_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נאמנות משולשת

דב סדן

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

על דוד פינסקי

 

מאמר א': על מפתן הגבורות

אסופת-מחזות לדוויד פינסקי, (בתרגומו של שמשון מלצר, הוצאת "עם עובד") ניתנה לקהל-העברים בשעה מיוחדת בחיי הסופר – הלא היא השעה, שבה הוא דורך על מפתן-הגבורות.  ולפי שהיא שעת-חג לספרות, לא ייפלא, כי הקורא מבקש להשתהות מעט במבואי-ספר ולהרהר בסופר ודרכו, הארוכה והברוכה, והוא רואה לפניו מסילה הנמשכת והולכת כשני דור ודור, שאפילו מנין תחנותיה בלבד, לא כל שכן הסברן, מצריך יריעת-דברים רחבה.  כי זו מערכת-חיים עשירה – למן עיר-המולדת מוהילב, דרך ערי הילדות והנעורים מוסקבה וורשה וערי השחרות והבגרות לאורך קו-נדודים, שהיו בו נקודות-ארעי, כמו וינה וברלין וערי שוייץ, ונקודת-קבע, כמו ניו-יורק; כשם שזו מערכת-עשייה עשירה – למן ניסויי הכתיבה של הילד, דרך מעשי-היצירה של העלם והאברך והזקן במרכזי-המוקד של תנועת ההתנערות היהודית בחיים ובשירה, ובכל תחומי הספרות ממש, עד עצם היום הזה, שבו מפליאנו הישיש ברוחו הרענן וכוחו החדש עמו.

ובבוא עתה הקורא לסקור את מערכת החיים והעשייה הזאת אין הוא יכול להדיר את עצמו מן ההרגשה המפעמתו, כי הפגישה שבינו ובין הסופר על סף-גבורותיו, היא לא בלבד פגישה עם דמות מובהקת הנטועה ועומדת בלב תולדתה של הספרות, אלא פגישה עם התולדה עצמה.  לאמור, הקורא אינו יכול שלא להחזיק טובה למזל, המזמן לו לראות עין בעין חטיבה של היסטוריה חיה – הלא לפניו סופר, שהיה ממשתתפי "הויזפריינד" לספקטור, וממעורריו ומעודדיו של י.ל. פרץ, ב"יידישע ביבליאָטעק" וב"יום טוב בלעטילעך, כשם שהוא ממשתתפיה ומעוזריה של אכסנית-ספרות צעירה בימינו; סופר שחרש ראשית-חריש וזרע ראשית-מזרע לספרות יהודית מודרנית ועמל בצמיחתה, כשם שהוא מפרנס אותה עד עתה במעלת בישולה; סופר שיגע על כבודו ויציבתו של העמל בישראל בעודו אבק-אדם, והיה מראשוני זוקפי קומתו, כשם שהוא שוקד עד עתה על ערכו כעם עובד בארצו; כללו של דבר: סופר ואדם הניצב לפנינו חולית-חיבור חיה בין שלשום והיום, בין ראשית והמשך, בין ניצן ופרי.  ודומה כי הסוקר במערכה הזאת, המפתיעה בגודש ובריבוי פנים, ומעז להצטמצם על ראיה כוללת, נבלטים לפניו שלושה קוי-יסוד, שלושה קוי-נאמנות.

הקו האחד הוא הנאמנות למציאות העממית ההיולית, הדבקות בהויה ובהוי של בני-עמנו, כפי שהיו רוחשים ומפעפעים בחיותם במשטח הנרחב של חיי ישראל, בין בחרצובות הסטטיקה ובין בנחשולי הדינמיקה, בין במיצר העיירה ובין במרחב הכרך ומשני עברי האוקינוס.  הנאמנות הזאת כללה ממילא את האהבה לשפת ההמונים, שפת אידיש ואת חובת השקידה על טיפוחה ושכלולה ככלי-מבטא ביסוד השירה והאמנות.

הקו האחר הוא הנאמנות למציאות הלאומית ההיסטורית – והוא קו, שרבים מאלה הנאמנים למסד העממיות הקיימת לא ידעו לקיימו, כי מבחינה זו אין ישראל כעמים – הם, היושבים בארצם, על הרוב שני מיני המציאות, הקיימת וההיסטורית, מסגרתם אחת, מה שאין כן אנו, עם גולה ונודד, ושעל-כן אפשר ונאמנות ראשונה תקפח נאמנות אחרונה.  וגודל זכותו של סופרנו, כי ידע להישמר מסכנת קיפוח זה שנתפסו לה לא מעטים מבוני ספרות אידיש, ואדרבא, מותר לומר בפה מלא, כי מבין ראשי ספרות אידיש וראשוניה, אנשי כנסת הקלסיקה שבה, הוא היה יחיד ומיוחד, שנאמנותו למציאות ההיסטורית לא זו בלבד שהעלתה מתוכו את הביטוי התואם ביצירה – הבעיה של גאולת-האומה, הבעיה המשיחית כמרכז-נושא ונושא-מרכז – אלא הוליכה אותו עצמו אל התנועה ההיסטורית, תנועת התחיה, תנועת ציון.

הקו האחרון הוא הנאמנות למציאות החלוצית הפעילה, שבה מתלכדת שכבת ההויה הקיימת ושכבת ההוויה ההיסטורית במסגרת אחת, מסגרת-חייה של אומה השתולה בארצה.  כי הנה הוא הישיש-שבישישים נתגלה כצעיר-הצעירים; בקום מדינת-ישראל הראה במעשה ולמעשה את הדרך להמוני-ישראל, שישב בקרבם בחינת מזקנים אתבונן – הוא עקר את עצמו מכרך ניו-יורק ונטע את עצמו במרומי הכרמל.  ינוב בקרבנו בשיבה טובה ויזכה לראות בזוז ההמונים ההם אחריו, ועיניו רואות ושמחות.

 

[תשי"ב]

 

מאמר ב': קינה לדוד

א

שני רמזי-זכר לשני הספדים גדולים – האחד, ששמעתיו עצמי, כבר בהיותי אברך, ואחר ששמעתיו מפי אבי זקני, בעודי ילד, וקראתיו אך מקץ שנים רבות.  ההספד האחד היה לאחד-העם ואמרו ח. נ. ביאליק – ביקש כנראה, לחסום את הדרך בפני הספדיטור, שהיה מתחכם להעזר בדבר-קינתו של המשורר: ושירת-חייו באמצע נפסקה; שעל כן הדגיש, כי אלה שהיו קרובים אל הנפטר, מבכים אותו בלבם מכבר-הימים, אולם כל עוד גולגלתו הגדולה נישאה על גלי-החיים, היתה עוד נחמה פורתא.  ההספד האחר היה לר' שלמה קלוגר ואמרו בנו ר' אברהם בנימין –ביקש, כנראה, לחסום את הדרך בפני הספדיאַנט, שהיה מנסה לנחמו, כי אביו זקן היה, למעלה מגבורות, אמר: ומי שאין לו אלא בית קטן ויחיד והוא נשרף, או בגד מועט ויחיד וניטל ממנו, האם יתנחם בכך, שביתו ישן או מלבושו ישן?

דומה, כי גם אמירתו של המשורר על רבו ההוגה, גם אמירתו של הלמדן על אביו והגאון מביעות את עצם-ההרגשה, שנתעוררה בנו כמאליה, עם פטירתו של דוד פינסקי.  משפסע ועבר סיפה של שנת-הגבורות, נפתל, בשנותיו האחרונות, גם בתמוטת גופו גם בתמוטת-רוחו, ואף שכולנו ידענו אחריתה הנחרצת של מלחמה-גבורה זאת על כל לגימת-אויר ועל כל הבהוב-בינה, הרי הידיעה, כי הוא נאבק ונלחם, כי הוא ישנו, היתה נחמה, ומשום-כך דוקא שהיה יחיד, אותה יחידות שאין יחידותה בטלה משום יושנה, ואדרבה, יושנה מבליט ביותר את יחידותה.

הלכך זכרוננו עליו גופו, חוויית פגישותינו עמו גופו – היו עיקרה של אמירה ראשונה, ואפילו של הערכה ראשונה עליו, לאחר פטירתו.  מה שקיפחנו עמה לא היו פעליו – ספריו קיימים ועומדים, הם חיים, ודרכו של החי שהוא נלחם לעצמו.  יתכן, אילו זימן לו הגורל אחרית טובה יותר, ונוספו עוד כמה דפים של זקן צעיר, אבל אלה לא היו עשויים לשנות מכלל-החשבון, מכלל המאזן הקבוע ועומד.  אולם שהוא עצמו האריך ימים, שיור חי מדור אחר, מזמן אחר, ושהיה מסוגל לחיות את הדור הזה, את הזמן הזה, מקדים ובן-לויה בנשימה אחת, זו היתה משכורתנו הגדולה.  על ידו ודרכו, האחרון שבחבורת אבות הספרות היהודית, הקרויה חבורת הקלאסיקה, היינו כביכול מחוברים חיבור של-בשר-ודם עם הראשונים.סודה של אותה הרגשה נתגלה לי מפי מכובדי וידידי הישיש, ר' דב-בריש ווייס, כשנפלאתי לרעננותו, רעננות תמיד, של איש חסיד: והוא הציץ עוד בעיניו של זקן, שהציץ עוד בעיניו של החוזה מלובלין.

 

ב

שעל-כן זכר הפגישות החיות עם איש-השיבה, דוד פינסקי, הוא-הוא העיקר הבוקע ועולה עתה מזכרוננו.  כך מבצבצת ועולה לפני שורת הפגישות, שזכיתי בה – החל בחגיגה המרהיבה לכבוד יובלו יובל-השמונים, הופעתו הגדולה הראשונה בארצנו, בפני מאות מוקיריו, וכלה בעצרת העממית, לרגל הופעת תירגום הרומן שלו "נח עדן", הופעתו הגדולה האחרונה בפני אלפי-פועלים.  ובאמצע – המסיבה לכבוד פתיחת-הקתידרה ליידיש במכללת-ירושלים, כשנאומו היה גם בחזקת פתיחתא גם בחזקת הסכמה למיבצע החדש.  ובין שלוש הפגישות הבולטות ופומביות יותר, משתרבבות כמה וכמה שיחות, פרטיות יותר, בביתו על הכרמל, ותמיד לא זו בלבד שנתקיים אלא גם נתגבר הרושם, כי אנו כולנו, המדברים עמו, שומעים אותו, רואים אותו, זוכים להזדמן לא בלבד עם סופר מעולה, אדם נאצל, יהודי גדול, אלא עם עצם תולדתה של הספרות היהודית בדורות אחרונים.  במחיצתו של פינסקי כמעט שאי-אפשר היה שלא להרהר: כשהוא נולד במוהילב, היה עוד מנדלי פירמה צעירה ביותר; שלום עליכם שוטט עוד בסביבי בר-מצוה; ואילו י. ל. פרץ, אמנם כבר אברך-מה, הוצרך עוד לחכות עד שאותו נער בר-מצוה יגדל ויציג אותו הצגת-פומבי, על ידי הפואמה ”מאניש" על דפי "יידישע פאָלקס-ביבליאָטעק", וכשגדל אותו ילד בן-מוהיליב נעשה משענת-ראשית לספרות היהודית, ומה צירופים שנצרף ושלא נצרף, הרי הוא הרביעי לשלישייתה הקלאסית.

פינסקי הזקן והצעיר-תמיד בביתו החדש והישן-תמיד, הבליט יותר מבכל זמן אחר ומבכל מקום אחר, אותה היסטוריות חיה שלו ושבו, זה היה הרקע, שעליו הסתמנה, ביתר-הדגש, דרכו מעיר-מולדתו מוהיליב דרך עיר-מגוריו מוסקבה, שהגיע אליה בשנת בר-מצוה שלו, עד אותה פגישה מכרעת עם י. ל. פרץ בווארשה; אלו שלוש תחנות חייו הראשונות והחשובות, שמצטרפת להן תחנה רביעית – הופעת-הבכורה שלו על דפי "הוזפריינד" למרדכי ספקטור והשתתפותו ב"יום-טוב-בלעטלעך".  אפילו ידידיו הזקנים ביותר שהתכנסו בביתו על הכרמל, לא יכלו שלא לראות את ארבע התחנות האלה כראות תחנות פריהיסטוריות.  על כרחם פקדתם חווית-כפל – מכאן נישא רחוק-מכל-רחוק נוסח של סיפור ישן-נושן, ומכאן ניצב, קרוב מכל קרוב, כמעגל ד' אמת, הגיבור האחרון של אותו סיפור ישן-נושן.  ממילא נתגברה הפליאה לרעננותו הפינומינאלית-ממש של אותו גיבור – זכרונו לא נשמט לו שום קו, ואף לא שום קמט מדרכו הארוכה; פרקי—הזכרונות הגדולים וקטנים שפירסם, ויותר מהמה הפרקים-שבעל-פה שזכינו לשמעם, שימשו עדות מהימנה לכך.  אך עיקר-הפליאה היה, ששלל-זכרונותיו, שלא-זו בלבד שנתקיימו בו השרשרות השלובות של מעשים ומאורעות, אלא נשמרו בו גם צליליהם, צלילי-הלואי הרגשיים ואפילו צלליהם צללי-הסתר האפקטיביים, לא נעשה לו מעמסה מדכדכת, אלא סמוכה מסייעת להוויית-העכשיו.  שילוב מופלא זה של זכר אתמול רחוק כל-כך וחווית היום קרוב כל-כך – זו מתת-חסדו של פינסקי הישיש בביתו הצעיר.  כאילו הוא עצמו היה האופק הרחב-והנהיר מעל הר וים.

 

ג

פשר החידה הוא בעצם-יצירתו, שבה נאחדו יסודות רחוקים, ריאליסמוס אקטואלי ופרספקטיבה היסטורית, רטטי תחיה עתה ועוויות-משיחיות מאז, כשכלל-הבינה וההבנה של היום ואתמול, של עתה ושל אז, נפעל אמנם מכוחה של קטביות, אולם הרוח היוצרת מבקשת להחלץ ממנה ולהגיע ואף מגעת לעיגולה של הכוליות.  אם נחפש יפה-יפה יתגלה, כי פינסקי והוא לא בלבד רביעי, אלא גם ראשון – השלישיה הגדולה פסעה פסיעה הגונה בדרך אל הכוליות: מנדלי, מתוך שהקיף חטיבה שלימה של חיי היהודים בתחום-המושב; שלום עליכם, מתוך שהרחיבה בקו-הנדידה למן תחום-המושב עד איסט-סייד; פרץ, מתוך שהעמיקה עד לשרשי העבר הקרוב, הוויית החסידות, התנועה היהודית הקולקטיבית הגדולה האחרונה בגולה, אבל שום אחד מהם לא פסע ועבר את זמנו וממילא לא פסע אל תוך התולדה.  הרביעי, פינסקי, נראה היה, לפי ראשיתו, שנגזרה עליו התגדרות בתחומי קודמיו.  אבל אפילו "משפחת צבי", עם כל הסכמאטיות שבה, מעמידה את המציאות היהודית, עין בעין, בפני התולדה, ושורת-הגיונה של נגיעה ראשונה וקלה זאת בכנף-הקורות היא שהבשילה מערכת חזיונות, מראשית החסידות עד לתנ"ך.

אולם דין שנזכור, כי אין כאן לפנינו ההופעה המצויה של סופר, שתחילתו ריאליזמוס וסופו רומנטיקה, באופן שבתקופתו האחת היא בבחינת כולו-היום, ובתקופתו אחרת הוא בבחינת כולו-אתמול.  כאן לפנינו הופעה שאינה-מצויה, אך במעמדנו המיוחד היא טבעית, הופעת סופר, החי את היום הקרוב מכל קרוב ואת האתמול הרחוק מכל רחוק כאחדות גדולה, באופן ששיטוטו או מרוצתו בין היום ובין אתמול מצוינים בכושר-תנועה גמיש להפליא.  רצונך דרך יהודים ישן והוא; הכתוב הרחוק, שספג אל קרבו אויר-קדומים, חי במלוא-חידוש של נעורים, בתוך הפירוש או הדרוש הקרוב, שספג אל קרבו אויר ימינו עתה.  רצונך, הרי ברית-הפלאים החיה בין האתמול ההיסטורי ובין היום הריאלי מסתברת מתוך חיבורה למחר המשותף, המחר ההוא, שהוא כבר עתה חלקו של היום, המחר שפינסקי יגע עליו מדעת, אפילו מעשה-תכנית, ומשבקעו זהרורי-שחריתו, הוא אף בירכו ברכה של סמל – אחרון הראשונים הניח את הגדולה בקהילות-היהודים שבגולה והשתקע בישראל, כשם שבירכו יום-יום ברכה של ממש – מי שראה, כיצד אותו אציל ישיש, זקן-הכבוד של כל סופרי-היהודים בעולם וחבר-הכבוד של פועלי-נמל-חיפה, היה מצמצם שמורות-עיניו ומצל עליהן בידו מפני החמה הקופחת, כדי לקלוט מראה מלוא רוחב הים ולצוד במבטו הער כל אנית עולים חדשה ראה בחוש, כיצד חטיבת תולדות ישראל מברכת את המשכה שלה עצמה.

 

[תמוז תשי"ט]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה