_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"מאַלי פּשגלונד" (עתון הילדים והנוער)

יאנוש קורצ'אק

תרגם דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

מבוא

אי אתה יכול למסור מאמרים ומכתבים של קורצ'אק, ב"מאלי פשאגלונד", מבלי שתקדים להם ביאור.  הוא ייסד את עתון הילדים והנוער בשנת 1926, ניהלו בעצמו במשך שנתיים ומחצה, ואחר-כך מסר עריכתו בידי תלמידו, יאז'י אברמוב.  בעריכתו של אברמוב עברה על העתון תקופה שלמעלה מעשר שנים, ורק התפרצות המלחמה האחרונה הפסיקתה.

הקטעים, המובאים בזה מתוך "מאַלי פּשגלונד" אפשר שיהא בהם בנותן-ענין לקוראים כביטוי חי של חיפושי קורצ'אק.  כשייסד את עתונו, לא נהג אלא לפי הנחות כוללות, לא ידע עדיין בדיוק, מה עתון נצרך לילדים ולבני הנעורים, ביקש דרכים.  ניסה נסיונות ודחה אותם, משנראו לו פגומים, וקיים אותם, אם זכו בהסכמת הילדים.  שאל, נועץ, הראה לציבור את אחורי הקלעים של עבודת העריכה, לרבות פגמיה.  תחילה הרבה בעצמו לכתוב, כמעט שמילא בשלימות את הגליונות הראשונים, לימים פרש יותר ויותר – ופינה מקום לילדים.  במחצית השנה השניה לקיום-העתון בדין-וחשבון מעבודת העריכה: "לקוראים": הוא כותב בין השאר: "עתה אין אנו יראים, שמא הכתיבה לעתון תהא שלהבת-קש.  החגים האחרונים הוכיחונו: לא זו בלבד שמרבים לכתוב בחורף, אלא שהמכתבים ארוכים, ומידת הקפדנות וההשגחה שבהם מוסיפה והולכת.  בשנה שעברה היו דברים לא מענינים אפילו בחדשות השוטפות.  עתה כמעט שאין מכתבים כאלה.  – על הרבה אנו כותבים: "מלאי", ומדחים לשעה אחרת.  – ואילך: "כמעט כל העתון שלכם.  העורך אינו משמיע קולו כלל" (13 בינואר 1928, שנה ג', גל. 68).  ואמנם, בגליונות הבאים קורצ'אק מצטמצם רק על תשובות, ההולכות וקצרות, למכתבים – ענינים מסובכים יותר הוא מכלכל בעל-פה בשעת הקבלות במערכת – ומאמריו מופיעים אך כיוצאים מן הכלל.

בקטעים המובאים בזה הצטמצמנו על השנה הראשונה (שנת הלימודים 1926/27), כדי לתת את החומר הזה, שהוא המנין, העשיר ביותר ואף מכניס ביותר בהתהוותו של העתון.  בכללו הוא עשיר ורב-פנים לאין-שיעור.  אולם מקוצר המצע וויתרנו, ברוב צער, על חלקו הגדול.  וכך כמעט שוויתרנו לחלוטין על מכתבי ילדים, המשקפים כל-כל את ההשפעות   החינוכיות של קורצ'אק.  אנו מביאים קטעים מתוך "מאַלי פּשגלונד" כהתקנה לבעייה ולא כמיצויה.

בברירת החומר שלט בי הרעיון, ל"הראות" מכאן את המגע החי ביותר של קורצ'אק עם הילד ומכאן את עריכת העתון.  שעל-כן הוקדש מקודם רב, בערך, ל"תשובות למכתבים" ול"דינים-וחשבונות מן העבודה במערכת".  סידור החומר הנברר היה בו רוב קשיים.  שיחות עם בני-סמך העלו לפני שתי עמדות:  א) לסדר את החומר הנברר לפי בעיות;  ב) שלא לסדר כלל, אלא למסור לפי רציפות כרונולוגית.  העמדה הראשונה מניחה פתח הצצה טובה יותר במסכת הבעיות שהעלן קורצ'אק, אולם היה בה כדי להרוס את מהות העתון גופו.  העמדה האחרונה – הניחה, אמנם, פתח הצצה בהתפחות "מאַלי פּשגלונד", אך היא כתופסת את ההתפתחות הזאת כביכול "ברתיחתה", וכן היה בה משום פירור ומקריות שברציפות המסירה של החומר.  מכאן בחירת דרך-הביניים: אף ששמרתי על הכרונולוגיה המדוקדקת של המאמרים המובאים, טרחתי להתרכז סביב בעיות, למצוא את המאמר האופיי לאותה בעייה ובתוספת הערה (הנדפסת בקורסיב) ביארתי את התפתחות הבעייה הזאת בתחום-העתון.  כן, למשל, עיבדתי את בעיית חליפת המכתבים של הנוער, המורים, ילדי ארץ-ישראל וכדומה.  רק הדינים והחשבונות מעבודת העריכה הם כחוט השני המשתזר אילך ואילך בכל גליונות העתון.  גם התשובות למכתבים מחריגות ממסגרת החלוקה לפי בעייות.  הם כעין תצלום.  שיחות קורצ'אק עם ילדים (מי ששמע לפעמים שיחות עם ילדים, יכירן בנקל).  סידורן, העברתן ממקום למקום, או ביאורים להן לא היו אלא כמעמסה שלא לצורך.

בסיומם של דברי אומר אילו מלים על הצד הטכני שבהכנת החומר.  היו בזה עיכובים שקשה להתגבר עליהם.  אמנם, כרכי "נאש פשגלונד" בצירוף מוספי השבוע: "מאַלי פּשגלונד" שמורים בבית הספרים ליד מכללת ירושלים, אולם אין הם שלימים.  הוצאה שלימה של השנתונים הראשונים ל"מאַלי פּשגלונד" מצאתי רק אצל מדז'ה מרקוזה, שהיתה שנים הרבה מזכירה של העתון, ועתה היא יושבת בגבעת-חיים.  היא גם שיתפה עצמה בהכנת החומר הזה: השלימה בסיפור שבעל פה פרטי עבודת העריכה של "מאַלי פּשגלונד" והחוירה ענינים, שלא נתבררו לי למדי מן הקריאה בלבד, ובאחרונה סייעתני בעצתה בדברים שהיה בהם נדנוד ספק.  ...

                                                                                         עדה פוזננסקי

 

ורשה, 3 בספטמבר 1926

אל קוראי העתידים לבוא!

עתוננו יימצא בבית גדול בקרן-רחוב. בסמוך גן: מימין מגרש עצום, משמאל בריכה וסירות;  בחורף מגלשה.  כמובן, אופניים, מכוניות, ואוירונים לשימוש העוזרים והכתבים.  על הגג אנטנה.  שנוכל בנקל לאסוף ידיעות מכל המדינה, מכל העולם.  כל מקום שיש בו משהו חשוב ומענין, שם נמצאים שליחנו ומצלמתנו.

כך יהיה עתון הילדים ונוער בתי-הספר.

טלפונים יהיו שנים-עשר.  שכל אחד יוכל בכל שעה לדבר, לשאול, למסור ידיעה או תלונה.

ראינוע יהיו שנים (בקומה התחתונה).  באחד סרטי-הרפתקי וצחוק. באחר סרטים מרעישים את הלב ומדעיים.

הכל יהיה מענין.

העתון יידפס במכונת-רוטאציה.  איני יודע היטב, מה פירוש מכונת רוטאציה, אולם כל העתונים נדפסים במכונות כאלו.  וסוף סוף שמה נאה, חגיגי:

"מכונת רוטאציה".

המערכת תימצא בקומה הראשונה,  יהיה פה אולם-המתנה, אחד או שניים: אחד למבוגרים, אחר לצעירים.  כי גם מבוגרים יבואו בענינים שונים למערכת שלנו.

העתון יברר את כל שאלות התלמידים ובתי-הספר.   ויהא ערוך באופן שיגן על הילדים.

העתון ישקוד על כך, שהכל ייעשה

בצדק.

העורכים יהיו שלושה. אחד זקן (קרח במשקפיים) שלא תהיה בלבולת.  האחר עורך צעיר לנערים, ונערה אחת – עורכת לנערות.  ששום אחד ואחת לא יתביישו, וידברו בלב כן ובקול רם, מה צרכם, מה עוול עוללו להם, מה צרותיהם ודאגותיהם.

כל הרוצה יוכל לומר מה רצונו, יוכל לבוא ולכתוב בו במקום, בתוך המערכת עצמה.

העוזרים הקבועים יהיו להם שולחנות-כתיבה או מגירות שלהם.

כל הבוש משום שכתב-ידו מכוער או כתיבתו בשגיאות, העורך יאמר לו:

– אין דבר. בהגהה יתוקן הכל.

ואם לא ירצה כלל לכתוב, יצלצל העורך לסטינוגראף ויגיד:

– בבקשה.

ייכנסו לחדר מיוחד ושם יכתיב.

ידיעות אפשר למסור בעל פה, בטלפון, לשלוח בדואר, להכתיב או לכתוב.

שיהא נוח, שלא יתביישו, שלא יצחקו.

יש מבוגרים הרבה שאינם כותבים רק משום שהם מתביישים;  יש ילדים הרבה אשר להם רוב המצאות, הערות ותצפיות מענינות, ואינם כותבים משום שאין בהם עוז או אין להם רצון.

עתוננו יעודד את הנוער לכתוב.

יעודד ויתר להם עוז.

כי לא דבר קשה הוא.  – קשה יותר למכור עתונים מאשר לכתוב אותם, והרי נערים, אפילו קטנים, שתים לעצמם עצה להפליא.  – אם מישהו יכתוב שלא בזריזות או שלא בחכמה, לא יבואנו כל רע. אולם אם נער קטן יסתובב שלא בזריזות, הרי מכונית או חשמלית תעבור על גבו.

בבנין המערכת שלנו יהיה אולם-ישיבות.  פה נטכס יחדיו עצה, מה תיקונים ראוי לתקן.

יהיו לנו מרצים למדורים שונים.

מומחים:

לכדורגל,

ראינוע,

טיולים,

בדיחות והלצות,

סתר-פתר וחידות.

בקומה השניה יהיה מסדרון, ומימין ומשמאל יהיו על הדלתות כרטיסים ועל גבם כתבות: כדורגל, ספורט, ידיעת-הארץ, בית-ספר (כל מחלקה, כל כיתה יהיה לה מרצה משלה).

העתון יצא לאור פעמיים ביום, בבוקר לילדים קטנים.  הם יש להם פנות לקרוא בבוקר.  במהדורת-הבוקר יהיו תמונות רבות.  – כתוספות יקבלו הקטנים חטיבות-שוקולאד, תופינים, צעצועים.  – מהדורת-הערב תהיה רצינית והתשורות אחרות: ספרים, קלמרים, שעונים קטנים, אולרים, כרטיסי-חנם להצגות.

בבנין המערכת תהיה ספריה, כי הרוצה לכתוב צריך לפעמים לעיין בספר.  יהיה אולם-ציור גדול ורב-אור.

כל הרוצה יוכל בנוח לקרוא, לכתוב ולצייר.

מתי והיכן ייבנה הבית הזה, אין אנו יודעים עדיין.  אין אנו יודעים, מה שם ייקרא העתון הזה.  – זוהי רק תכנית, תרשים, ציור, שרטוט.  צריך להשלים, לשנות, לעבד את הפרטים.  – נחזיק טובה, אם הקוראים יסייעו בידנו.

 

II

במערכת "נאש פשגלונד" אמרו לי כך:

– אנו מבקשים להנהיג תוספת לילדים.

תוספת לילדים אפשר שתצא לאור אחת לשבוע.  לפי שעה אנו נותנים שני עמודים בשבוע.  אין אנו רוצים להתערב בעניניכם.  כתבו לכם, כאוות-נפשכם.  כבודו כבר כתב אילו ספרים בשביל ילדים, ובכן קל לכבודו.

אמרתי:

– טוב.

ואחר כך התחלתי להצטער.  כי דבר אחד הוא ספר ודבר אחר הוא עתון.  ספר אני כותב בשעה שאני רוצה, ועתון אהא מוכרח לכתוב כשיעור שהוטל עלי.  ספר אני כותב על ענין אחד, ובעתון צריך לכתוב על הכל.  בספר אני יכול לבדות מלבי, ובעתון צריך לכתוב את האמת, שהרי מיד כועסים, כי שקר.  ספר מוכרח להיות מענין, אך לא לכל.  שאינו רוצה אל יקרא.  ועתון מוכרח להיות מענין לכל.  – האחד קורא את המאורעות, האחר את המודעות, השלישי תוספת ספורט.  ואני חייב להעמיד פנים, כי אני יודע את הכל ובקי בכל.

ספר אני כותב, כמו מכתב לחבר, ועתון אני כותב לזרים.

בקטנותי, ציוו עלי פעם אחת לכתוב מכתב לדודה.  הדודה ישבה אי-שם הרחק, כמדומה ראיתיה אי-פעם, אך לא זכרתי כלום.

– הא לך פה נייר, עט ודיו, וכתוב.

– אבל כשאיני מכיר אותה.

– אין דבר.

כתבתי כך:

דודה יקרה!

אני בריא ומאחל זאת גם לדודה האהובה.  דודה אהובה, איני יודע מה פני הדודה.  תכתוב לי הדודה, אם הדודה היא עבה או דקה.  ותכתוב לי הדודה, איזה שערות יש לדודה.  ותכתוב לי הדודה, איזה אַף יש לדודה.  ותכתוב לי הדודה, איזה אזנים יש לדודה.  ותכתוב לי הדודה, איזה שניים יש לדודה.  ותכתוב לי הדודה, אם הדודה אוהבת שוקולאד, כי אני אוהב.  ותכתוב לי הדודה, אם הדודה מאספת בולים, כי אני מאסף ויש לי אלבום לבולי דואר.  ותכתוב לי הדודה, איזו לשון יש לדודה.  ואם הילדים שם רוכבים על אופניים, כי אני רוצה מאד, אך אין לי אופניים.  איני זוכר את הדודה, והאם הדודה זוכרת אותי.  ואם הדודה גדלה, כי אני גדלתי.  ואני מברך את הדודה ואת כל המשפחה.  ואני מבקש בהחלט לכתוב לי".

אמרו לי, כי כתבתי שטויות, ובכן אני ירא, ששוב יאמרו, כי הכתיבנות שלי אינה  שוה כלום. 

ובכן אני רוצה ככל המוקדם להכיר את קוראי, שאכתוב אליהם, כמו אל מכרים.

אני רוצה לדעת מה דאגותיו, אם הוא שקט, אם אומרים שהוא שובב, האם הוא תלמיד טוב, אם אומרים כי הוא עצלן, מה בית הספר הוא מבקר ומה כיתתו, מה הספסל שהוא יושב בו ומי שכנו בו.  אני רוצה לדעת, אם המורים הם טובים ואם ההורים מרבים לצעוק ועל שום מה.  אני רוצה לדעת, אם יש להם אחים ואחיות גדולים ואם הגדולים מתנהגים כאדונים.  האם יש להם אחים ואחיות קטנים ואם פעוטות אלו מציקים להם מאוד.

כי אני יושב בבית, שיש בו מאה ילדים וילדות גם יחד.  ולפעמים קרובות אני נוסע לבקר בבית, שיש בו חמשים ילד וילדה.  ובקיץ הייתי בכפר, שהיינו בו מאתים.  תגרות יש אצלנו בכל שבוע חמש, ולפעמים עשר.  כמה מריבות יש, איני יודע כי לא ספרנו.  תגרות קל למנות, מריבות – קשה, כי פעמים הרבה לא ידוע, אם היתה מריבה, או רק שיחה, או מישהו נעלב.  הילדות נעלבות יותר מאשר הילדים.  – לפנים היה אהרן מרבה ביותר בתגרה ולייזר במריבה.  אך אהרן עקר רגליו, ולייזר ממעט עתה לריב.

יש לנו יותר חברים נעימים משאינם נעימים.  אנו אוהבים מאוד את שמעון הקטן, כי הוא קופץ בגובה 135 סנטימטר, וכן את סאלה כי היא טובה.  מן הצעירים יותר אנו אוהבים את חזקאל הקטן, כי הוא נמנה עם אגודת הספורט "פּלוֹמיאֶן" ואינו מתפנק.  – בקיץ בכפר היו תחרויות.  הלל הקטן הוא שוער טוב.  – היתה תחרות קרוקיאֶט.  היתה תחרות כדורגל דרך רשת, נערים ונערות.  – הנערות ערכו הצגה;  היו זמרה, ריקודים, קומדיה קטנה;  וסאבּינה הקטנה קראה יפה יפה בנעימה.  – ואילו בפּרושקוֹב – ערכו הילדים קרקס.  היו להטי-קסמים, בדיחות, נמרים מאולפים: מכניע החיות הדורסניות היה הניאֶק.  – שמחה רבה.

בקיץ היתה תחרות-קריאה: מי ממהר ביותר לקרוא.  אלה שקריאתם אטית התחרו לחוד, ואלה שקריאתם מהירה, רהוּטה התחרו לחוד.  היתה תחרות לוח-הכפל;  מבין הילדות ניצחה דורקה וזכתה בקלמר.  אילו דורקה לא היתה לכלכנית, היה טוב;  אולם עתה היא שוקדת יותר.

הייתי כותב לכם יותר מן המתרחש בינינו, אולם זה רק המכתב הראשון, והרי אי-אפשר הכל בבת-אחת.

עתה אכתוב על עצמי.

בקטנותי היו אומרים, שאני בכיין וכעסן.  כשלא הצלחתי בבית הספר אמרו, שאני עצלן.  והאם ידעתי.  נראה שהאדם הוא אַפסאי, כשאין לו כסף.  אם כן, הריני אַפסאי.  אני באמת כעסן.  אם משהו אינו מוצא חן בעיני, הריני כועס מאוד.  – אם התוספת הזאת לילדים לא תצלח, אכעס להשחית.  – אני עצלן, כשאיני אוהב לעשות משהו.

לא אהבתי ללמוד חרוזים ולנגן בפסנתר, ומשום כך היו לי רוב צרות.

ואחר כך נהייתי דוקטור.  שבע שנים גרתי בבית-חולים, ריפאתי ילדים חולים.  ודוקא בבית-החולים למדתי, כי הילדים הם חכמים וטובים.  אני זוכר את פּרלה ואת שרולק[i] – עוד אספר לכם עליהם – אני זוכר את חיימיק[ii] ואת וולאַדק, שהעזרה הראשונה הביאתם.

ילדים הרבה הביאה העזרה הראשונה לבית-החולים שלנו, כי מתרחשים אסונות שונים.  – בעתונים לגדולים כותבים על אסונות אלה בקצרה.  יכתבו, כי פלוני ואלמוני מכונית עברה על גבו, או נכווה – וסוף.  אין יודע מה היתה אחריתו. – אם המערכת תרשה, נכתוב בתוספת שלנו בהרחבה.  כי המקרים הם מענינים מאוד.  והשריפות מענינות, והרפתקאות אנשים שונים מענינות.  בהחלט, כמו סיפור-אגדה נורא.

יש גם מאורעות מצחיקים.  לפעמים קרובות מספרים אצלנו השבים מבית הספר מה ראו ברחוב.  פעמים שהיתה לוית-מת עם תזמורת, או שוטר הוליך גנב, או שיכור עשה תעלולים, או אדון רדף אחרי מגבעתו שהרוח סחפתו מעל ראשו.

נבקשכם, קוראינו, בכל לשון של בקשה, שתשלחו תיאורי מאורעות ומקרים.

כשחדלתי מלרפא ילדים, לא ידעתי, מה אעשה, והתחלתי כותב ספרים.  אולם ספר כותבים זמן רב, ואין בי אורך-רוח – ומכַתבים הרבה נייר, – והיד כואבת.  – אולי מוטב לכתוב עתון, כי פה יסייעו הקוראים.  לא אוכל לבדי.

ויהא כך:

כל מי שיכתוב לפרקים קרובים יותר יזכה בתואר

כּתב.

אם ידיעותיו תהיינה מענינות, יזכה אחרי שנה או מחצית שנה בתואר

עוזר.

אחר-כך כבר יוכל להיות

עוזר קבוע.

על המכתבים נזכּה בציונים.  מי שירצה בציון ה', חייב לכתוב מכתב מענין בלא שגיאות, ברור, נקי.  צריך לכתוב בדיו, שהמערכת לא תקלקל את עיניה.  כדי להיות כּתב צריך, איני יודע עדיין, אם 10 או 20 ציונים ה'.  בכלל איני יודע עדיין, איך יהיה.  אני רק מסדר לי במוחי, שיהיה על הצד היותר טוב.  – אילו כתבתי פרוספּקט למבוגרים, הייתי חייב להעמיד פנים, כי אני יודע.  ואיני אוהב להעמיד פנים.  ועל כן איני רוצה לכתוב בשביל מבוגרים.

כבר אמרתי, שאני כעסן.  אך אראה, שמשהו אינו צולח בידי, שהכל רוצים רק לקרוא ואין רוצה לכתוב, יפקע אורך-רוחי וגם אני אחדל מכתוב.  אם לא – הרי לא.

כי מהיכן יוכל איש אחד לדעת, מה מתרחש בכל הערים, בכל הרחובות, בכל החצרות, בכל בתי הספר ומה כל אחד ואחד מבקש לדעת.

תחילה אני פותח מדור בשם:

"אני מבקש לדעת".

למדור זה אפשר לכתוב גלויות-דואר.  הכתובת היא כך:

מערכת "מאַלי פּשגלונד"

ורשה

רח' נוֹבוֹליפּקי 7

כבר. לפי שעה די, אחר-כך תהיה ההתחלה. – כל ההתחלות קשות.  ובכן אבקש מכם שלא תכעסו, אם בתחילה לא יהיה עוד המדור שלנו כתיקונו.  גם בבית-הספר, בתחילת שנת-לימודים חדשה, כשאין עדין ספרים, מחברות, מתחלפים הספסלים ותכנית-השיעורים, מוכרח להיות מעט אי-סדרים.  אף אני אין לי עדיין הספרים הנחוצים וכתבי עת שונים. – על שולחן הכתיבה שלי במערכת מונחות רק חמש מחברות של כתב-עת שכתבתו: "קול התלמיד".

בבתי-ספר שונים מוציאים תלמידים לאור כתבי-עת; איני מסופק, כי ישלחו אלינו.

 _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

 

כלי-המבטא שלנו יהיה לא-פוליטי ולא מפלגתי.

באמת, איני מבין ביותר, מה זאת אומרת, אך כך כותבים, כרגיל, העתונים בפּרוספּקטים.  וכן, על מה ניגרע מהם?

בכבוד

יאנוש קורצ'אק

 

9 באוקטובר 1926, שנה א', גל' א'.

מן הסיים

בעתונים כותבין ביותר על הסיים[iii]:

  בסיים אמרו. – הציר אמר. – היתה הצבעה. – בסיים היה מיניסטר.

המאמרים האלה הם ארוכים ומשעממים.  והרע ביותר, כי יש בהם רוב ביטויים לא מובנים. – אף כי על הסיים כותבים תמיד החכמים ביותר שבכל מערכת, מוטב היה, אילו תחת המאמרים האלה הובאו מאורעות שונים, ומה דברים מענינים מתרחשים בעולם.

גם אני רציתי להתחיל במשהו אחר, אך אין עצה: עד שלא נבדה עתון חדש משלנו, אנו מוכרחים לחקות כקופים את הגדולים.  בכל העתונים יש מאמרים ראשיים, מן המוכרח הוא כי גם אנו יהיה לנו מאמר ראשי.  ואחר-כך נראה, מה נעשה.

הסיים הוא אי-שם במוקוטוב, ואני יושב בווֹליה, ובכן איני יודע כל כך, מה מתרחש.  נו, קשה.  אולי יעלה בידי, ואם יתברר, כי הכרח הוא, שגם ב"מאַלי פאשגלונד" יהיו מאמרים ראשיים על הסיים, אולי נסתדר כך.

צירי-הסיים יש להם ילדים.  ובכן, יכתוב אבא בשביל המבוגרים ובנו של הציר יכתוב בשבילנו.  או – יקרא העורך את עתוני המבוגרים, ואחר-כך יכתוב בשביל הילדים אותו דבר עצמו באופן המובן להם. – כי לדעת משהו לא יזיק.

ובכן, בזמנים האחרונים הממשלה, זאת אומרת כל המיניסטרים, הם ברוגז עם הסיים.  הממשלה אמרה, כי הסיים הוא יועץ רע, והסיים אמר, כי המיניסטרים הם שליטים רעים. וביותר נתכעס הסיים על שני מיניסטרים והסיים אמר, כי ילכו להם.  אחרים מותר להם להשאר, ואילו שנים אלה ילכו.

אמרה הממשלה:

– יתפטם הסיים בצמר-גפן וימשח עצמו בששר.

ואלו שני המיניסטרים נשארו על עמדם.

או אז עלה וגבר כעסו של הסיים ולא הרשה לה, לממשלה, שתוציא ממון רב כל-כך, כצורך כל ההוצאות. – הממשלה נפלה. הקבינט נפל.

תלמיד שלא עמד לבחינות או לא עמד בבחינות, אומרים עליו, כי נתחרבן, אף כי חורבן צריך שריפה והרס, ואילו ציוּנים רעים אינם צריכים אלא עט. ומיניסטרים כביכול הלכו, הלכו, עד שמישהו העמיד רגלו כמוקש להם והתהפכו.

  נפילת ממשלת באַרטל[iv]

בארטל היה שם כמפקח הכיתה.  הוא נשא באחריות לסדר המיניסטרים שלו.

ברגיל אומרים: בארטל בלא התואר: אדון.  וזה משונה מאוד.  כשאתה ממעט לכבד את מישהו, אתה אומר שמו בלא תוספת: אדון.  כך נוהג המורה לקרוא את שמות המשפחה בבית הספר. – וכן, כשאתה מרבה לכבד את מישהו, אתה אומר שמו בלא תוספת: אדון מיצקביץ'.  אדון בארטל, אלא בפשיטוּת.  ואם אתה רוצה להעליב במישהו, כי אין הוא כלל אשל רברב, אתה כותב עליו: אדון.  זה משונה מאד, אך אין עצה.

הענין הוא כך:

הסיים מצביע, שאין לו אמון למיניסטרים כאלה.  או אז כותבים המיניסטרים, שהם רוצים עוד למשול.  והנשיא בוחר מפקח-כיתה אחר, מיניסטר חשוב ביותר אחר, שיבחר את הנראים בעיניו.

הנשיא מושצ'יצקי בחר את פילסודסקי. 

יש הרבה בני-אדם בפולין, האוהבים מאד את פּילסוּדסקי, ובכן שמחו וכותבים, כי עתה ייטב.  ואלה שאינם אוהבים, כותבים, כי נבחר "אדון" פּילסוּדסקי והם כועסים.

ומה יהיה לעתיד לבוא, אין יודע.

 

הערה: למאמר בסוג זה חוזר קורצ'אק גם בגליונות הבאים.  משל: ההבראה הכספית, – 29 באוקטובר: אצל סנאטור אמיתי, – 5 בנובמבר; פאציפיקציה של אירופה – 19 כנ"ל;  מינסטר חדש להשכלה (האם יוטב יותר?) – 14 בינואר 1927.  אך אין מורגש הד בין הילדים.  לימים נעלמים והולכים המאמרים שענינם כך.

*

כלי-עבודה טובים

ההורים והמורים דורשים מעם התלמיד, כי ספריו ומחברותיו יהיו כסדרם, כי העבודות-שבכתב תיעשינה בנקיון ובשקידה.  דרישה צודקת; – גם אנו רוצים בכך.  אולם מעצורים רבים לפנינו.  אחד החשובים שבהם הוא המין הגרוע של כלי-העבודה.

כלי-העבודה של התלמיד – הריהם עט, עפרון, נייר, מספג, מחוּגה, גיר, צבע וכיוצא באלה.  והמעשה הוא כך, שהכל הנעשה בשביל הגדולים, למשרדים וללשכות, עשוי אחרת, יקר יותר וטוב, ואילו הנעשה לבתי-הספר – ככל הבא ליד.

מי אינו מכיר את העטים שהצפורן נשמטת דווקא ברגע המצריך חפזון והשגחה טובה, כדי להדביק ושלא לעשות שגיאות? או שהצפורן נתחבת ומעמיקה כל כך, שאי-אפשר לשלוף אותה אלא בשיניך?  ידוע, כי זה מזיק את השיניים, אך מה לעשות, אם אי-אפשר אלא כך?

רשאי אתה לראות עצמך בר מזל, אם נזדמנה לך צפורן, שאינה שורטת, ואין כתיבתה עבה יותר מדי.  לפעמים אתה שוברה בכוונה, שתפטר מצפורן גרועה;  ובאחרת אתה יכול לכתוב חודש ויותר, אתה מוקירה ומחבבה ומיצר, אם היא מתקלקלת מזקנה, או נשברת באשמתך, או באשמת חברך.

גם הנייר של מחברות בית-הספר מניח פתח לתלונות הרבה.  מובן, שכל אחד רוצה לקנות במחיר זול יותר, אך אם האם בתי-החרושת מחוּייבים לייצר מחברות, שידוע מראש, כי הן כקליפת השום.  ויהא שאי-אפשר למחוק במחק, שכן יוטל חור.  אבל אפילו הצפורן הטובה ביותר ובכתיבה השקודה ביותר נטפלות לה שערות זעירות וכבר יש לך כמה אותיות מטושטשות שאין אתה יודע מה תעשה בהן.  אתה מנסה לנגב צפורן כזאת בשערותיך, אתה טורח להוציא את השערה הזעירה והרי אתה מלכלך את אצבעותיך בדיו.  וכמה זה מרגיז ומסכסך את המחשבה.  ואחר כך עודם מתפלאים, כי יש כתמים על סינר-בית-הספר ועל השערות.  ממה?  ממה, אם לא מן הנייר הגרוע, המתמרטט, מסתחב ומעמעם את הכתיבה.

יש ותלמיד מצליח להגרר עד הסוף.  עוד פעם אחת יביט בקורת-רוח על עבודתו, נושם נשימת-רווחה ומניח את המספג.  והנה תחת מספג ניתן נייר דקיק.  לא תועיל אפילו תניח במלוא זהירות.  כל שקידתך לא כלום.  דף מכותם, מלוכלך, מכוער.  מה תעשה?  תקרע את הדף ושוב מבראשית?

והעפרונות המתפוררים?  עץ קשה ואולר קהה.  יגעת, כבר אתה צריך להתחיל בכתיבה ובציור – אפילו לא לחצת בכוח –   טרררח, החוד נשבר.  לפעמים אתה משבר רביע העפרון עד שאתה נתקל בחתיכה קשה יותר.

מי שהוא שלוו, בעל אורך-רוח, הוא רק מתאנח וחונק דמעותיו;  אך יש כעסנים. שכזה מרוב כעסו בו דוחק לתוך קסתו זבובים, או פיסות נייר, והוא מסאב כל כך את הדיו, שהיא פעמים הרבה חיוורת, עד שאינו יודע, מה יעשה. 

ספר-הלימוד פעמים הרבה כריכתו גרועה כל כך, שאפילו תנהוג בו כבביצה , לא יתקיים עד סוף השנה.

גירים וצבעים שאינם בנותן גוון, מחקים שאינם מוחקים, מחוגות שהבורג שלהן נופל מיד, סרגלים העשויים עץ דק כל כך, שהם נפגמים עד מהרה – כל אלה מפריעים, מקשים את העבודה, מרעילים את שעות העבודה שפעמים הרבה הן לא-שמחות ממילא.

אם יש תקנות האוסרות לזייף לחם, חמאה, חלב, כלום לא מן הדין הוא לאיים בעונש על כל אלה, שלשם תחרות לא-ישרה הם מרחיקים את הילדים מן הלימודים?

*

 

שָנית

השנית היא מחלה, שהמבוגרים חולים בה לעתים רחוקות, ואילו ילדים חולים בה לעתים קרובות.  מחלה זו אפשר שתהא קלה, חמורה, ואפשר שתהא בה סכנת נפשות, –             בבתי-החולים בורשה יש כ-1000 ילדים חולי שנית, ויש רבים גם בבתים פרטיים.  השנית היא מחלה מדבקת, ואם אנשים רבים מאוד יחלו בבת-אחת מחלה כזאת, אומרים כי פרצה מגיפה.

עתה יש מגיפת-שנית, וכותבים בעתונים, מה לעשות, שלא יחלו יותר, שלא ידבקו.

אין אנו רוצים מיד בגליונות הראשונים לריב עם העתונים בשביל המבוגרים, אולם מעיר קצת הערות על מה שהם כותבים.

אדרבה, הזריקות חשובות מאוד, וכן חשוב הדבר, לנקות את הידים, לרחוץ אותן כשאנו שבים מבית-הספר ואפילו כשאנו רק באים מן הרחוב, מן הטיול;  חשובה שטיפת הפה ורחיצת השיניים;  חשובה גריפה הגונה של החוטם.  חשוב שלא להרים כלום מעל הקרקע ברחוב או בגן – ושלא לשים בפה דברים מיותרים.

אולם המלומדים הוכיחו, כי אדם רעב הדבקתו קלה יותר ומחלתו קשה יותר;  ובבתי-הספר יש הרבה ילדים רעבים.  ואין מי שיכתוב, שיתנו בבתי-הספר לאכול לילדים רעבים.

המלומדים הוכיחו, כי האדם צריך אויר צח, ואילו בבתי-ספר רבים המיצר גדול, החלונות מעטים ואפילו בשעת ההפסקה אין מקום לשחק בו. – והרי אפילו מזג-האויר נאה, אין נראים שיטוטים וטיולים. – אין כותב, שיערכו עתה יותר טיולים וימעטו בשיעורים, כל עוד שורה המגיפה.

אדם עליז ושבע-רצון הוא מחוסן יותר מפני מגיפה, ומי שאינו אלא משתעמם ומתירא, ימהר יותר לחלות.  ובכן, צריך עתה גם להרבות בשעשועים.  כי הילדים חייבים להיות תמיד שמחים, על אחת כמה וכמה בימי מגיפה. – על כך שכחו לכתוב העתונים בשביל המבוגרים, ובכן מחובתנו להזכיר.

*

 

הדואר הראשון

קבלתי 47 מכתבים.  מנערים היו 31 מכתבים, מנערות 16. – מורשה היו 40 מכתבים, מערים אחרות 7. – מלבד השם ושם-המשפחה נרשמו גם הכתבות ב-32 מכתבים.  מוטב לרשות הכתבות, כי אפשר והשמות יהיו שווים.  בזכות הכתובת שנרשמו ידעתי, כי אדם והלנה מ. גרים יחדיו, כי ליאון שהוא כנראה קצר-רוח, כתב תחילה מכתב יחד עם אחיו, ואחר-כך כתב לבדו מכתב אחר.  ארבעה מכתבים חתומים רק בשם ובלא שם המשפחה, ומכתב אחד הוא פסיבדונים. – במעטפות קבלתי 27 מכתבים, גלויות דואר 9, עמודי מחברות 11. – שני מכתבים הוכתבו בידי ילדים , שאינם יודעים עוד כתוב.

כל המכתבים נסדרו לפי מספרים ונרשמו ברשימה, ובכן אנו מבקשים חתימות ברורות;  אם איזו מלה מטושטשת, אפשר שנרשום אותה שלא כהלכה בפנקס ותאבד.

ידענו, כי כל אחד ואחד היה רוצה לקבל מיד תשובה למכתבו, אולם אין זה בגדר האפשר.  צריך שתחשוב יפה-יפה, עד שאתה משיב תשובה, כי צריך שהתשובה תהיה חכמה ולא סתם כך, כמו בכתבי-עת רבים בשביל ילדים.

שם המערכת כותבת בתשובתה:

– מכתבך הקטן שמחנו מאוד.  העציבנו מאוד.  שמחנו, שכתב-העת שלנו מוצא חן בעיניך. – משמחנו, כי אתה לומד יפה-יפה.  מעציבנו, כי חששת בבטנך.  כתוב, אם שוב אינך חושש בבטנך.

המערכת או שהיא שמחה או שהיא עצבה.  ובאמת היא מעמידה פנים, כאילו היא אוהבת את כל הקוראים ותמיד היא אך חושבת, אם חס ושלום אין להם איזה מיחוש.  אנו לא נעמיד פנים ואנו מבקשים מקוראינו שגם הם לא יעמידו פנים. – אנו מבקשים, שלא יכתבו, מי אוהב אותנו, כי חבל על הנייר הזה.  וכן אין צריך לכתוב, כי מישהו רוצה שמכתבו יידפס.

אתה יכול לכתוב בקצרה:

"הייתי רוצה לדעת על המטוס, הטלפון והראדיו".

ש. ניידורף כותב:

"הייתי רוצה לדעת על המלחמה".

אֶלוש[v] סגל כותב:

"אני רוצה לדעת, אם "מאַלי פּשגלונד" יידפס באותיות גדולות".

הניו יוסטמאן שולח שיעור בחשבון ותו לא.

אפשר מכתב קטן מענין מאד, ואפשר מכתב ארוך משעמם. – פעמים אין אדם לומד כל חדש מספר עבה, ולומד הרבה מספר דק.

כתבו ל"מאַלי פּשגלונד": מיאצ'ו קליינלרר, שמואל מוזס, אלינקה גרברבאום...

 

הערה: נמנו מחברים של 47 מכתבים.

*

 

שינויים ותיקונים

בכל גליון "מאַלי פּשגלונד" נכתוב, מה שינויים ותיקונים הטלנו. – נמלך בדעתם של אנשים שונים;  הקוראים יכתבו, מה אינו מוצא חן בעיניהם, – מה יתר, מה חסר, מה הם רוצים לדעת ומה לא איכפת להם.  מובן, שלא נוכל לצאת ידי תביעת הכל.  האחד חביבים עליו ספורי מעשיות, האחר מעשים שהיו, האחר מסעות, האחר ידיעות מקורות העתים.  תמיד ההתחלה קשה ביותר, כי הכל מחייב שיקול-דעת;  ואחר-כך כבר חוזר מה שהיה טוב – ושוב אין צרה.  ויש יותר זמן פנוי, להכניס המצאות חדשות ורבות ענין.

ידענו, כי "מאַלי פּשגלונד" אינו עדיין טוב.

 

כנסית שומרים

מארץ-ישראל מגיעות זה מקרוב ידיעות עצובות.

העבודה מועטת, רבים קשה להם והיו רוצים לשוב.

קצת אפילו שבו.

אולם אין מתחשבים בזה השומרים, שהחליטו לעלות לארץ-ישראל ורבים מהם לומדים עבודת השדה.

בשנה שעברה התכנסו בורשה 300 שומרים קשישים מערים שונות ביותר בפולין.

החליטו לעלות בזמן הקרוב ביותר לארץ-ישראל.

 

הערה: אנו מפרסמים את הרשימה הזאת, שנדפסה באותיות גדולות יותר, כדי לעורר על כך, כי קורצ'אק השתדל לטבוע מטבע ציוני בעתונו מראשיתו.

16 באוקטובר, שנה א', גל. ב'

 

תשובות למכתבים

I

המכתב הראשון, לאחר תיקונו, כך לשונו:

"בקיץ ישבנו ביוּזפּוף ליד התחנה.  פעם אחת, כשיצאתי לקבל את פני אבא, הגיעה רכבת מהירה מאוֹטווֹצק ועברה על כלבלב קטן;  הרכבת חתכה לו רגל.  הכלב התעוות בכאבים נוראים.  אדון אחד לא יכול היה לראות ביסורי הכלבלב והרג אותו.  אנו חפרנו בור וקברנו את הכלבלב".

על המכתב אני עונה כשם שהיתי עונה לא בעתון, כי אם במכתב פרטי למכרי.

ובכן:

נער חביב,

אזכור, כי בהיותי נער קטן ראיתי במוּראַנוב חתול שעבר עליו רכב, החתול ילל נוראות.  קיפץ קפיצות נוראות כל כך.  רצה לברוח, אך היה מתהפך.  ראיתי דם.  הוא הניע רגליו הקדמיות, אך האחוריות היו תלויות.  אחר כך בלילה ראיתי חתול בחלומי.

ואזכור, איך קברנו צפור-קנאַרי: אני ואחותי.  בכינו בשובנו מעם הלויה והכלוב היה ריק.

אחר כך כבר ראיתי הרבה דברים איומים;  איך סובלים בני-אדם ובעלי-חיים. – עתה שוב איני בוכה, אך אני עצב.  פעמים הגדולים צוחקים לבכי ילד.  אסור להם לעשות כך.  הילד ראה יסורים מעטים, ובכן לא התרגל עדיין.

עוד הייתי כותב יותר במכתב פרטי.

אך הגיעו בעצמכם, האפשר ואשיב בעתון תשובות ארוכות כל כך ל-47 מכתבים.  הרי יחסר מקום.

אעשה כן: בכל שבוע אשיב לאחד תשובה ארוכה בעתון, או בדואר, ולאחרים אשיב בקצרה.  מכתב אחד אדפיס כולו, ומן המכתבים האחרים אביא בעתון רק חתיכות (אפשר לומר: פרקים, ליקוטים, קטעים).

 

II

במה אתחיל: 47 מכתבים.  מי שכתב, מחכה לתשובה.  מחכים קטנים יותר וגדולים יותר.  מחכה אַלינקה, בת 7, ולוּטק בן 8, מחכה מוּשיו מבּז'וזוב, יונאס, בוֹלוּש;  מחכה לוּטק השני בן 8 שאחיו הגדול מכה אותו;  מחכים: מאַרישה בכיתה א' ויאַשו ולוּטק השלישי. – לוּטקים בלבד יש שלושה: אחד מרחוב כלודנה 37, אחד מרחוב הוֹז'א 1, והשלישי לא כתב היכן דירתו.

מחכים תלמידים ותלמידות, בכתה ג', ד' ובמחלקה ג' בבית-הספר הכללי;  מחכים גדולים יותר בכיתה ו' ובמחלקה ז'.

אני רוצה לענות כך, שתנוח דעתם ושלא אשעמם את האחרים.

משל למה הדבר דומה, בחדר-הכיתה התכנסו 47 תמידים ותלמידות מכל הכיתות ומורה אחד צריך ללמדם שיעור.  פעמים המורה אינו בא לבית הספר, ומצטרפות שתי כיתות כאחת.  ומיד יש שאון ולא-סדרים.  הענין הקל ביותר הוא לספר ספורי מעשיות. – הענין הקשה ביותר הוא לשוחח עם כיתה שכזאת. ואני רוצה דוקא לשוחח עמכם.

ובכן: אתחיל בצעיר ביותר - – באוֹלש.  אוֹלש שלח מכתב כזה:

"שמי אוֹלש.  בנובמבר ימלאו לי חמש שנים.  איני יודע עוד קרוא וכתוב, ואני מכתיב את המכתב הזה.  יש לנו ראַדיו, ואני מבקש מאד, כי יהיו יום-יום אגדות, בבוקר ובערב, מוסיקה ואלילות. – יש לנו גן ברחוב ללוול, ובגן אחי הקטן, אך לא אח מלידה, כי אם הדוד הוא אחי אבא.  ואני נוסע על סוסון – זה סייח רזה.  האם אדוני מכיר אותו?  ואין לי לא אח ולא אחות מלידה, ואני בן יחיד.  אומרים, כי אני שובב, אך אין זאת אמת, כי אני מנומס.  פעמים אני מגליש על המרבד, ואבא אינו מרשה, ולמחרת אני שוב מגליש, כי אני שוכח.  ההורים צועקים ומכים, אך לא לפעמים קרובות.  האם זה נחוץ, שיצעקו?  אמא מכה בידה על טלפי, ואבא על גבי (באמת אין זה על גבי, אך אני מתבייש לספּר).  הייתי בצ'כוצ'ינק.  אבא קנה לי אקדח ויריתי, ובעל הוילה רצה לקחת ממני את האקדח הזה,  והיה כרטיס על הדלת:  "בבקשה שלא לבכות ולא להרעיש".  – ואני חולם, כי אני נופל לנהר, או שזאב רודף אחרי. – הייתי רוצה, שלא יכּו אותי ושלא ימכרו את סוסון".

תשובתי:

ההורים מכים בשעה שיש להם צרות ורוחם קצרה.  תדבר עמהם מתחילה כך: שלא יכו מיד, אלא יאמרו: "אם בעוד חמש (או עשר) דקות לא תעשה, כמו שאומרים לך, ארביץ בך בעוד חצי שעה".  או אז יהיה להם פנאי להשיב, מה יעשו. 

ותאמר לי על שום מה אומרים פעם אחת הילדים יש להם ידים קטנטנות, ופעם אחרת שיש להם טלפיים.  והרי טלפיים לדוּבים ולא לבני-אדם.

וכתוב אם עצתי היתה טובה ואם אבא ואמא לא נעלבו, שכתבת עליהם.  וחבל למכור את סוסון.

ועוד דבר: אנו מכירים בנים יחידים שונים, הם אינם מנומסים ביותר, כי מפנקים אותם למדי.

 

III

ילדים אינם מבחינים בשעון, אינם מבחינים בלוח השנה, לא למדו קורות העתים.  ובכן, כל אחד אומר להם: "בעוד שעתיים, בעוד חודש" ואינם יודעים מתי יהיו אלה והם רוצים מיד, כבר. – ועוד אוסיף, כי הגדולים אומרים פעמים הרבה: "מחר, אחר כך", כי הם חושבים, שהילד ישכח בינתיים.  ובכן אינם מאמינים, שיהיה כך כפי שהם רוצים וכפי שהבטיחו להם.  ומי שיודע קורות העתים, צריך שאפילו ידע, מה פירוש מאה שנים וכזה אסור שיהיה קצר רוח.  ועל כן אנו עונים לקטנים תחילה.

מוּשיוּ הקטן מתאונן: "עוד לא מלאו לי שמונה שנים שלימות, ואומרים לי שאדע את לוח-הכפל ואומרים בבית, כי אני עצלן ועוד יותר צועקים עלי.  אומרים, כי הכסאות מתקלקלים, כשבונים בהם מכוניות;  איך אעשה שלא יצעקו עלי ושאוכל לשחק כמו שאני אוהב".

אני עונה:

תלמד את לוח-הכפל תחילה ב-2, אחר כך ב-3, ב-4, – שיהיה מותר לך בלוח 3 לעשות שגיאה אחת, בלוח 4 ו-5 – שתי שגיאות וכו'.  מעט מעט תלמד.  ימנו-נא לא רק את התשובות הרעות אלא גם את הטובות. – כי המעשה הוא כך: כתבת 100 מלים ועשית 10 שגיאות, ובכן איש לא יהללך, כי כתבת 90 מלים כהלכה, אלא יכעסו של שכתבת 10 שלא כהלכה. – הוא הדין בלוח-הכפל. קשה: כך הוא העולם.

ואשר לכסאות עשה חוזה: כי יותר לך לבנות בהם מכוניות בזהירות ורק פעם אחת לשבוע ורק שעה אחת.  וכשיראו בבית, כי הכסאות אינם מתקלקלים, ותוכיח כי אתה זהיר – אולי יתירו יותר פעמים ולזמן ממושך יותר.

ומה לעשות, שלא יגערו בילדים, איני יודע, כי אני עצמי גוער – לפעמים שלא לצורך כלל.  ועוד אחשוב: אולי אמציא איזה דרך.   

 

מכתבו של בּורוּש יוּנאַס העלה על לבי את המחשבה, כי בבית הגדול העתיד לבוא של המערכת שלנו צריך שיהיה אולם גדול לתיאטרון ולקונצרטים;  או אז תוכל אחותו מרילה לנגן בפסנתר בפני הכל.

קשה לענות בדיוק ליאַש, מהיכן שמות משפחה מגוחכים.  כשתוספתנו תגדל, נבקש מאדון, הבקי בענין הזה, כי יכתוב. 

מאַרישה מרחוב סוֹלנה כתבה מכתב קצר, כי רצתה לישון. – ובכן, אנו אומרים למאַרישה ולכל, כי מכתבים למערכת אין צריך לכתוב בבת אחת, אלא צריך קודם לחשוב כמה ימים, אחר כך לכתוב טיוטא, בכל יום חתיכת מכתב, אחר כך לתקן, להוסיף משהו מענין, למחוק מה שאינו מענין, ושוב לחכות יומיים, לשוב ולקרוא, – ורק עתה להעתיק.

אחד משלושת הלוּטקים מתפאר, כי הוא לא-מנומס ומציק למורה, שהוא עצל ועקשן והוא רגיל לשים ידו בצלחת.  ועל מכתבו הוא רוצה לקבל ספר-מסעות.

לוּטק יקבל קליפת ביצה שלא נולדה, ולא ספר. – אדרבה, ודאי נתן ספרים מתנות, אך לא על כך, שמישהו עצל ועקשן. – מכתבו של לוּטק כתוב כהוגן ובלי שגיאות, ואפשר כי מישהו אמר לו לכתוב לשם ליצנות.  אך קשה,  והמערכת לא יכולה לבדוק, כי לוּטק לא כתב כתובת, – ובכן היא מוכרחה להאמין, כי לוטק כתב את האמת.

 

IV

ועתה אענה לאלה המתאוננים על ההצגה לילדי יהודים.  יש שלושה מכתבים כאלה: מזושה בבידגושץ, מצשה ל. מקורסי-ערב, וממ. ר. בביאליסטוק.

 "אני היהודי היחידי בכיתה, אני פה כמו זר ומיותר.  אני לומד לא רע, רק קשה לי בציור.  איני יודע מה יהיה גורל מכתבי, רק ידעתי כי מן היום הזה עם "מאַלי פּשגלונד" יש לי כמו מטרה חדשה בחיים והתענינות חדשה.  איני יכול למצוא קסם בחיי בית-הספר".

זוֹשה יש לה אח יוּלק, בן 10 והוא גדול מדי, ועושה מעשי תעתועים ומציק לאחותו. זוֹשה אינה עצלנית, כבוד המורה מהללת אותה: היא התלמידה הראשונה.  אולם החברות קוראות: "זוֹשה שגץ" וזה מאוד לא נעים.

צשה מתאוננת שהחברות אומרות: "כנופיה יהודית, יהודונים לפלשתינה, אנדרלמוסיה יהודית".  אפילו המורה אמרה פעם אחת לתלמידה נוצריה:

  יש לך טבע יהודיי אמיתי.

ההתגרות בילדי היהודים ברחוב וההצקה להם בבתי-הספר הוא ענין חשוב מאוד.  אני יודע את הענין הזה יפה-יפה: איך היה, איך הווה, ואיך צריך להיות.  מאַלי פּשגלונד יעסק בענין זה – לא בתשובה קצרה, כי אם במאמרים רבים.

אין אנו מכריזים, כי נסדר את הענין הזה בשלימותו, אין אנו מבטיחים תיקון מהיר, כי ידענו שהוא ענין חמוּר מאוד.  ומכאיב. – לפרקים מרובים נחזור אליו.

כתב-עת לילדים חייב להגן עליהם: כתב-עת לילדי ישראל חייב להגן על הילדים  שנולדו יהודים ומשום כך הם סובלים.

על כן בחרנו את שלושת המכתבים האלה, כמכתבים

ראשונים של קוראים גדולים יותר.

בית-הספר יש בו מגרעות הרבה, אין אנו רוצים ואין אנו חייבים להסתירן.  כי על אף הכל יש "קסם" לבית-הספר.  הוא חביב, עליז ומענין.  מתפקידנו הוא לעשותו חביב יותר ומענין יותר.  צר לנו על הילדים, המרגישים ברע בבית-הספר, מרגישים עצמם בו "זרים ומיותרים".

קוראים הרבה כותבים: "אנו אוהבים אותך פּשגלונד-ז'יק[vi], "כתב-עת אהוב שלנו".  "עתוננו החביב ביותר".   אמרנו להם בחריפות:

– חבל על הנייר לכך, כי לא באנו שיאהבונו, אלא שנשרתכם, נועילכם.  אף אינכם יכולים עדיין לאהוב, כי אינכם מכירים.  ובכן לשם מה לכתוב פיטומי-מלים?

צריך שתכתוב כך, כפי שאתה מרגיש באמת.  אסור להעמיד פנים, להתפנק ולהתחנף.

אך אנו מאמינים לנער הכותב, כי מהיותו יהודי יחידי ולא מחובב בכיתה, הוא קיבל את פני העתון "כמטרה והתענינות חדשה".

אנו מאמינים, כי הוא נותן בנו אמון.  האמון חשוב מן האהבה.  הוא כתב בקצרה, על גלוית-דואר, ובמלים קצרות התוודה על צרתו.

 

V

אני עונה למכתבים 6, 7, 10, ו-14.

מיאֶטק כותב:

"המבוגרים יש להם עתונים, אגודות, מועדונים, שגם אנו, כפי שהם אומרים, יכולים להפיק מהם תועלת.  סוף-סוף יקחו אותך לאיזו אסיפה שלהם.  בבית מלבישים אותך פאר ואחרי מאה בקשות והתראות, שתהיה מנומס, סוף-סוף מניחים אותך ליכנס.  אתה נכנס, התכונה, הדיבורים, התלבשות מבלבלים ומחרישים אותך – ומקץ שעות אחדות אתה רואה, שלא הבנת כלום: זה קוסם לך ואתה מדמה, כי שוב לא תעלה בדעתך כל דבר חכמה – בדיבור אחד: לבך אינו טוב עליך. – ובכן, נייסד בעצמנו הסתדרות שכזאת, שתקיף את כל המוסדות הנחוצים לנו".

ומיאֶטק מצרף רשימה של ועד-בתי-הספר.

לא נפרסם לא את הרשימה הזאת, ולא את התתכנית לכתב-עת שיוצא באמת על ידי ילדים. – הרשימה נכתבה בחפזון וברשלנות.  הנה נצנץ משהו במוחו, נטל וכתב. – עתון, קואופּרטיב, וולוֹדרוּם ומקראה.  צריך לחשוב ולשקול, מה חשוב יותר, כמה דמים יעלה, במה מוּתר להתחיל, באיזה סדר לפתח, כיצד לשלב את ההמצאה לתוך החיים.

גם מיאֶטק ופליציה מציעים אוסף תרומות חדשיות.  קוראה-לעתיד-לבוא מציעה מגבית, וכן דורשים סיוע מעם הממשלה.

לא חביבי, שום אדם לא יתן כלום לדבר חדש, לא-בטוח, לא-בחון.  ואוסיף ואומר: אין צריך לאסוף תרומות למטרה לא בטוחה. – צריך ליתן דין וחשבון על כל פרוטה שנתקבלה. – הממשלה יש לה הוצאות למדי, יש מגבית ותרומות למה שכבר קיים ומביא תועלת.  וולוֹדרוֹם?  אדרבה.  אך דמי בית-הספר, מושבות-קיץ חשובים יותר. – הפּרוספּקט היה הזיה, ואילו "מאַלי פּשגלונד" הוא ממשוּת.  צריך לעמול הרבה בזה, עד שנפשוט ידנו להשיג יותר.

יש בני-אדם היוצרים תכניות גדולות ואין דבר מצליח בידם.  ויש המסתפקים בעבודות קטנות, אך יודעים לשקע בהן רוב זמן, מחשבה, עבודה. – ויש (ואולם אחד מני אלפים) המקיימים כוונות גדולות.  הריני מברככם, שיהי חלקי עמהם.  אולם בלא יגיעה, בלא בית-ספר של עבודות קטנות – רק סתם בפטפוטים – לא יצלח דבר. לחלוטין.

תזכרו: יש תכניות נבונות, טובות, אולם – בוסר.

 

VI

גמרתי בלבי להשיב בכל שבוע בארוכה ובלבביות למכתב אחד, ולבדות מלבי מכתב אחד.  יקרה, שלא יהיה על מה לכעוס, הרי טוב.

ובכן הוד כבוד בן שש עשרה כותב אלי כך:

"ובכן, אני משתעמם לפעמים, משתעמם נוראות, ולשם הריגת הזמן אני מקשקש על גבי הנייר דברי-שעמום שונים, אם חרוזים, אם נובילות, וסוף-סוף אדוני יבחין – "חתיכות" כאלו.  והנה עלה במוחי מין  Vogiel[vii] שכזה, אם לא כדאי שאנסה ואשלח לעתון, אולי יכשר, אם לא – קשה.  כי העיקר הוא לא להצטער ולאכול כהוגן.  סיימתי, שכן אני מרגיש, כי אשעמם את אדוני עד מות".

קיצרתי מאוד  את המכתב ותיקנתי את שיבושיו: מקשקש תחת מכשכש, לאכול תחת לאחול.

ובכן:

אין אני שוב מין שכזה, שאתן למישהו שישעממני עד מות.

מכתבים אחרים אני קורא כמה פעמים, מכתבים אחרים אני קורא בסקירה.  מכתבים אחדים אני מהרהר בהם שעה ארוכה, מכתבים אחרים אני שוכח מיד.  אני מניח את המכתבים השקטים לחוּד ואת המכתבים הרועשים לחוּד.  וזאת לדעת, כי כשם שאתה מוצא בכיתה אחת תלמידים חרוצים ונרפים, שקטים והרפתקנים, כך אתה מוצא במכתבים חביבים ושאינם חביבים, הגונים ולא-ישרים.

כבר היו מקרים, שמישהו מעתיק שיר שנדפס, חותם שמו ושם משפחתו, ואחר כך לועגים לו לעורך, שנלכד בפח.  או שהוא מבקש שידפיסו ואחר כך הוא מהלך מתנפח:

– מחבר – משורר – מדפיס בעתון אמיתי.

– אולי מתחילה נתן אחת לחודש גליון כפול ובו חרוזים, סיפורים, בדיחות, אך אני אומר: "אולי", כי עד עתה יש לנו מכתבים הרבה מאלה, הרוצים לכתוב חרוזים, אך אין לנו אפילו מכתב אחד ממי שרוצה לקרוא אותם.  ואנו מדפיסים עתון לא בשביל אלה הכותבים, אלא בשביל אלה, שיקראו אותו – פעמים הרבה ברוב יגיעה.

– אם מישהו משתעמם, ילך לראינוע, ילמד דקדוק, יכתוב לעצמו, לחבריו, לקרוביו, למכריו.  יכתוב לעתון בית הספר, יכתוב בהקפדה את שיעוריו, שהמורה יתקנם וירשום לו ציון טוב, או יקרא אותו כמופת באזני הכתה כולה.

– ידעתי, כי אני כותב דברים לא נעימים, וצר לי.  העתונים לנוער משתדלים שלא לפגוע.  הם עונים:

– השיר יפה, אך לא לדפוס. – אדרבה, בזמן מן הזמנים...

לא, המערכת אינה חנות, שצריך להיות בה מנומס כלפי הקונים, ואפילו הם טרדנים וגחמנים[viii].

כתב עת, וביחוד לנוער – צריך שיחנך.  ילמד את קוראיו.  לא מן הנימוס הוא לשעמם את העורך, משום שאחד מאלפי הקוראים משתעמם.

לוּדויש הוא קטן – בן 8, ובכן אני סולח לו על סיפור בן חמשת הפרקים בשם: "רב החובלים בן חמש עשרה".  ואני סולח לך בחפץ לב, כי סיפורו חביב מאוד.

אף אינו כועס לשירו של הניוֹ בשם: "עתיד ארץ-ישראל".  הבית הראשון יש בו משקל וחרוז:

Tam w dlekiej Palestynie

Gdzie swe wody Jordan toczy,

Tam hebrajska mowa plynie

Tam lud bitny I ochoczy[ix].

אולם כל מה שאני מרחיק יותר בשיר הזה, הוא גרוע יותר.  ואין פלא: תלמיד כיתה ד' אך לפרקים רחוקים ביותר יש בו אורך-רוח לעבד את כל הנושא הזה, הוא נלאה עד מהרה, ואחר כך – כבר – ובלבד להפטר.

מאַדז'יה מתעצבת, ששיריה מונחים אי-שם על קרקעית-המגירה, והיא בעצמה מודה, כי השירים נכתבו, בהיותה בת 11, ואינם מחוכמים ביותר והם ללא שחר.  הזכירי לעצמך, מאַז'יה, האם גם אז נראו לך לא-מחוכמים, האם גם אז לא מצאו חן בעיני הדודות?  כי הדודות חושבות:

– נערה קטנה – לפי גילה, שירים יפים למדי.

אך לא היית מנסה עתה להדפיסם?

בדין כותבת דורקה:

– כשאני  קוראת או כותבת מה, הרי אחר כך מתרקמים בי סיפורים קטנים.

כל אדם, לאחר הצגה, לאחר קריאת ספר או שיר, מתרקם משהו במוחו.  אך לא כל אחד רוצה לכתוב.  כשם שיש בני אדם ממעטים בדיבור ומרבים בדיבור, אינם אוהבים לכתוב או כותבים בנקל ובנפש חפצה. – האחד משרטט, האחר הוא אוהב נגן, השלישי לוקח חבל בקומידיות קטנות בבית ובבית-הספר.  אלא שעשועים – זהו חלק חיי הבית, המשפחה, השקטים, הנעימים.

אל תוציאו, ילדים, את כל אלה לשוק.  יהיו אוצרות-סתר שלכם כמוסים בלבכם ובלב קרוביכם ומגירת שולחן-הלימודים.

תוסיף הנקה לספר סיפורי מעשיות לחנוך בן השלוש, ו"הישיש בן תשע עשרה" יספרם ליענקלה[x] הקטן.

אחר הוא מין יוּדיתה[xi].  תנסה.  אם היא יודעת להתבונן, ורואה רוב דברים מענינים, אולי תענינה מעשיותיה הקצרות את קוראי מאַלי פּשגלונד.

 

VII

בבקשה, אל יפוג חפצכם, מי אשר בכתבו משהו עצוב בכה בדמעות ממש, או בכתבו דברים עליזים שמח בכל לבבו, שהצליח להמציא דבר משעשע;  מי אשר בכתבו לא חשב, כי הוא חכם, ושכח לגמרי את עצמו ואת קרוביו;  מי שכותב לא משום שנזכר משהו, והוא רוצה לחקות, אלא כותב ממוחו, מנפשו, מי שיש לו אורך רוח לתקן אחר כך פעמים הרבה, אַל ישים לב על הנעימה החמוּרה שלי, ישלח  שנית אותו דבר עצמו וישאל: "האם טוב?" – אך אַל ידרוש, כי נחזיר לו את המעשיות שלא נתקבלו לדפוס, כי אנו שומרים עליהן, כדי להשוותן לאחרות, שכותבים אחרים, שיכתבו אחרים.

יניח אבא מלוּבלין את דעתה של שרה: אין לנו סל-מערכת, את התנור אנו מסיקים פחם, ולא מכתבי-ילדים.  הגדולים קלה להם הכתיבה ואילו הילדים הכתיבה קשה עליהם.  לפיכך אנו מכבדים את עבודותיהם ומשמרים אותן כתעודות חשובות. 

אנו מודים לתלמידת כיתה ה', ש.ב. על רעיונה לפרסם שאלון על נושאים שונים.  על שום מה לחכות לשבת שובה שיחול בפסח? – אדרבה, אם תמסור את נושאי השאלונים, את ההמצאות לתיקונים, תרכוש לה שם כּתבה.

אנו רושמים ציונים טובים לא לשם עידוד, לא לשם ספסרות, שישקדו יותר, אלא כדי לבור את הבר מן התבן.

אנו מבקשים הבנה עם הקוראים, אנו מבקשים ידידות עם הנבונים והטובים שבהם.  איך נעשה זאת?  הרי מכתבים יהיו לנו למאות רבות.  עתה כל מכתב הוא חדש, – היינו רוצים בקבלנו את הדואר, לדעת מראש:

– אַהאַ... זה ממנו... זה ממנה.

קצתם שואלים, אם הם רשאים לכתוב, או מודיעים כי יכתבו.  מכתבים כאלה הם למותר.  כל אחד רשאי לכתוב ועל הכל.

אלא שאי-אפשר להדפיס הכל, על אחת כמה וכמה שאי-אפשר להדפיס מיד.

יוּז'יו מרחוב סולנה ויאַדז'אַ מרחוב אורלה תיארו יפה-יפה טיול בית הספר, אולם אין אנו מדפיסים שיעורים יפים שבכיתה.

אַדש מבקש לדעת, מה הרפתקאות נדפיס.

– מובן, כי כאלה שיענינו את הקוראים.

את מכתבי הלנקה ומַארק מוילנה מסרנו לידי עורך תוספת הספורט.

יאנוש קורצ'אק

 

22 באוקטובר 1926, שנה א', גל' 3

 

שינויים ותיקונים

אנו מחדשים מדור: "פסוקים". – אין אנו רוצים לכתוב: "מחשבות זהב", כן כותבים הכל.  כביכול הזהב מתכת נאצלת (על שום מה?).

כיום אין אנו מביאים אלא פסוק אחד בלבד.  בבקשה מכם שלא תחשדו, כי את הפסוק הזה חיבר מישהו מבוגר לשם עידוד.  הוא נעתק מתוך מכתב, שמספרו הסידורי: 56.

לפעמים אין אתה יכול להוציא ממכתב כל דבר הראוי לדפוס, ויש פסוק אחד יפה וחבל לקפחו.  על כן הנהגנו את המדור הזה.

הפסוק:

האם העולם לא ישתנה לעולם?  האם זה שסבל אתמול כילד מקופח, היום משגדל יקיים גם הוא לפי התור את תפקידו של מדכא?

– האושר ילך בעקבי הדורות הבאים, שלא ישכחו את ילדות עצמם.

 

*

 

ארבעה אופנים להתפייס

האופן הראשון:

אם מישהו חבר טוב, והברוגז בא על דבר שטות, מוטב  לגשת אליו, כאילו לא היה כלום, ולומר משהו, למשל:

  עכשיו שיעור אריתמטיקה.

או לשאול:

  כבר היה צלצול?

או בדומה לכך.  לכאורה אליו או לאחר העומד לידו.

או אז תראה, אם ישיב ואם הוא רוצה להתפייס.

האופן השני:

לבחור חבר הגון, שרבים אוהביו ולבקש ממנו, כי ישאל את ההוא, אם הוא רוצה להתפייס.

אך עתה מוטב לחכות ימים אחדים.  כי אם יסרב, יהיה קשה, והברוגז יהיה גרוע יותר ויאריך ימים יותר.

האופן השלישי:

אפשר לכתוב אליו מכתב ולשאול, אם הוא רוצה להתפייס.

אולם המכתב כבר מחייב זהירות.  צריך שתדע, שהרוגז לך הוא הגון מאוד.  שאם לאו, יראה את המכתב לכל ויתהלל, כי ההוא מתחנן אליו והוא ממאן.

האופן הרביעי:

לא לומר כלום ולא לכתוב כלום, אלא לחכות לשעת כושר.  כשאין לו צפורן, או הוא צריך מחק או גיר, או משהו להגיד: –          הא לך.

אולם להגיש לו כך, שלא ידחה, אלא להזיז קצת לצדו.  כי אפשר ויתבייש לקחת, אם הוא ברוגז, והוא בעל אמביציה גדולה.

חבר, שאין אתה אוהבו, לא כדאי שתתפייס עמו, אך תתחמק ממנו;  מקץ שבועות אחדים תתחיל לדבר עמו, אם יש צורך מוכרח בכך.

לעולם אל תתגרה במי שהוא ברוגז, אסור להנקם וחס-ושלום לגלות סודותיו.

מוטב שמי שאשם ביותר ישתדל ראשונה להתפייס.  אך אין זה הכרח.  כי בעצם כל אחד מדמה, כי הדין עמו.

 

הערה: מרובים הדי המאמר הזה בין הילדים, ואפילו בדרך התפיסה של הבעיות.  למשל, מאמרו של נער בשם: "שלושה אופנים לעשות סביבוני חנוכה" – 26 בנובמבר.  השלמה סמוכה הוא מכתבו של מוטק, שנתפרסם בגל' 5, ב-5 בנובמבר.  מוטק מוסר על אופן חמישי של התפייסות: "מערכת נכבדה!  יש לי אופן חמישי של התפייסות: לקחת סוכריה ארוכה, שזה ינגוס החצי ויתן לחבר החצי האחר, ואז יתפייסו חזק חזק".  אחרי מכתבו של מוֹטק מובאות עוד הצעות להתפיסות וכן ויכוח עליהן.  באחרונה ידיעה על שימוש מועיל באחד מאופני ההתפייסות.

*

 

תיל-דוקר בגן קראשינסקים

ידיעה לא תאמן נתגלתה, לצערנו, כאמת.  המגרש הקטן לילדים באחד מגני-הציבור של הבירה הוקף תיל-דוקר.  זה דבר מכוער ורב-סכנה, התיל הוא חד וחלוד.

הריפורטר, שנשלח מטעם מערכת "מאַלי פּשגלונד", אומר כדברים אלה:

– על אף הגשם והרפש, נשמעתי לפקודה, ויצאתי לדרך.  כל אותו המסע רב-היגיעה עברתי ברגל.  ברחוב דלוגה נכנסתי לאולם, וכאחד עם שלושה שומרים הגענו למקום.  בגן, בעצם-הכניסה, היתה לנו קטטה עם שבעה פרחחים שהתגרו וירקו בנו.

את המגרש הקטן מצאנו בנקל.  הוא בקרבת הבריכה עם שני הברבורים.  כל המגרש הקטן מוקף תיל דוקר.  מקומות מפונים מוכיחים כי התיל נקרע מדי פעם בפעם, והילדים עוברים את הגידור על אף העוקצים החדים.  כנראה בשעה, שכדור שלהם מתגלגל לתוך המדשאה.  במגרש הקטן לא היו ילדים, כי ירד גשם.

השאלה איך להוציא כדור, הנופל בדשא, לא הוסדרה עד עצם היום הזה.  ואפילו תשחק במלוא-זהירות, מן המוכרח שהכדור יפול לפעמים לתוך המדשאה.  אז הילד מתבונן סביביו, אם אין המפקח קרוב ובחפזה ובמתגנב הוא רץ ליטול קנינו.

וזה לא טוב.  הילדים מרגילים עצמם שלא לשמור תקנות ולהתחמק משומרי הבטחון, הם לומדים להתירא ושלא להשמע.

וכן לא בגן אחד בלבד, אלא בכל הגנים, לא בענין זה בלבד אלא ברוב ענינים אחרים.

הילדים אינם יודעים מה מותר, מה אסור.  אם המפקח טוב או דעתו בדוחה עליו הוא מתיר לעלות במדשאה;  אם הוא רע הריהו מבריח, מחרף, מאיים במקלו.

והילדים מבקשים לדעת, למה הם זכאים.

אנו מזמינים בחמימות את הקוראים שיטלו רשות-הדיבור בענין זה.

אנו פותחים ויכוח (לאמור: אולי יימצא חכם, שיתקננו בעצה טובה).

 

הערה: הדבר מעורר רוב ענין. בגליונות הבאים יש הרבה הצעות, עצות, הרהורים, דוגמאות מן הנסיון.  ב-5 בנובמבר מפרסם העודך שאילתה להנהלת העיריה.  אחרי חמשה חדשים הוא מבשר לקוראים על הישג משמח במאמר בשם: "לא יהיה עוד תיל דוקר בגני-ורשה" (8 באפריל 1927).

*

 

29 באוקטובר, שנה א', גל. ד'

 

מכתב לארץ-ישראל

כתבנו לילדי ישראל בארץ-ישראל מכתב כזה:

"אנו מוציאים בורשה עתון "מאַלי פּשגלונד".  אין בו לא סיפורי מעשיות ולא אגדות, אלא מעשים שהיו.  היינו רוצים שיהיה זה עתון הכתוב בידי ילדים ובשביל ילדים, ובידי הנוער בשביל הנוער.  הגדולים אומרים, כי זו המצאת אוילים, אך אנו מדמים, כי יהיה טוב.

אנו מקבלים מכתבים הרבה ובמכתבים אלה אנו מתקינים עתון.  כותבים אלינו מורשה ומערים אחרות.  יש לנו מכתבים מלודז', וילנה, לבוב, פוזנא, ומכתב אחד מדאנציג.  שולחים לנו ידיעות מן הבית, מבית-הספר, ואחרות.  כבר קבלנו 400 מכתב.

אנו רוצים בהחלט שיהיו לנו מכתבים מארץ-ישראל.  שכן מבקשים מעמנו, שנכתוב מה עושים הילדים בארץ-ישראל ומה בתי הספר שלהם, איך הם עובדים בשדה ואיך לומדים שם כי היתה פה תערוכה ארצישראלית יפה מאד.  אנו רוצים לדעת על תפוחי-זהב וענבים, על סוסים ערביים ועל הכל.

אנו יושבים הרחק-הרחק ואיננו יודעים כלום, כי על ארץ-ישראל כותבים המבוגרים בשביל המבוגרים בלבד.  אנו רוצים לדעת, מה שם באמת.  שלא תהיה העמדת פנים וכל ההוספות המיותרות.

גם אצלנו יש בתי-ספר עבריים ועתה ילדים רבים מבינים עברית.  אנו שרים את "התקוה", רוקדים ריקודי ארץ-ישראל.  יש כאן הרבה שומרים.  אנו מאספים בולי ארץ-ישראל.

עתה כבר מתחיל החורף.  פעם אחת אפילו ירד שלג.  ומה אצלכם?

אל יתקן איש את מכתביכם, כי גם אנחנו כותבים בשגיאות.

אנו רוצים נורא, כי תכתבו במהרה, כי עוד לפני חנוכה יהיו ידיעות מארץ-ישראל.

יש בורשה ילדה, שהיתה שנה בארץ ישראל.  אולם אי-אפשר שילדה אחת תדע הכל, ואנו רוצים לדעת הכל.

ושוב אנו מבקשים מכתבים, אולם בהחלט במהרה.  ישב-נא כל אחד ואחד מיד ויכתוב, כי אחר-כך תשכחו, או שלא תתחשקו עוד.

אנו מודים מראש על התשובה.

כתובת העתון שלנו כך: "מאַלי פּשגלונד", ורשה, נובוליפקי 7.

שלום

 

הערה: המכתבים הראשונים מילדי ארץ-ישראל מתחילים להגיע בדצמבר.  קורצ'אק מקבילם במלים אלו: "רק עתה קבלנו שני מכתבים מארץ ישראל.  כתבנו כרוז נלבב – ולא כלום.  היה לנו מאד לא נעים.  אך קשה.  לארץ ישראל יצאו יהודים רבים שיש להם טינה לפולין (אכתוב על כך בל"ג בעומר).  אמרו, שהיו עבדים, ועתה הם רוצים להתחיל בחיים חדשים ולשכוח את מה שהיה.  בודאי משום כך אינם רוצים לכתוב במאַלי פּשגלונד.  קיבלנו רק שני מכתבים.  האחד כתוב עברית, האחר פולנית" (24 בדצמבר)

חליפת המכתבים הספונטאנית עם ילדי ארץ-ישראל לא הצליחה.  מכתבים – פרט לחבורת כתבים קטנה – אינם מגיעים.  רק המגע האישי עם עין-חרוד מביא תנובה ברוכה: החל ב 22 באפריל 1927 מתפרסמים במאַלי פּשגלונד קבוצות שונות של מכתבי ילדים בני הקיבוץ הזה.

*

 

תשובה כללית

לאלה הדורשים נייר ודפוס טובים יותר ותמונות.

מי שאינו יודע לקרוא בעצמו את העתון כולו, יבקש מאמא או מאחיו הגדול.  נייר טוב עולה ביוקר.  אך זו שטות.  אנו חוששים, כי אם יהיה נייר טוב יותר יאמרו לנו להדפיס שירים וסיפורי מעשיות.  שבועונים כאלה כבר ישנם בעולם.  ואנו רוצים, כי יהיה זה עתון אמיתי.

תמונות נותן ה"פּשגלונד" הגדול.  נשתדל שם, אולם קודם-כל אנו חייבים לפייס את עורך ה"פשגלונד" הגדול, כי הוא הרשה לנו שני עמודים, ואנו כבר – ארבעה. אנו כבר מברכים זה את זה לשלום, אולם הוא מביט לצד אחר ואומר, שאין לו פנאי.  הוא כועס קצת, אך זה לא כלום.

 

לאלה הרוצים לתקן עצמם.

הרבה מקוראינו כותבים:

  אני לא-מנומס ורוצה לתקן עצמי – ואיני יודע כיצד.

או:

  איני מציית.  מה אעשה ואציית.

אנו חוזרים ומבארים להם, כי אין כותבים כך. – צריך לכתוב בבירור, אילו אי-נימוסיות ואילו אי-ציותים הם. – כי מזכיר ה"מאַלי פּשגלונד" היה אצל אחד שאינו מנומס ונודע לו, כי זו הלצה;  והאחר היה חולה, ובכן התפנק והשתעמם מאוד, ועתה הוא כבר יוצא החוצה, וטוב.  משחק ליד באר-הזינוק בגן הסכּסוני.

אפשר ויקרה, שאומרים למישהו שיעשה מה, והוא אינו יכול בבת אחת.

לאלה התמהים ואינם שקטים.

מי שישלח מכתב למאַלי פּשגלונד, אַל יתמה, שאיננו מיד, ואל יחשוש, כי אבד.  כי המעשה הוא כך:

במשך שבוע אנו מאספים מכתבים.  אחר כך בא חזקאל והוא מסמנם לפי מספרם, רושם בפנקס את השם, שם המשפחה, הכתובת.  בל אלה הוא רושם גם בכרטיסים ומסדרם בסדר אלפא ביתא בקופסה.  אחר כך הוא כותב, כי לדואר זה כתבו מכתבים קוראים כאלה, כלומר הוא מאשר את קבלתם. – הוא כורך את המכתבים בחוט ירוק ומניח לתוך תיק.  מספרי-המכתבים נרשמים בעפרון כחול.

אחר כך אני במשקפים קורא את המכתבים וכותב בעפרון אדום, מה יעשה בכל מכתב ומכתב.  יש מעטפות-בד.  על האחת רשום: ידיעות, על האחרת: בדיחות, על השלישית: חרוזים, על הרביעית: תשובות וכו'.  על אחת: "דברי הבל".

אחר כך במשך כל השבוע כותבים ומוציאים לפי הסדר מה שבכל מעטפת-בד.

כששלמה העבודה, חוזר חזקאל ומסדר את המכתבים לפי המספרים.

הכל צריך שייעשה בהקפדה, שלא יהיו הרבה טעויות.  אי אפשר להחפז, כי תהיה ערבוביה, ויאָמר כי "מאַלי פּשגלונד" הוא טיפש.

לאישור הקבלה צריך לחכות לפחות שבוע ימים, כי אפשר ולא יכנס משהו. – מכתבים חשובים וקשים מאוד מחכים הרבה, כי צריך להמלך בדעתם של אנשים שונים, מה לענות, או צריך לבדוק אם כתבו אמת.  ושלא יהיה בלי טעם.

 

לאלה  המבקשים מתנות.

אדרבה, מאַלי פּשגלונד רוצה לתת לקוראיו מתנות, אך אינו יודע, איך יעשה זאת.  אנו נתן תשורות, אבל לא לכל ורק בזכות משהו.  אלו יהיו מזכּרות – זאת אומרת – נתן לזכרון משהו שכתבו או משהו מחוכם שעשו. – בינתיים הבטחנו 5 זהובים, צבעים וגירים.  כהתחלה – בתורת נסיון. – ואחר כך נראה.

 

למאספי בולי דואר.

מר יון הבטיח, כי ילך לעשר חנויות, שבהן נמכרים בולים, ויספר. – ואם מישהו יכתוב בענין על האלבום שלו, נדפיס. – אני הייתי בקי קצת בבולים, אולם לפני 35 שנים.  אז היתה המודה קנדה עם הבונה[xii]  ומצרים עם פירמידות – לא כן עתה. – הרבה בולים הפסדתי אז בקוּקסוֹ, הרבה הוציאו במרמה מתחת ידי, ובאחרונה החלפתי ברחוב שוויאֶנטוקשיסקה את כל האַלבום באיליאס של הומירוס.

 

לאלה השולחים בדיחות.

יש לי מעטפת בד ואני משמר בה את כל הבדיחות. כשירבו, אולי יידפסו.  קשה להמציא בדיחות מצחיקות באמת, וגם אם תזדמן בדיחה טובה, יש בה מום: הכל כבר יודעים אותה. – אדרבה, אנו מבקשים: שלחו דברים מצחיקים – יכשרו לנו. – נעים ובריא לצחוק קצת.

 

12 בנובמבר 1926, שנה א' גל. ו'

 

ריפורמה של בית הספר

I

בבית-הספר נחוצות מראות. – המראה היא כלי כשולחן-כתיבה, כספסל לישיבה, כקולב לאדרות.

חוסר מראות בבתי-הספר הוא שקר.

המראָה לא קלקלה שום אחד.  מי שהוא יפה, יודע ממילא, כי הוא יפה.  מי שאוהב להתקשט, ימצא מראָה.

איני מכיר כל כך את הילדות, על כן לא אכתוב אלא על מה נחוצות מראות בבתי-ספר לילדים.

1.– זבוב או אבק-פחם נפלו בעין.  הוא בעצמו יכול בנקל להוציא, אולם באין מראָה, מוכרח לבקש מחברו, והוא מוציא שלא בזריזות.  זה נמשך יותר (והוא רוצה לשחק) והוא מוכרח לחפשו.

2.– נחבט בראשו ומבקש לראות, אם החבורה גדולה.  שהרי שוב יגידו בבית כי הוא שובב.

3.– פניו נתלכלכו בדיו או בעפרון-צבעונין, ובכן רוצה למחות בריר ובממחטה ולרחוץ.  על מה יאבד זמנו ורירו, אם אין כלום?  או מתלוצצים עליו, שהוא מלוכלך, וכלל לא.  וזה מכעיס.

4.– בכה, ואינו רוצה, כי יכירו בבית.

ודאי המראָה נחוצה עוד למשהו, אך אי-אפשר ואדם אחד ידע הכל.

 

II

ועתה: מהיכן המחשבה על ריפורמה של בית-הספר?

ובכן כך: שתי ילדות – אחת מרחוב פּאַנסקה ואחת מרחוב פּוזנאַנסקה כתבו על מראָה.

"כמו שכבר כתבו – אומרת חוה – אין מראָה בבית הספר, ובגימנסיה שלנו יש הרבה גנדרניות והן משתמשות בשמשה כבמראָה.  פותחות חלון ועל הרקע הכהה של הקיר משתקפים בבירור אפילו צבעים".

מכתב אירקה:

"אדוני אינו צודק, כי בשמשה רואים בדיוק את הצבעים.  זה שנים שאני משתקפת בשמשה, כי גם אצלנו אין מראָה.  המראָה נחוצה בהחלט, אם את רוצה לחבוש את הכובע כהלכה. – שלא אטעה, הסתכלתי עוד פעם אחת בשמשה וראיתי להפליא את הצבעים.  צר לי, כי אדוני חשד, שלא בצדק, נערה בשקר.  יבדוק אדוני בעצמו, אלא שאדוני מוכרח לעשות כך, שהשמשה תהיה על רקע כהה, שאם לא כן לא יראה.  אף כי לא לי ענו: "לא אמת", אולם נעשה לי כל כך מזופת – נורא.

 

III

אשמתי.  אבקש סליחה. הטעתה אותי נאַצ'יה.  כי בעניני ילדות אני נמלך בדעתה של נאַצ'יה.  קשה.  קרה.  כל אדם שוגה, אפילו עורך.

חוה היתה לה אי-נעימות, כי אבא אמר לה:

– כבר קנית לך דעה יפה עליך במערכת: על המכתב הראשון כבר השיבו: "לא אמת".

חוה, ארקה, זכורנה: אין ריפורמות בעולם בלא קרבנות ודמעות.  כה אומרת ההיסטוריה, ומאשרים החיים.

 

הערה: להבנת המאמר: בגל' ג' (22 באוקטובר) ב"תשובות למכתבים" פירסם קורצ'אק פרק בשם: "צריך לכתוב אמת", הוא מקטרג על ילדים שונים על שום שנוהגים בדרך גוזמאות ואי-דיוק, ובין שאר הדברים הוא כותב כך: "שלישית כותבת: בבית הספר הסתכלתי בשמשה, כי אין מראָה.  אל אלוהים, איזה פנים היו לי.  הרוח פיזרה שערותי.  החוטם כחלחל-חכלילי, השפתים סיגוליות".  לא אמת! אין רואים צבעים בשמשה".  המאמר עתה הוא המשך-הויכוח: תיקון המחברת, תגובה ערה של התמרמרות של קוראה ובאחרונה כניעה של העורך.

*

 

26 בנובמבר, שנה א', גל. ה'

 

אל תבלבל  את הראש

כשהילד שואל, רואים הגדולים לפרקים מרובות להשיב לו:

– אל תבלבל את הראש.

זה מרגיז, מכעיס, מעציב.

על שום מה אינם רוצים לענות?  או אפילו הם עונים, הרי רק – בשביל להפטר.

או מתלוצצים!

יש שבעה טעמים לכך, שהגדולים אומרים:

  אַל תבלבל את הראש.

1. הילד משתעמם, והגדול מהרהר במשהו, או משתעמם גם הוא.  הילד רוצה לשוחח עם הגדול, והגדול אינו רוצה. – גם הילד גם המבוגר אינם מרוּצים והם עצבים.  כשהמבוגר עונה, הרי הילד שואל אותו שאלה אחרת, או אינו רוצה לשמוע בתשומת לב, ורק אומר, כי אינו מבין.  עד שהמבוגר מתכעס ואומר:

– אַל תבלבל את הראש.

2. הילד רוצה באמת לדעת משהו, וחושש, שאמרו לו לא כהלכה.  הילד מבקש לדעת בדיוק, והתשובה שניתנה לו ניתנה סתם ככה.  הילד רוצה לדעת הכל, ואינו זוכה אלא לקורטוב.  ובכן הוא שואל פעמיים וחמש פעמים באותו ענין עצמו ושואל מפי אנשים שונים.  והמבוגר כועס, על שהילד אינו מאמין ושואל אותה שאלה עצמה פעמים הרבה.  ובכן, הוא אומר:

– אַל תבלבל את הראש.

3. הילד אינו מסוגל להבין משהו, כי לא למד עדיין, או מיעט לקרוא ספרים.  ובכן, המבוגר יענה בנקל, אך הוא חושש, שמא הילד יבין שלא כהלכה, או לא יבין לחלוטין, ויתפאר, כי הוא יודע ויחשוב בלבו: לשם מה אטרח ואיגע, כשאפשר גם בלעדי כן לדעת הכל.  המבוגר חושש, כי הילד סופו חכמתו חסרה ויהירותו מרובה והוא מסרב לענות.  ובכן, שוב:

– אַל תבלבל את הראש.

4. פעמים ישאל הילד שאלה, לבחון את המבוגר, לבייש את המבוגר, להלעיג על המבוגר.  המבוגר רוגז, והילד צוחק.  אם יעשה כן כמה פעמים, סופו של המבוגר שהוא חושב, שהילד נוהג כך.  ושוב אינו עונה כלל, אלא אומר:

– אַל תבלבל את הראש.

5. פעמים הילד, תחת אשר יעשה מה, שאינו חביב עליו, שואל שאלות.  לא אכפת לו כלל, או הוא יכול לחכות, עד שיוודע באחרונה.  שאלה לא חשובה כל עיקר, והמבוגר ממהר ואין לו פנאי.  ושוב הוא רוגז והרי:

– אַל תבלבל את הראש.

6. יש שאלות, שהתשובה עליהן קשה.   צריך שהמשיב יחשוב תחילה יפה-יפה, כדי שידע בעצמו בדיוק, צריך שיקרא בספר ויזכיר לעצמו.  או לחפש מי, שידיעתו מרובה יותר.  והילדים מדמים, כי המבוגרים יודעים ומסוגלים לבאר הכל.  הם מדמים, כי דבר קל הוא, אך המבוגרים אינם רוצים.  הם כועסים ורוחם תקצר.  דורשים ומטרידים כי ישיבו להם.  ובכן שוב:

– אַל תבלבל את הראש.

7.  יש מבוגרים, המעמידים פנים של יודעי הכל.  יש ילדים יהירים ומבוגרים יהירים.  הם מדמים, כי בושה היא שלא לדעת, או שלא לזכור.  מזלזלים בילדים ומשיבים להם תשובות קצרות וחמקניות.  כי הם סבורים, שהילד די לו גם בכך.  תחת אשר יאמרו: "איני יודע, אני בעצמי יודע אך מעט ולא בבירור" – הם חושבים, כי מוטב  שלא להשיב כלל או להעליב את הילד בפסוק:

– אל תבלבל את הראש.

 

מכתבים ותשובות

שתי תכניות

"עתון לילדים, אך בעתון זה נשכחו הילדים העניים, המוכרים סוכריות וכעכים.  הילדים, שזמנם פנוי, חייבים להקדיש אותו לציבור". 

עתוננו זוכר יפה-יפה את העניים, אך עליהם קשה ביותר לכתוב.  על ילדים עניים כתבו הרבה ולא תמיד כתבו יפה, ואנו אין אנו רוצים לכתוב סתם ככה. – מר יון כבר היו לו כמה וכמה ראיונות עם מוכרי-כעכים, אך אין הדבר מצליח בידו, על כן נוח לו לחכות.

להקדיש את הזמן הפנוי, – בצדק.  כתוב, מה אתה עושה בזמן הפנוי.

והתכנית האחרת, לשלוח את "מאַלי פּשגלונד" לבתי-הספר, אינה טובה.  ידענו כי הרשות תשלם, אך אין אנו רוצים לכפות עצמנו על אחרים, ואפשר לקנות את העתון מאצל המוכר: ישתכר גם הוא.

 

תגרי רחוב

"לא אחת, בשובי מבית הספר, ראיתי את המשטרה רודפת אחרי תגרי-רחוב. – על מה הם נרדפים?  אחי סיפר, כי ילדים רבים אינם לומדים, באין בתי ספר.  ובכן, מה יעשו?  על שום מה תחת לבנות בתי ספר מגרשים את הילדים  המשתכרים ביושר לפרנסתם?"

במערב אסורים הילדים להיות מוכרים ברחוב, כי מסחר כזה מקלקלם.

לשם בנין בתי ספר נחוצים כספים, לשם גירוש הילדים די בפקודה אחת שבכתב, ונייר מצוי למכביר. – המשטרה רודפת אחרי תגרי-רחוב לא לשם תענוג ושעשוע: יש לה פקודה כזאת.

 

שביתת הפרופיסורים

"בבתי הספר אירע משהו, שאין אני מבינו.  הפרופסורים שובתים, ואני יושב בטל בבית. – אפילו חולה קשה לו לא ללכת לבית הספר, לא כל שכן כשאתה בריא".

המורים שובתים בבית הספר שלכם, כי משלמים להם שכר מועט, ולא טוב, אם משכורת המורים דלה.  כי הם באים לבית הספר כשהם משוקעים בדאגות וצער.  כי הם נותנים עינם באומנות אחרת, ששכר גדול יותר בצדה.  כי אינם יכולים לקנות ספרים יקרים.  כי הם מוכרחים לעבוד עבודה נוספת בלילה, כדי לפרנס את משפחתם.  הם גאים, ועל כן אינם מדברים על צרותיהם וצערם.

שביתות הפרופסורים הן נדירות ומכאיבות.

 

בן-יקיר-לאמא

מכתבו הראשון פותח בלשון כזה:

"דמעות נדחקות לעיני".

המכתב השני פותח במלים:

"לא אוכל למנות את כל טענותי".

הוא בוכה, שהחליט לאחר בחינת הבגרות להפסיק את הלימודים.  והחליט להפסיק את הלימודים, כי הוא חושש מבחינות-קונקורס.

הטענות שבמכתב השני מכוּונות להנהלות התיאטראות.  המורה עמד ללכת עמהם ל"דז'יאדי".  והרי "רעם בגלגל". – אין מציגים את "דז'יאדי".  ובכן – הוא שואל במרירות – הללכת ל"תולדות החטא".

במכתב הראשון מוזכר, כי המיניסטר אינו מתיר לצאת חוצה-לארץ אלא לזאַמויסקים ולפוטוצקים.  והוא אין לו שם מיוחס...

שם יש לך, נערי, אך אין לך רצון עז.  לא-יוצלח, בן-יקיר-לאמא.

 

בטחון.

שני מכתבים של אותו מחבר עצמו. – המכתב הראשון (מספר 244):

"מכתבי הראשון הזה יש בו אופי של מכתב-מבוא: התשובה תתן בי בטחון.

נו, טוב, יהא בטחון.  אנו נותנים תשובה מעודדת. – אנו מחכים. – בא המכתב השני: מספר 880.

"התשובה הגיעתני מקץ ארבעה שבועות;  ובכן היכן הסדרים שהובטחו בפי המערכת?"

הכתבה על יחסי בית הספר שהבטיח איננה, אך יש שתי טענות ועצה: "איני מפקפק, כי בתשומת לב לחשיבותה של התכנית תכתוב תשובה אם בדואר ואם בעתון"

אני כותב תשובה, אך לא מיד (תאריך המכתב: 7 בנובמבר): – יועצים יש לנו בלעדיך למדי.

נו... ותן לשכזה בטחון.

 

אומן לאזני המן?

במכתב הראשון, כי הוא רוצה ללמד את הקוראים, כיצד בונים מנגנאות שונים.  במכתב השני הוא מוסר תאור טלגרף מורס, מבקש לתאר את מכשירי-העזר, שלא עשה אותם, אך הוא יודעם ו"הוסיף תיקונים משלו". – הוא בן 14.

נפחדתי, כי משרדי-הפאטנטים עמוסים וגדושים בקשות של ממציאים שונים.  על כל ממציא נוספים מאתיים משוגעים לדבר אחד.  האם אומן לאזני המן או אולי באמת? – "הטלגרף מורכב תחנה משדרת, השולחת את העתון, ותחנה קולטת, המקבלת את העתון".  יהא כך, אבל "התיקונים שלו"?

אתה יודע מה, נערי?  שלח לי את חוות-דעתו של המורה שלך לפיסיקה, ואחר כך נדבר, קשה: אני חושש. – היה לי חניך, שעשה גם הוא רוב תיקונים.  הוא היה מצלם.

פעם אחת אפילו הצליח צילומו, אלא יצאו רק האופניים וגבו של הרוכב עליהם – בלי ראשו. – אני חושש.

 

אחות רעה.

"אני סובלת  הרבה במחיצת אחותי הצעירה בת השלוש-עשרה.  אנו מתקוטטות ומתכתשות.  היא עושה להכעיס את הכל.  היא יהירה, אינה מניחה להעיר לה כל הערה.  אל הגדולים ממנה היא מדברת שלא בדרכי נימוס.  באָפיה הרע היא מרבה מורת-רוח בבית ומחוצה לבית.  אין לה חברות, היא בודדת. – הייתי רוצה להתקרב אליה, אך איני יודעת כיצד.  יש לי עגמת-נפש ובלב נכון הייתי רוצה בתקנתה".

בענין האחד קל יותר, בענין האחר קשה יותר לבוא לכלל הבנה. – קטטות ותגרות מרחיקות ולא מקרבות. – אך דרך אחת היא שאיננה מכזיבה: אורך-רוח ורוך – אין אלא לתת מופת טוב.

תתחילי כך:

הגידי לאחותך שתכתוב, מה טענות בפיה עליך.

 

בעל-הקובלנות.

"בשעת ההפסקה זרק חבר בחברו את הספוג, שחבט בחשמל.  משנכנס המורה, זקף החבר פ. אצבעיים וקבל על הזורק.  החבר שזרק נדרש לבוא עם הוריו והופחת ציונו בהתנהגות".

איני יודע מה הפעימוּת של קלקול החשמל אצלכם.  אך ידעתי, כי אתם מסתירים מפני בית-הספר את עבירותיכם.  במקום שכל העובר עבירה מתוודה בעצמו, אין בעלי-קובלנות.

לא נאה קובלנה, לשם התרפסות, גניבת-חסדו של המורה, הפקת-תועלת.  אך פעמים נאה הקובלנה.

ידעתי מקרה, שנער השמיע קובלנה, על שחברו מתגרה ביהודים ברחוב;  הוא ידע כי אחר כך יציקו לו ויקראו לו כינויי-גנאי.  "קשה – אמר – על שום מה אינו מניח לבני אדם, שילכו בשקט ברחוב?"

 

מכתב קשה

"אני בכיתה ה'.  אני אוהבת מאד את בית-הספר. אך מורה אחת מרעילה את חיי.  בכיתה א' היתה לנו מחנכת טובת לב ומזג.  מכיתה ב' ואילך נעשתה זו העריצה שלנו".

במכתב ארוך, כן, מחושב. – נראה, שהמורה היא עובדת רבת-אחריות ואדם רב-מרירות ויבושת. פֶגע...

 

ואילו כך: לקנות עציץ פרחים, ללכת לדירתה, לנסות: לומר לה הכל, הכתוב במכתב.  בלא רוגז, אך להתלונן. – לראותה בחדרה העצוב. – כי יש ואנו חושדים ברצון רע, ומסתתר אך כאב?

אפשר והדבר לא יצליח.  תשאר אבן היקר של הנסיון. – האם יצליח?

 

אין עצה

"בשל המאַלי פּשגלונד אני מיצר, שלא איחרתי אי אילו שנים לצאת לאויר העולם... לפנים עבדה מחשבתי, הבעירוני שאלות.  כמעשה-אירוניה נשארו בי הרציות הטובות ואין בי כל רצון... איכה אתנער מאַפּתיה איומה זו?"

אני מיצר, שלא איחרתי להולד  בעשרים שנה.  אך איני מחכה, איך יסתדרו החיים, אלא אני עצמי מסדרם.  יודע אני שעות של אַפּתיה איומה, אך איני מרשה להן לשאלות המבעירות שתדעכנה.

אהה, מה נוח להגיד: "חבל ו–מאוחר". והרצון[xiii] אינו פרבר, שאפשר להגיע אליו בנוח בחשמלית.  צריך ברגל, מתון-מתון, ביחידות, בערות ובלא מרגעה, – בלא התיפחות של תינוק ובלא התנפחות. – אין עצה...

 

יאנוש קורצ'אק

*

3 בדצמבר 1926, שנה א', גליון ט' (גליון חנוכה)

 

זְקַן... זְקַן... סָבָא ונין... נין... נכד

I

כל אדם יש לו אב אחד ואם אחת, שני סבים ושתי סבתות, ארבעה אבות-סבים, שמונה זקני-זקנים והולך ומוסיף.  כל אחד יש לו.  לא כל אחד רואה.  פעמים מישהו מספיק לראות את אבי-סבא.  יש ילדים, שלא הכירו את סבתא שלהם.  פעמים יראה תצלום ויאמר: "זה היה סבא שלי".  על הנפטר מספרת סבתא, מזכירים אמא ואבא.  על זקן-זקנו יספר סבא.  אין אנו יודעים אלא מפי זכרונות בלבד.

אני אין לי תצלום של אבי-סבא שלי ולא שמעתי עליו הרבה.  סבי סיפר לי עליו, כי מת קודם שנולדתי.  אני יודע מעט על אבי-סבא שלי...

ידעתי, כי היה זגג בעיירה קטנה.

בני-אדם עניים לא היו להם זגוגיות בימים ההם.  אבי-סבא שלי היה משוטט בחצרות-האצילים והיה קובע זגוגיות וקונה עור-ארנבות.  אני אוהב להרהר, שאבי-סבא שלי היה קובע זגוגיות, כי יאיר, והיה קונה עורות, שנעשו בהם פרוות, כי יחם.

עתים אני מהרהר, איך היה אבי-סבא שלי מהלך מכפר לכפר דרך ארוכה מאוד, היה יושב בצל אילן לפוש קמעה, או היה ממהר שישוב לפני הערב יום אל החג.

 

II

אם יש לאדם שמונה סבי-סבים, ואחר-כך הוא מוסיף והולך, כמה היו לו בימי קדומים?  ובכן אחד מאבות-אבותי אלה הכיר את החשמונאים, שהרימו נס המרד, ואולי גם נלחם עמהם.

חג נאה חנוכה – מזכרת המרד הזה.  מוזר.  ברגיל זקנים אוהבים להיות זהירים, יראים, שלא תבוא רעה לילדים, מתחלחלים לעצם-המחשבה, שהילד יקפח בריאותו, והיה בעל מום.

החשמונאי הזקן אמר לחמשת בניו שיצאו לקרב, למלחמה;  אף כי ידע, שתהיה מסוכנת מאוד.

היהודים היו עם קטן – עני, שדוד.  לא סוסים להם הנחוצים בקרב, ולא כלי-רכב, ולא קשתות ולא חרבות חדות.  ואילו היוונים חזקים ועשירים.  היהודים עמדו בעצמם על נפשם, ובצבא היוונים רוב עבדים: והיו בוחרים את החזקים, הזריזים, הקולעים ביותר במטרה.

ידע החשמונאי הזקן כי אפשר ובניו יהרגו.

כרגיל מחוללים מהפכה צעירים, חזקים, נועזים, ופה התחיל בה ישיש, שידע הרבה וחשב הרבה – וחזה מראש.

 

III

חנוכה חג-ילדים וזקנים.  כמה וכמה פעמים רצינו לבקש מעם הקוראים, שישלחו את סיפורי סביהם.

אל יחכה הנכד הקטן, עד שילמד לכתוב כהוגן.  כי אפשר לא יספיק, אפשר יאחר, וסבתא וסבא מחבבים לספּר, מה היה לפנים.

זכורני סיפורים יפים של גנן זקן, שיחות מחוכמות עם החוכר אברם ועם המוזג נטע;  אני זוכר דרשה כעוסה של רב זקן ודבריו העצבים של סבא של אהרון; זכורני את הישיש מבית-הכנסת בשניאַדובה.

אדם בא יותר בשנים מאריך לזכור, בשמעו משהו מענין.  הילדים הכל חדש להם, הרבה דברים הם למדים, ממעטים להבחין, מה עיקר ומה טפל.  שעל כן הם שוכחים בנקל.

אם יעלה בידנו, ננהיג במאַלי פּשגלונד מדור קבוע בשם "מה אמר סבא".

 

IV

חנוכה – חג קדמון, מזכרת קדומה מאד.  השנה, כאחת עם חנוכה נחוג חג צעיר – נין... נין... נכדו של חנוכה.  ההוא בן 2000 שנה, וזה רק בן 25.  חג חנוכה – זקן שזקנו שיבה, קרן-קיימת – זה מקרוב, רבים זוכרים יום הולדתה..

על זקן מדברים בכבוד וכובד, על ילדים מדברים שלא כדין בזלזול וליצנות.  וגם הילד ראוי לכבוד.  עודו קטן, חלוש, אינו יודע ואינו יכול הרבה, אך עתידו, מה שיהיה כשיגדל – מצוה עלינו לכבדו כדרך שאנו מכבדים זקן.  הזקן הוא קבוע ועומד, הילד משתנה, גדל.

הילד מצריך טיפול רב דאגה ואהדה, השתתפות נלבבה, אם הוא נכשל, אם הוא עצב, אם איננו יכול לשית עצה.

צריך לדבר בו לפרקים קרובים, צריך להשתדל בו במידה יתירה.

י. קורצ'אק

 

התענינותו של קורצ'אק בזקנים "הילדים הגדולים" לא זכתה להתענינות דומה של הקוראים הצעירים.  קריאתו של העורך לתאר "סיפורי סבא" לא העלתה כל בת-קול.  סיפורים כאלה שוב אינם מתפרסמים בגליונות הבאים.

10 בדצמבר 1926, שנה א', גל. ו'

 

מר מיצ'יסלאב

ביאור

בין מכתבי הדואר הרביעי היה מכתב ושיר של פאֶלאֶק. 

אמרתי: "שיר זה צריך להדפיס".

כתבתי לאבא ולפאֶלאֶק.  אני מדפיס גם את המכתבים האלה.

אפשר והקוראים יתמהו: "כלום לא היו שירים נאים ממנו? – אדרבה, היו.

ששה שבועות התישבתי בדעתי.  הרהרתי הרבה ובררתי. 

ובכן, על שום מה שיר זה דוקא? – הרי אני בעצמי מודה ומתוודה, שהיו אחרים, נאים יותר ובלא שגיאות?

 

מכתבו של  פאֶלאֶק

את השיר "מר מיאֶצ'יסלאב" אני כותב לכבוד דודי.  הייתי בחסותו.  זהו סטודנט בסמסטר השני, לומד להיות מהנדס.  בחור, הראוי כי יסולא בפז.  הדוד מיאֶצ'יסלאב לימדני בחריצות, אך אני לא רציתי ללמוד.  ראשי היה משוטט בכר-דשא ירוק, להכיר שם את החיים.  אהבתי את מיאֶצ'יסלאב, אך במחשבתי ביקשתי פתח מנוסה.  להתחמק, לשוט בעולם ולהתהלך בו.  תמיד הרהרתי כך על משכבי.  אולם פעם אחת בא אלי אבי האהוב ויאמר לי: "מה יהא בסופך?"  לדברי אבא אלה נקוו דמעות בעיני.  נשקתי את יד אבא ויד מיאֶצ'יסלאב ואמרתי: "מעתה כבר אתחיל בעבודה".  אבא אמר, כי הוא אומר לי בפעם האחרונה ולא יוסיף עוד.  הביט בעין זועפת.  לא ידעתי, אם עודנו אוהב אותי.  אבא, שלא אחת בכיתי עליו והתפללתי  לאלהים לבריאותו, היה עמי ברוגז.  והוא הדין באמא.  בבואו לארוחת הצהרים, הייתי אומר לנפשי: "אהה, כבר בא אבא, שהוא ברוגז עמי".  אמא הרגישה בכך, והתחילה מדברת דברים טובים.  בבוא אבא לארוחת הצהרים, הבטתי מלמעלה למטה והחיים נתמררו עלי.  ביקשתי את נפשי למות.  מיאֶצ'יסלאב אמר כי כל מי שידיו מזוהמות אפשר וילקה בחולי-הטיפוס.  בשובי מבית-הספר אכלתי חול מזוהם, ביקשתי לדעת, אם אבא באמת אינו אוהב אותי.  בשובי מבית הספר התרתי כפתורי מעילי ופתחתי את פי.  בערב רחצתי ראשי ובלי לנגבו יצאתי לחצר הקטנה.  סוף סוף הצטננתי, שכבתי במיטה.  אמי ישבה בלילות ליד מיטתי, ואבא כשניגש – לא אמר לא: "מה שלומך" ולא: "להתראות".  עוד אתאר זאת, הרהרתי על גורלי.  הרי אני אוהב את אבא, כשם שאני אוהב את אמא ואת מיאֶצ'יסלאב, והתחלתי למנות את כל המשפחה, כי האלהים יעזרני.

פעם אחת, ביום ששי בשבת, הייתי בכפר אנדז'אֶיוב.  ישבתי על תלולית ואמרתי:

– אלהי יקירי שמע בתפילת שפתים,

אתה אשר תשכון בשמים,

יבוא מיאֶצ'יסלאב האהוב הלום,

כי כמותו מעטים בעולם.

המלים האלה נתחרזו לי בלא מחשבה ומאותה שעה  אילך התחלתי מחבר שירים...

... אחר כך, כשמיאֶצ'יסלאב נסע, התגעגעתי מאד אחרי הבחור, אף כי כתבתי לו מכתבים.  ובכן, מרוב געגועים והכרת-תודה כתבתי "שיר מיאֶצ'יסלאב" (וכאן בא הנוסח של שיר-תהילה ארוך – 76 שורות – הכתוב בי"ג תנועות).

 

מכתב לאביו של פאֶלאֶק

כתבתי לאביו של פאֶלאֶק מכתב כזה:

"קבלתי למאַלי פּשגלונד מכתב ושיר מבנו של אדוני הנכבד.  אבקשך שתודיעני גילו של הנער, קצת פרטים מחייו ואם אדוני רואה את הדפסת השיר הזה רצויה.  לפי שאני דן ממכתבו, הרי הוא ילד רגיש.  צריך לנהוג בו בזהירות".

 

מכתבי הראשון אל פאֶלאֶק

פאֶלאֶק חביבי!

מכתבך ושירך מוכיחים, שאתה יודע לאהוב ולהעצב.  מתוך מכתבך אני למד, שאין אתה אוהב ללמוד.  שעל-כן יש רוב שגיאות בשיר, ואני איני רוצה לתקנו.  כאשר תגדל, – תבין מעצמך על שום מה.  לא אדע, אם אתה רוצה, כי ידפסו הדברים החשובים יותר שבמכתבך.  כתוב על עצמך: בן כמה אתה, באיזו כיתה אתה, מה ציוניך, האם תאהב את מוריך וחבריך, היש לך ידידים.  כתוב לא אל העתון, כי אם אלי.  איני יודע עדיין מה אעשה בשירך.

 

המכתב השני

פאֶלאֶק חביבי!

לא הבינות אותי.  ובכן, שים לב:

שירים איני מדפיס כלל במאַלי פּשגלונד.  איני מדפיס אפילו, אם השיר טוב.  כי:

1). הילד מדמה, כי הוא מפורסם, שהרי נדפס שיר שלו.  ואין הדבר כן, כי בכל עתון, יש רבים, המדפיסים יום יום, והם כקליפת השום.

2). הילדים מדמים כי משורר זה משהו יוצא מגדר הרגיל, ובאמת כל הילדים הם משוררים.  כי משורר – זהו אדם שהרגשתו חזקה, אהבתו גדולה וכעסו גדול והוא חפץ מאוד וממאן מאוד. והוא הדין בכל ילד.

3). הסגולה או, כפי שאומרים, הכשרון הוא מתנת-אלוהים, אולם מתנה הנוחה להתקלקל, להשתבר, להתנפץ.  צריך לנהוג בו רוב זהירות.  צריך לעבוד הרבה, צריך ללמוד לעשות מה שעשייתו אינה אהובה ובשעה שאינה אהובה, ואפילו בשעה שנדמה כי היא אינה כדאית, אינה נחוצה.

שים לב: מה שאני כותב לך עתה, אני מבקש לומר לכל קוראי "מאַלי פּשגלונד".  אני מבקש לתת דוגמה, וכדוגמה היא לי שירך.

לא משום שהוא הנאה ביותר, אלא משום שהדוגמה נאה ביותר.

גם אני כתבתי שירים בקטנותי.  וידעתי, כי זה היה רע, אילו נדפסו.

שעל כן כתבתי לאבא שלך, אם הוא מרשה, ואליך.  ידעתי, שאילו היינו יחדו, הייתי לא אחת גוער בך.  כי טוב לכעוס למשורר, אך כעס כזה אין פירושו הפסקת-האהבה.  רק לגעור קצת – זוהי כעין תרופה מרה: שתהיה בריא.

 

הערה: המשך קורות טיפולו של קורצ'אק בילד הרגיש והמוכשר הזה מחגירים, כנראה, ממסגרת עתון.  בגליונות הבאים אין אנו מוצאים לא חליפת מכתבים ולא שירים של פאֶלאֶק.

 

פּרוספּקט הנוער

(הקונקורס השני של מאַלי פּשגלונד)

החל בדואר הרביעי התרבו והלכו המכתבים ובהם תלונות על מאַלי פּשגלונד, שאין הוא עתון לנוער.  לא שמתי ביותר לבי לנעימת המכתבים וצורתם.  הבוּר מגלה בעצמו את קלונו ולא אותי הוא מעליב.  נפש גסה, או בעל תביעות רעות.  כבר בין הילדים כבין בני-הנעורים מצויים כל אלה, שיתגלו בעתיד הקרוב מעל בימת-החיים כעריצים מגודלים, סכסכנים, זייפנים או פושעים סתם.  אם הם ישנם, שהרי אחים בעלי-מום אלה הם אחוז מסויים של האנושיות, – אי-אפשר לאסור עליהם לא קריאה בעתונים ולא כתיבה אליהם. – הלא מן הדין הוא לקרבם ולא לרחקם. – אולי ילמדו, יבינו, ידחו, – אולי יהיו כדוגמה מפחידה לאלה שלקו במגיפה רפויה יותר?

חיפשתי במכתבים את עיקרו של התוכן.  אומרים: קראתי בין השיטין.  פעמים פענחתי ברוב יגיעה. – הכתב מרצונו, או בפיתויו של אחר: בפקודת אמביציה נעלבת או אכזבה של מישהו, על שום שעורך "מאַלי פּשגלונד", שהוא לכאורה טוב-לב ואינו מבחין ביותר בעניני החיים, מתגלה קשה ועיקש: אינו מניח שיגנבו דעתו ויערימו עליו.  בני-אדם פיקחים וערומים התרגלו לזלזל בטוב-הלב ולראותו אח לאיוולת.  כסבורים הם, אדם טוב (וישר) הוא בהכרח שוטה.  למזלנו הם טועים.

ועתה לעניננו.

מתוך עשרות המכתבים של המבקרים המחמירים ביותר קראתי:

1. עלבון תמים אמיתי, על שמפחיתים בקלות לב סמכותו של הנוער. – הכיצד?  להיות ילד – עלבון.  כבר הוא מוכן שיאמרו עליו: יהודי, ובלבד שלא יאמרו: ילד.  אין העתון חשוב בעיניו, – הוא קורא עתונים וספרים של גדולים, ואפילו עליהם הוא מותח בקרתו.  אילו הורשה היה מנהיג תקנה לא אחת, היה מערער בן-סמך לא אחד.  אדרבה, סלובאצקי וויספיאנסקי כתבו יפה – לא כלום.  עם זאת – אף על פי כן...  המטיף דרש בבית-הכנסת דרשה נואלת.  העיריה, שהסתמכה על איזה גרעון מטופש, נועלת את התיאטראות בפני הנוער.

וצא ואמור לתנפחן מתחכם שכזה, שיקרא שבוע שבוע עתון ילדותי.  הריהם מוכנים לאסור קריאת כל ה"פּשגלונד": "הא לך, זה בשבילך – תוספת".

2. כעס, שאין אנו מניחים ליטול רשות-הדיבור.  אין הוא רוצה לקרוא עתון לנוער, אלא לכתוב, לערוך אותו.  אינו רוצה, אלא דורש, כי הוא רשאי לדרוש. – יש לו הרבה לומר. – חוסמים פיו, – אין מניחים, – ודאי יראים, פן יאמר את האמת (יתריס אותה כלפיהם). – העורך, שאינו ממולח, לא עלתה בדעתו ההמצאה הקלה, לחלק את 4 עמודי "מאַלי פּשגלונד" בשתים – לתת מחצית לילדים, ומחצית לנוער.  שם האחת: מ–פּש ושם האחרת: לי–גלונד. – פשוט כל-כך ואף זה אינו יודע.  לא בכדי יש כינוי ישן: "זקן וכסיל".  נעשה כילד.

3. נוער חביב, בני ארבע-עשרה, חמש-עשרה, שש-עשרה ומעלה.  אתם חשים לא כעס, אפילו לא עלבון, כי אם צער.  על שום מה נשכחתם?  אין אתם רוצים לגזול את העתונון מידי הקטנים.  אדרבה – בצדק.  הנוער יש לו ספר, הרצאות, תיאטרון, הנוער משתמט איך-שהוא בנקל מתחת פיקוחם של הגדולים ויש בידו, בשיחה, זה גילוי תעלומת החיים האמיתיים, גם בלא עתון לשמוע, לצותת, להוודע ולהשתעשע – יישאר "מאַלי פּשגלונד" עתונונם של הילדים, אך הרי הכתובת מחייבת: תהא, לפחות, פינה בשביל הנוער.

הנוער מחבב לקרוא את התוספת, זעיר פה וזעיר שם הוא מוצא איזה פירור לעצמו.  אך צריך לחפש, לנחש, לפענח – משל שיעור חמור באלגברה.  מה בשביל הילדים, ומה בשבילי?  נוח יותר, אם אתה יודע, כי בדיוק מכאן ועד כאן בשביל הנוער, בשבילו בלבד, – כי בפינה זו הילד לא יבין כלום, כי אין היא בשבילו, ולחלוטין ובשום פנים ופנייה.

4. נוער חביב ומסכן, בני חמש-עשרה ומעלה, – ידעתי ולא בלבד ממכתביכם.  המכתבים אינם אלא מאשרים את שידעתי מכבר.  קשה לכם, קשה;  אתם צריכים עצה והוראה.

5. לגבי בני האדם, – לגבי העולם – לכאורה שמחים ובוטחים בעצמכם.  אך כמה אי-מנוחה, אבדן-עצה ולא-סדרים בנפש, כמה מכאיב ה"איני יודע".  כמה פעמים התשובה הפערנית אינה מחאת אמביציה שנעלבה, אלא וידוי-אין-אונים מכאיב כפול מאה.

6. אתם זכאים לעזרה, – עסק קשה.  אני מסתלק מן החובה, – אני מעריך משקלה. – שעל כן אני מהסס ברוב זהירות ובושש.

7. נראית לי תכנית הקורא. – נחוץ פרוספקט לנוער.  אני לא אכתבנו.  אני מוסרוֹ לקוֹנקוּרס – לנוער.  איני מבטיח כל פרסים.

 

י. קורצ'אק.

 

הערה: ההצהרה הראשונה של קורצ'אק: "אל קוראי", וכן מאמריו הראשונים מראים, כי יעד את עתונו יותר לילדים מאשר לנוער.  ובאמת, מספר מכתבי הנוער, שנדפסו בגליונות הראשונים, כמוהו כאפס, ואף מספר המכתבים שנכתבו בידי הנוער בכלל: 80 לעומת 455 מכתבים של ילדים.  הנוער מתמרד ומותח ביקורת שצורתה לא תמיד נעימה. הרי קטע ממכתב שנדפס: "... אין ב"מאַלי פּשגלונד" כלום בשביל הנוער, כי לו צריך לספר באופן אחר.  ובכן למה לשקר בכתובת השער? – פֿאֶ, לא יפה.  כתב: "בשביל הנוער" וחושב עצמו חכם" (10 בדצמבר 1926).

אחרי המאמר הזה דממה: נראה, שהנוער נעלב או נפגע.  תגובה רק בגליון ב-25 בפברואר 1927, רשימה בשם "להגנת הנוער" שנאמר בו: "אני יוצא להגנת הנוער.  העורך כותב, כי הנוער מחבב לקרוא את התוספת, זעיר פה זעיר שם הוא מוצא איזה פירור לעצמו: עד עתה הכתובת "בשביל הנוער" עוררתני לקרוא את העתון, אף כי מצאתי בו אך מעט מן המענין... אני מציע לסלק את הכתובת: "בשביל הנוער", או לתת יותר מאמרים רציניים" (וואֶרוּב).  מכתבי הנוער בגליונות הבאים גם הם מועטים.  רק מקץ שנה ומעלה אנו מוצאים חליפת מכתבים מובהקת של הנוער ("מכתבי נוער" – 30 במארס 1928).  ורק בשנה השלישית לקיום העתון (שנת-הלימודים 1928/29) מגיע הנוער למלוא-דיבור.  מתחילים מתפרסמים מאמרים ופולמסאות ארוכים יותר שנכתבו בידי הנוער.

במקום ברור, שוה-משקל עם הילדים, זכה הנוער רק עם ראשית השנה הרביעית לקיום העתון, כשקורצ'אק מסר את עריכת מאַלי פּשגלונד לידי יאֶז'י אברמוב.

*

24 בדצמבר 1626, שנה א', גל. י"ב

 

קטרוג מכאיב

מאַלי פּשגלונד לא פונה לציבור-המורים.  רצינו, שהמורה והמחנך יתעורר מעצמו להביא עזרתו, מבלי שנבוא לפניו בבקשות נכנעות או בעידוד מעליב.  לא ידענו ביותר, מה יהא ביטוי הסיוע הזה, מה פני העזרה הזאת.  אין אנו מעלימים כי חששנו מפני שיעבוד, ביקשנו להוכיח, כי נוכל לבדנו.

ביקשנו להיות בעלים בביתנו אנו.  המורה יש לו עתונות שלו, ולא כן אנו.  אפשר והילדים והנוער יראו את השתתפותם של גדולים כהתנקשות בבימתם החפשית היחידה, ויפוג חשקם? 

נוח היה לנו לחכות ולהאזין באוזן קשבת, להביט בעין חדה, לבדוק בתשומת-לב את יחסם של הגדולים ל"מאַלי פּשגלונד".  להתבדח, ולהתלוצץ ולחכות, עד שיקראו החיים עצמם. 

סוף סוף היום המכתב הראשון.  חשוב – כאוב – מאיים.  אנו נותנים לו מקום בראש, כי הראשון.  לא תמהתי שענינו תלונה, טענה.

הטוב מרובה בחיים מן הרע, אך הרע מזעיק.  הרע צייקן, רעשן, נרגן, טורדן.

הנה למשל:

אם מבין 500 תלמידים 499 יתלו את אדרותיהם כהלכה, וכתום הלימודים יתלבשו ויצאו – איש לא יתפלא, לא ישמח, אפילו לא ירגיש בכך.  אך ידבר על אותה האדרת היחידה שנתכסתה אבק, נעלמה.  לא יקדיש אפילו רגע אחד, שישמח על כך, ש-499 תלמידים מצאו מלבושם במקומו, אך יקדיש שעה תמימה לחפש, לדרוש ולחקור, היכן נעלמה האדרת ה-500.

סיכמנו בחטיפה, כמה יש במכתבים תשבחות, וכמה תלונות על בית הספר.  ובכן: פי ארבעה יותר מכתבים, כי בית-הספר שמח, נעים, טוב, מאשר כי מענה ומקפח. – ובין התלונות פי ארבעה יותר על החברים והתנאים (חוסר ספרים, חוסר כשרונות) מאשר על המורים.  ב-19 מכתבים על בית הספר אין ולא תלונה אחת על מורה.

אם נקבל במשך השנה 8000 מכתבים – ובמשך עשר שנים 80.000 מכתבים והיחס הזה יעמוד בעינו, נאמר או יאמר מי אחרינו, כי חוק הוא!  אחד שאינו מרוצה ל-16 מרוצים.

בית הספר נותן פי ארבעה שמחה מאשר עצב.  כינוי גנאי, הפרעה, הצדקה, דיבות חברים נותנים פי ארבעה רגעים של מורת-רוח מאשר הדרישות החמורות, הבקורת והאונס של המורים.

הקדמנו הקדמה קצרה זו למכתבו של המורה שאין בו חתימה.

לא כתשובה אלא כסמיכות למכתב אנו מפרסמים שלושה קולות על עתון בית-הספר ועל הנהלה עצמית.

 

מכתב המורה

אני מורה בבית-ספר כללי.  אני כבר עובד זו השנה הששית, ולפני שנתיים קיבלתי עבודה במחלקה החמישית. סוף-סוף באתי בכיתה אינטליגנטית, שקטה.  היחסים שביני לבין התלמידים היו מתוקנים לגמרי.  התלמידים חיבבוני, עבדו בשקידה, אולם בלכתי במסלול התביעות החדישות ייסדנו בשנה שעברה הנהלה עצמית.  עוד שנה חלפה.  כבר יש לנו כיתה ז'.  הנערים השתנו ללא הכּר – יהירות, תובענות, כזבנות וזלזול בעבודת המורה, המגיע לידי חוצפה.  אותם הנערים עצמם הדנים דין נאה כל כך את חבריהם במשפט-החברים, אותה נשיאות של ההנהלה העצמית הנוהגת בדרך נאה כל כך באסיפות – כל אלה עוברים עבירות וקודם-כל – משקרים.  בהיעדר-המורה הם מהפכים הכל בכיתה, עליונים למטה ותחתונים למעלה והם נעלבים.  הכיצד?  אנחנו?  לא למדנו את השיעור: "לא ידענו מהו השיעור" וכדומה.

לא יכולתי להבין. ובכן אנוס הייתי לפרש לעצמי, כי גרם לכך היחס הקרוב מדי בין המורה והתלמידים, ומוטב כמו לפני שנתיים במחלקה החמשית – פחות קירבה ויתור כיבוד.  ושמא ידה של ההנהלה העצמית בכך.  האסיפתיוּת, הדייננוּת והמזיגה מתוך הריק אל הריקן?

במזדמן אני נזכר, כיצד בגימנסיה הרוסית היינו מציקים למורה משכיל, אציל, שנהג בנו מנהג טוב, וכמה היינו מוקירים את המורה-למתמטיקה, שהיה עריץ וגס, ולא היה בו קורטוב אינטליגנציה.  אותו כיבדנו, וההוא מי חשב עצמו מחויב לגבינו בסייגים?

ובכן, ההנהלה העצמית, ששיקעתי בה רוב עמל, היתה ודאי הגרם לתמורה המפתיעה הזאת במזג הכיתה, שהיתה מעלה דמעות בעיני המורה, טורפת עצבינו, מקצרת ימינו רבי העמל. 

הואילה בחסדך להשיב לי תשובה.

 

ניוטה כותבת על ההנהלה העצמית בכיתתה: "בשנה שעברה קמה בכיתתנו הנהלה עצמית.  היתה אסיפה כללית, נבחרו נציגים, נחלקו סאֶקציות.  חמש סאֶקציות: הראשונה – השכלה עצמית, השניה – עזרה עצמית, השלישית – מערכת, רביעית – משפט, חמישית – טיולים.  הסקציה להשכלה עצמית התכוונה לעזור לחלשים בלימודים;  העזרה העצמית – תמיכה בדרך הלואה בידי חברים וחברות;  המערכת – איסוף מאמרים והוצאת עתונון;  המשפט – השכנת שלום בין מריבים;  הטיול – סידור טיולים.  לאחר חלוקת הפעולות התחילה העבודה, – היא היתה מרובה וחמורה.  תחילה היתה התלהבות גדולה, שהרי אין לך דבר קל כבחירת נציגים וארגון סקציות.  אולם מכשהגיעה שעת המעשה – פגה ההתלהבות (שלהבת קש).  מאמרים לא נשלחו, החוגים לא עבדו.  אך היו כאלה ששקדו לתקן ובזכותם הכל בא על תיקונו. החוגים עבדו בהוראת מדריכים, נכנסו תרומות.

גם השנה ארגנו הנהלה עצמאית, המלאכה קלה בהרבה מדאשתקד, כי העבודה נתנה נסיון בידנו.

(את שאר שני המכתבים, של סאבל וקארולה אין אנו מביאים).

 

הערה: בתשובה לקטרוגי המורה נתפרסם בנובי פשגלונד רק מכתב אחד של נער (4 במארס 1927).  הענין נשכח.  אין זאת אומרת, כי היחסים בין המורים והתלמידים לא היו חשובים לקוראי מאַלי פּשגלונד.  אדרבה, המכתבים בעניני בית הספר תופסים הרבה מטורי-העתון. אולם בדרך כלל מופיעים המורים בעקיפין, דרך מכתבי הילדים.  הופעה-למישרין היא כיוצאת מן הכלל.

 

31 בדצמבר 1926, שנה א', גל. י"ג

 

חברות – מגיליות[xiv] – לחישות

חביבים המכתבים, שכל דואר מביאם למאַלי פּשגלונד. אפילו הפרחח מירון שכתב כי אני כרכשתא.  פעמים אכעס, אך עד ארגיעה.

פעם אחת כתבתי על גבי מכתב: "חמור", ואחר-כך הדפסתי את המכתב, כביכול מצא חן בעיני.  כל הכותב, – עוזר, מלמד, מבאר, מעורר את הדעת על משהו.  פעמים אני מתענה, כי איני יודע על שום מה משהו שונה אצל ילדים מבגדולים;  פתאום אני קורא מכתב – ואני כבר מבין, יודע.  היא היא השמחה, כשאתה מתרץ קושיה חמורה.  או כשחבר מלחש בזריזות – ושוב אתה מוסיף לענות כהלכה, שכן נזכרת.  שמחה והכרת-טובה על השרות והעזרה.

דבר אחד מעציבני קצת, אך לא ביותר.  כי סופו ישתנה.  בגליון השלושים שוב לא יהיה. – והעצבות היא כך:

אין משיבים על מכתבים. – ובכן אני, למשל, מבקש, כי יכתוב על משהו והוא לא כלום.  או לא יכתוב כלל, או יכתוב משהו אחר.  אדרבה, גם זה חשוב, אך לא דחוק.  חשוב, אך אפשר במאוחר, ואילו עתה נחוץ ודחוק משהו אחר דוקא.

עורך עתון מבוגר נוח לו.  אני מאושר יותר, ואיני מתקנא בו כלל.  יש לי יותר משתתפים, כי כמעט 2000.  אך אצלי אין משמעת.  שם מוכרחים לכתוב, מה שהעורך רוצה, ופה כותב כל אחד ואחד כאוות-נפשו.  ארבה, אפילו מוטב לי, שכל דואר מביא הפתעות, הדאגה גדולה יותר, כי קשה לסדר גליון עתון, שלא יהיה בוקי סריקי.

מאַלי פּשגלונד בעצם ראשיתו עסק בענין התיל הדוקר בגן הקראשינסקים.  הענין היה טוב, אפשר היה לזכות בו.  עיר בירה של מדינה אירופית אסור לה לגדור בתיל דוקר את המגרש המיועד לילדים בגן הציבורי.  זה גס, זה מחפיר.  ועם זאת מאַלי פּשגלונד נחל תבוסה.  אומרים: הפסיד את המערכה.  כי הקוראים לא סייעו בידו.  הרפּורטר שלנו מצא על התיל הדוקר מטליות חליפה קרועה.  ודאי הרבה ילדים נפצעו פה, ודאי הרבה בגדים נקרעו פה.  אך איש לא כתב, ומאַלי פּשגלונד לא יכול להגיד, כי דעת-הקהל נסערת.  שהרי השלטונות אינם עושים מה אלא אם דעת-הקהל נסערת. – לא אמרנו נואש.  באביב נשוב לענין התיל, ואנו מבקשים מאד, כי במכתבים ייכתב על כך.

שאלת החברוּת והלחישות דומה כתיל דוקר.  התלמידים רוצים, אוהבים ועושים, וציבור המורים אוסר, כועס וקונס.  הפעם התחלנו ביתר זהירות.  חיכינו, עד שיצטברו כמה וכמה מכתבים, כי סבורים היינו, שנצליח להוכיח כי הלחישה אינה ראויה לעונש, אף אינה רעה ביותר, שאפשר להשלים לה.  כי המגיליות אינן מרמה.  כי החברוּת בבית הספר חבוּיים בה סודות, שאין המבוגרים יודעים עליהם.

בשאלה זו נגע ראשונה תלמיד מוילנה.  אחר כך נעלב בשל "מאַלי פּשגלונד".  ודאי לנו, ששוב אינו כועס ויטול רשות הדיבור בשאלה חשובה ודוחקת זו.

בתיק הירוק יש לנו מכתבים:

גל. מס. 1258. – לחישות וסחיבות בבתי הספר (קאַרולה – מכתב ללא תאריך).

מס. 1262.  – לחישות (ללא חתימה וללא תאריך).

מס. 1298. – אהרן ג.

מס. 1305. – האם מותרות מגיליות (טאַדז'יו אוֹל).

מס. 1307. – מיום 23 בנובמבר. – לחישות (אֶסתושה).

מס. 1339. – לחישות (מאמר ומכתב יפה מאוד של זושה אֶ.).

מס. 1383. – חברות ולחישות (מיום 21 בנובמבר. – ק.פ. מרחוב מיאֶדז'אַנה).

היתה זו זכות גדולה ל"מאַלי פּשגלונד", אילו פתר בהצלחה את הענין, המפריע, מרגיז וגורם לו צער.

אין אנו מתנגדים לכך, כי גם צבור המורים יטול רשות-הדיבור.  אך חייבים הם לדעת, כי השלטונות אין להם כל זכויות יתירות על דפי "מאַלי פּשגלונד".  ענין אחד הוא בית-הספר וענין אחר הוא עתון – בימה חפשית, לא-מפלגתית ולא-פוליטית.

היום אנו מביאים את המכתב הראשון:

"אין אדם שאין בו מום, אין עבודה שאין בה מגרעות ועזובה.

מומים אתה מוצא גם במבוגרים גם בילדים.  צריך להשתדל ולתקן עצמו, צריך לבוא לכלל הבנת גומלין ו–לסלוח.

בציבור-בית-הספר נצמחים, כנהוג, שיבושי-הבנה מרובים.  יש בלבולי-מחלוקת שונים: טפלים וחשובים יותר.  לרוב מריבה בענין החברוּת.  לא תשאילי מה לחברה – את לא-חברית;  לא תלחשי לה, או שלא תשלח לך פיסת-העתקה – הרי שאי-חברוּתך היא ללא-מצרים.

כך לפי מושגינו – מושגי תלמידות.  ואין לך כינוי קשה לנערה ככינוי "לא-חברית", ובכן מובן ממילא, כי אנו טורחות מלוא כוחנו לקדם פני הרעה.

המושגים האלה, שנעשו כאסימונים שחוקים, כבר נכנסו לתוך תוכם של חיי בית הספר עד שתתקשה לתארם לך בלעדיהם.

אופני הלחישות ומשלוח מגיליות משתכללים משנה לשנה, ואנו גם ממציאות חדשים ואחרים.  המחנכות והמורות מבארות, כי התנהגות כזאת היא לא-לויאַלית, מבקשות שלא ללחוש ושלא לשלוח מגיליות, כי באלה אנו מזיקות את עצמנו בלבד.  אנו שומעות דרישותיהן, מבטיחות בחגיגיות לתקן דרכנו, אולם בבוא שעת תשובה או בחינה, אנו שולחות מגיליות ולוחשות בכפליים.  אין בנו יודעת, כיצד להתנהג: אם נשמע בקול ציבור המורים – תרד עלינו חמת זעמן של החברוֹת אם נאמר להמנע מחמת החברוּת – אנו צפויים לכעס המורים".

הענין הוא אקטואלי.  השאלה חיונית מאוד. במעטפה "לחישות ומגיליות" צריך שימצאו מקום למכתבים על החברוּת.

 

הערה: הענין אקטואלי באמת, ההד כביר, מכתבי-הויכוח מרובים.  להזמנה לויכוח נענו גם שתי מורות.  האחת מספרת על נסיון לקרוא לתשובה שתי תלמידות: אחת חזקה ואחת רפויה.  בשעת התשובה עוזרת התלמידה החזקה יותר לחברתה הרפויה יותר וכן נמנע צורך הלחישה.  האחרת מספרת, שהרשתה לשם נסיון ללחוש בשעת השיעור – רוצה לבחון את התוצאות.

*

 

לאה מרחוב שליסקה

העתונים הודיעו, כי מיס גרינוואלד, מנהלת בית הספר למטפלות, כלומר של העלמות הלומדות, שתוכלנה לעזור לדוקטורים ליד החולים, – זכתה לאות-הצטיינות, והודה לה אפילו האדון הנשיא מושצ'יצקי.

נזכרתי במטפלת (אולם אז קראו להן רק בשם משמשות) לאה בבית-החולים ברחוב שליסקה, שהיתה מטפלת שם בילדים. 

היו שם הרבה ילדים חולים, ולרוב בלילות היו מתחילים להחנק, וצריך היה להצילם.  לאה ישרת-הלב היתה מבלה ימים ולילות באולם בית-החולים, מעולם לא יצאה לטייל, אפילו חששה להרדם, שמא ייחנק ילד.  אמת, לא היה לה להיכן לילך, כי היתה גלמודה: גם בעלה גם ילדיה מתו עליה.  אמרה: ידעתי, מה הוא ילד לאמא.

בכמה יופי, בכמה רוך ובכמה חכמה לימדה את הילדים לקבל תרופה, לשכב במנוחה, כשהיתה עושה להם אדים, איך ידעה מה וכמה לתת לכל אחד ואחד. אם חולה קשה ואם ימהר להבריא.

פעם אחת ירדה אל מנהלת-המשק להחליף לבנים מלוכלכים בנקיים ובינתיים ילדה קטנה במעט שנחנקה.  אזכור, כיצד באה במרוצה, חיוורת, איך אחר כך, כשחלפה הסכנה, התעלפה.  שלא כדין תלתה את האשמה בעצמה: כי היתה יחידה גם ביום וגם בלילה.

אמנם לשעות הלילה היה באים "יהודים טובים", אך לאה לא נתנה בהם אמון;  מוטב היה לה שלא לישון ובלבד להשגיח – מה הללו שם יודעים!

רק אור ליום ג' היה בא יהודי זקן, שקראו לו דרך הלצה בשם "פרופיסור האלובּינסקי".  ההוא היה מיטיב ביותר לשמור, ועל כן לאה היתה תמיד ביום ג' שׂבעת-שינה.

לאה מבית-החולים ברחוב שליסקה לא גמרה חוק לימודיה בבית-ספר למטפלות.  לימד אותה הנסיון, לחש לה קול הלב.

בית-הספר הוא חשוב מאד, כי הוא מלמד לא בלבד את הטובים ביותר, כי אם גם את הבינוניים, ודוחה בעוד מועד את הרעים.

אילו היה אז בית-ספר למטפלות, לא היתה רחלה גומרת בו חוק לימודיה.  רחלה היתה מטפלת רעה.  פעם אחת הכתה מכה קשה ילד נכווה על שום שהרטיב במיטה.

זהו זכרון עצוב, מכאיב.

נעים לאדם, אם הוא פוגש את לאה שאינה מלומדת והיא טובה – ולא בלבד בבית-החולים, כי אם בכלל.

 

14 בינואר 1927, שנה ב', גל' י"ד

 

התגרות

I

בני-אדם שונים

בני אדם שונים בעולם.  טובים ורעים.  עצובים, רציניים ועליזים.  שקטים ושאינם שקטים (שאינם שקטים נקראים פעמים הרבה, ושלא כדין, שובבים).  יש בני אדם שנתחנכו כהלכה ויש שנתחנכו שלא כהלכה.  יש בני אדם הגונים ומקולקלים.

פעמים אדם כבר לידתו כך וסופו כך.  יש ילדים קטנטנים ולא שקטים, אף כי עודם שוכבים בפסדיות ואינם מדברים ואינם מהלכים עדיין.  יש לא-שקטים בבית הספר.  יש מבוגרים והם תאבי-הרפתקאות.

ואפילו ההורים ישתדלו ביותר, ואפילו הם עצמם ינסו מאה פעמים לתקן עצמם, – לא יהיו שקטים בשלמות;  אלא שהם משגיחים יותר על עצמם, אינם רוצים להראות גבורות, שהרי יודעים, כי אין הדבר כתיקונו.

בני אדם לא-שקטים אפשר להם שיהיו טובים או רעים, עליזים או עצבים.  הטוב אינו רוצה לגרום צער, מתאנה במהתלה, רוצה שדעתו תהא בדוחה עליו, ופעמים הרבה משום שהוא רוצה לבדח דעתם של אחרים.  פעמים דבר זה עולה בידו, ובכן הוא סבור, כי הכל כמותו.

החינוך חשיבותו מרובה.  כי דבר אחד הוא להתגרות בזריקת אבן, ודבר אחר בזריקת כדור-שלג.  דבר אחר אם אתה חובט במקל, דבר אחר אם אתה מתגרה במלה, או מפחיד או חומד לצון, גם פה תוכל בשוגג לעשות רעה, לגרום יסורים, או להטיל מום – אך לא במזיד.

יש בני-אדם שאינם אוהבים המולה וצעקה, נוח להם שיהיו שרויים בדד עם עם מישהו אחר, לשוחח בשופי, או להרהר הרהור-מה.  יש כאלה, המוכרחים להיות תמיד בכנופיה, וכשהם בדד מיד השעמום אוכלם.  או עצבים, שאין להם מי שישחקו עמו או רעים.  יש בני אדם, שאינם אוהבים מכּרים חדשים – ויש אחרים, כי רק ראה אותך ומיד אתה ידידו.

ועוד זאת: יש בני אדם חכמים ושוטים.  חכם אינו נשמע ביותר לאחר – עושה כרצונו וכרוח מבינתו;  השוטה מחקה.  מה שיראה באחרים, מיד הוא מנסה בו.

יש כאלה המתגרים תמיד, ויש שאינם מתגרים אלא כשהם עליזים ביותר, – משל הם שיכורים.

ועוד נבדלים בני אדם בינם לבין עצמם, אולם אנו אין לנו עתה אלא ענין אחד: ההתגרות.  ובכן, לפי שעה די.  

בבקשה מכם, שתזכרו  יפה יפה, כי קשה ולפעמים אי-אפשר להבדיל, אם האדם כך מטבע ברייתו, או שנתקלקל או נתקן, אם הוא כך כדרך יוצא מן הכלל או תמיד.  אפילו המלומדים אומרים בספריהם שכתבו פעם אחת כך ופעם אחרת לא כך.  אנו אין לנו עתה אלא ענין אחד: ההתגרות;  ועל כן אנו מדברים על מגרעות ויתרונות כאלה, שהאחד מתגרה והאחר אינו מתגרה.

ההתגרות היא ענין חשוב.  כי אין לך אדם בעולם, שאין מתגרים בו, אלא האחד מתגרים בו הרבה והאחר מתגרים בו מעט.  מתגרים בו ברחוב, בבית הספר, ואפילו בבית;  אפשר להתגרות באדם כשהוא עלז ואפשר כשהוא עגום, כשיש לו פנוּת וכשהוא נחפז;  אפשר שיתגרה בך מי שאתה מכירו יפה יפה ואפשר מי שאינך מכירו כלל;  אפשר ותתגרה במישהו חביב עליך ואפשר במי שאינו חביב עליך, אפשר ותתגרה במי שאין בו כל אשם ואפשר במי שראוי במקצת לכך.  אפשר והמתגרה בך יעולל לך מה וילך או יברח, ואפשר שידבק בך כזפת ולא תוכל להיפטר הימנו.  אפשר ויתגרה בך קטן וחלש ואפשר גדול וחזק, חכם ורע, שקט ורע, טוב ושוטה, פרוע או מחונך כהלכה, מהתעוררותו שלו עצמו או מחפץ חיקוי זולתו. בדיבור אחד: כל התגרות היא אחרת, כל מתגרה הוא אחר וכל שמתגרים בו הוא אחר.

שעל כן פעם אחת והכעס מרובה ופעם אחרת הכעס מועט, ופעמים אפילו לא כעס אלא עצבות.

כי על שום מה זה כך?

כלום זה לא ישתנה?

האם הכרח הוא שיהא כך?

האם תמיד היה כך?

 

II

האם תמיד היה כך?

בני-אדם חבלו תמיד זה את זה, תמיד היו קטטות, שערוריות ומלחמות. – הכל מטכסים עצה ומנסים, שיהיה הכל אחר, אולם לפי רגע אי-אפשר.  משתדלים בדבר ואינו מצליח.  אדרבה, טוב יותר.  הקטטות ותיגרות הידים, נתמעטו במנין ופחתו בזמן – אולם ישנן.  קשה.

אין זוכר, מתי התגרו בו בראשונה.  איך יכול לחשב, כמה פעמים התגרו בו.  זכורה ההתגרות המכאיבה ביותר.  או מישהו התנפל עלי, או שראיתי את מישהו מתגרה באחר, או ששמעתי שסיפרו על כך.

אתאר כמה מאורעות שאירעוני.

הייתי אז, כנראה, קטן ביותר.  ליקטתי בגן הסאכּסוני ערמונים.  ודאי היתה רוח, כי נשרו עליהם בעברי ליד אילנות הערמון: שנים, שלושה בבת אחת.  כבר היה לי משחק מתוכן, בשובי הביתה.  וכאן פתאום התגרו בי נערים, נטלו את הערמונים מתחת ידי, גלגלוני לתוך הרפש.  הם היו אחדים ולא בושו להתנפל על אחד, היו גדולים ממני, ולא בושו להתנפל על קטן.

המאורע האחר היה קשה הימנו: ליד הויסלה.  בארמון-המלכות ישב אז גנראל רוסי, ובמגרש למטה רכבו קוזאקים על סוסיהם.  הראו להטים שונים.  הסוס דהר מלוא מרוצו והקוזאק התהפך מתחת לכרסו של הסוס, גוחן ומרים משהו מעל הקרקע, אף כי מוסיף לרכב – ואינו נופל כלל.  בשובנו מבית-הספר, אהבנו להביט, אנשים הרבה הביטו.  מעט שעשועים היו אז בורשה: לא קינומאטוגראפים, לא ראדיו, לא ספרים רבים כל-כך, לא עתונים.  עצוב היה.  ביחוד הילדים היו להם מעט שעשועים.

ובכן, אנו עומדים כך ומסתכלים בקוזאקים העושים בלהטיהם על הסוסים.  פתאום ראיתי, כי מישהו הטיל אבן בנער יהודי.  אחד התחיל, ובעקבותיו הלכו אחרים.  ראיתי איך הדם נזל מעל פניו.  הקשה ביותר היה, כי הוא אפילו לא התגונן, לא צעק, רק התכופף ועמד.  והם הוסיפו להטיל אבנים.  הלא ראו, כי הוא שותת דם ועוד השליכו.

אחר כך כבר הייתי גדול.  היה לי תלמיד.  נער חביב, עליז ומוכשר.  פעם אחת באתי לשיעור, והוא ממרר בבכי.  בוכה, והרי תמיד היה שוחק ומתלוצץ.  תמהתי והוא אומר:

– קניתי קלמר.  אני עובר במגרש והנה ניגש נער ושואל: "מה בידך? מה אתה מחזיק".  אני אומר: "קלמר".  והוא: "הראה".  נתתי לו שיסתכל והוא חטף וברח.

גוטק (כי כן היה שמו) הפסיק את הסיפור וחזר ובכה.

אמרתי:

– אל תבכה.  אבא יתן לך כסף, תקנה לך חדש.

סוף-סוף היה בעצמו קונה לו קלמר (אביו היה רופא, וודאי כי לאחר שהיה שומע את המאורע המעציב, היה מפצה היזקו.  כי מאד לא נעים, אם בוכה מי שהוא תמיד עליז).

– אדוני חושב – נעלב גוטק – כי צר לי על הקלמר!  כלל לא, אלא למה הוא עשה כך?  איך יכול היה להתנהג כך? אני הרי האמנתי לו.  הרי זה מעשה גרוע מגניבה.

בשנה שעברה ראיתי ברחוב בראצקה ילד יהודי נושא סל זכוכיות.  היה קור, ולבושו קל מאוד.  המדרכה היתה חלקלקה, ולכן פסע פסיעותיו ברוב זהירות, שלא יתהפכו, הוא לרבות הזכוכית.  נראה, שהיה קשה לו.  אם מישהו לא נתן לבו על כך, אפשר שהיה סבור, כי ההוא הליכתו אינה זריזה.

והנה שבים תלמידים מבית-הספר.  נראה כי נערים מתגרים ביותר, בשובם אחרי הלימודים הביתה.  הטובים שבהם לא תמיד הם מתגרים: רק בשעה שהם שמחים מאד או שרוחם משועממת עליהם.

והנה שני תלמידים התחילו זורקים כדורי-שלג באותו סל-זכוכיות: מי יפגע?

שאלתי:

– שמעו, ילדים, – ומה יהיה, אם הוא יתהפך וינפץ את הכל?  הרי אומנו ציוה עליו לשאת את הזכוכיות האלו וּודאי אמר לו, כי ילך בזהירות.  הרי אין לכם כסף לשלם: אתם תברחו ואותו יכה האומן.

הנערים פסקו מיד לצחוק.  התאדמו מאד, עד שלא היה נעים להביט בהם.  ניכר מיד, כי ילדים טובים, אלא שלא שקלו בדעתם.

אחד אומר:

– סליחה.

שאלתיו:

– על מה אתה מבקש סליחה?

נבוך עוד יותר.

ניכר, שרצו לומר מה, אך אינם יודעים כיצד.

עוד רגע הלכנו זה ליד זה, ואחר כך מיהרו לעבור לעבר האחר של הרחוב.

בלודז' יש בית-מקלט לילדים יתומים.  שם ישנם ילדים נוצריים.  הוריהם מתו עליהם בימי המלחמה.  בבית זה יש סדנאות: לנגרות, חייטות, סנדלרות.  סיפר המחנך, כי אין הם יכולים לעבור את באלוט (פרבר בלודז'), בלכתם זוגות זוגות, לא היה עוד מקרה, שלא יתגרו בהם.  דוחפים, זורקים בהם מכל הבא ביד וקוראים להם: "סנדלרים – סנדלרונים!"

אני יודע מוסד לילדי-פועלים – וגם שם כך.  קוראים להם: "סוציאליסטים, בולשביקים, פּפסיאקים[xv]".  היה זמן, שהתחוללו אפילו קרבות.

עתה טוב יותר גם בורשה גם בלודז' ובערים קטנות אחרות.  טוב יותר, אך עדיין לא טוב.

 

הערה: הענין עדין וחשוב. מבריח הרבה גליונות של מאַלי פּשגלונד.  קוראים רבים מאד מספרים על התאַנויות שנתנסו בהן או ראו אותן, ועל תכניות להלחם במכה זו.  עמדת המערכת פעילה, היא מסדרת ראיונות, מבקשת דרכי תיקון.

 

4 בפברואר 1927, שנה ב', גל. ל"ה

 

נצחונו של מאַלי פּשגלונד

נעים אם אתה מכלכל במהרה ובלא יגיעה ענין ויהא גם מועט.  נצחונות גדולים הם נדירים, אנו משתדלים בקטנים אך מרובים.  כותרת המאמר הזה אינה הלצה: צערו של נתוש[xvi] היה גדול ומהותי;  הנער נשא יסורים;  הילדים רגישים, כשמלגלגים עליהם (המבוגרים אינם יודעים או שיודעים מעט מדי על כך).  אם מלגלגים על מישהו, על שהוא מכוער או שוטה, על שהוא יהודי או דיבורו שלא כהלכה, או שלבושו לא נאה או ילדותי – היינו הך.  השאר יבארו המכתבים.

המכתב הראשון:

"אני נתוש, בן שש, הולך לבית הספר.  המורים אומרים כי אני חרוץ ומוכשר.  יש לי חברים גדולים – אין בהם מי שלבוש סינר.  אני היחידי מוכרח להיות בסינר.  ייעצני אדוני העורך, איך אפטר מן הסינר מידי אמא".

הדואר הבא הביא מכתב חדש:

"בשבוע שעבר כתבתי מכתב לאדוני העורך, איך להפטר מן הסינר מידי אמא.  לא קבלתי תשובה.  ודאי אדוני כבר יואיל בטובו לענות ביום ו' זה, כי אני המסכן הנני היחידי בכיתה הלובש סינר".

הדואר הבא מביא מכתב נוסף וכך ענינו:

"בבקשה מאדוני העורך, כבר כתבתי שני מכתבים, ואדוני  העורך לא ענני.  מדוע?  כתבתי במכתב, איך אפטר מן הסינר מידי אמא.  קראתי במאַלי פּשגלונד, כי מורה רצתה לענוש ילדה, ואדוני העורך ביקש חנינה לה.  אילו אדוני האהוב היה מבקש מאמא, הייתי פושט את הסינר ונפרד מעליו".

החתימה – אותו נתוּשק עצמו.

נתוש לא ידע, כי כבר המכתב הראשון היה מונח במעטפה ועל גבה הכתובת: "רפּורטר", וחיכה לתורו.  הרפורטר של מאַלי פּשגלונד הולך לבית הספר ואין לו פנוּת אלא בשבת אחרי הצהרים, ועל כן הוא מכלכל את הענינים קמעה קמעה, אך יפה יפה.  מאַלי פּשגלונד אפשר היה לו שיהיו לו רפּוֹרטרים הרבה, לפי שעה יש לו שנים קבועים ואחד שנעלב. הרפּורטרים של מאַלי פּשגלונד הם מוכשרים אך קצת שובבים.  אנו מתבוננים בהם בתשומת-עין: האם עבודת הרפּורטר, שהיא עליזה ורבת-תנועה, בשביל שהיא נותנת להם התעסקות ושכר (50 גרוש לכל ענין מסודר) או, אני חוזר, העבודה הזאת מתקנתם, משקיטה רוחם, או מקלקלתם ומפריעה ללימודי בית הספר.

עד עתה רק מבוגרים היו רפּורטרים.  אני חושב, כי הנערים שלנו הם טובים יותר, משום שהם קטנים, ועל כן הם יכולים להגניב עצמם בכל מקום ביתר מהירות, אינם מתעייפים כל כך ואוהבים חדשות מענינות.

בקרוב יתחיל מאַלי פּשגלונד בהדפסת ספרי הזכרונות של הרפּורטר שלנו.  שם יתואר הביקור אצל נתוש;  שעל כן אזכיר בקצרה, כי הרפּורטר של מאַלי פּשגלונד עלה בידו להוכיח לאמו של נתוש, כי אם הוא היחיד בכתה הלובש סינר, ודאי שהדבר גורם לו מורת-רוח רבה, כי התלמידים מלעיגים עליו.

לא הכל.  השקטים, ההגונים והטובים יודעים, כי נתוש מוכרח לעשות זאת, מה שאמא מצווה עליו, ולא אשמתו היא, וסוף סוף אין כאן כל דבר מצחיק, אם מישהו דואג לבגדים.  אולם בכל כיתה מצויים כאלה, האוהבים להלעיג, כי הם מדמים, שהם נעשים על ידי כך חכמים יותר, ואינם יודעים כי רק טיפשים ובני אדם לא-טובים גורמים צער, ובלבד שהם יכלו להתנשא.  כל אלה יודעת מערכת מאַלי פּשגלונד ועל כן החליטה לעסוק מיד בענין זה.

התוצאה היתה מצויינת: מיד לעיני הרפורטר, פשטה אמא את הסינר מעל נתוּש.  קולו של מאַלי פּשגלונד ניצח.

ועתה המכתב האחרון המוכיח, כי נתוש הוא אדם הגון – יודע לא בלבד לבקש בעוז, אלא גם להודות.  מאַלי פּשגלונד השיא עצות הרבה לקוראים, ודאי כי כמה וכמה עצות היו טובות ולהועיל.  עשה שירות לא אחד.  אולם אין ברשותו הרבה מכתבי-תודה.

מכתבו האחרון של נתוש כך לשונו:

"אני מודה לאדוני, שאדוני האהוב שחררני מן הסינר.  אני שוב איני נושאו כלל, אלא בשעת האכילה.  אמא הבטיחה לי, כי ב-3 בספטמבר, במלאת לי 7 שנים, לא אשא את הסינר אפילו בשעת האוכל".

את ארבעת המכתבים אנו משמרים במערכת כמזכרת חביבה.

 

1 באפריל 1927, שנה ב', גל. כ"ו

 

איציק האפוטרופוס

(ילד מחנך)

 

הקדמה

כשהייתי מקבל בבית-החולים אמהות עם ילדים חולים, לא יכולתי פעמים הרבה לבוא בשיחה לידי גמר-בירור, עשו לא כפי שביארתי ואחר כך באו בטענות.  שם הכרתי את אסתרקה.  אסתרקה היתה בת 14 והיו לה חמשה אחים ואחריות קטנים ממנה.  בפעם הראשונה באה עם אחיה הקטן שנכווה.  השכנות יעצו לה למרוח בנפט את היד הקטנה הנכווית, אחר כך לחרוך נייר מעל נר וכשיצהיב מן האש להניחו.  כל התרופות האלה לא הועילו, אפילו הזיקו.  אז באה אלי.  יעצתיה יפה יפה, ואחר כך היתה באה תמיד, פעם אחת עם אחיה, ופעם אחרת עם אחותה הקטנה.  אמה של אסתרקה היתה כל היום כולו מחוצה לבית, ובכן הילדה טפלה וכלכלה את המשק.

מבית החולים עברתי לבית היתומים.  היה קשה מאוד.  הילדים היו בימות החמה מתנהגים שלא כהוגן, לא שמעו בקולי, לא יכולתי לשית לי עצה.  שאלתי מחנכים אחרים – אמרו לי אותו דבר עצמו.  הכל מתאוננים על רוב הטרחנות שהילדים גורמים, אלה מנסים בטוב, אלה בכעס, הכל מעלים חרס.

מתיגעים הגדולים, כשיש להם שניים – מה יעשה מי שיש לו חבורה שלימה?

גם אני מנסה בטוב ובכעס.  אני רואה, כי רע – פעם טוב יותר, פעם גרוע יותר.  מעקמים חטמם כשאני מעיר להם הערה, אומרים שלא כדין.  ובכן: תקנו את עצמכם בעצה טובה, תהיו שליטים על עצמכם – נראה.

זו לא הלצה, כי אם אמת: הונהגה  הנהלה עצמית.  תחילה היה קשה, גרוע מקודם.  אחדים תיקנו עצמם מיד, אחרים קמעה קמעה, יש גם שאין להם תקנה.

אין עצה.  גם החולים הם שונים: אחד ממהר להבריא, אחד חולה ימים רבים, פעמים אינו שב לאיתנו, אך הרגשתו משביחה והולכת.

צרה צרורה הם הילדים החדשים.  האחרים כבר התרגלו, באים חדשים ושוב מבראשית.  והרי אי-אפשר לחזור תמיד על אותו ענין עצמו.  האדם נלאה, רוצה שאם פעם אחת הנהיג סדר, יעמוד על עמדו, ואפילו ייטב.

ובכן קבענו מנהג, כי בילד חדש מטפל ילד שהוא פה מכבר הימים.  הטיפול הזה נמשך שלושה ירחים.  אם החדש יודע עד מהרה למצוא ידיו ורגליו, הוא מגיש בקשה להנהלה העצמית, כי די לו.  יש כאלה שיש להם אפוטרופוס כזה למעלה משלושה חדשים.  האפוטרופוס כותב במחברת, איך החדש התנהג, איך בילה יומו.  הנערות טיפולן טוב יותר, הנערים רוחם קצרה, אינם אוהבים לכתוב.

ילד חכם מתרגל בנקל ובמהרה.  צרת הצרות הם הטיפשים.  ילדים טיפשים לחלוטין אין אנו מקבלים, אבל לא תמיד אתה יכול להכיר, והאמהות מרמות אותנו.  קשה לכעוס לאמא, כי היא רוצה להכניס את ילדה  במוסד.  בחוצה-לארץ יש בתים, שבהם מתחנכים ילדים חולים ולא-חכמים כאלה.  בבתים אלה יש יותר מחנכים מבוגרים, כי צריך להשגיח, שלא יגרמו רעה לעצמם.  אצלנו כל אחד חייב להשגיח על עצמו.  ילד לא-חכם יכול לגרום רעה לעצמו ולאחרים.  על כן אף כי צר לנו, אין אנו יכולים לקבלם אלינו.

לא תמיד אפשר להכיר.  פעמים הילד נראה לא-חכם, כי הוא מתבייש, אינו יודע דבּר.  או אז אנו שואלים את אמא:

– האם בריא, חכם, מציית, אינו עושה במיטה?

ודוקא על שאלות כאלה עונות האמהות דברים לא כנים.  כך היה המעשה בניסן.  לשאלתנו אם חכם, ענתה אמו, כי כל החצר הקטנה מכירתו, והכל מתפלאים עליו.  הקדמנו בפירוש, כי ניסן יישאר אצלנו לשם נסיון.  אולם אם לא יוכל ללכת לבית הספר, נרחיקו.  אפיטרופסו של ניסן היה איציק.

כבר מקץ ימים אחדים נודענו כי ניסן יש לו מוח רפה והגרוע ביותר – אמו פינקתו בבית ועשתה הכל כרצונו.  מה תימה, כי צר לה לאמא על בנה החולה.  בראותה כי לא תוכל לשית לה עצה, הריהי מבקשת בזה לפצות את אשמתה, כביכול.

כשאמרנו, כי ניסן יחזור הביתה, ביקשה אמו, כי יישאר לפחות במשך החורף.  בזכות אפיטרופסו נשאר ניסן אילו חדשים: בלעדיו היה זה מן הנמנעות.

מחנכי ילדים לא-חכמים לומדים בבתי-ספר מיוחדים, כי הטיפול הזה הוא הקשה ביותר.  אפיטרופסו של ניסן הוא כבן 12, הולך לבית ספר עממי רגיל.  כתב שלוש מחברות על ניסן.  יש לנו למעלה מ-300 מחברות כאלה על טיפול בילדים אחרים.  לא בררנו אלא שלוש אלה, משום שהטיפול הזה היה קשה שלא בגדר הרגיל.

אחרי ההקדמה הזאת אנו מגיעים למחברת הקרויה "פנקס החסות".  אנו בוחרים את המענין ביותר.

(קורצ'אק)

 

הערה: הדין-וחשבון של איציק נתפרסם בארבעה המשכים בארבעה גליונות רצופים של "מאַלי פּשגלונד".  אנו מביאים מתוכם קטעים:

 

פנקס החסות

ניסן הוא בן 7, הלך לתלמוד תורה, אולם הפסיק, כי דרשו תשלום.  כך אומרת אמו.  ניסן אין לו אב.  אמו אומרת, כי ניסן הוא בריא, חכם, מציית, מנומס ורוצה ללמוד.  ניסן יש לו סבא ושתי דודות ויותר לא.  בשבת התנהגותו של ניסן היתה רעה מאוד.  עשה בבית-הכבוד על הקרש, עשה קטנים בחצר-החזית;  ארבע פעמים זרק את העט של שמחה;  לגאֶנק קרא "מלח".  צועק בקולי-קולות, אינו מציית, בוכה, כי הוא רוצה ללכת הביתה.  בלילה עשה גדולים על הרצפה, אך אינו רוצה להודות בזה.  רצה להתעשק עם דוּדק;  מתגרה בחיימק, קורא לו: "חריין", הפריע לשמשון במשחקו.  כשהילדים מתרוצצים הוא מעמיד רגלו להכשילם.  כששאלתיו, אמר כי לא עשה כל רע.  והכל מתאוננים עליו.  בשעת התפילה התחיל רץ.  התקוטט עם לייזר.  כשחיימיק הוליכו לבית-הספר, צעק ושר ברחוב.  ניסן מודה, כי היה כך.  את הבשר הוא אוכל בידים, וכששפך את האוכל, ניגב במעיל.  אמרתי, שאילו היה מותר הייתי מרביץ בו.  ניסן אומר, כי היה חוזר ומרביץ בי.  אחר-כך הכחיש ואמר, כי לא דיבר כך, והרי שמעו: יעקל, שבתיל וחזקאליק;  עמדו ושמעו הכל.  ושוב התגרה בלייזר ורק;  קפץ במיטה;  האריך לשון לעומת אברמק ואמר: "גנב"; רצה להתעשק עם חיימיק ודודק; חיימק אמר, שאינו רוצה, ובכן התחיל לצבוט אותו.  ושוב עשה על הקרש ובמיטה.  כשחיימק ספר לי עד 50, הפריעו ניסן, וכשאמר לו, כי ילך לו, לא רצה.  הוא מספר לילדים, כי יש לו אפוטרופוס שומן-פאַס וצוחק עלי.

בלילה בחדר השינה זימר.  התחרה עם חיימק מי יתפשט קודם.  חיימק זכה.  ניסן כעס וחבט אותו.  הבטיח, כי כבר יהיה זהיר.  הזיז כסא, מאניושה התהפכה ונחבטה.  הבטיח, כי כבר יתנהג טוב.

שוב אוכל קוטלאֶט בידים.  כשצדוק כילה לטאטא והעמיד את המברשת, לקח ניסן את המברשת והתחיל מטאטא גם הוא ולא רצה להשיבה.  התקוטט והפריע לדודק בלימודים.  לקח בלא רשות את העגלה של חיימק, חבט בה ברצפה וכמעט ששיברה.  הודה, שעשה כך.  ניסן טעה ותחת להניח את הפרפרת לתוך מגירתו הניחה למגירתו של גנק, ואחר-כך קרא לו "גנב".  ניסן לקח את הרוק ביד והשליך על הרצפה.  אמר שחשב, כי דם נוזל לו מן השניים.  מפריע בשעת המשחק.  ניסן אומר, כי לא אמת, כי הפריע רק ליוסקה.  שוב לא רצה להגיד, מה עשה.  הייתי מוכרח ללכת בכל האולם ולשאול את הכל, למי הפריע בשעת הכנת השיעורים.

– צלצל בכניסה הראשית: שיחק בפראות, נחבט ועלתה לו חבּוּרה.  צוחק בטיפשות.  אסרתי עליו לשחק עם אברמק, והוא מוסיף לדבר עמו ולחקות אותו.  שמשון קורא את ניסן "אגוזים קטנים" –  "ניסלעך".  מסתובב כל היום ליד התנורים, ואחר-כך הוא יוצא מחומם לחצר הקטנה.  רצה לשתות ספל מלא תה, אברמק שאל אם ישתה, אמר כן, ואחר-כך השאיר (הערת המערכת: בבית היתומים יכול היה כל אחד להעלות אוכל על הצלחת או בכוס, אולם אסור היה לשייר משהו).  דודק צייר איש מגוחך וכתב, כי זה ניסן וציוה להראות את הדף הזה לכל הילדים.

ניסן אינו יודע קרוא.  והראה ואחר-כך הכל צחקו לו.  דודק אומר, כי רק צייר, אך לא ציוה להראות.  כשניסן אבל ארוחת-ביניים, ניגש אליו לייזרק ושאל מי עשה לו את החבּורה ואחר-כך התחיל להחליק לו על החבּורה.  ניסן לא רצה, ובכן לייזרק צבט אותו.  לייזרק אומר, כי אמת.

ירק לתוך הקערה, ששותים ממנה מים.  ניסן אומר, שלא ירק, רק נשך.  שוב ישב בפינה, ואחר-כך התגרה לייזור בניסן, כי הוא כבר הולך וניסן עודנו יושב.

שוב התלכלך בדיו, לא הוריד את המים בבית-הכבוד, אומר כי משך בחבל, אך המים לא רצו לזרום.

הסתובב ליד פח-האשפה והוציא דברים שונים.  בלי רשות לקח את הכדורגל, וכשוולווּש רצה לקחת ממנו, התחיל להתכתש עמו;  שבר את חוד העפרון שלו;  קרא שמות-גנאי לחזקאלק.

הכה את יעקוש בעין, יעקוש בכה הרבה.  ברק באי-זהירות דרך על רגלו.  איני יודע, מאין למד לירוק, וכשאומרים לו איזה דבר רע, הוא צוחק.  פולצ'יה, רחלה ואולאֶשה שחקו על ניסן ואמרו עליו חזירויות, כמו למשל: "סרחוני".  הפריע לתורנים בשפשוף הרצפות, לוולווּש הפריע לסדר.

היום בדקתי את תיבתו של ניסן.  מצאתי קופסה ובה חמישה גרושים ורצועה.  הרצועה היתה של לייזורק, את הקופסה נתן לו כנראה אברמק.  ב-5 גרושים קנה שוקולד והשיב לחיימק, ואחר-כך רצה בחזרה, כששיחק בקלפים, אהרן הפריע, כשיעקוש וחיימק שיחקו ממנטו, התחיל ניסן להפריע.  גניק הפריח דיבה, כי ניסן עשה גדולים בבית-הכבוד.  ניסן מפנק ומנשק את יעקוש, ויעקוש אינו רוצה בזה.

כשחילקו צעצועים, יעקוש דחפו ונדחק בעצמו. ניסן שוב אין לו שרוכי-נעלים, בינתיים נתתי לו חבל.

באה אמו של ניסן ואמרה, שאינה יודעת מדוע ניסן טיפש, כי בבית היה חכם לגמרי;  כי ניסן בכה, כשנודע לו, כי עליו לשוב, בינתיים ניסן צחק ואמר, כי בבית היה לו טוב יותר.

ניסן חייב מחק לשמשון, ולא החזיר לו עדיין.  גניק לכלך צוארו של ניסן בדיו אדומה.  פנחס אמר לו לשיר פזמונים מכוערים.

שרוּל השליך את ניסן מתוך הכיתה ויעקוש וחיימק החזיקו את הדלת, שניסן לא יכנס.  נראה לי, כי הוא שוב משתדל פחות.  כבר אין סבלנות אליו.  כמה פעמים שאני אומר, כי ישחק עם מישהו, לעולם אינו שומע בקולי.  או שהוא מתאנה לאחרים, או אחרים מתאנים לו.  נראה כי ניסן הוא באמת טיפש מאוד, ואפילו היה רוצה, אינו יכול לתקן עצמו.  איני יודע בעצמי, מה לעשות, צר לי עליו, אך כנראה אסתלק מן האפוטרופסות.

*

הוספה: שוב חלפו חדשיים, איציק לא הסתלק מאפיטרופסותו;  שוב כתב שלוש מחברות.

האֵם הבטיחה לקחת את ניסן הביתה.  איציק עמד בחינת אורך-הרוח וזכה בציון מצוין.

                                                                             ק.

 

2 באפריל 1927, שנה ב' גל' ל"א

 

קשה עלי טרחתכם

כתבה מכתב. – חביב, נלבב והכל יכול היה להיות כתיקונו.  והנה היא נוטלת וסובלת.  מתגעגעת וסובלת.

"נשמה כזאת נתן לי אלוהיים,

כי תמיד מלאתי דמעה וגעגועים."

היה לי חבר (פרחח מפורחח) גמר בנפשו לכתוב עבודה בכותרת "הרטיבות בשירה הפולנית". – לקט דמעות-שליש מכל המשוררים.

הייתי אז צעיר מאד, הייתי בוכה פעמיים לשבוע במשך שנת-לימודים עגולה.  ניתן לי ציון רע – מיד נובילה קטנה או שיר, רטוב ונפוח מרוב דמע.

– לא היו דמי הרשמה – כבר שלושה דפים גדושים (בספר הזכרונות), שהחיים אכזריים, ולב האדם כביצה שלוקה.  בלכתי לקובת-הלימודים לא פגשתיה (כי אולי חולה) – שני דפי-צער בלא פסיקים.

נו, ולמות ויחדל סבל.  אולי לעשות מה (בבת אחת), שהאנושות תפער בתמהון את פיה.

הנה חיה לה האנושות את חייה,­ – חיה, חיה –  לא ידעה ולא עלה על לבי ולא ניחשה.  ומה פתאום – איזה סרח-אשכולות עלוב סוף סוף הראה, מה וכיצד. – עתה היא כבר יודעת, אחת ולעולמים.  האנושות.

היתה נמוכה כלפי הקרקע, ופתאום כנפים (של נשר).

היתה קרה, ואני לה את השמש אל מתחת לחוטם.

פעם אחת השתערתי דוהר-דולק, עד כי  בלא מאמצים ובבת אחת אפילו אלף שמשות.

החיים אפורים ואני שפוֹך!  צבעים, גונים, סיד לבן – מלמעלה על הפרצופת!

טינה היתה בלבי לחבר, שהלעיג על דמעות. – ואתם, פייטנים חביבים, תהיה בלבבכם טינה אלי.  קשה: ודאי תבינו, כי כוונתי לטובה.

כי בדיוק כך טיפה לטיפה.

"המחשבה מכוּנפת תמיד מעוֹפפת,

בּקיץ לחוֹרף, בּחורף לקיץ."

אין בה כל דבר המדריך את המנוחה. שהרי על כן בני-אדם שותים מי-סודה קרים בקיץ  ותה חם בחורף.

אתה רוצים לסבול?

מסכים.  אך צריך שתלמדו לעשות זאת ביבושת, וביחוד בעליזות.  להאריך לשון ולהלעיג על לבכם  "המתבוסס בדם".

כי מה?

כי בבקשה מכם, הכרנו במקצת זה את זה.  אתם חביבים, אלא קשה לבוא עמכם לכלל-בירור.

כותב מכתב יפה ואומר לפרסמו: מתירא, שמא יכיר מי.

אל תתיראו לכם: לשם מחיקת העקבות די להשמיט פסוקים אחדים. – שירים כבר ישנם: הרבה – תלי תלים – אין שיעור –   וטובים יותר ושונים ומשונים ובכל האופנים. באמת קשה.

ואולי נעשה חוזה – מכתב ארוך ושיר בן ארבעה בתים כסיום.  הלב ארבעה תאים בו: תא – בית שיר, תא – בית שיר.

מן הראוי להקביל את המאמר הזה, המכוון לנוער, והמאמר הקודם, מלפני ארבעה חודשים וחצי – הוא המאמר שנתפרסם פה: "פרוספקט הנוער".

 

1 ביולי 1927,  שנה ב', גל. ל"ט

 

פרידה

קוראים וקוראות אהובים!

אני יוצא לימות החמה. למרחק קרוב ביותר: הנסיעה היא תחילה בחשמלית, ואחר כך 20 דקות ברגל – ודי.

מעבר אחד אולם-קריאה – ומשני עברים חול – נו ויער.  היער יפה.  ואל הנהר צריכים לנסוע 50 דקה ברכבת קטנה.  נעים יותר בקיץ, אם הנהר קרוב.  אולם קשה: אין.

אני נוסע למושבת-קיץ: 100 נערים, שכבר הולכים לבית-הספר ו-50 קטנים.  נגור יחדיו.

קודם הנסיעה אני חייב להודותכם על המכתבים למאַלי פּשגלונד.  ובכן, קודם-כל אני מודה לצעירי הצעירים, שהכתיבה היא עבודה קשה להם.  בחורף היה להם יותר זמן, כתבו מכתבים ארוכים, אחרי כן באביב היו נחפזים והמכתבים היו קצרים, אולם שלחו ידיעות, אם אירע משהו מענין, אם היה להם איזה ענין חשוב או המצאה מועילה.  אחר-כך אני מודה לגדולים יותר, שלא התיהרו וכתבו למאַלי פּשגלונד.  ובאחרונה אני מודה לגדולים ביותר, שסייעו בעבודה אף כי הם כבר 'קוראים את ה"פּשגלוֹנד" הגדול וספרים עבים, ובכן הם אפילו אומרים, כי העתון אינו מענין מאד.ׁ

משאמרתי תודה לכל, אני חייב גם לבקש סליחה.  כי הרבה קוראים וקוראות נגרם להם צער בשל מאַלי פּשגלונד, והרי לא רציתי להסב מורת-רוח.  כל אחד ואחד אפשר שייכשל, ואפילו ישתדל ביותר.  מצפוני טהור, כי לא חיסרתי אפילו גליון אחד, לא איחרתי אפילו פעם אחת, אך שגיתי שגיאות שונות או שכחתי, בשעה שהייתי חש בראשי או חפצתי לישון.  פעמים היה בי חפץ נורא לכתוב, אך אמרתי: "קשה – הקוראים מחכים, איני יכול לסבול על לא עוול בכפי".  ויצא לאור גליון לא כל כך מענין, מנוזל או מנומנם.  ובכן, אני חוזר ומבקש, שלא תכעסו לי.

משהודיתי לכל וביקשתי סליחתכם, אומר עתה, מה אעשה  בימי החופשה: אהרהר מה תיקונים ראוי לתקן.  במשך השנה למדתי הרבה, כי כל אחד ואחד כתב, מה נראה לו, מה צריך לשנות.  ניסיתי נסיונות שונים, אך צריך היה להזדרז, ובכן לא הכל הצליח.  ודרכו של עולם הוא, כי מה שלא הצליח בידך מתחילה, אתה מתקשה לתקנו אחר כך.  מאמר הבריות הוא: "עתה אני כבר יודע, כבר אדע, עתה כבר ישתנה".  ובכן כמותם כמותי.

לסיום מכתב-פרידה זה אבקש מאוד, כי הקוראים לא ישכחו בימי החופשה את "מאַלי פּשגלונד": ירשמו מאורעות מענינים, יכתבו ספורי זכרונות, יציינו שמות ספרים יפים שקראו.

ועתה אני מברך את הכל בימי חופשה עליזים, בטיולים ומרחצאות עליזים, ­ שישתעשעו יפה יפה ושהקיץ יהיה טוב. – וגם את עצמי אני מברך כך.

י. קורצ'אק

 

אחרי עשר שנים

1 בינואר 1937

1926 – גליון יובל – 1936

 

אזכרה...

כתיבת זכרונות אפשר ותהא קשה ביותר, אם אתה מבקש לבחור מה שהוא חשוב ביותר;  ואפשר ותהא קלה ביותר, אם תכתוב בחפזה רק מה שזכור לך.

זכורני כי בכתבי את הפרוספקט, רציתי  לפתוח בעליזות.  לא עלה בידי.  הילדים יידעו לכתוב או שיעורי בית הספר, או מכתבים לדודים ולדודות.  ירדו כמבול מכתבי מבוגרים, טורדנים וצווחנים.  מכתביהם האמיתיים של הילדים או שהיו עצובים או שהיו רציניים ביותר.  אלו היו או תלונות או הזיות.  תלונות על  בית הספר והבית.  לא ידעתי מה אעשה, ניסיתי נסיונות שונים.  וכך חלפה שנה.

שנה ראשונה זו לימדתני, כי אחרים עצבונותיהם של ילדי כרכים, ואחרות דאגותיהם של ילדי העיירות הקטנות.  פה מפחדים משריפות, מרעמים.  על שום מה יגיעוני מכתבים מרבים כל-כך על מתים;  אח קטן, סבתא, אחיות אמא או אבא?

בהירי-מזג, אפילו עליזים היו המכתבים על ימי הולדת וחגים.  התחילו להגלות מכתבים על הזיות.

איך סידרתי את הגליון לחג הראשון של אמא.  זכורני המכתבים – היו למעלה ממאה – על לחישות בכתה.  חבל, שלא הדפסתי את כולם ולא בשלימות.  על אותו המכתב האחד אפשר לכתוב ספר שלם.  הלחישות והמגיליות – זה הנושא החשוב ביותר, הכל אחוז וצמוד בו.

הילדים כותבים בקצרה, כי קשה להם, כי אין להם אורך-רוח.  צריך ללמוד לקרוא את המכתבים הקצרים האלה, שפסוק אחד שבהם נכלל בו יותר מבגליון שלם של מבוגר.

הבנתי גם זאת, כי הילדים מתקשים להשיג 25 גרוש לבול-דואר.  הקוראים מוארשה התחילו מבקרים במערכת.  המקום היה צר.  באים קטנים וגדולים יותר.  אחדים מתענינים בזה ואחרים מתענינים בזה.  התחילו לבוא כאלה, האוהבים אנדרלמוסיה.  מה לעשות?

קשה היה, אך קמעה קמעה בא הכל על סידורו.  גלויות-דואר ראשונות.  לא בשביל אלה, שכתבו פעמים הרבה (גם בשבילם), אך לפעמים כתשובה למכתב כן.  היו תלונות, על שום מה כך?

רציתי שהילדים מן הערים הקטנות, שאין בהן לא ראינוע, לא תיאטרון, יקבלו למצער ספר או שחמט.  כי שעשועיהם מעטים. – כתבו ילדים מחוצה לארץ, אפילו מאוסטרליה.  איך לשלוח להם ספרים?

הגיעה שנה שניה ושלישית.  הילדים גדלים.  הנוער כועס, שאין מכתביו נדפסים.

בתי הספר אינם מרוצים.  פלוני ואלמוני באו עליו צרות, משום שכתב למאַלי פּשגלונד.  אפילו החברים מלגלגים: "הה, ליטראט, משורר!" לא הכל, אך בכל כיתה יש אחדים מתקנאים ומרשיעים.

התחילו מדברים, שאני מחנך גרפומאנים.  לא אמת!  דוקא הבינו, כי הכתבה אין כוחה לשנות הרבה לטובה ואינה נותנת כלום לכותב.  רק לוקח ממנו ונותן לאחרים.  כי נעים לקרוא, שהאחר מחשבותיו כמחשבותיך, הרגשותיו כהרגשותיך, שהאחרים גם הם מתעצבים, מאמינים, הוזים ושואפים.

נדרשו יותר זמן, יותר מקום ויותר כוחות.  חשבתי:

– עייפתי.  ינהג עתה במאַלי פּשגלונד צעיר, עליז, שזמנו פנוי יותר.

 

בקיץ פגשתי בארץ-ישראל את מאדז'יה, המזכירה הראשונה של "מאַלי פּשגלונד".  עובדת בבית-חרושת.  גרה בחדר קטן כארגז.  שולחן קטן, מיטה, כסא, ארון קטן בקיר.  שוחחנו, מה ואיך היה.  עתה כבר עמה שני אחים – זה מקרוב נסע אֶדוין: ביקשתי שיקח בשביל הזקנה פטלים, כי אמרה, כי עודנה רוצה לפני פטירתה, לפחות פעם אחת, לאכול קצת פטלים.

פגשתי בארץ-ישראל את אחד הרפּורטרים הראשונים, את שמעון.  הוא מכונן.  נשא אשה.  סידר לעצמו חשמל, ראדיו;  אשתו עליזה ונעימה.

שאלתי אותו ואת מאדז'יה:

– על שום מה אינכם כותבים?

שניהם ענו באותה שאלה עצמה:

– לשם מה?

יאנוש קורצ'אק

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  קיצור ישראל.

[ii]  קיצור חיים.

[iii] בית הנבחרים בפולין

[iv] ראש-מיניסטרים פולני

[v] קיצור אליהו.

[vi] שם הקטנה לפשגלונד

[vii] המצאה של מה בכך.

[viii] צפרוניים-קפריסיים.

[ix] שם בארץ ישראל הרחוקה, באשר הירדן מגלגל מימיו, שם שפת עבר תנהר,

שם עם עז-קרב ועלז-נפש.

[x] שם הקטנה ליעקב.

[xi] יהודית.

[xii] ביבר.

[xiii] שחוק מלים בפולנית: wola – רצון, Wola – פרבר של ורשה.

[xiv] התלמידים היו נותנים לרשום להם שיעורים על גבי פיסות-נייר ולגלול אותן כמגילות ולהצניען בשרוול וכדומה ואח"כ נעזרים בהן בבחינות, ביחוד שבכתב.

[xv] חברי מפלגת הפועלים הסוציאליסטים.

[xvi] הקטנה של נתן