_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שר ההומור

דב סדן

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

מאמר א': על מנחם מנדל

א.

מנחם מנדל, יציר דמיונו הנפלא של שלום עליכם, שנעשה כדמות נודעת, כשם דבר, – כּרי של פּירושים ודרושים נערם עליו וכל אותה ערימה לא כיסתה מלוא דיוקנו וזיזי-פרצופו, ועוד עומדים מפרשים ודורשים ומוסיפים עליה גרגריהם.  והנותן ידו באותו כּרי ונוטל חופן גרגרים כאלה ומפזרם על גבי הדף, מעיין בהם וקורא בתמיהה:  כמה שונה גרגר מחברו, כמה שונה גרגר מחברו.  לאמור:  כמה מיני ראייה מניחה אותה דמות, כמה מיני ראייה.  כמעשה הזה אירע זה מקרוב, עם העלאת העיבוד הדראמאטי "מנחם מנדל בעל החלומות".  שעוררה את מבקרי-ההצגה לדרוש בדמות כשלעצמו, אם בעיקרה ואם בצדדיה, והעלו סאַת-גרגרים נוספת שראוי לבודקה לכאן ולכאן ולראות, מה ריח של חדשה או חידוש צרור בהם ומה צרור בהם בכלל.

ראשונה קפצה כבכּוּרה רשימה שקפצה ראשונה – דבר הרהור קצר, שנתפרסם קודם ההצגה, כבשורה לה, כתביעה ממנה.  הסופר ביקש לדרוש את הדמות כפרט וכסמל ויצא ללמד שלשה דברים,.  ראשית: לא דמות רחוקה אלא קרובה, קרובה ביותר, הוא לנו מנחם מנדל: היא על ידנו, עמנו.  ככל שיצרי גורפנות וחוטפנות בהולה פוחזים עלינו ואנו נסחפים בנחשולם העכור, צפה גם דמותו שלו ושל חלומותיו והיא מערבלת באותה המולה ומתערבלת בה וסופה היא וחלומותיה וכל שנתפּתה לחלומותיה יורדים לבאר שחת.  שנית: אותה דמות קרובה, קרובה ביותר, היא לא בלבד על ידנו, עמנו, אלא גם בתוכנו, בנו, תכונות שבה תכונות-ישראל, אם לא של כולם, הרי של רובם, ואם לא של רובם, הרי של רוב-רובם.  הרי אותה עפיפה ישרה, משתערת-עיוורת כבטיסה אחת, לפיסגת-התכלית בלא בדיקה ראויה, מוסמכת, מדוקדקת של הדרך על רוב מעקשיה; הרי אותו מרחק רב, עצום, שבין להט-ההזיה ובין עירום-הממשות; הרי אותה התעלמות עקשנית-עיקשת מבחינת המציאות ותנאיה וכדומה.  לאמור, הרי רקמת הויתו וחייו של מנחם מנדל, שערבה טראגדיה ושתיה קומדיה.  שלישית: אותה הויה היא כפרי סתירה טראגית בין אָפיה של הדמות ובין גורלה – לפי אָפיה עלולה היא לחיי-מעשה הקלוטים רוב-תום, אהבת האדם ואמונה בו, ולמעשה-חיים הקלוט רוב שפע ורוחב וכוח-חידוּש, אולם לפי גורלה שלה, שהוא גורל ישראל בנכר, גזוּרה לה נתיבת-עשייה נלוזה וצרה, שבה מתבזבזים כוחות-היצירה ומסתלפות כוונותיהם.  כללו של דבר, אנו למדים, כי מנחם מנדל, לפי גילומו ולפי כוונת יוצרו, לא בא אלא להעמידנו על עיוות גדול, שלילה גדולה בחיינו, חיי המיצר בגולה, וממילא להרמיזנו על תיקון גדול, חיוב גדול הנדרש לחיינו.  ולפי שאותו מבקר אינו מסתפּק בהרמזה, הוא דורש תוספת מכוונת ליציר רוחו של שלום עליכם, הוא דורש שהמחזה תצורף לו פּרשית-סיום, שלא תהא כדרך שקבעה היוצר.  וכך בערך שורת הגיונו: ימים ששלום-עליכם יצר את מנחם מנדל לא נבלט עוד בבירור גמור דרך התיקון והחיוב, לא נבלטו עוד בבירור גמור המוצא.  הגאולה, ועל כן נטל לו למנחם מנדל ושלחו לאמריקה, אולם בימינו עתה, שכל אלה נבלטים בבירור מפורש וגלוי כל-כך, חובה היא לשקף בדמות עצמה את התמורה, שחלה בינתים בבית ישראל, תמורת החיים על בסיסם ומקוריהם, ושעל-כן צריך ליטול לו למנחם מנדל ולשולחו לארץ ישראל ולהעמידו על קרקעה.

 

ב

כך היתה, בערך, לשון ההודעה המוקדמת, על הטיפוסיות שבּה, ושנמצא לה המשך בקצת מאמרים שלאחר ההצגה.  גם בהם נדרשה דמוּתו של מנחם מנדל כצרור-של פגמים, כסמל-מגרעות, שיסודם באַנומליה של חיי-העם.  בעצם, הוא הפירוש הנודע, הנוהג לבוא אם בדרך רחבה יותר – ראייה ציונית שעיגוּלה כשל גוּלת-אופק גדול; אם בדרך צרה יותר – ראייה ציוניסטית שעיגוּלה כשל גוּלת-מנורה קטנה.  היא המנורה הקטנה, שהאירה לו למי שדרש לסדר לו למנחם מנדל על הבימה תיקוּן, לסדרו מדעת, כמעט בידים, והדרמטורג והביים נשמעו לו, ואילו השחקן, שחוּשו בזה היה טוב משלהם, לא נמשך להם; היא המנורה הקטנה שהאירה לו למי שהפליג ביותר ורואה במנחם מנדל ריפּריזינטאנט אַקטוֹּאַלי של מומינו פה ועכשיו – במדיניות שלנו, בדיפּלומאטיה שלנו, במפלגות שלנו וכדומה.  כל שנחשב לו בחיינו פסול, פיגול, מוּקצה – הוא תולאו במנחם מנדל ובו הוא מפגיע עוון כולנו.

הפירוש הזה הוא לפי הנוּסח הנודע, המקובל, והוא מעמיד את יצירת הדמות בתחוּמה של סאטירה ואת יוצרה בתחוּמו של מוכיח, כמעט מוראליזאטור.  אולם פירוש זה נמצא לו עתה ערעוּר בקצת מאמרי סופרים, שדרשו את הדמות שלא כדרך ההערכה המקובלת, אלא בחילופה.  היה שהטעים דבר, שגם הוא נודע ומקובל, כי שלום עליכם לא היה מוכיח, ענינו אינו בתוכחה ומעמדו אינו בתחומה של הסאטירה אלא בתחומו של ההומור; כשם שהטעים, כי דמותו של מנחם מנדל עיקרה בחיוּבה – בפלא-חיותה.  בעוצם-אופטימיותה, בקסם-הקלות של כוח-תגבורתה על פגעים ופורעניות וכדומה; ועיקר עיקרה בהבלטת תכונת-היסוד שבה, הדינמיות הכבירה של ערוּת ודימיון, שאינה נפוגה ממעקשי המציאות.  וכן היה, מי שנטל את כל המידות שמנחם מנדל נדרש בהן: איש-האויר, המהפכן החולם, ופירכן אחת אחת ומתח עליו מידה אחרת: מנחם מנדל  כבדיחה חלמאית.  לכאורה הנחית דרגת-הדמוּת אולם באמת יותר משהנחית דרגתה, העלה דרגת דמוּתו של החלמאי.  לאמור, שאם אפילו ביקש להוריד נמצא מעלה.

 

ג

ודומה, שיקול-הדעת נוטה לאחרונים שהניחו את הדגש במה שהיה עיקר מהוּתו של שלום עליכם –  ההומור, ואינו נוטה לראשונים שהניחו את הדגש במה שלא היה עיקר מהוּתו – הסאטירה.  אך קודם שידובר בה, צריך מעט בירור של טענה בטענות – מנחם מנדל ככליל פּגמים, שהם מתכוּנותינו, תכונות-ישראל.  וכבר העיר אחד-העם, כי יש חסרונות שמונים בנו בדרכי מקח וממכר שבידנו וראוי לבדוק, אם חסרונות אלה מצוּיים בנו מהיותנו ישראל או מהיותנו סוחרים.  ואמנם, הקורא ספריהם של שאינם-ישראל, שתיארו אוירתו וחייו של בית סוחרים משלהם, למד, כי כמה וכמה גילויים, שמשכילינו התריעו וחזרו והתריעו עליהם כחסרונות-ישראל אינם אלא חסרונות-סוחרים.  ביותר יתעורר על-כך קורא "בית בודנברוק" לתומאס מאן.  וראוי גם להזכיר ספרו של אחיו, היינריך מאן "אבגניה או זמן האזרחים" ובו מתוארות כמה וכמה דמויות של חיי-האזרחות הגרמנית, בראשית שנות השמונים ובולט בהן צמד אישים החורגים מתוך המציאות, זו רחוקה מזו, אולם בתוכו-של-דבר הם כשני צדדים של מטבע אחד – בעל החלומות שאין לו אחיזה במציאות.  מכאן המשורר בעל החלומות, שישב בארצות רחוקות שבהן "עברו חייו, רק זקנתו היתה שייכת לעיר מולדת.  היא נשארה, בעצם, זרה לו.  עמידתו אמרה, כי נתנסה בנסיונות הרבה, אך הוא מחריש מהם בגאוה ובצניעות.  היא הביעה דיסטאנס.  שירו וגורלו, שהכל שרו את שירו, תפקידו ככרוז האומה המתאחדת, כל אלה חי בפומבי ובעד עמו, אולם לא היתה פה קירבת נשימה.  מן החיים מרוחק היה – –”.  מכאן הספסר בעל החלומות, הממיט שואה על עצמו ועל אחרים כי "הוא רק רואה, כי בספסרות נצבר עכשיו, לעתים קרובות יותר עושר, מאשר בעבודה הגוּנה.  האין הוא מרגיש, כי גם הכשלונות מתרבים עתה ביותר ומתקרבים אלינו?  – – אולם אנשים כאלה חסרים מוּשג ברור של גבולותיהם וגם של חובותיהם.  אחריות!  הרי זה עיקרו של דבר.  אין הוא מוכשר לה, שאילולא כן היה מכבר עולה על דעתו, כי אנו הסוחרים לא באנו לעולם, כדי להרויח כסף ללא גבול.  אנו חלק של דבר שלם, שצריך במידה גדולה יותר, מאשר טובתנו אנו, להיות ראש דאגתנו –

אין זאת כי אם היינריך מאן גנב את הדברים שאמר, לפני שנים רבות, בגנותו של הספסר בעל החלומות מבני עמו וארצו, מתוך הרצנזיות שנתפרסמו אצלנו תמול-שלשום על הצגת מנחם מנדל.

 

ד

ועתה נחזור לענין הסאטירה וההומור.  הרבה קולמוסים נשתברו בדקדוקי ההגדרה של אותו צמד, שיש הרואים בו דבר וניגודו, ויש הרואים בו דבר וחילופו ויש הרואים בו דבר והשלמתו, וכל המבקש להתגדר בבקעה זו, שכבר דשו בה רגלים הרבה, אי אפשר לו שיימלט, אם מעט ואם הרבה מאמירה שמרוב משמוש בה היא מדושדשת, באנאלית.  אי אפשר לו, שלא יאמר, כי הסאטירה המוקיעה, מיסרת, מלעיגה מציאות של פגמיה או דמות על פסוליה, יש לה אַמת-מידה נסתרת של מציאות מעולה, מושלמת, אידיאל נסתר של דמות מעולה ומושלמת ומתוך הקבלת-חשאי שבין מציאות ומציאות ובין דמות ודמות היא מגעת לכוח ההבלגה של הפגום והפסול והנלעג, לאמור, הסאטירה פועלת בה, כגורם גדול, אם גלוי ואם נסתר, האמונה באפשרותה ואפילו הכרחיותה של המציאות האחרת, הדמות האחרת.  אבל צא וראה בחמדת-שעשועיו של שר-הזמנים; הסאטירה, כל מה שהיא מרחיקה מזמנה ומגמותיו, מתקיימת בה כוונת-יוצרה בחילופה.  אַמת-המידה הנסתרת של המציאות השלימה-מושלמת, האידיאַל הנסתר של הדמות השלימה מושלמת, משתרבבה עליהם יריעת הערפלים של השיכחה, וגם את זכרם נשמר, ערכם ושיעורם מקלישים והולכים וסופם ככמות וכאיכות מבוטלת.  ואילו נושאי תיאורה וציורה של עצם הסאטירה, המציאות-הפגם והדמות-המום, מתגלים בכוח שלימות ובשלימות-כוח מפליאים ביותר.

בסיכומו של דבר מתחוור לנו, כי האידיאל הנסתר היה פחות מהם, קטן מהם.  דון קישוט עומד וקיים לפנינו ואנו מרגישים בצבוּצי הכוונה הסאטירית של יוצרו, אך אילולא סייעונו חכמי-חקר בביאוריהם לא היינו עומדים על בירורה של הכוונה, וגם לאחר שסייעונו בכך כאילו לא סייעונו, שכן קומת-הדמות כל כוונה סאטירית מתקלפת מעליה כממילא והיא עומדת ביפיה המיוחד שאינו נגרע.  אף גוליבר עומד וקיים לפנינו ובו אין אנו מרגישים אפילו בבצבוצי הכוונה הסאטירית, כאילו כל שיוריה נעקרו ביד הזמנים המטרדת את הטפל, הארעי ומקיימת את העיקר, הקבע.  ודאי פישקה החיגר, הקרוב לנו, אנו רואים בו את הכוונה הסאטירית רובה ככולה, כמעט במלואה, אולם דיה כברת-השנים הקטנה שבין שעת-לידתו של פישקה כיצירת-ספרות ובין שעתנו כדי להכיר, עד מה גדול פישקה מאותה הדמות הנסתרת, האידיאלית, הנערצת של מנדלי, שמשמה ולאורה הוצלפו שוטי הביקורת והלעג על הדמות הגלויה, הנלעגת.  וודאי, במידה שפישקה יקיים עצמו בכוח רישום בדורות רחוקים, סופה של כוונתו הסאטירית שתשתכח ויתגלה בו מה שנתגלה באחיו הגדולים, כדון קישוט וכגוליבר, שרקע-הסאטירה חשוב במכריע מכל כוונה סאטירית.  שכן תעודתה וגורלה של דמות מדמויות הסאטירה הגדולה שהיא נעשית בדיעבד מה שדמות מדמויות ההומור הגדול הוא מלכתחילה. כי ההומור מוותר מראש על אמת המידה הנסתרת של מציאות רצויה, של דמות רצויה ועל הקבלת-חשאי שבינה ובין המציאות המצויה ובין הדמות הרצויה.   עינו של ההומור מרחיקה ונוקבת מעינה של הסאטירה, – היא משעשעה עצמה בהשליה והיא זועפת: תנו לי מציאות אחרת, אדם אחר וחומרת הרמוניה ביניהם; ואילו הוא אינו משעשע עצמו בה ומחייך ניתנו לי מציאות, אדם ושעשועי מתיחות ביניהם.  על כן עצבותו גדולה משלה, אך גם אמונתו מוצקה משלה.  פישקה החיגר תכנית יוצרו דרשה תיקונו ותמורתו, האמינה באפשרותם, ביארה הכרחיותם; השקפת יוצרו אמרה: במציאות אחרת יחדל פישקה להיות פישקה, הוא יהיה טוב ממנו, מעולה ממנו, כאידיאל הנסתר, (שבתוכו של דבר אינו נראה כיום גדול ומעולה ביותר).  מנחם מנדל תכנית יוצרו אינו מכוונת להטפת תיקונים ותמורות, אינה מודה מבחינה יסודית באפשרותם, כי השקפת יוצרו אמרה: בכל מציאות ומציאות יהיה מנחם מנדל מנחם מנדל, והוא עלול לגלגולים הרבה, המציאות עלולה לגלגולים הרבה, אולם המתח שביניהם יעמוד לעולם והמתח הזה הוא מלח-ההויה.

 

[י"ב אדר ת"ש]

 

מאמר ב': אל שלום עליכם

שלום עליכם, אתה הקלאַסיקן הנעלה של דיוקן-חיינו במיפנה-העתים והגורל של המון בית-ישראל במזרחה של אירופה; אתה המספר הנפלא של החיים האלה, גם בקבע-ההויה וההוי ושרשם, גם בריתחת-החליפות של נפתולי-קיום וגלגולי נדודים – לא כשם שקראנו כתביך במבואי-הדור, קראנו אותם באמצעו; ולא כשם שקראנו כתביך באמצע הדור, אנו קוראים אותם עתה, במוצאיו.  במבואי-הדור עוד היה המַצבר העצום של כוחנו, קהילות ישראל הגדולות והקטנות, הזרועות בתחום-המושב ומפנים לו, במלוא חיותו ורחשו; עוד עמדו עשרות מיני יהופיץ ומאות מיני כתריאליבקה על מכונם.  ואם עברו עליהן תמורת הימים, איבת-גויים וערעור-קרקע-העמידה, הרי לא זעזעוּ אלא כתלי-הבית, ועיקר הזעזוע במה שנגרפו המונים, אם לכרכים סמוכים אם לכרכי-הים.  באמצע-הדור, כבר נרעשו אשיות הבית; נחשול הפרעות, שעבר על פני ערבת אוקראינה ואגפיה, שייר אחריו רבבות-רבבות חללי-אדם והרס עמלם; ולאחריו באה סופת-המהפכה, ולא עמדו בפניה חיי הקהילות האלה על יסודותם בכלכלה ונלבטו לבטים חמורים ביותר, ונוספה על לבטיהם עמידה שבעל-כורח כעין שבט, שחייו כנבדלים מחיי האומה וכעקורים ממעגלה בהיסטוריה וחיבורה.  עתה, במוצאי-הדור, נמוט הבית על אשיותיו וכתליו ויושביו הוכו שאייה – השטן המשחית כיסה את שבילי-משכנותיו של טוביה החולב, את מסילת-טלטוליו של מנחם מנדל, את דרך-נדודיו של מוטל בן פייסי מעיירתו עד אנטוורפן, נהרי נחלי דם, תילי-שממה, בתי משרפות, שבהם נשמדו, במיתות קשות ואכזריות, זקנים וצעירים, אמהות ועוללים, בשר מבשרנו ועצם מעצמנו, בית ישראל.  עתה, כשאנו שארית הפליטה, מבקשים מתוך כתביך למלט זכר-נשימת-החיים שנחנקה, זכר-ברק-העינים שכובה, זכר-צליל-הקול ששותק, והנה עולָה מדפיך, הכתובים בדם-לבך, לבו של גדול-אוהבים, שפעת הצחוק, שמילאה את גדות-החיים האלה וירכתיהם, ואנו חשים את עוצם אבדננו, את גודל שברנו, אשר לא תתנה אותו לשון אנוש.

לא, לא כדרך שקראנוך, סופרנו האהוב, לפני דור, לפני מחצית דור, אנו קוראים אותך עתה – כי אז היו כתביך מצבה לחיים, שדמותם בלבד היא כדבר שהיה ואיננו עוד; עתה כתביך הם מצבה לחיים, שלא בלבד דמותם אלא, אבוי, גם יסודם, עצם-היותם, הוא כדבר שהיה ואיננו עוד, ואנו אבלים ואוננים על מקור חיינו שנסתם, על אוצרות חיינו שנבוסו, על עצם-החיים שנשמדו עד תוּמם.  כאֵם האבלה למות בנה יחידה והיא בוגתה כי רבה חוזרת ומתבוננת בדמות-פרצופו המצויירת בבד או בגליון וצדה מתוכה כל שייר-זכר של חיות שנשתמר בו, כן אנו, האבלים על אבות ואמהות, אחים ואחיות, חוזרים ומתבוננים בדמות-פרצופם, שהשכלת בכוחך המופלא לצייר בגוילי כתביך; אנו רואים זכר-מראיהם, שומעים זכר-דיבורם, ועל הכל מאזינים לצחוקם, שהרעיפו סביבם ולצחוקך שהרעפת עליהם, והוא לנו כמזכרת-החיים העזה ביותר, ומה שאמרת על עצמך וציוית לחרות על ציון-מצבתך: ועת העולם מלא שחוק פיו – – – בכתה נפשו במסתרים, מתקיים עתה בפליטת-קוראיך, שרידי ישראל, על דרך אחר: כל שהם משקעים עצמם בעולם הנחרב שהצלת דיוקנו, כל שהם שומעים את הצחוק שגלש מתוכם ומעבר להם, נפשם בוכה בסתר ובגלוי, בכי שארית על אבדן המחנה, חורבן-עם.

ודע, משורר נאהב, דבריך יקרו לנו עתה במיוחד והם ניפלים לנו על דברי רבים מחבריך.  כי עתה, עם חורבננו הנורא מהכיל, אנו נזכרים עוצם-החיות שהיתה ואיננה, ואנו נפלאים, איך ועד כמה ידעה החיות הזאת במיצר-אויר, בעושק-זכויות, בחשכת-שנאה, בעמידת-תמיד על תהום רבה, לקיים את עצמה ולשמור על צלם-האדם היהודי, ואף להעמיד מתוכה את צבא-הגילויים המרהיבים, שהעידו, כי כל השפלה וביזוי, מנת חיי דורות, לא יכלו לקרקע האומה, לא יכלו לחביון נפשו.  כי שם, בנבכי הנפש, שאליהם לא הגיעו, לא יכלו להגיע עלבונות ונגישה, נשמר גרעינה השלם של טהרה וחירות.  עתה, שאנו עושים חשבונה של החיות הזאת וגידוליה בדורות האחרונים – פריחת הכוחות של הנפש והרוח והדמיון, כפי שנתגלו בתנועת-ההתנערות של האומה, בצמיחת-ספרותה לשתי לשונותיה, לשון-הזמן ולשון-נצח; בנביטת אמנותה, במערכות מלחמתה לזכות החיים והעשייה; בנין מרכזי החיים החדשים מעבר לים; וביחוד בחלום-התחיה לאורה של תקות כל הדורות, במפעל תקומת-המולדת על ביטוייו הנאדרים, גלי העליות ותנועת החלוצים, אנו שואלים, מי הוליד לנו אלה, מהיכן נצמחו כל אלה מה היה המעיין שפירנסם.  כך אנו שואלים מפי משוררים ומספרים והוגים, אך לא נמצא את התשובה, לא בסיפורו של מי שהעמיד את כלל ישראל כאותו הקבצן החיגר, ולא בשירו של מי ששפך תוכחתו של העם אשר כולו רקב ומסוס, ולא בהגותו של האחד שראה את העם בחינת עם כי יחרב ולא בהגותו של אחר שראה את העם בחינת יחיד כי יחרב, לא כל שכן בתיאוריו של מי שהעמיד את העם כצרור כל פגמים ומום שבעולם.  אנו יודעים, כי הערכת עצמנו, כדרך שהעריכוה נגידי רוח אלה ושכמותם, מקורה בטהרה, אבל אין בה כדי להשיב על שאלתנו: אם באמת כאלה הם העם והאדם בו, מהיכן באתם אתם, המשוררים והמספרים וההוגים, מהיכן באו כוחכם וסגולתכם, וביחוד מהיכן בא רצונכם האדיר הזה לראות את העם שלא כאָפיו, שבו הוא נראה בעיניכם.  הרי מן הנמנע הוא, כי הכוח הזה הוא יש מאין, כשם שמן הנמנע הוא כי הוא רק פרי לימוד בבתי-המדרש של אלה, שנחשבו לכם מתוקנים שבגויים, שנטלתם כביכול מידם אידיאלים ועשיתם אותם קני-מידה למוד את עמכם, ונסיוני-המדידה הם עוררוכם לקטרוג המכליל ולתוכחה המכלילה ממנה.  כי באין כוח פנימי בעם, מה יועילו קטרוג ותוכחה טוטאליים, ואם יש כוח פנימי בעם ומתוכו שאבתם כוחכם גם אתם ומתוכו יקום העם משפל-גורלו, איך יצויר והעם הזה יהי כציורכם, כאסופת-מומים בלבד, כמפלצת?

ולאחר שחבריך, גדולי שירה ומחשבה, לא השיבונו על השאלה הנוקבת הזאת, אנו פונים אליך ושכמותך, שלום עליכם, וככל שאנו מעמיקים יותר בכתביך, אנו מבינים יותר כי לא כממזרים הם כל אותם גילויי-הכוחות המרהיבים בחיי הדורות האחרונים, אלא בנים כשרים שנולדו בתוך אמת-נפשו ומתוכה.  ואכן, אנו באים אצלך ונבלעים בתוך ההמון הגדול של יצירי רוחך דמויות ובני דמויות, מאורעות, רוחשים, – הנה הכנסתנו בעולמם של אוהבי-זמר ומיטיבי-נגן, חזנים וכליזמר, שתפקידם בתחום הצר של דורם כתפקידך בתחום הנרחב של הדורות, לזרוע שמחת החושים והנפש.  הנה הבאת אותנו למחיצתם מאליפת-התנועה והתנועות של הכתריאלים ואנו רואים מסילת-חייהם על אורחותיה ופיתולי-משעוליה, בפריזמה של צחוק הלב והפה, והנה הבאת אותנו למעגלים של ימי ילדות, ששחוק-שמחה ושחוק-תוגה מעורב בשעשועם, וראינו חזיונם בפריזמה של תומת הלב והעין.  הנה הולכת אותנו לספירת התחושה של בעלי החיים ועשיתנו אחים למעט גילם ורוב צערם, צער הנברא שלשונו אלומה, והנה החיית לפנינו עולם הדוממים כמערת נפשות חיות ומפרכסות.  הנה השמעתנו מונולוגים נחמדים וכל מונולוג מזדקר מתוך קפלי-צחוקו של גורל ומזג, והנה העלית לפנינו נפשות פועלות במחזה-החיים, על ממשותם ועל תדמיתם, ובכללן דמויות שלימות, שהן כאנדרטאות העשויות כספית – מנחם מנדל מזה וטוביה החולב מזה.  הנה סיפרת לנו, ולדאבת לבנו לא ניתן לך לספר עד תום, את עצמך, קורות-חייך אתה, ויש בידינו להקביל את שסיפרת לנו מנפשך לפי הפרדת-יסודותיה ביצירי-דמויות ואת שסיפרת לנו מחייך לפי השתלשלות-מאורעותיהם כסדרה והויתה, ואנו מודדים את אמת-אמנותך לפי מציאות-חויתך ואנו משתוממים על פלא התואם שבהם – כאן וכאן שירת הדינמיקה, היא הדינמיקה, שראית אותה יסוד פועל, ביתר דיוק: היסוד הפועל, בחיינו ובנפשם, ושכוחה עמד לנו בהויתנו הקשה, שהתנכלה תמיד לגזור עלינו קפּאון וחנק.  והרי ההאבקות שבין הדינמיקה הזאת, הפועלת ומפעילה תמיד, ובין תחום התפשטותה והתכווצותה, תחומה המצמצם והמקריש של מציאות עם גולה ונרדף, היא עיקר-תיאורך והיא גם ענין-צחוקך.  גם עין שאינה מעמיקה לראות ואוזן שאינה מעמיקה לשמוע, רואה ושומעת את פרפורי-ההאבקות הזאת, אבל היא רואה אותם לפי רישומם בחומר הנוקשה שהיא נאבקת בו.  ואילו עין המעמיקה לראות ואוזן המעמיקה לשמוע, רואה ושומעת את געש-המאבק הזה כהלמויות הנפש הדינמית המכות בדפני-החומר הנוקשה לזעזעו ולפרפרו.  ומי כעינך ראתה והראתה, ומי כאזנך שמעה והשמיעה את הלמויות-הפטישים האלה – כי אתה ראית את נפשנו הדינמית מתוכה פנימה.  וגם אנו, ככל שעיננו ואזננו מתחדדות בעזרתך, למדות גם הן לראות את ההאבקות הזאת, לא לפי הקמטים המשונים והמוזרים המצחיקים, של יריעת-הפרגוד המתקפלת ומתפשלת, אלא לפי משב-הרוח המקפלתה ומשפלתה; אנו למדים לראות מבית-לפרוכת,  ושם מתנשבה רוח של חיות עזה ונאמנה, ששרשה חירות וחותמה אמת.

עד כמה לא היינו מסוגלים לחוש את הרוח שמאחורי יריעת-הפרגוד, למדנו מתוך רוב הפירושים המוטעים שנתלו ביצור-דמיונך, מנחם מנדל, פירושים שהצד השוה שבהם, כי תיארת לפנינו דמות שאתה רוצה לא בשינוי מסגרתה אלא בשינוי יסודה.  והרי האמת היא, כי יסודה, אש הדינמיות, הוא יסוד ההויה.  מובן, אם היא נטועה במציאות של מרצפות אודיסה וכדומה הרי המתח שבינה ובין המציאות מוצא ביטויו בכל אותם מיני הזיה שאין סופם להתקיים, אך אם היא נטועה בהשגת מציאות אחרת, לא כל שכן מציאות אחרת ממש, הרי המתח שלה מוצא ביטויו בכתיבת היודנשטאט והפראת ביצות יזרעאל, שגם עליהם אמרו ריאליסטים דבר-הזיה הוא, וסופם להתקיים.  וכשם שהכרנו במנחם מנדל את הפן האחד שבנו, כך אנו מכירים בטוביה החולב את הפן האחר שבנו, שהראשון הוא הכוח המפעיל את היזמה שבנו והאחרון הוא גם הכוח המקיימה וגם הכוח המולידה.  כי דומה, שירדנו לסוף דעתך, באמרנו, כי טוביה הוא הענן, שבו נצברים גם כוח הברק של מנחם מנדל גם חשרת-המטר שסופה מטפּחת את השדה, שגילו ברקיו.

ואפשר לא היינו באים בסוד-סודו של הצמד הזה ודומיו, אילולא חידה אחת שבכתביך.  הלא היא החידה, שכבר עמדו עליה ממעריכיך, שלא כדרך שאתה מביא לפנינו את עולמו של הילד אתה מביא לפנינו את עולמו של המגודל.  כאן וכאן אנו צוחקים, אבל כאן צחוקנו צחוק לתומו, וכאן צחוקנו צחוק שלא לתומו, כאן החזיונות נלבבים וכאן החזיונות מגוחכים כאן פרוש מסך-האידיליה וכאן מתנפנף סדין-הקומדיה.  אם נמשיך משל הרוח והפרגוד ונאמר כי כאן, בתחום הילדות, הרוח עוד אינה מטילה קמטים נלעגים, וכאן, בתחום השחרות והזקנה, היא כבר מטילתם, הרי הכרנו מתוך הריוח שבין עוד ובין כבר את הריוח שבין הנפש השוכנת בנער-ישראל ובין הנפש השוכנת באיש-ישראל, ואין בינה לבינה אלא שיעור הכובד של כבלי המציאות, ובאמת נפש אחת היא.  וראיה גדולה לכך הוא מה שהעמידונו עליו ממעריכך. כי אוירה-של-תום, שאתה עוטה בה את הילדות, אתה עוטה בה גם את מועדי-ישראל.  כאילו באתך להורותנו, כי ככל שהדינאמיקה של הנפש שלנו מקיימת את עצמה בתחום שחָמרו אינו נוקשה כשלעצמו, כחָמרה של הילדות וחלומה, או בתחום שחמרו שרידי-חירות-קדומים, כחָמרם של חגי ישראל ומועדיו, הרי התואם שבין הדינאַמיקה של הנפש וביטויה הוא בדרגת-ההרמוניה.

יתכן אף יתכן, כי כשם שאנו מתחילים היום ללמד את עיננו, שתראה את עיקרך בעיקרך, לא בעיווי-הקמטים של החומר הנוקשה, אלא במשב-הנפש הדינאַמית המבקשת ללוש אותו כרוחה, רוח היצירה והחירות, כך דורות באים יראוך עיקרך זה בשלימותו.  והם, בנינו ובני בנינו, שיזכו לכך, יחזיקו טובה לאוהבך-אהובך, י. ד. ברקוביץ, שנתן עולמך בלבם.  אתה כתבת בלשון-העם המדוברת בפי המוניו, ואפשר מאד, שאילו ביקשת לכותבה בלשון העברים אשר אהבת ובמקצת אף יצרת בה, היית מקפֹח את יצירתך, בין מתוך שלא היית נותנה לעם כנתינתה לך, בין מתוך שהמאמצים ליצור לך כלים כדי צרכה של לשונך ודרכיה היו גורעים ממידת האֵנרגיה הדרוכה שהיתה הכרח ליצירתך, אבל אורך-הימים, שיצירתך ראויה ועלולה לו, מחייב כי תתפֹשט את בגדי לשון הזמן שלנו ותלבש את בגדי לשון הנצח שלנו, ומחסדי-ההשגחה הוא החזיון הקונגניאלי הזה – איש כלבבך, שהבחנתו הדקה מן הדקה חשה בכל רטטי נימיך וידע בכשרונו המעודן בתכלית לתת ליצירתך מולד חדש בלשוננו.  ועתה, שמונחים לפנינו כרכי כתביך בלשוננו, וכבר טעמנו קסמיהם בה, אנו שמחים, כי נוכל להטעימם בנינו, כי ידעו את נחלתך הגדולה – החיים השופעים האלה על חזיונותיהם, חיי בית ישראל, ששר הטבחים הטביעם עתה בדם ואש, ואשר דבריך יעידו על פלאי-חיותם עד אחרון דור.

 

[י"ט שבט תש"ה]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה