_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זכות הילד לכבוד

יאנוש קורצ'אק

תרגם דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

זלזול – חשד

מקדמת-ילדותנו אנו גדלים מתוך הרגשה, כי הגדול חשוב מן הקטן.

– אני גדול – שמח הילד, המועמד על השולחן. –  אני גבוה ממך – הוא פוסק ברגש-גאוה, בהתמודדו עם בן-גילו.

לא נעים לטפס באצבעות ולא להגיע;  קשה להדביק בפסיעות זעירות את המגודלים;  הכוס נשמטת מתוך יד קטנה.  לא זריזה ההעפלה אל הכסא, כלי-הרכב, המדרגות;  אי-אפשר לאחוז בידית-הדלת, להתבונן מבעד לחלון, לתלות משהו ולהורידו, כי גבוה.  באתָ בהמון והוא מאפיל, אינו מרגיש בך, דוחק. לא נוח, מכאיב להיות קטן.

כבוד ופליאה מעורר מה שהוא גדול, והוא תופס יתר מקום.  קטן – רגיל, לא מעניין.  אנשים קטנים, צרכים קטנים, ששונות ותוגות קטנים.

מקסימים:  עיר גדולה, הרים גבוהים, עצים רמים.  – אנו אומרים:

– מפעל גדול, אדם גדול.

הילד הקטן, קל, פחות.  – אנו מוכרחים לגחון עליו, להנמיך עצמנו אליו.

ורע מאלה:  הילד חלש.

אנו יכולים להרימו, לזרקו באויר, להושיבו באנסו, לעצרו בכוח זרוענו, לעכבו במרוצתו, לסכל מאמצו.

 כל פעם שאינו נשמע לי שמור עמי הכוח.  אני אומר:  "אל תלך מזה, אל תגע, תסור, השב".  והוא יודע, כי מוכרח;  פעמים הרבה הוא מנסה ולשוא, עד כי יבין, ייכנע, יוותר.

מי ומתי, באילו תנאים יוצאים מגדר הרגיל, יעז לדחוק איש מבוגר, לחבוט בו, להכות?  ומה מצויה ותמֵהה היא המכה אשר יוכה הילד, המשיכה החזקה בידו, לחיצת הפינוק המכאבת.

הרגשת אפס-האונים מחנכת לכיבוד הכוח;  כל אחד ואחד, ולא בלבד מבוגר, אלא גדול יותר בשנים וחזק יותר, יכול להביע באכזריות את מורת-רוחו, לתמוך דרישתו בכוחו ולכפות משמעת:  הוא יכול לעשוק ללא עונש.

אנו, בדוגמאות שלנו עצמנו, מלמדים זלזול בכל שהוא חלש יותר.  בית-ספר רע, בשורת-עתידות קודרת.

נשתנו פני העולם.  לא עוד כוח השרירים עושה את העבודה ומגן מפני האויב, לא עוד כוח השרירים שומט מידי האדמה, היערות, הים את השלטון, השובע והבטחון.  העבד המשועבד – המכונה.  השרירים איבדו זכות-היחיד וערך-היחיד שלהם.  – על-כן גדל יותר כבוד השכל והדעת.

החדר החשוך, תא-ההוגה הצנוע – עצמו והיו לאולמי-חוקר ובניניו.  עולות ומתמרות דיוטות בתי-הספרים, שחים המדפים מכובד הספרים.  מלאו המון אדם מקדשי הבינה הגאה.  – איש-המדע יוצר ומצווה.  תשבץ הספָרות והקָוים מטיל מדי פעם בפעם אל תוך ההמונים כיבושים חדשים, תעודות עָצמת האדם.  וצריך להקיף כל אלה בזכרון ובהבנה.

מתארכות שנות המדע והעמל, מתרבים בתי-הספר, הבחינות, המלה הנדפסת.  והילד הקטן, החלש, אשר חייו מעטים – לא קרא, אינו יודע...

 

בעייה איומה היא, איך לחלק את השטחים הנכבשים, מה תפקיד למי, מה תשלום למי, איך לכלכל את משק כדור-הארץ הכבוש.  כמה ואיך להעמיד בתי-מלאכה, כדי לפרנס ידים ומוחות רעבי-עבודה, איך לקיים שפעת-האדם במשמעת וסדר, איך להבטיחה מפני מזימת היחיד ושגעונו, איך למלא את שעות-החיים פעולה, מנוחה ושעשוע, לעמוד בפני אפּאטיה, גרגרנות ושעמום.  איך לחבר בני-אדם חיבורי-ציבור ממושמעים, להקל על ההבנה;  מתי לפזר ולחלק.  פה להמריץ ולעודד, שם לעזור;  פה להצית, שם לכבות.

מדינאים ומחוקקים מנסים בזהירות, ובכל פעם ופעם שוגים.

 והם גם מתועצים ומחליטים על הילד;  אך מי ישאל את הילד התם למשפטו והסכמתו?  כי מה בפיו להגיד?

ליד השכל והדעת מסייעת הפיקחות הזריזה במלחמת-הקיום-וההשפעות.  החרוץ מריח משעול נכון וזוכה בתשלום יתר על הערך;  הוא רוכש פתאום ובנקל למרות כל החישובים הישרים;  הוא מבריק ברוב קסם ומטיל קנאה.  צריך ערמה לדעת את האדם – לא עוד מזבחות, כי אם דיר-החיים.

ואילו הילד מהדס אובד עצות עם ספר-הלימוד, הכדור והבובה;  מנחש כי בלי שיתופו, מעליו, מתרחשים דברים חשובים וחזקים, המכריעים על הגורל לטובה ולרעה, העונשים ונותנים שכר ומשברים.

הפרח הוא בשׂורת הפרי אשר יבוא, האפרוח יהיה תרנגולת המטלת הביצים, העגל יתן חלב.  ובינתיים שקידה, הוצאה ודאגה:  האם יגדל ולא יכזיב?

הצעיר מפיר את המנוחה;  צריך לחכות ימים רבים;  אולי יהיה משענת לעת זקנה ויעצום עיני גוססים.  אך החיים יודעים בצורֶת, כפור וברדים המלקים ומחריבים יבולים.

אנו מבקשים לראות מראשית אחרית, אנו מתאווים לשער מראש, להבטיח;  צפיה חדלת-מרגוע למה שיהיה, היא המגדילה את הזלזול במה שיֵש.

מועט ערכו של הצעיר בשער-השוק.  רק בפני המשפט והאלוהים ערכה של ניצת-התפוח כערך פרי-התפוח, ערכו של ניר מוריק כערך קמה מבשילה.

אנו מטפחים, מגוננים, מאכילים, משכילים.  הילד בלי לדאוג, מקבל;  מה היה בלעדינו, אשר הכל בא לו מידנו?

אך ורק, הכל רק – אנחנו.

אנחנו היודעים את הדרכים להצלחה, אנחנו המורים הוראות ומשיאים עצות.  אנו מפתחים את היתרונות, חוסמים את המגרעות.  אנו מתכוונים, מטייבים, מתקנים.  הוא אפס, הכל – אנחנו.

אנו מצווים ודורשים ציות.

אחראים אחריות מוסרית וחוקית, יודעים ומשערים, אנו דיינים יחידים לפעולות-הילד, תנועותיו, מחשבותיו וכוונותיו.

אנו משמיעים דברי-פקודה ומפקחים על מילוים;  הכל לפי רצוננו ורוח בינתנו – ילדים שלנו, רכוש שלנו – הלאה.

(אמנם, נשתנה משהו.  לא עוד רק רצונה וסמכותה של המשפחה.  פיקוח החברה, עודנו זהיר אך כבר ישנו.  חרש, בלי-משים).

פושט-היד הוא אדוני הנדבה.  הילד אין דבר שיהיה שלו, הוא חייב ליתן דין-וחשבון על כל חפץ שניתן לשימושו.

אסור לקרוע, לשבור, ללכלך, אסור לתת מתנה, אסור להשליך במורת-רוח.  צריך לקבל ובקורת-רוח.  – הכל בזמן במקום מסויימים, בהתאמה נבונה לתעודתו.

(אולי משום כך הוא מעריך קטנות חסרות-ערך, המעוררות חמלה תמהה:  גרוטאות – הרכוש היחיד שהוא באמת שלו ואוצָר  החבל, הקופסה, החרוזים).

בשכר הנעשה לו לילד, הוא חייב להישמע, לזְכות בהתנהגות טובה – מוטב שיוציא בתחנונים, בערמה ובלבד שלא ידרוש.  אין דבר מגיע לו, אנו נותנים מרצוננו הטוב (עולה הַקְבָּלָה מכאיבה:  אהובת העשיר).

מצוקת הילד וחסד תלותו החמרית – הם המשחיתים את יחס המבוגרים לילדים.

אנו מזלזלים בילד, כי אינו יודע, אינו משער, אינו מנחש.

אינו יודע את קשיי חיי המבוגר ונפתוליהם, אינו יודע מה מקור תקופות ההתלהבות, ההתרפות, השממון שלנו, מה מבריח את השלווה ומה מחמיץ את ההומור;  אינו יודע כשלונות המבוגר ופשיטת-רגלו.  קל להרדים את התם, לפתותו.

הוא סובר, כי החיים פשוטים וקלים.  יש אבא, יש אמא;  האב משתכר, האם קונה.  אינו יודע לא מעילות בחובה ולא דרכי המלחמה של האדם לשלו ולמעלה משלו.

בעצמו פטור מדאגות-חומר, מפיתויים עזים וזעזועים – שוב אינו יודע ואין בכוחו לשפוט.  – אנו בוחנים כליותיו ביעף, כהרף-עין רשולה אנו חודרים בתוך-תוכו, בלא חקירות אנו מגלים את עלילותיו הנחשלות.

ואולי אנו מרמים את עצמנו בחשבנו, כי הילד הוא רק זה ורק כך כרצוננו?  ואולי הוא מתחבא מפנינו, אולי הוא סובל במסתרים?

אנו עוקרים הרים, כורתים אילנות, משמידים חיות.  מתרבים והולכים הישובים באשר לפנים היו יערות וביצות.  אנו תוקעים מושבות אדם בשטחים חדשים יותר ויותר.

הכנענו את העולם, משרתינו הברזל ובעל-החי;  שיעבדנו את גזעי-הצבעונים, קבענו בקוים גסים את יחסי-ההדדין של העמים ושיככנו את ההמונים.  עוד רחוק משטר-צדק, עוד מרובים עלבונות ועושק.

אך לא-רציניים נראים ספקות הילדים והיסוסיהם.

הדימוקרטיות  הבהירה של הילד אינה יודעת הירארכיה.  מכאיבים אותו זיעת השכיר ובן-גילו הרעב, מצוקת הסוס הניגשׂ, התרנגולת הנשחטת.  קרובים לו הכלב והעוף, שווים לו הפרפר והפרח, מוצא את אחיו בצרור אבן וצדף.  אינו שותף לגאווה של האץ-להעשיר וכל-כן אינו יודע עדיין כי האדם בלבד בעל נפש.

אנו מזלזלים בילד, כי שעות חיים רבות עודן לפניו.

אנו מרגישים בעמל צעדינו אנו, בעצלות תנועותינו רבות הפנייה העצמית, בכילות-התבוננויותינו וחישותינו.  הילד רץ ומקפץ, מביט ללא צורך, תמה ושואל רוב שאלות;  מזיל דמעות בקלות-דעת ושמח בנדיבות.

יקר-ערך הוא יום סתיו נאה, בהיות השמש כחזון לא-נפרץ, כי האביב כה וכה ירוק.  די במשהו, האושר מצריך אך מעט – הטרחה למותר.  בחפזה, ברישול אנו נפטרים ממנו.  אנו מזלזלים בריבוי הפנים של חייו ובחדוה שנתינתה קלה כל כך.

לנו בורחים רבעי-שעה ושנים חשובות;  והוא יש לו זמן, עוד ישיג, יגיע.

הילד אינו חייל, אינו מגן על המולדת, אף כי יסבול עמה יחד.

 אין צריך להשתדל על חוות-דעתו, אין הוא בעל זכות-בחירה:  אינו מאיים, אינו תובע, אינו מדבר.

 חלש, קטן, מִסכן, תלוי באחרים – רק יהיה אזרח.

זלזול, אם סלחני, אם חמור, אם אכזרי, אך תמיד זלזול.

גורף-רירו, רק-ילד, אדם לעתיד-לבוא, לא איש-העתה...  באמת רק יהיה.

 

להשגיח, לא להעלים עין כמעט רגע.  להשגיח, לא להניחו לבדו.  להשגיח, לא לסור מעליו.

יתהפך, ייחבט, ייפצע, יתלכלך, ישפוך, יקרע, ישבור, יקלקל, ישליך, יאֵבד, יזרה אש, יפתח בית בפני גנב. יזיק את עצמו, אותנו, יטיל מום.  בעצמו, בנו, בידיד-שעשועיו.

לשמור– שום עצמאות במעשים;  ולנו – זכות מלאה לפיקוח וביקורת.

אינו יודע מה וכמה יאכל, מה וכמה ישתה, אינו יודע גבולי-הליאות.  ובכן לעמוד על משמר הדיאֶטה, השינה והמנוחה.

כמה זמן, עד מתי?  תמיד.  במרוצת גילו הוא משתנה, אך החשד אינו פוחת, ואדרבה הוא מתרבה.

אינו מבחין בין עיקר וטפל.  זרים לו סדר ומעשה-שיטה.  בבלבולו הוא שוכח, מזלזל, מזניח.  אינו יודע מה – העתיד אחראי.

ואנו מוכרחים ללמד, לכוון, להדריך, לקפד, לעצור, ליישר, להתרות, לקדם, לכפות ולהילחם.

להילחם בהעויה, בקפריסה ובעקשנות.

לכפות תכנית זהירות, ראיית-נולד, חששות ומבוכות, רחשי-לב רעים ונבואות קודרות.

אנו, המנוסים, יודעים כמה סביבינו סכנות, מַאֳרָבִים, מלכודות, מקרי-פורענות ושואה.

אנו יודעים כי הזהירות הגדולה ביותר אינה ערובה מלאה;  על כן אנו חשדנים ביותר:  שלא ייסרונו הכליות, שלא יהיו לנו לפחות בשעת אסון טענות למצפוננו.

חביב עליו ההאּזאַרד של המשובה, מפליא הדבר עד כמה הוא נצמד לרע.  נשמע בחפץ לב ללחישות רעות, מחקה את המופת הגרוע ביותר.

קלקולו קל ותיקונו קשה.

אנו מבקשים טובתו, רוצים להקל;  נותנים ללא שארית את כל נסיוננו;  ישלח ידו – והכל מוכן ומזומן.  ידענו, מה מזיק את הילד, כי זכרנו מה הפסיד אותנו –  יימנע, יעקוף, ולא יתנסה בו.

– זכור, דע, הבן.

– תיווכח לדעת, תראה.

והוא לא יקשיב.  כאילו במכוון, כאילו במזימה תחילה.

צריך לשמור כי יישמע, צריך לשמור כי יקיים.  הוא עצמו חותר בגלוי אל הרע, בוחר בדרך הגרועה יותר, המסוכנה יותר.

איך נישא באורך-רוח מעשי-שטות נואלים, עלילות-כסל, התפרצויות חולות-אחריות?

חשוד הוא בן-בראשית.  נראה נכנע, תם, ובאמת – ערום, עקוב.

יודע להתחמק מפיקוח, להרדים את העֵרות, לרמות.  תמיד מוכנת עמו אמתלה, תואנה;  יסתיר ולתומו יכזב.

זלזול ולא-אמון וחשדות והאשמות.

הקְבָּלָה מכאיבה:  ובכן הרפתקן, שיכור, מורד, משוגע?  – ואיך יחד בצל קורה אחת?

 

מורת-רוח

אין דבר.  אנו אוהבים את הילדים.  על אף הכל הם הנחמה, המבטח והתקוה, החדוה והמרגעה, זוהר-החיים הבהיר.  אין אנו מפחידים, אין אנו מעמיסים, אין אנו נוגשים;  הם מרגישים עצמם חפשים ומאושרים.

אולם למה בכל זאת – הם כמעמסה, מעצור, תוספת לא-נוחה?  מאין מורת-הרוח אשר בדעת-הקהל על הילד האהוב?

קודם בואו בעולם הזה של פנים-לא –מסבירות, כבר התגנבו בחיי המשפחה בלבולים והגבלות.  משתכרים ללא תקנה החדשים הקצרים של החדוה המיוחלת, המוצדקת מכבר,

התקופה הארוכה של חולשה גָרפה מסתיימת במחלה וכאב, לילות-אין-מנוחה והוצאות יתירות, סכסוך-השקט, קלקול-הסדר, ערעור שיווי-המשקל של התקציב.

כאחת עם הריח החמצמץ של החיתולים והצריחה הנוקבת של הרך הנולד עלה צלצול כבלי עבדות הנישואים.

משא באין דרך להבנה, צריך לחוש ולנחש, אנו מחכים, ואולי אפילו באורך-רוח,

וכשהוא סוף-סוף מדבר ומהלך – הוא מסתבך, נוגע בכל, מביט בכל פינה, הרי הוא מפריע ביותר ומערער את הסדר, הוא הלכלכן הקטן – העריץ.

גורם היזקות, מתנגד לרצוננו רב-התבונה;  דורש ואינו מבין אלא מה שנוח ורצוי לו.

אל נזלזל בזוטות:  הטינה שבנו לילד באה גם בשל יקיצה משכימה מדי, עתון מקומט, כתם על שמלות וטאפיטין;  המרבד המורטב, המשקפת ועציץ-המזכרת המנופצים, החלב ומי-הבושם השפוכים, ובשל דמי שכר הרופא.

הוא ישן לא בשעה הרצויה לנו, אוכל לא באופן הנרצה לנו;  סבורים היינו, כי יפרוץ בצחוק והרי הוא נבעת ובוכה.  הוא שביר, אך העלמת-עין אחת ואימת מחלה עליו ובשורת קשיים חדשים.

אם האחד יסלח, יבוא האחר וירבה להאשים ולשסות;  זולת האם עושים את דעת-הקהל על הילד האב, האומנת, המשרתת, השכנה – למרות האם או בסתר יענשו את הילד.

איש-התככים הקטן הוא פעמים הרבה עילת-חיכוכים וקטטות של המבוגרים;  תמיד יש מישהו ממורמר ונפגע.  סלחנותו של האחד נפרעת מן הילד בידי האחר.  לפעמים קרובות טוב-הלב המדומה היא רשלנות נואלת;  הילד נושא באחריות לאשמת אחרים.

(אין הנער והנערה הקטנים אוהבים את הכינוי:  ילדים.  שם משותף להם ולקטנים ביותר מטיל עליהם אחריות על העבר להיות כלולים במוניטין הנפסדים שיצאו לפעוטות – ביחוד שהנזיפות היורדות עליהם מרובות גם עתה).

לעתים רחוקות מדי הוא כפי משאלתנו, ולעתים קרובות מדי אנו רואים גידולו ברגש אכזבה.

– הרי כבר צריך היה...

תמורת נתינתנו ברצוננו הטוב חייב הילד להשתדל ולשלם טובה תחת טובה, חייב להבין, להשלים ולוותר;  וקודם כל – להחזיק טובה.

כגדול הגיל גדֵלות החובות והתביעות;  לרוב אחרת ופחות מכפי שהיינו מבקשים.

חלק זמן, דרישות ושלטון אנו מפקידים בידי בית הספר.  מתכפלת הערות, מתגברת האחריות, נולדים סכסוכים של תביעות-זכות סותרות.  מתגלות מגרעות.

ההורים סולחים בעין טובה, סלחנותם נובעת מהרגשת-אשמה ברורה, אשמת הרעה אשר עוללו לילד בעל-המום שהביאו אותו לעמק-החיים.  לפעמים האם מבקשת במחלה מדומה של הילד כלי-הגנה בפני האשמות זרים וספקות עצמה.

בדרך כלל קול האם אינו נוטע אמון.  חדצדדי הוא, לא מוסמך הוא.  מוטב ונשמע משפט מחנכים, מומחים, בעלי נסיון:  הראוי ילד לעין טובה?

המחנך בבית פרטי אך לפעמים רחוקות ימצא תנאים נאותים לחיי-צוותא עם ילדים.

כבול בכבלי השגחה חושדנית מוכרח המחנך להתנודד בין הוראת אחרים ובין השקפתו שלו, בין הדרישה הבאה מחוץ ובין מנוחת עצמו ונוחיותו.  האחריות לילד שהופקד בידו מטילה עליו לשאת בתוצאות החלטות מפוקפקות של אפיטרופסים ותפרנסים חוקיים.

ההכרח להסתיר קשיים ולעקוף עליהם, מעלה אותו בנקל על דרך השחיתות של חנופה, התמרמרות ועצלתיים.

 במרוצת שנות העבודה מתארך המרחק בין מה שתובע המבוגר ובין מה שמבקש הילד, גדלה ידיעת דרכי השיעבוד הבלתי-טהורים.

נשמעת התלונה על העבודה כפוית הטובה:  ברצות ד' ליסר איש, יעשהו מחנך.

מלאה אותנו ילד רב-התנועה והתשואה, הלהוט לדעת את החיים וחידתם, מעייפות השאלות והתמיהות, התגליות והנסיונות שסופם לרוב ללא הצלחה.

 לעתים רחוקות יועצים ומעודדים, לעתים קרובות דיינים מחמירים.  פסק-דין חמור ועונש – אחת אחריתם:

תעלולי השעמום והמרד לא יהיו מרובים כל כך, אך תמורת זה יהיו עזים ועקשים.  על כן תגבורת הפיקוח, שבירת ההתנגדות, ביטוח בפני הפתעות.

הרי קו המורָד של המחנך:

מזלזל, אינו מאמין, חושד, בולש, תופס בשעת קלקלה, מייסר, מאישם ועונש, מבקש דרכים נוחות לקדם את הרעה;  אוסר לפרקים מצויים, כופה כפייה מוחלטת יותר ויותר;  אינו רואה התאמצותו של הילד בבואו לכתוב בשקידה גליון נייר או שעת חיים;  פוסק פסק-דינו היבש:  רע.

מועטת תְכֵלֶת הסליחה, מרובה ארגמן הכעס והגערות.

כל מה שחינוכה של חבורת-ילדים מרבה לדרוש הבנה, כן יקל להילכד בשגיונות ההאשמות והפגיעות.

מַלְאֶה אחד קטן וחלוש, מרגיזים תעלולים בודדים;  אך מה טורדן וטורחן, תובען ובהלן בתגובותיו הוא האספסוף.

סוף-סוף תבינו:  לא ילדים, אלא המון.  חבורה, סיעה, כנופיה – לא ילדים.

כבר תקועה בעומקך המחשבה, כי אתה חזק, ופתאום תרגיש עצמך קטן וחלוש.  המוֹן- ענק, משקלו הציבורי גדול וכמות נסיונותיו כבירה, יש והוא מתלכד בעקשנות סולידארית, יש והוא מתפרד לעשרות זוגות רגלים וידים – ראשים, שכל אחד ואחד בהם מסתיר מחשבות אחרות ותעלומת תביעות אחרות.

מה קשה לו למחנך חדש בכיתה או בפנימיה, שבהם היו הילדים נתונים בחרצובות משמעת חמורה, והם התאגדו מחוצפים ונעלבים על יסודות האלימות של כנופית לסטים.  מה תוקפנים ואיימנים הם, כשהם משתערים בהתאמצות מקובצת על רצונך ומבקשים לעקור את המחסום – לא ילדים, כי אם כוח-איתנים.

כמה מהפכות מסותרות, שהמחנך מחריש עליהן;  כי בוש להודות, שהוא חלש מן הילד.

אולם למוד-נסיון, יאחז בכל אמצעי להחניקם ולהטיל מרותו עליהם.  עתה חדלו כל קרבת-ידידות, כל הלצה תמימה:  כל תשובה רוטנת, משיכת כתפיים, העוית מורת-רוח, שתיקה עקשנית, מבט זועם.  לעקור מן השורש, לבער בחמת נקם:  זלזול ומזימת-רשע.  את ראשי הבריונים ישחד בזכויות יתירות, יבחר לו עדת מרעים, לא יקפיד על ענשי צדק, ובלבד שיהיו חמורים, כיאות לבני מרי, ובלבד שיכבה בעוד מועד ראשית ניצוצי המרד, ובלבד שההמון – האדיר גם במחשבתו – לא יתפתה לכפות דרישותיו או להתהולל.

חולשת הילד אפשר ותעורר רגשנות;  כוח החבורה מכעיס ועולב.

יש טענת כזב, כי העין הטובה מחציפה את הילדים, כי תשובתם ליד הרכה היא אנדרלמוסיה ולא סדרים.

אולם אל נקרא שֵם טוב-לב לרשלנות, התרפות ואיוולת אובדת עצות.  בין המחנכים נמצא, מלבד עריצים יהירים ושונאי אדם, גם לא-יוצלחים, שנדחו מכל בתי-עשייה ושאינם מסוגלים לכבוש כל משמרת של אחריות.

יש והמורה מבקש לקנות את לב הילדים מקנה- מחמאות, להתגנב בחפזה, בזילי זול, בלי עבודה בסתרי אמונם.  כיד ההומור הטובה עליו הוא מבקש שחוק-עגבים, ולא לאבד ברוב יגיעה את חיי החבורה.  פעמים משתזרים פתאום בסלחנותו הרוממה פרצי המזג הרע.  הוא מגחיך עצמו בעיני הילדים.

ויש ותאב-האמביציה ידמה, כי קל להמיר את נפש האדם בדברי סברה ובתוכחת-מוסר חמימה, כי די להטיל התרגשות בלבבות ולהוציא במרמה דבר-הבטחה לתיקון ההליכות.  הוא מקניט ומשעמם.

ויש בעל עין טובה למראית-עין;  בני-בריתו – מליצות כוזבות, והם חכמי- המארב האויבים והעושקים.  – מעוררים גועל.

התשובה להזנחה – זלזול, לעין טובה – מורת-רוח ומרד, לחשדנות – מחתרת.

שנות עבודה הוכיחו בבירור גמור, כי הילדים ראויים לכבוד, אמון ועין טובה, כי חביבה מחציתם באוירה טובת-מזג, אוירת הרגשות רכות, צחוק עליז, בכורי מאמצים ותמיהות ערות, שמחות ראשונות, טהורות אהובות;  הוכיחו כי העבודה מהירה, נושאת פרי ויופי.

אולם דבר אחר הטיל ספק והדריך מנוחה:

על מה יקרה, כי דווקא הילד שבטחנו בו ביותר הכזיב?  על מה, אמנם לעתים רחוקות, התפרצות-פתאום של תעלולי עדת הילדים?  ואולי המבוגרים אינם טובים מהם, אך מהיותם מיושבים יותר, בטוחים יותר, אפשר ביתר שלווה לסמוך עליהם.

חיפשתי בעקשנות ועל יד על יד מצאתי תשובה.

    1. – אם המחנך מבקש תכונות-אופי וערכים, הנראים לו יקרים במיוחד, אם הוא רוצה לעשות הכל כדוגמה אחת, למשוך הכל לכיוון אחד – יילכד במלכודת-המשגה:  אחדים יתחפשו כאילו הם עשויים כדוגמתו, אחרים ייכנעו ביושר-לב לסוגסטיה – עד שעה מסויימת.  כשיתגלו פני הילד כאמתם – לא הוא בלבד אלא גם הילד ירגיש בתבוסה.  – ככל שגדלה יותר ההתאמצות להתחפש או להיכנע להשפעה – כן תסער יותר התגובה;  הילד משנתגלתה אמת-מגמותיו שוב אין לו מה שיפסיד.  תורה היא ולימוד היא צריכה.

2. – אחרים קני-ההערכה שבידי המחנך, ואחרים – שבידי ציבור הילדים:  גם הוא גם הם רואים את אוצרות-הרוח;  הוא מחכה כי יתפתחו;  הם מחכים מה תועלת יפיקו עוד היום מאוצרות אלה, האם יתחלק במה שברשותו, האם יראנו כזכותו בלבד – אם גדול נפש, קנאתן, אוהב-עצמו וכילי.  – לא יספר אגדות, לא ינגן, לא יצייר, לא יעזור, לא יסייע – "עושה חסד", "צריך לבקשו".  – מהיותו מבודד, יאמר בתנופה אדירה לקנות לעצמו אהדת הציבור שלו, הרואה בשמחה שחזר בתשובה.  – לא נתקלקל פתאום, אדרבה הבין ותיקן.

3. – הכזיבו כחברותה, הכלל פגע.

מצאתי ביאור בספר על אילוף בעלי-חיים – ואיני מעלים את המקור.  – ובכן האריה אינו מסוכן בשעת כעסו, אלא בשעת שחוקו, בחפצו להשתובב מעט;  וההמון גיבור כארי...

וצריך לבקש פתרונים לא רק בפסיכולוגיה;  יותר בספר רפואה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, תולדות, שירה, קרימינולוגיה, סידור-תפילה וספר הוראות האילוף.

4. – בא הביאור השִמְשִי ביותר, ומי יתן ולא יהיה האחרון.  אפשר והילד ישתכר כל כך בחמצן האויר, כשם שהמגודל משתכר ביין שרוף.  – ההתלהטות, חסימת מרכזי הביקורת, ההאזאַרד, ההדהמה;  כתגובה – ההתביישות, הרגשת תיפלות ואשמה.  – התבוננות מדוקדקת – קְלינית.  אפשר ואדם נכבד ביותר ראשו חלוש ביותר.

לא לייסר:  השיכרות הבהירה הזאת של הילדים מעוררת התרגשות וכבוד;  אינה מרחיקה ומפרידה, כי אם מקרבת ומאַחה.

אנו מסתירים את מגרעותינו ומעשינו בני-העונש.  הילדים אסורים לבקר, אסורים לראות ליקויינו, סיאורינו הרעים ודרכינו המגוחכים.  אנו מעמידים פנים של שלימות.  בכוחו של איום בעלבון החמור ביותר אנו שומרים סודות הכת השלטת, הקָסטה יודעת-הרזים – המקודשת בתפקידים נעלים ביותר.  רק ילד מותר להציגו עירום ללא בושה ולהעמידו למוד-הקלון.

אנו משחקים עם הילדים בקלפים מזויפים;  אנו מכים את חולשות גיל הילדות בקלפים הממוזלים של יתרונות השחרות.  מעשה קוביוסטוסים אנו מערבים את מסכת הקלפים באופן שנוכל להעמיד את קלפיהם הגרועים ביותר כנגד הטוב והיקר שבנו.

היכן הנרפים וקלי הדעת והגרגרנים, הלקקנים השוטים, העצלים, ההוללים, הנוכלים, הרמאים, השיכורים, הגנבים, היכן מעשי-האלימות שלנו והפשעים הגלויים והנסתרים;  כמה מריבות, עָקְבָּה, קנאה, הלעזה ונבלות, כמה מלים פוצעות, מעשים מחפירים, כמה טרגדיות-משפחה חשאיות, שבהן סובלים ילדים, כראשוני קרבנות, כראשוני מעונים קדושים.

אנו מעיזים להאשים ולחייב?

והרי הציבוריות של המבוגרים מנופה ומזוקקת ברוב שקידה.  כמה נספג בתלי-קברות וכמה בבתי-כלא ובבתי חולי-רוח וכמה נשטף בתעלות הסיאוב וחלאת האדם.

אנו מצָוים לילדים כי יכבדו את הגדולים בשנים ובנסיון, מבלי להרהר אחרי הצו;  ובקרבתם שכבת צעירים גדולה מהם בשנים ובנסיון על פיתוייה הטורדנים ולחצה.

אלה, פושענים ומעורערים בשיווי-משקלם, משוטטים הפקר ודוחקים וחובטים ועושקים ומטילים קלקלה.  ולמעשיהם של אלה נושא כלל-הילדים באחריות סולידארית (שהרי גם בנו יתנו לפעמים אותותם אותות).  אלה המעטים מרגיזים את דעת הקהל המהוגנת, מסתמנים ככתמים בוהקים על פני שטח דעת הילדים.  הם המצָוים לה לשיגרה שיטות התנהגות:  בקיצור – אם גם ימחץ;  בחריפות – אם גם תפצע;  בחומרה – לאמור באכזריות.

אין אנו מתירים להם לילדים שיתאגדו;  מתוך זלזול, חשדנות, מורת-רוח.  אין אנו מקפידים:  אך בלי שיתופם של מומחים לא נוכל לתעודה הזאת, והמומחה – הילד.

האומנם חוש הביקורת שבנו פג כל-כך, כי כעין טובה הם לנו התפנוקים, שאנו מענים בהם את הילדים?  האומנם לא נבין, כי באמצנו ילד אל לבנו אנו מאמצים עצמנו אליו, בחיבוק אשר נחבקו אנו מסתתרים אובדי עצות, מבקשים מחסה ומפלט בשעות כאב יתום, עזובת-הפקר, ואנו מעמיסים עליו כובד יסורינו וכיסופינו.

 כל פינוק אחר, לא של בריחה לילד ותחנון תקוה, הוא התאנות בת-עונשין וגירוי רגשים חושניים.

– אני מאמץ את הילד אל לבי, כי רב יגוני.  נשקני ואתן.

אנוכיות ולא טוב עין.

 

הזכות לכבוד

יש כאילו שני מינים חיים:  האחד רצין, נכבד, האחר נסבל בסלחנות, פחות-ערך.  אנו אומרים:  אדם עתיד לבוא, עובד עתיד לבוא, אזרח עתיד לבוא.  כי יהיו, כי אחר כך יתחילו באמת, כי ברצינות יש ערך לעתיד לבוא.  אנו מתירים בחסדנו כי יתחבטו לצדנו, אך נוח יותר בלעדיהם.

לא, והרי יהיו וישנם.  לא הפתיעונו פתאום ולשעה קצרה.  הילדים – לא מַכָּר שנודע לנו ביעף, ואפשר לנו לחמוק ממנו בחפזה, שאפשר לנו להיפטר ממנו בנקל, בבת-שחוק.

הילדים הם אחוז גדול של האנושיות, האוכלוסיה, העם, התושבים, האזרחים – ידידי קבע. היו, יהיו וישנם.

היש חיים מעשה הלצה?  לא, גיל-הילדות – שנות חיים ארוכות, חשובות, של האדם.

החוק האכזר והישר של יוון ורומי מתיר להרוג ילד.  בימי-הביניים מעלים דייגים ברשתותיהם מתוך הנהר חללי ילדים מוטבעים.  המאה הי"ז נמכרים בפאריס ילדים גדולים יותר לפושטי-יד, ולפני כנסית נוטר-דאם ניתנים ילדים קטנים יותר חינם.  לא זמן רב עבר מאז.  – ועד היום לוחצים אותם, אם הם מפריעים.

מתרבה מספר הילדים שנולדו בלא קידושין, עזובים, מוזנחים, מנוצלים, מנוונים, מעונים.  החוק מגן עליהם, אך האם הוא מבטיחם במידה נכונה?  נשתנה הרבה, החוקים הישנים צריכים בדיקה.

התעשרנו.  אנו נעזרים לא רק בעבודת עצמנו.  אנו יורשים, בעלי מניות, שותפים לעשירות כבירה.  כמה ערים לנו ובנינים, בתי-חרושת, מכרות, בתי-מלון, תיאטראות;  כמה סחורה בשווקים, כמה אניות מוליכות אותה – היא תולה עצמה בצוארי הצרכן ומתחננת:  תיהנה ממני.

נעשה מאזן, נחשב, כמה בחשבון הכולל הזה מגיע לילד, מה חלקו הראוי לא בתורת חסד, לא כנדבה.  נבדוק ביושר, כמה אנו מוציאים לטובת עַם הילדים, אומת-הצעירים, מעמד המשועבדים.  מה גודל אחוזתנו ומה חובת החלוקה;  האם לא חמסנו נחלה – אנו אפוטרופסים מעוולים, האם לא גזֵלתם בידנו.

צר להם – מיצר, מחנק, עוני, שעמום וחומרה.

הנהגנו את הלימוד הכללי, חובת העבודה הרוחנית;  יש רישום וגיוס לבית-הספר.  העמסנו על שכם-הילד את עמל ההשלמה בין האינטרסים הסותרים של שתי סמכויות מקבילות.

בית-הספר דורש, ההורים נותנים שלא מרצונם.  הסכסוכים בין המשפחה ובית-הספר מכבידים על הילד.  ההורים מצטרפים להאשמות שבית-הספר מאשים, ולא תמיד כדין, את הילד, בהתגוננו בפני החסות הכפויה עליהם על-ידי בית-הספר.

מאמצי השירות של החייל גם הם הכנה ליום שבו ייקרא למעשים;  והרי המדינה מבטיחה כל צרכיו.  המדינה נותנת לו קורת גג ומזון;  המדים, הרובה והמשכורת הם לו זכות ולא נדבה.

הילד מוכרח לבקש נדבה מהוריו, מקהילתו, כשהוא כפות לגזירת הלימוד הכללי.

מחוקקי ג'יניבה ערבבו ענין החובות וענין הזכויות;  נעימת ההצהרה היא דרך-סברה והוכחה ולא דרישה;  קריאה אל הרצון הטוב, בקשה לעין טובה.

בית-הספר יוצר קצב שעות, ימים ושנים.  פקידי בית-הספר חייבים לספק את צרכי האזרחים הצעירים עתה.  הילד הוא יצור בן-בינה, יודע היטב את הצרכים, הקשיים והמעצורים בחייו, לא צו של גזירה, לא פקודות כפויות וביקורת חשדנית, כי אם הבנה רבת-טאַקט, אמונה בנסיון, פעולת-יחדיו וחיי יחדיו.

הילד אינו כסיל;  הכסילים שבהם אינם מרובים מאשר בכלל המבוגרים.  – עטופי ארגמן-שנים אנו מרבים להטיל הוראות ללא בינה, ללא ביקורת, פיקודים שאינם בני-עשייה.  לא אחת יעמוד הילד הנבון תוהה ובוהה בפני האיולת החובלנית, הצִיקְנֵית, העולבנית.

עתיד לו לילד, אך גם עבר לו:  מקרי-מזכרת, זכרונות, הרבה שעות התבוננות בודדה ועצמותית. לא שונה הוא מכולנו, זוכר ושוכח, מכביד ומֵקל, מחשב בהגיונו – וטועה אם אינו יודע.  נשען אל בינתו הוא בוטח ומפקפק.

הילד הוא גֵר וזר, אינו מבין את הלשון, אינו יודע כיווני הרחובות, אינו מכיר חוקים ומנהגות.  לפרקים הוא רוצה בעצמו להתבונן סביבו;  ואם יקשה עליו יבקש הוראה ועצה.  הוא צריך מורה-דרך, שישיב בנימוס על שאלותיו.

כבוד לאי-ידיעתו.

המרשיע, איש-השערוריה והנבל מנצל את אי-ידיעתו של בן הארץ הזרה, משיב לו תשובה לא-מובנת, מטעה אותו בזדון.  גס-הרוח רוטן במורת רוח.  – אנו מתנגחים, מתכתשים עם הילדים, אנו מוכיחים, מייסרים, עונשים, אין אנו מודיעים ומבארים בעין טובה.

מה עלובות ודלות היו ידיעות הילד, אילולא שאָבן מבני-גילו, אילולא האזין וצותת, אילולא גנבן מתוך דברי המבוגרים ושיחתם.

כבוד לעמל למען דעת.

כבוד לכשלונות ודמעות.

לא רק פוזמק קרוע, גם ברך שרוטה, לא רק כוס זכוכית מנופצת, גם אצבע פצועה, וצלקת וחבורה, ובכן כאב.

כתם במחברת, זה מקרה, עגמת נפש וכשלון.

– כשאבא שופך את התה, אמא אומרת:  אין דבר;  אולם עלי היא כועסת תמיד.

לא-מורגלים בכאב, עלבון, עוול, הם סובלים סבל רב, בוכים יותר;  אפילו דמעות הילד מעוררות הערות מבודחות, נחשבות טפלות, מרגיזות.

– צורח, צווח, מילל, מיבב.

(ילקוט ניבים שהמציאו מלונים של המבוגרים לשימוש הילדים).

דמעות-עקשנות וקאפריסה – אלו דמעות-אין-אונים ומרד, התאמצות-מחאה נואשת, קריאה לעזרה, תלונה על דאגה פגומה, עדות כי כובלים וכופים בלא-בינה, גילוי הרגשה עצמית רעה, ותמיד יסורים.

כבוד לקנין הילד ותקציבו.  הילד נושא בצער את דאגות-החומר של המשפחה, חש מחסוריה, מקביל עניותו לעשרו של חברו, מדאיבות אותו הפרוטות המרות שהוא מידלדל בגללן.  ממאן להיות מעמסה.

מה לעשות ונחוצים גם כובע, גם ספר, גם ראינוע, מחברת נכתבה עד תומה, עפרון שאבד או ניטל;  יש חפץ לתת מזכרת לאדם חביב, לקנות תופינים, ולהשאיל לחבר.  צרכים, משאלות ופיתויים כה חיוניים, ואין.

האם העובדה, כי בבתי הדין לפושעים צעירים אחוז ההאשמות המכריע הן הגניבות – אינה מדברת, אינה קוראת אלינו?  מתנקם הזלזול בתקציבו של הילד, לא יועילו ענשים.

רכוש-הילד – לא גרוטאות;  נדבת חומר, וכלי-עבודה, תקוות ומזכרות.

לא מדומות הן, כי אם ממשיות, הדאגות ואי-המנוחה, מרירות השנים הצעירות והאכזבות.

הוא גדל.  חייו עזים ביותר, נשימתו מהירה יותר, הלמותו ערה יותר, בונה את עצמו –  הוא רב יותר, מעמיק לצמוח לתוך החיים.  גדל בימים ובלילות, בשכבו ובהקיצו, בעצבו ובששונו, בהשתובבו ובעמדו ככלי מלא חרטה לפניך.

יש אביבים של עבודת התפתחות מכופלת וסתוי דממה.  הנה חוט-השדרה עצם מדי, הנה הלב לא יעצור כוח, פה חֶסר ושם גודש, אחרת התרכובת הכימית של בלוטים כָלים ונגלים, אחרות אי-מנוחה וההפתעה.

פעם אחת יחפוץ לרוץ, כאשר יחפוץ לנשום, ירצה להאבק, להניף משא, לכבוש;  להסתתר, לשגות בהזיה, ללקוט אגודת זכרונות שקויי געגועים.  פעם אחת רישול או צורך מנוחה, חום ונוחיות.  פעם אחרת חפצו עז ולוהט או מר-נפש.

לֵאות, חולשה ממכאוב, נזלת, חם מדי, קר מדי, תאוות שינה, רעב, צמא, עודף, גרעון, הרגשה עצמית רעה – לא העויה, לא אמתלה של בית-הספר.

כבוד לתעלומות ולהיסוסים של עבודת-הגידול הקשה.

כבוד לשעה החולפת עתה, להיום הזה.  איך יוכל מחר, אם לא ניתן לו היום לחיות חיי הכרה, חיי אחריות?

לא לרמוס, לא לעשוק, לא להטיל לתוך עבדות המחר, לא לכבות, לא להיחפז, לא לדפוק.

כבוד לכל רגע לעצמו, כי ימות ולא ישוב עוד, ותמיד ברצינות;  רגע שהוטל בו מום שותת דם, רגע שנרצח יבעית במפלצת זכרונות רעים.

הבה וניתן לשתות בשמחה את חדוות השחר – ולבטוח.  כי כן חפץ הילד.  לא יצֵר על הזמן לסיפור-מעשה, לשיחה עם כלב, לתפיסת כדור, להתבוננות מדויקה בתמונה קטנה, להעתקת אות, והכל בעין טובה.  כי הדין עמו.

בתמימותנו אנו יראים את המות, מבלי לדעת כי החיים הם תהלוכת רגעים מתים ונולדים.  שנה – רק נסיון של הבנת הנצח לשימוש יום-יום.  אורך הרגע כאורך חיוך או אנחה.  האֵם מתאוה לגדל את הילד.  לא תזכה:  בכל פעם אשה אחרת נפרדת ומברכת אדם חדש.

באפס-כשרון אנו מחלקים את השנים לבשלות הרבה או מעט;  אין יום לא-בשל, אין כל הירארכיה של גיל, אין כל דרגות גבוהות ונמוכות בכאב ובשמחה, בתקוות ובאכזבות.

בדברי או בשעשעי עם ילד – נקלעו במקלעת אחת שני רגעים של חיי וחייו שהם בשלים בשוה;  בהיותי בקרב עדת ילדים, בּרכתי ופרידתי שלוחות רק לאחד במבט ובבת-שחוק.  כי אכעס בקהלם – רק הרגע הרע והנקמן שלי מתעלל ברגע חייו הבשל והחשוב ומרעילו.

לוותר לטובת המחר?  מה חמודות יבשר?  אנו מגמזים בציירנו בצבעים כהים.  מתאמתת הנבואה:  הטפחות נמוטים כי זלזלו במסד-הבנין.

 

זכות הילד להיות אשר הוא

מה תהיה אחריתו, מה יהיה בסופו?   – אנו שואלים ברוב חשש.

אנו רוצים, כי ילדינו יהיה טובים מעצמנו, אנו חולמים על האדם השלם בן-העתיד.

נהא ערים ונתפוס עצמנו בקלקלת-שקר, ונוקיע על מסמר את האנוכיות שלנו שנתעטפת בעיטופי המליצה.  לכאורה התיאשות רבת-הַקְרָבָה ובאמת מרמה מנוולת.

נדברנו עם עצמנו והשלמנו, סלחנו לעצמנו ופטרנו את עצמנו מחובת התיקון.  נתחנכנו שלא כהלכה.  כבר איחרנו את המועד.  מומים וסיאורים שבנו כבר השרישו.  אין אנו מתירים להם לילדים שיתמתחו ביקורת ואין אנו בודקים את עצמנו.

מחוטאים,  הסתלקנו ממלחמה עם עצמנו והעמסנו כָבדה על ילדינו.

המחנך נחפז ואוחז זכותו של המבוגר:  להקפיד לא על עצמו אלא על הילדים, לחפש חטאים לא שלו אלא של הילדים.

 

אשמת הילד הוא כל דבר הפוגע במנוחה, באמביציה, בנוחיות שלנו, כל דבר המסכן, מרגיז, מזיק את ההרגלים שלנו, נוטל מזמננו ומחשבתנו.  אין אנו מכירים בסטיה שאין עמהּ כוונה רעה.

הילד אינו יודע, לא שמע כהלכה, לא הבין כהלכה, אזנו הטעתו, שגה, לא עלה בידו, לא יכול – הכל אשמה;  כשלונו של הילד והרגשתו העצמית הרעה, כל רגע קשה – אשמה וכוונה רעה.

פעולה שנעשתה שלא במידת המהירות הראויה או במידת מהירות יתירה, או שלא כהשלם-תיקונה – אשמת רשלנות, עצלות, פיזור-נפש, מורת-רוח.

לא קיים דרישה מעוולת ושאינה לו בגדר האפשר – הרי אשמה.  חשד זומם ובטלולי – אף זו אשמה.  – אשמת הילד הם חששותינו וחשדותינו, אפילו התאמצות תיקונו.

  רואה אתה:  אך תרצה – תוכל.

תמיד נמצא יתד לתלות בה קטרוג, כגרגירנים אנו תובעים:  הב יותר, יותר.

האם אנו מוותרים כדרך הטאקט, האם אנו נמנעים מהקנטה מיותרת, האם אנו מקילים על חיי-יחדיו?  כלום לא אנו העקשנים, העוותניים, הפוגעים והצפרוניים?[1]

אנו מתעוררים על הילד, כשהוא מפריע ומבלבל;  אנו רואים וזוכרים מומנטים אלה בלבד.  אין אנו רואים אותו כשהוא שקט, רציני, מרוכז.  אנו מזלזלים ברגעים הקדושים של שיחתו עם עצמו, עולמו, קונו.  הילד אנוס להסתיר את הגעגועים והתנופה מפני הלגלוג וההערה החמורה, הוא מעלים את חפצו להבנה, אינו מודה על החלטתו לעלות על דרך התיקון.

הוא נשמע לנו ומסתיר את המבטים החודרים, את התמיהות, רוגזות-הנפש, התלונות – הכעס והמרד.  – אנו רוצים, כי יקפץ וימחא כפים;  ובכן הוא מעמיד פני ליצן שוחקות.

ברוב המולה מדברים מעשים רעים וילדים רעים, מחרישים את לחש הטוב, והטוב רב פי אלף מן הרע.  הטוב הוא חזק והוא מתמיד ולא ימוט.  לא אמת הדבר, כי קל הקלקול מן התיקון.

אנו מאַמנים את כוח-הקשב וההמצאה, כי נגלה את הרע, נמצאנו, נרחרחנו ונתחקה עליו, כי נתפוס את הילד בשעת קלקלה בעלילות דברים ובחשדנות מעוולים.

(האם אנו שומרים על זקנים שלא ישחקו כדור-רגל?  מה מאוס הוא הרחרוח העקשני בענין מעשי-אונן של ילדים).

אחד ניקש בדלת, מיטה אחת מוצעת שלא כהוגן, אחד הניח אדרתו ואין יודע מקומה, אחר רבב הוטל במחברתו.  אם אין אומרים דברי גידופים, אנו אומרים לפחות דברי תוכחה, תחת אשר נשמח כי רק אחד ורק אחת.

אנו שומעים תלונות ומריבות;  אך מה ירבו אצלם סליחה, וויתור, עזרה, חסות, שירות, הוראה, השפעות טובות, עמוקות ויפות.  אפילו הילדים הפוגעים והזדים לא רק מזילים דמעות אך גם זורעים חיוכים.

רוח-עצלתים אשר בנו רוצה, כי שום אחד מהם לא יגרום לכך שברגע אחד מתוך 10,000 רגעי שעת הלימוד (צא ומנה) יהיה קשה מחברו.

על שום מה הילד, שלבו רע למחנך אחד, לבו טוב למחנך אחר?  אנו דורשים אוניפורמה של מידות טובות ומומנטים, יתר על כן – ככל הישר בעינינו ולפי המופת היקר לנו.

הנמצא בדברי הימים כדוגמת עריצות כזאת?  פרה ורבה שבט הנירונים[2].

ליד הבריאות – יש חולשות, ליד היתרונות והערכים – חסרונות ומומים.

ליד הילדים המעטים, ילדי שמחות וחג, שהחיים להם כאגדה ולגנדה נעלה, ליד הילדים הבוטחים וטובי העין – יש כלל ילדים אשר משחר ימיהם העולם מכריז באזניהם אמתיות קודרות במלים קשוחות וללא פאר.

מקולקלים בסלידה ובבוז, מנת הדיוטות ועוני;  מקולקלים בזלזול חושני, פנקני של שפעת-השובע והמעדנות.

ממורמרים, חשדנים, חיישנים מאדם, אך לא רעים.

לא רק הבית, אף הפרוזדור, המסדרון, החצר הקטנה והרחוב הם מופת לילד.  אין אנו מכירים את הילד נקי – כל אחד מהם מסואב, אם מעט ואם הרבה.

הה, מה ימהר להגאל ולהטהר;  אין זה נרפא כי אם נרחץ;  הילד עוזר בחמדה, שמח כי שב ומצא את עצמו.  הוא חיכה בגעגועים למרחץ, מחייך אליך, אל עצמו.

חגי נצחון כאלה שבסיפורי מעשיות על יתומים חוגג כל מחנך;  מקרים אלה משלים את נפש בעלי-המוסר נעדרי הביקורת, כי הדבר נקל.  מי שאומנותו פגומה מחבב ביותר מקרים כאלה.  מי שדרכו באַמבּיציה אומר:  כוחי ועוצם ידי עשו אלה, מי שמנהגו בעריצות פוסק:  לא כל יום מתרחש נס;  אחדים רוצים תמיד לזכות בהצלחות כאלו והם גודשים את סאת ההוכחה ומוסר-ההשכל, אחרים – גודשים את סאת הנגישה.

ליד הילדים שהם רק מזופתים, נמצא לוקי-מומים ופצועים, יש פצעי חתך שאינם מצליקים, הם מגלידים ומתאחים בטיפול נקי.  אך יש פצעי מריטה שריפוים מצריך שעה גדולה וצלקתם המכאיבה קיימת ועומדת, – אַל תפגע בהם.  צרעת ושחין צריכים יתר דאגה ואורך-רוח.

פי העם יאמר:  גוף נרפא מפצעיו, וחפץ הוא בנו להוסיף:  וגם הנפש.

כמה פציעות ופגיעות זעירות בבית-הספר ובאינטרנאט[3],

כמה פיתויים ולחישות טורדניות;  וכמה בת-חלוף ותמה העשייה.  אל נירא מפני אימי מגיפות באשר אוירת האינטרנאט  בריאה, באשר האויר מלא אוזון[4]  ואור.

מה חכם, מתון ונפלא הוא תהליך ההבראה.

כמה סודות נכבדים חבויים בדם, בעסיסים, ברקמות.  ככל פעולה נפרעת וככל כלי נפגם גם הם טורחים להשיב לעצמם שיווי-משקל ולקיים את תפקידם.  כמה פלאים בגידול צמח ואדם, בלב, במוח, בנשימה.  ההתרגשות או ההתאמצות המועטה ביותר – וכבר הלב כהלמות-עמלים, כבר פעימתו מועזת.

כעוז הזה וכהתמדה הזאת אתה מוצא ברוח הילד.  יש שיווי-משקל מוסרי וערות המצפון.  לא אמת היא, כי הילדים נדבקים ביותר.

מן הדין הוא שהפּדולוגיה, אם כי לצערנו במאוחר, נקבעה בתכניות בתי-הספר.  בלא הבנה להארמוניה של הגוף לא תדע לספוג לקרבך כבוד למסתורין של התיקון.

הבחינה הפגומה עושה את כל הילדים כולם כצרור אחד – הזריזים, הקופצים בראש, הביקרתיים, הבריאים, הנקיים, ליד הזבלגנים, המאונפפים, החושדנים – המסואבים, המפותים, קלי-הדעת, הנשמעים בדחילו למופת רע.  ראיית-בוסר רשלנית, שטחית מערבבתם עם המעטים הפשענים, עמוסי רשע.

(אנו המבוגרים, ידענו לא בלבד להוגות ממסילתם את הבנים החורגים של הגורל, אנו גם נעזרים ברוב תבונה בעמל-המנושלים).

אנוסים לחיות עמהם בכפיפה אחת, סובלים הילדים הבריאים כפליים:  מעוולים ומסובכים במעגל העבריינות.  ואנו כלום אין אנו מאשימים בקלות-דעת את הכלל, אין אנו מטילים אחריות ציבורית?

– צא וראה, איזה מצויים בהם, למֵה הם מסוגלים!  אולי הקשה בעלבונות.

 

צאצאי שיכרות, אונס וטירוף-העבריינות אינם בת-קול מחוץ כי אם צו מבית.  רגע קודר שבו נצנצה בך ההכרה, כי הילד אחר, קשה, בעל מום;  כי יהיה מקולל, משוסה.  החלטות ראשונות למלחמה בכוח המְצַוֵה מעשים רעים.  מה שניתן לאחרים בחינם, בנקל, מה שהוא לאחרים מצוי וטפל, ימים בהירים של שיווי-משקל ברוח – הרי הוא מקבל רק כפרס על מאמצי-דמים.  הוא מבקש עזרה:  יאמין – יתקרב, יבקש, ידרוש:  "הצילו".  גילה תעמולתו, מבקש לתקן עצמו, אחת ולעולמים, בבת אחת, בתנופת-מאמצים.

 תחת לעצור בתבונה את התנופה קלת-הדעת, לאַחר את החלטת התיקון, אנו מעוררים ומחישים ברוב בטלנות.  הוא מבקש להשתחרר, אנו משתדלים ללכוד אותו, הוא מבקש להיחלץ, אנו טומנים לו פח-ערמה.  אם הם רוצים בגילוי ובכנות, אנו מלמדים אותם אך להסתיר.  נותנים לנו יום תמים, ארוך, ללא פגם ואנו דוחים אותם בשל רגע קטון.  האם כדאי?

היה מרטיב מיטתו יום-יום, עתה לעתים רחוקות יותר;  היה טוב ושוב הורע – אין דבר.  הפסקות ארוכות יותר בין התקפות נכפּה.  שיעולו נדיר יותר, ירד חומו של חולה-השחפת.  אמנם לא הוטב עדיין, אך לא הורע.  – והרופא זוקף זאת לשבחו של הריפוי.  כאן אין מקום להוציא במרמה או בכפייה.

נואשים, מתמרדים, בזים לאספסוף הנכנע, המתפנק במידות טובות, – עומדים ילדים אלה בפני המחנך;  אך אולי נשמרה בהם קדושה אחת:  שנאת הצביעות.  ואנו רוצים לדכא אותה, לכבול אותה.  פשע-דמים הוא!  אנו מתישים כוחם ברעב ועינויים – ואנו משברים בעריצות לא את המרד, אלא הופעתו הגלויה, אנו מְלַבְּנִים בקלות-דעת את משטמת העקבה והצביעות.

אך הם מסתלקים מתכנית הנקם, הם אך דוחים אותה, מחכים לשעת כושר.  אם הם מאמינים בטוב, הרי יקברו הסודי סודות את הכיסופים אליו.

– על מה הִתַרתֶם לי להיולד, מי ביקש מכם חיי-כלב שלי?

הריני נכנס בסוד התעלומה הנשגבה ביותר, ההארה הקשה ביותר.  עבירה וסטיה די להם ביתרון-הבנה, אֶרך-רוח וטוב עין;  הפושעים צריכים אהבה.  צריך שתרגיש צער למידה הטובה אף שהיא קלה, צריך שתהיה אח לפשע הבודד, המנודה.  – אם לא עכשיו אימתי יזכה בפרח-בת-השחוק?

במוסדי-התיקון עוד אינקויזיציה, עינויי עונשין של ימי-הביניים, עיקשות סולידארית ונקמנות מעוולת.

כלום לא תראו, כי הטובים שבילדים צר להם על אלה הרעים שבהם:  במה אשמו?

עוד לפני זמן לא רב היה הרופא הענוותן מגיש לחולים תרופות מתוקות ותערובות מרות;  היה חובש את הקודחים, מקיז דמם, מרעיב במסדרונות הקודרים של בתי הקברות.  טורח על נוחיותם של הגבירים, נוהג ביבושת-נפש בדלת-העם.

עד שהתחיל דורש – וקיבל.

הרופא רכש בשביל הילדים חלל ושמש, כשם שגנראל הוא שנתן – לבשתנו – לילד תנועה, מאורע עלז, חדוות שֵרות מענג, החלטת חיים ישרים בשיחה ליד מדורה מתחת שמי-המחנה המהבהבים[5].

מה תפקידנו, תפקיד מחנכים, מה מדור עבודתנו?

מפקח הקירות והרהיטים, דממת החצר הקטנה, נקיון האזנים והחצר;  רועה בהמות שלא יבעירו בשדות אחרים, לא יפריעו את המגודלים בעבודה ושעשועי-נופש;  שומר-מפתחות של מכנסיים ונעליים מקורעים, בעל-כוסמת כילי.  – שומר זכותם היתירה של המגודלים ומוציא-לפועל נרפה של קאפּריסה בלתי-מקצועית.

חנות של חששות ואזהרות, מעמד תגרים של בלאי מוסרי, בית-מזיגה של מדע מפוגל, הנוטל את העוז, מבלבל ומרדים, תחת לעורר, להחיות ולשמח.  כסוכני מידות טובות שבזילי זול, אנו חייבים לכפות על הילדים כיבודים וענוות, לרגֵש את המבוגרים, לסלסל רחשים חמים.  בפרוטה לבנות עתיד סולידי, להערים ולהעלים, כי הילדים הם מספר, רצון, כוח וזכות.

הרופא הוציא את הילד ממלתעות-המות.  מתעודתם של המחנכים לתת לו שיחיה, יכבוש זכות להיות ילד.

החוקרים פסקו, כי האדם המגודל מְכוונת אותו התעורה, הילד מכוונו הדחף;  המגודל הוא איש ההגיון, הילד שטוף דמיון מתעה;  המגודל הוא בעל אופי, דיוקן מוסרי קבוע ומסוים, הילד מסתבך בתוהו ובוהו של יצרים ורצייות.  חוקרים את הילד לא כאורגניזציה פסיכית שונה ואחרת, אלא כאורגניזציה פסיכית חלשה יותר, עלובה יותר.  – כביכול:  כל המגודלים – חכמים מופלגים.

ותערובת המגודלים:  קרתנות ההשקפות והדעות, פסיכולוגיה של עדר, דעות קדומות והרגלים, מעשים של אבות ואמהות קלי-דעת, כל החיים חדלי-האחריות של המגודלים, כל כולם מלמטה למעלה.  רשלנות, עצלות, עקשנות קהה, טמטום, מעשי-איולת של מגודלים, טירופיהם ומשובות-שכרונם.

והשקילות, השיקול ושיווי-המשקל של הילד, התחייבויות הסולידיות, הנסיונות בתחומו שלו, רכוש המשפטים וההערכות הצודקים, ההתאפקות רבת-הטאַקט בתביעות, החישה העדינה, הרגשת הנכונות המוצקת.

האם כל אחד יזכה בשחקו עם ילד משחק האשקוקי?

נדרוש כבוד לעינים בהירות, למצחים חלקים, להתאמצות ולביטחה הצעירה. במה מכובד יותר מבט כבוי, מצח קמוט, שׂיבה חמורה, התיאשות כפופה?

גם מוצא שמש גם מבואו.  תפילת שחרית ותפילת ערבית.  נשיפה ונשימה, הלב יפחד וירחב.

החייל גם בצאתו למלחמה גם בשובו ממנה, יכסנו אבק.  גדל דור חדש, עולה גל חדש.  הולכים על מגרעותיהם ויתרונותיהם;  תנו תנאים, כי יגדלו טובים יותר.  – לא נזכה בדין ועל שכמנו מיטת חלל תורשה חולה.  לא נאמר לבני-זנונים:  היו בר.

אין אנו עושי פלא – אין אנו רוצים להיות שרלאטאנים.  אנו מוותרים על צביעות-הגעגועים לילדים שלמים בתכלית

אנו דורשים:  הסירו רעב, צינה, טחב, עובש, מיצר, צפיפות יתירה.

 אתם המולידים חולים ובעלי-מום, אתם הברואים תנאים למרד ולמגיפה:  קלות-דעת, חסרון-בינה, העדר-משטר שלכם.

שימו לב:  את החיים בימינו צר עריץ אדיר:[6]Homo rapax   האדם הטורף:  הוא כופה שיטות פעולה.  כזב הם ויתוריו לחלשים, זיוף הם כבודו לזקן, שיווי זכויות האשה וטוב-עינו לילד.  נעה ונדה הרגשה יתומה – בת חורגת, נושאת כל העוונות.  והרי דווקא הילדים – נסיכי הרגשות, משוררים והוגי דעות.

תנו כבוד, אם לא יראת-ענווה, לילדות לבנה, בהירה, קדושה, ולא נכתמת.    

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] קאפריסיים

[2] נירון (הערת פב"י: בטקסט מופיע ניר ן) - קיסר רומי

[3] פנימיה

[4] חומצן ריחני.

[5] הכוונה לגנראל באדן פאול, אבי הצופיות

[6] "omoH"  במקור המודפס, צ"ל: Homo – הערת פב"י.