_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אביר התשובה

דב סדן

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

על נתן נחום בירנבאום

 

א

האור המעולה של חסד-ראשונים, שדרכו להאיר עד דורות אחרונים, יהל על ראשו המפואר.  כחמדה רבה ייזכר הנער הצעיר, שגדל בבירת הדונאו, עיר ואם לטמיעה של בני דת-משה ועודו תלמיד הכיתה השישית בגימנסיה, שטיפחתו בתרבות-נכר, סערה נפשו סערת-כיסופים לשרשו – שורש-האב ממשפחת-חסידים נלהבים שישבו בעירו של הרמ"א, שורש האם ממשפחת יושבי על מדין בהונגריה.  סופר מעיקרו, אחז קולמוסו עוד בימי נעורים נסערים אלה ואף פירסם הגיונותיו הנרגשים – וצר שדנם בגניזה באָספו פזורי-דבריו בשני כרכיו הגדולים – על ישראל שאינו בלבד אומה-לשעבר אלא גם אומה לעתיד-לבוא, וממילא אומה חיה וקיימת, אומה שנואה, ואומללה אך בדרך לארצה, ללשונה, לתיקונה השלם.  פתק זה שהוא ושני חבריו, ששמותיהם מחריזים, בירר ושנירר, תלו באולם-הכּינוּס של הסטודנטים ושהפתיע את האיזראאֶליטים שבהם, פתק זה שכתוב היה גרמנית ועברית וראשו המלה המפורשת: Juden – וסימן קריאה לאחריה היה מעשה רב.  אף האגודה של הסטודנטים, המודים בישראל כאומה חיה ועתידה לגאולה בארצה ולשונה, שסמולנסקין כיבדה בשם הנחמד ומשולש-המשמעות "קדימה", שקדם וקידמה וקדמה ממוזגים בו, היה מעשה רב.  לא כל שכן המפעל הנועז של העלם, שעמד וקבע אכסניה לרעיון, לתנועה – את הבימה "זעלבסט-עמאנציפאציאן".  מה שנודע לנו על דרך קיומה של בימה זו נוגע עד הלב.  שולחן-הכתיבה הקטן מגירותיו מכאן היו המערכת ומגירותיו מכאן היו המנהלה ובעל השולחן היה העורך, המנהל, הגזבר, הלבלר, מדביק-הבולים ושליח-הדואר.  האם האוהבת והנאמנה מוכרת את עסקה, את חנות-הכלים, כדי שבנה יוכל לקיים את בימתו.  ובנה פתח בדרך-חיים שנעשתה לו גורל – עבודה הנעשית בעוצם התלהבות ובאמצעי גבורה ובאין פת לחם לשובע.  עוד אז היה פוקדו אורח מצוי – הרעב.  וכיצד נעשו המסעות לאחיו בני עמו, יושבי גליציה, והפרוטה אינה מצויה והבא להלהיב את הניצוצות לתנועת העתידות תלוי בחסדו של מכניס אורח וכיצד נעשו שאר מפעלות, ובכללם נסיוני-איגוד כולל ואף תכנית, שרעיונה ועניינה כבשורה מוקדמת על מקראי ציון בבאזל, כששאלת הבולים, שצריך להדביק על מכתבי-ההזמנה, היא שאלה גדולה, מכרעת וללא פתרונים.  לא, לא קלה כי אם מרה וקשה, קשה כדי טראגיקומיות, היתה דרכו של מי שעמד כטבעת חיבור גדולה בין הס, פינסקר ובין הרצל, עמד כעמוד-שלהבת, כסנה בוער.

 

ב

ההגדרה היא במודגש:  טבעת-חיבור גדולה.  דברים, כקונטרסו על התחייה הלאומית של עם-ישראל בארצו, והרצאתו הנפלאה על המודרנה היהודית, שנתפרסמו כמה שנים לפני "מדינת היהודים" הם מיקר הגנזים של ביכורי-מחשבתנו הלאומית החדשה.  ומה לא תמצא באותו קונטרס?  מה יסוד מיסודות התחייה, שלא פורש או נרמז בו בבירור גדול?  והרי גם יסודות, שלא תמצאם ב"אוטואמנציפציה" לפניו וב"מדינת היהודים" שלאחריו אתה מוצאם כאן.  למשל, הכתובת של מדינת ישראל העתידה לבוא.  הדברים כמובנים מאליהם:  "אין לבקשה, הכל יודעים אותה.  אין (ארץ) אחרת באה במניין".  למשל, עניין הלשון.  הדבר מובן מאליו כל כך, עד שהוא נאמר כלאחר יד:  "כשישוב (העם) ללשונו, שתהליך-תחייתה כבר התחיל, ולארצו".  למשל, ניחוש עמידתה ותעודתה של התנועה הציונית והסתדרותה.  "היהדות הלאומית אינה מפלגה יהודית סתם אלא עומדת מעל למפלגות האלו ומבקשת לאחדן למעשה".  ודברים שהם אולי קטנים מאלה – למשל, עצם המונח ציונות;  למשל, הוודאות כי תנועת העם ולא קצת עשירים, ותהא גם כוונתם מצוּיינת להפליא, תקיים את התכלית.  ומה גדולה חשיבותו בהידיינות הגדולה, המעמיקה, היסודית עם דרכי המחשבה הרחבים, עם השקפות העולם והשקפות החיים שביקשו לטבע בנחשולם את התנועה הרכּה – הלא היא ההידיינות, שכשם שהדפה את הרוחות שהשׂתערו מחוץ, בּיצרה את הרוח מבית, נתנה בה את הוודאות של עמידה עצמאית ואיתנה, עמידה גלויה בפני רוחות העולם ובתוכם.

הוא היה טבעת-חיבור, אך מעשה-החיבור לא היה כפרי שהבשלתו הוא גמר-תפקיד.  הוא היה המחבר של מסלולי הגאולה הגדולים ומעשה החיבור הוא לו ראשית מפעל כשכל כוחו עמו ככוחו של העומד בראשית-דרכו.  הוא לא הלך במדבר-עמו לבשׂר את אשר יבוא אחריו, הוא לא הכריז שאין הוא אלא הכנה לבא אחריו.  ראשו לא נכרת לפני בוא הבא אחריו, כי ראה בבואו, בעלייתו, סייע לו שעה קטנה ופרש ממנו.  הוא ראה עצמו כמי שתעודתו אינה מצומצמת על הבשורה בלבד – הבשורה היתה לו כראשית-פסיעה בתפקידו, כהתחלה.

 

ג

מובן, כאן אנו בפרוזדור של פירוש-דמותו ודרכו.  רבה התכונה בפרוזדור הזה.  בפינותיו מתגלגלים כמה וכמה מטבעות, שנעשו כמטבעות עוברים למעריך.  בייחוד מרעישה את אפלוּלית-הפרוזדור מלה עגלגלה, פּזיזת-תנועה:  גילגולים.  לרוב מתגלגל הדיבור על שלושה גילגולים והמהדרים מוסיפים עליהם, שנתנאה לאורה המשעשע והמפתיע של רביעיה.  החלוקה היא, כידוע, כך:  ימים של עשייה ציונית לפני הרצל, פעולה ב"קדימה", פלוגתה בעניין הסיופים ופרישה;  ימים של עשייה ציונית עם הרצל, פלוגתה שניגודים בעיקרים וביחסי-אישים מעורבים בה ופרישה;  ימים של חיוב-הגלות; הווייתה ולשונה ופרישה;  ימים של יראת שמים ודיבוק ב"אגודת ישראל" ופרישה (כאן אמנם פרישה מן האיגוד ולא מן התורה, אבל פרישה).  ולאחר החלוקה באים הנסיונות להתגבר על המבוכה שבהערכה, איש איש ומוצאו.  הנה צבורים לפני צרורי עתונים, שניתנו בהם דברי אזכרה עם פטירתו.  כמה חוזרת בהם פיסקה, שהיא כסטיאורוטיפ ממש:  מה מנהג שלא ננהג בדרכו וכו' חובה היא לנו להודות וכו' כי אישיות גדולה וכו'.  או פיסקה דומה:  הרי ידידים ומעריצים כהרי יריבים ומתנגדים מרכּינים ראש בפני וכו', שבכל גילגול מגילגוליו האמין באמונה שלימה וכו'.  ומשנדרדרו סטיריאוטיפים אלו בא גילוי הרוח החיה שבגילגולים – קול המצפון.  לאמור, לא נשמע האיש אלא למצפּונוֹ וזה, כמובן, טוב ויפה, אלא שאותו מצפון היה, כנראה, כמין מצפּן משונה שרוח שנראתה לו היום ממבוא-שמש נראתה לו מחר ממוצא-שמש, וזה, כמובן, לא כל כך טוב, ולא כל כך יפה, אבל מה יעשה אדם ואין לו אלא מצפונו שלו בלבד.  ולא זו בלבד אלא רדה בו פוּרה ומה שנראה אמת שלשום נטרד מזכרונו אתמול, ומה שנראה אמת אתמול נטרד מזכרונו היום.  כללו של דבר פרשת-חיים עשוייה שלוש סוגיות, כל אחת חטיבה לעצמה חטיבה לעצמה, והחיבור הוא במזגו של בעל הפרשה ומזגו, לכל הדעות, לא היה עשוי בקו הישר.  פּגם הוא ביסודה של הנפש הזאת, שהיא מניחה אהבתה הנקדמת ודבקה בחברתה שהיא צרתה, כדי להניח גם אותה ולידבק בחברתה שהיא צרתה.

ואלו עדיין הסברים, שיש בהם משהו מיראת רוממות, כי יש גם פחותים מהם.  יש למשל עניין תחרות שבינו ובין שבא אחריו ונעשה הקברניט.  מי יודע נפש-האדם ויכחיש גורמים כאלה, אך מי יראה בהם למעלה מגורמי-לוואי, מגורמי סיוע.  מי לא שמע מה היה, למשל, בין מרכּס ובּקוּנין, אך מי יעשה יחסים אלה כהסבר של עיקר לפילוגי הדרך הגדולים, הטבועים ביסודות עמוקים ממערכת יחסי אדם לחברו.  ואפילו אם נאמר להעמיק בראיית-הניגודים ונגיהם באור המזלות ונראה את האחד ומזלו כחמה מאירה ואת האחר ומזלו כהוי ודעוך – והדוגמאות רבות, למשל, אותו צמד-היריבים של יארל סקול והוֹקוֹן הוֹקוֹנסון ב"מועמדי הכתר" לאיבּסן, או דרכו של סקוט לקוטב שכבר מתנופף בו דגלו של אמונדסן – רחוקים אנו ממיצוי.  המרחק לא יפחת, גם אם נעשה פאראפראזה לאימרה נודעת וננסחה כך:  מוקדון שקטנה היתה לאלכסנדר אחד, לשני אלכסנדרים לא כל שכן, כשם שהמרחק לא יפחת אם נזכיר לעצמנו שחלל האוויר מסביב להרצל, הגדול והיחיד, לא היה עשוי לקרב למחיצתו את שהיה למעלה מעמידת-בינונים.  פּגם זה נבלט ביותר משנסתלקה אישיותו המזהירה של הרצל, שבחייה חיפתה על דלות מקורביו ועל הפגם הזה הריע וייצמן בקונגרס בהאג בשאלתו:  והיכן אחד-העם, והיכן בירנבאום?  אולם גם אם נזכור כל אלה לא יהיו בידנו אלא סמוכות קטנות לעיקר-ההסבר.

כן, הסברים אלה כרוכה בהם גם רמיזת הביאור:  איש-וינה.  בהגדרה זו כלולה ההדגשה של רדיפה אחרי ברק-זוהר ופירסום, ההצבעה על ההידור, הגינדור, הזקן המטופח יפה יפה, ובייחוד כלול בה מיצמוץ העיניים כלפי החן הקל, קל מדי, של הפיליטוניזם הוינאי.  ושוב:  מי יודע נפש אדם ויכחיש גרמים כאלה, אך מי יראה בהם למעלה מגורמי לוואי, מגורמי סיוע.  אֶכּסטראוואֶרטיביות תמצא בדיוקנו של הרצל כבדיוקנו של בירנבאום.  אך כשם שארוכה ביותר הדרך למן אברך-השעשועים של "נייאֶה פרייאֶה פּרסה", פּאר הטרקלינאות ורואה פיסגת גדולתו בהעלאת מהתלה תפלה שלו על קרשי הבּוּרגתיאטר, עד לתוּגת העיניים העמוקה, כפי שהצליח לשרטטה הרמן שטרוּק, ועד לקרע העובר באמצע לבו של המנהיג, כך גם רחוקה ביותר היא הדרך למן גנדרנות-התואר של תצלומי מתתיהו אחר עד לבקשת-מדרגת-הקדושה הפּנימית שנאבק עליה כל ימי חייו.  והאם להשיב גם על ההסבר, שלא חסכו מדמותו קטני השׂגה ומדליחים לתיאבון, שדרכם לרמז בערמומיות ולומר:  "אח, אילו היה לו למתתיהו אחר זוג נעליים שלימות וקדרה שפותה אפשר... אני יודע... אתה מבין, מה שרציתי לומר?" מה צורך להשיב והאיש היה פורש דווקא בשעה שהשולחן הדל נעשה שולחן ערוך בכל המטעמים?

כידוע, פסידונים היה לו – מתתיהו אחר.  ראשיתו, כמדומה, בהרצאה שלו בליל-הסדר ב"קדימה" בשנת תרנ"א.  בהרצאה זו דרש בחריפות בניתוח של יבנה וחכמיה ומפעלם.  ניכר שניגודם ביקש למצוא בדמותו של אלישע בן אבויה כדמות ראוייה לחיבוב והערצה.  מפרשי דמותו היה להם אותו פסידונים כזכייה בפייס והוא נדרש להם כחומר.  למזלו, לא רבים הם שיודעים גם פסידונים אחר שלו – פנתא ריי, כלומר, הכל שוטף;  שאילו ידעו אותו רבים ודאי שהיינו זוכים לתוספת דרושים.

    

ד

אמנם גם עתה אין עוד ריווח-הזמנים הראוי, המניח לראות מעגל-חיים כזה ראייה שלמה.  אך כבר יש הוודאות, היא הוודאות של סתימת הגולל של העצמות השבות לחיק-אם, שמעגל-החיים נסתיים ושוב לא תצורפנה לו חוליות חדשות – ועל כן אנו רשאים אולי לשאול אילו שאלות:  האומנם גילגולים, כל אחד לעצמו כמפורק משלפניו ומשלאחריו, האומנם בכל אחד אחר?  ואין הכוונה לתשובת-טלאי, שבכל גילגול וגילגול מצא ביטוי לעצמו יסוד מיסודות-המהות והחיים של עמנו – בגילגול א' ההכרה של הרציפות הלאומית בהיסטוריה, עברה ועתידה;  בגילגול ב' ההכרה של ההווייה העממית החיה של אוכלוסי ישראל הגדולים;  בגילגול ג' ההכרה של הגוי, תורתו, ואלהיו.  שהרי גם בתשובה זו יש פירוק חוליות, חוליה לעצמה חוליה לעצמה וכפירה באחדות הפנימית של הדרך המוכרחה על פי סדרה, אף על פי שביטוייה החיצוניים נראים כניגודים.

ודומה, התשובה אחרת היא:  לא גילגולים, לא אחר, לא פיתולים, לא מצפון הנאמן לקפיצות-המחשבה המפתיעות – אלא דרך אחת.  היא הדרך של אביר התשובה.  עוד הנער, שהתעורר בלב-ההתבוללות להכרת-עמו וצורך-קיומו והכרח-עתידו, מבקש את דרך התשובה.  ההליכה לעיירות-גליציה היתה כהליכה אל המבוע, למקור החיים.  עוד כלפני ארבעים שנה נדפסו עליו מאמרים של מעריציו הצעירים ובהם ההדגשה של אופי-ההליכה שלו לעיירות ישראל.  כן, למשל, מספר אז האחד ב"יידישער פאָלקסאלענדער" של גרשום באדר, כי בבוא בירנבאום לראשונה לגליציה דימה למצוא בה כעין המשך של חיי התנ"ך ואחר מספר ב"פּשישלוֹשטש" כי כך היה אומר:  אני בא אל עיירותיכם, לחייהם ולרחשם כמי שבא למי-נהר לשובב את גופו ונפשו, לרענן עצמו.  כי הוא ניזון מן החווייה הגדולה של גילוי-עמו כממשות חיה, מדיבוקו בממשות זו.  מחזות מרהיבים הם שהוראינו בבוא הרצל לתחנת-הרכבת בוילנה, מחזות מרהיבים שהוראינו בעברו במושבות-יהודה, אך ידענו כי הפגישות הנלבבות והמקסימות האלה לא באו מתוך שביקש לטבול עצמו בעובייה של הוויית-עם וחיי-המוניו, הפגישות האלו היו כנקודות-שבמזדמן בדרכו לפלאֶהבה, לוילהלם קיסר.  אבל בירנבאום,עודו נער, התגולל בפונדקים הסאובים של עיירות, דרש בפני הרבים, טבע ברבים.  במסתרים עממה בו בלהט עמוק ומתמיד גחלת-החפץ הכביר:  להיות אחד מהם.  לאור הגחלת הזאת, שסופה היתה שלהבת גדולה, נראה מעשה-הדרוש בפסידונים שלו כשעשוע תפל.  אדרבה, אם היה פסידונים, שיכול היה להביע עומק-מגמתו, הרי הקדים ונטלו אחר;  הלא הוא הפסידונים, שנטל לו איש אריסטוקראט, שהיה יושב בהמוני ישראל וכרחוק מהם – אחד-העם.  ראשית-בּרק, שהיה בו מן ההתלהבות והקנאה כאחת ושניצנץ בבירנבאום בסימטאות הצרות שמסביב לבתי הכנסת בערי ישראל ולמראה האוכלוסיה רבת-הענות ושופעת-החיים על הליכותיה, לשונה ולבושה, נעשו בו כנר-תמיד, שאורו נתגבר והוסיף, עד שראה עצמו בכל כאחד-העם הזה.  לא, את המשך-חיי האבות הקדמונים, המשך-חוויית התנ"ך לא מצא, אבל מה שמצא, מעגל-החיים של יהודי-העיירות, נראה לו כקרוב ביותר למקור.  היו כמה חכמות, שהיו עלומות לבעל ההלכות של המודרנה היהודית – בעצמו של דבר לא ידע כיצד מפרידים רוחו, תורתו, מהותו של העם מהווייתו, ממשותו, כדרך שידע בעל "על פרשת דרשים";  בעצמו של דבר לא ידע כיצד נעשים דורש לתחייה של העם, רוחו, תרבותו, דורש למעשה כתמצית העמוקה ביותר של תורת התחייה ונשארים בנכר, בהליכות, בלשון, כדרך שידע, ייבדל לחיים, בּוּבּר.  הוא, בירנבאום, נראה לו העם, תורתו, מהותו ומנהגו כשילוב אחד בתוך מרוצת-החיים שבמצרי-ערי-ישראל ועיירותיו.  כדרכו של בעל תשובה שב אל המסויים, המגובש, אל הדמות הקבועה, שהיא כערובה למכסימום-הטהרה המקורית, למרבית-השמירה על המסורת.  חפץ-התשובה, הייתי אומר:  תאוות-התשובה, עשה את הדינמיות שבנפשו כלי-שרת לעצמו, עד שלא נשקפה לה הדינמיות שמחוצה לה.  נראה, קמעה-קמעה נתעלמה הראייה, כי מציאות החיים של עיירות-ישראל אינה אלא כדוד גדול, שלשונות-האש הגדולות של ההתפּתחוּת מרתיחות את החמרים שבו למעשי מרכבה חדשים.  כי אין תשובה אל מציאות, שכוחה וחייה לצוּרותיהם אינם נראים אלא כרזרבוּאַר, כחומר היוּלי בלבד, התשובה היא למציאות הנראית ורואה עצמה קבע, נושאת התמד וודאות חיים ארוכים לפניה וודאות חיים ארוכים לאחריה.

תריסרים שהלכו לארץ-ישראל וכוננוּ בה דמות חיים חדשה אך רפוּפה, שעניין ההווי בה כולו כניר חלק, מאות שטיפּחו ספרות עברית צעירה, אלפים שנהגו מנהג של חיבה ורבבות שנהגו מנהג של הסכמה חמה או מהיכי-תיתי – מציאות כזאת חוזרים בתשובה אליה?  ולעומתה מיליוני ישראל, נתונים בדפוסי חיים מסויימים, מדברים לשונם, שומרים הליכותיהם – הרי מציאות שחוזרים בתשובה אליה.  וכן נתקיים הפרדוכּס שאישיות, הנחשבת כסמל לדינאמיוּת, הפליגה רוב ימיה לדמויות חיים, שהדינמיות עתידה לפקפּק חוליותיהן.  ומתוך הארה זאת מתגלים הניגודים כמדומים והם נבלטים כאברים משלימים של הליכה אחת ומוכרחת לפי סדר תחנותיה.  הה, כמה היה בירנבאום נותן, אילו נבחר לפרלמנט כצירם של יהודי בּוצ'ץ' וסביבותיה.  כמה נשא לבו לעמידה על בימת הנבחרים לריב את ריבם של אֶחיו, שביקש להיות כאחד מהם.  ובדומה לכך ההליכה הזו לערים ולעיירות להיות המפרש של גידולי היצירה בשפת-ההמונים.  כמבינות הערפל עודי רואה מקדמת ילדותי את ראשו המפואר, שהתנוסס מתוך שפעת הקהל בעיר מולדתי והלא כן התנוסס ברוב עיירות – הוא דורש בעניין יצירתו של אחד מגדולי היוצרים ביידיש, ודרשתו גרמנית ומחוטבה להפליא, ולאחריה עומד אותו גדול על רגליו וקורא עצמו מיצירותיו.  כן עבר עם שלום עליכם ועם מוֹריס רוזנפלד ועם י. ל. פּרץ ואחרים.  היצירה הזאת נראתה לו כגילוּי המעולה של חיי הגולה ומשנעשה פרשנה פסע פסיעה סמוכה, מוּבנת מאליה – נעשה פרקליטה, מבצרה.  לא בלבד כינוס צ'רנוביץ אלא תלמוד שקוד ומעמיק בלשון, בדיבור, בכתיבה, עד שנעשה בה נואם מצוּיין, סופר מצוּיין.  היא העקשנות, שתום-אמונה ואכזריות לעצמו כרוכים בה, ושמצוּיינים בה גרים וחוזרים בתשובה.

ודרגה זו, השיבה לחיי המונים ולשונם, ההגנה עליהם, הלהבתם לשמור ענייניהם וערכיהם – (לא מעט מחלקו היה בהתלהבות ההמונים בעיירות גליציה שרשמו בגליוני המפקד את יידיש כלשונם ונידונו למאות למאסר ועודי רואה לפני את סבּי לבן-הזקן ההולך בחיוּך לבית האסורים לרצות עוונו זה) – אף לאחריה באה הפסיעה הסמוכה, המוכרחת על פי סדרה.  לא נשלם מעגל הכיסוּפים של המגמה הלוהטת:  להיות כאחד מהם, בתום, בשלימות.  עוד בעצם ימי היידישיזם וה"אַלליוּדענטוּם" נתרטטה הנימה הדתית.  קמעה קמעה נתבארה פּרשת-המחוּייב – התשובה המחייבת את לשון ההמונים מחייבת לבושם, אמונתם, הליכותיהם.  טובה וחשובה הקליפה, אבל גדולה ועמוקה תמצית התוך.  כשם שהלשון מחוייבת כך מחוייבת הקפּוטה, הפּיאות, התפילה, שגם הן אינן אלא קליפה שגרעינה אמונת ישראל ודתו, גורל המתיחות של העם הזה, שכנפיו נוגעות ברום-שחק ותחתית תהום רבה, נצח-ישראל.  ברק ההתלהבוּת והקנאה, שנתלהט עם ראשית מגעו בחיי ישראל להמוניהם, היה עתה כשלהבת שאכלה אותו כולו, על נפשו, על רמ"ח ועל שס"ה.  התקיים ראש המאוויים:  הזדהות.  אפשר היתה זו פיסגת אָשרו להיות קרבן עולה על יקר כמיהתו, שהיתה לו ממש.

 

ה

נודע ההסבר האחר – זיקנה.  כלומר, ראשית ניפנוּף של כנפי-המות וּבריחה מפניו לנדנדת המרגוע.  אבל מה זיקנה אתה מוצא אפילו באחרון מאמריו.  הלא היה כהולך מסערה לסערה.  וכן אני יודע את תורת הרגרסיה, שגילויה על סף החמישים של חיי אדם.  גם הדוגמאות לתסוגה זו ידועות – טולסטוי, סטרינדברג וכדומה.  אבל תהא זו הכחשה של תורה זו, אם נראה את הדרך אליה כתכנית של מהלך-חיים ותמצית-מאווייו.  עדיין אין אנו יודעים, אם בשחר חייו של הרצל לא נתגלגל הד מעיר-אביו וסבו, הוא סמלין, וממפעלות רבּה ר' יהודה אלקלעי ונמצא שדרכו רבת-התחנות של בונה תנועתנו היא בגישוש להד-הילדות, שסופו התנגנות-ההד הזה בסימפוניה אדירה.  אבל ידוע לנו מווידוּיו של הס מה היו לו זכרי-ילדותו, מה היו לו זכר בליל זה יבכּיוּן ועוצם-תוּגתו ואנו רואים, כיצד עבר בשבילים ומשעולים רחוקים ושונים, שבילי פילוסופיה ובינה בעתים, עד ששב לאותה התוגה ופנינת התקווה הגנוזה בה.  וראשיתו של בירנבאום נודעת – משפחה, צאצא של קהילת קראקא מכאן וצאצא של מורי הוראה בסלובקיה מכאן, נעקרה ממחצבתה והלכה לבירת הטמיעה והילד אשר יולד לה, תחילה תינוק שנשבּה בין העכו"ם, מצא את דרך התשובה לעמו ועלה על הדרך הזאת ולא זז עד שלא הגיע לראשיתה – היה כאחד היהוּדים, שלומי אמוני ישראל.

וכן השלים האיש תפקידו, היה פרש התשובה.  הפּרש הוא דמוּת מאוּחרת בימינו וסמל לדמות פּרש המאוּחרת, כידוע, דון קישוט.  מי שרוצה להרגיע עצמו ייאָחז בסמל זה.  אבל מי שיודע, כי גם התחנה האחרונה והמוכרחת של בירנבאום, תחנת הדת, אינה נקודת מרגוע, אלא הווייה סוערת והעתידה להסעיר חלל תולדותינו, מי שמשער כי התאבקות הדת הישראלית, אפילו הוא יריב לה, תהא ההתאַבקות הגדולה והמכרעת בישראל, מי שאינו בטוח, אם בהתאַבּקוּת הדת, אפילו הוא יריב לה, לא תדע אותה הקוסמת הגדולה ומלומדת הנסיונות לקיים את עצמו ולעשות את חיצי אויביה כלי זין שלה עצמה, כדרך שעשתה בשעות שנלחמה לחייה, לא יזדרז אולי להטריד את דון-קישוט לשם הקבלה.

 

ו

חוששני מעירוב הנעימה של זיקה אישית לבירנבאום.  כמה וכמה זכרונות קראתי בימים אלו והגבירו בי את החשש הזה.  כותביהם או ששכחו חוּש דיסטאנס מהו או ששכחו חוּש פּרופּורציה מהו ודיבר על עצמם ועל בירנבאום כשווה בשווה.  אך דומני, שחובה היא לי לומר – ימים מכריעים בחיי הייתי תלמיד לו.  והימים ימי "דברי העולם", "גאָטטעס פאָלק", "אוּם די עוויגקייט".  ייאוש היה בי, בראותי מה היה על ההתעוררות הגדולה בעמנו במוצאי המלחמה.  הה, כמה נתפּערו הפּיות לדיבור על התחלת הגאוּלה ומה דלים היו המעשים, המסירוּת, ההקרבה.  לשעה גדולה פּרחה ממני האמונה בעם-הציונים ובשל יער-שיקרותם לא ראיתי נכונה את עצי-האמת המעטים של בני העליה השלישית, אף כי זרמם היה בית גידולי.  זכורני אפילו את רגע המיפנה – בעירי התהוללו שונאי ישראל, חיילי האַלאֶר.  עברתי ברחובות, ראיתי כל ידידי ומיודעי, שהיו בימי הטובה והשלווה ענודים סיכות של מגן דוד, שוב לא היו ענודים בהם, אולם אפילו אחד משלומי אמוני ישראל לא קיצץ זקנו ולא הצניעו, אף על פי שזו היתה משוּבת הטמאים האלה שהיו שולפים כידוניהם ומקצצים את הזקנים לרבּוֹת הבשר.  אותו יום נתפּס להם ר' ישראל הרבי מרוהאטין, קיצצו זקנו וגיררו אותו בחול והוא פניו כעצם-השלווה וכעצם הוודאות.  בביתי הוצאתי את קונטרסי בירנבאום הקטנים ומה שקראתי קודם לאור החיוּך של הציטאטה הגדולה מניטשה על הזיקנה, קראתי עתה לאור הברק של סערת נפש ואמונה.

לא ארכה הדרך והמשכה ודאי אינה עתה עניין לרבים.  אך עמה היה מגע של פגישה, על רגל אחת.  בדברי השיחה המעטים עלה זכרו של הרצל.  כלומר ההגדרה הנפלאה שלו, שלא ירד אולי בעצמו לעומק משמעותה:  דער ציוניזמוּס איזט די ריקקעהר צוּם יוּדענטוּם פאָר דער היימקעהר אינס יודענלאנד (הציונות היא תשובה ליהדות לפני השיבה לארץ-היהודים).  ביטוי, שהיה כעירוב של אירוניה ורוגזה, נתחייך בפני בירנבאום היפים.  והביאור לביטוי זה היה:  ריקקעהר, תשובה?  אבל אין תשובה נדרשת אלא מכופרים, ממתכחשים, עם-ישראל לא כפר ולא התכחש, התכחשו יהודי-ההיקף, די פּעריפעריעיוּדען, ואין הם עדיין עם ישראל.  נענה לו היסוסי:  חוששני, שהם רובו של העם.  עתה היתה בפניו היפים רוגזה גמורה:  ואפילו אם רובו, המרכז וההיקף הם מקומות מסויימים בעיגול ומה כאן ענין של רוב או של מיעוט.

 

ז

מה שנראה כמערכת ניגודים, כגילגולים סותרים לא היה, בעצם, אלא הליכה של אדם מתחוּמו, שנראה לו כהיקף, לתחום שנראה לו כמרכזו של העיגול.  נמצא שדרכו היתה דרך ישרה, מוכרחת על פי סדר תחנותיה, בין אם נראנה ובין אם לא נראנה כדרך ראוייה לרבים.

 

[כ"ז אייר תרצ"ז].

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה