו בעורון, כמו האנגלי מילטאָן והאיטאלקים קאססיני וגאלילעי וחכם עמנו ר"ש מונק.

כמה מהם הוכו בשיגעון ובתמהון לבב כמו המליץ האנגלי Swift והטבעיי הצרפתי Salomon Caus בימי לודוויג הי“ג שהיה אסור בבית המשוגעים,Bicétre והחרש החושב הצרפתי בזמננו Frédéric Sauvage אשר אחרי העבירו את רעיוניו כעשרים שנה מת בבית המשוגעים. וחכם גדול אחד במאה הט”ז הוא אנטוניוס אורציוס כתב כל ספריו לאור הנר ביום מרוב חשכת חדרו הצר והאפל, אבל פעם אחת כאשר יצא מחדרו נפל הנר ושרף את כל ספריו; האסון הזה המר נפשו והתמרמר וקצף וקלל אלהים ונתן תִפְלה בכל קודש, עד שיצא מדעתו והיה נע ונד משוגע ביער בודד.

כמה חכמים וסופרים אבדו א“ע לדעת ע”י שקידתם בקריאת ספרים אין קץ, וכמו שהעיר המעתיק האשכנזי Ruge על האנגלי Bucle שמת מחמת רבוי קריאה Er hat sich zu Tode gelesen כן מנה הסופר Tschanter בספרו Von Gelehrten die sich zu Tode studirt הרבה חכמים אשר שקידתם היתה מיתתם, ועץ הדעת לא היה להם עץ חיים כי אם סם המות.

כמה מהם טרפו נפשם בכפם לעת זקנתם כאשר נלאו נשוא מרורות חייהם מפני עקת מרדפיהם ומנדיהם, כמו הפילוסוף הקדמוני פיתאגורס אשר לד“ק (ולפי מסורה אחרת בפי פלוטארך שרפו המון העם את פיתגורס חי בעיר הנ"ל) בהיותו כצבי מודח שבע רוגז המית א”ע ברעב (ראה בספר Pythagore של הצרפתי Chaignet ח"א צד 90) באיטאליא בעיר מעטאפאנטא בהיכל בנות החכמה או מוזען. – וכן הפילוסופים דיוגינס קסענוקראטעס קאטון קאססיוס ואחרים שלחו יד בנפשם. ולד“ק הוריד גם Rousseau את נפשו ביגון שאולה והמית א”ע לדעת.

כמה מהם הערו למות נפשם בהקשותם בלדתם ילדי רוחם, כמו שמסופר על חכם קדמוני הוא דיודורס קרונוס שהיה מסובה פעם אחת על שלחן מלך מצרים, וחכם אחר ושמו סטילפון שאלהו משפט הגיוני אשר לא יכול למצוא פתרונו ושחק עליו המלך, והצר הדבר לקרונוס מאד עד אשר חלה ומת. – ועל אריסטוטלס אמרו (עיין Reallexicon של Funke ) שכאשר נלאה למצא סבת עלית ונפילת מי הים, התחמץ לבבו בקרבו ובמר נפשו הפיל א"ע אל הים ומת – ואתה בני אל תפל אף שערה אחת משערות ראשך ארצה על דבר ידיעות כהנה וכהנה, כי החכמה אינה שוה בנזק צפורן קטן, אף כי להערות למות נפשו בעבורה. הסר ממך נגעי כל מדרש ומחקר, כי הם תוצאות למות, שומר נפשו ירחק מהם!

ו.    🔗

ובכלל תדע בני שכל מחקר שונא החיים, ונתוח הדבר הוא מותו, כי כשם שלא ירים המנתח את סכינו אלא על בשר המת ולא על בשר החי, ואם היה חי הרי הוא מת תחת ידו, כך לא יחדור החוקר בעוקץ הגיונו כי אם בדבר שכבר מת או שנהרג עתה מחריצי היקשיו ונפל חלל מאימת הפלפול. האדם נולד להתענג בתענוגות החיים בלי חקירה ודרישה בסבותיהן, כי חרב הגיונך הנפת עליהן ותחללן, נפול יפלו חללים, כל עונג יהפך לנגע וכל נעלה ונשגב לסחי ומאוס.

צא ולמד: עיניך רואות שם עלמה יפיפיה כשושנה פורחת בהוד עיניה בהדר לחייה ובתולעת שני שפתיה, לבך יתר ממקומו יפזז ויכרכר בקרבך; והנה זה בא המחקר בהגיגך לתור ולחפש מבעד לעור היפיפיה הלזו ומצאת וראית מסכת שריגי עצמות וארג גידין, בשר נפוח ודם סרוח והיה לך לגועל נפש. – אזניך תשמענה נגינות נעימות משקשקות והומות בפיפיות נבל וכנור, לבך הומה ככנור ומעיך יתרועעו אף ישירו; והנה זה צלחה עליך רוח החקירה לבעות מצפוני נועם השיר בקולות פשוטות מורכבות ומצורפות זו בזו וזה אחר זה כפי מסת מדת רגעים בהמשך העת, ומצאת וראית אך גניחות ויבבות ויללות, ושמחת נפשך עשה תעשה לה כנפים. – לשונך תטעם לשד שמן וצפיחית בדבש כלולה בעסיס רמונים ומהולה בנופת צופים, הנך לוקק ושוקק כמשק גבים והטף יטיף רסיסים מתוקים בהלך גרונך; והנה זה עלה על לבך לשאול ולדרוש ידי מי הכינו את המאכל הלז, ומצאת וראית מבשלת בעינים רכות דולפות ריר חלמות במרחשת ואצבעותיה נוטפות מרק פגולים בפרור, והמבשל מלא חטמו באבק טאבאק שיורד בטפות טפופות על פי מדותיו, והיה לך לזרא. – יין חמר מלא מסך מתהלך במישרים בכוס מלא רויה, אך יֵמַר לשותהו אם יעמיק שאלה איך היו רגלי הדורכים בגת ושפתי הקוראים הידד, אם לא היו עקביהם מתבוססים בטיט צאה ושפתותיהם נוזלות ריר ירוק ממיץ עלי הטאבאק שבפיהם. – באפך תעלה קטורת ריח ניחוח מנצני חמד ופרחי שושן עמקים, גידי אפך יפצחו פיפיותיהם לינק מזיו שוד העונג הזה; והנה זה הואלת לחשוב כי מקור הריח הטוב בהתפתחות חלקי הפרח אשר ברקב הזרע יסודו, וממסוס נוסס רקבון במדמנה יצא נועם הריח, והבאשת את מתק ריחך. – תאנים ודבלים לא ימתקו לאוכליהם אם ידרשו לדעת כי נערים הולכי יחף וחשופי שת עלו בחביות לדרוך ולבוס אותם כהדוש תבן במדמנה. – בחשק שגל תגעל נפש גבר אם יזכור מאמר המוכיח התלמודי על חמת מלאה צואה ופיה מלא דם – דבש דבורים לא יטעם לחכו אם יוָכח לדעת כי הנופת צופים הזו אינה אלא קיא צואת הדבורים השורצים ההם – בגדי משי אשר ילבוש למשעי לא ישעשעוהו בהכירו לדעת כי חוטיו המה ארג ריר תולעים נמבזים ונמאסים אשר יֵרָצחו נפש למען הריק קוריהם מעליהם – רגבי צוקער מבושל לא ישביעוהו נחת, אם ידע כי מבשליו ישימו בקלחתו דם נרפש ועצמות יבשות מפגרי נבלות בהמה וחיה אשר העלו כבר צחנה ובאשה בשדה חללים – ומה הם מי נחלים ונהרות אשר נשתה ונבשל בהם, אם לא השתפכו בהם אשדות בתי מחראות ונגרי נטפי אשפתות וסחי ומאוס אין קץ? – ומה כל פרי אדמה ותבואת שדה וכרם, אם לא רקב דומן וגללי צאת אדם ובהמה? –

אל ההרים תשא עיניך ורום פסגת הררי עד ירהיב עוז בנפשך וישגיב בכחו על רוחך להרכיבהו במתי עָל; והנה זה לבך הורה והוגה מחשבות, כי לא תועפת רום ההרים תחרידך ותפעילך, כי אם קטנך צעיר יצורי אדמה, כי באמת אין רם ושפל במוחלט, כי אם מושג מצטרף הוא, ובאין שפל אין רם, ומי יודע אם החגב לא יתפעל כמוך בהביטו אל אחד הסלעים אשר תחת רגליך – ובכל אשר תראה ובכל אשר תשמע ובכל אשר תחוש לשמחתך ולתענוגך, יתגנב הרעיון אל חדרי לבך ויתיצב כשטן בקרבך להזכירך כי החושים כוזבים, ולא נדע אם הדברים הנמצאים בעצמם הם כפי מה שנרגשם בחושינו, שלל הצבעים ורקמתם אך ברשת עור עינינו יסודו, קומת העצים ותוארם אך בחדר החשוך של בבת עינינו מקורו, וכל העולם הנראה והנרגש אך חזיון מדומה כחלום בהקיץ הוא, ובכל תענוגי החיים אין בהם ממש.

אתה הראית לדעת כי החושב מחשבות לא ישמח בחייו, והמתאוה לדעת לא יתענג בתפנוקי העולם, והיה כעץ יבש עם מוח חרחר מלא רעיונים צנומים שדופים וחררים וכל ליח רגש עונג אין בקרבו. לכן החכם יאכל בטובת החיים ולא יחשוב, יחוש רגשי העונג ולא יהגה, שכל תענוג ונועם בחיים נפסל במחשבה, וכל מחשבה הורסת דרכי החיים עד היסוד בם: הרוצה לישן לא יישן לעולם אם יחשוב על מהות השינה וסבתה ותכליתה איככה ואיפה ומתי יפלו חבלי התרדמה על האדם ויסגרו עפעפיו – החושב בשעת האכילה על טבע בית הבליעה ומה בין קנה לוושט ואיך לא יקדים קנה לוושט וכיוצא בדבר, מסוכן להחנק – הוי אומר שלא המחשבה היא העיקר אלא המעשה.

 

פרק אחד עשר: בִּגְנוּת כָּל-הַחָכְמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם    🔗

“היה להם שכל ומזמה וערמה, ולא פנו אל דבר חכמה, ואם ישמעו דבר חכמה יבזוהו, ואם יאחזוהו יגנזוהו, יחשבו החכמה זלות ונבלות, והעסק בה הוללות וסכלות, יאמרו כי חכמת ההגיון, הבל וריק וכדי בזיון, ומן הלומדים חכמות הפילוסופים יאמרו כי מלוח עלי שיח קוטפים” (עמנואל)

אתה הראית לדעת בני, כי החכם איננו בלבד מִסְכָּן, אבל גם מְסֻכָּן, נושא נפשו בכפו ובשרו בשניו, מחמת צר ומציק מפני אויב ומתנקם, בכל עם ולשון ובכל מקום וזמן, כדבר היינע: Ueberall, wo eine grosse Seele ihren Gedanken Ausdruck verleihet, zeigt sich auch ein Golgatha, לכן בני חזק ואמץ ולחם מלחמת תנופה נגד כל מיני חכמות שבעולם “רבוי החכמות והתשבורת והרפואה והתכונה, ומהלך הכוכבים וידיעת הרכבת הגלגלים, וידיעות תועליות הב”ח והצמחים והמחצבים, וחכמות הלימודיות והדבריות והרחקים והתנועות והמבטים והטבעיות והאלהיות" (אגרת בעלי חיים לר' קלונימוס שער ג' פ' ד') צא צא תאמר לכלהן. כי אפס ותהו המה, לא לעזר ולא להועיל כי אם לשבר רוח ולב גם יחד. מנע רגליך מאלה נתיבות החכמה.

 

נתיבה ראשונה: הפילוסופיא    🔗

א.    🔗

ואתה בני השמר לך מחקירת מה שאחר הטבע היא הפילוסופיא כי סם המות בקרבה, לא ינקה כל הנוגע בה: בעבורה שתה סוקראט, אשר הוריד הפילוסופיא משמים ארצה, כוס התרעלה ומת בשנת שבעים ואחת לימי חייו מות פושעים וחטאים. – אנאקסאגורס הושם במאסר על דבר דיעותיו על הממשלה העליונה. – את נפש העראקליט ענו בני עירו עד אשר הוכרח להפרד מהם ולהתבודד כערער בערבה. – בגללה נחרם ראש חכמי ישראל הרמב"ם והושפת לעפר כבודו. – למענה נחרם הפילוסוף האנגלי Ockham מאת הכהן הגדול, והוכרח לברוח מארץ מולדתו ולהמלט על נפשו לארץ אשכנז, ומת שם בגולה. –

בסבתה נשרף הפילוסוף האיטלקי Giordano Bruno חי במשפט הכהנים בשנת 1600 לספירתם, על אשר געלה נפשו בפילוסופיא של אריסטו שהיה לו אחד גלגולי החמור בספרו Cavallo Pegaso הנ“ל. וכן נשרף פילוסוף ספרדי מיכל סערוועטוס במאה הט”ז עש“ז. ובשנת 1619 שרפו בעיר טולוזע בצרפת פילוסוף איטלקי אחר ושמו Lucius Vanini בן ל”ד שנים, על אשר כתב בספרו הלאטיני המכונה: Amphitheatrum את “החידה האלהית” בדברים כאלה: “האלֹה הוא ראשיתו ותכליתו, בלי סוף ובלי התחלה, באין לו יחס לא לראשית ולא לאחרית, והוא אבי כל ראש וכל קץ. חי עולמים, אך לא בשום זמן. בחוקו לא היה עבר ולא יהיה עתיד. מושל בכל בלי היות בשום מקום. איננו מתנועע, ובכל זאת במקום אחד לא יעמד. מהיר בלי תנועה, הוא כֹל וחוץ מכֹל, הוא בכֹל, בלי היותו כלוא בכֹל. הוא חוץ מכֹל, בלי היותו הלאה משום דבר. הוא טוב, אך בלי איכות. הוא שלם, אך בלי חלקים. איננו משתנה, והוא משנה צבא חליפות, ומחליף כל היקום. חפצו הוא יכלתו. איננו איפשר בכח, אך כלו נמצא בפועל. הוא הראשון האמצעי והאחרון. הוא כל, על כל היקום, חוץ ממנו, בתוכו, הלאה ממנו, ולעולם לפניו ולאחריו” – חידות כאלה בטא גם הרמב“ם בדבריו על שלילת התוארים, ושרו במליצות חידות בעל שיר היחוד ורשב”ג בכתר מלכות; אבל את האיטלקי ההוא לא הבינו אנשי דורו, וחשבוהו לכופר באלהים ודנוהו בשריפה, ובשנת 1689 דנו בהרג ובשרפה בווארשויַא את הפולאני Casimir Liszynski על אשר אמר עם הספר: לא האלהים יצר את האדם, כי אם האדם ברא את האלהים.

הפילוסוף הספרדי רבי שמואל סרסא המכונה אבן סנה מחבר הפירוש מקור חיים על האבן עזרא האמין כאריסטו בקדמות העולם וגער בו ר' יצחק קנפאנטון בנזיפה לאמר: מדוע לא יבער הסנה! ודנו אותו לשרפה ונשרף חי במאה הי"ד כמסופר בספר יוחסין.

לרגלה זממו לקחת את נפש ברוך שפינוזה, והחרימוהו בנדוי ובשמתא מבוא בקהל, ומת בעירום ובחוסר כל. – ועל רבו דעסקארטעס קראו מלא, שהוא בשיטתו כופר ומכחש באל ממעל, ונרדף בהאָללאנד עד חרמה בהוציאו לאור דיעותיו הפילוסופיות בראשונה, ומתנגדו Voȅtius קרא לו כופר וזמם לשרפו בעיר אוטרעכט על במה גבוהה למען תראה השלהבת בכל הארץ, ורק מאיזו סבה לא יכול להפיק זממו. – ועל שיטת האנגלי Locke צרחו מר שהיא מגשמת צור העולמים. – על אודותיה מעונים ומנוגעים דבקיה עפ"י כהנים ונסיכים עד היום הזה; וכמאז כן עתה המה רעבים וצמאים וחסרי לחם, כמו האנגלי Sydenham אשר הקדיש כל חייו להעתיק ספרי אפלטון היה חסר לחם יבש ומת בבתי כלאים, ועל החכם העני Drusius קרא Bayle לאמר: איככה אוכל וראיתי בצרת בתו עניה סוערה בעוד בנות כסילים יוצאות בכרכרות לשחוק!

ב.    🔗

ומלבד זה אמר לי אבא חמור ז“ל, שהיה פילוסוף גדול, כי כל הפילוסופים עם שיטותיהם ושטותם הם שוטים גמורים, ובראשם סוקראטעס שהיה לפי עדות ספרים וסופרים שוטה משתטה, שכן מספר ציצערון כי צענון קרא לסוקראט בשם Scurra שר”ל שוטה מעורר שחוק בשעשועיו עם בחורים ובשיחותיו את ילדים, ובצאתו במחול שקוריןמעמפֿיטי ובמשליו ההדיוטים, ובמרטו זקנו ולחייו בחום הגיגו בויכוחיו, וכיוצא במנהגי שטות כאלה.

ועוד אמר לי אבא שכל להגי הפילוסופים אינם אלא הזיות חלומות והרהורים בלולים ומבולבלים כסבך עץ עבות, וחלום כל פילוסוף הולך אחרי טיבו וטבעו ומזגו וקורות חייו ומאכלו ומשקהו ומושב חברתו ומצב בריאותו ומעמד עשרו ואשרו, והליכות עשתונותיו מתרועעות ומקבילות אשה אל אחותה לפי שעה. הפילוסוף שהשעה משחקת לו, וקיבתו מעכלת לחם חמודות ויין חמר, ולא הרגיזוהו קנאה ותאוה ממנוחתו, בעל מרה אדומה, הוא יורך ויאמר לך כי העולם אך בטוב נידון, השגחה עליונה נוהגת בו בחוט של חסד ובמדת הרחמים, ויש שארית לנשמתנו מהלאה לקבר; לא כן פילוסוף קשה יום, שבע רוגז קנאה ותחרות ובעל מרה שחורה, ולחמו נהפף למרורת פתנים בקיבתו שאינה מעכלת כראוי, הוא ירעימך גם יאלפך כי העולם מלא רע רשע וכסל, לית דין ולית דיין, אחרית נשמתנו נכרתה, והאדם לעמל יולד במדת הדין.

וככה יפסח הגיון כאו“כ על סעיפים שונים ומשונים עפ”י דרך שיטתו ושטותו: האחד יאמר לך כי העולם נברא מאין, והשני יורך שנברא ממים או מאש או מרוח, והשלישי יאלפך שנברא מחומר דק מן הדק כמוהו כאין, והרביעי יגלה אזנך כי העולם בספירה יבנה ועל המספר עומד.

האחד יבאר לך כי העולם נמצא כמו שהוא מתראה ומורגש לחושינו, השני יברר לך כי שונה מציאות העולם בפ"ע מאשר ירגישוהו חושינו, והשלישי יראך לדעת כי העולם לא היה ולא נברא, והוא נמצא רק בדמיון חושינו הכוזבים והמתעתים המוליכם אותנו שוללים בחלום חזיון לא בהיר.

האחד ילמדך דעת כי יש בורא ומנהיג העולם כבונה אמן את מכונתו, השני יורך כי העולם בעצמו הוא האלהים, השלישי יאלפך כי אין אלהים כל עיקר והעולם כמנהגו נוהג על פי חוקים איתנים בלי ראשית ובלי תכלית, והרביעי יראך לדעת כי אין שום חוק ומשטר סדרי בעולם, ועת ופגע יקרה את כלם.

האחד יאמר לך כי העולם כאדם גדול והאדם כעולם קטן אך נשיאים ורוח וגשם אין, השני יגדך כי העולם והאדם מורכבים מחומר ורוח חלק כחלק, והשלישי יודיעך כי גם שניהם אך בשר וכל רוח אין בקרבם.

האחד יגזור אומר כי יש ידיעה ובחירה אעפ"י שהן סותרות זו את זו לפי חוקי הגיוננו, השני יחליט שיש ידיעה אך אין בחירה, השלישי ישפוט כי יש בחירה אבל אין ידיעה, ובא הרביעי ומכריע ביניהם כי אין ידיעה ואין בחירה.

האחד מאמין כי האדם הוא בן אלהים ונפשו חלק אלוה ממעל, השני מוצא כי האלהים עשה את האדם ישר בגופו ובנפשו בקומתו ובצביונו כמו שהוא עתה, והשלישי חורץ משפטו כי האדם הוא בן הקוף ונין ונכד בהמות שדי וחיתו יער.

האחד יספר לך כי הראשונים היו מלאכים בעולם של זהב, ואנחנו בני אדם בעולם של ברזל, השני יודיעך כי הקדמונים היו בני אדם פשוטים והאחרונים הם חמורים הדיוטים, ובא השלישי וגילה אזנך כי הראשונים היו חמורים בעולם של אבן וברזל, ואנחנו כבני מלאכים מחוסרים מעט מאלהים, והנה זה רביעי לוחש באזנך כי אנחנו בעצמנו ובכבודנו הם הם האלהים – Bayle מספר כי בשנת 1573 שרפו בפאריז כופר אחד שאמר כי נקיון הגוף הוא האלהים, והוא החליף יום יום כתנתו והיה באמת חף וטהור בגופו ובנפשו.

עליהם ועל כיוצא בהם אמר Montagne הצרפתי: Nos-folies ne me font pas rire, ce sont nos sapiences. שר"ל: לא הסכלות שלנו מעוררת בי צחוק, כי אם החכמות שלנו.

ג.    🔗

על כן יפה אמרו חכמינו: מנעו בניכם מן ההגיון, שהוא מתעתע בחלקלקות משפטיו ובעקלקלות היקשיו בתהו לא דרך סלולה, והוא הוליך שולל פילוסופים ומדברים חדשים גם ישנים והיו בין היונים והרומאים בעלי הגיון מתעתעים ומצחקים בהיקשים מטעיים מלאים ערמה ומרמה גם סכלות ופתיות.

וגם בארזים שבהם נפלה שלהבת מחפשי מומים לגלות ערותם, וגדולי פילוסופים קדמונים כאחרונים היו מלאים חברבורות כרמון בעיני מבקריהם: על סוקראט שפך אריסטופֿאנס המת לעגו כמטר אש וגפרית, ורוב בני דורו חשדוהו בעון פלילי, ציצערון קוראהו: נותן הונו בנשך ותרבית, ואטהענעס מכנהו כופר באלהים⁴⁹. – וגם האלהיי אפלטון לא זכה בדין איזו מבקרים: אטהענעס קורא לו: מקנא, טהעופומפעס מכנהו: משקר, סווידאס מתארהו: כילי, אויליגעלעס נותן לו שם: ריק ופוחז, בעיניפורפֿהירעס היה: בעל תאוה, ולדעת אריסטופֿאנעס: חוטא. – גם אריסטוטלס הגדול שאמרו עליו כי כתב ארבע מאות ספרים, לא עמד במשפט המבקרים: דיוגינס די לאערטאס וציצערון ופלוטארך יגעו ועמלו לברר סכלותו והבל גאותו וגאון רהבו. ואמרו עליו כי בגודל קנאתו ושנאתו נגד דעמוקריט חפץ לדון בשריפה כל ספריו, ואך אמידיס ופליניאס עצרו בעדו מהפיק זממו הרע, בהעריכם לעיניו כי יהיה ללא הועיל מאחר שנמצאות העתקות מספרי דעמוקריט אצל כל העמים ואי אפשר להשמידם מתחת השמים. ויש אומרים כי אריסטוטלס בער באש קנאתו נגד כל הפילוסופים שקדמוהו, הצרפתי Pierre ramus במאה הט"ז התערב בויכוח בשבת תחכמוני לברר שכל מה שאמר אריסטו הוא שקר וכזב, וכתב על הענין הזה שני ספרים, ורצו לנדות אותו. וכמה פילוסופים נוצרים נשרפו ונחרמו כמו קאמפאנעללא וכן וואניני ואחרים, על אשר ערב לבם להשיג ולחלוק על דיעות אריסטו, עד שבא הפילוסוף Descartes רבו של שפינוזה והכה את הפילוסופיא של אריסטו רסיסים כשבר נבל יוצרים, ומסופר כי לכהן כפרי אחד בצרפת היו ארבעה כלבים מגודלים ומלומדים, ויקרא לאחד מהם בשם אריסטו ויתן לו את השני לתלמיד, ולכלב השלישי קרא דעסקארטעס ויתן לו את הרביעי לתלמידו. והרגילם ככה שכראות אריסטו את דעסקארטעס התמרמר והתנפל עליו לבלעיהו חיים, וכן היתה שנאת השני אל הראשון. וכפעם בפעם ברצות הכהן להשתעשע עם כלביו קרא: אריסטו ודעסקארט! ויקרבו אליו ויתיצבו איש איש על מקומו, אריסטו מימינו ודעסקארט לשמאלו, ואצל כל אחד תלמידו בצידו. והכהן אמר אל אריסטו לעשות שלום עם דעסקארט, אבל אריסטו בלשון חורצת ובעיני להבה השיב לו כי מלחמה לו באחר מדור דור; ואחר פנה אל דעסקארט ולא ענהו שלום גם הוא. הבה, קרא הכהן, קרבו איש אל אחיו והתוכחו, אולי תעשו שלום ביניכם, וידחוף כלב אחד אל רעהו. בראשונה נבחו בלחש זה לזה, עד אשר התחילו לחרוץ לשון רמה, ויכו השנים את השנים הכה ופצוע בזעם אף וחמה שפוכה, ולולא הפרידם הכהן כלב מעל אחיו, כי אז חנקו זה את זה. ואמר הכהן ההוא כי זהו סמל נאמן של ויכוחי הפילוסופים. – ועל ציצערון אמרו קצת מבקרים קדמונים, כי כל דבריו תפל ורעות רוח בלי חבור בענין ואין בם מתום ורעיון שלם, וכל משפטיו דבורים על אפני כבדות בחשב מחשבות מלאכתיות באין רגש פנימי ואמתי. – קווינטיליען מבקר מומי סענעקא. – וגם ראש המדברים דעמוסטהענס לא יצא נקי בדין המבקרים.

והבלשן הגדול Joseph Scaliger מורה מפורסם באמשטרדם במאה הט"ז העביר כבני מרון חכמים פילוסופיים ואלהיים, ובהחמו בקנאת סופרים קרא את Origenes בשם בעל החלומות, St. justin בער, Jeromes St. סכל, Ruffin פושק שפתים, Chrisostomes דל גאה, St. Epiphanes עני בשכלו; ועל גדולי הסופרים נתן בקולו לכנות את Jacques Capet שוטה מעורר צחוק, Saville כסיל מתגאה, Clavius בהמה, Cor. Bertrand עקשן, Maldona גונב מספרי Calvin עם Béze, Albomarute נבל, Curion חסר טעם ורע לבב, Mercurialis בהמה גסה, Merula עני בדעת, Water בן בלי שם, Suellius חמור, Otman גונב דעת אחרים, christmannus נבער מדעת, וכיוצא בהם.

וכשם שלא זכו הפילוסופים בבית דין של מטה, כך לא זכו בבית דין של מעלה, וסופם יורשים גיהנם, שכן ראה האיטאלקי Dante בספרו Divina comedia והיהודי עמנואל במחברת תופת ועדן רוב הפילוסופים נידונים בצואה רותחת.

ד.    🔗

וסיפר לי אבא שקרא בספר קדמון, ושם מחברו לוציאן ⁵⁰ איך ראשי גדולי הפילוסופים השוטים בין קדמוני היונים שהם: פיתגורס, דיוגינעס, אריסטופפעס, דעמוקריט, העראקליט, סוקראט, אפיקורס, קריזיפפעס, אריסטוטלס, פיררהאָ נמכרו בגזירת יופיטער על ידי מלאכו מערקור לעבדי עולם במחיר מצער וכמעט בחנם, כי על סכלים אין חפץ בהם כמוהם אבד כלח. וזה דבר החזיון: יופיטער יושב על כסאו נגיד ומצוה את עבקיו לאמר, מהרו הנה נערי, פנו דרך, הכינו כסאות לשבת, סולו המסלה לכל הבאים בגבולי, הביאו את הפילוספים מורי שיטות ומיסדי כתות לצבאותם! ואתה מערקור מלאכי קרא בגרון אל תחשך, למען יאתיו ויתאספו קונים רבים, לקנות מידנו פילוסופים שונים בדיעותיהם ומשונים באמונותיהם.

פִּיתַּגוֹרֶס    🔗

יופיטער: קרא הנה את היוָני הלז עם קווצות שערותיו הארוכות, נכבד האיש בתארו, והחכמה תאיר פניו.

מערקור (קורא): הוי פיתגורס! רדה למען יראו בך האנשים האלה.

יופיטער: הראהו אל הקונים ומכרהו.

מערקור (קורא): הא לכם פילוסוף נשגב! מי האיש החפץ להתרומם על כל מתי חלד מאד נעלה? מי הוא זה הרוצה לדעת מערכת תבל כלה ומלואה? מי גבר יחיה וימות ויאבה לקום אחרי מותו מקברו ולחיות מערמת עפרו בתחית המתים?

קונה אחד בא ואומר: אמנה מראהו נאוה ועוז פניו ישֻנה – הגידה נא מה חכמתו?

מערקור: חשבון, תכונה, שיעור, שיר, ובשאָר רוחו הוא מכשף עושה נפלאות, צופה יודע סתרים וחוזה עתידות.

הקונה: האוכל לנסות דבר אליו לשאול את פיהו גם הוא?

מערקור: שאל כאות נפשך.

הקונה: הגידה נא לי, פילוסוף, אי מזה אתה?

פיתגורס: מעיר סאמאָס אנכי.

הקונה: איפה גֻדלת?

פיתגורס: בארץ מצרים, בעדת כהניה חכמיה וחרטומיה.

הקונה: הודיעני נא ואדעה, מה איפה תלמדני בינה אם אקנה אותך לי לעבד?

פיתגורס: לא אלמדך מאומה, כי אם הזכר אזכיר את נשמתך בכל התורה והדעת אשר שכחה בצאתה מרחם אמך.

הקונה: באר לי דבריך.

פיתגורס: בראשית אטהר את נשמתך מכל טומאה, וחלאתה אדיח מקרבה.

הקונה: דמה בנפשך כי כבר טהרתי מכל סיג ורפש מזוקק שבעתים; הורני נא איככה תזכירני את אשר ידעתי כבר בבטן אמי?

פיתגורס: בטרם תפָקח אזנך לשמוע בלמודים, יסָכר פיך חמש שנים ערלים יהיו שפתיך.

הקונה: תשואות חן לך, אהובי, אם כן קח לך אלם או חרש ללמדהו תבונות. האלהים בראו לי לשון בחכי, ואתה לא אדביק למלקוחי, כאלם לא יפתח פיו. אף גם זאת השמיעני נא מה יִעָשׂה עמי אחרי חמש השנים אשר נאלמתי דומיה והחשיתי?

פיתגורס: אז אנהגך אביאך פנימה ואחנך אותך החכמת השיר ובידיעת השיעור.

הקונה: מה טוב! בראשונה אהיה משורר ואחר כן פילוסוף.

פיתגורס: אחרי כן תחל ללמוד יסודות המספר והמנין.

הקונה: המספר והמנין! האם לא אוכל לספור ולמנות כמוך?

פיתגורס: נס נא למנות.

הקונה: אחד, שנים, שלשה, ארבעה –

פיתגורס: דום! עתה תראה היקרך דברי. המנין אשר תדמה למספר ארבעה הוא באמת עשרה, אם כך אתה מונה: אחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע. והוא המשולש המספרי השלם במנין צלעותיו כזה:

                         o           
     
        o      o       

  o       o      o    

o   o      o    o   

והיא שבועת בריתנו בחברתנו –

הקונה: אמנה חֵי מספר הארבעה! מימי לא שמעתי תעלומות נסתרות וסודות כמוסות כאלה!

פיתגורס: אחר כך אורה לך משפטי ארבע היסודות אמר"ע על חוקותיהם תנועותיהם ותמונותיהם.

הקונה: מה זאת תשמע אזני? הגם לאש ולאויר תמונה ותבנית?

פיתגורס: כן הוא. הלא תנועה להם, ואין תנועה לדברים נעדרי תמונה. עוד תלמוד להבין ולהשכיל כי עצם האלהות אינו אלא מכסת המספרים וערך הקולות.

הקונה: הפלא ופלה!

פיתגורס: ועוד תתבונן לדעת, כי עצם ישותך הנראה כגשם אחד, הוא באמת כפול בשנים, אחד במראה ושני במציאות.

הקונה: מה זה תאמר? האם אחר אנכי, ואינני האיש המדבר עמך פה?

פיתגורס: עתה אתה בגפך; אכן לפנים היית וחיית בגוף אחר ובשם אחר נקראת, ובימים הבאים תתגלגל עוד הפעם בגו אחר, כי הנפשים פורחות כאופן וגלגל יתגלגלו ויתגוללו מגוף לגוף ומגו לגו אחר עד קץ הימין.

הקונה: אם כך לפי דעתך לא אמות לשחת לנצח נצחים, כי אם אתהפך כחומר חותם מתמונה לתמונה – אמנם רב עתה, הרף, הגידה נא לי מה זה תאכל?

פיתגורס: אך דבר מן החי לא יבא אל פי; ובלעדו אוכל הכל מלבד פולים (.(Bohnen

הקונה: מדוע לא תאכל פולים? האם תגעל נפשך בהם?

פיתגורס: לא תזהמהו חיתי; אבל קדושים הם. הפול הוא פרי קודש הלולים, מפני שהוא מן הזרעונים המלאים זרע, וכל זרע קודש הוא; וגם אם יפשט הפול את עורו בעודנו באבו, יתראה בו דמות ברית המעור, הקדוש גם הוא. ואם יניחו פולים מבושלים במספר לילות מינו להם לאור נוגה הירח, אז יֵהָפכו לדם. והאחרון הכביד כי קרואי העדה בערי היונים יבחרו זקני העיר ע"י פולים.

הקונה: מה נמרצו דבריך – אולם הבה פשוט נא בגדיך, למען אבחנך ערום כדרך העבדים הנמכרים בשער – אֵי שמים! הן ירכו זהב מופז! הנמצא איש כמוהו? הנני לקנותו. מהרו הגידו מה מחירו?

מערקור: עשרה ככרים.

הקונה: שלי הוא; האֵ כסף מקנתו.

יופיטער: כתוב זכרון בספר מאיזו ארץ הקונה הנהו.

מערקור: כפי הנראה הוא מארץ יון שבאיטליא התחתונה; אכן לא לבדו הוא, כי שלש מאות קונים השתתפו עמו.

יופיטער: יקחוהו לצמיתות! העמידה בשער פילוסוף אחר.

דיוגֶנֶס    🔗

מערקור: האקח את האיש הלז הנתעב והנאלח כטבול בשחת בוץ יון?

יופיטער: קחהו; אולי ימָצא לו קונה.

מערקור (קורא): קרב הנה איש נושא חבית על גב כתפותיו הערומות! מי חפץ לקנות איש חיל רב פעלים בן חורין?

הקונה: מה זה תקרא? בן חורין?

מערקור: כן, בן חורין הוא.

הקונה: איך תמכור בן חורין ממכרת עבד? ומה תעשה אם יבאך האיש הזה במשפט גונב נפש איש ומכרו?

מערקור: אל יפול לב איש עליו; גבר כמוהו לא יצעק חמס על ככה, כי גם בכור הסבלות הנהו חפשי בדמיונו.

הקונה: אבל מה יועיל ומה יסכון איש מזוהם כמוהו, אשר חלאתו בו ונגעו בראשו? אך חוטב עצים או שואב מים יהיה.

מערקור: אל נא, היה יהיה לך שוער הפתח ושומר הסף, ותמצאהו נאמן לפניך ככלב אל אדוניו, כי כן נקרא כלב גם הוא⁵¹.

הקונה: אי מזה הוא? ומה משלח ידו?

מערקור: שאל את פיו ותדע הכל אל נכון.

הקונה: זחלתי ואירא מגשת אל בעל פנים נזעמים כאלה, פן יבולע לי כי יחרוץ לי לשונו ככלב נובח, ישכני או ידחני למדחפות. הביטה וראה איך ירים מקל חובלים בידו, ועיניו מזרות כעס וחמה.

מערקור: אל תירא ואל תחת כי כלב בַיְתִי כמוהו אינו נושך אם גם חורץ לשונו וחורק שיניו כמשפט הכלבים. הקונה (אל דיוגנס): עתה אחי הגידה נא לי מאין אתה ואיפה מקום מושבך?

דיוגנס: מִכֹּל בַּכֹּל.

הקונה: אל מה ירזמון מליך?

דיוגנס: אזרח התבל אני.

הקונה: נשמת מי תצא ממך? ומי הוא זה איש מופתך?

דיוגנס: שמשון הגבור הוא הערקולס.

הקונה: אמנם המקל אשר בידך דומה אל מחי קבלו; אכן מדוע לא תעטוף עור ארי כמוהו?

דיוגנס: מכסה עורי הוא המעיל אשר אתה רואה על בשרי. מלחמה לי כמו להערקולס בנעימות החיים ובתאות העוה"ז מדור דור.

הקונה: עתה אמור לי במה כוחך גדול ומה אומנתך?

דיוגנס: גואל מין האנושי אנכי, פודה בני אדם משחת מדות גרועות, ורופא חולי רוח אני.

הקונה: הבה נאה דורש ונאה מקיים, מה זה תורני ואת מה תאלפני אם אקנה אותך לי לעבד?

דיוגנס: בראשית אסיר ממך כל רגש רך וענוג ומפונק, אחנך ואלמדך לחיות במסכנות, לאכול לחם יבש נקודים וללבוש אדרת שער בלה ומטולאה. בזיעת אפיך תעבוד בפרך להועיל לך ולעמיתיך. כל כספך וזהבך תבער מקרבך ותשליכהו במצולת ים נשיה. אל תראה חיים עם אשה ובנים ובנות לא תוליד, וגם בגוש עפר ארץ מולדתך לא תדבק, כי כל הענין אשר נתנו האלהים לבני האדם לענות בו תחת השמש הבל הבלים הוא. ואתה לך לך מארצך ומבית אביך, והלכת באשר תלך, וישבת ככוס חרבות על מגדל בודד, או כקפוד על שן סלע גלמוד, או תזחל בחבית כתאו וזמיר, ועל שכמך תשא מלתחה מלאה קציעות תאנים ושרשי רתמים וקטפי מלוח ופקועות שדה ומגלות ספרי קלף כתובים פנים ואחור, כי אז תהיה מאושר בארץ, וכל מלכי תרשיש ואופיר לא ישוו לך. עור בשרך יהיה כעור השנהב, ואם יכוך זדים בשוטים ויסרוך בעקרבים, לא תחוש ולא תרגש ולא תדע מכאוב, כי בשרך נחוש וכוחך אבנים.

הקונה: הוי סכל! מה זה תבענה שפתיך הומיות פתיות? מוסר עקרבים לא יכאיב את בשרי! המגן צב על בשרי ואם שריון עקרב על עורי?

דיוגנס: רוחך ידון בך לכלכל מחלה כגבור כובש את יצרו. ואלה המדות הטובות אשר תשתדל לדבק בהן: עשה ערפך ברזל ומצחך נחושה עז כנמר לא יחת מפני כל. כמלך כעבד כנשוא פנים כנקלה יהיו שוים בעיניך, כי אז כל באי עולם אליך ישגיחו אליך יתבוננו ויאמרו, אך איש חי רב פעלים מלא כח וגבורה האדם הזה. לשונך תצמיד דברי בלע בלעגי שפה להתקלס בכל עובר ושוא, עור פניך תעשה לקמטים, צעדך יצר כאיש נדהם תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, הסר ממך בשת וכלמה, וכל מעשיך יהיו דומים למעשה בהמה. שמור רגליך ללכת תמיד במקום שרבים מצוים, אבל התרחק מהם ואל תשאל בשלום אדם, וכי יברכוך טובים אל תענם דבר, כי חפשי אתה איש דרור בארץ. אכול ושתה בחוץ, הסך רגליך ברחוב העיר, ובזאת תעשיר כי יהיה בית הכסא סמוך לשולחנך. והיה כאשר תריד וקצת בחייך, אכול תאכל רמש-ים חי ותמות.

הקונה: יגער בך השטן, איש משוגע ממראה עיניו! הכזה דרך חיים אבחרהו? לא עוד אבקש תורה מפיך כי נסכלת; אכן אעבור על טוב צוארך, ואשים עול סבל על שכמך לעבוד לי בבית ובשדה; ובכל זאת לא ארבה במחירו, אך שני שקלי כסף אתן בעבורו. הירצה הדבר, מערקור?

מערקור: קחהו הלאה, למען הרחק מאתנו לשון מדברת גדולות כמוהו, כי אך זאת חפצו לשפוך בוז וקיקלון על כל עובר.

אֲרִיסְטִּפֶּס    🔗

יופיטער: הביאו עבד אחר, את האיש הלז מאי קירענע, לבוש בגדי חופש כליל בהדרו, מסלסל בשערו ועטרת פרחים על ראשו.

מערקור קורא בחיל: הביטו נא וראו הנה, מי האיש החפץ חיים טובים מלאים נחת דשן? מי גבר יחיה באוָתו לשבוע שמחות בנעימות נצח? מי הוא זה הקונה את העבד הזה המשועבד ליצרי לבבו, ויודע להלוך נגד החיים בתענוגי בשרים?

הקונה: סור הנה, פילוסוף עוטה הוד והדר, והגידה לי במה תגביר חיל לעבוד את אדוניך?

מערקור: חדל ממנו ואל תלאהו בשאלות, עיניך הרואות כי מנת כוסו רויה, ראשו סובב הולך כשוכב בראש חבל, ולשונו לחכו דבקה, ולמה זה תשאל מאתו נצורות והוא לא ישיב לך דבר, כי היין הבוגד הכביד לשונו כעופרת.

הקונה: אולם מי זה יקח לו עבד אשר שררו כאגן הסהר לא יחסר המזג? ידיו נוטפות מור ושמן משחת ראשו יורד על פי מדותיו. ראה נא גם ראה איך לאטו יתנהל ובכבדות יתנהג, מתהלך ננער כארבה ונטוי כגדר הדחויה. מי יתן ואדע מה זה יפעל עוד ומה מעשהו יומם ולילה?

מערקור: הנהו איש רעים לתרועע, אוהב יין ושמן, עטרת גאות שותי שכר, משחק בסוד עליזים כמלך בגדוד, ולו חך יטעם בוחן ובודק כל גנזי מלאכת צלי באש ובשל מבושל במים. הוא ערך משטר וסדרים בתענוגי החיים, לרוות דשן ולשבוע חלב משלחן הערוך בתבל לבן האדם. עיר אטהען גדלה אותו על ברכי למודיה, ושרי סיציליא נשאו פניו וכבדוהו בהיכלי תפארתם. ותורת חיים שלו תלמדהו לבוז לכל אדם, להיות בידידות עם כל איש, ולמוץ מכל דבר עסיס נופת העונג באשר הוא שם.

הקונה: אנה בקש לך קונה אשר יחשוב זהב כעפר ואנכי לא התאויתי לתת כספי במחיר עבד מפונק מנוער ואחריתו יהיה מנון.

דֵימוֹקְרִיטֶס    🔗

יופיטער: שטה מעליו וחדל. הביאה פילוסוף אחר, הגישה הנה שני האנשים ההם גם יחד, אשר האחד שוחק תמיד על אולת בני איש, והוא מעיר הכסילים היא אבדערא, והשני בכה יבכה מאין הפוגות על סכלות בני אדם, והוא מעיר עפֿהעזיס.

מערקור (קורא): הו! הו! בואו הנה! גשו שניכם יחדיו, זוג תאומים מהופכים! – שאו עיניכם וראו שני עבדים עולים בחכמתם ובתבונתם על כל בני גילם.

הקונה: איככה מתהפכים שני האנשים ההם במסבות אפני רוחם או מזגם! האחד מתנועע מרוב שחוק מלא פיו כרואה במשחק קופים דוהרים כאבירים, והשני קודר מתהלך כצל בצלמון ודמעתו על לחיו – ועתה מה לך מצחק כי תעיר ותריע בשחוק מרבה להכיל?

דימוקריט: העוד תשאלה! הלא כל הרואה והשומע אתכם ואת כל מענה עניניכם תחת השמש, בטנו כאובות חדשים יבקע משחוק, כי צחק יצחק לכם ולהבליכם.

הקונה: האמנם? אם לא הצחוק היה לך עלינו! הכי כל דברת בני אדם אך שחוק שפתים ומעשיהם כשעשועי ילדי זקונים בעיניך?

דימוקריט: הכל אתם אפס מעשיכם ופעלכם מאפע. הבל כל בני אדם, גם קנאתם גם אהבתם גם שנאתם במאזנים לעלות המה מהבל יחד. אך משחק תעלולים כל התרגזכם ושאננכם בעסקיכם, וכל תנועותיכם ותנואותיכם בעיני רק הבלי אטומים ( atomen ) מפזזים ומכרכרים באבק השמש.

הקונה: הבל אך אתה והבל יפצה פיך. הוי קשה פנים ועז מצח! הלהתחכם תאמר מכל באי עולם ומתים מחלד?

הֵירַקְלִיטֶס    🔗

שמע נא אתה רעהו הטוב ממנו. הנך חכם בעיני יותר מרעך הפושק שפתים. ועתה הגידה נא לי מדוע אך בכה תבכה ועיניך פלגי דמעה תרדנה?

הירקליט: איך אתאפק ולא אבכה בראותי כל מענה הענינים תחת השמש אבל אבלים, וכדור הארץ קודר קדרות ענן מכסהו. כל אושר התבל אך בין לילה גז חיש ויעף ולעומת שבא כן ילך, ומי יבא אחרי המלך את אשר גזר עליו בטרם יגיח מרחם האפס. לכן מר אבכה ואתאבל על צאצאי בני תמותה כי נולדו ל ריק ולבהלה. ומה יתרון להם בכל עמלם שיעמלו תחת השמש בזיעת אפם בבוא קץ כל בשר אמת בצעם, בהגיע היום האחרון יום בוער באש מתלקחת בכל מוסדי התבל ויסודותיה להתם ולכלות כל היקום לאפר ולדשן ולדראון עולם! זאת תאניה ואניה בבתי נפשי, וזה לי קנים והגה והי, כי אין תקומה ליקום, והכל כאשר לכל עומד כסיר נפוח על שתות תהו ובהו. ששון ואסון שכל וסכל מלך וחלך שר וצר נשתוו. עולם הפוך אנכי רואה תחתונים למעלה ועליונים למטה, כסילים בשמי מרומים וחכמים בגנזי תחתונים, הישר נלוז והעושק מתהלל, וכל ההוה תחת השמש רק צבא חליפות מקרים אשר בילדי הזמן ישפיקו.

הקונה: ומה הוא הזמן בעיניך?

הירקליט: ילד עושה מעשה נערות ותינוק משעשע על חור פתן.

הקונה: ומה המה בני האדם?

הירקליט: בני אלהים אבל גם בני תמותה.

הקונה: ומה המה האלהים?

הירקליט: בני אדם אשר אין להם תקוה למות.

הקונה: אך במשל וחידה תדבר, אחי, ודברים סתומים וחתומים תביע כאלו קול אפוד ותרפים מדבר מתוך גרונך.

הירקליט: ומה מני יהלוך אם אתם בני אדם תשמעו אלי ואם תחדלו?

הקונה: לכן תתמכר באין קונה אותך, ולא אדונים לסכל כמוך.

הירקליט: סורו מני הלאה כלכם כנער כזקן כקונה כלא קונה, כי מום בכם משחתכם בכם, ואין מתום בכל מדותיכם.

הקונה: התבלעה חכמת האיש הזה, לא אקנהו גם הוא, כי שניהם משוגעים.

סוֹקְרַטֶס    🔗

יופיטער: העמד עבד אחר על יד שער השוק.

מערקור: את מי אקח? האתפוש את המְבַטֵא הלז המטייל עם בחורי חמד ומשחק עם נערי יפי תואר?

יופיטער: סחבהו הנה.

מערקור ( קורא): בא הנה! עלה קרח! מי האיש החפץ לקנות עבד נרצע לרגשי אהבה וריעות ידידות וחבה, והוא טהר עינים ובר לבב וקדש יאָמר לו?

הקונה: מי אתה על דגלך באותותיך?

סוקרט: איש מרוה דודים מתעלס באהבים אנכי. מי כמוני מורה דעה ומבין חכמה את הילדות והשחרות –

הקונה: ומה לידידי בביתי להורות את בני נער יפה כשמש ואת בתי ברה כלבנה?

סוקרט: התירא מפני חשק דודַי? החשוק אחשק בגֵו בו"ד? אם אאהב נער יפה עינים? ואם אעגב בבשר בטעמי יופי ונועם אהבה בתענוגים? הלא אך בנפש נעימה השוכנת רק בגוף נאה תקָשר נפשי באהבה זכה וצחה טהורה וברה בתענוגי רוח ולא בשר?

הקונה: מי זה חסר לב יבטח בכפיר רובץ אצל כבשה, באמרו כי אך ביפי צמרה יבקש להתענג, ואת בשרה לא יטרוף?

סוקרט: נשבעתי לך בכלב הגדול, כי בתם לבבי ובנקיון כפי אלקט דודאי אהבה בערוגות לחיי עלם ועלמה!

הקונה: אֵי שמים! הגם הכלב בין האלהים הקדושים אשר בארץ המה?

סוקרט: הלא ידעת או שמעת מאליל “הנובח” ( Anubis ) בארץ מצרים, מאליל “השיר” ( Sirius ) אשר בשמים, ומהאליל “קבר” ( Kerberus ) אשר בשאול תחתית? הן שלשתם כלבים בשמים ממעל ובארץ מתחת.

הקונה: שמעתי ואדע. ועתה הגידה נא לי אחי אי זה הלך נפשך בחיים?

סוקרט: חיה אחיה בעולם מדומה אשר יצרתי לי אף עשיתי לתלמידי בחזיוני חופש ודרור על פי חוקים טובים וישרים אשר בראתי לי בקרב בטן ולב עמוק.

הקונה: שמיעני נא אחד החוקים האלה.

סוקרט: ראש חוקי תכנתי בדבר הנשים, וכה משפטו: האשה איננה סגולת בעלה לו לבדו לנחלה, ובשמחתו לא יתערב זר, כי אם נתונה היא לכל ראש גבר, לרוות דודים עמה כאות נפשו, וחפשה נתנה לה כשפחה חרופה בלי אשם תלוי, כי קרקע עולם היא.

הקונה: שתי אזני גם יחד תצלנה לקול השמועה הזאת! המחה תמחה את הדבור “לא תנאף” מספר תורתך אשר כתבת לך בשרירות לבך?

סוקרט: מחיתי אותו כעב וכענן עם שאר חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם בני האדם באהבה ובריעות כאיש אחד חברים תחת השמש.

הקונה: מוזר! – ומה ראשית חכמתך בפילוסופיא שלך?

סוקרט: שיטתי סולם עם שלבי יצורי קדם וברואי בראשית מוצב ארצה בעולם העשיה, וראשו מגיע שמימה בעולם האצילות. כל אשר אתה רואה בארץ עם צאצאיה ובשמים עם צבאם איננו כי אם צל צורות קדמוניות רוחניות אשר בשמי שמי הדמיונים –

הקונה: יקחני אופל אם אבין שמץ דבר מכל צורותיך הקדמוניות.

סוקרט: לא יפלא בעיני, כי רוחך מוכה בסנורים, או חשך לא תראה; לא כן אנכי עמדי, הנני רואה את היצור הרוחני הקדמון ממך וממני ומכל הדברים אשר תחת השמש – לעיני רוחי כל דבר כפול ומשנה, רוחני וגשמי.

הקונה: איש נבון וחכם אתה, הבה אקנה אותך – מערקור, מה מחיר השוטה הזה?

מערקור: הואל תן ככרָיִם.

הקונה: הֵא לך כסף מקנתו.

אֶפִּיקוּרֶס    🔗

מערקור: ועתה בֹא אתה הנה, אפיקורס, מי האיש החפץ לקנותו? הנהו תלמיד מובהק של הפילוסוף ההוא הממלא פיו שחוק כל היום, ושל הפילוסוף משנהו המבושם והמסולסל, אך נופלים הם ממנו ביראת שדי אשר יעזוב לגמרי ואין פחד אלהים לנגד עיניו. בכל זאת הוא איש רֵעים להתרועע, ורוח מתנוסס בו לאכול ולחוש ולרדוף אך טוב.

הקונה: הא לך מחירו. אכן אמור לי מה מאכלו אשר יבחר בו?

מערקור: ממתקים ומעדנים אשר ריח דבש בהם, וביחוד ימתקו לחכו תאנים יבשות.

קְרִיזִיפֶּס    🔗

יופיטער: ועתה קרא הנה עבד אחר, הלא הוא איש קרח וגבח מבית מדרש הסטוֹא.

מערקור: הנה זה בא – האזינו קונים, הֵא לכם פה לממכרת עבד חותם תכנית צדקה וחיים! מי האיש החפץ לדעת ולהשכיל הכל כאשר לכל?

הקונה: איכה נבין דבריך אלה?

מערקור: זה האיש חכם ונבון, הוא לבדו ולא אחר, הוא ואפסו עוד, יודע כל חכמה ומשכיל בכל תבונה, לשונו חרב חדה, מדברו גחלי רותם, פלפולו פלפל חריף, הגיונו תער מלוטש, היקשיו חצים שנונים, ויכוחו קשת דרוכה, משפטו כרעם בגלגל, וכח דברו מפרק הרים משבר סלעים ומפוצץ צורים, וכרוח סועה וסער יעתיק הרים ממקומם ויטחנם אלה באלה לאבק וחול בעיני מתנגדו, יהפוך מר למתוק וחשך לאור ויטהר שרץ מן התורה בשבעים טעמי בינה.

הקונה: אם כן קרב הנה איש חי כביר כח לב גדל העצה ורב פלאים, אמור לי מי אתה? האם לא תתעצב אל לבך כי תמכר בשער כאחד העבדים?

קריזפ: לא, הדבר שאינו בכח ידנו להטותו לחפצנו, לא ישמח ולא יעציב אותנו, ההכרח כמות אינו לא טוב ולא רע.

הקונה: דבריך אלה כספר חתום לי.

קריזפ: לא פילוסוף ולא בן פילוסוף אתה, על כן לשוננו זרה לך ושפת לא ידעת אתה ואבותיך תשמע. מי יתן ותלמד לדעת דרך תבונות רעיונינו בהגיון חכמה, כי אז תשכיל להבין מה היא סבה ומסובב, ובמה יבדל מגדר עלה ועלול במהות איכות ובמושג כמות. –

הקונה: חי נפשך וחי חכמתך אם אעזבך עד אם למדתני מה היא סבה ומסובב.

קריזפ: שמע נא אדוני, הנני להבינך בינה ותבא חכמה בלבך ודעת פילוסופיא לנפשך ינעם. אם יהיה איש פסח או עור, וכשל הפסח או העור באבן או באגרוף, והכה את רגלו או את עינו ושחתה, כי אז תכנה שבר רגלו או עורון עינו בשם סבה, ואת השחתת רגלו או עינו בשם מסובב.

הקונה: לזה אקרא שכל חרוץ כחרב פיפיות! מה תדע עוד?

קריזפ: אדע לשזר במשפטי הגיון קלעים מעשה רשת לתפוש בכף את המתוַכֵּחַ עמי, ולהשקיע לשונו בחבלי מוקש עד אשר יאלם ולא יפתח פיו. וזה שם הפח הזה אשר פי יקבנו: היקש הטעה.

הקונה: מה גדול כוחך בבינה יתירה!

קריזפ: האזינה אדוני, היש לך בן או בת?

הקונה: יש ויש לי. אך מה זה תשאל לבני או לבתי? הלהתחתן בי אתה אומר?

קריזפ: לא, דמה בנפשך כי בנך הולך לשוח בארץ מצרים על שפת היאור, והנה התנין אשר בנהר מזנק על בנך ותופש אותו בגרונו כקבר פתוח לבלעהו חיים, ובכל זאת יש את נפשו להשיב לך את בנך בתנאי, אם תשכיל להגיד לו מראש, אם באמת ובתמים יש בלבו להשיב לך את בנך, או אך מכזב ומשלה הוא אותך. מה הוא המענה אשר תשיב לו?

הקונה: הקשית לשאול; לא ידעתי נפשי מה אשיב אליו למען ישיב לי את בני. הלא אז אחלה פני חסדך כי תואיל בטובך הגדול למהר להשיבהו דבר למעני, להשיב לי חיש ילד שעשועי בטרם יהיה טרף לשן בן שחץ.

קריזפ: אמור תאמר לנחש בריח הלז הרובץ בתוך יאוריו לאמר: ידעתי מראש כי לא תשיב לי את בני; ואז יהיה מוכרח להשיב לך את בנך. כי אם יבלעהו ולא ישיבהו לך, הלא אז ידעת מראש את מזמתו, וא"כ חייב הוא להשיב לך את יוצא ירכך כהבטחתו – ההתבוננת? ועתה עמוד ואזניך תשמענה עוד גדולות ונצורות מאלה.

הקונה: מאזין ומקשיב אנכי.

קריזפ: היקש הקוצר, המושל, היקש אחי יוסף, והיקש המסוה.

הקונה: אשמע ולא אבין מאומה. מה הוא היקש אחי יוסף?

קריזפ: בינה בדבר: אחי יוסף ידעו ולא ידעו דבר אחד בזמן אחד, כי כאשר עמדו לפני אחיהם המשנה בארץ מצרים אשר התנכר להם, ידעו כי יוסף אחיהם הוא, אך לא ידעו בי הוא זה אחיהם יוסף. – ועתה בין גם בהיקש הקוצר: פילוסוף אחד אמר אל איש שדה העומד לקצור את שדהו לאמר, הנני להוכיח לך במופת חותך, כי לא תקצור תבואתך, ולא עוד אלא שאי אפשר לך לקצור אותה לעולם. מי יתן ואשמע את מופתך החותך, ענהו האכר. האזין נא, השיבהו הפילוסוף, הן לא ימנע אחת משתי אלה, אם תקצור או לא תקצור, האין זאת? הן או לאו, ענה האכר. באופן הראשון אם תקצור, אז לא תפסח עוד על שני הסעפים אם לקצור או לא לקצור כי אם תקצור. בלי ספק, ענה האכר. באופן השני, הוסיף הפילוסוף, לא תפון כמו כן אם לקצור או לא, כי אם לא תקצור; ואם כן אזלת יד הבחירה ממך, ובין כך ובין כך לא תקצור את שדך. –

הקונה: הפלא ופלא! – אך אמור לי מה הוא המטרה העליונה אשר הצבת לך בדרך חכמתך? ומה תעשה אז בהגיעך אל ראש מרום השלמות?

קריזפ: אז איגע ואעמול לרכוש לי עושר ונכסים, ולהבריא את כוחי מראשית פרי האדמה, ולראות חיים בעמלי תחת השמש. אבל בטרם נגיע אל המטרה הזאת, יש לנו יגיעה יתירה וטורח רב, להגות בספרים רבים ושונים, לעוֵר עינינו באותיות צעירות פורחות באויר על פני נייר מטושטש, לאסוף בזכרוננו כללים מכללים שונים עם פרטיהם ודקדוקיהם, ולהרגיל פינו בלשון מדברת גדולות על העצים ועל האבנים במבטא הגיוני מוזר לאוזן השומע.

הקונה: אשרי חלקך, חבלים שפרו לך בנעימים! אמנם סלח נא אם אומר לך, כי הכרת פניך תענה בך, כי איש אוהב בצע ולוקח נשך אתה, ואיך יאות לפילוסוף כמוך?

קריזפ: הוא הדין, אך לגבר מתפלסף יאות לתת כספו בנשך ובמרבית, כי הפילוסוף לבדו יבין לעשות חשבונות רבים בפלפול הגיון, ע“כ הוא מהיר גם לחשוב חשבונות בנשך ובתרבית. וברוב הגיגו לא יחשוב נשך בודד במועדיו כאשר יעשה עם הארץ, כי אם נשך כפול ומכופל, נשך בן נשך ותרבית בת תרבית, וכ”ז על פי היקש הגיוני כזה: אם לוקח הפילוסוף את הנשך הראשון, אז יקח גם נשך יוצא ירכו, ועתה לוקח הוא את הנשך הראשון, בע"כ יקבל גם את בנו.

הקונה: הנה כי כן דרכך גם בשלמונים אשר יגמלו לך תלמידיך המבקשים פילוסופיא והגיון ותורה מפיך, חיים שנים ישלמו, כי אך לחכם ונבון יאה לקחת שכר טוב במחיר צדקתו אשר יחלק ברבים.

קריזפ: כן הוא, כי לא אקח המשכרת להנאתי, כי אם לטובת שומעי לקחי, שכן דרך כל הארץ, האחד משפיע והשני מקבל, ואת חברי ותלמידי אחנך להיות בבחינת משפיע, ואותי אלַמֵד בחינת מקבל.

הקונה: כוונתך רצויה בהפך המשפט, כי אתה המורה הוא המשפיע ותלמידך המקבל, אם אמנם יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להיניק.

קריזפ: ערום בדעת אתה לדקרני בצנינים, לכן איסרך גם אני בשוט היקש משים מועקה במתניך, אשר לא תוכל להתהפך מצד אל צד.

הקונה: האם היקש הגיוני מוסר עקרבים וכבל נחושתים הוא?

קריטזפ: מוסר אכזרי, כי תבא במשעל צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, לבך סחרחר וראשך סובב סובב הולך באין מעמד. שמע נא וגור לך מפני חרב היקשי. ברצותי הנני מהפך אותך כרגע לאבן דומם.

הקונה: צחוק עשית לי! לאבן דומם! האם כוחך יגדל כמשה ההופך סלע לאגם מים ואילי מואב נדמו כאבן?

קר. שמע נא ההיקש, ואחר כך תלעיג: כל אבן הוא גוף, האין זאת?

הק. כן הוא.

קר. נפש כל חי גם הוא גוף.

הק. בלי ספק.

קר. אתה הוא בעל חי.

הק. ככה אדמה.

קר. א"כ אך אבן אתה.

הקונה: הוי אכזר, חוס נא! הסר מלבי כובד האבן, והפכני לבו"ד כבראשונה!

קריזפ: התפאר עלי כי כדברך כן יהי. הגידה נא לי האם כל גוף הוא בעל חי?

הק. לא.

קר. האבן הוא בעל חי?

הק. לא.

קר. ואתה גוף הנך?

הק. כן.

קר. ובעל חי אתה, אף אם גוף הנך?

הק. כן הוא.

קר. מעתה אינך אבן, באשר בעל חי אתה.

הקונה: אודה לך על חסדך, כי כבר האמנתי היות כאשת לוט נציב מלח. ועתה אקנה אותך ככל אשר יושת עלי, כי יקר אתה בעיני, וכל חפצים לא ישוו. בך מערקור, הֵא לך מחיר העבד החריף הזה.

אֲרִיסְטוֹטְלֶס    🔗

יופיטער: אל נא תעצור, מערקור, קרא לעבד אחר ויעמוד על השער.

מערקור (קורא): הבה! ראש המשאיים! עליך יסוב הכוס עתה להמכר ממכרת עבד. האזינו רוזני ארץ! הֵא לכם חכם החכמים ונבון הנבונים, ידיעתו המלאה הרחבה והגדושה תשתרע בצבא השמים במרום ובצאצאי הארץ באדמה, אין דבר נעדר משכלו.

הקונה: מה משפטו?

מערקור: הנהו איש סדרים וגבר משטר הגון, שכל נכון וישר ובעל דרך ארץ ודעתו יפה לבריות, והוא כפול במתכנתו;

הקונה: כפול?

מערקור: אין תוכו כברו, פנימו נבדל מחיצונו. ואם תקנהו זכור ואל תשכח, כי מחציתו פנימית ( esoterisch ) ומחציתו חיצונית ( exoterisch ).

הקונה: ומה שרש דבר נמצא בהפילוסופיא שלו?

מערקור: כי הטביע הבורא באדם טובה משולשת האחת מושבה בנפשו, השניה נמצאת בגופו, והשלישית מרחפת מחוץ לשתי אלה.

הקונה: מה עמוק! ומה מחירו?

מערקור: עשרים ככר.

הקונה: הרבית במחירו.

מערקור: אל נא אהובי, הנהו עשיר גם הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו, והיה הוא וחכמתו ועשרו לך לעבד עולם. והרבה תלמד ממנו, ד"מ כמה ימי חיי זבובי מות, עד כמה יעמיק קרן השמש במצולת הים, ומה היא נשמת רמשי הארץ ושרצי המים.

הקונה: האח! מחקרים דקים ונשגבים כאלה!

מערקור: ומה תתפלא בשמעך מפיו דברים עומדים ברומו של עולם ומחקרים מסולאים מכתם אופיר, בדברו ד"מ על זרע החי ועל הולדתו, איך נברא העבור במעי אמו, וכי האדם הוא בסגולתו משחק, לא כן החמור ועם הדומה לחמור וכו'.

הקונה: צדקת כי יעמיק שאלה תהום רבה ויגביה מחקרו שמי שמים. הבה! אקנהו, הֵא לך מחירו.

פִּרְהוֹ    🔗

מערקור: עוד שָאַר האחרון הכביד, איש עפלה נפשו לא ישרה בו, מנתר על הן ולאו, ופוסח על סעפים שונים מהופכים ומתנגדים בהעלם אחד. בֹא הנה פירהו ועמוד על השער. מי האיש החפץ בו?

הקונה: הבה, אנסה דבר אליו: מה זה תדע?

פרהו: אין כל מאומה.

הקונה: איכה אבין לדבריך?

פרהו: אפון ואשפוק במציאות כל דבר ישות גשמי או רוחני.

הקונה: האם אנחנו כולנו אין ואפס?

פרהו: מי זה יודע?

הקונה: הלא תדע אם נמצאת גם אתה?

פרהו: לא אדע שמץ ממציאותי האמתית, כי החושים כוזבים, השכל משלה ומוליך שוללי הכרה משגה וההשגה מתעתעת, וכל אדם כוזב.

הקונה: מה רבו ספקי ספקות האיש הזה! ספק ספקים הכל ספק! – ומה אלה מאזני המשקל אשר אראה בכפך?

פרהו: בהם אשקול מופתי החקירה אלה לעומת אלה במאזנים ישאו יחד, למען דעת מה אבן שלמה ומה שחק מאזנים, איזה יכבד ואיזה יקל, ובראותי כי בד בבד נשתוו, אוָכך לדעת שהכל תלוי ועומד בספק נצחי.

הקונה: ומה כוחך לעשות?

פרהו: לא אדע כוחי. מי יודע? אולי אוכל לעשות הכל, לבד מתפוש נס ופליט.

הקונה: מדוע אך תפוש לא תוכל?

פרהו: כי מרגלא בפינו: תפשת דבר לא תפשת. לכן לא אתפוש ולא אחזיק במאומה, ודבר לא יחזיק בי.

הקונה: אאמין לך, הנך למראה עיני גבר לא יועיל ולא יסכון, כלי אין חפץ בו. אולם מה תכלית חקירותיך בפילוסופיא?

פרהו: תכלית ידיעתי שלא אדע כֹל, שלא אראה מאומה, שלא אשמע דבר.

הקונה: הגם חרש ועור אתה?

פרהו: כמוהם כמוני. ועודני נעדר כל כח לחוש ולרגוש לשפוט ולגזור, כי הכל כאשר לכל מפוקפק מי זה ידענו.

הקונה: אחזיק בך ולא ארפך. מערקור,מה מחירו?

מערקור: ככר כסף בשקל אטהען.

הקונה: הילך. ועתה אחי בעל ספק, התאמין לי עתה כי קנה קניתיך?

פרהו: לא אדענו בברור גמור.

הקונה: הלא קניתי אותך ושלמתי מחירך?

פרהו: עוד אספֹק בדבר, עד אשר אשקלנו במאזני שכלי.

הקונה: תשקֹל או לא תשקֹל בשכלך, אנכי שקלתי כבר הכסף. לך אחרי כי עבדי מקנת כספי אתה עתה, התשמעני?

פרהו: מי יודע אם דברך כן הוא?

הקונה: הן עֵדַי הקורא והמוכר, עֵדַי כספי וכל באי ויוצאי השער.

פרהו: ומי זה יברר לך כי נמצא איש פה, אם אך כראות אנוש תראה בעינים משקרות?

הקונה: הוי כסיל קשה עורף! אם עוד לא תאמין כי אנכי אדוניך ואתה עבדי, אז אברר לך הדבר תחת הרחיים במופתים חותכים ושורטים שרטת בבשרך!

פרהו (הולך תפוש ברעיוניו ומגמגם): עוד אספק אם יהי כן – מי יודע? ספק ספקים הכל ספק תחת השמש.

ה.    🔗

אמנם כן, בני, בכל דור ודור ובכל עם ועם נמצאים חוקרים בעיניהם ונגד פניהם פילוסופים, אשר כמשק גבים בבצה ואגמון ישתקשקו במלות הגיון, יתהוללו במבטאים פילוסופיים, ומתפלספים במשפטים מקשקשים ובהיקשים מצלצלים למשמע אוזן תלמידיהם, וכל רוח תבונה אין בקרבם, וכשמוע איש מבני ההמון את קול דבריהם, יאמר אך רוח פילוסופיא מדברת מתוך גרונם, וחכמה רבתי תביע כמעין מתגבר מקרבם, אשרי יולדתם! אכן כאשר אוזן נבון דבר מלים תבחן, ימצאם חסרי טעם ושדופי רעות רוח, אך קול היקשים ומשפטים הגיוניים ורוח אין.

וזכורני שקראתי בספר קדמון ספּוּר מושם בפי היוני דיוגינוס הסינופי כדברים האלה: ויהי היום ואעביר קול גדול ולא יסף בכל העיר אטהען מקצה מזה ומקצה מזה, כי בא הלום חכם כשדי מארץ הקדם, פילוסוף מפורסם אשר כל רז לא אנס ליה וכל סתום לא עממהו, ודרש ידרוש במקהלות העם ביום ההוא, והורה יורה ענינים נשגבים העומדים ברומו של עולם והבונים בשמים מעלותיהם.

ויתקבצו המון העם קהל גדול מעולל עד יונק ועד איש שיבה, אנשים נשים וטף המולה גדולה ותהום העיר. ואמהר ואתחפש בבגדי פילוסוף כשדי, זקני ירד על פי מדותי, ועוטה עטה שפמי ולחיי בסבך צפצפה, על כתפי מרחף מעיל אדרת, ועליו משוחים בששר כל מזרות השמים וכסיליהם, וכל צבא הכוכבים איש לא נעדר, מצנפת גבוהה על ראשי ומטה תפארה בידי, וישתאה העם למראה פני, ויחרדו לקראתי וינועו אחורנית. צמאה נפשם וכמה בשרם לשמוע מפי רזי עולם ותעלומות סתרי כל דבר, עין לא ראתה זולתם ואוזן לא שמעה בלעדם. דממה דקה הומיה בכל המקהלה, וקרא זה אל זה ואמר הס! כאשר דרכתי על מפתן בית הועד וכבודי נראה בבית המדרש.

אחר כן פתחתי את פי ואען ואומר: שמעו נא אנשי אטהען, האזינו בני היונים, הנה אנכי נותן לפניכם היום מועד מועדים ימים או עשור, אם תאזרו חיל ותעצרו כח להגיד לי מראש ומקדם, על איזה אופן יסבו מדברותי עתה.. . אך עמל הוא בעיניכם, ימים יעברו ושנים יחלופו, ופשר הדבר לא תמצאו. לכן הטו נא אזניכם לדברי ולבכם תשיתו לדעתי. דעו נא וראו כי אנכי בשמים אשית פי, ודרש אדרוש לכם – מהאיש השוכן בירח…

לא החדלתי אומר ודברים, שפתי לא כלאתי ממשפטי הגיון, לשון החקירה בחכי לא הסתרתי, לא כחדתי אמרי צלצלי פילוסופיא, פעם כקול ברזל עשת חוצב להבות פלדות מאבני אש, ופעם כרעם בגלגל וכשאון המית מים כבירים, היו דברי אשר יצאו מפי להבטיחם נאמנה, כי יראו וישמעו ממני דברים נפלאים, לא שזפתם עיו אנוש ולא שמעתם אוזן אדם מני שנות דורות עולמים, עד אשר נצתה בקרבם תשוקה עזה ונמרצה כשלהבתיה, נכספה רוחן וכלתה נפשם לשמוע מה אומר ולהבין מה אדבר –

האם לא הצחוק היה לי! וגם עתה אצחק בקרבי מדי יעלב בזכרוני המראה הנפלא ההוא, אשר חזיתי ברשמי פניהם וקראתי בתוי יקהת לחייהם שונים ומשונים זה מזה: אלה משתאים בדממה חרישית, ואלה רוגשים ועורקיהם לא ישכבון, אלה משתוממים בלזות שפתים ועקשות פה, ואלה גועשים ברוח אפם והוד נחרם אימה, זה סוער כסופות בנגב לחלוף, והשני שואף ורוח תאנתו מי ישיבנה, זה משתוקק כאיל צמא אל אפיקי מים, וזה פוער פיו כמקוה למטר ומיחל למלקוש, וכלם כאחד כים נרגש הולך וסוער, בעת פתח דברי האיר מול עבר פניהם: מהאיש השוכן בירח … איש ואיש מביט אל רעהו בפני להבות ובקרבו תשה אמרתו: מהאיש השוכן בירח! .. והמה מתחרשים ומתלחשים קורצים בעין ומוללים ברגל, מאמינים ואינם מאמינים להשמעות אזניהם: מהאיש השוכן בירח…

כן הוא, הרימותי קולי ואקרא בלי רוך לבב ורפיון רוח, כן הוא, מהאיש השוכן בירח, אחד הדברים הנפלאים הנסתרים והכמוסים בשפוני טמוני הבריאה, מעירים תמהון ומעוררים השתוממות בקרב איש ולב עמוק, ואשר לא נדבר בו מקצה השמים ועד קצותם: מהאיש השוכן בירח…

"ראו הבאתם לנו זקן ארמי לצחק בנו, הרהיב אחד הנצבים עוז בנפשו לקרא בקול רועד כמו מצלתים, “או הוא בשיגעון ינהג או נחנו משוגעים ממראה עינינו!” (טובים השנים מן האחד, רחש לבבי כי גם שניהם נאמנו). והנה על פני שלישית המקהלה נראה הרצון לברוח ולצאת החוצה – “הוי אנשים בוערים בעם נמשלו כבהמות נדמו!” קרא בחיל איש זקן תופר מנעלים, רשמי פניו כתווי עזאזל, עיניו בחוריהן התחבאו כעטלפים בחפרפרות, לחייו ערוגות דומן וזפת, כל מראהו כאיש תעה מאחת מזרות השמים עלי אדמות, וכגבר נגרש מגו כוכב זנבי לשוטט בארץ – “אוי כלם כסילים מתי תשכילו, המאיש כשדי חכם כדניאל לא תשתו בצמא את דבריו; הלא מי מלא יזלו לכם שפתותיו נוטפות רסיסי פלא ואגלי רזי עולם! מי יתן תשכילו ותתבוננו כי לא דבר ריק הוא מכם! הלא שמעתם אותו מדבר מדברים לא נשמע כמוהם ממזרח שמש עד מבואו! שמעו שמוע דברי פיהו, ואחר תשפטו שפוט הטובים הם אם לא. רבים אנשים כאלה ראיתי בתבל ארצה, ואת לא האמנתי מעוז פניהם ישונא, שמעה אזני ותבן משפתים ישק כנופת צופים. אל נא תשימו לבכם אל היסוד אשר עליו אדני דרשתו הטבעו, אם כתפל בלי מלח יתראה, חי נפשי כי אך בעבור זה תשמעו ממנו גדולות ונצורות, מי יודע… בלי שפת יתר, נכספה נפשי ונפש אחי אנשי גאולתי לשמוע על האיש השוכן בירח, ואתם אם תשמעו ואם תחדלו, רק החרישו ותהי לכם לחכמה!”

הדברים האלה אשר דבר הסנדלר ההוא מצאו קן להם בלבות יתר מחצית ההמון וידום. אחר הדברים האלה כשוך רעם העם ותקם סערת ההמון לדממה, עמדו כאיש אחד חברים על מכונם, נצבו כמו נד בעין פקוחה ובאוזן פתוחה ובפה פעור לבלי חוק, למען ישמעו על אודות האיש השוכן בירח, ואשוב ואפתח את פי ואען ואומר: אחרי אשר השמעתי אתכם אדוני אטהען את קוטב דרשתי, תדעו ותבינו כי בטרם אחל לדרוש לכם, הנני מוכרח לגלות אזנכם ולהודיעכם את המושג הכללי והגדר ההקפיי שבו יושג ויוגדר האיש השוכן בירח, ומן תוארי ומקרי העצם הנפלא הזה, ידע ויבין איש איש מכם, כי רק האיש השוכן בירח נגדר בתוארים ומושגים כאלה, ובזאת הוא נבדל ונפרד מכל בני האדם אשר על פני האדמה, כי הנה יקצר כח שכל אנושי להשיג דבר, בטרם ידענו בסימניו ובמצריו אשר הבדל יבדילוהו מיתר ברואי היצירה, כי אך אז ראוי לו השם שנקרא עליו, ובהפך רק השם ייחדהו ועצמותו תתלכד עם שאר הגשמים ולא יודע איפה בכוחותיו הנטבעים בהויתו, אם אמנם גם האותיות והמלים בעצמם הנחתכים דרך כלי המבטא לבטא בשפתים: “האיש השוכן בירח” המה לבדם ירעידו למדי את גלי האויר המקיף אותם ואת משברי הרוח הסובבם, עד אשר ידעו בצנור האוזן כהולם פעם, ויגלו את מסך העור התנוכי השטוח על פניו, למען בוא יבא הקול פנימה אל שדרות עורקי חוש השמע, וכל אוזן תעידהו כי רק מהאיש השוכן בירח ידבר.

כזאת וכזאת רוח מבינתי חובב אותי להשמיע אתכם. אבל אדונַי ידוע תדעו, כי הדבר אשר אתם מבקשים לשמוע נפלא הוא ממנו, ולא אית בר נש על ארעא די יכל למחויה. ויהי נקל יותר למדוד בשעל מי הים הגדול, ולשקול בפלס הררי עד וגבעות עולם, מחוות לכם דעי בדבר הכבד והיקר הזה – אמנם כן ישנם ענינים רבים תחת השמש, אשר לפי השקפת עיני בשרים נקלים הם להשיג, ואם אך המדבר לא יתנהג בכבדות, אז יחשב השומע לדעת אותם כמו אמו אשר ילדתהו, אכן בעוד פינו פתוח לרוחה כמרחבי הרקיע לברר וללבן אותם באר היטב, לבלתי ישאר במו שמץ תפונה ושצף ספק, או אז מוכרחים אנחנו, עקב קוצר השגתנו בעודנו קבורים בחומר ארציי עכור וחשוך, שהוא מסך מבדיל בעד דברים רוחניים, אשר עיני בשר תכהינה מראות בהם – או אז מוכרחים אנחנו לבלום במתג ורסן פינו, לכבוש בקרקע פנינו ולדום כאבן. ..

אין דבר נקל בעולם כמו לאמר: הבה נדבר מהאיש השוכן בירח! אולם מי הוא זה חכם הגיון ואמיץ בינה להגיד לנו עצמותו מקריו משיגיו תואריו גדריו יחוסיו פעולותיו דרך ואופן הרכבתו? אין גם אחד. שערו נא בנפשותיכם, אחי הנאהבים והנעימים, מה עשיתם אתם אם נדרתם בפיכם לדרוש ברבים על דבר נשגב נעלה ורוחניי, אשר רק הפילוסופים היותר קרובים דבוקים חשוקים וחבוקים בשכל הפועל, גלגל העשירי קודש לאלהים, ידעו מקום תחנותו תכונתו ותכניתו, בהיות דבר דק צח זך אשר לא יושג לגוף ע"י חמשת החושים הגושיים העבים והגסים?

לא ידעתי נפשי – אם אמנם מחובת פילוסוף כמוני, מפורסם ומפואר בכל ארץ הכשדים, לבל יניח אבן ספק ומכשול תפונה בחכמותיו האלהיות, אשר השג ישיג בנפשו המשכלת הנאצלה לו ממרום, חלק אלוה ממעל ונחלת שדי מכסא כבוד אל עליון, ואשר לו משפט הבכורה על יתר בני האדם לגבי חומר גביהם; בל זאת לא ידעתי נפשי איך אחל לדבר אליכם מהאיש השוכן בירח? אם ממציאותו בפועל, או מאפשרותו בכח, כי אם נחליט היותו נמצא בפועל, אז מוכרחים אנו להקיש גם על אפשרות מציאותו בכח, כי דבר הנמנע בכח לא ימָצא בפועל, וזהו מושכל ראשון. וכן אם נחייב אפשרות מציאותו בכח, מוכרחים אנו לגזור ג"כ היותו נמצא בפועל, מפני שדבר האפשר הוא דבר נמצא, והבלתי נמצא יוצא מחוק האפשרות, כידוע למעיינים בחכמת מה שלמעלה מן הטבע. ומעתה אם נחליט הספק הראשון, ונגזור אומר כי האיש השוכן בירח אפשר במציאותו בכח, אז לא ימלט משני פנים, אם כי לא נחשוב למאומה ההבדל אשר בין אפשר לנמנע בכלל, ומלין בלי דעת נדבר (היותר נקל לי מכל) או נאמין, אף אם הוא זר בלי מובן, היותו נמצא, כי זולת זה איך נחייב אפשרות מציאותו, אם הוא באמת נמנע? וזהו מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. כמו כן אם אומר: האיש השוכן בירח הוא אדמוני או ירוק ככרתי, איש תבונות או חסר לב, וכדומה מתארים הנופלים על המין חי מדבר, אז לא יסופק שצריכים אנחנו להאמין בראשונה היותו נמצא, כי הנעדר לא יתואר ולא יגודר לדעת אריסטו, ואי אפשר לייחס תואר מחייב אל מתואר משולל לדעת אפלטון. וככה אם נחליט הספק השני ונאמר: האיש השוכן בירח הוא נמצא בפועל, אז תקדם לזו אמונתנו באפשרות מציאותו, אשר לא יאומן כי יסופר בלבד, אם לא נברר מציאותו על פי עדים נאמנים ומופתים חותכים. והיה כעלות על לבבי לברר כזאת, אחישה לי מפלט אל הספק הראשון, וממנו אל השני, ובכן הנני סובב הולך אחור וקדם, נע ונד במחוגת ספק ספיקא, מן אמתית האפשרות אל המציאות, ומן אמתית המציאות אל האפשרות, עד אשר יתבוללו עשתונותי יתהוללו שרעפי ושכלי יהיה לבער, לא אדע נפשי, לא אדע את השוכן בירח, לא אדע מה ביני ובינו, מה בין מציאותי ומציאותו, ואטיל ספק באפשרות מציאותי בעצמי…

במלים כאלה וכאלה לא אוכל להשביע תשוקתכם, לכן אודה לכם בכל לבבי, כי דבר כזה לא יבוקש ולא יחָקר בשכל אנושי. אך מה? לא יחָקר! – אבחר מחנק לנפשי מאמור נגד כל העם הרב הזה כי קצר כח חכמתי, ולהקדיר שמש תבונתי בעיניכם! אך זאת עשו וחיו, האמינו באמונה שלמה היות האיש השוכן בירח נמצא כאחד האדם באדמה, ובזאת ירוח לנו בשני פנים: אם השומע הוא מקטני אמנה ומבקש מופת חותך לכל דבר, אז נאמר לו: המטיל ספק באמונה עליו הראיה, ואם אין לו עֵד על הפך דברינו, לא יסיתהו לבו בספק, וכמוהו כל מתי חלד תחת השמש הירח יוכרחו להאמין לנו, מיראתם פן נמצא ספקות עצומות גם נגד מציאותם בפועל ואפשרותם בכח, ונברר היות חייהם רק חלום חזיון ליל והיו כלא היו – אבל זכור לי לטוב הפילוסוף העראקליט, אשר החליט פעם אחת ולא ישנה בלי דלוג כפסח על סעפים, כי האיש השוכן בירח מוכרח להיות נמצא, שזולת זה ר"ל אם הוא בלתי נמצא או אי אפשר להמצא, איך הוא האיש השוכן בירח? היש לנו מופת חותך גדול מזה?

אדוני השומעים! אחר אשר יצאנו למרחב מסבך הספקות אשר סביב שתו עלינו בשאלת מציאותו בפועל ואפשרותו בכח, נשובה נא נחקרה ונחפשה אם באמת ובתמים הוא נמצא בפועל? מה תאריו? ומה הם מקריו? – פה עמדו עמודו, חכמי אטהען ונבוני עם היונים, בזה אפתח לכם ארובות חכמות נשגבות, ומעינות תהום הפילוסופיא העמוקה מני ים, וטעמתם מקצתה ותאורנה עיניכם ותאמרו חמונו ראינו אור בהיר בשחקים…

הקשתי וארא כי עוד תמששו חשך בהיתר החקירה הנוכחת, ועוד לא שבעה נפשכם רבת חקירה ופילוסופיא; בכל זאת אל יפול לב אדם עליו, כי נוסיף לתור ולחקור עד אשר יגלה לנו הדבר כעצם השמים לטוהר. הנני רוצה לגלות לכם עתה סוד גדול נורא ועצום, רז סתום חתום וכמוס בגנזי אוצרות הפילוסופיא, אם אמנם ידעתי כי יחר בי אף הפילוסופים בהגלות נגלות על פי דבר רם נעלה ונשגב כזה לעיני המון רבה; אולם ערפי אשים ברזל ומצחי נחושה, למען האמת אדברה ולא אירא רע.

טעמו נו וראו היטב, רעָי! הן בלי חקירה חפשית מתפרצת באין מעצור, אין לנו דרך אחרת לגלות מצפוני השמים ולחדור במעונות הכוכבים במסלותם במדינותיהם לארצותם בגוייהם ללשונותם… העוד לא תבינו דבר? אל נא תעצבו בעבור זאת! הבה, נחדור נא הדק היטב עמוק עמוק בנבכי מצולת החקירה הזאת.

שמעו נא! בראשית החלותי להעמיק במחקרי חפש מחופש אודות האיש השוכן בירח, מבלי יכולת למצוא ראש וקץ השרשרת העבותה והסבוכה הזאת, ולא ידעתי מאין יבא עזרי, אמרתי בלבי לשוטט ולסובב בין החוקרים, להתהלך ולהתיצב בעדת הפילוסופים, למען אשמע מה בפיהם על הדבר הנפלא הזה – “האיש השוכן בירח!” ענני הראשון אשר הסתופפתי בחצרות חכמתו, “הקשית לשאול, כי כבד חקור הדבר הזה לאמתו, ואם בכל זאת יש את נפשך לדעתו, צריך אתה לדעת מראשית: מי הוא האיש הזה? איך הוא? ואנה הוא?” ואען ואומר: הלא הן הנה השאלות אשר אנכי שואל מעמך, הגידה נא לי אם ידעת בינה. “זאת לא אדע” השיבני דבר. “את אשר ידעתי הגדתי לך”. ואקום במגינת לבי ואתהלך מפילוסוף לפילוסוף לדעת מה יענוני על ככה. אז האמנתי צדקת החכם במאמרו: מספר הראשים תהינה מספר הדיעות; אך את אשר לא האמנתי ראיתי אחר כן, כי יתר דיעות מראשים מצאתי, ויתר מראש אחד בלי דיעה מצאתי, וראש פילוסוף חסר דיעה כמו יער חשוף עצים דמיתי – “האיש השוכן בירח” השיבני אחד מנהם, “איננו איש בעצם, כי נוכל לאמר כמו כן: האשה השוכנת בירח, ובאמת איננו איש ולא אשה, כי לו היה איש אז בהכרח אֵד נכון לצלעו ותמָצא עמו גם אשה עזר כנגדו, כי בלעדה למה הוא איש ולא אשה; אכן מאשר לא שמענו דבר מאשה שוכנת בירח, או מאשת האיש השוכן בירח, מעתה הדבר סתום וחתום עד קץ הימין”. – “באמנה” אמר לי פילוסוף אחר " להאיש השוכן בירח אין שום יחס ודמיון אלינו שוכני ארץ… “לא כן” ענהו השלישי, “הן בהכרח יתדמה לנו יותר מאשר יתדמה אל הצב והלטאה או אל עיר ופרא”. – “אנכי אברר לכם משפט החקר הזה, נשא פילוסוף אחר את משלו ויאמר, כל דבר חי הנמצא תחת הירח איננו שוכן בתוך הירח, ואשר בירח איננו תחת הירח, ובוודאי יש טעם מספיק למה שוכנים הברואים תחת הירח ולא בתוך הירח, מאחר שגם בירח יוכלו למצא להם בית מעון ודירה נאה, ועתה הכל מודים כי האיש השוכן בירח, הוא בוודאי שוכן בירח, אם אך הוא באמת שוכן בירח”… “טוב הדבר” נכנס פילוסוף אחר בדבריו, “בכל זאת נראה לי בשכל השערתי, כי בשתי שלישיות השנה ישכון האיש ההוא בסתר כוכב או תחת צל נוגה יתלונן, בשגם בימי החורף כי אז יגדל הקור בירח, יחיש לו מפלט אל איזה כוכב חם” – “לא, לא” גער בו האחר, “איכה תברר זאת? באשר ידענו כי החום והקור אינם גשמים עצמיים, כי אם נערכים ביחס הארץ ולדרים עליה, ועתה לא אפון כי טבע האיש הזה השוכן בירח מתאים בערכו אל מזג הקור אשר בירח הלח בטבעו, לאיש כזה לא ידעו חורף וסתו ולא ישחיתו שלג וכפור; ובהיות הירח לדעת חכמי הטבע קר ולח, גם האיש השוכן בקרבו הוא מצונן בעל מרה לבנה, וא”כ איך יוכל להתלונן בצל נוגה?" – “כל שפתי הפילוסופים” נתן חכם אחר בקולו, “ברור מללו מהאיש השוכן בירח, בכל זאת ידעתי שגם הם אינם משיגים ממציאותו יותר ממני, היינו אין מוחלט ואפס גמור; כי לדעתי יוכרח לנו חוש ששי שכם אחד על חמשת חושינו, לבעבור נעצור כח להשיג מציאותו האמתית בדרך חיוב; אכן לפי דרכנו לא נוכל לחקור אחריו כי אם בדרך שלילה ולאמר, כי האיש ההוא איננו לא קטן ולא גדול, בלתי חם ובלתי קר, לא מתוק ולא מר, איננו לבן ואינו שחור, כי אם הוא – האמת כי הוא… אך מה הוא? ידע בנפשו מה הוא! מה לי ולו? האנכי הריתי את האיש הזה? ואם אנכי ילדתיהו?” – הפילוסוף הזה נראה שהיה מעדת המספקים (סקעפטיקים) הפוסחים על שעפים שונים מבלי יחליטו בכֹה או בכֹה, ורוחם זרא להפילוסופים היודעים הכל כשחר נכון מוצאו ואין נסתר מחכמתם.

ויהי בראותי כי לא הוספתי הרבה חכמה ודעת במחקרי עפ"י תשובות הפילוסופים ההם, ואתנה אל לבי לנסות כחי ועָצמי לדעת עד אנה תגיע יד שכלי בנבכי החקירה הזאת, ואומר אל לבי: אם אמת נכון הדבר המונח ליסוד מוסד אצל כל הפילוסופים, כי כל דבר נמצא במוחלט, הישות שלו דומה בכל צד ואופן למציאותו, ומהותו שוה לישותו, הנה כי כן אוכל לגזור גם פה אומר, כי האיש השוכן בירח הוא האיש השוכן בירח – אל נא תחשבו בלבבכם כי במשפט הגיוני הזה לא עשיתי פסיעה גסה וצעד גדול הלאה במעגל מחקרנו. לא כן אדונַי, הרבה מאד הרוחתי, אם אך תסכימו לאבן פנה אשר יריתי לי ליסוד מוסד, כי אחרי אשר החלטתי שהאיש השוכן בירח הוא האיש השוכן בירח, הלא אז תדעו נאמנה, כי איננו האיש השוכן במאדים, איננו בנוגה או בשבתאי או בחמה, וכן איננו האיש השוכן בחגורת המזלות, איננו בשביל החלבי, לא ביסוד האש השמימי, וגם איננו תועה בישימון וערבה, כי אם הנהו האיש השוכן בירח. ובהיותו כן איננו דג או צפור כנף, אף לא שרץ המים או רמה ותולעה, לא ישחה במים, לא יעופף על פני רקיע השמים, אם אמנם לא נוכל לשלול ממנו כל האיכיות האלה, באשר יתכן שיש באפשרות שוכן ירח לשחות במים בלי סנפיר וקשקשת ולעופף בשמים בלי אברה וכנפים, כמו שיתכן שיש לו גם סנפירים גם כנפים, אשר לא יחדל בעבור זה מהיות האיש השוכן בירח.

מצודק התהפכות חיובו עם שלילתו, דהיינו כי האיש השוכן בירח איננו לא איש הבלתי שוכן בלא ירח, אין ביכלתי לברר אם הוא חי מאכילה ושתיה כמונו, או חי חי הוא משאיפת האויר כמו העוף הספרדי, או מחום קרני השמש כמו השד האוירי, או מעיונים דקים וזכים כמו נפש ורוח הפילוסופים? וכן אם הוא פרה ורבה כבני אדם ושדים או לא? ובחיוב האופן הראשון, אם מוכרח לו עזר כנגדו לקיום מינו, או יהיה בעצמו גם העזר שכנגדו כמו החומט ותלמיד חכם המתבודד? ועוד יש להעמיק שאלה איך תולדתו, אם ע“י נטיעה שרשיית או זריעה בצליית, או נצה שושניית או יונק אילניי, אם ע”י בצים או אפרוחים? אם הוא נפש חיה כמו חיתו ארץ, או הנהו כמו עוף החול (פֿהעניקס) יחידי בתבל ומתהווה מהעדרו? ועוד נוכל לדרוש ולחקור, אם הוא ארוך או קצר, שמן או רזה, לבן או חוּם, טוב או רע, חכם או כסיל, זקן או נער, משורר או פילוסוף, אם יכול לשחוק בכף הקלע ולרכוב על במתי סוס ערבי? וכדומה שאלות כאלה לאלפים ולרבבות יוכל איש ואיש אף אם איננו פילוסוף כמוני לתור ולחפש, כמו שיוכל לשאול בכלל: מה לנו ולהאיש השוכן בירח? מאתו לא תצא הרעות והטובות; ומדוע לא ישאל האיש השוכן בירח על האיש השוכן בארץ?

כל השאלות הגדולות האלה לא נוכל להתיר בדעת ובתבונה, אם לא נחפשה ונמצא אמצעיים אחרים להכירהו יותר ממה שנדענו עתה. אמנם לא יסופק כי האיש האומלל ההוא, אם באמת הוא שוכן בירח כפי אמונתנו, אך לבדד ישכון הולך ערירי, בלי רעות וחברה, ובאחריתו יקוץ בחייו, ימאס בקרני הירח, וברוח נשבר ולב נדכה יבקש מנוס ויחיש מפלט לו אל ארץ אחרת.

אתם הראיתם לדעת, בעלי אטהען, כי התרת כל הספיקות והשאלות האלה לא תכון ביד פילוסוף בעולם, אם לא ישכיל בראשונה למצא בכח שכלו ולגלות בעוז תבונתו את הדרך העולה אל הירח; וגם אז יוכרח לו להציב ציונים למען ידע לשוב בדרך היורד למטה לארץ. – והנה ידעתי גם ידעתי כי בכל מה שאמרתי או שלא אמרתי עד עתה, אי אפשר לנו לבא עד תכונת האיש השוכן בירח. ובאמת אך חרפה ובזיון תחשב לו בערוב איש ארציי את לבבו לחקור אחר מציאותו, ולא ינקה עוז מצח כל אנשי ברית הפילוסופים המתפרצים לתאר בשרד חכמתם לעיני השמש את תכונתו ומראה תבניתו וצורתו יכלתו ומדותיו דתו ודעתו ידיעתו ובחירתו ויתר תואריו ומקריו הפנימים והחיצונים – אכן לאמר עליו דבר הבלתי מחלל כבודו הוא – אָיִן…

עוד המלה האחרונה על שפתי, וכבודי חמק עבר ויאבד מתוך הקהל, ואתחבא אחר הדלת והמזוזה לשמוע מה יענה ההמון על כל דברי – ואנשי אטהען, אשר עודם תכלינה עיניהם בצפיתם אל חדשות ונצורות, העקימו פניהם ועיניהם כינשוף ותנשמת, בראותם כי תוחלתם נכזבה. כשעה אחת עמדו משתאים ועיניהם מביטות אל הבימה אשר עמד שם הפילוסוף הכשדי. ויהי אחרי התמהמהם עד בוש, וכראותם כי לא ישמעו עוד דבר מפי הכשדי אשר עקבותיו לא נודעו, ותקם סערה גדולה מהומה ומבוכה סבוכה ביניהם, ההמון נמוג וילך והלום, קולות וצעקות תצלנה מכל עברים, איש ואיש מתוכח עם רעהו או שכנו הקרוב אליו, והם חוקרים אחר דברי הכשדי אם כנים הם או לא, וישפטו שפוט על תואר פניו, על גודל זקנו ופאות ציצית ראשו. ובאחרונה על האיש השוכן בירח, מה הוא ומה סודו? והרעש הולך וסוער כהמית ים לגליו, אנשים ונשים זועקים ורוגשים, ומקצתם אשר כח בהם לשאת ולסבול מכות ומדחפות מכל צד, לא חדלו לחקור ולחפוש ולבדוק בויכוחים מצות ומריבות, עד שכמעט הסב האיש השוכן בירח מלחמה גדולה בעיר אטהען – “עד מתי פתאים תאהבו דברי רוח וכסילים תחמדו הוללות וסכלות?” – קרא באחרונה אחד העם, אשר בעמל ותלאה מלט את נפשו מהם ומהמונם – “בוערים! הטרם תדעו? העוד לא תתבוננו, כי אך כמתלהלה שחק בכם האיש הלז, וכדי בזיון וקיקלון שפך על פילוסופיכם ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם עד עולם!” –

הראית גם אתה בני? דרשות פילוסופיות כאלה תקרא גם בספרי הדרשנים המתפלספים בישראל מבעל העקדה ועד בינה לעתים, המתדרשים להרכיב חגר על סומא ולהבריך בפטפוטי איזה מדרש משיח לפי תומו פלפולי אריסטו וחלומות אפלטון, והיה להם בעל המדרש לאיש השוכן בירח; – מדברות הגיוניות כאלה שמעו אבותינו מפי גדולי פילוסופי אשכנז כמו פֿיכטע העגעל שעללינג ואחוזת מרעיהם ותלמידיהם, והיה להם מציאות השם לאיש השוכן בירח; – אמרות פלפול כמוהם תשמענה גם אזנינו כהיום הזה בבתי ספר ומדרש, בבתי ועד ואסופות ובשבת תחכמוני, מפי זופֿיסטים המכונים דוקטורים ופרופֿיסורים לעקטורים ודוצענטים, איש איש על דגלו אם הוא שפיריטואליסט או סענסואליסט, ועל מחנהו אם הוא אידעאליסט או מאטעריאליסט, ועל צבאו אם הוא דעאיסט או אטהעיסט, וכל החברים והתלמידים המקשיבים בקולם ימחאו כף ויריעו אף יצרחו ויקראו: אך זה פרופֿיסור חוצב להבות מדברות אש, מטיף נופת צופים ודובב שפתי ישנים!

ו.    🔗

והעיד אבא חמור ז“ל, שהיה גאון אמתי בוזה חכמה ודעת, כי הרבה צווחו ככרוכיא גם רבנינו וגאונינו על גדולי פילוסופי עמנו: הרשב”א נתן לחרם הפילוסופיא ודורשיה למשסה, מר בכה לפני הבדרשי, כמו שהתחנן פאָזאַ אל המלך העריץ בספרד לאמר: Gieb uns gedankenfreiheit, ואין שומע לו. – בעיני המקובל הרמב“ן היה הפילוסוף הרמב”ם חסר דעה ומטורף⁵². והגאון יעב“ץ בגאונו כי גאֹה גאה חותף מרמב”ם, למען יטהרהו מכל חלאת כתם, את ספרו מורה הנבוכים⁵³, והוא קורא בקול גאונו חצוף למתרגמו העברי ר“ש אבן תיבוּן⁵⁴, והוא רוכב בגאותו שחקים להשליך שקוצים על הרד”ק⁵⁵, ולרעמ“ה בעל מאור עינים הוא קורא סכל הבל שוטה וחסר דעת⁵⁶, ולר' אברהם אבן עזרא גונב לב בהבל ורעות רוח ובזדון לב⁵⁷. ור' יש”ר מקנדיא טוען על הפילוסופים שהם כותבים מלות בעלמא⁵⁸, וכן טענו הבהמות נגד המתפלמסים שבמין האדם לאמר: “המתפלמסים שבכם יתעו אתכם מדרך האמת לרבוי דיעותיהם, וזה כי מהם שיאמין בקדמות היולי, ומהם שיאמין בשְתי עִלות ומהם בשלש ומהם בארבע ומהם בחמש ומהם בשש ומהם בשבע, ומהם מי שיודה בשליחות השם והנבואה, ומהם מי שיכחיש זה, ומהם מי שיסופק ונבוך, אבל אנחנו הבהמות כלנו דעתנו דעת אחת, ואלהינו אחד ולא נשתף עמו שום דבר, נהללנו ונשבחנו בוקר וערב וצהרים, ומקבלים דבריו באהבה, ולא נחקור איך ולמה כמו שיעשו בני אדם הנבוכים המחפשים דברים אשר לא כן”. (אגרת בעלי חיים הנ"ל שער ה' פ' ו'). וגם אתה בני היה תמים כבהמות האלה הה"ד מאלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו. ושיטת הפילוסופיא שלך בענפיה תהיה: אלהי האלהים ואדוני האדונים הוא הזהב העושה נפלאות גדולות בשמים ובארץ הוא מלכנו הוא גואלנו והוא מושיענו; המלאך הגואל מכל רע הוא הכסף העונה את הכל הפודה והמציל מכל צרה וצוקה; השארת הנפש היא נחלת אבות לבנים בירושת רכוש ונכסים ועושר וכבוד; ותחית המתים היא אםעני חשוב כמת יחיה מערמת עפר וירומם מאשפות בעזוז גאותו וגאונו ורום לבבו וגבהות עיניו על כל הנולדים עשירים בתולדותם למשפחותיהם לבית אבותם.

 

נתיבה שניה: האלהית    🔗

א.    🔗

השמר לנפשך מחקירה ודרישה בדת ובאמונה, כי מין ואפיקורס יקראו אחריך מלא שומרי ציון, ונוטרי כרם ירושלים ירדפוך עד חרמה. בעבורה באו חכמי חופש באש ובמים וסבלו יסורים אכזריים מני אז ועד עתה; על מזבחה נשפך דם שלומי אמוני חקירה אשר לא אבו או לא יכלו לשום מסוה קוף על פניהם; למענה דשו את בשר אוריאל אקוסטה והמרו את רוחו עד דכא. וכמה כבירי כח תפונה באמונה, אשר מאנו לקבל דברים שאין להם שחר בעינים עצומות ובשכל חשוך, כמו הביהמיי יוחנן הוס, האנגליים Latimer עם Ridley והנודע Thomas More ואחרים רבים עלו על מוקדה ונשרפו חיים אחר אשר ענו את נפשם באכזריות חמה ובשטף קנאה.

ב.    🔗

ובאמת כל חקירה ודעת בדת האלהית היא לה כסם המות, כי הדת והדעת אחיות צרורות הנה זו לזו מיום הוָלדן עד היום הזה. מלחמה לדת בדעת מדור דור, וחרב בקֹרת הדעת בדת מימות עולם. ידענו כי היו אנשים הנקובים אלהיים אשר התחכמו בדעת והתפלספו בדת, ורצו לעשות שלום בין אש ובין מים, לשגשג זמורת הדעת בדת ולהבעיר אש הדת בדעת – ולא עלתה בידם, כי היו כאיש קרח מכאן ומכאן, את הדעת מאסו ואת הדת זעמו, כי הדת ערפל חתולתה והדעת תופע נהרה, הדעת יום והדת לילה, הדעת אמת והדת אמונה, וזהו שאמרו קדמונינו ז“ל בלשון סתרים: חיה אחת יש ברקיע, כשהואיום אות אמת במצחה, ויודעים המלאכים שהוא יום, ולערב אמונה במצחה ויודעים המלאכים שהוא לילה, – כי הדעת אור והדת חשך, ומיום שהבדיל אלהים בין האור ובין החשך, נפרדו גם הדעת והדת אשה מרעותה, ואין אור וחשך משתמשים בערבוביא. הדת אמרה לשכן בערפל והדעת תהל אורה שבעתים, הדת תאמין ולא תבדוק, והדעת תבחון ולא תסמך כעוֵר על משענת אחרים. הדעת בארץ והדת בשמים. הדת מושבה בלב האדם, והדעת שוכנת בראשו. הדת יסודתה ביראה והדעת באהבה. הדעת מולכת בשכל והדת מושלת בדמיון. הדת מתפרדת לניצוצות דתות שונות קטנות עם גדולות, והדעת יחדה באחדותה. הדת הפך הדעת. הוא הדבר אשר דברתי כי נואלו החכמים האלהיים בחפצם לזווג הדת עם הדעת וקרו לזיווג הזה שאינו עולה יפה בשם Religionsphilosophie והוא שם אנדרוגינס הכולל שני הפכים בנושא אחד, או טומטום כי אין כאן לא דת ולא פילוסופיא, באשר אין פילוסופיא לדת כמו שאין דת לפילוסופיא, שאם תרד הדעת למדרגת הדת לא תהיה עוד דעת כי אם דת, ואם תעלה הדת למעלת הדעת תחדל מהיות דת ותהיה אך דעת. – והנה בעברנו על פני דברי ימי העולם נתבונן לראות כי לא נמלאה הדת אלא מחורבנה של הדעת, ולא התעלתה הדעת אלא על גב קבר הדת, באופן כי תחבולות בני האדם המתהפכות בכל ימות עולם ושנות דור ודור הן סולם גדול מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והדת והדעת עולות ויורדות בו, כשזו קמה זו נופלת, ועליה של אחת היא ירידה של אחרת, ומעולם לא ישבו הדעת והדת כשבת אחיות גם יחד בשובה ונחת, כי אם אחרי אשר נסחבו אשה אל אחותה בקווצות שערותיהן, לצרור אתן ולקשרן בצמיד פתיל הגיון דמיוני, והיו אנוסות זו כזו. – ואתה בני הנח יום האמת לחותמו של הקב”ה והחזק בליל האמונה, ומאסת באור הדעת ובחרת באופל האמונה לטוב לך בזה ובבא.

ג.    🔗

ובלעדי זאת אמר לי אבא חמור ז"ל, שהיה חכם אלהיי ותורני מופלג, כי בדרישה התורנית יצא שכר חכמתה בהפסד אולתה, והוצאת הוללות וסכלות בה יתירה על שבח החקירה, ויש שכר יתר על הפרישה ממנה מעל הדרישה בה, כי כן אמר אחד סופריה שאין סכלות כחכמת התורנים

בה יארוג הברהמני קורי עכביש על אלפי ראשי ברמה ורבבות פיפיותיו. בה יבער ויכסל המחמדי באגדה ובמצות ומע“ט עד כי ישח איש לבהמות שדי וישפל אדם לחיתו יער. בה שואל וחופש הקאטוליקי אם האלהים יושב או עומד? אם ביכלתו לברוא הר בלי עמק וילד בלי אב? אם הוא ערום או לבוש? אם ביכלתו לחטוא בכל דבר פשע? איזה נוצות היו בכנפי המלאך גבריאל? ההיה טבור לבטן האדם הראשון? מאיזה מין היה הדרור אשר השליך קיא צאתו לתוך עיני טוביה עד שנעשה עוֵר? איזה זמר נגן דוד בכנורו לפני המלך שאול? אם העמק יהושפט גדול כ”כ להכיל כל העמים הנאספים למשפט יום הדין האחרון? כמה רבבות אלפי מלאכים יעברו דרך פי מחט ולא ידחקו איש את אחיו? וכו' וכו'. בה יטוה התלמודי חוטי הויות דאביי ורבא דקים מן הדקים, לעשות מהם רשת מעשה אורג לתפש זבובי פלפול ויתושי ויכוחים על דברים נמנעים בחוקי הטבע, ואך בדמיון קדקד שער מתהלך בהזיות יסודתם; ובכל זאת הוא נוקם ונוטר לכל המסרב לשמוע לו על פחות שבפחותים אפילו עבירות שהתלמודי בעצמו דש בעקביו, עד שגדול אחד בהם גזר אומר: “כל מי שאינו אוכל בשבת חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין, הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין”. (רז“ח פ”ג דשבת ואחריו אבודרהם סוף סדר שבת). על רבנים כאלה אמרו (ילקוט ישעיה רל"ד) “אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה!” ועל כמותם אמר הגאון יעב"ץ: “דייניכם וחכמיכם הם ידינו לדרוש השגת זה העולם, וקנית השררה וההוראה ברבים, ולא יחושו אם יתירו מה שאסר הבורא, אויאסרו מה שהותר, להראות שיכולים כל אחד לחלוק על חבירו, ויסבירו לטענותיהם פעם פנים חלושים, ופעם הטעאיים, ופעם נצחיים, וישליכו יראת הבורא אחרי גיום, וימשכו אחר שריריות לבם בבקשת הנצוח, וכל זה יפעל השטן”. (אגרת בעלי חיים הנ"ל). וגם אתה בני, “היה ערום בדעת ושים עצמך כבהמה” (חולין ה'), והדת שלך תהיה כמו שכתוב בתורה “ואכלת ושבעת” (דברים י"א) ושנוי בנביאים “אכול ושתו” (ישעיה כ"ב) ומשולש בכתובים “אכול ושתה” (משלי כ"ג).

 

נתיבה שלישית: השיר    🔗

א.    🔗

צא צא תאמר לחכמת השיר והמליצה, שכל העוסק בחרוזי שירים ובתורי מליצה, עניות קופצת עליו, ואז ישיר (כי “כל משורר רעב” יאמר משל המוני גם בפי המשורר ר' שלום כהן בשירתו ניר דוד) עם שיללער מזמור “חלוקת הארץ” כי שירה ועניות אחיות תאומות, ומשל בפי האיטאלקי:

שר"ל:

מְלִיצָה וַעֲנִיוּת אִשָּׁה בַאֲחוֹתָהּ צְרוּרה

הַשִּׁירָה עוֹשָׂה בָתִּים וְאֵין לָהּ קוֹרָה בַּקָרָה.

המשורר האיטאלקי Ariosto מתמרמר בהתוליו ומתאונן על עניותו, והיה לו בית קטן ונמוך בשפל גגים גגו, וכאשר אמר לו איש אחד, איך הבונה חרוזים נעלים ידור במגור שפל, השיב כי בנין בתים לשבת קשה יותר מבנין בתים לשורר.

האיטלקי השני Tasso היה עני ואביון, ופעם הוכרח ללוות מאחד מרעיו שקל כסף לחיות עליו שבוע אחד. ועל עניותו הגדולה הוא רומז בשירו אל החתול כי יבקשהו, להאיר בירקרק נוגה עיניו את חשכת לילו, באשר חסר לו נר לכתוב על ספר זמירותיו.

הצרפתי Lesage בעודנו משעשע כל הארץ בחזיוניו ובדמיוניו, היה גר בסוכה עניה מחוץ לעיר פאריז, ולֹא אכל בטובה מימיו.

ויהי כאשר שאל לודוויג י"ד מלך צרפת את המשורר Racine על אודות המשורר הגדול Corneille, השיבהו כי הוא שוכב על ערש דוי קרוב למות ואין מעט רוטב להשיב נפשו, וישלח המלך איזה שקלי כסף אל המשורר ההוא, וימצאוהו במפח נפשו האחרון.

המשורר הצרפתי Marot במאה הט"ז היה מסכן חסר לחם ויבקש מאת המלך פֿראנץ הראשון נדבה בחרוזים האלה:

המשורר האנגלי Spencer סבל כל ימי חייו עניות יתירה בחוסר לחם צר ומים לחץ, וכן הרבה משוררים אנגליים כמו בוטלער ואחרים מתו ביגון כמו שחיו באנחה. ושמואל באָיער בעל השיר על היצירה נמצא מת בעליתו מקרה, מכוסה בשמיכה עבה מטולאה ועט סופר בידו.

המשורר ההולנדי Vendel שהיה מפורסם ויחיד בדורותיו, חי בעוני ומת במסכנות בן תשעים שנה, ואת ארונו נשאו והובילו לקבר י"ד משוררים אחרים פחותים ממנו אבל עניים כמוהו.

ולמשוררים רבים היתה העניות מסבבת אופן שירותיהם על ידות חוסר לחם, כמו שהעיד המשורר הרומי האָראץ על עצמו לאמר: העניות אלצתני למלאכת השיר והמליצה, והביאתני אל בתי גדולי הדור כמו ווארוס מעצענעס ווירגיל. – והספרדים שמחו על עניות המליץ Cervantes אשר בלי עניותו לא היה כותב ספריו המפוארים. – ומסופר כי הצרפתי Dumas שאל את האנגלי Reboul: “מי עשה אותך למשורר?” והשיבהו: “כעס ומכאובים”, כי במות עליו אשתו ובנו הלך ערירי והתבודד להנחם בעניו, ומצא מנוח לנפשו בעסק השיר.

אמנם כן הוא, משוררים רבים ראו עני בשבט עברתו ואד נכון לצלעם: האיטאלקי הגדול Dante כתב את שירתו הגדולה על גיהנם וג"ע בהיותו בגולה מורדף מאויביו, והיה נע ונד עשרים שנה ומת בגולה, וגם אחרי מותו נשרף ספרו על תורת המלכים בפקודת הכהן הגדול.

המשורר הספרדי Camoëns בעל השירה Lusiade שר בשירים על לב רע בעוני ובחוסר כל, ונעשה סומא באחת מעיניו, והתהלך מארץ אל ארץ וממלכה אל עם אחר, וגורש מהודו המזרחית, ונשברה ספינתו בלב ים, ונמלט אל נפשו והלך אל מאקאאָ, ושם נאסר בבור הכלא, ובשובו לארץ מולדתו חי שרוי בצער, ומת באחד בתי החפשית, שבע רוגז ומכאובים, וחרתו על מצבת קבורתו את הדברים האלה: “פה מונח קאמוענס המליץ הגדול אשר חי בעניות וביגון ומת במכאובים בשנת 1579”.

וכמוהם חיבר גם המשורר הגדול באשכנז שיללער חזיוני תוגה שלו היותר מפוארים בהיות נגוע במכאוב חליים רעים ונאמנים.

רבים מהם הוכו בסוף ימיהם בשיגעון ובתמהון לבב, כמו האיטלקי Tasso הנ“ל אשר נאסר כמשוגע בבית שוטים שבע שנים. והמשורר היהודי אפרים קוה, אשר שר בשעת שגעונו מכתמיו היותר חרוצים. והמליץ הנשגב ר”ש לעווענזאן בעל מליצות ישרון יצא מדעתו ומת בדמי ימיו.

וכמוהם היה קץ חיי משורים רבים אשכנזים וצרפתים בזמננו. והמשורר “הצופה נסתרות” בדור העבר Justinus Kerner אשר אמו ואחיותיה ( שאחת מהנה היתה אֵם המשורר Wilhelm Hauff ) הוכו בשיגעון רב או מעט, הודה באחד מכתביו כי חיי משפחתו מברר למדי משפט אמת וצדק:

ועל כלם שבט עברת העני אשר ראה המשורר האיטאלקי האומלל Giacomo Leopardi אשר שקידתו בלימודיו השביעה גֵוו ורוחו ממרורי רוש ולענה. – וכבר בימי קדומים הזמינו בני המשורר היוני סופֿוקלס את אביהם לדין בית המשפט, באמרם עליו שנשתטה ויצא מדעתו.

והעוה“ב של המשוררים כעוה”ז שלהם, כי סופם יורשים גיהנם, שכן ראה פיתגורס בגיהנם את נפשות המשוררים הקדמונים הומירס והעזיוד על אשר טחו שירי טפל על האלהים (כפי שמספר לנו דיוגינס לאערטאס) ואפלטון בחזיון המדינה החפשית שלו גרש כל משורר מקרבה, וחרה אפו מאד על שירי הומירס לחלל כל קודש.

ב.    🔗

ולבד מכל זאת אמר לי אבא חמור ז“ל, שהיה משורר נשגב ומליץ נעלה, כי שירים ומליצות אך עגבים הם כשירת הזונה, ורק ערמה בפיהם לפתות ומרמה בלשונם לכזב כמ”ש מיטב השיר כזבו.

ומשורר אחד ושמו קאמפאן מתקלס בעצמו על המשוררים לאמר:

המשוררים חיים משטות חרוזיהם,

בלי סכלותם זו ירעבו ויצמאו בחייהם,

שקריהם זהבם ופחזותם אוצרותיהם,

משקרים מכחשים ומכזבים כטוב בעיניהם,

וככבוד הכזב אין כבוד גדול בעיניהם. –

וגדולי משוררי עולם ומליצי עד לא יצאו נקיים במשפט מבקריהם ומנדיהם, שכן הרשיע אפלטון את הומירס בדינו, והרבה מבקרים דנו את המליצים בעלי שם פינדאר, עשיללעס, אייריפידעס ואחרים לכף חובה, במצאם בתכונותיהם שגיאות גדולות, ואת הרומי האָראץ הוכיחו על רוב שקריו ומליו דמשתמעין לתרי אנפין.

ומרביתם פטפוטי מלין על שעשועי ילדים ושיחות רקים, כמו שמצינו במשורר איטאלקי בסוף המאה התשיעית Antonio Cornezano שכתב מאתים שירים על ענין אחד; ומה היה הענין ההוא? עיני אהובתו.

והמשורר כמשתגע בחום הגיג דמיונו הבוער ביקוד אש קדחת, והוא דומה אז לשוטה משתטה בהזיות חלוןמותיו, ע“ד שאמרו בני דורו על רֵעו של Richelieu המשורר Desmaréts מחבר הדרמה “הצופות” ( Visionnaires ) שהיה השוטה היותר גדול בין המשוררים והמשורר היותר גדול בין השוטים. וביחוד היו משוררי חצרות המלכים (Poëta Cesariano) ממש כעין שוטי החצר הנ”ל, ותואר משורר המלך בצרפת: Poëte de Roi הורה אז כמו Fou de roi.

ג.    🔗

ועוד אמר לי אבא כי כשרון השיר הוא בהפוך אותיות שכרון, וכי האיש אשר רוח השיר תפעמהו הוא שכור לא מיין. על כן יזמו רוב המשוררים למלא הטבעיי במלאכותיי, וירבו לשתות יין ושכר, למען ישאבו מכד היין ומצפחת השכר רוח השיר, או להעירהו ולעוררהו בכוס יין חמר מלא מסך, וכאשר ידליקם היין יוצת בקרבם התלהבות השיר, כמו שמספר פלוטארך כי המשורר היוני Aeschylus הנ"ל כתב שירות תוגה שלו בדלקת היין להלהיב דמיון רוחו. וכן להצרפתי Mézerai שנזכיר להלן היה תמיד בקבוק יין על שלחנו בשעת מלאכתו לכתוב ספריו. ועל Maimbourg אמרו כי מימיו לא לקח עט סופר בידו בלתי אם הסיק ראשו ביין. ומזה הטעם חשבו אפלטון ואריסטוטלס כי משוררים ומליצים אך בעזר בכוס, מלאך הממונה על היין, יעשו תושיה וישכילו במלאכתם. על כן הוכתרו בימים הקדמונים גם המשוררים עם עלי זמורת Epheu כמו שהיו עטרת גאות שכורי אלילי היין. והמשורר Propertius שר אל בכוס לאמר: "חיי רוחי ואורך ימי אתה מנת כוסי רויה, ממך אורי וישעי, בלעדיך רוחי ציה וחררה!: – וכן המשורר עגבים בין היונים Anacreon זמר שיר הלולים אל היין. וכמוהו נוהגים הרבה משוררים חדשים גם ישנים לברך בשירתם על הגפן ועל פרי הגפן כנזכר בחרוזי אלחריזי ועמנואל. המשורר הצרפתי Chapelle בקַר שירי D’éspreaux בפניו אשר גער בו לאמר: הס כי שכור אתה! והשיב לו האחר: אינני שכור מיין כמו שאתה שכור מחרוזיך.

ומסופר על המשורר Camillus Overnus המכונה בפי אנשי דורו “נגיד המשוררים” (Archi Poëta) כי בבואו לעיר רומי אל האפיפיור לעאָ העשירי קדמו פניו כל משוררי העיר וקבלוהו בכבוד גדול, ושמו על ראשו עטרת על גפן עם עלי ירק, לרמוז לו שיוכל להשביח בירק שאון שכרותו. פעם אחת פקד עליו האפיפיור לחבר ברגע שני חרוזים בלשון רומית, וימהר המשורר ויתחיל:

“בֵּין אַלְפֵי מְשׁוֹרְרִים כָּמוֹנִי אָיִן” –

ויעמוד מלדת כי לא יכול הלאה, וישלים לו האפיפור את החרוז השני לאמר:

“גַּם לָקֳבֵל אַלְפָּא אֶשְׁתֶּה יָיִן”.

ועל מצבת המשורר הצרפתי Santeuil חרתו השורות האלה:

ובלשון הסינים מורה המלה chi-thsieou שיר וגם יין ⁵⁹ והמשורר היותר גדול בארץ הסינים הוא Li-tha ï -pe חיבר חרוזיו היותר מפוארים בשעה שהיה מבושם ביין, כמסופר בספר הסיני הנ“ל, ושם מדבר על אדירי השיר והמליצה שהגדילו על כל בני דורם בטעם היין והשיר. ומסופר כי איש אחד אמר אל המשורר הצרפתי Téophile Viaud במאה הי”ז שכל המשוררים הם שוטים, והשיב להם, אמת שכל המשוררים שוטים אך לא כל השוטים הם משוררים. ודומה אל הרגיל אצלנו לומר: כל החזנים שוטים אבל לא כל השוטים חזנים; וכן נוכל לאמר בעניננו שכל המשוררים שכורים, אך לא כל השכורים משוררים הם. והצרפתי Bellay אמר על אחד שהיה מנגן ומשורר וציָר ואיצטגנון שהוא שוטה הולך על ארבע.

ע"כ מצינו כי היונים הקדמונים אנשי אטהען נתנו פעם אחת לחרם את האָמערוס שלהם, ועל המשורר טיכטעוס לעגו וקראו לו שוטה וחסר דעת. ואנשי שפארטא צוו את המשורר ארצילאָקעס לנקות את עירם מזוהמת ספריו. קדמוני הרומאים קרו נבלה לעסק השיר, עד שלדעת קאטון ואחרים קראו לכל עוסק בשירים בשם חומס וגנב, והקיסר יוסטיניאן גזר שכל העוסקים בשירים אינם הגונים לשום הרשאה לאיזה עסק מכובד.

ד.    🔗

והסביר לי אבא שמטעם זה הפילוסופים, אשר יורו אך לבצע כסף ולא יטיפו ליין ולשכר, אינם אוהבים את המשוררים ובמליצתם געלה נפשם, והגדולים שבהם ערערו על מלאכת השיר וחשבוה לשעשועי הבל אין בם מועיל: אפלטון המנבל מעשה הומירס כנ"ל אמר, כי העוסק בשיר ומליצה הוא מזיק לכנסיה האנושית – גם בין בני קדם אמיצי הדמיון בטבעם מאסו הערביאים עד זמנו של מחמד ועד בכלל במלאכת השיר, שכן לפי החכם האממער – פורגשטאלל אמר מחמד: רוח המשוררים הוא השטן. והאמינו לפני מחמד כי השירים מושפעים מהשטן, ובכל משורר שוכן שד האוחז ברב או במעט כח הדמיון. וגער מחמד במשורר אחד לאמר: יקחך סמאל! כי ספר מדות טוב מספר מלא שירים. –

הפילוסוף האנגלי Locke בזה מאד את בעלי השיר. הפילוסוף הצרפתי Pascal אמר שאין שום תועלת ותכלית בעסק השיר והמליצה.

הפילוסוף הצרפתי Longuerue בן דורו של Racine מאס גם הוא בשירים ובמליצות, ולא נמצא בכל עקד ספריו אף ספר שיריי אחד, ואמר אל Racine: אין לי שום למוד מועיל ומענג בשירים, אך המשורר השוטה Ariosto מענג אותי לפעמים.

והחכם Leclerc כתב מאמר שלם נגד עסק השיר, ואמר שם עם החכם Scaliger כי גאון בעלי השיר קשה מנשוא, ובאחוז אותם שבץ השיר נכיר על פניהם אותות שגעון, והמה מתהלכים נושכים צפרניהם ברוב שרעפיהם בקרבם, עד שנוכל להאמין כי יעמיקו מחשבותיהם באיזה ענין נכבד, והמה באמת אינם חושבים מאומה, או חופשים איזה חרוז החסר להם. ורש"ט פלקירא בספרו מבקש ואומר: החכם המצליח מאד בבני אדם מי שיתעסק מנעוריו בחכמת המופת ולא בהבלי המשוררים.

החכם Akron מבארו של האָראץ מספר לנו שהיה לאלכסנדר מוקדון משורר בחצרו ושמו chörilus, והתנה עמו המלך לתת לו במחיר כל חרוז טוב שקל זהב, ובעד כל חרוז רע מכת לחי. המשורר האמן בעיניו שמח מאד ומהר וכתב בטוב לבו שלשים אלף חרוזים, בתקותו לקבל מאת המלך שלשים אלף שקלי זהב. אבל ככלותו את שיריו מצא אלכסנדר בהם כמה חרוזים טובים ונתן לו איזה שקלים זהב, ובעד יתר חרוזיו הרעים הכהו לפי התנאי אלפי מכות לחי, עד מת המשורר האומלל בטרם כלה לקרוא את שיריו עד תומם.

והיו משוררים בעצמם שקראו תגר על העסק בשירים, עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה. ככה החליט הצרפתי Malherbe שהיה משורר גדול בדורותיו, שאין תועלת למדינה במורר יותר מבאיש היודע לשחק בכדורים. וכאשר הראו לו שיר יקר מאד בזמנו, שאל כמהתל אם יש בכח שיר כזה להוזיל מחיר הלחם בשער? ונודע כי המשורר הגדול Racine בעצמו הוכיח לנו בכורו לפנות עורף אל בנות השיר שהן בכזיב בלדתן.

והרבה חכמים חסרי טעם יופי ונשגב, מעמיקי חקירה צחיחה, חכמי סברה יבשה, ונבוני הגיון חרחר, מתקלסים במנעימי זמירות ובמטיפי עסיס מליצה. וכן התנגדו הבהמות לבעלי השיר באמרם אל האדם: “מה שזכרת מבעלי המליצות והאגרות הנה לא יאות לכם שתתפארו בהם, הלא הם אשר יישירו אל הדרך הרע יותר מזולתם, לדקות תבונתם ועומק מחשבתם וטוב בחינתם וצחות לשונם ושפע מליצתם בספריהם, ויכתוב אחד מהם אל אחיו ואוהבו דברים מצוירים מסובבים במלות סדורים וחרוזים ומאמרים מתוקים ומליצות צחות, יחליק לשונו לגנוב דעתו במה שיצטרך ממנו, עד שיגיע לו מבוקשו ויקח ממנו בערמות ובמתק דברים ויפוי אמרים כזבים ושקרים” (אגרת בעלי חיים הנ"ל).

ואתה בני לך בדרכי התמימים ההם “שהם בהמה המה להם” (קהלת ג') אל תכזב בשירים ואל תשתטה בפיוטים ובחרוזים, ובפירוש אמרו חז"ל: “אל תהי שוטה בחרוזין!” (חולין צ"ה ב').

 

נתיבה רביעית: הטבע    🔗

א.    🔗

הזהר בני מחכמת הטבע, כי גם היא הֵסַבָּה בנפש דורשיה, מחמת חרב נוקמת נקם ברית האמונה: האנגלי הגדול Newton אשר מצא את חוקי הכובד נחשב בעבור זה למין וכופר באלהים. – בנימין פֿראנקלין אשר חקק וחצב להבות אש הברק להורידהו משמים ארצה, אמרו עליו שפגע בכבוד אלהים ונידוהו. – הנודע קורנעליוס אגריפפא בעשותו נסיונים טבעיים משמימים בני דורו, נרדף וגלה ממקום למקום, עד שהיה באחרונה מנוד ראש לכל רואיו, ובהתהלכו ברחוב העיר נצו גם נעו ממנו, ומת ברעב בבית החולים, אחרי אשר כתב בסוף ימיו ספרו הנ"ל הקורא חבל והבל לכל דרישה בחכמה, ומשבח את הכסיל המאמין אשר נמשל כבהמות נדמה.

התרחק מחקירת המבנה והגזרה של כדור הארץ שקורין Geologie, כי בעבורה צווחו ככרוכיא על הובאלד ועל בוך וסיעתם, שמכחישים המסופר בתורה על זמן ודרך יצירת הארץ, ובה נתפקרו האחרונים אנגליים ואשכנזים לתת מופתים בשמים ובארץ ממש נגד ספר בראשית תורתנו, והופכים קערת הדת על פיה, השתות באמונות אבותינו יהרסון, כל קודש לחכמים אלהיים לעפר השפיתו, וכל ספרי קדשנו ערו ערו עד היסוד בם – ואתה בני כבר אמרתי לך: מוטב שתהיה שוטה ואל תתראה כחוטא! ומה לך לדעת אם ארצנו היא אך נערה כבת ששת אלפי שנים, או ישישה רבבות אלפי מאות בשנים, ואתה לא תעמוד עליה כי אם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה!

ב.    🔗

ובאמת אמר לי אבא החמור, שהיה חוקר טבעיי ככל התורנים, כי נמצא בהרבה חכמים טבעיים דמיון תחת הגיון וחזיון תחת נסיון ושגיון תחת רעיון, ורוב מבקרי הטבעיי הרומי פליניוס רואים אותו לחומר משלי עפר ואפר, וסיפורי קווינטעס-קורציוס מצאו בדוים כאחד הראָמאנים.

ומסורת ביד אבא מאבותיו עיָרים בני אתונות, כי אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לטבע, וכל מחקריה מאפע, כי הכל בידי שמים, ובמופלא ובמכוסה ממך אל תדרוש ואל תחקור, וכל הדורש בחקרי הטבע שוכח אלהים המניע והמשנה והמטה הכל כחפצו, פושע בבורא ומנהיג חזיוני תבל ומלואה כרצונו, ואין לנו רשות להסתכל במעשה אצבעותיו אשר יפָלא מדעתנו לעולמים, ומכל חכם טבעיי באמת אבדה האמונה ונכרתה תפלה מפיהו, שכן מצינו בחכם הטבעיי גאלילעי בעיר פיזא, אשר בלכתו שמה אל בית האלהים, חשבו כל הנאספים כי בא להתפלל, והוא לא נכנס אלא להסתכל בנר תמיד התלויה ומתנועעת בתקרת הבית, ולמד מזאת משפטי תנועת הפענדל, אשר הסב בעולם המעשה הרבה המצאות גדולות ונצורות, ונמצא הנר ההוא בבית התפלה בפיזא עד היום הזה, אך הכהנים קנאו קנאת הדת בגאלילעי ואסרוהו וענוהו עד אשר כרע על ברכיו והודה על חטאתו ונסלח לו, כי גדול מנשוא עון הדורש במעשה מרכבת הטבע, ואש החשמל ישרפהו, כמעשה שהיה בהאי תינוק שהיה דורש במעשה מרכבה. על כן כאשר ערב לב הרומי הטבעיי פליניוס לגשת קרוב אל ההר פֿעזוף הבוער באש מתלקחת, ולהביט בנס פלאי טמיר ונעלם ההוא, יצא אש מתוך ההר ושרפו לאפר, ובעשות הטבעיי האשכנזי ריכמאן נסיונות טבעיות אכלתהו אש עלעקטיקא ומת, כנדב ואביהו בני אהרן, וכהרבה בעלי כימיאה שנשרפו באש כור מבחנם ומצרפם, והיו לאות לבני מרי.

 

נתיבה חמישית: השיעור    🔗

אין לך חפץ בחכמת השיעור והמדידה, כי תחלתה אַיִן וסופה אֶפֶס (Zero) לפי דברי הפילוס' Oken, ומשפטה לאלהים הוא, שכן הקריב פיתגורס, בהוָדע אליו משפט השיעור הנקרא על שמו אלף פרים לעולות לאלהים, על כן יחרדו כל שור וחמור מפני חכמת השיעור ומפני כל המצאה חדשה, ובעבור זה חשבו אבותינו את חכמי השיעור (Mathematici) למכשפים ובעלי ברית השטן, ומשום זה נרדפו עד חרמה גם אלבערט הגדול וראָגער באקאָן והחכם Grandier שנשרף חי, והרבה אנשי שאָר רוח, באמור ההמון כי מעשה שדים יסוד חכמתם וידיעתם, ככל ידיעה רחוקה מהשגתם, ועוד הנסיך פֿרידריך השני מפרוסיא שרף בקהל רב ספרי כ"י של האבא טריטהעמעס אשר כתב על הידיעה בכתיבה המסתרית שקורין סטענאגראפֿיע, והרבה כמוהו כאשר מנה הסופר Naudé בספרו על החכמים שנחשדו כמכשפים ונרדפו עד חרמה. לכן היתה חכמת השיעור מסוכנת גם לראשה הקדמון ארכימעדעס, אשר ציין צורות שיעוריות בחול קרקע ביתו, בעוד עירו במצור ובמצוק מחיל הרומאים, וכאשר נכנסו אנשי החיל לחדרו קרא להם: אל תשחיתו מעגלי! – ודקרוהו בחרבותם.

 

נתיבה ששית: הכימיאה    🔗

א.    🔗

חדל לך מחכמת הכימיאה, כי אש צרבת היא לבוחן כמו לנבחן. בעבורה נרדף האנגלי ראָגער באקאָן הנ“ל עד חרמה, ספריו עלו על מוקדה, והוא את פושעים נחבא בבתי כלאים עשר שנים, וי”א כי מת בבור כלאו. – להכימיאי הגדול Lavoisier חתכו הצרפתים את ראשו בימי המרידה, וכאשר ביקש בהיותו במשמר להאריך לו חייו עוד ימים אחדים למען יכלה נסיון טבעי אשר החל בבית הכלא, השיבו לו כי אין צורך החכמי טבע והמיתוהו. – ואל הכימיאי האנגלי Priestley שרפו את ביתו עליו באש והרסו את חדר עקד ספריו, בקראם אין צורך בחכמי טבע, ויבריחוהו מארץ מולדתו למות בגולה.

ב.    🔗

וזאת לא זאת אמר לי אבא, כי הכימיאה היא מלאכה ולא חכמה, מפני שהיא בת כסילים, ואבותיה היו החכמים השוטים, אשר כמו שביקשו כסילי ארגונאוטים את עור איל הזהב, ביקשו גם הסכלים ההם את אבן החכמים, ומצאו בהיסח הדעת את אשר לא בקשו בדעת, כמו שאול בבקשו את האתונות מצא כתר מלוכה ויצא מדעתו. – והכימיאה שלך תהיה לבחון ולצרף כח העכול במעיך, שהן הן גופי הלכות.

 

נתיבה שביעית: הרפואה    🔗

א.    🔗

ברח לך מחכמת הרפואה, כי בנפשך היא, וגם היא לא תשא חן וחסד בעיני הכהנים שומרי טהרת הדת והאמונה, על כן רבים גם חלליה: אבא סיפר לי שכל הרופאים הטבעיים מימי קדם ניסו ובחנו חכמת הרפואה ע"י הנתוח בגופות בעלי חיים, לתור ולחפש דרך החיים ובריאות ואופן כאב ומחלה בגֵו נפש כל חי, והרופא הקדמון גאלינוס התעסק בנתוח קופים לתכלית זו, עד שבא הרופא הספרדי Vesalius שהיה רופא בחצר הקיסר קארל החמישי והמלך פֿיליפ השני, והשכיל להתבונן, כי אך בגוית אדם נוכל למצא יסוד מחלתו ושובו לאיתנו, וערב את לבו לנתח נבלת אדם לתחיה, והכהנים חשבוהו ליוצא מדעתו וחרקו שן, אך נבצר מהם לעשות לו כל רע, בהיותו יושב בשער המלך; אבל בנתחו פעם אחת נבלת אחד אצילי הארץ, התראה לבו כדופק ומפרפר בקרבו, ובאשר לא ידעו אז משפט פרפור הלב בכח דחיקת הדם בכלות מרוצתו, אמרו עליו כי נתח אדם חי, ושופטי הכהנים הרשיעוהו למות, אך בהתחנן מלך ספרד בעד נפש רופאו, נתנו לו הכהנים את נפשו לשלל, ורק בזאת יכופר עונו אם יעלה לארץ הקדושה וכן עשה הרופא ועלה לארץ ישראל, אך בשובו מת בדרך בקדחת או ברעב, והוא עודנו באבו.

עד הרופא האנגלי Harvey לא ידעו הרופאים דרך הדם בנפש כל חי, שהוא יסוד כל החכמה; אבל כאשר גלה הרופא ההוא את שיטתו על מרוצת הדם בגוית אדם ובהמה, סבוהו מקנאים ואפפוהו מרעים וחשבוהו ליוצא מדעת, והחולים שלו גרשוהו מבוא לבקר אותם. – וככה היה גורל רופא אחר אנגלי ושמו Charles Bell בהודיעו ברבים חקירותיו בשיטת גידי העצבים, שהיה בעבור זה חסר לחם ושבע רוגז.

וכעוה“ז של הרופאים כך העוה”ב שלהם, שגם הם כמו הפילוסופים והמשוררים סופם יורשים גיהנם כמה שנאמר: טוב שברופאים לגיהנם, וכן אפלטון מזהיר לבלי הרבות רופאים בהרעפובליק שלו.

ב.    🔗

וחוץ לזה אמר לי אבא החמור, שהיה רופא מומחה מפורסם, כי חכמת הרפואה קלושה וחלושה ומסופקת ואינה מספקת, כי לא ניתן רשות לרופא לרפאות, אך הטבע לבדו יכאיב ויחבש, ומזג האדם ימחץ וירפא. ואף אם יש איזה ממש בדרישת המחלה וסבתה שקורין פאטהולוגיא, המיוסדת על נסיוני בדיקת הנתוח או אנאטומיא, ושעל אדניה כוננה מלאכת התרופה או ידיעת טהעראפיע; אין כ“ז אלא בהיקש הגיוני בעיון, רפואה זאת למכה כזאת, אבל נעדרת תושיה ותשועה במעשה, כי יפלא מיכלתנו לתור ולחפש בחולה אחר מקום סתר מכת חדרי בטן, וידיעה כזאת שקורין דיאגנוזא איננה בטוחה כלל, ולרוב יחליף הרופא מחלה במחלה, וימיר לפי”ז רפואה ברפואה, ויוריד את החולה מהמטה שאולה, ורבים אשר ימית הרופא בגאות סכלותו מאשר יחיה בחכמתו בעיניו, “וקצתם היו רופאי אליל, ולהם היתה הסכלות כליל, לא ידעו דבר מספרי הרפואות, והיו בהבליהם לבות החולים מדוכאות, אמרו מי כמונו ומי יועידנו, ומי זה רופא אשר יעמוד לפנינו, ומי ישיב אחור ימיננו, ומי יניחנו, כה דבר אפוקרט וכה ענה גאלינוס, אם לא תאמינו בנו לא תֵאָמֵנו, והפחדים עליהם ישענו, ולא ידעו אלה הסכלים, כי ברוב חלומות והבלים, אשר המה מהבילים, נפש המה חובלים, ונחשבים אלה האשמים, במעשיהם שופכי דמים” (עמנואל). ועל כמותם התלוצץ הצרפתי:

ועל השאלה מפני מה האריכו הראשונים כעץ ימיהם? השיבו מפני שלא היו רופאים בימים המאושרים ההם. ומשורר אשכנזי כתב ביום מותו בלוח הרופא שלו את החרוז הזה של Juvenal הרומי: “Jnnumerabiles morbos miraris? Medicos numera!” שר“ל: התתפלא על חולים אין מספר? ספור הרופאים! עלובה העיסה שהנחתום מעיד עליה, אם אבי הרופאים היפאָקראט בכבודו ובעצמו הודה ולא בוש לאמר שאין דבר מתעה ומשגה בעולם יותר מחכמת הרפואה, והטבעיי הרומי פליניוס מחליט שאין חכמה בעולם מסוגלת יותר לשנוים וחלופים כחכמת הרפואה. ואם כן אין הרופא שוה בנזק הטבע, וטוב לך להניח ידך מחכמת הרפואה, כמ”ש שב ואל תעשה עדיף.

וכן אחד גדולי גאונינו היודע ומכיר בכל החכמות שבעולם (מפי השמועה מאחורי הפרגוד או הראיה כלאחר יד או הקריאה בשעה שהתכבדו מכובדיו) טען נגד חכמת הרפואה ואמר כי “לפי המדומה אבדה אותה חכמה עכשיו מן העולם, אחרי שדימו לעלות על במתי עב ע”י המצאות מחודדות, והתחכמו בענפים ובתולדות, ונשתבשו בשרשים, בכל עת דיעות שונות מתחדשים, ע“כ חזרו התחלותיה ויסודותיה להיות מסופקות, ותולדותיהן כיוצא בהן מפוקפקות.” (הגאון יעב"ץ בסידורו עמודי שמים בפירושו על מעמדות). וכן טענו הבהמות אל בני האדם וענו ואמרו: “מה שהתפארתם ברופאיכם, בחיי אני מאמין באמת כל עת שיתמידו הכרסים הרחבים והתאוות הרעות והתשוקה בזוללות, שמהם יתילדו הליחות העבות במאכלים המתחלפים, תצטרכו בעבורם להשכים לפתח רופאים והתרופות והבשמים, כי שם יתקבצו עור ופסח צרוע ונגוע דואג וכואב איש ידוע חולי ואיש מכאובות, כמו שלא ימצא בפתחי המגרילים והחוזים והקוסמים רק קשי יום ורעי המזל הנבלים, ולא יודיע לו הקוסם רק רעה על רעתו, שיקח ממונו ולא יועילהו ולא יגיד לו רק דברים מסובכים ואמרים נבוכים מסופקים לא דבר מהם האמת, וככה משפטי רופאכם יוסיף לעלול חולי ולנגוע יוסיף מכאוב ויאריך דברים והבלים עמו, ויצוהו ויזהירהו ויכתוב לו מגילות והנהגות אם יועילו או יכשילו אין חשש לו בזה, אך עכ”פ יקח ממונו ולא ידעו שאם יעזבו בינו ובין הטבע יהיה יותר ממהר להתרפא; אבל אנחנו הבהמות לא נצטרך אל הרופאים, שלא נאכל רק מזון אחד ומין אחד בכל יום וכראוי לטבענו, ולזה לא יקרונו הפגעים והחליים ולא נצטרך לרופאים ומרקחות ומשקים וסמים ותחבושת ורטיות ותריאק." (אגרת בעלי חיים הנ"ל). האין זה דבר פקח שבחיות? עשה כן גם אתה בני, היה כבהמה ואל תצטרך לחכמת הרפואה לקיים מה שנאמר "שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך (איוב י"ב); אך אל תהי כבהמות להסתפק במזון סעודה אחת, כי אם דרוש תדרוש במעדנים ובממתקים, והרפואה שלך תהיה שלחן ערוך מלא נחת דשן, וכוס רויה תהי רפאות לבשרך ושקוי לעצמותיך, ואז תהיה בריא אולם, ורק הזקנה תהי מחלתך, והמות רופאך.

 

נתיבה שמינית: דברי הימים    🔗

אל תשים עינך ולבך בספרי זכרונות דברי ימי עולם, לדעת בינה לעתים וקורות ילדי יום, כי הרוב מכל אשר יורוך לא היה ולא נברא אלא משל הוא, אשר צמח בדמיון איזה שוגג או משגה, ובהתהלכו מפה לפה התעבה ככדור שלג בגללו ומסוה האמת על פניו, ומי חכם יודע פשר דבר להבדיל בין תבן המשל ובין בר האמת על כן יאמרו המושלים: " Le histoire n’est qu’une fable convenue. " שר“ל: ספור דברי הימים אינו אלא משל שגור ורגיל בפי כֹל. ואמר חכם אחר: " Les véritables verités sont bien difficiles á obtenir pour l’histoire. " שר”ל: קשה למצא מרגליות אמתיות בחול ספורי דברי הימים.

לכן בני אל תתן אמון בזכרונות דברי ימי עולם ובספרי קורות העמים, כי רובם שקרים ודמיונים אשר בדו מְסַפְּרִים וסופרים וספרים בזדון או בשגגה, בצדיה או בבלי דעת, ורוב סופרי הקורות נוטים לצד אחד להימין או להשמאיל, לאהבה או לאיבה, לשבט או לחסד כפי העולה על לבבם, ולפי אשר יפנו אל רוח הזמן והמקום. ומהם הוכו בסנורים באהבתם את עמם וארץ מולדתם, ובשנאתם לעמים ולשבטים אחרים, וחזו לנו משאות שוא ומדוחים, כמו שהוכיחו להרומי הגדול טיטוס-ליפֿיוס שנאתו להגאליים שקלקלה לו כפעם בפעם את השורה, ואל הסופר המפורסם דיון איבתו לממשלת רעפובליק ואל הירודוט ופלוטארך נגיעה בעדותם לטובת ארצם ומולדתם. פלוטארך בעצמו כתב ספר שלם להוכיח זדון לב הירודוט נגד האמת לאמתו. וכבר התעורר סופר עמנו יוסיפוס פֿלאוויוס בספרו נגד אפיון לברר איך סופרי דברי הימים מכחישין ומזימין זה את זה, חולקים ומשיגים איש על רעהו, ומה שזה מספר מכחיש האחר: אגעזיליאס חולק על הירודוט, עפֿהאָרעס מברר כי העללאניק משקר, וטימעוס אומר כזאת על עפֿהאָרעס, והאחרונים אומרים כזאת על טימעאוס, גם בטהוקידידעס מצאו הרבה שקרים וכזבים, סטראבאָן אומר על עראטאָסטען ועל מעטראָדאָר ועל סצעפטיוס ועל פאָסידאָן ועל פאטראָקלעס שספרו דברים רק מפי השמועה וממה שאמרו הבריות בהמון העם, דיאָדאָר מתרגז על הירודוט, ליבעריאן על טרעבעלליוס, וטערטלליאן על טאציטוס, שלא ספרו הדברים לאמתתם כהויתם, והשתעשעו להונות את קוראיהם. והעיד ציצערון כי הירודיט המכונה אבי סופרי דברי הימים וכן דיאָדאָר ואחרים מספרים הגדות בדויות שלא היו ולא נבראו בעולם העשיה כי אם ברוחם ובדמיונם ומה שאמר יוסיפוס על הקדמונים, אמרו האחרונים גם עליו, שלא כתב את ספרו לטובת אומתנו ולאמיתתה, כי אם למצא חן ושכל טוב בעיני היונים והרומאים שונאינו מנדינו ומחרימינו, ובעיני אנשי הכת שלו מהרסינו ומחריבינו שממנו יצאו, וכתב על כמה מעוראות שלא היה לו ידיעה ברורה בהן, וערבב הגדות עם הקורות בלי חפץ וכשרון בקֹּרֶת, וגם את ספרי הקודש וסיפוריהם בלבל כהעולה על רוחו להצטדק ולהתנצל ולהחליט ולאשר ולקיים מזמות לבבו ושמו וזכרו. – ומה גם סופרי דברי הימים האחרונים, כי יקר מאד למצא ביניהם דן דבר אמת לאמתו בלי משא פנים ונגיעה ונטיה ופניה כידוע, ורובם כקדמונים כאחרונים מגזימים ומפריזים על המדה כפי התלהבותם לפי שעה, והם מציירים לפנינו אנשים מפורסמים לשם ולתהלה ולתפארת, אשר באמת היו אנשים רעים וחטאים, ד"מ מפארים ומשבחים את הערקולס אכיללעס העקטאָר טהעזעוס עפימינאנדעס קסערקסעס כורש דריוש אלכסנדר מוקדון פיררהוס האניבאל סציפיאָן פאָמפיוס צעזאר ונאפאָלעון שהיו באמת בעלי זרוע חומסים ורוצחים ומחריבים עולמות ומשעבדים עמי חורין בזדון לבם האביר.

 

נתיבה תשיעית: התכונה    🔗

א.    🔗

אל תהי בהוברי שמים וצבא כוכביהם, כי גדול מעל שמים שבר התוכנים בדורות שעברו: בפשע הדרישה בתכונה נענה ונגש האיטאלקי גאלילעי, כי קנאים כהנים פגעו בו כדובים מיער, על החליטו כי נוע תנוע הארץ סביב השמש, ואלצוהו בשנת השבעים לימי חייו לבא לעיר רומי להתוודות על עון חכמתו ולאמר אשמתי כי דרשתי בגדתי כי נבונותי חטאתי כי חכמתי וכל ישר העויתי בשקידתי במדעים, ושם אסרוהו במשמר והשביעוהו ממרורים, ואף במותו לא מצא קבר, כי כן היה דבר הכהן הגדול מאחיו, לבלתי תת לו מקום שם קבר. – וככה נרדפו ונחרמו כל תלמידי קופערניקוס, וגם התוכן האשכנזי קעפלער נחשב למין וכופר, והתוכן הצרפתי Bailly נמנה את פושעים בימי המרידה וחתכו את ראשו.

ב.    🔗

ואלי דבר יגונב מפי אבא החמור, שהיה תוכן ומהנדס גדול, כי חכמת התכונה תלויה על בלימה, וכי בין הסכלים הקדמונים ובין החכמים האחרונים יש אומרים עם היוני קסענאפאנס, שהנראה לעינינו ככוכבים אינו אלא מעוף עננים קלים פורחים באויר, והם נצתים בערב ונכבים בבוקר – ותדע שזה מקרוב בשנת 1831 דרוש דרש חכם סכל אחד ושמו Demouville באזני היושבים בשבת תחכמוני בערי פאריז ולונדון את דברי ספרו המברר, שהכוכבים הם רק ניצוצי תעתועים המסובבים משבירת קרני אור השמש ונוגה הירח, או נולדים מאדי הקרח הנורא אשר בקצוי הארץ צפונה ונגבה. – וחכם אחר סכל צרפתי ושמו Jubiscurt כתב בשנת 1816 ספרו La creation du monde להחליט, כי המאמין בהמצאות החדשות בחכמות הטבע והתכונה אינו אלא שוטה, מפני שכל העולם הוא רק ביצה שנולדה מזיווג שני יסודות ראשיים, והוא הולך וגדול מיום הולדו כעין העבור החי במעי אמו; ומולד הלבנה מתהווה מאֵדִים שומניים העולים מגופות הארץ, וכן מחזה השמש נולד ע"י אצילות האדים העשנים מגשמי עפר האדמה, וכל כוכבי שבת ולכת נולדים מערפלי טוהר ואדים צחצחים המתנוססים כניצוצות מחומרי השמים הסמוכים להם. – ועוד חכם סכל הוא הכהן הצרפתי Matalene כתב בשנת 1842 ספר בשם – L’anti Copernic לברר, כי קופערניקוס וכל התוכנים כוזבים, מפני שבאמת אין להשמש בעוביה אפילו עשר אמות, והכוכב נוגה איננו גדול אפילו כתפוח, והארץ גדולה יותר מכל גלגלי השמים וכסיליהם גם יחד.

ג.    🔗

ועוד אמר לי אבא, כי רוב התוכנים המה בוערים בדרך ארץ, והתוכן הובר שמים וחוזה בכוכבים ואיננו רואה מאומה על הארץ, כמסופר על היוָני הקדמון טהאלעס כי בהביטו אל כוכבי השמים נפל אל אחד הבורות בארץ. וכאשר אמר התוכן הגדול טיטו די בראהע אל העגלון שלו בלילה, שיוכל לפלס מעגלו עפ"י הכוכבים המזהירים ברקיע השמים, השיב לו העגלון לאמר: שא נא אדוני, אתה בשמים תכין חכמתך ותבונתך בשחקים, אבל על הארץ לא תבין מאומה. ובאמת אבד התוכן הזה את חטמו באחד ויכוחיו בתכונה. ומפי התוכן הזה ומפי קעפלער למד הקיסר רודאָלף השני חכמת השמים עד שאבד ארץ ממלכתו, כי דרך הארץ לא בשמים היא.

ד.    🔗

וגם סופם של התוכנים יורשים גיהנם, כי מרוב התכונה תכרת האמונה ומרבה דעה ממעיט דת, כמו שאמרו הבהמות אל האדם לאמר: “מהם יתפאר במדידת הגרמים השמימיים הרחוקים ומדת גבהי ראשי ההרים ועומק קרקע הבורות ושעור הארצות והשדות ותשבורת העיוניות והרכבת הגלגלים ומרחקי המרכזים וגדלי הכוכבים וכו' יהיה עוזב למוד תורת אלהיו וקריאת ביאור החוקים והמצות אשר נצטוו בה.” (אגרת בעה“י הנ”ל) – ואתה בני תמים תהיה עם אלהיך, ובוקר ערב וצהרים אמור תאמר לו עם המשורר החסיד “ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך” (תהלים ע"ב).

 

נתיבה עשירית: דין ומשפט    🔗

אל תדרוש בהלכות דינים ומשפטים, כי הדינים והמשפטים שבין אדם לחברו הם מצות אנשים מלומדה ליחס אותם אל פי האלהים בין מחוקקי העמים הקדמונים, למען יאמינו בהם בני המון אנשי הארץ: ככה הבטיח אזיריס להמצריים כי למד בבית מדרש הערמעז הוא מערקור את המשפטים אשר נתן להם. צורואסתר גילה אוזן הפרסיים כי הוא מוסר להם חוקים ומשפטים אשר שמע מפי אורמוצד. המחוקק כאריאָנדאס אמר אל יושבי קרתא-חדתא כי רוח שבתאי מדבר מתוך גרונו. סָאלאָן שם משפטיו לפני בני אטהען בשם מינערפֿא. מינאָס הציע משפטיו אל יושבי האי כרתי היא קרעטא בשם יופיטער. המחוקק הגדול ליקורג נתן תורתו אל השפארטים בשם אפאָלאָן. נומא פומפיליוס אל הרומאים בשם האלוהת עגעריא, וכן כלם. לכן בני אל תהיה לא שופט ולא מליץ ולא עורך דין, לא קטיגור ולא סניגור, כי במקום המשפט שם הרשע, ויודעי דין ודת יעקימוה ויעבתוה ויוציאו לרוב משפט מעוקל בדעת ובבלי דעת כמשפטם.

הידעת אם שמעת כי במאה הי“ז לספירתם חי היודע דת ודין הצרפתי Laubardemont שאמר, כי על פי עשר שורות אשר כתבה יד אדם מאיזה ענין שהיה יוכל להרשיעהו למיתת ב”ד. אמנה כן מבינים עורכי הדין לעקם ולעקל את ההלכה בשאלות עקלקלות ובתשובות סגלגלות להטות המשפט לחפצם. על כן גם המדברים והמנאמים והמליצים בלשון חדה ובשפה נמרצה שקורין רעטהאָריק לא זכו בעיני כל ישרי לב: אפלטון גורש אותם הלאה מגֵו הרעפובליק הדמיונית שלו, מפני שהם מתעים ומתעתעים בהיקשי הטעה שלהם ומוליכים את שומעיהם שולל, והם גונבים דעת הבריות ומלסטים את רעיוניהם להטותם לחפצם, והם מחרחרים ריב בעיר ומדנים במשפחה ומסכסכים איש ברעהו. והחליט אייריפידעס כי הכשרון למשול ברוח בני האדם בכח הדבור הוא מין חמס של איש זרוע לו הארץ. אַשילעס אמר כי לדעתו הרעה היותר גדולה בעולם הוא לדבר במקהלות את אשר איזן וחקר ותיקן לעצמו מקודם. רפאל פֿאָלאטערראן מודה ואומר כי ראה ומצא בעולם אך מעט אנשים ישרי לבב אשר השתמשו בחכמת הדבור בין הקדמונים ובין האחרונים. והסופר סועטאָן מספר לנו כי המדברים גֹרשו שלש פעמים מגֵו העיר רומי. ועל זאת יתעוררו נקיים ותמימים לצעוק חמס עם הבהמות על בני האדם לאמר: “שופטיכם וטועניכם כולם מלאים חמס ואוהבי שחד, ואתה תראה אחד מהם כשיתמנה דיין יושב בבקרים בפתח שער העיר, ומתחסד והולך בין שכניו ופניו ארצה, ומראה עצמו מצטער להמצא העול בעולם, והוא עם זה עני ודל כשהתמנה דיין, ולא יאריך זמן שילבש לבושי מכלול וירכב פרדה יפה או חמור מצרי, ועבד או עבדים ירוצו לפניו, ושכירותו מהמלך לא יספיק לאחד מאלו, אבל קבצו מהאלמנות והיתומים, והחניף השרים ויטה דין בעל ריבם, ויקח מתנותיהם ושוחדיהם, ויעלים עיניו מעדיות שקרים, ויחריש מהזיפים עד שנתעשר בזמן קרוב.” (אגרת בעה“י הנ”ל). ועתה בני אל תהי דיין ולא טוען ולא שופט ולא דורש בהלכות משפטים, אך היה אדם פשוט הה"ד נמשל כבהמות נדמו.

 

נתיבה אחת עשרה: הנגון    🔗

א.    🔗

התרחק מחכמת הנגון והזמרה, כי גם שרים ונוגנים המשמחים אלהים ואנשים במנגינתם נֻכו במגינת לב עד דכא ויהי לאבל כנורם, וגם הם הוסיפו בחכמת הנגון דעת ומזמה בהוסיף להם כעס ומכאובים: הנותן זמירות האשכנזי Händel חיבר את נגינותיו היותר נעימות כאשר אחזהו השבץ והגיע עד שערי מות, ובהלחמו עם דאגה ורגזה להאדיב לבו ולהכאיב נפשו, והיו ילדי זמירותיו בני אונו ועוגבו קול בוכים. – נעים הזמירות Mozart כלה מחברותיו בחבור נגון תאניה על מותו, בהיותו נגש מנושיו ומוכה בכאב אנוש. – המנצח בנגינות Beethoven חיבר זמירותיו היותר מפליאות ברגזה ובדאגה בהֵאָטם אזנו כחרש. – הממתיק זמר Schubert היה דל מסכן ומת בשנת שתים ושלשים לימי חייו, ולא היה לו במותו כי אם כתבי ידו ובגדיו אשר על בשרו וששה ושלשים שקל כסף. – המנעים זמירות האיטאלקי Donizetti יצא מדעתו בדבר מחברתו דון סיבאסטיון אשר המרו המנגנים את רוחו ומת בשגעון.

ב.    🔗

ומסורה בפי אבא החמור ז“ל, שהיה גם הוא מנעים זמירות עלי עשור ועלי נבל, כי בשיחות הקדמונים שנאה פאללאס אלהת החכמה את המוזיקא תכלית שנאה. לדעת דיאָדאָר אסרו המצריים לבניהם ללמוד מלאכת המוזיקא המתשת רוחו של אדם ועושה אותו רך לבב. ואמר עפהאָרעס לפי פאָליבעס כי לא המציאו האלהים את המוזיקא אלא כדי להתקלס בבני האדם ולהחליש לבם עד היותם כנשים, ועל כן רדפו נשי בככוס את המנגן אָרפהעוס עד חרמה, כי חפצו היות להם גבורים ולא נשים לבעליהם, כאשר קרה אל השומר פרת האלהים ארגוז מאת העינים, אשר בשמעו נגינות אפאָלאָן נסגרו בבות מאת עיניו בבת אחת, והפרה נגנבה. – ובאמת ידיעת הנגון איננה חכמה כי אם מלאכה, ולא מלאכת מחשבת כי אם משלח יד בעלי כלי זמר ע”מ לקבל פרס גדול, ועל בעלי כלי זמר העיר כבר המשורר הרומי האָראץ לאמר:

שר“ל: זאת חטאת כל המנגנים מול אוהביהם, מאנים לנגן אם ידָרשו, ומתפרצים לנגן אם לא יבֻקשו. – והם לרוב בעלי מדות גרועות ונותנים בכוס עינם, ע”כ קראו להם היונים בשם המורה תלמידי בככוס או דיוניזיוס אצל אריסטו, והרבה חכמים קדמונים בין היונים והרומאים בזו בלבם לידיעה הזאת, אשר רק נירון קיסר התעסק בה הרבה. ומסופר כי פֿהיליפ מלך מוקדן הוכיח את בנו אלכסנדר בהחלו לעסוק בה, ואמר לו: אל נא מלאכה כזאת לבני מלכים! – וגם אתה בני אל תתן לנשים כאלה חילך!

 

נתיבה שתים עשרה: המצאות    🔗

אל תשאף לגלות גדולות ונצורות בעולם, כי רעה נגד פני כל עושה חדשות. זכור העובר ארחות ימים קריסטוף קולומבס, אשר בעת חרפו נפשו למות למען ימצא ארץ חדשה, הוגשו לנחושתים רגליו ושמו לא נקרא על העולם החדש אשר הוציא מתוהו. – התיָר הגדול Vogel אשר מצא איים רבים בים הדרומי נהרג בדרכו אל Wadai. – הנוסע המהולל Leichhard אשר בא עד קצה אויסטראליא אבד ולא ידע איש את קבורתו. – פֿראנקלין בחפשו הדרך לפאת צפונית מערבית מאסיא לאמעריקא אכלהו הקרח הנורא. – הנוסע האנגליי Flinders אשר בהערותו אלף פעמים למות נפשו גילה גדולות ונכבדות, נאסר ע"י הצרפתים שש שנים ומת ברוח נשברה.

וכן היה מנת חבל רוב ממציאי דברים העומדים ברומו של עולם עד היום הזה: החושב הצרפתי במאה הי"ז Denis Papin שהיה הראשון להמציא בתבונת כפיו מכונת אויר בכח הקיטור לאניות, נעזב לעת זקנתו בעירום ובחוסר כֹל, ומת עני גֹוֵע במחשך בלי נודע מקום וזמן מותו. – החרש האמעריקאני John Fitch בסוף המאה האחרונה, שהיה הראשון לעשות ולנסות כח מכונת קיטור להסיע בעמוד עננו אניה על פני המים, נדחף מקשה יומו לכעס ומכאובים, עד אשר בעתתו רוח רעה ובחר מות מחיים, וקפץ אל הנהר Delawara בפֿילאדעלפֿיא ונטבע ומת שבע יגון ואנחה. – הצרפתי Salmon de Caux במאה השש עשרה ממציא מכונת קטור הושב בבית אוסף המשוגעים עד שיצא שם מדעתו. ומהמשוגע הזה שמע וקבל האנגלי Worcester המצאתו וקרא שמו עליה. – הצרפתי Sauvase ממציא השרויבע לספינות הקיטור מת בבית המשוגעים. וכן הרבה כיוצא בהם.

 

החכמה מאַיִן ולְאָיִן    🔗

א.    🔗

אלה הן שתים עשרה נתיבות החכמה, שהן אבות הידיעות ותולדותיהן כיוצא בהן שדרכן להזיק לדורשיהן בגוף ובנפש אשר לא תשבע ולא תמלא לנצח, כי ברוב חכמה רוב שכלות ויוסיף דעת יוסיף להתבונן שלא ידע מאומה, ובחנת ותדע בני איך צדק הדוקטור פֿויסט, אשר אחרי שלמד כל החכמות צעק מכאב לבו לאמר:

כי החכמה יסודה אין וסופה אין ואל אין תשוב, ומבקשיה ייגעו בדי ריק, כמבקש אבן החכמים, כמבקש תנועה תמידית, וכמבקש רבוע העגול:

ב.    🔗

וכי תשאלני בני, אם אין יש רוח נכון בפי כל החכמים ובי“ב נתיבות חכמותיהם, במה אדרשה ואת מה אלמד לדעת? אף אני אענה ואומר לך: אין! כי טוב האין מתחלתו עד סופו, מלהתחיל ביש מדומה, ע”מ לסיים באין מוחלט, ועל האין לא תתחרט לעולם. – “שאלני ונסני אם תרצה, ובאיזה חכמה שתרצה, כי אני יודע מכל החכמות המחצה. ואשאל לו בחכמת הכוכבים ויאמר לא ידעתי, וכן מכל החכמות לא ידע להשיב קטן או גדול. אמרתי לו חסר לב איך אמרת שאתה בקי בכל החכמות וידעת מהם החצי? אמר אלי בעבור שאמר אריסטו כי כל האומר לא אדע כבר אמר חצי החכמה” – ובכלל אמר לי אבא החמור, שהיה ניהיליסט גדול כאחד הניהיליסטים המשובחים בימינו, כי גדול כח האין מכח היש, שאילו על היש נחלקו חכמי האומות אם ואיך הוא במציאות, ועל מציאות האין הכל מודים. – היש ישוב עד דכא ויש נספה, והאין לא יסוף לנצח. – להיש התחלה וקץ ותכלה, משא“כ האין הוא בלי ראשית ובלי תכלית. – היש יכפל ויחסר ויעדף, אך האין ממקומו לא ימוש. – היש משתנה בצבא חליפות אין מספר לא כן האין נצב איתן ולא ישונה. – היש מתפרד ומתחלק לניצוצות בלי מצרים, והאין היא הנקודה הראשית והסופית לכל גוף ושטח וקו, לא יחלק ולא ינתח, ובכ”ז הוא יסוד כל דבר בשמים ובארץ. – האַיִן יסוד הבריאה שעליו עומד העולם שנברא, מאין או מחומר היולי המכונה אָיִן. האין הוא האלהים בלב נבל כמ“ש אמר נבל בלבו אין אלהים, ובעדת המקובלים שקורין לאין סוף או לספירת כתר בכנוי אין (ובזוהר ויקרא נאמר עתיקא איקרי אין) ובעצת המשכילים הוגי ספר מו”נ להרמב“ם המכירים תוארי האלהים רק בשלילה ולא בחיוב, ובקהל תלמידי הפילוסוף העגעל שקרא לאלהים Das Absolut -Negative. – אין יש דת גדולה כדת האַיִן שקורין עמי בודעה נירוואנה ⁶⁰ ומספר מאמיני האַין הזה עולה ומגיע עד יותר משלש מאות אלפי אלפים נפשות אדם. – האין הוא הדבר שהאיש הצריך לו יחסר מעט מאלהים, והנותן לו כבוד יחיה בשלום על הארץ. – גם ההמון יעריצו ויקדישו את האָיִן, שהוא להם רפואה לכאב עינים (ניקס בלע"ז) ואמצעי לקיבה משחתה ועזר לכל כמ”ש מאין יבא עזרי.

לפיכך חייב כל משכיל בדור החדש וכל נאור אשר רוח חדשה בקרבו ( Ein Geist der verneint ) לומר על כל דבר: אָין! ועל כל יש: אפס! כי היש יקר במציאות, אבל האין ידו בכל ויד כל בו, הוא שוכן בהיכלי שרים ורוזנים, שורר בראשי מלכי ארץ, ומושל במדות דרך ארץ, ושוטר בכל בתי מדרש, ויושב בשבת תחכמוני.

אף אתה בני אינך צריך לדרוש בחכמה ולחקור בינה וללמוד דעת והשכל, כי האַיִן ( Nihilismus ) בלבדו יעשה אותך משכיל ( Nihilist בלע"ז) והאַיִן הוא מקור ושרש כל חכמה כמו שנאמר: והחכמה מאַיִן תמצא, וע"י האַיִן ( Pro nihilo ) תהיה לך תפארת אדם חי מדבר כמו שנאמר: ומותר האדם מן הבהמה – אָיִן.

ג.    🔗

ולא החכמה בלבד מאַיִן תמצא, כי גם החכמים מאַיִן יצאו ובאפס יסודם, שכן כל החמורים והעיָרים והערודים והפרדים והיֵמים והפרדים למיניהם המה כלם בעלי יחוס גדול למשפחותיהם ובעלי אומנות נקיה, אבל רבי גדולי החכמים והסופרים והחושבים אבות ידיעות שמים וארץ, היו נחותי דרגא בוזי משפחות בעלי אומנות גרועה ובני שפל המדרגה לעפר נשפתו: מקום מולדת הפילוסוף הגדול ביון דעמוקריט היה עיר הכסילים המפורסמת לגנאי בשמה אבדערא. המשורר הקדמוניהעזיודוס היה בנעוריו רועה צאן בעיר אסקרא. אם סוקראטעס היתה מילדת. הפילוסוף היוני אעשינעס תלמידו של סוקראט היה בן מפטם בני מעיים. אבי הפילוסוף היוני טהעופֿראסט היה כובס בגדים. אבי דיוגינס היה שולחני מחקה מטבעות פסולות ונגרש כגנב מגו ארץ מולדתו. אביאפיקורס היה מלמד דרדקי ואמו פסחה עמו מבית לבית לפעול מעשה כשפים בעד פת לחם ואגורת כסף. המחוקק הקדמוני באיטליא זאלעוקוס היה בנעוריו עבד לרועי בקר. אבי המשורר הרומי ווירגיל היה מקודם יוצר חרס ואח“כ משרת לעבד בית המשפט. אבי ראש המדברים בין היונים דעמוסטהענעס היה נפחן או לוטש ברזל. אבי המשורר הרומי האָראץ היה בן עבד משוחרר ובעסקו גובה מעות האריסים. כי מבני עניים ובני עם הארץ תצא תורה (סנהדרין צ"ו) ומשפלים ונדכאים דקדוקי עניות ודקדוקי סופרים, שככה היו רוב חכמי התלמוד בעלי מלאכה גרועה ואומנות הדיוטית, הכהן הגדול בבית שני פנחס הסתת היה חוצב אבנים ועובד אדמה, שמעיה היה בונה, הלל הזקן חוטב עצים, אבא חלקיה חופר אדמה, ר' יוחנן סנדלר, ר' יוסי בר חלפתא בורסקי, ר' יהושוע בן חנניא עושה פחמים, ר' יצחק חרש ברזל, רב אדא מודד קרקעות, ר' אבא מקיז דם והוי אתי ליה שלמא מרקיעא כל יומא, רב אבין נגרא, ר' אבא בר זמינא תופר בגדים, אבא בנאה (ב“ב נ”ח) אדא ציידא (מו“ק י”א) אמי תנוראה (שם) אפרים מקשאה (סנהדרין ל"ט) בנימין רעיא (ברכות מ'), ר' חנינא ור' אושעה אושכפי (פסחים ק"ג) חנן חייטא (ב“ב קס”ד) חנניה חופר שיחין (יבמות קכ"א) יהודה חייטא (ב“ב קס”ד) ר' יהודה הנחתום (מנחות ו') ר' יהושע נפחא (סופרים פרק כ') ר' יוסי שלחא (שבת מ"ט) יוסף הבנאי (מ"ח פ' בא) ר' יעקב גבוליי (ירושלמי חלה פרק ג') דניאל חייטא פתר קראי בויקרא רבה, ר' יצחק נפחא (ברכות מ"א) נחוניא חופר שיחין (בבא קמא נ') נחמיה איש שיחין (ירושלמי שקלים פרק ב') נימוס הגרדי (חגיגה ט"ו) עמרם צבעה (גיטין נ"ב) פישון הגמל (יבמות ק"ז) פפא תוראה (גיטין י"ט) ר' שמעון שזורי (ר“ה י”ג) ועוד ההוא קצרא (נדרים מ"א) שני גרדיים (עדיות פ"א משנה ג') אורגים וקבלו חכמים את דבריהם יותר מהלל ושמאי בעדות מים שאובים. ההוא רצענא (שבת ס') – ומי יודע אם לא אחד הרצעני ההם בחפצו ליפות מלאכתו המציא “שאמרו חכמים חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון להקב”ה” (קצור עולם התקון להר“ר יש”ר מקנדיאה). – רב הושעיא ורב חנינא אושכפים כנ“ל ועושים מנעלים לזונות (פ"ק דקידושין) והם היו בעצמם שעסקו בהלכות יצירה ואיברי להו עיגלא תילתא (בסנהדרין). – חנן חייטא בפרק התכלת ולמד הלכה לרב יוסף. – אדא דיילא ר”ל שואב מים. רב פפא נוטע, בר אדא רועה בקר וכו' וכו' ובין הפילוסופים האחרונים היו ברוך שפינוזה ואלעזר בן דוד לוטשי זכוכית, שלמה מימון שואל על הפתחים ורבים כמוהם, ומי אביהם? האנגלי הגדול שעקספער היה גורד צמר בן קצב, ר' משה בן מנחם היה בן מלמד דרדקי, הנוסע המהולל Cook היה בן שכיר יום, התוכן הגדול קופערניקוס היה בן אופה, התוכן האשכנזי קעפלער בן משרת אכסנאי, הצרפתי ד’אלעמבערט היה אסופי מן השוק בלי נודע מבטן מי יצא, האנגלי המפואר נעווטאָן בן אכר עובד אדמתו, המשורר הנפלא מילטאָן בן סופר עני בלונדון, ומשורר אנגלי אחר פאָפע היה בן מוכר פשתים, הצרפתי הגדול Diderot היה בן משחיז סכינים, המנצח בנגינות היידן היה בן נגר, הטבעי געסנער בן בורסקי, רב שמואל בר שילת היה מבני בניו של המן (כדאיתא בפרק חלק), והחכם Pierre Ramus היה בנעוריו שומר כלבי צאן, והרבה כמותם.

ד.    🔗

וסיפר לי אבא שקרא בספר קדמון (ספר שעשועים מר' יוסף בן זברא) מנוסע במרחקים שפגש באיש זר “ארוך ושוטה, מחטיא וחוטא, פניו פני שור, זקנו על בטנו ערמת חטים, זוהמא וצואה מלקטים, וישאל הנוסע את אנשי המקום על אודות האיש ההוא, מה מעשהו ומשפטו? ויאמרו לו: אל תבט למראהו ואל גבה קומתו, רק הבט לחכמתו, כי הוא נבון וחכם בכל החכמות, וכמוהו לא היה לפניו ולא יהיה, ולא נודע מקומו איה, ובו מדות טובות ונבחרות, מרוב בני אדם הן נעדרות. ויאמר ספרו לי מדותיו, ואחרי כן אשאלכם על חכמותיו. ויאמרו אלה הן מדותיו הטובות ומעלותיו החשובות: הוא שונא כל חכם ואוהב כל סכל, ולא יספיק לו כל משתה ומאכל, ולא יתפלל כל יום עד שיאכל. ויאמר הנה שמעתי מדותיו, ספרו לי חכמותיו. ויאמרו שאל כל חכמה שתרצה, כי הוא יודע מאין ימצא. ויאמר מה ידיעתו בחכמת הכוכבים? ויאמרו כאשר יזרח השמש הוא יודע שהוא יום, וכאשר יצאו הכוכבים שהוא לילה. ויאמר וחכמת החשבון? ויאמרו יודע הוא כי אצבעות ידיו ואצבעות רגליו במספר עשרים שאיננו מילדי הרפה, ועוד יודע חשבון אחר, כי הוא סופר ומונה כמה לחמים יאכל בסעודה אחת. ומחכמת השיעור? אמרו יודע כמה אצבעות ברוחב בטנו, וכמה זרתים בין פיו וגרונו. וחכמת הנגון? אמרו בחכמה הזאת הוא יותר משכיל מכל החכמות, כי הוא מכיר בין חריצת הכלב ובין נעירת החמור, ובין קול נהי לשיר מזמור, (ויודע לנגן כל מקדש שביעי ואתקינו סעודתא עד הני כלבי דחציפין). וחכמת ההגיון? אמרו שלא יוכל אדם לדבר כי אם מן הגרון, ולהפיח כי אם מהתחתון. ומחכמת העבור, אשר יצטרך אליה כל יחיד וצבור? אמרו כשיראה בטן אשה בולט יכיר שהיא מעוברת. ויאמר להם ומתורתנו, אשר היא חכמתנו ובינתנו? אמר יודע כל חקה ומצוה, כי כאשר יראה הערוה, יכיר אם יש לו המילה, או איש אשר לו ערלה –” ואף גם זאת היה האיש ההוא אהוב למקום ונחמד לבריות, כי היה עשיר ולו בת יפה, שכן העושר והיופי מכסים על כל דופי, חכמה קנית מה קנית, עושר קנית הכל קנית.

 

פרק שנים עשר: בִּגְנוּת סְפָרִים וְסוֹפְרִים    🔗

א.    🔗

והיה בני בהניח לך כמעט מעסקיך במשא ובמתן ומעבודתך במאכל ובמשתה, וארכה לך השעה ותרצה לדחקה, ותעיין בספרים עבור וחלוף כמו הגה על פניהם, וראית ונוכחת כי רובם ככולם מועתקים ושאולים וגנובים איש מאת רעהו ומאת שכנו הקרוב אליו בהלך נפש, כי הריון הרעיון מוסיף עצב לבעליו וקשה לגוף, ע"כ טוב לו היות עקר שאינו מוליד, ובהפך הקורא ביער הוא מניח ביצי אחרים בקנו, והוא יושב ומרחף עליהם עד צאת האפרוחים, ואומר בלבו אני המלטתי הביצים ואנכי הולדתי את האפרוחים, כלם שלי הם.

אמנה כן הוא, אין ספר אשר לא יגונב דבר אליו וממנו, ורוב הסופרים אך מעלי גרה הם ברעיונות זרים, כי לפי דין הסופרים אין איסור גניבת דעת כלול בדבור לא תגנוב, וכל הגונב מזה כמוהו נקה, כגונב מן הגנב, וכבר קנה אותו בשנוי וביאוש בעלים, גם בוז לא יבוזו עוד לסופר כי יגנוב למלא נפשו הריקה והשוקקה כי רבי ומחבר יתקרי, ונמצא לא ישלם שבעתים הגונב דעת אחרים, גם מכפל וארבעה וחמשה הוא פטור, כי אמור יאמר אין זה לקט אלא שכחה, הזכרון הוא גנב ולא אני, זכרוני הטעני ואנכי נקי.

על כן מלאו פני ספרים גניבת דעת ודברים, וגם בארזים שבסופרים נפלה שלהבת החשד, שכן גם על הומירס הנשגב אמרו כי שאל מקדמונים שלפניו את הציורים והחזיונים היותר נשגבים בשתי שירותיו אילליאדע ואודיסע, באשר נודעו לפניו משוררים בשמותם קורינוס וסיראגרוס שחברו שירות על מלחמת העיר טרויה. והמבקר נויקראטעם הולך ומראה את המקורים שמהם שאב הומירס את מימיו. והיה לפי דעתו עקד הספרים אשר במצרים בעיר מוף בהיכל פֿולקאן המעין הראשי להמשורר העור ההוא, שהיה פקח גלוי עינים לשאול דברי אחרים. וכאשר עשה כן נעשה לו, כי בא המשורר הרומי ווירגיל בשירתו אנֶעידע, והפשיט ממנו עדיו ושם בכליו כל נתח טוב, (וגם מחבר אחד המליץ בעדו הודה שגנב ווירגיל מהומירס את היותר יפה ונשגב, מן אפולוניוס רוב שיריו, ומן ניקאנדרס רעיוניו של הגעורגים שלו), שהיו גם המה כצרור נקוב שבו מקלחים ציורי צורותיו לאלפים ולרבבות בצנורי הרבה משוררים אחריו ושופעים ביחוד אל המשורר האיטאלקי טאססאָ בשירתו על ירושלים והאנגלי מילטאָן בשירתו על גן העדן, והאשכנזי קלופשטאָק בשירתו על המשיח, ואל הרבה משוררים גדולים עם קטנים חדשים גם ישנים הדורכים בעקבותיהם.

על הטבעיי הרומי פליניוס אמרו סענעקא ואחרים, כי רוב מראות ידיעות שלו והמצאותיו ורעיוניו שאולים המה אתו ונתונים לו מאחרים. והמבקר פֿויסטינוס כתב ספר גדול, שבו הוא הולך ומונה את כל הדברים אשר שאל פליניוס מקדמונים. ועל הסופר הרומי המפואר אוילוגעלעס בספרו הנודע בשם לילות אטיקיים אמרו, שאסף רעיוניו זרים וטלאים נכרים מקדמונים ותפר מהם ספרו.

ומה גם ימים רבים אחרי כן, כאשר בקנאת הדת ובשנאת הדעת האבידו קנאים פראים רוב כתבי יד הקדמונים, ונתמעטו הספרים ולא נכרו בחוץ, שאז גנב כל מחבר מכ“י הנמצא אתו ולקח מכל הבא בידו ואמר שלי הוא, שככה עשה הסופר המפורסם אויגוסטין הקדוש לנוצרים, שלקח רוב דברי ספר הרומי Varron על קורות המליצה ועשה מהם את ספרו הגדול והמהולל בשמו “עיר האלהים” ( de Civitate Dei ) וכאשר ירא האפיפיור גרעגוריוס פן המצא תמצא הגנבה ביד קדושם אויגוסטין ונמצא שם שמים מתחלל, עמד ושרף את כתבי יד ספר הרומי הנ”ל ובער אחריהם עד מקום שידו מגעת. – וככה עשה חכם מפורסם במאה הט“ו לעונארד ארעטין במצאו כ”י יוני מאת פרוקופעס והעתיקו רומית ואמר בני הוא, עד שברבות הימים נמצא נוסח אחר מכ“י הנ”ל ונגלה קלון גנבתו. – וכן עשה כהן ראשי נוצרי בארבארוזא בסוף המאה הי“ז בספרו Officio Episcopi שמצא בכ”י ישן בשער הדגים בעיר אוגענטא. – וגם האיטאלקי הגדול Machiavelli מצא ספר אחד כ"י מפלוטארך על מאמרי חכמה להקדמונים ולקח ושם את כל דבריו בפי Castrucio שלו.

שאלות בלי תשובות ומתנות שלא ע"מ להחזיר כאלה רבו מארבה בספרי רבנינו וגאונינו ותלמידיהם ומפרשיהם – (וגם בארז שבארזים נפלה שלהבת החשד, שכן לדעת יש“ר מקנדיאה באגרתו אל ר' שמואל אשכנזי הנדפסת בהקדמת ספר נובלות חכמה, קצר רש”י מפירושי רבינו גרשון מאור הגולה ועשה פירושו על התלמוד!)

ואם אמור יאמר אחד מהם “מקום הניחו לי להתגדר בו”, בידוע שהוא מכין א“ע לקבל ולשאול מכל הבא בידו, ולהשמר מחשש גניבה יסיים “אחרי כתבי זאת מצאתי…” ואם בכ”ז תגלה גנבתו יתחסד ויקרא “ברוך המקום שכיונתי לדעת הגדול” ובזה יצא ידי חובתו, ומהם לא יתנצלו כל עיקר, כי אם כחתף יארבו לחטוף על ימין ועל שמאל לפרנס את ספרם עב הכרס, אשר אם יוסר ממנו כל עשוק וכל גזול ישולח רזון בו וישאר ממנו רק שער הספר והקדמתו, ככל החזיון אשר חזה ר“י ערטער הצופה על ספר גדול לרב בעיר ואֵם גאליציא. וגדול רעב המחברים לחטוף איש דבר מפי רעהו, עד שלא יבחין אם אמר אותו חברו ע”ד האמת או רק בדרך הלצה, והפגים את טעמו, כמו שמצינו ב"ר עמנואל הרומי שפירש במחברותיו את הכתוב היא נתנה לי מן העץ ואוכל כאלו הכתה חוה את בעלה האדם במקל עץ עד שאכל, והוא דבור הלציי של טעם, ובא אחריו בעל הטורים על התורה והביא את הפירוש הזה בשם עצמו כבאור אמתי, והוא חסר טעם.

ומה נאמר על איזובי קיר החדשים בדורותינו, המתעטפים בטלית שלא להם ומתקשטים בנוצות אחרים, ומהם מתקוטטים ביניהם על רעיון שדוף קדים, זה אומר אני מצאתיהו וזה אומר כלה שלי, עד שיבא השלישי להכריע כי גנוב הוא לשניהם גם יחד.

ב.    🔗

והיו סופרים אשר כבעל הבית פקח המחדש ביתו הישן ויעלה עליו מחיצונו צבע בוהק עד שיאמרו הבריות ראה זה חדש הוא, יעטו גם הם רעיון ישן ידוע במעטה מליצות חידות למען יאמר הקורא עליו מחדש חדשים הוא. ומהם השתעשעו במשחק הזה כשעשע יונק על חור פתן וכמצחק בגחלי רתמים ולא ידע כי בנפשו הוא, בהעלותם עדי חידה שירית על רעיון דק אלהיי ויעבתוהו ויכפרוהו בכופר גם ככפירה, ומעלה עליהם ההמון כאלו כפרו באלהים וכחשו לאל ממעל והתחייבו בנפשם ואשמם בראשם, כאשר עשה הפילוסוף האיטאלקי Vanini הנ“ל בחודו חידה אלהית על רעיונות כשרים מצד עצמם כנ”ל, וכפר משחקו בדמו כי שרפוהו חי.

וכמוהו עשה גם החושב החפשי בכנוי Theosoph האשכנזי Peter Scheffler (1624–1677) אשר כתב וחתם בשם Angelus Silesius חידה אלהית גם הוא בשירתו (המפליאה והיקרה במציאות) “רוכב על כרוב” ואלה דבריו ככתבו וכלשונו:

שמונה עשר החרוזים האלה (מעשה ידי אמן אשר ישתוממו עליהם נבונים עד היום הזה) מחרידים לב קוראיהם ומרעידים כליות שומעיהם, כי נמצא בקרבם למראה עינים כעין כפירה והטחת דברים כלפי מעלה, ואת מחברם לא דנו בשריפה, (כמו Casimir Liszynski הנ"ל), אף לא נידוהו, כי הסתתר בכינוי Theosoph ובחביון שם זר ולא ידעו מי הוא, אך נגנזה שירתו זאת ויקרה היא במציאות. אולם באמת ישר ונאמן לאלהיו היה האיש ההוא, ובתם לבבו ובנקיון רוחו הטהורה, כתב את הטורים ההם אשר לא חדש בהם דבר, כי רעיון משולש ישן ידוע ונשמע בפי כל הפילוסופים היה ליסוד מוסד שירתו החידיית. הרעיון הראשון הוא יחוס השלילה לתוארי השי“ת ומניעת כל חיוב במציאותו האיכותית אצל המדברים והרמב”ם וסיעתו והמקובלים כידוע. הרעיון השני הוא הנודע בכח הכרת האנוש את האלהות מתוך האנכי שלו ובקרבו שוכן האלהים, והתמודד הרעיון הזה והשתרע עד פֿיכטע שהחליט כי האנכי הוא האלהים כנודע. והרעיון השלישי הוא מה שנודע כי לא האדם נברא בצלם האלהים כי אם האדם עושה את אלהיו בצלם האדם המדמה יוצר לצורתו ומספר ואומר בצלם אלהים ברא את האדם. וכבר אמר הפילוסוף היוני קסענופֿאנעס, תק“מ שנים לפני ספירתם, לאמר: האנשים ידמו את אלהיהם אל בני האדם בתוארם במלבושם ובלשונם (ע“ד דברה תורה כלשון בני אדם לפי דעות הרמב”ם ונושאי כליו בזה), השחורים יעבדו אלהים שחורים עם חוטמים שקועים, הטראקיים יכבדו אלהים אשר להם עיני תכלת ושער צהוב, ולו היו ידים אל השורים ואל האריות לעשות להם פסילי אלהיהם, כי אז יציירו גם הם את אלהיהם בדמותם ובצלמם. וכן אמר סעבאסטיון פֿראנק במאה הט”ז:

ועל כזה רומז Göthe באמרו:

וזה כלל גדול כולל ומכילכל גוי וכל אדם יחד, כי גם בכח אשיים יחידים בבני האדם, כאיש כן גבורת אלוהיו, וכגבורתו זו כֹחו לאלוהו, כעם ככהן כחכם כהמוני, איש איש ממלאכתו אשר הוא עושה וחושב הוא בורא הוא יוצר הוא עושה לו קונהו. בלב גדָל – רעיונים שוכן אֵל נצחי אין – סוף ובלי תכלית במקום ובזמן, והאדם הקופי קצר – מחשבה יאמר לכפיס עץ אֵלי אתה. בכליות רגשי אהבים יושב אֵל אוהב מלא רחמים, ובטוחות קרב מלא כעש ומרורים מקונן אֵל קנא ונוקם ובעל חמה. פיתגורס חושב סופר ומונה יצר לו אלוה על מוסדות המספרים, והעגעל חושב ורוקם היקשי הגיון ברא לו אלהיו על עמודי ההגיון. ובזאת נוָכחה לדעת כי דברי המשורר ההוא אינם להג בטוי שפתים, כי אם תוצאות עשתונות פילוסופיות. ופילוסוף מפורסם בזמננו Schopenhauer אומר בספרו הגדול Die Welt als Wille und Vorstellung צד 153 כי שני החרוזים הראשונים מהשיר הנ"ל רומזים על המשפט השרשי בשיטתו הפילוסופית, כי החפץ שהוא היסוד בעולם העשיה מושרש רק באחדות הכללות ולא ברבוי התפשטות בזמן ובמקום, והוסיף לאמר:

ג.    🔗

ועוד מין אחר סופרים מערימים, בהפך גנבת הדברים הנ“ל מן הקצה אל הקצה, שהם תולים א”ע באילן גדול, ומיחסים ספריהם לאיזה קדמון מפורסם, לנקר את עיני הקוראים, ולשית עדי יחוס על ספריהם, או לתכלית אחרת. בערמה כזאת השתמשו אוה“ע אך מעט, אבל סופרי עמנו השתמשו בה הרבה, וכבר בספרותנו הקדמוניה בסוף ימי בית שני, קודם ואחר חורבנו, החלו להתעסק בהמצאות כאלה, ונמשך הדבר הלאה בחיבורי הרבה מדרשים ואגדות וספורים ושיחות, עד שבאו המקובלים ור”מ דיליאון עם ספר הזוהר בראשם להרבות יותר מדאי בערמה הזאת, להטיל זוהמא וארס בספרות גדולה ורחבה, עד שברוב ספרי הימים ההם הגדיל הספק על הודאי, ועלתה יד הפקפוק והערעור על יד הנכון והאמתי. והדבר הזה היה נסבה נוספת על האחרת להעדר האמת והשלום במחלוקת שלומי אמוני ישראל ובפלגות דעות חכמינו ורבנינו. חלק לבנו באשמת סופרינו! – בשארית תחבולה הזאת השתמש עוד בדור העבר הסופר המשכיל והמקובל ר' יצחק סאטנוב כמעט בכל ספריו הרבים והשונים.

ד.    🔗

ועוד מין ערמה אחרת, בהפך גניבת דעת ובהפך התלות באילן גדול הנ"ל, נמצא בין הסופרים, אשר בעד איזה שכר או לתועלת אחרת המה משאילים שמם לספרים שכתבו אחרים אשר לא קראו בהם ולא היו למראה עינים, כמו שהרבה במסחר הזה בזמננו הצרפתי המפורסם אלכסנדר Dumas בספורים רבים הנקראים על שמו כידוע. ותחתיה ביתר שפל המדרגה מתחבאים השועלים הקטנים אשר ישלמו וישחדו מכספם לסופר מהיר לחבר איזה ספר למענם, והם ידפיסוהו על שמם בשער הספר, למען ימָנו בעדת המחברים, אם אמנה כפעם בפעם תחת כבוד משנה כלמה יירשו בהגלות ערמתם וסכלותם, וחרפתם לא תמחה כי נדפסת היא חרותה בעט עופרת.

ה.    🔗

ועוד כת אחרת בין הסופרים המערימים להתחקות על שרשי איזה סופר קדמון, אשר ספריו אבדו ונכחדו מן הארץ, ולאמר על מעשה אצבעותם כי זה הוא הספר הנאבד, והאלהים אנה לידו עפ"י איזה מקרה אשר בדה מלבו, כמו שעשה הסופר Annius de Viterbe פקיד היכל הקודש של האפיפיור אלכסנדר הששי, אשר החליט כי מצא הספרים כתובי יד של הכנעני סנחוניתון, של המצרי מאנעטהאָ, של הכשדי בירוזס, ושאר קדמונים אשר לא הגיעו לנו מהם כי אם שרידי פלטת ספורים, וכל החכמים דורשי קדמוניות שמחו על מציאתו, עד אשר נגלה ערמת המוציא לאור, ושמחת הקוראים היתה לשחוק.

ובערמה כזאת הרעיש הסופר יוסף וועללא בסוף המאה האחרונה את העולם במצאו ספרי טיטוס-ליפֿיוס בלשון ערבית ושאר ספרים, וכל החכמים ששו ושמחו לקראתו, עד שנגלה ערמתו והושם בבית האסורים.

ועל כלם היה הנוכל הערום רב תבונות גיורג Psalmanazar אשר בדה והמציא על האי פֿאָרמאָזע (אי קטן על יד ארץ הסינים ובו כאלפַיִם נפש אדם) הנודע לו רק בשם, גדולות ונצורות כיד דמיונו, וחבר ספר דקדוק לשון יושביו, וכתב דברי ימי קורותיהם, הכל כאשר לכל בדוי ומדומה,ולא נודעה ערמתו עד שהתודה בעצמו בשעת מיתתו.

ועד היום הזה נמצא בקרב הסופרים מערימים כאלה, להשביח את מקחם ולהונות את עולם החכמים, אשר כפתאים תמימים יאמינו בהם בעינים עצומות, עד אשר תפקחנה עיניהם וידעו כי ערומים (ערטילאין) וערומים (חכימין) סופריהם.

וקלות האמונה הזאת לחכמים קטני אמונה בשאר דברים, היתה סבה להרבות שגיאות ותעתועים בספרות, כמו שראינו חכמים תרי ארץ החופשים אחרי ספרי בני קדם הודיים סיניים ופרסיים, אשר לרוב הוטעו ונתעו בשוא בימים שעברו, ודימו לראות אור אמת בניצוץ ערמה, כמו שקרה לחכם האנגלי William jones עם הספר ההודי סאטיאווראטא בדבר הספור של נח ושלשת בניו אשר מסר חכם הודיי אחד אל הספן Wiefard בהבטיחו שהעתיק אותו מספרי פוראנא שבידו, והכל היה מעשה תעתועים שנתכוין ההודיי להתל ולשחק בחכמי איירופא. והרבה מידיעות הודו ופרס וספרות בודעה וחינא ושאר ארצות רחוקות נוסדו עד קרוב לזמננו על ערמות כאלה, עד שבאו החוקרים החדשים במשענת בקורתם התמוכה על שתי חקירות חדשות שקורין Philologie comparée, Mythologie comparée וחתרו בכל מאודם למצא האמת ולהפיץ אור בהיר בשחקים ההם כהיום הזה.

ו.    🔗

ועוד נמצא בעדת הסופרים בדאים ובעלי ערמה ומרמה באופנים שונים ומשונים: זה בודה מלבו קורות וסיפורים ואומר שהם זכרונות דברי הימים, כמו שעשה סופר צרפתי ושמו Varillas בהחליטו שמצא כל ספוריו ערוכים ושמורים בערכאות המדינה, וברר זאת עפ"י עדיות זכרונות ואגרות וראיות שונות, עד שנגלה שקרו והתברר שכל דבריו אינם אלא חלומותיו ודמיונותיו. וזה יושב בחדר ספריו, ומימיו לא נסה הצג כף רגליו מחוץ לארץ מולדתו, והוא כותב ספרי מסעות כאלו סבב את כל העולם כלו, כמו שהערים לעשות Thevenét סגן עקד ספרי המלך בצרפת. ואחד סופרי איטאלקי Careri שהיה כל ימיו כלוא חולה בחדרו כתב ספר מסע סביב העולם, אשר לא ראה מימיו. וסופר אחר סיפר בספרו קורות מסעיו בארץ הסינים ובשאר ארצות קצוי ארץ וים רחוקים, ולבסוף נגלה הדבר כי גר כל ימי חייו בעלית מקרה בעיר מולדתו.

וכח דמיון המצאה בסופרים גדול כ"כ, עד שמצינו בארץ אירלאנד סופרים מזכירים בתי עקד ספרים אשר היו בארץ קודם המבול, ואחד מהם ושמו אילסקער עשה רשימה גדולה מספרים שהיו בידי אדם הראשון – "שהדברים האלה וכיוצא בהם שוא וכזב, ולא יהיה לך לראיה לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו יכזב בקולמוסו, אין זה נמנע עליו, והכסילים הבוערים הם שיעשה אצלם לראיה אמתת הדבר בהיותו כתוב וכו' ". (אגרת תימן להרמב"ם)

ז.    🔗

ולהרבה חכמים וסופרים יאה השם שארלאטאן במובנו המלא והגדוש, בהרבותם אמצעיים מלאכותיים ליפות שם ספרם, להונות ולרמות המון הקוראים בכל אופן שאיפשר, כמו בשנוי שמותיהם בתרגום יוני או רומי, למען יצלצל השם ממקום גבוה ומזמן רם, או ברדפם אחרי כבוד גדולה ויקר אשר ניתן להם מאיזו ממשלה או חברה או שבת תחכמוני, וימנו בשער ספרם כל תוארי הכבוד אחד לאחד בפרוטרוט, ולפעמים גם לא באמת ובצדקה כי אם בצדיה ורמיה, כנודע ממחלוקת החכם Scaliger עם מתנגדו Schoppius שהאחד גילה ערות חברו בדבר הזה.

ויש מהם אשר בחילוף מכתביהם קוראים זה לזה בכל מיני תארי יקר וגדולה, עד שלבסוף נפתה לבם להאמין כי באמת להם נאה ויאה כל כנוי הכבוד הגדול ההוא, ורם לבבם לכנות את עצמם בתוארים מגזמים ומפריזים כאלה, ונטלו לראשם עטרה שאינה הולמתם, כעין שעשו הסקולאסטיקים בעולם התיכון, ואחד מהם קרא א“ע Pansaphus שר”ל היודע הכל. ומקצתם הבטיחו בכתב ובע“פ כי בספרם נמצא פשר כל דבר בחכמה ודעת, והיה חכם אחד במאה הי”ז ושמו Macedo אשר כמו גלית הפלשתי התיצב בעיר רומי שלשה ימים ובעיר וועניציה שמונה ימים קורא ברבים ומבטיח שיש לאל שכלו להשיב מענה נכון עלכל שאלה באיזו חכמה שתהיה. וחכם אחר ושמו Kuhlman הבטיח לכתוב ספר הנותן לכל הוגה בו את הכשרון לדבר על העצים ועל האבנים ועל כל יקום בתבל ומלואה בדבור שיריי או הגדיי ולחבר ספרים מועילים. ותולדות סכלות גאוה וגאון כזה נמצא כה וכה בשערי ספרים ובהקדמותיהם עד היום הזה.

ח.    🔗

ויש מחברים המודיעים בקהל רב שמות חיבוריהם אשר אתם בכתובים ערוכים ושמורים כרוכים ומונחים בקרן זוית מחכים לגאולה ומצפים לבית הדפוס, והם לא היו ולא נבראו בעולם, כי אם נולדו ברוח דמיון המחבר; כאשר עשה גאון אחד בדורותינו, בהעבירו במחנה העברים קול גדול ולא יסף על אודות שני ספריו הגדולים, וקרא להאחד “אנשי שם” ולהשני “ערך מלין” על כל סדר הא"ב (אשר איים בו לא אחת ולא שתים את רמ"ל בעל “מערכי לשון” כידוע). הראשון שקוינו לראות ספר תולדות גדול עצום ורב כאוצר השמות של Bayle היה כנפל טמון לא ראה אור, ואנשי השם כלא היו, מלבד שש תולדות וכמה נסיונות מקוטעות בכתבי בעלי אסופות, ומהשני יצא לאור אך אות הא' בחלק הראשון, והיתר נשאר גם הוא כמו התולדות בסוד העבור במוח המחבר, שביקש לחבר ולא חיבר. (ואנחנו נצרף כונה טובה למעשה) ובמותו לא השאיר אחריו לנחלה כי אם ספר מררי מלא תמרורים וכדי בזיון וקצף וקיקלון על אחד ראשי חכמי הדור אשר בהם יתפאר ישראל בעמים – ובצרפת היה להמלך מזכיר סופר דברי הימים,והוא הודיע כפעם בפעם בפומבי שמות ספרי קורות הנמצאים אתו מהם בכתובים ומהם קרובים למכבש הדפוס; אבל במותו לא נראה ולא נמצא מכל ספרי דברי הימים שלו כי אם כדי למלא ששה דפים.

ט.    🔗

ויש סופרים אשר מעניות דעתם או מחמת עצלות אין לאל ידם לחבר איזה ספר למען יקרא שמם עליו או להשתכר בהדפסתו, חותרים וחודרים בחפש מחופש אחרי כתבי יד ישנים שהעלו חלודה וצחנה בקרן זוית בתי עקד ספרים, וכל כ“י אשר ימצאו יחזיקו בו בזריזות יתירה, בלי הבחנה אם איזה תועלת וחכמה בו, ויוציאוהו לאור עם דבר אל הקורא או תולדות המחבר או הקדמה מליצית מאיזה חכם מובהק בראש הספר, אשר יתקעו עליו בחצוצרות ושבחו יריעו בקול שופר. מחברים כאלה מוקירים כל ישן נושן, וכל נרקב מעופש אשר ירום תולעים חשוב בעיניהם מכל הידיעות החדשות בחכמות העולם, וכעכברים ועטלפים הם חופרים בגל ספרי עפר ואפר, ויקראו האח אם יצלח בידם להוציא מאשפות איזה כתב יד קדמון, אשר עליו אבד כלח ואין בו מועיל ויהי אך ראֹה ראה אחד מהם את המציאה, באים חבריו ונופלים עליה, להשוות כמה נוסחאות הכ”י ההוא ולהראות שינוייהם בדקדוק כל אות וכל מלה כמונה מעות וכמסורת סיג לתורה, ובא רעהו וחקרו בפלפולים רמים ונשגבים מלא אלפי עלים, להורות בקול רם גאה וגאון על כתבי יד אחרים הנמצאים עוד בעקד פלוני ובאוצר אלמוני ולהראות כח בקיאותם וגבורת שקידתם והתמדת חריצותם על כל קוצו של יוד ועל כל תג תלי תלים הערות, ואח"כ יתחילו להתקוטט על זמן הולדת המחבר ההוא ועל מקום מיתתו, ונראים עדים זוממין ובזיון וקצף והרמת יד חובלים, והקורא התם ומתמם עם תמימים יתפלא וישתומם על חריפות המבקרים ההם כי גדולה מעל שמים חכמתם ולתבונתם אין קץ כחול שעל שפת הים. ולזה שייך גם מלחמת הסופרים החדשים נגד הישנים, ומליצי הקדמונים נגד האחרונים, אשר צייר האמן הנפלא האנגלי Swift במאמרו “מלחמת הספרים בביבליאותקה גדולה”.

י.    🔗

ויותר ממה שמחברים שוטים עשו ספרי הבל, הפכו ספרי כסל הרבה קוראים לשוטים; ויותר שהיו הסופרים חכמים בעיניהם, יותר נבערו ונכסלו קוראיהם, אשר התיגעו להוציא אור מאופל העראקליט ויודעי ח“ן מבתי מדרש אלכסנדריא עד הזוהר ומפרשיו ועד סוועדענבורג והאר”י, אמת מספיקות סוקראטעס ותלמידיו עד המדברים ופילוסופי אשכנז, חכמה מלהג דיוגינעס ומשלי עפר ואפר עד דרשני פרובנציה ומטיפי לכסף ושמלות בדור החדש, ותבונה מהרבה ספרים קדמונים ואחרונים שנמנו במבוא לספר “אבן החכמים” בפרק “אולת חכמים וסכלות נבונים”, ואם תרצה בני לדעת עד היכן הגיעה סכלות חכמים וסופרים גם בדורותינו, קום וראה עקד הספרים של Wunderlich הנמצא עד היום הזה בעיר דארמשטאדט, על עניני שדים ורוחות וכשוף, ובקרבו ספרים בשמותיהם: “על גלגולי רוחות באדם”; על גירוש השד מתוך האדם"; וכו‘. ועוד בשנת 1706 דרש חכם אחד ושמו מיכאל שילבערג בבית המדרש הגדול בעיר Rostock על השאלה: “אם רשות לנו לשאול בשאול קרובינו המתים את פי המת?” ובשנת 1735 נכתב ספר “על אכילת המתים בקבריהם”. ובשנת 1805 הדפיס חכם פילוסוף מפורסם ושמו Dr. Wötzel את ספרו וסיפורו, כי אשתו המתה נראתה אליו שלש פעמים אחרי מותה, והוא ראה אותה פנים בפנים, ודיבר עמה פה אל פה וכו’. ואת הספר ההוא הקדיש לכבוד הנסיך החכם הדוכס קארל אויגוסט מן זאכסען וויימאר, וכאשר התקוממו בין סופרי דור מערערים על אמתת הדבר, והתעורר חכם אחר ושמו Dr. Kiliam לעזרתו, ושניהם הואילו לברר בחוקי הטבע איפשרות הדבר לאמר: האדם מורכב מחמרי מים ואור, ואחר המות יפסקו המים, אך יסוד האור בוער עוד עד שיפסק השמן, וכתב הרעצעפט במלות האלה:

– ומה נאמר על הבלי הספיריטיזטים בימינו אלה, אשר באלפיהם בארצות אמעריקא ובריטאניא וצרפת ובעלגיא יחָשבו גם הרבה חכמי טבע היותר מפורסמים ע“י ספריהם והמצאותיהם, כמו החכם הטבעיי Crookes מגַלֶה של טהאלליום, החכם המהולל Wallace משנה לדארווין בשיטתו החדשה, הטבעיי Varley הנודע בחברת מניחי החבל Kabel מתחת לים, וכמוהם חכמים ונבונים אשר בעדת חוזי נפשים פורחות הנ”ל יחליטו, כי לפעמים אפס חוק הכובד בחומרים, הגופות ינשאו ע“י רוחות למעלה, קולי קולות ישָמעו בלי סבות טבעיות, חפצים בחדר יוכלו להועתק ממקומם באפס כח טבעי מניעם, האדם בגפו יעלה מרום, נשמות ורוחות מתלבשות בגופות לעין רואי ויד ממששת, רוחות ונפשות יוכלון לכתוב בספר לעין הקורא, וכיוצא בהבלי הבלים כאלה – ואם רצונך לדעת עד היכן הגיעה הפרזת המחברים היותר מחוכמים בעולם הספרות, איך השתטו לדעתם בעברם גבול דרך הארץ ובחלפם חוק המוסר, קום קרא בספרו של Adelung הנ”ל בשם Geschichte der menschlichen Narrheit שאחד מהם קרא בעצמו לספרו הגדול בשם: Närrische Weisheit, und weise Narrheit הוי אומר: אין סכל כחכם!

יא    🔗

כמעט כל המחברים מקוים חיי נצח והשארת עולם לזכרון שמם על הארץ אחרי מותם. והיה סופר אנגלי אחד ושמו Johann Bower אשר מיראתו פן ישכח שמו עלי אדמות אחרי מותו, פקד בשטר צוואה שלו לתת ששים שקל כסף לאיש ואיש אשר יזכיר שמו לתהלה. על כן גדולה האהבה ויתירה החבה אשר להסופרים אל ספריהם ילדי רוחם וזרע שעשועיהם, וכל עלה אשר כתבו כבן יקיר הוא וחביב עליהם יותר מחייהם מנפשם ומילדיהם, ומבקשים תמיד עת מצוא לקרוא כתביהם לפני כל השומע כמבין כבלתי מבין כמהלל כמתקלס בהם, וכאבנים טובות ומרגליות יחשבו כל מלה וכל תבה בחבוריהם, ואוהבים לדבר בהם ולשוח על אודותיהם ולהזכירם בכל זמן ובכל מקום, ומוטב בעיניהם שיאבד כל העולם ואל יאבד הכתב יד שלהם ח“ו, והיו מחברים אשר בסכנת נפשם קפצו אל התבערה להציל את הכ”י שלהם ממאכולת אש. – החכם הצרפתי Budé במאה הט"ז ישב בחדר ספריו והנה זה משרתו בא ובשורה בפיו כי פרצה אש שלהבת בבית – גלה אזן אשתי מזאת, ענה המחבר בקר רוח, באשר תדע כי אין לי עסק בצרכי הבית!

יב    🔗

וכמה גוזמאות והפרזות וסכלות אהבת עצמו ואולת גאה וגאון בשמות שיקראו מחברים לספריהם, לא בלבד מחברי עמנו בגעגועיהם לילדי רוחם היקרים בעיניהם שיקרו להם: נופת צופים, טורי זהב, נקודות הכסף, דבש לפי, כתם פז, אור החיים, כל יקר, יערת דבש, וכיוצא בהם; כי גם באומות נהגו בשמות תפארת כאלה, כמו שמצינו כבר אצל פליניוס הצעיר המתקלס בסופרי היונים שהם עשירים ומאושרים בשמות ספריהם, פעם הוא “נחילות הדבש” כאלו אך נופת תטופנה שפתיו, ופעם יקָרא “קרן השובע” בחשבם כי ימצא בקרבו כל מין מחיה וכלכלה, ופעם יקראו לספריהם בשמות בנות החכמה. או “גפן פוריה” או “שלחן מטעמים” וכדומה בשמות גאוה לנקר עיני הקורא, אשר כי תחזינה בספרים ההם ימצאם צנומים ושדופי רוח קדים. ובין האחרונים מצאנו ביניהם שמות ספרים כאלה: “מרקחת הנשמה” לסדור תפלות, “שלשת בנות איוב” על שלש המדות הטובות שהן סבלנות אומץ הרוח ואמונה, “קול שופר” על היום הדין האחרון, “מפוח גורש זבובים” על צירוף אש הגיהנם והרבה בהרכבת השם היכל במו “היכל הכבוד “היכל הזכרון” ודומיהם. ויש אצלם ספר ממאה הט”ז בשם “אבן יקרת כל אבנים יקרות” והוא ספר אוצר מלין פשוט. והיו ביניהם שמות ספרים ארוכים הרבה מדות או שורות, כמו שקרא המשורר האנגלי המפואר בדורותיו Gascoigne לקובץ שיריו בשער הספר בשם ארוך כזה: “אגודת מאת מיני פרחים אלומים בעומר אחד והם שירי חופש קטופים מקצתם ע”י העתקה בגנות חמד איירופידס ואוביד ופעטרארקא ואריוסטא ומקצתם גודלו על ברכי כורמי ויוגבי ארצנו אנגילטירה והמה מעלים ריח ניחוח שונה וישימו קטורה באף הקוראים החכמים בהריחם ברוח התול ומועיל ונעים וערב." ויש שמות ספרים המתעים בזדון או בשגגה את הקורא לפי תומו, אשר לפי השם יקוה למצא בספר ההפך מהנמצא בו באמת. ומהם אשר כדי להשביח את מקחם יתנו לספרם שם קדמוני נודע, וכבר השתמש ציצערון באמצעי כזה שקרא לדבוריו נגד אנטוניוס בשם Philippicas להזכיר במדברות דעמוסטהענעס נגד המלך המוקדוני פֿהיליפ.

יג    🔗

ויש סופרים הרוצים למלאות חסרון כשרונם ע"י חריצות ושקידה יתירה על המדה, בהשתדלותם לחקות איזה סופר מפורסם, שככה מסופר על הסופר Paul Manuces שהחרה והחזיק להתדמות במליצת אגרותיו אל ציצערון, ועמל חודש ימים לחבר אגרת אחת, ומליצת אגרותיו דומה באמת למליצות הרומי ההוא, אבל עקבי זעת אפו נכרו בהן בלחץ ובדחק. והרבה סופרים דומים לקופים גמורים בשקידתם להתדמות לאיזה סופר מפורסם, ולפסוח כחגר בעקבות איזה מחבר אחר.

יד.    🔗

רוח נכון ילאה נשוא טורח הרבה סופרים בפלפולי ויכוחיהם, משאם בבקרת וחפש מחופש אחרי מומי אחרים, וריבם איש באחיו כאויבים בשער, וסכסוכם איש ברעהו כערוכי מלחמה, שנעשו שונאים ואויבים זה לזה בהלכה, כמו שהראה לדעת זה המשורר האנגלי מילטאָן בספרו “מריבות סופרים” וקנאת סופרים תשפל לקנאת איש מרעהו ולשנאת אומן לאומנתו ולמלחמת פת לחם יפשע גבר, בהשליכם שיקוצים וקיקלון איש בפני חברו, ושופכים זע“ז בוז ולעג כמים חרון וכעס כאש, עד כי נמצאו מחברים נחלים עד מות מחמת מקנאיהם ומבקריהם, כמו שראינו בראש מליצי זמננו באשכנז Gutzkow אשר הצרו לו מנגדי ספריו בדברי בקורתם, עד שביקש לשלוח יד בנפשו. וכבר מצינו באחד המשוררים הקדמונים Polyagras שהלך ותלה א”ע בהציק לו מרדפיו בעלי אומנותו. והחכם Bayle באוצר השמות שלו ערך Hipponax מספר כי סופר אחד Archilochus חבר בקורת דוקרת בדברי חידודין אשר הכריחו שנים שלשה סופרים לתלות א"ע. וביחוד נוהגים מעריכי כתבי עתים לימים ולשבועות ולחדשים בדברי נרגן לזרות פרש איש על פני רעהו, שהאחד מגלה מומי חברו, ואינו רואה נגעי עצמו, עד שבא אחר לגלות את ערותו גם הוא, הצד השוה שבהם שדברי כולם כמוץ יסוער ברוח שבין לילה היה ובין לילה אבד, אך ישאירו ריח צחנה באף הקורא.

והפך הדבר מעורר צחוק יותר, והוא באהבת המחברים זה לזה, לשבח ולפאר כל אחד ספר רעהו, ולהרבות על מחברו תלי תלים תוארים ותשבחות. וכאשר לא ימצאו המחברים אוהבים מהללים, יבקשו למצוא אויבים מקללים, למען יתפרסם שמם במחלוקתם. ויש מהם אשר בכונה יכתבו דברים מתנגדים לדעת הקהל, למען יתעוררו מבקרים עליהם וידובר בם בשער. ופעם מבלי מצוא מבקר אחר יבקרו הם בעצמם ספרם לתכלית זו, כנודע מהמשורר Garopolus בשירו על קארל הגדול, אשר כתב עליו בעצמו בקורת שנונה מלא תוכחה. ומהם רוצים לפרסם שמם ע"י בקֹרת נאצה, ויתנפלו על איזה גדול מפורסם, וישפכו על ספריו סיר רחץ משפטם, בתקותם אולי יענה המחבר לבקרתם ונודע שמם בגוים.

טו.    🔗

וכמה מן חנופה וצביעות והכנעה ורמאות בקריאת שם ( Dedication ) כבוד איזה אדם בראש הספרים: זה חתן יושב בבית חמיו ומסב על שלחנו יקדיש לו את ספרו, למען ימצא חן בעיני אשתו ושכל טוב בעיני חמותו; וזה ידכה ישוח לפני נדיב או כילי לקרא שמו על ספרו ולהשתחוות לו לאגורת כסף, ויפה אמר הצרפתי Furetier כי הראשון שהמציא המנהג של דעדיקאציא היה איזה נודד ללחם על הפתחים. – ויש מקדישים ספרם להרבה אנשים בבת אחת, כאשר עשה האנגלי Dryden ועושים מקצת סופרים עברים בזמננו. ויקדישו ספריהם לכל פסל במבטאים שונים ומשונים, ויעשו מחבוריהם מחבת מלאה ריח לבונה או חלבנה להעלות קטורת באף אדוניהם, או עלי הספר להם כזנב הכלב לנענע בו לקראת גדולים להפיק מהם רצון. וכמו שהיו מחברים מתגאים שהקדישו ספריהם לאלהים, כאשר עשו הרבה סופרים אשכנזים בימי העולם התיכון, ובדור העבר סופר עברי גאליציאני באחד מקונטרסיו המכונה “מגן החכמה” אשר כל ענינו מהחל עד כלה שאול או גנוב מספר “תעודה בישראל” להריב“ל, ואותו הקדיש המחבר לשם שמים עם מכתב גלוי להקב”ה בראש הספר⁶¹; כן היו אחרים אשר כבוד עצמם חביב בעניהם מכבוד חברם ומכבוד שמים, והקדישו ספריהם לשם עצמם וכבודם, כמסופר מהסופר Citicens בספרו על המלחמות, וסופר סקאָטי צוה את המדפיס להקדיש לו את ספרו של עצמו. והמהתל הצרפתי המשורר הנודע Scarron הקדיש אחד ספריו אל הכלב הקטן שהיה לו. והמשורר הגדול שיללער כתב ע“ד הלצה בראש קובץ שירים המכונה Sibirische Anthologie שחברו אותו מרעיו יחד (ראב במ"ע גארטענלויבע לשנת 1876 צד 171) דעדיקאציא אל המות במבטא: Meinem Prinzipal dem Tod” כי שיללער היה רופא בימים ההם, וכל רופא עבד נאמן אל מלאך המות. האנגלי Swift כתב בראש ספרו “מעשה חבית” דעדיקאציא לכבוד השר “דור אחרון” כי ישפוט שפוט על ספרו. ומסחר רב עושים המחברים עם הקדש כזה, ולפעמים בוש יבושו משברם ע“י איזו טעות הדפוס והיה כל עמלם לבהלה, כאשר קרה להחכם עראסמוס הנ”ל, שהקדיש אחד ספריו לאשה כבודה מאצילי הארץ, ובאו במכתבו המלות mente illa שר“ל: רוח כזה, והמדפיס הציב בזדון או בשגגה תחתן המלה mentulla שר”ל בלאטינית הישנה: ערות גבר, וכדי בזיון וקצף היה לו ולה.

טז.    🔗

רוב הסופרים משנים טעמם בספריהם, אין לבם ועטם שוים, כי מתחפשים הם ופונים לכל אשר יפנה רוח הזמן והמקום כמו שהעיד והודה על עצמו המקובל הפילוסופי יש“ר מקנדיא בספרו מצרף לחכמה לאמר: “והנה אנכי כותב כאן נגד הפילוסופים ויצאתי לעזרת ה' להליץ בעד חכמת הקבלה כי כן צויתי מאחד האלופים שרי יהודה אשר לבבו פונה היום לדברי המקובלים ובהיותי נצמד בעבותות אהבתו פניתי מלמודי להפיק רצון רוממותו ואם למחר רוח אחרת תהיה אתו ויתאו לחכמת הפילוסופיא ויבקש ממני לאמר סלסלה ותרוממה ובין נגידים תושיבה אני אחלץ חושים ואאזור כגבר חלצי להגן בעד הפילוסופיא. וכלל גדול אני מוסר בידך שלא תדמה בנפשך לירד לסוף דעת המחברים מתוך ספריהם כי השם לבדו יודע תעלומות לב, ולדעת החכם הנרבוני גם הרמב”ם ז”ל הערים מאד לכסות דבריו בספר המורה והוא בפירושו עליו אינו אלא כהולך רכיל מגלה סוד, אבל שאר המפורשים הבאים אחריו גם כי ראו פירוש לפירושו, ויפה אמרו חז“ל והביאו הילקוט בס' שמואל שרש קל”ט בפסוק ויקרע ה' את הממלכה ממך ויתנה לרעך לדוד א“ל כד הוית גבן אמרת לרעך הטוב ממך וכאן אמרת לרעך לדוד א”ל כד הוינא גביכון הוינא בעלמא דשקר דדחילנא מנך וכו' ".

יז.    🔗

ויש ספרים הרבה מלאים דברים של מה בכך, מדברים על ענינים ריקים צנומים שדופי רוח קדים, וכל רוח נכון אין בקרבם, שהם מתלחמים ומפלפלים ומתוכחים ומתקוטטים בדקדוקי סופרים ודקדוקי עניות, הנהוג ביחוד בין המדקדקים והדייקנים הלוחמים על אתא קלא דלית בה מששותא, ובין מלקטי אותיות פורחות בכתבי הקדמונים, וכמו שלחמו רס“ג עם אדונים ותלמידי חיוג ודונש בן לברט ומנחם בן סרוק אלה באלה, ובין האחרונים בעל צהר התבה ואוהל משה על תנועה קלה והסון, כן רבו מדקדקי הצרפתים מאה שנים על האות q בהמולה גדולה, וכן שאר מדקדקי העמים ימלאו ספרים שלמים על דקדוק מלה אחת בפלפולי הבל – ובכלל ידענו כי המדקדקים הם גאיונים המרהיבים עוז בנפשם לשום דמיונם לקו בלשון וחזיון לבם למשקלת בכלליה. ובאמת חכמת הדקדוק היא רק המצאה מלאכותית מאנשים יחידים, ממציאה הראשון אצל היונים היה בשם פראָמעטהעוס, ומהם קבלוה הרומאים ע”י מאלאטעס, ומדקדק רומי אחד ושמו פאלעמון הרחיבה והעמיקה וקרא אותה על שמו gramatica palemonia וכלם לא הבינו כי מקור לימודי הלשון ויפיפותה אך בהורים ולא במורים, האם והמינקת והאומנת הן הנה תורינה דעת הלשון לילידי חניכם ולא המדקדקים, שכן למדו האחים הרומאים הנודעים בשם Gracchus נאום הלשון ומיטב הדבור מאת אמם קאָרנעליא, והמלכה איסטרינא הורתה לשון יונית לבנה מלך הסציטים. על כן העירו ועוררו אפלטון וקווינטיליען לקחת לילדים מינקת חכמה בלשון, כי המדקדקים בעצמם אינם יודעים מאומה, והיה מדקדק בשם פריסציען אשר עסק כל ימי חייו בחכמת הדקדוק וכשמת הודה כי לא הבין ממנה מאומה. ומסופר כי דידימעס התקשה בחקירת הדקדוק כ“כ עד שחיבר עליה ארבעה אלפים וי”א ששים אלפים ספרים – ומחלוקת תמידית מלחמה מדור דור בין המדקדקים על הרבה כללי הלשון, והחוץ יותר מהכלל, והזרות גדולה על המדויק, ומה שהוא כלל לאחד הוא חוץ או זר לאחר, בכל הלשונות בשגם בשפות הקדמוניות שכבר מתו, ע“ד שהתלוצצו לוציאן ואנדרעאס די סאלערנא על מלחמת האותיות מ”מ וטי“ת בלשון לאטינית. וכשם שלדעת חסידי עמנו וקדושיהם כל מדקדק הוא מפר דת ואמונה ועובר חק ופורץ גדר, כן העיר אגריפפא הנ”ל שטעות בדקדוק מלה אחת התעה כבר בימים קדמונים מלך ועם כלו מדרך הישר. המלך היה שאול מלך ישראל שכאשר צוהו שמואל הנביא להשמיד זֵכֶר עמלק, היבין שאול המלה כמו זָכָר והרג רק הזכרים⁶² והחיה את הנקבות (?) ויצא עליו הקצף מאת ה'. והעם היו היונים והרומאים שבלשונם מורה המלה Phos גם אדם גם נר ובחגי שבתאי שלהם שקורים סטורנאליא היה להם להדליק נר לפני פסלו, והם זבחו לו אדם, מפני שטעו בפירוש המלה – ובולמס הדקדוק אחז קצתם כ“כ עד שהתדקדקו על לשונות דמיוניות, כמו האנגלי John Dee אשר כתב והדפיס ספר מלים מן הלשון אשר דבר אדם הראשון בגן העדן. ובהרבה להג נחלקו באיזה לשון דברו אדם וחוה בגן עדן. בעלי אגדה שלנו מחליטים שהיתה לשון עברית כידוע. סופר אחד ושמו Goropius הדפיס בשנת 1580 בעיר אנטווערפען ספרו להוכיח כי בלשון האָללאנדית דברו בגן העדן. וסופר אחר André Kempe בשנת 1569 הוכיח בספרו כי אלהים דבר אל אדם הראשון בלשון שוועדית, ואדם השיב לו בלשון דאֶנית, והנחש דבר אל חוה בלשון צרפתית⁶³. ודומים בכ”ז אל האשכנזי שמואל האפֿפֿענרעפֿער אשר חשב בספרו את דופקי העורק ביד האדם על פי משטר מוזיקאלישער ריטהמען. – ויש ספרות גדולה תלויה על בלימה, כי איזה שקר בפועל העמיד עט סופרים בכח, וכזב שלא היה ולא נברא הסב מלחמה בין החכמים, כאשר העיר הצרפתי Fontenelle באמרו, כי לו השכילו החכמים לחקור היטב על איזה דבר בטרם יקדשו עליו מלחמה כי אז לא היה ללעג ולקלס בבקשם למצא סבת דבר שאיננו במציאות. והביא משל ע"ז מקרה שן הזהב הנודע, כי בשנת 1593 יצא הקול, כי בארץ שלעזיא צמח לילד בן שבע שנים שן זהב גדול בפיו, אחרי אשר נפלו כל שיניו, ושתי שנים אחרי כן כתב המורה לחכמת הרפואה Horstius קורות השן ההוא, והחליט שהוא מקרה טבעי במקצתו, אך גם אות ומופת אשר הראה האלהים לנחם את הנצורים הנגשים והנענים מחמת התוגרמים הנלחמים בהם. בעצם השנה ההיא כתב החכם Rullandus גם הוא על קורות השן הפלאי ההוא, וחלק עליו חכם אחר ושמו Ingolstädter בדבר סבת השן ההוא וטיבו, והראשון עמד וכתב התנצלות דעתו במאמר מפולפל. חכם גדול אחר ושמו Libavius אסף את כל דעות החכמים על אודות השן ההוא והוסיף עליהם נופך משלו כנהוג בין הסופרים וכה רבו ספרים על ספרים, עד אשר באחרית המלחמה הגדולה ההיא עלה על לב אחד מהם, לשאול את פי צורף זהב על דבר השן הנפלא ההוא, והנה זה בא הצורף ובחן ובדק את השן ומצא כי איננו מזהב כי אם מוזהב, כי הרקיעו פח זהב דק סביב השן להונות בו את הבריות – וחמת החכמים והסופרים שככה.

ומסופר כי מלך אחד בארץ אנגליא, בהתאסף נבוני עמו בשבת תחכמוני, הציע לפניהם את השאלה הזאת: לו שָקֹל ישָקל דג מונח במים בכלי, במאזנים ישאו יחד הדג והמים, יגרע כבדם ממשקל הדג והמים, אם בד בבד יעלו במאזנים. ועתה אמרו נא אמורו כל יודעי דת ודין בחקי התולדה, מה שרש דבר נמצא בהבדל הזה? – כשלשים תשובות שונות ושנונות בלהג הגיון הגיעו אל יד המלך. אכן כלם נתעו בשוא ונלאו למצֹא פשר הדבר, עד אשר עלה על לב אחד מהם לנסות הדבר ולראות, אם באמת נמצא ההבדל הזה כדבר המלך, וינַס וישתומם לראות, כי אך מצחק בהם המלך, וכי באמת נשתוה משקל הדג חוץ למים למשקלו בתוך המים.–

יח.    🔗

ומה גם מחברים חשוכים בספרים אפולים בעלי הזיה בחכמת הנסתר, אשר כחולמים יארוגו קורי עכביש ופטפוטי מלים, ויחליטו משפטים מוזרים ומתמיהים כאלו יקוד אש הקדחת והדלקת מדבר מתוך גרונם הנחר מחרבוני להטים, והיטב אשר דימה השוער בפתח הספר “סוד הספירות” מחברים כאלה אל אספסוף חולי נפש ונגועי רוח בבתי משמרתם. אבל גם בקרב בעלי הגיון נמצא ספרים מלאים דיעות זרות משמימות, כאשר יאמר משל קדמוני אשכנזי: " Es ist nichts so verkehrt, das nicht schon von einem Gelehrten vertheidigt worden wäre."

יט.    🔗

אהבה גדולה לסופרים וחבה יתירה לספרים עשתה הרבה שוטים והרבה אומללים. חכם איטאלקי אחד הנודע בשמו Magliabechi קבר א“ע כל ימי חייו עד שמונים שנה תחת גל ספרים לאלפים ולרבבות, גם חדר משכבו היה מלא ספרים צבורים זע”ז באין מקום לשבת או לשכב, והיה אוכל ושותה וישן על תלי תלים ספרים, מבלי יכלת להפרד מספריו כמעט רגע.– “אוצר ספרים עתיקים דומה לטורי עבי גבי האדמה, שגם בהם נתקשו לאבני חול תעתועים קדמונים ומתו לשחת בלי, ואך החותר במעבה קדמוניות ישים עיניו על פגרים מתים ההם” (שאָפפענהויער). – “הירודוט מספר כי קסערקסעס מלך פרס בכה בראותו רבבות אנשי חילו הגדול, בחשבו כי מכל אלה לא תשאר פרסה אחר מאה שנים; כן בכה יבכה הרואה שנה בשנה רשימות אלפי ספרים חדשים מקרוב באו, בעלות על לבבו כי מכלם לא ישאר אחר עשר שנים כי אם בלויי סחבות וכמתים מלב ישכחו” (הנ"ל). – “ספר קורות הספרות דומה לחדר הנתוח האוצר בקרבו נפלים טומטמים אשר נאכל חצי בשרם בצאתם מרחם אמם, והיין צרוף המעמידם בכלי הוא עור החזיר הכורך הספרים הישנים” (הנ"ל). – וחכם איטאלקי אחד גוואריני די פֿערונעס עבר בכל ארץ יון לאסף כתבי יד עתיקים, ובשובו לארצו איטאליא טבעה ספינתו בים ואבדו כל ספריו, והיה צערו גדול כ“כ עד שהלבינו שערותיו בלילה אחד. – ומלבד זה היו לסופרים רבים מנהגים זרים בשעת כתיבת ספריהם, ד”מ הצרפתים Mezerai גם L’Etoile וי"א אף Corneille לא היו יכולים לכתוב לאור היום, כי אם סגרו חלונותיהם והדליקו נר, והראשון הדליק נר אף כשחלונו פתוח לשמש, ואל הבאים לבקרו ביום האיר בנר שבידו בצאתם מחדרו, כאלו לא היה שמש בעולם. העורך דין הנודע Cujacius כתב ולמד בשכבו שטוח על יריעה על קרקע חדרו וסביביו ספריו. שיללער אהב להריח בתפוחים נרקבים בשעת כתיבתו, ועוד נראה בוויימאר המקום בארגזו ששם הניח בשעת עבודתו תפוחים נרקבים להריח בהם. על המנצח בנגינות הלוי Halevy) ) צלח רוחו ביחוד לחבר נגינותיו בשמעו רעש סיר נפוח מלא מים אשר ירתיחהו אש לוהט. והמנצח בנגינות מענדעלסזאן יכול אך אז לחבר שיריו אם עמדה על שלחנו אגודת פרחים. –

ואתה בני אם חכם לבך ידוע תדע כי הטוב ובמובחר שבספרים הוא ספר בשול Kochbuch) ) ולבל ארבה לך ראיות ועדיות ע“ז, אעידה לי רק שנים עדים, האחד קדמון והשני אחרון, הקדמון הוא הרומי המשורר Vespa אשר אחר כתבו הרבה ספרים השאיר אחרי מותו שיר בשם: Judicium Coci et Pistoris שר”ל משפט המבשל והאופה, ומחליט בו כי תכלית האדם אך במאכל ובמשתה. והאחרון הוא הסופר היותר גדול בזמננו בספרות פוריה וענפה עד חמש מאות ספרים הוא הצרפתי אלכסנדר Dumas, אשר היה רגיל לאמר בחייו, כי ספרו האחרון (אחרון אחרון חביב) יהיה ספר בשול; וכן היה כי במות הסופר הגדול הזה, לא הניח אחריו בכתב ידו, לא ספר זכרונות דברי הימים, ולא ספור נשגב או חזיון כמשפטו כל ימי חייו, אלא ספר אוצר מלין על חכמת הבשול ( Dictionnaire de cuisine ) למבשלות לרקחות לטבחות ולאופות, לידע ולהוָדע ולהודיע כי חכמת הבשול עולה על כל החכמות שבעולם. והחכם שאָפפענהויער הנ“ל מחליט כי קריאת ספרי דעת לא תמלא רוח תאבה לחכמה, כמו קריאת ספרי בשול לא תשביע בטן רעבה. וכשם שגזר הכליף אָמַאר שכל הספרים נידונים בשרפה חוץ מספרי הקוראן, וכמו שאמר אגריפפא הנ”ל שכל הספרים טעונים גניזה חוץ מכתבי הקודש, כן אומר אני שכל הספרים הבל אין בם מועיל חוץ מספרי בשול.

 

פרק שלשה עשר: מִשְׂגַּב הַסִּכלוּת    🔗

א.    🔗

קבלה ביד אבא מפי רבותינו לאמר: פתיות מביאה לידי סכלות, סכלות מביאה לידי אולת, אולת מביאה לידי שטות, שטות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי שגעון. וכיון שהגיע השכל למדרגת השגעון סימן יפה הוא לו, וזה האות כי שאָר רוח לו שנאמר משוגע איש הרוח. וכן מצינו במלך שאול שבתחלה צלחה עליו הרוח והתנבא בחבל הנביאים בתוף ובכנור בחוצות וברחובות, ואחרי אשר נהפכה הרוח לרעה השתגע והתנבא ונפל ערום. ובפירוש דיבר הכתוב “לכל איש משוגע ומתנבא” (ירמיהו כ"ט) ומתרגם הכשדי “ומטפש” כי טפש הוא נביא, ונביא הוא שוטה, שכן מתרגם הכשדי על “ויתנבאו” (מ“א י”ח) “ואישתטיאו” ואין בין שוטה וטפש לנביא חלום חולם אלא השם בלבד. והשוה כבר אפלטון המלה Mantik אל המלה Manie, והפילוסוף האשכנזי שלייערמאכער העתיק אתהן Wahrsagen עם Wahnsagen.

ב.    🔗

ולא בישראל בלבד, אלא גם באומות העולם היה המשוגע חשוב כנביא יודע דעת עליון, ואומר לבני אדם מה פעל אֵל, שכן כל העמים הקדמונים, ובארץ הקדם עד היום הזה בין מאמיני בודעה ומחמד, רואים הסכלות השטות והשגעון כשכינת רוח הקודש והנבואה. והכת סאנטוני בין התוגרמים, כמו הקוואֶקער בין הנוצרים, משתטים ומשתגעים בכרכורים ובתנועות זרות למען יחשבו לבעלי רוח הקודש כידוע, וכידוע ג"כ מעשה צדיקי החסידים וקדושיהם בין בני עמנו בארצות הסלאווים. וכן בהררי אלף Alpen) ) ובין שבטי אמעריקא הצפונית קדושים השוטים שקורין קרעטינס.

וכן לדעת אפלטון היו השוטים נביאים אמתיים, הלא כה דבריו בספרו “טימעוס” סי' ע“א: הראיה שאין הקב”ה משרה שכינתו על האדם אלא כדי למלאות לו חסרון שכלו היא, כי אין אדם בריא ושלם בשכלו נביא אמת, כי אם האיש אשר שכלו מטורף ע“י תרדמה או חולי נפש הוא מתנבא באמת.”

שוטה נביא כזה היה המשוגע המפורסם בדורותינו בשם Claus באשכנז, אשר פעם אחת נכנס מבוהל ונדחף לבית ישיבת המחוקקים בעיר וויימאר וקרא: מה לכם שבת בסוד יועצים, ולא תחשבון מאומה לכבות את התבערה בעיר קאָבורג! ואחר כך נודע הדבר כי ברגע ההוא פרצה אש תבערה גדולה בעיר ההיא.

ג.    🔗

ודע בני כי לדעת הפילוסופים מתראים סמני שטות ושגעון בכל איש אשר שאָר רוח לו ובכל בעל נפש רמה ונשמה יתירה בכל העמים, כמו שנודעו לנו בדורותינו הצרפתי Rosseau האנגלי Byron והאיטלקי Alfieri ואחרים כמוהם, אשר כגודל רוחם הנשגבה הרבו במנהגי שגעון.

שאל נא את פי פילוסוף גדול בזמננו Arthur Schopenhauer ותמצא בו נאה דורש ונאה מקיים, כי נהג במעשה על פי משפטו בעיון, שכן בספרו Die Welt als Wille und Vorstellung צד 224 הראה לדעת על פי דרך שיטתו באותות ובמופתים, שכל איש ברוח יתירה ( Genialtät ) הוא חסר בינת אדם רגיל, וכל חכמתו תתבלע בהתפעלות ובהתלהבות ובתמהון לבב כמשוגע ממראה עיניו. על כן כמו שקראו לרוח נבואה ולרוח הקודש שגעון (והמון העם כמשפטו הפכו המשפט וקראו לשגעון נבואה כנ“ל, כן קראו גם לרוח הדמיון והשיר בתאר שגעון. המשורר הרומי האָראץ מכנה כשרון המליצה: amabilis insania שר”ל: שגעון נחמד. המליץ האשכנזי וויצלאנד בפתיחת שירתו Oberon קורא לרוח השיר: Holder Wahnsinn. החכם הרומי Seneca בספרו de trang. Animi 15.16 מזכיר בשם אריסטוטלס שאמר: denentiae fuit Nullum magnum ingenium sina mixtura שר"ל: אין כשרון גבוה בלי תערובת שגעון. ואפלטון אומר בספרו Phädros כי אין רוח משורר אמתי בלי מדת שגעון. ואמר עוד שם שכל המסתכל למצא הצורות הנצחיות בעצמים בעלי תכלית מתראה כמשוגע; והוא סופר ומונה שם כל מיני שטות ושגעון שהן מתת האלהים האדירים: שטות הנבואה מושפעת מן האלוה אפאָלאָ, שטות הקדושה מן דיוניסיס, שטות השיר והמליצה מן בנות החכמה, ושטות האהבה מן נוגה ואמור; ולדעתו גדול כוחן של המחלות ההן השלוחות מאלהים יותר מחכמות אנושיות, כגבוה שמים על הארץ. וכן אמר ציצערון בספרו de divin.I.37. שאין רוח יתירה ורמה בלי רוח שגעון. וכן שר האנגלי Pope לאמר:

שר"ל: הרוח הגדול קרוב אל השגעון, ורק מסך דק מבדיל ביניהם. וכן הציג Göthe לעינינו את המשורר האיטאלקי Torquato Tasso איך רוח הנשגב והשגעון היו תואמים בקרבו ולא התפרדו. ונודעה החלטת גדולי חכמת הפרצוף, כי האנשים אשר פניהם דומים לפני קוף הם בעלי רוח יתירה ( Genies ). והשוטה המפורסם Kunz בחצר הקיסר האשכנזי מאקסימיליאן החליט, כי כל בעל רוח Genie אמתי מוכרח לעשות כה וכה איזו שטות, והוא מתאונן וקובל על עצמו לאמר אין לי שאָר רוח ונשמה יתירה, מפני שלא עשיתי עוד שום שטות.

וראיתי ספר ישן המכונה “מעשה חבית” מאת האגנלי Swift הנודע במסעי גוליווער, שראה בני אדם זעירים כפרעושים ואחרים גדולים כענקים, ועוד ראה סוסים חכמים כבני אדם ובני אדם טפשים כסוסים, ובספרו הנ“ל ראה הרבה נגעים ומומים וחסרונות ומגרעות גם בנבחרי הולכי שתים שהן ארבע, ושם הוא מברר במופתים טבעיים כי טרוף הדעת ובלבול הראש הוא מקור מעלת רוב גדולי אנשי השם בארץ כמו אריסטו דיוגינס אפלטון לוקרעציוס פאראצעלוס דעסקארטעס ודומיהם, אשר כ”א מהם מאמין באמונה שלמה שלא נברא העולם אלא על פי שיטתו, ולא נוצרו בני אדם אלא כדי לשמשו בבית מדרשו ולהתחמם באור חכמתו שהיא לבדה אמתית וזולתה כוזבת ושקרית. – והנה כמו שאמר לי אבא חמור ז“ל, שהיה לו אוצר גדול מלא ספרים שונים ומשונים, כי חדר עקד ספריו, שמקצתם קשורים בשלשלאות של ברזל אל הכותל, דומה בעיניו לבית שוטים מלא להקת הוללים שוללים ותוללים המשתגעים בקולמוסיהם, זה בחריפותו וזה בפחזותו, זה בקנאתו ושנאתו וזה באהבתו ותשוקתו, זה ברדפו אחר כבוד וממון, וזה ברדפו אך טוב וחסד, זה באדרת אמונתו, וזה בנזר כפירתו, זה בשעשועיו וזה בתעתועיו – כן אמר Swift בספרו הנ”ל, כי הבית בעדלאם היינו בית המשוגעים בלונדון הוא בית המדרש הכולל שקורין אוניווערזיטעט, וכעין שפגעתי על יד שער הספר “סוד הספירות” את השוער להוליכני ולהביאני חדריו, וענה ואמר לי בוא ברוך ה' אל בית חולי נפש משתגעים, עבור בחדריו ושית עין ולב ליושביהם: פה שוגה תועה בחתחתים ולבו בל עמו, ושם משגר מתעתע כמתלהלה יורה עדשים ויאמר אבני קלע הם. פה ישן מדבר מתוך התרדמה, ושם חולם חלום בהקיץ. פה קודח בחום הגיגיו וביקוד דמיונו, ושם משליך קרחו כפתים למהמורת פתאים. פה יושב דומם ומשמים הוגה עמוק בטוחות כליותיו ורעיוניו מעופפים הגבה למעלה והעמק שאלה, אך שפתיו נעות וקול מלות מקוטעות ישמיע והיו למליצות חידות; ושם שוכב סרוח על ערשו שכנו הקרוב אליו, ומשמיע גם הוא כעין מלות ההן למשמע אזנים, וכל רוח אין בקרבן. פה סגור מתפלסף אשר בהמריאו למרום על מגדלו הפורח באויר לרוח הגיונו נפל אחורנית וסר טעמו והוא משתגע, ושם נחבא חוקר רך לבב מפחד אשר מיראתו את הבריות שנה טעמו. בפנה זאת סרוח שתום עינים אשר בהציצו בשמש הפרדס נפגע והוכה בסנורים, ובחור אחר כלוא עטלף מבטן ומלידה אשר לא ראה מאורות מימיו – כן יעץ Swift בספרו הנ“ל אל בני ארצו לשלוח צירים מבינים אל חצר בעדלאם הוא בית המשוגעים לחפוש בחדריו כשרונות שונות ביושביהם, ויוכלו להוציא משם הרבה בעלי מעלות יתרונות מוכשרים למלאות מקום במועצות הממשלה, בשבת תחכמוני, בקהל רופאים, בעדת שופטים, בין בעלי אסופות, בקרב מורים, בתחבולות מלחמה, במושב סנהדרין, ובישיבת תלמידי תורה, עפ”י סימנים כאלה: אם ימצאו יושב אחד מחרף ומגדף בחרונו, ושובר כלים בחמתו, ומוריד רירו על זקנו בזעפו, וזורה פרשו על פני הבאים לבקרו – איש כזה ראוי לשים אותו בראש שרי צבא הרוכבים בחיל המלך. תושב אחד פושק שפתיו בלי הרף לבטא ולבצבץ באין אומר ודברים, אותו ישלחו לוועסטמינסטער בלונדון, ששם בית מליצי המשפט ועורכי הדין. נער אחד שם משתרע במרחב חדרו הצר, יושב חושך וצלמות ומתראה כרואה בוחן ובודק, מתהלך במצעדי גבר הוקם על, שואל נדבת יד בכבוד ובהדר, מדבר על רוע הימים האלה כי השחיתה הארץ את דרכה, מתאונן על מסים ונמוסים, סוגר תאו לפנות ערב, ובלילה הוא חולם מן שרפות וגנבים ובעלי חובות שאין להם אחריות – איש כזה ירימו בראש כנעני סוחרי הארץ. שם שוטה נכבד מדבר אל לבו, מביט בצפרניו ונושך באצבעותיו, על פניו רשמי עסקים גדולים והמצאות כבודות, אץ ברגליו בצעדו הנה והנה ועיניו מביטות אל גליון שבידו, אזנו כבדה משמוע ועיניו כהות מראות וכח זכרונו חלש, והוא ממהר חושים בעסקיו האוכפים על גבו כמשא כבד, ובכל זאת הוא לוחש באזני אחרים על אודות האויר בחוץ אם יפה הוא או חם או קר או לח, דבריו נשמעים בנחת ובמלות מקוטעות, קל להבטיח וקשה לקיים, שוכח מובן המלות ונותן בהן מובן זר, והוא מדלג מענין לענין במהירות נפלאה, ומבקש ממך אגורת כסף למען ישיר לך שיר חדש, אך משקיבל הגרה לא יגר ולא ישורר – האיש ההוא הוא דיפלומאט גמור וחרוץ, ושום השימוהו בשער המלך לנהג עסקי המדינות בבית ובחוץ. קרב הנה אך סתום נחירי חוטמך וראה שם אנוש מלא קיא צואה, מתרפס בחראים ובשֵינַים, מדבר מעט ומנשב הרבה ברוח אפו, פושט ידו לקבל ממך אגורת כסף, ומשקיבל אותה הוא שב לעסקיו ולא יחשוב עוד עליך – איש כזה בסוד קהל רופאים ינוה לשר ולראש בעדתם. בחדר אחר שם תושב מתגאה לפניך ומתנפח בלחייו, ועיניו יוצאות מחוריהן להשגיח עליך מכף רגליך עד קדקדך, ובכל זאת הוא אוהב ונחמד לפשוט לך כף ידו למען תנשק אותה, והשוער מבטיחך לבל תפחד ממנו כי לא יעשה רע לשום אדם, שע"כ נתן לו הרשות לטייל בחצר האולם – לאיש כזה תמצא בנקל מקום גבוה… ומבית ההוא תוכל להוציא עוד הרבה שרים ונוגנים, שרים ויועצי ארץ, סופרים ופילוסופים, דרשנים ומוכיחים, מטיפים ומגידים, וראשי מדברים בשער בת רבים. מחברים ובעלי אסופות, וכל איש אשר מסך אלהים רוח חכמה בקרבו במעלה גבוהה גבוהה באופן שעלה והגיע עד מדרגת רוח עועים.

ובזאת הראית לדעת בני, שכל המרבה בדעת סופו לצאת מדעתו, והמעלה הרמה שתגיע אליה ההשכלה ברוח קדים עזה, היא היא המדרגה העליונה שתגיע אליה הסכלות ברוח מצויה, ואין בין כתר חכמה לכובע השוטים אלא השם והצורה בלבד.

 

פרק ארבעה עשר: סֵפֶר הָאוֹשֶׁר    🔗

כעין הוספה ( Codicill ) לצוואתי החדשה הזאת, הנני לקרא באזניך דברי ספר הגיוני אחד, אשר כתב חכם אשכנזי בשם Krantzovius, וסופר אנגלי העת יקהו ללשונו, והצרפתי Boulanger תרגמהו צרפתית במאה האחרונה. שם הספר הוא “ספר האושר” והוא בנוי על מופתים משולבים בדרך יסודי חכמת השעור, להגיד לאדם מה אשרו בארץ, ובמה שפרה נחלתו בתבל.

והרבה חפשו הפילוסופים וחקרו איפה ואנה נמצא אושר האדם היותר נעלה, ונפלגו בחקרי לבם על זאת: הפילוסוף אנאקסגורס אמר: להביט בלי הרף בפני החמה. אנטהיסטענעס אמר: מיתה יפה. ארכיטאס: הנצחון על האויב. אריסטיפ: העונג. פיתגורס: חזיון אלהים. אריסטו: התושיה. טעמופֿראסט: מזג טוב. כריזיפ: בית נאה. אפיקורס: רגש העונג. דיאָדאָר: חסרון כל הרגשה. העריללאס: המדע. פיררהאָ: מנוחת הנפש. דיוגינס: יפה עניות עם חירות. אייריפידעס: אהבת אשת חן. העראקליט: הון רב. דעמאָקריט: הצחוק והשחוק. קראטעס: מסע על הים בלי אסון. פעריאנדעס: המנוחה. פאָלעמאן: מענה לשון. ציצערון: שם טוב. סענעקא: דעת יקרת עצמו. סימאָנידעס: הריעות. האָכבעס: החופש. רוססאָ: מעוט צרכים. סטערנע: התפעלות. האנגלי יונג: המות. ועוד פילוסופים אחרים מצאו את האושר בשררה, בשתיקה, בעצלות, במנוחה, ומהם בעושר ובתענוגי בשרים, והותיקים מצאו האושר היותר נעלה בסיגופים ובגלגול שלג. על כן יקר בעיני ספר האושר הזה. כי הוא מצא את האושר האמיתי.

הט נא בני אזנך ושמע לדבריו אלה:

הגיונים על האושר    🔗

מראש ימות עולם נלאה המין האנושי בכל דור ודור לתור אחר תכלית האושר, ונפלגו חקרי לבבם וחקקי רוחם זה בכה וזה בכה. על כן ראיתי כי טוב גם לי לחות דעי אף אני על ענין יקר כזה. והנני לכתוב בזה את תוצאות מחקרַי אשר הגיתי על טבע האדם בשגם הוא בשר ולא רוח. ולמען לא אסָכן לנפול ברשת השגיאות אשר נוקשו בהן החוקרים הגדולים שהיו לפני, נתתי את לבי לסדר הגיון חקירותי אלה במשפטים משולבים, איש אל אחיו, ולרכוס אותם בחחי הקדמות מושכלים משפטים תולדות ובאורים אל שרשרת מסובכה הדק היטב למען תחזינה עיני הקורא מישרים ולבבו יבין ורפא לו.

הקדמה א'    🔗

האושר הוא מצב ההוה שבו ימצא האדם נחת לרוחו וישמח בחלקו באשר הוא שם,

הקדמה ב'    🔗

האדם הוא נפש חיה מרגשת עונג וצער. מקור הרגשות כאלה בתנועות הפנימיות של הגוף, ובהתפעליות חיצוניות הבאות לו מגופים אחרים. ולו הכשרון לחשוב רעיונים על מה שהיה לעבר ויהיה לעתיד.

הקדמה ג'    🔗

התנועה הוא הגעת איזה גוף אל חלקים שונים במלוא רוחב התבל, ובאשר היא מתנגדת לחוק המנוחה הטבוע בכל חומר, היא מתנהגת אך בכבדות.

הקדמה ד'    🔗

לחשוב מחשבות היא פעולת הרוח המתאמץ לבקש ולמצא איזה דבר אמת.

הקדמה ה'    🔗

השם הטוב הוא מה שאחרים מגלים דעתם על פעולותינו, ובא לו לאדם ע"י מעשיו המראים איזה כשרון נעלה במדעים או שקידה יתירה לטובת הכלל.

הקדמה ו'    🔗

התשוקה להתבונן על איזה דבר הוא החפץ אשר ישיאנו לחפש ולבקר אחר שרש דבר נמצא, אחר תשמישו ותועלתו ותואריו וכיוצא בו, שהיא ראשית כל דעת.

הקדמה ז'    🔗

לב טוב הוא החפץ באדם להיטיב לאחרים בכלל ובפרט, בכל מה דאפשר אף אם לא יתאים לטובת נפשו.

מושכל א'    🔗

כל אושר שוה כקטן כגדול, ואין בין אושר לאושר אלא השם בלבד.

מושכל ב'    🔗

האדם הוא מוכשר להגיע אל מצב האושר הנזכר בהקדמה א'. אמור מעתה שהוא מיועד למצב כזה.

משפט א'    🔗

האדם הוא מוגבל בהבנתו ובהשגתו שנאמר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים.

משפט ב'    🔗

נשואי הדעת והתבונה הם בלי תכלית באיכותם ובכמותם שנאמר כל הדברים יגעים לא תשבע העין לראות ולא תמלא אוזן משמוע.

משפט ג'    🔗

גם טובות העולם הן בלי תכלית במספרן.

משפט ד'    🔗

טיב הטבע מורה לכל בעל חי את הדברים שהוא מיועד להם.

משפט ה'    🔗

אין בכח האדם להכין צעדי העתיד או לשנות העבר שנאמר מה שהיה כבר נקרא שמו וגו' מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו.

משפט ו'    🔗

טוב הכון א“ע לרעה עתידה בלתי ידועה, מהצטער א”ע ברעה ידועה בהוה.

היקש א'    🔗

האושר איננו מתאים עם חפץ שאי אפשר להשיגו; כי תוחלת ממושכה מחלה לב, ולב דוי לא ישמח בחלקו ההוה, ולא ישיג האושר שגדרנו בהקדמה א'.

היקש ב'    🔗

דרישה וחקירה בכל מיני חכמה בינה ודעת איננה מסכמת ליסודי האושר; כי לפי הקדמה התשוקה לחכמה היא ראשית דעת; ובאשר נשואי הדעת ותבונה לפי משפט ב' הם בלי תכלית, א“כ גם התשוקה להם בלתי תכלית שנאמר כי לא יוכל האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא, והוא המבואר במשפט א' כי האדם הוא מוגבל בהשגתו לכן תשוקתו נשארה מעל להפיק זממה, וזהו מתנגד אל האושר לפי היקש א'. אמור מעתה כי חב”ד יעצור בעד אושר האדם, ואין ת“ח מאושר בארץ, הה”ד כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.

תולדה    🔗

יוצא מזה שצריך האדם, הרוצה להיות מאושר, להתרחק מכל למוד בחכמה ומכל דרישה בדעת, מפני שהן מחסרין עשרו ואשרו של אדם, ומוסיפין לו כעס ומכאובים, וגם בלילה לא שבב לבו, מכאן אמרו החכמה והבינה והדעת מוציאין את האדם מן העולם.

היקש ג'    🔗

לחשוב מחשבות היא פעולה מתנגדת אל אושר האדם; כי לפי הקדמה ד' המחשבה היא התאמצות לבקש ולמצא איזה דבר אמתי, ועמה תמיד התשוקה להשיג חכמה בינה ודעת, ולפי היקש ב' מתנגד החפץ הזה אל האושר, וע"ז נאמר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.

באור    🔗

וזאת היא הסבה מדוע האנשים החושבים אך מעט מזער הם בכלל היותר טובים בעולם והיותר בריאים בגופם, ובהפך האנשים החושבים והוגים הרבה הם בעלי מרה שחורה ודקי בשר, כי הטבע לא ינקה את המתפרץ נגד רצונו, וענוש יענש בגופו ובממונו.

היקש ד'    🔗

החֵפץ להיטיב לאחרים לא יעשה את האדם מאושר; כי לפי הקדמה ז' החפץ הזה מתאמץ להמציא לאחרים כל טובות שאיפשר בעולם, אבל לפי משפט ג' טובות העולם הן בלי תכלית; מעתה היא חפץ שאי אפשר להשיגו, והוא לפי היקש א' מתנגד אל אושר האדם.

היקש ה'    🔗

שם טוב לא יעשה את האדם מאושר; כי בהשוות הקדמה ה' עם היקש ב' וד' נמצא כי שם טוב ימָצא ויתקיים אך ע"י פעולות המהרסות את אושר האדם.

היקש ו'    🔗

האושר לא יוָלד ממחשבות על העתיד; כי לפי משפט ה' לא יוכל האדם לכונן מעשי העתיד, ומחשבותינו יעזרונו אך אז להשיג האושר, אם נוכל לדעת מראש מה ילד יום; אבל לפי משפט א' וב' האדם איננו מוכשר לידיעה כזאת, וכל מה שאין בכח האדם מתנגד אל אשרו לפי היקש ב', והוא שנאמר כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו כי מי יבאנו לראות מה שיהיה אחריו.

היקש ז'    🔗

האושר לא יוָלד ממחשבותינו על העבר; כי לפי משפט ה' אין בכח האדם לשנות את העבר, וכאשר ירצה לחשוב על מעשי העבר הבלתי טובים לו, יוכרח להשתוקק כי יוכל לשנותם לטוב לו; אבל תשוקה כזאת מתנגדת אל אושר האדם לפי היקש א'. אמור מעתה שאין טוב לאדם כי אם לשכוח את העבר ולזנוח את העתיד ולהתענג רק מן ההוה מתענוגי העולם אשר יקָרו לו מעצמם בדרך ארץ החיים המשתנים מרגע לרגע.

היקש ח'    🔗

הרגשות נעימות מועילות אל האושר, מפני שהן ממלאות בתי הנפש ואינן מניחות אותה לחשוב מחשבות, ומרחיקות בזאת לפי היקש ג' את המתנגד למצב האושר הנזכר בהקדמה א'.

תולדה א'    🔗

יוצא מזה כי תענוגי הגוף טובים מתענוגי הרוח, וכן היתה דעת הפילוסוף הקדמון אריסטיפפעס.

תולדה ב'    🔗

ועוד יוצא מזה כי תענוגי הגוף אינם נחוצים כ"כ אל אושר בני אדם אשר לא עלה עליהם עול המחשבה, על כן יותר שיזקן האדם ויבא בימים, יותר מותר לו לבקש תענוגי בשרים והנאות החיים, כי אפילו היה כל ימיו בעל דרך ארץ ואיש מדות, יציקוהו הרעיונים הרבים אשר נולדו בו במשך אורך ימי חייו, ולפעמים יתרוצצו בקרבו ויתהפכו במסבות תחבולותיהם אל ספיקות שאלות כפירות אמונות והנחות המתנקשות זו בזו ומכריחות אותו לחשוב מחשבות, אם לא יחיש מפלט לו אל תענוגי החיים, שנאמר כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח ויזכור את ימי החשך.

היקש ט'    🔗

הרוצה להיות מאושר ירחיק כל אהבה מלבו; כי בהיות האהבה רצון הטבה מוגבל לאיש פרטי, והוא לפי הקדמה ז' החפץ להיטיב לפרטי ההוא בכל מה דאיפשר, היא מתנגדת אל אושר האדם לפי היקש ד'.

באור    🔗

בד"א באהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת דוד ויהונתן, אבל באהבה שהיא תלויה בדבר כאהבת אמנון ותמר אין לך אושר גדול מזה.

היקש י'    🔗

הרוצה לפנק את נפשו באושר החיים לא יתנועע כי אם מעט מזעיר; כי לפי הקדמה ג' התנועה מתנהגדת בכבדות, וכל דבר הכבד מיגע אותנו. ועתה בהיות היגיעה מתנגדת להרגשות נעימות, היא מתהפכת לבלתי נעימה, מדי אך הרגשות נעימות מועילות לאושר האדם לפי היקש ח'.

תולדה    🔗

יוצא מזה כי השמח באשרו לא יניע לשונו לדבר אך מעט היותר אפשר, ולא יניד פיו לשחוק רק לפעמים רחוקות.

באור    🔗

באמתת שתי המדות האלה כי טובות הנה הכל מודים, אם אמנם טעמן ונימוקן לא נגלו לנו עד היום הזה. ככה ידענו הכלל סיג לחכמה שתיקה, והפרט שהפילוסוף הראשון פיתגורס אסר איסר על תלמידיו לדבר בחמש שנים הראשונות, בתקותו בלי ספק כי במשך הזמן יהיה להם ההרגל הזה לטבע שני ויהיו אלמים כשאר בעח"י, ועל שנוי אדם לבהמה כזה נראה שרמז הפילוסוף ההוא בסוד גלגול נשמת האדם בבהמה. ובמדה השנית אמרו שאסור לו לאדם למלא פיו שחוק, וצווחו הרבה על מליצנו שאמר יושב בשמים ישחק, כמו במשורר האָמער אשר ייחס שחוק מלא כזה גם הוא לאלהים עליונים.

היקש י"א    🔗

בד"א בתנועת הפה לדבר ולשחוק, אבל בתנועת הפה לאכול ולשתות מותר וחיוב הוא לו, שנאמר כל עמל האדם לפיהו; כי תנועות כאלה מולידות הרגשות נעימות, שהן לבדן מקור האושר לפי היקש ח', וכל המרבה לאכול ולשתות הרי זה משובח.

באור    🔗

לשונות הקדמונים והאחרונים קיימו אמתת ההיקש הזה, שכן בלשון רומית המלה Sapio מורה חכמה וגם עונג מאכל ומשתה, וכן בעברית המלה טעם מורה על טוב טעם ודעת שכל; גם על טעם החך באכילה ושתיה. ובצרפתית מורה המלה g ó ut על שתי הוראות האלה. וברומית מורה המלה jus על משפט צדק ועל מרק ורוטב נותן טעם לשבח. ובזאת נראה איך נואלו ונכסלו מקצת הפילוסופים הקדמונים, אשר מיראתם התנועה בפיהם, לא לדבר ולשחוק בלבד, כי גם לאכול ולשתות, בחרו למות ברעב.

היקש י"ב    🔗

האדם צריך לבחור עמל קטן על עמל גדול, כי עמל קטן מתנגד פחות מעמל גדול לנועם ההרגשה שהיא מקור האושר לפי היקש ח'. הוא הדבר אשר דברנו, שצריך האדם לאכול ולשתות הרבה אעפ"י שקשה עליו עמל התנועה.

היקש י"ג    🔗

וכן צריך להתנועע ולהתרחק בראותו אבן מקיר מוכנת לנפול על ראשו, שלא כדעת הפילוסוף הגדול פיררהו; כי אף שלפי היקש י“א צריך המאושר להמעיט בתנועה, מ”מ לפי הקדמה ב' עלול האדם להצטער מהתפעלות חיצונית, ולפי היקש י"ב נבחר עמל קטן מעמל גדול, לכך צריך להתיגע בתנועתו להתרחק מהאבן.

תולדה    🔗

יוצא מזה שגם המבקש אשרו בעולם יכול ללכת לפעמים אל בית התפלה במקומות שלוקין מלקות את מי שאינו נכנס מימיו להתפלל, ובלבד שלא יתנועע בהליכתו יותר מדאי ביגיעת פסיעה גסה, כמה שנאמר שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים.

היקש י"ד    🔗

המאושר השמח בחלקו לא ישתדל לשנות מקומו למען יהיה מאושר יותר שנאמר מקומך אל תנח; כי לפי מושכל א' אין בין אושר לאושר אלא השם בלבד, ולפי היקש ו' לא יוָלד האושר ממחשבות על העתיד, ולפי היקש י' ימעיט בתנועה בכל מה שאיפשר.

תולדה    🔗

מזה נשפוט איך יבערו ויכסלו אלה הפילוסופים המחליטים בסכלותם, כי יסוד כל אושר המין האנושי הוא השתדלות לצעוד הלאה ולעלות במעלות שלמות מדומה בחלומותיהם. והדעה הכוזבת ההיא מסכה רוח עועים בהרבה אנשי עיון ומעשה לשנות פני תבל ולעכור כל המין האנושי, בדמיונם לעלות ולהגיע אל מרום האושר. וכסילי פילוסופים כאלה השליכו מנגד אשרם ונפשם לטובת הכלל ולשלמות העולם, כמו שעשו סולון ליקורג סוקראט ברוטוס קאטון ואחרים, אשר דרכו בנתיבותיהם ונתעו בשוא.

היקש ט"ו    🔗

האדם מיועד בטבעו להיות שוכב או מסובה או יושב שנאמר חובק את ידיו ואוכל; כי לפי מושכל ב' נועד האדם למצב האושר. ועתה לפי היקש י' התנועה מזקת להאושר, אמור מעתה שלא נברא האדם ללכת ולרוץ ולא לדלג ולקפץ. ומאחר שלפי משפט ד' לבעח“י שנוצרו להתנועע הרבה בקרסוליהם נתן הטבע יותר משתי רגלים, הרי כי לא נעשה האדם הולך שתים להשתמש א”ע הרבה ברגליו. ע“כ נראה כי שאר בעח”י מיד אחר לידתם מוכשרים לעמוד וללכת, משא"כ האדם שלא יכשר לזה רק אחרי שנים ויגיעה רבה.

תולדה    🔗

יוצא מזה כי החכם לא ישב אלא בחדר שיש בו מטה.

היקש ט"ז    🔗

איש חכם צריך להשגיח תמיד על טובת עצמו והנאתו אף אם לא ייטב בעיני אחרים; כי לפי מושכל ב' מוכשר האדם לעונג האושר, א"כ יכול הוא להשתדל להגיע אליו. ועתה לפי היקש ד' אין האדם מאושר בחפצו אך להיטיב לאחרים, היינו להקטין טובת עצמו למען טובת אחרים.

תולדה כללית    🔗

היוצא מכל זה כי איש חכם בדרך ארץ ויודע להלוך נגד החיים ישמח בחלקו ההוה, לא יחוש אל העבר ולא ידאג על העתיד. ידאג על טובת עצמו ולא יחוש לטובת אחרים. ירבה במנוחה שוכב או יושב או מסובה, וימעיט בתנועה, בין שתהיה פנימית לחשוב מחשבות, בין שתהיה חיצונית ללכת ולרוץ. לא ידאג על מה שיאמרו הבריות ולא יחוש לשם טוב. יתרחק מכל למוד חכמה בינה ודעת שהן להג הרבה יגיעת בשר ורוח. יתרחק מכל עבודה ומלאכה ויבקש אשרו ההוה במנוחת עצלתים. יתרחק מאהבה שאינה תלויה בדבר. ימעיט בדבור ובשחוק וירבה באכילה ושתיה. יתרחק מכל רעיון שכל ומחשבת דעת, כי המחשבה מתשת כחו של אדם; וחכם כזה יכול להיות מתואר ככל הנאורים בזמננו בשם הכבוד “חושב חפשי”. ( Freidenker ) אם יבינו פירוש המלה שר"ל שהוא חפשי לחשוב או שלא לחשוב, ובודאי לא יחשוב מאומה, כי שב ואל תעשה עדיף.

אלה דברי הספר ההגיוני הזה, הכולל בקצרה את כל דברי צוואתי הארוכה, העולה בעזוז מופתיו בדרך חכמת השעור על מופתי הפילוסוף ברוך שפינוזה, שבחר גם הוא בשיטת מופתים כאלה. ועתה בני הסכת ושמור את כל הדברים האלה, והיו לחותם על ימינך, לאות על לוח לבך ולטוטפת בין עיניך, למען לא ימושו מפיך ומזכרונך עד עולם.

 

פרק חמשה עשר: קֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ.    🔗

ועתה בני שמור צוואת אביך ואל תטוש מסורות אבות אבותיך, ושננת אתהן לבניך ולבני בניך לדורותם, כי יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, ועל הים סוף ראתה שפחה יותר ממה שראו כל החכמים והחוקרים עד היום הזה, ועל כל הבל פיהם של הראשונים עומד העולם, ואף שיחות חולין שלהם הן תורה אצלנו⁶⁴, המה ענקים ואנחנו ננסים, המה הרועים ואנחנו הצאן, המה בני אדם ואנחנו חמורים. לכן נצור כל מסורות הקדמונים ואל תפל מהן דבר ארצה, והתנחלת אתהן לזרעך אחריך עד עולם. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי כסיל עוזב דרכו וזרעו מבקש חכמה, כי האולת בירושה, והסכלות חוזרת לאכסניא שלה מדור דור, והיתה גם לך וליוצאי חלציך לנחלת עולם, כי היא חיינו ואורך ימינו.

ויכל בעור בן חמור לצות את בנו, ויסוף רוחו ונשמתו אל ארגז זהבו וכספו, ואת רגליו אל המטה, ויסגור את ארגזו ואת עיניו, ויגוע וימת – אך הסכלות לא מתה, והיא קיימת בהשארת הנפש לנצח, כי לא תחדל סכלות מקרב הארץ, ולא יתום כסל, אם אמנם.

 

תם הספר.    🔗

 

תם    🔗