_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רשמי ארץ-ישראל

יאנוש קורצ'אק

תרגם דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

ההרצאה הזאת נשענת אל 940 ציונים מביקורי בארץ-ישראל במשך ששה שבועות.  היה זה טיולי השני בארץ-ישראל.

 

מכתב של אב לבן שש-עשרה.  האב אנוס היה למסור אותו למוסד, כי אין לו שהות לטפל בעצמו בילד.  יתר-על-כן, בעיר הבטחון גדול יותר:

חנן חביבי, המחנכת שלך מודיעתני, כי אין אתה טוב.  אין אתה מציית ואתה מכה ילדים.  אני אוהב אותך ואוֹהב אותך תמיד, אפילו אם לא תהיה טוב.  גם אם לא תציית, אוהבך.  אלא שאהבתי תהיה אחרת.  – אם אתה מנומס אני אוהבך והנני שמח, אם אין אתה מנומס אני אוהבך והנני עצב.

לאחר שתיקה ארוכה, מקבל האב תשובה זאת למכתבו:

חנן מסרב להקריא מכתב לאביו, כי לא תיקן עדיין דרכו.  הוא אומר, כי הוא משתדל, אך לא לגמרי.  כי בשעה שהוא כבר מבקש להקריא משהו, אין הדבר מצליח בידו והוא מוכרח להתחיל הכל מבראשית.

 

איזוֹ גברת מדפיסה בכתב-עת ספרותי אפּיזודהּ מטיול בישוב ידוע לי בארץ-ישראל;

"לפני אולם-האוכל היתה מדשאה, הילדים שיחקו שם לעיני הגננת נעולים סנדלי צבעונין, לבושים מלבושים קלים מרפרפים, שזופים, נחמדים.  כאחוזי רושם מסוים פזמו מה.  איש לא היה מאמין כי אלה ילדי האנשים הכבדים ההם...  השתדלתי לתפוס אחד ממהם במעופו.  הבריחני כזבוב.  סוף-סוף כשתפסתיו בסינרו, התרגז וטפח על זרועי.  כולם באו במרוצה, הביטו בי באיום ובבת אחת, כמו לפקודה – שרבבו לשונותיהם."

לדעתי לא היה הדין עם המחנכת שאמרה דברי תוכחה לילדים.  וכן לא היה הדין עם העתונות הוורשאית שסערה על אותם קצרי-הרוח שדרשו, כי ישלמו להם על שהרשו להביט בהם או לצלמם, – כשהחברה הצוהלת באה מדי פעם פעם מן הבירה במכוניות, כדי לראות אותם, לשאול שאלות מיותרות, לצחוק, לחמוד לצון לכפר הצבעונין.

החיים אינם שעשוע.  צריך שיהא בך העוז להודות ברצינות החיים של האחרים ולכבדה, אם הרצינות הזאת נרדמה בך ואבדה.

כשהצעתי לראות פנימו של בית יהודי בוכרי הקיפני בן-שלום (אין הוא זמן רב, אך על-כל-פנים כבר שמונה שנים בארץ-ישראל), בשאלה של תמיהה;

– איך, להכנס לדירה זרה?  הרי אפשר וייעלב?  אמת פשוטה כל כך.  להתבונן בלא בושה בחיים זרים?

 

ראיתי, כי אחרת הליכתם של ילדים על אדמת סלעים: מציגים רגלם בשני מקצבים – תחילה מנסים באצבעות הכפות, אם פני האדמה ישרה, ורק אחר כך כל כף-הרגל ופסיעה קדימה.  יש לא-יוצלח וקטן ומתהפך.

הריהו מוטל, ממתבונן סביבו בתמיהה וחוקר.  מה אירע כאן?  אחרת אירע לו קודם, אחרת אירע לו עתה.  עמד – מוטל.  מה זאת ולמה?  מביט, טופח בידו בקרקע: לפני רגע היתה בעומק, מתחתיו, ועתה קרובה, לפניו; לפני רגע לא יכול היה לנגוע בה בידו, ועתה היא קשה מתחת לאצבעותיו.  והיכן הרגלים? הוא מוטל.  מתהפף אל צדו, נותן לתוך פיו קומץ רגבים – תפל, הוא יורק, מתעווה.  ושוב הוא מוטל על בטנו.  הוא מחשב בדעתו – חוקר ברוב תמיהה.  מביט: איך?  – מנסה ובלא זריזות, דורך על סינרו, מסתבך בשמלתו; מתרומם בעמל, מזדקף, מביט למטה.  מקרין – מריע בנצחונו.  מתחיל מבין מה פירוש שכיבה ועמידה.  מצחו זעום, עינו בודקת, הוא פוסע פסיעה זהירה קדימה, מאַזן בידיו.

צריך, הכרחי סרט.  לא – שני סרטים.  האחד של ילד החוקר את עמל החיים והפתעותיהם הלא-נעימות; האחר – קהל ילדים הצופים במחזה.  כי אין רץ להגיש לו עזרה לא-חכמה, אין מפריעו.  הם צופים.

אני ששוב איני יכול איני יכל להפטר מן ההשקה העירונית האדוקה על הילד, היו לי כאן מומנטים הרבה, נאמר בגילוי-לב: מומנטים מצחיקים, משעשעים.  ואילו הילדים לא כלום: אף אחד מהם לא זע, לא חייך אפילו בחטיפה.  מתבוננים בהתאמצותו הלא-זריזה של הזאטוט, מביטים כיצד הוא נאבק בעמל החיים.  לומדים להיות מבוגרים, לומדים להיות לעתיד לבוא אבות ואמהות הנוהגים בילד בכובד ראש, ללא הלצה.

קמעה-קמעה משתחררת ציבוּריוּת-הילדיםּ מן הלחץ – של גננות, מורים, הורים הלמודים לפי נוסחה נושנה ושהם זמן לא רב (רק 10-5-4- שנים) בכפר ובארץ-ישראל.  אלה היו להם דוגמאות אחרות ונסיונות אחרים של שנות ילדותם.

לא כדין הוכיחה המחנכת את הילדים על שהפגינו מחאה מאוחדת כתשובה להתגרות טורדנית וחדלת-טאקט.

החיים רציניים גם במזרח וגם במערב, גם בראשית זריחה גם במלוא הבגרות.  לא נוח להכיר דבר זה, כי הוא מחייב בדיקה עצמית מטרידה.  אולם אז לא יחבוט בקוצר-רוח ידו של הילד!

לא כל אחד רוצה שתהא מתבונן בו, לא כל אחד זכאי להתבונן!  (אילו ניתן פֶּה לתמונות, לפסלים, למצבות – והיו יכולים לדבר אל התיירים, לא קטרוג אחד שמעת).

 

ראיתי באקרופּוליס טיול צוהל ומצוהל, שהיה דוגמני לצַלָם על רקע מקדש ניקה אַפּטרוס (חוצפה מהנה).

הזהר בצבר[i] – כי דוקר...

נידונה שם שאלה, אם להראות לתיירים את פּנימם של בתי-הילדים.  קשה לאסור – הם כועסים.

– בכספי בניתם זאת וזאת – התרעם תייר, כשלא הותר בשעת מנוחת הילדים להכנס לאולם-השינה שלהם.

יפה התאפקות בהסתכלויות אלו, כי בישוב פלוני חלונות בית-הילדים סתומים שקי-אבנים בפני כדור שוטה, בית אלמוני הוא בלילה מרכז התגוננות, והילדים ישנים בצריף – לא נוח; ויש בימי הפגרה לא יכלו ילדי בתי-הספר לצאת לטיוליהם.  הרי הד השבועות האלה משתייר וקיים.

בהתיאשות טובת מזג קיבלו את הגזירה עעל טיולים מחוצה לשטח המגודר.  ילדים כילדים, העולם מעורר סקרנות על אף הכל ותמיד.  האחד אומר בגאוה:

– הצלחתי: בדיוק לא ישנתי ושמעתי איך שֶיָרו.

האחר מתפאר: – שכבנו מתחת למיטות.

והרי גם רפלכסיה כזאת:

– כלל לא פיחדתי, כי הלב דפק לי בחזקה.  אילו לא היה לי לב לא הייתי כלל מרגיש, שאני מפחד.

אודה שהייתי קָנֵט, בעבור בני הכפר הערבי השכן ליטול מעם היהודים מים לעצמם ולבהמתם.  השעה חמש ומחצה בבוקר: 2 חמורים, 4 כלבים, נער ערבי (ההוא היה תמיד כפותח את היום) ושוב: חמור,

 אחריו נער, כלב, אשה; 2 סוסים, פרד, 3 חמורים, נער על חחמור, אשה, כלב, 3 ילדים, 3 נשים וקערות כבסים על ראשן, 2 סוסים, 2 חמורים.  ערביה וסל, נערים מתרוצצים, משתובבים.

וכך שלוש פעמים ביום.  ללא דאגה פוצחת שיריה עדת ילדי ערב, מצלצלות פּחיות.  כך בוטחים בעצמם: גם לא יביטו על רשת הגדר, אפילו אבן אינה מאיימת עליהם.  שמא בתחילה תמהו, אולם עכשיו הם יודעים ומזלזלים בעולים הלבנים, העובדים ואינם מתגוננים, אינם יורים, אף כי נשקם "כביר" כל כך...  והייתכן ויהיה לא כך?

לפני שנים היתה הדרך אל המים רחוקה יותר בשלושה קילומטרים ותמותת הילדים הערבים גדולה פי שנים.  אין תימה – הלא בזמן הזה היה זה עדיין "עמק המות".  – כבר לאחר פרעות תרפ"ט, ביתר דיוק: לפני שנתיים, היו ילדים יהודים וערבים רועים יחדיו הצאן, צולים יחד בולבוסים.  זה כפר שלוו.  רק פעם אחת הגיחו אז בלילה, אחר כך הצטדקו – כי לא לשם התנפלות – אלא לויה מרובת-מלווים.  התנפלות?  לא, הם שלוים, טובי עין.

ועתה מחכים, מה יבוא.  אחד הידידים גילה לתומו, שכבר בחר לו בית, שבו ישב לאחר גירוש היהודים.

מלחמה?  לא.  – הכל כשהיה, זו רק זריעת "סופה", לא בערה – מהבהב שדה-כּבול.  – "הם נוגשים"; – הוא אומר.  – "מקום שידם מגעת הם מתנפלים, מקום שאין ידם מגעת הם רק מציקים".  "ובכן, מלחמת פּרטיזנים, מרד?"  "כמעט, אך לא לגמרי, כי פּרובוקציה ומעשי לסטים".  – "שמא רוסיה בתקופה הראשונה של המהפכה?"  "שם היה הענין רציני יותר, פה מזרח ויתר מראית-עין – רקע אחר, אנשים אחרים".

החיים זורמים כתקנם, אך הם עצורים: שלוש פעמים מכונית, ולפנים כל שעה, המכונית חלונותיה סורגי-ברזל בפני אבנים, וליד הנהג יושב נהג-מילוּאים, שמא ייפצע ולא יוּכל עוד לשלוט במכונה.  ושוטר – אנגלי, יהוּדי, ערבי – לפעמים שני חיילים.  צריך לשמור גם במקום שיש בו ביטחה גמורה; עזרת הצבא בכללה מאחרת, וצריך עזרה דחופה, כי פה מזרח: אטיות, עצלות – פתאום התפרצות, במפתיע, בבת אחת.  מה הם ערים אף אנו כך, מה הם יודעים אף אנו כך.  יש ערבים שלוים.

הֶרשק יש לו ידיד דייג, והא רק שנתיים בארץ-ישראל; לא-כל-שכן אלה, שהערבית שגוּרה בפיהם, והם יודעים מנהגיהם, כבר עברו עליהם פה 20-15 שנה, היו מארחים אותם בבתיהם, היו מתארחים אצלם.  הרי לא אויב הוא הכרסתן ההוא, המביט בנו ומחטט בנחיריו, ולא ההוא שיש לו עסק משותף ורב הכנסה עם יהודי.  מחכים בסולידריות, עד שהענין יסתיים, כי הוא עולה להם ביוקר.

אימרה ערבית ציורית: היהודים והערבים מושכים חבל אחד, אלה לכאן ואלה לכאן, ומתקרבים אלה לאלה.  כשהם קרובים בא אנגלי, חותך את החבל שלא יפּגשו.

אפקפק, אם שביתת-נשק מדומה היתה מרדימה את ערוּת הישובים.  ומה?  יארע משהו – תמיד יש פתח-אמירה, כי זו התנפלות של כנוּפיה לא-מאוּרגנת– ההנהגה התחמקה מתחת ידי המנהיגים.

מראית-עין של הגנה – כן, גלמי-עץ ארוגים תייל דוקר במוצאי הערים, רכבי-אופנוע, מטוסים ממריאים ומנחיתים.  שעה לפני צאת הרכבת בודק טרוֹל את הפסים, אם הכל כסדרו.  הרכבת מאחרת.  המסחר נפסק: אי-אפשר לקנות עגבניות  של פועלים –ערביות, כי היתה הרעלה מרובה.  גם בספרד שמועות על סוכריות מורעלות, גם בוורשה לפני כמה שנים.  אותה שיטה, אותן תחבולות.

– אני, שעברו עלי שלוש מלחמות ושתי מהפכות, לי תמיהה וחידוש: הנסיעה מתל-אביב לירושלים ומירושלים לעפולה לא נתייקרה: 19-10 גרוש.  זה קואופּרטיב של פועלים – התאגדות נהגים.  גם תוצרת "תנוּבה" לא התיקרה.  גם זה קואופּרטיב.  סליחה, השנה התיקרו ענבים.

מריבה אחת, מרגיזה, צעקנית, לא נעימה, בענין הענבים דווקא, הלא ויטאמינים, מיצרך ראשון; ובכן לא צריך היה להעלות את המחירים.  איני יודע אך עובדה היא, כי רק מריבה אחת, ואני הרביתי לנדוד והאזנתי.

– על שום מה אין אתם מריבים?

– ודאי משום שאין לנו פנאי.

 

קראתי בוורשה בענין התנפלות על המושבה הגרמנית.  והכומר הילדברג הבטיחני, כי שלום ושלוה, לא בא עוד מועד.  ידיד ערבי גילה לו, כי קודם ישחטו את האנגלים, אחר-כך את היהודים ורק באחרונה יטפלו אל הנוצרים.

רעננוֹת פה מסורות-הטבח.  תמיד היו סכינים ו"סעיפים": אַלה וכדור-עופרת בראשו להדהים את קרבנות-ההתנפלוּתּ; ראיתי את הכלי הזה – מענין, פּרימיטיבי, רב-רישום.

ארץ-ישראל היא כזאת וכזאת.  ארץ קטנה, אך רוב אקלימים וצורות-חיים.  גבוהה, נמוכה, קרובה, רחוקה מן הים.

גם אצלנו אחרת בהרים, על הפסגה, במדרונות, במכתש, בעמק, ממזרח הרים, ממערבם.

ארץ-ישראל היא כזאת וכזאת.

היא כזאת, כאשר תדע ותרצה לראותה, כאשר תדע לפענחה, היא כפי כוחך.  האחד ארץ-ישראל היא לו המטבח רב-המטעמים ב"פּולוניה[ii], בית-קפה מודרני בתל-אביב, שיחה נעימה על כוס יין – עם מתעשר, בעל מטעמים.  ובדיחות יהודיות הנודעות בכל העולם.  – יתר מדי מלומדים, מבול פּרופיסורים.  מישהו תלה שלט: פּרופיסור לביליארד.

– טוב, שסגרו את בתי-הראינוע ואחרי שעה שבע אסור לצאת לרחוב: יושבים בבתיהם – משתעממים, יהיה לנו גידול-אוכלוסים ראוי לכמה חדשים.

הערה: מתעשר, לא בהכרח ספסר.  לפני שנים רבות קנה שטח חולות, שילם פרוטות.  חלק מכר במחיר יקר יותר – בנה בית, ושוב במחיר יקר יותר ויקר מאוד.  מקרה ממוזל!

בשעה שחיכיתי שעה ארוכה וחדלת-תקוה לאוטובוס, התבוננתי יפה יפה: חוילה יפה, מדרגות-אבן מגביהות והולכות, אילני זוקן שופעי צל, גדר-שיחים עבותה, צינה דמומה, – בגן משחקים ילד וילדה; כמו בעיר-הגן לונדון.  אני נכנס בפשפש-הברזל, ישבתי על המדרגה, – לא אמר מלה כלשהי, לא שלח את השוער לשאול: "מה לאדוני פה?...".  החזקתי טוב, כי מעוף-מרומים, אך האם צריך למתוח דין חמור?

בהגזמת-מה – לפני שנים לא רבות – כל הכרמל ניתן לקנות בלירות, 25 זהובים.  – אילו ידעתי, אני בעצמי – איני ספסר – מן האדמה מתחת הייתי מוצא 5 לירות, 125 זהוב והייתי קונה.

(דומני כי מישהו מן הנוכחים נאנח, כמותי – לא ידע).

מעוף מרומים – ניחא.  על שום כך בלבד החלטתי לראות את האוניברסיטה, כדי לקבוע איך יקבלו שם כַּפְרִי ארצישראלי, חבר-נסיעה שלי.  בלבביות לוחץ ידו ידידו מכבר, היום דוצאֶנט; כאח הקבילה פניו האסיסטאֶנטית, הפעם של פּרופיסור מצוין באמת.  זה נאה ונעים.  אך על שום מה מיד על תמים ותמימים ובכיעור כל כך.  ספסר?  כל אחד ואחד רוצה להשׂתכר, ביחוד בזמנינו הקשים.  נעים להתעשר על אהבת המולדת.

לא רבים היינו התיירים באניה, בין המעטים הוא ואשתו.  על הא, על דא.  גילה בפטפוטיו מסתורו: הוא נוסע, כי עתה ודאי – בלבולי-מאורעות, – ובכן שפל ואפשר לקנות בזול.  הרשעתי אותו כי מתוך שלא ידע איך שם ומתוך שראה את שלוותי, רצה לצאת יחד עמי לכמה ימים לישובי-כפר, שהרי הם מכניסי אורחים.  זה היה משהו שלא כסדרו.  אך לחרף ולגדף אדם, משום שיש מאורעות (והרי יש) ובכן הוא רוצה בזול.

טוב, כי מעוף מרומים.  אך אם ניתן לִבְחורְ בין פועל יהודי יקר יותר ובין פועל ערבי זול, כבר מהססים, במי לבחור.  עתה ענין אחר, כשהערבי לכאורה ענוו וצנוע, אך מי יודע, – אולי יטיל דליקה, יביא פורעים או, ישמור השם, – יטבח בלילה.

צריך שתהיה זכות לשפוט, – אני אין לי זכות כזאת.  לפני שנתיים ניסיתי וסטרו על חטמי.  – התלוצצתי ברישעות על התיירים, ומיד הוא: "הרי גם אדוני תייר".  – לא היה נעים, אך פעל כהלכה.  אני מוקיר את הכֵּנות.

נחוצה היתה לי קופסת-משחה לנעליים.  – "אולי פה, אולי פה אפשר לקנות?" (עיניתי אותו בהקיפי אותו בשאלות שלא נפסקו.  באחרונה, הוא מבקש, בקוצר-רוח ובטוב-לב:

– יחדל אדוני לפטפט, – אקנה לאדוני שתי קופסות מישחה.

אין למתוח דין חמוּר על התיירים; רוצים הכל ומהר).

נתקלתי בכפר בגילוי מענין של ספסר, שהיה מאוכזב באמת.  מפולין לאמריקה, מאמריקה לארץ-ישראל.

קנו בכביש חשוב, אל אם-דרכים – שטח-חולות חשוב.  צריך היה לקום פה כרך, צריך היה להצליח, ואולי אחרי שנים יהיה באמת.  בינתיים על אף החישוּבים המפוּכחים גדלו והשתרגו תל-אביב וחיפה.  ובכן בינתיים כמין כוי[iii] עני ומדולדל חציו עיר וחציו כפר.

מה לעשות?  – שם באמריקה חיסל את עסקיו, פה נתקע הונו.  ילדים קטנים ותשעה.  תחילה קשה היה לחרוש, לנטוע, לחלוב פרות.  אך מה, הכרח הוא.

– יאמין לי אדוני, אני מרוצה, שלא הצליח.  מחצית החיים ביזנאֶס.  עכשיו יש בידי משהו אחר, אני יודע שאני באמת בארץ-ישראל.

הילדים כבר גדלו, שלוש בנות כבר נישאו.  עבד את האדמה, נטע – בעל-בית אמיד.  אילו היה יותר מים, היה טוב לחלוטין.

אחר, במקום אחר (סוחר):

– אדוני צריך היה לדעת את הפירמה שלי.  כל ורשה ידעה.  היום, אילו הציעו לפני עסק, הטוען את הרווחים הגדולים ביותר, לא הייתי חוזר, אף כי אני פה זגג, צבּע, פחח.  פה מותר לי להיות יהודי (הוא מתקן את עצמוּ) – אדם.

מה קיבוץ פתוח, סגור, חלוציי, שומריי, מה מושב, מושבות, נטיעות הדר, עיירה – לא אבאר.

אך אחת אאַשר: ארץ ישראל היא קודם כל הכפר, בו העתיד והתעלומה, לכן רציתי קודם כל להכירו, אותו וקשייו ודרכיו.

טוב, כי מעוף מרומים.  אך אין להחמיר ביותר במידת הדין.  אמריקאי עשיר קנה קרקע, מסר בחכירה לקארטל – בעוד שנים אחדות תהיה הכנסה, בינתיים מקום-עבודה.  הרי כל אניה מביאה אילו מאות זוגות ידים; צריך לפרנס את העולים, ולהעסיק את הידים האלו – לחנך.

הראיתי אילו אבנים שהבאתי, נאמר, כמזכרת.  לקטתין כלאַחר-יד, בלכתי בשביל ליד הכביש – הכנסתי במזוודת-היד.

ארץ-ישראל יש בה אבנים הרבה.  עתה ידעתי, כי צריך שם לפענח ולהבין לא בלבד את השמים, הרוח, העץ, עשב-הבר, נעירת החמור ומבטו, קריאת הגבר, החרק – אלא גם את ההר – האבן והכוכב – הלילה.

הערה: ארץ-ישראל הנוצרית בנתה בשביל הצליינים והתיירים בית-מלון מפואר ובתי-מחסה נוחים.  צריך שיקום בית-מלון יהודי, ויהי לפי שעה בעמק, שהתיירים יוכלו לבלות ליל-כוכבים תמים בהקיץ ולהרהר על גורל עצמם ולשיח עם נפשם עד אילת השחר.

תחילה הכל שם זר להחריד, ובכן לא נעים ביותר – אם אין ארץ-ישראל נחשבת כפגרה בפּנסיונאַט ובעונה הענוגה ביותר, בתנאי נוחיות מופלגת, בהתעוררות חג (חגיגות, תערוכות), אלא אדם רוצה להסיר בתוך עצמו את הגולל מעל מולדתו כביכול הקבורה בו מלפני אלפיים שנה.

אמרתי: כביכול.  אני זהיר.  איני מזכיר, אלא קורא הרצאה מעל הכתב, שלא תהיינה אי-הבנות, למנוע שמועות הנשענות על קטע הנאום שנסתלף, אם במרושל ואם במרשיע.

ארץ-ישראל רשאית שלא להתירא מן האמת, שלא לחשוש מקילופה של הבּרוֹנזה מעליה.  פוגעים בכבודה גם פושקי סלסולים, גם מבשלי ריקלמה.  ראויה היא שלא ינהגו בה כבילד פלא, שאומרים בו: כביר ויוצא-מן-הכלל, ומחליקים בסלחנות על הפה החצוף.  אסור להעזר לגבה בתחבולות הנהוגות במודעות על השלאגר החדש ביותר, על טבליות כנגד שפעת, או תוצרת באטא.

שעל-כן סרטי התעמולה עד עתה, הגדושים אֶפקטאציה, נראים בעיני מזיקים ביותר.  אדרבה כל מה שמראין כאן קיים ועומד, ואפילו יפה יותר, אך הראייה משוטחת.  יש תפוחי-זהב, אך יש גם קוצים.  יש: חוח, דרדר, קמשון, גלגל, סירה[iv] ורבים אחרים.

רצינית וקשה, והשאלה היא: האם כדאי?

צריך שתהא זכאי להתרגש.  צריך שתביא תעודה על אוצר המאמצים, אם לא הקרבנות, ששיקעת ועל חלקך בעבודה.  ארץ-ישראל לא במליצה, לא משום עקשנוּת או יוהרנוּת לא כמתת-אירופה על זכויות ישנות, לא מחמת אונס, לא במלקחי-הסוּגאֶסטיה הכפויה.

צריך שתכיר גם את האבן ואת הררי-האבנים, גזירה שמא סופך מפח-נפש.

יש הרים נוחים וממוזגים, סלחנים, טובים, מברכים, מהורהרים – ויש רצינים, אדישים, נשגבים – ואף יש קודרים, מאיימים, רעים, אכזרים, נקמנים.  אולי להתחיל בהם?  כי על-כל-פנים הם קלים מן האדם.  יפה עשיתי, כי בימי ביקורי הראשון בארץ-ישראל התבוננתי בגלבוע בלבד.

 

קפיצת צדדין קטנה.  הרכבת זורקת אותי לתוך שרב-צהרים.  הדרך לישוב – קילומטר במעלה הר.  אין בי עוז לזוז ממקומי.  הצצה בשמים – צפה עננה, עוד רגע ותכסה עין השמש.  שוליה צעיף צחור, תוכה עבות, אפל.  אני מחכה לצל.  כבר!  הריהו!  אני נע בחפזה, שאגיע לבנין במחצית הדרך.  מלוא-צל – אני מסיר את הכובע – עתה טוב באמת.  הגעתי במועד, אני יושב בצל ומחכה לעננה הקרובה.

קורת-רוח רבה גרמה לי ההבנה הראשונה הזאת שביני ובין הטבע הזר.  – הדרך נמצאה והיא מקילה במצוקה.

כשעקצוני בראשונה היתושים והצרעות, מוכן הייתי לבכות אובד עצות.  קשה יותר, גרוע יותר מכאב – גירוי.  כשאירעני שנית, השריתי מגבת, כרכתי רגלי.  בפעם הראשונה מניתי 18 + 12 יחד 30 עקיצות, בפעם השני רק 12.  בפעם השלישית ודאי הייתי נענה להצעה לסוך את העור בשמן.  – אולי משום כך משחו עצמם מלכים ועבדים בשמן?  ומה הם מים, סילון צונן – כיום לא אתמה עוד, שהטבילה במים נתנה הרגשת תחיה; ובבוא אורח מוליכים אותו לאחר קבלת-הפנים לבית-המקלחת.

התרגלתי רק לטיפוס אחד של רוח.  הריני מבקר ישוב סמוך.  שם משהו אחר קצת: לכל 10–15 נשימות רוח ים צחה – שתים שלוש הלמויות רוח חמה מן ההר הקרוב, המלובן.  קטנה היא, אך הרגשתי כשואה, הכבָּדה לא-מועטת.

ישוב אחר, גבוה יותר וקרוב יותר לים, ובכן רוח טובה יותר, מרעננת יותר.  אך ההר מפוצל ומכאן שני כיווּני רוח – ממערב ומדרום-מזרח.  והתמורה הזאת, לכאורה טפלה, הדריכה את המנוחה, גירתה.  רוח זרה.

סבורני, כי זו סיבה לא קטנה לפּטריוטיוּתּ הרגיונאלית[v] של הישובים שם.  נתחייתי עם מה שאני יודע ומכיר, ואיני רוצה אחרת.

 

הריני חוזר לאבני.  ובכן, בין אלה שליקטתי כלאחר-יד, יש אחת חשובה לי, סמלית.  דומה מקורית: על רקע אפור-חלוד כתמים שחורים וגדולים.

וצר, צר מאוד היה, כשנודע לי, כי הכתמים המוזרים, השחורים מדריכי-המנוחה האלה על רקע האפרורית הספוגה כביכול דם וששטפוה דורי דורות ודהתה בשמש – הכתמים השחורים האלה אינם אלא אספלט של הכביש הנסלל בקירבת מקום.

זרקתי את הקוּביות, שנלקטו בידי ילדים – קוּביות פסיפס, שרידים מפוררים של עיים שנמחו ללא שארית.  הילדים ידעו, כי זהו משהו; בראותם אותי מלקט אבנים, חיפשו באדיבותם גם הם ונתנו.  אבן קטנה עלולה באמת להיות מזכרת, אפשר והיא חלק בית-כנסת קדום, היכל הורדוס, מצודת פילטוס.  וזו עם האספלט אפס – מצויה, אך מלוכלכת.

האחד – הילדים מאריכים לו לשון, האחר האבן מאריכה לו לשון.  הכל צריך מקרוב, ביתר תשומת-עין, ביתר דייקנות, בהכנת-מה ובהרגשת הדיסטאנס.  מתוך תודעה מה אתה מבקש, מה שאלות אתה שואל, מה תשובות אתה תובע.  אחר-כך הבנתי במקצת, על שום מה זרקתי אילו הקוביות הקטנות.  בלקטי אבנים שאלתי את עצמי, האם עונש הסקילה לא היה הומאניטארי לגבי הצליבה הרומאית, המוקד של האינקויזיציה, והעינויים המוסריים שבימינו?

 

השאלה המצויה ביותר: "האם יפה שם?".

צריך שתגדל כדי זכות הקריאה: "הים יפה".  שכזה לא יירק בים.  לא כל אדם רשאי אפילו לומר: "אילן זקן, תרזה זקנה, יפה".  – צריך לא בלבד שיבין במוחו, אלא גם בלבו.  תרזה זקנה!  – לא תחרוֹת בה באולרך ראשי-תיבות של שמך!

הארכתי קצת.  היום כבר ידעתי, מה פירוש מערות, שמזכירם החומש מלפני דורי-דורות, והודעות "המאורעות" עתה.

שתי תצפיות.

אחרת יורדת שם עליך העייפות: פתאום, כשקיעת החמה וכלילה הבא בבין-שמשות שהוא כהרף-עין.

היום הייתי מלקט אבנים ביתר תבונה.  אמרתי: אבן סמלית.  צריך לשמוע בזהירות לדברי תייר המספר על ארץ-ישראל בכוונה טובה לומר את האמת.  מתוך שאינו יודע, הרי פעמים הרבה הוא שוגה ומַשגה.

צריך שאתהלל.

חידה:

– כיצד להבחין בין ילד שנולד בארץ-ישראל ובין ילד שבא זה מקרוב מאירופה?

הפתרון: אם תתנגש, תתגרה בילד אירופאי יצעק נפחד – "אמא", ואילו ילד ארצישראלי, ירטן או יקרא – "חמור".  יפה: ננסה, נראה.  דחפתי ברחוב ילד, אמרתי מהר: "סליחה".  הביט תמֵה ואמר: "אין דבר".  לא אמא, ולא חמור.  היה זה אחד ממעטים, ובכל זאת נצחוני אני.  ובכן אני יודע את הילד, אפילו את הארצישראלי.

הייתי רוצה, שהמורה והמחנך, ביחוד החדש, זה מגרמניה – יבין, כי הכבוד שהילדים מצוּוים עליו לגבי הגדולים, זוהי אונאה קהה, מזוהמה, גסה; מאחוריה מסתתרת תמיד הערכה צודקת של תכונות, חסרונות ומגרעות, לפעמים אורבת מורת-רוח, לעג או לגלוג.  צריך להתעלות.  לשון: עליה[vi] – מעל הכללים הנדושים.

בגיזרה זו יתחולל המשך מרוץ המאורעות של האֶפוס הארצישראלי.

בישוב של צעירים (הגדול שבהם בן 22) פגשתי אך אשה אחת.  – כאיולת נראה לי לדבר באזני שומעים כאלה על חינוך ילדים (אף כי יש להם בכל-זאת אחדים).  נוח היה להם לשכב לישון.  – אולי לא יתאספו?  – אדרבה, באו במנין גדוול.  – מריבה, מי יהיה המתרגם ובאיזה שפה אדבר.  אחדים רוצים פולנית, אחרים רוסית.  – "פולנית".  "לא, רוסית?" – "פולנית, פולנית".  – מהומה, צחוק.  הגברת השָבה רגוזה, אני מחזיק לה טובה שאינה מהסה.  סוף-סוף כמעט שקט.  פתאום מישהו: "ערבית!" – פרץ-צחוק.  משכה כתפיה.  מיד שקט (אירע לפעמים, אני עיף עד מות, החלונות פה ושם מכוּסיםּ שמיכות, כי בערבים אסור להאיר ולא בכל מקום אפשר להתכנס, ובשעות היום אי-אפשר, עובדים.  עתים זוג-עינים אחד הנטוּעּ במַרצה נותן בו כוח, וכאן כל העינים והפנים מרוכזות).  – הקשיבו להפליא.  – מחנק, חום.  – סוף!  – לא; שואלים שאלות: לא הכל הבינו, פלוני ואלמוני מבקש ביאורים.

אני אומר לגברת השבה אחרי ההרצאה: "יראים מגברתי".  – "לא" – היא מכחישה בהתעוררות.  אני מתקן עצמי: "מכבדים".  – "אף לא זאת: יודעים כי כוונתי לטובה".  נוסח נאה ביותר של הכיבוד.  במקרה, אחרי שבוע נודע לי, כי בעלה נורה ברוסיה, כי לא היה סוציאליסט פחות מדי, בנה נאסר באיטליה, כי היה סוציאליסט יותר מדי – באה הנה.

מדברים על הסכנה הצהובה (סין – יפן).  שאלתי פי עצמי, כלום אין סכנה לבנה תלויה מעל האנושיות.

שיחה עם מורה צעיר:

– עבודתי צריכה ארבע תקופות: ראשונה – למצוא את הדרך לעצמי.  שניה – למצוא את אמתם של הילדים.  שלישית – לחבר את האמת שלי והאמת שלהם.  רביעית – איך לחבר מבחינה טכנית את דרכנו המשוּתפת, ואיך להנחילה.

הוא מתאונן, כי הנוער הגרמני מקשיב תמיד כהלכה, ובכן אינו יודע.  הילדים שלנו אינם מסתירים, אם כבר נמאס להם, או אינו מענין אותם; או אז אני יודע שצריך אחרת.

– במלים אחרות, אדוני אוהב מהומה בשעת השיעור?

– איני אוהב, אבל היא נחוצה, כדי להכריחני שאחשוב: מה לשנות, במה להחליף, מה להוסיף, מה מיותר.

אני (בחבורה אחת):

– לשם מה לכם סמינאר?  – שדה, דיר, לול – הרי ספריכם הפדגוגיים.

– אך צריך ספר-פירושים, כדי להבינם.

הפרק: הילד הגדל והמחנך שלו, לא בַּקרָן מרשיע ודיין מחמיר, כי אם מדריך טוב עין, גנן שקוד וער.

הילדים – (דוקא אלה שהאריכו לשון כנגד הגברת הכותבת) חוזרים נושאים בכדים, בסלים – זבל לגינתם.  נושאים – גדול וקטן.  נטה הצדה – מקצת זבל יבש נשפך.  מוסיפים ללכת, אחד מהם מביט אחורנית, אומר מה לחברו, – נעצרו, מעמידים את הקופסה, חוזרים – מלקטים מה שנשפך, כונסים לתוך הכלי ומוסיפים לשאת.

הנה יושב תחת העץ נער, כּפף ענף, ניער באצבעו את העלה, נפח.  עלה שני, שלישי, וחמישי.  הרטיב את האצבע ברוקו, הביט אם הרטיב יפה יפה, חייך והרפה את הענף.

נו, לא.  אין מנערים שם את אבק העלים במטלית.  אך עובדה היא, כי בשדרת-העצים הארוכה אין אפילו אחד מושחת, ניזוק.  אף לא אחד.  כי אם מישהו צריך היה מקל, שיבר.

ומנין הילדים בישוב – 250.

יצאתי עם הילדים לשדה לתלוש תירס.  לכאורה עבודה קלה.  אחרי שעה לא יכולתי עוד, והם עוד שעה וחצי.

להיום די.

לא היה כדאי להם לחכות למכונית – בפסיעות מהירות הלכו (במעלה הר – ומרחק), כי שעת הרכיבה על אופניים ממשמשת ובאה; לא ויתרו על כך – ללא לֵאות.

שניים משחקים בכדור.  עומד כנגד הרוח הגדול יותר או החזק יותר, ואילו הקטן עומד גבוה יותר, על הגבעה.  להם הדבר טבעיי כל כך – כך תמיד, כך כולם.  (והמבוגר המשונה מתפלא).  הם נולדו פה!

ארץ – בעברית אדמה, ערש – ערישה.

מביטים בחשדנות במבוגרים.  אמא, שהעברית בפיה משובשת, סבא המתפלל, המורה שאינה יודעת מה שם הצמח הזה, מה שם העוף הזה.  – כשבאו והודיעו, כי בשיחים מסתתר נחש ארסי: – ראיתם אותו?

לא, לא ראו, אך יודעים, כי הודיעם על כך צפצוּף, מובן להם, של הצפרים הנבעתות.

לטאה תמה, עקרב מרשיע, נחש חף מפשע – ואפעה ממית.  – כל אלה צריך להכיר, לדעת – והם יודעים.

נחש המית נער.  עתה האב נושא יום-יום פרחים לבית-הקברות, אף כי מתחננים אליו, שלא יעשה זאת, כי הדרך לא בטוחה – זה מקרוב התנפלו ערבים אפילו על פלוגה אנגלית מזוינת.

החיים לא קלים, מורכבים: בחלון-הראווה של חנות בעיר צעצועים יפים ומיני מתיקה רבים כל-כך, אך אפילו אבא אינו יכול לקחת ולתת, אין לו כסף – פחיחות מתכת.

יש פזמון על מטבעות-מתכת נקובות – נותנים בהם סוכר קשה וגזוז, ועל עיגולי מתכת לבנה, שנותנים בהם בעיר שוקולדה מתוקה.  יש ניירות קטנים – אפשר להשיג בעיר צעצועים נאים.  בניירות קטנים ומיותרים כאלה דברים נאים ונחוצים אלה?  בנייר מכוער ומלוכלך...

על שום-מה האדם המבוגר משונה כל-כך?

החיים קשים, מופלאים מן המבוגר והילד, קודם שהם גדלים לתוכם.

הריני מאשר במלוא הרגשת האחריות לדברי, כי מבקשים שם בכנות וללא שיור להתיר את הבעייה החמוּרה, היסודית, בעיית העבודה המשוּתפת והחיים המשוּתפים של בני-אדם השונים בגזע, באמונה, בתרבות, במינים, במזג, במושגים, בכשרונות, בסגולות, באמביציות.  מבקשים – זה חשוב.  לא להסתתר, לא להתחמק בכזבים, אלא לפתור את השאלה.  יתר על כן, הם מנסים בחיי עצמם וחיי הילדים – מחפשים, מסתגלים, סובלים, משנים, משלימים.  במשחק זה הם מעסיקים ברוב אמון – אני חוזר על כך – את כל חייהם וחיי ילדיהם.  ומה שחשוב יותר: כבר עתה, במהירות כל-כך, על אף המעצורים והקשיים – ואילו קשיים!  – על אף דלות האמצעים – והבדידות – הדבר מצליח בידם.

דלות?  בדידות?  כיצד?  הרי שובע, שפע.  כיצד?  אדמת הלאום, קרנות, מילווה, עזרה, עידוד, שבח.  אוסף כספים, מנחת עניים, צוואות.  סרטים!

בדידות?  כן.  (חוסר הבנה).  זה מכאיב.

הייתי בישובים רבים, בכל אחד ואחד יממה בלבד, בצעירים וותיקים, שאדמתם טובה, רעה, מימיהם מרובים או מועטים (כי לא תמיד מצליחה הבאר).  קודחים 200–300–500 מטר ולא כלום.  זה עולה בדמים יקרים!  אפשר וכבר היו מים, אך אסור להעמיק יותר, צריך להפסיק, כי הרָשות חוששת, שלא יזנק נפט – אסור שיהא נפט בארץ-ישראל, ולא נחושת, ולא ברזל.  אין היהודים רשאים לחפש אלא מים בלבד.

 "קדיחה פירושה אמנות הבקעת קליפת האדמה בעומק ניכר, שהגיע בזמנים האחרונים כמעט עד 4000 מטר, כשהפתח קטן ביחס וקטרו עשרה סנטימטר ומעלה, פירור סלעים בעזרת איזמל-פלדה, הנקרא פעמים הרבה שלא כהלכה בשם מקדח".

"וכן: פעמים קדיחה אחת שנכשלה גורמת פשיטת-רגל של פירמה קטנה או בינונית".

כך כותב: ,הטכניקן הפולני" במאמר על חרושת הנפט.

 

יש שנים טובות ורעות.  הגשמים היו מועטים, אך גם אלה שהיו לא כפי הנצרך; ובכן הקומונה ממעטת בחלוקת סיגריות והילדים ניתנה להם רק חצי לירה לתיקון האופניים, שהנוער הגרמני השליכם.

יש ישובים – בבוקר תה, חמאה – לחם וסוכר, איש איש כחפצו, ונוסף על כך מלפפון שלם.  פת ערבית – ריבת ענבים.  יש ישובים עשירים, כמעט הכל בבתים או לפחות בצריפים.  יש ספלים; לפני שנתיים היו קובעות-פח, לפני חמש שנים תה בצלחות, אכלו בשלושה מחזורים, כי לא היו כלים.  בירקות פשוטים ידעו אז לבשל מאכל אחד, אחר כך 5 מנות שונות, כיום – 20.  והכל הוכרחו לעשות לבדם.

ישוב צעיר – ממהרים יותר ללמוד ומדביקים – ממעטים לשגות.  שינויים ומיני נוחיות פעוטים, חשובים ומכריעים.  "אל תבנו כמונו, אל תשתלו כזה וכזאת; תבוא החבֵרה המנוסה שלנו, תעמיד לכם כוורות, תלמדכם לבשל 20 מנות בחצילים".

שמחתי: אהה, אבטיחים.

– יספיקו לכמה פעמים – זו עבודת אחותי.  – אולי אדוני ראה אותה, כמה היא מרוגשת, שהצליחו.  כיום חג הוא לה.

הביצים קטנות, כי הגדולות יותר נמכרות.  כל שהוא גדול, מוצלח נוטלות הערים.  תוצרת-חלב, פירות, ירקות ופרחים.

רק פעם אחת צרכו את כל תוצרת החלב: היה זה היום, שבו הפרות נתנו בראשונה 1000 ליטר חלב; נצחון תמים – היום הן נותנות 3000.

עשירים: זה שנה יש להם אפילו כפיות לתה, ועל השולחנות מנצנצים כלי-מתכת למלח, חומץ, שמן.  כך החליטו וקנו.

– כל אלה לשם מה?  – תיבות-זמרה אלה רק גוזלות מקום על השולחנות – אומר ספקן זקן.

הוא זוכר את כל הזמנים, אפילו לפני שנים כשלא היה בארץ-ישראל חם לחלוטין.  להט השרב התחיל אך זה מקרוב, מאז היות מחסני-קירור, קרח מלאכותי ומאווררי-חשמל.

– בני-אדם אינם רוצים עתה להזיע.  ומי גזר, שהאדם חייב להיות יבש?  הדג רטוב וחי.  – עשירים, – אפילו חם להם – יש להם ספלים, כפיות לסוכר (בת-שחוק), אפשר לבחוש ביד-המזלג, יהיה מתוק.

פגשנו אותו מקץ שנתיים.

– מה שלומך?

– המכונה הישנה חורקת, אך אני משמנה, דוחפה והיא הולכת.

– אדוני מוסיף לנסוע על פני הישובים ומלמד לתקן מכונות?

– אין זה הדבר החשוב ביותר.  עגלון טוב אינו חייב להיות רופא בהמות.  אני מלמד לתקן פגמים קטנים, אך חשוב יותר, שידע מתי אסור לו לטפל במכונה בעצמו.

בקטנותו, אמר חבר: "יהודי".  – לא הבין, – ענה: "אתה עצמך יהודי".  – כשגדל אמר חבר: "יהודי".  סטר על לועו, הושלך מתוך הגימנסיה.  ירא מפני ההורים, ברח מן הבית, בא הנה וחי פה שלושים שנה.

עשירים: ספלים.  – אני שואל: "משברים?" – "עתה פחות אך שומטים את האזנים; יתרגלו".  – מישהו קלקל את הראדיו – סיבב.  "לא כלום, ילמדו".  שוב אינם סותמים את סירי הרחצה וכבר סוגרים את הברזים, שלא לבזבז מים; כבר אוכלים ביתר נימוס, כבר ממעטים ללכלך את השולחנות.

(מיד: שולחנות משותפים – כבר היה לעולמים?  אמת, באשפרתא ועוד – פה בארץ-ישראל – אצל האיסיים).

פחתו עתה ההזמנות במנגרה[vii] של הישוב, כי ממעטים לבנות בעיר, ובכן אפשר לעשות ארונות בשביל אלה, שהם כבר פה 12 שנה – הם ראויים לכך.  "הרי גברתי פה רק 7 שנים"?  אך בעלה שתים עשרה.

בנין מוצק של חדר-האוכל.  לפנים אמרו במחצית קול, כי זו גם מצודה: כי לא יחזור מה שהיה.  עתה ראיתי חדר-אוכל וחלוניו צרים וקבועים גבוה-גבוה (במקום אחר הכל צר, פה השולחנות כובשים שליש האולם – זו מצודה גלויה).

יש ישובים עניים וחסרי-מגן.  בבוקר אין חמאה, התה מתיקוּתו קלוּשה, רק מחצית מלפפון, אין כפית, אף לא לאורח.

יש ישובים חסרי-מגן, – אין חומות, וכפרים עוינים מסביב.  קרובים כל-כך, עד שפרות השכנים נכנסות לפרדס ומשחיתות את העצים.  ראיתי.  הבריחו את הפרות – ותו לא.  "אפשר – אני אומר – לכלוא".  "לא כדאי, ממילא צריך להשיב, לשם מה להקניט".

יש ישובים עניים.

– בקשת עצה: מה לעשות: נער, בא מקרוב מאירופה, גונב.

– מה?

– ביצים, עגבניות, הוא עובד במטבח: אילו פעמים כבר נטל בהסתר ביצה.  אינם רוצים לביישו, אך אינם יכולים לסבול.  מה יעשו?

– בקשת עצה, מה לעשות, הנער עולה גרמניה מרשיע.  קטטה פעוטה בשל מסרק או ראי, בעט מלוא כוחו בבטן חברו.  מכה, מתכתש.

אני: לגרש את ההרפתקן – ישוב למקומו.

– אי-אפשר – חבל, יתקלקל.  וסוף-סוף הוא מתענה ביסורים.  אמר: אשים קץ לעצמי.

בקשת עצה: מה יעשו?  ילד קרע לו ספר; אחר כך מתחמק, משקר.  – על שום מה עשה כך?  – מתוך נקמה, סירבתי לתת לו סוס לרכיבה.

– מתוך נקמה קרע ספר?  הייתי מכבדו במלקות.

מביט תמה, כסבור הוא אני מתבדח.

שאלה: לעורר ליניקה?

(אי-אפשר לדחות בקש).

תעודה: פתק ושאלות בו:

1) על שום מה ילדים קטנים אין בהם צורך אינסטינקטיבי לאכילה?

2) אם ילד אינו אוהב מאכל אחד או אחר, האם ללמדו, ואפילו לכפותו, שיאכל, או לא?

3) האם המלחמה כנגד רצונו של המחנך בענינים אחרים אינה משפעת על עקשנותו של הילד בענין אכילה?

4) אם אי-אפשר להשרות שלום בין טעמו של הילד ובין התזונה הרציונאלית, מה לעשות?

בקשת עצה: כבר בן חצי שנה ואין שערות צומחות – רק דבלול מועט בפדחת.

– אורך-רוח, יצמחו.  והאם באמת אין לכם עתה דאגות גדולות מאלו?

אדרבה, יש.

שאלתי את המטפלת, אם האמהות מציקות מאוד.  אחת אומרת: כל ילד שנולד, אלו שתי אמהות טורדניות.  ידעתי מראש, בעודה בהריונה, כי הילד שלה יהיה לי כמקור צרות.  נראה, כי מן המוכרח שיהיה כך.  אני מחכה, עד שיגדל, אולם סופי צרות חדשות בשניים אחרים.  תראה כי מן המוכרח שיהיה כך.  חיוך.

האחרת מתמרדת: נוח לי שאעבוד בשדה – שנה אחרונה בבית-הילדים.

אני אומר: חבל, נראה כי היא מטפלת טובה.

– וכי מה?

– רוצה לזרוק את העבודה.

הלצה, אורך-רוח, הבנה.  מנהג נחמד, שההורים רוחצים בעצמם את הילדים ומשכיבים אותם לישון.  המחנכת יגעה עם ערב, ובכן עוקצנית, והאב והאם – עצם אורך-הרוח.

– יש טעמים לשבח וטעמים לגנאי.  בשבוע שעבר שתי אמהות כמעט שחבלו זו בזו בשל חיתולים (חיוך).  האחת פותחת חלון, האחרת סוגרת.

אדרבה, יש דאגות כבדות.

התאבדה.  עבדה במכבסה, העמידה, שלא במקום הראוי, בקבוק ליזוֹל, הזהירו, שאסור כך, הלא רעל הוא.  אח, כן רעל – ושתתה.  נודע, כי עוד באירופה ניסתה להתאבד.

יש דאגות כבדות.

דעתה נטרפה עליה.  ענין קשה לישוב צעיר.  שני חברים הוצאו מן העבודה – לשמור בחילופים על החולה.  עוד לפני עלייתה לא היתה כתיקונה.

אחדים מאמינים, כי ארץ-ישראל תבריא; אחרים, רחוקים ואדישים, שולחים, כי רוצים להפטר מצרה.  (עתה כבר זהירים יותר, כשחבר-למופת מבקש להביא מאירופּה אחות, אח, בן-דוד.  לא תמיד כעץ כן כל פירותיו).

מישהו התרה, שלא להאמין בברק ארץ-ישראל, ביוּם הטוב, הֶסתר הרע.  הייתי נתון במצב כזה, שהראו דווקא את הצללים, כי ביקשו הוראות.

משונה הדבר, כלום לא נכווּ פעמים הרבה, בשמעם עצת מומחים?  כן, גם בענין זה מידת הזהירות מרובה יותר, נוהגים יתר מתינות ופחות הפרזה.  מבקשים לשמוע, שיחַשבו בדעתם, יעכלו, יחליטו יחדיו.  הנה ילד בן שלוש לוּקה בשיתוק-ילדים.  והנה אחר לא מפותח.  סוס בעט בו – עויות – מחלה ממושכת.  מה לעשות?

צריך הרבה אמון לכובד-הראש המבוגר שלהם, שתעז להזכיר את סלע טרפיאוס.  אבטנסיה – מיתה רכה בלא יסורים.

אסור – ואמא לא תסכים.

במאמצם הקיבוצי מן המוכרח שחלק יתקפח, הם יכולים להרשות לעצמם.  יודעים, כי על אף הכל גדלים, גבֵרים, מזקיפים.  כאותו תינוק הם לומדים להלך על אבנים ורגבים.  אינם שואלים, כדי להשתמש מיד בתרופה.

מתעשרים בנסיונות, בנינים, כלים, מעלים את רמת-החיים.  מועדון, ספריה, מגרש תחרויות – הם כבר כיום ענינים של צרכים ראשוניים, – לא בלבד אריג למלבוש, עור למנעלים, נפט וגפרוריות.  ואם השנה טובה יותר, נצבר סכום גדול יותר: אם יותר פרות, אם מכונה חדשה, סדנה חדשה, אם מדרכות לחדשי הבּוֹץ; אם צריף, אם העלאת זקנים אחדים – הורים, ואולי – הרי יש גבירים שכבר חשמל בדירותיהם (הזיה); ואולי חדר-מקלחת שמראות קבועות בקירותיו, כמו במושבה השכנה.

שם יש מדגרה ובכן כך וכך אלפי ביצים.  ושם בית-חרושת לעגלות-ילדים – השקעת ההכנסות.

בישוב צעיר הרוב הניכר עודם ישנים באוהלים.  30 אוהלים.

– נו ושגרון ומתנת[viii]?  (שמעתי, ובימות החמה, – שיעול ממושך, מענה בלילה, באוהל דוקא).

– לא, הבד הוא עתה טוב יותר וכבר יש רצפות באוהלים.

לפנים – עתה.

אחד אנגלי, שביקר את פולין, אמר:

– כמה אתם מאושרים: יש עוד הרבה כל כך לעשות אצלכם.

שם אנחה:

– מה עלול היה להיות, אילו שיקעו בפולין עבודה כל כך, כמו פה.

אהה, מקניטה זו הירקוּת המרושלת והמזולזלת המציפה אפילו את מסילת-הברזל ברומניה.

ארץ-ישראל מאושרת.  גם בה רוב עבודה.  הקצב נמהר ביותר.

 

לא ידעו, לא הבינו, תעו.  לא ידעו יועץ.  לא כן היום: נגלו כתמים חשודים בעלים, כנימה בגבעול. – אפשר לשלוח בדואר בקופסת-גפרורים למעבדה, – מקץ שבוע מתקבלת תשובה, הוראה או רצפּט, כיצד לרפא את המחלה.

שמעתי: "תמותת העצים".  מתים מיתה בידי שמים, מיתה חטופה, ביד פשע.  "רצחו את פרדסי" – נקרולוג במסגרת שחורה, בעתון.

אפשר לרפא עצים, אך הרצפּטים לא תמיד הם להועיל.  על כן זהירים היום ואין נחפזים.  זה כמה שנים ויכוחים, היכן לבנות את בית-הספר, זה עשר שנים הכנות, כדי להעמיד סמינאר מיוחד למורי הכפר; כי הוא חייב לראות פה הכל ראייה אחרת.

אני אומר: מעטים שירי הערש שלכם ואני מביא דוגמה לכך.

הבודד פתח בזמרת-כיסופים; באחד הרגעים שאינם מצויים, הוא שר:

כל בחורי הגליל אהבו את רחל

ורחל שלי אהבה רק אותי.

     וכן:

יפים הלילות בארץ כנען

צוננים הם ובהירים

והדממה פה תשיר

לה יען לבי בשירים.

אפשר וטעות היא בידי, אך דומני, כי פה עתידה של הליריקה הארצישראלית.  פה שדה-תנובות למשוררים

ולמוסיקאים.  עומק ואמת בפשטות, – למבוגרים ולילדים.

אני אומר: לא נעימות הן אקדמיות-אבל שלכם, שגררתם אותן ללא צורך מאירופּה.  התשובה: "לא העלינו עדיין כל דבר עצמיי משלנו".

אני אומר: קשה הוא המנהג להסות אסיפה בטפיחת-יד על השולחן.  מוטב לחכות עד שוֹך ההמולה, לומר את פסוק-הפתיחה בקול רם ולחזור עליו בקול רגיל.  – התשובה: זה מנהג ה"חדר".

אין נחפזים היום, כי לא תמיד הרצפּט מועיל, פעמים התרופה יקרה מדי, ויש שאיננה בנמצא.

יפות הן החגיגות הקטנות לכבוד הצלחת-מה: נשף.

חגיגה כי בית חדש; חגיגה כי בפעם הראשוה יוצאים בני י"ד לעבוד בשדה; כי אולם חדש בצריף משלהם; כי החניך הראשון נוסע לסמינאר.

הרצאה, מוסיקה, דיקלום, מערכון, אגוזי פרך, בטנים, רקיקי-בית, באחרונה זמרה.  לא ריקוד, לא – יין.  טוב, אם לימונדה בעסיס-רמונים.

– אתם שרים לכם פה, – אומר חייל אנגלי – ואנו מוכרחים לשמור עליכם.

– הרשו-נא ונשית עצה בעצמנו.

שָתים עצה.

אני חייב להודות, כי היה קשה עלי להאמין.  ראיתי ואני יודע, איך בוער יער.  פה רוח ויבושת, איך אפשר לכבות על שום מה נשרפו אילו אלפי עצים, ולא כלום?

צל או  אור חשוד, רחישה בלילה – השומר מאותת בירייה, המרכז מזעיק; איתות-אור – שיחת-ברקים.  כל הישובים לעזרה!  אלה כוסחים מחיצה ביער, אלה מכסים בשקים לחים עצים רחוקים.

– איחרנו בעזרה – אומר השכן – באו ב-20 דקות.  כבר כובתה האש, כיבוה אלה שהקדימו אותנו, אנשי הישובים הקרובים יותר.

(לשמירה נבחרים הבטוחים ביותר, כי האחריות גדולה: להזעיק בעוד מועד, לא להטיל בלילה בהלה שלא לצורך).

בלילה הוטלו ליד הישוב שתי פצצות: אחת התפוצצה, האחרת ננמצאה בעוד מועד.  קל לכבות, הפתיל פּרימיטיבי.  הערבי מניח בשוחה זבל יבש, עומם קמעה-קמעה.

לא נעמה לי התמיהה, לשמע דברי יושב הכפר הזה, כי אינו יודע על הפצצה ולא כלום, אולי הלצה?

אחר ביאר: אדוני, הרי אלה חקלאים; אם לא יציתו את ביתו, אינו יודע, לא אכפת לו.  האחרף הלילה לא היה תורו, ישן.  שלישי: זה היה מאחורי תחום השמירה, ובכן אינו מזיק.  האחר: בני עלית הנוער הגרמני אינם יודעים אלא לאחר שהם קוראים בגליון שלפני חודש, של "יידישה רונדשאו"[ix]. 

האדם עיף, אחרי העבודה – סקרנותו מועטת.

על שום מה שאלתי פי ארבעה באותו ענין עצמו?  משום שהאינפורמציות סותרות.

קצת דוגמאות.

אינפורמציה של ראובן: בין ישובי החלוצים[x] (נאמר בחורים) ובין ישובי שומרים (נאמר צופים) אין, בעצם, הבדל.

אינפורמציה של שמעון: יש הבדל עצום (מבאר על שום מה)!

אינפורמציה של ראובן: עבודת הבחורות אינה נבדלת כח עיקר משלנו.  כבר עתה כבשו זכות שמירת לילה.

אינפורמציה של שמעון: צרה צרורה, חוסר-עבודה לבחורות.  משתערות על עבודת-שדה ואחר כך חולות.  עתה אין אנו מרשים.

אינפורמציה של ראובן: סיכויי התעשיה שלנו עתה כבירים.  כל המזרח פתוח לפנינו.

אינפורמציה של שמעון: לא אמת.  אין חמרי-גלם, אירופּה לא תתן שנגזול מתחת ידיה את השווקים הנוחים.

אינפורמציה של ראובן: בורחים מן הכפר לערים.

אינפורמציה של שמעון: אילו קבלנו חברים ללא ברירה, היתה העיר מציפה אותנו.  לא קל להתקב אצלנו.

(אדוני רק מדמה כך).

אינפורמציה של ראובן: העליה מגרמניה הכניסה פה מותרות, גסות, זנות.  מזלזלים בשפה העברית, נרפים, חדלי-מחשבה (אומר איש העיר).

אינפורמציה של שמעון: העלו את רמת התרבות, הסתגלו בנקל, עובדים בתבונה, ישנים וספר הדקדוק והמלון מתחת לכר.

אינפורמציה של ראובן: כל דור משייר מישקע, השלטון נשמט מידי אנשי-האידיאה, ההדיוטוּת מציפה אותנו.  בית-ספר רע לצעירים.

אינפורמציה של שמעון: פחות מליצות, פחות פתוס ומעשי העפלה, יותר אומץ וחישול.  השלטון המוסרי הוא בידינו, החקלאים והפועלים.

אינפורמציה של ראובן: שכנינו צוענים למחצה ולסטים למחצה.  עם מנוּון, נעים ונדים חדלי מחשבה ונרפים.

אינפורמציה של שמעון: תלמידים מהירי תפיסה ומסוגלים.  עובדים לאטם, אך בהתמדה.  הקיצו משינה ארוכה, פוסעים קדימה.

 אינפורמציה של ראובן: המנזרים סייעו הרבה להמתקת המידות.  הערבים הנוצרים עודם מאמינים לתומם באהבת הזולת.

אינפורמציה של שמעון: כל שלמדו הוא לשתות יין שרוף בגלוי; המוסלמים שותים בסתר.

אינפורמציה של ראובן: הרופאים הם גנבים, הפּסיכולוגים – רמאים.  מטמטמים והורסים את בני-האדם, הבוטחים בהם.

אינפורמציה של שמעון: אני מתפלא לעבודה רבת-ההקרבה של הרופאים.  הפּדגוגים אינם יודעים את תנאינו, בוטחים בעצמם יתר על המידה, דומה עליהם כי הם בלבד יודעים ואילו אנו איו אנו יודעים כלום.

אינפורמציה של ראובן: הלבנים שוחטים בכל מקום, ואנו מתפנקים.  קשה: החזיר צורח בשעת שחיטתו, אך אי-אפשר אחרת.

אינפורמציה של שמעון: לא רק שוחטים, אלא גם משחררים מתחת שלטונם של עריצים, כוהני מנהגות-פרא, נוטעים תקוות.

אשמים האנגלים.  לא המופתי.  לא קומץ אינטליגנציה, שהיהודים מתחרים בהם.  ובאחרונה: היהודים אשמים – הם פאשיסטים, רויזיוניסטים – תגרי-דם הנוער היהודי; הקומוניסטים – סוכנים-במחיר, פּרובוקטורים.

אפילו על האקלים, אפילו על החמשׂין – לא בבת אחת נודעתי והבנתי.

ועל העקרב: ביד – הכאב גדול יותר, בבוקר הרעל חלוש יותר מאשר בערב.

יודע, אף כי עקצו רק פעמיים – בגבו, כשנשא גרוטאות-ברזל, בבוקר – הכאב קטן היה.

תמיד יימצא זה השלישי, שיאמר:

– אדרבה, הדין עם דברי אדוני אך לא לגמרי.  במקצת כך ובמקצת כך.

על שום מה שונה כל כך?

אחרת צעיר, זקן, אחרת אופּטימיסטן, מר-נפש, אחרת עירוני, אחרת מי שהוא שנה, שלוש שנים ועשר שנים בארץ-ישראל, אחרת מי שבא מכרך, מעיירה, אחרת מי שנתחנך באירופה בכפר (לו קל יותר), אחרת אינטלקטואליסטן, איש-רגש. 

לכאורה מסַפּר עובדות על דרך האובּייקטיביות, ובאמת מתוודה על מסכת חויותיו הוא, נסיונותיו הוא, חישותיו הוא.  ההשקפות מתרקמות במוח ואף (ואולי קודם כל) בלב, ואפילו בקיבה ובכיס.

לא מה שנאמר, אלא מי שאומר, ואף לא מי אלא באיזה הלך-רוח רגעיי (אם כובד-ראש, אם בדיחות-דעת).

היום היה חם שלא כרגיל – כך אמרו גם המחושלים ביותר.  מעם ההר המלובן והסמוך התגולל להט מרשיע חדל-תקוה.  רוח רק מקץ ארבע שעות.  אחרי שיחה ממושכה על כוס תה אני שואל לתומי:

– ומה?

– לא כלום.  לבנות את המולדת הקדושה, אם כבר התחלנו, ולברוח לאשר ישאו העינים.

הצצת עינים עצומות למחצה ובת-צחוק.

רַבְתִי על ההלצה הזאת עם ארצישראלי זקן, ותיק גם הוא – משך כתפיו, לא נראתה לו לבעל החומרות:

– חכמעס[xi] - התעווה.

אי-פה אי-שם שאלתי בעל תעודת בגרות, המסייע עתה במרעה צאן:

– מה המלאכה הזאת בעיניך?

שוב מצמוּץ עפעפים – הפסקה – (בת-צחוק).

– דאַס מאַכטַ פיל שפּאסס[xii].

ראיתיו בבוקר, נשען על מקל גדול במופלג והוא מהלך לאטו ובכבדות אחרי 250 בהמותיו הדקות.  צוֹעֵר חביב ליד הממונה, הרועה בעל הנסיון.

אחר אי-אז ואי-שם – נכנס לחדר-האוכל ולבושו מלוכלך ביותר.

– לכלוכת כזאת על שום מה?

– כבר שנה שלישית מבלה פה ימי החופש.  בנו של רופא בעיר.  רק בתנאי זה מסכים להמשיך לימודיו.  גאה, כי בקיץ חקלאי.

– כמעט כל אחד עברה עליו כמחלה הזאת; זה כעין חולי אבעבועות – אומרת הגברת מן העיר.  – היו בורחים מן הבית.  היו רוב טראגדיות משפחתיות.  שניים שלי – שבו נרפאים.  למזלנו עתה החזיון לא נפרץ.

– למזלנו?  – האומנם?  – רבותי, מורים בערים והורים – אירופּה לא רק מחנות-שעשועים בקיץ וביער, כי אם שנה בכפר, בשדה.  אל תגדשו את הסאה.  גם פה באירופּהּ כבר – עליה: – סם-המות של העיר, רעל הסמרטוטים המודפסים – וחיפוש סם-שכנגד.

ואחר-כך מה?  – ראינוע, עתון, ראדיו עליז, יצאנית, תחרות כדורגל, קלפים, ריקודים.

וסוף-סוף, איני יודע.  הנושא של הנסיעה הבאה, השלישית, – הערים.  הפעם במסוכם רק חמשה ימים.  איני יודע.

נמנעתי משיחות עם קציני-מטה ומשיחות שאפשר לשוחח בארוחת-מוזמנים בוורשה עם אינפורמטורים הבאים אליה בשפע.

פּוליטיקן – מחבר, לתוך תקציר הפּרוגרמה, מחשבות והרגשות של אלפים, והוא מסרסר תמיד באפס.

לצוד רגעים כהרף-עין.

לא נסתייעתי בשירותי באֶדאֶקר – הכל-בו הישר, שלא אהא נתפס לכתבות בעתונים.

לא תפקידו של רפורטר הטלתי על עצמי בצאתי לדרך המיגעת.

שם רק הקושי אחר מאשר פה.

– צריך שלוש שנים, כדי להתרגל – אמר לי אי אז מהגר בחארבין.

ואני טוען, כי ההוא גם אז היתה לו הזכות לכך.

אכן, כי האומר בדיחה צריך שתהא לו זכות לכך: האחת, לומר אותה; האחרת, לשמוע ולחזור עליה, בתוספת מוכרחת של השקפה כללית, מוסכמת, כי אין חום אלא ביום של בטלה.

האקלים בריא, אף כי לא קל.  צריך שתדע, צריך שתזהר, והנוער לא ידע זאת לפנים.  על אף מורת-הרוח, התחילו רק עתה חובשים מגבעות-שעם, – הילדים כבר יוכלו לוותר על כך.

– ומה כאן?  – אני שואל למראה בנין.

– שיפור.  בהתגוננו מפני השמש, שכחנו, כי בארץ-ישראל יש גם חורף.

– ויש?

– אדרבה (חיוך).  אדוני הכיר תמוז, אב ואלול.  ויש כסלו, טבת ושבט (אני מכיר חדשים אלה מסיפוריה של סטפה).

ימים רבים עברו, עד שראיתי, כי קסמה של ארץ-ישראל היא גם בריבוי פנים צעירות – ובחיוך הזך והטוב.  (קראתי הרבה על צחוק, רקודים וצעקות.  אולי, בימי אביב וחג).  אך (בודאי) קסמה של בת-הצחוק גדולה משל הצחוק, הן על שפתי צעירים והן על שפתי מבוגרים, זקנים – בת-צחוק ופסוק קצר הנאמר בחצי קול.

בישוב צעיר.  אנו נוסעים במכונית-משא.  משהו כעין ספסל עשוי קרשים.  צר.  נוסעים לעבודה בשדה.  לפני יושבים בחור ובחורה.  מהם למדתי להכיר דמות מסויימת של הבטה: הבטה מבעד עפעפים מעוצמות למחצה משווה לעינים הבעה מופלאה (לחישה מרוכזת של המבט).

הרגלים שעונות בחזקה על קרקע המכונית, הידים דרוכות, מנצנצות בשמש – באבק הזהב, בכישות.  השפתים פשוקות קמעה, לובן שיניים, אודם שפתיים.  אילו הייתי צייר, הייתי בוחר שנים אלה, בקרני שמש בוקר, כדגם לציור: "נעורים".  זהירות!  במיפנה נזדעזעה המכונית.  התכופפו.  נרטטו – הביטו זה בפני זה, התרוממו גבות-העינים ושבו והתקרבו.  פרחו וגחנו זה על זה שני חיוכי פיות ועינים שנתרווחו כדי רגע.  אילו הייתי צייר, הייתי קורא את תמונת הרגע הזה: "אהבה".

לא יפליאני כלל, שהילדים פה הם בדרך כלל יפים.

שנה ראשונה – כיסופי הדם, הנשימה, העצבים, המוח, העינים.  שנה שניה, כנראה, קשה יותר: אי-מנוחה; שוב לא כאבים, אך כתדהמת שן רועה, כפיקוק פרקי העצמות; יתר-על-כן, ימים סוערים, הדי-מרד וכיסופים אין-תוחלת.  למן השנה השלישית אתה משריש מעט-מעט בתוך הקרקע החדשה.  אחר כך רק סקרנות, איך שם עתה.

מצָפוֹן דרומה, ממישור להר, מעיר לכפר, מקצב נמהר ביותר של חיים שטחיים לחיים אטיים וכנים; שפה זרה; שכן אחר, נימוסים אחרים; פרידה מעם טבע קרוב ואנשיו; יחס אחר לאלהים וולמוסריות.  צמחיה אחרת.  עשב אחר, יש אפילו אורן, אך אחר, קליפה ומחטים זרים.

 מזון אחר.

הכל זר עד יאוש!

שוחחתי עם יער ארצישראלי גדול בטיול-בוקר בודד ורב-שעות – לא השכלנו להבין זה את זה.

– אַראה לאדוני את היער שלנו.  לא רחוק.  זהו יער אמתי שלנו.  עתה אין, אבל פה גדלות פטריות.

– איני מסוגל להבחין בין פטריה וגמל.  יותר מדי.  אין בי כוח (אני מתגונן).  – איני יכול.  – לא הלכתי, והיה קרוב (אני מצטער על כך).

המאכלות פה אחרים.

– מה מדינה היא זאת: לא גודגדניות, לא תותגינה.  לו יכולתי פעם אחת לפני מותי לאכול קערית פטלים...

הזקנים!

אחד זקן אומר בקורת-רוח:

– בכפרנו שתי משפחות; שופכים את החלב שנחלב בשבת.

– זה פשע – אומר אחר, גם הוא זקן, שדעותיו אחרות.

– מה ארץ היא זאת – מתאוננת זקנה – שילד יהודי לא ידע לדבר יהודית.  אַל ידבר, אך ידע.

רשימות 134:

– עצוב מאוד פה לגברת?

– עולם אחר פה, אך הרי ילדי.

– אין הגברת גרה עמהם?

– כי אין שם בית-כנסת.

רשימות 220:

משוטטת סבתא בגינה שלפני הבית כל היום כולו.  מה מעטים הפרחים ומה רב הטיפול.  חם!  – היא אומרת.

– ובפולין קר – אמרתי.

– ובכן, מה?  – לובשין בגדים חמים, מסיקין התנור – וחם.

אוי ל לזקן, ביקש לחיות פה כקדם.  אך היכן טוב לו?  זִקְנָה לא שמחה (חיוך).

אינפורמטורים חביבים שלי: הצעיר ביותר הוא בן 14 והוא פה (בעיר) שנה לא שלימה.

– כבר אדע לבשל קפה תוּרכּי.  – יש חיילים אנגליים, הלובשים שמלות קצרות ורגליהם חשופות.  כשהצבוע מביט באדם, הוא מוכרח ללכת אחריו, והוא מוליכו למאורתו ופה הוא טורפו.

– אה, יוסף אתה מפטפט.

– לא, ילד תימני אמר לי.  – אדוני רוצה לראות את החנות, שבה עובד יצחק; הוא כבר שלוש פעמים טבע בים, משתכר 5 לירות, יש לו אופניים.  – אל סאַלצ'יאַ נסע בחלונות  מסורגים, יראה אדוני.

שיחה כזאת נותנת מנוחה וחומר להרהורים, מה אנשים ומה צעירים נצרכים לה לארץ-ישראל.

(אל תהיה דעת הדיוט קלה בעיניך).

(אחרי שחזרתי לוורשה שלחתי 14 מכתבים, 34 גלויות – דברי תודה על שיחה והכנסת-אורחים).

שיחה – פעמים התפרצות וידויים.

– סליחה, שאני גוזלת זמנו – אומרת אמא – אך אי-אפשר לו לאדם שיהא תמיד מדבר עם עצמו.

הנער מתוודה, איך היה מרטיב את המיטה עד שנת הי"ז – התבייש, האמין כי פה יירפא.  ועתה זה שנה שלא הרטיב את המיטה אפילו פעם אחת.

– על שום מה אתה מספר לי זאת?

– איני יודע בעצמי.  – מיד יתנו אות, – היום אני בשמירה – כל הלילה.

מְדַבֵר – מְדַבֵר – על עצמו, על הוריו, אמו, משפחתו – נשתתק.

אות, כי הגיעה השעה ללכת לשמירה.  עמד על רגליו, הטיל את הרובה על כתפו וחרש (לעצמו):

– קשה מאוד![xiii]

החזזקתי טובה לעצמי על אלו מאתיים המלים העבריות שלמדתי קודם הנסיעה.  הבנתי.

– קשה מאוד!

נענע ראשו, נגרר בכבדות, נבלל באפלה.  שעה ארוכה הבטתי לצד הזה, שבו נתמסמסה צלליתו.

כמעט שאני בוש, כמה הרביתי להכיר.

– בשנה הראשונ רוצה החדש לדעת הכל, מסתובב, שואל.  אחר כך הוא צומח לתוך העבודה והחובות – ונעשה אדיש.

אדרבה, שמעתי תלונות, שאופק המחשבות מצטמצם והולך...  אך כלום אינו גם מתעמק ומתישר?

– נו, כן – (אני נאנח).  התצפיות שלי תצפיות-קלוקל.  – 12 מחברות כתובות ן-1000 מומנטים שנצודו בטיסה.

ביקורי הראשון – שלושה שבועות קצרים – היו 16 מחברות – 1400 מומנטים (איך לדחוס כל אלה לתוך הרצאה קצרה).

עתה רשמתי ביתר שיקול והשעה לא היתה פנויה; פעמים פסוק אחד, כי בין-השמשות, בלילה – ושלושת סימני-הקריאה מראים, כי הרשימה חשובה ואני מתענה, איני יכול לפענח.

הנקל לשער, על שום מה תייר-אינפורמטור אינו מכיר את האמת לאמתה.  מרובים יותר טועים, מתוך שהם מכירים בהם עצמם, נושא ההסכלות, ובשומע, זרמי-סתר, שבולת נחבית ולא-רציונלית.  כלפי מה מכוונת המַצלמה?

(על שום מה מרגיז כל-כך את העינים מראה השלטים שכתבתם מכריזה: "הסוכר משיב נפש".  על שום מה מרגיז רופא קופת-חולים הבא לבקר חולה ואינו פושט אדרתו?).

בשלושה ישובים שונים, מפי שלושה אנשים שונים – תלונה, כי הבטיחו מקלטי ראדיו כמתת חינם לכפרים; ראדיו ירושלים נתן לכפרים ערביים, ולא לכפרי היהודים.

פולין!

– על שום מה מבטי-איבה וקריאות שנאה, כשאנו כבר בבית-הנתיבות?  (הרי אנו כבר נוסעים לפלשתינא?).

וורשא!  מי מילל מי פילל?

– זו עיר, שבגניה רצות סנאיות מבויתות, הנוטלות מן היד אגוזים וסוכר.

(שלוש פעמים הזכירו זאת בדרכים שונות).

תמצאו במינסטריון לעניני-חוץ פקיד אחד, שיבין כי משלוח עשר סנאיות פולניות כמתנה ליערות ארץ-ישראל, זה היה אַקט פּוליטי.

הבנתי על שום מה הכפר הארצישראלי מבקש להיות משוקל ושפוי כל כך ומפוכח כל כך בארץ של חכמי תורת הסתר, חוזי החזיונות, הסגפנים, מתקני העולם, הפלאות והנביאים.

– אידיאליזם, גבורה, – אמר – ידעתי את סמי השיכּוּר האלה.  – ובכן מה שהכוכבים משתוללים ברקיע?  – הרי לא אחלוב אותם.

(אכר יושב פודהאַלאֶ אמר: קראתי את שאֶנקאֶביץ', לא אוֹכל אותו ולא אאכיל בו את הפרות).

 – אַל תגזם, אדוני, כי קשה פה גם בלא גוזמאות אך ארץ-יששראל מלמדת, כי ההתאמצות היא בכל זאת שמחה.  – אל תעיר ואל תעורר את הגעגועים עד שיחפצו!  – הרבה עוולות באוּני באשמת לבי.

– אם כן, למה אדוני השליך את הקומוּנה?

– האדם צריך את ההאזארד של החיים האינדיוידואליים על אחריות עצמו.

סלח לי ידידי, מארחי במשך יומיים, כי רק זאת הבאתי מן השיחה שלא אשכחנה.

לא חשבתי, כי אוכל לשוטט שם דרך חירות כל כך.  בפעם הקודמת הצצתי משהו לתוך הקיבוץ.  נושא הנסיעה עתה הוצרך להיות המושב.  הכרתי את רוחו במשך יומיים.  מעט. 

שיחה עם פסיכיאטר:

– מחלות-הנפש מעטות פה מבמקום אחר, מהלך המחלות נוח יותר.  בין יהודי המזרח והדרום – פרס, קורדיסטאן, בוכרה, סוריה, יון, קוואז, מצרים, הודו – פעמים הרבה טירופי דעת שגיוונם דתיי.  – ילדי הכפר שלנו אינם עצבניים, רק אמהות רגשניות מדי תולות בהם מגרעת זו.

 

לא ניתן לי להזדמן עם בּאַלצ'יאַ – היא נסעה לכאן ואני לכאן ולא נפגשנו.  כתבה במכתב:

לא שיערתי כי אדוני יבוא בזמנים כאלה לארץ-ישראל.  ואם אדוני באמת פה, הרי שאני רוחשת לארץ זו יתר כבוד.

 

הספקתי לפני הנסיעה להשיב:

שניכם צעירים, אַת ובעלך.  יהיה טוב.  ארץ חכמה, יפה וגדולה.  כדאי לסבול, כדי לזכוֹת.  האמתיות פה קשות ונצחיות.

הריני מעורר דעתכם על אלה, שנפחדו, נכווּ, נכזבו וארץ-ישראל הקיאתם, והם עוברים ביניכם ומפיצים דאֶפיטיזם.  אין הם מרובים ביותר, אך זריזים וקלי-נוֹע, טורדנים וקולניים, ושעל-כן אינפורמטורים מסוכנים; חלושים, חולים, עוקצנים, נודדי-עולם-החוצפה.  אפילו רכשו להם, אם במרמה אם בטעות, אזרחות ארצישראלית – חלאת כרכים – מרותחים על שלא עשו קאריירה – מרחרחים אם לשוב, ואלי קוניונקטורה[xiv] טובה במקום אחר: בּירו-בּידז'אַן, אמריקה, אוסטרליה.  אינם מדברים אלא מלהגים עברית.  הזהרו מהם!  אל נמתח דין מחמיר גם עליהם: מבקשים לחיות בנוח.

 

יש שלושה סוגים – איכרי המושבות הותיקות, ההגירה החדשה – והעליה – אם יְשָנָה ואם חדשה – לא בניירות, כי אם ביציבה.  אנך.[xv]

 

כשהבטתי למעלה על נצרת, איני יודע על שום מה, אך שאלתי את עצמי שאלה גדולה: מי היה ומה כתב אחד-העם?  שנית נזכר לי, כשעמדתי על הכרממל בגן, לפני המאוזוליאום של הפרסי עלי-מוחמד-באב או חוסיין-אלי-באהא-אוללה:

20.000 נאמניו מתו בעינוּיים.  הכת בת מאה שנה ומאמיניה חצי מיליון.

(בישוב שלה על-יד הירדן התארחו ילדי עין-חרוד בטיול בית-הספר לפני שנים אחדות).

והרי תכנית הכת הזאת:

אחדוּת המין האנושי – והדעות-הקדוּמות דינן שיכחה; האמונה חייבת לאחֵד; חיפוש עצמאי של האמת; אמונה ודעת ושכל תואמים; לשון-עזר בין-לאומית הנלמדת בכל בתי-הספר שבעולם; אמנות, מדע ומלאכה לכל; לא תחרות אלא עבודה משותפת; שלום כולל.

 

שלום.

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  כינוי לילד שנולד בארץ-ישראל.

[ii]  שם אניה.

[iii]  "כוי" מילה שמופיע בטקסט המודפס, כנראה "שם דבר למשהו בלתי מגדר ובלתי ברור" מתוך: אבן שושן המלון החדש, ערך כּוֹי הערת פב"י.

[iv]  חמש מלים אלה מובאות במקור עברית.

[v]  מחוזית, אזורית.

[vi]  המלה במקור עברית.

בית-מלאכה של נגר. [vii]

רמאטיזם ואישיאס.  [viii]

 שבועון ציוני גרמניה. [ix]

 הכותב מבחין בין ישובי חלוצים (הקיבוץ המאוחד) ובין ישובי שומרים (הקיבוץ הארצי). [x]

  חכמות, ההלצות. [xi]

   זה גורם רוב בדיחות-דעת. [xii]

 עברית במקור. [xiii]

קוניונקטורה = רקמת תנאים בכלכלה – הארת פב"י. [xiv]

  .pionieyrz חלוצים-   –אנך ראשית המלה   pion נראה שהכותב כיוון לשחוק-מלים  [xv]