_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כנפי עיט

דב סדן

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

על הרצל וסביביו

 

מאמר א':  לצדי הדמות

א

קצת מבני העליה, שהד-מפעלם הומה בחלל הדורות, מסכת חייהם ניתנת לפילוג:  הווייתם שלפני גילוי מהותם בתמציתה ודרכם שלאחר שעת ההכרעה של ייעודם.  עתים נתמה לראות, כאילו נעדר כל קו חיבור, כאילו נגלתה האישיות בצביונה וערכה ההיסטורי בלא שרשי גידול וקרקע יניקה;  כה שונים ורחוקים שטחי הפעולה, מרכזי ההתעניינות, אורח החיים, זווית הראייה לפני ההכרעה ולאחריה.  ושמא עשויים הדברים להיות אמורים במסכת החיים, כפי שהיא נשקפת בביטויה מלבר;  כי הרחש מבפנים יש בו מסימני ההתעלות העתידה לבוא.  לפיכך תיקר לנו כל יצירה קלה, כל פעולת צדדין, כל מעשה טפל, כל מאורע שבחיי האישיות והם מתקדשים, אם גם לכאורה מפעלה לא ניזון מהם.  הננו אוגרים באהבה את כל האסימונים האלה ומחטטים בהם להעלות רמזי-סמוכין ונבואות קלות לעצם הגילוי.

ירושתו הספרותית של הרצל, זו שלפני גילוי תעודתו לעצמו, לפני ציוניותו, אינה עשוייה לשמש רמז גלוי לבאות.  בביטוי מלבר יגדל מאד המרחק שבין הקלות השובבה והשוגה של פיליטוניסט איסטניס, המענג את הבררנים שבחומדי מקרא יפה רוח, מגרה בדקות ההיתוּל ובהסתכלות חדה, ולבין העמידה כבדת האחריות על בימת מלחמה לחלום הגאולה של עם בזוז, חלום נועז ומוזר שאינו לטעמם המפונק של קוראי פיליטונים קלילים ומעודנים.  מוֹרשת זו אינה נחשבת לנו בערכי הספרות שבה – אף אלה אינם פחותים גם לאחר שכירסמו בם שנים ומאורעות – אלא בהיותה הסבר-לוואי לעיקר הופעתו של הרצל.  תהיה זו מלאכה נכבדה להעלות בעבודת ניתוח מבוררה ומדוקדקת מתוך פרי פעולתו הספרותית והעתונאית את קו ההתפתחות של הפיליטוניסט הטרקלינאי בגדול העתונים הליברליים שבבירת המונרכיה ההבסבורגית למדינאי המגייס אומה מפוררה ומורדפת לגישום חזונה.

 

ב

אם נאמר, דרך משל, לנקוט בקובץ הסיפורים שלו "הסיפורים הפילוסופיים" ולבקש בין השיטין את קו-ההתפתחות הזאת – לא תבצר ממנו המלאכה לעשותה.  הספר כולל דברים שנכתבו בזמנים שונים, משנת 1887 עד 1900, לאמר שסופם חל בעצם הפעולה הציונית, כשהסופר נעשה טפל למנהיג.  וראוי להעיר, כי השם המפורש הכתוב בשער הספר זכאים לו הסיפורים שנכתבו בימי המחשבה והפעולה הציונית, ללמדנו, שאם גם הפעולה הזאת הורידה את הסופר מעל כנו והושיבה תחתיו את הדבּר, נמצא, כי מבחינת היקף המחשבה, ריכוז ההתעניינות גדל הסופר באלה השנים.  ודוק:  לא מבחינת התיאור הסיפורי וכשרונו, אלה מבחינה המחשבתית, מבחינה – אם לנקוט בשפת הספר – הפילוסופית.  האופק הרחיב, תחת הנוי והעדנה באה ישיבה כבדת הגות על מדוכת עניינים ופירכות.  ובאמנה, במה – לא:  כיצד – עוסקים הסיפורים הראשונים?  שיחת בטלים שובבנית ומפולפלת של אימפרסריו, העושה בלהטי-דיבור ומספר בתחבולותיו כיצד נעשתה תחת ידיו ריבה כעורה ומאוסה למזמרת קוסמת וכובשת לבבות והסיפור מתובל הערות לעג על הכזב שבמלאכת הרקלמה המרוממה ומשפילה בקולניותה ותרמיתה.  או:  האימפרסריו הממריד בפרוטות מעט עיירה שלימה, מעשה אהבים בנאליים, לעג להמונים וסכלותם, וכיוצא באלה.  קיצורו של דבר:  פיטפוט נעים, מאומן, שוֹבה, פעמים מאורע מחריד, הלך נפש נוקב, אולם לרוב ההומור הדק הפרוש על הפעיטות, הפרובינציונאליות, הבנאליות, ההיתול לחולשות הקטנות של אנשים קטנים, הוקעת הכחש שבדעת הקהל, פסיכולוגיזמים שאינם ממצים ביותר, מהיותם משקפים נפשות שלא נענשו בעמקות יתירה, ועל כולם קצת הגיגים שבעייפות מיזנטרופית – חומר קריאה מאושש בקלותו, תענוג לוואי לשינה של צהריים.  ולעומת הסיפורים הללו נראים חבריהם שבאותו הספר, והם כתובים מ-1896 ואילך, אחרים:  כבדים, מלאים, בני-כוונה שמעבר לחמדת תיאור.  דומה שהמחשבה, שנעשתה לו למחבר גורל חיים, האצילה על הסיפורים האלה מכבדה ורצינותה.  וכאן נתבעים הביוגראפים להצביע על עקבות האיש הכותב ואותות דרכו.

 

ג

ממחיצת מומוסים ומוקיונים, עתונאים מלוגלגים וצרי אופק, בחורים משתעממים והולכי בטל פטפטנים, עובר הכותב להתארח לאנשים הוגים על עיקרם של החיים, נושאים בחובם את הדווי, נלחמים בקשי-יומם, עמלים, שוקדים על תקנת החיים והקלתם.  תחת הליצנות למראה הפעיטות באה ההסתכלות באדם, עמלו, מחשבותיו, מלחמתו.  הנה יושבים ארבעה בחורים המתעתדים לצאת למסילת-החיים ("גנזי החיים") ושלושה מהם בוררים לעצמם את הטוב שבחיים – האחד אומר להתעשר, האחר רוצה לזכות בשם תואר לתהילה, השלישי מתאווה למסכת-אהבים, ואילו הרביעי שבחבורה אומר לבקש את אשר ימלא אותו עד-תום.  מקץ עשרים שנה נפגשים ארבעתם – שלשתם הגיעו למחוז חפצם ואין לבם שלוו עמהם, ואילו הרביעי שלא בחר "בויתורים שבעשירות, בכניעוֹת שבכבוד, בעקרות המשפחה" הלך אל "האנשים העניים והנבערים מלומדי עוני", גייס חבר צעירים נלהבים והם "נושאים השכלה-להועיל לבין העניים, לא מליצות פוליטיות.  לאמור, שהאמצאות והתגליות החדשות לא ישמשו רק את אלה החיים בשפע".  הם מלמדים "את האנשים הקטנים מה גדול, מה יפה הוא עולמו של הקדוש-ברוך-הוא".  הם מלמדים אותם לקוות, בהראותם להם, מה התקדמנו בתרבות, שהרי השעה הזאת מזכירה את תקופות-הפאר של הריניסאַנס והריפורמאציה.  מה רב המרחק בין ההתלהבות, חמדת-החיים והאופטימיזם האלה ובין שיחותיהם של המומוסים ופרחי-העתונאים;  מה רב המרחק בין אלה ובין קינות האכזבה שבסיפוריו הקודמים.  ועוד זאת, הרי נמצא פה מאותה ההתלהבות לכיבושים הטכניים, ההולכת ומוסיפה בהרבה מקומות, וביחוד באוטופיה "אלטניילאנד".  האין בזה מעט מגילוי עצמו, בשים הכותב בפי העלם את הדברים:  "גנזי חיי הם אשר ימלאוני.  הלא היא מחשבת העתיד".

 

ד

רוב הסיפורים המאוחרים דנים בדבר הכיבושים הטכניים וערכם.  הנה נראה מי שהמציא ראשונה את האוירון ובני דורו מלגלגים לו, נותנים את ידיו בסד להושיבו בבית-המשוגעים, והוא בצאתו ממנו מואס באדם, מתעשר מאמצאותיו השונות, ובאי רחוק הוא בונה את האוירון, אך אינו מוסרו לאדם, ובאחרונה הוא משמידו, והמחבר שם בפי אחד האנשים דברי שבח על המעשה הזה, שהרי האוירונים האלה לא היו משמשים אלא את צרכי המלחמה, אולם האחר ישיבנו לאמור:  "לא צדק האיש, כי לא הבין לחשיבות אמצאתו.  אסור היה לו להגות רק בבני-דורו, וביחוד באנשים העלובים שבמחיצתו.  כל המתקין את העתיד צריך שיוכל להבליג על ההווה.  האנשים הטובים עתידים לבוא".  וכה יסויים הסיפור:  "גיבור הסיפור חסר לגדולתו דבר אחד:  את הסליחה".  האין בזה משום ראשית התחסנות כנגד לעג הרבים ורוע שאננים?  ועיין ביומניו של הרצל.

בסיפור אחד יובא אדם שבע רוגז, שאמר לקפד את פתיל חייו.  על שפת הנהר פגע בו איש מוזר המוליכו ומחזירו לשביל החיים.  והאיש המוזר הזה... ממציא.  הוא מבקש להמציא שלא בדרכי צמיחה את הלחם, כי יוכל "לשנות את פני האדמה וגורל האנוש".  גם הוא אמר לשלוח יד בנפשו, והנה בעמדו לעברי פי הנהר ראה "בשעת בין הערביים את הפועלים היוצאים מבית החרושת" ומשראה את "הדמויות המיוגעות האלה, הרגיש פתע בנפשו את הצורך להיטיב עמהם".  הוא עמד והגה ובה בשעה נשברה בו השקפת עולמו הקודמת, מוגת הלב והקודרת ועלה בו משהו חדש.  "מובן שעברו שנים רבות עד שמשהו זה נתחסן ונצטהל כהיותו כיום".  לאחר "הייאוש, זה החומר היקר שממנו יקורצו הדברים המופלאים ביותר", הוא "התחיל רואה שחר בחייו".  וראוי להביא את הכתוב:  "סבורני, כי כל גדולי-האדם שבהיסטוריה עמדו על חוף האחרית ושבו, למען ישא ייאושם פרי הילולים.  כל הממציאים, הנביאים, הגיבורים, המדינאים, האמנים – –"

ואם נזכרים, כי גם ב"אלטניילאנד" מצאנו איש מכורסם ייאוש החוזר מחוף האחרית ובונה את מפלט הישע לישראל, וידענו, מי ומי המרומז – האם לא נראה גם בסיפור הזה מעקבי חייו של הכותב?

 

ה

בימי מחשבה אלה, בימי ההתפעלות לפלאי-הכיבושים הטכניים נולד גם סיפור ההתראה ("סולון בלידיה"), הבא להראות את הפורענות הכרוכה במעשי הפּלאים.  בחצרו של קריזוס כורת סולון את חייו של צעיר וטוב, אשר המציא את הלחם הגדל בלא זריעה והמצוי ללא קצב באוויר, כי לא הגיעה עדיין השעה לבטל את הגורם המפעיל והממריץ, סוד הקידמה:  את העוני.  ובשולי ההתראה נאמר:  אולם השעה בוא תבוא.  ועתה – אם להוציא פסק גמר – אין לפנינו אלא מאמצי יתר בתחומי העוני.  והמאמצים – הלא כתובים הם על ספר התולדות של האיש הרצל ופעולתו.

 

[כ' תמוז תרפ"ט].

 

מאמר ב':  פיסקאות מובלעות

א

רוֹאי-דמוּתוֹ בירכו את שחלק מכבודו לבשר ודם.  קסם להם זיווֹ, שנחצב משתי ספירות – ספירת-המלכות וספירת-התפארת.  בדמעת-גיל, בשמחת-נפש התרפּקוּ עליו, על ילד-השעשועים של כּמיהתם, כמיהת-דורות, ומברק-עיניו האירו להם סתרי-האור המרפּא והמעודד שבגילוי-משיח.  מזלג-דיבוּרם, שביקש להעלות מגבב-התארים את הבּינוּי הנאוֹת וההולם, לא ידע שלוו.  צדיק ומלך, חוזה ונביא, אור-שמש וזוהר-כוכבים, שביט וּשכינה – כל אלה הועילו להמשיל גדלו וקסמו והלב לא ידע שׂבעה.  רואיו לא נלאו גם לספּר עוצם-רגשתם הם למראה-הודו ושיעור-קומתו.  הם סיפרו ומספּרים על פּעימת לבבות וּפלגי דמעות של שמחה, על רחש-אושר וחדוות-מחול, אווירת-חג ויום טוב, ואפילו על כּריעת-בּרך ונשיקת-עקבותיו.  היו גם שאמרו בפירוש:  משיח בן-יוסף.

והנה עומק-התרשמות והתרגשות עולה גם מפּי רואי-פּניו בימים המעטים, שעשה באדמת-חזונו, בארץ-ישראל – והיה גם מי שטרח לאגוֹר את דבריהם של עדי-הראייה (אהרן ורדי:  מלכי בציון, תל-אביב, תרצ"א) וסיפוריהם שקוּיים מוֹתק-חלום ומראות מדושני-עונג.  הה, מה נמלצים הדברים, מה גדולה הלשון של התפּעלות, מה רבּה תחרות-המספרים בדיבור הנאמר ונשמע גבוה-גבוה!  אך ראוי גם, ואולי ביחוד, לקרוא קצת פּיסקאות מוּבלעות.  כך למשל, ראוי בתוך עצם הצהלה לזכור, כי רק שעה אחת לפני צאת הרכבת מוינה הביא המזכיר ד"ר קוקאֶש שמונת אלפים פראנק, שנתקבלו מרוסיה, לצרכי-הנסיעה.  ראוי לזכור, כי כשהחוזה דרך ראשונה על אדמת ירושלים, בירת חלומו ומחמל-נפשו ורוחו, לא הקבילו איש מאנשי-שלומו ובריתו בבית-הנתיבות.  כן, אחד מהם עסקן ונכבד בא, אך ראה טוב לפניו לברוח לפני בוא הרכבת.  כן, אחד מן היהודים הקבּילו, אך זה היה – – הבּלש התורכי אשר רשות בידו לאסור, כראות עיניו, את מנהיגם של ישראל.  כן, ספרדים ותימנים נשקו שולי בּגדם של מי שנראה להם, בתחוּשה העממית העמוקה שלהם, כמלכּם ומשיחם, אך רב וגאון אסר על היהודים להתקרב אליו ואף הציע להחרימו.  כן, ההמונים התרגשו צהלו, בכו, ואפילו בני-ערב השכנים דיברו, בניחוש הפּרימיטיבי שלהם, על מלכם של היהודים, אך בקושי רב הושג בשבילו חדר צר בבירת-הקודש ובו שכב חולה וללא-טיפול.  כן, היתה תחרות בברירת כּינויי הכבוד ותאריו, אך לנסיעה הקטנה שלו מיפו למקוה-ישראל – שבה נזדמן עם קיסרה של אשכּנז – נמצאה רק בטוֹרח רב אפילו אותה העגלה, שאשת המנהל השתמשה בה כשנסעה לקנות צרכי-ביתה.  כן, נשיא ישראל, אך אילולא אותה אשה סנטימנטאלית היה הוא וחבריו רוכבים על הסוסים, שהוזמנו בשבילם, סוסים קטנים כחתולים, קרועי-גב וקשורי-חבלים.  כן, היו שדיברו במפורש על משיח בן-יוסף, אך עדת-מרגלים סבבתו ובת קול של כזב יוצאת ומכרזת שלא בא האיש אלא בשליחות-ה...מיסיון.  וכסיום-חמודות היא אותה היציאה בחשאי באניית-המשא הקטנה, בתא הנוסעים היחיד שבה, שמהיותו ליד הכּירה היה שופע ממנו חוֹם וריח-שמן.  כן, שירים, תהלוכת-רוכבים, תרועת-יריות, אך רבּני ירושלים אינם מוצאים מקום בשבילו באוהל ואחד מהם, ראשון לציון יצ"ו, מבאר כמובן ממילא, כי בן-בּינה לא יכול להעלות על הדעת, כי איש מן החוץ ויהיה מי שיהיה ידבר בשם עדות-ירושלים.

אכן הפּרטים האלו כפרקים קטנים ומובלעים הם בתוך סיפורי-ההתפּעלות הגדוּשה, אך כשהבלטנום – הנוכל להתפּלא, כי בעצם-הצהלוּלה הזאת ביקש האיש לפרוש, ולברוח.  אָכן, אפילו הימים המעטים אשר זכה לעשות בארץ-חמדתו ואשר הכל מתארים אותם ככליל של ורדים – יותר משהיו לו ימי-נחמה ועידוד, היו לו ימי-עצב ודאבה.

 

[כ' תמוז תרצ"ו]

 

ב

והוא הדין בפטירתו ולאחריה.  האמירה נודעת:  העם כולו בכה, התייפח, לא ידע תנחום.  ויש בזה ספרות קטנה.  הרי, למשל, תיאור הלווייה, כפי שנתנו במלים מעטות וחודרות סטיפן צווייג.  וכן דבריו החמים והנרגשים של שלום עליכם, המגלים את הסתירה המפורסמת – סבך-הקוצים שבחיים נעשה עטרת-פרחים לאחריהם.  אבל האומנם היתה רק עטרת פרחים לאחר פטירתו?

לא נבהיל רוב צללים.  דיינו בשניים, לשם דוגמה, ושניהם בערים שנודעו בציונותם.  כדרך המביא מן הבא ביד.  התאריך – שנה אחרי פטירת המנהיג.  העם בוכה.  אסיפות-אבל, הספדים בעיר ועיר.  הרי, למשל, עיר אחת.  מושצ'יסקה שמה.  וכך לשון הידיעה על דרכה של עיר זו באותו יום, באזכרה:  איש לא העז לומר אל מלא רחמים.  ליד בית הכנסת עמד הדיין ועיכב את הקהל מליכנס.  הטעם – הקלויז אסרה על כך.  אלא, נמצא מי שלא חשש מפניה.  כנראה, משום משרתו – מזכיר-בית-הדין היה.  הוא שאמר אל מלא רחמים, בשעה שהממונים החביאו לא בלבד את החזן אלא גם את המשוררים.  נמצא גם תלמיד-גימנסיה שלא חשש.  ירמיה פרנקל שמו.  עלה על האלמימר ודרש כשעה.  כמה באו לאזכרה?  לשון ה"טאגבלאט":  למעלה משלוש מאות איש.  לשון "מחזיקי הדת":  לא בא אליה איש.  ("טאגבלאט", 1905, גל. 147).

ועיר גדולה מזו, ברודי.  ציוניה ביקשו לעשות את האזכרה בבית הכנסת הגדול.  לעניין כזה בית הכנסת רשותו של ראש קהל הוא.  בידו המפתח.  והוא – סירב.  יפה הטעם שנתן:  מה יאמרו עלי, היום אתה נותן את בית הכנסת לחגיגת אגודת הפולנים "סוקול", ומחר אתה נותן לאזכרת-ציונים – ומידת העקיבות מה יהא עליה?  שיעור נכון בתורת ההיגיון.  המפתחות לא ניתנו.  פורסמו מודעות גדולות בעיר.  הידיעה על כך מסיימת:  יהודי ברודי עקשנים הם וכבר ידעו כיצד להיפרע מאותו בחור.  (שם, גל. 144).

אנו זוכרים את העם שבכה, שהתייפח.  נזכור גם את הדיין בפני בית הכנסת, אותם גבאים שהחביאו את החזן והמשוררים, אותו ראש קהל ודרכו שלו, אותם ושכמותם.  שורת האמת נותנת שנזכור.

 

[כ' תמוז תרצ"ח].

 

מאמר ג':  בקום חזונו

א

בלכתנו לראשונה לבחור את שלוחי-העם לאסיפה המכוננת של מדינת-ישראל, נעלה על זכרנו רבים ומרובים, אשר מסרו חייהם על בניינה, אך לכל לראש נזכור את האיש אשר בדורות האחרונים לא היה כמותו מאמין בוודאותה של מדינתנו ותקומתה.  אמנם, ספרו האחד:  מדינת-היהודים יש לו כתובת-משנה:  נסיון של פּתרון שאלת היהודים, ספרו האחר:  אלטניילאנד יש לו כתובת-מישנה:  אם תרצו אין זו אגדה.  לאמר נסיון, שהוא דבר שאפשר לו שיקום ואפשר לו שייכשל, הכל לפי מהותו או מסיבותיו;  ואם נסיון כך, אגדה לא-כל-שכן.  אבל המעיין בדבריו יודע, כי גם כתובת-המישנה הראשונה וגם כתובת-המישנה האחרונה לא באו לציין את השקפתו של הכותב אלא את השקפתו של הקורא.  כי הוא, הכותב עצמו – מדינת היהדים לא היתה לו נסיון ומה גם אגדה, כלומר היא לא היתה לו אפשרות, כי אם ודאות, שאין כל מסיבות-ארעי עלולות לערערה.

ולא עוד, הוא ידע בבירור, כי הוודאות הזאת יונקת ממקורות, שהם מעבר הראייה וכוח-הראייה של בני-סביבתו וזמנו, אם לא כולם הרי רובם ככולם.  איך להוכיח באמצעי-הראייה של הדור דבר שהוא, בעצם, מעבר לכוח-ראייתו, ולהפעילו למעשה – זה היה התפקיד הגדול, שהאיש נטל עליו וקיימו להפליא.

 

ב

עד כמה הוודאות שבו היתה לו הסמכות העליונה ניתן ללמוד מרוב דברים הפזורים ביומניו, באגרותיו, בנאומיו.  והרי לפנינו דוגמה מצויינת מראשית-פעולתו.  הוא גילה את תכניתו לשני יהודים:  אחד עשיר – הוא הבארון הירש.  אחד עני – הוא ידידו שיף.  הבארון לא פיקפק באפשרות-ההגשמה אך לא האמין במציאות-מגשימיה, ואילו הידיד פרץ בבכי – צר היה לו על ידידו המוכשר, הרצל, שדעתו נטרפה עליו.  הרצל מחליט לפנות אל אינסטנציה אחרונה, שתכריע בזה.  הסמכות הזאת נראית לול בדמות המדינאי הגדול, הנסיך ביסמארק.  ב-19 ביוני 1895 הוא משרטט מכתב אליו, שבו הוא כותב לאמור:  "ובכן איך אפתח בזאת?  אולי כך:  שניים כפול שניים הם ארבעה, שניים כפול שלושה הם ששה, 119=7X17, אם איני טועה בכל יד יש לי חמש אצבעות, אני כותב בדיו סגולית.  ועתה אני מעז סוף-סוף:  סבורני שמצאתי את הפתרון של שאלת היהודים, לא פתרון אלא את הפתרון היחידי".  הרצל כאילו מבקש בדברים אלה לומר:  רואה אתה, כי דעתי לא נטרפה עלי, והראייה כי שורת-הגיוני היא כתיקנה ובתורת מי ששורת הגיונו היא כתיקנה אני מעז לומר לך את תכניתי.  ובסוף המכתב, שבו הוא מוסר בידי ביסמארק את ההכרעה, הוא רואה גם אפשרות, שתכניתו תהא נחשבת רומן, חלום, אוטופּיה.  לאמור, הרצל נוהג, בעצם, בביסמארק כפי שנהג בקוראו שכתב למענו בספריו את הכתובת:  נסיון, אגדה.

כי לאמיתו של דבר לא ראה את ביסמארק כסמכות עליונה, ואמנם אחרי שלושה ימים הוא כותב ביומנו:  "האם ביסמארק יבין אותי?  נפוליאון לא הבין את אניית הקיטור והוא היה צעיר יותר, ובכן פתוח יותר בפני החדש".  לאמור, לא בלבד הקהל הרחב של בני דורו אלא גם המדינאי נראה לו בגבולותיו, גבולות-דורו, בחינת נפוליאון שאינו מבין את מכונת-הקיטור.

 

ג

אכן, הסמכות העליונה של הרצל היתה לו הוודאוּת שבו.  וכן בבואו לעניין בתכניתו את ראש ממשלת אוסטריה, הרוזן באדיני הוא כותב לו, ב-18 בפברואר 1896, לאמור:  "סבורני כי מדינת היהודים היא צורך העולם ועל-כן תקום.  המריע קריאה זאת רצים אחריו קודם כל במבודח פרחי-הסנדלרים – יש גם פרחי-סנדלרים עליונים.  אולם ההמון מביט תמה, אולי גם צוחק, על כל פנים אינו מבין מיד – – ".  מתוך דברים אלה אנו רואים את הרצל כמסתכל משתי שפופרות-ראייה, שפופרת אחת שלו הרואה מעבר לשעה והיא מראה את מדינת-היהודים כודאוּת מוצקת, ושפופרת אחרת של סביבתו הרואה רק את שהוא בתוך השעה, והיא אינה מראה את מדינת היהודים אפילו כאפשרות רופפת, ואדרבה המאמין בה הוא כמשוגע בעיני הקהל.  ואחרי יומיים כותב הרצל לעורך וילהיים:  "אני נחשב משוגע – – אמנם לא כל מי שנחשב קודם משוגע הדין עמו מקץ שלושים שנה, אבל כדי שמישהו יהא הדין עמו מקץ שלושים שנה צריך על כל פנים שיהא בשבועות הראשונים נחשב משוגע.  מן המוכרח שפרחי סנדלרים וארחי פרחי ירוצו אחריו וידידים טובים וישרים כמוך יביטו בו בחרדה, אם לא יעדיפו להלעיג עליו קמעה – –".

זאת אומרת, כי הרצל יודע, כי חוסר-ההבנה של בני-דורו הוא הכרח;  ודאי אין הוא מאושר לראות בני דורו בכך, אך אין הוא גם אומלל, בייחוד בראותו כי ודאותו נעשית ודאותם של רבים.  שעל-כן הוא יכול באותו מכתב עצמו לראש הממשלה באדיני – שבו הוא מספר כי הוא נחשב משוגע בעיני הדור, – לכתוב לו לאמור:  "אולם דרך הדלת, שאני מנסה לפרוץ בפני היהודים העניים, ייכנס מדינאי נוצרי, התופס כראוי את המחשבה הזאת, אל ההיסטוריה העולמית – –".  מה מוזר ונאדר המחזה הזה:  מי שנחשב משוגע בעיני סביביו, בא לפני ראש ממשלה במונרכיה גדולה ומציע לו פתח כניסה לתולדות-העולם, כל-כך ודאות יש בו.  שעל-כן לא נתפלא, אם נראה את הרצל כותב בספטמבר 1896 לפרינץ גינתר מפרוסיה לאמור:  "כן נגלית בפכחיות ובראיית היום הזה, ראשית השיבה ההיסטורית-עולמית שאני מאמין בה בכל נפשי".

ומותר לומר, כי הכוח הכפול הזה:  גם להאמין מלוא-הנפש בדבר שאמיתו תוכח מעבר לדור, גם לעשות לאמונה זו נפשות באמצעי הראייה של הדור – הוא עיקר-סגולתו, שהכשירו לתעודתו ההיסטורית.

 

ד

ומן העניין להזכיר, כי הרצל שלח את "מדינת היהודים" לגדולי הרוח שבדור, לכאורה כדרך השולח אל סמכות עליונה, ובאמת כדי לבחון, עד כמה גדולי רוח אלה חשים את המאורע ההיסטורי הגדול שיתחולל, מוכרח להתחולל.  הנה שלח את החוברת לחוקר והמבקר המהולל גיאורג בראנדס והתשובה שלו גורמת לו להרצל אכזבה קלה.  כסבור היה, כי עצם האידיאה של מדינת יהודים תעורר את הסופר המהולל ביתר עוז לאהבה או לשנאה.  הרצל כותב:  "אפשר שנהגה אל תוך העתיד החתום דברים שלא היו עדיין ואף-על-פי-כן אינם אוטופיה".  הוא מוסיף לאמור כי "המדינה החדשה תהיה טובה מן הקיימות במידה שדבר חדש טוב מן הישן".  ובבוא תשובתו השנייה של בראנדס כותב הרצל:  "הריני חייב לך – – ביאור על שום מה הייתי מאוכזב מעט.  לא בגללי, שאילו כן הייתי אדם מסכן.  אף לא בגלל מפעל חיי, שהוא גדול בהרבה ממני ושאין אני לגביו אלא כעבד נושא אבנים לגבי פיראמידה.  מאוכזב הייתי בגללך או ביתר דיוק:  בגלל ציורך שציירתי לי, וזאת לפי נתונים, שאתה חייב להודות במשקלם:  כלומר לפי כתביך.  חשבתי ואני חושבך חובב ענינים יפים.  על-כן הראיתיך את עניני, שלפי שורת הבינה לא יכולתי לצפות מצדך כל סעד למענו, ותהי צורתו כאשר תהיה.  שמא העניין אינו יפה כלל?  ושמא טועה הפעם דווקא יודע-האמנות?"

דברים אלה מוכיחים לנו, כי הרצל יותר משביקש לבחון את האידיאה שלו, ביקש לבחון את כושר-קליטתם של גדולי-הדור לגביה.  הדבר הזה בולט ביותר במכתבו אל הוגה הדעות הרברט ספּנסר, שגם אליו שלח את חוברת מדינת היהודים.  במכתב הזה נאמר:  "– אנו אורחים עלי אדמות.  לפי המהלך הטבעי אולי תקדים לצאת מזה מאשר אני בן 37.  לכן רציתי – משום שכבר היום אני משוכנע, כי מדינת היהודים תקום בצורה אחת או אחרת, אם גם מעבר לגבול חיי – לדעת איך השתקפה התחלת המפעל ברוחו הגדולה של הרבּרט ספּנסר".

המכתב הנפלא הזה הוא לנו כמפתח:  הוודאות כי מדינת היהודים תקום היא כסלע, ולימים הכל יראוה כממשות, אך חשוב לדעת, כיצד השתקפה ראשיתה בעיני גדולי הדור.  כך יש להבין את המכתבים שהזכרנו, כך יש להבין את ההגדרות:  נסיון, אגדה.

כי רק מתוך ודאות מוחלטת זאת מובן לנו כוחו של הרצל לצייר בפרטות את המדינה לכל גילוייה, כפי שמצינו בקווים לפּידריים ב"מדינת היהודים", בפיזור-נקודות ביומנים, בפּאַנורמה מקפת ב"אלטניילאנד".  מתוך כך מובנת ההכרזה:  "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים.  אולי בחמש שנים, על-כל-פנים בחמשים שנה, יכירו בּזאת הכל!"

הוא ראה במו עיניו את המדינה על שני הקווים הגדולים – הציויליזטורי והסוציאלי – והוא יכול היה לראותה מתוך סגולתו לראות מעבר להגיונו של הדור.  הוא עצמו ידע, כי האמונה שבו מקורה מעבר לתודעה;  בתחום שבו מתלכדים מיתוס-ראשית וחזון-אחרית באורה של ההיסטוריה.

 

ה

דרכם של חסידים בשמחת תורה, בבוא שעת ההקפה הראשונה, הם פותחים את הארון וקודם שהם קוראים את המתפללים ליטול אחד אחד ספר תורה.  הריהם קוראים לראש שושלת רבם:  תן כבוד לתורה, וודאי להם כי הוא נוטל ספר ומקיף עמהם ומרקד עמהם.  ואף אנו, בהקפה הראשונה, מצווה שנפתחנה בקריאה:  מורנו ורבנו ר' בנימין זאב ב"ר יעקב תן כבוד למדינה.  וודאי יהיה עמנו, בבחירתנו, עתה כהיותו בימי פעולתו השגיאים לעמנו.

 

[כ"ד טבת תש"ח].

 

מאמר ד':  בין פתרון לחידה

א

כל מה שפתרון-מפעלו של הרצל מתרחב והולך כן חידת-אישיותו מעמיקה והולכת, בנוסח כולל:  כל מה שהפתרון מתגלה והולך כן החידה מתעלמת והולכת – הרי הגדרה, ההולמת את עצם החיזיון הזה.  שכן פירוש שנראה מלא וגדוש שלשום, הקליש ודהה אתמול;  פירוש שנמצא חד וחלק אתמול, קהה ונתחספס היום.  הבוחן באסוּפת-הנסיונות השונים, הקטנים והגדולים, שעניינם חזיונו ופשר-סודו, ודאי שאינו יכול שלא להתעורר על כך, כי מבחינת העיון וההסברה יפה כוחם של אחרונים מכוחם של ראשונים.  אולם אין הוא רשאי להתעלם מן הצד השווה שביניהם – אלה ואלה מרחק-הימים מגלה את גבולי-ראייתם, ושעל-כן אלה ואלה מניחים לבאים אחריהם את מלוא-הבקעה להתגדר בה.  נמצא כי גם עתה – ביתר דיוק:  דווקא עתה – חקר החזיון הזה יותר משהוא עשייה בקו-ההמשך, הוא תפקיד בנקודת-הראשית.

תפקיד זה משמעו סילוקם של רבדי-ביניים, שעיקרם אותה קבוצת-הפירושים שנערמה לפנינו, ושיבה למקורות.  בכלל המקורות, שמרכזם אוצר העדויות ממעגל חייו ועשייתו, נודעת כמובן, חשיבות מכרעת לדברי-העדות שלו עצמו.  והיא עדות כפולה – דברים שנתכוונו בשעתם לאוזן הרבים או עינם ונשמעו או נגלו ברשותם;  דברים שלא נתכוונו בשעתם לאוזן הרבים או עינם והיו כשיחת הדובר או הכותב בינו לבין נפשו.  אין צריך לומר, כי כשוני-הכוונה שוני-ההבעה – מחסומים, שמחייבים רשות-הרבים, נטרדים ברשות-היחיד, ושעל-כן העימות בין סוג העדות האחת (פובליציסטיקה, בלטריסטיקה, הרצאות, נאומים) ובין סוג העדות האחרת (ספרי הימים) היא משענת גדולה ביגיעת פיענוחה של עצם-ההופעה ומשמעותה.  והנה נוספת עתה עדות שלישית, שהיא כעדות משלימה – דברים שלא נתכוונו בשעתם לאוזן הרבים ועינם ולא נשמעו או נגלו ברשותם, אך אינם שיחת הכותב בינו לבין נפשו, אלא דיבור בינו ובין יחידים.  הלא היא מטפחת-האגרות הגדולה, שמסדיריה (א. ביין וג. הרליץ) זיכו אותנו בבכור-כרכיה.  ואם נאמר, כי העדות הזאת היא תוספת-משענת וחטאנו לחשיבותה המיוחדת – שכן היא-היא המגלה לנו את בונה-עתידות-עמו בעצם העשייה.  כי אם הכתובים הגלויים (מאמרים, נאומים) באו להראות את הבנין לרשות-הרבים הקרובה והכתבים הכמוסים באו להראותו לרשות-הרבים הרחוקה, והבדל-האופי שבין הגלוי והכמוס נקבע לפי שוני הריזוֹננס של אוזן קרובה, שאין לפניה ריווח-התבוננות גדול ביותר, ושל אוזן רחוקה, שיש לפניה ריווח-התבוננות גדול יותר, הרי כתבי-הביניים (האגרות) מראים את הבנין בעצם ההנחה של לבינה על גבי לבינה.  מלחמת-השניים, הבאה על ביטויה בכתבים הגלויים כדמות העמוד בתוך המציאות ונלחם בה לאור-החזון ובכתבים הכמוסים כדמות העומד בתוך החזון ונלחם לו לצל-המציאות, נגלית במכתבי-הביניים, באגרת, כמלחמת-שניים פשוטה כמשמעה, כי היא מלחמת הבונה הלוחם בחמרה של כל נפש ונפש, שהוא מיעדה כלבינה בבניינו.  בכמה יגיעה וחכמה, בכמה התמדה והבחנה נעשית העבודה החמורה הזאת – הוא עניין גדול ומפורט לענות בו, והוא מפתח חשוב להבנת חזיונו של הבונה, פלא-סגולתו וסגולת-פלאו.  כי ככל שאנו מפליגים בעיון זה אנו רואים את הסגולה – הגישה הדקה, המעויינת והמחושבת כאחת, והיא מיוחדת לנפש המכוונת וכיבושה;  ואנו חשים את הפלא – מתחת לשכבת הדברים המחושבת (בכפל ההוראה:  מחשבה וחשבון) עוממת אשה של דמוניה, וצירופם של הסגולה והפלא הוא במין מזיגה מוזרה של דיקדוק-ארדיכלים בפרטים הקטנים וביטחת-סהרורי בכלל הגדול, כשהדיקדוק הוא עבדה הסמוי של הביטחה.

 

ב

אכן, העיון באגרות מלמדנו, כי כל נפש ונפש, שאגרת באגרות מכוונת אליה, חשובה כלבינה או כחומר ללבינה, נבדקת לטיבה מתוך מגמה להיעזר בה ככוחה, אם מרובה ואם מועט, נלושה כמה וכמה לישות להכשירה, ואך בהיכזב כל תקווה לשילובה בנדבך, היא נפסקת ואפילו מושלכת.  אף קו-הבחנה מכליל עשוי ללמדנו, כי במלחמה זו על כל לבינה ולבינה, ניתן לראות גישושו של הבונה בסוגי-לבינים שונים, כשם שניתן לראות.  כי גם בו נתקיים ענין אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.

בגישושיו אלה היתה הדרך הקרובה ביותר לבני אומנותו – הסופרים, ביחוד הקרובים לבית-גידולו ודרך-גידולו.  והרי תחילה לא ראה את מפעלו אלא כמפעל של אמנותו – דבר-ספרות, המתמצה מתוך עצמו.  האגרות אל היינריך טבלס וארתור שניצלר סובבות על המחזה "הגיטו החדש" והעלאתו, אך נפשו יודעת מאד, כי היא לא תסתפק, לא תוכל להסתפק בכך.  "אתה אומר, כי ענין היהודים אינו ממלא אותך.  אותי הוא זה כמה ממלא לגמרי, לגמרי!  כסבור הייתי, כי במחזה אסיר בכתיבה את הלחץ מעל נפשי.  לא עלה בידי.  להיפך, נכנסתי יותר ויותר לתוך הענין".  הוא נכנס ומכניס יותר ויותר לתוך הענין – כך ניתן להגדיר דרכו מעתה.  הוא מכניס – תחילה בני-אומנותו, במידה שהם מניחים להכניס עצמם, בין במישרים ובין בעקיפים, בין במכוּון ובין בלי משים.  הרי עתה הוא כּפוּת לכלל, שלשונו לשון הכלל:  "למען היהודים עודי מנסה לנסות ולעשות מה – עם היהודים לאו".  כלומר כלל, המבאר את תנודת-הגישושים בין אדריסאות שונות, עד שנמצאה לו האדריסה הנכונה, היחידה, שחייבה שינויו של הכלל לאמור:  אין עשייה למען היהודים אלא אם היא נעשית עם היהודים.

תנודת-גישושים זו תחנותיה מרובות – תחנה ראשונה, תחנת בני-אומנותו, הסופרים והעתונאים.  כשם שנענו לו בה אוהדי-מרחוק כך נצטרפו לו בה עומסי-מקרוב, מהם מי שעמיסתו היתה לשעת-ארעי – ברנארד לאזאר, מהם מי שעמיסתו היתה לשעת-קבע, עד ששמותיהם נאמרו בנשימה אחת – מכס נורדאו.  הפנייה אליו היא כבר לאחר ההתנסות בתחנה האחרת – כמסורת התקופה ורוחה נתבקשה האדריסה-מבית באשר על נדיבות יקום, בפילנתרופוס.  בתי-ישראל במזרח של אירופה קישטו כתליהם בדיוקנו של מונטיפיורי, מחברי-ישראל קישטו שערי-חבוריהם בהקדשות לרוטשילד, ועתוני-ישראל המטירו תכניות על גבי תכניות ליצר-הפילנתרופיה של הברון הירש, והנה הוא עתה האדריסה.  כי נכזבה ואיך נכזבה, הוא מן המפורסמות שאינם צריכים ציטאטה.  נודעת ההבלטה של השוני בין יהודי-הרוח ובין יהודי-הממון, אך ראוי להבלטה גם השווי שביניהם – העשייה למען היהודים בלעדיהם.  "הנה קיר, והוא ניוונם של היהודים.  אך איני יכול להבקיע את החומר בראשי בלבד – לא.  לכן אני מסתלק מכך".  אין יודע מה היה המשך-המגע, אילולא הפסיקו המוות.  אך מותר לשער, כי מה שאירע לאדריסות הקטנות, כשל אלברט רוטשילד והאביר לבין גוטמן, שנתגלו מיד לבינים פסולות שזריקתן תקנתן, ומה שאירע לאדריסה הבינונית כשל מונטאגיו, ומה שאירע לאדריסה גדולה, כשל הנדיב הידוע, שלא הכיר את מגמתו שלו עצמו, כשהועלתה לדיוטה עליונה, היה גם בסופה של האדריסה ההיא.  כלומר גילוי-טעותה.

וטבעת-הטעות מקפת גם את האדריסה האחרת, האדריסה-מחוץ, בין הפנייה אליה היא לפני הגל הגדול שהעלה הקונטרס "מדינת היהודים" ובין לאחריו.  כי ההבדל בין פנייה ראשונה, שאינה נסמכת על הכרעת תנועה שמאחורי בעל הקונטרס, ובין פניה אחרונה, הנסמכת עליה, אינו תחילה הבדל-שבמכריע – התנועה היא משענת, ששימושיה שונים, ובכללם שימוש של איום, אך אינה המשענת.  "אכן אין אנו זקוקים לו להירש, כשם שאין אנו זקוקים ליחיד אחר, ויהי גם עשיר מופלג.  האומה עצמה מתחילה מתנערת" – כך להלכה ומבית, אבל למעשה ומחוץ יבוקש היחיד, בין שמו וילהלם השני ובין שמו עבדול חמיד, והבקשה הזאת היא, בעצם, אֵם אגרות שונות, שכל אחת ואחת מכוונת לכבוש, אם שליט אם משמשו, לתכנית-הבנין וביצועה.  הכוונה הזאת נראית אפילו באגרת לקנצלר הרייך, ביסמארק – לכאורה הפנייה היא כאל סמכות שתכריע, אם רעיונו יש בו ממש או הזייה, אך באמת מורגש, כי ההכרעה נפלה כמאליה ובקשת-השירה תוכיח.  לא כל שכן בפניות לנשיא המיניסטרים, באדיני, או לנסיך הגדול ולאדימיר, וביחוד לדוכס מבאדן, והפנייה היא כשל בונה-מלכות, המבקש מסייעים בני-בינה ופותח בפניהם את הפתח לתולדות-העולם.  איך השכיל במסכת הזאת של אגרות לדוכס וליורש-עצר, לנסיך ולפחה, מדינאי וגנרל להפעיל אנשי-ביניים, איש איש כרוחו ומניעה, – כן, למשל, תם כהכלר ותחבלן כנבלינסקי, – גם היא סוגיה באמנות-ההשפעה, שהכלל הגדול שבה:  כל העשוי להיות לבינה או פלח-לבינה חייב כיבוש, על פי דרכו, באופן שכל השבילים ישמשו את המסילה האחת.

 

ג

לכאורה נמצאת בכלל האדריסאות הראשונות הסמכות-מבית – סמכותם של רועי-הרוח, הרבנים.  אך באמת אין הם לו כקו-תיווך בינו ובין עדת-המאמינים הכרוכה אחריהם, אלא כקו-תיווך בינו ובין יחסני-הממון מישראל.  כשהוא מטריח ראשונה את גידמן הוא מבקש לו בן זוג – איש-כהונה ואיש-חולין.  תחילה הקנדידאט הוא סאלו כהן ולאחריו מאיר-כהן והצד השווה שבשניהם, שלא יצאו מכלל קנדידאטורה.  אל איש-הכהונה יאמר:  "אני מנחש כי תהיה לי העוזר הנכון, אחד-העוזרים;  כי אהיה צריך עוזרים הרבה".  קשה לומר, כי מאחורי דברי-האֵמון, שסופו כנודע נכזב, נשמעת אפלציה אל כוחו ורוחו של הרב;  ברורה הכוונה לעשותו שלב להגיע לפירמה בעלת-הכוח – לאלברט רוטשילד.  קצה הסולם – וילהלם השני – "אם לא אגיע אל הקיסר נשארת לי הצורה האחרונה של הביצוע – הדמיונית".  מתוך חטיבת-הכתב, שבה נכתבו דברים אלה, ניתן ללמוד, כי רפרפה לפניו השערה של דרך אחרת, שסופה נתגלתה הדרך הממשית, היחידה.  כי אילולא כן, מה פירוש ההכרזה הכפולה שם:  "הייתי מוצא [עוזרים] אחרים, ואם לאו, הרי אלך לבדי";  או:  "לא תהא זו אשמתי, אם יניחוני שאלך לבדי ואשגה שגיאות בודדות".  כי אילולא כן, מה פירוש ההשוואה של תכניתו למעשה איחודו של הרייך:  "היא [גרמניה המאוחדת; נראתה עוד בכנסית פאולוס חלום.  ועם זה נענה למחשבה זו מתוך מעמקים רבי-החידה של נשמת העם-רחש מלא-תעלומה וללא-הכחש כחיים עצמם".

אמור, מכאן שכבת-תודעתו הגלוייה, שבה מתרוצצת ההערכה של עמנו מקצה לקצה, שהצד השווה בה היא בתכנית:  למען העם, שסימניה המובהקים הם אֶמנציפּאטוֹריים;  ומכאן שכבת-תודעתו הכסוייה, שעיקרה האזנה למעמקים רבי-החידה של נשמת-העם ורחשה מלא-התעלומה, וסופה תכנית:  עם העם, שסימנה המובהק הוא אוטואמנציפטורי.  ולא ייפלא, אם פעמים יוּכּר בבירור העירוב של שתי השכבות, כגון בדברים למאיר כהן:  "בנו עצמנו אני מחפש ומוצא את הפתרון.  אני צריך לכך יהודים מוכשרים. – – אל תתנני ללכת בדד.  הייתי עושה זאת שלא ברצון, אך הייתי עושה זאת סוף-סוף".  ההתגברות על העירוב בולטת בדבריו לרב אחר, לצדוק כהן, גם הוא בבירת-מערב, גם הוא נחשב לא בשל כוחו שלו כרועה רוח של עדתו אלא כמייעצו של רוטשילד ועל-כן כנקודת-גישור אליו:  "התנועה נמשכת והיא תגדל בסערה, אל יטעה בזה איש".  האמנם האמין, יכול היה להאמין, כי סערה אפשר לה בלא חוקי-סערה, בייחוד בלא בכור-חוקיה – ההתפרצות?

התכנית:  למען, היא שצימצמה את הפנייה לרועי-הרוח של רבני-מערב, שכן האגרת היתומה לרבי מטשוֹרטקוב, שבאה כבר בימי האדריסה הממשית, אדריסת-העם, לא יצאה מגדר של אפּיזוֹדה.  והיא פנייה שהפונה יצא מלפניה בפחי נפשי – הרומן עם גידמן היה, כנודע, קצר ועד מהרה בא היפוכו, והעוזר נתגלה מכשיל ותחת פעולת-צוות בא הפולמוס.  ובמסוכם:  הוא יצא מלפני רבני-המערב כדרך שיצא מלפני עשיריו.  ואין הסיכום עשוי שישתנה בשל שניים שלושה רבנים, המתנודדים בין ריפורמה וחיבת-ציון והם בקטני-עוזריו.

ואפשר וכאן מקומו של הרומן, שגם הוא היה בן חליפות, עם רב שישב במערב, אך שרשו במזרח, הוא אהרן קמינקא.  כסופר עברי וחובב ציון, פנה אל בעל התכנית הנועזת והוא במכתבו הגדיר תכניתו, כמובן מלמעלה למטה.  "תיכנתי לעם-היהודים תכנית, שהשימוש בה יעמוד לו לשחרר את עצמו.  אם אינו רוצה, יישאר-נא גם להבא במעמד של אי-כבוד, עד בוא דור אחד וטוב ממנו".  נודע מה היה בסופו של הרומן הזה, שכבר תחילתו לא חסרה מתיחות שבין חומרת-מישרים של חכם-לתומו ובין קלות-עקיפים של מתחכם-לשחוקו.  לא ייפלא, אם נקרא במכתב אליו:  "ביקורת היא לטובה, ביקורת יתירה מקפחת את הנבטים – – בכלל יש במכתבך נעימה לגלגנית – – ";  ובמכתב עליו:  "הרב הפראגאי ק. פנה אלי פעמיים.  אז נראה היה, כי הוא בעד העניין.  איני יודע מה הלה רוצה.  השלך את מכתבו לסל הניירות ואל תתן לו תשובה".

ודאי, שורת האמת מחייבת לזכור, כי הרב הפראגאי הזה תיווכו בין מזרח למערב סייע לו לקונגרס שיהא קונגרס, והיא זכותו ההיסטורית, אך היא גם מחייבת לא לשכוח, כמה קוצים הטיל איש-תווך על דרכו של החוזה, שמשרתי ד' או לא הכירו בו שלוחו או שהכירו בו כעין שלוחו וראו עצמם מותרים במנהג מלמדים-להועיל לתלמיד-דרדקי.

ולא תמה פרשת-המערב – אחרי עשירים שבהם ואחרי רבנים שבהם באו חובבי ציון שבהם.  גם עתה תחילת הרומן חמימה גדולה וסופו קרירה לא-קטנה.  גוש החזון הלוהט נפל לתוך המתינות השלווה – הוא דימה להלהיטה והיא ניסתה לצננו.  מה מרעישה אותה פגישה ראשונה עם קולונל גולדסמיד, שהוא פותחה בווידוי:  אני דניאל דירונדה, ומה מעמעם המשכה, שבו נשמעו דברי-האיום:  "אולם אם יבוא פילוג בין יהודי-הממון הגדולים ובינינו, לא אנחנו נהיה הנפגעם, אלא ההם.  התם יעמדו אילו שקי-כסף על השנוררים והמשרתים שלהם – הכא אנו, עם כל הכוחות האצילים, האמיצים הנבונים והנאורים של עמנו".  והמרחק יליד השוני במהות, במזג, בחפץ בא על בינוי חד, כמעט גרוטסקי, בקטנה – הרי, למשל, האגרת להרברט בנטויטש למסע-התיור שלו ושל חבורתו לארצנו, וכמותה, ככל אגרת דומה, באה לעשות את המעשה, הקטן כשלעצמו, בית-אחיזה למעשה הגדול, פוזיציה בתכנית, ונותנת בו ולו טעם של כוח-תנופה ותנופת-כו, והרי תשובת-הצוננין – כביכול ניתורי-אנקול המתגוננים מפני הרקעת-נשר.

וההתגוננות הזאת כמה וכמה מהדורות לה, וראש לה פרשת בּמבּוס והילדסהיימר;  שניהם מועמדים להיות יושבים ראשונה במעשה התאגדותו החדשה של העם וכוח-פעילותו לתמורת-גורלו המכרעת.  והנה ראשון, התקוע ועומד במסורת-הזוטות – השגתו מכשילתו;  אחרון, התקוע ועומד באוירת-הסביבה – אָפיו מכשילו.  כמותם כגידמן וכאחרים – הליכה של פסיכה אחת לקול הקרן וקסמו ומניה וביה רתיעה של פסיעתיים שסופה, או מנוסה תורענית או עריקות מבויישת. והנרתעים הם אחד אחד פירמה במחוזי-חיים שונים, בידם חוטי-החיבור עם ציבורים ואיגודים, מה שאין כן מי שנלקח מאחרי הפיליטון להיות קברניט, הקברניט.  הוא אין לו אלא לבו הלוהט מיעודו וידו האוחזת עטו, ובהם יעשה חשבונו עם הקרובים הנעשים רחוקים, וסופו של החשבון:  "הקונגרס מתקיים, זהו עתה העיקר וכן יהי".

 

ד

תור אדריסה אחרת, האדריסה.  עיקרה צעירים – קצינים וחיילים המכירים מצביאם ומתגייסים לצבא-הגאולה.  בכרך שלפנינו נראים חוטי-החיבור עם הגוורדיה הישנה, מהם אישי קטוֹביץ – ר' שמואל מוהילובר, יוסף חזנוביץ, משה מוזס;  מהם אישי המודרנה-מבית – בירנבאום, אחד-העם, בריינין;  אך צומת-המגע היא חבורה הגדלה מתוך עצם המגע והתפתחותו, מהם שלא כראשיתם אחריתם, מהם שנעשו לוז-השדרה של התנועה ובניינה, והאגרות עשויות ללמדנו, כיצד נעשו כך, כשם שהן עשויות ללמדנו חלקו המכריע של מצביאם בכך.

מעגל המגעים שפירושם הדרכה, עידוד, זירוז, הוראה וסיכומם חינוך המטה הכללי של התנועה וליכודה, הוא כמעגל המתרחב והולך, והיקפו כהיקפה של הגלות.  כיצד המעגל התרחב יום-יום, ביגיעה ערה ודרוכה, במסירות חדה ומתמדת – הוא הלימוד הגדול היוצא לנו מעיוננו באסופת-האגרות.  הרי נקודת-המגע קרובה, בתוך העיר וינה – לנדא וקוקש, שליט וברקוביץ, סטיאסני ויוֹרק-שטיינר, קלנר ומרמורק ואחרים.  והרי קו-מגע בתוך המדינה – לייבל טויביש בקולומיאה ואברהם זאלץ בטרנוב, דוד שרייבר וגרשון ציפר וביחוד אדולף שטאנד בלבוב, מרדכי אהרנפרייז בדיאקובר.  והרי קו המגע מעבר למדינה, עם מערב, גרמניה – בודנהיימר וולפסון, בקלן, היינריך לווה וזלוציסטי ויהושע טהון בברלין, גוסטב ג. כהן בהמבורג ואחרים;  אם שוייץ – דוד פארבשטיין ואם אנגליה – יעקב דה-האז בלונדון, שהדיבור אליו הוא בפירוש כשל קצין לחיילו;  אם במזרח, רומניה – הוריה קארפ, ובייחוד שמואל פינלס בגאלאץ;  בולגריה – ראובן בירר וצבי בלקובסקי, נבון והרבסט בסופיה ואחרים.  הקורא במכתבים הרבים והשונים האלה לא יוכל שלא להפליא את כוח-החדירה של הכותב באפים, סגולתם וכשרם של האנשים האלה, כשם שלא יכול שלא להפליא את האוריינטציה שלו בהם, אווירתם ותנאיהם.  איך השכיל להבחין מרחוק ולבור מכלל החבורות את סיעת-הבונים, איך השכיל לכוון אחד אחד לתפקידו, לעורר בו את הכוחות התוססים ולהדריכם, לראות את היתרונות והמגרעות, התוקפות והחולשות;  איך השכיל לנחש מה מידת-האמון שכל אחד ואחד מהם, על פי אפיו ודרכו, ראוי לה;  איך השכיל לקבוע מידת הדיסטאנציה השונה שבינו לבינם – תורה גדולה היא ולימוד היא צריכה.  והרי, למשל, קטנה העשויה להעיר את הפרשה הזאת – גם מכתב חוזר, שעניינו ולשונו אחדים, לא כגמר-ניסוחו לפלוני הוא גמר-ניסוחו לאלמוני, הכותב משלב הערה, ומי שיטרח בהשוואת השינויים ילמד מהם על שוני היחסים, ואף יעמוד על סוד-השוני – כל לבינה ולבינה נערכה כמתכונתה, כוח עומסה, חסינותה, בייחוד חסינותה הפנימית.

איך קם חֶזיון ארדיכל שהתקין לו לביני בניינו, בחמרי-גלם, שרובם היו רפופים ורפוסים, איך התקין לו לבינים אלו בנפשות-אדם פזורות כפיזורי-עמו ושונות כשוני הגלויות ומקורות היניקה והגידול, איך בנה בהן בניין קיים, כאשר לא ידעוהו תולדות העם הגולה, הוא עניין גדול לחקר-חכמים וביחוד לחקר-אמנים, ולנו המתבוננים כדרך שאנו מתבוננים – חידה היא ותהי לחידה.

 

[אלול, תש"י].

 

מאמר ה':  בין סופר לקברניט

א

הדורש בפליאת הרצל, מתעורר במיוחד על נקודת-המעבר, ביתר דיוק:  נקודת-הקפיצה, שבין הסופר שבו ובין הקברניט שבו.  פירושה של הפליאה היה קל, אילו משמעה של אותה נקודה היה בחינת עד כאן הסופר מכאן ואילך הקברניט.  אולם באמת קיים את עצמו הסופר בתוך הקברניט שבו, ואדרבה נועדה לו לסופר שבו עלייה, ככל שעטו שירת את התנועה, שהוא נעשה קברניטה.  יומניו, אגרותיו, ואף נאומיו שתחילתם מעשה-כתב – אלה שלושת מפעלי-הכתיבה הגדולים, המשקפים את שמונה שנות-עשייתו לציונות ובה, מגלים לפנינו את הסופר שבו ששיעבד את עצמו לקברניט שבו, ששיעבד את עצמו לרעיונו להלכה ובייחוד למעשה.  שיעבוד זה נכללת בו כממילא מערכת-שיעבודים שלימה, שהכלל הגדול שבה אומר:  הכל לציונות;  לאמור:  הכל נערך לפי זיקת-שירותו לציונות, לה ולשמה, באופן שהכל הוא בחינת משל קטן לנמשל גדול; – כלומר, רחוק וקרוב, זכרון וחוויה, תלמוד ונסיון, ממש ונפש.

 

ב

"הרצל ידוע בעולם היהודי כאופי-ברזל, המחזיק בכוח את מושכות התנועה החדשה, המביט בעין עזה ובהירה אל העתיד ואינו מניח לרכך את לבו בקלות כל-כך.  פחות ידוע הרצל המשורר היושב לפעמים בודד ומעוגם, בחושו את הששונות הקטנים של חיינו ואת היסורים הגדולים של העולם.  פחות ידוע הרצל המשורר, המעדיף לעמוד מרחוק, פרוש מן ההמולה ולהתבונן, איך כוחות-אלהים הורסים ובונים, איך אבנים גדולות וקטנות מצטברות וגדלות כדי מסד, איך בניינים גדולים מתרוממים מעל לאדמה.  איך בניין גדול עולה ונופל, נבנה לאטו, מקדש העתיד".

ציטאטה היא, שתרגמנוה, שכן לשונה יידיש, ונדפסה עוד בחיי הרצל, מעל דפי "דער יוד" (גל. 3, שבט תר"ס, 25 יאנואר 1900), וכותבם חותם א. ע., אלה ראשי-תיבות של שמו: איזידור עליאשוב, הלא הוא הסופר שנודע תחילה בכינויו:  גר-צדק ולימים בכינויו:  בעל-מחשבות. לכאורה סותרת הציטאטה הזאת את דברינו, שהן היא מבדילה בו בהרצל בין הסופר שבו ובין הקברניט שבו.  אולם מה נעשה ואין הציטאטה אלא עיטור להערכת מאמרו של הרצל:  בדרך, שנדפס בשבועונו Die Welt [=העולם], ומתוך אותו המאמר אנו למדים, כי ההבדלה ביסודה אין בה ממש.  מרכזו של המאמר הוא דבר-משל, שעל פיו תנועת הציונות משולה כאנייה בים, שאינה רואה אלא אותם שמים עצמם ואותם מים עצמם, ורק הקברניט המנוסה יודע, כי אנו היושבים בה באנייה מפליגים והולכים, ועוד ייראו החופים המגודלים ירוק.  והנמשל היא התנועה, שהיא גדלה והולכת, שמצטרפים לה תומכים חדשים, בעוד שהיריבים מלפנים מתרככים והולכים ומתחילים לתת את לבם עליה.  ושוב חוזר המשל בהרחבו ובפירוטו, והוא משל אנייה המפליגה מאנגליה למצרים – הטוב שבנמלים היא סותמפטון, אך לא הכל בוחרים בו;  כי יש החושש מנסיעה ארוכה במים ועושה דרך-עקיפים גדולה ברכבת, עד שהוא יורד לאנייה;  ויש שהיה נוסע גם הוא, אלא שאינו בוטח בקברניט;  ויש שמאחר את האנייה או אינו יודע על הפלגתה.  ועתה בא גם הנמשל בהרחבו ובפירוטו:  במוקדם או במאוחר הכל באים אליה, אל התנועה, והיא מקבלתם בזרועות פתוחות – "כי העבודה מרובה ואנו מאושרים על כי באים לסייענו".

עינינו הרואות, ביקש בעל-מחשבות להביא דוגמה להבדל שבין הסופר והקברניט, בין בעל-השירה ובעל-העשייה, ולא חש כי הדוגמה שהביא מבטלתו, שלא באה בה השירה אלא לשרת את העשייה, לא בא המשל אלא לשמש את הנמשל.

 

ג

וכמשל האנייה ונמשלו עשויים משלים אחרים, ומכללם נבליט מה שמביא מנדל קרמר (עתונאי ובלש בימי-התורכים;  הוא היחיד, שהקביל את הרצל בתחנת-הרכבת בירושלים, ובכיסו שמורה היתה פקודת-מאסר שרשאי היה להיעזר בה ככל שהיה רואה צורך בכך) בכתבה שלו על האזכרה שנערכה, בסמוך לפטירתו של הרצל, בבית ספר למל בירושלים ("המצפה", גל. 16, י"ז באב תרס"ד, 29 ביולי 1904).  באותה אזכרה סיפר הפדגוג הנודע אפרים כהן-רייס על פגישתו עם הרצל לאמור:  "אך זה חדשים אחדים מאז אושרתי לשבת שעות אחדות בביתו ולהתענג על זיו-פניו וקסם-שפתיו.  עוד לנגד עיני המחזה הנפלא, אשר לעולם לא אשכחהו.  בעד חלון-ביתו ראינו שלג מכסה ארץ ונערים משחקים ברחוק מגלגלים כדור-שלג, והכדור הולך וגדול!  והרצל עשה בשיחתו את המראה ענין לתנועת הציונות לאמור:  "ככדור הזה הולכת היא וגדלה מרגע לרגע, שם יעמדו נערים בטרם יתנו ידם, אך עוד מעט וישתתפו גם הם בעבודה.  ראה! – קרא בהתפעלות – הנה כבר ניגש אחד!  הנה עוד אחד, עוד ועוד.  הכדור הולך וגדול – אך הוא מלא בליטות, איננו עוד מעוגל וחלק.  ויעמוד מהתגדל.  הנה המעצורים! – אמר באנחה – הנה המפריעים!  אך הנערים לקחו עץ ויחליקו את פני הכדור, והכדור הגדול שב לעשות דרכו להשתלם ולהתגדל באין מעצור.  הנה עתידנו!"

משל האנייה שלא היתה לעיניו בשעת-כתיבתו ומשל כדור-השלג שהיה לעיניו בשעת שיחתו, מפליאים ביותר בצדדים ובפרטי-צדדים השווים שביניהם, אך דומה כי גדול המשל האחרון מן המשל הראשון, שכן בו משל ונמשל אחוזים ודבוקים כחטיבה אחת.  והמתמיה שבדבר – בא לפניו, לפני הרצל, איש-ירושלים והוא, הרצל, מבקש להפקיח את לבו על דרכה של התנועה, אין הוא צריך להטריח לשם-כך אלא את המראה הקרוב מכל קרוב, מחזור שעשוע-ילדים שמעבר לחלונו.  ולא עוד, גם זכרי-שיר הם לו כמשלים העשויים לשרת את הנמשל, שהוא-הוא העיקר.  מי שיטול עליו לעמוד במפורט על כך, ימצא בקעה רחבה להתגדר בה – פעמים תהיה זו תיבה בודד, פעמים יהיה זה שבר-אמירה, פעמים יהיה זה צמד-חרוזים, ויסודם זכרי ספרות ושירה, שנחקקו בימי הילדות והנעורים, ועתה נדרשו להירתם כמשל לנמשל.

 

ד

דוגמא לתיבה בודדת – במכתבו למכס נורדאו, הכתוב ב-10 בספטמבר 1897, יאמר, כי ביקש לכתוב לו יום יום:  aber ich bin unter Arbeit submersus;  בלשון תירגומו של ח. איזק (אגרות הרצל, כרך ג', עמ' 4):  אלא שמשוקע אני ראשי ורובי בעבודה.  והנה השימוש בתיבה הלאטינית submersus אומר דרשני.  תיבת submerge או summergo פירושה לטבול, להטביע, לשקע, ויסודו mergo עיקר-הוראתו כך, ויפול בייחוד במים, אך מישנה-הוראתו יפול גם בשקיעת כוכב וכביונו וכדומה.  מדברי הרצל ברור, כי כיוון לעיקר-ההוראה, והשימוש הכפול, גם במלה הלאטינית:  sub, גם במלה הגרמנית:  unter, יוכיח.  והנה אם אין בידנו לשער השערה רחוקה, שהבליח לו להרצל זכר תלמודו הגרמניסטי, שעל פיו נגזר מלשון mergo לשון ausmergeln שפירושו התרוקנות-העצמות מלשד-המוח, ושהוראתו המקובלת:  להתיש את הכוח מרוב-יגיעה;  יש בידנו לשער השערה קרובה, כי ניצנץ לו, להרצל, זכר הנובילה של תיאודור שטורם:  Aquis submersus שעניינה מעשה-תוגה משנת 1666, ומרכזה תמונת ילד, שמצא את מותו בבור-מים, תמונה שמתחתיה רשומות האותיות C.P.A.S., ששתיים האחרונות הן ראשי תיבות Aquis submerses כלומר:  טבוע או משוקע במים;  ואילו שתיים הראשונות שנויות במחלוקת, אם ראשי תיבות:  Casu Pericolo כלומר:  במקרה-אסון, או Culpa Patris כלומר:  באשמת-האב, ולפי גופו של הסיפור מסתבר, כי אחרון אחרון נכון.

 

ה

דומה לשבר-אמירה – במכתבו לבארון מוריץ הירש, מ-27 ביולי 1895 הוא כותב (אגרות, כרך א, בתירגומי):  "האגדה שנתפשטה עליך היא, כנראה, כוזבת.  אתה עושה בעניין היהודים מעשי ספורט.  כשם שאתה מריץ סוסים, כך אתה מדיד יהודים, ועל כן אני מוחה חלוטי-חלוטין.  היהודי אינו צעצוע".  הפסוק האחרון הוא ציטאטה, בהחלפת התיבה הראשונה, ומקורה, כמובא בהערה שם בבאלאדה של אדלברט שאַמיסו:  Das Riesenspielzeug [=צעצוע הענקים], ועניינה מעשה מצודת נידק באלזאס, שלפי האגדה, היתה שם לפנים מצודת-ענקים, ופעם אחת יצאה עלמת-הענקים משער-המצודה וירדה במורד-ההר, כי רצתה לדעת מה מתרחש למטה.  עברה ביער והגיעה לארץ-בני-אדם, והערים, הכפרים והשדות הנעבדים נראו לה כעולם זר;  בהשפילה עיניה ראתה אכר ההולך אחרי מחרשתו – יצור זעיר ומוזר הזוחל לו ומחרשתו מנצנצת בשמש;  שמחה לצעצוע הנאה, כרעה פרשה את מטפחתה וצררה את הכל.  בפסיעות של שמחה מיהרה לאביה, אך פני-האב החמירו;  הוא הניע ראשו ואמר:  מה עשית, אין זה צעצוע, השיבי אותו לאשר לקחת אותו, ועשי מצוותי מיד, כי אילולא האיכר ולא היה לך לחם, שכן גזע-הענקים צומח מלשד-האכרים.

לאמור, הרצל שינה בציטאטה תיבה אחת, שאמיסו אומר:  האיכר אינו צעצוע, ואילו הרצל אומר:  היהודי אינו צעצוע.  אין ספק, כי הרצל הניח, ששירו של שאמיסו ידוע לו לבארון, וממילא אנו רשאים להניח, כי ביקש להרמיזו על כך, כי היחס בין הנדיב העשיר ובין עם-העניים הוא כיחס שבין הענק למעלה והגמדים למטה, ללמדך כי הם, קטני-העם, הם לשד-העצמות.  כנודע, לא העמיד עצמו הרצל מעליהם, אלא עמד בתוכם והלך עמהם, ובעמידתו זאת ובהליכתו זאת עשה את החיל הגדול.

 

ו

דוגמה לצמד-חרוזים – מימרה של הרצל, העשוייה כדרך חריזה ושנעשתה כמטבע ששימשו בו קצת סופרים, בייחוד בדבריהם עליו וסביביו.  כן, למשל, ראה אדולף פולאק, במאמר רב עניין על ארבעים מסעותיו של הרצל לכתוב לאמור:

     בשלף נשבה רוח סתיו

     אכפיל את צעדי עכשיו –

 

כך נאמר במקום אחד ביומנו.  שמא חזה מזלו את קיצו הקרוב, כשכתב שורות אלה.

ואמנם, שתי שורות חרוזות אלה כתובות ביומנו של הרצל, הרושם בו, ב-2 במאי, 1901, לאמור (לפי תירגום ר' בנימין ואשר ברש):

 

היום מלאו לי ארבעים ואחת שנה.

     הרוח ינהם על שלף שדי

     עלי להחיש את צעדי

 

עוד מעט תמלאנה שש שנים למיום התחילי תנועה זו אשר עשתני זקן, עייף ועני.

 

הבאנו בכוונה את המימרה בשתי צורות, כדי להטעים את דרכם של שני התירגומים העברים העשויים דרך חריזה (יש גם תירגום שלישי, של ד"ר י. ל. ברוך, בספרו של יוסף פאטאי על הרצל, אך הוא תירגום חפשי קצת).  הצד השווה שבשני התירגומים היה ההרגשה שלאחרי-קציר, לאמור הרגשת-סתיו, כשהרוח המבשרת סערה או עכרורית מחייבת את האדם, הצועד על פני השלף, להחיש את הליכתו. הצד השונה שבשני התירגומים הוא, שהתירגום הראשון רואה שלף-סתם, אך מגדיר את הרוח כרוח-סתיו, ומדבר על הכפלת-הצעדים;  ואילו התירגום האחרון שומע רוח סתם, אך מגדיר את השלף כשלף-שדותיו של הצועד עליו, ומדבר על החשת-הצעדים.  והנה אם נפנה למקור, ליומנו של הרצל, נקרא:

 

Der Wind saust durch die Stoppeln

Ich muss meine Schritte verdoppeln

 

ושיעור-תירגומו:  הרוח נוהמת בשלף, אני מוכרח להכפיל את צעדי.  והמקור הוא שמטעימנו טעם-חרדות – מתוכו אנו רואים את הרוח דוהרת (זה, בעצם, תירגום-משנה להוראת-מישנה של התיבה sausen), ואת הצועד המוכרח להכפיל את צעדיו.  ואמנם, מי שביקש להטעים את הקורא את כוונת המימרה לאמיתה, היה משבצה – וכך נהג, למשל, יצחק לופבן – במקורה, כלומר בלשון הגרמנית.

אולם דין שנעיר כי המקור יש לו מקור – שני חרוזים אלה נעשו מה שנעשו בשל שינוי שנפל בהם, דרך טעות מעניינת שנפלה בזכרונו של הרצל.  שכן שני החרוזים אינם שלו, אלא של המשורר הגרמני יליד הונגריה וגידולה, ניקולאוס לנאו, שהיה אהוב עליו על הרצל כדרך שהיה אהוב על בני דורו וסביבתו.  שני חרוזים אלה כלולים בשיר ששמו:  Pechvogel כלומר שלומיאל, ביש-גדא, ועניינו פרשת גורלו – לא נתקיימו שלוש משאלות לבו:  לעמוד במערכות הקרב;  לחבק אשה נאה כארוסתו;  להניף בשמחה ילד בזרועותיו;  אך אין הוא מתלונן, כי באין המזל משחק לו, הרי אילו גם נתקיימו משאלותיו, ודאי שכדור היה ממיתו קודם שהיה זוכה בתהילה, ילדו היה מת על פניו, ואשתו היתה בוגדת בו.  והנה השיר הזה כך פתיחתו:

 

Ein Stueck des Lebens war vertrauemt,

Das beste Glueck hab' ich versauemt,

Die winde sausen durch die Stoppeln

Ich moechte meine Schritte verdoppeln

 

וכך שיעור-תירגומו;  פרק חיי חלף בחלום, את מיטב האושר החמצתי, הרוחות דוהרים [הומים] בשלף, הייתי רוצה להכפיל את צעדי.

לאמור, הטעות שנפלה בזכרונו של הרצל הטילה בשירו של לנאו שני שינויים – אם לא נשער כי הטילם מדעת – השינוי האחד שהעמיד את הרוחות על רוח;  השינוי האחר כי תחת אשר יכתוב:  הייתי רוצה, כתב:  אני מוכרח.  שינויים אלה, שהוטלו בצמד החרוזים, כשהוא מנותק מגופו של השיר ועניינו, עשו את שני החרוזים כמימרה, שהיא כברייה בדילה לעצמה, ורוחה וכוונתה שונים משל מקורה.  מעשה-אמנציפציה זה עשה זכר שיר כמשל לנמשל – אספקלריה של הקברניט, שהכל משועבד לו להחשת דרכו והצלחתה.

 

[אדר תש"ך]

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה