_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ילדי התנ"ך: משה

יאנוש קורצ'אק

תרגם דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

א

1. – אתה אומר:  אין אני יודע.  אין אני יודע מה היה ואיך היה.  אין אני יודע, איך היה, איך הייתי, בעודי ילד.  אין אני יודע, מה היה, בעודי בן-שבוע, בן-חודש, בן-שנה, בן-שנה וחודש, בן-שנתיים, ואני יודע מעט, מה היה, בעודי בן-שלוש, ארבע, חמש שנים.

2. – אתה אומר:  אין אני יודע. עתה אין אני יודע.  אין אני זוכר.  שכחתי.  אין אני זוכר, איך הייתי, בהיותי בן-שנה, שנתיים, שלוש שנים.  מה חשבתי, איך הרגשתי, מה עשיתי?  כמה היו שמחות, כמה דמעות?

3. – ספּרי, אמא, איך היה, בהיותי קטן.  הגידי, מה היה, בטרם היותי.  אמרי, מה את יודעת.  ואתה, אבא, ואתם בני- הבית.

4. – מבקש אני לדעת, כי אוכל להגיד ולספר לבני ולבתי ולנכדי, כשיהיו, ועתה אינם עוד.  אני כבר ישני, הם יהיו:  בני, בתי, נכדי.  והם יהיו כמותי היום, ואני אהיה גדול, כמותך אבי עתה.

5. – אני יודע, הלא סיפרה אמא, הלא אמרו אבא ובני-הבית.  אני יודע, הלא אמא יודעת וזוכרת.  הגידי, מה היה לפנים.  ספרי אמא, איך היה בטרם היותי ואת, אמא, היית בת שנתיים ושלוש וארבע וחמש.  ואתה אבא.  ואתם, הזוכרים, ספרו, כי אדע גם אני.

6. – אתה עוצם את העינים, בדד.  אתה פוקח העינים לרווחה וחושב ומחכה.  בדד.  בבוקר ובערב, בשכבך, עד בוא החלום.  בדד.  האפלה אומרת.  הדממה אומרת.  מחשבתך אומרת.  אתה מבקש את האמת.  אתה מחכה.

7. – אתה מונה זכרונות.  אתה קורא זכרונות.  היה כך וכך.  ידעתי, הלא אמרו.  וזאת ידעתי בעצמי.  הנה אזכור דבר אחד, והנה דבר אחר, ושלישי ורביעי וחמישי, ממה שהיה.

8. – בדד.  אפקח לרווחה עיני ואתמה.  הדממה אומרת, מחשבתי אומרת בדממה.  השמש הבאה אומרת, האדמה אומרת והכוכבים.  והעץ והחיפושית.  האבן מלחשת חרש.  אאזיניה.

9. – אביט בילד קטן.  פעוט כל-כך.  טרם ידע להלך.  ובהביטי אראה ואדע.  אדע, כי גם אני הייתי כן.  גם אמא היתה כן.  גם אבא היה כן, וכן יהיו בני ובתי, בתי ובנם.  וכולנו מבקשים את האמת.

10. – יש אמתיות קטנות, כחלוקי אבן.  יש אמתיות כהררי-אל.  יש אמתיות כנטפים, וגדולות כים.  האמתיות צומחות כעצים.  אמא, הבי עלה-אמת.  אם את יכולה ורוצה, אם את רוצה באמונה.  אם אין את רוצה, לא אטריד עליך.  אני – בדד. דממה.  איך היה לפנים?  הרוצה את לתת גרעין-אמת ויצמח.

 

ב

1. – יאמר לך זה וזה: כך עשה אלוהים.  כך רוצה אלוהים.  אלוהים מוחל וסולח.  זועם וזועף, האלוהים.  נותן שכר.  מברך.  עוזר.  מעניש.  – אמת אחת וקצרה.  תשובה אחת לכל:  אלוהים.

2. – אמת אחת ותשובה אחת וקצרה לכל.  תשובה אחת, מהירה וקלה, לכל השאלות.  הרוצה אתה באמת קלה ומהירה, הניתנת לך, או אתה מבקש תשובה קשה וארוכה, קדומה וחדשה, אשר בעצמך תמצאנה?

3. – אביט למרחוק.  אביט ואספר.  אספר את האמת על מה שהיה לפנים.  דבר זה אין זוכרים לא אבי ולא אבי-אבי ולא אחר אשר בין החיים עתה.  איש לא שמע מפי אלה אשר ראו, כי מתו משכבר הימים.  אני אומר:  קראתי בתורה;  כי הנכתב חי דורות ואלפי שנים.

4. – אני יודע, כי אני קורא בתורה.  אני יודע יותר, כי חישבתי בדעתי, שאלתי ועניתי.  אספר את שמצאתי ואתה חפש גם אתה, חפש בעצמך.

5. – אספר את האמת על משה, אולם את האמת בלבד, בהיות משה ילד.

6. – צר, שהתורה ממעיטה לדבר במשה מימי היותו ילד.  רק זאת, כי בכה בפתוח בת-פרעה את תיבת-הגומא.  ואף זאת, רק זאת, כי גדל בהביא אותו האם לבת-המלך.  רק זאת, כי בכה וגדל.

7. – אני קורא:  ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, – אולם איך גדל משה, מה חשב, מה דיבר, מה עשה, אני מחפש בעצמי ומספר ולא מצאתי תשובה אחת, כי רבות התשובות.

8. טוב שהתורה ממעיטה לספר על הילד. כי לא קלות אמתיותי ולא מהירות ואני מבקש את האמת העצמית והקשה.

9. – אספר על משה, ואם אומר:  אני יודע, – תאמין לי.  ואם אומר:  אני יודע, שהיה כך, –  אתה שאל שאלותיך.  כי אם איש לא ראה ואיש לא שמע ולא רשם זכרון בספר, איך אפשר וידעתי?

10. – על כן אני אומר:  חשוב מה היה, אך חשוב איך אני יודע זאת.  איך אני יודע לעצמי ואיך אתה יודע לעצמך, כי כך אתה רוצה לדעת ולזכור מה שהיה.

 

ג

1. – יש ערי-עולם גדולות ובערים האלה בתים, ובבתים ספרים, תמונות ופסלים.  יש בארונות – ספרים קטנים וגדולים, תלוים על כתלים – תמונות גדולות, באולמים גדולים עומדים – פסלים.

2. – יש ספרים על משה, כתב כותב דברי הימים, החוקר ימים עברו, וכותב מלומד.  אמתיותיהם שונות.  ושלי?

3. – ציירו את משה ציירים.  תמונות קטנות וגדולות.  הרבה ערים בעולם שבהן התמונות תלויות על הקירות.  פה משה על ההר, פה במדבר, פה במצרים, בתיבת הגומא על היאור, – ואני מחפש תמונות משלי על הקיר הלבן, בסלעים, בעננים, מעל מיטת הילד.

4. – פסלו את משה פסלים באבן, בשיש, בעמדו, בשבתו, בשפטו, בחרות-אפו וישלך מידו את לוחות-הברית.  ואני מתאוה לחפש אמת שלי עצמי, לאמור:  הנה אני רוצה כי יהיה, כאשר אני רואה ויודע.

5. – אני מבקש למצוא את התמונה שלי, את הפסל שלי, את הספר שלי:  איזה משה היה קטן, צעיר, ילד, גבר וזקן.  איך אני רואה ויודע לעצמי.

6. – אני מחכה, כי לא מצאתי.  עוד לא מצאתי.  אם לא היום, האראה מחר או אחרי שבוע, אחרי חודש, אחרי שנה?  אני עוצם את העינים, אני פוקח העינים לרווחה, מביט ומחכה.

7. – המלומד מתבונן בתשומת-לב אל ההרים והדרכים,שמשה הלך בהם, אל המדבר ששוטט בו;  בלכתו בדד, בהוליכו עם רב מבית-העבדים.  המלומד חפר וחשף חורבות ערים, מקדשים וארמונות, עמודים ולוחות, הוא מחפש.

8. – החכם מחפש את האמת על ימי קדם ועל ענינים הנחבאים שלושת אלפי שנים. הוא שואל מפי אבני-החורבנות, העמודים והלוחות.

9. – אני מביט בילד בשעשעו בחול, בהביטו, בהאזינו, בשאתו משא, בהאכילו צפור, בהשקותו את הצמח מים, בעמדו וברוצו:  היה משה כזה, אבל היה גם אחר.

10. – ואתה תאמר ואחר ושלישי יאמרו והעשירי יאמר, כל אחד יאמר את אשר הוא יודע ומבין ואז תהי האמת אחת לכולנו.

 

ד

1. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את היאור.  איני יודע, מה רוחב הנילוס בחדשי האביב ובחדשי הקיץ.  איני יכול לומר:  ניצבתי על שפת הנילוס.

2. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את הגומא הגדל בה, איני יכול לומר:  כאלה הם קני-הסוף אשר יוכבד שׂמה בו את תיבת-הגומא אשר לילדה.

3. – לא ראיתי את השמש מעל מצרים ולא את השמים מעליה:  איני יכול לשאול, אם היתה שמש כזאת ואם היו שמים כאלה, בשאת האם את משה לשפת הנהר.

4. – לא ראיתי את חורבות ההיכל על שפת הנילוס ואיני יכול להגות:  מהיכל זה ירדה בת פרעה לרחוץ על היאור.

5. – לא הייתי, לא ראיתי את נערות-מצרים הולכות על-יד היאור, הדומות הן כבנות-מלכים בימי-קדם.

6. – לא ראיתי את בנות מצרים העשירות בלבושי-הדרן, כי אוכל ואשאל:  הכזאת היתה בת פרעה?

7. – אין אני יודע, מה עצים יצמחו שם, מה עניות סוכות האיכרים, ומה שפת-המים.

8. – לא עמדתי על שפת הנילוס, כי אשאל:  האם פה, באשר תדרוך כף רגלי, מוטל היה משה בתיבתו ואמו על-ידו?

9. – ואילו הייתי במצרים, מה היה נוסף לי בידיעה?  אחרים עתה אפיקי-הנהר, גדותיו, הסוף, השיחים, אחרים בגדי-הנערות, אחרות סוכות האיכרים הדלות;  וההיכל אף הוא לא זה אשר אליו הביאה את משה כי יגדל.

10. – מבלי לראות אני רואה, מבלי לדעת אני יודע.  הרוצה יכיר את האמת העצמית, מה שהיה.

 

ה

1. – אתה אומר:  אני אוהב.  הוא יאמר:  אינני אוהב.  אתה אומר:  יפה.  הוא יאמר: אינו יפה.  אתה אומר:  הוא טוב, היא טובה.  הוא אומר:  איננו טוב, היא רעה.

2. – אמרת אתמול:  אני אוהב אותו.  אתה אומר עכשיו:  איני אוהב.  תאמר מחר: אני אוהב.  בבוקר אתה אומר:  אני אוהב;  בערב:  איני אוהב.

3. – אלו אמתיות שלך ושלו, ואמתך של יום אתמול ואמתך של ערבך עתה.

4. אתה אומר:  הוא הכני לראשונה.  אין אתה מכזב.  הוא אומר, כי אתה הכית אותו לראשונה.  אין הוא מכזב.  אתה יודע אחרת, הוא יודע אחרת, מה היה היום.

5. – אתה אומר:  אני רואה;  הוא אומר:  אינני רואה.  אתה אומר:  אני שומע; הוא   אומר:  אינני שומע.  אתה אומר: קרוב;  הוא אומר: רחוק.  אתה אומר:  מעניין;  הוא אומר:  משעמם.  אתה אומר:  כבד; הוא אומר: קל.  אחרת אמתך, כי אתה אחר.

6. – אני אומר:  אחד.  גם הוא אומר:  אחד.  ואחד הוא אחד.  – אבל אני אומר:  פרח קטן אחד;  הוא אומר:  עולם גדול אחד.  אבק אחד אדם אחד, אלוהים אחד.

7. – שנים הם שנים.  שתי ידים, שתי רגלים, ראש אחד, לב אחד.  יום אחד.  שנה אחת.  פסיעה אחת של דרכך ושלושת אלפים פסיעות ודרך שלושת אלפי שנות העם כולו.

8. – אל תכעס, אם אספר אחרת, מכפי שתרצה.  אל תכעס, אם אומר אחרת, מכפי שתדע.  אל תכעס באמרי:  איני יודע.  אל תכעס כי אשאל לאמור:  האומנם כן? ואולי כן?  תוכל לבחור, ככל הטוב לך, תוכל לפרש לך אחרת.

9. – שונות האמתיות:  שלך, שלי, שלו.  שונות האמתיות שלנו אתמול והיום.  ואחרת תהי מחר אמתך ואמתי.

10. – מה אתה יודע על משה, כאשר היה ילד ויהיה מנהיג, מחוקק, נביא?  ומה תהיה אתה, כאשר תגדל?

 

ו

1. – אני קורא הכתוב בתורה, אולם אני יודע יותר.  לא הייתי במצרים ולא ראיתי ועל כן אני יודע אחרת מאשר ידעו החכמים.  אני יודע כפי שאני יודע.

2. – אני יודע.  מה חשבו עמרם ויוכבד, אף כי לא שמעתי שיחתם.

3. – אני יודע, כי קראתי בתורה;  אני יודע יותר, כי שאלתי שאלות ואני בעצמי  עונה, שוקל ומוצא.

4. – אני קורא על יוכבד:  ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים, – קראתי.

5. – קראתי ואני תמה ושואל:  איככה?  היא הצפינתו רק מהיותו יפה-תואר?  ואילו תארו נשחת, היתה מפקירתו למצרים, כי ישליכוהו היאורה?

6. – ותצפנהו שלושה ירחים.  ואני שואל:  על מה לא חדשיים ולא ארבעה חדשים?     ואני שב ועונה ויודע.

7.   – כתוב:  ולא יכלה עוד הצפינו.  אני שואל:  מדוע?  אני רוצה לדעת מה שלא נאמר בתורה, אני מהרהר ויודע.

8.   –כתוב:  ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף אשר על שפת היאור.  – עתה אני שואל, על מה בתיבת גומא, על מה חמר, זפת, סוף?

9. – אני יודע את האמת שלי, על מה עשתה כן יוכבד ואני אומר את שאני יודע.  ואתה? האם גם אתה יודע, האם גם אתה תספר?

 

ז

1. – אני קורא:  ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.

2. – ותהר יוכבד – על כן תלד, ולא תדע, אם תלד בן או בת?  לבה חרד ועצוב.

3. – ותאמר לאישה עמרם:  – מה נעשה בלדתי נער?  איככה נשליך את הילד  היאורה, כי כן ציוה המלך?

4. – ומענה עמרם:  אל תתעצבי אל לבך, האשה, ואל תחתי, כל עוד לא ידעת, אם תלדי בן או בת ואיככה נְחַיֵם.

5. – או אמר:  בטרם לדתך נער אולי יזכר פרעה את יוסף אשר במותו בכו מצרים שבעים יום וישַנה המלך האכזר והזועף את פקודתו?

6. – או:  הנה בננו אהרן חי, וגם שפרה ופועה נצטוו להמית את הבנים הילודים ואהרן חי ושנותיו שלוש.

7. – או כן ענה עמרם לאשתו:  פרעה גזר אומר וכוחו ושלישיו עזים ופקידיו עזים כמותם וצבאו רב מספור.  איכה נָפֵר רצונו?  אך עוברי אורח אנו בארץ העבדות ואיך נעמוד בפניו?

8.– ויאמר קהת אבי עמרם:  ימהר האלוהים להוציאנו מארץ זאת לארץ אשר נשבע לתתה לנו לאברהם, ליצחק וליעקב.

9. – ואהרן הקטן שואלה:  במה ידבר אבי?  ולמה את בוכיה, אמי?

10. – כן היה כאשר הרתה יוכבד ולא ידעה, אם תלד בן.  כן היה וכן הוא, כי אין האם יודעת, אם בעצבון תלד בת או בן.

 

ח

1. – ותגד יוכבד לעמרם לאמור:  אעשה כאשר תצוה אישי ואדוני.

2. – או כן:  מה לי מלך אדיר ומה לי פקידיו וצבאו ושלישיו.  לא יקום ולא יהיה, כי ישליך המצרי את ילדי היאורה.  לא אתן לו את בני, לא אתננו, כי אמו אנכי.

3. – ותוסיף לאמור:  אלך אל פרעה, אפול לפניו אפיים ארצה, אבכה ואתחנן, עד יֵרַך לבו האכזר.

4. – אלך אל בת פרעה ואתחנן אליה, כי תבקש עלי רחמים מיד המלך.

5. – ותגד לאמור:  אקח את בני ואלך לארץ אחרת, אשר לא ימלוך בה פרעה, ויקום לי בני לחיים ולשלום.

6. – או זאת אמרה יוכבד:  אבקש עד אמצא בעם-מצרים את אשר זכרו את יוסף ואם זרה תגדל את בני.

7. – ואולי זאת:  בעצם ידי אמית את בני וידעתי אי תל-עפרו ופקדתיו, כי אם יבלענו היאור, איך אדענו?

8. – או כן:  אשליך את ילדי ואת עצמי המימה.

9. – פעם אחת או פעמים רבות דיברו כזה וכזאת, לפני הולדת משה, הנה עוד שבעה ירחים, עוד ששה, חמשה, ארבעה ושלושה ירחים, עוד חודש, עוד יום אחד בלבד.  כמה פעמים דיברו כזה וכזאת, בבקשם כי תיוולד להם בת ולא יולד בן.

10. – ואתה, כי תגדל, האם תבקש להוליד בן או בת ומה שם תקראם?

 

ט

1. – לראשונה חולצת יוכבד שדה למשה, ולא ירעב.  לראשונה יונק משה שדי-אמו וחלבם חם, מתוך וצח.  כן היה מעולם, על כן אני יודע.  ושפתי-הילד וורודות.

2. – נרדם היונק ויישן, כי כן משפט היונקים כל הימים, יגעים ממאמצי-לידתם הם ישנים.  כי עמל רב הוא להיוולד, לנשום אויר, לינוק, להביט ולראות אור-עולם, להאזין ולשמוע רחש-האדמה.

3. – אני רואה:  יוכבד שוכבת וילדה הפעוט על-ידה.  ואם תראה ילד, אשר נולד זה מקרוב, והוא שוכב בטח על-יד אמו.  גם אתה תראה, כי כן הוא עתה וכן היה לפני שלושת אלפים שנה.

4. – כבר יודעים עמרם ויוכבד, כי נולד להם בן.  יהגו גם הוא גם היא:  בן נולד לנו בארץ מצרים.

5. – משה ישן בטח, אף כי פרעה ציוה לו את המות.  אולם המלך רחוק, והאם קרובה.

6. – בשנתו אינו יודע, כי האם תשימו על שפת הנהר ותביאו לחצר-פרעה.

7. – אינו יודע, כי יום יבוא ויברח מפני פרעה וישב בארץ מדין וישוב מצרימה, כי יילחם לעמו ואף ינצח.

8. – אינו יודע, כי הים ייבקע לפניו ויחרב, כי יהיה גם מנהיג, גם מחוקק.  אינו יודע, כי העם אשר יוציא מבית-העבדים ירגנו באהליהם וילינו עליו ואף אחיו ואחותו יהיו כשוטנים לו.

9. – אין הנער הקטן יודע בשנתו, מה ירבו העמל והעצב והאימה והצער עד אשר יראה מעל הר נבו את ארץ אברהם.

10. – אינו יודע, כי בדברים כאלה יתאונן בפני אלוהיו במדבר:  למה לא מצאתי חן בעיניך לשים את משא כל העם הזה עלי, כי תאמר אלי שאהו בחקך כאשר ישא האומן את היונק.  לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני.  הרגני נא הרוג.   כן דברי התורה.

 

י

1. – ולא נאמר בתורה, אם יוכבד שרה שירי-ערש להרדים את פעוטה או להפיג בכיו.

2. – ולא נאמר בה, אם התפללה יוכבד.  אולם אני יודע, כי שרה וגם התפללה.

3. – היא אמרה בדבר-אם:  אלוהי, פדה והצילה את הילד הזה אשר ילדתיו.

4. – או התפללה בהגות חרישית:  אתם, חיים רבי-אור, תנו לילדי לשמוח בכם.

5. – או ביקשה בהלמות-לב:  פרעה הנורא והרחוק על כסא מלכותך, שמע תחנוני ואַל תרצחנו נפש.

6. – או:  נהר-מצרים, על מה תפיל חתתך על רך בימים והוא לא אשם לך?

7. – ואולי כן:  ילדי פעוטי, חזק ואמץ.  הצילה את עצמך ככוחך, אם לא אוכל החביאך בפני גזירות המלך האדיר רב-הצבאות.

8. – התפללה בניב-שפתים ובדממת-הגות ובמבט ובאנחה ובדמע.

9. – התפללה בבת-שחוק ובברכה, כי כן הוא וכן היה, אשר אֵם עניה ועצובה, אֵם שפחה ואֵם שבויה, מזריחה בת-שחוקה לילד.

10. – מצא אתה עצמך תפילה מני תפילות רבות, אשר ליוכבד המתחננת ומברכת, מאכילה ומטפחת, מנענעת ערישה ומפיגה בכי.

 

יא

1. – אכן קראו את הבת מרים בשם מרים ואת הבן אהרן בשם אהרן.  מה שם קראו למשה, לפני קרוא לו בת-המלך בשמו:  משה, בעודם מצפינים אותו ומעלימים, כי הילד נער?

2. – המצרי אינו יודע ואומר:  צהלי ורוני, אם עבריה, כי ילדת בת ותחי.

3. – והשכן, אינו יודע ואומר:  נערה יפת-מראה נולדה לך.  שמחי, כי לא בן הוא אשר אחת דתו להשליכו היאורה.  ומה שם קראת לה?

4. – והאח אהרן מביט באחיו ואומר את אשר יאמר תמיד ילד בן 3 שנים בהביטו על יונק בתנומתו.  מה הוא אומר?

5. – ועמרם אינו יודע, כי הילד הזה, אשר הסתירו בצל ביתו העני, יפואר וירומם ויזכר למיליוני אדם ולאלפי שנים.

6. – והשמש יצאה ובאה על הבית הקטן ועל הארמון הנורא ועל היאור הנורא.

7. – צר, כי מעטים דברי התורה על משה, בגדלו ויהי לנער ומעטים דבריה על אביו ואמו.

8. – טוב, כי מעטים דברי התורה על משה, בגדלו ויהי לנער ומעטים דבריה על אביו ואמו.

9. – אני שולח את רעיוני, אומר לו ומצוה עליו, כי ירוץ מעל השנים הארוכות, מאות השנים אשר עברו, כי ירוץ מעל אלף שנים ואלף שנים, כי ירוץ לארץ אשר לא ראיתי.

10. – וכן תשלח גם אתה את רעיונך למצרים על הנילוס, לבית-העוני של עבד, לארמון פרעה, כי יביט רעיונך וישמע וידעת.

 

יב

1. – כתוב:  ויצא איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ותהר האשה ותלד בן ותרא כי טוב הוא ותצפנהו.

2. – אני קורא דברי התורה ואני תמה:  אומרים כי מלה טוב ביאוּרה טוב-רואי, ואני שואל:  ואילולא היה טוב-רואי, יפה-תואר, היתה יוכבד משליכתו לנהר או היתה מפקירתו למצרים לאמור:  ילדתי נער ותארו נשחת, עשו בו כמצות פרעה?

3. – והאמת שלי אומרת, כי לא כן היה הדבר, כי לא ייתכן הדבר.  הוא היה אחר.

4. – אני חופש בתורה, הנאמר בה, כי הילד משה היה יפה תואר, או העלם משה היה יפה תואר, או הגבר משה היה יפה תואר, או הזקן משה היה יפה תואר.

5. – לא אמרה בת פרעה, בפתחה את התיבה ובחמלה עליו:  ילד יפה תואר מילדי העברים; – היא אמרה:  מילדי העברים זה.

6. – לא אמרו בנות מדין:  איש יפה תואר הצילני מיד הרועים וגם דלה לנו וישק את הצאן.

7. – אני חופש בתורה:  ההאמין העם במשה על היותו יפה תואר; האומנם פרעה מראותו פני משה יפי-התואר ויפי-המראה אמר: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ד' בדברכם.

8. – לא מהיות פני משה יפי תואר עשה ד' חוקים ועדות ומשפטים ובקע ברוחו את הים והכה את פרעה ועשה פלאות ונתן את השבת ויהי לישועה.

9. – דיבר אלוהים עם משה כדבר איש אל רעהו.  לא מהיותו יפה תואר, כי אם מהיותו נאמן מצא חן בעיני אלוהים.

10. – וכן האמת שלי:  כל ילד הוא טוב-רואי בעיני, כל ילד בוכה והוא רפה ומושלך ללא ישע, תחמול עליו גם בת המלך ואף הזאבה ביער.

 

יג

1. – נומה ילד, נומה פעוט, נשום וגדל בחוסן וגובה.

2. – אל תבכה, כי אמך קרובה בביתה הקטן, ופרעה רחוק בארמונו הגדול.

3. – נומה ילד, נומה פעוט, אשר לא תדע עוד, נומה ילד קטן ורפה, חלום חלומותיך השאננים, כי אמך ערה והיא יודעת, וכוחה רב – כוח הלב הוא ולא כוח הזרוע.

4. – הנה ברוך-אצבעותיה תחליק ראשך, אשר לא ידע עוד את הכאב ואת הפחד.

5. – הנה תחזיק בידיה את שתי כפות ידיך הקטנות, הנה תחזיק בידיה את שתי כפות רגליך הקטנות אשר לא נגעו עוד באדמה.

6. – הנה תביט עליך ולא שפתי האם, כי אם עיני האם ינשקוך חרש נשיקת ברכה.

7. – הנה נשימתה מפנקתך חרש ולבה יהלום בקרבה, לאמור:  היה מאושר.

8. – חלום חלומות אורים ואשגיח, כי דמעתי לא תרד על פני הילד הישן.

9. – אבריח זבוב טורד המרגיז לא את מצחך, לא את שפתיך ולא את עיניך, כי אם שערה קטנה אחת, קצה-שערה בראשך.

10. – הנה חרש-חרש נגעו שפתי – האם בבד אשר עליו תנוח יד הילד המנמנם והבד עודו חם בהעבירך את ידך עליו.

 

יד

1. – ותאמר יוכבד לעמרם:  נצפינה את בננו.  ועמרם:  עשי כרוח-מבינתך.

2. – ותאמר יוכבד:  נחביאה את הנער.  ועמרם:  אוי לעבד כי ימרה את פי-המלך.

3. – או כן אמר עמרם:  טוב כי נעשה היום אשר יקום ללא חומלה מחר;  לא יקל לנו מחר הדבר הקשה עלינו היום:  כי נפול יפול הילד בידי מצרים;  ואין תמורה לרחש-לבנו.  ויוכבד:  כל שעה אשא אשב עם ילדי תיקר לי מכל יקר;  והלא אתה אשר אמרת, כי פרעה ישַנה פקודתו? אולי מחר?

4. – או כן:  יגדל וילמד לדבר והיה לו דברו כמגן כהיות זרועי היום לו לשלט.

5. – אמרה יוכבד:  אין לי חמר וזפת, גם לא כיליתי מעשה-התיבה ואף גומא אין תחת ידי.  תקום הגזירה, כאשר תשלם מלאכת התיבה.

6. – ועמרם:  לא יארכו הימים אשר נוכל להצפינו עוד.  ויוכבד:  המים קרים;  נחכה עד יחם הנילוס.

7. – או כן אמרה יוכבד:  בחרתי מקום;  נשאתי אותו אליו ושבתי על עקבותי.

8. – או:  מחר אשאנו, תנני והיה עמי עוד לילה אחד.  ועמרם:  עשי כבינתך, אך זכרי, מה רעה ינחל המפר מצות פי המלך.

9. – אומר עמרם:  יום-יום משליכים המצרים בנים רבים היאורה.  על כן אמרה יוכבד:  אל תלדנה נשי העברים, אל יוולדו ילדים בקרב הארץ, אשר שמיה שמי-עבדות ושמשה שמש-עבדות ומימיה מימי-המות.  אמרה ותבך רב בכה.

10. – הנה לקטתי רעיוני על דברי עמרם ויוכבד, השוקלים בפלס מחשבתם את חרדתם לגורל משה, אשר שמו היה אחר ואשר לא נודע עוד ברבים, כי נער הוא.

 

טו

1. – אני קורא:  ותצפנהו שלושה ירחים, למה לא שנה, למה לא חצי שנה?  – אני קורא:  ולא יכלה עוד הצפינו.  מדוע?

2. – קשה לאדם להצפין דבר מן הדברים, ולא ימצאוהו מבקשיו;  ואל נכון ביקשו המצרים אחרי הילדים אשר הצפינום העבדים העברים.

3. – וקשה לאדם לדבר כזב, בשאול אותו השואלים, ידיו חלחלה, עיניו אימה ופניו יאדמו מדם או יחוורו.

4. – ועשה פקודת המלך, וכן היתה מאז ומעולם, אף הניף חרב-ענשו על אשר יתנכלו להפירה:  ילד אשר נצפן בבית הוריו יוּצא מתוכו ויומת.  ואם כן, טוב לתתו למים, באין הברזל יודע רחם.

5. – או כן:  אשר לא ישמע לצו פרעה לעשותו יומת הוא וכל טפו.

6. – שומעת יוכבד צעדים, בעבור עוברי-אורח ליד ביתה, והוגה בלבה:  הנה-הנה אנשי צבא, הבאים להמית את בעלי ושני בני.  ובשאת משה קולו בבכי, תעור נפחדה מעל משכבה לאמור:  מנע קולך מבכי ולא תיגזר מארץ החיים.

7. – ואהרן הקטן אומר:  אמא, למה אחותי נער כמוני;  למה בתך – בן?  ויוכבד: החרש.

8. – המצרי אומר:  ילדך דומה כנער ולא כנערה ומה שמו אקראנו?

9. – והשכנה העבריה יודעת ואומרת, יודעת את האמת וזועפת לאמור:  על מה הושלך בני וטובע והנער אשר לעמרם ויוכבד חי וגדל; במה טובוּ ממני הם וילדם?

10. – יום ולילה.  בוקר, יום, ערב ולילה.  מה לעשות? מחר ואולי:  עוד היום, אולם רק עם ערב, בבוא השמש מעל הנהר.

 

טז

1. – מעטים דברי התורה, אך לא נכחד מהם, כי יוכבד חמרה את התיבה בחמר ובזפת.  בארוכה וברוב שקידה ופעמים רבות מכינה אם ערישה לילדה, כי ישכב ורווח לו באחרון-יומו.

2. – עומדת תיבת-הגומא בקרן אפלה בחדר ואהרן הקטן שואל:  – מה זאת, בשביל מי ובשביל מה?  והאם:  אל תדבר, חלילה לך לשאול.

3. – הלילה האחרון.  בפעם האחרונה חולצת יוכבד שד לבנה.  ולא ירעב.

4. – כבר.  הנה היא הולכת.  מנטלתו ומנשאתו מן הבית.  היודעת היא את המקום על שפת-הנהר, אשר בו תשים את תיבת הגומא? כמה פעמים בחרה לאמור:  פה אשימנו;  לא – שם, לא – פה.

5. – היא הולכת.  התמהר או תאט את צעדיה?  הרחוק הנהר מבית-עמרם?  היודע עמרם, כי היום, עתה, כבר?  השילחה את אהרן, כי ירחיק וישעשע עם הילדים, ולא ידע?

6. – האם בלכתה תתבונן בפני משה או תביט נכחה למרחוק, התרוץ או תלך לאטה, צעד צעד, צעד צעד?

7. – הנפגשה מי בדרכה וישאלנה:  אנה תלכי עם בתך אשר תשאי?  והאם:  לא בת היא, כי אם בן ואל הנהר אשאנו.  לטבע את בני.

8. – הישבה בדרך לנוח, על אבן או על גזע עץ, לאמור:  נלאיתי, כבדה מעמסתי אשר עלי;  אתמול קל היית, בני, ולמה היום כבדו רגלי וידי רפו?

9. – הדיברה אליו ומה דיברה, כמשפט האמהות היודעות, כי הילד לא יבין ועם זאת יבין הכל?

10. – ידעתי אמתיות שונות, אחת ואחרת, מה היה ואיך היה – אך לא ידעתי מה אמת אבחר מרוב אמתיות ותהיה אמתי האחרונה על אשר היה וקם לפני שלושת אלפי שנים.

 

יז

1. – ראיתי ילדים ואני רואה אותם גם עתה.  ואני שואל את האומנת:  מה גילו? אם תאמר:  תינוק בן שלושה חדשים, אחשוב בלבי:  כזה היה משה, בשאת אותו יוכבד, כזה היינו גם אני וגם אתה.  היה כזה וגם אחר.

2. – לא מלומד אני ואיני יודע, מה ארמונות ומקדשים היו במצרים, כי שונים היו בזמנים שונים.  אך ידעתי כי במשכנות-ילדים עניים היו מאז מֵצר ואפלה ודוחק.  גם בימינו עתה.

3. – לא הצפנתי ילד מפני חיילי-האויב, אך אנחש, כי יוכבד לא הרבתה להוצא את משה החוצה, בימים אשר הצפינתו, ועל כן ידע יותר את הלילה מן היום.

4. – אני מנחש, כי הילד ממצמץ בעיניו ומתפלא, בהביטו על העצים הירוקים, על השמים הגבוהים, כי נשימתו מעמיקה והוא שותה את האויר לרוייה, ישמח אף יריע, כי העולם כולו אור ושגב ושמחה – אמנם לא לכל – כי יש והעולם הוא כשמש – אך יש והוא כלילה חדל-כוכבים.

5. – מביט משה הקטן, מעיב גבותיו, מלמלם, שומע, שוחק ופושט ידיו לאם, עד כי יפהק, יחריש ויינק אצבעותיו.  כן כל האדם תמיד, מעולם ועתה, בכל עת ובכל מקום.

6. – מעטים דברי התורה על משה בהיותו ילד.  אך זאת, כי בכה במצוא אותו בת-המלך על שפת-הנהר.

7. – היאריך לשכב עד כי תראנו בת פרעה?  היעור משנתו ויבך?  היחוש רעב?  היתחלחל בראותו פני זר?

8. – לא הייתי במצרים, לא עמדתי ליד הנילוס, לא אוכל לומר:  הנה פה, בחול הזה, נספגו מקדם דמעות משה הקטן.

9. – אולם רבות דמעות ילדים ראיתי, בבכים, כי אין להם אם, כי אמם רחוקה, עניה, עצובה, בוכיה.

10. – ידעתי נאמנה, כי גוועו וכלו ארמונות וערים, ממלכות ועמים, אפיקי-נהרות החליפו, ועתה מדבריות שם באשר היו גנים ויערות.  אך לא החליפו הכוכבים בשמים ודמעות הילדים והאמהות מלוחות כאשר היו מקדם.

 

יח

1. – אני קורא:  ותֵתַצֵב אחותו מרחוק לדעה, מה יעשה לו.  ואתה תאמר, אם איני יודע, אם היתה זאת אחות משה או אחות עמרם? איני יודע.

2. – אני קורא:  איש מבית לוי;  ותהר האשה ותלד בן, ותתצב אחותו.  לאמור האחות שלו.  האם אחות משה ואהרן, או אחות עמרם, אשר אשתו ילדה לו בן?

3. – אני קורא:  ותלך העלמה ותקרא את אם הילד.  איני יודע מה ביאוּר עלמה, האם נערה גדולה או קטנה.

4. – מבין אני במספרים ועל כן אני יודע, כי אהרן גדול ממשה בשלוש שנים, כי כן כתוב בתורה:  ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה.  ואיני יודע, איזו היתה מרים.

5. – האומנם מדעתה, מה תעשה יוכבד, התגנבה העלמה מאחורי אמה לשפת-הנהר לדעת, מה ייעשה למשה?  או יוכבד הגידה לה לאמור:  בואי והתיצבי, כי אני לא אחפוץ להביט, לא אוכלה.

6. – ובכן הלכו שתיהן:  האם יחדיו או לבדן?  ומי הנושאת את תיבת-הגומא?  מעטים דברי התורה.

7. – האין יוכבד יודעת, כי הנערה מתגנבת מאחוריה והולכת, או אמרה לה:  התיצבי בזה.  ואיך תחכה העלמה:  האם תעמוד או תשב ותקום, שעה גדולה או שעה קטנה, האם תחכה והיא רחוקה או קרובה לנהר ושפתו, או תתלונן בצל תומר או תחבא בסוף?

8. – ואיך מביטה האם לאחרונה על הילד?  האם משה ישן בתיבה?  ואי השמש בשמים?  ואיך יוכבד הולכת מפה – במרוצה או צעד צעד?

9. – ומה חושבת האחת והאחרת? מה רחש לבבן?  החיכתה שעה אחת או שעות רבות?  והלא ארוך הרגע בחכות הרוח בחרדה.

10. – לא אמצא את האמת, איך היה, אך אבקשנה, כי בבקשך את האמת אשר אבדה, לא תמצא את זו, כי אם אחרת, אשר לא ביקשת והיא נדרשת לך הרבה, כי תוכל לחיות חיי אדם רואה ותדע ותבין זמנים וענינים.

 

יט

1. – מה היתה השעה – שעת-בוקר או שעת-ערב? אי מקום השמש מעל הנהר בשמים?

2. – אני קורא:  ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על-יד היאור.  לא לבדה תלך בת-מלך, נערות ואמהות לה.

3. – למה לא רחצו הנערות, למה לא ראו הן, המהלכות על-יד היאור, את התיבה? ולמה בת המלך בראותה את התיבה, לא קרבה בעצמה, כי שלחה את אמָתה ותקחנה?

4. – נאמר:  ותרא את התיבה;  ולא נאמר:  ותשמע בכי הילד טרם ראותה.  לאמור, כי לא בכה משה, באשר שכב לרווחה וחלב אמו אשר ינק לאחרונה השביעו ולא רעב.

5. – ואולי בכו ילדי העברים בעבודות מצרים בכי חרישי, כי כן אמרו האמהות: חלילה לכם לשאת קולכם בבכי, כי המצרי יקחכם בזרועו.

6. – היה זה רגע גדול בראות בת המלך את הילד ותחמול עליו.  והיא ידעה את צו פרעה וידעו הערותיה ואמהותיה והן מאמינות, כי מילדי העברים הוא הילד הזה אשר הושלך אל שפת-המים.

7. – ותחמול בת פרעה.  אכן, גם בספרים אחרים אשר לעמים אחרים כתוב לאמור, כי חמל חמלו על ילד מושלך גם זקן, גם איש צבא, גם רועה וגם זאבה.

8. – מה עצות בפיהן, מה אומרת בת-המלך ומה אומרות בנות לוויתה?  הדוחפות הן את התיבה לנהר כי תשוט בו?  מה תעשינה?  לשאת לארמון את המשוי מן המים? מה דברים בפיהן והן הם כמאזניים בהם יישקל גורל הילד אשר יהיה מנהיג ובהם יישקל גורל עמו בבית-העבדים?

9. – האם במהרה ובקול תחנונים תשמע באזני בת המלך השאלה:  האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד.

10. – הנכבדה במלים אשר לצו-המלכות הקצר:  לכי.

 

כ

1. – שיר-השירים אשר תשיר אהבת אם.  שיר שמחה אשר כמעין יגיח מן הסלע, כמן ירד מן הענן, כהר חרמון יתנוסס לרקיע.  לא זמרת כנורות, עוגבים ונבל, כי זמרת לב אִם היא, ומעיני עמרם תזל דמעת שמחה.

2. – שישו שמים ושמש זורחת וים רחוק, שמחו מָזרות וליל-דומיה.  על זו כרם חמר ותמר, עצי זית ורמון, שושנים וחבצלת.

3. – שירו צפרי-שמים ובני צאן ואילות-השדה וגורי-אריות ודבורים.

4. – ואתה הר סיני ונהר ירדן וספיר-כנרת, ואתם עמקי החלב הצח והדבש המתוק.  ואת ירושלים, אשר היה תהיי ואינך עוד.  לא נולד עוד המלך נעים זמירות ישראל ולא נולד עוד בנו החכם מכל אדם.

5. – ואתה, העם אשר ידיך אסורות ורגליך לנחושתים הוגשו, התבקש ללכת ישר-קומה והיית ככל הגויים?

6. – מבלי אשר יראה, יודע משה, כי יוכבד קרֵבה והולכת, ומבלי אשר ישמע יאזין לצעדה הנמהר, באשר כן היה וכן יהיה, כי יודעים הילדים אשר לא ידברו.  ואכן, חדל מבכי, כי שם יראה את אמו.

7. – התכיר בת פרעה ונערותיה ושפחותיה:  לא אומנת היא העומדת בזה, כי אם זאת אשר עיניה, שדיה ולבה יודעים את הילד?

8. – אני קורא:  ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד והיניקיהו לי ואתן את שכרך.

9. – איך תביט יוכבד, איך תוציא את משה מן התיבה, מה תאמר, איך תאמצו אל לבה, איך תשאהו לביתה הקטן, איך תטפחהו על ברכיה, איך תשב ותחכה לעמרם ותאמר לשכנים:  הנה הבן אשר לי ואגדלו.

10. – קשה תעלומת-השמחה בבואה לאחר רוב ימי-חרדה ולילות-מצוקה. – הללויה.

 

כא

1. – שונה כעסם של בני-האדם.  אחד מרבה לכעוס, אולם כעסו עד ארגיעה;  אחר מרבה לכעוס, אך יאריך לשמור עברתו; שלישי ממעיט לכעוס ולא בנקל יסלח; רביעי ממעיט לכעוס ועד מהרה לבו מצהיל וטוב.

2. – שונה כעס הורים.  יש מרבים שכר, ויש מרבים עונש.  יש מתירים לילדיהם רב יתר, יש אוסרים עליהם רב יתר:  חלילה וחלילה, ראה הזהרתיך.

3. – ושונה גם כעס מלכים;  ויש מלך קשה והוא טוב וסַלח לבתו אשר אהב.  ובת-המלך יודעת את דרך אביה, יודעת זעמו ומה דברי בקשה ותחנון משככים זעמו.

4. – איני יודע, בת אחת היתה לפרעה או בתו היתה אהובה עליו מכל.  כי איך אוכל לדעת מה יעשה פרעה אכזר, מלך עם זר ולא עתה, כי אם לפני דורי דורות?

5. – איני יודע, איך דיברה הבת אל פרעה אביה, בהפירה את דברו להשליך את ילדי העברים היאורה.  אך נחש אנחש.

6. – היא דיברה אליו לאמור:  יצאתי לרחוץ ואראה על שפת הנהר ילד ואחמול עליו ואקרא לאומנת עבריה כי תגדל לי את הנער.

7. – הנפלה אפים ארצה ואמרה לאיש-החימות:  סלח, הילד בכה רב בכה ועשיתי, אולם לא אֶשנה עוד.

8. – או הגידה לו הדבר בצאתה עמו בשדה, או בבואם לאכול לחם, או בשבתו על כסא המלכות, או בשוטם שניהם בסירה על פני הנהר;  ההגידה לו היום או מיראתה אותו תגיד לו מחר? או שכחה להגיד?

9. – ואולי העלימה את הכל מפרעה והנערות הגידו למלך או לנשיאו ויוודע לו הדבר?

10. – ואולי הגה לב המלך בדברים גדולים כדבר עמו וצבאותיו ואך לימים רחוקים ראה את בתו;  ונער עברי אחד לא נחשב מאומה, ועל כן לא ידע המלך?

 

כב

1. – אפס אם ידע, הזעיף עיניו בהביטו אל בתו ושאל בחרי-אף:

2. – הה, עזת פנים, הילד הזה ימות בחרב ואף אמצא אביו ואמו ואשימם בבית-האסורים, כי הצפינוהו שלושה ירחים.

3. – או:  הכן משפט-הבת, כי נקלה בעיניה צו המלך?  את הנער אקח ואת ונערותיך תשאנה עונש.

4. – או כן:  יהי לך הנער לשמחה ולשעשוע, אולם אל תוסיפי לעשות כזאת, פן אמיר אהבת אב בחימה כאשר יורני הצדק.

5. – או:  אם תתעצבי לך בחצר אביך, ותתאוי לילד אשר יגדל בחיקך, קחי לך נער מילדי השרים אשר בחצרי: הקַשָת, הסופר, המליץ, שר האופים, שר המשקים ולמה לך נער מנערי העברים?

6. – או:  כדבר בת המלך כדבר מלכות.  אם נתת  את הילד לגדלו, יהי כלבבך.  אולם איך יכובד דבר הבת, והיא לא כיבדה את דבר אביה?

7. – או כן:  תצפין האָמה העבריה את הילד ולא תדע אמו דבר אמת, פן תתימר בקהל עם ותפתה גם אחרות להפר פקודותי.

8. – ואף כן:  אפקיד שומרים על מקום רחצך, בתי, ולא ימצאוך בדרכך העבדים.

9. – או כן:   קראי לאמה העבריה והילד, וייבחן לכוהני ולחרטומי ואדע, אם טוב אעשה לגדלו ויהי לך לבן.

10. – איני יודע ואף איני יכול להגיד:  האמת הזאת אחת היא גם לי, גם לך.  לא, היא רק האמת אשר לי, כי כן חפצתי לדעתה, ואתה צא ובקש את אמתך.

 

כג

1. – אני קורא בתורה, כי משה התאונן במדבר לאמור:  לא איש דברים אנכי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי.  ואין התורה מגדת, אם גם בהיותו ילד בחצר פרעה היה ולמה היה כבד פה.

2. – אולם מלבד דברי התורה יש גם דברי אגדה אשר הגידו חכמים לאמור:

3. – בחצר פרעה רבו חכמי מצרים, כהנים, פותרי חלומות, ידעונים ונבוני לחש וישאל מהם פרעה עצה ויעש כעצתם.

4. – ויקראם כי ינחשו לו, אם ייטיב לעשות בגדלו את משה בחצרו או בהמיתו אותו. ויגידו מנחשיו לאמור:

5. – הבה קערה אחת והיא מלאה גחלים בוערות והבה קערה אחרת והיא מלאה אבני יקר והגש את הקערות לפני משה והיה אם יושיט ידו ולקח את אבני היקר בחרבך הרגוהו, אפס אם יושיט ידו ולקח את הגחלים יחיה, כי יעשה כמשפט הילדים מימים ימימה ולא יהיה מתקומם אליך באחריתו.

6. – כי רבה יראת המלך, פן יקום מנהיג לישראל והיה כי תקרינה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאי פרעה.

7. – ויתבונן משה בשתי הקערות לדעה מה יבחר ויקח בידו ויאמר לקחת את אבני-היקר.  ופרעה וכהני מצרים וחכמיה מביטים היטב לראות, מה אחרית הנער, האם מנהיג ונביא או כאחד העם, אשר רבבות כמותו.

8. – אכן, יבחר משה באבן-היקר.  אולם מלאך-האלוהים יודע מחשבות מלך מצרים ועצת חכמיו ויט את יד הילד אל הקערה האחרת.  ויקח משה גחלת אחת ונכוותה ידו ואף נתנה בפיו, כמשפט הילדים, ונכוו לשונו ושפתיו ויהי כבד-פה מעתה עד אחרית ימיו.

9. – ויאמרו הכהנים:  אך ילד תמים הוא, יקום ויחיה לפנינו, כי כן גזר אלוהים.

10. – כן האמת הקצרה אשר בפי הכותבים וכן כתבוה בספר;  ואני מבקש אמת קשה וארוכה ואני מוצא תשובות רבות לכל שאלה אשר שאלתי.

 

כד

1. – אני קורא בתורה לאמור:

2. – ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבֵן.

3. – אמרה יוכבד למשה:  ייטב לך בארמון כי רב בו האור והטוהר והשמחה והעושר. ומשה לא אמר דבר אך הגה בלבו:  מה נעצבו פני אמי ועיניה?

4. – אמרה יוכבד:  תלבש בגדי הוד ותנעל נעלי פאר.  אפס, משה מביט בדאבת-כיסופים אל בגדיו הדלים ורגליו היחפות.

5. – אמרה האם:  לחם אבירים תאכל ומשמני בשר תשתה חלב ודבש מתוק.  אפס, משה נוגס מככר הלחם השחורה אשר לאביו ומרבה ללעוס מפרוסתה וכטעם עדנים לו אחרון-פירורי-הפת אשר יאכל בביתו.

6. – אמרה האם:  תרוץ ותשעשע בגני המלך אשר פרחיהם עדנת בושם ועציהם פרי מגדים.  אפס, משה לקח מעם צרור האבנים אשר ליד ביתו אבן קטנה ואחת להיותה לו כמזכרת בדרכו הארמונה.

7. – אמרה יוכבד:  תישן על מיטת שן כאורח מלכים.  אך כן ענה לה משה:  אמי, נלך מחר ואישן בזה עוד הלילה.  והאם:  לא, חלילה לך, צו בת פרעה הוא, כי היום אביאך אליה.

8. – אמר עמרם:  תלמד קרוא.  ומשה:  מה משפט הקריאה?  עמרם:  תלמד כתוב.  משה: מה משפט הכתיבה?  עמרם:  תלמד מפי חכמים, כי תדע לעשות אותות לעיני העם. משה:  אכן, אלמד.

9. – אמר קהת אבי עמרם:  תלמד מפי רופאי מצרים לרפא כל מדווה וכל מחלת זקנים. משה:  אכן.  אמרה מרים:  תלמד לרפא צרעת.

10. – ומשה לא יענה לה דבר.

 

כה

1. – אני קורא בתורה:  ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו.

2. – נאמר:  ותביאהו, ולא נאמר:  ותשאהו.  לאמור, כי הלך ליד אמו.  והלא ידעתי, מתי ילד קטן ילמד ללכת וגם אתה אם ראית ידעת.  אך לא אדע מה שנות משה עתה, בלכתו עם אמו:  שתים, שלוש, חמש או שבע;  מה שנות משה בלכתו לחצר המלך?

3. – יוכבד רחצה אותו, כי כן תעשה כל אם ואם, אף הלבישתו בגדים נקיים, ואמרה לו:  תשתחווה לפני המלך, כי כן תדבר אֵם עניה בהוליכה את ילדה הארמונה.  והאם שמע משה בקולה ונפל לפני פרעה או עמד וקומתו ישרה והביט בפניו ועינו ישרה? ומה אמר – לא אדע.

4. – ההתירא הילד בבואו אל האולם ובראותו פרשים וחרטומים וסריסים לבושי תפארת ובהתבוננו אל כסא המלכות? איני יודע, אם התירא.  ואתה, אם תדע – הגידה.

5. – השמח משה בראותו את השער הגבוה, העמודים והמעלות והאולמים והמרבדים, את הכסף ואת הזהב ואת אבני היקר?  אני יודע:  לא שמח הילד, אשר יאמר לאלוהים במדבר:  למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשים את משא כל העם הזה עלי?  ולעמו יאמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם.

6. – הבט יביט הילד בתשומת-עין ומצחו יחרש כתלמי שדי, כי יהגה מה יעשה באשר יבואנו.  ואני יודע, מה הגיגו, ויהי כמוס עמדי, כי אך לנפשי ידעתיו.

7. – משה, משה, אמך נפרדת מעמך שנית כאשר נפרדה מעמך ראשית.  עתה תשאר פה לבדך.  האם גם עתה תיקרא בשם אשר נקראת בבית אביך?  ומה תגיד באמור לך אמך:  גדל, בני, והיה לי לברכה?

8. – התוכל אמך לפקוד אותך בנווך אשר בחצר המלכות, או הכהנים יהיו כגדר בינך ובינה? בנה אתה, אולם הם יחשבו, כי רק אומנת שכירה היתה לך.

9. – איני יודע, אם עמרם העמל, כאחד העבדים מבני עמו, בלבנים ובכל עבודה בשדה והנוגשים מענים אותו וממררים חייו, ליווה באשתו את בנו לדרכו ואמר לו: זכור, כי מילדי העברים אתה.

10. – אך ידעתי כי אתה, מנהיגי ונביאי הצעיר, אמרת: זכור אזכור, אבי.

 

כו

1. – קשים חיי ילד, האָמון בבית קטון והובא לאולמי-מלכוּת, כי בארמון אחרת ברכת המועדים ואחר סוד שיח שפתים, אחר אורַח היוצא ובא.  ואף יתר-חירות תמצא באשר יחסרו מרבדים, משי, זהב ושיש.

2. – מה היה היום הראשון למשה בארמון פרעה?  אחר היה אם שנותיו שתים ואחר היה אם שנותיו חמש או שבע.  אחר היה אם בת המלך אספתו לאולמי-מגוריה, ואחר היה אם שר משרי החצר אחז ידו לאמור:  עתה בוא ותחלף שמלותיך ואלמדך את אשר תעשה.

3. – הנתנו ליוכבד להיות בארמון עד בוא השמש, כי משה ביקש:  אמי, אל-נא תלכי.  או נאמר לה:  ועתה הניחי את הילד ולכי לך.

4. – מה מחשבה תרוקם בסתר לב הילד ומה זכרונות יעלו בו מזכרונות בית-אביו?

5. – ומה עתה שם, בבתי?  היש לחם, ההכה מצרי את עמרם בעבודתו, ומה שלום-האם בעמלה, ומרים עזוב תעזוב עמה, ואהרן לא היה לטורח לאביו-זקנו ומי הילדים אשר עמהם ישעשע?  היבוא מהם לפקוד את משה בחצר המלכות?

6. – גדל משה – נושם וגדל, אוכל וגדל, משעשע ורץ וגדל.  לומד וגדל.  בוכה וגדל בכיו. גדל ובשרשי מחשבתו יעמיק בחיים ויקיף עולם בבינתו.

7. – הבט יביט סביביו ויראה;  האזן יאזין סביביו וישמע, וכל מחשבה ומחשבה ישים על שפת העתים ויחכה, אם המחשבה תשוט ללא שוב;  או אם המחשבה תשוב, כי ייניק אותה כהיניק אם את ילדה.

8. – יוכבד עומדת מרחוק לראות את בנה, אם גדל ויהי לברכה.  הראה אותה משה ויכירנה? הפנה כה וכה וירא ואין איש וירץ אליה?

9. – או התגנב מארמונו, בקומו חרש ממיטתו לילה, בעברו חרש רוב אולמים ומסדרונות, בפתחו חרש את השער וברוצו ברגל מהירה לאורך הדרך ולאור הירח.  ובבואו לבית-אביו יקרא:  הנני, רק לרגע קטן.

10. – איני יודע אם הדבר היה כן, אך אם ניחשתי נכונה איני יודע אם היה כאשר ידעתי.

 

כז

1. – לא נאמר בתורה, אם היו ילדים לבת פרעה או רק משה היה לה כבן.  וכן לא נאמר בה, אם היו לה אחים או אחיות, או אם היו בנים ובנות לאחים ואחיות אלה ומשכנם בחצר המלך.

2. – אולם היה היו בארמון פרעה ילדי שר הצבא ושר האוצר ושר אורוות הסוסים ושר האופים ושר המשקים ושר המרתפים ובעלי-המלאכה והמשרתים והעבדים.

3. – היו ילדים בארמון פרעה והם קטנים וגדולים, נערים ונערות, רצים, משעשעים, שרים, יוצאים במחולות המחנים;  לומדים מפי חכמים לקנות דעת, כי יגדלו וייטיבו לשרת את מלכם.

4. – ואיככה הביטו אלה אל משה, בעמדו ביניהם לראשונה?  הקידמו אותו בברכה ומה היתה ראשית דברם?  ומה ענם?  ההבין שפתם והיא שפת עם לועז?

5. – ומי בילדים הקדים לאמור:  בוא, אראך ואורך, בוא ונשתעשע.  האמר כזאת ילד או שני ילדים, או לא אמר אפילו אחד מהם?  ומי אמר לראשונה:  אתה תעמוד ואני אשב, אתה אַל תתגונן בהכותי אותך, כי חדש אתה עמנו, כי אנו נושנים בזה, כי אתה אחד ואנו רבים, כי עבד אתה בארץ מצרים.

6. – ההציקו הילדים אשר בבית פרעה למשה, הילד הזר, בקראם לו:  עברי.  או לעגו לו, לאמור:  בן עושה לבנים ורועה צאן, או חירפו אותו בקראם לו:  משוי מן המים, כבד לשון, אויל ועם-הארץ.  או גידפו אותו לאמור:  אסופי.

7. – הדחו אותו מעליהם, לאמור:  גש הלאה, ולא תשעשע עוד עמנו;  כי הכה אככה ואף אידה בן אבן?

8. – ההיו בין הילדים נער או נערה אשר אמרו אליו:  שבה על-ידי ואני מגן לך מפני דבר-נגישה, חירופים ולעג, אף אשעשע עמך ואתה תספר לי על אביך ועל אמך, ועל מוצאותיך בבית?

9. – למד את החיים, משה הקטן, כי קשים המה, ילדי.  וזכור אשר ימצאך, כי תדע באחריתך.

10. – ויען זָכרך תכתוב בתורה לעמך:  הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם.  ככם כגר יהיה לפי ד'.  תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם.  ואף תכתוב בה:  וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

 

כח

1. – אתה אומר:  כן;  הוא אומר:  לא.  אתה אומר:  טוב ככה;  הוא אומר:  רע ככה.  אתה והוא מתעשקים ומריבים;  אין בכם מכַזב, לא אתה ולא הוא.  שונות אמתיותיכם על הנעשות ועל הנרצות.

2. – האנשים מתעשקים ומריבים ועל כן מתעשקים ומריבים הילדים, כי אדם המה.  מי ראשון מכל ומי חזק מכל ומי טוב מכל ומי מיטיב דעת? ראיתי אנשים רבים וילדים רבים, שמעתי דבריהם, שקלתי מעשיהם.

3. – ועל כן אומר, כי היו דברי-מריבה בין ילדי פרעה ונכדיו, באשר לא ידעו את הטוב. ויאמר משה:  כן תעשו וייטב פעלכם.  עשו הילדים כדבריו וייטב המעשה; הממאנים יחפוצו; הזועמים ישלימו והעצֵבים יצהילו.

4. – ואשר אל יאבה לעשות כעצת משה, יאמר לו:  אם לא תשמע בקולי לא ייטב לך באחריתך;  ואכן עיני הילדים רואות, כי כדבריו כן הוא.

5. – והיה כי לא הבין אחד והאחר לדברי המורים ויאמר משה:  הבה ואבאר באר היטב. שומע התלמיד ועיניו אורות:  אכן, השכלתי וידעתי.

6. – ומשה מיטיב ללמוד כל לקח ולקח, כי יבקש להבין הכל ולדעת הכל, חכמת חכמים וקסמי קוסמים, רפואות רופאים ופתרונות פותרים.  והילדים שואלים:  אי מוצא תבונתך?  והוא יענם:  ידעתי, כי ידעתי.

7. – ועייפי משובת השעשועים התאספו ומשה, אף כי כבדה לשונו, יגיד להם כל דבר דבור על אפניו ואזניהם קשובות.  הכר הכירו, כי אחר הוא ושונה הוא בינותם.

8. – והמלעיג יפטיר שפה ויאמר:  האחד בא לגור ויתימר, אף יתנשא עלינו?  והאחר מהסה לעגו:  החרש, כי כנים דבריו מדבריך.

9. – ומשה ידע את חכמת הכתב ויכתוב חוקים ומשפטים לילדים, כי יעשו נכונה ויחדלו ממריבה ועשק.  ולא שמעו לו הילדים ויחר אף משה והשמיד אשר כתב ואף רחק מהם, עד כי קראו לו: שובה.

10. – מה החוקים אשר חקק משה לילדים, ילדי חצר פרעה?

 

כט

1. – ישב המורה בחצר-המלכות להורות את דברי ימי-קדם והילדים אשר לרגליו שותים דבריו בצמא.

2. – וכן דבריו:  ויהיה בימים ההם ושובע גדול בארץ כי רב שברה ויקבוץ פרעה את כל האוכל ויצבור בר אר לא ייספר מרוב.

3. – ואחרי שני השובע צמקה הארץ ואכלתה הבצורת והרעב כבד ויצעק העם ללחם ופרעה ישבר להם בר והם יביאו באוצרו כל זהבם וכספם.

4. – ויחזק הרעב ויקח פרעה במחיר הבר את הסוסים ועדר הצאן והשורים וכל שדה תנובות עד היות כל העם כעבדי-פרעה.

5. – ויגד משה לאמר:  לא טוב מכור אדמה לצמיתות;  בשנת יובל, היא שנת גאולה, ישוב איש אל אחוזתו, ולא ידע עוד נוגש ולחץ

6. – והמורה:  לא ילדים יחוקקו חוקים.  ומשה:  כל אשר הוא היום ילד, יהיה מחר גבר בעמו.

7. – ישב פותר החלומות לפני ילדי חצר-המלכות ללמדם לקחו ויאמר:

8. – ופרעה חולם והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו.  והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות.

9. – ויישן ויחלום שנית והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד, בריאות וטובות.  והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן.

10. – ומשה יושב בין הילדים ואזנו נטויה, אך לבו יהגה:  גם אני חלמתי חלום.  ויזכור משה את החלומות אשר ראה.

 

ל

1. – ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא הגידו לי הילדים את אשר יראו וישמעו וידעו ויחשבו ויזכרו.  ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא ראיתי, איכה יגדלו ילדים קטנים להיותם גברים ונשים בעמם.

2. – הגידה מה חלום חלם משה לראשונה בבית-פרעה:  החלם על יוכבד וביתה, או על אשר יבוא במדבר?

3. – ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא אמרו הילדים בקומם מחשכת לילה לאור בוקר: חלום ולא אדע פשרו.

4. – שונים חלומות הילדים – על אשר היה ועל אשר יהיה.

5. יש חלומות כמעשים בכל לילה והם טובים ורבי חמלה ויש חלומות והם מוזרי-מראה ומזרי-אימה, חלומות על מיני אדם ומיני חיה אשר אינם על הארץ, חלומות על אנשים אשר עם החיים ועל אנשים אשר עם המתים, חלומות על מלחמות ושריפות ואנשי דמים ורצח.

6. – מה חלום חלם משה על מיטתו בחצר-המלכוּת?

7. – ידעתי, כי הילד יחלום גם בשנתו לילה וגם בהקיצו יום ועיניו פקוחות.  והוא יהיה מנהיג לאשר בביתו ויורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

8. – והוא יהיה שר עשרה, שר מאה, שר אלף או מנהיג לכל העם או לכל העמים.  או יהיה ידיד ואח לאיש אחד והיה לו האיש הזה כל העם וככל העולם.

9. – איני יודע ואף מורך לא ידע, גם כל אחר לא ידע ואף ספר בעולם לא יספר, מה חלומות חלם משה ומה אמתיות ידע בעודו ילד.

10. – הגד, איפוא, אתה, כי ידעת את הילדים וידעת את האמת על משה בעודו ילד:  מה היו חלומותיו ואמתיותיו אשר אבדו בחולות-המדבר וברוב-דרכים, בדמי-מלחמות רבות, בהרים, בנהרות, בערים ובחורבות-ערים, אשר בהם הלכו ישראל והעמים שלושת אלפי שנים.

אמרתי לכתוב כל אלה כתיבה, אשר כטובה כן יפיה וכיפיה כן טובה, ולא השכלתי לעשות כחפצי.  כי זקנתי ועייפתי ואינני ילד.  ואתה, תיטיב ממני לדעת את הדבר הזה ותשכיל לעשותו.

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה