_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שם דבר

דב סדן

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

על נחום מאיר שייקביץ

 

מאמר א': עם זכרונותיו

א

אתה רואה או הוגה שלוש אותיות אלו ואומר: שם-דבר.  אבל אם תהרהר מעט תודה, כי הוא לך שם שאין מצטרף לו, בהכרתך או בזכרונך, דבר.  אדרבה, נסה ללקט פזורי-ידיעותיך בו, אם לא תכיר, כי אפשר ואתה יודע משהו עליו, אבל ודאי שאין אתה יודע, או כמעט שאין אתה יודע אותו.  אתה יודע עליו – אי-אז ואי-שם היה מחבר פורה ביותר שכמות חיבוריו היתה בפורופורציה הפוכה לאיכותם וכלל-קרואיו נחותי-עם וירודי טעם, וכבר ישב עמו לדין שלום עליכם בכתב הפולמוס "שמרר'ס משפט", ופירש על מה ולמה ראוי לבור לחיבורים אלה מיתה מגונה, שהיא, כנודע, לא איחרה לבוא.  ואפשר וכראיה ניצחת לצדקת הגזירה הזאת היא לך, שאתה עצמך, ביחוד אם צעיר אתה, לא קראת בחיבורים אלה אפילו שורה אחת.  ומפה לאוזן חוששני כי לא קראת גם בכתב הפולמוס ההוא אפילו שורה אחת.  וכאן וכאן אתה סומך על המוסכם.

אבל דוקא משום שאתה צעיר, הדין נותן, שלא תהא סומך על כך, אלא תנסה לבדוק, האמנם הדעה הקבועה ראויה לה שתהא בעינה עומדת, כלומר האמנם הדיוקן שנקבע לאיש בתודעת הקורא, ששוב לא קרא לא אותו ואולי גם לא עליו, אלא סמך על השמועה מפי קורא לפני דור, הוא דיוקן, שיש בו משורת-הדין וממיצוּי-האמת.  ודע, כי אם תתעורר לבדיקה זו ותקרא מחיבוריו  – וזו מלאכה לא קלה, שכן מנינם מפליג מעבר למאתים – ספק אם תוכל שלא להצטרף לאלה, שכבר טרחו בכך, וראו חיבה לעצמם לבוא ולהוכיח, בטעמים ונימוקים נאותים, עד מה דמותו ותעודתו של האיש בתולדות-הספרות ראויות למעמד אחר, מכפי שנקבע להם בתודעתו של דור אחרון.

 

ב

אם תאמר לבחון עמידתם של בני דורו אליו חובה שתזכור, כי בדרכו לספרות ובה עמדו לו שושבינים נחשבים, רש"י פין וא"ב גוטלובר, אך לימים גברה יד מתקיפיו, שגם הם נחשבים היו, דובנוב וצדרבוים, ואחרון אחרון, שלום עליכם, הכביד.  אולם ממרחק-הימים, שבו נראים הדברים וקישורם ביתר בירור, בולטים ראשוני מגיניו – מהם שאול גינצבורג, בעל בינה היסטורית, שיש בה ריווח-ראיה הגון, ושטרח להראות, עד מה הקטגוריה הפליגה במגרעות והאפילה על היתרונות, עד מה חידדה את צד החובה ועד מה עמעמה את צד הזכות, והוא שהטיל את התביעה: ריוויזיה.  אף נמצא מי שניסה לדרוש את התביעה הזאת הלכה למעשה בחיבור מקיף הוא א. וויוויורקה (1931), ונצטרפו להם סופרים שונים, והצד השוה שבדבריהם הודייה בסגולותיו המצוינות – הפאבולריות העשירה, הדמיון המשופע, הלשון הרהוטה להפליא.  אמת – היא, הלשון, היתה מטרה לחיצי יריביו ונתלו בה רוב גינויים, אולם שורת האמת מחייבת להודות, כי לא היה בזמנו בן-יחיד לחטאי-לשון, והיו, וביחוד א. מ. דיק, שהגדילו ממנו ועם זאת לא השתערה עליהם חמת-הביקורת, כדרך שהשתערה עליו.  ולא עוד, אלא המדקדק ימצא, כי בסיפוריו, שהם אוצר בלום לחקר הווי, דוגמאות מובהקות ללשון העשויה למופת לפי שהיא כמתכונת לשון-עם ממש ואין בה לא פגם ולא דופי מבחינת טהרתה ונאמנותה, הלא הם סיפוריו, שבהם מדבר איש-העם, בין במונולוג ובין בדיאלוג, ועתים לשונו גוברת גם על סיגי התערובת (דייטשמעריש) היודעת לרוב לצמצם עצמה על החלקה הדסקריפטיבית.  ומבחינת התוכן וערכו יש גם פנינים יקרות של ספרות-עם, וראה כוחה של גושפנקה של סברה, שנעשתה בגזירה מוסכמת, שגם המרחיבים והמקילים בעניני אנתולוגיה, לא מצאו לכנוס פנינים אלה באסוּפותיהם.

 

ג

אמת, כי גם עתה, שהרויזיה היא במלוא-תנופתה, לא נפוגה הדעה הפוסלת מכל וכל – ספק אם שמואל ניגר זז מדעתו, כי מאות החיבורים האלה היו בחינת שלב, שסולם התפתחותה של ספרות יידיש יכול היה בלעדיה, אבל דומה, כי הקיצוניות הזאת עלולה לה בדידות מזהירה.  שכן הדרישה להעמיד את שמ"ר בכלל אבות ספרות יידיש בדורות אחרונים היא כדרישה הגוברת והולכת, וכבר נמצא מי שקבע את תארו – כשם שאנו תולים בו בסבא מנדלי כינוי: אונדזער זיידע, כלומר אבינו הזקן, כך יעקב גלאט שטיין מעוררנו לתלות בו בשמ"ר כינוי: אונדזער עלטער-פעטער, כלומר דודנו הזקן.  ונראה, כי תמורת-ההערכה הגיעה לשיאה בדברי ג. שופמן: "שמ"ר היה בלי ספק הופעה פינומינאלית, מין גאון, מין בלזק.  יליד זמנו היה ועל כן היה אשר היה.  אילו נולד וחי בימינו ודאי סופר גדול היה לפי המושגים המודרניים".

דברים אלה נאמרו למקרא ספרן של בנות שמ"ר, שנחלצו לכבוד אביהן בספר רב-ענין "אונדזער פאָטער שמ"ר", שבו ניתנת גם ביוגרפיה מפורטה, גם ילקוט דברי הערכה, ביחוד ברוח הריויזיה הנזכרת

 

ד

ועיוות גורר עיוות – שמ"ר טיפח גם ערוגת יצירה עברית וגם היא קופחה, אולם הקטגוריה, שנקשרה עליו, לא התכוונה בבירור לפינה זו.  כי בה נמצא לא בלבד בקו-המשוה של טובי המספרים העבריים בדורו, אלא אף עולה עליהם בכמה תגים מיוחדים – חיות של תיאור וגמישות של לשון.  חוקרי הספרות העברית,  בבואם לדבר בו (הכוונה לסיפוריו: "כויה תחת כויה", "מומר להכעיס", "קין או מות ישרים", "הנידחת" ועוד) מדברים בו בהבלעה ולכל המרובה הם עונים אמן חטופה.  ואף בפינה זו לא נעשה עמו חסד המעט הנעשה לסופר – כינוס נפוצותיו.  ואולי פירסום תולדותיו הכתובות בידי עצמו ושיריו השונים – יהא כהתחלה לכך.

 

[ה' אלול תשי"ב]

 

מאמר ב': משפט וערעורו

משפט שמ"ר – כך נקרא כתב-האשמה הנודע, ששוב אינו ידוע לקוראי-ימינו אלא על פי שמו ועיקרו בלבד, באופן שפסק-דינו קבוע בדעתם,אבל פרטי-דיונו עלומים מידיעתם.  שעל-כן אפשר ויהיו סבורים, כי המשפט היה כדרך משפט, שראשית-חובתו שמיעת שני הצדדים.  ולא היא, שכן כתב-הקטיגוריה נעשה, בשינויי-גירסאות רבים, התעודה היחידה הנזכרת והולכת, ואילו כתב-הסניגוריה אינו ידוע ברבים, אפילו על פי שמו, לא-כל-שכן על פי עיקרו.  ואף אילו נזכר – ספק אם, מהיותו תשובה-תגובה של ניגש ומגורה, היה בו כדי לעשות את המשפט משפט.

אך גם בפרשת-משפטים יש בחינת נדחה. מרחק-הימים, הרואה זכות וחובה לעצמו לחזור ולבחון מוסכמות, ביחוד אלה שנעשו מטבע של שיגרה המתגלגלת באפס-בדיקה מפה לפה ומעט לעט, הוא מילא עורך דין, ולפי ששוב אין לפניו משוא-פנים, הוא משכיל לראות את שלא רצתה או לא יכלה לראות קירבת-הימים, זכות הבחינה החוזרת וחובתה גרמו גם לחידוש משפט שמ"ר בימינו, שפירושו קודם-כל מניית החסרון של המשפט באינסטנציה ראשונה – שמיעת הצד האחר, צד הנאשם.  וכרגיל במשפטים באה גם התביעה האזרחית, משפחת הנאשם, ומשמיעה דברה – והתביעה הזאת כתובה בספר שלפנינו ("אבינו שמ"ר", תירגם אהרן ויסמאן ירושלים, 1953).  שלוש בנותיו המחוננות של הסופר מביאות לפנינו עדות כפולה – תיאור הדמות כגילויה ביריעת החיים; תיאור פעלה בגילויה במגילת-הספרות.  ודאי אינו דומה משקלה של עדות ראשונה, שסמכותה גדושה, כמשקלה של עדות אחרונה, שסמכותה מחזקה, אבל כאן וכאן נתקיימה אהבת האמת לשמה, ובבוא בית דינה של תולדת-הספרות לפסוק דינו המהימן, יסתייע בעדות כפולה זאת, שניכרת בה המתיחות הנאמנה בין זכות-הקירבה ובין חובת-הריחוק.

ציבור קוראינו, שדעתו נתעוררה על הספר סמוך לצאתו לאור במקורו, ישמח לראותו בלבוש עברי.   ולא עוד, אלא מהיות עתה בידו גם ספר זכרונותיו ושיריו של שמ"ר גם ספר תולדותיו הכתובות בידי בנותיו, יצפה לילקוט ראוי של מבחר כתבי שמ"ר, שייצרר בצרור הערכים הקיימים של ספרות הדורות האחרונים.

 

[תשי"ג]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה