_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר מסע תימן

יעקב ספיר הלוי

לתוכן הענינים

א: מִסוּאֵס לְגִ'דָה

כאור בוקר למחרתו,[1] תורן הספינה פרשה נס, וכזרוח השמש הרימו אֵיל המעגן ותקם ללכת.[2]  הספינה הקטנה הזאת מלאה כצאן אדם מוסלמים, ועמהם גם נשים וטף ההולכים לחוג חג, ומהם להקדיש כל ימי חייהם קדש בעיר מקדשם מֶכָּה, אשר שם בית מדרש נביאם ומחוקקם.  ושם הבאר לחי רואי, אשר חוק הוא להישמעאלים מימות עולם גם בטרם לֵדַת חוק מחוקקם להתאסף שמה לחג, וכן כתב ר' אברהם ן' עזרא בפרשת לך לך, כי בכל שנה היו חוגגים[3] הישמעאלים אל הבאר הזאת.  גם היום יקרא באר זֶמזֶם.[4]  אלה הנוסעים קדש יאמר להם, עטרת ירוקה בראשיהם, מתקדשים ומתטהרים, וזכרון נביאם, אשר יקראו לו מֻחמד רסוּל אַללָה[5] לא ימוש מפיהם.  ומהגדת ספורי גדולת מעשיו ונפלאותיו, נוראותיו וגבורותיו, לא יבלו שפתותיהם ולא תמלא בטנם.  בלילה שלמחרתו יום הששי יקראו בספר מֻעָאד' אבן גָ'בֶּל "פטירת הנביא"[6] זכרון יום מותו, ואיך הלקחו השמימה בא אליו המלאך גבריאל והעלהו על כל השבעה רקיעים והראהו הגיהנם והגן עדן ומושב כל הצדיקים אבות העולם והנביאים, אשר עמדו עוד בחוץ לשער הגן עדן ולא יכלו להכנס לשבת במקומם עד שהוא הפגיע והמליץ טוב בעדם ובאו אז על מקומם בשלום, וכאלה דברם אין קץ.  ובעת יקראו בזה יתלהבו ברגש רוחם, יחוגו וינועו עד תסור מהם כמעט ההתגשמות, ויתנפלו כמשפטם ויפלו לארץ כמתנבאים.  אף גם שֵׁם היהודי יקללו אז, אשר עמד לשטן לו להפיק כל זממו, ויחרפו גם הנוצרי שהוא כופר באחדות האל ויתנוהו לשמצה, כי אך המה מנעו כל טוב העולם, כי אז אם הביאו צוארם תחת עולו כי עתה כבר שבה אליו כל מלכות השמים.  אך למותר להאריך לשון למבינים איך הייתי לקוֹץ מכאיב בעיניהם בהכירוני כי עברי אנכי:  "סורו טמא"  "נג'ס"![7] קראו לי, "אל תיגע בנו כי תקדשנו".  בלי יכולתי לגעת בכל אשר להם, ולא לשתות מכליהם או לשאוב בכלי מים מבור הספינה, וגם כי שלמתי חלקי בהמים, אך עבד הכושי בטובו למען מתן ה"בקשיש" היה ממלא כל בוקר מעט מים בכליו ושופך מלמעלה הלאה לתוך כליי, בלי לנגוע בקצהו.  לא אחת ולא שתים אמרו להשליכני מצוּלה בלב ים, ואני הייתי כשה נאלמה ונשמרתי לבלתי אפגשם ואנגעם.  וישבתי תמיד לבדי בירכתי הספינה וספר קטן בידי, ותפלתי זכה וקצרה בעלות השחר בטרם יכיר, בעוד לא העירו משנתם.  אם בא רוח חזק או נעדר הרוח כולם פה אחד:  לחטאת היהודי הקורא בספרו, ומנעוני מהחזיק ספר בידי.  ואמרתי להם:  "מַזמוּר דָאוּד הֻוַ"[8] ורעמו עוד יותר:  מה ליהודי  חלק בדוד?   לחן ולכבוד היה לי אם עבדי עולם הכושים היו מספרים עמדי, למען השג להם מתן "בקשיש" או צליל לחם חטה מאשר עמדי אשר אכלום בהחבא.  כל מאכל אדם בערים האל ועל הספינות הוא לחם דוחן אדום.  פה ידעתי כי הדוחן אינו מה שקוראם באשכנז ורוסיא "הירז",[9] כי הוא מין בפני עצמו, כמו מין דוּרא שבארץ ישראל.  ויש מזה שני מינים, לבן ואדום, והוא גדל על קנים ארוכים מאד, בגובה שמונה או עשר אמות.  וזה שמוֹ בערבית "דוּחְן" ועושים ממנו לחם כמו מחטים ושעורין, ומערבים גם בקמח חטים ושעורים ופלין.

ראש חודש טבת אחר הצהרים נהיה רוח סועה, וסער מתחולל ענן גדול וגשם, ויתחרו להשיב אל היבשה לנוח בלילה כמנהגם, ולא יכולו, כי היה הולך וסוער, ונתרחקנו נדוד אל רוחב הים, תועים בדרך.  אז היינו באסון נורא.  ירכתי הספינה נשברו, כן תָרנָה נע ונד כקנה, והנס מפרש הספינה נקרע לקרעים.  הספינה מלאה מים, מגלי הים מתחת אשר ישטפו יעברו ירומו כמו נד, וממעל לראשינו יריקו, והגשם מן השמים דלף טורד מאין הפוגות.  בית מנוס אין בספינות האלה, ולא בתי אוצרות[10] מטה, רק ימלאוה משאות סחורות מלמטה עד למעלה, ועליהם ישבו ישנו הנוסעים והמלחים, באין מחסה מזרם מטר ומשרב חום היום, זולת חדר אחד מאחריה למטה, לרב החובל, לכלי הספינה, וליקירי נכבדי הנוסעים העשירים, או לנשים המרבים במחירה.  וגם שמה איש את רעהו ידחקון.  בלילה ההוא גדלה הצעקה לחרדת אלהים.  המה צעקו וקראו בקול חיל:  "חי אללה לא אִלָא אללה מחמד רסול אללה" (אהה אלהים, אין אל אלא אללה, ומחמד שליח וכו') קול המולה מאין הפוגות.  אני שכבתי גלמוד לוטה באדרתי וסביבותי מי ים סוף חבוש לראשי, עוד מעט תהום יסובבני חס ושלום.  הלא תבינו, ידידי רעי, מה היה אז עם לבבי, מה היה מוצא שפתי, אנה פנו עשתנותי.  לחרדת אלהים נרדמתי ותמונת אדוני אבי מורי ורבי הצדיק מורנו הרב נתן, זכר צדיק לברכה, על פני חלף עבר, במחזה אשר חזיתיו כרחם אב על בנו יחידו אשר אהבתו נפלאה.  ידעתי כי זכותו עמדה לי להציל חייתי ממצוּלוֹת ים סוף (כאשר עוד ראיתיו בחלום בהקיץ עת צרות אחרות, אשר היתה לי תקוה טובה אחר כך ואחרית שלום).  ובבואי אל עיר ג'דה[11] כתבתי לביתי לעשות ערך נר וצדקה לנשמת הצדיק אדוני אבי מורי ורבי, זכרונו לברכה, הנראה אלי ביום צרתי. חצות לילה עבר גם הענן, כלה וילך, והגשם חלף, הסערה קמה לדממה, והים עמד מזעפו.

כאור בוקר עמדו הנוסעים הקדֵשים ויריבו בחזקה עם רב החובל, כי הדיח עליהם הרעה בהביאו אתם איש יהודי טמא לקדשם בנסיעתם זאת המתקדשת ומתטהרת.  כזוללי בשר אדם לבשו אכזר לתפשני ולהשליכני מצולה בלבב ים.  אך רב החובל אשר הָפקדתי על ידו מאיש סוחר ונכבד בעיר סואֵס, אשר פקד עלי וגם ערב בעדי לשמרני לבל יאונה לי כל רע, גם ידע כי איש איירופי אנכי ובידי תעודות קונסול ונקה לא ינקה, החזיק בי בכל עוז ולא נתנני טרף לשיניהם.  אבל אימת מות נפלה עלי ופחדתי לנפשי כל רגע.  מאז והלאה לא קרנו עוד אסון.  אבל גם רוח צפונית, הצריכה לנו, לא נשבה להצלחת דרכנו, רק בבוקר עד קרוב צהרים ולעת ערב, ואז עמדה ללון.

ככה עברנו על כמה ערים וכפרים וביום שנים העשר[12] באנו לעיר גדולה של ערביאים הנקראת יאמבּא,[13] ועמדה שם כיום תמים.  פה הוריד כמה משאות של סחורות, פה ירדו כמה מהנוסעים ללכת שלשה ימים ביבשה עד עיר רבתי אל מִדינָה, היא ספרה (כאשר תרגם רבינו סעדיה גאון "ממשא בואכה ספרה"[14] "מן מכה אלי מדינה") מקום שם קבר נביאם ומחוקק דתם הקוראן מחמד ומשנהו עמַר וחותנו אַבּוּ בֶּכר (אומרים שהיה יהודי בגדאדי, לפנים שמו בישראל בכור, ומעלתו גדולה אצלם, כידוע בספריהם), היא קרית מלך רב, מושל החיים והמתים, אשר בידו היה גם נפשות אדם הראשון, חנוך, נח, והאבות יוסף, ישי דוד ושלמה ומשיח, אשר בעלותו חיים לשמי מרום הושיבם אצלו לכסא כבוד בגן עדן להתעדן על כל טוב תענוגי בני האדם שהם, בהמה המה, להם אלף נשים עלמות ופילגשים אין מספר וכו', כידוע מהבליהם.  ואולם לא אכחד, כי אמונתן אמונת אימון, לא יסוגו מפני כל ויכוח, וכל חקר לא ידיחוּם ממקומם.  ולא אכחד תחת לשוני, כי כאשר בנתי על כל עניניהם, ראיתי כי בכל שגעונותינו הועיל להם הפראי הזה תועלות רבות ומדות נכבדות, בתתו להם אמונת היחוד בשלימות (וכאשר העיד הרמב"ם ז"ל באגרותיו), גם נתן להם חוקים טובים ומשפטים ישרים אם ישמרום כראוי.  אף גדר בעדם דרך החקירה והעיון ואסר בפניהם כל חכמה וכל למוד תבונה בתבנית העולם.  על הקוראן ישענו, ועל מפרשיו יסמכו.  בו כל דעת וכל לקח, בו כל  מעינם, וזולתו הכל הבל.  הם יאמינו כי כל הקורא בהקוראן יהיה מאיזה דת ואומה, ידבק ויתקדש באמונתם ודתם.  הפעם ספרתי להם דבר מהקוראן ואמרתי שקראתיו וידעתיו כולו.  לא האמינו:  "היתכן", אמרו "איש יקרא הקוראן ולא יאמין בו אמונת אימון?"  גם בעיני יפלא:  איש יקרא הקוראן ולא יבין...?  מהעיר מֶדינה לעיר מֶכּה מהלך שנים עשר יום ביבשה.  כל הארץ הזאת נקראת אל חאגג (מקודשת).[15]  פה גדל והצליח[16] בכל מלחמותיו ונפלאותיו.

לעיר הזאת יאמבּא לא הניחוני רב החובל לרדת, לקנות אוכל להשיב נפש ולנוח בה מעט לשאוף רוח היבשת, כי אמר פן יבלעני יושב הארץ בהכירני, כי לא ידרוך בה כף רגל יהודי ונוצרי.  וישבתי בספינה, והוא הביא לי צרכי.  מאנשי העיר הביאו אל הספינה למכור מאכל לחם דוחן, דגים ובצים, ורציתי לקנות גם אני.  שאלתי על המחיר והשיבוני כמנהגם:  "תן מה תתן".  ואם אומר:  "כך וכך" יאמרו:  "עוד תוסיף", ואמרתי:  זה די, אמר: צַלָא עַלָא א-נֶבִּי" (שאל לשלום הנביא),[17] והשומע צריך לענות:  "עַלַיהִי א-סַלָאם" (עליו השלום).  וכאשר לא עניתיו בראשונה, והוא נחש ינחש להגיד לי כזה עוד הפעם, ולא עניתיו אלא המלות, כעס עלי ויאמר לי:  למה לא תברך שלום הנביא?  והמלח העומד אצלינו אמר לו:  הוא יהודי.  כשמעו כעס עליו ויקללהו קללה נמרצת, מדוע הביאני עמהם, ותפש בסכין הארוכה התקועה בחגורתו לשלפה עלי.  וימהר המלח ויהדפני אל חדר רב החובל וסגר הדלת אחריו, ולא יצאתי החוצה עד הלילה, ועד הלכה הספינה.  למחרת הייתי נחבא אל הכלים.

 

ב: בנמל ג'דה

ביום השמונה עשר, י"ב טבת, באנו לעיר ג'דה (21 מעלותיו ברוחב, 65 באורך),[18] היא העיר הגדולה האוספת אליה כל מחנות ואורחות הישמעאלים ממצרים ואפריקה הצפונית, מכוש וכל גלילות הודו, מטורקיה, מסוריה, מבגדאד, מכל הממלכות אשר ימצאון שם מוסלמים (זולת מוסלמי עג'ם (פרס) המאמינים בנביאם עַלִי, לא יניחום לבא שמה) יתאספו לתוך גִ'דָה אל הקיץ ללכת בקול המון חוגג לחוג ולהתקדש בבית מדרש נביאם ומחוקקם הנקרא "בית אללה" (בית אלהים), היא עיר מכּה ולהקריב "הקורבּאן" על ההר מחוץ לעיר, ושמה יתבודדו אחר הקוראן שלשה ימים, אחר כך קדש ("חָאג'")[19] אמר לו.  אנשים לרוב אשר לזקנותם או לעצלותם ישארו שמה להקדיש כל ימיהם במדרשם בעיר הזאת, שמה יאכלו את חוקם לחם אנשים דבר יום ביומו מפת בג ההקדשות וההכנסות אשר יפלו למקום הזה בכל שנה למרבה, ושמה בתי מבשלות לחם ונזיד, לאיש חוקו ארוחת תמיד.  מרוב אדם ובהמה והאויר החם והמאכלות הכבדות והמזוהמות, ושארי סבות אשר לא טהורות, ישלוט בהם דבר ומגפה להמעיטם.  וזאת יקרה לעתים קרובות תמיד, אבל המת אצלם במגפה, קדש הוא להם, כי לא יראה עוד פני גיהינם, וּבשֶגַם במקומות הקדשים האלה, מֶכָּה, מדינה,אשר הנביא ישיבנו לימינו, אשרי הזוכה למות שם במגפה הזאת.  ושמעתי אחד קדש מהם ספר לפי טומאו[20] לעדת מרעיו, שלפני שלש עשרה שנה בא עם אביו הזקן לחג'[21], ואחרי חגגם[22] גם בעיר מדינה, היתה בם מגפה גדולה, עד אפס מקום לקוברם, והיו משליכים כמה יחד בבור אחד.  והעשירים והמיוחסים קונים להם מקום קבר בכסף מלא בבית הקברות הישן סביב מערות הנביאים שלהם.  וגם אביו הזקן זכה ומת במגפה ההיא, גם איש עשיר נכבד אשר קנה לו מקום יקר אצל הנביא, ובהחפזם להוליך ולקבור האיש העשיר ההוא, השליכוהו באחת הבורות, וישובו אל המתים הנשארים והוא נשא גם את אביו לקברו באשר ימצא ובראותו את אשר עשו להעשיר, נתן שכר אנשיו הנושאים את אביו, א' שקל כסף לאיש, והוליכו את אביו וקברוהו בקבר העשיר אשר כרה לו אצל הנביא, ותהי למופת.  בספּרוֹ המעשה צהלו פניו, והשומעים התפלאו ואמרו:  כמה מאושר אביך ואשריך בן יקיר!  בשנה הזאת באה אֵם המלך והסולטאן הגדול עַבְּד אל מֶג'יד מקושטא[23] עם החג'.  ואחרי חגגה במֶכָּה, הלכה משם על דבשת גמלים בשממות ציה, עם כל הכבודה, לעיר מדינה, ולא עצרה כחה הרכה וענוגה, והמגפה הדביקתה, ותמת שם בדרך והביאוה למדינה ותקבר שם, וכבוד גדול עשו לה.

טרם ירדו הנוסעים ויציגו כפות רגלם על יבשת ג'דה, ירחצו כל גופם במי מקוה אשר בכפר מחוץ לעיר, ויפשטו את בגדיהם אשר לבשו בם (הֶקְדֵש לעניים), ואך בשמלה לבנה ארוכה כשמיכת המטה יחגרו את מתניהם עד שתותיהם, וראש השֵני[24] יעלו על החזה והכתף, ויהיו הולכים כן ממתניהם ולמעלה ערומים בלתי החזה והכתף, וזרועותיהם חשופות וראשיהם מגולות.  כי גם העיר הזאת, ג'דה, מקודשת להם בעבור עצמות אחד קדש, עמַר אִבְּן אל כַ'טָאב, שנקבר בה אצל שער מֶכָּה, ועליו בית   מסגד גדול, בנין קדום יפה, ושם גם בית מבשלות לעניים ובית האסורים לנכבדים.  וככה ילכו ערומים עד בואם לעיר מכּה, ושמה יפשטו השמלה הזאת ויתעטפו באחרת.[25]

גם בעיר הזאת (פתח מכּה) יזבחו זבחי שלמים ("קוּרבּאן").  ומלפנים לא הניחו יהודי ונוצרי לרדת אליה, ואחת דתו להמית או להמיר דתו.  ואך זה מקרוב ישבו בה (שלא מרצונם) שר ציר צרפתי ובריטאניא, בעבור ספינות וסוחרי הודו אשר לענגלאנד וצרפת יבואו שמה בכל שנה, ולרגליהם באו עוד סוחרים נוצרים לגור בה ופתחו גם בית משתה, ולא ארכו להם הימים.  ובחדש אלול התרי"ח,[26] עת האסף אורחות החוגגים, מצאו עלילה על שר בריטאניא, אשר הוריד ושבר דגל התוגרמי על ספינת בריטאניא, ונקבצו עליו וסבבו ביתו והרגוהו, אותו ואשתו וזרעם.  ואח"כ הלכו בחימה שפוכה זאת ועשו כן להשר צרפתי ולכל הנוצרים הסוחרים, כשלשים וחמשה איש ואשה, ועשו בהם שפטים בשצף קצף, שללום ובזזום בקנאת אף וחימה, ויסחבום מתים בכל חוצות העיר ונתחום לנתחים לפני הכלבים ועוף השמים, בטבעם המר והנמהר, אשר לא יבינו לאחריתם כי מרה תהיה, כאשר היה להם.  גם הפחה התוגרמי ואנשי הצבא אשר היו בעיר לא יכלו להצילם ביום החרון, וכי גם התעצלו ולא הוציאו חרבם מתערה, כי המון רב נמצאו אז שם מעַם הארץ, ויד השרים והכומרים היתה בהעצה ראשונה לעשות נקמה בנוצרים שבאו שעריהם.  רק חמשה נוצרים נצולו לחיים בחכמתם אשר עמדה להם, עת באו עליהם בחרב ובחנית לקחת את נפשם, לזעוק לעזרת נביאם מחמד, אשר זאת להם לאוֹת מקבלת דת מוסלמית, אז הניחום חיים ויביאום אל הכומר הגדול, הקאצ'י, ומל בשר ערלתם ויהיו מוסלמים.  כן יהודי אחד ואשתו היו שם בימים ההם, מדי עברם להינדיא,[27] וגם עליהם עבר הכוס, ובעצת הנוצרים החיו את נפשם גם הם, עד אשר נעשה שפטים בשופטיהם.  וגם בת הציר הבריטאני, עלמה בת טו"ב[28] שנים, אשר חמל עליהם נער בחור מוסלמי שכנם ויפול עליה בין עדת הרוצחים אשר פרצו בבית והוכה בעבורה מכת חרב, עד צלחה לו להביאה אל ביתו ולהחביאה בצל קורות בית אמו אשר איש לא יבא שם.

ואחרי ימים לא כבירים, בהודע הדבר בעיר עַדן, ממשלת ענגלאנד, באו משם שתי אניות מלחמה, בריטאנית וצרפתית.[29] 

ובטרם חקור דבר ועשות משפט, שרפו כל הספינות הערביאות אשר עמדו שם על החוף עם הון עתק אשר בתוכם, גם חלק צפונית מהעיר החריבו, עד אשר ברחו כל העיר לנפשם על ההרים ולמכּה.  ובת הציר האנגלי ושלשה נוצרים והיהודי ואשתו, אשר הומרו באונס, הובאו אל האניות ונצלו. וזאת היה אך בנקמת חימה בטרם הובא המשפט לפני כסא-הסולטאן אשר בקושטאנטינא והמלכים האדירים.  אחרי כן גמולם הושב בראשם ושילמו גם בעד הנפשות נפש בנפש, גם בעד הביזה אשר לא יוכלון נקיון עוד.  בבואי שמה מצאתי רוב העיר ריקה ושממה, אשר אנשיה ברחו, ועוד לא נעשו סדרים.  עשרה מגדוליהם, נתפסו ע"י ערמה והנם במאסר, כי עוד לא נחרץ משפטם.  וחמשה ושלשים הלכו לקושטא' לעמוד להצטדק לפני כס הסולטאן, ולא ינקו, והנשארים עוד חורקים שן ופערו פיהם לאסוף מחנות ערביאים ולעמוד על נפשם נגד מתקוממיהם.  אבל אך דבר שפתים ולבם כבר נפל והרַך, ביודעם כי נכונים להם ימי חושך.

ברדתי אל החוף הכירני מוסלמי אחד "כ'לילי" (חברוני) סוחר בעיר הזאת, והביאני בצל קורתו.  שמונה ימים ישבתי בביתו בפחד ורעדה עד שמצאתי ספינה קטנה ערביאית ללכת עמה עיר חוֹדֵידָה[30] תימנה.   פה נודעתי לישמעאל זקן נכבד ועשיר אשר מסחרו להינדיא עם היהודים הגבירים בכַּלְכֻּתָּא, וקרבני גם הוא ודבר אתי טובות.  והוא ספר לי שהאורחות הבאות מתימן למכּה משלמים מס עובד לשבט ערביאים, הנקראים "יהוּד אל כ'יבר"[31] ואם לא ישלמו להם המס, לא יניחוּם לעבור, כי הם גבורים מאד ואין עומד נגדם.

 

ג: אוֹדוֹת יְהוּדֵי כַ'יבָּר

מנסיעה השנית.[32]  אחרי שובי מדרכי מקץ ארבע שנים, והייתי בעַדן, כוננתי לנסוע עוד משם בדרך אשר באתי בה בראשונה, בחשבי אולי אוכל לבקר עוד את אחינו בפנים ארץ התימן.  ובאתי לחוֹדידה ומצאתי שנתעוררו מלחמות בין פחה התוגרמי ליושבי ההרים, ולא יכולתי ללכת פנימה בשום אופן.  וירדתי בספינה ובאתי לעיר הזאת, ג'דה, עוד הפעם, וישבתי בה שמונה ימים לדרוש ולחקור על יהודי כ'יבר והערָב, אשר הוגד לי מאז ואשר שמעתי וראיתי בספרי המסעות.  ודרשתי וחקרתי כאשר היה באפשרי, כי עתה העיר הזאת יושבת שלוה ושקטה וחפשי.  ונודעתי פה לאיש רופא אונגארי שהיה יהודי ונמלט במלחמת המרידה, שנת 48,[33] לקושטא ונכנס בצבא התורגרמים.  והוא היה במֶכּה ובעיר מֶדינה ועבר בכל הארץ הזאת חג'אז עד קצה הישוב מזרחה וצפונה, מהלך שנים עשר יום.  וכן נודעתי לאיזה מאנשי הצבא ושר הרכב, אשר סבבו בכל הארץ הזאת תימנה ומזרחה וצפונה.  וכמסיחים לפי תומם ספרו לי מכל תהלוכות הארצות האֵל ויושבי הערים וההרים והמדבר ומעיר מדינת אל-כ'ביר וסביבותיה.

והנה אמת נכון וברור בעליל שאין עתה יהודי גם אחד בכל הארץ הזאת הנקראת חג'אז עד עיר נֶג'רָאן[34] (ונקראת גם עיר התמרים בערבי),[35] שהיא מזרחית דרומית, והעיר אַבוּ ערִַיש (סוכות)[36] למערבית דרומית אשר משם ימצאון יהודים הנחשבים לתימנים.  והעיר מדינת אל-כ'יבר היום חרבה ושממה מאין יושב, כי נביאם מֻחמד החרימה וערה יסודה והרג וגירש כל היהודים מכל הארץ הזאת אשר לפנים ישבו בה רבים מהם.  וסביבות כ'יבר גנות ופרדסים וכרמים טובים, והם לנחלה ליושבי ההרים מהעבר המדבר מזה ולהיושבים על יד נהר פרת מעבר השני, ועבדיהם הכושים יושבים שם, שומרים השדות והכרמים.  ואך שם "יהוּד אל-כיבר" נשאר אל המוסלמים הערביאים פה לקללה ולכלימת עולם, כאשר שמעתי בכל רגע בחרפם איש לרעהו, יקראהו:  "יהודי כ'יבר!"  שהוא סוף כל הבזיונות והגידופים, כי ימים רבים עשו מלחמה עם נביאם והרעו לו מכל שאר האומות אשר נלחם עמהם, כי גבורים היו ואנשי לחם[37] ביום קרב, ולא נכנעו תחת ידו לקבל עול מלכותו ודתו עד אשר הכריתם מן הארץ, כתוב בספר מלחמות מחמד בלשון ערבי.

ואולם עוד יש הרבה יהודים ערביאים בין שאר שבטי הערביאים אשר למזרח תימן צפונה כאשר תראו הלאה.  וכן סיפרו לי שני יהודים קראים מן אל-היט,[38] הנקראים "עַרַבּ אל-היט"[39]  אשר על יד נהר פרת, שראיתים בירושלם עה"ק זה מקרוב בחורף התרכ"ד,[40] והם סמוכים ג"כ להיהודים הנקראים "עַרַבּ אל עַזֶנה",[41] והם יהודים רבנים.  מקומם ידוע לכל הנוסעים מארם צובא לבגדאד דרך ארץ כורדיסתאן, שעוברים על יד נהר פרת ויסוּרוּ גם אל היט, אבל להיהודים אל עַנֶזֶה לא יבואו, כי רחוקים המה מהדרך כשלשה ימים, והדרך מסוכן מאד, ואנשי היט יגיעו אליהם.  אלה ואלה יושבים תחת כובד משא מושלי המוסלמים ואין להם מנוחה.  יהודי ענזה הם כשבעים משפחות, ושומעים בכל דיני התורה להרבנים אשר בבבל (בגדאד) ולא יסורו מכל אשר יורו להם, ורחוקים מבבל כשמונה ימים.  ובכל אשר יצטרכו שוחט ומורה יבאו ויעמדו לפני הרב ובית דין צדק שבבגדאד.   ואלה הקראים שבהיט רחוקים המה מאחיהם הקראים שבירושלם, וגם המה עניים, ורק כשלשים משפחות, רובם אורגים וחרשי עצים, והמה ברעה גדולה.  וביקשו לעזוב את מקומם ולבא לדור בירושלם.  ודברתי עם שנים החשובים שבהם, אם נמצאו עוד יהודים בן הערביאים סביבותם, ועל יהודי כ'יבר, וגם המה אמרו באמת שיודעים מהערביאים המוסלמיים אשר סביבותם שהולכים בכל שנה לחוק במֶכּה ועוברים דרך מדינת אל כ'יבר, וגם יש להם שם גנות וכרמים ועבדיהם, וכולם פה אחד שאין שם יהודים בכל הדרך עד מכּה, רק יודעים מפי השמועה שמלפנים בזמן נביאם ישבו הרבה יהודים בכל אלה המקומות, אי מזה באו ואנה הלכו אינם יודעים.

והרופא האונגארי הנזכר ושר הרכב ושארי תוגרמים בג'דה סיפרו לי, כי עוד יש זכרון רחוב ובתים ובית הקברות בעיר מכּה ידוע להיהודים מלפנים, ועל כן נפלאות זאת בעיני כל הספורים אשר יגידו ויכזבו בעלי המסעות מעניני היהודים שבכ'יבר, ובפרט ר' בנימין מטודילא, אשר יספר גם הוא מה שלא ראה, וזה לשונו:  "וכ'יבר עיר גדולה מאד ושם כמו חמשים אלף מישראל כו' וכו'" וברור שגם בימיו לא היו עוד יהודים בכ'יבר.  ומי יודע איזה שמועה שמע, אולי מזמן שש מאות [שנה] לפניו, כמו כל הספורים מארץ התימן אשר יגיד שמה, שהם גוזמאות ודברי הבאי, שאינם אפילו כדברי חלומות, כאשר עוד תראו.  אכן בימים ההם, אשר היה ארץ צרפת (מקום ר' בנימין הנזכר) רחוקה מתימן וארצות הקדם מהלך שנים והיא שגרמה לאחרונים להוסיף שמועות על שמועות.  ומה לא יעשו אז, שגם בימינו אשר כל הארץ ימים אחדים, וגם היום אהבו כן.  ואנכי אודה לה' אשר נתן אמת ליעקב,[42] בקהל משקרים אל יחד כבודו ובסוד מגזמים אל יבא, אשר חזיתי אספרה, ואשר ידעתי ברור אדברה.

 

ד: מִגִ'דָה לחוֹדֵידָה

יום עשרים בטבת[43] עליתי בספינה הקטנה.  ואחר שלשה ימים הרוח עבר מאחרינו ויבא מלפנינו (כן הוא ברוב עתותי השנה אשר עד כה יפה הנסיעה על הים סוף לדרום ורוח צפונית ישב כהלכתו, ומפה והלאה הים יסוב מזרחה וגם רוח צפונית לא ישב עוד ויבא רוח מערב) באנו עיר גדולה קוּנפוּד'ה.[44]    גם בה מושל ואנשי חיל תוגרמים.  פה עמדה הספינה כיום תמים, מחכה על הרוח, וירדתי לשאוף אויר היבשת.  העיר מוקפת חומה אשר שוּעלים יפילוה תחתיה, והיא למגן אך מקנה שריפה וחִצֵי הערביאים אשר יבאו למלחמה.  ורוב תושביה דרים מבחוץ בבתי צריפים.  הספינה תעמוד הלאה מהחוף כשני מילים, ובדוּגה[45] קטנה הולכים עוד מעט ותעמוד, ויורדים אל המים עד הברכים והולכים במים וביבשה עד שער העיר.  כן הוא עד הצהרים, ואחר הצהרים יגברו המים.  ומשער העיר צריכים לעבור במים, מי ברכים, עד נכנסים בקרוב לסירות דוּגה עד הספינה.  גם בכל החוף שפת ים סוף כן הוא בטבעו, שמהבוקר עד אחר הצהרים מי ים סוף יתמעטו עד ת"ק ואלף אמה ויעברו שם ברגל, ואחר הצהרים יעלו על כל גדותיו עד למעלה ראש.[46]  אבל פה יותר ויותר מכל חוף הערים אשר ירדתי בהם.

יום ערב שבת קודש הייתי בעיר לקנות מחסורי ולתור העיר וחוצה לה, ולערב יצאתי מן העיר לעלות ללון בספינה.  לא יכולתי, מפני השבת, להוחיל על רב החובל והמלחים אשר יעלו גם הם בספינה קטנה שלהם עם חשכה וחפשתי אחר דוּגה קטנה להעלות אותי לבדי, ונכנסתי במים עד צואר, ומצאתי דיג בדוּגתו פורש מכמרת, ושכרתיו להוליכני עד הספינה, ובה אין מקום רק לאיש אחד, כי המה עשויות מעץ אחד, כעריבה שֶלָשִים בה לחם.  הלילה פרשה כנפיה והרוח נשב בחוזק יד, והדוּגה נהפכה, ונפלתי אל תוך הים.  הדיג בידעו לשוח הציל אך את נפשו.  ובהיותי סמוך להספינות, המה ראו איש צולל, ולא ידעו כי עברי אנכי, ומיהרו להוציאני ממצולה אשר עוד רגע לא נותרה בי נשמה.  בהכירוני כי יהודי אנכי אולי חרה להם, אך המתּן יכפה אף, והביאוני אל ספינתי אך רוחי בקרבי.  ברוך הגומל לחייבים טובות.

בשובי מדרכי אחר ארבע שנים, בראש חדש ניסן הרתכ"ג,[47] באתי ג"כ למקום הזה וברכתי:  ברוך שעשה לי נס במקום הזה.  בעת ההיא באתי מחוֹדידה, תימנית,[48] גם כן בספינה קטנה, שהיתה מלאה אנשים נשים וטף אשר באו ממַסקַט[49] ומחצר-מות[50] ללכת ג'דה ולחוג במכּה, ואני ישבתי עתה למעלה עם הנכבדים בתואר איש סוחר, כי הרבתי בשכרה והייתי גם נכבד להם.  השנה הזאת היה חדש הצום "מצ'אן" בחדש אדר שלנו, וצמוּ גם בנסיעתם בספינה.  רק איזה מהזקנים והנשים אשר פגרו איזה ימים מהצום כאשר היה רוח חזקה ונחלו חולי הים.  ראש חדש אדר היתה שנה זאת יום ה' ו' ור"ח ניסן יום ז', ובאנו לעיר הזאת קוּנפוּד'ה יום ה' לעת ערב, ורב החובל היה מתושבי העיר הזאת והם חשבו שלמחר יכלו ימי הצומות ובלילה יפטירו לאכול ויתחילו שלשת ימי החג שאחר הצום, והם צמים שלשים יום תמימים, והיו בהם חילוקי דעות, כי שכחו מתי התחילו להתענות.  מהם אמרו שצריכים עוד להתענות שני ימים, ומהם אמרו יום אחד, וחשבו שיראו הלבנה החדשה ליל יום ו', כי הם מקדשים החדש ע"פ עדי (שקר) הראיה.  המה מחזיקים את היהודים ליודעי בינה לעתים.  ושאלוני מה דעתי.  פתחתי את הלוח ואמרתי להם:  המולד יהיה לי ו' ו',[51] ואם כן לא יוכלו לראותה אולי עד ליל ז'.  והמה צריכים להתענות עוד שני ימים.  היראים שבהם האמינו לי וחשבו גם הם כמוני.  ואחרים שחקו:  איכה יסמכו על היהודי?  ולמחרת יום ה' ירדו לעיר וישאלו, ואמרו:  היום יִוָדע, שיגיעו להם השלוחים מעיר ג'דה להודיעם מתי יחוגו.  ובאותו יום כן באו ובישרו להם שהלילה יחוגו.  וקול נשמע מהתותח וקנה רובה אשר במבצר העיר כמנהגם, לאות כי שלמו ימי הצום ובלילה יחוגו.  אבל בעלי המדע שהיו עמי בספינה לא שמעו להם כי חשבו שלשים יום מיום שהתחילו להתענות וצמו גם ביום ו' ועשו חג יום ז' כמשפט.  בימי החג לא רצה רב החובל לנסוע והוא גם החמיר והתקדש לעשות החג חמשה ימים בביתו אצל אשתו ומשפחתו.  ולולא הנוסעים המכובדים, אשר היה להם זה כששים יום בספינה מאז עזבו עירם, וימהרו גם לבא זה החדש למכּה לעשות שמה הקוראן, היה מתעצל עוד לשבת בביתו.  אבל הם העמידוהו למשפט ויאלצוהו לנסוע הלאה.

אנכי אשר זה לי ד' שנים וחצי מאז יצאתי מביתי ועתה אני שב ללכת לעשות הפסח בביתי בירושלם תבנה ותכונן, הלא אין לי הדרך ויום לשנה נחשב, כי ימי הפסח קרובים, בכל זאת לא ארכו לי ימי שבתי פה, אף כי בדד ישבתי באין רֵיע ומוֹדע.  אנכי היהודי היחידי לבדי הדורך בארץ הנְשַמָה הלזו וערי הפראים האלה מזמן שנות מאות רבות מאד.  בדד בספינה לא ישבתי להתענג על מחזה השמים והמים, בשכבר שׂבעה עיני מהם.  וישבתי כל הימים בעיר וחוצה תוך המון החוגגים.  תמונת העיר הזאת ויושביה תראה הלאה בין כל ערי החוף אשר על שפת ים סוף היושבים בבתי צריפים פרזות על פני הבקעה חוץ לחומה הבצורה להם.  בימי החג האלה יעשו מחוץ לעיר חנויות מכל מאכל ובתי משתה קַהְוָה[52] ובמות משחק כמנהגם:  שתי ערישות תלויות על קורה גבוה המונחת על שני קרשים עומדים כמו שער ואנשים יושבים בתוכם ויעלו וירדו כמו באזנים, ומגלגלים אותם כגלגל, זה עולה וזה יורד, וכמוהו באופנים שונים.  וכל אנשי הכפרים אשר סביבותם יתקבצו פה, וגם עֵרֶב רב משכניהם.  אבל העולה על המשחקים והתענוגים הוא הזמירות והניגונים והריקוד במחול.  כולם לבושי חרב וחניתות וסכינים בחגורותיהם ושושנים או עלי אילנות ירוקים תקועות במצנפת אשר בראשיהם.  וכמו עשרים אנשים אחוזי יד ורגל יסבבו במחולות, ושירי זמרה בפיהם, ותוף וחליל מכה לפניהם.  כה כל הבקעה מלאה צאן אדם ומשחקים ומחולות בכל עבר ופינה.  פה ראיתי שמחה בלא בשר ויין.  גם נשים לא יתראו בכל הככר, רק אנשים וטף.  אף כי הכירו בי כי עברי אנכי, לא נגעו בי לרעה, כי פה נמצאו אנשי חיל ושרים מצבא התוגרמים עומדים שומרים מרצח גזוֹל וגנוֹב.  ושמתי אני מושבי אצלם והייתי ביום ביבשה ובלילה בספינה.  ביום הרביעי, ה' ניסן, נסענו מזה.  והרוח לא נשבה לנו עוד כמקודם, גם בא מלפנינו, והיינו בצער מסער הים גם בסכנות.  בספינה הקטנה הזאת היו כשלש מאות וחמשים איש, לכן הרבה מהם ירדו ביום הששי אל כפר קטון, ומשם הלכו ביבשה עד ג'דה.  ואני והנשארים באנו לג'דה יום א', תשעה בניסן.[53]

יום א' בבוקר נסענו מקוּנפוּד'ה, ובאנו לעת ערב עיר קטנה גִ'יזָאן,[54] ולננו פה על הספינה.  מפה מהלך יום תמים למזרח בהרים עיר אַבּוּ עַרִיש (סוכות),[55] ושם נמצאים מעט יהודים ותימנים.  ועוד משם להלאה עוד כפרים רבים עם מעט יהודים עד עיר הגדולה חידָאן,[56] ובה כמאה משפחות יהודים, ולהם ארבעה בתי כנסיות.  ולא עליתי עליהם כי אין לעבור בדרך הזה.   בספינה הזאת לא היה לי צער ומועקה, כי לא היו בה נוסעים זולתי, ורב החובל, הוא בעל הספינה, והמלחים שהם עבדיו השחורים, כבדוני בתקותם למתן כמנהג.  אך צער וחולת הים היה לי מרוח החזק אשר נשב תמיד לנגדינו, והספינה ריקה וקלה על פני המים נדחפת לאחורה ולצדדים, תעלה שמים ותרד.  ואחרי טו"ב[57] ימים לנסיעתינו מג'דה באנו לעיר גדולה אל לוֹחַיֶה,[58] אשר בעל הספינה הוא מתושבי העיר הזאת, ובחליו גם הוא מטורח הדרך עמד להנפש בביתו, וישבתי פה חמשה ימים תמימים.

העיר רב מסחרה לערי תימן פנימה ואנשי ההרים בקהוה הטוב "אל-ימני"[59]  ותבואות הארץ.  פה מוצא הבדולח (מרגליות, ובערבית לוּלוּ), אשר נמצא לרוב בשפת ים סוף הזה, והערביאים יצוּדוּם בסירות דוגה במכמורות כצידת הדגים.  אבל אומנים אין להם לנקבם ולחרזם, וסוחרי הודו הבֵּינְיאָנִים[60] יושבים פה ויסחרום לבּוֹמְבַּי בהודו, אשר שם יתקנום.  גם עיר הזאת תחת ממשלת הסולטאן התוגרמי, ובה פּחה עם מעט אנשי חיל יושבים במבצר דל אשר בנאו למגן ומחסה מפני הערביאים יושבי ההרים המתנפלים עליהם תמיד.  גם חומה קטנה מלבנים ועפר סביב העיר, ודלתותיה נעולות בלילה, אשר הוא אך לחומה נגד קנה רובה וקשת של הערביאים ולא תעמוד בפני פי התותח, ואם יעלה שועל ויפרוץ בחומה, אשר גם הגשם הרב יפילה תחתיה תמיד.  כשלושה ימים מפה על ההרים לצד מזרח עירות גדולות ובצורות, וביניהם גם יהודים נפוצים על ההרים.  והאחת הגדולה חַגֶ'ה,[61] ולא יכולתי לבא אליהם מדרך הזה כי רבה הסכנה.  אחר חמשה ימים באה רוח מהצד מעט, ומהרנו לנסוע, ואחרי יומים ערב ראש חדש שבט[62] באנו לעיר הגדולה חוֹדידה.

 

ה: בנמל חוֹדידה

העיר חוֹדֵידָה גדולה, וראש לכל ערי חוף ים סוף, כי רב מסחרה לכל ערי התימן מאז תקע בה יתד תקוע סולטאן התוגרמים והציב בה פּחה גדול עם אנשי צבא תמיד.  ורוב הקהוה הטוב יבא אליה מכל ארץ התימן המבורכת הזאת, הנקראת עדן תימן, גם עלי סינעס[63] אשר לרפואות ומיני בשמים ופרי עץ שקדים ואגוזים וצמוקים ודוחן וכל תוצאות הארץ, וירדו בספינות לשאר ארצות.  ואולם הערים אשר על יד החוף אין ברכה בהם, ארץ מלחה לא תזרע ולא תצמיח, רק דקלים בודדים או אגוזים יתראו הנה והנה, ולחם אין להם רק מדוחן אדום, אשר יוּבא מפנים המדינה.  גם מים טובים אין לשתות, ומרחוק יובא על הגמלים בנאדות וימכר במלא פי פך.  ויושבי הארץ פנימה ישאבו סחורתם למלבושיהם וכלי נשק ושאר צרכי בני האדם אשר אין להם בתוכם ויובא להם ממדינת הים, דרך העיר הזאת.  ואין בתי-מלאכות גדולים לבגדים בהמדינה, רק בעיר זֶבִּיד, מהלך יום מפה ביבשה דרך תימן,[64] שם בתי מלאכה רבים לאריגות בגדי צמר גפן בצבע תכלת (אינדיגו)[65] הנמצא גם בארץ הזאת.

הפּחה הגדול עם אלפים אנשי צבאותיו אשר פה נלחמים תמיד עם יושבי הערים, כי אין לו ממשל רק עד מהלך יום מקיר העיר וחוצה, והם הולכים לכבוש פנימה ועולים בהרים ומחזיקים איזה עיר ומבצר, אבל לא יארכו להם הימים עד יבואו תושבי הארץ ויגרשום ויורידום למטה כשעירי עזאזל.  זה חמש עשרה שנה מאז הציבו להם התוגרמים יד ושם בהערים האל אשר על שפת ים סוף, וארץ התימן פנימה עודנה פרועה ופרואה, עזובה ונטושה, באין מלך שר ושופט.  וכל הר ובקעה לבדה תמשול, והתוגרמים לא יוכלון להם.[66]  זה ג' שנים נלחמים על הר מלחאן[67] ולא יכלו לה, והשנה שלמו עמהם לתת להם מס מצער בכל שנה, אבל לא זכו להציב להם שר ושופט מהתוגרמים.  והיהודים שמה בכלות עינים מיחלים להושע על ידי חסדי ממשלת הסולטאן, ונעשה להם תוחלת ממושכה.  ורק שני כפרים קטנים אצל חוֹדידה מהלך יום, אשר שם מעט יהודים, כבשו ורָוַח להם.

כל יושבי הערים אשר על יד ים סוף דרים בבתי צריפים קנים ותבן הדוחן העב כקנה.  מרוב החום ומגודל העניות, פרזות ישבו על פני הבקעה, זולת הסוחרים העשירים (כפי עושר המדינה) והחנויות הם בעיר החומה פנימה, אבל מחוץ לחומה אין מניח הפּחה לבנות בית חומה אבן או לבנה, מפּחד הערביאים ויושבי ההרים אשר יבואו עליהם למלחמה ולא יהיה להם גגות הבתים למגדלים לירות עליהם בקנה שרפה אל תוך העיר והמבצר.  אין בכל הערים האל בית מלון אורחים כבשאר ארצות (כי לא יבואו אורחים עוברים ושבים) ואם במקרה יבא מי מיושבי הארץ, יתארח בבית הקהוה, אשר לא אוכל לתאר בחרט אנוש תארו דמותו ותמונתו, כי לא ראיתי כהנה בכל הארצות אשר עברתי:  סוכה גדולה, קירותיה קורות עצים וקנים משולבים ותפור במחצלאות ומקוּרה בסכך ומחצלאות.  סביב הקירות עומדים ספסלים ארוכים מכותּל לכותל (מעשה ידי אומן?)  אשר בהשער עליהם ימוטו לארץ.  גם כסאות קטנים בעלי שלש רגלים עומדים בתוך, הקרקע מרוצפת בטיט ואשפה, הכירים עומדות למעלה, ושם יבשלו הקהוה.  והבית מלא עשן וריח גללי אדם ובהמה אשר יבערו בהם, באין להם עצים לשרפה, וקול הסירים אשר ידליקו בהם תצלצל אזנים, ואור נר שמן בפתילה דקה בכלי חרס קטן עומד בקרן אחת אצל הכירה המאירה לכל כבודת הבית.  הקהוה אשר ישתו בכל הארץ הזאת הוא מי הקליפה, בעוד הקליפה רכה יש בה ליחוּת ומתיקות וככה יבשלום (קלוּי ובלתי קלוּי) ומימיהם אדום וקל ויפה לבריאות מהקהוה עצמה, ומתבשלת בפך חרס ארוכת הצואר, מחזקת כשלש מאות דרהם[68] ופיה סתום בצמרת התמר, אשר מתוכה יצלל הזך, והיא למשתה איש אחד, יביאוה לפניו על הכסא בת שלש רגלים, עם שתי כוסות-חרס קטנות, והאיש מיסב על הקיר נטוי וממלא שתי הכוסות, ישתה אחת, ועד תתקרר השנית ימלא הראשונה, או יכבד בה גם למרעהו אשר בשכנתו, עד יתום הכל.

לעת ערב אחר תפלת אל מַגְ'רִבְּ (מעריב) יתאספו הכל  אל בתי הקהוה אלה, איש כלי מקטרת הטונבק ארוכה כקומת איש בידו, ומעלה עשן כקטורה ככבשן, ופּך הקוה לפניו.  שם יתַנוּ צדקות נביאם ומעשים רבים נסים ונפלאות שם יוּבא חשבונות רבים מעשי איש ופקודתו.  פה שירים ומליצות זמירות והוללות.  פה נבלות קללות נמרצות, גם מריבות ונאצות, אף מהלומות והכות אגרוף.  אך אחרי תפרוץ המריבה והמכות כנחל שוטף, יבוא בעל הבית עם עוד רודפי שלום וישביעום בחיי הנביא למחול איש לרעהו.  וכאשר ינוחו מרוגזם ויתעשתו על הריב או המכות, יקללו השטן והיצר הרע אשר הסיתם לזה.  כה עד שעה רביעית בלילה (לחשבונם, שהלילה מתחיל לעולם שעה י"ב).  הבתים אלו מלאים אנשים ועשן וקול ענות, ופה הוא גם מלון אורחים, הישנים על המחצלאות בלואות אשר יפרשו להם על הארץ, או על הכסאות.  ואחרי ילכו האנשים איש לביתו, יקדמו פני האורחים בנשיקות אהבה הכּנים והפרעושים הרבים אשר פה משכנם, ועקיצתן עקיצת עקרב.  גם אנכי בכל העירות אלה אשר ירדתי אליהם עת עמדה הספינה, ולעתים כמה ימים, היה משכני ומלוני בבתי הקהוה.  ודבר מכלי ומכל אשר לי לא נחסר, גם כבוד ויקר נתנו לי, כדרכם הטוב לכל אורח וגר בארץ, והכסף יענה את הכל.  אבל חלילה להתראות כעשיר עם צרור כסף, כי אז לא ינקה וגם את ראשו יסכן.

פה מצאתי סוחר נוצרי, אחיו של הסוחר הגדול ציר צרפתי המוּכּה בג'דה ביום הרג רב,[69] ועמו שני סוחרים נוצרים, ואחד מהם איש דמשק אשר ראני בירושלים והכירני פה (זולתם אין בכל ערי החוף לא נוצרי ולא יהודי), אנשים נכבדים וישרים מקרבים לכל עובר אורח גר בארץ.  ובראותם אותי קרבוני סוף, כי לא היה להם הרוח, עד אשר כלה מהם הלחם והמיים שהכינו לדרכם עד עדן, ועשרה ימים שתו ממי הים המלוחים ומרים לצמאם עד אשר צלחה לרב החובל להביאם לחוף עיר אל-לוֹחַיֶה הנזכרת.  שמה עמדו וינוחו וימלאו כליהם מים חיים ויכינו להם צדה לדרך.  הפּחה התוגרמי מושל העיר יעץ להם אל נכון לבלתי יסע מזה לבדו מבלי יקח לו מורה דרך הים מחובלי הערביאים בערים האל היודעים להשמר מאיי וצורי מכשול אשר סביבות החוף במקומות האלה.  אבל גאות לב הבריטאני לא נתנוהו לשמוע עצת הפּחה הטובה (או חפץ במזיד להביא אסון על ספינתו שהיתה ישנה ומובטחת בחברת הבוטחים)[70] וידע לבדו.  לא הרחיק ללכת עד הביא האניה על הצוּר שם עמדה ונקב חור בצדה והמים עלו על גדותיה, הנוסעים מיהרו וירדו אל הספינה הקטנה העומדת הכן אחריה וקראה לעזרה מרחוק אל ספינות העוברות עדי נצולו בחיים, וכל אשר באניה היה לשלל הים.  המה חזרו לעיר אל-לוחַיה והפחה ברחמיו וחסדיו שלחם ביבשה על דבשת גמלים עם שומרים מחיילותיו עד העיר הזאת חוֹדידה מהלך שלשה ימים, כי זאת היא עיר גדולה וסוחרת ויבואו אליה לפעמים גם אניות גדולות.  גם היהודי הנזכר נצל בעור שניו ובגפו שב למצרים על ידי רחמי הסוחר הנוצרי הזה אשר חמל עליו ושלחו בספינתו ערביית לסוּאֵס עם המלחים של הספינה אשר נמלטו לחיים.  ורב החובל עודנו יושב פה מצפה לאניה גדולה בריטאנית המיעדת לבא הנה דרך מהלכה מג'דה לעדן.  הרימותי ידי לה', יתברך שמו, אשר מנעני הלוך בלילה ההוא מקאהיר, ופדה את נפשי מכל צרה.  גם הלום ראיתי כל עכבה לטובה.  ברוך הפודה ומציל.

למחרת באה האניה ועמדה מרחוק הרחק מאד, כי לא יוכלון האניות לגשת אל החוף כי המים מעטים ואבני נגף רבים.  רב החובל בחור כארזים וסגן האוצר עם חמשה מצבאות החיל ירדו, ותהום העיר מפחדם אשר נפל עליהם וירדו אל הפחה אשר קבלם בכבוד גדול ומורא איומה (כי אניה גדולה עם אנשי צבא היתה) והזהירוהו לפקח עין על הסוחרים הנוצרים ואנשי הינדיה[71] היושבים  עיר הזאת, שהם תחת ממשלת בריטאניא, לבל יקרם האסון אשר קרה בג'דה, כי עוד לא שקטה המית הישמעאלים יושבי הערים האלה, כי לא נחרץ עוד משפט ג'דה.  ולעת ערב עלו לאניה.  הסער מתחולל מאד ולא יכלו לנסוע הלאה.  גם גחלי-אבן[72] לא היה להם למרבה להלוך נגד הרוח, ועמדו על מצפה עד יעמוד הים מזעפו.  למחרת ירד הסגן לקנות אוכל לחם ובשר ומים, כי הרבה אנשי חיל היו באניה, והכין להם מאשר מצא בעיר, שורים וכבשים עופות ובצים, וינצלו את העיר.  וישב כל היום בבית הסוחר הזה אשר הכין להם כל אלה.  הסוחר הבטיחני לבקש מהסגן שיוליכני עמו באניה עד עדן, כי אמר לי שאם לא אלך בזה לא אוכל עוד ללכת עד עבור עוד שני חדשים, כי עתה סערות הים תמיד ואין לעבור בָּאבּ אל מַנְדֶבְּ, שער הים אשר בין מוֹכָ'א לעדן ששם מתלכד הים סוף (ים האדום) עם ים הודו בין רוכסי הרים, והדרך צר אשר אין לעבור שם רק ברוח צפונית חרישית, וכל ימות החורף עד עבור חצי ניסן לא תלך אניה גדולה או קטנה מפה והלאה, רק יבואו ולא יחזרו, זולת אנית הקטור ההולכת גם נגד הרוח, ולא יבואו הנה, כי דרך אחרת להם.  הסגן לא היה יכול לעלות לאניה בערב ההוא ולן שמה, ודבר עמו הסוחר על אודותי.  בעלי האניה לא יכלו לדבר זולת שפת אנגלית, אשר הסוחר לא ידע, והמליץ[73] בינותם איש הינדיה "בֵּינְיָאן",[74] אשר גם הוא לא יכין לדבר, והיו דבריהם אך במחוג, הבטיחוהו הסגן לדבר עם השר רב האניה.  למחרת יום הששי בבוקר והסערה דממה מעט ומיהר לקחת עמו כלהכבודה אשר הכין בספינה קטנה מהעיר, וגם אותי לקח עמו, ועלינו אל האניה בשמחה, ואנשי הצבא קבלו פני הסגן בכלי שיר וזמר כמנהג, ואני ישבתי עם כלַי, שני ארגזים קטנים, בירכתי הספינה.  עוד מעט והשר רב האניה ראני בבגדי ישמעאל ויחשבני מהם ושאל עלי מהסגן, ולא אבה השר להוליכני.  לשוא התחננתי אליו בשפתים אלמים, כי מעט היתה ידיעתי בשפת אנגלית, והוא צוה עלי לשוב העירה עם הספינה הקטנה אשר עודנה קשורה שם.  אמרתי:  גם זו לטובה.  לקחתי כלי וירדתי.  לא הרחקנו ללכת ורוח סערה התנשאה ותרומם עלינו גלי הים.  אז היינו באסון גדול מכל אשר עבר עלי עד כה.  ועד הצהרים יגענו ובאנו אל החוף מכוסים במים עזים.  הסוחר ואנשיו הטובים הצטערו עלי מאד ורגזו על כובד לב השר אשר השיבני, וינחמוני:  "שב אתנו חדש ושנים וכל מחסורך עלינו".  אבל נוחם יסתר מעיני, ואיך אנחם?  מה לי פה ומי לי פה, אבל כבר נוסיתי ומרגלא בפומי[75] לאמר:  כל עכבה לטובה.

אחר הצהרים, עת צאת המוסלמים מבית המסגד ביום הששי, יצאתי לראות ולסבב בחוצות העיר וההמון.  ראיתי איש שיבה, זקנו יורד על פי מדותיו, ונכבד מאד בבגדי כבוד לבנים ארוכים ורחבים ועטרת ירוקה בראשו, והוא עובר לפניהם (שפיל ואזיל ועינוהי מטייפין)[76] כהליכתם בנעימה וגאות לב עקב בצד אגודל וכל המחנה סביבותיו.  כל הקרוב אליו יאחז בכנף מעילו או בבית יד בגדו ומריח באפו.  לא יגע בידו ובבשרו ולא ינשק במו פיו, רק יתבשם מריח בגדיו אשר ברכו אבותיו, הוא נקרא אצלם סַייִד, מזרע הנביא מחוקקם, וכל כבוד לא ישוו לו.  אני הלכתי סר וזועף ועברתי על פניו ולא חשתי להריח בכנף מעילו, וחרה לו.  שלח אחד מההולכים לפניו לקרוא לי, כי ראני גֵר בארץ, ואעמוד בפניו.  "מדוע לא באת אלי?" שאלני.  "ומי אדוני?" שאלתיו.  "אני האיש סַייִד, אשר כולם יקומו מפני ומריחים בי".  "סלח נא אדוני, יהודי אנכי, בלעדיך, (רוצה לומר, הרחק ממך, חוץ מכבודך, כן צריך לאמר כל המזכיר שם יהודי בפני מוסלמי, כמו על כל דבר טמא שמזכיר איש בפני חבירו, וכן אמר יוסף לפרעה:  בלעדי)[77] ואין לי חוש הריח".  שחק מכאב לב ופטרני לשלום.  המנהג הזה ראיתי אח"כ עוד אצל כל כומריהם הגדולים בארץ הזאת, שלא יגעו העם רק בבגדו או בבית ידו ומריחים בה.  אז אמרתי להבין מה שאמר אבינו הזקן יצחק ליעקב בנו עליהם השלום אחרי "ויגש וישק לו, וירח את ריח בגדיו" וכו' ראה ריח בני וכו' אשר ברכו ה' ויברכהו (בראשית כ"ז, כ"ז), וכן "והריחו ביראת ה'" (ישעיה י"א, ג') המובטח למשיח אלקי יעקב.  כי מי אשר בו יראת ה' באמת נרדו יתן ריחו לאף המתנוסס ביראת ה' ולחן ולכבוד להאציל מריחו הטוב והטהור להדבקים באמונתו ולקבל ברכתו, אבל נשיקת הפה הוא נחשב אי-כבוד, רק לאהבה בין אנשים דומים.  וגם בדברי חז"ל מצינו:  נשקו על ראשו[78], "כי הוה אתי מבי רב הוי מנשק להו וכו', אבי ידייהו",[79] שהוא יותר מנשיקות פה אל פה, והישמעאלים לא ינשקו כי אם על היד או על הכתף.

 

ו: מחוֹדידה לפנים תימן

אחרי ישבתי פה ששה ימים, ונואשתי מנסוע דרך ים לעדן, ולא ביבשה, כי רוצחים וגוזלים בדרך המדבר הזה, שמתי עצות נפשי להכנס בפנים במדינת התימן מדרך הזה, אשר שם רבים מאחינו נפוצים על ההרים, ויהי מה אעבורה.  הסוחר הזה בחסדו שׂכר לי גמל מאת מכיריו, אשר ילך עמדי עם האורחה הגדולה ההולכת ליום השוק "אל רבוע" המועדה במהלך שלשה ימים מפה ברגלי ההר צַעְפָאן[80], אשר שמה יורדים גם יהודים מההרים סביב במלאכתם וסחורתם, ושם יבוא גם איש עשיר ונכבד, אשר יבוא פעמיָם בשנה גם לחוֹדידה, ממכירי הסוחר הנוצרי הזה.  ובעל הגמל העמיד עָרֵב נכבד מבני העיר אשר יוליכני לשלום ויסגירני ביד הסוחר היהודי בלי אסון.   ויען כי הדרכים האלה דרכי חושך, עושק וגזל, ובשגם איש זר ולבן אשר בעודו מרחוק יכירוהו ויבלעוהו.  כי לא יניחו איש גר לבוא בגבולם מדרך כף רגל, באמרם כי מרגל הוא, ושמתי עצות להתחפש ולבוא.  וכל אשר לי, כלים, חפצים, ספרים, וכתבים, חלקתים לשתים.  האחת הנחתי בפקדון למשמרת אצל הסוחר הזה, והאחת לקחתי עמדי.  מצנפתי האדומה מעל ראשי הסירותי, הרימותי העטרה הסובבת עליה, ונעלי האירופיים ובתי שוקים שלפתי, פני משחור חשבתי, ולבשתי בגדים שחורים צואים ומטולאים, כמנהג המדינה.

ביום שני יצאתי מחודידה.  פה הניחוני לרכוב על הגמל, כי עד דרך יום מפה תמשול יד התוגרמים בכפרים ועירות הסמוכות[81].  שלשה ימים הלכנו בארץ ציה ושממה, עפרות חול עד הברכים, ארץ לא זרועה, והשמש קודר כחום היום, גם מים אין לשתות, רק מאשר הבאנו בכלינו, אבל רוב מהלכנו היה בלילה אצל שוכנים בכפרים, ובחום היום עמדנו תחת צאלים, אשר צללו כאהלים סביבות המחנה.  ובבוקר יום הרביעי באתי לשלום למקום השוק ההוא.

תמונת השוקים והחנויות וסדריהם בארץ הזאת כן הוא:   ארץ התימן כולה היא הרים ובקעות, גבעות עולם עד לב השמים, הרי נשף, צוּרים סלעים גבוהים ורמים.  ועל ראשי ההרים ערי מבצר חומות גבוהות דלתים ובריח, ומגדלים גבוהים עליהם, ומגרשי עריהם שדי תבואות כרמי חמד גנות ופרדסים סביב סביב, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר.  ובכל שפלת בקעה אשר בין ההרים מקום מיועד ליום השוק בכל שבוע.  שמה יתקבצו איש איש ממלאכתו ומרכולתו.  שם דמות חנויות בנויות שׂים  אבן על אבן (לא גזית כפיסין) וספון במקלות עצים זקנים, לא דלתים ובריח ומנעול ולא משמר ונצוֹר.  הסוחרים יביאו סחורתם על חמוריהם או בכפיהם ויכניסום באלה החנויות, וההמון שוטחים ממכר ידיהם מלאכתם ומרכולתם על פני הבקעה.  ולעת ערב, ככלות רגל מהשוק, יטענו כחמוריהם או ישאוּם על כתפיהם ויעלו ההרה לעריהם מהלך חמש ושש שעות לרגל מהלכם במרוצה.  ושמות השוקים, על שמות הימים אשר ישוקו בהם נקראים.

השוק הראשון אשר פגשתי בו היום יום הרביעי נקרא סוּק אל רבוע[82].    עוד גבול קרוב מהשוק הזה התחילה ממשלה חדשה תחת נסיך הנקרא בערבי אימאם (כהן ומלך) כממשלת הכהנים ברומי, עלי אל מִכְּרַמִי שמו[83], מלך של חסד להיהודים החוסים תחת ממשלתו.  גם האימאם האלה מושלים על החיים והמתים לא בחיל ולא בכח כי אם ביד האמונה וזרוע הדת, אשר לאיש קדוש נחשב להם ויראתו על פניהם, גם קוסם קסמים, חוזה בכוכבים, מעונן ומנחש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ויעבדוהו מאהבה ומיראה.  הוא יקח המעשר מכל העזבונות של מֵתי אנשי דתו, ועשירי העם עודם בחייתם יתפשרו עמו בכל חלקו, להניח ברכה לבניהם, ובעבור זאת נותן להם האימאם מכתב תעודה להשוער השומר בשער הגן עדן שיכניסוהו בכבוד ויתן לו מקום בראש הקרואים ולפי כבודו ומעשהו.  ובלעדי תעודתו לא יובא אל הגן עדן פנימה, ויהיה נע ונד בארץ בלי מנוח.

היהודים ספרו לי בהלצה את אשר קרה בימים עברו לאחד מבני העשירים:  איש היה בארץ הזאת שׂבע ימים ושבע עושר, אשר למען העניק עזבון ברכתו עושר שמור לבנו יחידו אשר אוהבו התפשר טרם מותו עם אדוני הארץ האימאם ושילם לו חלקו במֵיטב.  וגם כתב בספר וחתם לו תעודתו בחן וכבוד לתת לו מקום בראש "אל-קִיבְּלָה"[84]  נוכח הקובה[85] (בית אל) אשר במֶכָּה.  ויניחה בין סגולת גנזיו למשמרת לעת מצוא.  גם קרא לבנו יחידו ויצוהו על ביתו ועל יקרת מכתב תעודתו אשר הוא סוף כל האדם.  כי בא יומו וימות, עשה לו בנו את כל הכבוד, והוא משל בכל מכמני יגיעי אבותיו כרצונו.  הבן יקיר עודינו נער לא הלך בדרכי אביו, גם ארח לחברת מרעים ופיזר לרוח ולתענוגי בני אדם כל אשר אצרוּ אבותיו.  לא ארכו הימים ואבד כל הון אביו בענין רע, עד הגיע לככר לחם.  הפעם חפש בנרות ובדק בארגזי וגנזי הבית שנשארו ריקם, אולי עוד ימצא אבן יקרה או רצי כסף וזהב להשביע רעבונו.  ויהי הוא מחפש ובודק במחבואי התיבות, והנה נמצא מכתב התעודה אשר קנה אביו בחייו מהאימאם בכסף מלא, כי שכח לתת ביד אביו עת קברוּהוּ.  ויהי כראותו, מת לבו בקרבו, מה עשה לו האלהים, את כל הון אביו אבד וגם מנוחה בגן עדן לא היתה לו, והוא נע ונד בארץ מדחי אל דחי בלי מרגוע.  קרע בגדיו ולבבו, ונוחם נסתר מעיניו, איכה ישא פניו אל אביו ובמה יכפרנו.  לא יועיל עוד כל הון.  וילך אט סר וזעף במרירות נפשו.  ויפגשהו רעהו אשר כנפש והוא תועה בדרך כאיש נדהם, ויאמר לו:  "מדוע פניך רעים וזועפים?  מה לך רעי יום מיומים ועצבונך עברו תארך?  אל תכחד ממני, אחי, הגידה נא לי כל בלבביך, אולי אוכל הקל מעליך ונשאתי אתך, חי הנביא!"  כה וכה "מה תושיעני אחי?"  אמר הנער בשבר רוח ויליל.  "כל יגיע אבותי אבדתי בענין רע, גם את נפשו מני שחת לא פדיתי, גם כסא בגן עדן אין לו, והנהו נע ונד בארץ.  ראה זה מצאתי טמון בתחתית הארגז, כי נשיתי לתת תעודת האימאם בידו".  רעוֹ, איש חכם להרע, השתומם כמו רגע, צהלו פניו ויאמר לו:  חי!  אם אתה לוּ שמעני, איעצך נא עצה אשר יטב לך.  הן אביך הלך בדרך כל הארץ.  מהנעשה לו שמה?  מי ירד משמי רום ויגד לנו?  או מי חזר מחצר מות ויספר לנו מה היה לו?  אל תדאג ליום אחרון.  וזאת אשר בידך עוד פליטת ירושה לך, אשר ממנה עוד תעשה חיל ברצות ה';  קום ועלה אל האימאם, החזק לבך ואמור לו:  דבר אלהים לי אליך, אדוני כהן ומלך!  אבי בא אלי בחלום הלילה, אך עפעפי סוגרו ולבי ער, נבהלתי מראותו, פניו לבשו קדרות ותארו חשך משחור ויאמר לי – כאוֹב מארץ קולו – כי תעודתך אדוני לשר הגן – חי הנביא כי קשרתיה כחותם על יד ימינו בלי ינתק – לא אבה לקבלו, ולגן עדן לא הכניסו, ומני אז נודד הוא בעולם התוהו ולא מצא מנוח והביא לי תעודתך עם חותמך ופתילך, כאשר עיניך הרואות, להחזירם לאדוני.  ועתה השב נא את עשרת אלפים שקלי כסף אשר נתן אבי לאדוני, למען אבקש לו מנוח אשר יטב לו, וגם אנכי לא אגלה הסוד, יהיו לך מזולתי את אשר לך".  הנער לא אַחר לעשות עצת אוהבו אחי-תופל[86] הטובה, כי ישרה בעיניו, ויחזק את לבבו וילך אל האימאם וידבר כן.  והכסף השיב לו בבושת פנים.  גם הנער שמר אמונת הבטחתו ולא גילה הסוד.  אבל, הנעלם מיהודי דבר?  וסוד ה' ליראיו.  גם יושבי בישיבה של מטה בין תנור וכירים יגידו אשר קרה למלך בחדרי משכיתו, ועל הרוב קסם אל שפתם כי לא יחטיאו.

גם אתם, מליצי רעי, שאו נא חטאתי הפעם אם לצתי מעט בטרם אכנס עמכם חדרי תימן בין אחינו אלה, אשר אך אנחת לב תשמעו ואנקת רוח תאזינו.  אל נא ירך לבבכם ואל תרפו ידי עד שובי לשלום בעזרת השם יתברך.

 

ז: סוֹק אל רבּוּע

פה סוק אל רבוע הוחלתי כשעה, וירדו מעט יהודים להשוק.  בראותי אותם מרחוק עומסים משאם, הכרת פניהם ענתה בם כי יהודים המה.  פאתי ראשיהם, אשר יקראו להם "סימנים" (כי סימן טוב הוא לישראל) ארוכות עד החזה.  זקניהם, אם לא ארוכות המה ומגודלות כרוב יושבי הארץ הזאת אשר מראית חזותם שחרחורת שזופי שמש, והדרת פנים בזקן מגוּדל אין להם, אבל לא נגעה בם יד תער ומספרים.  ראשם מגולח ומכוסה אך במצנפת שחורה בלי צנופה בעטרה, טבולה בשמן סיכה אשר ימשחו ראשם וכל גופם בחמאה מבושלת (בערבית "סֶמְנֶה"), גם מלבושיהם שחורים תכליים ושמן לא יחסר.  טלית עבה כאדרת שחורה מצויצת כפולה על כתפיהם מתחת למשאם, והציצית סרוחות על הארץ, כי היא כסותם ואדרתם.  וכל רואיהם יכירום כי הם מבני אברהם יצחק ויעקב.

בהכירנו איש את אחיהו, שמחה וגיל עוררו מחדרי לבב כמשוש חתן.  ונשיקות שפתות ולבבות פתחה מקור בת עין להזיל דמעות חדוה מעיני אהבת עם סגולה.  אות אמת ומופת נאמן הלא לנו הוא, כל זרע בית ישראל, כי מצוּר אחד חוצבנו ואב אחד לכולנו.  לא יעשה כן בכל גוי ולאום להתאחד חיש רגע שתי גויות אשר עד כה רחוקות היו מקצה ארץ עד קצהו ולא ראו איש את אחיו, ולפתע אך במחזה יתאחדוּ  והיו לבשר אחד.  מי ישוה לנו זרע קדש מחצבינו ומצבתינו, ישראל גוי אחד בארץ!

עוד מעט והנה איש החסד ר' יחיא אל-עוֹמיסי נ"י, עמוס בתורה וירא ה' באמת, ירד מירכתי ההר עם בנו היקר משה נ"י, מחַמרים אחרי חמוריהם, וינוחו.  נתן לי שלום בתום לבב ויחבקני.  "לבדך באת, אדון, ואין איש משרת אתך?"  – שאלני אדוני, בימים שאין בם חפץ.  לה' הישועה".  קרבני בימין צדקו, האכילני מפת בגו ומשתה קהוה, ותחי רוח יעקב.[87]  הוא, מיראתו לעכבני פה ביום השוק בין המון עריצי גוים המביטים עלֵי זר בתוכם בעינים לטושות, מיהר לשלחני אל ביתו, ואמר לי: "ברח לך אל מקומי לביתי.  חפצך וכליך הנח פה עמדי, ואתה לבש בגדים כמוני, הרם המכנסים הלבנים ותכסם בשמיכה שחורה, לבל יראוּ  החוצה".  ומרחוק הראני את המקום.  גם צידה לדרך נתן ביד הנער ששלח עמדי.  תמהתי, הלא מצער היא הדרך דמיתי, אך מהלך שעה, ואלך בכח האכילה הזאת וברגש נפשי אשר כֹמַה זה כמה בתוקף עוזה לעלות ולראות אחינו ועמינו אלה, אשר עוד לא הודיעו לנו דורשי רשומות מהם ומעניניהם.

אחר הצהרים נשאתי את רגלי ומקלי בידי, ואמרתי:  ארוצה.

כן רצתי כמו שעה עדי הגעתי לרגלי ההר.  כמעט נלאיתי, כי לא נוסיתי.  אבל חשק רוחי נשאני על כנפיו כעב קל.  על ידי ועל רגלי החילותי לעלות בסולם ההר, שִנֵי סלעים וצוּרי גבעות, נגפו רגלי עדי נפצעו, והנער לפָנַי רוקד כאיל מהר לגבעה, מסלע לצור, יחף בלי נעל, ומשא כבד על כתפו אשר הביא מהשוק, לא ייעף ולא ייגע.  ואם נעלה הר, והנה הר ההר לעומתי, וראשו לעב יגיע.  איש לא פגענו, גם רועה ועדרי צאן לא השמיעונו שריקותיהם, כי אין מרעה ולא יעלה בם כל עשב, וכי גם גשמי ברכה לא היה עליהם.   כל עת אשאל הנער:  "איה המקום, איפה אנוח?"  "עוד שעה, עוד רגע" (הם קוראים לשעה זמנית "מעלה" ולעת-מה "שעה") – השיבני.  לא פעם ושתים נפלתי לנוח בין חרול וכסוח, והשמש מכה על ראשי בכשיל וכלפּוֹת.  השמש קרבה לבוא, וכוחי כשל מאד, אבל התחזקתי בהתקוה המרחפת על פני ופונה דרך לפני כמלאך הברית.  כי רד היום הגענו קרוב עד הראש, שם בית יהודי צורף בכסף, יהודה שמו.  סמוך לכפר, אשר גנות ופרדסים סביבותיה, נצני הקהוה נתנו אלי ריחם הטוב, וכל הארץ ירוקה לפני כגן עדן.  הנער הביאני אל בית האיש.  הוא וכל ביתו שמחו לקראתי והשיבו נפשי במי בישול קליפת הקהוה החדשה וצליל לחם דוחן חמה, והפציר ללון אצלו, כי חשך הלילה ועוד עיר היהודים רחוקה לפני וברכי כשלו.  אבל הנער שמר פקודת משלחו, וגם נפשו נקשרה בי, ולא עזבני.  גם אני אמרתי:  ויהי מה, ארוצה עד העיר ושם אנוח.  אחר שעה והלילה כסה אופל, אך הירח נגה ביפעת חצי אורו מעבר השני לההר.  הגענו אל בית האיש יחיה הנזכר.  הביא לי מים לרחוץ פני ידי ורגלי, גם "סֶמְנֶה" למשוח ארכובותי העיפות, ופרשו לי יריעת עלי תמר ורבצתי עליה בחדר החיצון.  העיר הומה:  חכם בא לעיר!  בבית הכנסת אשר בחצרו עוד לא התפללו ערבית, כי לא באו האנשים מהשוק ומנין אין.  אחר שעה וחצי בא גם האיש ובנו אחרי חמוריהם מהשוק, כי המה עזבו השוק בפנותה יום לערוב, וקבלוני כמלאך אלהים, ישלם ה' פעלם.  מה נעמה לי הלילה הזה!  איה חרט אנוש יצייר על הגליון?  איפה לשון מדברת יספר יביע בעימוֹת ידידות הלילה הזה?

 

ח: גִ'רְוָאח.  המארי וחשובי הקהלה

העיר ג'רואה בהר צעפ'אן[88], תחת ממשלת האימאם עלי אל מַכְּרַמי הנזכר, מלך של חסד.  עיר הגויים גדולה, ומבצר חזק בראש ההר, וחומה לה סביב.  והיהודים כמשפטם יושבים בשפל, הרחק מהעיר, ובתיהם בנויים במעלות צד ההר מהעבר הזה, זו למעלה מזו.  רחוב העליון על גגות התחתון, בלי סדרים, אחת הנה ואחת הנה.  קירות הבתים מאבני ההר וטיח טיט, והגגות בדי עצים קנים ומחצלאות.  פתחיהם קטנים עד השֶכֶם, והחלונות קצרים כחצי אמה, מפחד רוצחי לילה ושודדי יום.  בעיר הזאת כחמשים משפחות יהודים ובית-כנסת קטן בחצר האיש היקר, קצין עם ר' יחיא אל-עוֹמיסי הנזכר, והוא קטן מהכיל כל בני העיר ואורחים הרבים הבאים פה, פליטי חרב, נמלטי מכות, שרידי ערומים מחמס המציק בעיר צנעא.  ויבואו להחסות בצל המלך הזה ולדפוק על פת לחם בבתי היהודים השקטים במקומות אלה.  והאיש הצדיק הזה לעולם יחיא[89] אל עוֹמיסי נ"י, מפליטי צנעא גם הוא, אשר הצליח במעשיו פה.  ודיק באנתו יחיא[90].  ביתו פתוח לרוחה, לחמו יתן, מימיו נאמנים, רוחו נדיבה ולבו מלא חמלה, העניים בני ביתו, אין מכלים דבר.  כן הוא כן רעיתו, החסידה למינו, ובניו היקרים, זרע ברך ה', ושמעם הטוב הולך למישרים בכל ארץ התימן.  טוב עין הוא יבורך וחפץ ה' מצליח בידו ובכל דרכיו משכיל ואהוב מאד גם בעיני הגוים, כי באמונה כל מעשיו.  לוֹ שדי תבואות ופרדסי קהוה גם סחורות בגדים ומרכולת בשמים, אשר בהם יצא לשוקים פעמים ושלש בשבוע משא צמד חמורים, והוא ושני בניו הגדולים משה ויוסף יצ"ו[91] מרים אחריהם.  והקטון הנחמד והאהוב, פרי ישוה לו פרי עץ אבות, המשכיל אהרן נ"י[92], שוקד על לימודו ואין לו עוד עסק עמהם.  ואם כי האיש עשיר וקצין עם, לא יֵרַאה ממלבושיו ומנהגיו, רק כאחד ממוציאי אשפתות בשארי מדינות.  כן הוא, כן כל העשירים (לפי דרכם אשר מי שיש לו אלף שקלי כסף טאלר[93] נחשב לאיש עשיר, כי באמת לפי ערך צרכיהם בלי המותרות שבמדינתינו שנהיו לנו הכרחיות ולפי מצב הארץ ואנשיה, אשר שם עניוּת יהלכון[94] ומטבע זהב לא נראה בכל הארץ, נחשבו אלף טאלר לעושר רב), היותר גדול יותר מתרושש ומתענה[95], כי אך בזאת יאותו לשבת בארץ הזאת מקנאת גויי הארץ והממשלה.

העיר המצערה הזאת לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרב "מארי") הוא המורה, הוא הדיין והדורש, הוא השוחט והבודק, גם חזן ושמש, ומכל אלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם.  על כן גם המארי מסוּבל תחת עול המלאכה והעבודה, אם נקלה אם נכבד.  הרב הזה מארי יוסף בן סעיד יצ"ו מלא תורה, יראה וחכמה, ורוח דעת, בקי במקרא וביאוריו עד להפליא, בקי בתלמוד ברמב"ם ועד אחרונים באחד המורים הגדולים בארצותינו, וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול, הזוהר וכתבי האריז"ל[96] למודים על לשונו בעליל, כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאד, וחובר חבורים בקבלה, ומפליא לעשות גם בקבלה מעשית ואצטגנינות כמעשה הראשונים, ויד לו גם בסגולות ורפואות וקמיעות וגורלות, עד כי הגוים באים לשאול בעצתו ולדרוש ממנו רפואות וסגולות וגורלות (כי יודע גם בכתב ערבי), ויצא שמו בכל הארץ, וגדול גם בעיני השרים ועבדי המלך.  ועל כל אלה גדלה ענותנותו ואהבת בני אדם, עם פנים שוחקות, מדברותיו נאוה בחלק שפתיו ומליצות אמריו, ודברי תורה וחכמה נוצצים בכל דבריו, והוא כבן ארבעים שנה.  מהלכו, מנהגו ומלבושיו כמנהג המדינה, וזר הרואהו יחשבנו לאִכר או רועה צאן.  אבל מלאכתו תטה עליו חן, ונזר כבוד תעטרהו.  הוא חרש ברזל לעשות כלי נשק, אתים, מחרשות, מקבות, קרדומות, מגרפות, כל כלי האכרים (מנעולי ברזל וחרושת המעשה אין בארץ).  לוֹ חנות אצל ביתו בחוֹר ההר כמו מערה.  לוֹ שם פחם, כרים ומפוח.  אביו הזקן ר' סעיד נ"י, ואחיו הקטון ממנו, גם המה חכמים ויודעים את התורה וביחוד זוהר וקבלה, עוזרים עמו במלאכתו.  הוא יושב על האבנים מחזיק הברזל או העשת והבעיר באש, ואביו עומד על המפוח (הוא נאד מעור עֵז), ואחיו עוד להכות במקצת על הסדן.  גם בעשותם בעבודה הקשה הזאת מצאתים נדברים יחד בדברי תורה חכמה ומוסר.  ופה בחנות יורה ידין ויועץ בכל דברי הקהלה.  בפנות היום יקח כלי המלאכה בטנא על כתפו ויעלה אל ביתו הסמוך, כי אין משמר ונצור למו תוך החנות הזאת.  וילכו לבית-הכנסת לתפלת המנחה וערבית, והלימוד כמנהגם אחרי התפלה.  גם בלילה בביתו לא ישכב לבו, והיה לו הלילה למשמרת התורה והחכמה.  מעמל נפשו יראה טוב גם בחיי העולם הזה.  הוא יושב בחומת ביתו עם כמה חדרים מוצעים תחתים ושנים מלאים כל טוב, ספרים רבים ויקרים לאוכל הנפש, ולכל צרכי הגוף, חטים ושעורים כוסמין ודוחן, פולים ועדשים, צמוקים ויין, דבש וחמאה (סֶמְנֶה), קהוה, אגוזים ושקדים, אין מחסור דבר לצרכי האדם.  לוֹ שלש נשים, אבל בנים רבים אין לו, זולת בן יחיד מאשתו השלישית, ונקרא על שמו יוסף (זאת מנהגם לסגולה, מי אשר לא יקיימו בניו רחמנא לצלן, יקראו לבנו בחייו כשמו, וזכוֹר הדבר כי נצרך!), עושות בכל מלאכת הבית, טוחנות, אופות, מבשלות, מביאות עצים, מלקטות מהשדה, ממלאות מים מהמעינות אשר למטה בבקעה או בהר השני, כובסות, רוחצות, מנקות ומלבנות, אף מחזקות בדקי הבית קירותיהם ורהיטיהם, וכל צרכי חיי נפשות בטהרה נקיוּת וקדוּשה.  לזאת קראתי:  טוב תורה עם דרך ארץ.[97]  אשריהם בעולם הזה ובעולם הבא.

הפעם נכנסתי לחנותו מן הבוקר.  אביו ואחיו עוד לא באו, כי דרים רחוק מהעיר בכפר, ואכר גוי אחד אץ עליו לכלות מלאכתו, המחרשת לצאת השדה, ואין איש אתו לעזור עמו במלאכתו, וקרא שתים מנשיו לעזור עמו.  ותהי האחת עומדת לנפוח על המפח, והאחת מובלת הפחמים על האש, והילד הקטון על זרועותיה.  והוא מכה במקבת על הסדן, והאכר נוגש עליו:  כלה מלאכתך.  בבואי אמר:  "צפרא דמארי טב, טבא הוא וטבא ליהוי"[98]   ושפתיו מלאו שחוק, בהבינו כי אשתאה על המראה.  "הניחה לי מארי לקחת המקבת הגדולה ואכה גם אני" אמרתי לו.  אף הוא ענני בהליצתו הנעימה:  "אם אדוני החכם לוּ ישמעני, הניחה שליחותך והשתכר אצלי לפועל".  מכאב לב ומשבר רוח עניתיו:  "אשריך מארי יוסף שפחמי אתה ואוי... להמתנהגים ברבנות;  לוּא רציתי עשות כמוך, כי עתה לא גליתי ממקומי בטלטלה גבר ולעזוב אֵם על בנים נוטשה;  המה דואגים עלי, לא ידענו אנה אני ולבי נוֹהה וכמֵהַ אחריהם, לא אדע העודם בחיים – יחיו".

מארי סלימאן אל תַעִזִי[99] גם הוא גבאי ומנכבדי העיר, איש יקר, חכם בתורה וירא אלקים, והוא מגיד שיעור ברמב"ם בבית הכנסת אחר תפלת ערבית.  הוא צורף בכסף ומתפרנס בכבוד מיגיע כפו.  אברהם עדני [100], מראשי העדה, איש סוחר עשיר ונכבד וירא אלהים.  הקהלה המצערה הזאת, רובם ככולם יודעים את התורה ומתפרנסים בכבוד ושׂבעים ללחם.  השבת-קדש הנעים לי מאד וערֵב התענוג בשמרם אותו כראוי, גם כבדוני לעבור לפני התיבה קבלת שבת ומוסף היום.  ואף כי לא הסכנתי בנוסחתם והברת לשונם ומנגינתם, ערבה להם סדר תפלתי, כי ממקום קדוש ירושלם הנני.  ששה ימים ישבתי בעיר הזאת ולבי שמח על ארחתי בחברת יקירי אחינו אלה.  ונפשי מבוהלת ומשתוממת על שפלת מצב אחינו תמימי דרך הנתונים בסתר המדרגה.

בהר הזה יש עוד חמשה כפרים אשר שם יהודים נחיתים, זעיר שם כעשר וכחמשה עשר בכל כפר, אבל לא יכולתי לסבב עליהם, מענוּי הדרך בהרים הרמים אשר לא הסכנתי עוד.  פה שכרתי משׁרת מורה דרך ונושא המשא לפני (כי ברוב המקומות אך במקלי עברתי, כי אין לרכב על ההרים אשר גם החמור לא יוכל לפנות לו דרכו, מלבד שהגוים אינם מניחים לרכוב גם בארץ המישור) בחור בן תורה וירא שמים, סעיד שמו, אשר יסבב עמדי על ערי ישראל.  מלאכתו תופר נעלים, ומסבב למוכרם בכפרים ובשוקים.  ואני נתתי שכרו בערך מלאכתו, והיה לו זאת גם לכבוד לשרת את החכם הירושלמי ויאכל באשר אוֹכל וילין באשר ילין.

 

ט: מצב היהודים בתימן

טרם יעבור עין הקורא על פרטי ספורי הארץ הלזו, אעתיק בפניכם בה את המכתב אשר כתבתי אז מפה לירושלים ת"ו[101] ואשר הוספתי עוד אחרי עברתי ותרתי ארכה ורחבה:

לישועתך קויתי ה' פה ק"ק גִ'רְוָאח, בהר צעפאן, ארץ התימן ט"ו שבט ה"ר קדש"י לפ"ק[102] עתרת שלום וברכה וכו'.

עמדו נא ואשמיעכם סדרי אחינו הנאנחים ונאנקים בארץ אויביהם הלזו, גלותם ושפלותם, תורתם, אמונתם, מלאכתם ואומנותם, מהלכם, מנהגם וקורתם, אשר אספתי במעט הימים שאני חוקר ומבקר, רואה ושומע, למען תבקשו עליהם רחמים.

היהודים יושבי הארץ הזאת (תימן בכלל) שנות מאות רבות או אלפים, כעת המה בשפל המצב ובסתר המדרגה, נכבשים תחת אדונים קשים, פרא האדם, אכזרי ולא ירחמו, הקוראים לעצמם גוי קדוש מתקדשים ומטהרים (כאשר ידעתם מעט מאלה שבארצינו ואלה עוד מתקדשים יותר הרבה) וליהודי "סורו טמא!"  קראו למו, "אל תיגש אלי ואל תיגע בי ואך את דמך אדרוש כי טהור הוא".  "כספך וזהבך לי הוא, וכל יגיעך אלי תביא, ואם לא, ולקחתי בחזקה".  על כן לא יניחו להיהודים לשבת עמהם יחד בערי מבצריהם ולהתערב עמהם, שלא יטמאו מחניהם, ולא יהיה עמל רכוש היהודי וחייו נשמר ונצור, רק ירחיקוּם מקיר העיר וחוצה, ויושבים בדד מחוץ למבצריהם פרזות על פני חוצות.  כן בכל הארץ, היהודים יושבים גלמוד בבתי אופל כבבתי כלאים, מאבנים או לבנים, כבמערות ונקרי צוּרים פתחים וחלונות קטנות, מפחד גוזלים ושודדי לילה.  ומי שיש לו צרור כסף או חפץ סגולה יטמון בארץ במחבואות שיש להם בתיהם ולא יֵרָאו החוצה.  ובעלי הסחורה והרוכלים שוכרים חנויות בעיר מבצר הגוים בשכירות ומס, וביום יושבים שמה בחנות, ובלילה ישובו לבתיהם, וכל יגיעם נשמר שם אך דרך  נס, כי גם אם יגנב אין דורש ומבקש ואין אומר השב.  אם יגנב מבית יהודי משודדי לילה ויתודע אל השופט, יביא את בעל הבית הנגנב בפלילים ויגזור עליו להביא את הגנב או להגיד מי הוא למען יבער הרע מן הארץ, ואם לא יגיד, כי לא ראהו ולא ידעהו, או יודע וירא להגיד, פן בלילה השנית יגזול גם את נפשו, אז יתנהו במאסר, ואם לא ימצא הגנב, כי אין דורש, יתן עונש כסף על הנגנב יותר מאשר יוּכל שאת, נוסף על הגניבה, ואף אם הוצג ככלי ריק, עוד ישא עונו ונקה לא ינקה.  כי גם המכות ישלמו תחת כסף.  ועל כן, אם יקרה ליהודי גנבה או גזלה, ישים מחסום לפיו, וחלילה לו להשמיע בחוץ קולו, ויבקש גם משכניו להסתיר ולהכחיד, שלא יגיע לאזני השופטים.  אך אין נסתר בארץ, כי לפעמים הגנב בעצמו מודיע מפה אל פה, וגם רבו המלשינים בארץ, כבכל מקום אשר אין משפט וצדק.  ואם יעלילו על יהודי ונקרב אל השופט, אין מרחמים בדינו.  על כל דבר פשע קטון וגדול יעמיסו עליו עונש כסף אשר לא יוּכל שאת.  וכאשר ימאן לתת, או כי אין לו, ברזל יבא נפשו ובכל ידיו ורגליו, ובכל יום מכות אכזריות.  ובטרם יענש ידבר אליו הכומר (הקָאצ'י) ראש השופטים דברים טובים ויעודי תוכחת מוסר למען ימיר דתו ויהיו כל פשעיו מחוּלים לו בזה ובבא[103] וכבוד והדר יעטרוהו.  וכאשר ימאן, יוסיפו עוד עון על עונו כי חילל גם אמונתם.  פה מבינים היטב מה שאמרו חז"ל:  העולה למטה כאילו עולה לגרדום כו'[104].

אין ליהודי דין ומשפט על המוסלם אשר יגזלהו יחרפהו או יכהו, כי דמי היהודים כספו ורכושו הוּתרה להם, ואך לחסד ורחמים נחשב להם בהניחוּם לגור בארצם חיים ולאכול ולשתות.  היהודי פסול לעדות ולשבועה, ואין לו צדקה לזעוק אל השופט להצילו מעשוקו בלתי אם ישלם המתּת הנוֹסף על המס וכסף הגולגולת, אשר אך אז יש לו רשות לסחור בארץ מהלך יום לבד סביב למגורו.  ואם יגזל תוך מהלך יום זה יכול לקבול ולזעוק לפני השופט (אף כי לא להועיל), וגם זה הוא רק תחת ממשלת המלך החסיד הזה.[105]

היהודי בפגוש ישמעאל, אם נקלה אם נכבד, חייב להקדים לו ברכת שלום בלשון "אדוני", והוא ברצותו יענהו בשפה רפה:  צפרך, או ערבך טבא.  והישמעאל לא יקדים שלום ואף לא ישיב, שכּן כתוב להם:  לא תדרוש שלום יהודי.  ואם היהודי לא יקדים לו שלום בלשון "אדוני", יכהו בלי חמלה כאדון בעבדו מקנת כספו, כי כן נשרש בלב כולם, אשר היהודי עבד עולם הוא לכל אשר בשם מֻחַמַד יִקָרא.  ועל כן לא יניחו ליהודי לרכוב על כל בהמה, ואף על חמור בשֶגַם על הגמל הקדוש להם, וצריכים להלוך כעבדים על הארץ, גם אומרים שאין ליהודי לצער חיי הבהמה הטובה ממנו.  כן לא יניחו ליהודי ללבוש בגדי לבן, אדום, וירוק, שזה לבוש בני חורים.  רק בשבת ויום טוב כשהם לבדם בעריהם, ואין ישמעאל ביניהם, לובשים לבנים.  היהודי לא יוכל לעטר ראשו במטפחתו סביב למצנפתו, כמנהג הישמעאלים, שהוא עטרות אדונים, רק מצנפת אחת שחורה, ולא מכנסים.  וגם עשירי עם לא יעלו עליהם בגד טוב ונאה, כי גדלה קנאתם בראותם יהודי נאה בבגדי כבוד ויתעוללו עליו עלילות ברשע עדי יציגוהו הרום מכל עמלו.  ולזאת צריכים להשפיל עצמם ולהתראות אביוני אדם, בכוֹרֵי דלים, נבזים ונכנעים כעבדים לאדוניהם.  בעירות הגדולות יש להגוים מרחצאות אשר יחמו באש.  ולא יניחו ליהודי לרחוץ בהם, לבל יקדשו המקום והמים.  אך זאת חובה על היהודים לעשות:  המרחצאות יחמו בתבערת גללי צוֹאת אדם מהבתי-כסאות, כי עצים וגללי בהמה יקר להם לאפות ולבשל, וכי בזיון גדול הוא להם ללקוט צוֹאת אדם מהבתי-כסא ליבשם ולהסיק בהם, על כן העמיסו הקיקלון הזה על היהודים, וכמו מס תמידי נטל עליהם, אשר הקהל מחוייבים לשכור אנשים יהודים מתוכם לעשות דבר התועבה הזאת, ולדבר זה לחוק, לא יפדה ולא יגאל בכל מתן למען בושת פניהם.  תסמר שערות בשרי לראות ולשמוע את כל העשוקים הנעשים בארץ הזאת, ותקצר עטי ועתי לספר לכם אפס קצתם.  הן גם בארצינו הקדושה רב עמל ותלאה ראיתי לפני שלשים שנה.  אבל כחפשית ממלכה אחשבה נגד סבל התלאות והעבדוּת במדינה הזאת, שהיהודי הוא משולח ונעזב כבהמות יער, אשר לא אדונים לאלה וכל מוצאיהם יאכלום ויאמר ברוך.  והעושק והחמס היא המטרה לחיצי משטמתם ושטנוּתם.  ואולם גם זאת מדה טובה להם, שכל יהודי המכניע עצמו תחת יד אדון ישמעאלי כפי נימוסיהם, שמשׂים ידו תחת חגור הישמעאל ואומר לו:  עבדך אנכי ברשותך על אדמתך, אז הוא שומרו ומצילו מכל עושקיו וחומסיו ויוצא בעבורו גם לקראת נשק.  ולעומת זה אם האדון צריך איזה מלאכה ועבודה חייב היהודי לעשות לו בכל עת יקראנו, ושכר פעולתו כטוב בעיניו וכלבבו יתן לו.

הגוים יושבי הארץ אינם יודעים לעשות מלאכת מחשבת ולא כל מלאכה, גם עצלים ורפה ידים, ויש להם שדות וכרמים גנות ופרדסים, גם עושים מסחור וקנין או גוזלים וחומסים;  והיהודים רובם ככולם בכל הארץ בעלי אומניות במלאכות שונות, צורפים, חרשי ברזל ועץ, מעבדי עורות, תופרי מנעלים, חייטים (מלאכת החייטות פה עפ"י הרוב הוא רק בגדי נשים ומכנסיהם מעשי רוקם סביב בתי השוקים למטה, אשר זאת כל תכשיטיהם, אבל חייטים לבגדי אנשים אינם צריכים, כי כתנות פשוטות המה ואינם צריכים למעשי אומן), תופרי לבוש מעורות כבשים ועזים, ועבודת קדרים לכל כלי חרש, עושי אבק שריפה, אבק שאיפת הטַבַּק היוצא לרוב פה, וכל מלאכה;  גם סוחרים ורוכלים ובעלי שדות וכרמים מעט מזעיר, ואינם עושים בעצמם עבודת האדמה.  ועל כן לכל דבר מלאכה אשר יצטרכו הגוים לכל צרכי אדם, יבואו אל היהודים, ולא יכּוֹנוּ להם בלעדם.  וזאת היא המחזקת ישוּב היהודים, ולא יכּוֹנוּ להם בלעדם.  וזאת היא המחזקת ישוּב היהודים פה בין הפראים האלה.  ועולה על כולנה יעוד הבטחת נותן התורה יתברך שמו, אשר דבר בקדשו:  וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'.[106]

והן דרך כלל, רוב גויי הארץ אינם שונאים תכלית שנאה ליהודים, רק האומות אשר ביניהם שקוראים להם "עמלק", "עמונים", "גאבייל" (יושבי ההר),[107] ודת מֻחַמַד לכולם ושונים בדיעותיהם ובמדותיהם, שהם מאומות שונות.  אבל המושלים והשופטים הם המכבידים עולם כנטל החול לשאוף כצמים חיל היהודים ולרדותם בפרך ועינם לא תשבע.  ובכל שנה מתחלפים, זה יורד וזה עולה, וכולם עוללים[108] ויונקים דמן של ישראל.

בכל עיר וכפר מיהודים יש להם מארי, הוא הרב הדיין והשוחט ובודק, גם מלמד תינוקות.  ונשיא אחד יבחרו מתוך העדה אשר יעמוד לפניהם אצל מושלי ושופטי העיר, על המסים והעלילות, החמס והגזילות, ולשאת את עון העדה לכל דבר פשע אשר יעמיסו עליהם.  ולכן ברוב המקומות לא יעמיס עליו איש נכבד ועשיר את משא הנשיאות הזאת.  רק אחד מדלת העם בעל דברים ינשאוהו לנשיא, והוא חטאת הקהל ישא, לשבת במאסר, גם למכות ועונשים, ושכרו מהקהל שאינו נושא בעול המסים וההערכות, וגם בכפו ידבק מאום.  ולעתים יחניף להמושל להכביד עוּלוֹ על הקהל, למען יקח חלק בהחמס.  ועל כן תרבה פה המלשינות והשטנות, בעוונותינו הרבים, גם בין בני אחינו ועמינו, והדג מראשו יתן באשו ותעל צחנתו.  יתמו חטאים ויעלו לציון מושיעים.

 

י: תורתם מבטא שפתם

היהודים בכל הארץ הזאת רובם ככולם אינם ערומים מתורה:  מבינים במקרא, ויודעים בהלכות ואגדות, אומרים בזוהר, ועוסקים בקבלה ונוטריקין וניגמטריאות;  אבל בתלמוד ועיון בפוסקים מעט מזעיר:  אחד מני אלף יודע צוּרת התלמוד כי אינו נמצא בארץ (זולת ספרי "עין יעקב"[109] אשר מקרוב באו).  גם עתותיהם טפוחות באין להם עתים קבועות לעיין ולפלפל.  ספרי הדפוס יקרים בארץ הזאת, כי לא יבואו רק לעתים רחוקות, אבל מלאכת הכתיבה בזול[110].  ויש ביניהם סופרים מהירים, אבל לא נאים.   ותנ"ך כתבי-יד יקראו "תאג'" (כתר).  הישנים מדויקים מאד, ולא החדשים.  פה ראיתי מוכרים תפילין עם רצועות בשמינית השקל (טאלר ספרדי)[111] אבל אינם מעשי אומן, כי לא יֵדעו, ובכלל יש כמה שאין להם תפילין מדלית איסר[112].  עיקר למודם הוא בספר הי"ד[113] להרמב"ם ז"ל, ופוסקים דיניהם ומנהגיהם רק על פי דעת הרמב"ם ז"ל ולא יסורו ממנו בין לקולא בין לחומרא, כי רק אותו קבלו עליהם למורה ודיין.  הם אומרים שקודם הרמב"ם היו פוסקים דיניהם רק מהתלמוד ועפ"י קבלתם, ואחרי ששלח להם הרמב"ם אגרת תימן הידועה עם ספרו הי"ד,[114] הלכו אנשים חכמים מהם למצרים לנסותו, וראו ושמעו גודל חכמתו וחסידותו, קבלוהו עליהם ועל זרעם לרב ומורה צדק לפסוק בכל מקום הלכה כמותו.  וידוע שהיו אומרים בקדיש:  ובחיי רבנא משה בר מימון.  ועד היום הזה רוב למודם רק בס' הי"ד, ולכן אין להם יד ושם בתלמוד ופוסקים אחרים.  כן אין אתם סדר העיון והפלפול לעומקא דדינא, רק מקופיא,[115] רואים הלכה למעשה ודַיוֹ.  הם מחזיקים מאד בתרגום הערבי של רבינו סעדיה גאון ז"ל ובפירושיו, ואומרים שהיה אצלם או משלהם.  והגם כי ידענו מסופרי קורא הדורות מראש שהרס"ג ז"ל היה ממצרים וכן נקרא אל-פַיוּמִי היא העיר פַיוּם הנודעת עד היום במצרים העליונה, אבל גם באגרת תימן להרמב"ם בראשיתו כתוב "לכבוד גדול וקדוש מר' ורב' יעקב כו' בן כבוד מר' ורבי נתנאל ז"ל בן אלפיומי".  ויכול להיות שבעת הוּרד ע"י המחלוקת עם בן זכאי, הלך מבבל לתימן, או אחד מבניו הלך לשם, כי נתפשט שם תַפְסִיר[116] ערבי שלו בכל בתי ספר, וגדול שמו מאד בכל המדינה.

הישמעאלים פה אינם אוכלים משחיטת יהודי (אף לא יגעו בכליהם לשתות, וכי יבא גוי אל בית יהודי וירצה לשתות קהוה, כי חוק הוא להם לאכול ולשתות מיהודי המתוּק לחכּם, יש לכל אחד מוכן בילקוטו כלי שתיה ואכילה משלו) וכל בהמה אשר ישָחט מיהודי, אם יטָרף לכלב ישליכו, כי לא ימָכר לנכרי.  על כן המה מקילים מאד במיעוך הסרכות ושארי בדיקות פנים ושברים, ומקלו יגיד לו[117].  ואף כי הבשר בזול, אבל הכסף ביוקר, ועל המקום הזה יפה שיערו "הפסד מרובה" בכבד עוף.  בעירות הקטנות יקחו כמה בתי אבות שה או עז וישחטו לכבוד שבת, ואם יטָרף לא יביאו עוד.  על כן היהודים פה אינם מסובלים בבשר, רק תבואות ותוצאות האדמה לרוב וכל פרי האדמה ופרי העץ, כמו בא"י ובסוריה.  גם הכוסמין, מין חטים וטוב ממנו, הרבה בארץ הזאת, אשר לא ראיתי ממינו בשאר ארצות, וכך שמו בערבי[118].  דגים אין בכל הארץ, כי אין נהרות ואגמים מגדלי דגים, ורחוקה היא מהים סוף אשר בו דגים לרוב מאד.  אבל מי יביא להם הדגים המלוחים אשר בהעירות על יד ים סוף חינם אין כסף?

כולם יודעים קריאת התורה בתנועותיה ונגינותיה בדקדוק היטיב.  כי עוד פה המנהג הקדום, שעפ"י דין הנכון, שכל מי שעולה לתורה קורא בעצמו הפרשה, ולא החזן.  ומי שאינו יודע לקרות בעצמו, לא יקראוהו לספר תורה.  על כן ילמדום מקטנותם, ראשית כל למוד, לדעת קריאת כל התורה על פה ממש.  וכן אצלם עדיין המנהג הקדוש הטוב לתרגם כל פסוק בצבור, ונער קטן כבן תשע ועשר עומד אצל הבימה ומתרגם כל פסוק היוצא מפי הקורא בספר תורה, וכן בהפטרה, ובניגון יפה אף נעים.  ומדקדקים מאד בקריאתם, בין במקרא בין בתרגום בין בלימודים בשאר ספרים, על כל תנועה ונגינה וקוֹץ ובנעימות שהיה לנו מימי קדם.

מבטאם בהאותיות ותנועות ונגינתם בהטעמים עפ"י יסודי הלשון וצחותה, אין בהם מעלגת לשון הספרדים ולא מאין-בינת שפת האשכנזים[119], כי אלה ואלה שגו במבטא האותיות, תעו בהגה התנועות, פקו טעם הנגינות.  אלה ואלה שִׁחתוּ הקריאה הנכונה.  בין רפיון בג"ד כפ"ת לחזקן לא יבדילו, בין אלף לעין, בין בית רפה לואו, בין חית לכף רפה, בין כף דגושה לקוף, בין טית לתיו, בין תיו רפה לסמך, לא יפרישו, ותהי לנו מחצית האותיות כלשוא עשה עֵט סופרים חס ושלום.  כן עם התנועות, איש לדרכו יפנו וינועו.  אלה הקמץ יפתחו והצרי יסגלו, החולם יקמצו, האבות והבנים יחדיו (כי הראשונים אבות והשניים תולדות) לא ישאו פנים לאבות ותולדותיהן כיוצא בהם, ואלה ימירו חולם בצרי, ושורוק בחיריק, קמץ בשורוק, וחיריק בסגול.  ובשבָאין איש הישר בעיניו יעשה;  יניחו וינעו, יחטפו וינודו, ובכללים בלולים יעלו וירדו, והיה התנועה קלה לתפארת, והחסון לנעורת.  ובנגינות מהגים ומצפצפים בצלצלי שברים תרועה.  תחת משרת כי ימלוך, והשרים משרתים, הנסמכים יכרתו והנפרדים ידובקו, וכחוללים שרים, זה ישפיל וזה ירים.  ותחת כי סימני הנגינות "טעמים" יקָראו כאמרם ז"ל:  ויבינו במקרא[120] אלו פסקי טעמים (מגילה דף ג' עמוד א';  נדרים דף ל"ז, עמוד ב');  להבין על ידם בשׂוּם שׂכל ביאורי המקראות והמאמרים, ואנה המלות פונים לאחור או לפנים, ותהי להיפך להפריד בין הדבקים ולקרב הרחוקים.  גם מהפּכים מלעיל ומלרע, האומרים לרע עלה, ולעיל רדה.  ואולם שתים הנה קורותינו אשר נבלה שפת קדשנו וכהו עיניה מזוקן.  אחת היא פזורינו בארצות הלשונות החדשות הרחוקות מאד מלשון עברי, ולא יתדמו אליה במבטא האותיות והתנועות.  גם חסר להם אותיות ותנועות שבערבי, ואף אחר ההרכבה לא יוכלו להשוותן כידוע.   וכן כתב ר' אברהם אבן עזרא ז"ל ביסוד מורה שער י"א על הע' והח' "שהם כבדים על כן לא ימצאו במכתב הערלים ולא יוכל לבטא בהם מי שאינו רגיל מנעוריו".  ואנחנו בלשון המדברת בינותינו קבלנו הלשון המהלכת בארץ מגורתנו, וזאת עמדה לנו לשטן לעזוב ולשכוח יסוד מבטא לשון יהודית.  וזאת שנית, מיעוט ההשגחה והחינוך מנעורינו בקריאתנו במקרא קדש.  כי הנער בן ארבע וחמש שנים, בטרם ידע לקרות המלה בשלימות, יעמיסו עליו למודים שונים רבים ונשגבים ממנו, ובהם ישׂימוּ כל מעינם,משאם ומתנם: אלה בלימודי ה' ישרים בביאור המקרא לחבר המלות ובביאוריהם, ואחר כך לתלמוד ולעיונים;  ואלה בלימודים זרים וילדי נכרים לשונות העמים הרבים.  וישׂבעוּ משוֹד האמה הזרה עד אשר דדי אמנו הגבירה יהיה למו שדיִם צומקות ולזרא, ובין כה וכה ישארו ערומים ויחפים מלקרות אף סדר התפלה על מכונה, רק שפתימו נעות ואין בהם תבונה.

לא כן אחינו אלה יושבי תימן אשר שם תמשול לשון הערבי בת העברי ואחות הארמי (וכן כתב הרמב"ם ז"ל באגרתו לר' יהודה אבן תבון "ויהיה מהיר כמו כן בלשון ערבי שהיא ודאי לשון עברי שנשתבשה מעט" ומי נאמן כמשה[121] בשתי אלה הלשונות) בכללותיה ובפרטותיה הנאהבים המדוקדקים.  והם יושבי הארץ מלפנים מאז גלו אליה בראשונה, ולא הורקו מגולה אל גולה, כנראה מהנהגותיהם עתה כבימים הקדמונים וכפי קבלתם[122].  גם מגדלים בניהם מנעוריהם על המבטא העברי והדקדוק והטעמים עד אשר תחשוב לו כלשון אמו.  על כן עמד טעם הלשון בם, וריח השפה הנאמנה לא נמר מאתם.  אנכי, אשר עד כה דמיתי היותי קוֹרא מדקדק ודובר צחות, והרבה עמלתי מני אז על מבטא האותיות והתנוּעות, והיה בראשית בואי הנה חשבתי לאחינו אלה עלגי לשון.  והם צחקו עלי ואמרו:  "אתם עלגים ואנחנו הצחים, ולנו לשון העברי למורשה".  וכמעט לא הבינו דברי בדבּרי אתם בלשון הקודש.  רק אחרי עמל והטות אזן קשבת, ולאשר, תהלה לאל, קראתי לאמת:  "אהובה", אגידה ואספרה שאחרי בנתי היטיב הודיתי להם, שהם בעלי הצחוּת ולא נבלה שפתם וקריאתם נכונה בכל.  הסכת ושמע:

אותיות בגד כפת[123] כולם מרפים ומחזיקים בדרך ישרה.  גם הגימל והדאל (כך הם קוראים לו)[124], אשר כבר נשכח מאתנו במה יבדל חזוקם ורפיונם, המה עוד מורשה למו.  גימל החזק יבטאו, כמו בערבי, ג'ימל (בין סוף החֵיך והשִנַים).  וכמה מוזר היה לי בראשונה לשמוע אומרים "האל הג'דול הג'בור" או "חכם ג'דול", או כאשר נדברנו מהמחוקק של הישמעאלים[125], והמה מפחדים ואינם רוצים להעלות את שמו על שפתם, קוראים לו משוג'ע (משוגע, כאשר כן הוא נקרא גם בפי הרמב"ם ז"ל באגרת תימן).  וה"ד'אל" הרפה ג"כ כבערבי שהוא כחצי זיין מסוף הלשון כשמַכֶּה על השִנַים התחתונים.  מפרידים בין אלף לעין, בין חית לכף רפה.  הראשון מסוף הגרון, והשני מאצע החֵיך.  ובין כף חזק לקוף (כאשר גם אחינו הספרדים יושבי סוריה ובגדאד יודעים להפריד ביניהם.  כי זה כלל גדול אשר היהודים האמוּנים על שפת ערבית, צחים בעברית יותר מאלה הנתונים בלשונות המערביות), בין בית רפה לואו, בין תיו חזק לטית, ובין תיו רפה לסמך, אשר לא אוכל להבינכם כל אלה בכתב, כי לא יבדלו רק לאוזן שומעת.

ואחרי ראותי כל זאת הייתי בעיני כמתעתע, שאף מלה אחת לא יכולתי לבטא בשפתי על נכון בלי חילוף מוצאיהם.  ויהי כאשר שאלוני מה שמי, אמרתי להם "יעקב".  ראיתים מתלוצצים.  אמרתי:  מה הצחוק?  אמרו:  ישָמַע לאזנינו "יעכו" (באלף כף ואו).  שאלתים:  אם זה המלך טוב לכם?  הבינו:  המלח טוב.  ואם אמרתי:  הנה צאת הכוכבים, צחקו מאד כי נדמה להם "הקוחוים".  וכן בכל דברי הייתי לצחוק בעיניהם, וזכרתי המקרא:  נלעג לשון אין בינה[126].  על קצת מאלה יגעתי ומצאתי לקרות כמוהם.  ועל קצתם עמלתי ולא עלתה בלשוני, כי אך הלמוד עם ההרגל מנוער מטביע הלשון בפה המדבר.

 

יא: התנועות והנגינות

קריאתם בהתנועות כן הוא: קמץ ופתח כאשכנזים, כי שני הפכים המה.  הראשון בקמיצות הפה והשני בהפתחו.  גם החולם כאשכנזים (פולנים) להבדילו מקמץ קטון תולדתו, והצרי כהספרדים הדומה לסגול, אבל הסגול כפתח צר להבדילו מאביו.  וכן נקרא אצל המדקדקים הראשונים פתח קטון.  מלאפּום, שרוק, קובץ, חיריק, כמונו.

השבא נע יניעו באופנים שונים.

א) אם השבא לפניו אותיות הגרון (אחה"ע) יקראוהו כמו הנקודה שתחת אות הגרון שאחריו אם קמץ חולם חיריק.  למשל: וְאָמְרוּ כמו וָאָמְרוּ, רחוֹקה כמו רוֹחוֹקה, ואִם כמו וִאִם, וכן על זה הדרך בכל הנקודות.

ב) אם השבא לפני יוד יצא לעולם בחיריק כמו בְּיַד – בִּיַד.

ג) שאר שבאין הנעים כפתח קל לעולם.

ואולם גם ביניהם יש שלא שמשו כל צרכם ומעקשים הקריאה הישרה וקורים הסגול דומה לפתח רחב באין הבדל, למשל מֶלֶך כמו מַלך, עד שנולדות מזה עותות רבות לאיזה סופרים דלא דייקא להמיר בנקדם ספרי כתיבות ידיהם (חומשים ותפלות), הסגול בפתח והפתח בסגול, כי נדמה להם בהברתם (שים זאת על לבך וזכרהו) וכן ירחבו קריאת השבאים נעים יותר מהמדה עד שנשמע כתנועת מלך: ועל כן קשה להבין קריאתם לשאינו רגיל עמהם.

ניגוני הטעמים משונה מאד גם מספרדים וגם מאשכנזים.  ודרך אחרת להם בהמשך טעמי המפסיקים לפי ערך מעלתם, זה למעלה מזה, ולקצר בהמשרתים כפי סדר יחוסם זה לזה.  והמשכות האלה במדה במשקל ובנעימות עריבות, אשר אך אם יודע איש פירוש המלות במקרא יוכל להתבונן מתוך ניגון המשך הקריאה גם ביאור חבור המקרא והבנתו, ומראה באצבע כי זה הוא כפי יסוד הנחת בעל הטעמים להבין במקרא.  ויש להם לקריאת התורה ניגון לבד, לנביאים לבד, וכתובים לבד, וטעמי אמ"ת[127]) (שנשכחו מהאשכנזים) לבד.  וכן ניגון מיוחד לתרגום[128]), לתפסיר ערבי, להלכה, לאגדה, לזוהר וספרי מוסר, והכל בהמשכה וקול ערב לעורר הכונה.  והנה מראש כאשר שמעתי קריאתם בתורה, אמרתי אך נעדרי הטעמים המה, כמ שכחו הניגונים בלי יודעים להרים קול תרועה בפזר ושלשלת הפונה למעלה ולעשות עגלה שלישית בזרקא, לפנות אחור וקדם בקדמא ואזלא, ולצפצף כאוב ברביע, ודומיהם, אשר אצלנו כל המרבה לצלצל בגרון הרי זה משובח.  ואלה לא כן אתם.  אמנם, אחרי נתתי את לבי ללמוד ולהבין, ראיתי כי לזאת יקרא קריאה נכונה, ועל אדני הבנת המקרא הָטבעו.  אבל מה קשה למי משלנו להתלמד בניגוניהם אלה בטעמיהם.  וכל יגיעי לא עמדה לי לקרות כמותם.  כי אך הנער מבן ארבע או חמש שנים יתחיל להתלמד ולהתרגל על כל מלה בתורה נגינתה ונטיתה, ערכה וארכה, עד כי תחשב לו כלשונו המדבר, והוא עודנו לא ידע שמות התנועות והטעמים, כי לא יתחילו ללמוד הנער שמות האותיות או התנועות והטעמים, רק הקריאה כמו שהיא.  למשל אות זה אָ קורים כן, וזה אַ קורים כן, ועל זה הדרך כל האותיות והנקודות והטעמים, וכן במילות שלימות, למשל "בראשית" זאת המלה נקראת ונמשכת כן, וכן כל סדר המקרא.  ומה נקל להנער לדעת אחר כך שמות האותיות הנקודות והטעמים בפעם אחת מהר, ועֵד הנסיון.  ולפיכך כאשר איש מהם צריך להגיד לחברו או לתלמידו מקרא מתנ"ך בעל פה דרך הגדה או הבנה, אומר אותו בניגונו וטעמו בלי עמל וטורח, כאשר ידבר איש אל רעהו בלשון עמו, כי כן הוא מורגל בה ולא ידע לאומרו בלי ניגונו, ורובם ככולם בקיאים בזה למקטנם ועד גדולם.  וכמו כן רבה בקיאותם והרגלם בתרגום על כל תנועה וקוץ.  ורבים מהם מורגלים לדבר בלשון ארמית כאשר ידבר הבקי ומורגל בלשון הקודש.

ואולם בכל בקיאותם במקרא, לא מצאתי בהם חכם בחכמת הדקדוק ובכללותיה הרבים והעצומים, כי ישפיקו רק בקבלתם בקריאה ולא יבינו בטעמי הדברים, וכי גם ספרי הדקדוק מעטים אצלם.  ואם אמרתי להם כלל וטעם בדקדוק, חשבו כתורה חדשה.  ובספרי תנ"ך כ"י (תאג') שלהם יש ספר דקדוק קצר, כמו הקדמה לתנ"ך, ונקרא "מחברת התיג'אן"[129] )שם מחברו לא נדע.  אך ישן נושן הוא, והעתקתיו אלי ומצאתיו ישן מלא חדש, מעט המחזיק את המרובה.  רוב כללי הדקדוק וחלופי המלות והאותיות והתנועות זה בזה ובינת המקרא על עומק הפשט כדרך הראשונים.  ובאיזה דברים צריך ביאור רחב.  ואחרי בִּנוֹתי בו, ידעתי בעדים נאמנים שהוא מרב סעדיה גאון.  ואם יגזור ה' בחיים אוציאנו לאור עיני כל ישראל, ואור חדש על הדקדוק יהיל.  גם בכל קריאתם ובקיאותם בתנ"ך לא ידעו דרך הפשט ורודפים רק אחר הדרוש, וביותר הרמז והגימטריא.  ועוד יותר על מעינם בדרך הסוד וכל עתותיהם, הטפוחות ומדודות ללמוד התורה, הן בזוהר וקבלה.  ואנכי אשר עוד לא מלאתי כרסי בש"ס ופוסקים, ועל סף בית חכמת הקבלה והסוד לא נסיתי הצג כף רגלי (ואם אמרתי לפעמים בזוהר היה רק לצאת ידי חובת הקריאה), והיה בבואי הנה באו לשאלני או לנסותני בחידות סתומות וסודות חתומים בזוהר, ב"מקדש מלך"[130] )ובכתבי האריז"ל[131] ) (אשר באו להם זה מקרוב) וכאשר לא פתרתי להם, כי לא ידעתי, לא חשדוני ללא יודע.  היתכן?  חכם מירושלים לא ידע בעליל כל הזוהר וכתבי האר"י גם בתנומות עלי משכב?  אבל חשבוני למונע בר, או שאינם ראויים בעיני לגלותם סודות נסתרות.  ואחרי ימים ושקידה נטפלתי עמהם, כי נפתלתי עם יודעי חן (במעט הכללים אשר אספתי לי) והראיתים לדעת, כי מי שלא עמל ויגע על הנגלות לנו, גם בנסתרות ימשש כעִוֵר וילאה למצוא הפתח.  כי רק השֵכֶל הישר יפתח כל סגור, אמנם זאת תקנתם לבלי יבעטו אורחותם.  לולא ידיעתי (המעט היא אם רב) במקרא ובהלכה, לא מצאתי ידי ורגלי ביניהם.  הפעם ברכתי ברכה אחרונה של "בורא נפשות", והמה מטים אוזן קשבת על כל דבור ומלה היוצא מפי ומביטים בעין לטושה על כל דרכי ופסיעתי.  והנה שמעו שסיימתי ברוך חֵי העלומים בצֵרי, כרגיל אצל האשכנזים, ואמרו לי: "מחילה מכבודך חכם!  הרי זה כמחרף כו' ח"ו כי חֵי הוא לשון רבים וצריך לומר חַי בפתח שהוא אחדוּת גמורה.  וסימן לדבר מקרא אחד: חַי ה' וחֵי נפשך (מלכים ב', ב' ב') וכן בכל המקרא אצל ה' נאמר חַי ואצל בני אדם חֵי.  ואנכי התאמצתי בכל עוז ולא נתתי כבודי לכלימה למען הצל כל סדורי תפלות האשכנזים הכתובים בחֵי גם בברכת "ישתבח".  וזכרתי מה שכתב המגן אברהם סימן ר"י "חֵי העולמים בצֵרי שהוא דבוּק (פירוש, כי הנפרד הוא חיים כמו מים, וכמו שנאמר מן מים בסמיכות מֵי ים סוף, כן מן חיים בסמיכות חֵי, ומים אינו לשון רבים וכן חיים) וכן כתוב ב"תוספות יום טוב"[132]) , והראיתי להם מקרא מלא (דניאל י"ב, ז') וישבע בחֵי העולם.  ואולם כל זאת לא היה לי רק כסות עינים בפניהם, אבל פשטיות לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה פרק ב': "הוא אומר חַי ה' בפתח לפי שאין הבורא וחייו שוין כחיי הגופים החיים כו' ולפיכך אומר חֵי פרעה, חֵי נפשך", עד כאן לשונו.  מבואר שאין שייך לתאר להקב"ה רק חַי בפתח כמו שמצאנו בכל המקרא[133]).  והם הקיפוני בחבילות ראיות על דרך הסוד אשר לא יכולתי עמוד.  ובכל הסידורים שלהם חדשים גם ישנים בכ"י ונוסח הספרדים כולם כתוב חַי בפתח.  וכן נראה שהיה גם כן נוסחת האשכנזים מלפנים.  והנוסח של חֵי בצֵרי בא מקרוב אלינו מהגאון בעל תוספות יום טוב ז"ל וכבר כתב בא"ר[134])  ששמע שהגאון בעל תוספת יום טוב חזר בו בסוף ימיו.  ומאז והלאה למדתי לשוני לומר חַי, כי לא כל השומע ישאלני טעם ואתוכח ואהיה בעיניהם כעם הארץ.

כן שמעתי הם אומרים תחָיַת המתים, החית קמוצה.  וחשבתי בראשונה שטעות היא בידם, ואחרי שובי דרשתי והנכון אתם, יען הוא שֵם מבנין הקל שורש "חיה" בתוספת תיו, האמנתיו.  ואף שנמצא ג"כ ונפשו לא חִיָה (תהלים כ"ב, ל') שם הוא מהכבד ליוצא ואין ענינו לעומד בקל, ותחִיַת המתים בחריק משמע שהמתים הם מְחַיִים אחרים, אבל תחית בקמץ משמע שהמתים יחיו בעצמם.  ובעל "אוצר השרשים"[135]) אמר שהוא על משקל "תפֹלָה" ואינו, כי תפלה שרשו פלל מהכבד.  ואם ראה או שמע שבתימן אומרים תחָית המתים, לא כתב כן.  וכמוהו הרבה שבושים הורגלנו בהם (בפרט בלמוד התלמוד וספרים שאינם מנוקדים) עד כי שבה בעינינו ליושר והמעקשים למישור, ואם נשמע מאחרים בשפה ברורה ידמה לנו מכוערה.

הם מורגלים מאד בשבועות בטוי על כל דבר קטון וגדול, ומיד קופצים ונשבעים: דָת משה!  או דָת ישראל!  והיה בעיני לזרא גם עצם השבועה אשר לא כדת, גם המבטא דָת בקמץ, שההרגל לנו לומר דַת משה וישראל בפַתח, אבל למה לא יאמרו כדת אם בכל המקרא נכתב ונקרא בקמץ גם במוּכְרת ובלתי נסמך.  בתרגום המקרא ובתלמוד אומרים גֻברא בקבוץ הגימל, ולא בפַתח כהרגלנו, וכן הוא בכל דניאל ועזרא.  וכמוהו הרבה בתרגום ובתלמוד.

הם מורגלים מאד, כאשר יספר איש לרעהו צערו או תקותו, לאמר לו בנחמה: "אהיה אשר אהיה" או "אל שדי" וזאת לא תמוש מפיהם (ושמעתי מהם על זה ספור ארוך מבני משה ואין כאן מקומו), על כל דבור ואמירה אומרים: ברוך תהיה, או: ברוך אתה לה', ואינם מקפידים על "לא תשא".  המה קורים לאיש כילי "עני נפש" (לא ידעתי מקום המליצה).  כשמזכירים איש חי לשבח אומרים "עליו השלום", אשר היה נדמה לי בתחלה לקללה ולא לברכה, כי אנחנו אומרים כן על המת, ועל המת הם אומרים "זכרו לברכה" או "לתחָיָה".  ולכן אין להביא ראיה אם אנו מוצאים בספר קדמון אם יזכיר איזה חכם וכותב עליו "עליו השלום" שכבר היה נפטר בימיו, שאולי הוא ברכת החיים כמנהגם, ולא ברכת המתים כמנהגנו.  גם זאת ראיתי ובחנתי, שכוח זכרונם גדול מאד יותר מבשאר ארצות, ואם יראה דבר פעם ושתים יזכרנה על פה לימים רבים.

המלמדים כשמלמדים סימני הטעמים בהמשכתם בניגונים, מראים להם באצבע היד הפשוטה לפניה או לאחריה שיעור ההמשכה, העליה והירידה, ומבינים ברמז הזה, וקול המלמד לא ישָמע, ומורגלים בזה המלמדים ותלמידיהם, כאשר הורגלו היום באירופה בסימני קוי ונקודי המוזיקא המצוירים בספר התוים.  והבנתי בזה מה שאמרו ז"ל (ברכות ס"ב ע"א): "אין מקנחין בימין מפני שמראה בה טעמי תורה" אשר היה לי מאמר סתום עד ראיתי פה המנהג הזה בעיני.  ורש"י ז"ל פירוש שם גם כן: כזה וכו' ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל.  אשר כן כמה מליצות בספרי הקדש ובתלמוד ומדרשים אשר הם כחידות סתומות בעינינו, מפני שלא נדע המליצות והמנהגים שהיו בימיהם אשר לפיהם נאמרו ונכתבו.

 

יב: סדר תפלתם

נוסח התפלה לחול, לשבת ויום טוב הוא על פי סדוריהם כתבי יד ישנים מעורב ספרדית ואשכנזית: "הודו" קודם "ברוך שאמר", ברכת השחר כסדר הרמב"ם ז"ל.  בקדיש: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויפרוק עמיה".  גם בקדושה דחול אומרים: ממקומך מלכנו תופיע כו' כאשכנזים בשבת ויו"ט, גם "לדור ודור נגיד גדלך".  ובמנחה: שלום רב.  נופלים על פניהם כל יום אחר תפלת שמונה עשרה בפישוט ידים ורגלים בישיבתם על הארץ, כמו ביום הכפורים.  ונוסח התחינה הם פסוקי רחמים מלוקטים, הכתובים בסדר התפלה להרמב"ם ז"ל.  במעריב אומרים השמונה עשרה פסוקים "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" עם הברכה "על כל מעשיו" כאשכנזים.  סליחות ופיוטים הובאו להם ממחזורי ספרדים, גם יש להם קדמוניות בסידוריהם, וסדר הושענות פיוטים יפים מאד קדמונים שלא ראיתים בשום מחזור ספרד ואשכנז, והמה להם בכתובים מאז[136]).  קריאתם בהלל מתוק לחיך ונעים לאזן.  החזן קורא בנעימה חצי פסוק והקהל מלחשים אחריו ועונים פה אחד קול אחד: "הללויה".  וכן אחר כל חצי פסוק בשפה ברורה ובנעימה קדושה, קטון וגדול, מצלצל אזנים.  ועונים קמ"ז פעמים "הללויה" כנגד שנותיו של יעקב, ואינם כופלים פסוקי "אודך" כו' "אנא" כו'.  ומנהג זה כבר נזכר בתלמוד (סוכה דף ל"ו): מקום שנהגו לכפול וכו' עונים אחריו וכו'.

כולם משכימי קום לבית-הכנסת בטרם עלות השחר, בקיץ ובחורף, וכל אחד מביא עמו צפחת מי קליפת קהוה[137]) חמה המוכן להם מבעוד לילה (כאשר הראיתיך תמונתה למעלה) עם צלוחית קטנה, שותים וקוראים ומזמרים, ומכבדים זה לזה בצלוחית קהוה.  וכשהאירו מעט פני המזרח, ממהרים להתפלל, ועוד לא נצה החמה גמרו תפלתם, מפני שממהרים לצאת למלאכתם, שעל הרוב מלאכתם בחוץ בכפרים בין הגוים או בשוקים הרחוקים (כדי שיוכלו לשוב לבתיהם בערב).  אבל התפלה אינה בחפזון ובמרוצה רק בהמשכה ובנעימה.  שליח צבור קבוע אין להם וכל החפץ ימלא ידו, כי כולם יודעים להתפלל ולקרות.  רובם ככולם מתפללים באזן קשבת (גם שותים הקהוה) או מהַגים אחריו בלחש, רק בקריאת שמע עונים ואומרים כולם יחד בקול.  אחר התפלה, קודם "עלינו", לא יצאו מבית הכנסת עד שלומדים מעט בנביאים, בכתובים, בהלכה, או אגדה, אשר ראש הכנסת מגיד לפניהם, ולזה קוראים: שילוש.  ובערב שבת קודש יקראו שנים מקרא ואחד תרגום.  ואחר כך אומרים "עלינו" ויוצאים.

אינם נכנסים לבית הכנסת במנעליהם, רק יחפים (כי בתי רגלים[138]) אין להם), וחולצים נעליהם אצל הפתח מבחוץ.  (הם קוראים למנעלים "חוץ" דרך כבוד, שמנהגם לחולצם בחוץ גם בכניסתם לכל בית גדול, כמנהג כל ארצות הקדם, תחת אשר בארצות אירופה יסירו הכובע מעל ראשם, ולהם בזיון גדול להסיר המצנפת ולעמוד בראש מגוּלה לפני הגדולים אשר יֵחָשֵב לקלוּת ראש ועזוּת).  לעון פלילה יחשב, אם ישכח איש לבוא במנעליו תוך בית-הכנסת.  ומפחד הגנבים יש בכותלי בית-הכנסת מבחוץ חורים בקיר עם דלתות נעולים, ונכבדים אשר נעליהם ברגליהם, יניחום שמה על מסגר בבואם, ובצאתם יוציאום.  ישיבתם בבית-הכנסת כבבתיהם הוא על הארץ, ורגליהם כפופות תחת ירכותיהם.  ראשי העדה ואציליה יושבים סביב סביב אצל הקירות על יריעות קשים או עורות כבשים ועזים, והאחרים יושבים שורות שורות לרגליהם.  וכל הרוצה לשבת על יריעה, מביא עמו עור כבש או עז תחת אצילי ידיו וישב עליה, ומחזירה עמו בצאתו.  המכוּבדים יביאו בידם גם בקבוק נחושת קטון שפיה רחב וצוארה צר לרוּק בה, כי אין לרוּק בשבתם על הארץ.

הבימה עומדת באמצע, אשר עליה יקראו בתורה, והש"ץ [139]) מתפלל אצל הכותל.  והמה מתפללים צפונה נגד ירושלם, כי הם בדרומה.  מעט במספר ספסלים קטנים כמדת חצי אמה ימצאון בבית-הכנסת אצל מושב הגדולים, אשר עליהם יניחו ספר התפלה והלמוד.  מספר קטן, המונח על ספסל קטן הזה, ילמדו כמה אנשים יחד, ועד עשרה בני אדם היושבים מרחוק סביב הספסל מלפניו ומלאחריו ומהצדדים ומביטים בו מרחוק עד ארבע אמות, ואין יד אדם נוגע בהספר רק בעת יהפוך העָלֶה, וכולם קוראים פה אחד בקול ובנעימה אחת.  ורגילים לקרות מספר גם כשהוא מהוּפך, כי הנער מקטנוּתוֹ ילמדנו לקרות בספר מהוּפך, עד שאין להם הפרש אם הספר מונח לפניו ישר או הפוך.  וזאת מצד שהספרים יקרים וחביבים להם מאד,  בין מיוֹקר מחירם והמצאם ובין מיקר ערך עצמם, שמכבדים את התורה.  וכל ספר לוּטה בכיס נאה לבדו ובשמירה יפה.  והם אינם מעמידים הספרים בעמידה כמנהגנו, רק מניחים אותם שוכבים דוקא[140]).

הבטת עיניהם בהיר מאד לראות מרחוק הלאה עד מהלך יום בהרים, כי קורעים בפוּך עיניהם, הוא כחול תכליי, בכל יום בבוקר ובערב, אנשים ונשים וטף, אחר שמושחים כל פניהם ועיניהם בחמאה מבושלת (סֶמְנֶה) שלא יזיק להם חום השמש, וזה מועיל הרבה מאד לחידוּד הראוּת.

רוב ישיבתם בבית-הכנסת ובבתיהם, בלמודם, אכילתם ושתיתם, הוא בהסיבה על שמאל, ולהם כרים קטנים מרובעים ממולאים צמר או בלאוֹת קשה, ומניחים שנַים או שלשה זה על זה ונשענים עליהם, וזה דרך הכבוד ונחת תענוגים.

לעת ערב יבאו איש איש ממלאכתו, נכנסים לבית הכנסת, מתפללים מנחה וערבית יחד אחר בא החרסה, גם אחר תפלת ערבית לא ימהרו לצאת עד שלומדים שיעור בהלכה או אגדה, אשר ראש הכנסת מגיד בראש, והולכים לבתיהם וסועדים בערב כמנהגם.

 

יג: אכילתם, שתיתם, שנתם, רפואתם, מלבושיהם

קודם האכילה מביאים שולחן קטון, ועליו אגן גדול מקלעת-קש, ועליה מיני פירות וזרעונים ובקבוק חרש עם יין שרף לפתוח מאכל תאוה.  שותים מהי"ש כוסות קטנות ואוכלים מהפירות והזרעונים, מספרים ומשתעים.  איש איש לפי ענינו בתורה או בדרך ארץ, עד אשר תכלה בקבוק הי"ש והפירות והזרעונים.  אז יסירו מהר הריקים ויביאו לחם וסעודת הערב, נוטלים ידיהם ויבצעו.  הלחם נאפה בכל יום, לכל סעודה פת חמה, רקיקים דקים לחים מחיטים או כוסמים ושעורים, גם מעורב בפוּלין ודוֹחן, והלחם הנאכל עם התבשיל הוא מקמח דוחן שנטחן בּלוּל במים וספוגי, נאפה על המחבת.  ולטיבול עושים תלתן (בערבית "חִלְבֶּה")[141]), והוא מר מאד מבוּשם בפלפל חד ובשמים עד ששורף השפתים והלשון, וזאת להם המובחר שבמטעמים, עד שלא יטעם להם כל מאכל אם אינם בטיבול החריף הזה.  מאכלם ותבשילם אינם כלאים ומורכבים כמאכלי הבבליים והתוגרמים, רק מין אחד לבדו כמו שהוא, בשר או מיני פרי אדמה, קשואים אבטיחים, עם מרק, אבל מבוּשם וחד מאד בבשמים שיש להם לרוב, ונאכל עם הלחם רך ודק.  כף ומזלג אין בכל הארץ, רק עץ פארור מעץ, להפוך התבשיל בדוּד.  הלחם והבשר אוכלים באצבעות ידיהם, המזלג אשר חנן להם היוצר, וטובלים בהמרק, כולם בקערת חרש אחת, והנשאר בהמרק ישימו בכפות גדולות עשויות מדלעת יבשה (אשר יש להם בית יד מגידולם מעשי יוצר) שמניחים אותם ליבש ונעשה קשה כעץ ונוקבים מלמעלה ומנקים התוכיית ונשאר ריקם כבקבוק.  ובזה ישימו מים, גם יין ושמן וכל משקה, ושארי תשמישים, גם חותכים לשנַים בארכם והיו להם לשאוב מים מהחבית ולשתות, ולכַפוֹת לשתות בהם המרק הנוֹתר.  ואחר כל אכילה בקבוק מי קליפת הקהוה ועשן טבּק בשפופרת ארוכה המעלה עשן דרך מים אשר בכד או בדלעת.  איש לא נעדר מזה.

מלבושיהם שונים מכל עם.  האנשים לא ילבשו מכנסים (כי לא יניחום הגוים ולא מנהגם) ולא בתי שוֹקים, רק יחתלו בסדין (פוּטָה) ממתנים עד למטה מארכובה, ועליה יחגרו אזור בגד או עור ברוחב טפח, ועל גויותיהם מלמעלה כתונת, מראה תכלת, מן הצואר עד למטה מהירכים, ועליה עוד אחרת כדמותה רק פתוחה מלפניה כולה.  ויראי ה' המארי ילבשו עוד בגד ארבע כנפות מצויצת תחת הכתונת העליונה ועל גביהם מלמעלה "שֶמְלֶה" (כן יקרא גם בערבית) שחורה, או קוי שחור ולבן, מצמר עב רבוע בארבע קצות אשר תכסה ראשם וגויתם עד למטה.  ובארבע הכנפות יתלו הציצית כדת, ומתכסים בה כל היום, והציצית נגררת ארצה; גם בלילה יתכסו בה או מציעה תחתיו; ויעשה לכל מלאכה להביא בה ממכרו ומקנתו מהשוק, גם משא העצים.  וכחום היום יכפלו השמלה לארכה וינשאנה על כתפו האחת.  בחורף ויום סגריר ילבשו גם אדרת עור כבשים ועזים (ובחום היום ילבשוהו מהופך, השער למעלה) הזול ונמצא לרוב בארץ.  וכל מצעיהם וכסוייהם מעֹורוֹת כבשים ועזים, וישנים על הארץ באין להם מטוֹת.  ובשכבם בלילה יפשטו את בגדיהם אלה עד עור בשרם, ויעלו עליהם שק גדול לבק העולה עד ממעל לראשם, וגם פי השק יקשרו בתקות חוט הנמשך בכפל שפת פיה מבפנים, עד שנמצא כולו מכף רגל עד למעלה משערות ראשו בתוך השק פנימה.  ואם השק גדול, מכניס עמו לתוכו גם מי מילדיו ויהיו שנים ב"כיס" אחד (כן יקרא לה גם הערבי), וזה להגן מהפרעושים והזבובים וגם מחמם.  ובעת קור יתכסו גם בשמלה ועור שער.  וכן בלכתם בדרך יביאו עמהם הכיס, כי לא ישנו בלעדו.  בבוקר יצא מהכיס ויסגור מתניו בסדינו וילבש חלוקו, והשק יעלה עליו כפול להתחמם ולהתנאות בו, ויצא עמו גם לשוק ולבית הכנסת, והוא אצלם מלבוש נכבד, ולא ישימו בו ציצית.  כי הוא מיוחד לכסוּת לילה.

הם רגילים בסיכה ומושחים ידיהם ורגליהם וכל גופם בחמאה מבושלת (סמנה) וביותר הולכי דרכים ורגליהם עיפות, יסוכו וימשחו בחזקה לחזק הרגלים והירכים, גם פניהם וקדקדם ופאתי ראשיהם (הקרואים "סימנים") הארוכות וזקנם, עד שמראה פניהם השחרחור מבהיק כנחושת, ועיניהם קורעים בפוּך בכל יום ובכל שעה.  וכל אחד בחיקו ישא השפופרת והמכחול, שזה מגיל ומועיל מחום היום ומשרב השמש, שלא יזיקום בהיותם כל הימים על פני חוצות.  רובם ככולם נושאים על זרועותיהם אצעדה של ברזל, גם טבעת ברזל על גודלי רגליהם, באמרם שמועיל לאמץ כח הזרוע והרגיל.  והקטנים נושאים על צואריהם אצעדה, עגיל של ברזל עב, יורד עד החזה.  והעגיל הזה נעשה מתשעה מיני ברזל, שמקבצים מסמרות מתשעה בתים ועושים אותה בשעה ידועה על סדר המזלות ובלחשים ידועים, אומרים שמועיל לעין הרע ולכשוף, והעיגול הזה ישאו הזכרים והנקבות עד יום חתונתם, ואחר ימי המשתה יסירוּם מעליהם.

רפואתם

רופא אין בכל הארץ.  ואם יחלה איש באיזה מחלה וכאב או נגע וצרעת, לא ידרשו ברופאים.  ורפואות תעלה אין להם, מהקזת דם הזרוע לא ידעו.  עלוּקוֹת המוצצות דם ותחבושת זבוב הודי לא שמעו.  אך יודעים להוציא דם מהעורף בקרן הפרה, כאשר אנו עושים בכוס זכוכית, והכאב בזה רב מאד, ואיזה סגולות מעשבים, וראש לכל מרעין ומדוה יאמרו כי הוא זה כשוף, שניזוק ממעשי שדים וכשפים, אשר שונאים הציקוהו, או מקרה רעה, ועל כן ידרשו להסיר המחלה על ידי מכשפים ומכשפות בסגולות ולחשים וקמיעות.  (גם בהעצר השמים ולא יהיה מטר, אומרים שמכשפים עצרוהו, ויש להם על זה נוסח היתר כשפים והשבעות ותפלות)[142]).  וביותר מלומדים בזה חכמי היהודים, ולהם יד ושם בכל אלה עשר ידות, עד שגם הגוים יבואו לדרוש מאתם, וחכמתם (או תרמיתם) תעמוד להם להטות לב פתאים להאמין בשוא נתעה, ויש להם בזה ספרים הרבה אין קץ.  וסיפרו לי שיש מהם מקטרים ומזבחים לשעירים (ה' יכפר בעד אמונתם והבטחתם באלה הדברים יותר מהמדה הדרושה לאמונתנו הקדושה).  גם ספורי מעשיות להם מקדמוניהם אשר פעלו ועשו ע" שמוֹת וקבלה מעשית ענינים גדולים ונוראים, אספרם, מחוֹל ימים ירבה ויכבד.  ובעת הזאת המשכיל ידום מלהשתעות בכאלה, כי לא ימלט מהקרא פתי או כופר, והשנַים אין עמדי בעזה"י[143]), אך אחת אמרתי אספרה ואת חטאי אזכיר, אולי אכפרה[144]).

בבואי לארץ הזאת, כאשר שמעתי את כל הגדולות וגבוהות בעלי השמות ופעולותיהם, נתתי את לבי היות כאחד מהם (כי טבע יצר לב האדם חושק משתוקק וחומד לדברים כאלה).  אספתי לי ספרים רבים, מאלה הנמצאים בארץ הזאת בכתב יד, כל מחיר לא יקר לי / וכל עמל לא כבד עלי / לקנות ולהעתיק, ללמוד ספרים ולשמש חכמיהם, / גם ספרי גורלות למניהם, / גורל החול[145]) וגורל הקדש / וכל מעיני בהם שבת וחודש, / וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם / ובכל אשר התהלכתי דרשתי וחקרתי אחריהם, / עדי יגעתי ומצאתי את שאהבה לבי, / שמח לבי אף רוחי בקרבי, / דמיתי אז בנפשי: אני קהלת הייתי מלך מולך בכפה על העליונים ותחתונים / ובידי כלי נשק, כלים וכלים שונים, / כל המלאכי מעלה אגודים במו פי / וכל הרוחות צרורות בכנפי /אקרא בשמותם והם יענו / אגזור אומר ואחרי דברי לא ישנו, / תחת האבנים יביאו זהב / ומתוך המים יוציאו להב, / אראה ואין רואני / ארכב על עב קל ורוח ישאני, / היום בתימן ומחר בירושלם,  / אפקוד על המתים ואפח בהם נשמת חיים, / העוברות על כל בשר יגַלו לפני, / גם את העתידות לא יכחדו ממני, / אף בכור מות[146]) לא יגע חרבו בדמי / ואהי גבר אצלח כל ימי.  / עוד הייתי בעיר גדולה של חכמים וסופרים, ושמעתי שם אחד קדוש פועל ישועות, /  ושמו נודע בגוים לנפלאות, / לפניו נגלו כל תעלומות / והוא איש מזמות, / ונודעתי גם אליו.  חלק לי מכבודו / וסמכני בחזקת ידו, / הרבה ממנו למדתי / סגולות רבות וצרוּפי שמות עצומות מספרים העתקתי. /  כל נתח טוב וירק שמן / העביר לפני וכתב לי עבור מזומן.  / הפעם נכנסתי לבית גנזיהו, / החדר אשר שם יתבודד לעשות זר מעשהו.  / ובו יבואו כל איש אשר לו רוח וכשוף / מעונה ומדוכא כתות ונשוף, / וברוח שפתיו יגרש לץ ויוציא רוחות / בקמעותיו יטהר כל טומאה ויזרה אנחות, / גם ימלא משאלות חושקים לאהבה / או ירחיק דבקים ויטיל ביניהם איבה, / וכולם שמחים בצאתם / כי נמלא משאלותם.  / בעל השם הזה אך יצא לברך את היוצא מביתו בשמחה / והניח ספרו פתוחה, / כי לא נשמר ממני.  ואני נשארתי לבדי, מהרתי לעבור בין בתרי הספר, ומצאתי בו השבּעה אחת בלשון ערבי גדולה ונוראה.  תסמר שערות בשרי שמוֹת מלאכים אשר עוד לא ראיתי, וביניהם שם ישוע בן מרים[147]).  כי ראיתיו, אחזני השבץ, ונשמה לא נותרה בי.  הוא חזר אלי ורצתי אליו בחמת רוחי: "מי הגיד לך מארי אלה השמות?" שאלתיו.  "הם אצלי בקבלה" ענני.  "ומי הוא זה פלוני בן פלוני?" עמד מחריש משתאה.  אמרתי לו: "הלא זה הוא".  "לא ידעתי, אדוני", ענני, "כי אין אנחנו פה יודעים מזאת האמונה[148]), שאינה בכל גבולינו, וכל הכתוב בזה, העתקתיו מספר כתב-יד ישמעאל, כתוב בערבי כמו שהוא, ולא בדקתי אחריו".  אז אמרתי לו: "שמעני מארי!  עד כאן תחום שבת, חזור בך[149]), ואני ואתה נספוק כף על ירך ונכה באגרוף על לבבינו: חטאנו העוינו והרשענו".  ומני אז שלחתי את הספרים השעירים מעל פני, ואת המלאכה הנמבזה השלכתי לעזאזל: צאי טמאה אשת הזמה!  וקברתיה תחת האֵלה מימין בית און אשר משמאל קברות התאוה, הלא היא בקצה ארץ התימן קדמה מזרחה.  ולא יספתי עוד לדעתה.  ברוך המקום שהאיר עיני ואלך תמים בטח עין יעקב[150]), כי לא קסם ולא נחש ביעקב[151]).

 

יד: מלאכת הנשים, הליכתן והנהגתן

גם הנשים משכימוֹת קוּם קודם אור הבוקר בקיץ ובחורף, וזאת מלאכתן: מנהג המדינה, כל איש יש לו בביתו רחיים ורכב תנור וכירים, לטחון לאפות ולבשל.  והנשים מלקטות עצים מן השדות ומן היערים, מביאות משא לעיפה על ראשיהן, גם מצפיעי הבּקר וחמורים עושות גללים עוגות, ומיבשות בחַמה בשדה או דבוּקים בקירות הבתים מבחוץ, והמה להסיק ולהבעיר.  תחלת עבודתן בקומן השכם, לטחון ברחים חטים, שעורים, פול, וכוסמין, לעשות לחם חם, ודוחן טחון בלול במים למעשי מחבת.  אח"כ נושאן כַּדָן ויורדות אל המעין, ואם רב הדרך בהר או בעמק, וממלאות מים מביאות על ראשיהן או על שכמן, ולשוֹת בצקן טרם יחמץ עושות עוגות דקות ורכות, נאפות על הגחלים בצדי התנור, אשר הוא כמו קדרה גדולה נחפרת בארץ, ורקיקי דוחן הנשפכות על המחבת, יבשה או משוחה בחמאה (סֶמְנֶה).  אח"כ מבשלות שם בבקבוקי חרש את קליפת הקהוה הטוב והמובחר שבכל הארצות.  והקליפה בהתחדש יש בה לחוּת ומתיקוּת, ויפה ללב ולחזה, לראש ולמוח, מזכך הדם ומיטב ראוּת העין, אבל מסוּכּר לבן לא ידעו מה הוא, אף שיש להם יערות דבש (קנה סוכר).  וכל זאת יכינו בבוקר השכם, בטרם יבואו אנשיהם מבית הכנסת, ימצאו סעודת הבוקר מוכן.  אוכלים פתם חמה בחמאה חם רותח, ושותים הקהוה לרויה, ויוצאים למלאכתם עדי ערב.  העושים מלאכתם בבתיהם, אוכלים גם בצהרים, איש לפי מלאכתו יאכלו, והיוצאים למלאכתם בעיר הגוים בכפרים ובשוקים, איש משאו וכליו על כתפו, ובילקוטו יכין לו צלילי לחם ועוגות מאלה, עם קליפת הקהוה, גם הבקבוק לבשל, והפּך לשתות, כי הגוים לא יניחוּם לבשל ולשתות בכליהם.  ומוגלים מאד בקהוה, לא ינוחו ממנו, גם רגילים מאד במעלה עשן הטבק משפופרת ארוכה המעברת העשן דרך בקבוק מים המחובר לשפופרת.

הנשים כל היום כבודן בבית פנימה.  עוסקות במלאכת ידיהם וטרף בתיהן, לא ינוחו מעבודתן.  והנן צנועות במלבושיהן, שערות ראשן לא יראו החוצה, צעוּפוֹת בצעיפים ורדידים עד פדחתן ותחת צואריהן, וסרח העודף על לבביהן לכסות דדיהן, ובגד שחור או תכלת ארוכה עם בתי ידים ארוכות ורחבות לכסות גויותיהנה עד למטה לארץ.  גם הבתולות כן תכסינה שערותן וכל גופן, והולכות יחפות רגל, גם (אחדוֹת) בלי נעלים כהאנשים, אך מכנסים להנה המכסות עד העקב ולמטה, מעשי רקמה או מוזהב, שזאת להם לתכשיט גדול.  הנשים, אם כי לא מלוּמדוֹת הנה להתפלל ולקרות מתוך הספר, בכל זאת (ואולי זאת תועיל) יראת ה' חופפת עליהן בכל דרכיהן, ורעה לא תמצא בהן, ורגיל על לשונן כמה מלות לשון הקדש, ומבינות הרבה.  נושאות עבודת הבית בעוֹל כבד, ונאמנות לבעליהן אמונת אימון, ואמנם גם קנאת ירך חברתן וצד צרתן[152]) תביא רקב בעצמותן, כי הרבה להנה צרתן בצדן, לאיש שתים גם שלש נשים, ומקנת כסף הנה לבעליהן, כי כן המנהג בארץ אשר נשותיהם בכסף יקחו (כמוהר הבתולות) מאביהן, לפי משפט הבנות, הטובה היא, אם יפת תואר, אם מיוחסת, לפיהן יתן הארוּס הנֵדֶה לאביה, או לאמה ואחיה הגדולים אם יתומה היא, כאשר לפעמים בימים קדומים, ואביה כטוב בעיניה יעשה מהנֵדה, אם לתתם בחיקו כאכזר ויאמר ברוך ה' אשר נתן לי בנות ואעשיר, ואם כאב רחמן, הוא יעשה מזה קשוטין לבתו הכלה ויהיו נערכים עם כסף כתובתה.  אבל חרפה היא לבתולה שתנשא בלי מוהר ומתן לאביה, כי נראה שאינה יפה וכשרה ואין לה ערך דמים.  כן עוד המנהג אצלם, עפ"י הרוב, לקדש ארוסותיהם בעת השידוכין, והנשואים ירחיבו עד עת וזמן שיעריכו שניהם כל צרכיהם.  ואם קודם הנשואים לא תמצא חן בעיניו, יפטרנה בספר כריתות גט ארוסה כדת (ראה הלאה).  והכל ביד האב לעשות עם בתו כרצונו: ימכרה, יקדשנה גם בעודה קטנה, גם יקבל גטה, או תמאן באין לה אב, ואם יתומה היא בלי גם אם, היא ברשות אחיה יורש הנחלה.  וכמה פעמים יצא מזה ריב ומצה, כאשר ראיתי בעיני, עד הגיע עד השוֹפטים.  כי גם מנהג הישמעאלים כן, והם ישפטו גם בדברים כאלה, והכסף יענה.[153])  הבחורים יקחו נשים בעת אשר יגדלו ויהיה כח בידם לשלם מוהר הבתולה כמשפט ולהביא טרף לביתו.  ואשר לא תשיג ידו, לא במהרה ישא אשה ההוגנת לו כי עפ"י הרוב האבות לא יתנו מוהר ומתן לבניהם כדי להשיאם, ומעמל נפשו יראה חיים עם האשה אשר ישרה בעיניו.  אבל הבנות יתארסו גם בקטנוּתן, ואף בפחות מעונת הפעוטות, פן יקדמנה אחר, ואביה מקבל כסף קדושיה (גם ספר כריתותיה) כדת.  והארוס ממתין לה עד תהיה ראויה לאיש (בת י"ב שנה), ואז עושים החתונה.

האיש אשר אשתו לא תמצא חן בעיניו, או כי לא ילדה לו, או כי זָקנה אשת נעוריו, ורוצה לקחת לו אחרת עליה, צריך לרַצוֹתה בדברים וברצי כסף.  ואם לא תתרצה, נושא בלי רשותה, או יגרשנה בעל כרחה (והדיינים והגטין מוכנים בנקל ובזול) ויקח אחרת.  על כן טוב להן לשבת יחדיו שתיהן, ואף כי לא רבים וטובים עושים כן, ולא ישרים ונכבדים עוברים דרך המוסר, אבל השער פתוח וקלים נבערים יבאו בו.  ולכן אימה גדולה נופלת על כל הנשים להוקיר בעליהם לעיניהם, כי האמנם לא זו הדרך להביא אהבה מנוחה ונופש לאיש חפץ בחיי אושר על הארץ.  שקר חן אדמו שפתים מאוֹדם  אם הלב שחור כעורב.  מה לשפתים דולקים ללב רע?  מה לעינים מפיקות אהבה ותוכה נחר לגחלי נקם?  וכבר שומה מסורה זו בפי קדמונים: "ולוֹ שתי נשים,[154]) ולוֹ הכין כלי מות"[155]), כי לעולם לא ינוח ממרורות ולא ישקוט ממאורות, וסוף דבר, תכלית שנאה שתיהן ישנאוהו.  אשרי האיש אשר נפל חבלו בנעימים אשר הוכיח לו ה' אשה כלבבו ולא יוסיף שנית עמה עליה בחייה.

 

טו: יום השבת וקריאת התורה.  תפלתם ומנחתם

המה שומרים יום השבת כהלכתו.  והיה ביום הששי אחר הצהרים יבואו איש ממלאכתו ויכינו עצמם לקבלת שבת.  וילכו לטבול במקוה מים, ויגלחו ראשם בכל ערב שבת קודש.  וכולם יודעים זאת המלאכה, ולפני הטבילה (אצל המקוה) יגלחו איש את רעהו, אח"כ ילכו לבית-הכנסת להתפלל מנחה גדולה והולכים לבתיהם, אוכלים מעט, ולובשים בגד לבן של שבת (כי אז אין עוד נכרי ביניהם).  בגדי שבת כבגדי חול רק כולו הפך לבן, זולת הטלית העליון (השֶמְלֶה) אשר בו הציצית, כל השחור ועב הרי זה משובח.  ולא ילבשו טליתות לבנים ושפה תכלת כשלנו, כי היא כסוּתם כל היום וכל הלילה.  רק אחד ראיתי בבית-הכנסת אחת בצנעא, אשר אחד חכם מארץ ישראל זה ימים רבים הניחה שם, ושומרים אותה למשמרת לחופת חתנים, וכבר אכלוה סס ועש, והיא אצלם לסגולה.  ומתאספים לבית-הכנסת, ועוד היום גדול מזמרים שיר השירים בנעימה בקול יחד, ואומרים בזוהר בנעימה קדושה כאחד עד זמן קבלת שבת, ואומרים רק "לכו נרננה" ו"מזמור לדוד הבו", לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת.  וזה מקרוב באו הנה סדור נוסח ספרד החדשים, ושם השירה החדשה "בר יוחאי".[156])  ופה כי ספרי הדפוס יקר אין נפרץ בימים לפנים, יחשבו כל דבר אשר הוֹעלה בדפוס קדוש אמת ונכון, שאין להרהר אחריו כהלכה למשה מסיני (ואף דברי מינות ח"ו, אם בדפוס הוא, לא יבקרו אחריהם, ובשֶגַם בקבלה, כאשר ראיתי פה ספרי נחמיה חייא חיון[157] ) בקבלה ודרוש, אשר ביערוּם מן הארץ במדינתינו, ואצלם קדוש וברוך יאמרו), גם כי רוב עסקם בזוהר וקבלה.  יחשבו שזה השיר נתחבר גם כן מהרשב"י ז"ל[158]) או מתלמידיו.  על כן השיר הזה בליל התקדש שבת, קדוש קדוש יאמר לו, עד כי נקל להם למצוא בו תילי תילים רמזים וסודות תעלומות חכמה.  ולכן זקן חכמת הקבלה יקום ויעמוד מעוטף בשחרוּת טליתו ברגש קדש ובמורא איומה והתלהבות עצומה, ומזמר זה השיר בגודל שלהבתיה, וכל הקהל עונים: בר יוחאי!  אחר כל חרוז בנעימה רבה.  ומתפללים ערבית עם צאת הכוכבים ויוצאים.  הקידוש והסעודה כמנהג.

כשלוש שעות קודם אור היום (הייתי בחורף), יקומו כולם על פי קריאת השמש ומתאספים לבית-הכנסת לאמר זוהר ותיקון רחל ושירים מיוחדים להם.  כל אחד מביא עמו בקבוק חרש עם קהוה חמה, הנטמן בכירה מאתמול, שותים ומכבדים זה לזה, ואומרים ומזמרים עד עלות השחר, ומתפללים שחרית ועוד לא יצא השֶמֶש.  אחר קדושת שחרית נשמטים אחד אחד לבתיהם (אשר לא רחוק מבית הכנסת) לסעוד לבבם אחר קדוּש במאפה מרחשת הטמונה בחמין, והש"ץ גומר תפלתו בחזרה, וחוזרים לבית-הכנסת לשמוע קריאת התורה.  ובקריאת התורה מאריכים יותר משתי שעות, שכל אחד מהקרואים קורא הפרשה בעצמו, וממשיכים מאד בקריאתם ונעימתם.  ונער קטון כבן תשע, חליפות בכל שבת, עומד אצל הבימה ומתרגם כל פסוק, ומאריך גם כן כמשפטו.  המתרגם ממתין עד תום כל הברת המשכת הקורא, והוא ממתין כן על המתרגם.  וכן סדר ההפטרה על פי תרגום כתב יד שיש להם, והוא מעורב גם בדרוש.  וגם תרגום המקרא בכתב יד.  ומדקדקים מאד על הקורא ועל המתרגם בכל תנועה וטעם.

כבר הגדתי למעלה כי רבה בקיאותם במקרא ובתרגום, עד שיודעים אותה כמעט בעל פה.  ועתה אתן לכם עד נאמן על זה.  הנער המשרת אשר שכרתי לי בזה,[159]) והוא כבן ח"י[160]) שנה, מלאכתו תופר נעלים ומסבב ומוכרם בשוקים ובכפרים.  ויהי ביום שבת קודש פרשת מצורע, היינו בעיר קטנה תִ'לֶא[161]) ובני העיר ברחו מפני נוגשי המלך החדש, ובדוחק היה לנו מנין להתפלל בבית-הכנסת, וקראו בספר תורה ותרגום כמנהגם.  ובהגיענו להפטרה לא היה התרגום (כי בהחומשים הנדפסים אין תרגום להפטרה, ואצלם כל התרגומים בכתב יד, ועל תרגום התורה אמרו מחומש הנדפס) כי הנשיא החביא כל הספרים מבית הכנסת מחמת המציק, ואך ספר תורה אחד הביאו ביום השבת, ועמדו מתעצבים לדעת מה יעשו.  אז עמד הנער משרתי סעיד תופר נעלים, ואמר: קראוּ לפני, ואני אתרגם על פה.  וכן היה.  המפטיר קרא המקרא מהחומש, והוא תרגם כל פסוק ופסוק על פה כמתכונתו בניגונו ודקדוקו.  ועוד יותר מזה, שזאת ההפטרה "וארבעה אנשים"[162]) כי רבה היא, יש לה עוד פתיחה גדולה בתרגום שלהם, כמו דרוש מי היו הארבעה אנשים וכו', ועל מה וכו', והכל קרא בעל פה על הסדר.  לולא ראיתי לא האמנתי.  גם זאת מצאתי שכּח זכרונם רב מאד, ככח מראית עיניהם, אשר לא ראיתי כמוהם בשאר ארצות.  וכן ראיתי כמה מהשוחטים יודעים הלכות שחיטה וטריפות מהרמב"ם ז"ל על פה ממש.

והנה בספר תורה שלהם נמצא כמה שנויים בחסר ויתר כמו "מנשא" חסר ו', "ומעיינות" (שתיהם) חסר ו', "ויהיו כל ימי נח" (בראשית ט' כ"ח) בו', "לאחרונה תעשה" (שמות כ"ה ל"א) חסר ו', "חדשיכם" (במדברי' ו') מלא י', וכן בצורת שירת הים ובאיזה סתומות, וראיתי שכל ספריהם הקדומים כן הוא.

אחר תפלת מוסף, ראש הכנסת מגיד לפניהם שיעור בהלכה או הגדה ויוצאים, וכבר עבר שליש היום, והולכים לבתיהם, אוכלים ושותים כמנהגם פירות, זרעונים, וחמין.  אחרי ישנוּ מעט, מתאספים כולם עוד לבית-הכנסת מקטנם עד גדולם ולומדים בחבורה, ושאינו יודע, שומע ושואל, או ראש הכנסת מגיד ודורש בסדר היום.  וסדר למודם כבר אמרתי.  ויושבים בבית-הכנסת עד נטוֹת היום לערוֹב, ומתפללים מנחה ויוצאים לסעודה שלישית, ומתענגים בה כמנהגם, וקודם כל סעודה שתוֹת יין שרף פירות וזרעונים.  ומתפללים ערבית בביתם.

פה בערי היהודים (היושבים לבדם) רואים ה בת קול המכרזת: שבת היום לה'!  שבוּ איש תחתיו אל יצא איש ממקומו,[163]) כי יום השבת נכר פה לכל.  שקט ושאנן ברחובות.  החנויות והבתים סגורות, אין איש בחוץ.  הנשים והטף יושבים כלואים בבתיהם, והגברים והנערים בבית הכנסת.  אך סביב בית-הכנסת (שקוראים "מֻעלִמֶה", רוצה לומר "בית תלמוד") נשמע חצי הלילה וכל היום קול תורה ותפלה.  ראיתי ושמח לבי, שהם הרהיבוני.  אשריכם ישראל!

 

טז: הכתב ומנין השנים לשטרות

הכתב שכותבים בה ספר תורה הוא אשורית מרובע, והכתב המהלך באגרות ודבר חול הוא הנקרא, "חצי קולמס" מעורב במעשיטי [164]).  רוב אגרותיהם וחשבונותיהם בלשון ערבי, ובעלי הלשון הכותבים מליצות ושטרות, כתובות וגיטין, ומעשה בית-דין, על פי הרוב בלשון ערבי שמורגלים בה יותר מצחוּת לשון הקודש, ומאריכים בה הרבה.  מנין השנים בכל כתביהם הוא לחשבון שטרות [165]) כבזמן התלמוד והגאונים.  השנה (שהיא שנת התרי"ט לבריאת עולם) מנוּ שני אלפים ומאה ושבעים לשטרות, והסימן בק"ע,[166] ) ורובם אינם יודעים מנין שנות העולם שאנו מונים, רק הרבנים והסופרים.  וכשרואים על ספרים הנדפסים שנת ההדפסה, לא ידעו לחשבם, וגם בכתובות וגיטין כותבים לשטרות.

נוסח הגט כולו בלשון ארמית.  וזה נוסח גט ישן שלקחתי עמי מצנעא, והוא גט ארוסה:[167])

"בתרי בשבא עסרין וחד יומא לירחא סיון שנת תרין אלפין ומאה ותלתין ותלתא לשטרא למנינא דאנן מנין כאן מאתא קעא בּיר אל-עַזֶבּ[168] ) דיתבא על מי מעינות ומבירי דמיא מסתפקא אנא אִבְּרָאהִים בן הָארוּן וכל שום אחרא וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי ארוסתי נַצְ'רֶה בת יחיא העומדת היום במאתא קעא בּיר אל-עזבּ הנזכרת וכל שום אחרא וחניכה דאית ליכי ולאהבתיכי ולאתריכי דהוית ארוסתי מקדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דיתיהביין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהר להתנסבא לכל גבר דיתיצבין ואנש לא ימחא בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל

                                                                 סָאלִם בן יוסף עד.

                                                                 סֻלִימַאן בן מוּסה עד."

והוא כתוב אשורית על ניר קטון.  ואינם מדקדקין בו כל-כך בסדורו ובכתיבתו כאצלינו.  ואף גם זאת ראיתי שיש להסופר (אחד מהדיינים) טופסי גיטין מוכנים, וכשבאים איש ואשה להתגרש, לוקח טופס מוכן, וכותב בה התורף,[169]) והעדים חותמים, וניכר בהגט שינוי הכתב והדיו מן הטופס להתורף, כי יבואו אותיות התורף יותר גדולות וארוכות למלאות מקום הריקם שהניח חָלָק.  גם אין שואלים מהאשה[170]) ולא מפירים מסירות מודעותיה וכדומה, כי האשה מתגרשת בעל כרחה.  גם לא ראיתי ומצאתי שיכתבו "המכוּנה" או "דמתקריא" רק כפי השם שקוראים לו עתה בעיר, לא שם העריסה ועליה לספר תורה, למשל: שם העריסה אברהם וקוראים אבּראהים (כבערבי) וכן כותבים; אהרון "הָארוּן"; משה "מוּסָה"; סעדיה "סַעִיד".  וכן בשמות הנשים, ורובן בלשון ערבי: "נַצִ'רֶה" הוא כוכב המאור; "נזמה" כוכב; "לולו" מרגלית; "חסנה" יפה; "חַמָאמֶה" יונה.  ורוב שמות האנשים המורגלים אצלם.[171])

 

יז: על הרי חראז.  עיר הג'רה

עתה נשובה לדרכנו והלאה.  הפלך הזה, שהיא כמהלך שלשה ימים, הרים גבנונים ותלולים, הענן יכסם תמיד כלבוש וערפל חתולתם.  עליהם וביניהם ערים וכפרים רבים, ולממשלת חסד ורחמים יחשב.  גם גויי הארץ לא ירעו ולא ישחיתו היהודים בחוזק יד בגלוי ועלילות ברשע, כי צריכים המה להם למלאכתם ופועל כפיהם, והיהודים נעתרים להם ונוחים לסבול משאם וטרחם ועבודתם.  גם יראת המלך אל-מַכְּרַמִי עליהם בפקודתו בלי לחמוס ולגזול היהודים היושבים לבטח אתם ונושאים בעול עבודת המלך בארץ מגוריהם.  ובכל זאת ספרו לי, שזה ימים אחדים נאבדו שם שני יהודים רוכלים שסבבו על הכפרים, והרגישו בהם שיש להם מעות בחיקם והרגום והחביאום, ולא נודע עד היום, כי מה שנעשה בסתר אין דורש ואין מבקש.  השנה הזאת הרעב חזק בכל הארץ, כי לא היה גשם.  גם שתי שנים מקודם אך מעט מזעיר מטר היה, עד כי גם מעיני מים יבשו.  על כן אל תתמהו אם באיזו עירות נשאתי חרפת רעב וצמאון מים.  ועל כולם גברה עתה העניות גם מעול משא מלך ושרים, ושואלים לחם, הולכים מגבול לגבול, את אשר לא היה לפנים ביהודים בארץ הזאת.  ה' ירחם.

מליצי רעי!  אחת אשאלכם מי האיש הירא ורך הלבב, אל יעבור עמדי מפה והלאה בתלאות העצומות והנוראות, פן ירך לבבכם ופן בדמעי עיניכם תמסו את לבבי, גם את ספרי.  רק האיש אשר לבבו כלב הארי ועיניו כנחושה, לא יחת ולא יחוּש מפני כל, הוא ילך עמי.  נעלה ונרד על ההרים בין המְצְרִים ועד השברים, ונשרט את עורינו ובשרינו באבני המעמסה אשר על דרכנו זאת, ואשר תפגרו ללכת, שבו נא בזה, הוחילו עד אשר נשוב אליכם לשלום בעזה"י[172]) מקצה תשעה ירחים.

יום ט"ו בשבט קמנו השכם כשתי שעות קודם אור בוקר וסעדנו לבבינו, אני והמשרת הנזכר, לחם חטה חם בחמאה מבושלת, אשר הכינו לנו, עם שתיה משקה הקהוה לרויה.  ובעל הבית איש חסיד ר' יִחיֶא אל-עוֹמֵיסִי[173]) עומד עלי מצוה לאמר: "סעוד לבך חכם!  כי רב ממך הדרך".  גם צדה נתן ביד סעיד המשרת.  אַחר אכלנו ושתינו, סעיד לקח על כתיפו ילקוט עור אשר מלאתיו ספרים, בגדים, טלית ותפלין, וצרכי נסיעתי, גם צרור כספי נתתי בחיקו, ואני אך מקלי בידי ונעלי ברגלי, והלכנו.  אור הירח לנוגה לנו ממולנו, ובעל הבית יחיא ובניו, ואהובים נכבדים, הולכים עמי ללויני עד רגלי ההר ולתמוך בידי בל ימוט פעמי בארחות עקלקלות בסתר ההר בין אבני נגף וצוּרי מכשול, חרוּלים ודרדרים, אשר מאז לא דרכה רגלי נתיבות כאלה.  בכל צעד ושעל דמיתי נופל לשוּחה עמוקה.  אז זכרתי דרכי ציון האבלות לדרך המלך ואורח מישור.  סעיד ממהר לפני עם משא חמור על כתיפו באין כושל, בלי ליאות, כהולך על רצפת בהט ושש.  ברגלי ההר ברכוני המלוים: "כי מלאכיו יצוה לך"[174]) וגומר כו' ויצווּ עלי את המשרת, וישובו לביתם, כי קרבה זמן התפלה.

ירדנו אל העמק, אין מישור לפנינו, אך גבעה רמת מתנשאת לעומתינו, ועלינו במשעולים מפוּלתלים עד האיר לנו פני המזרח.  עמדנו בצד הדרך להניח תפילין, וסעיד ירט בדרך להתפלל בהליכה כהרגלו, עד נבוא עד הראש ושם נפוּש עד מעט.  בהגיע עד הראש אשר פללתי כי בשמים הוא, ועוד ראש אחר רם ונשא וגבה מאד, ורגלי כבר בּצקו.  חום היום החל להכות על קדקדי, התחננתי לפניו לסור מן המסילה תחת צל סלע כבד לנוח.  ישבנו וסעדנו לבבינו, ועיני משוטטות על ההרים סביבותי ובקעי העמקים, כולו מדבר שמם צחיח סלע.  אך בראשי ההרים למרחוק נראים ערי מבצר גדולים ועצומים, גם כפרים ופרזים, וירק דשא וזרעונים ושדי תבואות סביבותם.  אחרי הרגעי, שמנו פעמינו לדרכנו.  שבעה הרים סבבנו, עולים ויורדים, עד הגיענו אחר הצהרים להר חראז.[175])  שם מבנה עיר גדולה ובצורה בראש מרום הר הרים, חַגֶ'רֶה שמה, וחוצה לה ברחוק כשלש מאות רגל, בסולם ההר, עיר היהודים.  דלתי הבנינים דחוקים אחת אל אחת בנקרי צורים, והמשעולים צרים מפולתלים, בחשכה יתהלכו.  צבורי אשפתות מלאה חלאה, אך רוח צח מעל כל שפאים, ההרים והעמקים עטופי בר, ישיב עלימו להפיח רוח חיים.  פה כששים בתי אבות יהודים ובית הכנסת קטן, אשר לא יכיל מספר מעט האנשים.  פתחוהו לפני לסור אליו, ונסור.  רבצתי על יריעות קש ועורות עזים הפרושות על הארץ במושב הזקנים.  אחר שעה הביאו לנו מי קליפת הקהוה עם רקיקי פת דוחן להשיב רוחינו, ותחי נפשי.

מארי יִחְיֶא הְבֶּה נ"י , חרש ברזל, הוא המורה והשו"ב, איש חכם בתורה וירא ה'.  ואיש יקר וחכם, ר' אהרן איש תם נ"י, צורף בכסף, הוא הנשיא.  אחרי נוּחי, בא אלי מארי יחיא הנזכר לבית הכנסת וברכני בשלום, ובקש סליחתי בלי יוכל להאריך עמדי, כי נחוץ הוא למלאכתו בחנותו סמוכה לבית הכנסת.  ירדתי לראות מעשהו, והחנות מלאה גויים אכרים, עומדים עליו למהר כלות מלאכתו, קרדומות ומחרשות, ומבהלים אותו.  גם החנות הזאת לא נופלת היא מהחנות אשר ראיתי להרב הקודם ובמעשהו.  עת מנחת ערב התאספו כל העדה הקדושה שנמצאו בעיר לבית הכנסת לתפלת מנחה וערבית גם יחד.  אחר התפלה והלמוד אספני מארי יחיא אל ביתו, ולסעיד המשרת הביאו לבית נדיב אחר.  סעדתי עמו, גם שנתי ערבה לי בחדר העליון אשר הכין לי מצע וכסוי אחרי עיפות הדרך.

למחרת בקשוני ללכת אתם לנחם אבלים בעיר קרובה אליהם, כי כטיול נחשב להם מהלך שעות אחדות מעיר לעיר כמרחוב לרחוב.  כן נאספו כמה אנשים, נשים, גם טף, ממיודעי האבלים, ונלכה לקִרְיֶת אל עַמִיר על דרך עיר קטנה כִ'רְבֶּה, אשר גם בה מעט היהודים נלוו אלינו.  בקרבנו לעיר האבלים, ומרחוק ראו את המנחמים, יצאו נשים לקראת נשים וקול יללות מתופפות על לבביהן נשמעו משתי החוברות אשה אל אחותה.  קנים ונהי על אשה זקנה שהלכה בדרך כל הארץ.  אחרי ישבנו, שקטה היללה.  הביאו הקהוה וכלי עשן המקטרת דרך בקבוק מים.  ואחר, אכלנו שם בצהרים וברכנו בזימון וברכת האבל והרחמן, כדין התלמוד.  שם ראיתי ספר ישן נושן כתב-יד, פירוש על התורה בלשון ערבי, ועברי מעורב בו, מחכם קדמון ר' ישעיה שמו.  כך אמרו לי, ואני לא ראיתיו.  כי חסר תחלתו וסופו, ולא יכולתי לעמוד על זמן התחברו ומחברו.  שם הספר בערבי "נור ואֶלְטֻ'לְם"[176]) (רוצה לומר, אור וחושך), ובחפשי בו בהחפזי הנה והנה למצוא מה חדש, מצאתיו מרמז בפסוק "והרביתי אתו במאד מאד" (בראשית י"ז כ') גימטריא מחמד, אשר הרמב"ם ז"ל באגרת תימן מצר ודואג על הרמז הנבער הזה ומרחיקו ומבטלו.  והספר הזה נחשב אצלם טהור וקדוש אשר לא יכולתי להשיגו.  המה חזרו לעירם טרם בא החרסה, ואני כשלון ברכי לא נתנוני לקום, ולנתי שמה.  משחו ארכובותי בחמאה ורחצתי רגלי העיפות, ולמחרתו שַבְתִּי לחַגֶרֶה.

פה ראיתי מנהג הכנסת בן שמונה לברית קדש.  לא יקדימו קודם הצהרים, עד אשר יאספו קרוביהם ומיודעיהם מעירות וכפרים הסמוכים.  וכאשר טענתי להם מ"וישכם אברהם בבקר [177] ) מלמד שזריזים מקדימין למצות",[178]) השיבוני מ"בעצם היום הזה נמול אברהם" וגו',[179] ) ופשוטו של מקרא ומדרש חז"ל בעצומו של יום.  בצהרים הובא הילד מחותל בשמיכה על אגן מקלעת תבן, והניחוהו על המחצלת בארץ, בבית אבי הילד, והסנדק לקָחו בשבתו לארץ, והמוהל היושב ממולו פשק רגלי הילד, ובמהירות מעשי ידי אומן מל פרע ומצץ ומפזר אבק מרפא ורטיה, והכל בישיבה למטה לארץ.  יקום ויברך על ההדס ועל היין, כורת הברית, והברכה להילד ולמולידיו בלשון ארמית, כמנהגם.  ומזמרים שירי ברית שחוברו להם מאז.  כל נעימות שירי זמירותיהם לשבת ויום טוב לברית קדש, לחתונה, הם עברי וערבי מעורבים.  ורוב שיריהם מאיש אלקים קדוש מארי סָאלִם אל-שֶבְּזִי מעיר תעז,[180]) ועל דרך הסוד.[181])

פה נמצאת משפחת כהנים, וגם הם מפליטת צנעא, נקראים "בית אל פינחס", המתיחשים עצמם לזרע פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.  המנהג בכל הארץ הזאת אשר בערב שבת קודש ועל סעודת מצוה יפרשו שתי חלות מעיסתם.  האחת ישרפו באור, והאחת יתנום לכהן ויאכלם בטהרתו ומברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חלה".  וכן ראיתי על סעודת הברית, הניחו לפני הכהן שתי ככרות, על החלה שלו בירך "על אכילת חלה", ועל השנית של חולין – "המוציא", וחלק ממנו להמסובין היוצאים בברכתו, כי המסובין לא יברכו "המוציא" לעצמם (כדין התלמוד), ומהחלה יאכל הוא והכהנים המסובים עמו.

בבית הכהן פינחס ממשפחה המיוחשת הזאת נתכבדתי ביום השבת, איש זקן עשיר ונכבד עם שלשה בנים זרע ברך ה'.  לעונג ולנחת היה לי יום השבת. – – –[182])

 

יח: עיר מֻצְ'מַר.  מֶנָאכ'ה.  הרב מארי יחיא אל-קארה

גם אחר השבת לא יכולתי לנסוע מפה והלאה עד יום הרביעי.  הלכתי לעיר מֻצְ'מר הקרובה כשתי שעות.  שם בערי היהודים כשלשים וחמשה בתים ובית הכנסת.  להם מורה ושו"ב, איש ירא ה', מארי יוסף יהושע נ"י, תופר נעלים, ואשתו מעבּדת העורות, כמנהגם.  והנשיא, איש יקר, לוי אל-חַמְדי.  לו חנות בעיר הגוים מרכולת בשמים וכו'.  למחרת בנטות היום יצאנו לקבל פני הרב הגדול, חסיד ועניו, מארי יחיא אל-קָארֶה, אחיו ומשנהו של הרב הגדול האב"ד דק"ק[183] ) צנעא הבירה וכל ארץ התימן.[184])  האדם הגדול הזה, מגדולי היהודים בכל ארץ התימן, איש מלא תורה וחכמה ויראת ה', וענותנותו הגדולה עולה על כולנה.  ומפני חמת המציק וכובד העתים הוכרח לנוע ולנוד ממקומו אל הנוף הזה בין מכיריו ומיודעיו, וביחוד מכון שבתו ועזרתו בגלותו בבית האיש היקר והנכבד אשר שמעת תהלתו ר' יחיא אל-עומַיסי נ"י בק"ק גִ'רְוָאח הנזכרת, המלמד שם תורה ויראת ה' לבניו האהובים יחיו.  וכי נכבד הרב הזה ואהוב לכל, יצאו נכבדי העיר הזאת והעיר מֶנָאכֶ'ה לקדם פני כבודו בעברו דרך הנה.  ויצאתי גם אנכי, עם הנשיא לוי אל-חמדי הנזכר, בתוך היוצאים.

גם העיר הזאת יושבת בראש ההרים, וירדנו בסתר ההר מזרחה על דרך המלך (חשכת דרכי המלך בארצות הקדם כבר ידועים לכם, ודרכי מדינה הפרואה ופרועה הלזו עוד חושך ואפלה על כולנה).  על יד הדרך ישבנו על שני הצוּרים מצפים לביאתו, ויודעי דרך בואו, ועינים למו לראות מרחוק כחיתו יער, התקוממו כל רגע לראות הבאים מרחוק עד עת, והנה אומרים: דמות אורחים יהודים חמשה אנחנו רואים יורדים ברגלם מצלע ההר אשר ממולינו, ומארי יחיא ביניהם.  המה ירדו מההר לנגדינו, ואנחנו התנהלנו לאט לעומתם, עדי נפגשנו יחד.  הרב נ"י[185]) איש קומה ובעל צורה, זקנו החלה להתהפך לבן (אף כי צעיר לימים הוא כבן ארבעים וחמש שנה) ואשר לא נסה רגליו מנעוריו לדלג על ההרים, אך עתה מצוקת הזמן הציקתהו לעזוב את בית לנוּד ולנוע.  ויהי גם הוא אץ ברגליו כאחד מהאורחה.  רק משאו הניחו על חמור אחד מהם (כי חמורו אשר היה לו לרכוב או למשא עת יסוב על ערי וכפרי צנעא לשופטם שם, כמנהגם, זה מקרוב מת או נגנב) ומקלו בידו, והמה גם משאם על כתפם.

בהודענו איש את אחיהו, נאמנים היו נשיקות פינו וחבוקינו.  גם לבבינו התאגדו והיו לאחדים.  ונצעד לאט במעלה ההר הלוך ודבר, בלי הרגשנו אבני נגף אשר נגפו רגלינו, והיום רד מאד ולא הגענו עד לעירנו.  וסרנו מן המסילה להתפלל מנחה במנין העשרה שהיו אתנו, והלכנו לדרכנו אל מקום האיש היקר לוי אל-חמדי הנשיא, אשר נתכבד להביאו קורות ביתו והכין לנו ארוחה כמסת ידו.  בלילה, בני העיר כולם באו לבקרו ולהשתעשע בספורים ושמועות ממנו וממני, ומלאו את הבית, ואנשי חסד נאספים, ואיש כלי מקטרת הטבק בידו עם בקבוקי קהוה כמנהגם, והבית מלא עשן ושיחות שונות.  רגלי הרב, אשר בצקו במהלכו זה שלשה ימים, משחו וסכו בחמאה מבושלת (סֶמְנֶה) בכח יד זמן רב, לחזק עורקיו ובשרו.  וכל אחד זוכה במצוה.  עד לקרוב לחצות לילה פנו איש לביתו.  אני והוא הלכנו לחדר משכבנו לבדנו, משתעשעים על דברי תורה וספורים עד קרוב לעמוד השחר.  כן עבר גם השבת קודש, יחדיו היינו כתאומי בטן, אחים מלידה ומהריון.

יום ראשון בבוקר, הוא חבש כתפו וישא את רגליו לדרכו אל העיר גִ'רְוָאח בעלי בריתו ומכבדיו, ואגרת מליצה יקרה נתן בידי לבד"צ דק"ק[186] ) צנעא.  ויעצני לבלתי אכנס כעת לצנעא, כי כבד הרעב, וגם כי קם מלך חדש אשר עוד עומדים מפניו בין פחד לתקוה,[187] ) ואמר לי: צר לי עליך אחי, כי באת בימים אלו אשר אין בהם חפץ, כי לא נוכל כבדך.  ונפרדנו בעצבון רוח.  ואני ומשרתי הלכנו לשבת בפתח עינים על דרך עיר מֶנָאכ'ה לפגוש שמה ידיד נפשי ר' יחיא אל-עוֹמיסי נ"י אשר בא יבוא שמה לשוק יום ראשון.  בפגשי האיש ובניו הולכים ברגלם אחר משא צמד חמורים מסחורות ידם, עליתי עמהם לעיר היהודי, אצל העיר הגדולה מנאכ'ה, אל בית הכנסת קטנה אצל איש נכבד, מארי יחיא אל-חמדי נ"י, והוא עלה לחנותו אשר בעיר הגוים היושבת בראש מרום הר הרים, עיר גדולה ובצורה, ושם בית ממלכה כעיר הבירה.

פה כארבעים וחמשה בתי אבות יהודים שוכנים בטח בדד מחוץ לחומת העיר הבצורה, ושתי בתי כנסיות קטנות (מפני המחלוקות), והשניה בבית מארי צאלח יהודה נ"י.  יושבי העיר הזאת מתפרנסים בכבוד ממלאכתם וסחר ידם, כי יום שוק גדול פה לכל הסביבות בכל יום ראשון, וכפרים רבים סביב לה.

ברדת היום וההמון מעטו, עליתי לראות בהשוק את אחינו יושבי העיר והבאים ממקומות אחרים קרובים ורחוקים.  דמות אחד להמה, ומעשיהם תאומים יתלכדו, והם שבים ללכת איש לעירו ולביתו.  זה משאו על כתפו, נעלים ונאדות וכל מעשי עור, זה מרכולתו פלפל קנה בשם ומחטים וכו', וזה אתו, מחרשתו וקרדומו מפעל ידיו, חרש ברזל הוא, או טבעת כסף סגים משובץ באבני המקום (יאקוּת יֶמֶני) אצעדה וצמיד, צורף בכסף הוא.  שם איש עשיר, וחמורו טעון משאו, סחורות בגדים שמלות חריטים ומעטפות וכל אורגת צמר גפן, או חמור נושא כלי חרש פועל כפי בעליו, אשר פי שנַים במשאו על כתפו.  הכרתים והכירוני.  שם בקרתי בחנותו של האיש הזקן שקנה חכמה ונשוא פנים, זקנו יורד על פי מדותיו, אשר לא רבים כדמותו ראיתי בארץ הזאת, מארי יחיא אל-חמדי נ"י, גדול העיר.  וכולם בוכים מפני חִצֵי הרעב זה שנתים, ומודים לה' כי לא כבדה אנחתם מתוקף הגלות אשר לאחיהם בצנעא וסביבותיה, אך המה נמלטים אליהם לעזרה ויצר להם.  פה ישבתי כבבית כּלאים שני ימים, כי לא היה לי אורחה וחברת יהודים ללכת עמהם צנעא לדרכי.

 

יט: עלית הרי חימה.  לינת הדרך והגניבה

יום  השלישי בבוקר קמנו השכם, כי נקרו ויאתיו לרגלינו שני יהודים ואשה אחת הולכים עיר יַפִיד בהרי חימה, אשר להם הוא מהלך יום, מעלות השחר עד שתי שעות בלילה.  אני אמרתי לבעל ביתי הנזכר: רב ממני הדרך ללכת ברגלי, ואשכור לי חמור לרכוב עליו.  והוא ומשרתי אמרו: אך למותר הוא, כי רוב מהדרך הזאת הרים תלולים גבעת עולם וחתחתים בל אוכל לרכוב, ואיגע עוד לחַמֵר אחר החמור, ובארץ המישור אהיה אץ ברגלי כמוהם.  גם פחדו פחד ולא גילו אזני, שאין מניחים עוד ליהודי לרכוב שם, כי עוד מעט מזה תמשול יד מלך קשה, אשר תכבד ידו על היהודים, והגוים עזים ואכזרים.[188] ) ואפּת להם ללכת ברגל, כי גם השקל יקר היה עמדי, וסעדתי לבי היטיב בארוחת הבוקר, וצדה לדרך נתנו ביד משרתי סעיד, עם אשר קניתי אני מהשוק, מעט תמרים ודבש.  והאורחים אשר עמדי, להם משא חמור קטון כמראה עז טעון סחורתם, ומשא שני חמורים על שכמם.  גם האשה, סל גדול משא לעיפה על ראשה, ורגליה יחפות בלי נעל.  המה השכימו ועברו לפנינו, כי מיהרו, ואני וסעיד התמהמהנו בין כה וכה, והשמש עלתה כחצי מעלה.  מיהרנו לרדוף אחריהם, והמה ממהרים עלינו, כי אחרו פעמיהם להוחיל עלי, בלי יוכלו להגיע לביתם עד הלילה.

מנעלי אשר הבאתי עמי כבר בלו ואינם.  ולהליכה כזאת יעצוני לקנות נעלים כמנהג הארץ.  משרתי, אשר זאת מלאכתו, הכין לי למדת רגלי עור מרובע כמדת כף הרגל, וממנה לפניה שתי מיתרי עור העולות ונכנסות בין בוהן לאצבע ומשם יפרד ומקיפים הרגל ונדבקות לעור העקב מאחוריה.  רגלי אשר לא נסו באלה, ובשגם בלי בתי רגלים, ולא נסכנו גלדי עורי לשחיקות מיתרי העור המדאיבות עד שפך דם, הובאו כִבְסָד תוך מנעלים האלה.  עזבנו העיר ונרד בסתר ההר סביב הצורים והתלולים בעקלתון, כי ההר מוצב כחומה, דרך עוד לא עברתי, וקרני השמש ביפעת עוזה יורו חציהם על פני ועיני נגד דרכינו מזרחה.  כחצים שנונים דקרו עיני הרכות, אף כי משחתים ומלאתים בפוּך, וחירכו גם ראשי ידי ורגלי.  שלש שעות ארכו לנו עד ירדנו העמק.  ומשם השתרעה עוד גבעה רמה, והלכנו בצלע ההר, עולים ויורדים בו.  שממות עולם וחרדת אלקים רובצת על הגבעות והעמקים אשר עברנו עליהם, ערומים מכל צמח ועשבות הרים.  אין קול אדם, גם קול כנף לא נשמע, רק קופים גדולים רוקדים על רוכסי ההרים ועולים על עצי הדוֹם[189]) הבודדים, אחת הנה והנה, לאכול מפרים ולהחסות בצלם.  לא נגענום ולא נגעו בנו.  וחברי הזהירוני לבלתי גער בם לבל יעמדו להלחם נגדינו.

עדי הגענו אל ארץ מישור ארץ זרועה, ודמות כפים ומרעה צאן ועדרי עזים מהעברים על ראשי גבעות גבנונים.  ונעבור בין גדרות צאן וקני דוחן המבשלים פריָמוֹ, ועל מבועי מים ותחת צאלים שדי חמד ועצי דוֹם (הם תפוחי יער קטנים וגרעין אבן גדול בתוכו).  משממון לבבי ופחד נפשי לא הרגשתי עד כה בכאב רגלי ועלף ארכובותי ולא הורדתי עיני על דם נגפת אצבעותי הנוזלים מבין הבהונות תחת מיתריהם.  פה דמיתי לנוח תחת אחד השיחים ולחתול רגלי.  כמעט שנפלתי, וחברי אלצוני לקום באמרם: פן יקרנו אסון במקום לא אימון הזה.  והצהרים קרובה, ועוד לא הגענו לחצי דרכנו, ואיפה נלון: עוד כברת ארץ לפנינו, מקום מועד לכל הולכי דרך לסעוד שם ארוחת הצהרים, ושם נפושה.  לשוא התחננתי להם: הניחוני עדי רגע, והם עברו לפני עם הכבודה.  גם משרתי הפחידני ואירא, ואקום לרדוף אחריהם.  כּשל רחי, ועיני נוטפות אגלי דמע ודם, וברכי כשלו.  שבע נפלתי וקמתי.  רגזתי ושחקתי ואין נחת.  והלכתי בחמת רוחי קודר.  מורשי לבבי נתקו מהתבונן עוד על צדי הדרכים ואנה אני בא, לפי שאול או לפי פּחת.  השמש בחצי השמים ועוד לא הגיעו למקום המועדה להם (בסִבָּתִי) ורגזו עלי.  עוד פשקו רגליהם לרדוף, גם החמור לא עצר כח לרדוף אחריהם ושמחתי.  השמש מעלה אחת, והננו אצל חורבה בצלע הר על שן סלע.  שני גמלים רועים סביב לה, ואשה ערביאית צועקת לרעותה להשקות הגמלים.  "לא זה המקום למרגוע" אמרו חברי "נטה מן הדרך במורד, שם בית מנוח לנו ממכירנו".  סבבנו גדר קוצים בין חרולים כסוחים, ובאנו אצל מערה מכפלה המלאה עשן וחלאה, ואשה ערביאית מלקטת עצים וגללים לבער האש לעשות צליל לחם דוחן ולבשל קהוה.  שאלוה לפרוש מחצלת, ורבצתי עליה.  לא ידעתי נפשי איפה אנכי, וארכובותי נכפו ואין פושט, דומו כאבן.  סעיד הביא חמאה ומשחם בכח, עדי נרדמתי ואישן.  והמה מיהרו ויורידו מן החמור, ובכליהם אשר הביאו בשלו קהוה, סעדו לבם, גם החמור, ויעירוני לסעוד לבבי בהנמצא אתי, רקיקי דוחן ודבש, ולמהר מהלכי.  נסיתי רגלי לקום ואין אֱיָל גם לעמוד.  בקשתים לשכור לי חמור לרכוב, ויהי מה.  ונפוצו הנה והנה, מצאו אחד ואין משכיר ליהודי לרכוב.  פתוני ויאכפוני לקום ללכת אחרים לאט, אולי נמצא חמור בדרך מהלכנו מאנשים הבאים מהשוק הקרוב, וישכרו מהם בכסף ובתחנונים.  בכל כחי קמתי, ומשרתי מנהלני אט, וחברי אצים ללכת.  אחרי עלינו הר קטן וירדנו בקעה מצאו גוי (לא אימוּן בו) אשר נאות לבקשתם (שלא כדת) להרכיבני על חמורו אשר רכב עליו במחצית השקל (שכָרוֹ ליום תמים) עבור שלוש שעות, והרכיבוני ובעלו מחַמֵר אחרי בבושת פנים למטה.  פגענו עוברים ושבים, וגערו בו על הנבָלה שעשה.  אך משרתי עובר לפני ומתחנן לפניהם כי חולה אנכי ואומר בקול קורא לפני: "עלא רַאְיַך" (ברשותך).  אם כה יאמר, וירחמו ועברו להם.  פה מישור נחמד, ארץ פוריה וענפה, עצי קהוה לרוב שתולים על פלגים יבלי מים, שוטפים נוזלים מירכבתי ההרים ונאספים ליאורים תחת רגלינו.

כי פנה היום הננו עוד בין הרים גבוהים אשר ראשם מגיע השמימה, והשמש נטה לערוב.  פה מקום שוק גדול ליום הרביעי מהמתאספים מערי וכפרי ההרים וסביבותיהם[190] ) שלשה וארבעה טורי חנויות (כתבנית אשר הראיתיכם למעלה)[191] ) מאבנים עצים וקוצים, אחת הנה ואחת הנה, והנם שממים, מאין יושב בהם זולת יום השוק.  ושלשה ארבעה בתים כדמותם בצלע ההר, מערות ונקרות צורים, שדרות אבנים בלי חומר וטיח, ומקוּרוֹת בקנים, פתחיהם בגובה חצי קומת איש, גם ארובה אין, ואנשים בה מעט, רק מלון אורחים ומבשל קהוה.  פה עמד החמור, ויורידוני אצל מערת המלון תחת גדר הדחויה.

מפה עולים במעלות הר, הרים גבוהים ועצומים, מהלך שלש ארבע שעות עד עיר יפיד, שם בית האנשים אשר עמדי.  המה הבטיחוני כי אין עוד פחד לעיני להשאר ללון פה עם סעיד משרתי, וכי לא אוכל לעלות עמהם בלילה, ולמחר ירדו יהודים מכל הסביבה להשוק ואשתעשעה עמהם וישלחוני לאחת מהערים הקרובות.  אף רגזו וכעסו עלי, כי לולא התמהמהו עבורי כי עתה כבר קרבו לביתם, ועתה נחוצים הם ללכת לילה, ומי יודע אם יפתחו להם שעיר חֵיְמָה[192])  לעבור דרך עליהם לעיר היהודים אם לא ישחדו השוערים ובתחנונים גדולים.  ולא יכולתי לעכבם.  ובקשו מבעל המלון לשוּם עלי עין לחומלה, כי גֵר אנכי, וגם אשלם במיטב (וזאת היה לתבוסה).  ופנו עורף ויברחו מעלי ואינם.  אני וסעיד נשארנו לבדנו, והוא, אף כי מילדי הארץ הוא, אבל לא בא עוד בדרך הזה.  כי עודנו נער, גם עיף ויגע וירא.  בין כה וכה ויהי ערב.  פרשוּ לנו יריעות קש בחוץ ונאכל בלא אור נר, מאשר הצטידנו ובשל לנו קהוה ומשח רגלי בחמאה מבושלת, אבל לא יכולתי עמוד.  אנשי המקום ואורחים נאספו עלי בראותם גר מארץ אחרת אשר לא ראו מימיהם, כי לא עבר זר בתוכם.  השק של עור עם כלי, אשר היה על שכם משרתי, שמתי בין צדי שנינו מפחד בלילות, והנאספים מביטים עלי ועל כלי בעינים לטושות.  כבדנו אותם בקהוה ותמרים, קבלו בשמחה והלכו להם.  אך זה יוצא וזה בא, וכמרגלים נדמו לי.  ואמרתי לסעיד: עת לפקוח עין.  טרם שכבנו, בא בעל המלון ואמר לנו: "השמרנו בנפשיכם ואל תניחו כליכם אצליכם בחוץ, פן גם ראשכם תחייבו, ובתוך הבית אין לנו מקום ללון רק לי לאשתי ולבני, אך בצד ביתי עוד מערה אשר שם מונח גם כלי, גם כלי שאר אורחים סוחרים, על כן עצתי אמונה, לתת גם כליכם עד ידי תוך החדר הזה, ואתם תישנו אצל הפתח מבחוץ".  ותיטב עצתו בעיני סעיד, ויעש כן.

אנכי באין אֱיָל נפלתי כשדוּד ושנתי ערבה לי תחת רקיע השמים באויר חפשי.  מתוקה היתה שנתי אחר עבודת היום הזה.  ומשרתי גם הוא עיפה נפשוֹ ותרדמת אלקים נפלה עליו, שכב וירדם.  אחר חצות לילה שמעתי קול מתהלך סביב להמערה, וקראתי לסעיד ואין מקיץ, והמהלכים דמוּ.  ואנכי פחדתי, גם לא יכולתי לקום, ושכבתי.  כאור בוקר הקימותי למשרתי להביא לי הטלית ותפילין להתפלל בטרם יקומו אנשי המקום.  ויהי הוא קם, וקרא לבעל המלון לפתוח דלת המערה, שהיה המנעול אתו, ונכנס לפנים לקחת השק עם כלינו – ואינם.  ויחפשו כה וכה, ופתאום התפחד בעל המלון וצעק: הה!  הנה חור בקיר, ושודדי לילה באו במחתרת וגנבו הכלים (גם כלי סוחרים אחרים).  צעק ובכה על שקר, כי רק את כלי לקחו והשאר שלם.  לא נשאר אתי בלתי אם גויתי, כותנתי ואדרתי אשר כסיתי בה, והיא שמלתי לבדי.  לשוא התחננתי אליו לבקש ולמצוא, ויחפש ולא מצא, והנם טמונים בתוך ביתו.  היהודים ירדו לשוק, ועמלו גם הם לחקור ולבקש, ויבטיחוהו מתן, ואני אמרתי לתת לו המחצה, וללא הועיל, אחרי אשר היתה לו כולו למנה.  ואני נשארתי עירום, גר בארץ נכריה, ואין לי מכיר, ואף מכתב תעודה לא נשאר לי, ומאומה אין בידי, כי גם צרור הכסף עם כל אשר היה לי, הכל הניח סעיד תוך האמתחת בשמירה מעולה הזאת, כי פחד להניח אצלו.  עתה נשיתי תלאותי אשר קדמוני, וברכתי ה' אשר נתן לי נפשי לשלל, כי עודני חי.  לשוא עמלנו עד חצי היום למצוא פשר דבר, יגענו ולא פעלנו.  היהודים שנמצא בשוק סעדוּני בפתיתי לחם דוחן מן הבא בידם, ויעצוני להמלט ההרה אל אחת מערי ישראל, יפיד.

אחר הצהרים, בראותי כי אין תקוה, נשאתי את רגלי, וסעיד עמי ללכת גבעות עולם.  עתה לא נשאתי עיני אל ההרים לתארם בשרד התרים ולתור אחריהם אם הם עקרים או רבים ופרים, ואם המים מתוקים או מרים, עיני צופיות מטה לשמור רגלי היחפות מאבני נקף הנוקפים אצבעותי בכל שעל.  אך חצי השמש המורים על ראשי בשננת מדקרותם, המה רדפוני כצבי מודח לעלות ולרדת בין חרול כסוח למצוא מנוח.

 

כ: חימה.   יפיד.  השופט

כי רד היום נכנסנו בעיר בצורה וגדולה במבנה מגדלים רבים, הוא אל חֵיְמָה,[193] העומדת בראש ההרים, חומה בצורה ודלתים, היא עיר מושב הגוים, ולראש מדינה תחשב.  עברנו בה משער לשער (כי אין דרך לסבב אותה, כאשר עמקי מורד וסלעי מצוק, גם גנות ופרדסים, יסובבוה סביב) וירדנו במשעול צר בעמק על בריכות ומעינות מים אשר כמעט יבשו.  עוד עלינו בדרך צר ומצוק ופתלתל.  ברמה הזאת פגשנו לעת ערב נשי היהודים, נערים ונערות יוצאות לשאוב מים בכדן על ראשן מן המעינות הנוטפות אך כפי צר, בהעצר עליהם השמים ממטרות וגשם אין.  נחתי מעט מרוגזי, ולצמאי ישקוני מים במידה.  ועליתי עמהם עיר היהודים יפיד, הבנויה בתלתלים[194] )זה למעלה מזה בגובה ההר השני.  רחובות צרים כרוחב שני צעדים.  דמות הבנינים וחכמת הבונים והאמרכלים לא אדע אערכה לעיניכם.  והנני עומד תוך העיר ההוללה הזאת, ואין איש מאסף אותי הביתה.

הלילה פרשי עלי חשכת אפלותה, ותבוא בי הרוח הקר השולט שם בלילה, והשבץ אחזתני.  סעיד עומד ברחוב התחתון עמדי, קורא בחיל: "אנשי העיר!  אנשי סדום!  חכם בא מירושלם והנהו גוע ברחובות קריה!" ואיש בא מן השדה ויאמר אליו: "יסוב לבית הכנסת עד אשר יעלו האנשים מן השוק ויתנו לכם ארוחת הלילה".  הביאוני לבית הכנסת קטנה ואפלה, לא אור נר, אך קול רחים מתחת לארץ, ונפתח חלון קטון והבית הכנסת נמלא עשן מחצר התחתון אשר יטחנו שם ואשר יבערו שם גללי בהמה וקוצים לאפות ולבשל.  בית הכנסת ערום מכל, כאחת החורבות השוממות.  גם ספרי תורה אין שם, וההיכל ריקם מפחד שודדי לילה, והספר-תורה שמוּר בבית המארי.  וביום קריאת התורה יביאוהו לבית הכנסת, ואחר התפילה יחזירוהו, וביום ילמדו בו ילדי בית הספר.  על ערימת עפר האדמה שכבתי ואין מחריד.  ומפני גיאות עשן לעיני הרכות והשזופות מני חורב, הלטתי פני באדרתי אשר היתה לי לפליטה, ובכיתי לקשה יומי.  הפרעושים מאדמת עפר הקיצו לקראתי ומיהרו לבקרני ולחבקני, סבוני גם סבבוני, וכדבורים עקצוני, כי לא טעמו מימיהם בשר ודם איש אירופי, ודמי אף כי רותחו וקדחו היו לבָרוֹת למוֹ.  אבל מהמונם לא חתתי.  כמעט שנרדמתי והנה סעיד נוגע בי, ועמו בחור מבני העיר, ויאמר לי: "קום נא חכם!  האיש הנכבד ר' אברהם אל חַרָאזי עתה בא מן השוק והנהו קורא לך לסעוד עמו".  לא אביתי לקום, בחרתי הסתופף בבית אלקים, כי פללתי בא הקץ לסגור יומי.  ובכל כחם הקימוני והציגוני על רגלי, ולא יכולתי עמוֹד.  ויוליכוני תחת אצילי ידי באישון לילה ואפלה בדרך אשר נדמה לי כי הוא האוֹרח המוליך לחצר-מות או לעמק רפאים ח"ו,[195] ) אשר שם אחדול רוגז או אקום למשפט נורא.  בית האיש ברחוב העליון, עוד מעט הנני בית האיש הנכבד הנותן לי ברית שלום ומקבלני באור פנים ולב שמח ויושיבני לימינו: "אל תשת עלינו חטאת – אמר האיש היקר אברהם אל-חראזי – כי עתה עָלִינו מהשוק, הסר כעס מלבך, וה' יהיה בכסלך, ונתאמץ בכל עוז לעזרך מאשר יהיה לאל ידינו, בשכבר הוגד לנו טובה שמעך, עתה סעד עמי ויטב לבך".  "ברוך אתה לה' כי נחמתני."  "צר לי מאד עליך (הוסיף לאמר) כי באת אלינו בימים האלה אשר לא נוכל כּבּדך.  הרעב כבד בארץ זה שנתים, אין זרע וקציר כי לא המטיר ה' על הארץ, וגם מים אין לשתות, ונפשנו קצה מחמס המציק מושל עריץ האוכל בשר עמנו עד כי דלונו מאד, ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, ה' ירחם".

העיר הזאת יושביה כחמשים ושתים בתים יהודים, ולהם שני בתי כנסיות ושני מארים, כי לא יתאחדו.  האחד, והוא הראש, ברחוב בתחתון, הרב הישיש, חכם משכיל ושנון, מארי סְלִימָאן אלעַמְרָאני [196] ) נ"י, מלאכתו במרכולתו עם שני חמורים לו ולבניו השנונים, והוא עשיר מתרושש.[197] ) והשני ברחוב העליון, אברך תם וישם ירא ה', מארי יחיא בן איש תם וישר יקר ונכבד לכל אברהם אל-חַרָאזי נ"י הנזכר, והוא וביתו עודם בית אביו.  זה השני קרבני בימין צדקו ובטוב לבו, והייתי טוב בעיניהם.  והנשיא בתוכם איש לשון, ערוך ויחף ובעל תורה, יוסף שמו.  המה יעצוני למחרת לעלות ולזעוק לפני מושל העיר ובנותיה (השֵיך) והכומר הראשי (הקאצ'י) על גזלתי, והמה יעזרוני.  כן עליתי עם סעיד משרתי ודברתי כל דברי, והמה מיהרו לכבוד ירושלם הקדושה, גם להם קוראים לה אל קֻדְס, אבל למען בוצע בצע לשלוח משרתים להביא בעל המלון.  הוא נחבא ולא נמצא (כן אמר השליח), והביאו למחרת את בנו, והוא חולה בחלי הכרס ופניו לבן ונפוח כמוּבל לקבר, והגיד דבריו לפני השופטים הכומר והמושל: "לא ראיתי ולא שמעתי ולא ידעתי!" הקאצ'י חרץ משפטו עפ"י דת הקוראן כי ישבע ויפטר, וקפץ ונשבע בשם... ובשם... אבל המושל אשר במשפט יעמיד ארץ אמר כי לא יוכל להתפטר בשבועתו, כי שומר שָׂכָר הוא, ועל ידו נתתי לשמור וחייב באחריות גם אם נגנב או נגזל.  לא מצדקתו ויושר לבבו חרץ משפט אמת נגד דתו, אבל מיהר וכתב פסק-דין על זה ויצוני לשלם שכרו (ביודעו מראש כי אך דבר שפתים הוא והגזלה לא תשוב).  ואני בתומי אמרתי לו: "למה לי פסק דין?  יוחזר לי הגנבה ואתן כהנה וכהנה".  בפנים נזעמים הביט עלי ואמר: "טוב, טוב, אני אאסור אותו במשמר עד ישלם".  ואסר אותו לעיני, ולמשרתי אמר: "אם אין להקדסי[198] ) הזה לשלם שכר הפסק דין, אני אחשוב על הנשיא שלכם גם שכר שני אנשי צבא ששלחתי להביאו עם שכר בית הסוהר".  כה משפטם.  כמעט שנחמתי על הכנסי במשפטיהם (הידועים לי גם במדינות הטובות מאלה)[199]) וטוב לי כי נואשתי.  ואמרתי בחמת רוחי לפני השופטים: "לא ארצה בתעודת המשפט, אבל בטחוני כי הגזלן ימות בשנה הזאת".  מדעתי כי הגוים האלה מחשיבים לחכמי היהודים, ובשגם קֻדְסִי (ירושלמי), לבעלי חשבון והשבעות.  (וכמו קסם היה עלי שפתי שאחרי ימים לא כבירים בא דֶבֶר גדול במדינה לרגלי הרעב החזק, ובעל המלון ואשתו ובנו מתו כולם במגפה ההיא.  אבל לא לי הועיל עוד, כי חפצי כבר נמכרו בשוקים, ולא נצולו מהם זולת תנ"ך ושולחן ערוך יורה דעה וילקוט קטון ופנקסי החתום, וחותמי, שקנה יהודי והשיב לי, והשאר הכל אבד).  הגנב בעל הכרס כמעט פחד לדברי, כי כבר הוא חולה ירקון רח"ל.[200] ) וביקש זמן לחקור הדבר, והשופט אך בזאת חפץ, ולמחרתו שלחו לנפשו לחפש אחר הגזלה או להעמיק מחבואתו.  ותעודת המשפט נתן ביד סעיד וישלחני.  והיהודים שלמו את הקצוב, ואם מעט.  אחרי ימים שלשה ואחר עוד הלכתי לשאול מהשופט ודחני מיום אל יום, עד אמרתי נואש.

אבל היהודים כולם עצתם אמונה: הנה קם מלך חדש בתִ'לֶא (אף שהנוף הזה מושל לעצמו, אך כשקם זה המלך נתנו כולם ידיהם תחתיו לשמוע דבריו מטוב לבב) באמרם לי, איש ישר הוא ובמשפט יעמיד ארץ ועושה חסד לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחות מלאכי אש ומים משרתיו עושי רצונו ולכל אשר ישלחם ילכו ואחרי דברוֹ לא ישנו אם לשבט אם לחסד, קוסם קסמים ובעל חשבונות רבים (ככה יקראו פה לבעל-שם "בעל חשבון" כי צריך לדעת חשבון העתים והמזלות) מאין כמוהו, מגלה צפוּנוֹת מסתרים וכל סתוּם לא עממוהו, אבנים יהפוך לזהב אופיר וכתם לעפר, כי הוא מואס בצע מעשקות, ויודע גם מעשי אנוש ותחבולותיו ויגיד לאדם שיחו, ואשר יעשה אדם בחדרי משכיתו נגלה לפניו, וכהחכם מכל האדם דורש משפט אמת וצדק וכל הארץ חלים וחתים מפניו[201]).  אין ספורות להמופתים הרבים מבהילים (מהבילים) אזן שומעת לכל מעשי תקפו וגבורתו אשר הגידו לי עליו גם היהודים בתומת אמונתם, ויפתוני ללכת אליו ולזעוק לפניו, כי הוא באין תפונה ישיב לי את הגזלה.  מכון שבתו לעת עתה בעיר תִ'לֶא, מהלך יומים מפה לפי מהלכם.  ואני לא אצתי להתפתות אחריהם,  אבל סעיד, משרתי מבני הארץ המאמינים לכל דבר, וגם מכליו ותפיליו נגנבו, חזקו את לבבו למהר ללכת להגיש משפטו אל המלך הגדול המושל בכל, ובידו גם הפסק דין ממושל העיר הגדולה הזאת, ובטח לא ישוב ריקם.  אחרי יומים עזבני, ונשא סעיד את רגליו היחפות וילך לת'לא אל המלך החדש, בן שלשה ירחים למלכו.  ואנכי לא מלאתי אחריו ולא מהרתי לרוץ ברגליו, ונשארתי פה לנוח מעט מעצבי ומרוגזי בעיר הקטנה הזאת, לראות מה יעשה ה' עמדי.  שלשים יום ישבתי בעיר המצער כאסוּר במצוֹר.  דבר אין לי עם אדם, כי אנשי העיר בטרם עלה השחר ימהרו התפלה האכילה והשתיה ואינם.  איש איש למלאכתו ומרכולתו (פה רובם עשירים) ילכו מחוץ לביתם ולשוקים, וכל היום איש אין בעיר היהודים, ולעת ערב יבואו, וכל יום השבת.  ואז למדתי מעט עם המארי השני, והראתי לו סדר הלמוד והעיון בפוסקים, ונפקחו עיניו ב"אורח חיים" ו"מגן אברהם".  אך אמרו לי: "אילו דייקינן לא גרסינן".[202])  מלמד התינוקות אשר גם הוא אורח פה, השגיח עלי בטוב לבבו לתור לי לחם חוקי לקיום הנפש, יום כה ויום כה, וביתו של היקר אברהם אל-חראזי פתוח לרוָחה.  ומנוחתי בלילה ויום על אדמת קדש בית הכנסת העליונה אצל האיש היקר הזה ברחוב העליון, והוא גמלני אך טוב וחסד, יגמלהו ה' בצדקו.

בעיר הזאת מצאתי שני ספרים יקרים אשר היו לי לשעשועים לקוצר זמני בישיבתי המתמרמרת: ספר יקר בקבלה לרבינו שמואל החסיד זיע"א פירוש על התפילה של כל השנה על דרך הסוד.  השפקתי בו רב שפק (והוא אצל ר' אברהם הנזכר) וספר המורה להר"מ[203] ) ז"ל בלשון ערבי.  הקשבתי ממנו רב קשב, והוא אצל הרב מארי סְלִימָאן הנזכר.  ואף כי לא רב ידיעתי ותבונתי בשני אלה, זה לעומק המוּשג אשר לא הרגלתי וזה לקוצר ידיעתי בערבי, עד כי לא ארכו לי ימי שבתי פה זה שלשים יום.

 

כא: הבוגד.  מעשי שדים

ראיתי נכון לפני לספר לכם, רעי אהובי, שתי מעשיות ראיתין בעיני, למען תשפטו גם מזה מצב אחינו יראי ה' בדיעות ובמדות.

איש עשיר מבני נכבדי העיר, אברך כבן כ"ד שנה, זה מקרוב נשא אשה קטנה כבת טו"ב[204] )שנה.  ולדודו מגדולי העיר בת יפת תואר בתולה כבת ח"י[205] )שנה, אשר מאז מיאן אביה לתתה לו כי לא ישרה נפשו בו.  וישם הדבר בלבו ונשא לו האחרת.  אחר ימים בא איש חכם מעיר אחרת אשר חפץ בו אבי הבתולה לתת אליו.  ויקנא בו בן אחיו הנזכר, ויבקש עוד מדודו לתתה לו, כי לוֹ יאתה בהיותה שאר בשרו הקרובה אליו.  וימאן דודו, ומה גם עתה בשכבר נשא אחרת.  והלך וצעק לפני השופטים, כי גם בדיניהם מיוּעדת היא לו בתתו מוהר הבתולות לאביה, וכי נכבד הוא אצל השופטים אשר שריה בשחד ישפטו, גם שוֹחד לוֹ לקח, ושלחוּ אחר אבי הנערה ודברו אליו, ולא שמע גם אליהם.  ויניחוהו במשמר עד שהתרצה לקחת מבן אחיו החמשים שקל כסף, מוהר בתו הטובה היא, ולתת לו בתו בחיקו, באופן שיבנה לה בית חדש לה לבדה ויעשה כל דירתו אצלה.  וכן עשה.  עזב את הראשונה אלמנה חיה, אבלה בבית אפלה, בגד באשת נעוריו ובנה בית חדש לאשתו החדשה ושמח אתה, ותהי לו זאת לגברת והראשונה כפילגש.  וכאשר השתוממתי על המראה הייתי לצחוק בעיניהם, ואמרו לי: מעשים בכל יום.  ועוד תשוב תראה בכל מדרך כף רגלך.

וזאת שנית לאות ולמופת, שהייתי פה בעל נס ואיש מופת: זה שנתים בהעצר השמים ולא היה מטר לברכה, עד כי יבשו גם המעינות ומים אין לשתות.  והעיר הזאת יש לה מעינות סמוכים בדרך ההר מהעבר הזה, והם דללו חרבו.  ועוד לה מעין רחוק כחצי שעה מעבר השני מזרחה, המשותף גם עם דרי כפר אחר בהר השני, והם ישמעאלים.  וליהודים יושבי העיר יפיד הזאת ספר מַקְנֶה מאז ומלפנים, שלעת הצורך יכולים למלאות מים גם משם.  ובזה החודש, כאשר שבוּ כליהם ריקם מהמעינות אשר לפניהם הלכו לאחריהם לשאוב משם.  ויושבי הכפר ההוא חשבו מחשבות למנעם מזה.  ויהיו מסתתרים בין הסלעים והצורים על ראשי ההרים סביב דרך העמק אשר בתוך ומשליכים אבנים על כדי המים אשר בראש הנשים והנערות בנשאן, ומשברים הכדים.  לא אחת ולא שתים לא עשרה ולא עשרים, ונושאי הכדים יביטו על כל סביבן, ואין איש ואין קול ואין קשב.  רק בעלת הבית אשר הייתי מתגורר שמה, איש החסד אברהם אל-חראזי נ"י, לא קרה להן כל אסון, והיא ובתה וכלתה ירדו תמיד לשאוב משם והשיבו כדיהן מלאות ושלמות.  ככה כמה ימים בוקר וערב, ואין רואה מי הם המשברים ומשליכים האבנים.  רק אבנים פורחים אל הכדים, וכל נזק בגופן לא נגע.  וכאשר חקרו ודרשו מתושבי הכפר ההוא העוברים דרך עליהם, כחשו ונשבעו בה' (ובנביאם: שאין זאת מעשי ידיהם, ובפה חלק, כדרכם, הדיחום: כי המה שכניהם הטובים ודורשים שלומם וטובתם, כאשר הזהירם נביאם: "שכן עד עשרים בתים גמלהו חסד" ומדוע יעשו להם רעה, והמים ברכת שמים, על כן גזרו אומר, שאין זאת, חי נביאם, רק מעשי שדים ורוחות רעים השוכנים בנקרת צורי ההרים וסוקלים אותם באבנים רק לשבור הכדים ובגויותיהם לא יגעו לרעה, שכּן דרך השדים והלצנים.  ועל כן נאספו עלי, לקבץ אלי מנין ולהחרים את השדים, לאסור ידיהם שלא ירגמו אותן באבנים.  ואני אמרתי: "אל תתעתעו נפשיכם בדברי הבל, אין זאת אך שכניכם הרעים מתחבאים בין שני הצורים לשבר כדיכם לבל תסורו אליהם לקחת מימיהם".  והם לא האמינו לי, באמרם: "מדוע לא יעשו כן לבעלת הבית הזאת [ולבתה] היוצאות ונכנסות בשלום?" ואמרתי להם: "לא בזכותי, אבל כי הם אנשי חסד ומכבדים שכניהם ומהַנִים אותם הבאים לביתם תמיד, על כן לא יגעו בהם לרעה".  אבל לא הרפו ממני.  וקראתי למארי סלימאן הנזכר, ידעתיו לאיש חכם ומשכיל על דבר, וגם הוא אמר כדברי, אבל לא יאמינו בו, שמוחזק אצלם לפילוסוף ובלתי מאמין (כי קורא הוא בספר המורה[206] ) שבערבי).  ולא יכולתי להתפטר מהם עד שאמרתי: "סוף חדש הירח היום, ולא יצליח לעשות מאומה עד יגיע הירח למלואו ונראה מה לעשות בתשועת ה'.  ובין כך לכו והתרצו עם הגוים".  ומארי סלימאן הלך לזעוק אל המושל הגדול בעיר אל-חֵימָה[207]) הנזכרת מפני רעת שכניהם, שבידם היתה זאת באמת.  ושלח לקרוא לנשיא (שיך) הכפר וזקניה, והמה השיבו: "איכה יוכלון לזעוק עלינו ולחשוד אותנו בנבלה כזאת, והיהודים בעצמם אומרים שהם מעשי שדים המסתתרים בראשי ההרים כי שם דרים, כי אינם רואים כל דמות בן אדם ולא ביד איש יורגמו".  ושאל המושל את פי יהודים אחרים, והם לתומם אמרו שיכול להיות מעשי שדים, כי נושאות הכדים בעצם היום רואות אבנים מעופפים על ראשיהן ואינן רואות כל תמונה.  אז הפכו הגוים ותבעו עלבונם, וצעקו אל המושל על הרב והיהודים שחשדום וביישום, וענש המושל את היהודים עשרה שקלי כסף כי הכלימו אנשים מוסלמים על לא חמס בכפיהם.  זאת דיעות אחינו בארץ הזאת וזה מדת מנת גורלם.

ויהי למחרת, יום השישי ערב שבת קודש, ומים אין בעיר להכין צרכי שבת, רק בהבית שאני מתאבק בצדו.  והנה נאספו עלי עוד בבכי ובתחנונים שארד עמהם אל עין המים לראות מה יקרה להם, אולי יפחדו השדים ממני, עד לא יכולתי להחלץ מהם, ובקשתי בנו השני של ר' אברהם הנזכר ללכת עמי למועד עת הצהרים, שהמוסלמים חוגגים יום הששי ועצורים בתפילתם ארוכה בבית תפלתם תפלת הצהרים (צלאת אל טֻ'הר) ואין איש בחוץ.  ונתקבצו אחרי כל נשי העיר נערים ונערות, ולקחתי מקלי בידי וירדתי לפניהם לאט לאט ובאנו אל מוצא המים, מקום צר בין רגלי שני תאומים הרים.  והמה נובעים מתחת לאבנים בין בצעי אגמים, ואלנות קטנים סביב, ומלאו כולנה כדיהן, ועליתי לפניהם.  לא הרהיבה אשה בחור ובתולה לעבור לפני עד הגיענו קרוב לעיר הזאת על פרשת הדרכים, וכל השדים ומלאכי חבלה התחבאו או נאסרו ידיהם (כי כל המוסלמים היו נעצרים בבית מסגדם), לא זזה אבן ממקומה ולא נדדה מרגמה, עדי עלינו לשלום אל העיר, וכל אנשי העיר עלו על הגגות ובראש דרך לראות הנס אשר יעשה ה' לנו.  ותהי לאות ומופת.  ומני אז והלאה כמעט נחה שקטה תגרת יד שכניהם מעליהם, עד כי ריחם ה' עליהם בחדש אדר השני ונתן מטר לברכה.  והנס הגדול הזה עשה לה כנפים בכל הארץ סביב.  ואמרתי: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי סיעיה,[208]) ה' יכפר בעדי.

 

כב: הליכה לעיר קַרְיֶת אל-קָאבִּל.  אנשיה ומקריה

שלשים יום חלפו.  ראש חודש אדר ב' עבר ומשרתי סעיד שהלך לזעוק אל המלך היודע נסתרות חמק עבר ועקבותיו לא נודעו.  ושמתי פני ללכת אחריו לבקשו.  בני העיר הזאת, אשר רב טוב גמלוני בשבתי אתם זה חודש, הלווּ אלי איש הולך להורות לפני הדרך לעיר קַרְיֶת אל-קָאבִּל[209]), מהלך יום תמים לפי מהלכם, ואנכי אשר כבר ידעתי שלא אוכל ללכת ברגלי מהלך יום תמים כזה, הפצרתי בהאיש לחצות עמדי את הדרך.  ובדרך נלוו אלינו עוד שני יהודים, והעבירוני סביב ללון הלילה בכפר יהודים באמצע הדרך.  ובאנו לעת ערב עיר קטנה, קרית אל-בקעַה.  בה כעשרים וחמשה בתי אבות.  ואספוני לבית אבל, אשר היום כלה השבעה לפטירת אמו הזקנה, ועשו סעודה לכל בני העיר והשכנים הבאים מכפרים או עירות הקרובות, לחם רב רקיקי דוחן ובשר מבושל במרק מתובל בפלפל ובושם ומטובל באצבעות הידים מסובים לארץ.  אכלתי עמהם וברכתי ברכת האבל, כמנהגם עד היום.  גם שנתי ערבה לי מתלאוֹת ההליכה מעלוֹת ומורדוֹת.  אך על מים רבים הלכנו וארץ טובה יערים קטנים וירק דשא.

האיש אשר בא עמדי נשאר במלאכתו פה.  ובני העיר הזאת שלחו עמי נער אחד חכם ומבין ללכת עמי עד עיר הגדולה קרית אל-קאבּל, כי למד שמה מלאכת ודיני השחיטה.  וכאור בוקר, בטרם יכיר איש רעהו, שלחוני, וצדה לדרך נתנו בילקוט הנער החרוץ, ההולך אתי.  אז הלכתי בטח בלי פחד.  מאומה אין בידי, עורי צפד על עצמי בלי יופשט, וכותנתי תלבש קרעים וטלאים לא תצלח לכל, מצנפתי שחורה כעורב, ומנעלי החופה אך כפות רגלי לא יראה החוצה, גם מקלי איננה מפוצלת מלוז וערמון, ולמה זה אירא?  הייתי כקהֶלת עת נהדף הלאה ממלך בלהות, וכבן ישי נעים זמירות ברעותו מעט הצאן.  בלב טוב הלכתי הלוך ומשורר, נח ומשתטח, עולה ויורד ולא הד הרים.  ערים רבות וגולות מים עברנו, ארץ פוריה וענפה, כרמים וכל עץ עושה פרי תנובה, עדי הגענו ערב שבת קודש עת מנחת ערב לעיר קריה.  שאלני האיש: "אנה נכנס?" "בית ה' נלך".  נכנסנו לבית הכנסת והיא מלאה אנשים, וכבר התפללו מנחה, כי מקדימים בערב שבת קודש.  ומהם הלכו להכין עוד צרכי שבת.  ומהם נשארים בבית-הכנסת, אומרים זוהר ושותים קהוה.  בבואי ראוּני כאורח נכבד, בשכבר שמעו קורותי, ויכבדוני בפך קהוה, ונחתי שמה.

העיר הזאת צפונית[210] ) לעיר הבירה צנעא, מהלך ארבע שעות לרגל מהלכם.  והיא בקרן שמן מאד, שדי תבואות כרמי חמד, וכל פרי עץ גנות ירק וזרעונים, גולות מים עילית ותחתית, ורוח צח מעל כל שפאים.  ומקום מבצרים בראשי ההרים אשר ראיתים מסביב, בנינים עתיקים חזקים וגבוהים, והמה שוממים, אשר הם מהבנינים והמבצרים אשר החזיקו חיל התוגרמים עת כבשו הארץ הזאת לפני ארבע מאות שנה,[211] ) ולא ארכו להם פה הימים וגורשו מהארץ.  גם מקום מקנה וקנין, כי רבים יושביה, וגם מסביב יסחרו בה.  כאשר נכנסתי במגרשי העיר, אף כי הייתי נחפז ללכת כי קרוב יום השבת. התבוננתי (וגם אחרי כן פעמיים) על דרכיה בהליכתי בינות גדרי הכרמים על חלקת הסלעים והמחצצים בין המשאבים ועקלת השבילים והחתחתים, דמיתי כי הולך אנכי בסביבי חברון בארץ הקודש והנני בקרבת קרית ארבע בארץ יהודה, והעיר אשר לפני מגדלות מסגדי הישמעאלים, ובניני הבתים הגבוהים עליהם כעיר כ'ליל (ככה יקראו הישמעאלים לעיר חברון על שם אברהם אבינו ע"ה המכונה אצלם "אל-כ'ליל", האהוב בערבי, בעבור אברהם אוהבי) לא קרית אל-קאבּל בארץ התימן.  כתאומי צביה יוּצרו מרחם יוצר כל, יתברך שמו, אשר לא נכר זה מזה.

מאז נשבתה ממלכת תימן, ובטלה ממלכת צנעא מהיות בירת מלכותה, ונקרעה לקרעים רבים, היתה העיר הזאת קריה לנסיכות לבדנה.  פעמים תתאחדנה, אם מושלי צנעא טובים לה, ופעמים תתחלקנה.  ועל כן היתה לעיר מקלט לפליטי חרב צנעא.  כן הרב הגדול מארי סְלימָאן אל קָארֶה נ"י, האב"ד דעוב"י[212]) צנעא וכל מדינת תימן, בהיותו עשוק ורצוץ ממושלי צנעא האכזרים, ברח מחמת המציק עם עוד רבים ונכבדים עמו, ובאו להחסות בצל מושלי העיר הזאת אשר הבטיחו למו (לא בחינם) להיות עלימו למגן ומחסה, כאר הודעתיכם כבר ממנהגי הארץ הזאת איזה אופן יוכשר לזה,[213]) ובנו להם בתים ועליות מרווחות כמו היה להם בצנעא, והביאו כל בני ביתם וישבו בה.  והרב הגדול הזה בתוכם, ובית דינו יושבים בצנעא לשפוט את העם, וכל הדבר הקשה יבואו אליו הנה אל קריה.  אנשי צנעא שברחו וגרו פה, בהיותם כשבעים בתי אבות, לבד מיחידים ההולכים ושבים, עשו להם בית כנסת גדול חדש לעצמם, ונפלגו מהיהודים תושבי העיר לפנים.  כן בכל מקום אשר ברחו בני צנעא, נוהגים סלסול בעצמם, להיות חכמים ומיוחסים (זאת תורת היחש אשר עינם בכל ארץ, אלה בני שם אלה בני חם) בעלי צורה ואנשי שם.  ובשבתם בשלותם בעיר הבירה היו כאדונים לאלה בני העירים והכפרים, אשר המעט להם תורה חכמה יחוס ותואר, ועל איזה מהם אמרו שהם מבני העבדים והגרים מראשית באו לארץ הזאת, ואף לא התחתנו עמהם.  ועתה כאשר מצוקות הזמן הגלתם מבית תענוגיהם אל הכפרים והעירות להעזר מהם, הרימו אלה ראשיהם עליהם להחשיבם כגרים עמהם, ואלה לא יכלו לשכוח עוד שלותם ומארותם ולכוף ראשם אליהם לאכול משחיטתם (אף כי לוקחים סמיכה מבית דין צנעא) או לשבת עמהם בבית הכנסת בשפל הישיבה.  ולכן בכל מקום יתאספו כמה בתי אבות מהם, יתאמצו לעשות בית הכנסת וקהלה לעצמם, ונקראו קהל צנעא, ומה גם בעיר הזאת קריה, אשר רבים ונכבדים והרב עמהם ישבו בה, ובני העיר גם המה קשים בני צרויה.  (שמעתי אומרים שבני העיר ישבו מלפנים בצד אחד מההר, ובתוך העיר מהעֵבֶר מזה ישבו אנשים ישרים לבדם והיה מלאכתם עושי קדרות, כאשר עוד היום כל מלאכת תושבי העיר הזאת היא, ואלה אשר ישבו בה מלפנים מצאו בחפירתם בטיט חומר מקום לזהב יזוקו, ובעת יתנו הקדרות לכבשן האש לשורפן היו מוציאים ככריזהב שהיה נצרף מהחומר.  וכשנתודע זאת לאלה אשר ישבו מהעבר השני מההר, הלשינו עליהם אל המלך, אלה כי ראו הרעה אשר נשקפה עליהם ברחו כולם בלילה מהעיר עם נשיהם וטפם לעיר עַדַן והסביבות, ועד היום הם מסכימים עליהם בחֵרם בכל ליל יום כפור).  ורבה המחלוקות ביניהם עד שהגיעו דבריהם אל השר המושל, ונפרדו לשתי קהלות, וקהל צנעא בראש.

הרב הגדול מארי סְלִימָאן נ"י, זה שנים אשר לא יוכל להכנס בעיר הבירה, כי ארבו עליו לתופשו ולאוסרו.  וישב בקריה הזאת כאסיר אל בור.  וזה מקרוב, כאשר קם המלך החדש וגנב לבב כל יושבי המדינה, גנב גם לבב היהודים האמולות וקרא להם לשלום בהבטחות יעודים טובים, וגם לקח מהם יועצים לחוזי בכוכבים ולעונן בעתים: מתי ימלוך, מתי יכנס בעיר פלוני ופלוני, עם מי ילחום ועם מי ישלים.  (תראנו עוד הלאה).  ראש היועצים, איש חכם מפורסם להם, מארי סָאלִם אל-מַנצוּרִי, אשר חכמתו באלה עמדה לו להיות יועץ למלך.  והיהודים כולם שמחו לקראתו, וחשבו שבימי המלך הזה תושע יהודה.  והוא פקד שכל פליטי צנעא יכולים לשוב לשבת בבתיהם באין מכלים דבר ולא תאונה להם כל רע.  והיה גם הרב הזה (מאז יצאה פקודתו זה כשני חדשים) נכנס  ביום ראשון לצנעא ויושב בהחבא לעשות דין ומשפט וצרכי ביתו, וביום ערב שבת קודש ישוב הנה לביתו וזרעו, והאיש עשיר ומתנהג ברבנות.  אותו מצאתי פה בא על השבת.  וביום השבת אחר התפלה קראני אל ביתו לסעודת שחרית.  בית גדול, שבנה מחדש ורחב ידים עם הרבה חדרים, מצעות וכרים, כמנהג עשירי ארצות הקדם.  ומנכבדי העיר באו לכבדני ולבקרני עם בקבוקי יין שרף ומיני פירות, שקדים אגוזים וזרעונים, כמנהג המדינה לאורח נכבד, ושמחו עמי.  גם המה הבטיחוני פה אחד, כי אם אעלה אל המלך ישיב לי את הגזלה במאמר פיו (כי רבה אמונתם בו).  לא נפתה לבי על הבטחתם בידעי משפטיהם לארצותיהם בכלל, ודיני המדינה הזאת בפרט, ואשר עליהם ביחוד אמר בנו של רבינו הנשיא (אשר אין גדול ואהוב ממנו בבית הקיסר החסיד) שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן.[214] ) אבל אמרתי: מה אני חסר, וארוצה לראות גם אני את המלך הנפלא והנשגב הזה.

בשבת הזה נחמתי על כל תלאותי העצומות בספרם לפני את כל התלאות אשר עברו על היהודים יושבי הארץ ההוא בכלל, ובעיר צנעא בפרט, ואשר עוד תמיד יעבורון עליהם בכל עת ובכל שעה, ומעשים רבים מני אז, ומופתים רבים מגדולי ישראל שמה, לא יכילם ספר.  וכבר הגדתי לכם אחי ומיודעי, שבדברים כאלה אני קשה לשמוע ומהיר לאבד.  וביום השבת לא רשמתים בפינקסי, על כן שכחתים מלספרם דברים כהויתן.  ואין מזה נפקוּתא[215]) לדינא.

הרב הזה (הוא אחיו הגדול של הרב מארי יִחְיֶא אשר ראית למעלה במֻצ'מאר)[216]) חכם גדול בתורה וביראה ובחכמת הקבלה, וגם מידיעות הנהגת העולם ומוסרי דרך ארץ והנעשה על פני תבל איננו ערום, גם כי הרחוקים המה מאד מיושבי תוגרמה, ומה גם מיושבי אירופא, ודבר אין להם עם סדרי המדינה האלו.  והוא מתנהג בסלסול רבנות, כראוי לאיש גדול היושב על כסא דין לכל הארץ הזאת.  גם נמצא אתו ספרים רבים יקרי ערך, אשר אצרוּ אבותיו הרבנים ואשר אסף גם הוא.  גם כתבי יד פסקי הלכות ודרשות מגדולי הארץ ההיא לדרכיהם.  שם ראיתי ספר כתב-יד בשם "מדרש הגדול" על כל התורה,[217] ) והוא מחזיק פי שנים ממדרש רבה שבידינו, ואינו לפי דרכו.  לשונו צח ונקי כלשון המשנה.  בראש כל פרשה מליצה בשיר חרוזי, הנסמך על הפסוק אשר עליו ירה פנת הדרוש, ועל כל פסוק כמה פשטים ודרשות ורמזים בלשון "דבר אחר" וגם פסקי הלכות ודינים, וכל דרשותיהם ממנו.  הם מיחסים אותו לר' אברהם החסיד הנגיד בנו של הרמב"ם ז"ל, ואני מצאתי בראשי חרוזות אחדים שם "ישעיה".[218])

הרב היקר הזה מצאתי את לבבו נשבר מאד, כי על כל תלאותיו אשר יצא בראש גולים מביתו מטובו וגדולתו, קרה לו עוד אסונות נוראים רח"ל.[219])  לו חמש בנות (ובן אין לו).  האחת אלמנה; והשנית זה מקרוב הלך בעלה בסחורה משא צמד חמורים מעיר לעיר ונהרג בדרך בידי מרצחים.  את הסחורה והחמורים שללו וגויתו השליכו באחת המערות, והיא יושבת באלמנוּת חיות בבית אביה כי עוד לא נודע איהו; וחתנו השלישי, ממיוחסי צנעא, איש יקר ונכבד, ר' יוסף הלוי אל-שׁיך, יושב אצלו פה בהחבא בל יוכל להראות החוצה, כי הוא צורף מעושי מלאכת המטבע בבית המלך, והעלילו עליו וברח לנפשו, ואחת נשואה לבן אחיו איש החסיד ועניו מארי אברהם נ"י, אברך יקר ודל הוא; והחמישית כבר בגרה ואין בידו להשיאה להגוּן לה.  ולעתים הללו אשר הרעב כבד בארץ ונודד הוא ממקומו גם הכנסותיו התמעטו ודואג על המחיה ועל הכלכלה.

כאשר השביעוּני במרורים ממצוקותיהם ולוחציהם, אמרתי לו: מדוע לא ישלחו אנשים מאתם אל השולטאן החסיד התוגרמי היושב בקושטנדינה, יר"ה,[220]) ואל חסדי מלאכת בריטניא האדירה יר"ה העושה חסד לאלפים, והם שכני המדינה משני עבריה, התוגר יושב על שפת ים האדום מערבית בכל ערי החוף עד מוכ'א, והבריטַני יושב בעַדַן מערבית דרומית, ואימת שני המלאכים האדירים האלה נופלת לכל סביבם ודבריהם נשמעים לכל קצוי ארץ ומלכי תבל, אולי יעזרו לכם על מכתביהם למושלי הארץ.  בשמעו, חרד ורגז לדברי ואמר: "הס כי לא להזכיר".  והזהירוני שלא ישמע עוד הדבר על פי כי בנפשי ובנפשם הוא ח"ו.  ואמר כי גם בלי עשוּ זאת, כבר העלילו עליהם בשקר לפני שנתים בהיותו בצנעא.  ושלח אחריו מלך חדש שקם אז והראה לו אגרת כתובה ערבית (מזוייפת) ששלח הרב וגדולי העיר ציר מיוחד עם זאת האגרת לבקש עזרה מהפחה הגדול התוגרמי היושב בחוֹדֵידָה, והוא (המלך) השיג האגרת מהשליח (לא היו דברים מעולם) ואסרום במשמר.  ואחרי כל ההתנצלות והשבועות הענישם במאתים שקלי כסף.  ומה אם יעשו כן באמת, לא יהיה למו מפלט ח"ו.  וכל דבר אין נסתר שם, כי בעוונותינו גם מאחינו שמה אינם נקיים ממלשינות, כאשר המקום והמשפט גורם, ומני אז שמתי ידי למו פי.

עוד ספרו לי, אשר זה כשנתים בא אליהם אחד מצירי כת המשלחת (מיסיאָנאַרין) שטֶרְן, והוא יהודי מומר.[221] ) גם הוא בא דרך חוֹדידה על פי מכתב תעודה מהפחה האנגלי (גובֶרנֶר) שבעַדַן להפחה התוגרמי שבחוֹדידה, והפחה הזה נתן בידו מכתב ואזהרה למלך אל-מַכְּרמי הנזכר[222]) ולמלך צנעא, כי שלום היה אז ביניהם.  ובא תחלה להרי צעפ'אן וחראז הנזכרים, והביא אתו כמה תיבות עם ספרי תנ"ך לוֹנדוֹן וברית חדשה ושארי ספריהם בלשון הקודש, ויהי בראשית בואו, חשבוהו היהודים שגם הוא יהודי חכם ועשיר, בא למכור ספרים ולסחור את הארץ, וקבלוהו בכבוד גדול ובאהבה רבה.  ואחרי חלק להם התנ"ך וספריהם, התחיל להתוכח עמהם, הכירוהו וידעו שהו בן דת אחרת (עד היום כמעט לא ידעו בתימן מה אמונתם, כי אין בכל הארץ אף אחד מהאמונה הזאת), וכאשר הכירוהו וידעו, נתרחקו ממנו, וצוו לשרוף אצל כל הנמצא מספריו, ולא ידבק בידם מאומה.  והלך משם במישור עם עזר מהמלך (ואין כסף נחשב) לעיר הבירה צנעא.  שם כבר שמעו מי הוא, ולא נתנו לו בית לשבת בין היהודים, ושכר לו בית בעיר הגוים בפקודת המלך.  והיה בא בכל יום לעיר היהודים לחלק ספריו ולהתוכח עם החכמים והמורים עד שגזרו: איש לא יקח ממנו אף ספר תנ"ך ולא ידבר עמו מטוב ועד רע.  וכראותו שלא נעשתה עצתו, הלשין עליהם אל המלך, שבא לעשות טובות לישראל ואינם שומעים לו, וגם גרשוהו מאתם בבזיון.  וקרא המלך להרב והנשיאים בעֵדה, ודבר אתם משפט שאינם שומעים לאיש חפץ חסד כו'.  והם אמרו שאינו מבני אמונתם.  אך המלך (כי תואנה הוא מבקש למצוץ דמם) אמר: "כבר הביא לי מכתב תעודה ומליצה מעדן ומחוֹדידה כי דורש טובתכם הוא", וענשם מאה שקל כסף.  והמומר פנה מהם וחזר לחוֹדידה.  "ואיך נוחיל לעזרה ממלכות אדום" (כן יקראו שמה לכל ממלכת הנוצרים), אמר לי הרב, "שככה אתה מספר בשבח ומגדיל חסד בריטני צרפת אשכנז כו' ורב טובם לבית ישראל, שככה עשה המלומד הזה ציר שלוח ממשלתם?  (ובבואי אח"כ לעדן דרשתי על הכוכב (שטרן) מאדים זה, ואמרו כי בשובו שמה התפאר וגם הודיע בכתבי העתים שעשה רב טוב וחסד עם האומללים ההם.  ישלם ה' פעלו ומשכורתו שלימה??).

 

כג: שִׁבָּאם ותִ'לֶא.  המומר.  המלך והמשנה

ביום הראשון חבש הרב את חמורו, כי האיש בא בשנים וכבד מאד ולא נסתה כף רגלו עלות הרים ולירד במעברות ההמה, קנה לו חמור לרכוב, ואותו אך אותו יניחו לרכוב לעלות לצנעא.  ואני בקשתיו ללכת אחריו, כי נואשתי מהגזלה ונכספתי לבקר את אחי אשר בצנעא הבירה.  אבל הוא מנעני באמרו כי הרעב חזק בעיר ועוד לא יצאה תבואת שנה החדשה, וגם תלויים בין פחד לתקוה מהמלך החדש, וטוב לי לעלות עתה אל המלך ולסבב בהכפרים עד הפסח.  עוד לא היה בי כח ללכת מזה מהלך יום תמים, ונחתי שמה.  ולמחרת יום שני לווּ אותי אל איש קדר יהודי שהלך במשא חמורו וכתפו לעיר שִׁבָּאם ותחת משאם התנהלו לאט, ואתנהלה גם אנכי אחריהם לאטי.  בבוקר השכם יצאנו, ובפנות היום באנו לעיר שִׁבָּאם ברגלי הר הגדול כַּוּכַּבָּאן.  ובדרך עברנו על שנים שלשה כפרים אשר בם נמצאו כעשר וכט"ו יהודים, ונפשנו מעט שמה.

גם פה שבּאם נחלקו ונפלגו לשתי קהלות ובתי כנסיות[223]) ואין איש מאסף אותי הביתה (אין בכל המדינה בתי מלונות לאורחים כבשארי מדינות, כי אין אורחים עוברים ושבים משארי מדינות, והבא לעתים רחוקות מזו המדינה מעיר לעיר על איזה ימים יבוא בית איש ממיודעיו ומכיריו).  רובם עוד לא באו ממעשיהם ומלאכתם מעיר הגוים והכפרים.  ואמרו לאיש הבא עמי להוליכני אל בית הכנסת של קהל צנעא.  יושבי העיר כולם כשמונים בתים, רובם בעלי מלאכה ומסחור ומעמדם לא ברע הוא.  המארי השו"ב[224]) מבני העיר הוא ר' אהרן, ואביו ר' יחיא זקן ונשוא פנים הוא הנשיא, והמה סוחרים ונכבדים.  והמארי והשו"ב של קהל צנעא איש זקן ר' יוסף שעתאל נ"י, חרש ברזל, ועל ידו מארי שמואל אל-עַרוּסי[225]) נ"י, סוחר ואורג, והוא איש חכם, זכּרן גדול ובעל מדות טובות.  הלילה הביאו לי סעודת הערב לבית הכנסת ולנתי שמה.  לבד מהתושבים והנושבים, ימצאון פה אנשים יחידים נכבדים מפליטי צנעא גולים ומטולטלים, וכולם פה אחד מהללים ומברכים המלך החדש ומצפים לתשועה על ידו.

ונחתי למחרת מעיפות הדרך, וביום הרביעי עליתי עם אחד מבני העיר אל עיר הבצורה ת'לא היושבת בראש מרום הרים ועל אבן הראשה באמצע העיר מגדול ומבצר חזק מאד.  שם מושב המלך החדש האימאם סידי אל-האדי,[226]) אשר מבית האסורים יצא למלוך מעצמו, ונאספו אליו ריקים ופוחזים וכל איש מצוק ומר נפש, ויום יום יגדילו שמו וכבודו.  ותהי ראשית ממלכתו בעיר טַוִילֶה רחוק יומים מפה מזרחית צפונית,[227] ) גם היא עיר מבצר.  וזה מקרוב בא הנה ומפה ישים פניו לצנעא הבירה לכונן שמה כסא מלכותו, כי יועציו חוזי בכוכבים אמרו לו, וכן ראה גם הוא באיצטגנותו, שאין עת עדיין לבוא בעיר הבירה כי לא תצלח עד עבור חדש הצום (רמצ'אן).  שלש שעות הלכנו עד עלינוּ ובאנו אל עיר היהודים אשר מחוץ למבצר.  ומצאתי את סעיד משרתי שהלך זה חדש,[228]) מתגולל בצערו כי לא פעל מאומה ולריק היתה יגיעתו, וגם רעב ללחם.  הענקתיו מאשר היה בילקוטי ותחי רוחו.  שם פגעני מטר סוחף, ואין לי כסות בקרה רק השמלה של ציצית כמנהגם, בגד צמר עב, היא שמלתי לבדי לעורי וכסותי ליום ולילה.  וגם צל קורה עוד לא מצאתי.  אבל מה יקרה ומה נעים היום ההוא אחרי חכוּ וקווּ עליו זה ימים רבים ולשונם לחכם דבקה, גם גרונם נחר מזעוק ומהתפלל.  והיה היום יום תשועה.

פה תִ'לֶא כשלשים וחמשה בתי יהודים, רחוק מעיר הגוים כמטחוי קשת, ולהם בית כנסת קטנה, ונשיא אחד, יחיא שמו, עליהם.  ומארי ושו"ב אין להם כעת, כי דלים הם ואין להם לשלם גם שכר מועט.  ולעתים כשרוצים לאכול בשר בשבת, יקחו מעיר שבּאם.  ומאז בא הנה המלך החדש וכנן כסא מלכותו פה (עד עת וזמן) עם משרתיו ואנשי צבאו, וכמה ריקים ופוחזים נופלים עליו בכל יום אך לאכול פת לחם, כי אך בערמה גנב לב אנשי הארץ בהבטחת יעוּדים טובים להחזיר ממלכת תימן כבראשונה מגבול עדן עד מצרים ולגרש את הבריטני מעדן והתוגרמי מכל חוף ים סוף.  ועל כן רבים ממושלי הארץ הקטנים נתנו ידיהם אליהם והגדילו שמו ונפלאותיו בגוים ויהודים.  ועד ממרחק באו לדרוש שלומו ולברכו והביאו לו מנחה ושלחו לו מתנות עד מגִ'דָה, ובחלקת לשון ומראות כשפים משך אליו לב הפתאים עדי רגע.  וכי עני הוא, כי מבית אסורים יצא למלוך, ולרש אין כל לתת לחם חוק אנשי צבאו והאורחים הבאים לראות פניו ולדרוש שלומו, הטיל פת בגם, בכל מקום בואו, על בני העיר.  ומי בראש?  הלא היהודים האומללים!  ולכן ברחו לנפשם לחסות בצל מושלי עירות אחרות, כמנהגם להחבא כמעט רגע, עד יצא המלך מפה, כי פניו מוּעדוֹת לעיר הבירה צנעא.  ועזבו בתיהם ריקם, ומה להם בבית?  ומלאכתם קדרים, עובדי עורות, עושי נעלים, חרשי ברזל, ובכל מקום בואם ימצאו חית ידם לעשות מלאכתם זאת.  ונשארו בתי היהודים ריקים.  גם הבית הכנסת סגרו.  ומהם הניחו נשיהם ובניהם הקטנים לשמור הבית.  ומהם כל היום מסבבים בכפרים, ובאישון לילה יבואו כגנב אל בתיהם ובטרם אור בוקר הם שבים ללכת.  והיהודים הצורפים מצנעא העושים במלאכת המטבע, יושבים בחצר המלך במבצר הגוים, כי משמרת המה שמה.  וביום השבת ירדו לעיר היהודים.

לא מצאתי היום בעיר רק יהודי אחד מצנעא, יוסף אל-תירי, העושה אבק שרפה לצבא המלך, ישב לו באחת חורבות היהודים.  ויביאני אליו, והוא כרחוּם אספני אליו והשיב את נפשי בצליל לחם שעורים, ודאג עמדי על מרי צרתי וקשה יומי.  אף הוא הבטיחני לעזרה על ידי מכיריו רואי פני המלך, וביום השבת, כשיֵרְדו הצורפים לשבות פה, אדברה עמהם בשם הרב הנזכר, כי הגדול שבהם הוא אחי חתן הרב,[229] ) והם אנשים אפרתים מיקירי הארץ, ובטובם ברור בעליל יוציאו לאור משפטי.  דבריו היו לי כטל מן ונופת צופים.  למחר הלך עמי לכתוב בקשה אל המלך ולהניח הפסק דין של המושל מעיר חימה שחיב להגזלן לשלם.  אבל משרתי, שלקח הפסק הזה עמו, כבר נתנוהו אל המשנה כי לא יכל להגיע עד המלך, והמשנה אמר שכבר שלח שני שלוחים להביאם (אולי שקר) והתנצל שכבר נשבעו אצל הקאצ'י ונפטרו, ובבואם עם הפסק-דין אל השופט המחייב, לקח מידם (שכבר לקח שכרו) תעודתו ואמר שישלח הגנב אחר ימים אחדים או אחר חדש הצום (רמצ'אן) ועוד לא באו, וכבר הוציא עליהם שלשה שקלים (אולי גם זה שקר) ועלי לשלם, ובכן נבקה עצתנו.  בכל זאת ערך הסופר (כי רצה בשכרו) הבקשה של המלך בשמי, ואמר לי לעלות אל המצודה באמצע העיר, אשר שם טירת המלך, ולתת מכתב בקשתי אל שומרי ראש המלך.

החדש הזה הוא חדש הצום למוסלמים.  הם מהפכים יום ללילה.  כל הלילה אוכלים שותים ומתענגים, החנויות פתוחות וכל הדינים והמשפטים אך בלילה ישפטום, וכל היום ישֵנים סרוחים על ערשותם וסגורים בבתיהם.  באתי אל שער המצודה, ונתתי אגורת כסף להשוער, והכניסני באמרי לו: "דבר משפט לי אל השופטים".  בפנים אין איש, וכולם ישנים על הגגות ובחורבות, ומצאתי שם נער אחד משוטט, נתתי לו קשיטה והראני את הדרך במעלות העולות, ומהאולמות לסולמות שנים ושלישים ורבעים, דמיתי הנני עולה במגדול שִנְעָר[230] ) החרבה זה כארבעת אלפים שנה ועוד ראשו לעב יגיע.  השופטים הוזים שוכבים תוך החורבות הפתוחות באין דלתות, והמשרתים ישנים בחוץ ועל הגגות, ואין מקיץ.  עד אחר רבע שעה עליתי ברום המעלות אשר שם חצר רחב ידים, וממנו חדרים ותאים רבים, חדר לפנים מחדר, עם החורבה התיכונה אשר שם ישן המלך האדיר הקדוש והמשנה, והשופטים היועצים הגדולים בחורבות החיצונות שומרים ראש המלך כולם ישנים, אך מעט מהמשרתים יושבים חרש.  כמעט הקיצו מתרדמתם עת אִכִּנְדִי [231] ) (הוא פלג המנחה בין הצהרים למגרבּ השקיעה, שהוא זמן תפלה להם), זה קם וזה נופל, זה נכנס וזה יוצא, ומראיהם רע מצום היום ואכילת הלילה.  שאלוני: "מה תבקש".  עניתים: "כה וכה".  ויצוני לשבת על האבנים והעמודים השוכבים לאורך הקירות הנוטות לנפול וערמת עפר תכסה עליהם מלמטה וקורי עכביש לחופה וצל יומם.  רק מזה ידעתי כי היכל מלך הוא, אשר ראיתי שממות רבות תתפשטנה בכל בתי הממלכה.[232])  הנני יושב ומשרתי אצלי.  היוצא והבא שואלים זה לזה: הזה הירושלמי (אל-קֻדְסִי) הנגזל בסוק אל-רבּוע אל חימי?" ואף כי הייתי לבוּש בבלויי סחבות כמותם, הכירוני ומתבוננים בי, כי לא ראו כמוני ואבותיהם לא סיפרו להם.

עוד מעט השמש רד ונעלם מעבר לההרים הרמים ממולנו, הגיע מעריב (מַגְרִבּ) זמן תפלתם, ויקומו להתפלל ולהשתחוות צפונה (אל-קִבּלה) למֶכָּה,[233]) ומעל מגדלי המסגד נשמע קול חזניהם: לא אִלה כו' ברגש מרעים מַרְעִיד מכל עברים.  והם מיהרו וינשכו מרקיקיהם אשר הכינו בידיהם ולשאוף עתר ענן הטבק מכלי מקטרתם אשר בידם השנית מוכן עם הגחלת (כי המה ביום הצום גם עלי טבק לא יעשנו ואבק הטבק לא ישאפו באפם).  עוד מעט החושך כסה ארץ ושִנַי נקיים מאז הבוקר.  חשתי גם אני לרוץ משם לעיר היהודים חוצה, והדרך מוכאב באבנים (כדרך המלך).  באתי לבית האיש יוסף אל-תירי הנזכר עיף רעב וצמא.  "מה עמדי (אמר האיש), גם אני לבדי גר אנכי פה, וכמוך כמוני כרסי רקים, בא ונסבב על הבתים, אולי נמצא באחת הבתים מהנשאר פתיתי לחם דוחן ופוּלין ונחיה את נפשותינו גם אתה והמשרת, גם אני בזכותך, כי חכם[234]) אתה, אולי ירחמו זה בכה וזה בכה".  עדי אשה זקנה, אשת הנשיא אשר ברח מהעיר והלילה לא שב לביתו, ברחמנותה אמרה: "הנה הנשאר לאישי ולא בא, אם אותה קחו לכם להחיות נפשיכם".  רק קליפת הקהוה היתה לנו למדי, כי יש למכור בשוק, ובאלה שפקנו תמיד.

בין הבאים לראות פני כבוד מלכם המקודש ואת יקר תפארת גדולתו, בא גם יהודי מומר, אשר לפני י"ג שנים המיר באונס (שהיה נשיא ליהודים בעיר צנעא) והמלך אוהבו.  ובהיותי אתמול במגדול המצודה ראני והכירני מרחוק ("ירושלמי", וגם דרש עלי מהיהודים וספרו קורותי.  כהיום בא לבקרני בצל ביתי במחשך עם יהודי מכירו.  אני ויוסף ושותפו ואחיו שבא אליו היום יושבים משתאים, והוא נכנס וישב אצלי ושאל בשלומינו.  האנשים כולם פחדו ורגזו ופניהם נחורוּ, בחשבם כי בעלילה בא, כי מוֹסר הוא, ואני דמיתיו למוסלם בבגדי כבוד ומצנפת רחבה אשר לא יעלו עליהם היהודים, ולא ידעתי מה.  ונתקרב אצלי ודבר עמי בלשון הקודש צח ושאלות שלום של כבוד.  התבוננתי עליו וידעתי כי מוּמר הוא, אבל לא נפל לבי עלי, והתחזקתי לדבּר כל דברי.  שאלני בשלום ירושלם ויושביה, הישמעאלים, היהודים, הנוצרים, ועל עניני הדתו, והויכוח מי מהשלשה אמת יותר.  "הדת שכולם מודים בה" עניתיו כדבר הכוזרי.[235])  היהודים היושבים ממולינו חלו ורגזו וקרצו לי בעיניהם לשמור פי ולשוני.  ואני לא חשתי ולא חתתי לענותו כאשר עם לבבי על כל שאלותיו.  בכל אשר התהלכתי לא הרך לבבי לעצור כח בויכוח עם יהי מי, ולא כבשתי האמת נגד כל שואל, ותהלה לאל יתברך שמו, לא קרני אסון מזה, אך כבוד וחן.  שאלני, כי כשל כוחו מהצום כבד עליו (כי היה חדש הצום) והוא תמיד מחמיר עליו להוסיף מן הלילה ולצום עד צאת הכוכבים לא עד הערב שמש (מגרבּ) כשאר הישמעאלים, אם יכול להקל בחלישותו לאכול בערוֹב שמש.  אמרתי לו: "נביאכם לא צוה לצום כל החדש, ואונס גם הקוראן פוטרו".[236] ) שחק, כי הוּטב לו מליצתי, ונתן לי ידו למשמש בדופקו ולהגיד לו מה חליו, בחשבם כל חכמי ירושלם לרופאים ובעלי שמות.  התבוננתי היטיב ואמרתי לו כמתאונן ומתאנח מלב: "הגוף איננו חולה".  "ומה חליי?" שאלני.  "הנפש חולה מאד", אמרתי.  היהודים בבית בשמעם הדבר יוצא מפי נרתעו וזעו וקמו לברוח, חשבו כי יכני נפש.  ואני בשפתים שוחקות כפלתי אמרי: "הנשמה תכבד מחליה, מי ירפאנה?" "התדע לרפא מחלתה?" אמר.  "אם אדוני לוּ שמעני" ובזה סגרתי דברי והסחתי לדברים אחרים ובקשתיו על דבר הגזלה.  והבטיחני לדבר עם המלך אהובו ולעשות כל אשר בכוחו.

כהתימונו לדבר אמר לי: "נצא השדה לשוח".  היהודים רמזו לי להנצל ממנו.  ואני מלאתי אחריו ויצאנו שנינו לבדנו.  כמעט בכה וספר לי כל קורותיו: "יהודי אנכי, ונשיא הייתי בצנעא ומחכמי העיר נחשבתי.  כמה תלאות נשאתי עמהם, כשעיר המשתלח נשאתי עון כל העיר, כמה מכות הוּכּתי בעבור אחי ועמי, כמה ימים ישבתי במאסר למענם (כמנהג כל הנשיאים).  הפעם לא יכולתי עמוד, העלילו עלינו עלילות ברשע ושלשה ירחים נאספתי אל בוֹר, וביסורים קשים.  לסוף ענשו אותי בעונש כסף לא יכולתי נשוא.  האחרים אשר נאסרו עמי פדו את נפשם.  ואני בהיות לי שֵם נשיא, הכבידו עלי אכפם ונתנו לפני שני דרכים, אם להסיר את ראשי או לתת את דתי (פה אומרים "נתן הדת" תחת "המיר הדת").  ואם לקחו ראשי בעת ההיא, נתתיה בתם לבב וברכתי לה'.  אבל השיבוני אל בוֹר והוסיפו ליסרני על אחת שבע (אלמלא נגדוה לחמו"ע כו'), [237]) וגם שנתי גזלו ממני עדי הייתי כאיש נדהם וכמשתגע.  ונאספו עלי הגדולים מהישמעאלים הנראים כאוהבים, ופתוני גם יכלו לי בהיותי כגבר אין איל.  וכהגה יצא מפי "הן", ועטרוני חסד ורחמים, והרכיבוני על הסוס, כל כבוד ויקר לא כבד להם לעשות לי, וגם אשתי היהודיה ובני הובאת אלי, גם אשה מוסלמית נתנו לי, ויש לי שני בתים שדות וכרמים, עד כי נשרשתי בדתם, ומה אוכל עשות עתה?".  הרביתי לדבר על לבו להנצל בנפשו, עד שבנפשי דברתי, ואמרתי לו: "הנה עיר עדן חפשית ודרור תחת ממשלת בריטאני, שם יוכל כל איש למצוא מזור ורפואת תעלה לגויתו ונשמתו".  "הרף ממני הפעם", אמר לי, "עוד חזון למועד".  והשביעני לסתום ולחתום הדברים, בל יודע לאיש.  (ראה עוד ממנו בצנעא).[238] ) בקשתיו עוד על הגניבה והבטיחני לדבר עם המשנה, אבל צריך לתת בידו שני שקלים על הוצאות, אם יש תחת ידי אתן לו (כי היה צריך לעצמו על הוצאות הלילה).  אמרתי: "עיניך הרואות כי עירום אנכי ומאומה אין בידי, אך אם המצא תמצא ותהי לך המחצה."

למחרת יום הששי בא עוד אלי וקראני לבוא עמו והביאני אל בית איש להמתין שמה עד יבוא המשנה מן המסגד אחר הצהרים וידבר עמי.  הוחלתי כשעה, והוא יצא ובא ודבר אלי.  אַחַר שאלני כל הנעשה והבטיחני להשיב בלי ספק.  נתן לי ידו למשש דופק העורקים, כי חולה הוא (באמת) ולתת לו רפואה.  האיש זקן וחלש, דל ורזה, וצומות הימים עם רוב האכילה בלילה תוסיף לו מחלה בקרבים עם ירקון הפנים.  "מה עמדי רפואות תעלה לתת לאדוני?  ובידי אין מאום הלא שמעת אדוני!" אמרתי לו.  רק עצות נתתי לו באכילתו והנהגת חייו, עם מִיני פרחים ועשבים הנמצאים פה יפים לבריאות.  הוא בוש לבקש ממני קמיע (היקרה להם מכל מזור ותרופה).  אבל המוּמר, אחר נפרדתי מהמשנה בברכת שלום והבטחה גדולה, אמר לי, אם אוכל לעשות זאת יהיה לי לטובה.  אמרתי לו: "גם סדר תפלה לא נשאר לי ואין אוּמן בלא כלים, ובבואי אי"ה[239] ) לצנעא אראה אעשה כדבריך".  המשנה טרם נפרד, אמר לו להגיד לי להביא ביום ראשון שני שקלים עבור שני אנשי חיל ששלח עוד להביא את הגנב.  "זאת אין בכל גבולי" עניתיו, והלכתי ולא יספתי עוד לראותו פה.

לעת ערב ירדו היהודים הצורפים מהמבצר לשבות בעיר היהודים (כמנהגם), אנשים אפרתים ונכבדים עם נעריהם ומשרתיהם, עד היינו למנין עשרה.  להם הכינו צרכי שבת כראוי ושָבַתִּי אצלם (פה היה מה שספרתי למעלה[240]) שמשרתי סעיד תרגם בעל פה כל ההפטרה של "וארבעה אנשים").  תהלת המלך בפיהם: אין קץ לכל ידיעותיו צדקותיו וחסדיו, וביותר לבני ישראל.  המה ספרו לי, שהמלך התפאר עליהם בתחלה שיתן להם כסף למדי למלאכת המטבעות, כי יודע מעשי הכימיה לעשות מבּדיל כסף ומנחושת זהב וכו', וכן היה שנתן להם מראשית דמות כסף, ועשו מטבעות, אבל לא עמדה יומים ושבה והיתה לסיגים.  וכראותו שלא נעשתה עצתו, בקש מהם להשיג להם הלואות שקלי כסף ספרדיים ואוסטריים ולהתיכם ולהסיגם ולעשות מטבעות קטנות על שמו, בערך ששים בשקל אוסטרי[241]), ונאכפו לעשות כן.  ולעת עתה מצליחים ומרויחים (ומה היה בסופם רח"ל ראה הלאה)[242] ) והבטיחוני גם המה (אך דבר שפתים) לבקש המשנה על אודותי.  אני כבר נואשתי, אבל רציתי לראות סוף מעשה, ואשב עוד שבוע זה.  ויוסף אל-תירי, יועצי הנאמן, יעצני גם הוא לזעוק אל המלך עצמו עת יצא לשוח בחוצות העיר ביום הששי השני, אולי יועיל – באמונתם בו.

אחר השבת הכין לי מכתב בקשה נאה להציגה לפני מלך גדול כמוהו.  בכל יום עלינו לעיר המבצר ועל המגדל, וישבנו כל היום, אולי יצא, אבל בשבוע הזה לא יצא מפתח ביתו, כי בשבוע השני להצומות יקשה עליהם התענית יותר מלפניה ואחריה, וינוחו על משכבותם עד ערב שבת קודש בצהרים, עת יצא לבית המסגד כמשפטם, ובצאתו יסבב בעיר לשוב לביתו דרך אחרת.  אז מצאתי לבבי לעמוד על המשמר פתח בית המסגד אשר בה יצא, ושם נאספוּ כל שרי החיל ואנשי צבאו ורואי פני המלך.  השרים רוכבים על סוסים כאשר תמצא ידם, לבנים, שחורים, אדומים, אמוּצים, ואנשי הצבא הולכי רגלים, רובם יחפי רגל, ובגד אחד לכולם היא עורם לשמלתם.  ערומים עד חצים, ואיזה בלאות תכסה עליהם וחגורים בשמיכה ממתנים ועד ירכים.  ובאזורם תקועים סכינים ארוכים, וחרבות תלויות בירכתיהם, וקני שריפה קצרים או ארוכים שבורים וחלודים או חסרי סלע-אש על כתפיהם, ופרע ראשיהם, מהם מגולות וקצות תלתלי שערותם פרועות פורחות על צואריהם, ומהם ראשיהם כרוך בחבל צמר שחור כערביאים, ומהם צנופות ומעוטפות במצנפת בלויי סחבות.  והם כשני מאות במספר, וכעשרה סוסים חבושים להשרים, וסוס לבן אשר ירכב עליו המלך חבוש הָכֵן בתוכם.  גם אנשי העיר הגוים הנשארים אשר לא ברחו, נאספו, והנשים נערים ונערות עומדים צפופים להביט באור פני מלכם.

כשעה אחר הצהרים יצא המלך מהמסגד אשר ישתחוה שם, ואנשי החיל וכל הנצבים הריעו תרועה גדולה בקול גדול: "יחי המלך, יסעדהו אלהים חיים... אל-נבי רסוּל אללה."[243] ) ותהום כל העיר.  המלך לבוש בגדים ארוכים ורחבים מאד, גם הבתי ידים ארוכים ורחבים, והם מכמה מיני צבעונים (כאשר אהבו) ועליהם בגד לבן ארוך ורחב, ועל ראשו מגבעת מרוקמת בחוטי זהב וצנופה במצנפת לבנה ושתי קצותיה מוזהבות תלויות על ערפו (כמנהג נשי היהודים בפולין), וזאת היא כתר המלכות, כי אין לאיש שר ושופט לצנוף ראשו באופן הזה.

המלך עלה על סוסו בעזרת משרתו הקרוב אליו.  תואר פניו ירקרק מהצומות, גם בנין גופו דל ורזה, כי זה ימים מועטים יצא מבית מאסרו אשר ישב בה ימים רבים מידי המלך שקדמהו.  קומתו לא נעלה, וזקנו הקטן שחור, גם שיבה נזרקה בו.  עיניו צופות בענוה, ואימתו לא תבעתנו.  משרתו הולך ברגליו אצל סוסו ונושא בידו אהל-צל[244] ) גדול ממיני צבעונים ועל שפתו סביב תלויות ציצית משי שזור, ומגלגל האהל סביבו למעלה מראשו המכסה אותו וסוסו, וקורא בחיל: פנו דרך לאדוני המלך!  ושני רוכבי סוסים לפני המחנה הכבודה הזאת, ולפניהם על הסוס לכל אחד שני תופים חצי עגול קדר חרש מצופה עור, ומכים עליהם בשני מקלות אשר בשתי ידיהם, אחת הנה ואחת הנה, ונשמע קולם "דאם!  דאם!" כקול קורא להציל השרפה.  ואחריהם כמאה אנשי חיל (אשר ראית למעלה) מנגנים בפיהם, ושירי זמרה בלשונם, כהולכים לקבור מתיהם, ואנשי העיר מהחלונות והגגות עונין בצלצלי לשונן מתופפות על חכן ונשמע קולן: לוּ לוּ עד עשר וט"ו פעמים, כל עוד תאריך נשמתן.  ואחריהם השרים רוכבי סוסים, והמלך ביניהם.  ואחריו כמאה אנשי צבא וכל העם מקצה.  והרחובות צרים ומוכאבים באבני החורבות, ידחקו איש את אחיו, ויעלו גם על הגגות ועל החומות, וכולם צועקים: "יחי המלך!  אל חי יצרהו ויסעדהו!" אני התחזקתי לעמוד על עמדי אשר הכין לי יועצי יוסף אל-תירי הנזכר, ביודעו את המקום אשר יעבור שמה, אבל הוא ירא לעמוד עמדי אצלי, ויעמוד מרחוק.  ויהי בעבור כבוד המלך על פני, צעקתי בקול גדול: "הושיעה אדונינו המלך החסיד!" וירץ אלי אחד מהרוכבים ויאמר אלי: "מה לך?" ונתתי בידו המכתב אשר הרימותי בידי מעל לראשי, ויקחה וישב לדרכו.  אני נבהלתי מאד ויראתי עוד להשאר שמה השבת, ומהרתי לברוח עיר שִׁבָּאם הנזכרת הקרובה מהלך אך שלש שעות, שהיא תחת מלכות כַּוּכַּבָּאן, ולא יספתי עוד לראותו.

 

כד: סדר נשואין.  שירי מארי סאלם אל שבּזי ז"ל

השבת הזה היה פרשת זכור[245]), גם שבת של חתן.  אחר קריאת ספר תורה וההפטרה כמנהג, הוציאו ספר תורה אחרת וקראו להחתן בפרשת "חיי שרה", פרשת "וה' ברך את אברהם בכל"[246]  ) , והנערים מתרגמים כל פסוק כמנהגם.  שרו וזמרו כמשפטם.  אחרי כן קרא ראש הכנסת השיר הנעים "מי כמוך" של ר' יהודה הלוי לפורים, הכתוב בסדורי הספרדים.

החתונה היתה לאחד מבני יקירי העיר ונכבדיה מפליטי צנעא, מארי סַעִיד עַמָאר, והוא צורף בכסף ובשם עשיר יכונה פה.  ולוֹ בנים שלשה, בני אפרתים חכמים ויראי ה', והקטון, הוא החתן, נושא בת הרב הגדול מארי יִחְיֶה אל-בַּדִיחי נ"י אבדק"ק[247] ) כַּוּכַּבָּאן (תראנו הלאה)[248]).  ואספרה לכם בזה סדר נשואיהם.

אור ליום שלישי בשבוע יתאספו קרובי החתן ובחורי מרעהו וצובעים ידיו ורגליו בצבע אדמדם (אל-חִנָא), כי יחפים ילכו, והוא לנוי וכח, ועושים משתה ושמחה, יזמרו וירקדו כמשפט.  בליל רביעי יעשו סעודה גדולה, איש כמסת ידו, ואחר הסעודה ילכו הקרואים לבתיהם.  והקרובים המיודעים עם רעים האהובים והבחורים מרעי החתן ישארו שם לגלח את החתן ומרעיו והם ילבשוהו אחר הגלוח את המגבעת אשר שלחה לו הכלה, והחתן נותן גם מגבעות לאחי הכלה ומיודעיהם.  ישירו ירננו וירקדו ויתהלו.  ככה יאריכו עד חצי הלילה.  אז יתאספו עוד הזקנים וראשי העדה לחדש השירים והריקודים ודולקים נרות שעוה ולפידים (בלאות בגדים טבולות בשמן המורמות על הנסים) והולכים לבית הכלה עם החתן בנעימות זמירות וכל בני העיר נאספים לקול ההמולה.  ושם ימצאו גם קרובי הכלה, ונשים משמחות אותה.  שם מברך החתן בעצמו כדת[249] ) ברכת אירוסין על הכוס (אף אם כבר קדשה בעת השידוכין כמנהגם), וממלאים לו כוס שני לקדושין, ולוקח בידו טבעת ומטבעות זהב, כסף ונחושת לסימן טוב, אבל עיקר הקדושין בהכסף, ואומר עליו אל הכלה: "מוקדשת לי ומאורסת לי אנא חתנא פלוני בן פלוני ואנת כלתא בתולתא (או מתרכתא ארמלתא) בחמרא דבכסא הדין ובכספא הדין דבהון תעלין לרשותא דידי[250] ) כדת משה וישראל", ומשקה אותה יין מהכוס, ונותן בידה הכסף או הטבעת בפני העדים, ולוקח בידו שטר הכתובה, נכתבת כולה בארמית כמנהגם, ואומר לה בתחלה בעל פה: "סכי כתובתך... וכל מה דחזי ליכי כתוב בגוה, דבהון תעלין לרשותא דידי[251]) כדת משה וישראל" ומפרש לה בלשונם בערבי, ונותן בידה הכתובה.  ומביאים עוד כוס יין, וגדול הקהל אומר שבע ברכות, ומזמרים ומברכים להחתן והכלה בשירים ובברכות הרגיל אצלם, יאריך להעתיק את כולם, ומזמרים: "הא מקשטא הא מצלחתא מימרא דשמיא ישוי תקנתא באורחא הדא, יהא סימנא טבע ומעליא[252]), ירבו שמחות ורננים וגילים.  כהיום הזה אליהו הנביא עם משיח בן דוד יבואו אלינו וישמחנו, ישמח חתן בכלה, וכלה תשמח בחתן, יפרו וירבו גם שניהם בבנים ובנות.  אב הרחמן יצליח לחתן זה ולכלתו ויטע ביניהם שלום וכן יהי רצון אמן".  וראש המשוררים מזמר מזמור "הללויה אודה לה' בכל לבב" (תהלים קי"א) והמקהלה עונים אחר כל חצי פסוק: הללויה והללויה!  פעמַים בקול נעימות, ומזמרים עוד פסוקי רות: יתן ה' את האשה וגו', עד סוף המגילה[253]), ובשמואל ב': ויברך עלי את אלקנה וגו'[254]), ובסוף משלי: אשת חיל וגו'[255]).  ועוד כמה פסוקים של ברכה נגד החתן והכלה.  אחר כן יעמוד החתן ואומר נגד הקהל המברכים בקול רם: "ברכתם אותי, אלהים יברך אתכם, שמחתם אותי, אלהים ישמח אתכם".  ושותה הכוס, וכל העומדים שם שותים מאשר ינתן להם, וחוזרים עם החתן בקול שירה וזמרה, ואור נרות ופלדות[256]) לבית החתן.  וסדר הזה יתארך עד זמן התפלה, והולכים לבית-הכנסת וחוזר החתן לביתו.

ועד ליל שבת לא יראה עוד החתן פני הכלה ולא יבוא אליה, ובכל לילה עושים סעודה בבית החתן, איש כיכולת ידו.  בכל סעודה אַחַר יטלו ידיהם כל המסובים, יעמוד החתן ויברך "המוציא" להוציא את כלם, כדין, ובוצע על הככר שבידו, ומסבב ונותן פרוסה מלחם "המוציא" לכל המסובים, ואח"כ יסב במקומו.  הגדול שבקרואים מברך ברכות המזון על הכוס, וגם אומר עליו שבע ברכות (כדעת הרמב"ם ז"ל).  ובליל שבת קודש יעשו הסעודה בבית הכלה, ואז יביאו השושבינים ומרעי החתן וקרוביו את החתן לבית הכלה, ונותן לה שם עוד מוהר ומתן, ובלילה הזאת יתאחדו בראשונה.  וביום השבת למחרת יביאו הכלה לבית החתן, וכל שבעת הימים אח"כ ימי משתה ושמחה, ואומרים שבע ברכות כדת.

מצאתי נכון להעתיק זה מעט משיריהם וזמירותיהם אשר ישוררו בבית חתנים ושארי שירים אשר ראיתים במיטב השיר.  אולם יטיבו יותר על אוזן שומעת בשוררם על קול המדות והניגונים המיוחדות לכל שיר ושיר.  וראו גם זה מצאתי כי מלת "פזמון" הרשום בסדורינו על איזה פיוטים שלנו ולא נדע מה הוא, נודע לי פשר דבר שהם שתי מלות: "פז מון" (או מן) והם מלות הניגון שמנגנים בהם זה השיר (כאשר ראיתים באיזה שירים כתב-יד הרשום עליהם (לַחן פלוני", ר"ל בניגון פלוני שאחר כל חרוז ראשון שמשורר המנגן עונים המקהלה "פז!  פז!" ואחר השני "מון!  מון!" כאשר עיניכם תחזינה בזה.

רוב שיריהם מיחסים למארי סָאלֵם אל שֶבֶּזי בן יוסף ואמו מַשְתָּא[257].)  ואני מצאתי בהדיוואן שלו גם כן כמה שירים מר' יהודה הלוי ומר' ישראל נאג'ארה. האיש הזה גדול קדוש ונורא הוא להם, ומספרים ממנו גדולות ונפלאות ומעשי נסים ומופתים אשר עשה לישראל ועם המלכים האדירים האכזרים שהצירו והרעו לישראל בימיו (כי בימיו הגלו היהודים מצנעא, ראו שמה עם הקינה שקונן עליהם והיה זה בערך הש"ל)[258]) כמו שמספרים על הרב המקובל ר' ליב שרה'ס שעשה לקיסר פלוני, ולא אספרם כי רבים הם.  וכבר הגדתי לכם כי לא באתי להרבות עבי הספר בספורים שעל פי השמועה.  והמשכיל בעת הזאת ידום.  עיר מושבי וקבורתו בעיר תִעִז, עשרה ימים מצנעא תימנה[259]), שלשה ימים מעיר מוֹכ'א אשר בחוף ים סוף ואורג היה מלאכתו.  על מקום קבורתו יש ציוּן גדול ומערה בצדו ומקוה מים עם בית תפלה וספר תורה מכתב ידו.  ועל קברו מאיר נר תמיד לא תכבה.  כי רוב נדריהם מכל המדינה הוא לשם בעל הנס הזה ובית תפלתו.  וכל היהודים היושבים בעיר הקטנה הזאת מתפרנסים מזה.  ויקר שם מארי סאלם אל שבּזי גם בעיני הגוים, מפני מעשה שהיה, ונשבעים אך בשמו.  כל יהודי תימן אשר לו מחלה וכל מקרה לא טוב, אם כוח בידו לבא שמה (כי לא על נקלה ללכת שם) יסכנו בנפשם ללכת להתפלל על קברו.  ודרשתי וחקרתי מאנשים שהלכו שמה וספרו לי גדולות (כמפורסם אצלם) באמרם: אם החולה ירא ה' ומאמין בבעל הנס הזה, אחרי השתטחו על קברו יכנס בהמערה לרחוץ ולקחת מהמים, והיה אם יזכה לרפואה ימצא מים נוזלים יקדימו פניו, ועל המים החיים יראה קמיע, עלה עשב, ויקבלנה בשמחה ושב ורפא לו.  ואשר איננו ירא ה' ולא זוכה לרפואה, ימצא המעין יבש, מים אין בו, רק נחש כרוך על הפתח, וכאשר בא כן ילך.  אנכי בכל כוסף נפשי לא יכולתי ללכת שמה, כי רב הדרך ואסון[260]) גדול.  ספריו בכתבי יד ראיתי, סודות נצורות ותפלות נעימות וקבלה מעשיות כמו ספר רזיאל[261].)  ולו היה בן, מארי שמעון אל שָבָּזִי, ממלא מקום אביו, וגם ספרו ראיתי בכתב יד כהראשון. אומרים[262] ) שבכל ערב שבת קודש היה עולה ע"י קפיצת הדרך לשבּות פעם בירושלם, פעם בצפת (שהיה בזמן האר"י ז"ל), פעם בטבריה, פעם בחברון, ותשובתו אל ביתו במוצאי שבת קודש.  כאשר כן כתוב בספרו וראיתי בעיני: "הייתי בירושלם וראיתי מחזה כך וכך, ובצפת כך וכך".  גם ספר השירים (דיוואן) שלו ראיתי, משורר רם ונשא עד להפליא, וביותר בערבי, אשר בזה הלשון הם רובי שיריו; גם מעורבים עברי וערבי, הדלת בעברי והסוגר בערבי, או להיפך, כפי אשר התלקח בו הרוממות עוז ואהבת הנשגב, וכולם על דרך הסוד, על הספירות ושיעור קומה וזיוג עליון וגלגלי רום מעלה חידות ומשלים, מחושקים גם בשירי חשק, כאשר תראו מן המעט שהעתקתי בזה אשר לקטתי מלשון הקודש לבד. – – –[263])

 

כה: הפורים.  כַּוּכּבּאן.  הרב.  ערי מקלט

עשיתי פה שִבָּאם גם ימי הפורים.  קריאת המגילה בי"ד.  סעודה ומשלוח מנות כמנהג כל ישראל.  הנערים יעשו דמות המן מקלעת עצים וטוּח טיט עליהם, חומר גדול כתבנית אדם, ומשוּח בששר צבעים שונים.  גם דמות מרדכי רוכב על הסוס, והמן רץ לפניו.  ותולים את המן בחצר בית הכנסת על עץ גבוה וזורקים עליו בחצים ובאבנים עד שמנפצים לרסיסים.  כה כל היום ההוא, הנערים משחקים ומכים ומקללים להמן, ומברכים ומשבחים למרדכי ואסתר, זכר צדיקים וישרים לברכה.  פה מנכבדי העיר איש יקר חכם וירא ה', ר' יעיש נ"י ואיש טוב ומטיב ירא ה' מכובד... הכהן לבית אל-מגָארי[264]) המשפחה הזאת מתיחשת להכהנים הראשים משמרת יהויריב (דברי הימים א', כ"ד ז'; מסכת תענית דף כ"ז עמוד ב'), וגם הם ממיוחשי צנעא וברחו לפה מפני חמס המציק.

יום ערב שבת קודש יום השוק לכל הסביבה.  ויבואו יהודים גם מעיר כַּוּכַּבָּאן, ואחר הצהרים בשובם לעירם, עליתי גם אני עם איש זקן ר' יחיא, חרש ברזל, אשר ארחני לחברתו להלוך לאט לרגליו ומשא על כתפו.  העיר הזאת גבוה מכל הארצות האל,[265] ) יושבת בראש מרום הר הרים, והיא קרית מלך מושל לבדו.  ההר גבוה ותלול ואין לעלות אליה רק בדרך אחד.  והדרך נעשה מימי קדם קדמתה בחכמה ומלאכה גדולה.  כל הדרך נעשה במעלות סולם חצובות בההר, וגם בנין אבנים, ולא במישור, כי לא יוכלו לעלות רק בעקלתון לצדי ההר הנה והנה.  ובמקומות רבים אשר ההר נצב כחומה או נחלק בגי-הרים נעשו גשרים וכפות אבן גדולות, ועליהם גרם המעלות.  כן עליתי מהלך שלש שעות עד סמוך לעיר.  ולפני שער העיר והמגדול גיא עמוק מאד ועליה גשר גדול מאבנים המוליך אל תוך שער העיר.  העיר הגדולה ורחבת ידים מוקפת חומה גבוה דלתים ובריח, מבצר חזק ומגדלים רבים.  גם בניני הבתים, מאבני גזית ומלבנים, מפוארים וגבוהים, עליות מרוּוחוֹת שניים ושלישים.  גם טירת המלך נאה מבחוץ, כבנין טירת המלכים בארצות הקדם.  והוא עשיר עם מעט אנשי צבא.  כי חבל קטון ממשלתו, ונוח לעמו, ודבר אין לו עם אדם, וכבוד מנוחתו.  המלך הזה פחות במעלה מהמלך שבצנעא, שאין לו רק חצי כתר מלכות, שאינו יכול להוציא רק קצה אחת ממצנפתו (ראה למעלה בתִ'לָא), ולא לעשות מטבעות לעצמו על שמו, ובעבור זה נותן לו מלך צנעא שוחד קצוב מדי שנה.  ובאלה השָנִים אשר נשבתה ממלכת צנעא, מרד גם הוא ורצה להטביע כסף על שמו.  אולם כאשר קם המלך החדש הזה ונפל חתיתו על כל הארץ ויצא טבעו בעולם, ההוא עודנו מחריש לדעת מה יהיה סופו, כי לא נתן צוארו תחתיו.  גם הוא חכם ויודע בינה לעתים.

אחרי עברנו העיר מקצה אל הקצה, ויצאנו משער אחר (כי אין דרך לעבור לעבר השני רק דרך העיר), ועוד מעט ירדנו בעמק קטון ועלינו גבעה קטנה, והננו בעיר היהודים כתבנית כל הערים אשר עברתי עד כה.  פרזות ישבו, בתים קטנים מאבנים ולבנים.  פתחים שפלי קומה וחלונות קטנים לתוך החצר.  אך נקיוּת שוררת בפנים ורחב ידים, כי הארץ לפניהם להרחיב גבולם.

פה כשבעים בתים.  רובם מנברחי צנעא, פליטי מכות חרב.  גם שני בתי כנסיות: לאזרחי העיר ואנשי צנעא, אבל כולם כפופים ונשמעים להרב הגדול, חסיד ועניו, מארי יִחְיֶא אל-בַּדִיחי נ"י.  האדם הגדול הזה הוא מגדולי מדינת תימן בתורה ביראה ובחכמה.  הוא, ואביו הזקן השישי הנכבד מארי סעיד נ"י, מיקירי ק"ק צנעא ועשיריה, היה מעושי מלאכת המטבע בבית המלך הגדול אל-מהדי[266]) (בזמן ר' ברוך הנהרג, ראה הלאה בצנעא)[267] ) וכמקרה כולם קרה גם להם, אשר העלילו עליהם ואסרו [אותם] במשמר ימים רבים, ויריקו כל אשר להם.  אביו הזקן פדה נפשו בכופר אשר הושת עליו, ובנפש בנו היקר הזה לא רצו כל כופר, רק בשתים, לתת ראשו לפני חמת מלאכי מות ימוט לחרב, או להמיר דתו כמשפטם.  וה' ברחמיו עזרו וברח בעצם היום מבית מאסרו, וכבלי ברזל אשר ברגליו נתקו, ויברח לעיר הזאת אשר בה ימלוך מלך אחר.  והמלך הזה קבלו באהבה, והיה עליו למגן ומחסה.  אנשי המדינה מספרים שעל ידי השבּעוֹת ורואה ואינו נראה יצא מהמשמר.  כי האיש הגדול מאד בחכמת הקבלה ובמעשיוּת, יען לא יוכל איש לברוח מבתי האסורים ומן האזיקים אשר הושת ברגליו, ואנשי צבא שומרים השערים ושערי חומות העיר, והאיש נודע ונכר לכל בני העיר והשומרים, אין זאת כי אם נס ומופת ע"י קבלה מעשית.  וזֵכר ראיות רבות לדבר אמרו לי (כי השערה אחרת לי), ואת פיו לא שאלתי על זה.  אבל ראיתי שהיום הוא מתרחק מאלה הענינים, ואין לו עסק בזה עתה, וידעתי כי אתו היתה ושלחה, ומפני סבה הידועה גם לי שלחה מאל פניו.  יישר חיליה ויהי ה' אתו.  ואח"כ באו גם אשתו ובניו היקרים אליו בזה, ומלאכתם גם פה צורפי כסף, ומצבם טוב, ונכבדים בעיני כל היהודים, וגם בבית המלך נשמעים דבריו לטובת היהודים.  והנשיא בתוכם איש יקר ונכב, עוַץ' שמו.

לעת ערב שבת קודש בא הרב מחנותו אשר בעיר הגוים (כי צורף הוא), איש תואר ובעל צורה, פניו שוחקות, ונעימוֹת ידבר, ויראת ה' חופף עליו, והוא כבן חמשים שנה.  בלילה בבית הכנסת קבלני הרב הזה בכבוד ובאהבה ויושיבני אצלו אצל הקיר הסמוך לפתח, כמנהגם, אבל האיש הזקן שבאתי עמו לא הניחני בלילה לסעוד בבית אחר, וסעדתי ולנתי עמו.  ולמחרת, שבת קודש בבוקר, אחר התפלה והלמוד, הביאני הרב אל ביתו, ונכבדי העיר באו לבקרני בבקבוקי יין שרף ומיני פירות וקליות כמנהגם.  היהודים פה יושבים לבטח תחת חסדי המלך הזה, אבל בהיות הרעב חזק בכל הארץ, וגם הכרמים נלקו ונשדפו זה שנתים, גברה העניות מאד.  אמרו לי שמעולם לא ראו איש יהודי מסבב על הערים והבתים לבקש לחם, כי כולם אכלו מיגיע כפיהם, איש איש ממלאכתו, כי בשנים הטובות רב ברכה בארץ, שמונה מדות חטים או כוסמין בשקל[268]), ושנים עשר שעורים ופולין ודוחן, והעת חצי מדה בשקל, ואין.  ועל כן גברה העניות מאד, ורבים אשר אין להם מאומה יסבבו על הערים והבתים על פת לחם.  כעשרים וחמשה עניים אורחים (או היו עשירים) באו על השבת הזה הנה כי בנוף הזה עוד נמצא מעט תבואות באוצרות הגוים אשר אצרו להם מכמה שנים, והמטר ירד להם לברכה ויקווּ לתבואה חדשה.

שבועים ימים ישבתי בעיר הזאת לנוח מעצבי ומרוגזי והרב נ"י כבדני במרבית ספריו האצורים עמו אשר הביא מצנעא, והיו לי למנוחה.  ושבתי שנית לעיר שבּאם הנזכרת.  שאלתי אם באה תשובה מאת המלך של תִ'לֶא על בקשתי, ואמרו: אין ושמחתי.  גם המשרת בראותו כי אין תקוה, עזבני וילך לבית אביו ק"ק תֶנְעִם מזרח צנעא על הפסח, וגם כי ארש לו שם אשה ולא לקחה וארכו לו הימים, וישב למקומו.  ואני רציתי לעלות מפה לצנעא, ולא היו אורחה של יהודים, ואמרו לי להוחיל עוד מעט עד שיעלו היהודים שבת'לֶא והנמלטים פה על הפסח לביתם צנעא, ואלך עמהם.

בשבתי פה שבּאם ספרו לי שיש עוד שתי ערים יהודים קרובים להם במהלך שעות אחדות, ואנשים בהם מעט, האחת מהם, עיר סרי, היתה עיר מקלט לפנים ויושביה כלם לוויים.  ועל הדרך נמצאות בצדי הדרכים אבנים גדולות.  כתוב עליהם: מקלט, מקלט כדין.  ולא יכולתי האמין, כי אין ערי מקלט קולטות בחוץ-לארץ, ואף שלש הערים שהפריש משה בעבר הירדן לא קלטו עד שהפרישו השלש שבא"י[269]), אבל חזקו עלי דבריהם.  וגם האיש המקרבני, איש חכם משכיל, מארי שמואל אל-ערוּסי נ"י, העיד לי שֶכּן הוא, כי קבלה בידם אשר בעת באו קדמוניהם הראשונים לארץ הזאת עוד לפני גלות הראשון (ראה הלאה)[270]), והיה להם ממלכה לעצמם וקדשוה כא"י, והפרישו ג"כ ערי מקלט, וזו אחת מהם.  ועוד אחרת בנוף עמראן (תראנו שם).  ולרוב חשקי וכוספי לדבר גדול כזה, נתפתיתי ונגפתי את רגלי עם נער יהודי מַרְאֵני הדרך.  עברתי עיר אחת ולנתי שמה, וגם הם הגידו לי כדברים האלה.  ולמחרת הלכתי הלאה בדרך המקלט לעיר סִרִי.  חקרתי ובקרתי על האבנים ועל צדי הדרכים, כי כל הדרך לרגל הר גדול המתנשא כחומה ישר וערום באין ירק עשב רק צחיח סלע, ואמרו שעל צחיחי הסלעים האלה היה כתוב: מקלט, מקלט.  ואני לא זכיתי למצוא אף אות אחת.  האמת כי בני העיר סֶרִי כעשרים וחמשה איש, כלם לוויים, ומלאכתם עושי קדר וחרשים.  ולמחרת שבתי עוד בדרך הזה, והוספתי לחפש, תאמין יגעתי ולא מצאתי.  יום ראשון קודם הפסח עליתי עם האנשים לק"ק צנעא.  המה יצאו קודם אור בוקר, ועמהם חמורים למשאם, ולעת ערב באו צנעא, ואני לא יכולתי לרוץ אחריהם על עקבם, כי מיהרו לבדיקת חמץ.  והאיש יוסף אל-תירי גמלני חסד להלוך עמי ברגלי לאט.  ובאמצע הדרך רד היום, ורחוקים אנחנו עוד מהעיר, ולמחרת השכם הלכנו והגענו קודם זמן הבעור תוך העיר אל בית האיש.

 

כו: פסח בצנעא.  המצות והסדר.  השלל.  הרג בתוגרמים

האיש יוסף אל-תירי נ"י, לו אשה, בת ובן אח, ואחות (כולם עושים במלאכת אבק-שרפה), יושבים יחד בבית נאה, ארבעה חדרים נקיים וטהורים, וצרכי הפסח הוכנו כמשפט.  הוא אספני אל ביתו, ואני ערום ועריה, עוֹרי צפד על עצמי ותארי חשך משחור, ואף חליפות כתונת לכבוד יום טוב אין עמדי.  פה (רק פה) יש להיהודים מרחץ חמים, ולפני בית הרחצה גילחתי קווצת שער ראשי, אשר גדלתים מאז נכנסתי למדינה וחשבוני לנזיר אלקים, ונכנסתי למרחץ.  רחצתי וזעתי היטב.  ותמרות עשן גללי צואה המבעירים להסיק עלה באפי, עד כי סר כחי ונתעלפתי ונשמה לא נותרה בי.  הוציאוני החוצה, הכוני פצעוני, עד כי שב רוחי, והעריתי, ונשאוני הביתה.  נרדמתי ונחתי מעט, וקמתי ללכת לעת מנחת ערב, והלכתי אל הרב הגדול מארי יחיא אל-קָארֶה נ"י אשר ראיתי בהרי חַרָאז[271]), כי שב לביתו על הפסח.  כמעט לא הכירני לשחרותי וחליפות שמלותי עד התבוננו עלי זלגו עיניו דמעות.  "מה תדאג מארי" אמרתי "אם אליכם נמשלתי?  רב לי אם עודני חי!" שאלתי על המצות ועל הסדר.  "אל תשית לבך" אמר לי "אכול אתנו מצה חמה הנאפית בכל יום כמנהג אבותינו, אל תדאג על הכשרות, אם אינם יבשות וישנות שלשים יום קודם הפסח, כבר קדמוך חכמים מירושלם וראו כי נשינו זריזות הנה ומהירות מאד בכשרות המצות, יום יום נאכל מצה חמה ונקיה ואין עונג יו"ט אלא בפת חמה".  שאלתי: הנכון לסמוך על נשים במילתא דאית ביה טרחא יתירתא[272]) ובאיסור חמץ במשהו?  "ושמרתם את המצות כתיב".[273])  "הנח לנו ולמנהג אבותינו, גם אנחנו מהדרין ומדקדקין ושומרים את המצות, ואל תצדק הרבה".  ונתן לי שלש מצות רכות ונקיות אשר עשה בביתו להסדר, ואמר לי: "אלה מצה שמורה מתבואה ישנה ותוכל לברך עליהם על אכילת מצה, כי בשנה הזאת רוב המצות אינם שמורים משעת קצירה, כי הרעב חזק בארץ ולקחו מאשר מצאו, ואצלינו הלכה פסוקה שאין לברך 'על אכילת מצה' על מצה שאינה משומרת".  (אשר היה בעיני כתורה חדשה)[274]).  ויען ידעתי את האיש מאז כי ידיו רב לו בתורה ביראה ובחכמה, נתתי אימון לדבריו, ואמרתי: "טוב, יום טוב נדבר".  קבלתי המצות והלכתי.  גם חליפות שמלות שלח לביתי, והגיד לי שחפצו היה להביאני אל שולחנו אל הסדר, אבל האיש יוסף אל-תירי שהביאני אל ביתו וטרח עמדי לא ירצה להניחני, והדין עמו.

בלילה הביאני לבית הכנסת של בני משפחתו, "כְּנִיס בית תירי".  אחר ערבית כמנהגם, גמרו ההלל בברכה תחלה וסוף, החזן קורא חצי פסוק וכל הקהל עונים כאחד ובנעימה אחת: "הללויה" כאשר ראית למעלה.[275])  באנו אל הבית, ערך השולחן כמנהג, וישבנו על הסדר למטה לארץ אצל השולחן הקטון.  מעשי הסדר כמנהג כל ישראל, אחד מבני הבית לוקח מצה וקושרה במטפחת ומניח על שכמו והולך בבית, והאחרים שואלים אותו: למה אתה עושה כן?  והוא משיב: כה עשו אבותינו בצאתם ממצרים בחפזון וכו'.  בעת יאמרו ההגדה יסירו מלפניהם השולחן הקטון שביניהם, ובעת מזמרים הפיוט "אילו הוציאנו וכו' דיינו" מחזירים השולחן.  ובעל הבית קורא ואומר "אלו הוצאנו ממצרים וכו'" והמסובין כולם מחזיקים בשולחן ומגביהים אותו מעט וחובטים לארץ ואומרים: "דיינו" בקול גדול, וכן בכל פעם עד גמירא.  בנוסח הקידוש יש להם פיוט ארוך נחמד, וכל רואיהו יעיד כי נוסח קדמון הוא ומליצת אנשי כנסת הגדולה על לשונו[276]), וזה נוסחו:

ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, בחר בנו ויגדלנו, רצה בנו ויפארנו, תרומה הבדילנו מכל גוי, ארץ חמדה הנחיל אותנו, קידש את שמו בעולם כולו בגלל אבות שעשו את רצונו, גבורות רבות עשה למענהו, ואין חקר לנפלאותיו, עדת קדושים אותנו קרא, כרם חמדה נטע שעשועים, ויקראם סגולה לשמו, ראשית לקחם מכל גויי הארצות, שהם משולים כצבא מרום ומכוננים ככוכבי הרקיע, ויהיו עליונים בקרב תבל ונכבדים על כל האומות, זיו פניהם כזיו השמש ומראה דמותם כמלאכי השרת, להם יראו מלאכים וקמו שרים וישתחוו, למען י"י אשר נאמן, קדוש ישראל כי בם בחר, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך י"י, ויקדשנו קדושת עולם, ושמו הגדול עלינו קרא, אותנו קרא עֵדה לשמו, סגולה ונחלה מימות עולם, ויקרבנו לפני הר סיני ויגישנו לפני חורב, ויורישנו דברי חיים כתובים באצבע הדרו ויעש לנו נסין וגבורות, ויפרקנו מצרינו, ויגאלנו מכף אויב, ויושיענו מיד שונא, ויתן לנו י"י אלהינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, ויום חג המצות הזה זמן חירותינו בשמחה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים, ויבחר בו ביום הזה מכל הימים, וירצה בו ויקדשהו מכל הזמנים, להיות מהללים בו על פלאי מעשיו, ולהיות מזכירין אותו בכל שנה ושנה, להודיע כי בו הוציא י"י את עבדיו ממצרים מכור הברזל אותנו מלט, להודיע כי בו קבלו את מלכותו כרצונו ולעבדו בלבב שלם, להודיע כי בו עשה נקמות באויביהם ובו שקע צריהם בים, להודיע כי בו עשה י"י אלקינו נסין וגבורות לאוהביו ונפלאות רבות לבני ידידיו, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים וגומר, ברוך אתה י"י מקדש ישראל והזמנים".  עד כאן לשון נוסח הקידוש.

בפיוט: "כמה מעלות טובות וכו' אלו הוציאנו ממצרים וכו'" המה מוסיפין זה הנוסח: "ומנין שנתן לנו את ממונם?  שנאמר: וינצלו את מצרים, עשוה כמצולה שאין בה דגה.  למה מחבב הכתוב את ביזת הים יותר מביזת מצרים?  אלא מה שהיה בבתים נטלו במצרים ומה שהיה בבתי תסיראות נטלו על הים, כנפי יונה נחפה בכסף זו בזת מצרים, עם נקודת הכסף זו בזת הים.  ואלו נתן לנו את ממונם וגומר עד ובנה לנו את בית הבחירה כפרה על כל עונותינו".  ההגדה מתרגמין בערבי, להבין הנשים והקטנים.  ועוד להם פיוטים בעברית וערבית, נעימים וערבים.  גם המצה ערבה לי חם רך ונקי, וכן בכל ימי החג.  אבל בכל שעשועי ותענוגי לא דמה בת עיני ודָמְעה כמעין מי נפתוח נגרים על לחיי וזקני.  זה פסח ראשון אשר עזבתי את ביתי, נטשתי שולחני, סביבותי ילדי חן מחמדי נפשי, תנומה על עפעפי אין ולא פוגת לבת עין.  שיר השירים קראתי, בו רותה מדמעתי, וכל לבי עליה שפכתי.  בני הבית התבוננו בי, ולמולי בכה בכה רב.  אכן רוח היא באנוש.  התאפקתי ואבליג בלי תת לתאות לבי דיה.  עת לשחוק, אמרתי, ואשיחה בפקודי ה' משמחים.  גם אחי בעל הבית מיודעיו ושכניו נאספו אלי, שאלו ודרשו על מנהגינו וענינינו להשיח דאגתי, ונשב עד עבור חצות הלילה.

אף הם זכרו בימי ענים ומרודם את כל מחמדיהם מימי קדם, בהיותם שלוים ושקטים, בהלוֹ נר ההצלחה עליהם.  וסיפרו (גם אחרים רבים) אשר לפני ארבעים שנה נהפך להם הלילה הזה ליל שחורים, וכוס תמרורים שתו בתמצית שמרים מידי שודדים אכזרים[277]).  בימים ההם מרדו הערביאים יושבי קדר[278]), השוכנים במזרח במדבר הגדול ט"ו יום מפה, במלך תימן אל-מַהְדִי[279]), ונאספו עדרים עדרים ובאו על העיר לתפשה ולשללה חיל גדול והמון רבה ויד חזקה, ולא היה לאל יד המלך לצאת להלחם כנגדם ולהבריחם, ויסגר בעיר, כי מבצר חזק הוא, חומה גבוהה דלתים ובריח, ולה שתי חומות, האחת עתיקה וחזקה תסובב עיר הגוים לבד, והשנית חדשה וחלושה (היקפה שש שעות) תקיף עיר היהודים והגוים יחד.  והערביאים[280]) תקעו אהליהם הרחק מעט מהחומה ולא נתנו לצאת ולבוא, ותבוא העיר במצור ובמצוק.  ויהי בליל פסח, כי ידעו אשר היהודים חוגגים ליל שמורים וכל הכבוּדה לפניהם, אשר הוציאו ממחבואותיהם לכבוד החג בגדיהם וכלי חמדתם, כי עשירים היו, גם כסף וזהב וקשוטים ונחושת לרוב, והאויב הצורר שחדו שומרי החומה השוערים אשר בשער חומה החצונה אצל רחובות היהודים, ופתחו להם, ונכנסו בבואם תוך עיר היהודים, ויבואו בטח בבתיהם, והמה יושבים ספונים על הסדר וכל יגיעם לפניהם, ויבוזו כל אשר להם.  וכל ימי הפסח ישבו בבתי היהודים ושללו ובזזו והריקו כל בתיהם ומחבואותיהם.  גם בתי כנסיותיהם וספריהם וספרי תורה וכל מחמדיהם, לא השאירו עוללות.  והמלך לא יכול להצילם, כי פחד לצאת ממקומו, שלא יבואו גם בעיר הגוים, ואין עומד כנגדם.  היהודים אמרו לי: "לכל יש תמורה, כמעט אחרי שנים מועטים חזרו אל כל יגיעם, וברכת ה' בא להם ונתעשרו כמאז, אבל לספרי תורתם וספריהם היקרים משנים קדמוניות, לאלה אין תמורה".  ואך מעט מהם אשר הצילו, כי אחרי מלאו כרֵישָׂם לקחו כל השלל הגדול וישובו למקומם.  והנה נודע להם פה שבין הערביאים השודדים האלה היה גם מספר לא מעט משבטי בני ישראל השוכנים בין הערב רב ההם אשר יצאו עמהם למלחמה, והמה פנו אל הספרי תורות והספרים, וגם הצילו אותם מיד חביריהם הערב רב, ובשובם בעברם על שאר ערי ישראל אשר לא בזזו אותם, מכרו מהספרים אל היהודים, והכירו בהם כי ממעי ישראל יצאו.  ובהודע הדבר להיהודים פה צנעא, שלחו אליהם כתבים ביד שלוחים בבקשת רחמים, וגם בקללות וחרמות, שישיבו להם הספרים.  מהם פחדו והשיבו, ומהם אמרו: גם הם יהודים וצריכים ספרים לקרות וללמוד בהם, ומאין יביאו להם ספרי ישראל?  והם לא גזלו, רק הצילום מיד עושקיהם הגוים וזכו בהם.  וכן לפני שתים עשרה שנה בחג השבועות באו עליהם הערביאים ושללום, ואינם יודעים אם גם אז היו מישראל עמהם, כי לא נגעו בספרים ובבתי כנסיות.  ושני שבועות ישבו בעיר היהודים ולקחו מאת אשר מצאה ידם בבתיהם והלכו להם.  אבל רוב רכושם וחפציהם אינם מניחים אצלם בבתיהם, רק בעיר הגוים, שיש להם חנויות בשכירות, וגם שמה נשמרים בדרך נס.

למחרת בבוקר השכם הלכנו להתפלל ב"כְּנִיס בית סעדיה" ברחוב ההוא.  ערבה לי  תפלתם וקריאתם.  אחר התפלה והלמוד קראני איש נכבד מראשי הקהל, עַוַץ' סעדיה, אל ביתו וכבדני מאד כברכת ה' עליו, ולכבודי נאספו אליו אחיו ומיודעיו, ושמחנו יחד.  והוא כבדני ונתן על ראשי מצנפת אדומה של צמר טורקי, כמו אשר נגזל ממני (כבר אכלוה ותהי נקבים נקבים), וספרו לי שלפני עשר שנים היה פה מלך אשר ראה כי מלכותו לא תקום בידו, כי רבו המורדים בו, וגם הערביאים פשטו על הארץ והצרו לו.  וימלך בלבו למכור המלוכה להפחה של התוגרמים מהסולטאן היושב בחוֹדַידָה [281]).  והלך אליו ולקח ממנו שני אלפים שקלים (טאלֶר) להביאהו בשלום עם אנשי צבאו להעיר הבירה הזאת בטח בלי מלחמה.  הפחה שמע אליו, ויתן עמו שר האלף עם אלף אנשי חיל רגלי ורוכבים, מחצית מחניהו שהיה עמו.  ויבואו בשלום ליום החמישי לצאתם מחודידה, והכניסום תוך המבצר החזק אשר אצל ההר נקוּם (הר הקדם)[282]) בראש העיר, וישבו שמה אך יוֹמַים.  גם אנשי הצבא פשטו בעיר, כבדו ונתנו שלום לבל יפגעו בם, גם לישמעאלים גם ליהודים.  הדבר חרה מאד לאלה הגוים, כי יכבדו ליהודים וגם יקדימו ויאמרו להם שלום, עון פלילי!  גם ירדו לעיר היהודים וביקשו אוכל למו, וגם מהם שתו יין ויין שרף חטאת נפשם, ויחר להם מאד, וביקשו עליהם תואנה כי כופרים הם.  יום השישי, חג לישמעאלים ויום הכניסה לשוק מכל הכפרים סביב, אחר התפלה, בירדם מבית מסגדם, ואנשי הצבא עמהם נפרדו בעיר לקנות אוכל.  פה מנהג המקום, כאשר יבוא איש לקנות מה מהמוכר וישאלהו: "זה בכמה?" לא יבקש ערך מחירו, רק יאמר: "תן מה תתן" וכאשר יאמר: "כך וכך אתן", יענהו: "תוסיף", ואם יוסיף, יאמר: "עוד תוסיף", עד כי תשׂבע אינו.  ועל כל קשיטה ישמע על פיהם אלף שבועות בשלום הנביא השליח, והנפש היפה תקוץ לשמוע ולראות קנין כזה על כל דבר קל.  ואחד מאנשי החיל התוגרמי בא לקנות לֶפת בשוק ויעמוד על המוכר וישאלהו מחירה, וכמשפט הזה ענהו, ויקצוף עליו, כי לא נסה באלה, ויקח הלפת והכהו על ראש המוכר (שכח כי הוא בצנעא).  אז צעק הישמעאל הקדוש בעיניו צעקה גדולה ומרה: "אין עוד דת מחמד!  כלה דין אסלאם!  כופרים באו אלינו!" וכו' וכו' כמשפטם.  והעיר מלאה רבבות אנשים, ונאספו עליו אנשים אשר קנאת הדת תבער בם, והכו לאיש החיל, ואנשי חיל אחרים באו לעזרו ויכו גם אותם, עד כי אנשי חיל המועטים הוכו לרגלם פגרים מתים.  ותושבי העיר והכפריים עוללו אחר כל אנשי הצבא הנפזרים בעיר, והרגו כל הבא אל ידם, וכחמש מאות מהם נמלטו אל המבצר וסגרו בעדם, ויורו בקנה שרפה אשר בידיהם על כל הקרוב אליהם, וגם הרבה מבני העיר נהרגו.  אבל כלי תותח גדולים לא היה להם בהמבצר ולא הביאו עמהם, ואשר היה בהמבצר מאז ומלפנים ספו תמו נשברו נחלדו ואינם.  אחד של נחושת קלל נשאר שם לזכרון, וזה מקרוב עשו ממנו אגורות קטנות (אלף בשקל) להוצאות העיר, כי לא היה להמלך נחושת ויתיכוהו (כי המטבע היוצא בהמדינה הוא רק שקלים (טאלר) ספרדיים או אוסטריים, וכל הנקנה ונמכר הוא לחשבון זה: חצי שקל, רבע, שמינית, חצי שמינית, רבע שמינית.  ומטבעות קטנות יעשה כל מלך חדש הקם, וזה פוסל מטבע של זה).  וכי ראה שר האלף כי כלתה אליהם הרעה, שלח לבקש מהמלך אשר הביאום שיעשה שלום ויעזבו את העיר וילכו לחוֹדידה.  למחרת נתנו להם יד דרך לצאת החוצה, ויצאו להם, אבל בני העיר לא שמרו הבטחתם ויצאו מן העיר לרדוף אחריהם לכלותם, לבלתי השאיר להתוגרמים שריד ופליט.  אבל בכר נרחב גברה יד אנשי הצבא וחילותיהם על סוסים מלומדי מלחמה, וברדפם אחריהם עמדו על נפשם והרבו מהם חללים על הדרך ונסוגו אחור.  גם התוגרמים לא יספו עוד לבוא הנה.

אנשי הצבא הנהרגים מושלכים על פני חוצות העיר ובדרכים ואין מקבר, כי לכופרים נחשבו להם, וכל הנוגע בם יטמא.  ועל כי כבדו את היהודים, גזרו עליהם שהמה יקברום, ותשעה באב היה ונאכפו היהודים לקוברם, ויפשיטו גם איזה מבגדיהם אשר נשארו עליהם.  וזה האיש הנכבד עוַץ' נתפס גם הוא בין המקברים, ופשט המצנפת האדומה מהם, אבל לא יכול להראותה החוצה, ואכלה עש, והיום כבדני בה.

בליל השני קראני אל הסדר אחיו של בעל הבית היקר ר' אברם אל-תירי נ"י.  מנין הספירה בלשון תרגום ארמי.  כל ימי הפסח, וגם בחול-המועד, מניחים לברכת "המוציא" מצה שלמה, ופרוסה ללחם עוני, ולא ידעתי מקור למנהג או דין זה.

 

כז: עיר היהודים ועיר הגוים בצנעא

כל ימי מועד הפסח בקרתי אצל ראשי העיר והזקנים, אשר לכבוד הייתי בתוכם למשכני אחריהם.  עיר היהודים נקראת קָאע בִּיר אל-עַזֶב[283]) ועיר הגוים נקראת צנעא מדינת סאם (על שם שֵם בן נח שבנאה) בפי הגוים[284]), והיהודים קוראים לה אוזל, שכן פסק רב סעדיה גאון על פסוק "ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה" (בראשית י' כ"ז): דַמָאר וַצַנְעָא וַצַעְדָה[285]).  ועודם עומדים על תילם בשמותם זאת עד היום במדינה זו (דמאר היא כשלשה ימים לנגב צנעא, וצעדה כעשרה ימים צפונה, תראמו הלאה).  וראיתי בסדורי תפילותיהם, שמלפנים, כאשר ישבו במבצר העיר, קראו המגילה גם בט"ו לאדר, בהיותה בספק מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ועתה הם קוראים כרוב העולם בי"ד.

בעיר היהודים כששת אלפים בתים ועשרים בתי כנסיות.  ארבעה מהם גדולים, אשר האחד יכיל כאלפים איש בישיבתן לארץ, והם: כנסת בית מארי אהרן עראקי הכהן או בית אל-אוּסתא; הב' בית מארי יחיא צָאלִח; הג' בית מארי יחיא הלוי אל-שֵיך; הד' בית אל-ציאני.  והאחרים קטנים מהם, בכולם מתפללים בנוסח קדמון שלהם, אשר ראיתם למעלה.  רק בכנסת מארי יחיא שרעבי מתפללים נוסח ספרד, כפי נוסח הסידורים שבאו להם.  ושם ישיבה לתלמידי חכמים הלומדים ש"ס ורמב"ם על הסדר.  גם בכנסת הרב המקובל מארי יחיא אל-כּהן נ"י מתפללים על פי כוונת האר"י [286]) זכרונו לברכה, אשר התחיל בה מארי יחיא נ"י זה מחדש.

העיר נחלקת לשתים: ראס אל-קעא (ראש הבקעה) וסֻפל אל-קָעא (שפלת הבקעה), ויושבי שני החלקים יחלקו תמיד ומבזים אלה לאלה ביחוש בית אבותיהם.  חוק הוא לזרע יעקב המיוחשים, בטרם יבא מלך הברית להשיב לב אבות על בנים לקרב ולעשות שלום בעולם, לשנוא איש יהודי אחיהו על חנם, על כבוד מדומה, על מהתלות הגיאות.  כהיום רוב בתי העיר שממים, יושביהם ברחו מפני חמת המציק ומחס המצר.  שאיה יוּכת שעריהם, ואין יושב.  כמה מהבתי כנסיות, אך בשבת קודש יתאספו בהם מנין להתפלל.  וחשך עלטה שוררת על כל העיר, בתים רבים מאין יושב ובלהות צלמות בחוצותיה יילל, ויושביהם קצרי יד, בכל רחוב זעקת שבר יזעקו.  פה אלמנות חיות שוכנות לבדד, שם יתומים ערומים ויחפים מסבבים בעיר על פת לחם, פה אסירי עוני ולחץ, שם עטופי רעב ינוחו על משכבותם, פה זקנים וחכמים יתחבאו בנקרת בתיהם מפני משרתי העריצים המחפשים להביאם בפלילים, שם קול נוֹגשׂ מרדף בחוצות: שלמוּ כסף גולגלותיכם.  אנחה בכל מתנים וכל פנים קבצו פארור.  מה, אעידך צנעא? ומה אדמה לך הבת אוזל?  לא ראיתי כמותך בכל הארצות לרוע.  תושיעך ימין המושיע!

בתי היהודים בנויים פה בתבנית יפה מאבנים ולבנים, תחתים ושנים, עליות מרוחות, גם בארות מים בחצריהם.  לכל בית אב חצר מיוחדת עם הרבה חדרים, וכולם לבנים נקיים וטהורים מבפנים.  פתחים וחלונות קצרי קומה, מפחד גנבים ושודדי לילה.  והחלונות שקופים אטומים באבני שיש דקים, כעובי חצי אצבע, המאירים כזכוכית.  והשיש הזה נחצב מסלע ההר נֻקֻם (הר הקדם) אשר אצל המבצר, וגוררים אותם במגרה כלוחות אבן, ואותם ישימו בחלונותיהם, רבועים, עגולים, בעלי צלעות.  מההר הזה יוציאו גם אבני יקר, אדום וירוק, הנקרא "יאקות יֶמֶנִי", יקר הוא להישמעאלים לשבצם בטבעות.

כל ימי המועד לא יצאתי מקיר עיר היהודים.  השתעשעתי עם אחי אלה ולחקור ולדרוש על מנהגיהם, מוצאיהם ומבואיהם.  שמחתי בם והם בי.  אחר המועד נכספתי ראות גם עיר הגוים והמבצר, מסחרם, קנינם ומלאכתם, אף שכבר ראיתיה מרחוק וחוצה לה, אך היהודים מנעוּני מהלוֹך אתם, ליראתם פן יקראני אסון ועלילה מהגוים, אשר איש גר וזר לזרא בעיניהם, כי לא יבואו בגבולם, ויחשבוהו למרגל ורכיל.  ובשגם כי עוד זכר חכם ברוך אל-קֻדְסִי הנהרג מאת המלך לא נשכח מזכרונם (תשמעו הלאה) [287]).  והנה ביום אסרו חג בא אלי לבקרני האיש המומר אשר בקרני בעיר תִ'לֶא[288]), והביא עמו אשתו היהודיה, אשר הוּבאת לו בעל כרחה ובנו ממנה לראות פני.  נשקו ידי כמנהג היהודים ודרשו בשלומי.  וכמבשר הגיד לי שהגנב בעל המלון[289] ) וכל ביתו נגפו ומתו בימי אידיהם, ויהי להם לאות ולמופת.

אף הוא שיחר פני לבוא עמו לבקר את ביתו בעיר הגוים.  גם חמורו הביא לי כי ילך עמי.  בעל הבית קרץ לי בעיניו בלי לכת עמו, ואנכי אך לזאת צפיתי.  מי לא יכסף אף יתאמץ בכל עוז לראות ולהתבונן על עיר קדומים, ראש לכל הממלכות, המיוחשׂת לשֵם בן נח, עתיקת יומין לכל ערי תבל ארצה?  ומהרתי ללכת עמו ברגלי.  אך כאלפים אמה הלכנו, ובאנו דרך שער גדול לוֹ דלתים ובריחי ברזל.  השוערים שומרי החומות מתאבקים פתח השער, הוא מבצר הגוים.  דרך צדי דרכים ומשעולים קצרים ומפותלים, כי לא יראוני תושבי העיר, הביאני אל ביתו רחבת ידים ועליות מרֻוָחוֹת.  כל בני ביתו שמחו לקראתי, כבדוני בקהוה ומקטרת עשן טבק.  והעלני הגגה לראות את העיר והמגדלים.  הראני טירת המלך החרבה וגן המלך השוממה באין יושב ומאין שומר.  במת משחק החיות והשעשועים אשר היה למלכים הראשונים, שעירים ירקדו שם.  המבצר הנשגב, הנבנה לתלפיות כמו רמים ברום המעלות בקצה העיר מזרחה לרגל ההר נקם, שאיה יוּכת שעריה.  "כל זאת נרחב מעת שנהרג פה חכם ברוך מירושלם"[290]), אמר לי כמחניף.

אחר ביקשני ללכת עמו לביתו האחר, כי אשתו הגוֹיה היא חולת עינים, אולי ארצה לרפאותה.  הבית השני ברחוב אחר, הלאה בלכתינו פגשנו אנשים ונערים, והביטו עלי אשר ידקרני בבת עינם המלאה זעם.  דחפוּ זה לזה לגעת בי לדחפני.  כל מוּסר המוּמר ההולך לימיני לא הועיל למו, ואנכי באמץ רוחי דחפתים מעלי, וימצאו לבבם לקללני ולפגוע בי כי הכיתים.  לא יכלו להניף עלי אגרוף רשע להכות, כי המוּמר הפגיע בהם, אבל לפתו בי להביאני בפלילים, וההולך עמי לא נתנם להרע עמדי.  אף אני אמצתי את לבי ואמרתי: אני אעלה אל המלך ואודיעה דברי אתכם.  עזבוני ופיהם מלא זעם וחרפה.  על אף המוּמר היתה הליכתו עמי, ובמרוצה ובהלה הכניסני לביתו השני.  התבוננתי אך מעט ואמרתי: "להשוק אני צריך, לחנויות מוכרי בשמים לקנות רפואות תעלה", כי רציתי עוד לראות תבנית ותוך העיר פנימה והשוקים.  והוא ירא עוד ללכת עמי בעת הזאת ברדת היום, אשר אז מתאספים המון רב בשוקים וברחובות, פן יתעללו בי.  ובראותו עוד אומץ רוחי ורוגז לבי (לא כאחי בני תימן) חשש גם מאסון, ויאמר לי: "אני אביא כל חפצך מהשוק".  "לא אוכל להגיד לך הסמים והמרקחת עד אראה ואתבונן עליהם אם הם המה".  טוב, טוב, אני אשלח עמך את בני", ואותו צוה להוליכני אורח עקלתון בנתיבות שאין אנשים, עד יביאני אל השוק ואל החנויות אשר גם יהודים נמצאים שמה.  כאשר עמדתי על אחת החנויות לשאול על מבוקשי, סממנים, גיר כחול, סוּכר וכו'.  והנה אלה מזה ואלה מזה סבוּני גם סבבוני כדבוֹרים צועקים: "אה, קֻדסִי!  קֻדְסִי!"[291]).  עוד רגעים, ואני בתוך המולה גדולה.  כל הרחוב נתמלא המון רב נדחקים עומדים צפופים לראות אותי מלפני, והנערים בינות האנשים ידחקון לגעת בי לרעה לדקרני בידיהם ומקליהם.  עוד רגע גם באבנים יסקלוני.  הגדולים צועקים עליהם: בוֹשוּ!  בוֹשוּ!  והמה גם הַכְלֵם לא ידעו.  בעל החנות הגיד לנער המוּמר: מהרה והביא אותו אל אחת מחנויות היהודים הסמוכות ויחבא שמה, כי היהודים ראוני מרחוק ולא יכלו לגשת אלי.  בעזרת בעל החנות אשר קניתי ממנו מה, אשרקם ממקומו במטהו ואחז בי והוציאני מתוך ההפכה והכניסני בחנות יהודי סוחר נכבד, ובלכתי גם אבנים פורחות על ראשי כמטר סחף, הוא החביאני פנימה חדר בחדר עד כי רד היום ותחשך וכלתה רגל מהשוק ומהר להביאני אל ביתו עיר היהודים, ולא יספתי עוד לדעתה.

הקריה הזאת, עיר בירת ממלכת תימן אשר שגבה מכל ממלכת ארצות תבל ולא הביאה צוארה בעול מלכים אדירים מחוצה לה, ועוד לא תתן רגל זר לדרוך על במותיה, לא נופלת היא מיתר רעותיה ערי הממלכה אשר בארצות הקדם, ככל חוקותיהם ומשפטיהם, ועוד נוסף עליהם.  חוצותיה הצרות והעקומות מלאות צוֹאה, על כל פינה ובראש כל רחוב נבלת בהמה חיה ושרף וכל זהמה, חורבות עתיקות נוטות לנפול, מכל עברים חורב שממה ודממה שוכנת מסביב, אך שאון נשרי שמים מאפילים עלטה יטוּשׂוּ עלי נבלת בהמות סוס וחמורים ונטוּשים עליהם לבקעם בעזוז חימה, ותעל צחנתם על אף כל עובר.  רק העיר בתוך, מקום שם שוּק וחנויות, שם קול המון מוכר וקונה ובתי קהוה עם כסאות קטנות על פני חוצם, והיה כל הבא וישב, יושיטו לו מקטרת עשן ופך מי קליפת הקהוה.  שם יתַנו צדקת נביאם, נוראותיו ונפלאותיו, וזאת חכמתם ובינתם נגד כל העמים.

"אל תתמה על החפץ שקרה לך היום", אמר לי האיש הסוחר, "אספר לך השחוק שעשו פה שני בחורים אֱדוֹמים (כה יקראו לנוצרי אירופי) לפני עשר שנים להמלך שהיה אז פה.  כי באו הנה שני בחורי חמד לבושי מכלול יפי תואר, אשר חכמת לבבם נוצצה מזוהר בת עינם, ובינת שכלם תסתתר בין תלתלי שערות ראשם האמוצות (לא ראו שערות כאלה לאנשים, רק נשיהם הזקנות יצבעו לובן שערותן בצבע אדמדם (אל-חִנָא), והאנשים הזקנים יצבעו זקנם) ובאו במלאכוּת מלכם, עם מכתב מליצה אל המלך פה גם מהפחה שבחוֹדידה לכבדם ולהניחם לשוּח ימים אחדים בעיר הזאת.  המלך קבלם באהבה וכבדם לא על חינם, ונתן להם בית לבדם קרוב לביתו.  ימים שנים שלשה סבבו בעיר והתבוננו על כל הנעשה. והנה קמו כל השרים והשופטים על המלך שיהרגום, כי אין לנוצרים לבוא בגבולם, ורק לרגל את הארץ באו.  המלך ירא לעשות להם רעה, ושלח להם לאמר, שיברחו מהרה על נפשם פן יקראם אסון והוא לא יכול להצילם.  המה עשו עצמם חולים, שתו משקה מרַפֶּה המעים ושכבו על מטתם, ושלחו לו לאמר כי חולים הם, ויתּן להם סוסים לרכוב.  ענה להם המלך, כי לא יוכלו לרכוב במקום הזה עפ"י משפט הארץ.  ושלחו לבקש ממנו שישכור להם אנשים אשר ישאום במוֹטוֹת על כתפיהם ויתנו שכר כל איש שקל כסף ליום (אשר לא ישתכר בשבוע תמים).  לדבר הזה נמצאו ששה עשר ישמעאלים, וביניהם גם מיוחסים (סַיִדי), מצאצאי נביאם אשר עטרה ירוקה בראשם, והמה נושאים חליפות, ארבעה נשאו לאחד וארבעה לאחד, אלה נשאו ואלה נחו.  בחמשה ימים הביאום לעיר חוֹדידה על שפת ים סוף אשר שם פחה תוגרמי.  נתנו שכרם, גם בקשיש (מתנה), עם מכתב למלך צנעא כתוב בה: "לא הנחתנו לרכוב על סוסים, רכבנו על ישמעאלים ואף על סַיִדים אדונים קדושים".  הם היו הראשונים והאחרונים אשר ראו העיר הזאת.  גם שני אחים בַּנְיָאנים[292]) מבאמביי היו פה, צורפים עשירים, סוחרי אבנים טובות ובדולח.  והמלך נתן עיניו בהון רכושם, והרגם ולקח כל יגיעם, ואין דורש ומבקש.  ואתה החכם שנכנסת באסון לבוא בעיר עריצים אלה?  למחר תברך הגומל שיצאת בשלום".

 

כח: מעשה ר' ברוך מצפת שליח לבני משה ועשרת השבטים

פה נודעתי ברור בעליל את כל הנעשה עם ר' ברוך ז"ל מעה"ק צפת אשר שלחוֹ הרב הגאון מוה' ישראל[293] זצ"ל לחפש אחר עשרת השבטים ובני משה, שהרגו המלך פה צנעא, כפי שספרו לי אנשי אמת שישב עמהם והכירוהו וידעו את כל הנעשה, וכפי ששמעתי מאנשים אשר קברוהו בידם ומהרב החסיד מארי סעיד בהרב החסיד המקובל מארי יִחְיֶא אל-אַבְּיַץ' (הלבן) הדיין, אשר הלך עמו אל המדבר וראה כל הנעשה בעיניו.

ר' ברוך ב"ר שמואל, מילידי עיר פינסק בליטא, עלה בשנת תקע"ט[294] להסתפח בנחלת ה' בעה"ק צפת.  והיה בעל תורה וגבר חכם מדיני, גם איש גבור חיל ואמיץ לב, אשר גם בימים ההם עת עול הגלות כבדה באה"ק, גבורתו וחכמתו עמדה לו לעשות לו חיל, וקנה לו שם טוב; גם ידע ברפואות וסגולות עשבים וסמים, ובימים ההם היה נחשב לרופא במדינות האלה.  הגזרות אשר היו בחו"ל בשנת תק"ץ[295] העיר לבב כמה גדולים מאחינו בני ישראל בליטא לבקש מהגאון תפארת ישראל ז"ל לבחור אנשים חכמים לחפש אחרי אחינו שבטי ישורון ובני משה, כי יסופר אשר בשנות קדם היתה עת צרה לישראל ובאו אלה האובדים ויושיעום בצר להם ממצוקותיהם.  ונתנו עיניהם בר' ברוך הנזכר וגם הוא מצא את לבבו נאמן וגויתו נכונה לדרך הגדול והכבד הזה.  אחרי דרשוּ וחקרוּ כל ההכנות והענינים הצריכות לנסיעה כזו, ולאיזה דרך יפנה ואנה יחפש, נתנו לו אגרת פאר כלילת יופי אשר העריך הרב הגאון מוהר"י הנזכר (אשר ליופי שלימותה נדפסה אח"כ באמשטרדם ע"י הרב הצדיק מוהרצ"ה לעהרין זצ"ל, על כן לא העתקתיה בזה, ואולם סוף המעשה הנדפס שמה בקצור אין אמת בו ככל הדברים המרחפים על כנפי הרוח) והשביעוהו שבועה חמורה שלא ישׂיח דעתו להתערב בענינים אחרים, רק ישים כל מאויתו ומעינו בדבר הזה.  ובחדש חשון תקצ"א[296] עזב את ביתו בעה"ק[297] צפת וילך למסעיו אל אשר פנו דרך לפניו.  הוא ידע היטיב לשון ערבי ולהתחפש ולבוא כאחד הערביאים לעת הצורך.  ותהי ראשית נסיעתו דמשק, חַלֶבּ, כורדיסתּאן, אשוּר, בגדאד, דרך יבשה, ומשם לבצרה, בוּשִיר, מסקט דרך ים, ומשם לעדן, ראש מדינת תימן נגבה, ודרך ט"ו יום ביבשה בא לעיר הגדולה הזאת צנעא בתחלת אב התקצ"ג[298].

אז היתה העיר הזאת בשלוה כשנים הטובות, והרב הגדול מארי יוסף אל-קָארֶה ובית דינו וגדולי העיר קבלוהו באהבה כבוד ויקר.  ותישר הדבר בעיניהם ויאמרו לאזרו בכל מאמצי כח להוציא הדבר הגדול הזה לאור ברצות ה'.  וארח עמו לחברה הרב החסיד המקובל ובעל מעשים טובים, מארי יִחְיֶא אל-אַבְּיַץ' (הלבן) הדיין השני.  גם ר' ברוך היה בידו ספרים מאלה ואשר מסר לו בכתב ובעל פה הגאון מוהר"י[299] ז"ל שהיה לו יד ושם בזה, וגם בדרכו אסף עוד מלא חפנים סגולות ורפואות אשר היה לו לעזר ולהועיל במדינות אלה.  בימים ההם מלך פה איש גדול מזרע המלוכה מאז ומלפנים האמאם אל-מַהְדִי,[300] והיה חולה במחלה כבדה אשר כל הרופאים שלו נואשו מחייו.  והוא אהב את היהודים, והיו להם מהלכים בחצרו, ועושי מלאכת המטבעות.  וכאשר נודע לר' ברוך מחלת המלך ועניניו, אמר להרב הנזכר שיש לאל ידו לרפאות את המלך על נקלה, ובקש להתודע לפניו ולרפאותו.  אבל הרב מנעהו מלכת בגדולות, מיראתו פן לא יוכל לרפאותו ויהיה עוד קצף על היהודים.  ודחהו לאמר, יען כי הוא מושבע מהמשלחים בארץ הקודש בלי יסור מני דרכו להתערב בענינים אחרים, חלילה לו למעול בשליחותו ולבגוד בפקודת משלחיו, ולא עזבוֹ לעלות אל המלך.

והכינו צדה לדרכם, והלך עם הרב הדיין מארי יחיא הנזכר למזרח[301] צנעא אל המדבר הגדול, אשר עפ"י הגדות וספורים ימצאון שמה משבטי בני ישראל.  וילכו דרך צַעְדָה (היא דקלה) ועד חַיְדאן, הוא סוף הישוב, ט"ו יום מפה אצל המדבר, ושם עוד נמצאים יהודים זעיר שם זעיר שם, ויכינו להם צדה ומים לכמה ימים, ולקחו עמהם גוי וגמל לצידם, וישימו אל המדבר פניהם.  שלשה ימים הלכו במדבר ערבה בישימון דרך, ארץ לא עבר איש.  ויהי הם הולכים, ונשך נחש בעקב ר' ברוך, ושלף חרבו אשר במתניו ובאבירות לבו נתח מקום הנשוּך עם הארס ויזר תחבושת וישכב לנוח.  והנה ראו מרחוק כבשה אחת תועה במדבר, ולקחו הכבשה, ויפתח את בטנה והניח רגלו בתוכה, וזאת עלתה לו ארוכה.  אחרי הוּנח ורפא לו, חשבו דרכם מאין בא להם הנה כבשה מן הצאן אם אין שם עוד עדר ורועה, והלכו עוד הלאה ומצאו רועה ועדר.  וישאלם על הכבשה ואמר לו ר' ברוך: אני לקחתיה.  ויקצוף עליו, והגיד לו שעשה לרפאותו, והראהו מכתו האנושה ויפצרהו, אז שככה חמתו.  ושאל להם: מה המה?  אמרו לו: יהודים.  ושאל מהם אות, ואמרו לו:  "שמע ישראל" וכו' והראוהו ציצית ותפלין.  אחרי כן נתודעו זה לזה כי גם המה יהודים, גדלה השמחה והאהבה ביניהם.  אמרו לו: את אחינו בני משה ושבטי יה אנחנו מבקשים.  והראה לו את המכתב מארץ הקודש וספר לו כל דבריו.  אמר לו הרועה: אני אין אני יכול להביאכם עמי, ואתם תנו לי מכתב עם אוֹת, ואלכה ואגידה לאחי, ואתם שובו לעיר חַיְדָאן ותשבו שמה עד אשר ישלחו לכם מענה.  כן עשו וחזרו לחַיְדָאן וישבו שמה ימים אחדים.  והנה קרבו ימי ראש השנה ועוד לא בא תשובה מהם.  ואמר ר' ברוך לשוב לצנעא על ראש השנה, ואם ישיבו דבר, ישלחו היהודים מפה לצנעא, ואחר החג ישובו הנה, ואף אם אין מענה, אחרי שנודע להם הדרך ילכו בה.  ומארי יחיא הדיין אמר לשבת ולהוחיל על המענה, אבל חזקו דברי ר' ברוך וישובו לפה[302].  רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ליה[303] וכו'.  עברו גם ימי החג ולא השיגו מענה.

ור' ברוך התעשת עוד לרפאות את המלך, כי עודנו חי וחולה, בחשבו שע"י אשר ירפא למלך יתן לו עזר וסעד להוציא לאור מעשהו, כי זרועו משלה לו[304] לעשות כל.  הרב נגד רצונו אמר לו: "עשה כחכמתך".  ומאת ה' היתה נסבה לסכל את מעשיהו למען יתקיים דבר החזון (ישעיהו כ"ז י"ג): והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו', אשר החזון הזה להוציא האובדה ולקבץ הנדחה יהיה רק ביום יתקע בשופר גדול בעת הקץ, ולשוא יעמלו טרם הגיע זמנו, האוכל בוסר שניו תקהינה והאוכל פגים לא יצלח.  היהודים עושי מלאכת המטבע אשר למלך הגידו לו שיש אתם רופא ירושלמי מפליא לעשות, בשכבר גילה חכמתו והראה מופתיו לרפאות כמה חולאים ויהי איש מצליח.  וצוה המלך ויביאוהו לפניו, ושמח בו, ועשה לו רפואות תעלה, ובימים מועטים נרפא המלך.  ויכבדהו מאד ויאהבהו, וישימהו רופא למלך, ונתן לו בית אצל חצר המלך וסוס לרכוב עליו וחרב יקרה, אשר לא נעשה כן ליהודי בארץ הזאת.  ור' ברוך ישב בעיר היהודים, ובכל יום אחר התפלה רכב על סוסו אל חצר המלך, והיה מבקר את המלך, כי עוד לא היה בריא אולם[305].  גם נשים רבות היה לו ובנים ובנות, והיה מבקר עליהם מי חלה מהם, גם שארי חולים, השרים והעבדים, וכל אשר עשה הצליח: החיה מתים, פקח עורים, טיהר מצורעים.  לא היה דבר שגב ממנו, כי היה משכיל בכל עניניו (ולא בידיעת חכמתו כי ידענו האיש ושיחו) מתת אלקים היא, ויצא שמו לתהלה בכל הארץ הזאת.

ויהי כחזקתו בעשרו וכבודו, שכח את השבועה ולא שת לבו לבקש את אחיו (עד עת וזמן), אשר אולי לבעבור הדבר הזה נשאוֹ אלקים.  האיש הזה גם בעניותו ושפלותו היה אמיץ לבו בגבורים ולא חשב אנוש, ומה גם עתה.  גם את המלך הישמעאל אשר כל כבוד איננו שוה לוֹ לא חלק גם את הכבוד אשר לשפל אנשים, ובבואו כל יום לבקרו לא כבדו בכבוד מלך, רק כאשר ישאל איש בשלום רעהו.  גם את משכב נשיו אסר בעדו, אשר זאת היתה לתועלת חייו ורפואתו באמת, ובעיני המלך רע, וחשב כי משנאה יהדפהו מתאוותו, כי אך יהודי הוא ואין טובתו שלימה.  וכן אמרו לו יועציו שהיהודי ימנעהו להקים זרע, כי לעון נחשב להיהודים להרבות זרע ישמעאל.  (אין זאת בכל ספרי ישראל).  וכאשר לא שמע אליו, והיה בבוקר בבקרו אותו, הכיר בו כי לא טהור הוא, ודבר אליו קשות ויבזהו ויקללהו, עד שהמלך בז לו בלבו ונטר עליו שנאה תחת טובה, אבל לא יכול לשלחו מעל פניו, כי שומר נפשו היה וראה ממנו גדולות ונפלאות בחכמה וברפואה, ועצתו היתה אמונה.  ואולם גם בכבוד כל הישמעאלים הִקֵל מאד.  והיה ברכבו על סוסו בכבוד במלבושי מכלול כאחד השרים וחרבו על ירכו וקנה שרפה, כי היה גם מלומד מלחמה, ופה עניים רבים הקיפו עליו לבקש צדקה ורדפו אחר סוסו: צדקה!  צדקה!  כמנהגם, היה מחרפם ומקללם, ואף מכה על קדקדם בשבט אשר בידו, הדבר אשר לא נסו ישמעאלי תימן ולא פללו לשמוע ולראות כזאת מאיש יהודי; עד כי החרה אש קנאתם עד להשחית וכתבו אל המלך משטמה רבה ובתוכחות חמה: "הבאת איש עברי טמא לשחק בנו לקללנו ולחרף דתנו (זאת ראשית שטנותם בכל מקום) והוא אך מתנקש להמיתך, כי לרגל את הארץ במלאכות מלך מצרים הנלחם עמך להביא את כל הממלכה בידו".  הדברים נכנסו בלב המלך, אבל לא מצא את לבבו למצוא עליו תואנה.  בעת ההיא יצא הגבור הגדול אִבּרָאהִים פחה מלך מצרים להלחם עליו[306], ובא באניות עד עיר מוֹכ'א עיר גדולה בצור וסוחרת על שפת ים סוף ראש ערי המסחור לכל המדינה, וכבש אותה והניח שם מושל ואנשי צבאו, וישם את פניו לשאר ערי החוף ולכנוס עוד לפנים המדינה.  והמלך הזה לא עצר כח להלחם עמו.  כי גם היה חולה תמיד ולא יצא ממקומו.  הפעם אמר ר' ברוך אל המלך: "אם אדוני לוּ שמעני, יתן על ידי עשרת אלפים אנשי חיל מצבאות תימן, ואצא להלחם עם אבראהים פחה את המושל והחיל אשר הניח במוֹכ'א ואגרשנו משם, כי ידי רב לי להלחם עמו.  ידעתי אבראהים פחה וחילו לא יעצרו כח נגדי, כלה גרש אגרשנו מפניך, רק אם תפקדני מושל בעיר מוֹכָ'א תחת ממשלתך".  ושם ישבו גם יהודים רבים, כארבע מאות בתים עשירים וסוחרים.  הדברים האלה הוסיפו פחם לגחלי המשטינים והמרגלים בו כי מרגל הוא ונתנו רגלים לשטנוּתם, כי פיו ענה בו שיודע את אבראהים פחה ויכול להתגרות עמו במלחמה, הלא דבר הוא!  אך למען הביא העשרת אלפים החיל אשר אמר תחת ידו, ונוסף גם הוא על שונאיו.  ומהיום ההוא היתה שוּמה בלבו להמית את ר' ברוך בסתר.  (ועוד מכתבי עמל ושטנה באים אל המלך יום יום על אשר גדלו ונשאו).

אהה לשון!  הלא החיים והמות בידך נתנו, ומדוע אך המות תבחר ותקרב?  כי רבו חלליך ומה עצמו כל הרוגיך!  לא חללי חרב עשת ברזל ולא מותי נושקי רומי קשת (המה אך מקרוב חללים יפילו) ולשונך רכה נחת בשר חי, גם עצם אין בך.  וגם מרחוק מקצה ארץ עד קצהו תהרוגי בלי חמלה גוי ואדם יחד!  גם בעלך ימית ארסך (בלי יתרון) כמו חמת נחש תשוך אדוניך (בלי כשרון) כמו שפיפון.  אך מעט רפואות תעָלָה תעלֶה בחבל להחיות, ומה רבו פצעיך!  גם על ר' ברוך, אשר עיני כל ישראל עליו יביטו להביא תשועה ממרחק ולגלות צפוני טמוני שבטי יה, גם עליו הנפת חרבך הקשה, הרגת ולא חמלת!  אהה לשון!  שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו[307].

בכל יום היה המלך אחר סעודת שחרית מוליך עמו את ר' ברוך לשוּח בגנו אחורי ביתו, פרדס גדול מכל עצי עדן ובתים מכל מיני חיות ועופות משחקים, ושם היו מנסים כוחם וחכמתם לירוֹת חצים וכדורים וקנה שרפה וקשת אל המטרה אשר הציבו לקלוע אליה.  ובכל עת היה ר' ברוך מלמד ידיו טוב מן המלך.  ויהי היום, ב' שבט שנת התקצ"ד[308], ור' ברוך בא בבוקר לבקרו כיום ביום ושתה עמו הקהוה.  אחרי כלה מלאכתו לבקר בני הבית, אמר לו המלך: "בא ונשוח בגן", ועבד כושי עמהם, ובאו עד מקום המטרה, אמר לו המלך "יוֹר אתה לפני, כי אתה תחכם ממני".  ויוֹר לפניו.  אמר לו המלך: "לך והבא הכדורים" תחת אשר לפנים היה עבד הכושי רץ ללקטם.  ויהי אך עבר מלפניו כשמונה רגל, והמלך ירה עליו כדור מהקנה אשר בידו, ויבוא בין כתפי ר' ברוך ויצא מלבו.  עוד לא נפל ארצה, וחזר פניו נגד המלך ואמר לו: "זאת תגמולך שהצלתיך ממות?  ירא ה' וישפוט, ידעתי כי לא תאריך ימים, וגם ממלכתך לא תקום".  ונער הכושי רץ אליו בחמת רוחו, ושלף חרבו והתיז גם את ראשו.  המלך נבהל מאד, ואחרי עשה, הכהו לבבו באין מעצור.  ויבוא אל ביתו סר וזעף וצוה על העבד הכושי למהר להשליכו לפני החיוֹת אשר בגן, למען יאכלוהו ולא יודע לאיש.  העבד כן עשה.  ולעת ערב שלחוֹ המלך לראות מה נעשה בגויתו אם לא נשאר ממנו עצם, ובא ואמר לו, כי החיות לא נגעו בו ועודנו שלם.  אז חרד חרדה גדולה ושנתו נדדה מעיניו.  ובבוקר שלח אחר היהודים הצורפים העושים מלאכת המטבע בחצרו, והכניסם בחדר בסתר, ואמר להם: "אל תגלוּ לאיש, לכו אל הגן וקחו ושאו את גוית חכם ברוך וקברוהו בקברותיכם ואיש לא ידע".  המה לקחו את גויתו וראשו, ועשו לו כמשפט, קרעו וספדו ובכו עליו רב בכה, ויקברוהו בקברות היהודים ולא נודע לאיש.  עברו יום, יומים, עשרה ימים, ור' ברוך לא בא לביתו לעיר היהודים, אשר זה דרכו מאז ללון בביתו ולהתפלל בבית-הכנסת בכל יום ולבקר חולים, ומה גם ביום השבת, ולא בא.  והתחילו לדרוש אחריו מעושי המלאכה, ואמרו: "הס כי לא להזכיר".  גם השרים והעבדים הבאים אל המלך הבינו כי נעצב המלך על חכם ברוך שהרגו.  שמחו וחגגו.  והיהודים התאבלו מאד, ותחשך כל העיר, וכל איש בסתר אהלו תחת קורות ביתו בכו וקננו וספדו כמספד על היחיד, ולא יכלו להזכיר שמו ברבים ולדבר ממנו מאומה, מפני אימת המלך והגוים.  והגוים הראו ליהודים אותות שנאה ואיבה, עד כי לא יכלו להרים ראשם מפני היראה ועיניהם מפני הבושה.

המלך התעשת וניחם על הרעה, וכמעט יצא מדעתו, ושם חכם ברוך לא מש מפיו.  ומני אז התקרב מאד אל היהודים ועשה עמהם חסדים טובים, למען יתכפר עונו.  וגם לבו נהפך, עד שאם לא פחד היה מתיהד.  והיה בא תמיד במחשך לעיר היהודים ביום השבת ולבית הכנסת, ונכנס לבית מכיריו ולובש טלית מצויצת, אוכל מפתם ושותה מיין קדוּש (ומוּסְלם קדש היה מקודם), ובכל עת זָכַר חכם ברוך, היה מתאנח בשברון מתנים.  ולא ארכה לו השנה ומחלתו (עם מגינת לבבו) כבדה עליו, ומת בהשנה, וימלוך בנו תחתיו.[309]

הוא ידע את אשר עשה אביו בסוף ימיו בקרבתו אל היהודים, והיה לו לבושת ולחרפה.  והוא הרשיע לעשות, והעניש את היהודים בעול מדהבה, ועלל עלילות ברשע על עושי המלאכה, ואסרם במאסר וביסורים עד שדלם ודלדלם, ומהם ברחו לנפשם.  אבל גם לא ארכו הימים, ונתעוררו עליו מלחמות מכל צד, וכל שריו ועבדיו וחילו מרדו בו והורידוהו מכסאו[310] ושללו כל אוצרות המלך ואשר אצרו המלכים הראשונים אבותיו, עושר גדול, זהב וכסף, ואבן יקרה אין חקר, וכל בית נכאתו, והוליכום למכור במוֹכ'א ובחוֹדידה לחיל שרי אבראהים פחה.  גם החריבו בית המלך והגן הנפלא, לא השאירו לו שם ושאר.  ונשי המלך גרשו מבתי תענוגיהן והנה מבקשות לחם.  ומני אז נשבתה ממלכת תימן ונקרעה לשבעים ושבעה קרעים, ועיר רבתי צנעא ירדה פלאים.  בשנה השניה באו עליהם שודדים ערביאים מן המזרח ושללו ובזזו עיר היהודים והגוים, ואחריהם בא רעב חזק, ואחרי הרעב דֶבֶר נורא מאד, אשר מחצית היהודים ושני שלישי הגוים נפלו שדוּד לרעב ובדבר תמו.  ועד היום היא הולכת ודלה וחסר, צרות רבות ומצירות ספות שנה על שנה, עד כי מיעטו ושחו מעוצר רעה ויגון.  מי' אלפים יהודים שהיו אז, לא נשאר היום הרבע.  מהם ספו תמו מן בלהות, רעב, דבר ומדהבה, ומהם גלו ונתפזרו לכל עבר לערים ולכפרים, עד אין מקום אשר לא ימצאון שם נדחי צנעא, תחת אשר מאז לא נסתה כף רגלם לצאת מהלך שעה חוצה, ובתיהם מלאים מכל טוב הארץ.  והנשארים בעיר המה ברעה ובצרה גדולה.  וגם על הגוים באו צרות מציקות, שתו כוס התרעלה עם שמריה וחרשיה, ואין להם מנוחה מתגרת יד מלחמות מסביב, ומושלים ומלכים יתחדשו לבקרים ויאכילום ראש ולענה.  שוּמה היא בפי כל היהודים והגוים, כי הריגת חכם ברוך היתה נסבה להיות צנעא מוּסר מעיר, וכתר מלכות תימן תרום ממנה, ולהשבית זרע אל-מַהדי ולא יהיה להם תקומה עד עולם.  וה' ירחם על עמו.

אחרי נהרג ר' ברוך ז"ל ימים אחדים, באו יהודים מחַיְדָאן וספרו שאחר חג הסוכות באו שני ערביאים רוכבי סוסים אל המעין אשר מחוץ לעיר ושאלו: איפה היהודי הירושלמי?  ואמרו: כבר חזר לצנעא.  וגם הם הפכו פניהם והלכו לדרכם.  הרב מארי יחיֶא אל-אַבּיַץ' (הלבן) הדיין, אשר ארח לחברה עם ר' ברוך בתחלה, כשמעו הדבר הזה ביקש לו איש כלבבו לשוב בדרך הזה עוד, ולא מצא, וישם את נפשו בכפו וילך לו לבדו, ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה, כי לא חזר עוד.

אלה הדברים, בלי יתרון והוספה, שמעתי מהרב התמים מארי סעיד בן הרב הדיין מארי יחיא אל-אבּיץ' הנזכר, ומהרב הגדול האב"ד[311] נ"י ומהזקן המאושר מארי אל סעיד אל-בדיחי ז"ל, הפקיד מעושי המלאכה שהיו אז למלך אל-מהדי הנזכר, ומשאר זקני העיר, וכולם מתאחדים בספור זה בסגנון אחד.  ודרשתי על החפצים והספרים שנשארו ממנו, אולי אמצא בם איזה רשימות מהמקומות שעבר שם במשך שנתים ומחצה, אם שורש דבר נמצא בם להתחקות עליהם, ולא יכולתי להשיג מאומה, באמרם שהרבה מחפציו היקרים לקח המלך אחרי הרגו, והנשאר שלחו לעַדן לשלוח לאשתו ובניו בעה"ק צפת ת"ו.[312]  ובעדן דרשתי, ואמרו לא ראו ולא ידעו, וגם לצפת לא הגיעו[313].

*

עוד ספרו לי, שלפני שתים עשרה שנה בא לפה יהודי ערבי, לא ידעו מי הוא, אך לבושו כערבי ושערות ראשו קוצות תלתלים ארוכות, והראה אותותיו אותות, ואמר שיעזרם מיד המלך הקשה, ובא אל המלך לעליתו דרך החלון ודבר אתו קשות, ולבסוף נעלם ולא נדע מקומו איהו.

בשנת התרי"ד[314] התנדב עוד חכם עמרם מערבי[315] מעה"ק צפת ת"ו, איש גבור חיל ונבון דבר, לחפש אחר עשרת השבטים ובני משה.  ועבר בארץ חִגָ'אז ובעיר מכּה, שהתחפש כישמעאל ביודעו היטיב לשון ערבי (לשון אמו) וגם קריאתם והקוראן שלהם ותפלותיהם, והיה נחשב אצלם למלומד ולא הכירוהו.  ושם חקר ודרש על בני הרכבים (יהוד אל כ'יבַּר) ולא מצא.  ומשם בא לארץ התימן ולפה ק"ק צנעא, וסבב כמעט בכל הארץ הזאת, והלך גם בעקבות ר' ברוך עד עיר חידאן, אבל לא חרף נפשו לצאת אל המדבר הגדול והנורא ההוא, וחזר לביתו.  וכאשר הלך כן בא ומאומה לא השיג בעמלו.

ובשנת תרי"ז[316] התנדב עוד ר' דוד אשכנזי מירושלם לתוּר ולחקור אחר השבטים האלה, וילך למסעיו בדרך אשר סלל להם ר' ברוך וחכם עמרם הנזכרים.  והאיש הזה, אף כי שִנה בגדיו וטעמו, גדל פרע שער ראשו ולא עשה שפמו וזקנו מגוּדל ולבן, והתחפש לבוא כאחד מקדושי הישמעאלים (דרויש) הנעים ונדים בארצות, אבל כי לא ידע היטיב לשון ערבי ומנהגיהם (אף שבאיזה מקומות עשה עצמו אלם) הכירוהו ושללוהו, וחזר לעיר אל לוֹחַיֶה על חוף ים סוף, ומשם שׂם פניו למדינת כוש (חבש) ועבר בים סוף לעבר השני עיר מַסָאוָה באפריקה, ללכת משם ביבשה לסוָאכּן עד עיר גוֹנדר מלכות כוש, לחקור על היהודים שבכוש[317].  אבל ידיו הריקניות ומעט חכמתו לא מלאו אחר עצתו, ושב לעדן ערב ראש השנה תר"כ,[318] ושם ראיתיו.  כאשר הלך כן בא ומאומה לא השיג בעמלו, רק תלאות רבות ועצומות ילאה מלספרם.  וחזר לירושלם, ובשורה אין בפיו.

סוף דבר, מכל אשר דרשתי וחקרתי והתבוננתי והתחקיתי על שרשי ההגדות והספורים (לא יכילם ספר), ראה זה מצאתי דבר אמת וברור בעליל, שיש בארץ התימן למזרחית צפונית צנעא, במרחק חמשה ועשרים יום על דרך העולה מכּה, יהודים רבים בינות הערביאים והישמעאלים יושבי כפרים ואוהלים.  והמה יושבים שלוים ושקטים עם שכניהם, אין עליהם שבט מושל וקול נוגש, ולא ניכר יהודי לפני ישמעאל, כי כולם חגורי נשק מלומדי מלחמה ויוצאים לקרב עם שכניהם גדוד אחד עם הערביאים היושבים לבטח אתם.  והיהודים, הבאים מצַעְדָה (דקלה) מהלך עשרה ימים צפונה, ואני ראיתים בחַגֶ'ה ודברתי עמהם, מספרים (וידוע לכל) אשר פעמים בשנה יבואו אלה יהודי ערב אצלם ליום השוק הגדול, וידועים הם אצלם ליהודים שלמים, אבל לא התחקו על שרשיהם לדעת מנהגיהם תורתם ואמונתם מי המה, כי לא ישכילו לדעת זאת.  ואולי עליהם יאמרו הגוים ההולכים לחג' מכּה שצריכים לשלם מס (כ'פר) בעברם בדרך הזה, וקוראים להם "יַהוּד אל כַ'יבַּר" לבזיון.  וזולת זאת לא נודע לי דבר ברור.

משפחה אחת יש בצנעא, קוראים לה "משפחת הדני".  ודברתי עם אנשים נכבדים מהם, והגידו לי כי ראש בית אבותם היה משבט דן היושבים בארץ לא נודע.  הוא, ועוד אחד עמו משבט אָשר היושבים עמהם, תעו בישימון דרך ולא מצאו דרכם לשוב למקום שבתם ושבטם, וילכו באשר התהלכו עד שהגיעו לפה צנעא.  והאשרי מת פה אחרי בואו, והדני נשא פה אשה והוליד בנים ובנות, והמה מבני בניהם, ונקראים על שמו "הדני" עד היום הזה.  – – – [319]

 

כט: קדמות היהודים בתימן וקורותיהם.  גדולי הדור וחבוריהם

ואלה האמרים אשר אספתי בפעם הזאת, קבלות והגדות, ספורים של היהודים יושבי צנעא, עיר ואם בארץ תימן יע"א[320]:

קבלה בידם שאבותיהם באו לגור בארץ הזאת שתים וארבעים שנה קודם חרבן בית ראשון.  כשמעם נבואת ירמיה "היוצא מעיר הזאת וחיה"[321] נאספו ע"ה אלף מבני החיל והגבורים משוֹעי יהודה אשר נגע יראת ה' בלבבם, וכהנים ולוים עם עבדיהם וכל קנינם ורכושם, ועליהם חמשה ועשרים שרי בתי אבות (אשר עוד יקראום בשמותם על פי א"ב), ויצאו מירושלם לתור להם ארץ מנוחה.  ועברו הירדן ושמוּ אל המדבר פניהם.  ממקום שבאו לא"י, שם שבו ללכת.  אחד עשר יום הלכו במדבר עד באו ארץ אדום ושעיר ולארץ הזאת.  והמה ראו את הארץ טובה פריה וענפה, כגן ה' כארץ ישראל אין מחסור דבר (כאשר עד היום נקראת גן עדן שבתימן), גם אגודתו על א"י יסדה שמצאו בה כל הארבעה מינים שבלולב, ונחו שמה ויאחזו בה.  וימליכו עליהם מלך מתוכם ושבו אל ה' בכל לבבם.  גם בנו שם המבצר החזק על ההר נֻקֻם והיו שם לממלכה עצומה והצליחו בעושר ובגדולה.  וכאשר עלה עזרא מבבל ושלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו, שלח גם אליהם, ולא באו.  ובא עזרא בעצמו, ולא קבלוהו לעלות עמו, באמרם מראש שאין זאת גאולה שלימה, כי לא הגיע הקץ, ועוד יגלו בראש גולים מירושלם, ומדוע יעפילו לעלות בטרם הגיע הקץ האמתי.  וחרה בהם אף הכהן הראש, הוא עזרא, והחרים אותם בחרמו הקשה.  ואף הם הפכו עליו את הברכה, שלא יקבר בא"י, וקללת שניהם נתקיימה[322].  הם אין להם שלוה ומנוחה.  מנויה וגמורה ששלותם והצלחתם אינה מתקימת ומתמדת בידם, וכמה עשירים חורים ושרים ימצאון אצלם בכל דור ודור, ולא יניחו יתרם לעולליהם וגדולתם לבניהם אחריהם, ואף לאורך ימיהם, כעוף יתעופף כבודם ומאומה לא ישאר בידם.  וגם הוא לא נקבר בארץ הקדש, ומנוחתו כבוד במדבר בצרה.  עד היום שונאים אותו ואינם קוראים בשמו, לא נמצא בכל הארץ איש שמו "עזרא" (רק ילד אחד אצל ר' שמואל אל-ערוסי בעיר שִבָּאם בן שבע שנים שקראוהו עזרא, כי נעשה לו נס גם קודם לדתו וקראו עזרא כי עזרו ה', והוא אחד ואין שני לו) תחת אשר בבבל ובצרה וגלילותיהם רוב שמותיהם "עזרא" על שמו.  ופה רוב שמותם על שם השרים הראשונים שהביאום לארץ הזאת, כאשר אמרתי: אין בית אשר אין שם יחיא (הוא זכריה בעברית) סַעיד (סעדיה) עַוַץ' (עובדיה) (שהם קוראים הצדי בנקודה שעליה כחצי דאל, כבערבי), יוסף, הארון, מוסא, דאוּד (דוד), סָאלִם (שלום), סְלִימָאן (שלמה).  ואך אלה רוב שמותם, והמה מתיחשים לשבט יהודה.  גם מהכהנים יש שמתיחשים לפינחס בן אלעזר הכהן, ונקראים בית פנחס וליהויריב ראש המשמרות, ונקראים בית אל-מגָארי, כאשר כתבתי למעלה[323].

כה האריכו במלכותם ושלותם, עד שקם נביא הישמעאלים הידוע מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, ושלח גם להם לפתוח לו ולא פתחו.  ימים רבים עשו חיילותיו מלחמה עמהם, ולא יכלו להם.  עד שבא הוא בעצמו בחרבו הקשה, ויתיו שמו על משקוף שער העיר, ונפתחו לפניו (הגדות רבות מספרים מענין המלחמה הזאת לא עת לספרם), ובחרב נוקמת הכריעם לטבח, והרבה מהם הכריע להמיר דתם (כאשר עשה לכל הממלכות) ולקבל עול מלכותו ודתו[324].  ועוד היום מראים על כמה עירות שהם מבני האנוסים ההם.  ומני אז היו לו ולהבאים אחריו למס עובד.  וגזירות ושמדות רבות הכבידו אכפם עליהם, אין ספורות למו, אבל ישבו במקומם בעיר הזאת ובבתיהם ספונים על מרומי קרת אצל המבצר הגדול שבהר הנזכר, עד שכבש הסולטאן סֵלִים התוגרמי כל הארץ הזאת[325], והוא עוד הכביד עוּלם והורידם מהמבצר למטה בהעיר, וגזר עליהם לשנות בגדיהם שחורים, ובלי יעטפו ראשם, ושארי גזירות ומסים ועול מדהבה כבד מאד, כאשר ספרתי למעלה.

אחרי ימים לא כבירים חזרה מלכות תימן לקדמותה ליושבי הארץ[326], וישבו בטח בצל מלכי הארץ עד לפני שלש מאות שנה, והם ישבו בעיר הבירה הזאת, ובת המלך הרתה לזנונים והעלילו על איש יהודי, שָכֵן לחצר המלך ומרואי פניו.  ולא שככה חמת המלך עד שגרש את כל היהודים מהעיר הזאת וסביבותיה, והגלה אותם לנוף תִהָאמָה[327] מדבר שממה (מהלך עשרה ימים לנגב מערב צנעא) בין מוֹכ'א לעַדַן, ארץ מלחה וחום נורא מאד, והם היו רכים וענוגים.  הרבה מהם מתו בדרך, והבאים שמה לא יכלו שאת אויר המקום ותחלואיה.  שני חלקים מהם תמו נאספו, וחשבו כי יתמו כולם בדבר ברעב ובצמא[328].

וזאת הקנה אשר קונן עליהם מארי סאלם אל-שֶבֶּזִי זצ"ל מתעז.  ראשי החרוזות: "אני שלום".

 

אזיל דמעותי כמטר יזלו / על בני חמדה בגלות הלכו

נשו לטובתם וגם נתדלדלו / נסעו בחפזון בציה דרכוּ

יום גלתה אוזל[329] וצרות סבלו / שמש וירח בצאתם נדעכו

שפעת בני אמה עליהם משלו / חימה גם קנאה עליהם שפכו

לכל יקר הכרת כבודם נחלו / ומעון כבוד האל להחריב נמלכו

מדרש וגם תלמוד ותורה בטלו / שוטר וגם זקן ידיהם משכו

עיש וגם כימה וסהר אפלו / גם כל מאורי אור מאורם חשכו

את כל גאות ביתם וכספם שללו / כל צר וכל מושל לקשתם דרכו

שמרה אדון עולם ידידים נסגלו / הדורם[330] עדת האל אחריה נמשכו

ראשי ישיבתם לגלות סבלו / לעשות רצון האל ומצות ערכו

יגאל אדון עולם ידידים נחלו / תורה ותושיה ובה נתברכו

לכבוד כתב ידך שנקהלו / תזכור ותצילם בעת יתהלכו

שלום שמי כתוב בחרוזים ננעלו / שמחו בתורת אל ולשמו ברכו.[331]

ובימי הגלות והאבדון האלה נאבדו מאתם כל מחמדיהם וספרי כתביהם וסגולות מחברותיהם שהיו להם מימי קדם.  גם אני ראיתי בעיר הגוים בתי הכנסיות והמדרשות שלהם מלפנים, שממות עולם ושעירים ירקדו שם בעוונותינו הרבים.

ואולם חסדי ה' כי לא תמנו, לא האריך שם ימי גלותם כי שלח נגעים גדולים על המלך[332] ועל ביתו.  הם אומרים שהיה זה עפ"י הרב החסיד המקובל מו"ה מארי סאלם אל-שבּזי זצ"ל, אשר הפליא מכּוֹת המלך האכזר הזה, וינחם על הרעה, ושלח לקרוא להם לשלום שישובו למקומם, רק לא ישבו עמהם בעיר המבצר והמלוכה, ונתן להם אחוזת נחלה גדולה מחוץ לעיר, היא אל קאע ביר אל עזב ("המישור בור הרווק").

ובנו שם בתים למושבותם ועשה להם גם חומה סביב חומת העיר המבצר.  ובימים לא כבירים עזרם ה' ובנו שם עיר גדולה ורחבת ידים.  גם נתעשרו ועלו למעלה, ורבים מאנשי הכפרים נאחזו ג"כ עמהם לדור בעיר, עדי היתה לרבתי עם.  ומארי יחיא הלוי[333] היה אז נשיא בתוכם וראש גולה.

אנשי צנעא נוהגים סלסול בעצמם ואינם מתחתנים עם יושבי הכפרים, ומה גם הכהנים, ואומרים על כמה מהכפרים שהם מבני העבדים או גרים שהביאו עמהם.  עיר קטנה מהלך שעה מצנעא, בית פַרוֶה, שמה אומרים ברוּר שהיו עבדיהם ומרדו בהם, והם פריצים עד היום.  ואומרים שעד לפני מאתים שנה היה עוד לכל משפחותיהם ספרי יחושיהם לכל משפחה ומשפחה.  עד שבא להם איש חכם ועשיר ממצרים, מארי אהרן אל-עראקי הכהן זצ"ל[334], והיה שולחני של המלך, ויקר ונכבד מאד לפניו, ועשה טובות רבות לישראל, וישב שם, ורצה לקחת מהם אשה לבנו מארי שלום, ולא נתנו לו, שלא היה לו ספר היחש, ואמר להם: הביאו לי ספרי יחוסיכם, והביאו לו.  ואמר: כל ישראל מיוחסים הם.  ושרף כל ספרי יחוסיהם.  לא נשאר רק למשפחה אחת בית מארי צָאלִח, ועל הספר היחש הזה טרחתי מאד לראותו ולא יכולתי.  ואחד המיוחד שבהם, מארי אברהם הסופר נ"י וראש הכנסת הזה (אשר ישבתי בביתו שבועות אחדים) הבטיחני להראותו לי, והוא טמון עם חפציו הטובים בהאוצר שיש לו במבצר עיר הגויים (שכּן בעלי הבתים החשובים יש להם אוצרות חנויות או חנויות שכורות שמורות בהמבצר) ולעת מצוא יביא לי.  ועד שהלכתי הפצרתי בו ולא הביא, כי באמת נטרפה השעה לכמה סבות אשר תשמעו עוד.

זה האיש, מארי אהרן אל-עַרָאקי הכהן זצ"ל, היה גדול בעיני המלך והשרים, לרוב עשרו וגודל חכמתו ונדבות רוחו ופיזר נתן, והמלך והשרים קראוהו אל-אֻסְתָא (האומן הגדול), וזה השם נשאר לו גם בישראל.  הוא בנה בית הכנסת הגדולה הנקרא "בית אל-עראקי" (או בית אל-אסתּא) וגם בנה בית הרחצה ליהודים (כי הגוים לא יניחו לרחוץ עמהם), עם כמה בתים גדולים, אשר הקדישם שהכנסות המרחץ והבתים יהיה להוצאות בית הכנסת ולהחזיק ידי תלמידי חכמים אשר ישבו בבית הכנסת על התורה והעבודה.  הוא הרים קרן ישראל בארץ הזאת בעת ההיא.  גם בעיר מוֹכ'א על שפת ים סוף, שהיתה אז עיר ואם בישראל, בנה להם בית כנסת נאה, בנין אבנים ולבנים ברשיוֹם, שישב שמה כמו מושל (כי מלפנים לא הניחום לבנות בנין אבנים בעיר היהודים שהוא חוץ לחומת המבצר, מפני פחד האויב אשר יבוא להלחם בעיר ולא יהיו להם הבנינים למגדלים להלחם בעיר, וכל היושבים מחוץ לעיר היו דרים – גם היום – בבתי צריפים).  והוא בנה שם בית הכנסת בנין אבנים חזק לתלפיות נגד מגדל המבצר, ועודנה שם עד היום הזה (ראה הלאה)[335].  ועם כל טובותיו אשר עשה לישראל ולהגוים ורוב גדלו והצלחתו, לא הניח יתרו לבניו.  ונהפך עליהם הגלגל.  ואני ראיתי מבני בניו מבקשים לחם.  וגם את התנ"ך היקר סגולת מלכים בכתיבת יד נפלא על קלף, שהביא אתו ממצרים או מפרס[336], גם אותו מכרו בני בניו בעניותם.  ולפי מה שמצאתי כתוב על התנ"ך, שפטתי שחי לפני מאתים שנה, וזאת היא:

"נחלתי מאא"ז זצ"ל[337] אני הצעיר אהרן בן יחיא שלום אהרן הכהן עראקי יש"ל (יהי שמו לעולם).  (והיה זה אהרן דור רביעי לאהרן הראשון, ר"ל אהרן בן יחיא בן שלום בן אהרן כידוע כמנהגם).  ולמטה מזה כתוב בערבי בזה הלשון: "אִנְתַּקַלַ (נעתק מרשות לרשות) לעַבּד ה' לדאוּד בן סעיד אל-צארום יצ"ו וַבִּיַדִהִ (ובידו) שטר מכירה מן אל-בָּאִיעִין (מהמוכרים) אבראהים ודאוּד עיאל (בני) הרוּן בן יחיא אלא אבראהים אל-מנזלי מעשה בית דין יצ"ו[338], ומן אל מנזלי אלא דוד אל צארום בחדש חשון בק"ז[339], ועל זה אנו מעידים להחזיקו ביד דאוד אל צארום, והכל שריד וקים הצעיר יחיא בן יוסף...  יחיא בן יודה בטדי יצ"ו".

והנה הסימן בק"ז הוא שני אלפים ומאה ושבעה לשטרות למנינם, שהיא ה' תקנ"ו לב"ע[340].  והיה זה דאוּד הקונה האחרון כמו דור שביעי למארי אהרן הראשון שבא לצנעא.  ואני קניתי זה התנ"ך מבני בניו של דאוּד אל צארום, ששמם יוסף ומשה יצ"ו.  וענין התנ"ך הזה תארו וכתיבתו וזמנו והנרשם עליו עם החדשות והחילופים והמסרות לכל הלכותיו, יחדתי לו חדר לבדו.  וברצות ה' אוציאו לאור ורבים יהנו מאורו.

גם בית הכנסת של הנשיא וראש גולה מארי יחיא הלוי אל שֵיך' זצ"ל גדולה ומפוארה מאד נקראת "בית אל שיך' " ומשפחתו הם ממיוחסי העיר ונכבדיה.  בבית הכנסת הזאת ראיתי תנ"ך מקרא גדולה מדפוס ראשון שנדפסה על קלף נאה ומהודר מאד[341].  עוד בית כנסת גדולה ומפוארה של מארי יחיא צאלח זצ"ל[342].  הוא היה פה רב ואב"ד לגאון ולתפארת וחבר כמה ספרים ראיתים בכ"י (כי אין דפוס בכל הארץ הזאת), שו"ת ופסקים על ארבעה טורים וחבור מיוחד על הלכות שחיטות וטריפות "זבחי תודה"[343], ונתקבלו הוראותיו בכל המדינה (כמרן ב"י והרמ"א זצ"ל), והיה גדול בחכמת הקבלה ובעל מופת לרבים, גם סופר מהיר ואומן היה.  ראיתי ספר תורה ומגלות כתב ידו נחמד למראה.  והיה גם מדקדק גדול ובעל מקרא ומסרה ותרגום, בקי מאד בכל תנועה נקודה וקוץ, כאשר ראיתי חבור בכתב יד דקדוק והגהות  בתנ"ך ובתרגום יפה וברה.  ועשה גם פירוש על סדר התפלה של כל השנה, נוסח התפלות באמצע, ופירושים נחמדים מהצדדים עפ"י הפשט והדקדוק ונוסחאות ישנות ועל דרך הסוד והכונות, וכל הדינים והנהגות האדם מיום הולדו עד שובו לאדמתו, ונקרא תִכְּלָאל (כל בו)[344].  ובו ראיתי שו"ת[345] להגאון רב חיד"א[346] ז"ל למצרים ותשובתו אליו על דבר סיום הברכה בעברית של חול בסוף הח"י פסוקים "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" (שנוהגים פה לאומרם) וחותמין "ברוך אתה ה' המלך בכבודו תמיד ועל כל מעשיו".  והרב מארי יחיא ז"ל החוה דעתו ברחבה, שאם חותמין בברכה זו, שלא לחתום בברכת השכיבנו: "ברוך אתה שומר עמו ישראל לעד", או בזו ולא בזו, רק באחת מהם.  והגאון חיד"א הסכים על ידו, ומרבה לספר בשבח תוארו, ושמו גדול בכל ארץ התימן, והולכים לאור פסקיו והכרעותיו כהלכה למשה מסיני.  ובין פסקיו בשאלות ותשובות ראיתי הכרעתו שאין לברך "על אכילת מצה" על מצה מתבואה שלא נשמרה משעת קצירה לשם פסח (כאשר כתבתי למעלה)[347], שאחרי בירר שיטת התלמוד ודיעות הראשונים אלה מזה ואלה מזה, העלה שהוא ספק ברכה ואסור לברך (כדין ספק ברכה להקל), וכן קבלו עליהם.  ומכלל דבריו בכל תשובותיו ראיתי כי עוד לא שזפה עין כבודו ז"ל שאלות ותשובות ראשונים ואחרונים הנמצאים בארצותינו, ולא בדרכיהם הלך[348].

עוד ראיתי פה (ונתפשט בכל המדינה) חבור יפה בכתב יד על שו"ע או"ח ויו"ד בשם "שתילי זתים" מרב גדול בזמן מארי יחיא הנזכר[349], וזה מעשהו: העתיק בפנים כל דברי מרן הב"י[350] ז"ל בשולחנו ומעט מהגהת הרמ"א[351] ז"ל את אשר נראה לו, והשאר השמיט.  ועליהם עשה שני ביאורים.  מצד אחד כדמות "באר הגולה", מראה מקומות באריכות, ומצד שני ביאור ופלפול כמו קיצר הט"ז ומ"א[352].  והחבור הזה נתקבל בכל המדינה לפסק הלכה, והוא בלשון צח וקל וסדר נאה.  וכאשר עברתי בין בתריו אחת הנה ואחת הנה (לא מצאתי בו כל חדש) אמרתי להרב הישיש והגדול שהראני: "תמיהני על הרב המחבר הזה אשר לפי עניות דעתי שגה מאד (במחילת כבודו) בהמעיטו בכבוד מאור הגולה הרמ"א ז"ל, כי אחת משתי אלה היה לו לעשות, או שלא להעתיק בפנים מהגהת הרמ"א ז"ל, ומה שהיה נראה להמחבר לפסוק כמותו היה לו להביא בביאורו, כמו שהביא דעות גאונים אחרים להלכה או למעשה, או שהיה לו להעתיק בפנים כל דבריו כמו שהם, והבוחר יבחר.  אבל עתה שהעתיק בפנים אך מקצתם, יבינו העולם שרק אך זאת עשה משה (הרמ"א ז"ל) בהגהותיו, ורק על אלה הניף ידו לחלוק ולהגיה, ובשאר הוא מסכים הולך למרן ב"י ז"ל, והרי נגע בכבודו ואל עצם מעשהו".  ובטרם כלותי דברי ענני הרב: "חייך החכם!  כּנים דבריך.  הרב המחבר הזה אחרי כלה מלאכתו בחלק הראשון על אורח חיים נסתמא עין ימינו, ואמר: וי!  וי!  הן זאת בעון שפגמתי ונגעתי באור מאור הגולה הרמ"א ז"ל (כאשר אמרת).  ובחלק ב' על יורה דעה כמעשה הזה כבר העתיק יפה כל דברי הרמ"א ז"ל, וגם צוה בגזרה על הסופרים הבאים אחריו לכתוב חבוריו, שיעתיקו בפנים כל דברי הרמ"א גם בחלק אורח חיים, לא ישאירו דבר.  אבל הסופרים עצלים ואינם ממלאים דבריו, וגורעים וכותבים כרצונם.  עתה ידעתי כי איש חכם אתה ונבון דבר".

ספרי כתב-יד מתנ"ך עתיקי יומין הרבה לא מצאתי פה כאשר פללתי, כי גלותם וטלטולם האחרונים לא השאירו למו פליטה.  והיותר ישנים הם כחמש מאות שנה, והמדוקדקים שבהם הם מהסופר האומן המדייק בניה הסופר.  ואומרים שארבע  מאות ספרים כתב בחייו.  ואם לפלא בעיניכם, גם בעיני יפלא.  גם בת היתה לו, סופרת אומנת.  והראוני ממנה חומש כתב-יד כתוב בסופו: "אל תשיתו עלי חטאת אם תמצאו בו שגיאות, כי אשה מינקת אנכי מרים בת בניה הסופר".  והוא מדויק וכתיבה יפה ומאושרת מאד.

 

ל: שבאם, עמראן וסביבותיהן

עתה העיר[353] נבוכה מאוד, עומדים בין פחד לתקוה מהמלך החדש[354] שמצפים לביאתו לשבת פה על כסא מלכותו אשר בעיר הבירה, כאשר אמרו לו חכמיו וחוזיו, שבחדש אייר בלילה פלוני בשעה פלונית אם יכנס הנה, אז תתקיים ממשלתו ותקום ממלכתו לעד.  ואינם יודעים החדשות אשר יעשה בעיר, אם לחסד ולרחמים, אם למשפט ולשבט.  גם הרעב חזק בעיר, כי מעט הגשם אשר בא לא בעתו ולא לברכה, וצמח האדמה לא צלחה, ואשר צמחה נשדפה.  ועל כן יעצוני לעזוב את העיר הזאת נעמי?[355] ולכתת רגלי למערבית צפונית המדינה, אשר שמה עוד מעט שלוה וריוח ליהודים, עד נראה איך יקום דבר.  ותמכו בידי במכתבי מליצה, תחת מכתבי ירושלם אשר נגזלו ממני.  ובלוית אנשים אשר עזבו את העיר אחר הפסח והלכו באשר התהלכו לבקש אוכל ומנוח מנוגשי המלך, הלכתי עמהם וחזרתי עיר שִבָּאם הנזכרת.   המלך החדש עזב מבצר תִ'לֶא להתקרב לצנעא.  ושלח מלאכיו אל המלך המשנה מכַּוּכַּבָּאן לבוא אליו להתראות באהבה, ולא מילא אחריו.  גם הוא חכם וחוזה בכוכבים וראה באיצטגנינות שלו שלא יאריך ימים על ממלכתו ואין פחד מהדר גאונו.  והלך לנוף עַמְרָאן, וגם משם שלחו לו לאמר: "אל תקרב הלום פן בחרב נצא לקראתך!" ויט מעליהם, וישם פניו לקַרְיֶת אל-קָאבִּל, וגם שם לא קבלהו באהבה.  מעט מעט ירד עוז חתיתו מן ההמון.  גם נפל מסוה האמונה מעל פניהם, כי בעוד האמינו בו שירכיבם על במתי ההצלחה ויגרש את התוגרמים מחוֹדידה ומכל ערי החוף, שמעו כי הפחה שלח צבאותיו ביד חזקה והנם נלחמים על גֶ'בֶל (הר) מִלְחָאן, מבצר חזק תוך המדינה, ומשם יוכל לפנות לו דרך לצנעא, וכמעט שגם יצא עליהם, והוריד עוז מבטחה.  והמלך הזה אך בדבר שפתים הבטיח, ואין עצה וגבורה למלחמה.  ומיראתו שגם בעיר הבירה לא יקבלוהו (כי גם המטבעות אשר הטביע על שמו לא נתקבלו במחיר אשר השית עליהם) מיהר ללכת שמה.

בעשרה לחדש אייר[356] הלכתי משִבָּאם בחברת אנשים יהודים אשר הלכו ליום השוק לעיר גדולה עמראן כמהלך חצי יום (לרגל מהלכם).  בטרם יכיר איש את רעהו יצאנו מן העיר.  חושך וחתחתים בדרך.  עלינו הרים ירדנו בקעות.  כשעה קודם הצהרים הגענו לעיר הזאת.  גם פה לא שמחו לקראת בואי, ולא בשלל צבעים רקמה ידוּ עלי גורל מי יזכה בי תחלה.  רגעים אחדים העמידוני אצל בית הכנסת, כי סגור הוא כל היום, ואנשי העיר כולם סובבים בשוק הגדול בעיר הגוים, עד הלך הנער והגיד להרב בחנותו: "חכם[357] בא לעיר!" ושלח לאמר: "יסוב אל ביתי וסעד לבו".  הביאני אל בית הרב והנשיא מארי סְלִימָאן אל-תֶנְעִימִי[358] נ"י.  פה הנני בבית עשיר ונכבד מלא ברכת ה'.  בית גדול עם חדרים רבים נקיים וטהורים.  לוֹ שלש נשים שאננות עם זרע ברך ה'.  סבוני בעשישות קהוה ומקטרת עשן וסעדוני לחם חטה בחמאה, ותחי רוחי.  ואני מוסב על הכרים (מַדכּא)[359] ומישר רגלי העיפות מני דרך, ומנקה רטית עיני הרכות השזופות מני שמש, עדי נרדמתי.

כי רד היום, בא האיש ממסחרו מהשוק, איש קומה ובעל צורה, קשר מפתחות חנותו ובית אוצרו על שכמו מפה ומפה[360].  זה להם דרך הכבוד להודיע כי איש סוחר הוא, כמנהג ארצות הקדם להתכבד ברוב מפתחות.  והתוגרמים החגורים באזור רחב על מתניהם ישאו מפתחותיהם תחובות בחגורתם בצדו האחת וקסת הסופר ארוכה מנחושת קלל בצדו השנית.  ופה בתימן, באין להם חגורה על בגדיהם, ישאו המפתחות הנתונים בשלשלת מורכב על כתפם מזה ומזה, לאות כי סוחר הוא ופקיד אוצרות.  אחריו בא בנו הגדול אברך יקר מארי יוסף נ"י, כבן כ"ה שנה, איש חכם ונבון דבר ויפה תואר, לא ראיתי כמוהו בכל ארץ התימן (בן פורת יוסף)[361] עם שלשלת מפתחות על כתפו, שיושב בחנות לבדו.  שאלוּ בשלומי והלכנו לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית יחד, כי ערב היום.  כבדוני במקום מושב אל הקיר.  אחר התפלה למד לפני הצבור שיעור הלכה והגדה כמנהג, וחזרנו אל ביתו.

המנעולים והמפתחות עשויות באופן הזה: המנעול הוא עץ, ארכו שלשה טפחים ורכבו טפח, ובאמצע ארכו נחתך בו נבוב עד חצי עביו, ונדבק ארכו לאורך הדלת בשני מסמרים גדולים, ובתוך הנבוב נכנס עוד עץ ארוך לרוחב הדלת (כשְתִי וערב) אשר בהסגרו נכנס בחור הקיר לעומתו הסוגר הדלת עם הקיר, וזה נקרא כף המנעול.  ובעץ הראשון (השְתִי) יש חמשה, ששה או שבעה נקבים למעלה ממקום הנבוב, ובהם מסמרים דקים, אשר בעת יסגר הערב בחור הקיר יפלו המסמרים בנקבים אשר לעומתם בעץ הערב ולא יפתח עוד, כי המסמרים אלו מעכבים להוציא עץ הערב מהקיר בלי המפתח, אשר גם הוא עץ מרובע דק כמדת אצבעים בעביו ובראשו נתונים מסמרים כמספר המסמרים ההם, והוא יובא בהחלל הארוך הנעשה גם בעץ הערב עד לעומת הנקבים ויגביהו המסמרות שנפלו בהנקבים, ואז יפתח בהמשכו לעץ הערב מחור הקיר וחוצה דרך הנבוב שבעץ השתי.  וכל מנעול יש לו מפתח מיוחד במנין וערך המסמרות והנקבים הנטועים בהם, שאינם דומים זה לזה.  ובצאת האיש מביתו ורוצה לסוגרו מבחוץ, יש חור בהדלת אצל המנעול, והמפתח עשוי כמין כף פשוטה בעלת שתי צלעות, ומכניס המפתח מבחוץ דרך החור הזה ומכניסו בחלל כפת המנעול, סוגרו ופותחו בו.  ולפעמים יצלח ביד איש הרגיל בתהלוכות מנעול פתחו לפותחו גם בלי המפתח, בהכניס ידו דרך החור ומנענע הנה והנה עד יגביהו המסמרות למעלה ויסור הערב מהשתי.  וזהו: "דודי שלח ידו מן החור (שיר השירים ה' ד') (שבדלת נגד המנעול לנסות אולי יכול לפותחו בהמשך מן הערב לחוץ) קמתי אני לפתוח וגו' וידי נוטפות מור על כפות המנעול" (הוא עץ הערב הסוגר היוצא ונכנס ככף איש לפותחו אני בעצמי).[362]

הרב הנכבד הזה[363] הוא אחד מגדולי הארץ הזאת, חכם בתורה ועשיר, איש דברים ונכבד מאד בעיני הגוים ומושל הנוף הזה.  ועל כן כל בני העיר נתונים תחת פקודתו ומנהלם במישור על דרך התורה והמצוה.  האיש הזה גם הוא מפליטי צנעא, זה ט"ו שנה אשר ברח מפני חמת המציק שהעלילו עליו ועל שני אחיו, ובאו לחסות בצל המושל הזה, ומצאו חן בעיניו וסחרו את הארץ, וה' עזרם, גדלו והצליחו ויושבים לבטח.  גם הרבה מפליטי צנעא נמלטו ובאו הנה.  אמרו לי שבעת בא הרב הנזכר הנה, היו היהודים יושבי העיר לפנים מעטים ורעים וגסים בתכונתם כעובדי אדמה, אשר זה מלאכתם, ולא ידעו משום דרך ארץ, וגם קלי הדעת בדת, עד כי גם בשבת לא החליפו בגדיהם.  ובית הכנסת קטן וריק, ועול המדהבה כבדה עליהם.  עתה יושבים פה כמאה בתי אבות ושני בתי כנסיות גדולים.  רובם ככולם יראי ה', ומהם עשירים מביני מדע ומלבושי כבוד (לפי דרכם).  רובם מתפרנסים בריוח מסחר ידם, חייטים, תופרי נעלים, עושי עורות כבשים, עובדי אדמה, כורמים, חרשים, צורפים, ויושבים לבטח.

למחר אחר סעודת הבוקר אצל בן הרב, מארי יוסף הנזכר, הם הלכו למסחרם בחנויותיהם אשר בעיר מבצר הגוים, ואני הלכתי לבית הכנסת לעשות מלאכתי, לדרוש בספרים אשר פתחו לפני.  והנה מארי יוסף עם אחד ממשרתי שר העיר בא ואמר לי: "הנה השר קורא לך לעמוד לפניו".  אמרתי לו: "אם תלך עמי והלכתי".  "אל תירא, חכם יעקב!" אמר לי "אני אבוא אחריך".  אחד מהנערים שלח עמדי, ומשרת השר הוליכני עמו.  באתי לפניו, עמדתי אצל הפתח ואקוד מרחוק, כמנהג המדינה.  הנער העברי ישב במסדרונה בחוץ, ואין איש עמדי.  השר דבר עם יועציו, ומשרתיו עומדים מימינו ומשמאלו, והוא מביט עלי מרחוק בפנים נזעמים להפחידני.  אחרי רגעים שאלני: "מאין תבוא?".  "מירושלם", עניתיו.  "מדוע באת הנה?" "הלא ידעת, אדוני, אנשי ירושלם מסבבים בתבל לבקש אוכל למו".  "איזה הדרך באת?" "דרך חודידה".  "מתי באת?" "זה לי כארבעה חדשים".  "הלא אספת כסף לרוב?  תחייב לתת לי חמשים שקלים".  "הלא שמעת אדוני כי בשוּק אל-רבּוּע אל-חֵימִי גזלו כל אשר לי, ועתה לעבדך אין כל כאשר אדוני רואני ערום ויחף, והעולם בצער מאין לי שקלים?".  הוא עיניו מפיקות מורא ופיו מלא זעם.  כמעט צוה להוליכני בית הסוהר.  ושם אחד מאנשיו ישב אצלו, שאלני: האתה זה היהודי אשר ראיתיך בחודידה עם הכ'וָאג'א[364] הסוחר הנוצרי סטיפאן?" – "כן אדוני".  החזיר פניו אל השר ואמר לו: "לא הכרתיו היום, משחת האיש מראהו, שם ראיתיו כמו כ'ואג'א, לבוש בגדי כבוד, מצנפת אדומה ועטרת משי על ראשו כתורכי, גם היה הכ'ואג'א אצל הפחה התורכי וכבדוֹ בקהוה".  אז רפתה רוחי מעלי, כי יראים הם מהפחה שבחודידה, כי כל מסחרם שמה, וצריכים לבוא שם תמיד, ואם יפגעו במי מהתורכים ויוָדע להפחה, יתפוס מהם כל הבאים שמה.  ואמר למשרתו העומד אצלי אשר הביאני: "הניחוהו וילך, אני אדבר עם סלימאן (הוא הרב והנשיא)".  בצאתי פגעתי מארי יוסף, בא לקראתי מרעיד.  ספרתי לו כל הדברים.  אמר: "ברוך ה' שיצאת בשלום, אנחנו פללנו שנצטרך לתת עבורך כמה שקלים.  זכות ירושלם!"

בעברנו על אחת החורבות השוממות, הראני שבמקום הזה חפרו לפני שנה, ומצאו בעבי האדמה לוחות נחושת חרוּת כתב ולשון לא ידעו, וכמה צורות מפותחות גם מוצקות, פסלי חיות ושרצים, הנראה שהיו לעובדי אלילים הקדמונים, והתיכום ושברום לעשות מהם כלים, אף שכבר נחלדו מרוב ימים.  חקרתי אולי עוד נשאר מהם שלמים מהלוחות או הצורות, כי היהודים קנו, ולא נמצא עוד מאומה, כי לא ידעו מה הוא.  פה נחתי עשרה ימים והלכתי בלוית אנשים מפה לערי ישראל קטנים הסמוכות בנוף הזה "בִּלָאד אל-הַמְדָאן".  בעיר אחת קטנה, סוּדֶה, מצאתי הרב החסיד מארי סאלם, סגי נהור ומלא באור תורה וחכמה ויראת ה' הקודמת, וביותר בקבלה, גימטריאות, ורמזים אין מספּר, בקי ברמב"ם נפלא מאד, והיה חייט, ועתה בניו היקרים מפרנסים אותו מזאת המלאכה.  כמהלך חצי יום משם עיר קטנה, אל-קָארֶה, שם ספר תורה ישן נושן, קוראים אותה "אל מְקָאלִחִי", קדוש להם מאד.  אין מוציאים אותו רק ביום הכפורים.  ורבים מהמדינה הזאת הולכים להתפלל שמה, כל אשר לו חולי ומר נפש, ונודרים מכל המקומות נרות שעוה ושמן לספר התורה הזה, ושבועה חמורה משביעים בו.  נגפתי רגלי לראותו ואין כל חדש.  ספר תורה ישן מאד כתוב על גויל אדום גדול באותיות גדולות, וכבר נפסל מרוב ימים, שאין לברך עליו.  ואמרו לי שכתבוֹ בימים קדמונים איש אלקים קדוש בקדושה ובטהרה, והרבה נסים נעשו בו, וכמה פעמים נגנב ונגזל, וחזר למקומו מעצמו, וגם הגוים מכבדים אותו[365].  על חג השבועות חזרתי לעַמְרָאן, חוגגים שני ימים, ד' וה'.  היינו נעוֹרים בלילה ולומדים כמנהג כל ישראל.  התרי"ג מצות של ר' שלמה בן גבירול (הזהרות) קוראים ביום קודם קריאת התורה, מחצה ביום ראשון ומחצה ביום שני.  מגילת רוּת קוראים אחר הצהרים עת יתאספו לבית הכנסת כמנהגם.  וכל אחד קורא פסוק או ענין, והנערים מתרגמים הכתובים גם בערבי, יפה אף נעים.

 

לא: סביבות עיר כּוֹחלאן, חג'ה, וחזרה

אחר חג השבועות שמתי פני מערבית צפונית, ונלוה עמי יהודי להלוך לעיר כּוֹחְלָאן מהלך יום מפה.  יצאתי ברגלי יום י"ג סיון[366] קודם אור הבוקר, והלכנו לאט לרגלי.  בצהרים הגענו לעיר קטנה של יהודים מימין הדרך, כט"ו בתי אבות, כולם עושי קדרות וכדים.  ונפשנו מעט וקמנו ללכת.  במהלכנו בדרך לבדנו ראה חברי והתבונן על ערבי אחד מביט אחרינו מרחוק ושומר ארחינו, מתחמק בין הסלעים, פעם מתקרב פעם מתעלם, כחפץ לשלול.  אבל בכל עת פגענו אנשים בדרך עוברים ושבים, וארחנו לחברה עם גוים אשר הלכו אחר משא חמוריהם, ומיהרנו ללכת אחריהם.  הפחד השכיחני לנוח ולזכור כי עיפה נפשי וגרוני נחר מצמאה, עד בואנו קרוב לעיר קטנה עוד, ובה מעט יהודים במורד ההר, וישבנו אצל בריכה ישנה ומים אין בה, ולשוני לחכי דבקה.  אמר לי חברי: "אתה עמוד פה, ואני ארד לעיר היהודים להביא לך מים וצליל לחם, אם אמצא מי מאנשי העיר בביתו".  הוא הלך ואני נשארתי לבדי.  ופתאום והנה הערבי עומד אצלי: "תנה לי לחם".  "מאין לי לחם?  המתן עד שיבוא חברי, אולי דבר מה יביא ואתן לך".  החזיק בשמלתי על שכמי ויאמר: "תן כסף".  "הכיס ריק" אמרתי לו.  כבר קצף וירם עלי במטהו.  התחננתי לו: "אין עמדי".  "פשוט בגדיך".  ידו אחת אוחזת במטה אשר בכפו, ובידו השני מחפש וממשש בבגדי המטולאות.  בין כה וכה ראיתי אנשים יורדים מההר ממולינו, וצעקתי עליהם לעזרה, ויענוני מרחוק.  ויפן הגזלן ואיננו.  ברעדה עמדתי כחצי שעה, וחברי בא ובידו בקבוק מים ופת לחם שעורים.  ספרתי לו את אשר קרני ואמרתי: "לא אלך עוד מזה הלאה, כי רד היום ואנחנו לבדנו בדרך".  "ומה נעשה פה, כולם עניים מרודים, ומה נאכל בערב?" "ויהי מה", אמרתי, "נסור ונלון פה בין היהודים, כי עיף אנכי".  שמע אלי, ונסר מהדרך וירדנו במורד ההר לכפר הזה.  ואחד בא מן השדה והביאני אל ביתו.  "מחר יום השוק" אמר לנו "והשכמתם והלכתם לדרככם כּוֹחְלָאנָה עמי ועם חברי ההולכים לשוק".  אכלנו מלחמו בטוב לבבו, ותחי רוחי, יהי מבורך.

למחר יום ה', בשליש היום, הננו בעיר כּוֹחלאן.  עיר היהודים יושבת בסתר ההר במקום בצעים ואשפתות.  גגה של זו, מסלול ודרך לבית שברחוב העליון.  ככה נדמה לי מרחוק כקברי המתים שבהר הזתים.  בדרך עקלתון יורדים אליה במעלות בית חורן, עקב בצד אגודל.  אך מעט גשם היה ויהי לאגם מים, לא יכולתי לשלוף נעלי מרפש וטיט חלאה וזהמה, עד באתי ברחוב התחתון לבית האיש החכם מארי יוסף נ"י קרוב ממשפחתו לאיש הבא עמדי.

פה כשבעים בתי אבות.  עיר ישנה מאד, ומעט מאנשי צנעא בתוכה.  גם פה חלק לבם לשני בתי כנסיות, אחד גדול ואחד קטן, וסבת מחלוקתם על דבר שני שוחטים אשר נפסלו מהבד"צ[367] דצנעא.  אנשי העיר באו לזעוק אלי שעל חינם נפסלו, והאחד מהם מומחה, אם רצוני לבודקו ולסומכו.  וגם השני אינו שומע להם ושוחט בחזקה.  אמרתי להם, כי לא מן הדין הוא שאדייק אחר מעשה בית דין הגדול של צנעא, חלילה לי להתיר מה שאסרו גדולי המדינה.  וגם פה לא אוכל בשר, כי אפילו מהשוחטים המוסמכים אינני אוכל עד אבדוק בעצמי, ורק לעוֹף.  בבית מארי יוסף זה – הוא ואשתו חייטים ומתפרנסים בכבוד – ירא ה' מכובד, עשיתי שבת כאשר עשיתי.  כל יום השבת היה גשם שוטף עד לא יכולנו לצאת החוצה, ובמוצאי שבת קודש נאספו אלי ראשי נכבדי העיר, וקראתי אליהם לשלום בין שתי המפלגות.   ולפי שעה עלה בידי והשלימוּ ביניהם וברכוני.

למחרת יום א' בטרם יכיר איש רעהו נאספו רוב בני העיר ללכת אל השוּק הגדול אשר בין הרי חַגֶ'ה צפונה, גם בנו הגדול של מארי יוסף, והלכתי עמהם.  בכל אשר התהלכתי עד כה לא פגעתי בדרך קשה צרה ומסוכנת כזה.  עָלִינו בהר גבוה עד חציוֹ, ועוד לא האיר היום, ופנינוּ לארכו.  והיה לימיני עמק חד וחרוץ אשר בהביטי מטה אחזני שבץ ושׂער אחז ראשי, ומשמאלי הר גבוה ותלול צור מוצק נצב כמו נד, והמשעול ביניהם מוּצר כמלא רוחב העקב.  ואם אתעיף עיני כמו רגע וארד דומה לרסיסים.  שמתי נפשי בכפי ועיני אל דרכי, בל אטה מני אורח.  אחר שעה יצאתי לאור מדרך חצר מות הלזו.  החילותי לרדת בעמק.  פה לא יכולתי לצעוד ברגלי, פן אהיה כשעיר המשתלח.  להר הזה קראתי: עזאזל.  והפכתי את פני, זחלתי על בטני כזוחלי עפר.  למטה בעמק התפללתי תפלה קצרה (הם כבר התפללו בנשף לילה) בעלות השמש מעלה אחת.  שם מים מוּגרים במורד.  עברנו מיכל המים, ועוד הר תלול לקראתינו אשר לא יכולתי לעלות בו רק על ידי ועל רגלי.  האנשים אשר ארחוני לחברתם קללו את יומם שהביאוני עמהם, כי אץ להם השוּק, וכצבאים על פני המישור ירוצו ולא יעפו, על כן עזבוני על יד נער אחד בהבטיחי לו שכרו להלוך אתי לאטו.  עליתי גבעות, ירדתי בקעות, ועל כל עברים פלגים יבלי מים, וקול מים רבים הנופלים מצורי הגבעות ונוזלים על כל אפיקים.  פה עצי הקהוה הטוב והשָמֵן, אשר תחת צאליהם נחתי ונפשתי כל עת ומימיהם הקלים והמתוקים היו משיבת נפשי.

עד קרוב לצהרים באנו אל השוק הגדול בעמק, שפלה בין רוכסי הרים גבוהים סביב לה מכל עברים.  פה קול המולה גדולה מהמון אנשים רבים מכל סביבותיה.  וחנויות רבות (כהחנויות אשר ראית תארם כבר למעלה) מכל מיני ממכר ומרכולת.  ורבים נפוצים על פני הבקעה ותחת הגדרים וצללי האילנות אשר מלאכת ידיהם ומסחרם שטוח על פני הארץ לפניהם.  גם יהודים רבים מכל העירות סביב, סוחרי בגדים ומטפחות, רוכלים, חייטים, תופרי נעלים, מעבדי עורות, קדרים, חרשי ברזל וצורפים, עושי אבק הטבק, ועושי כל מלאכה, הנם פה, וכולם רצים ושבים.  הנער הבא עמי הכניסני לחנות איש עשיר ונכבד, ר' אברהם אל-כּוֹחְלָאנִי, מתושבי חַגֶ'ה, סוחר ורוכל ומוכר טבק.  חנותו מלאה מפה אל פה קונים ומוכרים.  נתן לי שלום.  "סוב אל אחורי החנות, שם עומד החמור ובני משרתי במלאכתם, שב אתם ויסעדו לבך".  "ברוך תהיה".  השיבו נפשי בבקבוק קהוה ומקטרת עשן וצליל לחם דוחן מעשי מרחשת, ואנפש מעט.  "אל תעמוד עמדי פה" אמר לי האיש "רבים עתה פה עם הארץ, ואיש זר למוּזר להם, ואנחנו אך בפנות היום לערוב נעלה העירה, ולא תוכל לרדוף אחרינו כי עוד רב ממך הדרך".  ושכר נער מבני העיר לעלות עמדי, גם שני גוים ממכיריו עלו אתנו, ויחל פניהם לשוּם עיניהם עלי.

ועליתי עמהם בין רוכסי ההרים שפלת עמקים והרים גבנונים, גם מישור גדול עברנו, ארץ טובה ושמנה, גם חום קודח בזיקות בוערות כלפיד, והיא שלשה ימים מהים סוף לחוף אל-לוֹחַיֶה[368].  ומפני חִצֵי היום המזיק פה מאד, כסיתי את ראשי בשמלתי אשר נשאר לי אדרת תורכי, והיה רע בעיני הישמעאלים שהלכו עמי, כי לא יכול איש עברי לעטוף ראשו בשמלתו לפני הישמעאל, כי חרפה היא לו.  ואחד מהם מנעני בחזקת יד, אף כי הטה עלי חסד לשמור דרכי, ודבר אלי טובות כבקשת הסוחר הנכבד הנזכר.  בנטות היום הגעתי לעיר היהודים מחוץ לעיר הבצורה חַגֶ'ה.  הכניסוני לבית הרב מארי סאלם בן יחיא נ"י, איש זקן שוכב על ערש דוי בחולי הכווץ, והוא עשיר מסוחרי הארץ ועושי טבק השאיפה, ובנו מארי יחיא על הבִית, וחתנו מארי יוסף סִרִי הלוי נ"י יקר ונכבד.

פה כששים בתים ושני בתי כנסיות, ושלות השקט ביניהם.  רובם עשירים ויושבים לבטח, ומושל הנוף הזה מטה חסד על היהודים הנותנים לו המס וסוחרים את הארץ.  מפה והלאה יראתי לחרף את נפשי ללכת הלאה לערי ישראל הקרובים והרחוקים השוכנים על ההרים ומרומי הגבעות, כי שמה עריצי גוים שקוראים להם "עמלק" ו"בני עמון", (קָבָּאיל), גם חום היום הוא קודר פה, וישבתי שבועים בעיר הזאת.  רוב יושביה מפליטי צנעא, גם הם, הרגילים במקומם באויר ממוזג וצח ופה חום בוער ואויר עכור, על כן לא יגיעם תאות מאכל בצהרים אם לא ירחצו ויטבלו בכל יום כל גופם במי מקוה קרה תחלה, ואחר ישבו לאכול.  גם פה ראיתי אנשים יהודים באו מעיר צַעְדָה (דקלה) אשר הגידו לי באמת, שעוד עד כ"ה יום רחוק מהם צפונה מזרחה יש יהודים יושבי אהלי קדר, ופעמים בשנה יבואו אצלם ליום שוק גדול וקונים מהם גם ספרים, והם יהודים גמורים, ואין עליהם עול משא מלך ושרים, והם מלומדי מלחמה ואין עליהם קול נוֹגש.

הרב מארי סאלם נ"י, איש שיבה, מלא רוח דעת ויראת ה', בעל מקרא גדול והלכות ואגדות, וגם הוא מנפוצות צנעא, אבל מחלתו כבדה עליו זה שנים, מחלת השבץ והכווץ, אשר בעתות ידועות תאחזהו ותלפתהו ויהיה כגבר אין אֱיָל, כן כמה ימים, עד תרפהו והיה כאחד האדם.  שוּמה בפיהם שעל מריבה שהיה לו עם שותפו אשר עזבו עשה לו מעשה כשפים, וזו חליו אשר רפואות תעלה אין לו.  ובקשו אותי להסיר ממנו הכשוף (כי הרבה בעלי מלאכה זו הקילו לו מעט) ע"י השבּעוֹת וקמיעות, אולם התבוננתי כי האויר העכור ותגבורת החום אשר לא הורגלו בו אנשי צנעא יוליד בהם תחלואים שונים, ומה גם לאיש בריא ושמן כמוהו, ומאכלם חם מהאש יאכלו, ומתובל במרבית בשמים וזנים, וביחוד הבושם הַיְל[369] שרגילים בו הרבה, והוא חד וחם מאד.  ואמרתי לו בשבועה: "לא אדע להשביע רוחות רעות, והמזיקין אינם נזוקין מקמיעות שלי, אך עצתי תקום מאלף השבעות לשתות בכל בוקר משקה מורקת ולא יאכל מאכלים חריפים וחדים מבושמים וחמים, ויגרש הרוחות והמזיקים מכח דמיונו, ורוַח לאדוני.  עלוקות המוצצות דם אין בכל הארץ, צרעה ספרדית לא ידעו, גם הקזת דם מהזרוע לא שמעו.  אך בקרנים ימצצו דם מהעורף, וגדול הכאב מאד.  וזאת לא מנעתי ממנו, כי במקום שאין זכוכית גם בקרן ימשך הדם.  ובימים אחדים אשר ישבתי בביתו סר הכשוף ממנו והיה כאחד האדם.

אחר שבועים לשבתי פה, שכרתי חמור לרכוב מאיש יהודי עמראני השבים מהשוק עם סחורות תבואה וזרעונים ועורות וכדומה.  יצאנו ביום שלישי בין הערבים מפני חום היום, ולא שבנו בדרך אשר באתי בה, והלכנו דרך המלך עם אורחה גדולה וישמעאלים.  רכבתי במקומות המישור יום ד' ויום ה' עד קרוב לצהרים.  יום השישי ערב שבת קודש לא רחוק מעמראן ירדתי, באשר הרבה עוברים ושבים מהשוק, ומדוע אהיה לזר בעיניהם ולא יורידוני?  וכבר נסו כפות רגלי להלוך, ובין הערבים נכנסתי בעיר.  בעל החמור הביאני אל ביתו ושבתּי אצלו.  וביום השלישי חזרתי עם החוזרים מהשוק לעיר שבּאם.  פה התענגתי גם שבת קודש בראותי פני ידידי הרב הגדול החכם הצדיק מארי יחיא אל-בּדיחי נ"י אשר היה פה לדרוש שלום בואי.  ואחר השבת ארחתי לחברת שני אנשים אשר הלכו לעיר קַריֶת אל-קָאבִּל בדרך אשר באתי בה בתחלה.

בעשרה בתמוז[370] באתי העירה.  עתה תשמענה אזני קללות ובהלות, נאצות מפלצות, על המלך החדש[371] אשר חשבוהו למשיח, כי נהפך למשחית.  ליל ט"ו אייר נכנס לצנעא הבירה וישב על כסא מלכותו, ותהי ראשיתו רשעתו.  למחרת קרא לנשיא של היהודים, ופקד עליו להביא לו מתנה מהיהודים שמונה מאות שקלים, והנשיא הוסיף מדעתו עוד שבע מאות, שזה דרכו ובאלה יחפוץ.  הוי נשיאי ישראל!  (יחזקאל כ"ב, ו'), זולת המסים הקבועים וכסף גולגולת הנקחים פי שנים ע"י הנשיאים האחרים ומשרתי המלך.  ורבים מהנברחים אשר שבו לרגל הבטחת המלך החסיד, המקוים לאור והנה חושך, שבו לבית הסוהר, ועל עושי מלאכת המטבעות הכביד עולו בהעלילו כי הסיגו כסף סיגים, כי עמי הארץ לא קבלום במחיר אשר הושת עליהם.  אז האמינו כי אין אמונה בו ולשוא בטחו בו, וכי עוד נכונו להם שפטים אשר לא יוכלו שאת.  ואלה אשר התנשאו את נפשם לשוב לשבת בבתיהם ולחיות בצלו, נסוגו אחור וגרו באשר גרו.  גם הרב הגדול מארי סלימאן[372] נ"י, האב"ד דק"ק[373] צנעא, נואש מלבוא עוד העירה.  וישב כאסיר בעיר הזאת, ופחד להכנס עוד בצנעא אף בסתר.   גם הרעב חזק בעיר, ואשר קוו לשנה טובה צמחה ולא לברכה, והשדפון אכל כל יבול ושדי תבואות אומללו, כל פנים קבצו פארור, וכל לב תאנח בשברון מתנים.  לא ידעתי נפשי, אם אכנס עוד לצנעא, אם אחדל.  הייתי פה עד אחר תענית טו"ב בתמוז[374].  השגתי צליל אחת לחם שעורים עם טבול תלתן (חלבּה אשר ראית למעלה מה הוא), והיתה לברוֹת לי הלילה שלפני התענית ולהשיב נפש אחר התענית.

מפה הלכתי לעיר רַוּצָ'ה,  מהלך שלש שעות לדרום[375].  בה כשבעים בתים יהודים, תחת מושל (קָאצִ'י)[376], אשר לא נתן צוארו עוד תחת המלך החדש, אף כי קרובה היא אליו.  רוב יושביה מפליטי צנעא אשר בנו להם בתים ובית כנסת גדול וישבו בה.  גם פה חלק לבם שתי קהלות.  תושבי העיר לפנים, אנשים קשים בני צרויה, ופליטי צנעא אנשים יקרים ונכבדים, והמה כפופים לרגלי התושבים הנבזים ושפלים אך נכבדים בעיני המושל במלשינות.  מארי סאלם אל-קאפח, איש יקר, תלמיד חכם וירא ה', הביאנו אל ביתו, וישבתי אצלו יום השבת.  ומפני המריבה והקנאה שבינו ובין נשיא העיר התושב, הודיעו להמושל הקאצ'י כי באתי אל ביתו.  ושלח אליו להביאני אצלו, וענה: "שבת היום" ולי לא הגיד, לבלתי עצבי ביום השבת.  ביום הראשון השכם אמר לי: ברח לך לצנעא!  והוא בעצמו (כי לא מצא אחר) הלך עמי לשלחני בטרם יכיר איש רעהו, למען יחזור לעירו בבוקר ולא יִוָדע לאיש.  מיהר מאד מהלכו, והדרך ישר בין שדי תבואות, גנות, קוצים ודרדרים, ואנכי לא ידעתי מה זה ממהר, אך ראיתי כי בכל רגע מחזיר פניו ומביט מאחריו.  הסיבנו דרך אחרת, וכשעה אחר יצא השמש ואני בשער צנעא.  הביאני אל מול השער ויאמר לי: "שאל לך בית מארי יחיא אל-כּהן".  והוא חזר מפה בבהלה.  הקָאצ'י ידע כי נמלטתי, מיהר משרתיו לרדפני ולא השיגני, ואחרי ידע כי האיש שלחני והצילני, הביא בסד רגליו ונתן עליו עונש כסף.

 

לב: פעם שנית בצנעא.  קרוא עצרה.  תּנעם.  הר השקדים

כ"ה תמוז[377] שבתי לצנעא.  ובאתי לבית הדיין הראשון הרב מארי יחיא אל-כּהן נ"י (כי הרב האב"ד מארי סלימאן[378] נ"י לא בא עוד העירה מפני הפחד), והוא איש זקן ושבע צרות, יקר מאוד לכולם, והוא מתנהג בחסידות, מקובל אלקי, מארי דעובדין[379], תורתו אומנתו, סופר מהיר, וחובר חבורים, ורוב ימיו בעסק הקבלה ועבודת ה'.  בבואי לבית מדרשו של הרב הזה מצאתי אסיפה גדולה, ומשרתי המלך נוגשים עליהם.  גם מסבבים על הבתים להביאם אל האספה, וקול צוחה בעיר, כל גבר ידיו על חלציו.  "ומה קול הצאן אשר אנכי שומע?  כצאן לטבח יובל".  המלך החדש[380] העמיס עליהם עוד מסים חדשים, חדשים לבקרים, שכר הפתחים והחלונות, עד כי קשה כח הסבל.  מהם ברחו, מהם התחבאו, מהם ביתם ריקם, ומהם הובאו במאסר.  והרעב חזק בעיר, קווּ לישועה ואין.  עול המדהבה עוד הכביד.  חכּוּ לשנת ברכה, והנה קללה.  כי גם מה שנזרע וצמח אחר הגשם של ניסן נשדף ויבש, כי לא היה עוד גשם ומלקוש בסיון ותמוז[381].  ולרגלי הרעב באו גם תחלואים ומיתה פתאומית רחמנא ליצלן.  והסכימו בהאספה לחלק המס הזה על הבתי-כנסיות, להעביט ולמכור פליטת ההקדשות שנשארו בהם.  ישבתי מַשמים בתוכם, ואין איש פונה אלי לאספני בצל קורתו.  ושם נמצא איש ירא ה' מארי אברהם נ"י, מבני בניו של הרב הגדול מארי יחיא צלאח[382] זצ"ל, והוא סופר מהיר, שו"ב[383] וחזן הכנסת של זקנו הרב הנזכר, אשר ביתו בית ועד לחכמים מאז ומלפנים, ובחסדו ריחם עלי והביאני אל ביתו.  וישבתי עמו עד אראה איזה הדרך אשוב לשלום.

ערב שבת קודש רחצתי במקוה, משחתי ראשי וזקני, וכחלתי עיני כמנהגם, ולעיני הרכות מצאתי בזה רפואות תעלה, ולבשתי המצנפת האדומה אשר היתה לי למנה בזה מהאיש[384] (אשר פתוני ללובשו בשבת קודש בין היהודים, אשר אין גוי עמהם בעיר), גם צפנתיה במטפחת כמנהג ירושלם.  ופה עשיתי לי על חג השבועות בגד עליון ארוך, ולבשתי פה היום.  ויצאתי ברדת היום מביתו של מארי אברהם בעל הבית ללכת לבית הכנסת שלו הקרובה.  ויהי אך יצאנו מפתח החצר, פגשנו שני ישמעאלים ברחוב.  הביטו עלי בקנאה, אמרו: "זה תורכי".  אחד נגש אלי ואחז במצנפת: "למה זה הצנפת כן?  כי לא יעשה כן במקומנו".  "כן אני מַצניף בירושלם".  "תורכי אתה?" "לא, יהודי אנכי".  "ולמה תלבש כן?" "אני לא מיהודי תימן, ובמקומינו כל היהודים לובשים כן".  "אבל פה לא תוכל ללבוש כן".  "ולמה?" מארי אברהם נפלו פניו ולבו, והתחנן עליהם לעזבני, ואנכי אומץ לבבי לא עזבני ומדבריהם לא חַתתי.  הניח המצנפת ואחז בזקני, אמר: "זקנך נאה" ועומד כמקנא על הדרת פני ובגדי.  אמרתי לו: "אם אחזת בזקני ואני בירושלם או במדינה אחרת, הכיתי על לחייך כה וכה".  אז חרה אפו מאד ועזבני, ואמר למארי אברהם: "אני הולך להביא לו שמש (רסוּל) מהשופט שביזה אותי ככה, ומידך אבקשנו".  והלכו להם.  הוא נרעד ונרתת.  (כי המנהג פה שאם אחד שולח שמש לבעל דברו, עוד לא נעשה דבר, הנתבע משלם שכר השמש ונותן לו מאכלו ומשתהו כטוב בעיניו, וזה קודם המשפט).  וירץ אחריהם לרצותם, ונשק כנף מעילם, ולא נשאו פניו.  ואני אמרתי: "לכו, גם אני אעלה אל המלך, אשר מכיר אותי ואבקש משפט עליכם".  בין כה וכה מהומה גדולה בבית הכנסת.  החכם בסכנה, שכּך דבּר עם שני גוים, וימהרו אל הנשיא שיעלה אחריהם לרצותם ולא מצאם, ויתעצבו מאד.  ואמרתי להם: "אל תרהו[385] ואל תשתעו, לא יקרנו אסון, ה' עמנו".  כן היה, לא שלחו שמש, והלכו בבושת פנים, ותהי למופת, ברוך שומר ומציל.

שבת קודש מברכים ר"ח אב לנחמה, קראו עצרה (כי בימות החול המה מפוזרים), ואחר סעודת הבוקר לא נחו בבתיהם לישן מעט ככל השבת, ונאספו מקטון ועד גדול לארבעה בתי כנסת הגדולים (והאחרים נסגרו) לזעוק לפני ה' על שלשת השפטים הרעים: רעב, דבר, חמת מלך!  תחלה אמרו מזמורי תהלים, תפלות ותחנונים, קראו בקול גדול ונחלי דמעה מוגרים כעינות מכל עין בכל לב.  אחרי כן קמו הזקנים, ומארי אברהם ראש הכנסת בית צאלח שהייתי בו, ואמרו דברי תוכחה וכבושין ממדרשות והגדות, שברו כל לב והכפיפו כל קומה, ויוסיפו כל העם לבכות.  התינוקות של בית רבם ישבו לארץ באמצע בית הכנסת בעיגול, נשענים זה על זה, ומלמדיהם בתָוך קוראים עמהם.  ופנה הדורש אל הילדים הצעירים ואמר להם: "זרע קדש!  מה אתם מחשים?  קראו אל אבינו הרחמן בחזקה!  אולי קולכם יאזין, הבל פיכם אולי יקשיב?  קול הצאן לא חטאו יעלה באזני אבינו הרחמן".  אז פתחו המלמדים, והתלמידים אחריהם, וצעקו בקול בכי ואנקה מר צורח: "יא רַבֻּנָא אִרְחַמְנָא!" (נא אדונינו רחמנו) וינועו קירות וקורות בית הכנסת מקול הקורא.  ככה בקול אחד כולם צעקו פעמים רבות, עד כי נלאו וידמו.  כן האריכו בתפלות ובקשות, והנערים אחריהם, עד רדת היום.  והתפללנו מנחה ויצאנו מבית הכנסת עם צאת הכוכבים, ולא יכולנו עוד לאכול סעודה שלישית.

יום ראשון, שמתי פעמי עם מקלי לדרך מזרח צנעא אל ערי ישראל החונים הלאה, עם בחור אחד מאנשי העיר אשר ארח לחברתי (בא בשכרו).  יום א' ערב ראש חודש אב[386] באתי לעת ערב עיר סַעוָאן.  בה כשלשים וחמשה בתי אבות מחוץ למבצר הגוים, רובם קדרים ועובדי אדמה ועניים.  לנתי שמה, ולמחרת בבוקר הלכנו משם והלאה עם עוד שני יהודים מהעיר הזאת, אשר הלכו למלאכתם, בדרך צר ומר מאד, הרים ועמקים, דרך לא סלולה וחתחתים בדרך, למען נוכל לנוח בכל שעה.  בבתיהם אין כל, עושי נעלים, מעבדי עורות ומוכרים דברים קטנים לעוברים ושבים.

לעת ערב באנו עיר תֶּנְעִם.  לפנים היתה עיר ואֵם בארץ התימן, שניה לצנעא, אשר עליהם אמרו המושלים: "כי מצנעא תצא תורה ודבר ה' מתנעם".  כי רק בשתי העירות האלה היו בתי-דין-צדק קבועים וסמוכים, לדון ולגזור לכל המדינה.  היום ימצאו בה כשבעים בתי אבות, רובם עניים, ולהם לראש מארי סלימאן ספירה, ואחיו, ומארי יוסף, ורובם תלמידי חכמים יושבי העיר מלפנים, ופרנסתם ממלאכתם ומסחור האגוזים והשקדים והתבואה, ושני בתי כנסת להם, ושלות השקט ביניהם.  ישבתי פה גם השבת.  דרך ומנהג אחד לכולם, אין כל חדש.  ביום ראשון עליתי ג'בּל אל-לוֹז (הר השקדים) אשר מעט יהודים מפוזרים בהרים האלה, זעיר שם זעיר שם.   הרים גדולים, וברכת יבול תכסם, עצי שקדים ואגוזים המפיצים פרימוֹ לכל המדינה ועד מרחוק, גם מטעי כרמים ושדי תבואות, אך לחום קודר השמש (כי לא המטיר ה' עוד בקיץ הזה) וגובה ההרים, לא עצרתי כח ללכת, וחזרנו על דרך צנעא באורח אחרת, ולננו בעיר סעואן הנזכרת.  ולמחרתו ערב תשעה באב[387] אחר הצהרים באנו לצנעא.

 

לג: תשעה באב.  תענית צבור ותפלת הגשם

אכלתי סעודה המפסקת עדשים ובצים.  לא הצרכתי לחקור על מנהג אכילת בשר בין המצרים אם גם לחם לשובע אין, וגם בשבת אין בשר ויין.  מחזה ליל תשעה באב נורא מראיה ואיום.  אחר דממת תפלת ערבית כבו כל הנרות (בבית הכנסת בית מארי יחיא הלוי אל-שיך'), החושך כסה פני כולנו, יאנקו דום.  ראש הכנסת מארי יחיא אל-מַנצוּרי, איש זקן שקנה חכמה, עמד וצוח בבכיה "אחינו!  הלילה הזה שני אלפים ושני מאות ושמונים לחרבן בית המקדש ראשון, ואלף שבעה מאות ותשעים לחרבן הבית השני, ועוד לא נושענו; כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו".  ועוד דברי כבושין.  וגעו כל העם בבכיה עצומה ונוראה.  והתחילו איכה וקנות כמנהגם.  קול בכי ונהי, מרורות ואנחות באין פוגות.  זכרתי תשעה באב אשתקד בהיותי באלכסנדריה של מצרים, ולא ראיתי קינות ואבלת מקוננת כאלה, אך פה החרבן החדש[388] אבלותה בכל שנה.  אחרי גמרו, מהם הלכו לבתיהם, ומהם נשארו עוד כל הלילה בבית הכנסת לעשות תיקון חצות ושלש משמרות.  בבוקר לבשו הספרי תורה שחורים, והניחו אפר מקלה עליהם.  בהוצאות ספר תורה מההיכל אל הבימה הולך החזן לפניה ואומר הקינה: "ספדי תורה כי חוללה תפארתך" וכו' והקהל אחריו, מתרגמים הקריאה וההפטרה כמנהגם, וגם בערבי בניגון עצב.  אח"כ קראו קנות מלוקטות והאריכו עד הצהרים.  ורובם נשארו עוד בבית הכנסת עם הקטנים וקראו באיוב, שהקטנים קראו פסוקי פסוקי עם התפסיר ערבי.

גם בשבת חזון קראו עצרה בארבעה בתי כנסיות הגדולות, כמשפט שבת הראשונה[389], וגשם אין בארץ, הרעב יחזק מיום ליום.  ותחת אשר בשנים הטובות היה בעת הזאת שמונה מדות[390] חטים בשקל, והיום אף חצי מדה אין להשיג, רק שעורים ופולין.  וגזרות ומסים מתחדשים בכל יום מהמלך החדש "החסיד", כי גם לו יחסר לחמו, ומאין יחמוס אם לא מהיהודים האומללים.  גם נגף החולירע רחמנא ליצלן החל בקצף גדול בעיר הגוים, כמאתים מתים בכל יום, עד שהמלך בכבודו יצא בלבוש שק אחר מטת אחד מבני ביתו, כי נגע עד לבו, והוכיח בשבט פיו להישמעאלים שישובו אל ה' בכל לבבם, כי אין גשם והולכים למות, וגזר צום ועצרה שלשה ימים.  ולא נתן אל לבו לשוב מן החמס אשר בכפו וגזלת היהודים בידו.  אבל גם בין היהודים אשר עד כה לא נגע הנגע, והתקנאו בהם הגוים, עתה נדבקה מעט בקצה עיר התחתונה, וגזרו צום ותרועה קראו עצרה על יום שני ט"ו באב.  סוגרו כל הבתי כנסיות ונאספו באלה הארבעה הגדולים (ראה למעלה)[391] מלאות צאן אדם.  אחר התפלה והתחנונים והלמוד, קמו כולם ונאספו יחד והוציאו ספר תורה מבית הכנסת בית אל-שיך' הנזכר אל הרחוב הסמוך לבית הכנסת, ושם גן גדול רחב ידים, ונאספו מכל הבתי כנסיות להגן הזה אשר ירק דשא הלבינו, ועשב השדה יבשו עלי האלנות, נחורו ויבולו.  בתחלה עשו התרת כשפים (כאשר ספרתי לכם למעלה[392], שגם בהעצר השמים ולא יהיה מטר יאמרו שלפעמים הוא מעשי כשפים, ויש להם על זה נוסח השבּעה והתרת כשפים) וישבו על הארץ וקראו תהלים תחנות ובקשות, ומזקני העדה וחכמיה קמו ודרשו דברי מוסר ודברי כבושין.  ואחריהם המלמדים והתלמידים היושבים בעגולה באמצע, קראו בקול גדול פעמים רבות: "יָא רַבֻּנָא אִרְחַמְנָא"[393] כנזכר, וכל המקהלה אחריהם.  כמה מהזקנים אמרו תוכחת מוסר אשר המסו גם לב האבן.  ככה שינו ושלשו, והנערים אחריהם כאמור.  אחד מהזקנים עמד ואמר: "אחינו!  השכחתם את חִצֵי הרעב אשר נחתו בנו לפני שלש עשרה שנה, כי נשארנו מעט מהרבה, בואו ונכינה קברינו אצל קבריהם, מי יודע ישוב ונחם ולא נאבד אנו נשינו וטפינו, המעט ממנו הרעב והדבר, כי גם קם עלינו אדם[394] לכלותינו להפשיט עורינו ולגרם עצמותינו היבשות, עננו אבינו עננו!  קדש את שמך בעולמך וידעו כי יש אלהים בישראל".  לקול הקורא הזה רחפו כל עצמותינו וסמרו שערות ראשינו.  מזרמי מי דמעה רוטבו עצי הגן, ומדמי לבבות השקו כל צמח וכל עשב.  גם הנשים העומדות סביב בחלונות ועל הגגות שפכו דמעותיהן מים מפכות על הקירות סביב.  דלף מי בת עין טורד באין פוגות.  ותעל שועתם אל האלהים.  לקול שאונם נאספו גם גוים רבים, ועמדו מרעיד משתומם עד קרוב לצהרים, אשר הקדיח עליו השמש בחומו, החזירו הספר תורה לבית הכנסת, והלכו לדרכם בשקם ותעניתם.

דמעות העשוקים והנאנקים לא נפלו ארצה, אבל נאספו נצבו קמו כמו נד לפני אבינו הרחמן יתברך שמו, והשמים התקדרו בעבים ומטר נתך ארצה, ותהי גשם שוטף עד לא יכולנו לצאת מבית הכנסת אחר תפלת ערבית וכל הלילה ההוא.  אז נתקדש שמו הגדול יתברך שמו, והרבה מהגוים האמינו שהיהודים הורידו המטר בזעקם לה'.  ובאו לברך אותם.  אחר זאת ירד כמעט שער התבואות עד החצי, שבעלי האוצרות הוציאו ממחבואותיהם.  אבל מחלת החולירע כבדה מאד בין הגוים, היתה לתבערת אש להבה, וגם בפנת עיר היהודים נגעה, ויום אחד מתו כט"ו נפש.  וזאת המחלה הפעם הראשונה באה במדינה ולא ידעו במה להזהר (ואם ד' לא ישמור אך שוא השמירה בזה) ואנכי, אשר כבר ידעתיה אחת ושתים רחמנא ליצלן, הוריתי להם הזהירות והחימום והחיכוך ביין שרף חזק עם חרדל ועשב הפילין הנמצא פה, והועיל בעזרת ה' לאיזה אנשים.

יראתי להתמהמה עוד פה, גם כי קרבו ימי החורף ויעבור עת האניות ושמתי פני ללכת עַדַנָה לדרום צנעא.  עד עדן מהלך ט"ו ימים, ובכל הדרך ערי יהודים על פני כל המדינה לאלפים, יוסיף ה' עליהם.  שני ימים מפה נגבה עיר גדולה ד'מאר (הדורם).  בה כשלש מאות בתי אבות ושני בתי כנסיות גדולים.  ראשי הק"ק מארי אברהם אל-קאפח נ"י ומארי אברהם אל-נַדאף נ"י.  עוד שני ימים משם עיר דֶמְתּ, כמאה בתי אבות, בית כנסת אחד גדול ומארי סאלם אל חַרָאזִי, לראש.  ק"ק רֵדָאע כשלש מאות בתי אבות וארבעה בתי כנסיות, ועליהם אלופים לראש הרב מארי סאלם מענא נ"י ומארי עַוַץ' סלימאן נ"י.  שני ימים למעלה מזו, ק"ק שֶׁרְעַבּ.  העיר הזאת מלאה חכמים וסופרים יותר מכל ארץ התימן, ואנשיה חריפים וזכּי השׂכל וידם בכל.  היא עיר מולדת הרב החסיד המקובל האלקי רבי שלום שֶׁרְעַבִּי[395] זצ"ל, שהיה רב החסידים בק"ק בית אל בעה"ק ירושלם תובב"א בזמן הגאון חיד"א[396] זצ"ל כאשר יספר בשה"ג.[397]  ובק"ק צנעא הכרתי ממשפחתו, אנשים חכמים ושרים, וספרו לי סבת הליכתו לעה"ק[398].  הוא היה נער יפה תואר וירא ה' באמת, ופרנסתו היה רוכל בעיר ובכפרים בבשמים ודברים קטנים, ככל נערי היהודים במדינה הזאת.  הפעם עבר פה צנעא בעיר הגוים עם מלתחת רכולתו על כתפו, וראתהו ישמעאלית עשירה מאילי העיר מבין האשנב, ותקרא אותו לעלות אליה לקנות דבר מה.  ופתחה לו הדלת והעלתהו לעליתה, והדלת סגרה אחריהם, ותבעתהו לעבירה, ואם אין – תכהו נפש.  וכראותו כי אין מפלט לו, אמר שצריך להסיך רגליו.  ותראהו חדר בית הכסא והמתינה לו בחצר.  מחדר זה היה חלון קטון פתוח לחוץ, וידחוק עצמו מהחלון, ונפל לארץ גבוה שלשה בתים ולא התנזק, וקם וברח.  היא המתינה לו עד בוש, ותרא כי אין איש, זרקה מלתחתו החוצה.  והוא נמלט משם, וילך מעיר לעיר עד בואו לעדן.  ומשם נסע לבצרה ובבל, ומשם לירושלם עה"ק ת"ו.  ושם נפתחו לו שערי חכמת הקבלה ביפעת טהרתו וקדושתו, כנודע מפרשת גדולתו וקדושתו וחסידותו ואשר הופיע אור יקר בחבוריו על הזוהר וכתבי האר"י ז"ל וכונת התפלות אשר עד היום בק"ק בית אל, ומנוחתו כבוד בירושלם.

ואחרי דרשתי וחקרתי על דרך היבשה לעדן, ידעתי כי רבו השוללים והשודדים, גם רוצחי נפש, בדרך הזה עד בלתי אפשר לצאת לשלום מדרך הזאת.  ועל כן יעצתי לשוב בדרך אשר באתי בה, לחוֹדידה, ומשם דרך ים לעדן.

בשבת קדש מברכים ראש חודש אלול, המנהג פה צנעא, אשר הרב ובית דינו מסבבים על כל הבתי כנסיות בבוקר עת התפלה, ובידם אגרת תוכחת מוסר ואזהרות לעורר העם לתשובה, וכן בשבת הגדול להורותם ולהזהירם על דיני חמץ ומצה.  ולא יכולנו בבוקר לסבב על כל העשרים בתי כנסיות, גם כי יאריכו בתפלת השבת מאז טרם עלות השחר עד שליש היום, וגמרנו במנחה.  לעת תפלת מוסף הגענו לבית הכנסת של הרב המקובל מארי יחיא אל-כהן נ"י.  שם בקשוני להתפלל להם מוסף, כי הייתי נכון לנסוע מזה אחר השבת.  גם אני בשברון לבי כי הגעתי בחזרת הש"ץ להבקשה: "יהי רצון שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולינו" נפתחו קירות לבבי ולא יכולתי להתאפק מבכי, ואקרא בכל כחי עד נסתם מוצא שפתי.  וכל העדה הקדושה בהמית ענות רוחם ושברון לבם הורידו כנחל דמעה, והיה לנו השבת ליום הכפורים.

 

לד: מצנעא לסוק אל-רבוע

יום ה', ב' אלול[399], כשלש שעות אחרי הברכה ולוית חן מהב"ד ומיודעי ובראשם זה ידיד נפשי ולבבי הרב הגדול חסיד ועניו מארי יחיא אל-קָארֶה נ"י ובניו היקרים, ואיש החסד בעל הבית מארי אברהם צָאלִח נ"י, עד מחוץ לעיר ועבוֹר קברות היהודים בקעה מלאה אבנים למצבות ואין עליהם ציוּנים ואותיות מפותחות, נפרדתי מהם מתוך דברי תודה ונשיקות אהבה ודמעות רחמים.  על כן קראתי למקום ההוא "נחל דמעה" כי שם הוספנו לבכות.  עזבתי עיר האבלה והשוממה אוּזל[400], בחברת איש מורה דרך, ללכת ברגלי לאטי, וספרי וחפצי וכל חשקי אשר אספתי פה בדמי נפשי שלחתי לפני עם האורחה ההולכת במישור לחַרָאז.  ואנכי לא יכולתי להחזיק בדרך, והעבירני מורה דרכי על דרך מושב יהודים, למען אוּכל להנפש בצהרים ולנוח בלילה בערי ישראל.

ערב שבת קודש[401] לעת ערב באתי עיר יַפִיד בהרי חֵימה, עיר מגורי שלשים יום אחרי נגזלתי[402].  ובישרוני כי אחרי הלכתי למוצא המים לא נשברו עוד כדיהם (ראו למעלה מעשה שהיה)[403].  האמנם, אמרתי, כי היה גשם ונפתחו המעינות.  והבטיחוני עוד שהגזלן בעל המלון איננו במלונו, מלון שודדים, כי נִגַף הוא ואשתו ובנו, והחפצים שנגזלו נמכרו בשוקים, ומעט מהם קנו יהודים למעני בערי חראז, וביחוד התפילין הטובים ואיזה ספרים וחותָמי, וישיבו לי.  שמחתי עמהם בשבת קודש עד יום ד'.  בבוקר השכם ירדתי עמהם לשוק הרביעי[404].  משם שכרוּ לי חמור לרכוב בארץ המישור, ובמקום שאין אנשים, ואין יהודים באמצע הדרך הזה לנוח שם עד עיר מֶנָאכָ'ה.  הדרך הזה כבר תארתיה וצירתיה לפניך, אחי, אשר לבך כלב הארי, בכניסתי לארץ הזאת, אשר באתי אליה אחרי חרדת פחדים כשלש שעות בלילה, אשר מצאתי כולם ישנים בבתיהם תוך כיסם, ודפקנו על פתח בית איש ישר אשר הכירני מאז, והביאנו קורות ביתו.  יהי מכירי ברוך.

עתה דמיתי שיצאתי מאפלה לאורה.  פה תמשול ממלכת אל מַכְּרַמִי,[405] אשר מלך חסיד יחשב להם, ומעמיד במשפט ארצו.  כן עוד פה מעט פרנסה להיהודים, והרעב לא הכביד אכפו כבארץ העליונה, גם נגף החלי רע רחמנא ליצלן לא באה בגבולם (כה לחי!) והמון עניים מצנעא ינהרו הנה על פת לחם.  למחרת הלכתי לעיר חַגֶ'רֶה הקרובה כשלש שעות, וישבתי פה עד יום א'.  והוחלתי מחוץ לעיר על אם הדרך אשר יעבור שם האיש החסיד והקצין ר' יחיא אל-עמַיסי, אשר הכירני בתחלה בעברו אל שוק מנאכ'ה כדרכו.  לא הכירני עוד, כי חשך משחור תארי, ונהפכתי לאיש ימיני כמוהם.  בכה עמי ונחמני בדברים ערבים, וצוני לשבת פה עד מחר כי ישוב מהשוק ויוליכני עמו לעירו ולביתו.

יום ב', י"ג אלול[406], בצהרים באתי עמו לביתו בעיר גִ'רְוָאח בהר צַעְפָאן מקצה שמנה חדשים אשר עזבתיה.  פה מצאתי מעט החפצים אשר השארתי לפליטה עם אשר קנו מהשוק מגזילתי.  פה ידעתי כי עודני חי.  נחתי ונפשתי עד יום ד', כ"ב אלול[407].   קודם עלות השחר השכמנו וסעדנו לבבינו די שׂבעה, וירדנו באורחת יהודים וישמעאלים לסוּק אל-רבּוּע, הוא השוק הראשון שפגשתי בו בראשית כניסתי לארץ הזאת.[408]  עתה ברדתי מההרים, רקדתי כמו איל, ועל כל מורד אהלל יה, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו שיצאתי לשלום.  כהולך בחליל הלכתי לפני האורחה.  החלפתי כוח ולבי שמח.  הנני יוצא מאפלת חדרי תימן לראות עוד פני חלד.  הנני יורד מהרי חושך לאוֹר באור חיי תבל.

בלילה ההוא, בכלוֹת רגל מהשוק, שָכַר לי גמל ללכת חודידה עם האורחה הגדולה השבה מהשוק נושאת קהוה, בשמים, ועלי סֶנָא, ושארי פרי הארץ ומלאכת מעשי תימן.  החסד גמלני האיש היקר הזה, ר' יחיא אל-עמיסי, אין בפי מלה להגידה, ושפתי תקצורנה מלספרה.  יגמלהו ה' כצדקו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

 

לה: מסוּק אל-רבּוּע לחודידה.  מחודידה למוכ'א.  ממוכ'א לעדן

גם הדרך הזה כבר ראית מראשית בואי.[409]  בליל ה' רכבנו כל הלילה באישון חושך ואפלה בין הררי חול ומדבר תלאובות.  ירדתי מהגמל להסך את רגלי, והאורחה עזבוני, וגם גמלי רדף אחריהם, ואני לא ידעתי אנה אני בא, ותעיתי כשה אובד בדרך לא עברתי ואורח סלולה אין בין החולות, עד שמעתי מאחורי קול אורחה אחרת באה אחרי, והלכתי אחריהם עד אור הבוקר.  שם בבתי צריפים יושבים מחיל הפחה התוגרמי שומרי הדרך, ואורו עיני לראות גם בעל הגמל עם משאי מצפה עלי.  מפה ארץ נושבת תחת ממשלת הסולטאן יר"ה[410], אשר במשפט יעמיד ארץ, ובצהרים ערב שבת קודש נפקחו עיני לראות שערי העיר חודידה ושומרי החומות.  אור יקר תהיל עלי אחרי לא האמנתי לראות עוד ארץ החיים.

באתי לבית הסוחר הנוצרי כַ'וָאגָ'א סטיפאן מיכאל, אשר אספוני וגמלוני חסד, ושמחו לקראתי בכל לב, אחר התעלמי מהם תשעה ירחים, לא שמעו ולא האמינו בחיי.  השיבו לי בשמחה את הפקדון אשר הפקדתי אצלם, תיבה סגורה בגדים ספרים ומצעות.  ויעצוני למהר ללכת לעדן בטרם יסגר שער הים.  כי עתה סוף העת (מוּסם) אשר עוד ספינות הולכות עדנה, ובעבור זה החודש לא אוּכל עוד ללכת.  כן שלחו משרתם לדרוש, והנה ספינה קטנה יוצאת הלילה לעדן, אבל שכרוה סוחרי הודו ישמעאלים השבים מג'דה, מחג'[411] מכּה, ולא רצו לקבלני אתם, עד שבהתאמצות רב, בטרחת הסוחר הנוצרי וכפל שכר, נתנו לי מקום בירכתי הספינה, ועליתי אותו היום, ובערב פרשׂה נס ועזבה החוף.

הרוח לא מילא אחרינו והתנהלנו לאט עד יום ד' ערב ראש השנה[412] בבוקר באנו לעיר מוכ'א.  שם עמדה.  כי הרוח הסב ממולינו ואין לעבור במקום צר אצל שער הים (בָּאבְּ אל-מַנְדֶבּ) אשר שם יתאחד ים הערב (האדום) עם ים הפרסי (הודי).  ועתה סוף הזמן מרוח צפונית, המנשבת אך בקיץ.  ירדתי העיר ודרשתי על בתי היהודים והביאוני בשכר, מחוץ לעיר לבתי צריפים קש וקנים.  שם בית השו"ב[413] מארי יוסף סאלם נ"י.  לפנים היתה מוכ'א עיר גדולה כאחת ערי הממלכה שבארצות הקדם, מבצר חזק וחומות גבוהות דלתים ובריח, ובניני בתי העיר אבני גזית ולבנים, תחתים ושלישים, ומגדלים מהודרים בנויות לתלפיות על חוף הים.  תוך החומה מושב השופטים, השרים, הסוחרים, השולחנים, ובתי האוצרות והחנויות, ובתי המסגד.  גם בית הקברות בתוך בין בתי המסגד, ציוּנים ומצבות אבנים משוח בשיד כמנהג הישמעאלים.  ומחוץ לחומה עיר הצריפים רחובות וחוצות בתים הרבה, פרזות ישבו על פני השדה.  הבתים מעשי עבות, עצים, קוצים קשים וקנים, מהם מרובעים, ומהם עגולים, והגגות משופעים, וראשם קצר וחד, וגם המה מעשי ידי אומן, חצר עם בתים וחדרים, וכן הוא בכל ערי החוף.  וזה מפני העניוּת ומיעוט אבנים ולבנים.  גם יפה להם להחסות באלה הצריפים מפני החום הגדול הבוער ומלהט כאש להבה.  גם הממשלה לא תניחם לבנות בתי חומר אבנים ולבנים גבוהים מחוץ לעיר, פן יבא צר ואויב להלחם בעיר ויהיה להם מקום להבצר ולעמוד על גגות הבתים להלחם עם שומרי החומות מנגד.  בין החוצות החיצונות האלה היו רחובות מיוחדים גם להיהודים, אחוזת נחלתם מלפנים, בתי קנים כאלה, רק בית הכנסת לבדה היא בנין אבנים ולבנים וכפה עליה.  וזאת היתה להם על ידי פעולת איש צדיק, השר הגביר מארי אהרן עראקי הכהן זצ"ל, שהזכרתיו לטובה למעלה[414] שהיה נכבד למלך תימן זה יותר ממאתים שנה, וישב כמה שנים לשר ושופט בעיר הזאת תחת יד המלך, והוא בנה הבית הכנסת הזאת, ומני אז עומדת על תילה, אך פנה זיוה הודה והדרה.  אחד הוא בנין בית חומה בכל עיר הפרזי הזאת.

אז היו פה כארבע מאות בתי אבות יהודים, והיו עשירים סוחרים ואנשי מלאכה, בהיות העיר הזאת ראשית ערי המסחור לכל מלכות תימן מהים ומהיבשה, וזה כמאה שנה היה דבר גדול בעיר (כאשר נמצא באלה הארצות), וכמחצית אנשיה מתו במגפה.  אח"כ התעולל עליהם מושל העיר ושרף כל הרחובות שלהם.  ורבים ברחו לערי ישראל אשר בהרים, מהלך יומים שלשה, ולא חזרו לשוב לשבת פה, רק כמאה משפחות, וכן היו הלוך וחסור עד לפני ז"ך[415] שנים, שנלחם מלך מצרים אבראהים פחה בכל ערי החוף ובעיר הזאת והבקיעם אליו והרס חומת העיר לצד הים והחריב במבצר וכמה בתים, והשבית סחר העיר והסבה לעיר חודידה.  וגם עיר הצריפים נשרף עם רחוב היהודים ונתדלדלו מאוד, ומני אז מעטו.  רובם הלכו לגור לערי ההרים ולעיר עַדַן ומַסקַט.  ועד לפני י"ב שנה היו בה עוד כחמשים בתים, ואחרי לקחה ממלכת בריטאניה האדירה עיר עדן[416] ועשאה לעיר גדולה וסוחרת חפשית ותפארת, נהרו אליה כל הסוחרים והעשירים מכל גויי הארץ, ולא נשאר עוד שכר וסחר מאומה בעיר הזאת.  עדן מימין וחודידה משמאל נתמלאו מחורבנה של מוכ'א.  וגם היהודים הנשארים הלכו להחסות בצל ממשלת בריטניה בעיר עדן.  ועתה לא נשאר פה מוכ'א רק שמונה בתים של יהודים.  ולא היינו היום ערב ראש השנה רק תשעה גברים עם הנערים, ולא היה לנו מנין להתפלל בצבור בזה ראש השנה.  ומלאכתם צורפים, אורגים, ועושי כוּרי מצרף מחול האדמה הזאת הטובה לזה, ויוצא לכל המדינות.

לטובתי ומנוחת ראש שנתי היה הרוח דרומית חזק לנגדינו ולא יכלו כן תרנם פרש נס, ותעמוד שם.  עשיתי פה ראש השנה בבית השו"ב מארי סאלם, והוא צורף בכסף ועושה כוּרים, גם רופא לגוים ובעל סגולות.  מנהגם ופיוטיהם כמנהג כל התימן.  גם אצלו מצאתי איזה פיוטים ושירים למארי סֶאלם אל-שֶבֶּזִי.  – – –[417].

גם כי היה עמדי מן המוכן שופר של איל ותקעתי בו חובת היום, נסיתי לתקוע גם בשופר שלהם, וכן הוא בכל ארץ התימן, באין להם שופרות של איל, או כי לא ידעו לעשותו, הם תוקעים בשופר של יעל, ארכו כשתי אמות ומפולתל כאשר הוא בראש היעל, וקולו גדול ומרעיד יותר משל איל.

כן עיר החומה שמה ושממה רובצת עליה, ערה ונהרסה ותהי לעי מפלה.  בתים רבים מאין יושב ושאיה יוּכת שעריה.  בתוכה יושב מושל תוּרכי עם מעט אנשי חיל, לקחת מס מן מעט סחרה והספינות העוברות על דרכה.  מעט קהוה יוצא ממנה מההרים (אשר על שמה נקרא קהוה מוכ'א, כי מלפנים אך ממנה יצאו) ומגרש העיר היא ארץ מלחה, גם המים מלוחים, וממרחק יביאו מים לשתות.  וסביב העיר מכרה מלח, שכּל אדמת עפרה מבהקת מלח.  גם חופרים יאורים סביב הים, ותכנס בהם המים, וכזרוח עליהם השמש תיבש ותהי למלח.  ועושים מהם ערמות וימכרו לספינות, והמס להמושל.

יום שני של ראש השנה לעת ערב הבהילוני רב החובל לעלות בספינה, כי הסערה קמה לדממה, והתקוה להחלף ברוח צפונית.  יום השבת בבוקר הננו אצל שער הים (בּאבּ אל מנדבּ) בין רוכסי הרים מימין ומשמאל, וממולינו רק מעבר צר בדרך עקלתון.  פה ספינות רבות עומדות מצפוֹת זה ימים מספר עד יבא בהם הרוח צפונית.  והנה באה ועברנו בשלום.  פה מלאכה גדולה לתופשי נס ומשוט להחליף הנס.  להפוך המשוט נגד הסלעים ואיי הים.  וביום א', ד' תשרי שנת כת"ר[418] הננו אצל עדן.

ספינות קטנות כאלה לא יעמדו מרחוק הלאה במקום הספינות הגדולות ואניות הקטור אצל הנמל בכפר תֻּוָאהִי, וידחקו להכנס בין רוכסי ההרים והסלעים הגבוהים הנטעים בים, ועוברים עליהם סביב סביב.  יחליפו הנסים[419] פנים ואחור עד יגיעו להנמל הקרוב לעיר.  פה יגדל האסון[420] מכל הדרך.  כמעט לא עצר כח אחד המלחים הכושים לתפוש בחבל הנס להפכה, וכרגע הפכה הספינה פניה והיינו כצוללים, לולא מיהרו הספינות אשר סביבותינו העומדות וצעקו לעזרה להצילנו, חתכו החבל והשליכו את האיל המעגן, ונצלנו.  ולעת ערב ירדנו יבשת עדן לשלום.

 

לו: עדן

פה עדן, ארץ התימן מזרחה על שפת ים סוף וים הפרסי אצל בּאבּ אל-מנדבּ, אור חדש יפיק ברקיו.  פה נוגה ברק ממשלת בריטניה תבהיק בגבורת יפעתה; פה שבתה מדהבה, נשבת המון קול נוגש הערביה; פה אך שבע-רצון תקביל פני שוחרי מרפא בכנפיה; פה אך שאננות מבטחים בלב דורשי תושיה, וחוסן ישועות מגיניה.

עדן, שהיתה בימי מלכי ונסיכי הערביאים הפראים כמדבר ציה, נהיתה בידי ממלכת בריטניה הנעימה לגן עדן.  הרוח-משחית אשר היה קטב מרירי מעמק שאולה, רוח בער וזלעפות – נהיה תחת ממשלת בריטניה לרוח צח, רוח חופש, רוח חיים.  מטרות עוז, היורדים פה לימים רחוקים, שהיו לגשם שוטף בתים רבים אדם ובהמה יחד, יחריבו הרים עיר ועמקיה – נהיו בידי מלכי חסד לגשמי ברכה, להשקות שדי תבואות ולמלאות בריכות מים מתוקים להחיות אדם ובהמה רבה.

על עיר עדן הזאת, אומרים יושביה היהודים התושבים מני אז שהיא "עציון גבר" הכתובה במקרא (דברים ב' ח'; מלכים א', ט' כ"ו; שם כ"ב מ"ט; דברי הימים ב', כ' ל"ו), וכן כותבים באגרותיהם, כתובות וגיטין.  ומראש כמו זר היה זה בעיני, כי הורגלנו לאמר אשר העיר סֻוַיס,[421] העומדת בסוף גבול מצרים על שפת ים סוף ברצועה המחברת אסיה ואפריקה – היא עציון גבר, והעיר עַקַבָּה אשר על חוף לשון ים השני, היא אילַת.  אבל כבר כתבתי שזאת לא יתכן: כי סויס היא סמוכה למצרים על גבולה, והיא היתה מהמסעות הראשונות לצאת בני ישראל ממצרים קודם שעברו הים סוף (והקרוב בעיני שהיא בעל צפון או פי החירות), ועציון גבר היתה המסע הל"ב והיא אצל ארץ אדום, ככתוב כדברי הימים ב' ח' י"ז: "אז הלך המלך שלמה לעציון גבר ואל אילת על שפת הים בארץ אדום", והיא באסיה, אבל סויס היא באפריקא של מצרים.

ועל כן שבתי וראיתי גם בזה לקרב המציאות אל הקבלה – כאשר שמתי לי לחוק ומשפט מראשית חקירותי.  – – – –[422]  איך שיהיה לא נפלאת היא ולא רחוקה שעציון גבר היא העיר הזאת עדן, ועליה תסמוך הקבלה.

אבל מה נפלא ונעלם ממני הספור אשר יגיד לנו הרב ר' עובדיה ז"ל[423] במכתב מסעותיו מאיטליה לירושלם משנת הרמ"ט, וזה לשונו: "שבאו הנה (לירושלם) יהודים מארץ עדן היא הארץ אשר בה הגן המפורסם הידוע גן עדן והיא ארץ דרומית מזרחית נגד כוש וכו' וכו' ומשם עולה נילוס באב מרבוי הגשמים היורדים בארץ ההיא וכו' ואנשיה נוטים אל השחרות מעט ואין להם ספרי תלמוד כי אם רב אלפס וכו' והרמב"ם ז"ל וכולם מגדולים ועד קטנים בקיאים בהרמב"ם כי אינם עוסקים אלא בו וכו'." והנה אין ספק שכונתו אל העיר הזאת כמבואר שם בסימניו ובמצריו ומספוריהם המובא שם.  ומה צר לי לאמר ברבים: כמה רחוקים הדברים האלה מהאמת, כרחוק גן עדן מגיהינום!  פה עדן וסביבותיה החום בוער כתנור, וגשם לא ירד בה רק לעתים רחוקים בסוף ימי הסתיו, כי אינה צריכה למטר להיותה ארץ גזרה על צחיח סלע, ארץ מלחה וערבה לא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, גם ירק דשא אין בה לא בקיץ ולא בחורף, ולא יער צומח עצים, וכולה וסביב לה הרים גבנונים גבוהים ורמים מכוסים באבנים שחורות, וגם מים טובים לשתיה אין לה, שכל הבארות מלוחים ומרים, וממרחק יום יביאו מים לשתות על החמורים; לא ראיתי בכל הארצות חלקה רעה, נוף מכאיב כעדן הזאת; אין לחם ואין מים, לא יבול ולא תנובות שדה ולא בשר תאוה, ממרחק תביא לחמה ומהלאה מימיה; רק אשר לחוף ימים תשכון, והדגים יאכלו חנם, וסוחרת עמים רבים לכל מדינת תימן פנימה וערי החוף על יד ים סוף, למצרים לכוש ולהודו, וממשלת בריטניה חשקה בה להיותה פנת יקרת מעבר ופונה דרך לכל המדינות והאיים הרבים אשר תחת ממשלתה בים הגדול ובאסיה ואפריקה, והיה לה החוף הזה מקום מנוח להחליף כח ומעמד להאניות ולהניח פחמי אבן והכנת מאכל.  והאיך נאמר שפה הוא הגן אשר ברכו ה', העדן אשר נתן אלקים למבחר ברואיו הראשון אדם יציר כפיו?  וידוע (מהראב"ע והרמב"ן)[424] שהגן עדן הוא תחת קו המשוה במבחר הארצות יפה נוף משוש כל הארץ ואשר שם ראשית המים החיים מבחרי הנהרות הטובות, הזאת עדן אשר רגלי עומדות עליה?  לא, אין זאת!  ואיך אתפאר לאמר שהייתי בגן עדן, אם רואה אנכי פתחה של גיהינם לפני; והאיך יאמר עוד "שמשם ימשך מי הנילוס המבורכות" – וכמה רחוק הנילוס מעיר עדן הזאת; כי עיר עדן היא באסיה במזרח ים סוף והנילוס יוצא מבין הרי כוש באפריקה במערב ים סוף והים ביניהם, ולא קרב זה אל זה.  ועל שארי הספורים שמעתי רבות כמו אלה ואין קץ לשמועות ומעשיות.  ואנכי בעזה"י[425], אשר עיני חזו ותחזינה אספרה, ואשר ידעתי אמת אדברה.  עֵד האמת ועֵד התורה!

בצאת האיש אל החוף אשר אניות קטנות רבות בעלי תורן אחת תעמודנה שמה (כי עתה יש הלאה מזה, כמהלך שעה, כפר חדש תֻּוָאהִי, אשר הכינה זה מקרוב ממשלת אנגליה למעמד בטוח לאניות הגדולות וספינות הקטור, תמצאנו הלאה), יעלה ראש גבעה גבוהה, ועל פני הבקעה והגבעה מזה ומזה בתי צריפים ואוהלים לדלת העם ואנשי משמר מחיל המדינה.  מראש ההר ירד לשפלת בקעה אשר סביבותיה בנתה הטבע חומה נשגבה ובצורה, המה ההרים הרמים והנשאים עד לב השמים, מכוסים בסלעים שחורים, ושממות עולם חופף עליהם, חום נורא כלהבת שלהבת בוער בה, ורוח צח לא יבא בה להשיב נפש.  ארץ אדמתה מלחה, לא יעלה בה כל עשב וכל צמח, והמים רעים ומלוחים.

פה היתה העיר עדן בנויה צלמות ולא סדרים בכֵפים ומערות ובתי צריפים וקוץ ודרדר, ויושביה דלים ומרודים.  גם יהודים לא מעט משנות אלפים מני דורות קדומים ישבו בה תחת מושלים נוגשים עריצי גוים ערביאים.  עם ישראל ממושך וממורט נאנחים ונאנקים תחת עול כבד ויטו שכמם לסבול עול מלך ושרים ופראי אדם.

זה כשתים עשרה שנה[426] בא הקץ לחשכת אבלוּתה ושממוּתה.  ה' צוה: תבנה עדן ותכונן עיר עציון גבר, ובני ישראל יראו אור במושבותם!  היוצר תבל לשבת, העיר את לב ממלכת אנגליה האדירה לתקוע יתד נאמן בקרן בן שמם הזה (כי הוא מקום מעבר לאניות הקטור לים הודו, סין, אוסטרליה וכו' וכו') ולשוּמה תהלה בארץ.  היא פנתה דרך סלולה למרכבה ועגלה ללכת מחוף האניות הגדולות אשר אצל כפר קטן ודל הנקרא תּואהי, העומד כחמש מלין הרחק מעדן העיר, אשר מאז יעלו הרים ירדו בקעות רכב חמור רכב גמל – עתה חצבה ראש דרך בלב ההר, ורגלי הגבעות אשר משמאל הנכנס, קצצה ותשליכם הימה, עדי היתה מסלול ישר ודרך המלך לעבור במרכבה רתומי סוסים עד תוך העיר.  גם סלע הגבעה שלפני העיר עדן אשר מלפנים היו עולים ויורדים בו אל בקעת העיר, גזרה לשתים ותשם מעבר בתָוֶך, וזה שער העיר!  במחצב ההר בגובה יותר על מאה רגל חוצב בסלע כבד חמש מאות רגל, תבהל עין רואי, עד יורדים אל תוך העיר דרך סלולה, ושם דלתים ובריח, ומצב אנשי חיל שומרים מבוא העיר.  וכל העמק העכור הרחיבה למישור, ונבנתה העיר מחדש בקו המדה, חוצות ורחובות מיושרות ורחבות כאחת ערי אירופה, ונטעו גנות ואילנות אל אשר נמצא והוּבא אדמת עפר לשלח שרשיה.  ובכל זאת העיר נפרדה ונפוצה, כי על כל גבעה קטנה ועל כל מרום סלע בנוים בתים חדשים לרוח היום אשר ישבו עשירי עם והבאים מאירופה, לשאוף רוח צח עת ישב עליהם, ומעלות בשלבים עולים ויורדים על ראשי ההרים סביב הסובבים את כל העיר כחומה בצורה מידי היוצר כל ית"ש,[427] ועליהם חומות מבצרים ומגדלים בכל כלי נשק.  על כן היתה עיר נצורה ובצורה במדינות, קן סלע מהים ומהיבשה.

גם בתוך העמק הזה עשתה בריכות מים רבים עמוקות כמאת רגל, ומעלותיהנה סביב פנימה, אשר נבנו והתחזקו ישנות וחדשות בירכתי ההר בשפלת הבקעה מערבה, אשר שמה יתאספו מימי המטר מטרות עוז ומתמצית ההרים (היא ארץ לא גשומה רק לעתים רחוקים פעמים שלש בשנה, ובבואו, הנה בא בשטף מבול, ישטוף ארץ ומלואה, ופעמים רבות שטף ועבר, ויהיו בתיהם-צריפיהם – קבריהם) הנגרים במורד, ויהיו למים חיים להחיות עם רב, וישפיקו מי הגשמים לכל המון יושביה לרוב עתותי השנה, לפי ברכת הגשם, והממשלה תמכרם בנאדות במעט מחיר.  אין קץ לכל התקונים ומוסדות החסד והמלאכה הגדולה ואלפי רבבות ההוצאה (מרובה על ההכנסה) שעשתה ממלכת אנגליה המאושרה במקום הזה, לא תתואר בשרד עט סופר!  על כן רב ישוב העיר ויִנהרו אליה מכל הגוים והלשונות, מתימן סביב, מכוש, מהודו, מפרס, ממַסְקַט, וממצרים, ונעשתה סחר עמים רבים, בתבואות הארץ, שמן, חמאה, דבש ודונג, (המובא לפה מערי החוף של חבש, מַסַוָה וסַוָאכּן, ממשלת סולטן התוגר יר"ה[428], היושבות מול עדן מעבר השני של הים סוף), קהוה לרוב וכל מיני בושם ואבן יקרה, ומלאכת יד.  וגם לרוב תושביה הערביאים יערב להם החופש והדרור ומשפט צדק, ורבת המסחור ושכר אדם הבא לרגלי מלכי חסד האלה, ולא ינהו עוד אחרי מלכיהם הפראים הראשונים.

כן אחינו היהודים האומללים היושבים פה התנערו מעפר שפלוּתם ודלוּתם, הרימו ראשם ויהיו לאנשים בני חורין, והמה סוחרים עושי מקנה וקנין ובעלי עגלות ומרכבות, גם יחזיקו בהמלאכה הנהוגה אצלם מלפנים: צורפים, אורגים, חרשים וכו', וכו'.  ולהם אחוזת נחלה שני רחובות של יהודים באמצע העיר הבנויה, אשר היתה להם מלפנים, ודרים גם בכל העיר כאשר תמצא ידם, באין מפריע.

עוד יזכרו היהודים פה את יום השבת קדש פ' בשלח שנת תר"ח[429], יום נכנסו הבריטאנים להעיר הזאת, אשר בבוקר היום ההוא, העבידוּם בפרך שרי וחילי מלך הערביאים, המושל אז בארץ, לעמוד אתם במערכי המלחמה על ההרים הנשקפים אל עבר הים ויאלצום להעלות להם כלי התותח וכדורי קלע, והיהודים כאור בוקר התאספו ונקבצו לבית הכנסת, כמנהגם, ואמרו: יעבור עלינו מה, ולא נצא ביום השבת לעבוד ולמשא!  ובין כה וכה בטרם הצהרים, והנה רחובות העיר מלאים מחיל צבא אנגלי!  לא בחיל ולא בכח, לא בכובד מלחמה, לא בכלי רעם ולא בקנה שרפה, לא נפלו מגדלים ולא קול סואן ברעש ולא שמלה מגוללה בדמים.  כי מראש לא בקשה ממלכת אנגליה[430] לקחת לה העיר עדן מידי מלך הערביאים בחרבה ובקשתה ותושיע ידה לה.  רק שאלה ממנו לתת לה בכסף מלא ובמחיר רב כברת ארץ קטנה בחוף הים על הכפר תּואהי לבנות לה שמה בית פרזות לאוצרות גחלי-אבן[431], אשר תעמודנה שמה אניות הקטור העוברות דרך עליה לים הודו ואוקינוס, וצריכות לעמוד ולהנפש פה לקחת גחלי-אבן וצדה לדרך.  ולא פעם ושתים בקשה ממנו דבר זה, ולהרבות במחיר אשר יוּשת עליה.  והמלך כמעט נתרצה.  אך שריו ויועציו ענו ואמרו: לא נתן להנוצרי...[432] מדרך כף רגל בגבולנו – אז נאלצתה לקחת לה ביד חזקה.  ועל כן צותה לבלתי ישפכו דם חנם, וכן עשו.  המלך כי ראה כי כלתה אליו הרעה, ולא יוכל עמוֹד, ברח לו מן העיר באור בוקר לעיר אל-לַחִג', רחוקה מהלך יום מפה.  כי שר האניות וחיל בריטניה אשר עמד הכן בים לכלות מעשהו שלח ביום הששי, ערב שבת קודש, התראה אחרונה להגיד להמלך, כי למחר בבוקר הוא וכל חילו יעמדו תוך העיר, ויהי כמצחק בעיני שריו ועבדיו, על כן אספו כל החיל וכל יושבי העיר עם כל כלי מלחמתם, עלו והעלו על ההר לשמור דרך הים, אבל הוכּו בסנורים ועלטה כסתה עיניהם, אשר מָסְכוּ הבריטנים עליהם כענן כבד על הים וההר.  כי העלו עשן גדול כעשן הכבשן מן הספינות ולא ראו העומדים על ההרים גם איש את רעהו וישימו מאפל לפניהם, והבריטנים עלו מן האניות על ההר עם כל הכבודה, ועלו ובאו השערה במבוא עיר מבוּקעה באין עומד נגדם.  אחרי כן פתחו הערביאים את עיניהם ונבהלו כי לא היה להם עוד מפלט ומנוס מפה ומפה.  אז שלחו עוד האנגלים לקרוא להם לשלום, שיניחו חרביהם וכלי נשקם וירדו מההר ולא יאונה להם כל רע.  החכמים בהם החליטו ומהרו לעשות כן וחזרו בבושת פנים לבתיהם, ואבירי לב עמדו שם בהר יום יומים עד כי ראו כי אבדה להם כל תקוה, ויעשו גם המה כהראשונים.  ואיש אחד לא נעדר משני הצדדים.  ותהי ראשית דבר האנגלים לשאול לשלום היהודים, והעמידו משמרות על הבית הכנסת שלהם ועל הבתים ברחובותיהם לבלי יאונה להם כל רע מזה ומזה.  ככה יזכרו אותם היהודים תמיד לטובה.

המלך שנמלט בגפו לעיר לַחִג', כנן לו שמה כסא מלכותו, ונואש מעיר הבירה עדן.  וממלכת בריטניה בטוב חסדה תתן לו שכרו אשר לא עמד על חרבו לקרב, ועזב עיר מלכותו בלי קשת מלחמה, מנגד רצון שריו ועבדיו, ותתן לו בכל שנה משאת וארוחה כיד המלך.  ובעבור זאת ברית שלום ביניהם.  והמלך הערבי הזה בבואו לעדן בירת מלכותו לפנים לא ידאג עליה; כי השר מושל העיר בשם ממלכת בריטניה, יחלוק לו כבוד ויקר, ואת פרשת הכסף המתוּכן – אשר רק על זה ילטוש הערבי את עיניו – ולעומת זאת יתן גם הוא להאנגלים מדרך כף רגל ללכת מעדן עד העיר לחג' ולא יפגעם אסון בדרך הזה.  אבל רק בדרך המלך, לא יפנו ימין ושמאל ולא משם והלאה, כי אינם בטוחים עוד בחייהם. ובזאת יש יתרון ליהודי תימן על האנגלים; כי היהודים מסבבים בכל הארץ ואין מחריד, אם עורם צפד על עצמם, כתונתם טלאות, ושמלותיהם בלאות, מנעל ברגל אין, לא תשוּרם עין, לא יגעו לריק, אם הכיס ריק.  גם לשאר נשיאי (השֵיכים) הערביאים יחניפו האנגלים בשוחד ומתנות תמיד לבלי יסתמו עליהם דרך היבשה, להביא להם מחיה ומזון לעדן המובא מתימן פנימה.  ופעם אחת לא נתנה להם המתנה כרצונם, וסתמו עליהם הדרך ולא היה מזון ומחיה בעיר, עד אשר נאכפו להשלים עמהם למלאות רצונם.

כעת ימצאון פה מאחינו בני ישראל כמאתים וחמשים בתי אבות תושבים.  מרביתם משאר ערי תימן, ומחורבנה של מוכ'א נתמלאה עדן.  לבד הנופלים עליהם בכל יום פליטי חרב ומתי-רעב מתימן פנימה הנמלטים מעול המדהבה.  ואלה יעיקו על תושבי העיר, כי אך דלים ועניים רעבים וערומים יבואו, ומסבבים עיר על פת לחם, ויהיו המקבלים פי שנים על הנותנים.

זה מקרוב בנו להם ברחוב היהודים בית כנסת חדש גדול ונאה בנין יפה מאד, מחזיק כאלפים איש (הנשים לא יבואו לבית הכנסת בכל ארץ התימן, על כן לא יעשו להן עזרת נשים, כי לא תדענה להתפלל מן הספר ואיזו מהנה תבואנה מול פתח בית הכנסת להשתחוות נגד ספר-תורה עת תוּבל מההיכל אל הבימה, ומרחוק תשאינה כפיהן נגד הספר-תורה ותשקינה), ולפניו עזרה גדולה כר נרחב בחצר משתי רוחותיה, אשר גם שמה יעמדו אנשים להתפלל באחרם זמן התפלה, פנימה המשכימים מאד.  שבתם בבית-הכנסת על המחצלאות ועורות הנפרשות על הארץ באדמת קודש וחולצים מנעליהם מבחוץ כמנהגם מאז – כבכל ארץ התימן.  וזה כשנה עבר עליהם הגביר הנכבד חכם ושלם מה"ר ששון בן השר הגביר הצדיק הנודע כה"ר דוד ששון נ"י מבָּמְבֵּי, עת בית-הכנסת לא נשלם בכל תקוניו, והתנדב להם מאה לירות שטרלינג לעשות כסאות לשבת, כמנהג שאר ארצות.  ועשו כסאות גדולים להעמידם אצל הקירות ובתָוֶך.  אבל הם עומדים עדיין בחוץ בחצר בית הכנסת, ולא הכניסום פנימה, כי ערֵב וקדוש להם מנהג קדמוניהם לשבת על יריעות הארץ, וגם מחזיק יותר אנשים בשבתם על הארץ זה בצד זה.  לא החליפו שמלותיהם, לא שינו מעשיהם, ולא המירו מנהגיהם, ככל אשר היו עושים הם עושים.  וכן נאה להם ולכל ישראל.[433]

מנהגם בתורה ותפלה ומצות ושאר מנהגי ישראל, כמו בארץ התימן פנימה.  גם שפתם המורגלת להם היא לשון ערבי המהלכת בכל המדינה.  ומבטאם בלשון הקודש וקריאתם בתורה, כהתימנים כולם, ולא בעלי צחות כאחיהם בצנעא.  ופה בטלו מנהגם מאז לתרגם בבית הכנסת קריאת התורה.[434]

להם ראש אחד, הרב הישיב הגביר הנכבד מארי מנחם משה נ"י, והוא חכם וצדיק ועשיר גדול, וגם בעיני הממשלה הוא נכבד מאד, כי הראה אותות אהבה וגמל חסדים טובים בגופו ובמאדו והונו לצבאות ושרי הבריטנים אשר באו בראשונה בכבוש העיר והשפיק צרכיהם אשר חסרו להם.  על כן מצאו את לבבו נאמן יותר משארי ראשי העמים אשר היו שמה.  הוא סוחר גדול בכל עניני מסחור וקנין להודו, לכוש[435], ולמצרים.  לו בתים רבים בעיר וחוצה, ואניות בים.  ושמעוֹ הטוב הולך בכל המדינות האלה: נאמן לאלקים ואנשים.  ולוֹ בנים ארבעה, זרע ברך ה', חכמים ויראי אלקים.  גם פה בית דין צדק חכמים מובהקים: הרב הזקן חסיד ועניו מארי יצחק כהן נ"י, והוא סגי נהור זה מקרוב, ה' יאיר עיניו!  והרב הישיש מארי מנחם בונינו נ"י, והרב הישיש וקצין מארי שמואל דיין נ"י.

רובם בעלי תורה ויראי ה', גם רובם עניים אשר בנפשם יביאו לחמם.  מהם בעלי חנויות, סוחרים קטנים בכל דבר, ובעלי מלאכה, צורפים, אורגים וכו' וכו', ובעלי עגלות, הולכות על הדרך הנעשה זה מקרוב מכפר תֻּוָאהִי, חוף האניות הגדולות, עד תוך העיר, נושאי משאות ופועלים שכירי יום בבנינים.

עוד פה גביר נכבד וסוחר איש חכם ונבון כהר"ר משה חנוך הלוי נ"י.  והוא יליד מדינת תוגרמה, ובא בבחרותו לעיר צנעא ולמד שם תורה ושו"ב.[436]  ואח"כ מצא לו בהודו ברכה והצלחה והתישב פה עדן והצליח בכל משלח ידיו.  וגם זִכָּה את הרבים והשביע כל ארץ התימן בספרים רבים, חומשים עם כל המפרשים, עין יעקב, זוהר, שולחן ערוך, מנורת המאור, ראשית חכמה – אשר בזה כל מעינם וכל ישעם וחפצם – שהביא מליוורנו סך עצום והפיצם בכל גלילות התימן אשר לא מצא להם מאז, והוא ידע הדרך לכלכל מעשהו, וגם הוא ראה בזה סימן ברכה[437].

גם פה לא יכולתי להתחקות על שרשי ביאת היהודים למקום הזה.  כי אין גם להם ספרי דברי הימים משנים קדמוניות להגיד תולדותיהם, מקריהם ועתותיהם מדור דורים, רק ספורים והגדות וקול דברים.  וקבלה אחת ביד כולם, שיושבים בארץ הזאת מדורות קדוּמים עוד מקודם חורבן ירושלם בראשונה, ולא חזרו אליה בימי עזרא במקדש שני, ומני אז יושבים במקום הזה[438]. רק זאת הבטיחו לי פה כי נמצא בבית הקברות הישן שלהם ציוּני מצבות עתיקות חרוּת עליהן עת וזמן יותר מאלפים שנה.  וזאת להם לאות נאמן שחיו אבותיהם פה מתחלת בית שני.

וזה שנן רעיוני ושלח עיני ולבי לחזות באור אישון בת עיני את העתיקה הנפלאה הזאת, ויֵאָמְנוּ לי דבריהם ולקחתי עמי שמש בית הכנסת והובילני לבית הקברות הישן "מערה הישנה" (המה, כבכל התימן, קוראים לבית הקברות "מערה"), ועברתי עליה סביב סביב, כי עלתה כולה קמשונים וחרולים, הקברים והמצבות נבלעו בחיק האדמה.  ועמלתי בזיעת אפי – תחת חוֹם היום – לקצץ הקוצים ולחפור סימני הנפשות, עד שמצאתי הרבה ציוּנים ומצבות אבן עומדות לראשי הקברים, אבנים שחורות יבשות מאד, ופתוחי כתב אשורית, ולא מהודר ומאושר, באותיות גדולות, ועודן נכרות היטיב לקרות אותן.  אחרי נקיתי נקרתי וטהרתי מלואת העפר, נגלו לי תעלומות אשר לא פללתי לראות, ועתיקות אשר לא חשבתי שזפתם עיני.

המצבות האלה נחקקות למנין השטרות, אשר כן עוד היום המנהג בכל ארץ התימן, וכן היה מנהגם גם פה עדן, עד לפני כמאתים שנה שאחזו מנין שנות היצירה במכתביהם ושטרותיהם ובהמצבות אשר על בית הקברות החדש.  וראיתי רוב המצבות האלה שבמערה הישנה הן מאלף השני לשטרות, וגם מסוף האלף הראשון ומתחלתו.  עד שיגעתי ומצאתי היותר קדומות, ומהם העתקתי עשרה[439].   – – – –

גם ספר לי אחד מהשבט "בני ישראל", יעקב בן אברהם (תראנו הלאה), שהוא פקיד בעיר וסופר בבית המשפט, אשר זה כחמש שנים חפרו בצד השני מהעיר מזרחה להישיר הבקעה לבניני הבתים וגם שם היה לפנים בית הקברות ("מערה") של היהודים ישן נושן, והוציאו משם מצבות אבן כאלה חרותות בכתב ולשון הקדש עתיקות מאד, ושלחם הפחה (הגוברנר) ללוֹנדוֹן[440], והוא ראה אותן בעיניו בעמדו אז שם על משמרת פקודתו לנצח על עושי המלאכה, אבל לא התבונן לחקור עליהן היטיב, כי קטנה ידיעתו בלשון הקודש ואין מלאכתו בחקירות קדמוניות.  – – – –

פה עשיתי כל חדש תשרי, לנוח מעצבי ומרוגזי ומעמל דרכי, גם לשבות פה הימים היותר קדושים לנו.  בשמונה בתשרי אמרתי להאיש אשר התגוררתי בביתו שיקנה לי תרנגול לכפרה, ולא ידע מה.  כי אין להם פה המנהג הזה.  וכבר הגדתי כלל גדול שכל דין ומנהג אשר הרמב"ם ז"ל לא זכרהו, גם הם לא קבלוהו.  אך ערב יום כפור בבוקר השכם מרבים בסליחות, תוקעים ומריעים, אוכלים כדת היום.  הטבילה והטהרה במקוה, כמנהג כל ישראל וביראת אלקים.  והמלקוֹת לא ראיתי.

בליל יום הכפורים אחר תפלת ערבית יגש איש אל רעהו בבית הכנסת ויחבקו זה לזה (כמנהג הישמעאלים עוד היום בימי חגיהם בפגשם זה את זה, והוא מנהג קדמונים), ויברכו זה את זה בזה הלשון: "העתרו בתפלתכם ותחתמו לחיים טובים".  סדר ליל יום הכפורים ויומו, תפלותיהם ופיוטיהם, הכל כמנהג הספרדים, כי אין להם פה סדורים ומחזורים כתבי יד כבהארץ התימן ובצנעא פנימה.  כי אין בזה סופרים מהירים כשָם, רק מאשר יביאו להם מתימן.  ובאשר העיר הזאת תשכון לחוף ימים ושעריה פתוחים למסחור, ומה גם היום, הביאו להם הרבה ספרים מודפסים ובזול והחזיקו בהם, והכתיבות-ידות כי יקרות הנה ספו תמו.  על כן קבלו נוסח הספרדים ופיוטיהם, ככל דבר חדש המוציא מפניו את הישן.

מחרת יום הכפורים הביאו השמשים לבית הכנסת שקים גדולים ומלאים אתרוגים גדולים, מהודרים, המובאים מפרדסי ההרים בדרך יום מפה, הנמצא שם לרוב, גם לולבים הדס וערבה הרבה מאד.  האתרוגים מגודלים כל צרכם גם לתופשם בשתי ידים, מראיהם ירוק כשעוה, כי הם בגמר בשולם, והַחְתֵל לא החתלו בפשתן כמנהגנו, ולא נשמרו ממכות ופצעים.  וכל החפץ למלאות שתי ידיו במצוה זו יבוא ויבחר לרצונו במחיר מעט אשר יוּשת עליו.  ובעיני היה רע לראות אתרוגים מהודרים, והמה מדוּקרים, מנוּקבים וחזזים, ובמצוה זו אינם זהירים וזריזים.  והגדתי להם איכה יעבדו אצלינו בחבוב המצוה הזאת בזמנה בנקיון ושמירה טובה מכל מום, וכי אנחנו אין מברכים על כאלה מהיות טוב לשומרם נקיים ויפים.  אף הם אמרו לי: "גם אלה כשרים עפ"י הדין, לא זה "חסר" ולא זו חזזית, ולא זה שנוּי מראה, זה כך גדולו וזה כן מראהו, אל תרבה עלינו נוספות אשר לא שערום אבותינו" – ושמתי ידי למו פי.

סוכות החג יעשה כל אחד בחצרו או על גגו כמשפט, אוכלים וישנים בהם כדת.  ההושענות הערבות וההקפות בחג ובהושענא רבה ובשמחת תורה, כמשפט וכמנהג כל ישראל, ואין כל חדש.  הנשים תתקשטנה ערב יום-טוב בהעבירן על פניהן ידיהן ורגליהן, ויש כל גויותיהנה, בצבע אדום ירקרק הנקרא בערבי "אל-חִנָא", וזאת תפארתן ויופי תארן.  ואומרים שגם מחזק את הגוף.  ותכשיטיהן: נזמי אזן, עגולי כסף, וצמידים על זרועותיהן וידיהן, גם על רגליהן.  כי בשבתן בבית, זרועותיהן ורגליהן חשופות ויחפות.  רק בלכתן ברחוב תלבשנה מעל לבושיהן כתונת גדולה ארוכה ורחבה המכסית כל הגוף, וצניף גם צעיף בראשיהן, ושערותן לא תראנה החוצה, והכבוּדוֹת תכסנה גם פניהן במסוה דק, כהישמעאלות.  ידיעתן בתורה במדות ובדרך ארץ, ככל נשי ארץ התימן.  וגם פה ישאו להם נשים שתים כבכל ארץ הקדם.

כמה מהיהודים התאוננו לפני על דלוּתם ועניוּתם.  וכאשר ראיתים הנם באמת בשפל המצב מאד, רעבים וצמאים, ערומים ויחפים, ובתיהם ריקם מכל, והעניוּת תקרא מארבע פנות הבית.  אשר לא ראיתי כזאת גם בארץ התימן פנימה, ואמרו לי כי החפשית והחירוּת הבאה להם לרגלי האדומי (כן יקראו לכל מלכי אירופה "אדום"), אין שוה להיוקר וההוצאה המרובה והמותרות אשר באו להם לרגלם.  כי גם לפנים בהיותם תחת תגרת עול מלכי הערביאים לא הכבידו עליהם עוֹל כבד כמלכי שאר ארץ התימן וצנעא, כי היו מלכי חסד בהתראם לפניהם עניים ודלים.  וכבר מעולם לוּמדו להיות שפלים ונבזים לעיניהם, וכן נאה להם.  וישבו בבתי אופל וצריפים באין מחריד, ולא במחיר; לחם דוחן, באין כסף, וכל דבר אוכל בזול.  "זכרנו את הדגה", אמרו לי, "אשר אכלנו חנם" (כי פה עוד עתה דגים לרוב מאד ובזול), סיר בשר בעשרים גרה, שתינו יין שכר תמרים בלי תשלום.  והמשתכר שקל כסף[441], מחציתו היה לו לאכלה לשׂבעה כל השבוע, גם למכסה עתיק (שלא היו צריכים לבגדי כבוד, אך בלויי סחבות לכסות ממראה מתניו ולמטה, וטלית שחורה מצוייצת לכסות בראשו ועד רגליו וסרח על הארץ, בה מכסה כל היום ועושה מלאכתו ובערב יציענה תחתיו למצע להשתרע).  ומחצית השקל היה אוצר לפקדוֹן ועושה נזמי כסף אצעדה וצמיד ופעמונים לנשיו ולבנותיו, ללובשם במקום שאין רואה ובשעה שאינה לא יום ולא לילה, מפחד הרואים הערביאים.  וטוב להם אז מעתה, אשר ממשלת בריטניה יר"ה[442] הרסה העיר העתיקה עם בתי הצריפים, ותישר המעקשים ורוכסי הבקעה, ומדדה העיר והרחובות באורח מישור, ונתנה להיהודים מקום רחבת ידים בתָוך, והוכרחו לבנות בתיהם גזית ולבנים, תחתים ושניים, לשׂיידם וליפותם מבית ומחוץ, לנקות החצרות והרחובות מכל צחנה חלאה וסרחון – כפקודת הממשלה הטובה הדורשת שלום העיר וטובת יושביה.  וכל זאת להם למשא כבד, כי לא נוסו באלה, גם צריכים לשלם מכס אדמת בתיהם בכל שנה.  אף כי מעט מזעיר הוא התשלום, א' פּני[443] לכל אמה.  וצריכים לכסות כל גופם בגדים נקיים, שלא יהיו לבוז ולקלון בעיני העמים החדשים האלה לבושי מכלול וכבוד, כי "סורו טמא" יקראו למו ובל יוכלו להשתכר מהם מאומה.  וכן כל דבר אוכל נפש וצרכי חיי האדם עלה בשער שלשה וארבעה, מהמון עם וערב רב אשר עלו ונאספו ובאו באלה הימים, ומרוב הספינות ואניות הקטור הבאות בכל יום למכביר.  ואף שֶרַב המסחור ויקרה המלאכה והכסף רב בעיר ונקל להשתכר, ואיזה מהיהודים העשירו, אבל אין העמל שוה להם בהשכר, כי המשתכר משתכר אל צרור נקוּב בלי נשאר בידו.  ונוסף עליהם השילום הרב אשר הוּשת על היין והשכר שהורגלו מאז לשתות ממנו למרבה.  והעולה על כולנה, הוא הצער והלחץ מאחינו אלה אשר בפנים ארץ התימן וצנעא, הבורחים מפני החרב ועול המדהבה, ובאים פה לשמועה טובה והנם למאות מסבבים על הבתים מבקשים לחם ואוכלים שארם ועצמותיהם.

ככה התאוננו לפני על הימים הראשונים.  ואמרתי להם: "לא אוכל להבינכם מה בין הימים הראשונים לאלה כי לא תבינו.  אך אבטיח לכם שבעוד שנים אחדות לא תאמרו עוד שהימים הראשונים היו טובים מאלה; אז תפקחנה עיניכם ותדעו מוֹתר האדם מן הבהמה.  ובניכם אשר יקומו אחריכם אשר לא ידעו וראו הימים "הטובים" הראשונים שלכם, המה יתענגו על הימים האלה בהיותם לאנשים בין אנשים".  ואולם רוב היהודים יושבי העיר מברכים כבר עתה על הטובה, ומודים לה' שהוציאם מאפלה לאור גדול, ומברכים ומשבחים למלכוּת החסד, בדעתם והכירם הטובות והחסדים אשר גמלה להם.

ראיתי פה אנשים עברים הנקראים בשם "בני ישראל".  תוצאותם מהודו, ובאו לפה מקרוב לעבוד בעבודת הצבא בחיל הבריטאנים לרצונם.  המה יושבים בקצה העיר ברחובות המיוחדים להם, גם מחוץ לעיר, כי מהמה אנשי החיל ושומרי העיר והמבצרים.  והביאו הנה גם נשיהם וזרעם ואוכלים מנת המלך וטוב להם, ונכבדים מאד בעיני הממשלה, בהיותם נאמני רוח (כטבע בני ישראל) ובלי לב ולב יעבדו הממשלה.  רבים מהם עלו לגדולה ונעשו לשרי עשרות, שרי מאות, ומהם למדו כתב ולשון ויהיו פקידים בעיר וסופרים בבית המשפט.  נודעתי לאחד מהם איש טוב ומטיב, האדון יעקב בן אברהם נ"י (אין להם שם המשפחה רק כל איש על שם אביו), והוא סופר במקום המשפט ופקיד על משמרת העיר ונכבד לכל, וגומל חסדים טובים עם היהודים האזרחים ועושה עמהם משפט וצדקה.  גם בקרתי איזה מהם בבתיהם, אברהם בן יחזקאל, שמעון בן יעקב, יחזקאל בן אברהם, ועוד.  וראיתי הליכות ביתם.  נשקו ידי וכבדוני מאד בשפת לא ידעתי.  ראיתי לבבם שלם לאלקי ישראל, אך דבר ה' אין אתם, ולא ידעו לשמור את התורה והמצוה על משפטה.  ועליהם קראתי דברי החוזה (ישעי' מ"ד ה') "זה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה".  מהם ימצאון פה עדן כשלש מאות איש ומהם כמה בתי אבות נשים וטף.  והיהודים התימנים תושבי העיר מלפנים לא יתערבו עמהם.  מי המה אלה וממעי מי יצאו – תראו אי"ה בבואכם עמדי לעיר בָּמְבֵּי בהודו, כי שם מקומם.

בליל הושענה רבה היינו נעוֹרים על טוב ה' בלמוד וקריאה בסוכה נאה ומהודרת מאד אצל החכם הנכבד הגביר הנעלה כהר"ר משה חנוך הלוי נ"י, והשתיה כדת ופירות ומגדנים כיד ה' הטובה עליו.  בליל מוצאי החג שמחת תורה עבד לחם רב[444] לנכבדי העיר לכבוד אורח נכבד מהודו שהתאכסן אצלו, וגם אני נקראתי בלילה הזה, ומאד התענגתי על השירים והפיוטים אשר שרו בריקודים ומחולות כטוב לבם במאכל ומשתה[445].

פה נפשתי מעט מעמל נפשי בתלאות תימן.  גם חליתי אחרי הרגשתי עצמי ובשרי המפולחות והמוקדחות, ומשנוי האויר פה הבוער ככבשן גם בחדש תשרי, ומים מתוקים אין לשתות.  כי מי הבארות אשר בכל רחוב הם מלוחים ומרים, ומי הבריכות המתמלאות ממטר השמים, כאשר ראית למעלה, ספוּ תמוּ, באין פה גשם תמידי בעתו כן רוח צח אין בעיר פנימה, המוקפת מכל עברים הרים נשאים לשמים, ונהייתי ונחלתי מאד, והקדחת אחזתני בשבץ גדול, ורופא אין פה ליהודים ואנכי גר בארץ.  אבל קראו לי איש יהודי תימני אשר יש לו לחש וכתיבה סגולות לקדחת, וכתב סביבות כפות רגלי שמוֹת והשבּעוֹת.  אבל שתיתי גם סמי רפואות מאשר ידעתי מארצנו.  וברוך רופא חולים שהחלימני והחייני.  ובערב שבת קודש פרשת "לך לך" ז' חשוון[446] עזבתי העיר הזאת ועליתי באנית הקטור העומדת אצל החוף בכפר תּואהי אשר הוא כמהלך שעה במרכבה מפה.  וביום שבת קודש בערב עלה קטור האניה ותשם בים דרכה.  עזבתי עדן, נטשתי ארץ התימן, ארץ מאפליה עם חצר מות – ללכת בּמבּי בהודו המזרחית.  וב"ה שהצילני מכל פגע ואסון בים הגדול הזה.  ואחר שמונה ימים באתי לשלום עיר התהלה בּמבּי.  – – –

 

לז: פעם שנית בעדן[447]

– – – ובעשרה באדר (תרכ"ג) באנו לשלום עיר עדן על חוף ים סוף בערב, אצל בּאבּ אל-מנדבּ.  פה עדן עליתי להנפש ולנוח מעמל דרכי בין אחינו היהודים התימנים התמימים אשר דבקה נפשי לאהבתם מאז הייתי פה לראשונה, ושמחתי אתם ימי הפורים.  אבל נהפך לאבל ימי ששוני.  כי כאשר העירוני רעיוני ברגשת לבבי ללכת מפה דרך היבשה ולתור עוד על אחינו אלה בדרך הזה עד צנעא, אשר לא עברתי עליהם בתחלה, ולהשיב ידי על סלסלות ולבצור פרי עוללות אשר השארתי במסעי וסבובי בראשונה – הנה חזות קשות הוגד לי.  כי מצאתי פה אנשים מתימן פליטי חרב אשר ברחו על נפשם מצנעא ושאלתים על אחינו שמה אשר עזבתים ברעה גדולה, ובפיהם בשוֹרה רעה ומרה כלענה, רחפו כל עצמותי ותחתי ארגז, נעויתי משמוע.  ותחת קויתי לאור, אהה!  ויבא רוגז.  תצלנה אזני כל שומע, וכל עין פלגי מים תדמע, וכל לב לגזרים תקרע, על דם נפשות צדיקים נקיים נשפך כמים.

כבר ספרתי מהמשפחה הנכבדה "בית הלוי אל-שֵיך'" אשר בק"ק צנעא בירת תימן, ולפני מאתים שנה חי שמה מארי יחיא הלוי אל-שיך' ראש המשפחה הזאת, נשיא וראש גולה, אדם גדול בתורה ביראה בחכמה ובעושר והוא החזיר גלות צנעא מן התִּהָאמָה אשר הגלו שמה[448].  ובהיותי שמה חורף התרי"ט הכרתי מבני בניו איש זקן חכם נכבד ועשיר, לפי דרכם, מארי סלימאן הלוי אל-שיך' נ"י, מגדולי העיר ויקיריה.  והתפללתי בבית הכנסת הגדול שלהם הנקרא "בית אל-שיך'", ובה ספרים רבים חדשים גם ישנים, נדפסים וכתבי יד, כי המה עשירים מעולם.  ולוֹ ארבעה בנים כולם בעלי תורה ויראה, האחד שמו יוסף, והוא חתן הרב הגדול מארי סְלִימָאן אל קַארֶה נ"י האבדק"ק[449] צנעא וכל מדינת תימן[450].  והמה מאז עד היום צורפים בכסף, היא המלאכה הנכבדה והמעשרת בארץ הזאת, ועושי מלאכת המטבע בבית המלך.  ובהיותי בעיר תִ'לֶה אשר שם ישב אז המלך החדש, אימאם סִידי אל הָאדי, אשר מבית האסורים יצא למלוך והתנשא לכל לראש[451], ראיתים שמה שעשו המטבעות בבית המלך ההוא.  המלך הזה אחרי בואו לצנעא עיר הבירה לא האריך ימים וגורש מכסאו, כי קם עריץ אחר והתנשא למלוך[452].  אבל עוד היו לו מימינים ומשמאילים, ולא ישב עוד על כסא המלוכה.  ויקרא לשלשת בני מארי סלימאן הלוי[453] הגדולים, יוסף, סאלם ויִחְיֶא, ויצום לבא לעשות לו מטבעות חדשות על שמו.  וכי אין להם כסף בארצם להטביע המטבעות, יתיכו שקלי כסף ספרדיים ואוסטריים ויסיגום בבדיל ונחושת למחצה ולשליש, ויעשו אגורות קשיטות למספר ששים או שבעים בשקל.  ותהי מזה שכר רב להמלך (גם לעושי המלאכה אשר המה ילוו את השקלים למלך מאשר תשיג ידם), כי עני הוא, וזה פרנסתו לגנוב ולחמוס.  האחים האלה בתום לבבם ופחדם ענוּהו: "עבדיך אנחנו, העליון ינצרך וימלא מאויך ויתנך עליון למלך יושב על כסא כבוד ואז נעשה ככל אשר תצוה עלינו".  כי יראו להניח שקליהם על קרן הצבי בטרם חזקה הממשלה בידו.  הדברים האלה החרו הציתו אש חמתו עד להשחית, ויאמר להם: "עתה שוּבוּ לכם לבתיכם ולעת מצוא אפקוד עליכם!"

לא ארכו הימים והשעה עמדה לו ויהי למלך, לאסון האנשים הנקיים האלה, כי לא אחר פקודתו לאסור האחים היקרים באזיקים ויענם בכבל, ומכות אכזריות כמנהגם, לאמר: "כי בחן וצרף את המטבעות אשר עשו להמלך המוּסר מלפניו והנם סיגים יותר מהערובה אשר ערבו לו, וגזלו כל בני המדינה".  ואחרי אשר "חשב" את הגזלה מצא כי עולה לשמונה עשר אלף שקלי כסף ספרדיים.  ויצו עליהם כי, ראשונה, ישיבו את הגזלה לבית המלך, ואחר יראה מה יחרץ משפטם עפ"י דתם.  והנה נמכר כל רכושם ובתיהם מבית ומחוץ, גם ספרי בית הכנסת שלהם היקרים וכל אשר נודע להם ולמשפחתם, ועוד לא הגיע לחמשת אלפים שקלים.  אחרי כן כתב שאלה להכומר הגדול ראש השופטים (הקָאצ'י) להגיד לו על פי דת מחוקקם מה משפט האנשים.  אף הוא בטומאת לבבו ושנאתו ענהו בכתב:  "אחת דתם להמיתם בחרב בראש כל חוצות למען יוסרו, והנשארים ישמעו ויראו, או יפדו גויתם מידי חרב ונפשם מרדת שחת בהמיר דתם למוסלמים, ואז גאולת עולם תהיה להם".  זה דרכם כסל בכל משפטיהם!  המלך בכל חשק נפשו קבל וקיים חריצת המשפט ושלח גזר דינם לבית מאסרם על ידי אחד מגדולי השופטים וקרא באזניהם משפט הקאצ'י.   ובאמרו  .........[454]  דתכם בחייכם", לא פחדו ולא רהו.  האחים הנאהבים בחייהם, לבבם נאמן לאל חי שמו, חזק משמיר, איש את אחיו עזרו ויחזקו להקדיש חיי בשרם על מזבח כפרה ולכבד את אלקים קדוש בישראל להעריצו נגד כל הגוים, ובאימון נפשם ענו ואמרו: "נבחר מות הגויה להחיות נפשותינו בחיי נצח!" בדברים אלה עוד העלו חמת המציק ויצו ליסרם על אחת שבע.  והאמונים עלי אש-דת-קדש גם אחרי נצרפו תחת מקל חובלים ורגליהם נפחו תחת שבט מרצחים ונכפפו ערפיהם ושכמיהם תחת עולים מכבידים מעצרים, כפי עונשיהם באכזריות חימה, לא נכבה אש אהבת ה' ויראתו מקרב לבם ולא נכזבה צדקת אמונתם מכליותיהם.  ובפיהם מלאו לאמר אך "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!  הננו לטבח!"

לא עברו ימים רבים, ובחדש כסלו העבר הוצאו שלשתם אל רחוב העיר העליונה וראש הכומרים (הקאצ'י) וכל מתקדשיו עמו עמדו עליהם ויפתום בפיהם בהבטחות ויעודים טובים למען העבירום על דעתם ועל דעת קונם.  אבל האחים הנעימים קדושי שבטי-יה זה את זה חזקו ואמצו לאמר: "זה היום להעריץ ולהקדיש קדוש ישראל!  נזכור נא ראש בית אבותנו הקדוש החסיד מארי יחיא נשיא הלוים, המתיחשים לצאצאי גלות ירושלם בראשונה, וכבודנו לא נתן לשמצת קמינו וקיקלון שונאינו!" ומאריות גברו להוציא לטבח צואריהם וחייהם לממיתים.  כל עמל היהודים וגדולים מהמוסלמים מכיריהם (כי היו האחים אהובים וישרים לכל יודעיהם) לא עמד למו להציל ממות נפשם.  וכי ראה המלך והקאצ'י כי לא יכלו להם להעבירם מדעתם ולהדיחם מדתם, צוו להסיר ראש הגדול שבהם בחרב נוקמת.  ולא אחר המרצח לעשות וכשה טבחה הסר התז ראשו, והוא מתבוסס בדמו.  ארץ, אל תכסי דמו!  צוּר ישראל מגבוה ראה דם נקי וצדיק מוּגרים ללעג ברחובות קריה!  אך עליך אלקי ישראל ולמען שם קדשך!  ה' מה מאד עמקו מחשבותיך!  אחיו, טובים השנים, עוררו בזעק