א: בֵּית הַמַּרְזֵחַ    🔗

בְּשֵׁם “בֵּית מַרְזֵחַ” יכַנו השודדים והמרצחים את בית היין אשר יתגודדו בו לחקור מִמְסָךְ. בַּעלי או בַּעלוֹת בַּיִת כזה מַרביתם בני נָבָל גם בני בלי שֵם אשר לָקחו ענשם בפלילים או בנות בליעל אשר נִמלאו להן ימי צבאן בבית האסורים והבאים בתוכו לסבוא יין, בזויי עָם המה אשר תָּקִיא אותם חֶברת האדם מֳגֵוָה. אֲסֳירֵי-אֳנִי¹ אשר נִרצה עונם, חַברי גַנָבים שודדי לַיִל ושופכי דמי נקיים. שֹׁד וָרֶצַח אם יהיה בעיר פאריז יפרשו השופטים את רִשתם על בֵית פריצים זה, ובכל פעם יגורו בחרמס אֶת הנפש החוטאת אשר הם מבקשים.

מִמוֹצָא הדברים המעטים האלה, יבין כל קורא משכיל כי מָראות נוראות תראינה עיניו בְּמִסְפַר הסִפור הזה. מקומות זרים מְזַרֵי זְוָעָה אשר על כל סביבם רשעים עריצים יתהלָכו וּכְשִרְצֵי בתי מָחראות ישרֹצו שמה.

הַסוֹפֵר הנפלא קאָפער הִפליא מאד לסַפר הֲלִיכוֹת בני הוֹדוּ הפראים ועלילותיהם הנתעבות, שפתם העמוקה המלאה לה בלָהוֹת עם יֹפִי, עָרמתם ומזִמתם הרבה לְהִמָלט כצבי מיד יוקשיהם, ואכזריות עֶברתם בהשיגם את אויביהם. הקורא את דבריו, יֵעָוֶה משמוע, יִבָּהֵל מראוֹת, וידאג לאֶחיו בני עַמוֹ המתבודדים בארץ נוראה ההיא מְאוּרַת צפעונים ומקום תנים.

ואנחנו נְנַסֶּה הפעם לספר תהלוכות פראי אדם אחרים אשר גם הם זרים לנו, בחֶברתנו לא יתערבו, ובקהל עדתנו לא יִחַד מושבם, ורק בזאת אלה מאלה יִפָּרֵדוּ: כי הפראים אשר נדבר בם אנחנו, לא רחוקים הם מאתנו, ובתוֹכנו הם יושבים, ואם נחָרף את נפשנו לבַקֵּר את בתי היין אשר יֵערימו שם סוד ויתיעצו על דְבר שֹׁד ורצח, אז נוכל לראותם עין בעין.

להפראים האלה מנהגים זרים, בגדים מוזרים, נשים נכריות, ובלשון אחרת איש אל אחיו ידברו, לשונם מלאה תעלומות וסתרי מזמות מבהילות, סַעֲפִים נוראים ודמיונות מַרגיזי נפש. כמוהם ככל הגוים הפראים יכַנו איש את רֵעהו בשמות איומים אשר יתָארו את תכונות רוחם, את חֲמס ידיהם וחטאת נפשותיהם, את עֶברת זדונם ואת רֹעַ מעלליהם.

השמות ההם יקחו למו מאת החזיונות הנוראים בארץ. והדברים המשחיתים והמחבלים בתבל אשר ימַלאו את נפש האדם רעד וָרֹגֶז –. ועתה הט אזנך, קורא יקר! ותשמע חדשות ונצורות:

בשנת 1838 בשלשה עשר יום לחֹדש התשיעי בערב, בהתחולל רוח סערה, ומטר סֹחֵף נִתך ארצה, הּלֹך הָלַךְ איש רם הקומה ולָבוש קרעים, וישם פעָמיו אל רֶבַע העיר פאריז הנקרא בשם סִיטע. הרֶבַע הזה יִשְתָּרֵעַ מבית המִשפט וְיִפְגַע בבית תפלת נאָטר-דאַם. ואף כי עיני השופטים משוטטות בו לילה ויום, הוא עצֶרת בוגדים, רֵבֶץ מרצחים, מָנוֹס ומִקלט לכל זד ארור אשר תְּפַלֵט העיר מקִרבה. נפלאת היא בעינינו כי רק על יד בית המשפט יתקעו עדת מרעים ההם את יתדם' אף כי מִדֵי יום בּיום יִלָכְדו ילכדו שם בידי שופטיהם וִיאֻסְפו אֲסֵפָת אסיר אֶל בּוֹר, או יובלו לְבָמַת מַטְבֵּחַ ולמקום ההרֵגה –.

בלילה ההוא נָשַׁף רוח קַר בחוצות הסיטע, ושביבי אש העששית הכֵהה, הִתראו בְמֵי מַדְמֵנָה הצָפים על מרצפות האבנים מרוב הגשם. בתי צלמות הבנוים בלי סדרים, נשקפים על פני הישמון אשר ברֶבע העיר הזאת. להבתים הנִבזים ההם חלונים שקופים אטומים אשר מסגרותיהם היו לִמְסֹס גֹסֵס מִזֹקֶן, וזכוכיותיהם שבורות מרוב ימים. דרך נתיבוֹת חשֶךְ' יַעלו גָרֵי חדרי מָוֶת האלה במַעלות צרות ואפֵלות המעלות צַחנה ובֶאשה, אל מַעֲלוֹתֵיהם. שְלַבֵּי המעלות זקופים מאד וגבוהים, עד כי בְחָזקה יָעפילו לעלות אֶל הבתים הַשְנִיִם בעֵזר חבל דק הנטוי על פני הקירות הרטובים תמיד מזרם וממטר וְשֶפֶךְ מֵי הרחצה אשר ישפכו עליהם יושבי חשֶך וצלמות ההם.

בְּהַגִּיַע האיש אשר זכרנו, אֶל רחוב הַפּוֹל ²אשר בתוך הסיטע, הָלַךְ רוֹמָה הָלֹךְ וְטָפוֹף, כי ידע כי על אדמת בני גִילו תִצעדנה רגליו –. חשכת הלילה פרושה על פני חוצות, מִטרות ע­­ֹז זֹרְמוּ עָבֵי שחקים, ורוח סֹעָה וסער דופק בקול יְלֵל עֲלֵי דלת ושער. מורה השעות אשר במִגדל בית המשפט ישמיע את השעה העשירית. נשים סָרוֹת טעם נצבות בְּמו אֹפֶל ומשוררות שירי עָם ³. ולפי רְאוֹת עַיִן נודעה להאיש אשר זכרנו נערה אחת המתגוררת בעיר בֶּהָלוֹת ההיא, כי הִתיצב אצלה בקול הָמוֹן וַיַחזִיקה בימינה. והנערה התחלחלה ותָּשֶב אחור ברעדה ותאמר: “שׁלום לך, חַרְבוֹנָה!” ⁴ –. בשֵם מַחריב ומשחית הזה, יְכַנּוּהוּ גָרֵי הסיטע מיום צאתו לחפשי מִמִשְמַרְתּוֹ –.

“הלא את היא הזמירה!” ⁵, הרעים עליה בן הענק בקוֹל פחדים, "ועתה כַבְּסִי את גַרגרותי בדם ענָבים או במִשרפות המים ⁶ אם אין את נפשך לדעת את אגרוֹפי כי עָז! – ".

"הכסף אָזל מכיסי – " – השיבה הנערה ברעדה, כי האיש הזה נורא הוא על כל סביביו –.

"אם אפס כסף, תָאמין לך בַעלת בית המַרזח הין יין על דִּבְרָתֵךְ וְתֻמַּת מַראיך – ".

“אהה! עוד לא שלמתי לה גם בעד הבגדים אשר השאילה לי”.

“בת נַעות המרדות!” נתן עליה השודד בקולו, ויהדוף את האומללה באגרוף רשע עד כי נפלה ארצה ותזעק מנהמת לבה. “מה לך כי נזעקת?” הוסיף השודד לדבר, עוד לא נִחתה ידי בך – חכי נא מעט וְתֵלְכִי במָחול לקול מהלומות אגרופי – ".

הנערה התנערה מעפר ותמהר וַתָּנָס מפניו בנתיב חֹשֶךְ והוא רודף אחריה בחרי אף וצועק: "עִמדי עמודי!… אודִיעָה אותך דבר… עתה נִתְפַּשְׂתְּ עתה הִנַךְ בידי – "ובדַברו תָפַשׂ בכַפו הגדולה והחזקה, כף יד קטנה רכה וענֻגה,

“עתה הִנְּך בידי!” ענהו קול איש אַלְמוֹנִי ⁷..

“לא יד הזמירה בכפי?” שאל השודד, “ומי זה אתה האיש? האם חֲמוּץ-זְרוֹעַ? ⁸… אמור נא… הרף ממני… אוי אוי… למה תְחַנֵק את צַוארי?… הרפני נא… תחת כי באתי בצֵל קורת ביתך…”

“אינני חֲמוּץ-זְרוֹע!” ענהו האלמוני המַחזיק בצואר השודד.

“לא מִמְתֵי סוֹדֵנו אתה” דָמך בראשך! אך למי הכף הקטנה אשר תפשתי בכפי?" שאל השודד. “לאיש ריבך!” השיב האלמוני, ויוסף עוד להחזיק בצואר השודד בְּרַב כֹּחַ, כי עצָבים ועורקים חזקים כמטילי ברזל לכף האיש הזר ההוא.

הנערה האומללה עלתה מעלות אחדות במעלות בית חמוץ-זרוע – כי שם ביתו. – ותקרא מרחוק אֶל מושיעה, ותאמר: “רב תודות לך אדוני כי הצלתני מיד חזק ממנו! אמנם עתה לא אֵחַת עוד מפניו, על כן הרף נא ממנו וְהִמָלֵט על נפשך! הידעת כי חַרְבוֹנָה הוא? –.”

“ואני איש זְרוֹעַ רמה!” ענה האלמוני אליה.

כרגע נָדמו שני האנשים, ורק קול נַחרת חֵמָה נשמע בְׁהֵאָבְקָם יחד.

"החפץ מָוֶת אתה?! צעק השודד, “אם לא תרפני כרגע, אסירה את חוטמך מעליך עד היסוד!”

“חוטמי קטן הוא, ופה בחשכה לא תראהו”.

“אם כן נלכה לאור העששית”!.

נֵלכה – ושם נִתראה פנים, ענהו האלמוני ויסחבהו סָחֹב והשלך עד העששית. שם הִתאבקו בחֹזֶקת היד, עד כי נפל השודד שדוד; אך כרגע קם הנופל ויתעודד, ויתנפל בזעם אפו על מִתקוממו המִתגאה בְּחֹסֶן גבורַתו כארז אדיר, ואשר לא יֵאָמֵן כי רך וענוג כמוהו יהי כּבּיר כֹּח ואמיץ לב, כזה לְשַבֵּר זרוע גבור חיל וגדל כֹּח כחרבונה.

האלמוני הפיל עוד הפעם את השודד ארצה, אך הוא מֵאן עוד לְהִכָנַע, ויתנער מעפר ויוסף עוד לְהִלָחֵם. אז הפך האַלמוני את ידיו, וַיַמְטֵר מהלומות אגרופיו על ראש השודד עד כי הֲמָמוֹ בתִגרת ידו. השודד נפל כשור פר ארצה, ובקול עֲנֹות חלושה שָחָה מעפר אִמרתו, ויאמר "רב לי כעת – הנני נותן לך את תּוֹדָתִי ⁹כי עֲצַמְתָּ ממני – חֲזִיז ורעם! לך זרוע עם גבורה! – זרועך עזה כַמָּוֶת! ועתה הניחה נא לי ככלות כּחִי – ".

“אם לא יוסיף עוד לְהִלָחֵם, הניחה נא לו”, אמרה הנערה אל האלמוני. "אך הגידה נא לי מי אתה? הלא בכל יושבי הסיטע אין איש – זולת הַמּוֹרֶה ¹⁰ – אשר בְּאוֹנוֹ שָׂרָה את חַרבונה ויוכל לו! – תשואות חן חן לך אדני כי הִצלתני מִכַּף העריץ הזה לבל יעשה אתי כָלָה! – ".

האלמוני לא הֵשִיב דָבָר, אך הִטָּה אזנו לקול הנערה, כי מעודו לא הֶאזינה אזנו צִלצל קול נָעִים כזה החודֵר חדרֵי לבבו, ויאבה להתבונן בה, אך חֶשכת הלילה עמדה לו לשטנה, ואור העששית לא עָצַר כֹּח להאיר את הלילה.

השודד הניע ידיו ורגליו אחרי שָכבו ארצה כאיש נִפעם רגעים אחדים, ויתנער ויקם מהארץ.

"השמר לך אדני! "הוסיפה הנערה לדַבר אל האלמוני, והשׁמר לך מפני חַרבונה! נוס מזה – ".

הֵרָגְעִי נא בתי!" אמר האלמוני אליה, "אם מעט לו, אוסיפה לו כהֵנה וכהֵנה – ".

“רב לך כָעת – ענה השודד – ועוד נִתראה פנים –”

“התתאונן עוד?” נתן עליו האלמוני בקולו.

“לא אתאונן – אך הנני נכנע תחתיך, כי עֹז בידך להרעים אבני רעם על ראש גבר!” ענהו השודד ביראת הכָּבוֹד אשר הָטְבְּעָה בלבב כל בני גילו בְּהִכָּנְעָם תחת ידי תוקפיהם. "מהלומות אגרופיך כזרם ברד ואבני אלגביש הָלמו ומָחצוּ ראשי – בזרוע עֻזך תִּטרוֹף זרוע אף קדקד – וזולת המּורֶה אשר ידו בַּכֹּל, לא יתהלל המִתהלל כי שָׂם רגלו על צוארי – "

“ומה חֶפצך עוד?” שאלהו האלמוני.

לא אחפוץ דבר רק לגלות אזנך כי אותך שָׁת ה' למורה ¹¹לי, וגם לך ישית מורה – כי זרוע רָמָה צוֹפִיָה על כל בעלי אגרוף – אמנם עתה כי חזקתני וַתוכל לי, עתה יִוָדַע לך כי כל גָרֵי הסיטע ייראו מפניך. בעלי בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ יֵרַתּ ויחרדו מפני תנופת ידך, וִימַלְאוּ גרונך מבחירי יינם, וכל העלָמות תְּשָרֵתְנָה אותך –. ועתה אחלה את פניך להודיעני מה שִמך ומי אתה? כי שפתיך תבַּענה שְפַת מְתֵי סודנו כאחד זִקני הסיטע; אולם אם מֵחַבְרֵי גנבים אתה, דבר אין לי אתך! אנכי זה דַרכי כֶסֶל לי לְהָנִיף את המאכלת עת יָצוּפוּ דֱמֵי לבבי על עֵינָי, ובעבור זה הייתי אֲסִיר-אֳנִי חמש עשרה שנה, אך בִּגְנֵבָה לא שלחתי ידי מעודי, וגם הזמירה יודעת זאת".

“כֵּנִים דבריו” ענתה הנערה.

“אם כן הדבר – אמר האלמוני אל חרבונה – אם כן הדבר כי כַפֶּיך לא נְגֹאֲלוּ בגנֵבה, לכה ונֵלכה אֶל בית המרזח לשתות אשיש ענבים, בוא נא אתי ואל תירא!”

“הֵיטבת דַבר, גבור החיל! – עוד הפעם אתן לך תודה כי גבור מלחמה אתה – לְךָ אגרוף עם חזיזים! – עוד תצלנה שתי אזני – חֲזִיז ורעם; אגרופיך ככשיל וכילפות יהלומן, וכפטיש יפוצצו ראש סלע – למדני נא וחכמני איכה תפליא כֹה את מַכוֹתיך”.

“אם תאבה, אלמדך להועיל –”.

אך לא את רֹאשִי תְלַמֵד – חֲזִיז ורעם! סערת אגרופיך על ראשי עוד תתחולל, ועל קדקדי עוד חמָסה יֵרד –. עתה אחת אשאלך והודיעני אם ידעת את חֲמוּץ הזרוע אשר היית בביתו?"

“מי הוא זה חמוץ הזרוע? ההוא לבדו יגור בבית הזה?”

“הוא לבדו, כי טעם כמוס לו לבלתי שֶבֶת עִם איש זר בבית אחד –”.

“לא ידעתי את האיש ההוא מעודי – מפני זרם המטר באתי לחסות תחת קורת הבית הזה. ובראותי כי תַכֶּה את הנערה הזאת, ואָקום להושיעה, זולת זה דבר אין לי בבית הזה”.

“אנכי לא אחפוץ דעת את דרכיך – כי האיש אשר שׂיחַ ושיג לו עם חמוץ הזרוע לא יְגַלֶּה סודו לאיש –”. אחרי כן שׂם השודד אל הזמירה פניו, ויאמר: “נִחַמְתִּי כי הניפותי ידי על נערה ישרה כמוך, ומה מאד הֵיטַבְתְּ עֲשׂה בְמָנְעֵךְ ממני את זַעַם הוֹלֶם פעם זה, ולא יָסַפְתְּ עוד לְגָרוֹת אותו בי ככלות כֹּחִי –. עתה בואי נא גם אַתְּ אתנו לבית המרזח, והאדון הזה ישלם, כי יש כסף לאדון זה. “אדני!” הוסיף חרבונה לדבר, נֵלכה נא לבית היין אשר יִקָרֵא בשם “שְפַן הַלָבָן” ¹², כי שם יִמָּצִא גם בשר למלאות הכֶּרס וגם יין לשמח לבב אנוש”.

“בואי גם אַתְּ אתנו”, אמר האלמוני אל הזמירה

“זה מעט כרה ממני תאות האֹכל” – ענתה הזמירה – כי כֹה משפטי מִדֵּי אראה מהלומות תֵּזַהֵם חַיָתִי גם מאכל תאוה".

“תאות האֹכל תשוב אליך בראותך את המטעמים” אמר השודד אליה.

האלמוני, חרבונה, והזמירה, הלכו שלשתם אל בית היין.

בעת אשר התאבק האלמוני עם השודד, עָמד איש רם קומה ובריא אולם הנושא פחָמים, באולם הבית אשר נֹכַח פתח בית חֲמוּץ-זֱרוֹע ופניו נפלו מאד, אך לא התערב בין המתאבקים להיות זרוע לאחד מהם. וּבְלֶכֶת שלשה אנשים הנזכרים לבית היין, הלך גם הוא אחריהם. השודד והזמירה באו ראשונה הביתה, ונושא הפחָמים נִגַש אז אל האלמוני וילאט באזניו בשפת בריטאנית לאמר: “הִשָׁמֶר נא, הוד מַלְכוּת! –”, אך האלמוני לא שָׁעָה אֵלָיו ואל דבריו, ויבוא הביתה גם הוא. ונושא הפחָמים לא מָשׁ מפתח הבית ועיניו משוטטות בעד חור האשנב אשר בדלת, לראות מה יֵעָשֶה בתוך הבית.

 

ב: בַּעֲלַת הַבָּיִת    🔗

בֵּית היין אשר יכנוהו גרי הסיטע בשם “שְׁפַן הַלָבָן” בנוי הוא בתוך רחוב הַפּוֹל, ומעלותיו גבוהות וזקופות מאד. על פתח האולם תתנודד עששית עגולה ועליה רשומים בַּשָׁשַׁר כדברים האלה “פֹּה מֱלוֹן אֹרְחִים”. הבית הזה שְׁפַל קומה הוא ורחב ידים, קורותיו מכֻסּוֹת בערפלי קיטור, וקירותיו בפִיחַ ושְחוֹר. מנורה אדמדמת בעלת ארבעה קנים, תאיר את פני הבית, על הקירות מְחֻקִים טוטפות בכתב ולשון השודדים. רִצפת הבית רטובה, וצחנָתה תַּעַל באף כל הבא הביתה. בארבע פִּנוֹת הבית רתֻקים ששה ששה שֻלחנות אל הקיר, ולפנים כסאות עֵץ. פתח קטן יֵרָאֶה בירכתי הבית ודרך שם תבוא בעלת הבית אל-בית המבשלות, מִיָמִין יֵרָאה עוד פתח קטן אשר שם יבואו האֹרחים אל חדרי משכבם הדומים כמחִלות עפר; הנה זאת תורת הבית.

שֵׁם בעלת הבית עֲלוּקָה, ושלשה המה מעשה ידיה: להַשכיר מְלון אֹרחים, למכור מאכל ומשתה, וּלְהַלְות בגדים בעד בצע כסף לעניי עָם המתגוררים בהסיטע, והיא כבת ארבעים שנה. מִבְנֵה גְוִיָתָהּ איתן, פניה מְאָדָּמִים, זָקָן צומח יִסֹב את לְחָיֶיהָ האדֻמוֹת. גָבְהָהּ כארז, וחסנה כאלון, קולה העב, זרֹעותיה בריאות הבשר, וכַפוֹת ידיה הגדולות והרחָבוֹת יתנו עדיהן כי מבנות דַּלַּת העם היא. ממעל להשבכה אשר על ראשה, תתנוסס מטפחת ישָׁנה אדמדמת ירקרקת, ומעטפת עור שָפָן תַּעֲטוֹף שִית לה כל הימים. בגדי צמר לבושה, וסנדלי עץ מסֻבּלים במסמרות רבות, תנעל על רגליה. מרוב שָתֹה יין יתנוצצו פניה כעין נחושת קלל. על השֻלחן כַּדֵּי מים וכוסות. היין ההוא מָהוּל במים, ורק בכוס יתן עֵינוֹ ביין מְאָדָּם. חתול גדול ושחור עם עינים מפיצות אש ירקרקת, רובץ לרגלי בעלת הבית, וְדִמְיוֹנוֹ כְּמִפְלֶצֶת שֵד הבית ההוא. נפלאת היא בעינינו כי גם בת שובבה כבעלת הבית הזה, אשר ביתה בית מִקְלָט לכל מְעַוֵל וְחוֹמס, גם היא העמידה צלמי קדשיה בביתה! – אין חֵקר לרוח בני האדם! –.

שני אנשים אשר הכָּרת פניהם ענתה בם כי בנים משחיתים המה, יושבים ונוֹגעים לְאִטִי בכַדֵי היין אשר לפניהם ולרגעים הם מִתלחשים ברעדה. פני האחד כשלג ילבינו, מִצנפתו יורדת עד גַבּוֹת עיניו, וידו השמאלית מְסֻתָּרָה תמיד תחת השלחן, והוא לבוש קרעים מכף רגל ועד ראש. על ידו יושב איש צעיר לימים, כבן שבע עשרה שנה, פניו כסיד יחורו, לְחָיָיו צומקות וְרָזוֹת מאד, אור עיניו כהה ושערותיו שחורות ופרועות בלי סדרים. הנער הזה הוא צלם דמות חטאת נעורים. גבּוֹ יַסֵּב אֶל הקיר, יַדו יטמון בצלחת. ומקטרתו לא ימיש מפיהו כי אם בשַלחו ידו אל כּוֹס. יתר האנשים הנמצאים בבית, נמשלו כפראים במדבר, מקול מצהלותיהם תצלנה אזנים, כי כסוסים מְיֻזָנִים יצהלו, ובעת כי ישתקו, נִדְמו כּבַהֲמות שדי –.

אלה הם האנשים השותים במזרקי יין בבית המרזח בעת אשר בא האלמוני עם חרבונה והזמירה אֶל תּוֹכוֹ.

שלשה האנשים האלה, הם פִּנּוֹת הסִפּוּר הזה, על כן אטיף עליהם דברים מעטים לְתָאֵר את תכונות רוחם והליכות דרכם: חרבונה הוא גְדָל קומה כאחד מילידי הענק, שערות ראשו כצמר צחר, גבות עיניו ארוכות ושעירות, ופאת זקנו צהובה מאד. להט השמש, סבל המצוקות גם עבודת האניה, הפכו את עיניו לעין נחושת קלל ככל אסירי-אני ואף כי יכֻנה בשם “מחריב וּמְנִיף חרב”, בכל זאת, גם עקבות החמלה על פניו נודעו, וְעֹז וגבורה באישון בת עינו ילינו. מעיל ירוק ומכנסי בד ילבש על בשרו, ומרוב ימים לא נכרו עוד צִבְעֵי קַדְמָתָם.

הזמירה היא כבת שבע עשרה שנה. פניה כפני בת נדיב. רוח תֹּם וָיֹשֶר מרחפת על כל יְצוּרֵי גֵוָהּ. וחכלילות הַבֹּשֶת על לְחָיֶיהָ תמיד. כל אלה אותות נאמנים המה כי נפשה לא התגאלה עוד כל ימי שבתה בבית פריצים ההוא. שמֻרות עיניה כקורי מֶשִי, ויורדות ומכסות את אישון בת עיניה עד החֵצי, קְוֻצות תַּלְתַּליה תִּשְׂתָּרֵגְנָה וּתְסֻבֶּינָה את שוֹשַׁנֵי לחָייה, ותעלינה וְתַקֵפְנָה את בְּדַל אזניה, ומשם תַּטֶינָה עקלקלותן עד המטפחת האדמה אשר על ראשה, לִוְיַת אלמוגים על צוארה, וחמֹדת מִבְנֵה בַדֵי עוֹרָהּ, נשקפת מעל הפתיגיל אשר עָליה. נְעִים צִלצלי קולה, נָגַע בלב האלמוני, כי קולה כקול הַזָמִיר בּחֹדש האביב, אשר על כן חָלו פניה בָּנוֹת רבות מֵבְּנות הסיטא כי תשמיע את קול זִמרתה באזניהן, ותִּקראנה לה בשֵם “זמירה”. אך עוד לה שֵם אחר, בפי גָרֵי הסיטע, הלא הוא “פֶּרַח-מֹרִיה”, פֶּרַח אשר הוא צלם דמות הטֹהר והצניעות וְיִשְרַת לבב, הקורא המשכיל יתפלא בשָמעו כי זרע מרֵעים כיושבי הסיטע, ישאו על שפתם הנוראה את השֵם הנעים הזה אשר יתאר את טהרת הנפש וענוה צדק יתר הרבה מאלף תארים אחרים, ואשר דמיונו כשושנה חמודה אשר גם בגיא ההרֵגה לא תחדל מתֵּת ריח ניחוח וּמְהַרְהִיב לבב אנוש ביפעת זָהֳרָהּ –. ובאמת יפלא זאת גם בעינינו איכה תרוממנה מזמות בני בליעל כאלה להביע אֹמֶר במליצה נפלאה ונעימה כזאת! אין זאת כי אם נשמת האדם האוצרת בחֻבּה רעיוני טֹהַר לפני רדתה פלָאים בחדרי בטן, היא תַּגִיהַּ עוד לפעמים אורה גם בלב עִקֵש ורע מעללים, כשביבי אש אשר ישַלחו עוד ברקיהם גם בהיותם טמונים בסִתרי שֶפֶךְ הדשן –.

האלמוני – אשר מעתה נקראהו בשם רודאלף – הוא בן שלשים שנה, גֵווֹ רך וענוג, יפה אף נעים, וכל רואהו לא יאמין כי רב כֹּח הוא לְשַׁבֵּר את זרוע רָמָה כחרבונה אשר יתן חתיתו על כל בני שחץ, לתכונות רוחו חליפות וצבא, ועל כן לא נוכל להטות עליהן קָו ולתָארן בכתב אמת. פניו מלאים זיו ומפיקים יֹפִי. לִבְנַת מראהו, עֵיניו השחורות הַמְשֻבָּצוֹת בַּעֲגִיל תְּכֵלֶת, מַבָּטיו המפיצים צהלה ועצבת כאחת, והוֹד גְאוֹן צַחקוֹ, יתנו עדיהם כי איש אפרתי מבני מרום עם הארץ הוא אשר מרוב כּבוד עָשרו ויקר תפארת גדולתו רופפו מעט עמודי גְוִיָתוֹ – לפעמים רחפה על פניו רוח עצבת, וזיקי אהבה וחמלה מִבָּבות עיניו התמלטו, ולפעמים הפיצו עיניו עֶברה וזעם ואכזריות חֵמה, וכל רואיו אז לא יאמינו כי שביב חסד וידידות הופיע בקרבו מעודו. בַּהֲלָךְ הספור אשר לפנינו, תִגָלֶה הַנְסִבָּה אשר הֵסַבָּה חליפות כאלה בתוכו. במלבושיו ובשפָתוֹ ובכל הליכותיו נדמה אז כאחד מיושבי הסיטע.

בצעדם שלשה צעדים בבית המרזח, סָמַךְ השודד את ידו הגדולה על כתף רודאלף ויאמר: “יְחִי גבור החיל אשר גָבַר בְכֹחוֹ על חַרְבוֹנָה! – שִמעו נא, רֵעים! האיש הזה הִגדיל עָלי אגרוף – ומי יעמוד לפניו בנופפו אגרופיו לְחַלֵק מהלומות? – בו בטח לבי כי יְשַבֵּר גם את זרוע המורה בל יוסיף עוד לערוץ ארץ! –.”

אז נִבהלו כל זקני בית היין, אילי הסיטע שָרו שער, וביראה ורעדה נשאו את עיניהם על גבור מלחמה אשר כזה בגבורות ימינו הִכְנִיַע גְאוֹן מלך כל בעלי אגרוף כחרבונה. אחדים פִּנוּ מהשלחן את כַּדֵּי יינם הצִדה לתת מקום לְהַמְנַצֵחַ הגדול להזה, ואחרים נגשו אל חרבונה בחרדה, וישאלו את פיהו מי הוא זה האיש הנורא הזה? גם על בעלת הבית נפל פחד רודאלף, ותקם ותעמוד לכבודו, ותבָרכהו בשלום, גם שאלה ממנו מה הוא שואל מאתה. כבוד כזה לא נָתנה לכל שוחרי בית יינה, וגם להמורה. אחד משני בנים משחיתים אשר דברנו בם – אשר פניו כסיד, מצנפתו על עיניו, וידו השמאלית מֻסְתָּרָה – פנה אל בעלת הבית וישאל בקול דממה דקה; "הֶהָיָה בזה המורה? –. “לא היה פֹה היום!” ענתה בעלת הבית. “ואתמול?” הוסיף הנער לשאול. “אתמול היה בזה” השיבה לו. “עם צלעו החדשה?” ¹³הוסיף עוד לשאול –. "התתנני לפני בת בליעל לגלות סוד אנשי שלומי? –. נתנה בעלת הבית עליו בקול המון. “שִׂיחַ וְשִׂיג לי בערב הזה עם המורה” הוסיף המשחית לדבר. "ידעתי את שיחכם – אתם זובחי אדם! – " אמרה בעלת הבית בתלונה. “זובחי אדם?” קרא הבליעל בזעם, הגידי לי מֵאַין תביא לחמך אם לא מזובחי אדם? – ". “התשים יד לפה?” “התשים יד לפה?” הִרעימה עליו בעלת הבית בקול פחָדים ותנופף את כד היין על ראשו והוא נסוג אחור וַיֵשֶב על מושבו.

הזמירה הניעה בראשה אל הנער השואף את מקטרתו תמיד, וחרבונה נגש אליו ויאמר: “הוֹי קַיִן”! העוֹדך סֹבֵא יין וּמְקַטֵר עֲלַי מרורים?" פֹּתֶה ענהו הנער, טוב לי נִקְיוֹן שנים וחֹסֶר מִנעלים מִמְנוֹעַ גרוני מיין שרף ומטאַבאַק", ובדברו לא פנה אל חרבונה, ועתר עֲנן הטאבאק עוַלה.

שלום לך גברתי! אמרה הזמירה אל עלוקה, בצעדה אל בית המרזח.

ברוכה אַתְּ" השיבה עלוקה במששה את בגדיה אשר הִשאילה לה. “לך נאוה ללכת בבגדי כי תִשמרי אותם לבל יכתמו – אני ידעתיך מיום צאתך מבית האסורים, ידעתי כי אַתְ עָלִית על כל בנות הסיטע”.

תחת אשר דמתה עלוקה לשמח בדבריה את לב הזמירה, הוסיפה עוד עצבת בלבה, וַתִּדֹם ותורד לארץ ראשה.

"יגער בי השטן – אמר רודאלף אליה – אם נפשי יודעת למה לך צלמי קדשך בביתך?

האתהלך בארצות החיים כבת אֵל נֵכר? ענתה האשה הנוראה בתֹם לבב, ואחרי כן שָׂמה אל הזמירה פניה ותאמר: “התשמיעי כעת את קול זמרתך?”

“אחרי אכלה!” אמר חרבונה.

“מה אשים על השֻלחן?” שאלה עלוקה את פי רודאלף.

“שאלי את פי חרבונה, כי הוא יאכל ואני אשלם”.

" מה תשאל נפשך?" שאלה עלוקה את השודד, “דַבֵּר זְקַן בֵּית היין!”.

“שתי מִדּוֹת משרפות מים, בְּלִיל אֹכִיל ¹⁴ושתי ככרות לחם חִטּים”, ענה השודד וַיִפֶן אל הזמירה ויאמר: “התאכלי גם אַתּ אתי לחם?”

“לא, ענתה הזמירה, כֹּסֶף האֹכֶל עזָבָני”.

“מה לך בתי? – " הרעים פתאם השודד בקול שחקו על הנערה, מה לך כי לא תרהיבי בנפשך עֹז להביט פני מְנַצְחִי היפה באנשים? –” לְחָיֵי הנערה התאדמו ותשפל את עיניה וַתְּדֹם. אחרי רגעים אחדים הביאה בעלת הבית את הארֻחה ותשם לפני חרבונה.

ברגע ההוא בא איש מוּזָר הביתה, ובבאו נִדמו כל המסֻבים ועיניהם נטויות על פני האיש ההוא; אך בהתבוננם בו כי הֲלִיכות כל שְכֵן הסיטע לו, לא שמו עוד לבם אליו, וישובו וידבר כבראשונה. האיש המוזר ההוא ישב מול שני בנים משחיתים ההם אשר דִברנו בם זה פעמִַים, ולא גָרַע מהם עיניו, אך הם לא שָעוּ אליו ולא שָתו לבם.

“על דִברתי” – אמר חרבונה אל רודאלף – על דברתי כי ישמח לבי על אשר נודעת לי אף כי הודעתני גם את תגרת ידך.

“ועל מה זה ישמח לבך?” שאלהו רודאלף.

כִי קנית לי בשר ויין, גם איַחֵל כי תראני בשונאי, בהמורה, נקמה אחת אפָּיִם – העזאזל הזה הִכַּני מכת בלתי סרה, על כן אֹבֶה כי תַראהו את נחת זְרֹעֲך הנטויה.

התדמה בנפשך כי לבעבור עשות לך שחוק אתנפל על המורה ככלב עז נפש?".

ידעתי אדוני כי הוא יתגר בך מלחמה אם ישמע את גבורת ימינך".

“אם גֵּווֹ למהלומות יִשְאַל, אז אענהו –. עתה נִקחה לנו צִנצנת יֵין צרפת מָהול בדבש והזמירה תשמיענו אחר זאת את קול זמרתה”.

“יהי כן” אמר השודד.

“ולמען הִתְוַדַע איש אל רעהו”, אמר רודאלף אליו “נודיעה נא את שמותינו ואת משלח ידנו”:

"הטרם תדע כי שמי חרבונה בפי יושבי הסיטע. חמש עשרה שנה הייתי אֲסִיר-אֳנִי, וזה כשלש שנים נרצה עוני. מלאכת ידי לחטוב עצים ולהמשות רפסודות מהמים. בקיץ יַכֵּנִי שרב ושמש, ובחֹרף יאכלני הקֹר והכפור. אלה הם הליכות עוֹלָמִי!. אמר חרבונה אל רודאלף בשומו את ידו השמאלית על מצנפתו כמנהג אנשי הצבא. ועתה הגידה נא לי מה שמך? מי אתה? ומה מעשיך? כי בפעם הראשונה ראיתיך כעת – ואף כי לא יזעף לבי עליך, בכל זאת לא אכַחֵד כי כאֵבי נצח מִמַּכותיך האנושות – חֲזִיז ורעם! אגרופך, זרם ברד עם אש מִתלקחת. – הגידה נא לי היש לך עוד מִשלח יד זולת מָחוץ את ראש חרבונה? – "

“צַיָר אנכי” ענה רודאלף.

“צַיָר? על כן ידיך ענוגות הן, אמנם אם כל רעיך גבורי כח הם כמוך, אַדמה כי עֹז וגבורה הם פִּנּוֹת מלאכת הַצָיָרִים – ואתה אם כנים דבריך כי חָרָש צַירִים אתה ¹⁵וגם איש ישר – כאשר יעידו פניך – למה זה תשחר את בית המרזח עצרת חברי גנבים ומרצחים? –”.

“יען כי אוהב אני את קהל רֵעִים כאלה”.

“אין זאת!” נָהם חרבונה ויגע בראשו. אך מי יודע – מי יודע אם לא תֶארח לחֶברה עִם חמוץ זרוע אחרי אשר מצאתיך באולם ביתו? – ".

“התחדל לפגוע אזני בשם הנָבל הזה?”

"רב לנו דַבֵּר אֹדות העזאזל ההוא! ואם יש את נפשך אסַפר לך תולדות חיי, ומשׂכֻּרתי תהיה כי תלמדני איככה תַּפליא מאד את מגפות אגרופיך – ".

“טוב הדבר – ענה רודאלף – סַפֵּר נא תולדותיך וגם הזמירה תספר את תולדותיה”.

“אנכי אספר”, אמר חרבונה, “רוח סערה וגשם שוטף בחוץ, ומְרַגְלֵי בית המשפט לא ישלחו כעת לרגל את הבית הזה. ידעתי נאמנה כי תתענג לשמוע את תולדותי. וְאַתְּ, זמירה! התספרי גם אַתְּ את תולדותיך?”.

“אספר”, ענתה הנערה בשפה רפה.

“אך גם אתה אדוני הַמְנַצֵחַ! תספר את תולדותיך”, אמר השודד אל רודאלף ביראת הכבוד.

"אנכי אספר לראשונה – ענהו רודאלף – “ציָר אנכי…”

“מלאכתך מה נָעַמָה!” אמרה הזימרה פתאֹם

“כמה תִּשְׂתַּכֵּר בכל יום?” שאלהו השודד.

“בימי הקיץ אשתכר שלשה או ארבעה שקלים בכל יום”.

התעשה משתה תמיד"?

“אם יִשָאֵר כסף בצלַחתי אחרי שַלמי שֵש אגורות כסף בעד מְלוֹן לילה…”

“הם! שש אגורות כסף?!” שאלהו השודד בְּתִמָּהֹון וישם ידו על מצנפתו כאיש צבא, ויאמר “יְחִי הוֹד מלכותו לעולם –!” באמרו את הדברים האחרונים האלה, הופיע צְחוֹק נעים על שפתי רודאלף ויאמר: “בית מלוני רְחָב ידים הוא וְנָקִי מאד, כי כן אהבתי”.

“אין זאת כי אם שר וגדול אתה בפאריז, כסף כאֵפר תְּפַזֵר! שש אגורות בעד מְלוֹן לילה!!”.

“וארבע בעד טאבאק”, אמר רודאלף. “שש וארבע הלא הן עשר אגורות, ארבע בעד ארֻחת הבקר, חמש עשרה בעד משתה הצהרים, ואחת או שתים בעד יין צרוף, הלא הן כשלשים אגורות ליום. גם לא אעשה את מלאכתי תמיד, כי יום או יומים בשבוע אקרא לי דרור”.

“היש לך אשה ובנים?” שאלה הזמירה ותתאדם,

“כֻּלם היו טרף לְשִנֵי החלי-רע” ענה רודאלף.

"ומה היתה מלאכת אבותיך? הוסיפה הזמירה לשאול את פיהו.

“הֵם סחרו בִּבְלוֹאֵי סְחָבוֹת”.

“ההשאירו לך ירושה?” שאל השודד.

"בהיותי נער קטן, מֵתוּ עלי אבותי, ובן מֶשֶׁק ביתם לקח לו את כל עמלם, ובהיותי לאיש נִשפטתי אִתּוֹ, ויָשֶב לי מאה ושלשים שקלים.

“ומה שם אדונך אשר תעבוד בביתו?”

“נָבל שמו, וכשמו כן הוא, איש נבל ורע מעללים, ברעהו יעבוד חנם, יעשוק שכר שכיר, גם ישגה תמיד באהבת יין, כי על כן עזבתיהו, ויצאתי בְּגַפִּי. בית מגורי ברחוב היהודים, בחצר השלשי אשר מימין לרחוב, ושמי רודאלף. אלה הם תולדות ימי חיי”.

“עתה תספר הזמירה”, אמר השודד, ואני אחריה".

 

ג: תּוֹלְדוֹת הַזְמִיָרה    🔗

“סַפְּרִי נא מראשית הדבר”, אמר החרבונה אל הזמירה.

"מי הם אבותיך?, שאל רודאלף.

“לא ידעתי אותם”, ענתה הנערה.

“לא ידעת אותם?” אמר השודד ויגע בראשו.

"גם לא ידעתים, גם לא שמעתי מהם דבר. עם אבני השדה נולדתי –!.

אם כן, אמר השודד, אחותי אַתְּ, מצור אחד חֻצבנו –

“הגם אתה, חרבונה, לא ידעת את אבותיך?”

גם אנכי, בִּתִּי, גם אנכי אֲסוּף חוצות כמוך.

“מי היו אֹמְנַיִךְ?” שאל רואלף את פי הנערה

“לא ידעתי גם אותם. אך זאת אזכרה עוד כי בהיותי ילדה קטנה כבת שבע או שמונה שנה, גִדְלַתְנִי אשה זקֵנה, אשת מדנים, סָרת טעם וְעִוֶרֶת עָיִן אשר נקראה בשֵם לִילִית¹⁶ יען כי חטמה מעֻקל עינה הבריאה ירקרקת, ונִדמתה כלילית –”.

לִילִית! לילית! – קרא השודד בצחוק – אֲדַמֵה כי עַיִן בעין אֶראנה כעת –.

“האשה הזאת” הוסיפה הנערה לספר, “האשה הזאת שלחה אותי מידי יום ביומו על המעבָרה החדָשה למכור שם לביבות! בש, בתחבולות עשתה זאת למען יחמלו עלי עובדי המעברה וְיִָ ימוּ לי נדבות ידם. ואם לא הֵבֵאתִי לה עשר אגורות, אז הִפליאה את מַּכּוֹתַי ולא נתנה לי פת לחם”.

הידעת אֶל-נָכוֹן כי היא לא אִמֵּךְ? שאל רודאלף.

“אל-נכון!” ענתה הנערה, יען כי פעמים רבות גדפה אותי בְּשֵׁם אֲסוּפַת-חוץ – ".

הבכל פעם הכתה אותך אם לא הבאת לה עשר אגורות? שאל השודד.

“בכל פעם – ואחרי כן שכבתי עיפה ורעֵבה על שק תבן אשר הֵכִינה לי לילית, ועצמותי רָחפו מצִנה וקרח, כי התבן לא יחם את בשר האדם”.

צָדַקְתְּ בתי! אמר השודד, לְחַבּקֵ אשפתות יֵחַם מֵחַבֵּק את התבן – כל זה נסיתי בימי ילדותי.

“לילית נתנה לי בבֹקר בבֹקר את הארֻחה אשר נתנה לי בערב – הוסיפה הנערה לספר – ואחרי כן שלחה אות אֶל מִגרש מאָנטפויקאָן לאסוף שם תולעים בעד הדַּיָגים המשלכים ביאור חַכָּה, כי לילית נָתנה גן קְנֵי-חכה בעזבונה. לילדה קטנה רעבה וחשופת רגל כמוני, רב מאד הדרך מבית לילית עד מאָטפויקאָן”.

"אל תתאונני בתי על הדבר הזה – אמר השודד אליה – כי יען אשר הֵרְבֵּית לֶכֶת בכל יום, על כן גָדַלְתְּ עד כי דמתה קומתך לְתָמר, ובדַברו חָצַב להבות אש לקטר את מקטרתו.

“עיֵפה ורעֵבה שבתי עם סל תולעים הביתה, ואז הושיטה לי לילית בצהרים פת חרֵבה, ויהי בפי כדבש למתוק”.

“גם על זה אל תתאונני בתי! – אמר השודד – כי יען אשר לא הִרבית לאכול, על כן מְחֻטָבָה גְוִיָתֵךְ תבנית היכל”. ובדברו העלה עֲתַר עֲנַן הטאבאק. אך מה לך אדוני ומנַצחי רודאלף? למה זה נפלו פתאֹם פניך? העל כי שמעת את עֳני הזמירה? הלא כֻלנו יַלְדֵי עֹנִי ותלאה אנחנו?

“הה חרבוניה!” ענתה הנערה, "ימי עָנְיִי ומרורי כמו זר נחשבו לך – ".

“האמיני לי בתי! אמר השודד, כי כגבוה שמים מארץ כן גבהו תלאותי מתלאותיך – כי אַתְּ שכבת בלילה על שק תבן ותחת קורת בית, ותאכלי לחם, ואנכי התגוללתי ככלב על מִשְרָפות שׂיד מחוץ לעיר תחת השמים וְשָׁלַפְתִי עשב משרשי ירק להחיות ברעב נפשי, ופעמים רבות שכבתי בחֹרף וישנת בין האבנים אשר בשפלה, מבלי מחסה חבקתי אשפתות –”.

“ובכל זאת – ענתה הנערה – נקל הוא לגבר גְדָל כֹּח כמוך לסבול עֹנִי ולחץ, לא כן לילדה קטנה רפת ידים וחסרת אונים כמוני” – אמנם בכל מצוקתי שָמנתי עָביתי אז…

העוד לא שכחת זאת? שאל השודד.

"עוד אזכרה כי בכל פעם אשר השיבה לילית את ידה עלי, נפלתי מתגרת המכה הראשונה ארצה, והיא רמסה אותי ברגליה ותאמר: “החולדה הזוללת הלזו לא תעצר כֹּח לשאת מַהלומה אחת, ובכל זאת שׁמֵנה היא ועָבה”. ומני אז קראה לי בשם חולדה. וזה שמי לעולם בפיה.

תולדותינו מַתאימות יחד" – אמר השודד ולא נְתׂנָה לבצע את דבריה – כי גם אנכי נקראתי בשמות רבים בימי ילדותי, נפלאת היא בעיני איך תולדותינו במאזנים תשאנה יחד!" –

“גם בעיני יפָּלא זאת” – ענתה הזמירה ועיניה מוסבות תמיד אל חרבונה, כי גם בלי הַכִּיר את הנסבה למה זה כִסתה כלמה פניה בהביטה פני רודאלף, לא יכלה שאת עין עליו אף כי גם הוא נדמה לעינים בכל באי בית המרזח ההוא –.

“ומה עשית בתי אחרי כי אָסַפְתְּ את התולעים?” שאל השודד.

אז הִצִיגַתְנִי לילית אצל פִּנַת ביתה לשקוד על כסי נדיבים לתת לי נְדָבוֹת, ובשובי לִפְנוֹת ערב הביתה אחרה לילית בנשף עד אשר נתנה לי לחם יבש, ואם ערבתי את לבי לבקש אֹכֶל בטרם באה עת רצון מאתה, אז הָלמה ומחצה ראשי באגרוף ותאמר: “עשר אגורות לא אספת כיום, ולחם עוד תשאלי?” ויהי בהרימי קול בּוֹכִים מזלעפות רעב ותגרת מהלומות רֶצַח, אז שמה לילית את סל הלביבות על צוארי, ותשלחני אל המעברה החדשה, שם ישבתי גם בכיתי בלילה, וכל עצמותי רָעדו מֵרָעָב –".

"גם אותי אָחזה רעדה בכל עת אשר רָעַבְתִּי – אמר השודד, לא יֵאַמֵן כי יסֻפּר, אך אמת הדבר כי בִּרָעָב ירעד האדם כִּבְצִנַת קרה – "

"כֹּה אֵחרתי בלילה עם סל הלביבות עד השעה העשירית ועוברי אורח הֵעירו את לבבם לחֻמלה עלי, ויתנו לי איש איש כנדבת ידו. בשובי הביתה נתתי אל לילית את כל אשר קִבּצתי, ומני אז הוסִיפה להַכּוֹת אותי בכל יום בין הערבים טרם שלָחתני אל המעברה החדשה, למכן אתן את קולי בבכי, ועובר דרך יתנו לי נדבת כסף. אך ברבות הימים הַסְכֵּן הסכנתי לסבול מכותיה, ולא יספתי עוד תת קול בֹּכִים בהכוֹתה אותי, וַיֵרַע זאת ללילית רעה גדולה – ולבַעבור הַרְעִיָמּה יותר, מלאתי שחוק פי ולשוני רִנה בכל ערב במַכרי את הלביבות אף כי נפשי ברעב ובקרה התמוגגה.

שמעי נא! אמר השודד אליה, איך שַׂמְתְּ מַחסום לפיך לבלתי אכול את הלביבות בהיותך רעבה מאד?"

“מגאוה וגֹדל לבב מאנתי לנגוע בהן, וזה היה בעוכרי –. ויהי היום בשובי מִמאָנטפויקאן עם סל תולעים, מצאוני הנערים השובבים הסובבים בעיר, הִכּוּנִי, פְּצָעוני ויגזלו את סַלִי ממני, אז ידעתי כי נכון בידי יום חֹשֶךְ! – כאשר דמיתי כן היתָה. בבואי הביתה, הוסיפה לילית לְיַסְרָה אותי שבע על כל הימים, ולא נתנה לי פת לחם. לעת ערב בטרם הלכתי למכור את הלביבות, הוסיפה עוד לילית לענותני, הפליאה מאד את מכותי מכות חדרי בטן, נָשכה בְשִנּיָהָ את בשרי, והִרבתה פצָעי עד שְפָךְ דם. אך אנכי מלאתי שחוק פי, ושפתי תרועה,בעבור הַכעיסה, אז חרה אפה בי עד להשחית, וַתִּמְשׁוֹךְ וַתִּמְרוֹט ביד חזקה את שערות ראשי, גם שערות דקותי. במקומות אשר יגדל הכאב מאד”.

“חזיז ורעם!” קרא השודד ויך באגרופו על השֻלחן, תֹּעֵבַה עשתה בת בליעל הזאת לענות ילדה קטנה באכזריות חמה חִנָּם!!".

רודאלף השתומם למִשמע אזניו, ולמראה עיניו, כי עַיִר פֶּרא כחרבונה יתקצף על דבר הנבָלה אשר עשתה לילית להילדה, וישאלהו: מה לך חרבונה! כי הִתְקַצַפְתָ כה פתאם?

“מה לי?” העוד תשאל? הלא שמעת? הנקלה זאת בעיניך להָרים אגרוף רֶצַח על ילדה קטנה רעֵבַה וִיחֵפָה? “הגם לבבך מְטִיל ברזל הוא כאגרופך? –”.

“סַפרי נא אחרית דבר” אמר רודאלף להנערה בְּלִי פְנוֹת אל חרבונה.

“אחרית הדבר, כי כאשר הוסיפה לילית לענותי למען אתן את קולי בבכי לחֻמלה עלי ולתת לי נדבות כסף, כן הוספתי להרעימה וּלְהָרים קוֹל זִמרה, ויצאתי מביתה עם סל הלביבות הָלֹךְ ורֲנֵּן עד המעברה החדשה. ולילית סְתוּמַת העין נִצבה אז על סיר הבשר אשר בתנור – כי בערב מכרה בשר – ובכל רגע הפחידה אותי בתנופות אגרופיה לבעבור אריד בשיחי, אך אנכי הִרננתי מוצאי ערב לַמרות רוחה ולהכעיסה. ששה חדשים לא שלחתי את ידי לקחת לביבה אחת אל פי להשקיט רעבוני אך בערב ההוא השיאוני כעסי ומכאובי וְרַעבון נפשי לאכול לביבה אחת”.

“טוב עשית, בתי!” אמר השודד.

“אחרי אָכְלִי את הראשונה, לקחתי גם שְנִיָה”.

“טוב מאד!” אמר השודד.

“אפס כי אשה זקנה המוכרת תפוחים שם, ראתה זאת ותקרא: לילית! לילית! ראי נא כי החולדה הזוללת אֹכֶלֶת את לביבות דבשך! –”.

“חֲזִיז ורעם”! קרא השודד, איך חרד אז לבך וַיָתִּר ממקומו"

“מה היתה אחרית הדבר?” שאל רודאלף את הנערה אשר תולדותיה נָגעו אל לבו ואל נפשו.

“חָזות קשה הוגד לי אז” ענתה הנערה במנוחת לבב

"סתמַת העין נמלאה חֵמה וקצף גדול, אך לא יָכלה לעזוב “את סיר הבשר בתנור לבל יהיה למאכולת אש”.

“הלא נִדמתה לילית אז ככלב רע אָסור בחבל אשר יתקלסו בו נערים קטנים, והוא לא יוכל לָמוּש ממקומו –”. כֹּה דִבּר השודד וימלא שחוק פיהו, והנערה שחקה גם היא ותוסף לספר.

“בשומי על לבי כי גם בעד שתי לביבות נָכונו לי שפטים נוראים כבעד שלש, לקחתי עוד שְלִישִיָה, ובטרם שמתיה לְמוֹ פִי, הראיתיה ללילת וָאֹכַל לעיניה”.

“טוב עשית, בתי!” אמר השודד, אות הוא כי עֹז בלבבך – אמנם לא אפונה כי אחרי כן הִפְשִיטָה לילית את עוֹרֵך מעל בשָׂרך, האין זאת בתי?!".

“ככלותה לִצְלות את הבשר, נִגשה אלי, ואֵימה חשֵכה נפלה עלי. בחָזקת יד החזיקתני ותסחבני אחריה, עוד לא נמחו מלוח לבי בַּלָהוֹת צלמות ההן אשר אפָפוני אז. בין רגבי שלג וקרח סְחָבַתְנִי בזרוע עזה, רגלי היחפות התנגפו על אבני סלע, עצמותי רָעדו מִקֶרח וּמִמְּחִתָּה, וְאֶגְלֵי זֵעַה קָרָה נָזלו ממצחי. חרדת נפשי הִתגברה לרגעים בהִתבונני כי לילית לא תַּשְמִיעַ קול הָמוֹן, לא תְקַלֵּל ולא תִטְפּוֹל עלי גִדֻפִים כפעם בפעם, ורק קול תלונה דַקָּה מתהלך בין שִנֶּיהָ – אחד מסנדלי נפל ארצה בין הרי שלג, ואנכי לא הרהבתי בנפשי עֹז להרימו, וברגל חשופה התנודדתי לרוץ אחרי לילית, ובבואה אל מחוז חֶפצה, ראיתי כי זרם דם נוזל מרגלי הפצועה”.

“הוי בת מְרַצֵחַ!” צעק השודד ויסף להכות באגרופו על השלחן, נִשפך לארץ מְרֵרָתִי בזָכרי איך סָחבה בַעלת אוֹב ההיא את הילדה העניה הזאת ברגל פצועה וְזָבַת דָם –".

לילית הֶעפילה עֲלוֹת אִתִּי אֶל עֲלִיַת קיר קטנה. אך לפני עלותה, שָתְתָה צנצנת גדולה מלֵאה יין שרף בבית המרזח אשר בתחתית הָעֲלִיָה ההיא. בידה האחת החזיקתני, ובידה השנית אחזה את הצנצנת הגדולה העמוקה והרחבה אשר במדה כזאת שתתה תמיד בכל לילה. סוף דבר כי היא הֶעלתני על העליה ההיא, ונפשי יצאה ממני –. בדממה סגרה את הדלת בעדי – אז התנפלתי לרגליה ארצה, בכיתי בכי תמרורים מנהמת לבי, התחננתי במר רוחי, נָשקתי את נְעָלֶיהָ, וַעֲפַר רגליה לִחַכְתִּי – אך ערלת אזנה משמוע, רק קול תלונה דקה בין פתחי פיה יִשָׁמַע: “מה אעשה לך, חולדה? מה אעשה לך זוללה?” –וַתִּתְיַצֵב נֹכַח פָּנַי, וַתִּלְטוש לי את עֵינָהּ הירקרקת הַמְפִיצָה שלהבת ומעופפת בְּחורָהּ כעין צפעוני, ואנכי נופלת עוד על פני ארצה לרגליה. פתאֹם הלכה לה וַתִּקַח מלֶקְחָיַםִ".

“מלקחים?” צעק השודד.

“מלקחים?” שאל רודאלף," מה אִוְתָה המרשעת לעשות בכלי רֶצַח זה?"

“הֶחפצה להַכות אותך בַּמֶּלקחים?” שאל השודד.

“הלמרוט בם שערות ראשך?” הוסיף רודאלף לשאול

“לא! לא!” ענתה הנערה.

ומדוע זה לקחה את המלקחים?" שאלו רודאלף והשודד כאחד.

“לעקר בם שן אחת ממתלעותי ¹⁷”, השיבה הנערה במנוחת לבב.

השודד הִרְעִים בקול זעם נורא ובקללה נמרצה, ויספוק כף, וירקע ברעש גדול, עד כי נבהלו כל אנשי בית המרזח, ויסבו את עיניהם על השודד.

“מה לך, חרבונה, כי חרה לך עד מות?!” שאלהו רודאלף.

“העוד תשאל?” ענה השודד בזעם אפו, ארורה היא לילית המרצחת! – לו נפלה בְיָדִי, כי עתה עשיתי אּתָּהּ כָּלָה!!". ובדַברו נִמלאו עֵינָיו דָם.

רודאלף השתומם על אכזריות לילית יותר מֵחרבונה, אף כי טָמַן בחֻבוֹ את רִגְשותיו, אך עוד יותר השתומם בראותו כי פרא אדם כחרבונה יִתְרַגֵז ויתקצף כֹּה על הנבָלה אשר עָשתה לילית –.

“הגידי נא לי אם עִקְרָה לילית את שִׁנֵּךְ בַּמֶּלקחים אשר לקחה?” שאל רודאלף.

"עִקְּרָה – עמתה הנערה – “אך לא בפעם אחת ולא ברגע קטן! – אי שמים! עשר פעמים גָּרְסָה לילית את שִנָי בפי בהַחזיקה את ראשי בין בִּרכיה! אחרי כן עִקְּרָה את הַשֵׁן במלקחים גם בעזר אצבעותיה, ותאמר: “מהיום והלאה אוסיף לְעַקֵּר מִידֵּי יום ביומו שֵׁן אחת מִשִנַּיִךְ, ואחרי הָרְסִי כֻלָּן אשליך אותך היאורה, וְאתן את נִבְלָתֵךְ מַאכל לדגי המים, למען יקחו מאתך נָקָם על דבר התולעים אשר אָסַפְתְּ לבעבור עלותם בחַכה –”. הדברים האֵלה ירדו חדרי לבי, כי לִבִּי הִכֵּנִי מֵאָז על אֲסֵפַת התולעים, כאִלו עשיתי עָוֶל לצורר נפשות –”.

“ארורה היא המרצחת הזאת! מי שמע כזאת? מי ראה כְּרֶצַח הזה?” קרא השודד ושלהבת זעמו מתלקחת.

"ראו נא – אמרה הנערה – “ראו אם עִקבות הַשֵן ההיא עוד נוֹדָעוּ? –” ובשחוק נעים פָּתחה לאט את שושני שפתותיה ויוֹפִיעוּ שְׁנֵי טוּרֵי שִנֶיהּ הקטנות והקצובות כחרוזי פנינים ורק אחת מהֵנה נעדָרה. רודאלף התפלא מאד בהתבוננו כי רִשמי הזעם והקצף לא נראו על פני הנערה בסַפרה את הדבר הנורא הזה, ושביבי נָקָם לא בָערו בה על לילית הארורה אשר מֵררה את חייה בזדון לבה.

“ביום המחרת ברחתי מפני לילית – הוסיפה הנערה לספר – כי בחרתי להרחיק נדוד בתהֹוּ יְלֵל ישימוּן, מִגּוּר בְּאֹהֶל לילית. כל היום ההוא רַצְתִּי הֵנה והנה בחוצות צָרות וחשֵׁכות מלֵאות עניי עָם, ולא ערבתי את לבי לבקש פת לחם, היום רק והכוכבים נִראו ברקיע השמים, ואנכי חַשְתִּי מפלט לי בין שׂדֵרות עֲצֵי שרפה העמוסים בחצר גדול ורחב ידים, הרעב הציק לי מאד וְנִסִּיתִי לְרַמּוֹת אותו באָכלי חשיפי העֵצים, אך הוא שונא רמיה, ויוסף למֹץ את דּמֵי לבבי כעלוקה. יד השֵנה חָזקה עלי, ואישן. למחר בבקר שמעתי קול צעדים בחצר וָאֶזְחַל על גחוני לְהֵחָבֵא בין העצים. שם חַמֹּתִי מעט, ולולא הציקני הרעב, כי אז אִוִיתִי לשֶבת שם כל הימים. כל היום ההוא לא חֵרפתי את נפשי לצאת ממחבואי, כי האמנתי כי לילית חופשת אותי לְשַׁבֵּר את שִׁנַּי ולהשליכני המימה. כֹה נפלה עלי אֵימת לילית! –”.

“שמעי נא!” אמר השודד אליה, “אל תזכירי עוד את שם לילית, כי לִשְמָהּ יַעלו דָמַי בארובות עיני –”.

"ביום השני אכלתי עוד מחשפי עצי לבנה ולוז, וחבלי שֵנה נפלו על עיני. אני שכבתי ואישנה, והנה קול כלב נֹבֵחַ עָלה באזני, ואיקץ. הקשבתי ואשמע – והנה הכלב הולך ונֹבֵחַ, ומדי רגע יקרב אלי, פלצות אחזתני – ידעתי כי תלעג עלי חרבונה! על אשר פָּחַדְתִּי מהכלב –.

“חלילה לי לשתות לעג – לא אלעג לך, בתי! כי נערה ישרה אַתְּ, ומאד מאד אֶנַּחֵם כי הִכִּיתִיךְ –”.

“למה לא תַכֵּנִי? הלא כל מצאי יהרגני! כי אין מגן בעדי תחת כל השמים –”.

“אנכי מְגֵן לך” ענה רודאלף ועיניו הפיקו זיקי חֶמְלָה.

“רב תודות לך אדוני! אך חרבונה לא ידע אז כי תהי עוזר לי, וגם אנכי לא ידעתי זאת”.

“סַפרי נא לי מה היתה אחרית הדבר?” אמר רודאלף פתאֹם.

“בהִסָתרי בין גִזרי העֵצים שמעתי כי שני אנשים נדברו איש אל רעהו: “הנה כלבי נֹבֵחַ”, אמר האחר, “אין זאת כי אם אחד מחברי גנבים חתר בחשך בתוך החצר”. כן אדַמה גם אני, השיבו השני. ושנהם הסיתו את הכלב לחפש בחצר. אז נגש הכלב אל מקום מחבואי – כל עצמותי רחפו ממגור וָאָרִים קול בֹּכִים, “הַקשב!” אמר האחד, “קול ילדה בֹכיה באזני”. ויעלו נֵר ויחפשו. בפיק ברכים יצאתי מִמִּסְתָּרִי, והנה איש בריא ונערו לקראתי. מה לך פה? הרעים עלי הבריא בקולו. “אהה אדוני! – אמרתי אליו – מפני לילית גברתי אנכי בֹרַחַת, וזה שני ימים אשר לא בא בפי לחם ומים, כי יגורתי צֵאת החוצה מפני חמת לילית הסובבת ברחובות קריה לבקשני. היא עִקרה שֵן אחת ממלעותי במלקחים יש את נפשה להרוס את כל שני בפי ולהשליכני אחרי כן היאורה, ועל כן נסתרת מפניה בין העצים אשר בחצרך”. “בת נעוַת המרדות!” נתן עלי הבריא בקולו, מי שם בפיך דברי בְּלַע כאלה? הטרם אדע כי לגנוב עצים חָתַרְתְּ בחצרי”.

“הוי ראש חמור” קרא השודד, איך לא הבין כי נערה לא תוכל שׂאת אף כָּפִיס מֵעצָיו? –".

“בלי הַשׂכֵּל דִבר הבריא”, ענתה הנערה, "וגם נערו הוכיח כַחשו באָמרו: “הבת שמונה כהילדה הזאת תעצר כֹחַ לְהָרִים עֵץ על שִכְמה?”. “ידעתי ענה הבריא – ידעתי כי אין בה כֹּח לעשות כן, אך הגנבים שלחוה לְרַגֵּל וּלְהִטָמֵן בזה עד הלילה ולפתוח להם השער בחּשֶךְ, כי כּה משפטם תמיד. לכן תובל השובבה הלזו לבית המשפט, שם תֵּאָסֵר וְתִוָסֵר על מִרְיָהּ וכחשה”.

“הוי על ראש כלב כזה!” אמר השודד.

“בבואי לפני שופט העיר, נתתי להם תּוֹדָה כי עֹטְיָה אני על שערי העיר, ואין לי אב וָאֵם. השופטים שָׁמו עלי עֹנֶש להִכּלא בית כֶּלֶא עד שש עשרה שנה לימי חיי. בדמעות גִיל בֵּרכתי את שופטי צדק ההם על החסד אשר עשו עמדי, כי כָעֵדֶן נֶחשב בית כִּלְאִי בְּעֵינַי מול בית לילית, גם לא הייתי שם רעבה ללחם, ולא עֻבַּד בי בפרך, אף לא עֻנֵּתִי חִנָּם כבבית לילית. בבית כִּלאי לָמדתי לתפור וְלִטְוות ולארוג. אמנם העצלות היתה אז בעוכרי, כי בָחרתי להרים קולי בשיר מלעבוד עבודתי. בכל מוֹצְאֵי בקר שרתי בשירים, ודמיתי בנפשי כי צִפּוֹר דרור אנכי –”.

“אמנם כן. צפור מזַמרת אַתְּ מִלֵּדָה”, אמר רודאלף אליה.

“ומני אז קֹרָא לי בשֵם “זמירה”. ויהי כאשר הקיפו ימי משמרתי וחֻפשה נתנה לי, פגשתי את בעלת בית היין הזאת עם עוד נשים זקנוֹת, בצאתי מחצר הַמַּטָּרה. הנשים ההן שִחרו את פני פעמים רבות בהיותי עוד בבית כלאי, ותדברנה על לבי כי יתנו לי מקום לְהִשְׂתּכַר כסף רב אם אצא לחפשי. בראותן אותי יוצאת מחצר המטרה, דברו אתי שפת חלקות לאמור: ידידת נפשנו! עַלמה יקרה! בָּבת עיננו! היש את נפשך לָגור אתנו? בשמחות וגיל תשבי בבית גדול ורחב ידים, שש ורִקמה תלבשי, וכל מַחסורך עלינו –” אך אנכי לא הטיתי אֹזֶן לדבריהן, כי אמרתי בלבי: הקצר קצרה ידי מֵהִשְׂתַּכֵּר כסף? גם אספתי כשלש מאות שקלים ממלאכת ידי בימי משמרתי, ועודני צעירה לימים, ולמה זה לא אֶחְיֶה חַיֵי דרור אחרי היותי כלואה שמונה שנים? מדוע לא אתענג על תפארת שדי חמד ונאות פרחים? ועד אשר יִתֹּם כַספי, אמצא עוד מקום לעבוד עבודתי ולאסוף עוד כסף –. אך אהה! הכסף אָזַל מכיסי, ועבודה לא חפשתי, וזאת היתה ראשית אסוני – הוי, כן אחרית כל צעירי ימים אשר אין להם גואל ויועץ! –" ובדַברה נאנחה בִמְגִנַּת לב. “ראש דבר קניתי בכסף פרחים ושושנים לפָאר את בית מגורי, כי מעודי אהבתי את הפרחים, אחרי כן קניתי לי מעטפות ומטפחות וחריטים. ורכבתי על חמור לשוח במגרש זערמען”.

“לא אפונה כי גם דוֹדֵך אשר אָהבת נִלוה אִתך אז?” שאל השודד.

“אין זאת! כי מעודי לא אהבתי – כי לא חפצתי למכור חֻפְשִי בידי איש – אך רכבתי אז בְלִוְיַת נערה ישרה אשר נודעה לי בבית כִּלאי, ואשר גם היא אסופת חוץ כמוני, וזה שְׁמָהּ אשר יקרא לה “יונת צחוק” יען כי היא צוחקת תמיד מטוב לב”.

“זאת הנערה לא אכיר”, אמר השודד.

“אדַמה כי לא תַכיר אותה – היא יִשְרַת לב ותמימת דרך, ידיה רב לה לתפור ולארוג עד להפליא, וכעת היא משתכרת חמש ועשרים אגורות כסף ליום, בית מגורה יפה אף נעים, ואנכי לא ארהיב בנפשי עֹז לְבַקר אותה בביתה – סוף דבר, כספי אָזל בימים מעטים, ולא נשאר בידי כי אם שלשה וארבעים פראנקים”.

“ומה עשית בכסף הנותר לך?” שאל השודד.

“שמע נא. בעת ההיא הָרָה האשה הכובסת את כָּתְנוֹתַי לָלַת, וכל ימי הֵרְיוֹנָהּ עומדות היו רגליה בַּנָהָר בשרה כובס. בראותה כי נִמלאו ימיה ללדת, התחננה לפני פקידי בית אספי דלים, לאסוף אותה הביתה, אך הבית ההוא היה מלא אז חֹלים עד אפס מקום, ותָּשָב הכובסת ריקם ברוח נשברה. בנשף בערב יום, בלֶכתה על המעברה החדשה, והנה אשת עַזְמָוֶת לקראתה. האשה ההיא התחבאה במערה ארבעים יום מפני בעלה אשר בִּקש לְהָרְגָהּ בחרות אפו בה, כל הימים ישבה במסתר, ורק בין הערבים יצאה לְהִצְטַיֵד דֵּי רעבון נפשה, ויהי בשמעה את עֳנִי הכובסת, ותחמול עליה, ותאסוף אותה אל המערה אשר היא מִסְתַּתָּרת שמה”.

“חכי נא מעט, אמר השודד, אשת עַזְמָוֵת הלא היא הספרדית?”

“כן הדבר”, ענתה הנערה, “היא אשת חיל, טובת שכל ונדיבת לב, כל אשר בְכֹּחָהּ לעשות, עשתה להכובסת. מִלַחמה הֶאכילה אותה, ועל יצועה הִשכיבתה עד אשר המליטה בן. הילד הָאֹבֵד ההוא שכב ארצה ערום ביום הִוָלדו שלשה ימים ושלשה לילות, ותחמול עליו הספרדית ותשם נפשה בכפה ותצא ממחבואה בצהרים, ותבוא אל אֹהֶל ביתי לבקש מידי עֵזר בעד הילד האומלל הזה, כי הספרדית ידעה כי עוד נותר מעט כסף, וכי לב בשר לי. בצאתי מביתי לשוח, פגשתיה, ותסַפּר לי צָרת נפש הכובסת. אז חַשתי ואשוב הביתה, וָאקח כל אשר לי בבית וְצָרְתִּים בצרור וָאשימם על כסף נושא סַבָּל, והלכתי אני והספרדית אל המערה אשר היא מסתתרת… לו ראו עיניך איך פָּחַד וְרָחַב אז לבב הכובסת בראותה את פני!… מני אז שֵרַתְנוּ אני והספרדית את הכובסת ואת הילד היֻלָּד להּ, ועד שובה לאיתנה הייתי עוזר לה בכספי הנותר לי – אפס כי יזעף לבי עליה על אשר תמאן מהיום ההוא לקחת מידי מַשְׂכֻּרְתָּהּ בעד כתנותי אשר תכבס בעדי, ואם תוסיף עוד עשות כזאת, אתן את כתנותי לכובסת אחרת –”

“ומה היתה אחרית הספרדית?” שאל השודד.

“אחריתה מרה כלענה! כי נפלה בידי עַזְמָוֶת בעלה אשר אָרַב לה ימים רבים ויהרוג אותה”.

“העל כן נחרץ עליו משפט מָוֶת?” הוסיף השודד לשאול.

“על הרצח הזה” ענתה הנערה.

ומה עשית אחרי תם כספך?" שאל אותה רודאלף.

אז קמתי וַאסוֹבבה בחוצות לבקש מלאכת יד, ולבי לא נתנני לדַבר שקר, וגליתי את אזני האנשים אשר בקשתי עבודה בביתם, כי לפני שני ירחים יצאתי מבית האסורים, ועתה אחפוץ לאכול יגיע כפי. כל שומעי הדבר הזה החזיקו בי בזעם וַיַרְאוּנִי את אחורי הדלת והמזוזה –. כל היום ההוא כּתֹּתִי רגלי לבקש מלאכת יד על פִתחי נדיבים, אך בקשתי ולא מצאתי! במר רוחי שַׁבְתִּי אל ביתי וָאֶפְגְשָׁה את עלוקה בעלת בית המרזח הזה אשר מיום צאתי לחפשי תִּתְחַקֶה על שרשי רגלי – ובראותי כי אין עוזר לי, הלכתי אחריה, והיא הביאתני אל בית היין, ותשקני יין שרף למכביר – ועתה – הָהּ! עתה הנני ברעתי – כאשר עיניך רואות –".

אדַמה כי תנחמי על אשר סִפַּרְתְּ את תולדותיך!" אמר רודאלף אליה.

כן אדוני! נפשי יָדעה לי בזָכרי את ימי עניי ומצוקותי, השיבה הנערה ותאנח במרירות.

“מדוע אַתְּ נֶאנחת?” שאל השודד.

“הה, מה טוב ומה נעים לחיות חיי ישָרים!” אמרה הנערה באנחת לב.

“הלמען תת כבוד לאבותיך – אשר השליכוך מעל פניהם – הלמען זה תִכספי לְחַיֵי ישרים?” שאל השודד בצחוק.

“אויה אויה לי!” הוסיפה הנערה דַּבֵּר, ואנחות רבות התפרצו מקירות לבה. אחרי כן הורידה לארץ ראשה, ותחשוב מחשבות כנפעמה, ותאמר אל חרבונה: “האמינה נא לי כי מעודי לא דאגתי גם לא הִתאוננתי על אבותי אשר השליכוני כנצר נתעב בחוצות, ובכל זאת נפשי עָלַי תאבל כי רק עלי עברה כוס התרעלה הזאת, ורק בי נגעה יד האסון הנורא!! –”.

מה יחסר לך, בתי?!" שאל השודד הלא יפה אַתְּ כלבָנה, קולך ערב כקול הזמיר, ושמך הלא הוא פֶּרַח מֹרִיָה! ומה לך עוד כי תתאונני? הטוב לך הֳיוֹת כעלוקה בעלת הבית?—".

"אנכי לא אזקן ולא אבוא בימים כמוֹה – אמרה הנערה ותאנח.

"הַאם כָּרַתְּ את הילדות ברית לבל תִּזְרוֹק בך שֵׂיבָה? שאל השודד.

“הה! קרובה חליפתי לבוא – מַחלה עַזה שָׂמָה מוּעָקָה בלבבי, ועוד מעט וְתַצְעִידֵנִי למלך בלָהות –”.

“הֲרוּחַ רעה מְבַעָתֵּךְ, בתי?!” אמר השודד ברגשי חמלה, הֵרָגְעִי נא!"

הגידי נא לי, בתי!" אמר רודאלף אליה, היתנוססו רַעיונות כאלה תמיד בקרב לבבך?"

“רק לְעִתִּים – רק לעתים יפעמני רוח עצבת – ראה נא אדוני רודאלף! בבֹקר בבקר בצאתי לקנות לי חָלָב, ואתבונן כי האשה המוכרת את החלב נוסעת לביתה, אז יתרוצצו רעיוני עצב בקרבי, ובכל פעם אָשיחה עִם לבבי: האשה הלזו תשוב אל ביתה, אל גַּנָּהּ, אל בעל נעוריה, ואל פרי בטנה אשר ישישו לקראת בואה, ואנכי – אנכי אשובה לשכון בערפל, להתגולל באשפתות בֵּית המרזח, בעלית קיר קטנה מכֻסה בצלמות גם ביום בהיר –”.

“אם כן הדבר”, אמר השודד, “צְאִי לך מבית המרזח וְחָיִי חַיֵי ישרים כאשר תאוה נפשך –”.

“אהה אלהים! צעקה הנערה, איככה אוכל לצאת מבּוֹר שָאֹן זה? הלא בגדי שאולים מאת עלוקה, ועוד לא שִלמתי לה גם בעד מְעוני וארֻחתי! ואם אצא מזה, הלא אז תאסרני בעלת הבית בבית האסורים כגנב – אויה נא לי! בעד בגדי ערים וּפִתֵּי לחם יָבֵש קָנְתָה עלוקה את רוחי ונשמתי כל ימי צבאי! –”. ובדברה את הדברים האלה, חָרדה חרדה גדולה מאד.

“אם כן הדבר”, אמר השודד, שְׁבִע בָּזֶה ואל תקנאי באשת האִכר המוכרת חלב – אך אמנם חֵי האגרוף כי לא ידעתי מה זה היה לך? האם הֻכֵּית בְּשִׁגָעוֹן כי חתולים תצמיד לשונך? זכרי נא כי אַתְּ מתנוססת כאבן נֵזר בין כל העלָמות אשר בתוך הסיטע, ולמה זה נִכספת להיות כאשת הָאִכָּר אשר תעמול לילה ויום לְבַקַּע עֲצֵי שרֵיפה, לתת חָצִיר לַבְּהֵמָה, לְהַתִּיךְ חֲלֵב הפָּרות, להלביש ולהאכיל ולהשקות את ילדיה. לרדת הגנה לקטוף ראש מתלמי שָׂדָי, ולהָכין את גֵוָהּ למהלומות חדשות ושונות מִידֵי בעלה בשובו מבית היין –".

"הבה לי כוס יין! אמרה הנערה פתאם אחרי דומיה ממֻשכה, הבה לי יין – אך לא יין! רק יין שרף, יין שרף! –

“יין שרף?” אמר השודד, “טוב מאד! יְחִי היין השרף, הנה כי כן אהבתיך, בתי! –” ויושט לה כוס יין שרף מבלי התבונן כי מרוב שִיחה וצָרות נפשה בִקשה זאת, ומבלי ראות את פלגי המים אשר תרדנה עיניה.

“רע עלי המעשה”, אמרה הנערה, “רע עלי המעשה, כי יין השרף לא ישמח לבב אנוש, ורק יְחַמֵם את ראש האדם וְיַכֵּהו בתמהון ותרדמה –”. ובדַברה הֶעמידה את הכוס אשר שתתה ממנו בֱּגֹעַל נפשה. רודאלף התבונן בה כי רק הָעֹני והתלאה ולא שרירות לבה הרע הִטביעוה בִּיוֵן מצולה ויחמול עליה מאד.

 

ד: תּוֹלְדוֹת חַרְבוֹנָה    🔗

יזכור נא הקורא כי שני בני בליעל ישבו בבית היין אשר הַכָּרַת פניהם ענתה בם כי ילדי פשע המה, ואחד מהם צָנַף מִצנפתו עד גָּבּוֹת עיניו, ידו השמאלית הסתיר תחת השֻלחן, ובדאגה דּרֹש דָּרַש את הַמֹרֶה שתי פעמים. גם יזכור נא הקורא כי איש זָר בא הביתה וַיֵשֶב נֹכַח פני זרע מרעים ההם, ובעינים פקוחות התבונן בהם תמיד בלי חָשָׂךְ בעת אשר ספרה הזמירה את תולדותיה, התלחשו המרצחים ההם היושבים רחוקים מהזמירה ודבריה לא הגיעו באזניהם. ומדי רגע נשאו עיניהם אל עבר פני הפתח. הזר היושב ממולם, הוציא בתחבולותיו גליון קטן מכּוֹבָעו, ובמהירות נמרצת התבונן בו ובשני המשחיתים ההם, וכרגע צהלו פניו כי מצא את אשר הוא מבקש. ואז הפקיד את כד יינו ביד בעלת הבית, ויצא החוצה. ברגע ההוא אשר פתח הזר את דלת הבית, ראה רודאלף כי נושא הפחמים עומד עוד על משמרתו, וַיִרְמֹז לו רודאלף בעיניו כי יִגָזֵר ממקומו. אך הוא לא שמע לו ולא מש ממקום עמדתו. הזמירה יושבת בפנים זועפים מאד, כי רוח היין הֵעיר בקרבה רוח עצבת ביתר עז מבתחלה, ותורד לארץ ראשה, וכל הגיוני לבבה טֻבְּעו בים דאגה, פעמים רבות פָּגשו מַבָּטֶיהָ את מַבָּטֵי רודאלף, אך בכל פעם נַחֲתוּ ארצה, כי לא יכלה נְשׂוא את מַבָּטֵי רודאלף ואת הַקֶסֶם הַמִּסְתָּתֵּר בם –. לא כן חַרְבוֹנָה! רוח היין הצהיל את פניו, ולבבו הָמָה וֱשָׂמַח כמו יין שרף. הַתּוֹרָה אשר נתן לרודאלף כי הִניף את חרבו לְפָנִים וַיַכְרִיעַ את מתקוממו לטבח, והתהלה אשר הִלֵּל את נפשו כי בכל זאת לא אָרַח לחברה עם חַבְרי גנבים מעודו, גם שביבי הֶחמלה אשר התלקחו בלבו בשָמעו את צָרת נפש הזמירה, כל אלה נָתני עֵדיהם כי עוד לא נשחתה נפשו עד היסוד בה, וכי לו עוד תוחלת ותקוה לשוב מדרכיו ולהיות איש ישר.

נִפלאת היא בעינינו עד מָה גָברה תאות הכבוד בנפש האדם, עד כי גם רודאלף חִכָּה אל המורה למען יִכָּבֵד בעיני הַשִׁכּוֹרִים הנִבזים אשר בבית היין בהַראותו להם את גבורתו להכניע גאוֹן גבור חַיִל כהמורה! – אין חֵקר לרוח האדם –. אמנם לבל תִּמָשֵךְ העת בעיניו עד בוֹא המורה, אמר אֶל חרבונה": “סַפֶּר נא את תולדות חייך!”.

השודד הניח את כוס יינו אל פיו בפעם אחת, ויאמר לאמר: עתּה אַתְּ זמירה! עתה את תראי ובַחנת כי אנכי עֻנֵּתִי שבעתים מאשר עֻנֵית אַתְּ, כי אַתְּ חָסית בימי ילדותך בקורת בית לילית, ולרעבונך אכלת לחם, ואנכי הייתי מתגולל בימי ילדותי כפגר מובס ובדומן על פני האדמה, ולא ישנתי במטה עד מלאת לי תשע עשרה שנה אשר אז הִתְמַכַּרְתִּי לעבודת הצבא".

העָבדת את עבודת הצבא בימי נעוריך?" שאלהו רודאלף.

“שלש שנים עבדתי את העבודה הזאת – אך זאת אספר לאחרונה”.

ומה היתה מלאכתך עד העת ההיא" הוסיף רודאלף לשאול.

“זֵכֶר ימי ילדותי כחלום הוא בעיני, וכל זאת עוד אזכרה כי בהיותי נער קטן הייתי משוטט ברחובות קריה עם איש זקן אֹסֵף בלויי סחָבוֹת, אשר הִכַּנִי מכות חדרי בטן, וַיָדָש את בשרי בשוטים ועקרבים, ועל כן קול דְמֵי נִקמתי צועקים אֵלַי מִדֵי אראה איש חָמוש בשבטי אנשים, ובכל פעם תְּלַהֵט נפשי גחלים לֱהִנָּקֵם מִצָרִי זה – אות הוא כי בימי ילדותי עֻנֵּיתִי מאד במקל חובלים ושוטים–. אחרי עָזבי את המשחית ההוא, עבדתי את עבודת הסוחרים הקונים סוסים זקנים במאנטפויקאֶן, ועבודתי היתה לטבוח את הסוסים ההם ולהַפשיט את עוֹרָם מעליהם ואז הייתי כבן עשר או עשתי עשרה שנה. בשלשה ימים הראשונים הִכָּה אותי לבבי אחרי זִבְחִי אתה הסוסים הזקנים ההם, אך מעט מעט הַסכן הסּכּנתי בזה. מקץ חֹדש ימים מצאה עבודתי חן בעיני. המאכלת אשר בחרתי, נדמתה כחרב פִּיפִיוֹת, ונפשי צָהלה ושמֵחה להתבונן בלהב המאכלת המתהפכת לטבוח –. ככלותי את מלאכתי, זָרקו לי בעלי הסוסים נֵתח בשר מנבלת הסוס אשר מת בחָליו או במגֵפה, כי בשר הסוסים הבריאים אשר שָחטתי, נִמכר לבתי המבשלות –. בתפשי את נתח הבשר בכַפי, הייתי שָׁמֵחַ ומאֻשָׁר מאד, ולא קנאתי אז בכל עשירי עָם הממלאים בתיהם כסף ומתענגים בבל תענוגות בני אדם. בשִמחת לבב רַצְתִּי אֶל הַמַלְבֵּן, וברשיון בעלי הכבשן צליתי את הבשר על הגחלים. הבשר עודנו מְגֹאָל בדם, אכלתיו נָא, בעודו בכפי בלעתיו, ויהי בפי כדבש למתוק”.

“מה היה שמך אז?” שאל רודאלף.

“לבן, גם אדמוני, כי שערות ראשי הלבינו אז יותר מעתה, ועיני היו מְמֻלָּאות תמיד בּדָם, גם נקראתי אז בּשֵׁם “איש המאכלת” יען כי אהַבתי את תנופת המַאכלת –”?

“ומי הם אבותיך ומשפחתך?” הוסיף רודאלף לשאול.

אבי ואמי השליכוני ברחובות קריה, ולא ידעתי אותם מעודי".

היזעף לבך עליהם?"

“מה מני יהלוך אם אזעף עליהם? –אך רע עלי המעשה כי הביאוני לְחַיֵי הֶבל – מי בִקֵּש זאת מידם? – וגם על זה לא התאוננתי אם הייתי כאבני השדה אשר לא יַכּוּם שָׁרָב וְקָרָה, ולא יָחוּשו זלעפות רעב, כי אז לא הייתי בכל רע כהיום הזה –”.

הֲמִיָמֶיךָ לא גָנַבְתָּ גם בהתעטף נפשך ברעב?"

“חֵי ראשי כי לא שלחתי בגנבה את יָדִי אף אם פעמים רבות התמודדה נפשי ברעב שלשה ימים ושלשה לילות.”

“לא אפונה כי מִיִרְאָתְך את בית האסורים לא גנבת –”.

“פֹּתה!” ענהו השודד בשחוק. פֹּתֶה! העל כן הייתי רעב ללחם יען כי יראתי פן אֶשׂבַּע לחם? – לו הואלתי לגנוב, הלא אז הייתי שְבַע לחם בשבתי בבית האסורים! – אמנם על כן לא גנבתי, יען – יען – יען כי לא חפצתי בגנבה –".

"הַמַּעֲנֶה הזה אשר תוכו רצוף אהבת יֹשֶר, ואשר לא ידע הפֶרא הזה לְהַבִּיעו בְניב שפה ברורה, הֵעִיר בלבב רודאלף רגשי ידידות לאיש הזה הבוחר לשאת חֶרְפת רעב מִלִּגְנוֹב ולהיות שְׂבַע לחם – ויושט לו את ידו לְאות כי מצא חן בעיניו, אך חרבונה לא נועז לָגַעַת בידי רודאלף כי ידע בנפשו כי רודאלף מְרוֹמָם עָלָיו לבלי-חק. “לבב אנוש ורִגשי כָּבוֹד יִמָּצאו בך!” אמר רודאלף אליו יחזק ביד ימינו.

“חי ראשי, עָנָה חרבונה אשר דברי רודאלף נגעו אל לבו. חי ראשי כי נעלם ממני עד כּה ולא ידעתי כי לבב אנוש לי ורגשי כָבוד בקרבי! ועתה אדוני אחרי אשר הודעתני את תִּגרת ידך, וקנית לי בכסף יין ובשר, גם השמעתני אמרי נֹעם כאלה; עתה יהי לבך נכון ובטוח כי אנכי אהיה עֵזֶר לך, למענך אבוא באש ובמים –”.

רודאלף צָפַן בלבו את רגשותיו המתנוססות בו בהאזינו את דברי חרבונה, וישאל את פיהו: כמה שָׁנִים עָבַדְתָּ את זובחי הסוסים?"

“מספר השנים שכחתי, ורק זאת אזכרה עוד כי בתחלת ימי עבודתי, הָמו מֵעַי על הסוסים הזקנים אשר הכרעתים לטבח, אך מקץ חֹדש ימים כצחוק היה בעיני לשפוך את דמיהם, ובהיותי כבן שש עשרה שנה, נכספה גם כלתה נפשי אל העבודה ההיא, עד כי שכחתי מלאכול לחמי, ולא נתתי שְׁנָת לעיני. רק שגיתי תמיד באהבתה –. האח, לו ראיתני אז אדוני! אז בעָמדי במִכנסי בד ובזרוע חשופה, ומאכלת חדה בידי, וחמשה עשר או עשרים סוסים סביבי! חֲזִיז ורעם! כאשר החלותי לנופף את המאכלת, לא ידעתי מה היה לי, עֶברה וזעם התלקחו בחֻבי, קול שריקות וצִלצלי שֶמַע באזני. כל מראה עיני נֶהפּך לֵדָּם, ואנכי – טבחתי – טבחתי – וטבחתי עד כי דָבקּה כפּי בדם, והמאכלת נפלה מידי – חזיז ורעם! מה רב הָעֹנֶג ההוא! אם נתן לי איש כל הון ביתו בָעֹנֶג הזה, בוז בזתי לו –”

אדמה כי זאת היתה נסבה כי הסכן הסכנת לשפוך דמי אדם –".

“יוכל היות –. בהיותי כבן שבע עשרה שנה, חָזקה עלי יד התאוה הזאת עד כי הייתי כגבר עֲבָרו יין וכמֻכה בשגעון בנופפי את המאכלת לטבוח. וָאהִי מוליך ומביא, מעלה ומוריד את להבת המאכלת עד אשר שׁתַתִּי את עורות הסוסים, ויגרשוני אדוני מעבוד אותם, אז הלכתי אל בית המטבחים וחִליתי את פני הטבָחים כי יספחוני אל אחת העבודות, אך הם בְּגֹבַהּ אפם תִּעבוני וירקו בפני. בראותי כי צר לי מאד, רַצְתִּי בשוָקים וברחובות לבקש לי מִחְיָה, ולא מצאתי. ימים רבים הייתי נודד ללחם אֵיו, עד כי אספוני חוצבי האבנים אליהם. לתקופת שתי שנים קצתי בחיי מעבודת פרך הזאת, והתחננתי לאחד משָׂרֵי החיָלים לקחת אותי ולשימני בין אנשי חילו, והוא בהתבוננו את גֹבהּ קומתי וגבורת ימיני, נֶעתר לי” –.

“לו היתה מלחמה בעת ההיא, כי אז הֻקמת עָל עַל אנשי החיל”, אמר רודאלף.

“גם אנוכי קִויתִי כי תקראנה מלחמה, אַך חֲזִיז ורעם, שלום היה בארץ – וגם זאת לי לְמַפַּח נפש, כי שָׂרֵי החילים יַכבידו את אֶכפם ואת תִּגרת ידם על אנשי חֵילָם –. ויהי היום וידבר אִתי שר האלף קשות כי אנכי מִתרפה במלאכתי – והוא היה הצדיק – אך דבריו הקשים ירדו חדרי בטני, ועָניתי עזות. וַיִחַר אף השר בי וַיַכֵּנִי על הַלֶחִי אז חַשְׁתִּי וְשִׁלַּמְתִּי אֶל שונאי על פניו, ונתתי לו מָנָה אחת אפים. ויוסף השר שנית ידו וַיָכֵּנִי באגרוף, וגם אנכי לא טָמנתי את אגרופי בצלחתי – הקול נשמע בחצר המטרה. ושר חמשים וַחמִשיו נָסַבּוּ עלי וַיָתקפוני – עֶברה וזעם הִתלקחו בלבי, וְדָמַי עָלוּ וַיָציפו על עֵיני, ואתפוש מאכלת חדה – כי הייתי אז בבית המבשלות – ובזעף נורא והניפותי את להֶבֶת המאכלת, ועיני הממֻלאות בַּדָם לא ראו בעופפי את הַלַהֶבֶת על כל סביבי כִּלְפָנִים בבית מַטְבְּחֵי הסוסים – שר האלף נפל לפי המאכלת מתבוסס בדמו. והתעַותוּ גם אנשי החיל ולא נִזהרו, ויפלו גם מהם שנים, ונהרי נחלי דם שטפו בַּבַּיִת כְבִשְדֵה קְטֶל –”.

פני חרבונה קִבצו פארור, עיניו הָשָׁבוּ, ראשו הוריד ארצה וַיִּדֹּם, ולא יכול מלט נפשו מהמון רעיוני עֶצֶב.

“מה לך, חרבונה! כי נֶעצבת כֹה פִּתאֹם?” שאל רודאלף.

“אין דבר! אין דבר! –”ענה השודד בחָפזה ויוסף לסַפר: “סוף דבר כי אנשי חיל הנותרים הִתנפלו עלי בזעם אפם ויאסרוני בעבותים וישימוני בבית האסורים ומשפט מָוֶת נֶחתך על ראשי –”.

“ואיך נמלטת? הבָרחת מבית האסורים?”

“לא! – אך תחת משפט מָוֶת, נחרץ משפטי להיות אֲסִיר-אֳנִי חמש עשרה שנה. ושמע נא פֵשר הדבר: בהיותי איש צבא הלכתי פעם על שפת הַיְאֹר ושמעתי קול המולה גדולה, כי שני אנשים נָפלו במצולות המים הזידונים ואין מציל. אז הרהבתי בנפשי עֹז והתנפלתי במִשברי מָוֶת ההם, ומָשיתי את שני אנשים ההם בציציות ראשיהם. אחרי ימים מעטים הִתפרצה תבערה נוראה בעיר ריען – אשר שם תקעו אנשי צבָאנו את אָהליהם אז – ובתי העיר ההיא בתי עץ המה, ועל כן התלקחה השלהבת מרגע לרגע ותאחז בכל פִּנוֹת העיר. אנכי עם אחֻזת מרעי שֻלַחנו לכַבּוֹת את האש, והנה קול נאקת מָוֶת באזני, פניתי כֹה וכֹה ואראה כי לְשׁוֹנֵי אֵש סַבּוּ אשה זקנה בביתה ויסגרו בעדה – כמהר חֵץ למטרה מהרתי וקפצתי בתוך הבעֵרה, והנה – חזיז ורעם! – נחלי לֶהָבות סביב שָתוּ עלי –. אז זכרתי מים מקדם בשִבתי על יד הכבשן בבית משרפות הַשִׂיד – וָאתפוש ביד הזקנה והצלתיה מיד לֶהָבָה –. וְיַעַן כי הִצלתי שלש נפשות ממות, על כן חָתַר מְלִיצִי בכל עֹז להסיר מעלי את מר המות, ובכל מאַמצי כֹחו פָּעַל ועשה כי אהי אֲסִיר-אֳנִי ולא אמות לשחת – בעת ההיא התקצפתי מאד על מְלִיצִי זה, ובאש עֶברתי חפצתי להורידו בדם שאולה –”.

“מדוע בחרת מָוֶת מחיים? מי זה האיש החפץ מָוֶת?”

"אני האיש, הטרם תדע כי שופך דם אדם גם דמו יִשָׁפֵךַ ולא יועיל לו כל כֹּפֶר? הַגַּנָּב משפטו לְהֵאָסֵר בבית האסורים, אך הָרוֹצֵחַ מוֹת יוּמָת, ומאד ימתק לו המות – הה, לו יָדעו ולוּ הֵבינו זאת השופטים! –.

לא אפונה כי הנֹחַם ¹⁸ הֵצִיק לך עד כי בחרת במות".

“לא – נֹחם יִסָּתֵר מעיני – אך על כי חָזות קשה יְבַעתני מני אז בחלום חזיון לילה – כי בהגיע תוֹר חצי הלילה, יֵרָאֶה אֵלַי שר האלף עם שני אנשי הצבא אשר הכרעתים לטבח, ומראיהם כבלהות צלמות נורא מאד –. ואף גם זאת – הוסיף השודד לסַפר ופלצות בעתתהו – ואף גם זאת כי לא הם לבדם יֵרָאו אלי, אך לְמֵאוֹת, לאלפים ולרבבות יבואו אלי, כסופות יאתיון, תחת שואה יתגלגלו, ובמערָכות סדָרים יתיצבו למו וִיחַכּוּ עד אזר אניף את להבת המאכלת עליהם. ואז אתנשא פתאֹם כארי טורף, ובשצף קצף אנכי טובח – טובח – וטובח עד אשר תִּדבק הַלַהֶבֶת בידי וּנְהַרות דם ינהרו על כל סביבי – וכאשר אוסיף לטבוח, כן ירבו וכן יעצמו. אלה יכרעו ויפלו חללים, ואחרים יבואו תחתם – ובעת אשר אשפוך את דמם, המה יביטו יראו בעינים טהורות ומפיקות חמלה ויגון, עד כי אקלל את נפשי על שָׁפְכִי את דמי הנקיים, ובכל זאת לא אוכל להִתאפק מהורידם שאולה –. ועוד זאת, כי מעודי לא היו לי אַחִים וְרֵעִים, ובחלומי יֵרָאו אלי חַללי חרבי כאחים מבטן וכֵרעים אהובים. אחים אשר נפשי קשורה בנפשם, ורעים אשר יֵקַר דמם בעיני מִדְּמֵי לבבי –. הה! הנה כי כן יִתִתֵּנִי החלום האיום והנורא הזה עד כי יִתֹּם כֹּחי ואָקִיץ משנתי, ובשרי רֻטֲפַשׁ מזֵעה קָרה”.

“מה נורא המראה הזה!!” אמר רודאלף.

“הה, חרדת מות תאחזני מִדֵּי דַברי בו! –. בשלש שנים הראשונות אשר הייתי אֲסִיר-אֳנִי, חזקה עלי יד החזיון הזה, עד – עד כי חפצתי לטרוף נפשי בכַפי – ונסיתי פעמַיִם לחַלץ אותה ממחִתּה נצחת כזאת: בפעם הראשון שתיתי מי רוֹשׁ, ובפעם השני שַׂמְתִּי מַחנק לצוארי בשרשרת הברזל אשר רֻתּקתי בה, אך בריא אולם אנכי כשור פר, והיתי חזק כחלמיש צוּר. מֵי רוֹשׁ לא לִהֲטוּ קְרָבַי, רק הִרבו את צִמְאוני, והשרשרת גם היא לא עָצרה כֹּחַ להורידני דומה, רק השאירה אחריה עגיל תכלת על צוארי –. ברבות הימים גברה עלי חמדת החיים, והמחזה הנורא גם הוא לא בִעתני עוד, בכל לילה כבימים הראשונים, ורק לעתים רחוקות יפעמני –”.

“לבבי יַחשוב כי בין חַברי גנבים כהאסירים, יכלת לשַׂכֵּל ידיך בִגְנֵבה –”.

יכולתי עם חפצתי בזאת – ופעמים רבות סַבּונִי עדת הגנבים ההם, וילעגו לי על אשר אֶשְׁתַּמֵר מגנֵבה, אך אנכי גֵרשתים מעל פני בזעם אפי. בין אסירי-אֳנִי ההם נודע לי גם המורה – תן כָבוד לאגרופיו! – והוא הִכַּנִי מַכּוֹת בלתי סָרוֹת, כי אגרופיו מאבני סלע כּוֹנְנוּ.

“הגם לו קֹרָא דרור”?.

“לא אדוני! כי משפטו לְהֵאָסֵּר באניה עד בוא חליפָתו, ורק הוא לבדו קרא לנפשו דרור –”.

“הוא בָּרַח מהאניה – ומדוע לא יְסֻגַר אל השופטים?”

“אנכי לא אסגירהו, כי ידעתי את הַלְמות אגרופיו –”.

ואיך לא יכירוהו השופטים? הלא שָׂמו לו אוֹת ¹⁹ על פניו!

הוא הֵסיר את האות ההוא מעל פניו בברחו ועתה גם בכור שָׂטָן לא יכירנו עוד"?

"איככה הֵסִיר את האות ההוא?

כָּרַת את חוטמו, ואת פניו השחית בְּרַעַל פיטריאָל –".

נכסוף נִכספתי לראות את פניו.

“אם יבוא הֵנה כמשפטו, אז תראהו, חוטמו אשר היה ארוך כחוטם הַדַּיָּה ²⁰. קצר הוא כעת וקלוט. שׂפָתיו עָבות מאד וּסְרֻחוֹת, וַחֲזות פניו ירקרק שחרחר – סוף דבר כי משחת מאיש מראהו ויפץ פלָצות כְּשֵד לָיִל. זה כששה חדשים ברח מהאניה, ושופטי העיר פגשוהו מאה פעמים ולא הכירוהו”.

"מדוע נחרץ משפטו לְהֵאָסֵר כל ימי חייו באניה?

“על כי עשה כל תועבה, גָּנַב, שָׁדד, רָצַח, ושָפך דמים לרוב, אפס כי ידיו רב לו למשוך בעת סופר ולחשוב חשבונות, על כן יִקָרֵא בשם “מוֹרֶה” –”.

המִפַּניו יחילו כל גרי הסיטע?

"כן אדוני! אך אם יִפּל בידך, לא יוסיף עוד תֵּת פחדו –. חֲזִיז ורעם! נפשי אִותה כי יָחוש המורה וְיִטְעַם את מהלומות אגרופיך.

ומאין יביא טרף לנפשו?

“לשמע אזן שמעתי כי הלל את נפשוכי הרג את אחד הנקדים ²¹לפני שלשה שבועות, וישדוד ממנו כסף רב מאד –”.

גם יומו יבוא ונִספה.

אם יש את לבבך לְהַסְגִירוֹ לבית המשפט, הנני מגיד לך מראש כי יכבד עליך הדבר, ולא תוכל עשהו?

מתחת לְמַדָּיו הוא חמוש בברק חנית ולהב חרב פיפיות, ובעֶברת זדונו יכריע לטבח את כל הקרב אליו לחפשו בכף. גם הוא אכזרי כנמר, ואמיץ לב במרַצחים".

ומה היתה מלאכתך מעת צאתך מִמַּסְגֵר?

“לחצוב עצים ולהַמשות רפסודות, ובזאת אכלכל את נפשי”.

ומדוע אִוִּיתָ את הסיטע למושב לך אם לא מחברי גנבים אתה?

אנה אמצא בית אם לא במגרש הזה? ומי יארח לחָברה אתי אם לא יושבי הסיטע? ואם אשב בדד תבעתני רוח רעה – גם לא יחסר לי כֹל במקום הזה, כי שְכֵן הסיטע יגורו מפני, וירגזו מפני תנופת אגרופי גם שר בית האסורים לא ימצא בי עון אשר חטא, זולתי מהלומות אגרוף אשר אַחלק ברבים ואשר בגלל זאת אנהום לפעמים בבית כֶּלֶא מעת לעת –".

וכמה תשתכר ליום?

מחמש ושלשים אגורות – אך כל זה רק עד אשר יגיעו ימי הרעה, ולעת זקנה ככלות כֹּחי אקח לי שלש הקִלשון ואחבק אשפתות לאסוף בלויי סחבות ובלויי מלחים כאשר עשיתי בימי ילדותי".

התתאונן על יד הזמן כי קָשְתָה עליך?

“לא! כי עיני רואות בכל יום אנשים רבים אשר יֵרַע להם הזמן האכזר יותר ממני – ולולא נפעמתי בִּמְחִתָּת החלום הנורא אשר סִפרתי לך, כי אז מַתִּי במנוחת לבב באחת פִּנּוֹת העיר או בבית אספי דלים כיתר בני גילי, אך החלום – אויה לי! החלום הנורא יְדַכְּאֵני בתגרת ידו וִיפַצְפִצֵנִי לרגעים!! –”.

הזמירה יושבת בפנים זועפים מאד מבלי יְכֹלֶת מַלֵט נפשה מהמון רִגשי עצב המתרוצצים בקרבה, גם רודאלף התעצב מאד וַיֵשֶב כאיש נדהם תפוש במזמותיו, כי שני הסיפורים ההם יָרדו חדרי לבבו ויעירו מחשבות רבות ושונות בּחֻבו. אך מִקְרֶה נורא מאד הזכיר את שלשתם איפה הם יושבים, עד כי התנערו ממחשבותיהם העמוקות.

 

ה: הַשׁוֹטְרִים    🔗

הזר אשר יצא החוצה ויפקיד את כַּד ייֵנו ביד עלוקה, שב הביתה ואתו איש בריא ורב כֹּחַ. “בוא נא אִתִּי ונשתה כוס יין”, אמר הזר אל הבריא. וחרבונה לָאַט באזני רודאלף והזמירה, וַיִרְמוֹז בעיניו על שני האורחים האלה, ויאמר: פה יֵעָשֶׂה דָבר – כי שוטרי בית המשפט הם אשר באו לְרַגֵל את הבית. התבוננו נא! –".

שני השודדים – אשר אחד מהם הוריד את מצנפתו עד גבּות עיניו, אשר דרש את המורה קרצו בעיניהם איש אל אחיו, ובפתע פתאּם התנשאו ממקומם וירוצו בבהלה אל הפתח, אך השוטרים מִהרו גם הם ויתנפלו עליהם בקול רעש גדול ובחֵמה שפוכה. כרגע נלחמו השודדים והשוטרים במלחמת תנופה, והדלת נפתחה בהמולה גדולה, ושוטרים רבים התפרצו ויבואו הביתה, ולהבות חרבות שלופות נראו מבעד הדלת בידי אנשי צבא העומדים בחוץ.

נושא הפחמים – אשר דברנו בו פעמים רבות – צָעַד על סף הבית בעת רעש ההוא, אך רודאלף נתן לו אות כי יִסֹּג אחור מהבית, והוא שמע לקול האות ויצא החוצה ורודאלף מתבונן את אשר נעשה בבית.

השודד בעל המצנפת חרד חרדה גדולה מאד, וירם קול יללה, ויגעה כשור, חֲצִי גְוִיָתו נשענת על השֻלחן, וברגלו יבעט כסוס פרא בחרי אף, עד כי נִלאו כמעט ידי השוטרים להחזיקו. פני השודד השני נפלו מאד, עֵינו נֶהפך לעין תכֵלת, שפתיו כשלג הלבינו, שִׁיניו תְּצַלְצֵלְנָה, כל עצמותיו תרעדנה, ופעָמיו נמוטו, ובלי הָרִים קול הושיט את ידיו לאסורי הברזל. בעלת הבית אשר הסכינה לראות מראות כאלה בביתה, יושבת במנוחה שאננה, ידיה טמונות בצלחתה, וחתולה על ברכיה,

“מה חָטאו שני אנשים האלה?” שָאלה את פי אחד השוטרים.

“אמש שָדדו אשה זקֵנה בביתה, ובהתקוממה להם, רָצצו את גֻלגלתה, ולפני צאת נפשה, אמרה כי נשכה בשניה את יד אחד מִמְרַצְחֶיהָ. גבר עמיתי שֻלח הֵנָה לְרַגֵל את הבית הזה וימצא את המרצחים ההם הנה”.

“מה טוב כי שלמו לי בעד ייני!” אמרה בעלת הבית, שתה נא ידידי כוס יין!

רב תודות לך! אך לא עת שתה יין לי, כי עלי להביא את שני המרצחים לבית המשפט, והאחד ימאן עוד לְהִכָּנַע.

המרצח אשר דרש את המורה בָּעַט וַיְהוֹם וַיְיַלָל וילחם בכל מאמצי כחו, עד כי התקיפוהו השוטרים ויסחבוהו סָחֹב והַשלךְ בתוך העגלה העומדת בחוץ. את המרצח השני אָחַז השבץ, עד כי לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ושפתיו אשר חָוְרו כַּשִׂיד נַעוֹת בלאט כִּמְדַבְּרוֹת דברים, וכבול עץ הָשלך בתוך העגלה.

הִשָׁמרי לך – אמר אחד מהשוטרים אל בעלת הבית – הִשָמרי לך מפני חמוץ הזרוע כי איש דמים הוא ובן מָוֶת, ובנקל תִּתָּפְשִׂי גם אָתּ ברשת הפרושה עליו"

“אדוני!” ענתה בעלת הבית, “זה כחדש ימים לא יֵרָאֶה ולא יִמָצֵא חמוץ הזרוע בכל רחובות הסיטע”.

“אנכי העידותי בך, וְאָתְ את נפשך שמרי!”

"חֵי נפשי אדוני! כי אֶשְתַּמַר מפניו כמפני בְּכוֹר בְּלָהוֹת ובכל הסיטע אין רואה ואין יודע מֵאָן הוא בא ולאן הוא הולך כל הימים, ובפעם האחרונה אשר ראיתיו הגיד לי כי הוא שָב מארץ אשכנז הֵנה.

“זִכרי את אשר העידותי בך! אמר השוטר לפני צאתו מהבית, וירא את חרבונה ויאמר אליו: הגם אתה פּה, נִקְלֶה?! זה כביר לא נשמע ממך חדשות – ואולי נחה עליך רוח דעת לאסוף את אגרופיך? –”.

הטרם תדע כי לא אניף ידי כי אם על איש ריבי אשר גֵווֹ למהלומות יקרא? –".

“הנקלה זאת בעיניך? התחפוץ להתגרות מלחמה גם באיש שלומך? –”.

“שִמְעָה נא! אמר חרבונה אל השוטר בְּרֶגֶש, “שמעה נא, אנכי מצאתי איש מלחמה אשר הגדיל גם עלי אגרוף”. ובדַברו הניח ידו על שכם רודאלף. “את האיש הזה לא אַכִּיר עוד” אמר השוטר והתבונן בפני רודאלף. “יהי לבך בטוח – אמר רודאלף אליו – יהי לבך בטוח כי גם בימים הבאים לא נכיר איש את רעהו”: “כדבריך לוּ יֶהִי!” נענה השוטר, ויפן אל בעלת הבית ויאמר: חֲיִי בטוב! בית יינך בית מקלט הוא לנוס בו כל רוצח – זה שלשה מרצחים תפשתי בביתך ביום הזה”. “אקוה כי הם לא יהיו האחרונים”. ענתה בעלת הבית בפנים צוהלים.

אחרי צאת השוטרים מהבית, מלא הנער המקטר טאבאק והשותה יין תמיד, את מקטרתו ואת כוסו, ובקול דממה דקה אמר אל חרבונה: הידעת את האיש אשר הוריד את מצנפתו על עיניו? הלא הוא הַשָׂעִיר! ²²בראותי את פני השוטרים אמרתי אני בלבי כי אחד מִבָּאֵי הבית יִלָכֵד בפח, ובהתבונני כי השעיר יסתיר תמיד את ידו האחת תחת השֻלחן, ידעתי כי אותו יְזַבְּחו השוטרים לחרמם.

“מאֻשָׁר הוא המורה – אמרה בעלת הבית – מאֻשָר הוא כי לא היה בזה! השעיר דרש אותו פעמים, ויאמר כי שִׂיחַ ושיג לו אִתּוֹ, אך אנכי לא אבגוד באנשי שלומי – ואם ילָכדו לפעמים בקרב ביתי, לא בי האשם – אמנם הביטו נא וראו כי מִדֵי יִזָכֵר חילק יבוא גם בילק – הנה המורה בא הביתה עם אשתו החדשה –”.

“שֵם המורה הֵפִיץ פלָצות בכל בית המרזח, כל שותי יין נבהלו ונחפזו, וגם רודאלף העשוי לבלי חָת נבהל ממראה פני השודד הנורא הזה, ויתבונן בו רגעים מעטים ברעדה, והנה אמת נכון הדבר אשר דִבר עליו חרבונה, כי הוא השחית מאד את מראהו עד כי תֹארו זלעפה וְגֹעַל נפש את הרואה פני השטן הזה. לחָייו מלאות אֲבַעְבֻּעֹת כמראה תכֵלת, שפתיו עבות וארוכות, חוטמו כֹּרָת, והנהו שרוע וקלוט וחרום, ורק שני חורִים יֵרָאו תחת נחירים, עיניו לבָנות וקטנות, מפיצות אש בליעל, ובעיני צפעוני תעופפנה בחוריהן. מצחו רְחַב ידים כמצח הנָמר, ומִצנפת שֵׂעָר יצנוף עד חצי המצח. ראשו עב מאד, ובין כתפות בריאות בשר הוא שוכן. ידיו קצרות, מסֻבּלות בבשר ומכֻסות בשערות ארוכות ושחורות עד אצבעותיו, קומָתו שפֶלָה ורחָבה מאד, וכל מִבְנֵה גֵוו חָסֹן כְּאָלוֹן. אך עֹז פניו, כֹּסֶף הָרֶצַח אשר על עיניו ילין, וְלֶהֲבוֹת אש מַבָּטָיו המפיצות זְוָעָה ומחִתת שחת; לא יְתֹאֲרוּ באֹמר ודברים, גם עֵט כל סופר יֵלא לְבָאֲרָן על הגליון –. האשה אשר באה עִם המורה, זְקֵנָה לימים היא, לבושה בגדים נקיים, מעיל שחור על כתפה, ושבכה לבנה מתנוססת על ראשה. רודאלף התבונן בה, וכראות את חוטמה המעֻקל, את עינה האחת המלאה רֶצַח ומפיקה אש ירקרק; זָכַר את לילית ויאמן כי זאת היא המרשעת. אך בטרם גלה זאת את פני הזמירה, ראה והנה פניה כשלג הלבינו, כי גם היא התבוננה בבת בליעל הזאת אשר היא בצלם לילית וכדמותה. פתאם החזיקה הנערה בזרוע רודאלף ותאמר ברעדה: אי שמים! זאת היא לילית! – אויה לי!”. המורה התלחש עם אחד המסֻבים, ויגש אל השלחן אשר רודאלף והזמירה יושבים עליו, וישם אל הזמירה פניו. וינהם עליה כנהמת הכפיר לאמור: “עִזבי נא כרגע את דוֹדֵךְ וקרבי הֵנה!”. הנערה לא ענתה לו דבר, ותתרפק על רודאלף, שִניה צָללו מרעדה. “אנכי – אמרה לילית אל הנערה – אנכי לא אעיר קִנאה אם תתקרבי אל אישי –”. ובדברה מִלאה שחוק פיה, כי לא הִכירה עוד את הזמירה, “הוי סֹרֵבָה!” הרעים המורה בקול נהמוֹ על הנערה “אם תמָאני עוד רגע קטן לגשת אלי, אַפִּיל את עֵין ימינך עד כי תתמשלי כלילית רעיתי – ואתה יפה עינים – אמר אל רודאלף – אתה הגישה אלי את הנערה ברגע הזה, ואם מְאֵן אתה, תַּדְעֵנִי בְּשֵׁם”.

“אֵלִי, אלי! צעקה הנערה בנפש נִבהלה מאד, הצילני נא אדוני מיד האיש הזה!”

אך עד מהרה נחמה הנערה ותירא פן יִסָּכֵן רודאלף בגללה, וַתִלְאַט לו באזנו: שׁבֵ אתה על מקומך, ואם יִגַע בי המורה, אזעק קול גדול, ובעלת הבית תחיש לעֶזרתי, כי תירא על נפשה לבל יִשָמַע קול זעקתי בבית המשפט הקרוב אל ביתה –".

הֵרָגְעִי נא בִּתִּי!" אמר רודאלף בהביטו פני המורה בלי פחד, הֵרגעי נא, כי אנכי מָגֵן לך! ואם יִגַע בך הַנָבָל הזה, אשליכהו כפֶגר מובס החוצה! –".

“אתה? – אותי? –” נָהַם המורה ככפיר בקול זעם נורא.

“אנכי!!” ענהו רודאלף, ויתנשא כארי, ויתיצב מול השודד, ויראהו עַיִן בעין מִבְּלִי פְּנות אל הזמירה המתחננת אליו לבל יתגר מלחמה עם המורה.

המורה נָסוג שני צעדים אחור מפני בִּלְהות עיני רודאלף המזָרות זְוָעה ושלהבת נוראה מאד. כי יֶשְנָם אנשים אשר בָּבַת עיניהם אוצרת היא בתוכה עוז וגבורה למלחמה, וּמַבָּטַם יפיץ פלצות וחֶרדת מָוֶת על אנשי מלחמתם עד כי יכרעו ויפלו שדוד. ואנשי קְרָב ידועים לא גָברו בגבורת ימינם על אויביהם כי אם בְּכֹּחַ עיניהם ובלהות מבַטיהם –. קסם כזה גם על עיני רודאלף ילין, ובלֵהבות בְּרַק עיניו הִפּיל אימתה ופחד, רפיון רוח ופיק בִרכים על מתקוממיו, עד כי לא מצאו חַיִל למוש ממקומם או לְהָסֵב עיניהם מנגדו עד אשר נפלו תחת רגליו ולא יָספו קום –.

המורה צָעַד עוד צעד אחד אֲחֹרַנִּית ברעד וחלחלה, ובראותו כי אָזְלַת ידו להכות את שונאו באגרוף, שלח את ידו תחת לְמַדָּיו לשלוף חניתו, ומי יודע אם לא שָפְכו דמים בבית לולא החזיקה לילית ביד המורה ותאמר: “הרף נא אישי! חַכֵּה נא – כי האנשים האלה לא ימלטו על נפשם, והִנם בידך תמיד –”.

המורה הִשתאה מאד לשמוע מפי לילית כדברים האלה, ויאסוף את ידיו. ולילית חשבה מחשבות רגעים מעטים, ופתאם ספקה כף ותאמר: מי הֵאמין זאת כי הנערה הלזו היא החולדה הזוללה אשר אכלה את לביבות דִּבשי! מֵאַיִן בָּאת, בַּת נַעות?! השלח העזאזל אותך הֵנה?" ובדברה הניפה את אגרופה נֹכַח פני הנערה: “עתה נָפלת שנית בידי! אך הֵרָגְעִי – את שִׁנּיִךְ לא אוסיף עוד לְעַקֵּר, אך את כל דְמעות עיניך אַזִיל ממך – הידעת כי נפשי יודעת את אבותיך? – המורה ראה בין אסירי-אֳנִי האיש ההוא אשר סגרך לידי בהיותך נערה קטנה, והוא הודיע לו את שם הורתך – דעי נא כי אבותיך – הם עשירים גדולים ונכבדים”.

“אבותי! – הידעת אותם?”, קראה הנערה בלב נשבר ותשא קולה וַתֵּבְךְ.

“ידעתים!”, ענתה לילית, "המורה יודע את שֵם הורתך, אך תָּמֵק לשונו בפיו אם יֶהֵגֶה בגרונו שמץ דבר מזה – הורתך היא בת נדיבים וְרַבָּת אוֹצָרות, ולא תשיב לבה אליך – וזה יום או יומים אשר ראה המורה את האיש אשר גִּדְלֵךְ בביתו עד היותך כבת שבע שנים, וביד האיש ההוא ימָצאו מכתבים רבים אשר כָתבה אִמֵּךְ אליו – הַאַתְּ בֹכִיָה? האח! בְּכִי בָּכֹה, הֵילִילִי וגזִי שערות ראשך! אך שם הורתך לא תדעי עד עולם! – ".

רודאלף שכח את המורה, ויט אזנו לדִברי לילית, כי דבריה נגעו עד לבו. בין כֹה וכֹה החליף המורה כֹח, כי הסב רודאלף את עיניו מנגדו, ויבטח בזרוע עֻזוֹ, כי בתנופת יד אחת יך את הָרַך והענוג הזה הרם, ויפן אל לילית ויאמר בקול ענות עזות: הקץ ללהג הרה? הניחי לי ואשחית את פני הנער היפה הזה ואשליך עליו שִקֻּצִים ונִבּלתיו עד כי ייִף צָלְמִי מִצַלְמוֹ, ואז אמצא חן בעיני הנערה יותר ממנו –".

כִּמְעוּף בְּרַק שמים מבין ענני זעם, כן עָף רודאלף דרך השֻלחן ארצה, ובקצף נורא התיצב מול המורה וַיוֹר חִצי עֵיניו בו. המורה הושיט את זְרוֹעֵי ידיו, וַיֵט את גְּוִיָתוֹ אֲחֹרַנִית. וַיָשְען על רגלו הימָנית כעל עמוד ברזל, ובכן עמד הכן למלחמת אגרוף. רודאלף התנפל כארי על המורה, וברגע ההוא נפתחה הדלת, ונושא הפחמים בא בחפזה הביתה, ויהדוף בגבורת ימינו את המורה, ויגש אל רודאלף וילחש באזנו בשפת בריטאנית לאמור: “תָּם ושרה משוטטים בקצה הרחוב הזה –”, אחרי הדברים הנסתרים האלה אשר דבר נושא הפחמים, בּערה עוד חמת רודאלף בו, ויזרוק שקל כסף לבעלת הבית. ואת המורה הִכָּה פעמַים על פניו, עד כי הֲמָמוֹ ברעם מהלומות אגרופיו, וימהר וינס החוצה, המורה התנודד הֵנה והֵנה ויפול ארצה. “יְחִי האגרוף!” קרא חרבונה, אלה הם האגרופים האדירים אשר הָלמו ומָחצו את ראשי! –". המורה השִיב רוחו, וירדוף אחרי רודאלף ולא השיגו, כי הוא עם נושא הפחמים מִהרו ויאחזו דרכם באחד חוצות הסיטע וַיְעָלְמוּ מעיני המורה.

ברגע אשר שָב המורה אל בית היין, הלכו שני אנשים מעֵבר הרחוב השני, ויבואו לבית היין גם המה, שניהם שאפו רוח כי היו עיֵפים ויגֵעים, ויפנו כֹה וכֹה בבית לראות אנה הובילום רגליהם. “אויה לי” אמר האחד, “כי גם פֹה לא מצאנו אותו –”. אל תִּבָּהֵל ברוחך, ענהו השני, כי עוד נמצאהו, ושניהם דברו בלשון בריטאנית.

 

ו: תָּם וְשָרָה    🔗

שני האנשים אשר באו בבית היין, יתר שאת להם על כל בני האספסוף הנותנים בכוס עיניהם שמה. האחד רם קומה, שערות ראשו תלתלות ולבנות מעט, גבות עיניו שחורות, לחייו קמטו ושחורות,ומבטי עיניו מפיקות גאה ועֹז. על כּוֹבָעוֹ העגול, יתנוסס רְדִיד משי. מעילו שחור וארוך כלבוש צמר צחר ילבש על בשרו, ומנעלים שחורים ומבריקים ברגליו. השני ילבש בגדי אבל גם הוא, שְפַל קומה, יפה תֹאַר ויפה מראה עד מאד. שערות ראשו תלתלות, ובעגילי זהב תִּתְגַלְגֵלְנָה סביב צוארו. הליכותיו, חזות פניו וכל בַּדֵּי עורו, יתנו עדיהם כי אשה לובֶשֶת שמלת גבר הוא.

“תֹּם! שאל נא יין, ושאל נא את פי בעלת הבית והמסֻבים על אֹדוֹת רודאלף –”. אמר שרה אל תָּם בלשון בריטאנית. “כן אעשה!” ענה תם. שרה מָחתה זֵעה מעל פניה ותֵּשב לנוח, ותם אמר אל בעלת הבית בלשון צרפת צחה: “הואילי נא גבירה ותני לנו יין”.

כל אנשי בית היין לא הֵסָבּוּ את עיניהם מִתָּם ושרה זמן רב. הזמירה אשר נבהלה מאד מהמורה ולילית, חָמקה עָברה לה ברגע ההוא אשר התבוננו כל הזֵדים ההם בתם ושרה, וַתַּחַלק מהבית וַתִּסָּתֵר. בעלת הבית השתוממה בראותה כי נשואי פנים נדיבי עָם כאלה ישַחרו את בית יֵינה אשר לא היתה כזאת מיום הִוָסֵד הבית הזה. תם נִלאה נְשוֹא את מַבְּטֵי עיני הרואים, ויוסף דַבֵר אל בעלת הבית. “אחלי, גבירה! תני לנו יין”. השֵם גבירה אשר כִּנָה תָם אותה זה פעמיִם, הרהיב בנפשה גֵאה וגאון, וַתִּשָעֵן על השֻלחן ותאמר: מה בקשתך, אדני?!“. “יין וכוסות”, ענה תם, ואז מִהרה בעלת הבית ותלך ותבוא יין. תם נתן לה שקל כסף ויאמר אליה: “קחי לך השקל, ושתי נא אתנו כוס יין”. “רב תודות לך, אדני!” אמרה אליו בתמהון. “הגידי נא לי”, אמר תם אליה, אם לא תעינו בזה, ואם זהו בית היין אשר אחד מידידינו יעד לו לעשות בו אתנו חֹזֶה?”. הבית הזה הוא שְׁפַן-הַלָּבָן, אדני!“, ענתה בעלת הבית. כן הדבר!” אמר תָּם בהביטו פני שרה, בבית שׁפַן-הַלָּבָן יעד ידידינו להתראות אתנו –“. ברחוב הזה לא יִמָּצֵא עוד שפן לבן זולתי ביתי!”, ענתה בעלת הבית בגאוָה. ועתה הגידה נא לי מה הם צִיֻנֵי ידידך אשר תבקש?".

“ידידי הוא רם קומה ויפה עינים, שערותיו שחורות, וזקָנו יָסֹב את לחייו”. ענה תם.

איש אשר אלה לו, היה בזה לפני רגעים אחדים, ואיש גְּדָל קומה נושא פחמים, קרא לו, וילכו שניהם יחדיו.

“את האיש הזה אנחנו מבקשים” אמר תם.

“הרק שניהם היו בזה?” שאלה שרה

“נושא הפחמים לא בא הביתה בֶּאֱכוֹל האיש אשר תבקשו עִם הזמירה וחרבונה לחם, אך הוא קראהו פתאם החוצה”. אמרה בעלת הבית וַתִּרְזוֹם בעיניה על חרבונה העצור עוד בבית. תם ושרה התבוננו בו רגעים מעטים.

“הידעת את האיש הזה?” שאלה שרה את תם בלשון בריטאניק.

“לא!” ענה תם, רפאל הגיד לי כי רודאלף סובב הולך ברחוב הזה, אך פתאם נעלם ממנו באישון ליל, ובעברו דרך בית יין הזה, ראה את מּורְף מתחפש כנושא פחָמִים ונצב על משמרתו לפני פתח הבית, ובכל רגע ישקיף בעד האשנב, ועל כן שֶעֵר בנפשו כי רודאלף נעצר בבית הזה –".

בעת אשר התלחשו יחד בשפה זרה, אמר המורה בלחש אל לילית: “איש רזון הזה נתן לבעלת הבית שקל כסף, אות הוא כי איש עשיר הנהו. תֹר חצי הלילה מַהֵר יגיע, רוח סערה וגשם שוטף בחוץ, ובצאת האנשים האלה מהבית, נצא בעקבותיהם. אנכי אתנפל על האיש הזה ואקח את כספו מאתו, והוא לא יעוז להרים קול בגלל האשה היפה ההולכת אתו –”.

“ואם תשמיע האשה הקטנה את קולה, אז אנפץ את צִנצנת הפיטריאל אשר בצלחתי על פניה –”, אמר לילית, “ואם נשוב ונראה את החולדה, נקח אותה בחזקה אלינו, ואנכי אשחית את יפי פניה ברעל הפיטריאָל לבל תתגאה עוד ביפעת הַמַסְוֶה אשר עליה –”.

“שמעי נא לילית!”, אמר המורה אליה, עוד אֶקָחֵךְ לי לאשה, כי אשת חיל אַתְּ גם טובת שכל. בלילה ההוא אשר שדדנו את הנֹקֵד, הכּרתיך, ואמרתי כי לאיש כמוני תֵּאוֹת אשה כמוך –".

שרה העמיקה במחשבותיה רגעים אחדים, אחרי כן אמר אל תם: שאל נא את האיש הזה על אֹדות רודאלף“. ותרמוז על חרבונה. “נְנַסֶה דבר אליו” ענה תם, ויסב פניו אל השודד ויאמר: אנחנו מבקשים פֹּה אחד מידידינו, והוא אכל אתך לחם בזה, אות כי אתה יודע אותו, על כן יהיה נא חסדך אתנו להגיד לנו אנה הלך מזה?”.

“אנכי ידעתיו” ענהו השודד, יען כי זה מעט הודיעני את ידו, על כי הניפותי יד על הזמירה".

“הבפעם הראשונה ראית אותו הֵנה?” שאלהו תם.

“בפעם הראשונה ראיתיו בבית חֲמוּץ-זְרוֹעַ” ענהו השודד.

“גבירה!” אמר תם אל בעלת הבית, הביאי עוד יין".

"תם ושרה לא נגעו עוד בכוס יינם, ובעלת הבית שנתה וְשִלְשָה לשתות כּוֹסָהּ, ותמהר ותלך ותביא עוד יין. “שימי נא את כּּדַ היין על השֻלחן אשר האדון הזה יושב עליו אמר תם אליה, והוא ושרה עמדו ממקומם וישבו על שלחן חרבונה. הכבוד הזה עֶרָה את חרבונה גֵאֶה וגאון, עֹז והשתוממות. המורה ולילית מַמתיקים עוד סוד ומתלחשים. תם נסה להוציא מלב חרבונה מלים, ויאמר: “הלא כה דבריך כי פגשת את רודאלף ידידינו בבית חמוץ-זרוע!”. כן אדני!” ענהו השודד, וימהר וישתה את כוס יינו בפעם אחת. “חמוץ-זרוע?” שאל תם, “חמוץ-זרוע? שֵׁם מוּזָר הוא מאד… מי הוא זה חמוץ הזרוע? –”. “ומה אדיר יינך, עלוקה!” אמר השודד אל בעלת הבית. ואחרי כן הֵשִיב אל תם: "הוא חמוץ-זרוע אשר יְכַסְפֶּר בסוריא אשר ידו על כיס, ואשר יְרַגֵל את המייכעס ²³.

“תָּם, מה הוא אומר?” שאלה שרה בלשון בריטאנית.

“גם אנכי לא ידעתי!” ענה תם, וישם אל חרבונה פניו, ויאמר: “שתה נא ידידי!” וימסוך לו עוד כוס יין. “יחי אדני!” אמר חרבונה אל תם, “יין וחיים לאדני ולידידו היושב לימינו – ידידו – כן, כי לו היה גבר, כי עתה היה ידידו –”. שרה צחקה בקרבה, ותם אמר אל חרבונה: “הואילה נא ידידי לְבַאֵר לי את דבריך על דבר חמוץ הזרוע!”.

"לא מראש בסֵתר דברתי כי הוא מְכַסְפֵּר בסוריא, ידו על כִּיס, גם יְרַגֵל את המייכעס – הלא בשפה ברורה אֲדֵבּר – אך אולי לא תבין את שפת יושבי הסיטע – ".

תם ושרה משתאים ומחרישים.

“מה זה תתמהו? הלא כה דברי כי לא תבינו את שפת הסיטע”.

“שפת לא ידעתי היא!” ענה תם.

“אתה לא תדע את שפתנו, לא כן רודאלף גבור החיל, כי לשונו תמַהֵר דַּבֵּר צחות בשפה היפה הזאת כאחד מזקני הסיטע אף כי צַיָר הוא… ועתה כי זרה לך שפתנו, אדבר אתך בלשון המתהלכת בארץ; דע לך כי חמוץ-זרוע יַרְוִיחַ כַּסְפּוֹ בגנֵבה, יָשֹׁר ויקח מן הכיס בשוק, גם יעביר בְּרֶגֶל סחורות אסורות מעל הגבול מבלי שַלֶם את הַמֶכֶס… ובזה אינני מגַלה סודו, כי גם הוא לא יסתיר את הדבר, והוא תהִלתו! כי יתהַלֵל אשר בכל זאת לא יִתָּפֵשׂ בכף –”.

“מה עשה רודאלף בבית איש כזה?” שאלה שרה.

“על דברתי, שָׂר או שָׂרָתִי! כי לא אדע גם אני מה חפצו בביתו, ורק בנופפי אגרופי על הזמירה, והיא ברחה מפני אל אולם בית חמוץ-זרוע, ואנכי רדפתי אחריה; אז התנפל עלי רודאלף ויודיעני דבר – חזיז ורעם! – אֲדֹנַי, הָבו גֹדֶל לאגרופיו! – ודעו נא כי הוא הבטיחני לְלַמֵד את ידי לְחַלֵק מהלומות נמרצות כאלה –”.

“ומה יעשה חמוץ-זרוע כל הימים?” שאל תם

“הלא אמרתי לך כי הוא יעשה כל עָוֶל, מאה פעמים חפשו השופטים את ביתו בנרות, ולא מצאו את אשר הם מבקשים –”.

“נכון הדבר”, אמרה בעלת הבית, “הוא איש תככים – ולפי הנשמע ימָצאו בביתו מוֹצָאוֹת ומוֹבָאוֹת נסתרות מעיני כל חי, ולשוא יעמלו החופשי בו אם לא יהרסו את הבית עד היסוד בו –”.

“איה הוא בית חמוץ-הזרוע?” שאל תם.

“במספר ²⁴ שלש עשרה, ונוֹדע הוא לכל גרי הסיטע”.

“אנכי אכתוב זאת זכרון בספר” אמר תם להשודד, “ואם לא אמצא עוד את רודאלף, אֵלכה לי לבית חמוץ הזרוע לְהִוָדַע שם איה מקום ידידי זה”.

“לך נאוה תהלה כי יש לך ידיד נבחר כרודאלף”, אמר השודד אל תם, “כי הוא כַּבִּיר כֹח כענק, וטוב לב כילד… ואם לא קרא לו מושא הפחמים מִזֶּה, כי עתה חִלְּקה ידו מהלומות נאמנות עוד להמורה הנִצב שם בפִנת הבית עִם לילית… חזיז ורעם! נפשי אִוְּתָה לעשות כָלָה את בעלת אוב הזאת אשר עִקרה שֵן הזמירה במֶלקחים… אך עוד חָזון למועד… עוד נתראה פנים –”.

“לא אפונה כי חרה אפך ברודאלף על אשר הִכָּה אותך” אמרה שרה.

“הֲבְּאִיש כזה יחרה אפי? חלילה! נהפוך הוא כי מאד אהבתיהו. ראי נא, את המורה שנאתי תכלית שנאה על אשר הִכָּנִי; לא כן את אדוני רודאלף! אף כי יתר עז להלמות אגרופיו, ומכותיו אנושות עוד גם ממכות המורה, בכל זאת אהבת נפש אהבתיו, ואבוא למענו באש ובמים –”.

"העל כי ידידנו הוא, תדבר עליו טובות? שאלה שרה.

“לא! – חזיז ורעם! אי נא, הוא חֲכַם לבב לְחַלֵק מהלומות ברבים, ולא יתגאה בזה… ימינו נֵאדרת בַּכֹּח, ולשונו תמיד אמרי נֹעַם… וּבְהַבְרִיקוֹ עיניו על מתקוממיו, אז – חזיז ורכם! האמינו לי, אנכי הייתי איש צבא, ונפשי יודעת מאד כי לו היה הוא שר צבא, כי אז הפיל משמים ארץ שמש וסהר –”.

תם ושרב משתאים למשמע אזניהם.

“תאוָתו לְהִשְׂתָּרֵר על כּל, לא תסור ממנו בכל מקום תדרוך כף רגלו בו” אמרה שרה אל תם במר נפשה.

כֵּנִים דבריך – ענה תם – אך איחל כי אנחנו נשפיל גאוָתו –".

“כדבריך כן יֶהִי!” אמרה שרה, “ויעבור עלינו מה!”. ובדַבְּרָה העבירה ידה על מצחה כאלו חפצה להחרים משם רעיוני תוגתה.

מורה השעות ישמיע את שעת שתים עשרה מראש המגדל. מנורת בית היין תפיץ אור כּהֶה כי כָלה השמן ממנה כל האנשים הלכו הלכו מהבית, ורק חרבונה עם תם ושרה, גם המורה ולילית נשארו שמה.

“עתה נִסַתֵר באולם הבית אשר ממול בית המרזח”, אמר המורה אל לילית, “וְשָם נצפה על שני האֹרחים ונצא בעקבותיהם. אם ישמאילו, נארוב להם בקצה רחוב ס”ט עלאָי, ואם יֵימִינו נפגשם על יד חָרבות החומה הישנה… ונדע מה לעשות אִתּם –“. המורה ולילית קרבו אל הפתח. “מדוע לא שתיתם בנפש הזה יין?” שאלה בעלת הבית. לא לשתות כי אם לחכות מהמטר באנו הֵנה”, ענה המורה, ויצא עִם לילית החוצה.

 

ז: הַכֶּסֶף אוֹ הַנֶּפֶשׁ    🔗

מקול הדלת אשר נשמע בהסגרה, נעורו תם ושרה מתרדמתם, ויקומו מהשלחן ויודו לחרבונה על דבריו.

ברגע אשר יצא חרבונה מהבית, החליף הרוח כֹּחַ וַיִסְעַר בעֻזו על פני חוצות, והגשם התחזק גם הוא וישטוף שָׁטֹף ועָבור בלי הפוגה. המורה ולילית המתחבאים באולם הבית אשר נֹכַח פני בית היין, ראו כי חרבונה אָחז דרכו בעבר הרחוב ההוא אשר חרבות החומה הישָנה שמה, ועד מהרה נעלם מעיניהם בחֶשכת הלילה, וקול צעָדיו לא נשמע עוד מרִגשת הסער וקול המון הגשם.

תָּם ושרה יצאו גם המה מבית היין, ויאחזו דרכם מול רחוב ס"ט עלאָי.

“הם נֶעלמו מאתנו”, אמר המורה אל לילית בלהט, “פִּתחי נא את צנצנת הפיטריאָל והתבונני מאד אנה הלכו למו”.

“נשלוף נא נעלינו מעל רגלינו”, אמרה לילית אליו, לבל ישמע קול צעדינו בלכתנו אחריהם".

“צודקת, רעיתי!”, אמר המורה, וישלפו את נעליהם וַיִלָחצו את הקיר. העָרמה הזאת עמדה להם, ותם ושרה לא שמעו את קול צעדיהם בצאתם בעקבותיהם. ופתאם עמד תם ויאמר: “תֹּעִים אנחנו! כי לנו ללכת בעֵבר השני מהרחוב הזה דרך חרבות החומה הישָׁנה, נשובה נא”.

המורה ולילית מהרו וַיִחָבאו רגע קטן עד אשר הפכו תם ושר את פניהם אל עבר הרחוב השני.

“טוב הדבר”, אמר המורה, טוב הדבר, כי הם עוברים דרך חרבות החומה הישָנה, כי אם יתיצבו לפָני, אֶדע מה לעשות להם".

ןיהי בהגיע תם ושרה אל החרבות ההנה, התנשא המורה כארי וַיְקַפֵּץ כַּנָמֵר ויאחז בצואר תם ויקרא: “תֵּן כסף! ואם מָאֵן אתה, וְגִלְגַלְתִּיךָ אֶל תהום רבה זאת, וְיִתפרדו כל עצמותיך! –”, ובזרוע עזה הֲדָפוֹ אֲחֹרַנִית עד כי היה כפֶשַׂע בינו ובין תהום רבה ההיא אשר בחרבות החומה. אך כרגע שב השודד ויחזק בידו האחת בצואר תם שנית, ובידו השניה החזיק בצואר שרה. ובטרם מצא תם את ידיו ואת רגליו, מִהרה לילית בידים מְמַהרות לְשָלל, וַתִשלול את כל הכסף הנמצא בכיסו. שרה לא השמיעה קולה, לא נסתה לנוס, ובמנוחת לבב אמרה אל תָּם: “תן לו את צרור הכסף, ואחרי כן פנתה אל השודד ותאמר: “קח לך את הכסף, אך אל תרע לנפשנו”, ולילית, אחרי אשר תפשה את כיסי תם ושרה ולא מצאה עוד מאומה, אמרה אל שרה: הַראיני את אצבעותיך אם יש צמידים עליהן… צַר לי כי אן לך דוד ואוהב אשר נָתן לך צמידים”. אֹמֶץ לבב תם לא עֲזָבוֹ גם במצב הנורא הזה, ויאמר אל השודד: “למה זה לך מָלתחת מכתבי אשר לקחת ממני? השיבה נא אותה לידי ביום מחר, ואנכי אשקול לך חמשה ועשרים שקלים במחירה”. “אָח! מה חָכַמְתָ?” ענהו השודד, וירף מצוארו מעט, “אם אעשה כזאת, אזי תִּלכדני בַּפָּה – עתה פנו ולכו לכם ואל תביטו מאחריכם, וּבָרכו את ההצלָחה, כי במעט כֹּפר כזה הצלתם את נפשותיכם”.ֶ

“חַכֵּה נא מעט”, אמרה לילית פתאֹם אל השודד, אם איש תם הוא, נשיב לו את מכתביו“, ותפן אל תם ותאמר: “הידעת איפה בקעת ס”ט רעניש?” “ידעתי!” ענה תם. "אל הבקעה ההיא תבא מחר בבקר ורק אתה לבדך, ואם תרבה במחיר מכתביך, ואשיבה אתהם לידך, אמר לילית. “אך הוא יכרה שוחה לרגליך”, אמר המורה אליה. “לא יירא לבי!” ענתה לילית, “כי הבקעה ההיא רחבת ידים הנה ובלי הדורים, ואני אף כי עין אחת לי, אך עין רָאָה ²⁵היא –. ואם אביט מרחוק כי יבוא עם איש זולתו, אשובה למקומי –”.

“בעת ההיא חִבְּלָה שרה מזִמה חדָשה, ותאמר אל השודד: היש את נפשך להשתַכר כסף רב? –”. “יש ויש!” ענה השודד. ותוסף שרה ותאמר: “הראית בבית שְפַן הלָבן את האיש אשר קרא לו נושא הפחָמים החוצה?”. "איש יפה עינים וזקנו

יסב על לחייו?" – שאל השודד – “כן ראיתיו שמה, וכאשר חפצתי להראותו את נחת זרועי, קראהו נושא הפחמים, ולפני צאתו מהבית, הִכַנִי הֲמְמַנִי בתגרת אגרופיו… בפעם הראשונה התקיפני תקיף ממני – אך לי נקם ושִלם לעת יפול בידי”.

“הוא האיש!” אמרה שרה. “הוא?” ענה השודד, “תני לי עשר קשיטות, וְאַגִירֵהו לפי המאכלת” “הוי שטן!” אמר תם ברעדה: “אַל תהרגהו, אמרה שרה אליו, כי לא נחפוץ במותו –”. “ומה זה תבקשי מידי?” שאל השודד: “בוא נא למחר אֶל ס”ט רעניש, ושם תמצא את האיש ההולך אִתִּי בזה, אותו לבדו! הוא יגלה את אזנך את אשר תעשה להאיש ההוא אשר אנחנו מבקשים כעת, ואני אתן לך אלף פראַנק ככלותך את מַלְאֲכוֹתֶיך –“, אמרה שרה במנוחת לבב. “אישי!” אמרה לילית אל המורה בלחש. “אישי! יש לאֵל ידנו לאסוף כסף רב אם נודיע את אויבם דבר – הלא הם אויבך הוא – אנכי, אנכי אלך למחר תחתיך – אלף פראַנק… אישי! אלף שקל…”. “אשתי הנצבת עמכם בזה, היא תעשה עמכם חֹזֶה ביום מחר, אמר השודד אל תם, “ולה תגיד את אשר לי לעשות, ואם טוב בעיני המעשה, ועשיתי – “. יהי כן”, ענה תם, למחר בשעה הראשונה אחר הצהרים, תבא האשה הזאת אל ס”ט דעניש עִם מלתחת מכתבי, ונשתעה יחדיו –”. “כן יקום וכן יהי!” אמר לילית, ואנכי – אמר תם אליה – אן לך חמש מאות שקלים מחיר המלתחה, גם ראשית הכסף בעד הדבר החָדש אשר אנכי מבקש מיד האיש הזה –”.

“עתה הימינו – אמר השודד – ואנחנו נשמאילה, ואל תלכו אחרינו פֶּן….” ובדברו הפנה שכמו וילך לו, וגם לילית הלכה אִתּו.

“השודד הזה יהי עֵזר לנו”" אמרה שרה אל תם.

“עתה אחָזני רעד ופיק ברכים!” אמר תם.

“ואנכי לא אֵחת מפני כל, גם לא אחדל מיחל עוד –”.

שניהם הרימו פעמיהם לנאָטרא-דאָם.

איש אשר לא שזָפַתּוּ עַין רֹאִי, ראה את כל אשר נעשה, האיש הזה חרבונה הוא אשר נסתר תחת מעי החומה הישנה ההיא מזרמי המטר. הדברים אשר נדברו השודד ושרה על דְבַר רודאלף, נָגעו עד לבו. חיל אחזהו בזָכרו כי מְנַצְחו וידידו רודאלף יִסָּכֵן בנפלו לידי המורה, ויתעצב אל לבו כי קצר קצרה ידו מהושיע לו. ובכל זאת שָׂם עֵצות בנפשו וחָשב מחשבות במה יוכל למלט את רודאלף מיד מְעֲוֵל וחומץ כהמורה. ויאבה ללכת אל בית רודאלף ולהודיעו זאת, אך שכח את שֵם הרחוב אשר הִתוה לו רודאלף בערמה. בהיותו תפוש במזמותיו, יצא בלי דעת בעקבות תם ושרה, וירא והנה הם עולים בעגלת צָב הנצבת על יד נָאטראַ-דאַם. ויהי בנסוע העגלה, ויתיצב חרבונה על קַרְנוֹת העגלה מאחריה, ויסע אִתם יחד. בשעה הראשונה אחר חצות הלילה, עמדה העגלה, ותם עם שרה הִטו לֶכֶת ברחוב קטן וַיִעָלְמוּ. חֹשֶׁךְ ואפלה על פני ארץ, וחרבונה לא מצא יד להציב לו צִיֻנִים במקום ההוא. פתאֹם שִׂכֵל את ידיו, ויוציא המאכלת מִכֶּלְיוֹ, ויעש חריץ עמוק באחד העצים השתולים שם, וישב אחרי כן אֶל רִבְצוֹ, זה שנים רבות לא ערבה לו שנתו כבלילה הזה, ומראה שר האלף עם אנשי הצבא, לא נראה בחלומו כל הלילה ההוא.

 

ח: הַמַּסָּע בַּשָּׂדֶה    🔗

ביום המחרת אחרי הלילה ההוא אשר השתרגו בו הקורות אשר זָכרנו, יצאה שמש הבציר בהודו והדרו, ועל חוג שׁמֵי טֹהַר הָלַךְ הָלֹךְ וָאוֹר. פַּרְוַר הנבזה ההוא אשר נָהגנו בו את הקורא בליל אתמול, לא הֵפִיץ עוד בלָהות ביום בהיר זה כבחֶשכת לֵיל אמש, אף כי תֹעֲפוֹת חומותיו ישליכו צִללי עלטה סביב גם ביום אור.

רודאלף, אשר לא פָּחַד עוד פן יפגשוהו תם ושרה, הגיע בשעה עשתי עשרה לפני הצהרים אֶל רחוב הפול, וישם פעמיו אל בית היין אשר היה שם אמש בנשף, בגדיו כבגדי חרשי צירים, אך יפים הם מהבגדים אשר לבש תמול, בעלת הבית ישבה על מפתן ביתה, ותשא עיניה ותרא והנה רודאלף נצב לקראתה.

"אדוני!' אמרה בעלת הבית אליו, “לא אֶשְׁגֶה אם אחשוב כי באת לבקש מידי את יתר הכסף אשר הוֹתַרְתָּ אתמול בידי – הֵא לך הַיִתְרָה, ודע לך כי תמול אחרי צאתך מביתי, בקשך איש רם קומה לבוש בגדי אֵבל, גם אשה קטנה אשר תלבש שמלת גבר, ושניהם שתו יין עם חרבונה”.

הדברים האלה דברה בעלת הבית רְתֵת, כי לא שכחה כי עם מנצח חרבונה היא דוברת.

“ומה דברו שני האנשים ההם עם חרבונה?” שאל רודאלף.

“הם דברו על דבר הסער והגשם ועל דבר חמוץ-הזרוע”.

“ההם יודעים את חמוץ הזרוע?”

לא, אך חרבונה הגיד להם מי ומה הוא, גם ספר להם אדני מָחַץ ראשו כגִבור משכיל –".

“לא לשמוע חדשות באתי הֵנה”

“בלתי אם קַחַת את יִתְרַת כַּסְפֶּךָ? –”.

כן – גם לצאת לשוח עם הזמירה"

“זאת לא תתכן, אדני!”

ומדוע?"

יען כי אני נושה בה מאתים שקל בעד ארֻחה וּמְעוֹן, ומי זה לכפי יתקע כי היא תשוב אלי אחרי צאתה לשיח בשדה? ולולי בטחתי בְּיִשְרַת לבבה, לא נתתיה לצאת אף עד קצה הרחוב הזה –".

“לא אאמין כי יגיע לך מאתה מאתים שקל –”.

“מאתים שקל ועוד עשר אגורות –, אך למה זה לך לדעת זאת? התשלם בעדה את נִשְׁיָהּ?”.

“הֵא לך הכסף!” אמר רודאלף, ויזרוק על השֻלחן מאתים שקל כסף. “ומה מְחִיר הבגדים אשר נתת לה?” שאל אותה בחָפזה.

בעלת הבית נִבהלה נֶחפזה בהתבוננה על השקלים הצבורים על שֻלחנה.

“התדמי בנפשך כי נתתי לך כסף סיגים? לכי והחליפי אותם, כי לא אבה להתמהמה פּה – כמה מחיר הבגדים אשר השאלת להזמירה? הגידי! –”.

כְּנוֹד קנה במים ביום סופה, כן התגודד לב בת בליעל הזאת בין תאוַת נפש אל צרור הכסף, ובין מְבוּכַת תמהון מֵאַיִן לקח הַצַיָר הזה הון רב, בין פחד ורעדה אולי יטמון לה בזה מוקש לרגלה, ובין כֹּסֶף רוח לבקש עוד כסף למַכביר, ותִּדֹם רגעים מעטים ותאמר: מחיר בגדיה – לֵמִּצְעָר – חמשים שקל".

“בעד בִּגדי עָדים כאלה מְחִיר רב כזה? קחי לך את יתרת כספי אשר בידך מאתמל, ועוד חמשה ועשרים שקלים אתן לך ולא יותר!”

“עֲשֵה כאשר עם לבבך – הבגדים בְּגָדַי, והזמירה מקנת כספי היא, ומי יאמר אלי מה תעשי? –”.

“לכי לאבדון, בת מְרַצֵחַ! הֵא לך חמשים שקלים, הביא את הנערה הֵנה! –”

בעלת הבית טמנה את הכסף בצלחתה, והכָּרת פניה עָנתה בה כי חשבה את רודאלף לגנב או שודד לַיִל או לאיש תרומות ²⁶ אשר ירש הון רב, ותאמר אליו בשחוק: למה לא תלך אתה לקרוא להנערה? הלא בזה תשמח את לבבה, כי אתמול מצאת חן בעיניה –".

“לְכִי אַתְּ והביאי אותה! אִמרי אליה כי רק לשוח אִתָּהּ בשדה אקחנה היום, ואל תגידי לה כי אני שִׁלמתי לך בעד ארֻחתה ומעונה ובגדיה”.

“מדוע לא אגיד לה כל אלה?”

מה לי ולך כי תשאליני?"

“בזאת חפצתי גם אני כי תדַמה הזמירה כי מְשֻעָבֶּדֶת היא עוד לי –”.

דֹמִי, בת בליעל! ולכי והביאי אותה מהר!" אמר רודאלף בזעם אפו.

“אויה!” אמרה בעלת הבית ברעדה, “לפני זעמך מי יעמוד? הנני הולכת, הנני הולכת –”. ותמהר ותלך ותשב אחרי רגעים אחדים ותאמר: “הזמירה מֵאנה לְהַאמין בדבָרי, ובאָמרי לה כי אתה מחָכה לה, ויתאדמו לְחָיֶיהָ, ובתתי לה רשיון לצאת אתך ולשוח בשדה עד הערב, נפלה על צוארי, אשר לא עשתה כן מיום שבתה בבית עד היום הזה”.

“על כי תפטר מפניך עד הערב, יעלה לבה בקרבה”

ברגע ההוא באה הזמירה לבושה בבליל אתמול, ובראותה את פני רודאלף, התאדמה כשושנה ותשפיל את עיניה ארצה.

“היש את נפשך לשוח אתי בשדה?” שאל רודאלף את פיה.

“יש ויש, אדני אם אך תתני גברתי ללכת” ענתה הזמירה.

“צְאִי לך בעקבותיו!” אמרה בעלת הבית, “קומי ולכי לך על כי הָיִית סָרַת למשמעתי תמיד – גשי נא אלי וּשֲׁקִי לי!”, ובדברה נָתנה לחייה הַמְגֹאָלוֹת להנערה, וַתִּשַׁק לה הנערה בתועבת נפש. אחרי כן הֵשַׁחָה הזקֵנה לנשק לה גם היא. ויהדוף אותה רודאלף בחֹזֶק יד עד כי נפלה אחורנית תחת השלחן, והוא הֶחזיק ביד הנערה וילך לו בעֵת אשר הרעימו קְללות בעלת הבית וְגִדֻפֶיהָ עליו.

“הִשָמֵר לך אדני לבל תָּרֻץ האשה הרעה הזאת גֻלגלתך!” אמר הזמירה אליו.

“הרגעי נא, בתי!” השיב רודאלף, “אך הגידה נא לי מדוע פניך זֹעֲפִים? האין את נפשך לָשׂוּחַ אִתִּי?”

“נהפוך הוא! אפס כי אתה הולך אִתִּי שלובי זרוע, ואם יִוָדַע זאת לאדניך אשר אתה עֹשֶׂה עבודתך בביתו, יגורתי פן יְבֻלַע לך –”. ובדַברה שָמטה לאט את זרועה מתוֹך זרועו, ותאמר: “לֵך אתה לבדך, ואנכי אלך אחריך עד כי נצא מהעיר”. “אל תראי בִּתִּי!” ענה רודאלף ברֶגש, כי רִגשי נִחֻמֶיהָ נָגעו עד לבו, “אל תראי בתי! כי אדני לא יֵשב בפַרור הזה, ובקצה הרחוב הזה נשב בעגלת צָב וְנִסַּע”.

“אל ִיַחר לך אדני… כי רק לטבתך דברתי –”.

“חלילה לי מקצוף עליך בתי! אך הגידי נא לי התלך אתי בכל מקום אשר רוחי ללכת?–”.

“אחריך ארוצה!” ענתה הנערה, “אך הוליכני נא בנאות דשא ופרָחים, כי מעודי אהבתי מאד את הפרחים והנצנים, וזה כחמשה חדשים אשר לא יצאתי משוק הפרחים וחוצה”.

“הלקנות פרחים הלכת אל השוק ההוא?”

“לא אדני! כי לא הִשיגה ידי דֵי קְנוֹת פֶּרַח, ורק לראות את הפרחים ולשאוף את ריח נִיחוֹחָם הלכתי שם, וברגעים ההם שכחתי את ימי עניי ומרורי והייתי שְׂמֵחָה–”

“ובשובך אל בית המרזח?”

“הה, אז שב רוח העצבת לפעמני, ובחזקה עצרתי בזרם דמעתי לבל תַּכֵנִי גברתי –. בלֶכתי בשוק הפרחים, התענגתי לראות את העלמות היָפות ההולכות שמה, אשר תְּשַׁבֵּצְנָה את מִקלעות קְוֻצוֹתֵיהֶן בזֵרי פִּרחי תפארה, ואשר תלכנה לשוח בגנת הביתן בין ערוגות הבּּשֵׂם ושושני חמד –”.

“לא אפונה כי היית שמחה לו נמצאו פרחים אחדים בחדר מושבך”.

כן אדני! פעם אחת נתנה לי גברתי ביום הולדת אותה פרח שושן, כי היא יודעת אהבתי העזה לפרחים – האח איך רחב אז ושמח לבבי! מבקר עד ערב שגיתי באהבת השושנה ההיא, ספרתי את מספר עליה, פרחיה וגביעית – אך רננת קֶשֵת-רוח מקרוב! כי אחרי ימים אחדים התנצלה השושנה את עדיה מעליה, ועקבות הכליון עליה נודעו – אמנם יגורתי פן תשחק לי אדני!".

חלילה לי משחוק עליך, בתי! ספרי נא, סַפֵּרִי!"

בראותי כי חור השושנה אֻמלל, חליתי את פני גברתי כי תתני לשוח מעט עם השושנה, ובבואי אל שוק הפרחים, זרקתי עליה מים טהורים, והצגתיה לעיני השמש, ובזה הוספתי עשרה ימים על ימיה".

“וּבִנְבֹל עָלֶיה הלא דָאגת ותתעצבי?”

“הה אדני! דאגה שברה אז לבי, ובת עיני נגרה מבלי הפוגה כל הימים. באנחות לב הודיתי להשושנה על אשר שִׂמחה את נפשי עד יום מותה, וַתַּרְנִין את לבב נערה אֹבֶדֶת אשר גם היא שושנה נֹבֶלֶת כמוה, הוי! כי כבר אָבלו נָבלו גם פִּרְחֵי אֲבִיב עלומַי בצִנת-קרח! –”. כֹּה דִברה הנערה בשבר רוח ותורד לארץ ראשה.

“מה חָשַבְתְּ בימים הרעים ההם?”

“לא חשבתי דבר בלתי אם חָלֵץ נפשי מִגֵּוִי – פעמים רבות חפצתי להשליך במצולות הנהר את נפשי ואת צרותי יחד – אך בכל פעם דַּלוּ עיני אל הפרחים הנחמדים ואל זָהרי קרני השמש, ואמרתי בלבי: הנהר הזה לא יֶחרב גם בימים הבאים, וגליו יפתחו בכל עת את לועם לבלעני, ומי יודע מה ילד יום ואולי גם את הטוב אקבל עוד? כי עודני רַכָּה וצעירה לימים –”.

“ומה קִוִית אז?”

“גם אנכי לא אֵדע – אך לא חדלתי מִיַחֵל – לַמְרוֹת רצוני יִחַלְתִּי לטוב – וברגעים ההם אמר לי לבי כי לא בגמול ידי יַעָשֶׂה לי, וכי הנני נִסְפָּה בלי משפט, כי עדי בשחק כי חַפָּה אני מפשע, ורק על כי נשרתי בדודה וגלמודה ודורש לנפשי אָיִן, רק בגלל זאת הנני ברעה גדולה – הרעיונים האלה התנוססו בחֻבּי מיום שִבְתִּי בבית שִפַן-הלָבן, ומה גם אחרי כי נבלה השושנה”.

העד כה תעָצבי על השושנה הנֹבלת?" שאל רודאלף בצחוק.

עד כה אדני! הביטה נא וראה!", השיבה הנערה ותוציא מחיקה את השושנה הַנֹּבֶלֶת.

הצָפנת אותה למַזכרת אהבה?"

“כן, אדני! כי רק היא חֶלקי בחיים, וזולתה אין לי חלק ונחלה תחת כל השמים – –”.

“ולמי חלוקי האלמוגים אשר בצוארך?”

“לבַעלת בית היין! ולי אני אמָתך אין כֹּל בלתי אם השושנה הנֹבלת, צלם דמות נערה אֹבֶדֶת כמוני, ולכן יקרה היא בעיני –”.

לדברים האלה השתומם רודאלף, וכל עצמותיו רחפו, בשומו על לב כי האֻמללה הזאת מָכרה לצמיתות את גְוִיָּתהּ ונשמתה בעד פתיתי לחם העצבים ובעד בגדים צואים ועלית קיר קטנה, ואין עוזר לה.

ברגע ההוא הגיע רודאלף עד העגלה המחכה עליו

רודאלף עלה אחר הנערה בעגלה, ויאמר אל הרַכב: “הפך את ידך ונהג עד ס”ט דעניש".

גלגלי העגלה מתגלגלים כסופה, וּמְלֶכֶת היום מְפַזֶזֶת במרחבי שְׁמֵי טֹּהַר, ורוח צל מרחף בעד חלום העגלה. “מה לשִמלת אשה פה?” שאלה הנערה בהתבוננה כי על מעטפת אשה היא יושבת. “אותה צפנתי לך, בתי!” אמר רודאלף אליה, "לבל יַכֵּךְ רוח הבציר – הנערה האומללה אשר מעודה לא התעורר איש לחֻמלה עליה, ואשר לא הִסכינה לשמוע כי אם גִּדֻּפי זרע מרעים וקללות ילדי רֶצַח; השתוממה במאד מאד בראותה כי איש זָר אשר דבר אין לו אתה, יעש חסד כזה לנערה משֻלחה ונעזבה כמוה. שׂאֵתו נָפלה עליה, ורוח עצבת התחוללה בלבה לַמְרות רצונה. “האח אדני!” אמרה אליו ותאנח, “מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה? אנכי… הה, בֹּשֶת פני כִסתני –”. “מדוע תבושי?” שאל רודאלף.

“יען כי יתר שאֵת לך עתה מאשר היתה לך בליל אתמול –”. ענתה הנערה ותתאדם.

נפלאת היא בעיני כי שכחת את דברי לילית אשר דברה אליך אמש כי היא יודעת את הורתך".

“לא שכחתי זאת אדני! כל הלילה נָדדה שנתי מעיני ובכיתי במר רוחי, אך עתה שמתי אל לבי כי רק למען הרעימני בָדתה לילית מלבה את הדבר הזה”.

“אך אולי אמת בפיה – הלא אז תהי מאֻשרת בשובך אל חֵיק הורתך אשר לה עֹשֶר ורכוש גדול!”

“אהה אדני, רודאלף! מה יתן ומה יוסיף לי בשובי אליה? כי אם לא אֲהַבַתְנִי מיום גיחי מרחם, הלא אהי עליה למשא ובשאת נפש תתעבני – ואם אָהבה אותי…. הוי, למה זה אַכֶּה בחרפה את לְחָיֶיהָ? הלא בֹשֶת עלמי תִּפֹּל גם עליה, וּמחֶרפת ימי חָרפי יֶחרף גם לבבה כל ימי חַיֶּיהָ –”.

“נהפוך הוא, בִּתִי! אם אֲהַבָתֵךְ כאהבת אֵם, ורק מֵעֹנִי השליכָתֵך מעל פניה, הלא אז תשיש עליך בשמחה בשובך אליה, ותוסיף עוד אהבָתֵך; ואם בזדון לבבה הדָפְתֵך לחרָפות ולדראון, הלא אז תִקחי מאִתה נָקם בְּהִוָדַע לה כי ברִשעתה הִטביעה בבוץ את רגלי בִתה וַתְּדַכְּאֶנָה במקום תנים, ורִגשי הַנֹּחַם יָציקו לה עד דכא –”.

“הה אדני! מה אֹעִיל מֵהַוָתִי בקחתי מאתה נקם? –ואף גם זאת כי אז לא תהי לי עוד צדקה להאמין כי חִנַּם עֻנִיתִי ואָנוש חצי בלי פשע, אשר רק זאת נֶחמתי בעניי –”.

“אולי צָדקת ממני – לא נוסיף עוד דַּבֵּר על אֹדות הדבר הזה”

בעת ההיא הגיעה העגלה לס“ט דעניש, והנערה שמחה מאד בראותה ירקרק כָּרִים ועשבות אָחוּ. כל רעיוני תוגה סָפו תמו מחדרי לבבה, ושִמחה נִצחת לקחה מהם עֶמדתם. בפנים צהלים הטתה ראשה מבעד העגלה, ותמחא כף ותקרא: האח אדני רודאלף! מה רב אָשׁרי! שדות נחמדים מעֻלפים פרחי תפארה תחזינה עיני על כל סביבי… אמצע נא חן בעיניך, אדני! ואֵרדה מהעגלה לשוח פֹּה…” “נרדה נא בתי!” ענה רודאלף, רַכָּב, עמוד!" “הגם אתה אדני תצא לשוח אתי בשדה?” שאלה הנערה. “גם אנכי אֹהֵב מאד יְרַק דשא וריח השדה –.” ענה רודאלף.

רודאלף והנערה יצאו לשוח בשדה, וירוצו הֵנה והֵנה זמן רב. אין אֹמֶר ואין דברים להביע שִמחת לבב הנערה! אַיֶלֶת אהָבים זאת, אשר היתה כלואה בבור צלמות ימים כבירים, שָאפה כעת רוח צַח המרחף תחת שַפרירי שְמֵי זֹהַר. בשמָחות וגיל הֵרימה קול זִמרה, רָקדה ותמחא כף, ותרץ רצוא ושוב ותהי שכורת יין השמחה, בראותה פרחים אחרים, לא יכלה להתאפק מֵהָרִים קול רנה וישועה, ותקטפם לאַחד אֶחד. אחרי אשר עיפה נפשה מֵרוב הַמֵּרוץ, ישבה לנוח על גזע עץ נבוב אשר על יד שוחה עמוקה. יפעת אֲבִיב עלומיה, חִדשה ימיה כקדם. מִבָּבַת עיניה, שביבי הוד התמלאו חכלילות שושנים וּלבן חבצָלות הופיעו על עֲגִילֵי לְחָייֶהָ. שפתותיה כחוט הַשָׁני, הִתְפַּתְּחוּ מעט לשאוף רוח צח שפיים, ושתי שדרות שִנַּיִם כשני חרוזי פנינים שכֻלם מתאימות, נִראו החוצה. לבה דּפֵק בלי הפוגה מרוב שָׂשׂוֹן, ידה שָתָה על לבה להרגיע שְאוֹן חדרי מַשְׂכּיתו, וימינה מַגֶשֶת פרח שושן לרודאלף.

האח, איך תעלוזנה כליות גבר ירא ה‘, עת תראינה עיניו את שִׂמחת ישרי לב וְנִכאי רוח אשר יגל לבם בישועתו! –. אחרי אשר ברגיעה הנערה מעט, הֵסַבָּה עיניה על רודאלף, וברגשות מהירות אמריה תאמר: "האח, מה רבו חסדי ה’ בְּתִתּוֹ לנו יום צח ובהיר כזה! –“. רסיסי דמע התנוצצו בעיני רודאלף בהאזינו אמרי פיה, ויאמר בלבו: הנה נערה קְשַת רוח וּמָרַת נפש אשר חַייֶהָ לִשְאול הגיעו על לא חמס בכפה, היא היא תְּשַׁבֵּחַ לאדון הכֹּל על שביב שִמשו אשר יזריח עליה רגעים מעטים, ואנחנו…” אך מקרה פתאם הפריע את רעיוניו

 

ט: הַבֶּהָלָה    🔗

הזמירה ישבה – כאשר ספרנו – על גזע עץ נבוב אשר על ידו שוחה עמוקה, והנה פתע פתאֹם התנער איש רם קומה מֵעֲפַר השוחה ההיא וַיַרְעֵם עליה בשחוק נורא מאד. הנערה התחלחלה, ותפן כֹּה וכֹה, והנה – חרבונה לקראתה. “אל תראי, בתי, אמר אליה, ידעתי כי יפָּלא בעיניך ובעיני רודאלף איך נפגשנו פה – אך גם בעיני יפָּלא זאת – ראה נא רודאלף אדני! עתה ידעתי כי ממעל לכוכבי אֵל יש עַיִן צוֹפִיהָ הליכות עולם – היא תכונן מצעדי גבר – והיא הובילה את רגליך הנה – הפלא וָפלא! –”.

רודאלף השתומם וישאלהו: “מה לידידי בזה?”

“אנכי עומד על משמרתי לשמְרך לבל תאֻנה אליך רעה! אך מח הביא אותך עד הלום? –”.

“הגידה נא לי ידידי! מה זה תדַמה בדבריך אלה?”

“אנכי אגֵדך – אך בטרם כֹּל אלך לי אל שדה צוֹפִים לעמוד על המִצפה –”. וירץ בחָפזה על פני הבקעה, ויבט הנה והנה, וישב אחרי כן אל רודאלף ויאמר: “הגידה נא לי אדני אם עָברה השעה הראשונה אחרי חצות היום?”

“חֲצִי השעה הראשונה כעת”, ענהו רודאלף בהביטו על מורה השעות אשר לו.

טוב הדבר, אמר חרבונה, “בעוד חצי שעה תבוא לילית הנה”.

“לילית!!” קראו רודאלף והזמירה כאחד בתמהון לבב.

“כן הדבר”, ענה חרבונה, “ובדברים מעטים אודיעך מדוע באתי הֵנה: דע לך כי אמש אחרי צאתך מבית היין, דָרֹשׁ דָרַשׁ אותך איש רם קומה לבוש בגדי אבל, גם אשה קטנה בתחפשת בשמלת גר, הם הִשקוני יין, וישאלוני על אֹדותיך, ואנכי לא הגדתי להם יותר מאשר אדע אני, הגדתי להם כי ימינך קֹדַחַת אש, מאַזרת זיקים וַחֲמֻשָה במהלומות נוראות מאד, וּמִמַּבְחָרָן בָּרֹתָ למעני ולמען קדקדי. אולם על דִברָתי! כי אף אם ידעתי את כל תעלומות לבבך, גם אז לא גִליתי שמץ דבר מהן לאיש אחר, כי – חֲזִיז ורעם! גם אנכי לא אדע מדוע נקשרה נפשי בנפשך ככלב נאמן לאדוניו –? – אך תתהי איזה סִבָּה אשר תֶּהִי! יגער בי בְּכוֹר שׂטן אם תדברנה שפתי רמיה כי אבוא באש ובמים למענך אדני!”,

“תשואות חן חן לך, ידידי הנאמן! אך סַפר נא אחרית הדבר”.

“האיש הגדול עִם האשה הקטנה, בראותם כי לא יכלו לדלות מלבי מִלים אֹדותיך, הלכו למו, וגם אנכי הלכתי לדרכי –. המה שמו פעמיהם אל מוּל בית-המשפט, ואנכי מול נאָטראַ-דאַם. בהגיעי אל קְצֵה הרחוב, ירד גשם רב מן השמים וירדתי אל הבור העמוק אשר בִּמְעֵי מפלת החומה הישנה לחסות מזרם המטר –”

“אך מה היתה אחרית כל אלה?”.

“אתה ידעת כי אנכי שתיתי אתך יין למכביר, וגם עם האיש הגדול שתיתי כוס רְוָיָה, על כן כָּבֵד עלי ראשי, גם קול המון הגשם הִפּיל עלי שֵנָה, ואישן בבור ההוא. אחרי רגעים מעטים שמעתי קול המולה, ואיקץ! הקשבתי ואשמע והנה – חזיז ורעם! – המורה מְדַבּר קָשות עִם האיש הגדול ועם רעיתו הקטנה”.

“הגם על אֹדותי דִבּר המורה עִמהם?”

“כן, אדני! גם נועצו לב יחדיו לעשות חֹזֶה כהיום הזה בשעה הראשונה אחר הצהרים”.

“איפה יסרו את מקום המחזה?”

“פֹּה על פָּרָשַת הדרכים”.

“פּה? במקום אשר עומדות רגלינו כעת?”

“כן הוא אדני!”

הִשָׁמֵר לך רודאלף אדני! השָמר לך מהמורה בבוא הנה!" אמרה הנעה ברעדה.

“הֵרָגְעִי נא בתי!” אמר חרבונה, המורה לא יבוא הֵנה, רק לילית תבוא תחתיו לעשות חֹזֶה עִם האיש הגדול ההוא"

“איכה כָּרַת האיש ההוא עם המורה ולילית ברית?”

“לא אדע גם אני – ואולי ישנתי אז – כי בהקיצי לא שמעתי רק כי הגדול מדַבר על דְבר מלתחת מכתביו אשר חלה את פני לילית להשיבה לידו במקום הזה במחיר חמש מאות שקלים. אך לא אפונה כי בתחילה שְדָדו המורה, ואחרי כן דִברו שלום איש אל רעהו –”.

“נפלאת היא בעיני!” אמר רודאלף.

“יראה ורעד יבוא בי, פן עליך אדני ברית כָּרְתוּ”! אמרה הנערה ברוח עצבת.

“אל תראי בתי!” אמר חרבונה אליה, “האדון רודאלף אל יחת מפני כֹל – אך כאשר דמית כן היתה, כי הם נוסדו יחד לעשות לך דְּבַר בליעל – ועל כן באתי הֵנה –”.

" ספר נא סוף דבר!" אמר רודאלף.

“סוף דבר, כי הגדול והקטנה הבטיחו לתת להמורה אלפַּיִם שקלים אם יעשו לך דבר אשר נעלם ממני ולא אדע מה הוא – לילית יְעדה לבוא הֵנה ולהשיב את מלתחת המכתבים אל הגדול, גם לשמוע, את אשר יצַוה להמורה לעשות לך אדני –”.

הנערה חָרדה חרדה גדולה, אך רודאלף שחק בשאט נפש.

“אלפים שקלים יִנָתְנוּ בעדך, אדני! ובעדי לא יתן איש אף חֲצִי אגורה – ומי אתה אפוא?” שאל חרבונה את רודאלף ביראת הכבוד.

“עוד מעט וְיִוָדַע לך מי אנכי!” ענהו רודאלף

“מי יתן וידעתי מי אתה!” אמר חרבונה, ויוסף לספר: בשמעי את הברית אשר כָרתו עליך, אמרתי אני בלבי, צר לי מאד כי לא אדע איה בית הגדול והקטנה, גם שכחתי את שם הרחוב אשר ידור שם אדני רודאלף! ובראותי כי הגדול והקטנה הִפנו שכמם ללכת, עליתי מן הבור והלכתי אט אחריהם עד המקום אשר חכתה שם עגלת צב עליהם ויֵשבו בה. ויהי בנסוע העגלה, מהרתי וָאֶתיצב מאחריה, ונסעתי אתם יחד. חשכת הלילה עָמדה לשִׂטנה לי מהציב צִיֻנִים במקום אשר ירדו שם שני האנשים הם מהעגלה, אך חיש נועצתי ואקח את המאכלת ועשיתי חריץ עמוק באחד העצים השתולים שמה. בבקר השכם שבתי אל המקום ההוא, ויצאתי לי בעקבות הגדול והקטנה הנודעים בתוך החול, עד הגיעי אל מבוא חצר גדול ורחב ידים, וְאָבִינָה כי שם בית מושב האנשים ההם"

“תשואות חן חן לך, ידידי!” אמר רודאלף אליו, ואני אַשלם לך טובה תחת החסד הזה; אך עתה קצר קצרה עוד ידי להשיב לך כעל כל תגמוליך עלי, יען כי הגדול והקטנה יציקו לי ויארבו לקחת ממני בחזקה את תבנית מְכוֹנַת הַצַיָּרִים אשר אין איש יודע את תכונתה בלתי אם אנכי וגבר עמיתי, אשר נשבעתי לו להסתיר את הדבר הזה עד כי ישוב מדרכו הֵנה".

“אם כן הגדול והקטנה הם…”.

“הם צַיָרִים, ואנכי עושה מלאכתי בביתם”

חרבונה האמין לתֻמו בדברי רודאלף, ויאמר אליו, עתה ידעתי כל שרשי דבר: ולמען שִים קנצי למילים אודיעך כי היום בבקר אמרתי אני בלבי: הן ידעתי את בית הגדול והקטנה, גם את המקום אשר יעשה שם הגדול עם לילית חֹזֶה, על כן אלכה לי אל המקום ההוא ואשמע את הסוד אשר ימתיק הגדול ולילית יחדיו, ובבואי הֵנה ראיתי והנה הזמירה יושבת על יד הבור הזה וָאתן קולי בשחוק".

“ומה תחשוב לעשות כעת?”. שאלהו רודאלף.

“עתה אֵחָבֵא בזה עד כי תבוא לילית הנה, ואשמע את אשר ידבר הגדול אִתה, אולי יעמוד לך רוח והצָלה על ידי. אולם אם לא תקרב לילית אֶל מְקום מַחבואי, או אז אצא אני לקראתה ואתן לה מָנה אחת אפים מַשְׂכֹּרֶת הַשֵׁן אשר עָקרה ממלתעות הזמירה, גם אחזיקנה בגרגרותיה ולא אַרפנה עד כי תגיד לי מי הם אֲבות הזמירה. אדַמה כי דברי אלה בְּהֵשְׂכֵּל הם! האין זאת אדני רודאלף? –”.

“בהשכל! אך עוד תשית עליהם נוסָפות”.

“בִּי חרבונה!” אמרה הזמירה אליו, אל תִלחם נא לי עם לילית, הטרם תדע כי המורה מָגֵן לה? –"

“בגלל זאת אנקמה עוד מאתה שבעתים – חזיז ורעם! – נקָם אקח! נקם!!” צעק חרבונה בזעם.

שמעני ידידי! – דבר רודאלף באזני חרבונה בהרחיק לֶכֶת אתו צעדים אחדים מהזמירה – שמעני ידידי! לי נקם ושלם לנקום מלילית ולשלם לה על דְבַר שֵׁן הזמירה, בנקם ושלם אשר לא תוכל אתה עשות כמוני. אך זאת אספר לך לאחרונה –. ועתה השבעה נא לי אם יש את נפשך להיטיב עמדי באמת ובתמים ככל אשר תשיג ידך?".

“חֵי ראשי, אדני!”

“הגידה נא לי אם יודעת לילית אותך?”

“לא, כי בפעם הראשונה רָאתה אותי”.

“אם כן הִסָּתֶר נא בזה, ובראותך כי קרובה היא אליך, אז תצא ממחבואך –”

“לָשׂום מחנק לצוארה ולשלם לה תחת שֵׁן הזמירה, האין זאת, אדני?!”

“אין זאת, ידידי! רק תפריע אותה מִדַּבֵּר דבר עם הגדול והוא לא יָעוז לגשת ולדבר אתה בראותו כי איש זר מתערב בתוכם –”.

“ואם יתקומם הגדול לי, אז אדע מה אעשה לו –”,

“אני ידעתיו כי הוא לא יתקומם לך”.

“אם כֹּה ואם כֹּה יהי, אתהלך אחרי לילית כצלה. והגדול לא יוציא הגה מפיהו אשר לא תשמענה אזני –”;

“ואם ישימו להם מקוֹם הַמיעָדָה במקום אחר, תודיעני גם זאת. סוף דבר, עֲשֵׂה כאשר צויתיך –”.

“שמעתי, אדני! אך אחרי כְּלוֹת הַכֹּל, אתנפל כנמר על לילית וְאַפִּיל גם את עֵינָה הבריאה, האף אין זאת, אדני?! –”.

“לא, לא! רק אנכי אֵנְקְמה מאתה גם מהמורה – אך הודיעני נא אם לילית יודעת כי לא מחברי גנבים אתה?”.

“לא – אך פן הגיד לה זאת המורה”.

“אם הגיד לה זאת, אז תִּתְכַּחֵש ותאמר בערמה כי כָעֵת מָשׁכת ידך את הגנבים חותרי בחושך בתים, וכי יש את נפשך לארח אתם לחָברה מהיום והלאה –”

“חזיז ורעם! האנכי אפיל גורלי בתוך גנבים שודדי ליל? – אנכי? חלילה! – חזיז ורעם! –”.

“רק עָרם תַערים לדַבר כן! וכאשר ילך לו הגדול, או אז תתרועע אל לילית כְּרֵעַ אהוב – –”.

“רֵעַ אל לילית! חזיז ורעם! האוכל להתאפק מהכות אותה הרם –”.

“אם תעשה כזאת, אז תַחבל את כל מערכי לבי –”.

“אך מה אדבר עם בעלת אוב ההיא?”

“בראותך כי חָרה לה על כי הִשלכת מִשִׁנֵיהָ טרף, תדבר על לבה כי שבעתים תשַלם לה בעד הנֶזק הזה, כי יש את לבבך לחתור בחשך בֵּית עשיר גדול, אתה ורעך אשר הנך מחכה פה עליו, ואם יאבה המורה לתת גם ידו בגנֵבה הזאת, כי אז כל הון יקר ימצא בלי כל חף נפש. אחרי כי תעצור אותה בדבריך בשעה אחת, תאמר אליה: הן רעי בושש לבוא – לכן מחר יהיה האות הזה –. ואז תשית לה מועד לעשות אתּה ואת המורה חֹזֶה למחר בבקר. ואתה ידידי תבוא נא היום לפנות ער אל המקום הנקרא בשם “שְׂדֵרת אַלוֹנֵי בָכות” ואנכי אחכה שם עליך, ואודיעך את יתר הדברים אשר עליך לעשותם”.

“אמנם אדני! הִשַׁמֵר בנפשך בשובך לראות את פני המורה, כי איש דמים הוא, ומה גם כי אתה הכית אותו מכות נפלאות, ואם יְחַשְׂדֶךָ ברב או במעט, יקח את נפשך”.

"אל נא יפול לבך עלי, ידיד נאמן!.

הן לא אדע את מערכי לבבך ואת מזמותיך ותחבולותיך במעשה הזה – אפס כי לבי יאמר לי כי שוחה אתה כּוֹרֶה ללכוד את נפש המורה – ולכן אגיד לך מראש כי אנכי אשיב אחור ימיני מפני הדבר הזה, ולא אעזר לך להסגירו אל השופטים –".

“גם אנכי לא אסגירהו בידם, רק נקם אקח! ורק אנכי שם אל הזמירה פניו, ויאמר: עתה בתי! עתה נתענג ונִבנה היכלי חמד על כנפי רוח הדמיון. בלי מחיר ובלי כסף יש לאל ידינו להרים תועפות היכלינו עד לב השמים –, הגידי נא אַתְּ לראשונה מה ישאל לבבך? –”.

“לא אדני! נס נא אתה לירות אבן פִּנת היכלי דמיונך –”

“טוב הדבר – אנכי אָחֵל כעת: הדרך הזאת אשר אנחנו נוסעים בה, היא ראש פִנת היכלי, יען כי נֹכח פנינו היא –. אדַמה בנפשי כי הדרך הזאת תוליכנו ותביאנו אל כפר קטן אשר דומיה נעימה חופפת עליו כל הימים. סביביו שתולים עצי הדר בנֶוה, ונחל זַך ילפות מרוצתו על פני הבתים הבנוים שם בְּמִשְׁטָר –”.

“נחל זך יזל שם? האח, מה נאוה המראה הזה!”

" בקצה הכפר בית גדול ורחב ידים, מִימִינו עץ נחמד עושה פרי הלולים, ומשמאלו גִנַת עֵדן עִם ערוגות פרחים ושושנים מרהיבי עינים –".

“האח אדני! לבבי ידמה כי עיני רואות את הֶחָזון היקר הזה! –”.

“בחדרי הבית התחתון תִּשכנה הטבחות והשפחות, ובית מועד לבעלת הבית –”.

“דלתות החלונות הלא הן משוחות בצבע ירקרק? האין זאת אדני?!”

“כן הוא בתי! בצבע ירקרק, צלם דמות השלום והמנוחה –. בעלת הבית דודתך היא…”.

“גם היא טובת שכל ובעלת נפש יקרה, האף גם זאת אדני?!”

“נכון הדבר, בתי! והיא תאהב אותך אהבה נִצחת –”

“האח, מה יָפָה ומה נְּעִמָה היא אהבת נפש יקרה כמוה! –”.

הגם אַתְּ בתי! תשיבי אהבה אל חיקה?"

“הה!” השיבה הנערה במועל ידיה, איך לא אַהֵב את מאהבי! בכל לבב אוסיף אהבתה לרגעים, ואהי לה לעזר בכל עבודות הבית. חֵי ראשי! כי לא אתנהג בעצלתים! בבקר…".

חכי נא כמעט רגע עד אשר אתָאֵר לך תורת הבית אשר תֵּשְבִי בו אַתְּ. בעלית קיר גדולה תאוה לעינים, תבחרי לך מְעוֹנֵך. קירות הבית משוחים בִּשְׁשַׁר ירקרק, חלונים שקופים אטומים לו, ובעדם תשקיפי על פני שְׂדֵי חמד מעֻלפים בפרחי תפארה, על פני גַנֵי עֲדָנִים זרועים ערוגות בשמים מר ואהלות, ועל פני נהר קטן אשר גליו הקטנים כעין הבדולח יצהירו, וְיַטו עקלקלותם על פני אבני חצץ ונצני הוד, מעֵבר הנהר השני תֵרָאֶה גבעה גבוה הסוגה בארזים ואלוני זֹקֶן, ובית תפלה נשקף מבין עפאיהם –".

“האח, מה נאוה חדר משכני! נכספה גם כלתה נפשי לבוא בו –”.

“על יד הגן תרעינה פָרות בריאות בָּאָחו, עדר רחֵלים ועשתרות צאן”.

“האוכל להשקיף גם עליהן מבעד חלוני?”

“תוכלי, בתי!”

“אחת מהפרות ההן אפָאר בזֵר פרחים ופעמון נְחֹשֵת, וָאַט אליה אוביל”.

עתה אתאר לך עוד תורת בית מושבך וכל תכונותיו, הנה זאת תורת הבית: יריעת צמר צחר פרושה על רצפָתו, ויריעות משי ורקמה יתנוססו על חלונוליו, על קרנות החלונים יפריחו שושני הוד ופרחי הדר, אשר ישַלחו את גביעיהם כפתוריהם עד ערש יצואך, וידיך תקטופנה אותם בבקר בבקר בשָכבך עוד על מִשכבך, לַעדות בם את קוֻצות תַּלְתַּלַיִךְ –".

האח אדוני! מה טוב ומה נעים הוא בית שִבתי! לביתי נָאוה תהלה!"

“בבקר השכֵם תעירך דודתך בנשיקות פיה, ותגמיעך חֲלֵב עִזים להבריאֵך ולהחלימֵךְ. בשמחות וגיל תקומי ממטתך ותתהלכי בהחצר לְשַחֵר את הפָרות ברפתים ואת לול התרנגולים, את ארֻבות היונים ואת פִּרחי הגן –. בשעה התשיעית יבא איש לָמוד ללמדך מעשה הכתב, ולקרוא בספרים ולחשוב חשבונות, למען תוכלי עזור לבעלת הבית –”.

“צָדקת בדבריך, אדני! נכסוף נכספתי ללמוד כְּתוֹב וקְרוֹא ולחשוב חשבונות, למען תהיינה עיני צופיות הליכות בית דודתי –”. אמרה הנערה בתָם לבבה, כי נָסַךְ עליה רודאלף רוח הדמיון, עד כי דָמתה בנפשה כי כל תורת הבית ותכונתו יצאו כבר לפעלם ולא ולא יחסר כל במו –.

“אחרי תם למודך תארגי לך שביסים ותתפרי כתנות בר… ואחרי הצהרים תוסיף שנית ידך לכתוב ולחשוב, לארוג ולתפור, ואחרי השלימך כל אלה תצאי עם דודתך לשוח בשדה לרוח היום. בקיץ תבקרי את הקוצרים ברִנה, בבציר את החורשים תלמי השדֵמות, שמה תקטופנה ידיך פרחי חן לקלוע זר תפארה לְדַלת ראשך –”.

“בשובנו הביתה נעבור המעברה אשר על פני הנהר, האין זאת, אדני?!”

כן הדבר! מעבָרה קטנה נטויה על פני הנהר הנחמד ההוא – בשובך הביתה בשעה הששית או השביעית אחר הצהרים, תראינה עיניך את היקוד אשר על האח בית הטבחות, שם תֵּחַמִּי בַּקוֹר, ושם תקחי דברים עם הנערות המבשלות שמה; אחרי כן תאכלי עִם דודתך את משתה הערב, ולפעמים יאכל אתכם לחם גם הַכֹּהֵן הנכבד אשר בכפר ההוא, אחרי אכלך, תקראי בספרים נעימי לֶקַח, או תעשי מלאכת יד, בשעה העשירית תנשקך דודתך באהבים ותוליכך אל חדר משכבך על ערש יצועך אשר שמה. ביום השני יִנְקֹפו כל הדברים האלה כביום הראשון".

האח אדוני! לוּ אחיה אלף שָנים לא יִמָשְכו לי הימים ולא תַאריך לי העת –"

“זאת לא זאת בתי! כי עוד צפונות לך שמחות וגיל בימי שבת ומועדי קֹדֶש –”.

“מה אעשה בימים הטובים ההם?”

“אז תיטיבי את ראשך, תשימי עֶדְיַךְ עליך, תלבשי את בגדיך החמודות ותלכי עם דודתך אל בית התפִילה הנשקף מבין העפאים. האח בתי! במשכנות מבטחות ומנוחות שאננות, תבלי בטוב ימיך ושנותיך בנעימים, תשאי חן וחסד בעיני כל רואיך, כל העלמות יתנו כבוד ויקר לשמך, וכל הבחורים ישאפו לאהבתך עד כי בקרב הימים תבחרי לך אחד מהם ותהי עֵזר כנגדו –”.

רודאלף התפלא כי הנערה עָצרה פתאם במִילים, וכי הורידה לארץ ראשה ובחזקה תתאפק מהרים קול בִכְיָה. רגעים מעטים עָפָה האומללה הזאת על כנפי רוח הדמיון, אך עד מהרה נפלה משמים ארץ, וַתִּנְעַר מהתרדֵמה הנעימה אשר נָסַך עליה רודאלף ברוח שפתיו.

“מה לך, בתי! כי כרגע נפלו מאד פניך?”

“אהה אדני בְּלִי צְדִיָה העצבת את נפשי מאד – ברוח דמיונך הפלת עלי תרדמת עדינה, ובחלום חזיון דמיוני ישבתי בעדן גן אלהים, ועתה הקיצותי – אהה! והנה חלום!! –”.

“לא חלום הוא, בתי! שאי נא עיניך וראי –. עָמוֹד רַכָּב!”

המרכבה עָמדה במקום ההוא, והנערה הרימה את ראשה והנה היא על ראש גבעה חמודה מעֻלפת ירקרק חרוץ מרגל ועד ראש. איך פָּחַד וְרָחַב וְשָׂמַח לבבה ממראה עיניה! עינה לא שָבעה מראות את הכפר הנחמד, את בֵּית השדה, את שדי חמד וְגַנֵּי עדָנים, את האָחו והפָרות, את הנחל הקטן עִם המעבָרה, את עצי היער ואת בית התפלה הנשקף מבין העפאים –. כל עֵת סופר יֵלֶא לתאר את הרגשות העדינות אשר התנוססו במשכיות לבב הנערה בראותה עין בעין את כל מחמדי בת עין אשר ברא רודאלף ברוח דמיונו! – כר נִרחב נאדרי בכל חדרי קֹדֶש, ישתרע לרגלי הגבעה ההיא. שמש צדקה תפרוש כנפי הודה על כל נאות השלום וּנְוֵי הַצֶדֶק ההם, ועצי היער מלאים עוד שם עלים ירקרקים משמחי לבב אנוש.

“הראית בתי?!” אמר רודאלף אליה, “היש בפי נכונה? –”.

הנערה הביטה כנדהמת על פני רודאלף, כי לא האמינה למראה עיניה.

“אהה אדני! אפוא אנכי? – ומה כל אלה? – הבחלום חזיון ליל הבאתני הֵנָה? – לבי מְקַפֵּץ בקרבי וְיִתַּר ממקומו – האח! ככל החזיון אשר חזיתי ברוח דמיוני, תחזינה עיני פה באמת! –”.

“ומדוע תִפָּלֵא זאת בעיניך? דעי לך כי בעלת הבית הזה, מינקתי היא, ופה הייתי אַמֻן מימי ילדותי, ואת אשר הסכן הסכנתי לראות מעודי, זאת הגדתי לך, בתי –”.

“עתה ידעתי כי בהקיץ ולא בחלום תראינה עיני את החזיון הזה!” אמרה הנערה ותאנח.

"עתה דעי לך כי היום בבקר כתבתי אל מינקתי כי אשחרנה בביתה היום, ואבי גם אותך אתי הנה.

 

יב: בֵּית הַשָּׂדֶה    🔗

הבית הנחמד אשר הביא רודאלף את הזמירה שָׁמָה, בנוי בצלע הכפר בוקעפאל, ורחוק הוא מיתר הבתים אשר בכפר ההוא. הרכב אחז דרכו בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובלי שאון עברה המרכבה על פני כר נרחב; הנערה הורידה ראשה בפנים זועפים ולא דִברה דבר, כי לא עצרה כֹּח להחרים את תוגת נפשה אשר העיר רודאלף בה בְּלִי-צְדִיָה באותות היגון הנשקפים מִבְכוֹת עיניו. אחרי רגעים אחדים עמד הרכב לפני שער קטן אשר זלזלי גפן אדרת יסֻכּוּהו.

“עתה הגענו אל מחוז חפצנו!” אמר רודאלף אל הנערה, “הישמח לבך מהמראה הנחמד הזה?”

“מאד מאד ישמח לבי בקרבי?” ענתה הנערה, “ובכל זאת כִּסתה כלמה פני לראות את פני בעלת הבית אף כי נעלם ממנה רֹעַ מַצָבִי” ובדברה נאנחה במגנת לב.

כפתוח הָרַכָּב את דלתות הרכב, והנה אשה כְבוּדָה כבת חמשים שנה לבושה בגדי כבוד, יצאה מהבית לקדם את פני רודאלף, ותחרד לקראת בואו. אֹדם הַבֹּשֶׁת כִּסָּה את פני הנערה בהרהיבה בנפשה עֹז להביט בפני האשה הזאת, ואחרי רגעים מעטים יצאה מהמרכבה.

“ברוכה אַתְּ לה', נעמי!” אמר רודאלף אל בעלת הבית הנצבת בפנים צוהלים ומפיקים ענות צדק, אחרי כן שָׂם אל הרכב פניו וישלם לו מַשְכֻּרְתו, ויאמר: “עתה שוב לך פאריזה!”.

הרכב היה שְפַל קומה, מצנפתו יורדת על פניו מכֻסים באדרתו, ואחרי הניחו את הכסף בצלחתו, לא דִבר דָבר, וימהר ויהפוך מרכבתו, וידפוק את הסוסים וַיֵעָלֵם, “הרכב הזה – אמר רודאלף בלבו – קָפַץ פיו, הוריד מצנפתו על עיניו, וַיָלֶט פניו באדרתו, גם מהר מאד לשוב העירה בעוד היום גדול – הן כל אלה יָשׂימו בו תֶהלה כי שמץ דָבר נמצא בו – “. אך עד מהרה נִחַם רודאלף ממחשבתו, ויאמר בלבו: אולי נחפז הוא לדרכו לשוב העירה להשתכר עוד מאומה עד רֶדת היום –” הזמירה נגשה במתנים מלאות חלחלה אל רודאלף, ותאמר אליו בלחש: אהה אדוני! למה זה שלחת את הרכב מזה?… השכחת כי צֻויתי לשוב העירה לעת ערב… ואם אתמהמה פה, הלא מרה תהיה אחריתי… הטרם תדע כי אנכי וּבְגָדַי מכורים לגברתי…”.

“הרגעי נא, בתי, וסִלחי לי!”

“ומה חטאת לי אדני כי תבקש סליחה!”

“סלחי נא לי כי אֵחרתי להודיעך עד כֹּה כי כבר שֻלַם נִשְׁיֵךְ אשר עלוקה נושה בך, גם ערוך מאתמול חליפות שמָלות לך, וכל מחסורך על נעמי בעלת בֵּית שדה זה –”.

הזמירה נצבת כִּנְצִיב שַיִש בְּלִי נוֹעַ, ועיניה נטויות ומשוטטות פעם על נעמי ופעם על רודאלף.

"אדני היקר! אמרה הנערה בגילה ורעדה, “מה זה תשמענה אזני? – החלום הוא? – הבאמת לא אשובה עוד פאריזה? – האשב פֹּה בבית הנחמד הזה? – האתלונן בצל נעמי הישרה בנשים? – הֲיֵאָמנו כל היכלי רוח דמיוננו? – האח אֵל אלהי ישעי!! –”.

שובי למנוחיכי, בתי! ורעי וראי כי כל אשר ראית בחלום דמיונך יֵאַמְנו פֹּה בהקיץ –"

“לא, לא! אֹשֶר בְּלִי מְצָרִים כזה לא יִמָצֵא בארץ החיים! –”

אֹשר כזה בגורל כל יִשְרֵי לב ינוח –".

“חוסה נא, אדוני! – אל תכזב בשפחתך! –”.

“בתי היקרה!” אמר רודאלף אליה בעינים מפיקות חמלה, אך בהוד קול מושל וּמְצַוֵה אשר לא שמעה עוד הנערה כזאת, “בתי היקרה! האמיני נא בקולי! מהיום והלאה תבלה בִנְוֵה שָלום את ימיך: נעמי תאהבך אהבת אֵם, תתן כבוד לשמך, כאישון בת עין תשמרך, גם תעביר קול בכל הכפר כי דודתך היא, ובגלל זאת תהי גם אַתְּ כְּבוּדָה ויקרה כמוה, ובהחליפך את בגדיך, ותלבשי מַחלצות כבת נדיב, אנהגך אביאך אל רֶפֶת הבקר, אל מִכלא הצאן, אל לול התרנגולים, אל ארֻבות היונים ואל כל מחמדי עין כאשר הבטחתיך”.

הזמירה נשאה רום ידיה, רגשי בהלה ושמחה, תודה וברכה, אהבה ויראת כבוד, התנוססו וַיִתרוצצו בכליותיה ולבה, ועקבותיהם על חֲזוּת פניה נוֹדָעוּ. עיניה נמלאו רסיסי דמע, ותאמר: רודאלף אדני… אתה הוא מלאך מושיע אשר שֻלחת בְמַלְאֲכות אֳלֹהַי החסד לִפְדוֹת נפשי מִשַחַת בְּלִי… ישלם לך ה' כעל כל תגמוליך עלי! –

"ילדה עניה! אמר רודאלף ברוח חן ואהבת חסד, “רבות שָבעה לה נפשי כעס ומכאובים בימי חיי הבלי, על כן אַפְלִיא חסד לכל אֹבֵד וְנִדָּח… עתה לכי נא, בתי! ובואי עִם נעמי האֹהלה, ולפני הִפָּרְדִי מזה, אוסיף עוד דַבֵּר אתך – ואם ישמח לבך בבית הזה, ישמח לבי גם אני –”.

הזמירה לא הֵשיבה דבר רק התנפלה על ברכיה לרגלי רודאלף, וַתִּשַק לְמוֹ פיה בענות חן וברגשי נפש, אחרי כן הָלכה עִם נעמי המתבוננת בה בעינים מלאות אהבה וחנינה.

 

יג: מוּרְף וְרוּדָאלְף    🔗

בלֶכֶת רודאלף אל החצר, פָּגַש את האיש אשר בליל אתמול התחפש לנושא פחמים, ואשר הודיעהו כי תם ושרה עֲקֵביו ישמרו. שֵם האיש הזה מורף, והוא כבן חמשים שנה, בשתי קוֻצוֹתיו התלתלות היורדות משתי פאות ראשו הַקֵרֵחַ, יֵרָאו שערות לבָנות מעטת אשר זָרקה הַשֵּׂיבָה בו; ואף כי הוא איש בא בימים ובריא בשר; בכל זאת היתה עוד גְוִיָתוֹ מְהִירָה וקלת המֵרוץ ומלאה כח עלומים.

“לְמָתַי יִעדת את הרכב לבוא הנה?” שאל רודאלף את מורף.

“לעת ערב, כאשר צויתני”, ענהו מורף

“ואתה באת הֵנה בבקר?”

“בבקר בשעה השמינית כמצֻוה עלי מפי כבודך, וצויתי את נעמי להָכין הכֹּל –”.

“אדמה כי הנך סר וזעף – ומי זה העציבך, ידידי?!”

“זֶכֶר לֵיל אתמול – לילה אשר חֵרפת בו נפשך למות על לא דָבר –”

"הלא למען הטוב והישר עשיתי זאת.

“האין לאל ידך לעשות טוב וחסד בלי הַשְלֵךְ נפשך מנגד?”

“אם לא חֵרפתי נפשי בליל אתמול כי עתה לא שבעתי שמָחות וגיל ממעשה הצדקה כהיום הזה –”.

“ובכל זאת דָּי בִּזָיוֹן וקלסה הוא כי איש רָם כמוך יְשַחֵר את בית מקלט מרצחים כבית היין ההוא –”

“הטרם תדע כי בגלל הצדק אהי שפל בעיני, ונקלותי עוד מזאת, והיא תהילתי!–”

“אמנם אם איש נכבד ימיר כבודו בְּקָלוֹן, לא ינחל כבוד בחלד –. לא אכחד ממך כי בלכתֵנו אמש בחוצות הסיטע לבַקֵּר בית חֲמוץ-זְרוֹעַ זְעוּם ה' ולדרוש מאתו עִקבות בן נעמי, חרה לי עד מות בראותי כי תשכין לעפר כבודך להתאבק עם שודד לַיִל ההוא, ואם לא יגורתי פן אעיר חמָתך, כי אז לא נתתיך לְנַבֵּל הדר כבוד הודך –. ואף כי ידעתי כי ימינך אדני נאדרת בַּכֹּח ואגרופיך חמֻשים במַהלומות נוראות, עורקיך אפיקי נחושה, ועצָביך מטילי ברזל לטרוף זרוע אף קדקוד; בכל זאת לא יֵאוֹת לאיש כמוך להחזיק באזני כלב עובר עז נפש ושואף דמים – חי ראשי כי לא אתאונן על אשר צויתני בחָזקת היד להשחיר בשחור תארי, ולמוח פָּנַי בפיח כבשן ופחמים עד כי נהפך הודי למשחית! חלילה לי אם אתאונן, כי הנני קלון בית אדני! וָאַקֵל עוד גם מזאת אם אך ידעתי כי תשבע כבוד מקלוני – אך…”

“ידעתי גם ידעתי כי אם יִוָלֵד רעיון רוח בלבך, הנה הוא תקוע כיתד במקום נאמן, וגם יד השטן לא תעצור כֹּחַ להמישהו ממקומו –”.

" יגער בי השטן אם לא צָדקתי בתוכחתי! –".

“לא עת תוכחה היא לי, ידידי! כי בעת הזאת הנני שְׂבַע רצון על כי הִגדלתי לעשות – האח, מה מְאֻשָר הוא האדם אשר לבו יודע כי ידיו עָשׂוּ תושיה! ומה רב אָשְׁרִי בזָכרי כי חלצתי את נפש הנערה הנדחה מירכתי בור שחת! – לו ראו עיניך את חֶדְוַת נפשה בהִוָדַע לה כי חֻפשה נִתָּן לה! – לו ראית את דמעות התודה אשר הזילה בת עינה! – לו התבוננת את רגשי רוחה אשר הכריעוה על ברכיה לרגלי! – האח ידידי! אין מִלה בלשוני להביע לך רַחשי לבבי ברגעים ההם – וכל ימי חיי אהי מאֻשר מדי אזכרה כי האֹבדת ההיא מצאה מנוח לה בבית נעמי –”.

"ראה נא, אדני! לנעמי הִפלאת עֲשוֹת צדק וחסד אלהים, כי היא אשה יראת ה', יקרת רוח ונפש טהורה ולמי יאותו צדק וחסד יותר ממנה? – אך הנערה הזאת אשר הבאת הנה, אפונה מאד אם לצדקה תחשב לך זאת – אמנם לא נדבר עוד מזה –

“למה זה, ידידי?!”

“כי אתה עֹשֶה הטוב והישר בעיניך –”

“לא אעשה רק הטוב והישר בעיני אלהים”.

“שמע נא, אדני! למה תהי מריבה בינינו על לא דבר נחדלה מִדַּבֵּר עוד מזה! –”.

" אך אני מְצַוֶה עליך לדַבר!" נתן עליו רודאלף בקול מושל.

“אדני! מֵעוֹדי עִמך לא נואלתי דַבֵּר עד כי צויתני לשום יד לפי, וַאֲקַו כי גם לְדַבֵּר לא תצוני –” ענהו מורף בגָאון.

“מורף!” קרא רודאלף בקול עז. “הטרם תדע כי אנכי לא אוכל נְשׂוא מֶרִי! ²⁷ –”.

“גם אנכי לא אוכל נְשׂוא! –”.

“הלבעבור הָעֵז פנים נגדי השפלתי כבודי להמתיק אתך סוד?!! –”

כל עת סופר לא יעצר כֹּחַ לתָאר את הגֵאה והגאון הנִשקפים על פני רודאלף בדברו את הדברים האלה.

“אל תשכח אדני כי בן חמשים שנה אנכי היום, ומימי נעורי היתה מִשְׂרָה גדולה על שִכמי, ולא לאיש כמוני יְדֻבַּר קשות כאלה! –”

“הס זקן! הס! –”

“אדוני! למרות רצוני תכביד עלי אכפך להזכירך איך התהלכתי לפניך באמת ולב תמים –”.

“הלא שלמתי לך בכסף מלא על כל אלה”

הדברים האלה הֵעִירו את חמת מורף, עד כי מהרה שָב אפו בנשאו את עיניו על רודאלף וירא כי הוד פניו נֶהפך לזעוה מזעם וְגֵאוּת, וַיֶאנק דֹּם ובקול דממה דקה הֶבִּיעַ אֹמֶר. “שובה למנוחתך – השיבה בינתך אליך, כי הנך שוֹלָל! –” הדברים האלה הוסיפו עוד אש וזפת על שלהבת חרון רודאלף כידורי זעף מבכות עיניו התמלטו, ושפתיו הלבינו כשלג, ויגש אל מורף וַיִרְעַם עליו בקול זעמו: שְמוֹר פתחי פיך –פן…".

מורף נסוג אחור, ולמרות חפצו כמעט, התמלטו מפיו הדברים האלה: "זְכָר נא את יום שבעה הֶעָשָׂר בחֹדש החמישי! ²⁸

קסס על שפתי מורף! כי בדברים מעטים כאלה הסיר כעס מלבב רודאלף ויַהפכהו לאיש אחר, כי הֵשַׁח ראשו ויאלם דומיה. אחרי רגעים אחדים השפיל רודאלף דברתו, ויאמר: הה אדוני! ברֹגז לא תזכור רַחֵם, כי באת אלי להזכיר את עוני –" ובדברו נפל על פניו ארצה וַיָגָז ראשו

“אדני היקר!” אמר מורף ברוח נשברה, “סלח נא לידידך זְקַן ביתך! עֲדִי בשחק כי לא לכבודי אך לשכך את חמתך הוצאתי מפי מִלִים בלי חמדה, בלי משטמה ובלי חפץ להרעימך! –עתה יַך לבי אותי על כי חטאתי לך! –כַּפֵּר נא לעון עבדך וסר למשמעתך תמיד! –”

רודאלף התנער מעפר וירם ראשו, ובפנים זֹעפים מאד אמר אל מורף: “סלחתי כדברך ידיד יקר! –ושפתי תבענה לך עוד תשועות חן חן על כִּי כִּבִּיתָ ברוח שפתיך את שלהבת חרוני – ואך למותר לי לחַלוֹת את פניך כי תַעביר חטאתי ומשוגתי, יען כי בך בטח לבי כי לא יזעף לבך עלי – ארור אפי כי עז! לפני זעמי לא נִכַּר שוע ונשוא פנים לפני דל וחדל אישים – ואתך אדני הסליחה! –”.

"צר לי מאד, אדני! כי העצבתי את רוחך הטובה בזֶכר היום המר והנמהר ההוא, אשר כל ישעי וכל חפצי אך להשכיחהו מלבבך ואשר עִנית למַענו את נפשך ימים רבים –. הה, מה יִסְכֹן לגבר כי ילך בדרך תמים, אם הַכֹּח אין בו לנשוא נאצה קטנה אשר יטפל עליו גבר עמיתו בְּלִי-צְדִיָה! ובדברו הכה בחרפה את לחָייו וּבֹשֶת פניו כסתהו, וַיִדֹּם רגעים אחדים; אך רודאלף השבית את הדומיה ההיא בשאלתו אשר שאל: “הבאמת הגדלתי עֲשות חסד עם נעמי?”. “הלא נתתי לך תודה כי הגדלת לעשות –”. ענהו מורף.

אך זאת לא ישרה בעינך בחשבך כי נִבַּלְתִּי את מעשה הצדקה בהוציאי את הזמירה ממערת פריצים, על כן אודיעך קשט אמרי אמת ותראה כי אתי הצדק. אתה ידעת כי מחשבות לבבי על דברי הצדק והחסד ועל דבר התושיה אשר תעשינה ידי בני האדם –. לַיְשָרִים אשר יצמיחו ישועות בקרב הארץ, נָאוה תהִלה וכבוד; אך עוד יותר שאת ותהלה לישרי לב ההם אשר ישוטטו בחוצות וִיחַפשו בנֵרות את תמימי דרך הָאֹבְדִים בתגרת יד הַחֹסֶר וְהַנִּדָחִים בְּשַחַת העֹני והרעב אֲבות כל עון וכל חטאת, ובטרם יקראו אליהם יַעֲנוּם וִיחַלצו את נפשותיהם מיד המצוקים ועוכרי נפש ההם. אך מרומם על כל תהִלה הוא האיש אשר ישליך את נפשו מנגד לָרֶדֶת אל מערת מרצחים מגורת הרִשעה וְהָרֶצַח, להוציא משם נפש אדם אשר גם בָּתֹפֶת ההיא עוד לא דֹעֲכוּ שביבי נשמת שדי אשר בתוכה, עוד לא התגָאלה בחֶלאת החטאת, ועוד לא נִסע יתרה בה –. גם להפיל למשואות נצח את ילדי פשע זעמי אֵל ונגעי בני האדם, לפרוש עליהם מצודה רעה בכל המקומות אשא ירבצו שם, אם באשפתות או בהיכלי כבוד, וזאת יֵאוֹת עֲשׂוֹת לכל רודפי צדק ושוחרי תושיה, ואם תחוס עליהם עין אדם, ויגביר עליהם חסדו, ינאץ את אלהי המשפט, יכַחש בצִדקו ובחמלתו, גם יְנַבֵּל את מעשה הצדקה –".

“אדני! הכי אמרתי לך כי נִבַּלְתָּ את מעשה הצדקה בחלצך את נפש הזמירה ממעונות המרצחים? –”.

“שאני נא, אלוף נעורי! כי עוד דבר לי אליך –. תולדות נעמי והנערה לא תשאנה יתר במאזנים, ולא ממקום אחר התעתדו שתיהן לנפול בבור שחת; כי לנעמי היה עֹשֶר יְקָר וגדולה מימי נעוריה, ההצלחה שעשעה אתה על ברכיה כאם רַחמניה את מַחמד בִּטנה, והאהבה שָׂמָה עליה את עינה לטובה, גם היא באה בעדי עדיים, בעדי הצדק והחסד והתושיה. אפס כי לדאבון נפשה רָאתה כי כל חֹסַן יקרה והדר תפארתה, היו לְשַׁמָּה כרגע ביד האיש הבליעל אשר לִמדו אותו אבותיה אלוף נעורים לראשה, ואשר הלך בדרך רשעים ובשרירות לבו הרע. ומה מאד יַעלוץ לבי ותגל נפשי מדי אזכרה כי לולא חשתי אני לעזרתה, כי עתה כבר שָכנה דומה נפשה –”.

הוי אדוני! עוד אזכרה את הָעֹנִי ואת הלחץ אשר הדביקוה ואשר דִכאו לארץ חיָתה, עוד אזכרה איך פָּתַר ושמח לבבה בהקיצה מתרדֵמת מחלָתה העזה, והנה היא בבית גדול ורחב ידים מלא בִרכת ה' –. צָדקת אדוני! כי תִקצר כל שָׂפה להביע את העֹנֶג הנעלה וְהָאֹשֶר הנפלא אשר ינחל האדם בעשותו צדָקות וחסדים נאמנים בכל עת, וכי רק איש עֹשֶה אלה ירגש ויחוש בלבו אמונה אֹמֶן בֵּאלֹהֵי אָמֵן, ותקוה נאמנה בְּאֵל-מוֹת הנפש –".

“גם אין נותן כבוד לאֵל הכבוד בהאיש הזורע צדקות ומצמיח ישועות להחיות רוח שפָלים ההולכים במעגלי צדק ומסלות ישרים –. ידעתי גם ידעתי כי יָקר הוא לכל אדם אשר ילין בּיִקָר להושיע לנפש עדינה כנָעמי אשר היתה אֱמֻנָה על ברכי אבות ישרים, ואשר גם בימי עניה ומרֻדיה הוסיפה אֹמֶץ ביראת שדי. ובכל זאת עוד יָקָר לאדם אם ישפיל לארץ כבודו, לְחַלֵּץ מִשְׁאוֹל הרשע נפש נעַנה, אשר גם בּרֵבץ החטאים בנפשותם עוד לא הִשְבִּיתָה מִטֳהָרָהּ, ושביבי יה עוד יתנוצצו בחֻה –. ומי אכזר לא יעורנו לבבו לפרוש כנפי צדקתו על נפש אֹבֶדֶת ומסֻלאה בפז כהנערה הזאת אשר אביה ואִמה עזבוה, וקשִי יומה הדיחה לְמַדְחֵפות במקום תנים, בִּמְעוֹן הרִשעה, וַיְכַס עליה בצלמות, ובכל זאת עוד עמד טֹהַר לבבה בה, ורוח רֶגֶש יקר עוד מתנוסס בבתי נפשה – הכי לא נָאות תהִלה ולא תֵאוֹת יראת כבוד לישרת לב ותמימת דרך כמוה? – לוּ שמעו אזניך את אמרי פי האומללה הזאת! לוּ ראית כי בדברי על לבה דברים מעטים ברוח נדיבה, התעוררו בלבבה רַעיונים נַעלים רגשות רכות וענֻגוֹת, ושׂעפים נפלאים מעֻלפים בהדר מליצה רוממה, אשר דמיונם כפרחי שְׂדֵה חמד בִּרְחוֹף רוח צח באוצרות האביב על פניהם, אשר אז יוציאו את בִּשְמֵי עדניהם הספונים בקרבם, ואת ריח נִיחֹחָם הצפונים בם יתנו באף כל עובר אֹרַח. צְחוֹק נעים הופיע על שפתי, ורסיסי דמעות התנוצצו בעפעפי בּאֶמור אלי הנערה בתם לבבה וברוח נדבתה כי אֶחֱשׂך שני שקלים בכל יום, ליום צר ומצוק – את העצה הזאת יעצתני כיד הנסיון עליה – ומה מאד שָׂמח לבה בהבטיחי לה כי עצָתה תשמור רוחי! תֻמתה ויָשרה נגעו עד לבי, ולא אוכל תֵּת פונה לְבַת עיני מִדֵֹי זַכרי את דבריה – וידעתי כי גם לבך ינוע ויעיר חֶמלה עליה בדַברך אִתה דברים אחדים –”.

“צדקת אדני! כי ביָעצה לך לחשוך שני שקלים בכל יום, ולא שאלה מאתך לְפַזֵר כסף עליה, אות הוא כי נפש טהורה שוכנת בקרבה”.

“ובזַכרי כי יש לה אם עשירה מבנות נדיבים – באשר סֻפר לי – אשר השליכה אותה מעל פניה לדראון עולם; יֵחַם לבי בקרבי, ודמי ירתחו בלי דומיה. ואויה לה להאכזריה ההיא אם תִּפּוֹל בידי! נקם אקח! שבעתים אֶקֹּם את נִקמת בִּתָּהּ! – חֵי נפשי, ידידי, כי מעודי לא בָערה כאש חמָתי על זרע מרעים, כעל האכזריה ההיא אשר לא אדע מי היא ואשר יש לי תִקוה כי עוד אמצאנה –. ואתה ידעת כי לפעמים תִּמְתַּק מאד הנקָמה לנפשי, רפאות היא לֱשָדִי ושִקוי לעצמותי… לפעמים תעלוזנה כליותי במַכאובות בני בליעל… ולפעמים טובים לי מיין דִמעות הָעשְׁקִים אשר שבו והיו לְעֲשׁוּקִים במשפט וצדק…”

“אתה אדני!” קרא מורף בראותו כי הנקמה והקצף הפכו את הוד פני רודאלף למשחית בדברו דבריו האחרונים, “אתה אדני! ידעתי גם ידעתי כי הֲמוֹן ישרי לב אשר פָּרַשְתָּ עליהם את כנפי צדקתך, תהִלתך יְסַפֵּרוּ, ירוממוך בקהל עָם, ובשֵם מלאך הרחמים והחסד יכַנוך, בעת אשר יָלְדֵי פשע יְשַוְעו מזרועך הנטויה, ויתנו עליך בקולם כי מלאך אכזרי אתה גם יטפלו עליך אלפי קללות נמרצות –”.

“הס, הנה נעמי באה עם הנערה! לך נא וצוה לרתום המרכבה למען נוכל לשוב בעוד יומם פאריזה”.

 

יד: הַפְּרִידָה    🔗

מִריָם – כן יִקָרֵא שֵׁם הזמירה מעתה – מרים נֶהפכה לנערה אחרת בהחליפה את בגדיה הצואים בבגדי כבוד אשר הֵכינה לה נעמי בפקֻדת רודאלף. רוח עצבת נעימה מרחפת על פני הנערה, כי לפעמים יעורר האֹשֶר גם הוא תוגה חרישית ונעימה במשכיות לבבנו, אשר אין מִלה בלשוננו לתָארה באֹמר ודברים. רוח עצבתה מצא חן בעיני רודאלף, ולבבו הגיד לו כי בעת כזאת אשר יצאה הנערה מִבּוֹר שָאוֹן ואבדון לֵאוֹר באור החיים, יִתעוררו בלי הפוגה רעיונים טהורים ונשגבים בחֻבּה, אשר תקצרנה שפתותיה להביע אותם. גם על חֲזות פני נעמי. נִכְּרוּ עִקבות העצב והאֵבל, ובאהבת-אֵם התבוננה בפני מרים, כי עַנְוַת צִדקה ותֻמת לבבה, לקחו את נפשה, ותאמר: “הנה מרים בתי באה להודות לך, רודאלף אדני, על חסדיך הנאמנים אשר הפלאת לה”. בצאת הֶגה “בתי” מפי נעמי, נשאה מרים את עיניה ותבט בפני האשה הכבודה הזאת ברִגשי תודה וברכב אשר לא יְתֹאֲרו בניב שפתים, ורודאלף אשר הֵבין כל אלה, אמר אל נעמי: “הנני נותן לך את בִרכתי ואת תודתי בשֵם מרים על אשר תחשבה לך לבַת, ואקוה כי גם בימים הבאים תאהבי אותה כבת, והיא בצִדקה וְיָשְרָהּ תתאמץ לקנות אהבתך, אהבת-אֵם לְבֵתּה –”.

“ראה נא, רודאלף אדני!” אמרה אליו הנערה בשפתים נעות, “רבבות אמָרים מתרוצצים בקרבי… ובלשוני אין מלה…”.

חֲזוּת פניך, מרים, יביעו ידברו לי רחשי לבבך יותר מרבבות אמרים –".

“דע נא רודאלף אדני!” אמרה נעמי, “דע נא כי מרים יודעת עֲרוך את האשֶׁר השמור לה בבית הזה, כי בצעדה שלשה צעדים בחדר משכני, כָּרעה על בִרכיה וַתִּשא רִנה ותפלה לאלהי חסדה –”.

“גם בגלל זאת יהי שֵם רודאלף מְבֹרָך, כי הוא הרהיב בלבו עֹז לשפוך בפני ה' שיחי –” אמרה מרים ותתאדם.

דברי הנערה האומללה ירדו חדרי לבב מורף, וימהר וַיַסֵּב את פניו להסתיר את אֵגֶל הדמע המתגלגל בין עפעפיו, כי נכלם מלבכות כאשה רַכָּת הלב לעיני רואים.

“בתי!” אמר רודאלף אל מרים “עוד לי לנעמי מִילים… מורף ידידי ינהגך בכל חדרי החצר למען תִּוָּדְעִי להאנשים אשר יהיו עליך לסתרה… ובעוד רבע שעה נשוב ונתראה… מורף! השמעת את אשר דברתי? –” והאיש היקר הזה מהר ויורד את כּוֹבָעוֹ על עיניו לבל יֵרָאו דמעותיו, ויצא עם מרים מהבית.

“עתה, נעמי, עתה הגידי לי מה יַחשוב לבך על דבר הנערה הזאת?”

“הלא הגדתי לך כי זיקי אש דָת ספונים בחֻבּהּ – גם בהגישה לך תודתה, לא עָצרה כֹּחַ להוציא מפיה מלים מרוב שרעפיה בקרבה, אות הוא כי נפש זַכָּה לָהּ –. ובאמרי אליה כי אפונה כי ישמח לבה בקרבה בשמעה מפיך כי פֹּה תֵּשֵׁב; השיבה אמָריה לי: כֵּנִים דבריך, גבירה! – לא ידעתי מה זה היה לי אז? אֹשֶר רב הבהילני פתאֹם, וזלעפת עדינה רחפה בכל עצמותי כבימי ילדותי, בעָמדי בבית התפילה לשאת רִנה לְאֵל חָי – בעת אשר מצאתי עוד עֹז בלבבי ללכת אל בית אלהים – כי דעי נא גבירה, אשר ימים רבים התגוללתי…”. ידעתי בתי! אמרה אליה, ולא נתתיה לבַצֵע את אמָריה בראותי כי כלימה כסתה פניה. ידעתי בת כי ימים רבים שָבעה לה נפשך בּוּז וחרפה עֹנִי ולחץ מָרבה להכיל, אך אלהי הרחמים והצדק ישלח עֵזֶר מִקֹדֶש לאוהביו ולחושבי שמו אשר יקראוהו מן הַמֵּיַצר, ואשר יִשָׁבְעוּ בְּשֵם קדשו ללכת במסלות ישרים ומעגלי צדק גם כל ימי חייהם –".

“אם כן הוא”, אמר רודאלף, משנֶה ששון אשיש כַּיום – ואקוה כי גם בימים יֻצרו לא תסיר הנערה לא תסיר הנערה תֻמתה ממנה?.

“גם לזאת נע לבבי כי לא מצאה עֹז לשאול את פי, מי אתה? ומה מעשיך? אף כי בלי שֶׂפֶק נכספה לדעת מי הוא מושיעה? ומה הן הליכות חֶלדו? ובאמרי אליה כי נפלאת היא בעיני מדוע לא תאוה לדעת מי אתה, השיבה לי אמריה: הלא ידעתי אותו, הוא איש חסדי –”.

“שימי נא עיניך ולבך עליה”, חִלָה רודאלף את פני נעמי, הֲיִי לה אתְּ לאֵם, והיא תהיה לך לבת, ובזה התנחמי מעט על בנך כי איננו –".

“כן אדני! באהבתה אשגה תמיד כאשר שגיתי לפנים באהבת בני”, ענתה נָעמי וַתֵּבְךְּ.

“על תִּבכי נעמי ואל תחדלי מיַחל, כי אף אם כעת נֶעלמו עִקבותיו מנגד עינינו, יש לי תקוה למצוא עוד אותו –”

נעמי הניעה ראשה במר נפשה ותאמר: לוּ היה בני בחיים חיתו, כי עתה נמלאו לו היום עשרים שנה".

“חי, חי הוא, וִיִחי עוד בבית הזה אִתך לשמחת לבבך”.

“יואל נא אלוה ויאמנו דבריך אדני!”

“יֵאָמנו ביֵשע אלהים! – אמר בִקשתי (אף כי לא מצאתי) את האיש אשר הוגד לי עליו כי הוא יודע עקבות בנך הָאֹבֵד, האיש הזה יִקָּרֵא בשם חֲמוּץ-זְרוֹעַ, בפי יושבי הסיטע, ובצאתי מפתח ביתו מצאתי שם את הנערה העניה ההיא אשר הבאתי אתי הֵנה”.

“שוש אשיש כי לרגלי נקרה חסד כזה לידך להחיות עוד רוח שפֶלה –”.

“גם זולת זה שַמתי כבר על לבי לבקר במעונות רשעי ארץ פליטי מין האדם כגרי הפַּרְוָר ההוא, יען כי מימים רבים הֶראיתי לדעת כי גם במערת פריצים יתגוללו לפעמים נפשות רבות אשר לא נטמעו עוד בטומאת הרֶשע, ונכספתי לשַבר מתלאות השטן להוציא בִּלְעוֹ מפיהו, ולהפליט מִשִנָיו טרף –. עתה הגידי נא לי הבא לידך מכתב מראָשפאָרט מקום אשר השודדים והמרצחים אסורים שם? –”.

“לא אדני!” ענתה נעמי בקול דממה ובחלחלה.

“טוב הדבר – לא אפונה כי כל מוצאיו יכירוהו כי בָּרַח מִבֵּין אֲסִירֵי-אֳנִי, יען כי חותם הדראון פֻּתַּח על פניו. גם מעלליו הרעים נודעו עד למרחוק, ותָפֹשׂ יִתָּפֵשׂ בכף וְיִסָגֵר לבית המשפט – ובכל זאת עברו ששה חדשים מיום אשר ברח מהאניה, ועקבותיו עוד לא נודעו –”.

“אויה נא לי! צעקה נעמי ברעדה, הבליעל הזה, אֲבִי בְּנִי הוא! ומי יודע אם לא בִּצֵע את זדונו לעשות לבנו כאשר זָמַם… סלח נא לי אדני על מְרִי שיחי! הה! גם אחרי כל החסדים אשר עשית לי, עוד אשה קְשַת רוח אנכי –”

“הֵרָגְעִי נא, מָרַת נפש!”

פעמים רבות תִּפֹּל עלי עצבת נוראה, ולבבי י’דמה כי בעלי הַזֵד הארור עודנו בריא אולם וגם אחרי בָּרחוֹ מהאניה, וכי הוא משוטט בחוצות לבקשני ולקחת את נפשי כאשר לקח את נפש בני (כפי דמיוני), כי מה זה עשה לבני? הה אלהים! מה עשה לו? –".

מאד יפָלא בעיני למה זה לקח המרצח ההוא את הילד אתו בברחו לפני חמש עשרה שנה אל ארץ רחוקה באשר סִפַּרְתָּ לי? הלא הוא היה לו למעמסה בדרך! –".

"אהה אדני רודאלף! בעת אשר נתפש בעלי על גבול ארץ צרפת ויובא אסור באזיקים אל בית האסורים אשר בפאריז, אז שחרתי את פניו, ובדמעות שָליש שאלתיהו איפה בְּנִי, והוא עמה אותי עזות באכזריות רֶצַח לאמור: “אנכי לקחתי אִתִּי את בְנֵךְ (על כי ידעתי את אהבתך אליו) לבעבור הַרְעִמֵךְ ולבעבור תהי יראתי על פניך תמיד לשלוח אלי כסף בכל עת, אם יאכל גם בנך ויחוש מכספך, או לא; לא לך לדעת זאת – אם חי הוא או מת, לא לך לחקור זאת – אך אם הוא חי, תהי בטוחה כי גם את חֶרפת בְּנֵך ְ תִּשְׂאִי כאשר נַשָאת את חרפת בעל נעוריך אבי הילד –”. כדברים האלה דבר אלי בכל עת אשר באתי לבַקרו בבית האסורים; אחר חֹדֶש ימים נֶחרץ משפטו לְהֵאָסֵר בין אסירי-אני כל ימי חייו, ואנכי הריצותי אליו מכתבים רבים, בכיתי בם במר נפשי, במו פי התחננתי לו כי יודיעני מה נעשה לבני, אך ערלה אזנו משמוע, וכל תחנוני נשארו מֶעַל. הוי אדני! דברי המרצח ההוא ירעמו תמיד בִּשְׁאוֹן פחדיהם באזני! לרגעים תרעשנה בַּלְהוֹת מדַברותיו בחדרי לבבי: “גם את חרפת בנך תשאי באשר נשאת את חרפת בעל נעוריך! –”.

“אכזריות רצח כזאת – לא אדע שֵחרה! מדוע יתאוה לְלַמֵּד את בנו מעללי רשע ולחנכהו על פי דרכו? ועל מה זה גזל את הילד? –”.

“הלא אמרתי לך, אדני! כי למען תהי לאל ידו להכביד עלי אכפו לשלוח לו כסף, עשה את התועבה הזאת. כי המרצח ידע כי אף אחרי אַבְּדוֹ את הוני ורכושי בשרירות לבו הרע, לא רֻשַׁשְתִּי עוד מִכֹּל, ונותרת בידי עוד פליטה קטנה מכל מחמדי הֶהָיו לי בימי קדם. אהה אדני! גם הפליטה ההיא היתה לשַמה בימים מעטים כי שלחתיה אל הבליעל ההוא למען יחַיֶה בה את נפש בני יחידי, ולבי אמר לי כי בכל זדון לבבו לא יַכרית מְפי בנו אֹכֶל, גם יתן חלק מכספי לְגָדֵּל את הילד בבית איש ישר –”.

“היש לבנך אות או ציון אשר יִוָדַע בו לעין רֹאי?”

“לא, אדני! הטבע לא הֵציב בו צִיֻנִּים, אך אנכי תליתי באזנו הימנית עֲגִיל זהב מְשֻבָּץ בכסף טהור, ועל צוארו קמיע מעֻלפת בירקרק חרוץ ותלויה בשרשרת זהב מופז –”

“קַוִי נא אל ה' כי ישיב לך בחסדו את בנך האֹבד, וגם אנכי אשנס מתני לבקשהו עד אשר אמצאהו”.

“מהֻלל שֵם ה' כי שלח אלי את מ לאך פניו, מלאך החסד כמוך, להפליא חסדים נאמנים כאלה –”.

“הן לא ידעתי במה הגדלתי חַסְדִּי לך? הלא אַתְּ בתבונות כפיך הגדלת והוספת את תבואות הבית הזה אשר קניתי, ובכסף מלא תשלמי לי –”.

“התִקח מידי את כסף הַמַשְׂכּוֹרֶת? הלא צויתני לתתּוֹ ליד כֹּהֵן הכפר והוא יחַלקם לעניי עָם –”.

“המעט ממני הָעֹנֶג הנפלא אשר תתענג נפשי ממעשה הצדקה?… הגידי נא לי הַהִגַדֵתְּ לְהַכֹּהֵן ההוא כי אבוא היום הנה, כי יש את נפשי לחלות את פניו כי ישׂים עינו גם הוא על הנערה – ומי יודע אם הגיע מכתבי לידו? –”.

“מורף נתן לו את מכתבך היום בבקר”

“במכתב ההוא הודעתי לו בדברים מעטים את תולדות הנערה, כי לא ידעתי עוד אם אוכל לקחת מועד לבוא הֵנה היום, וחשבתי כי מורף יביא הֵנה את הנערה ואת מכתב תעודה ההוא כאחת –”.

עודם מדברים ואיש מאנשי החצר בא הביתה ויאמר: הכהן מחכה עליך, גבירה!".

“הבאו הנה סוסים מבית הדוהר?” שאל רודאלף.

“באו, וְהָרַכָּב רֹתֵם את המרכבה בחצר”.

נעמי, הכהן וכל אנשי החצר לא ידעו את רודאלף רק בשם, גם מורף לא הודיעם מי הוא, ואף בהיותם שניהם לבדם, קרָאהו בשֵם הכָּבוד אשר לו, הלא הוא “הוד מַלְכוּת”, אך באזני איש לא נשא את שֵם הזה על שפתו כמצֻוה עליו מפי רודאלף.

“עוד דבר לי אליך, נעמי! למראה עיני אשפוט כי מרים חָלתה מעט בחלי החָזה – יד הָעֹנִי והחֹסר עשו זאת! – והיום בבקר התבוננתי כי שביב קדחת בֹעֵר באישון בת עינה, על כן תראי לכַלכלה ולשים עליה עין פקוחה”.

“יהי לבך נכון ובטוח כי כאֵם את בִּתָּה אנַהל אותה, והיא עודנה רכה בשָנים, ובנָקל תשוב לאיתנה פה בנאות שדה בשָאפה רוח צח ובאָכלה לחם אבירים עִם חמאת בקר –”.

“כן איַחל גם אני – אך בכל זאת אצַוה את מורף כי ישלח הֵנה רופא אמן מרופאי פאַריז, וְאַתְּ תכתבי לי מדי שבוע בשבוע מה שׁלום הנערה ומה הן הליכות דרכה, ואחרי שובה לאיתנה נִוַּעֵץ אם נַמציא לה חַיַת ידה במקום אחר, או תשב פֹה אתך יחד –”.

“נפשה אִוְתָה לשֵבת אִתָּהּ פֹה, והיא תהי לי לְבַת תחת בני כי איננו –”.

“תוחלת עזה תתנוסס בלבי, כי בידי ישלח ה' עזרתֵך ועזרת מרים –”.

רודאלף ונעמי יצאו מפתח הבית לְקַדֵם את פני הכהן, והנה מורף ומרים לקראתם. פני הנהרה צָהלו ונָהרו ממראה השושנים הנחמדים והפרחים אשר ראתה בחצר סביב סביב, מורף נגש אל רודאלף וילחוש לו באזניו: צָדקת, הוד מַלכות! כי לנערה הזאת נאוה כבוד ותהלה, ומאד נואלתי לחפות עליה דברי בְלע –".

“הלא כֹה דברי, ידידי, כי גם אתה תתן לי צדק! –”.

נעמי החזיקה ביד מרים ותביאנה אל החדר אשר שם מחכה הכהן. מורף הלך להכין כל מחסורי הדרך, ורודאלף בא אחרי נעמי ומרים הביתה. הבית הזה כליל הוא בַּהֲדַר נַאות שדה בכל החזיון אשר הִתְוָה רודאלף למרים; יריעת צמר צחר פרושה על רצפת הבית, ויריעות משי ורקמה על החלונים תִּתְנוֹסֵסְנָה, יקוד אש על האח, וכוסות פרחי שושנים נצבים על קרנות החלונות ומַזילים ריח ניחוח בכל פִּנות הבית. בעד החלון נשקפים שדי חמד עם עדר רחלים ופָרות בריאות וטובות, נחל קטן עִם מעבָרה, וגבעה נחמדה מעֻלפת עֲצי הָדָר.

הכהן היושב על האח לְהָחֵם בְּקַר לו, כבן שמונים שנה הוא, השֵׂיבה החופפת עליו, תַּפִּיל יראת כבוד על כל הקרב אליו. קְוֻצוֹתָיו הנֶחפות בשלג הזִקנה, סובבות את מַפרקתו ואת צוארו ויורדת על מעילו השחור. ידיו תִרעדנה מִשֵׂיבוֹ, ולפעמים בנשאו רום יָדֵהוּ בדַברו, יֵרָאֶה בנושא ברכה מאת ה' לחַלק אותה ברבים –.

בצָהלות ובתם לבב נִגשה מרים אל הכהן, כי לבה אמר לה כי לפני איש הרוח כזה לא תבוא בֹשת ימי הנעורים, וחרפת חטאת עלומים תִּסֹג אחור –.

“אדני היקר!” אמר רודאלף אל הכהן ביראת רום הכבוד, “האשה נעמי תחפוץ להסתיר את הנערה העניה הזאת בסתר כנפי צדקתה, וגם אנכי אֹבֶה לשום עיני עליה לטובה –”.

“גם לפניה שערי צדק פתוחים תמיד! ענה הכהן, וּדְעֵי נא בתי! הוסיף דַּבֵּר בנופפו את ידיו השמימה, “דעי נא בתי! חסד ה' אֶל יראיו, ועיניו לַמְיַחֲלִים לחַסדו. ועתה אַתְּ הראֵת לדעת כי אֵל חנון ורחום הוא ה‘, וישלח את מלאך פניו לפדות מִשַׁחַת נפשך – כי לא נעלמו תולדותיך ממני – ידעתי כֹל – והאיש היקר הזה אשר הוציאך ממערת פריצים מִלא את דברי נְעִים זמירות ישראל אשר דִבר בקדשו: "כי קרוב ה’ לכל אשר יקראֻהו באמת, רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם –”. מהיום הזה והלאה חַזְקִי בִתי ואַמצי לבבך וְקַוִי אל ה' תמיד, יראי וְאֶהֳבִי אותו ולְכִי בדרכיו ואת מצותיו שמרי, למען תשאי חן וחסד בעיני מושיעך, וגם אנכי אדריֵכך במעגלי צדק, ונעמי גם היא תחזק ידיך הרָפות בתושיה – ואז תצליחי את דרכיך, תחיי ברוב שלום בארץ מתחת ותשבעי בהקיץ שמחת עולם ונעימות נצח בשמים ממעל! –”.

"ואנכי אתפלל כל הימים בעד אנשי הצדק אשר השיבו את נפשי לַאור באור החיים אמרה מרים בקול בֹכִים, ובלי רצונה כמעט התנפלה על ברכיה לרגלי הכהן, וכל עצמותיה רחפו, ועיניה הורידו פלגי מים. נעמי, רודאלף והכהן נצבו בלבות מלאים רגשי חמלה, ובעינים נוזלות דמע. “קומי נא בתי! אמר הכהן אל מרים, התנערי מעפר! גם ה' העביר את חטאות נעוריך וכבר לקחתּ מידו כפלים מכל חטאותיך – התנערי אפוא מעפר, בתי! כי ה' סֹמך לכל הנֹפלים וזֹקף לכל הכפופים –”.

הנערה קמה מכרוע על ברכיה, ושביב רֶגֶש עם רסיסי דמע מתנוצצים בעיניה.

“חֲיִי בטוב מרים! אמר רודאלף אליה בתתו לה ספר תהילים, היליכי את ספר משיח ה' אשר הִתויתי על גבו את היום אשר שלח ה' את מושיעך ויוציאך מאפלה לאורה. בספר הזה תשפכי לפני ה' שִׂיחֵךְ בכל עת אשר יתנוססו רעיוני קֹדש במשכיות לבבך – חֲיִי בטוב! ועד מהרה אשוב הנה”.

ברגע ההוא פתח מורף את הדלת ויאמר: אדני רודאלף המרכבה עומדת רתומה".

“חֲיֵה בטוב, אבי!” אמר רודאלף אל הכהן, חֲיִי בטוב נעמי! בידך אפקיד את מרים – חֲיִי בטוב, מרים!"

הכהן יצא נשען על משענתו, ומרים ונעמי אחריו לְלַוֹת את רודאלף.

קוי השמים האחרונים הופיעו על פני הנפשות הטהורות האלה; על פני הכהן הַנהדר בַּשֵׁיבָה אשר הוא צלם פני הנדיבה, דמות הסליחה ותבנית התקוה. על פני אשה יראת ה' אשר נצרפה בכור עֹנִי ימים רבים, אשר בעלה המרצח דִכא לארץ היתה, ויגזול מחיקה את בנה יחידה אחרית תוחלתה בתבל, ועל פני נערה צעירה לימים אשר תִּגְרַת יד האסון הֹויה בה לדכא אותה במקום תנים מְעון הרִשעה, ולכסות עליה בצלמות על לא חמס בכפה –.

רודאלף עלה במרכבה ומורף אחריו, הסוסים הדוהרים ירוצו כברקים, וגלגלי המרכבה המרקדה בסופה יתגלגלו.

 

טו: הַפְּגִישָׁה    🔗

ביום המחרת, התחפש רודאלף עוד הפעם בבגדי איש צַיָר ויבוא לעת הצהרים אל בית היין הנקרא בשם “סל פרחים”. אמש אֵחֵר בנשף עד השעה העשירית וַיַמתק סוד עם חרבונה. מוצא דְבַר הסוד ההוא, ישכיל הקורא במרוצת דִברי הספור הזה, עֲנָנָה הֲרַת זרם מטר, שכנה על היום ההוא. בָמתי נהר זיינעָ גאֹה גאוּ ויתגעשו ויעברו חֹק. עין רודאלף צופיה לרגעים על הרחוב המפנה קדמת הסיטע. פתאֹם ראה מרחוק דמות איש ואשה, ויכירם כי המורה ולילית הם. שניהם נֶהפכו לאנשים אחרים; הֵמורה הסיר מעליו את בגדיו הקרועים אשר לבש שלשום בלילה בהיותו בבית שְפַן הַלָבָן, וילבש תחתיהם בגדי כבוד, ולולי נשחת מאיש מראהו וזיקי רֶצַח מעיניו יתמלטו, כי אז נדמה בכל הליכותיו כאחד מאזרחי הארץ ההולכים בדרך תמים, גם לילית העבירה מעליה את בגדי העַדים, וַתָּשֶׂם צניף טהור בראשה. מטפחת רקמה על צוארה, וַחֲרִיט משי על זרוע ימינה. בהֵעצר הגשם רגעים מעטים, התחזק רודאלף על גֹעל נפשו לְיַלְדֵי פשע ההם, וַיְקַדֵּם את פניהם. והנה תחת שפת השודדים, שָפה זָבת דָם, דִבר המורה בשפת צרפת צחה וברורה, אשר אך בצאתה מפי הַזֵד העריץ ההוא נֶהפכה לזעוה. בראותו את פני רודאלף התיצב ויָרים את מצנפתו וַיְבָרכהו בשלום, וגם לילית הֵשֵׁתָה ראשה לכבודו ותתיצב על יד המורה.

“אדוני!” אמר השודד אל רודאלף, “שָׂשׂ אנכי בשובי לראות את פניך, ואף כי הִכִּיתַנִי שלשֹם מַכַּת אויב – אך לא נזכיר עוד ראשונות – ידעתי כי אך מְשַׂחֵק היית – עתה דבר נחוץ מזה לי אליך. תמול ראיתי את חרבונה בבית שפן הלבן, ונועדנו להתראות פֹה היום בצהרים, באמרו כי גם הוא יִסָפַח אלינו לְנַסות את הדבר אשר גלית אתה את אזנו – אך כרגע נִחם על דבריו, ועודנו פֹסֵחַ על שתי הסעפים –”

“אך אתה, אתה חפץ לתת ידך אִתִּי בדבר הזה?”

“בכל לבבו, אדני – מה שמך?”

“רודאלף”.

“בכל לבבי אחפוץ בזה, אדני רודאלף. אך מדוע נעמוד בחוץ? נבוא נא אל בית היין לאכול שם לחם צהרים, ובעת הָאֹכֶל נדַבר את דברינו –”.

" נלכה נא".

“אולם גם עד בואנו שמה, נוכל דַּבֵּר. אתה וחרבונה הסבֹּתם נזק גדול לי וללילית – יותר משני אלפים שקלים – לילית עשתה חֹזֶה בבקעת ס”ט רעניש עם איש רם קומה לבוש בגדי אֵבל, אשר דָרש אותך שִלשֹם אחרי צאתך מבית שפן הלבן, והוא תקע אלינו כף לתת לנו אלפים שקלים אם נעשה דבר למענו –. אך דלילה!" אמר פתאֹם השודד אל לילית “דלילה” לכי נא אל בית היין והכיני לנו ארֻחת הצהרים, לכי ואנחנו אחריך".

לִילית אשר לא הֵסבה מרודאלף עיניה רגע קטן, קרצה פעמים אחדות בעיניה הירקרקת אל המורה, והוא גם הוא השיב לה בקרצו בעיניו אליה, ואחרי כן הלכה לה, והשודד הוסיף לדַבר: “הלא כה דברי כי חרבונה הֵסַב לנו נזק גדול, כי הוא פָּגַש במקום המּוּעָדָה את לִילית ויצא בעקבותיה ולא נְתָנָהּ דָבֶר דבר עם האיש הרם ההוא, וגם הוא לא עָרב את לבו להוציא הֶגֶה מפיו באזני חרבונה, ובכן שָבְתָה הַמַּדְהֵבָה ²⁹ולא הִשְׂתָּכַּרְנו מאומה, ועליך אדני החובה לתת לנו מקום אחר להשתכר שני אלפים שקלים, זולת עוד חמש מאות שקל אשר הבטיח לי האיש הרם ההוא לתת לי אם אשיב לו את מלתחת מכתביו, אך אנכי לא חפצתי בזה, יען כי המכתבים אשר במלתחה ההיא יקרים הם בעיני מִמֵּכְסַת הכסף ההוא –”.

“יען כי שטרי כסף הם?”

“לא, אך מכתבים יקרים כתובים בלשון בריטאניק – הלא הם ספונים פה בצלחתי”.

רודאלף שמח בלבו כי לא שבו המכתבים ההם ליד תֹּם רק נשארו בידי המורה, ורק בגלל הדבר הֹזֶה עשה עם חרבונה חזה וַיְצַוֵהו להפריע את חָזוּת לילית עִם תֹּם, כי בְהִוָּתֵר המכתבים ביד המורה, קִוָּה רודאלף כי לעת מצוא יִקָּחֵם מידו בחָזקת היד.

“המכתבים האלה” הוסיף השודד לדבר, “מִשמרת הם בידי, כי בם מצאתי גם את כתבת ³⁰האיש הרם הוא, ובעד כסף רב אשיבם לידו”

“שמע נא!” אמר רודאלף אליו, “אם תצלח הדרך אשר אנחנו הולכים בה, אז אקנה אותם מידך בכסף מלא, כי הם יצלחו לי יותר מאשר לבעליהם –”.

“נראה איך יִפֹל דבר – עתה נשובה אל ראש דברינו –”.

“דע נא”, אמר רודאלף אליו, דע נא כי אנכי הִמְתַּקְתִּי סוד עִם חרבונה לַחתור בחֹשֶך בבית איש עשיר, אשר בלי כל עָמָל וחָרֵף נפש נמצא כל הון יקר. בתחלה אָבָה חרבונה לְהִסְתַּפֵחַ בנַחלה הזאת גם הוא, ולאחרונה נחם מאשר יָזַם לעשות –".

“כה משפטו תמיד, כי הפכפך הוא בכל דרכיו –”

“ובכל זאת מֵאֵן חרבונה להשליך מפי טרף, ויעצני לנַטות דבר אליך אולי תאבה אתה ללכת אתי –”.

“בכל לבבי, אדני! אך הגידה נא לי מה היא תורת הבית הזה אשר לנו לְנַסות חכמָתנו שם? –”.

“הבית ההוא רחוק מאדם, לא בריח ולא דלתים לו. בת אחותי סֹכֶנֶת על הבית הזה, ופעמים רבות סִפרה לי כי אדונה עשיר הוא, ובהדר משכבו ספונים בטמון מאה אלפים שקלי כסף”.

“הידעת כל מוצאי הבית ומובאיו וכל הליכותיו?”

ידעתי – כי הייתי שם פעמים רבות לְשַחֵר את פני בת אחותי סֹכֶנֶת הבית, גם חפצתי פעמים רבות לנַסות שם דבר. אך יגורתי בפני הַשוֹעֵר אשר הוא גְדָל קומה וכביר כֹּח, לכן שמתי על לבי אמש בנשף לגלות הדבר הזה את אזני חרבונה, למען נהיה איש לזרוע אחיו להתקומם על הָשעֵר – כי טובים השנים מן האחד –. ואחרי אשר נתן לי חרבונה דברתו לְהִלָות אלי ולהפיל גורלו אתי, נחם על דבריו – אך בכל זאת סמוך לבי כי הוא לא יבגוד באנשי שלמה, ולא יגַלה את סודנו לאיש אחר –".

“כן הוא, כי חרבונה איש ישר הוא –. אמנם אדני הקֵבָה נֹשָה בי לתת אָכְלו בעתו, נבוא לבית היין”. וברגע ההוא נראתה לילית על סף הבית ותקרא: סורו הֵנה אדני! כי ערוך השֻלחן.

רודאלף כבד את המורה לבוא ראשונה הביתה – כי טעם כמוס לו בזה – אך המורה הפציר בו מאד. כי ילך הוא לראשונה – מטעם הכמוס גם לו – ויבוא רודאלף ואחריו המורה הביתה. ובטרם ישבו לאכול, דָפק המורה בלאט על כתלי הבית לדעת עָבְיָם, ויאמר: אנחנו יכולים לדבר דברים בלי מגור, כי הכתלים עָבִים הם ואין להם אזנים –. צַוִּי נא דלילה להאמה כי תביא את כל הארֻחה בפעם אחת לבל תפריענו עוד מדברינו".

האמה הביאה את הארחה, ובטרם סגרה את הדלת, ראה רודאלף כי נושא הפחמים – הלא הוא מורף – יושב בחדר הַמְקַרָה אשר בבית היין ממולו, ופניו זֹעפים. לילית הֵסֵבָּה את גַבָּה אֶל חַלוֹן הבית הנשקף על פני הרחוב. המורה ישב אל השלחן מהעֵבר מזה, ורודאלף למולו מהעֵבר מזה, ובצאת האָמה מהבית ישב המורה על יד רודאלף עד כי כִּסָּה בֵעֲבִי גַבּוֹ את הדלת, ויאמר: “אם נֵשב כֹּה, נוכל דַבֵּר בְּלַחַש”. גם תוכל לסגור הדלת בעדי", אמר רודאלף אליו במנוחת לב, והמורה הֵנִיעַ בראשו, ויוציא מתחת לְמַדָּיו לַהֶבֶת חנית גֹמֶד ארכה ולה שתי פיות, ויאמר: “הראית מה זה בכַפי? –”. “ראיתי!”, ענהו רודאלף. “זאת לי לישועה –”, הוסיף השודד לדַבר ויעופף את גַבּוֹת עיניו, וּמּלוֹא רחב מִצחו נִקוו קמטים קמטים, ובעינים חשכות ומפיצות רֶצח הביט על פני רודאלף. "ואנכי – אמרה לילית – אנכי שַׁנּוֹתִי בְרַק חנית בעלי, והנֵהוּ כחֵץ מֵאַשְפַּת הַמָּוֶת יָמִית – וקולו לא יִשָמַע – “. רודאלף שָׂם במנוחה את ידו מתחת לְמַדיו גם הוא, ויוציא מחיקו קְנֵה שרֵפה בעלת פּיפִּיוֹת וַיִרְאֶנָה להמורה וישב ויסתירנה אחרי כן כבראשונה, “אחים אנחנו!” אמר המורה אליו, “אך עוד לא בַּנְתָּ לְרֵעִי – אנכי רואה את הנולד, ואם אֶלָכֵד בַּפָּח בבית אשר נַחתור בו, או אף אם גם לא טָמַנְתָּ את הפח לרגלי, אביא להבת חניתי בחדרי לבבך –”. ובדברו הִבְרִיק עַין רֶצַח על רודאלף. “ואנכי אמרה לילית – אנכי אעזור לך, אישי!”. אך אור פני רודאלף לא נפלו לדברים האלה, ומנוחת לבבו לא סרה מעליו, וימסוך כוס יין וַיֵשְתְּ. הדבר הזה היה למופת בעיני השודד כי לא חפץ רודאלף להפילו במהמורות, ויוסף דַּבֵּר אליו: “אנכי העידותי בך, ואתה דע לך אם חפץ חיים אתה –”. “טוב בדבר”, ענהו רודאלף במנוחה שאננה, עתה נָשובה נא לדבר על דבר מִשלח ידֵנו;” “צָדקת, ידידי” ענהו המורה, “עת לדַבּר – אך אל נא תדבר תֹּעָה על להבת חניתי, כי בלי שָׁאוֹן תכַלה מנפש עד בשר –”.

“דלילה!” אמר רודאלף פתאֹם אֶל לילית, הבאמת אַתְּ יודעת מי הם אֲבות הזמירה?"

“בעלי מצא בתוך המכתבים אשר להאיש הרם, שני מכתבים על דבר אבותיה, אך להחולדה הזוללה ההיא לא יִוָּדַע מזה מאומה, ובשובי לראותה אֲנַקֵר בְּצִפָּרְנַי את שתי עיניה –”.

“הקץ לדברי רוח?” שאל המורה בתלונה, אדמה כי יעבור היום ואנחנו לא נכלה את דברינו –."

“הנוכל דַּבֵּר באזני האשה הזאת?” שאלהו רודאלף. "נוכל – ענהו המורה – ודע נא כי היא אשת חיל וטובת שכל מאין כמוה, והיא תעזור לנו במשל ידינו, כי היא תעמוד על המשמר בעת אשר נחתור בבית, היא תקבל את החפצים אשר נמצא שם, גם היא תמכרם בהון רב, ועוד רבות כאלה, כי אשת חיל היא! ובדברו החזיקָה ביד ימינה. “רבות פָּעלה ועשתה למעני, הוסיף השודד לדַבר, אך למה לך המִטפחת כעת, דלילה?! הסירי אותה מעליך פן יֵחַם לך ותַכֵּךְ הַצִנָה בצאתך החוצה –”.

"לילית העביר את מטפחת מעל צוארה, ורודאלף לא עצר עוד ברוחו בראותו על צוארה קמע משֻבצה בירקרק חרוץ ותלויה בשרשרת זהב, ודמיונה כהקמיע אשר נתנה נעמי לבנה לפני קחת אותו בעלה בתִגרת זדונו. אז התרוצץ כברק הרעיון הזה בלב רודאלף: הלא לפי דִברת חרבונה בָרח המורה לפני ששת חדשים מהאניה, והשופטים לא יכירוהו בגלל אשר שִחֵת את צלמו והעביר את אוֹת הדראון מעל פניו, וגם בעל נעמי ברח לפני ששה חדשים מהאניה ואין איש יודע איה מקומו – אם כן יוכל הֳיוֹת כי המורה הוא איש נעמי. ואף גם זאת כי הוא היה מבני האצילים, והמורה ידבר לפעמים בשפה ברורה כאחד מבני האצילים – הרעיון הזה הוליד עוד רעיון אחר בקרבו, ויזכור כי נעמי סִפרה לו כי בעלה הוא בריא אולם וכביר כֹּחַ מאד, עד כי בְרֹב אונים ואמיץ כֹּחַ אֻסּר בנחֻשתים בידי אנשי הצבא, והמורה הלא גם הוא גְּדָל כֹּחַ במאד מאד ובריא אולם. ואם השודד הזה, איש נעמי הוא, כי אז יודע הוא מה היה לבנו ואיפה הוא עתה, והדבר הזה יקר הוא בעיני רודאלף מהמכתבים אשר ביד המורה על דְּבַר אֲבות הזמירה, כל אלה נקבצו יחד להרהיב בנפש רודאלף עֹז לבל ישיב ידו מהמורה עד כי ימשכהו ברשתו אשר טמן לו בַּבַּיִת אשר יַחתּור בו בַּחֹשֶךְ –.

השודד לא התבונן כי רודאלף חושב מחשבות רגעים מעטים, ובהביטו בו שׂם רודאלף אל לילית דִברתו, ויאמר: “מה יפה השרשרת אשר בצוארך!”

“יפה היא”, עָנתה לילית, “בַּעלִי המורה נְתָנָהּ לי, אך לא יְקָרָה היא, ועד אשר יקנה לי בעלי אחרת טובה ממנה, היא לי סגלה, יען כי מיד בעלי נתונה היא לי –”

“אם יַראנו האדון הזה לַכֶּסף מוצא, אקנה לך טובה ממנה”. אמר המורה אליה.

“ובכל זאת נפלאה היא במלאכתה!” אמר רודאלף אל לילית, “ומה הדבר התלוי בשרשרת הזאת?”

"גם זה מתנת יד בעלי הוא, השיבה לילית אמריה לו.

“שמרי נא זאת, דלילה!” אמר המורה אליה, ואף כי אקנה לך שרשרת אחרת שמרי נא את הקמיע הזאת, כי מסֻגלת היא להצלחה –".

“התאמין בקמיעות והבלים?” שאלהו רודאלף.

“קמיעות והבלים?” ענה המרצה בתלונה, "אדַמה כי אָבדה האמונה ונכרתה מפיך ומלבך! – דע לך כי הקמיע הזאת ירשת היא לי מאבות אבותי, והיא מסֻגלת, להצלחה בכל עת ובכל מקום, ובעיניך תראה כי הִיא תצליח גם את דרכנו אשר נלך בה כעת – אז תדע ובחנת כי לא מחכמה תלעג לקמיעות – אך נשובה נא לדברינו על אודות הבית המלא כסף. הלא כֹה היו דבריך אל חרבונה כי על יד שדרות אלוני בכות ימצא הבית ההוא….

“כן הדבר”, ענה רודאלף, על יד שדרות אלוני בָּכות, והבית גדול ורחב ידים, כי איש עשיר יושב בו, ובחדר משכבו צבָרים מאה אלפים שקלים"

“מאה אלפים!” קראה לילית.

“מאה אלפים”, ענה רודאלף.

“אמנם הידעת אֶל נָכוֹן תורת הבית ההוא וכל תכונותיו?” שאלהו השודד.

“ידעתי גם ידעתי!”.

“היכבד עלינו הדבר לחתור בו?”

“לא! יען כי גָבהו אך שִבעה שְעֲלִים, ורק חדרים תָּחְתִּים לו –”.

“ואת אוצר הבית לא ישמור רק איש אחד?”ְ

“כן הדבר”.

“ומה היא המזִמה אשר יָעַצת לעשות?” שאל השודד.

“לעלות על החומה ולקרוע חַלון בחָזקה, או לשבור הדלת”.

“ואם יתעורר השוער שומר בֵּית האוצר?” שאל המורה בלי הָנֵד עין מרודאלף.

“אז אדע מה לעשות –”, ענהו רודאלף, “הגם אתה יָעצת כזאת?”.

“לא תשמע מפי דבר עד אשר תראינה עֵינַי את הבית ההוא, עֵינַי או עֵינֵי דלילה רעיתי, ואם אראה כי לא נפל מכל דבריך צרור אָרצה, אז נשלח ידינו בָעֹשֶק הזה בלי התמהמה – ועוד בערב הזה”.

“בערב הזה אין בידי עִתּוֹתָי”, אמר רודאלף במנוחת לבב.

“ובערב הבא לא תהיינה עתותי בידי –” ענהו השודד.

“ומדוע?” שאל רודאלף

“כי הנסִבה אשר תתיצב לשטן לך בערב הזה, היא תִּתַצֵב לשטנה לי בערב הבא”, ענה השודד וימַלא שחוק פיהו.

“אם תִפצר בי מאד” – אמר רודאלף אחרי חָשבו מחשבות רגע קטן – “אלכה אתך בערב הזה, אך הגידה לי – אנה נשוב להתראות בערב הזה?”

“אנה נתראה? לא נִפָּרֵד איש מרעהו עדי ערב. ואחרי חלוף הגשם נלך להתבונן מובַאֵי הבית ההוא, ועיניך תראינה את חכמת דלילה רעיתי – ואחרי כן נשובה ונלך לשתות יין במרתף אשר בִּשְדֵה אַלִיָה על יד הנהר, ובשעה העשירית אחרי כי תִכְלֶה רגל מאלוני בָּכות, נחתור בבית אשר במקום ההוא”.

"בשעה התשיעית אשובה אליך, אמר רודאלף אל השודד.

“התאבה לשלוח בעָשק הזה ידך או לא?”

“בכל לבבי!”

“אם כן לא נִפָּרֵד איש מרעהו עד נשף, ואם מָאֵן אתה, אות הוא כי שוחה אתה כֹּרֶה ללכדני –”.

“אם היתה כזאת, איך ידעת אם לא מאתמול מְזֹרָה הרֶשת? –”.

“אתמול לא פִּלַלְתָּ עוד כי תַדיחני בחלָקות ללכת אחריך – ואם לא תִפָּרֵד מעלי בערב הזה, אז אדע נאמנה כי לא תחרוש עלי רעה –”.

"עד מתי מֵאנת להאמין בי?.

“כי בן לא אֹמֶן אנכי! ומדוע אאמין בך? – ורק יען כי שמץ דָבר אמת מצאתי בפיך, ומרחוק אריח אוצר נחמד, על כן אחפוץ לתת ידי אתך, אך רק בערב הזה ולא ביום אחר, ואם יִוָדַע לי כי הֵתלת בי, אז אדעה מה לעשות לך –”.

“העוד תִפְתֶּה בשוא כי כל מזמותי למשכך ברשת? –”.

“עד אָן תצמיד לשונך מָהתלות?” אמרה לילית פתאֹם אל רודאלף, “הלא לאישי הצדק לשלוח בעשק הזה ידנו היום בערב או לחדול לעולם –”.

הדברים האלה שָׂמו מוּעָקה במָתני רודאלף ויַשיגוהו בין המצרים, כי אם ימשוך ידו מהמורה בפעם הזאת, מי יודע אם יאנה אליו מִקרה כזה עוד, ואולי יִסָגֶר ביד השופטים וְיָעלוהו לְבָמַת מִטְבַּח, הלא אז תָמות עִמו גם תקות רודאלף לגַלות על ידו את מִסְתֶּרֵי אֲבוֹת הזמירה ובן נעמי הָאֹבֵד –. בראותו כי אין לו דרך לנטות ימין או שמאל, השליך את נפשו ביד המִקרה, גם נִשען על עֹצֶם ידו ואֹמֶץ לבבו, ויאמר אל השודד: “כדבריך כן יֶהִי! ולא נִפָּרֵד איש מרעהו כל הערב הזה”.

“ואם כה תעשה והלכתי אתך. אך זה כשתי שעות אחרי הצהרים חָלפו למו, ועוד מהלך רב לפנינו עד אלוני בכות, גם גשם שוטף יזרום בלי הפוגה. לכן נקח לנו עגלת צב –”.

"האוכל לְקַטֵר עלי הטאַבאָק בטרם נַעלה בעגלה? שאל רודאלף.

“יכול תוכל! דלילה הסכינה בַעֲשַן הטאבאק”,

"אם כן אלכה לי לקחת עַלֵי טאבאק בבית השני, אמר רודאלף ויקם ממשובו.

“הִכָּבֵד ושְבָה, אמר אליו המורה באָחזו בכנף בגדו, דלילה תלך ותביא את הטאבאק”.

רודאלף שב וישב על מושבו, ולילית הלכה להביא את שאלת רודאלף.

"דלילה רעיתי אשת חיל היא, האין זאת? היא תבוא למעני באש ובמים.

“לְזֵכֶר שֵׁם אֵש, זכרתי כי בבית הזה קר מאד, אמר רודאלף בשמו את ידו מתחת לְמַדָיו, בפיו דבר עם המורה, ובידו הָאחת הטמונה בחיקו כתב בעט עופרת דברים אחדים על גליון קטן, והמורה לא ידע את מעשהו. ככלותו את מכתבו, ויחפוץ להביאו אל האיש אשר ערך אותו אליו, קם ממשובו וישקף בעד החלון וישיר וַיִתוֹפֵף באצבעותיו על הזכוכית לתת אות להאיש ההוא, אך המורה נגש אליו וישאלהו מה זה תשיר, דודי?! –”. “שירת יין”, ענהו רודאלף, “שירה נעימה היא!” אמר המורה, “אך אָסורה נא ואראה אם תנעם גם לעוברי דרך החלון –”. “היא לא תָעִיר את אזני העוברים”, אמר רודאלף אליו. “לא טוב עשית, אמר המורה, לא טוב עשית לתופף על החלון….”

 

טז: הֲכָנוֹת    🔗

ברגע ההוא שבה לילית עם גלמי עלי הטאבאק.

“אדַמה כי כָלה הגשם”, אמר רודאלף בהקטירו את הטאבאק, עתה נלכה לנו לקחת עֶגלת צָב".

“הַהֻכִּיתָ בַּסַנְוֵרִים?” אמר השודד אליו, הלא עוד יִתַּךְ מטר ארצה! התאמין כי אתן את רעיתי ללכת ביום סַגְרִיר? איך אֶתְּנֶנָה ביד המטר הַסֹחֵף. אותה ואת המטפחת אשר קניתי לה בכסף מלא!"

“צָדקת אישי!” ענתה לילית, “עוד לא יִכָּלֵא הגשם, ורוח סער יְיֵלִיל בחוץ”

“בבוא האָמת לקחת שִלֻמִים, נבַקשנה כי תלך ותקח עגלה לנו”, אמר רודאלף.

“בחכמה דברת זאת”, אמר המורה

האָמה באה ורודאלף חפץ לשלם בעד הארֻחה, אך המורה מֵאֵן בזה ויאמר: “אנכי אשַלם בפעם הזאת”. “לא כן!” ענהו רודאלף, “בפעם הזאת אשַלם אני ואתה – בפעם אחרת”. “יהי כן!” אמר השודד בחָשבו מחשבות רגע קטן. “בפעם השנית אנהגך אביאך אל בית היין אשר בִּשְׂדֵה אֵלִיָּה, שם אשלם אני –”. “טוב הדבר” ענהו רודאלף.

בבוא העגלה אָבה רודאלף לצאת אחרונה, אך המורה הקשה אליו כי יצא הוא לראשונה, ויצא רודאלף ואחריו המורה אשר עיניו משוטטות על כל מצעדי רגליו ותעופות עפעפיו –.

בחדר הַמְקֵרָה אשר מול הבית ההוא, שִלם איש רם קומה נושא פחמים בעד כוס יין, ובצאת רודאלף עם המורה ולילית החוצה, יצא גם הוא מהבית ומצנפתו יורדת עד גַּבּות עיניו. המורה ולילית קָרְצוּ בעיניהם, ורודאלף לא התבונן בזה. ויהי בפתוח העגלון את דלת העגלה, מֵאן רודאלף לעלות לראשונה, כי נושא הפחמים נִגַש אליו בלאט –. ותעל לילית ראשונה בעגלה, והמורה הפציר ברודאלף לעלות אחרי לילית באָמרו אליו: “עד מתי תתן לי מקום לַחשוב כי תַחרוש עלי רעה”? ויעל רודאלף בעגלה, ונושא הפחמים צעד על סף בית היין ועיניו צופיות על העגלה בפנים נזעמים ונפש עגומה.

“אנה אהפוך את העגלה?” שאל העגלון, ורודאלף ענהו בקול רם: “אל דרך אַלוני הַבּכות –”.

“לא, לא!”, אמר השודד פתאֹם, “אך אל דרך שדרות הברותים” ואחרי כן הֵשַח אל העגלון ויאמר: בכסף מלא אשלם לך, עגלון!“. חלון העגלה סֻגרה, והמורה התלונן על רודאלף ויאמר: “מדוע הרימות בחוץ קולך באזני הָעוֹבְרִים? עוד לא תדע לְהִזָהר, עול ימים!”. ויהי בנסוע העגלה ויאמר רודאלף אל המורה: צָדקת בדבריך! הסכלתי עֲשׂה – אך למה זה אעלה את עֲשַן הטאבאק בעיניך? אפתח נא את חלון העגלה!”. בפיו דבר ובידו מלא ויפתח את החלון, ובידים מהירות הוציא מחיקו את המכתב הקטן אשר עָרך בבית היין אל מורף, וישליכהו ארצה. המורה הכיר את הנֵצח בפני רודאלף, ויוציא את ראשו מתוך העגלה ויקרא: “עמוד! עגלון! עמוד! הנה איש דוֹלֵק אחרינו! –”. עצמות רודאלף רחפו, ובכל זאת הבליג על פחדו ויקרא גם הוא אל העגלון: עמוד! וראה מי זה עומד אחורי העגלה! –. העגלה נצבה והעגלון ירד ויפן כה וכה וירא כי אין איש, וַיָשָב וַיִשֶב בעגלה ויאמר: “מִשְׁגֶה הוא!”, אך המורה לא האמין בו וירד גם הוא וישא סביב עיניו, ובהודע לו כי צֵל פחדים נִדמה לו כאיש, שב גם הוא וישב בעגלה, ויאמר: שַׂחקו נא לפחדי! אך לבי יאמר לי עוד כי איש ידלוק אחרינו –".

העגלה נסעה הלאה, ומורף מהר והרים את המכתב הקטן אשר השליך רודאלף ארצה, כי הוא הֵבין את רִמזי עיני רודאלף. אחרי רבע שעה אמר המורה אל העגלון: “עתה הפָך נא ידך וּנְהַג דרך המגדל…”. רודאלף הביט בו בְּתִמָהוֹן כי נוסע הוא בדרכים עקלקלות, והמורה אמר לו בלחש "מדוע תִתְמַהּ על החֵפץ? הלא יש את נפשי להוליך את העגלון שׁוֹלָל בארָחוֹת עֲקֻמות לבל יֵדַע גם הוא לאן פָּנֵינו מוּעָדות, ולא יהי לו פִּתחון פֶּה להגיד להשופטים את הדרך הנכונה אשר אנחנו נוסעים – “. בנסוע העגלה עוד רֶבע שעה, עָבר בדרך ההיא פָּרָשׁ רם קומה, עֹטֶה מְעִיל לָבן ומצנפתו יורדת על עיניו. “לְסוּס אבִּיר כזה, יֵאוֹת פָּרָש גִבּוֹר חַיִל”, אמר רודאלף בהוציאו את ראשו מהעגלה ויבט אחרי מורף העובר בדרך ההוא. “הראית את פרש מעלה ההוא וסוסו הַדֹּהֵר?”, שאל רודאלף. “לא” ענהו המורה, כי הפָרש רָץ כַּברק ולא יכולתי להִתבונן בו ובסוסו –”.

רודאלף שָמח בקרבו בראותו כי מורף הֵבִין את הרָשום בעט עֹפֶרֶת על המכתב הקטן אשר הֵרִים מן הארץ –.

המורה אשר נוֹכַח כי אין איש דולק אחריו, נִסָּה לעשות כמעשה לילית ולסגור את שמֻרות עיניו וְלִישון, ויאמר לרודאלף: תנועת העגלה תַּפִּיל עָלי שֵׁנָה – והוא עשה כן בערמה לבעבור התבונן ברודאלף ולראות אם שֻנּוּ חֲזות פניו בעת אשר יאמין כי יָשֵן הוא – רודאלף יָדַע כי עָרום יַערים המורה, ויאמר גם הוא בערמה: “גם עָלי חָזקה יד השֵנה, כי היום קִדמו עיני אשמורות”. ואחרי דַברו עָצַם את עיניו גם הוא, אך בשמעו קול נחרת המורה ולילית, האמין כי ישנים הם באמת, ויפקח מעט את עיניו, וירא והנה המורה ולילית יושבים בעינים פקוחות ומורים זה לזה באצבעותיהם לגלות בזה את מחשבות לבבם. וברגע ההוא חָדל המורה את מעשהו, כי הבין כי רודאלף עֵר, ויאמר אליו: “הַמְנַסֶּה אתה אותנו?”. “אם יפָלא זאת בעיניך”, ענהו רודאלף, “הלא יותר יִפָלא בעיני כי אתה יָשֵן בעינים פתוחות –”, כֹה משפטי מעודי", אמר המורה אליו, “כי מֻכֶּה יָרֵחַ אנכי ³¹.”

העגלה נצבה, והגשם חדל רגעים אחדים, אך הַנְשִׂיאִים הַנִּשָׂאִים עוד על כנפי רוח, מקדירים עוד את אור השמש ואת זֹהר הרקיע, ויהי חשך ואפלה. אז אמר המורה פתאם: "שמע נא אדני רודאלף, זה מעט שַׂמְתִּי על לבי לְרַגֵל את מְבוא הבית הידוע בטרם יפנה עוד היום למען דעת אם יש בפיך נכונה –.

“טוב הדבר”, ענהו רודאלף, אך יגורתי פן יחַשְׂדֶך הַשֹעֶר או איש אחר בְּהִתְהַלְּכך סביב הבית ההוא –".

“לא אנכי, רק דלילה תרגֵל ותתור את תורת הבית, כי אשת חיל היא!”, ולדברי השודד הֵרִימה לילית את ראשה, ויאמר המורה ראה נא איך הרימה בת חיל הזאת את ראשה בתאוַת נפש! הלא דמיונה כסוס שוטף במלחמה בהריח אש –“. “אני אני אלך!” השיבה לילית אמריה, אני לבדי, ואף כי עִוֶרֶת עַיִן אחת אנכי, אך עֵינִי הבריאה תהי צופיות הליכות הבית ההוא – הֵא לך, אישי! את מחסה הגשם אשר בידי, ואני אלך שמה, ובעוד חצי שעה אשובה ואשיבכם דבר –”. “אך בטרם תלכי”, אמר המורה אליה, “תביאי נא אותנו אל “לֵב הדָמִים”, ואם הַפִּסֵּחַ בבית, תקחי אותו אתך בלכתך לרַגל את הבית, והוא יַעמוד על המשמר –” “צדקת אישי!” ענתה לילית, “הַפִּסֵּחַ ערום הוא כשועל…”. המורה קָרַץ בעיניו ולילית עָצרה במִלים. “מה הוא זה לב הדמים?” שאל רודאלף, “שם בית יין הוא” ענהו המורה. “מה מוּזָר השֵם הזה!” אמר רודאלף, “ומדוע יִקָרֵא בית יין ההוא בשם מוזר כזה?” “שְׁאַל את פי בעל הבית ההוא וְיַגֵדְך!”, ענהו המורה, “ומה שֵׁם בעל הבית ההוא?” הוסיף רודאלף לשאול: “בעל בֵּית לֵב הדָמים שמו!” ענהו המורה, “אך איך נִקרא שמו לפני הוָסֵד בֵּית יֵינו?”. “הוא לא ישאל לֶשֵם בָּאֵי ביתו, וגם את שמו לא יגיד. ומה לך ולשמו? קרא לו בשֵׁם נִמרוד, נבוזרדאן או טיטוס או בכל שֵׁם אשר תאַוה נפשך, והוא יענך בקול – עתה נבואה נא הביתה, כי הגשם יחליף כֹּחו לרגעים, והנהר הזה מה פָּרַץ עליו פֶּרֶץ! אם לא יִכָּלֵא הגשם עוד יום או יומים, יעבור הנהר על גדותיו וְשָטַף ועָבר על המעבָרה –. “אך איפה בית יין ההוא?” שאל רודאלף. “פֹה תחת רגלינו!” ענהו השודד, הַשפילה עיניך וראה כי הוא זה –”. רודאלף לא ידע עוד כי בתחתיות המקום ההוא הנקוב בשֵׁם “שׂדֵי אֵלִיָה” ימָצאו בתי יין דומים כמחִלות עָפָר וְרָעֵי מראה מאד וישפיל רודאלף את עיניו וירא והנה סֻלם בעל שְלַבִּים רבים מֻצָב בתוך בור עמוק וראשו מגיע עד שפת הבור מלמעלה, והבאים לחקור מִמְסָךְ בבית היין, יורדים ועולים בו. בתוך הבור יֵרָאֶה בַּיִת שְפַל קומה נִתעב ונאלח, ועל גגו חציר וירק דשא אשר צָמחו מרוב ימים. על יד הבית הנבזה ההוא ימצאו עוד שני בתים נבזים מעצי רִקָּבון, והם המרתף והרפת, ועל ידם שֻלחנות אחדום אשר במַעבה האדמה יסֻדתם. על משקוף בית היין יָנִיעַ הרוח כֹה וכֹה פַּח מרֻקע ומָשּוח בַּשָׁשַׁר, והוא שֶלֶט ³²בית היין ההוא. על הַשֶלֶט הזה יֵרָאֶה דמות לב אדם אשר יָזוב ממנו דָם ואשר חֵץ שָנון חֲלָפָהו. ערפלי עלטה כתועפות הרים נערמו ברקיע השמים, הגשם הולך הָלֹך וחזק מאד, והנשף הולך וקרב. “הֲמָצָא בית יין זה חן בעיניך?” שאל המורה את רודאלף. “אֲדַמה”, ענהו רודאלף, אֲדַמה כי צָפו מים על רִצְפָּתו עד כי נוכל להשליך שם חַכָּה – בוא נא הביתה, ואני אחריך“. חַכֵּה נא כמעט רגע!” אמר השודד אליו, “חַכֵּה נא ואנַסה דבר לְהִוַדַע אם בעל הבית בביתו כעת? הקשיבה נא! –” וכרגע הִדביק המורה את לשונו אל חִכּוֹ בּחָזְקה, ויוציא מגרונו הֶמְיָה מוּזָרָה ושריקות נְמִבְזות השורטות בנפש השומע שָׂרֶטֶת, והנה מתחתיות הבור ענהו איש אחר גם הוא בשריקות מבהילות כאלה. “הנה הוא בביתו!” אמר המורה, “סלח נא וְתֵן כָּבוֹד להאשה הכבודה דלילה לבוא ראשונה הביתה”. לילית ירדה ראשונה, והמורה אמר אל רודאלף: “הִשָׁמֶר לך פן תמעדנה רגליך בחלקלקות –”.

 

יז: לֵב הַדָּמֵים    🔗

בעל בֵּית לֵב הדָמים קִדם את פני המורה אחרי שָׁמְעו את שריקות גרונו. האיש הזה הוא האיש אשר בִּקשו רודאלף בתוך הסיטע, ואשר לא ידעו רק בְּשֵם “חמוּץ-זרוֹע”, ועתה בראותו אותו פנים אל פנים לא יָדַע כי הוא האיש אשר הוא מבקש, יען כי העלים את שמו, והוא כבן חמשים שנה, שְׁפַל קומה, איש רָזון, וַחֲסַר כֹּחַ. גִזרת פניו דומה מעט לפני החתול והשועל, חטמו חַד ודק, עצמות לחייו שֻפּו מאד, עיניו קטנות ושחורות מעופפות בְּחוֹרֵיהֶן, שביבי אש ירקרקות יתמלטו מהֵנה וכחִצים שנונים תַּחדרנה בחדרי לבב רואיהן. וכל אלה יעידו על תרמיתו וערמָתו ומזִמתו הרבה, כי ערום הוא מכל חית השדה ומכל זוחלי ארץ. פְּאַת נָכרית ³³ על ראשו, וּמִבַּעדה יראו שערות קדקדו אשר שֵׂיבָה זרקה בם. בגד קצר ומטפחת עור ילבש כאחד ממשרתי בית היין.

שלשה ארחים הנזכרים אך יָרֹד ירדו מִשְלַבֵּי הסֻלם, והנה נער קטן כבן עשר שנים צֹלֵעַ על ירֵכו הָלֹך ילך וְקָרֵב אל חמוץ-זרוע. הנער הזה קְטָן קוֹמָה וְדַל בָּשָׂר הוא, נְכֵה רגלים וְגִבֵּן, אך הכָּרת פניו עָנתה בו כי ערום הוא כנחש, וכי הוא בן חמוץ-זרוע, כי דמות אחת למו. מבטי עיניו מפיקים ערמה ומרמה כעיני אביהו, מצחו מכֻסה עד חֶצְיו בשערות צהובים וארוכים, חדים וקשים. מכנסי בד ילבש על בשָׂרו. בגד עָדים מכַסה את גְוֵיָתוֹ עד ברכיו, ובאֵזור עור יחגור. ובראותו את האֹרחים אשר באו הביתה התיצב על רגלו הבריאה אצל אביו.

“הנה הנער בביתו”, אמר המורה אל לילית, ודעי נא כי רַד היום והמלאכה רַבָּה –".

“צָדקת אישי”, ענתה לילית, ואנכי אבקש את אֲבִי הַפִּסֵּח להַשאיל לי את בנו ללכת אתי".

“ברוך בואך, זקן! אמר חמוץ-זרוע אל המורה בקול דק. מה תשאל נפשך”?.

“כי תתן את בנך ללכת רֶבע שעה עִם אשתי ולעזור לה לבקש את אבדתה”.

חמוץ-זרוע הורה בעינים מְשַׂחקות, ויאמר אל בנו “פִּסֵּחַ! לֵך עם האשה הזאת”.

הנער הנתעב הזה אשר תועבת נפש לילית מצאה חן בעיניו, מִהֵר ויקרב קָרֵב וְצָלֹעַ אל לילית ויחזק בידה.

“בן מקשיב!”, אמרה לילית אליו, בכל אות נפשך תִּקרב אֵלַי לשמוע בקולי, לא כן עשתה החולדה הזוללה אשר מִדֵּי נִגְשַה אֵלַי יָרְעָה לה נפשה! ואם אמצאנה עוד אנקר שתי עיניה בְּצִפָּרְנַי אלה –".

“מַהרי, דלילה, ולכי לך, ושימי לבך על דרכיך, ואנכי אחכה לך פֹּה עד שובך הֵנה”. אמר המורה אליה.

“עד מהרה אשובה – לֵךְ לְפָנַי פִּסֵּחַ!”, אמרה לילית וֹתַּעַל במעלות הסֻלם עִם הפסח, ושניהם נעלמו ברגע בתוך הערפל התופף בבור ההוא.

“נבואה נא הביתה”! אמר רודאלף וַיַשַח ראשו לבוא הביתה. וזה תורת הבית: שני חדרים לו, בחדר הראשון נִצב שלחן אחד אשר עליו משחקים בכדורים, ובחדר השני שלחנות אחדים וכסאות עץ אשר לפנים היו משוחים בששר. שני חלונות קטנים מכֻסים בקורי עכביש, יאירו מעט את הבית הקירות רטובים מזרם המטר, ונֶהפכו לְיֵרָקוֹן מִזֹקֶן. כמעט שר הִפנה רודאלף את שִכמו, דִברו המורה וחמוץ-זרוע דברים אחדים, ויורו זה לזה באצבעותיהם.

“נשתה נא כוס יין עד שוב רעיתי הנה”, אמר המורה אל רודאלף.

“לא אחפוץ כעת ביין” ענהו רודאלף.

“השתיה פֹּה כדת, אין אֹנֵס”, אמר המורה וילך לו אל החדר השני לשתות יין, וַיִוָתֵר רודאלף לבדו בחדר הראשון. החשכה אשר בבית כִסתה את עֵין רודאלף מראות כי בחדר השני יִמָּצֵא מבוא למרתף גדול אשר חֲצִי דַלְתּוֹ פתוח. השלחן אשר ישב עליו המורה, קרוב הוא אל המרתף, והמורה הֵסַב את גבו אליו להסתירו מעין רודאלף אף כי גם בלעדי זה ערפל חתולתו וחשך סתרו.

רודאלף נשקף בעד החלון להסתיר מעיני המורה את מְבוּכָתו הנשקפת מעיניו, כי אף ראה את מורף, רוכב בחפזון אל ביתו אשר באלוני בָכות, מי זה לידו יתקע כי הוא הבין את הרשום במכתב הקטן אשר הִשליך אליו מתוך העגלה? גם דָאַג מאד פן לא יצלח לו להוציא מלב המורה ולילית את התעלומות אשר נפשו אִוְתָה לדעת אותן, ואם לא עתה, מי יודע אם יאֻנה עוד לידו מקרה כזה? ונוסף גם זאת לו לשָבר ברוח בשומו על לבו כי אף אם הוא חמוש בקנה שרפה וגבורתו משְׁלָה לו, בכל זאת מי זה יערב לו כי יהי בו כֹּחַ לְדַכֵּא תחת רגליו את כביר כֹח ומרצח נורא כהמורה? –. ולמען הָפיג את מבוכותיו ותמהון לבבו, ישב על השלחן ויבקש יין. חמוץ-זרוע קָרַץ בעיניו אל המורה, ויתבונן בקלסה על רודאלף.

“עתה שמתי על לבי”, אמר המורה אל רודאלף, “כי אם שוב תשוב רעיתי עם בשורה טובה, אזי נֵשַחֵר את הבית הידוע בשעה השמינית –”. “אם כֹּה נַעשה”, ענהו רודאלף, ולא נחכה עד השעה העשירית, אז נחַבּל את מעשה ידינו – ועוד הפעם אומר לך כי לא אמוש ממקומי עד השעה העשירית, כי מרה תהיה באחרונה אם נהיה מבוהלים ונמהרים –".

“יהי כן כאשר דברת”, אמר המורה.

“הנה לילית!” קרא פתאֹם חמוץ-זרוע בהאזינו קול שריקות המרשעת.

“ברגע ההוא באה לילית הביתה ותאמר: אמת דִּבֵּר אלינו האדון רודאלף! לא נָפַל מכל דבריו צרור ארצה –”. אז נסוג חמוץ-זרוע אחור, ולא דרש גם את בנו הַפִּסֵּחַ אשר לא שב עם לילית לביתו. ולילית ישבה מול רודאלף והמורה, ובגדיה נוטפים רסיסי מטר. “עתה ידעתי”, אמר המורה כי לא הֵּתל בָּנוּ עול ימים זה –“. הראית כי כל דברי אמת וצדק!”, אמר רודאלף אליו. הַס, קרא המורה, הַס, ודלילה תספר את כל אשר רָאַתה. ספרי נא, רעיתי!".

ותפתח לילית את פיה ותאמר: “אנכי באתי אל הבית אשר באלוני בכות במִספר שבע עשרה, ואת הַפִּסֵּחַ החבאתי במאורות השדה לעמוד על המִשמר. עוד לא באה השמש, ואנכי דפקתי על הדלת וְהַשֹׁעֵר פָּתַח לי, האיש הזה רם קומה ובריא אולם הוא, שערות שְׂפָמוֹ וזקנו צהובים ושביבי חן וחסד מעיניו ינוצצו והוא כבן חמשים שנה. אך בטרם דפקי על הדלת, הרימותי את הַשְבָכָה מעל אשי ואטמנה בחיקי להתראות כשכֵנה קרובה שָׁמַה. בראותי את פני הַשֹׁעֵר, נשאתי קול בֹּכִים בעָרמי אמרתי כי צִפּוֹר דרור נָדדה מְקִּנָהּ בביתי. עוד, ועתה אבקשה פניו כי יתנני לבקש את הצפור בגִנת הבִּיתן אשר בחצֵרו –”.

“הלא אמרתי לך”, אמר המורה לרודאלף, הלא אמרתי לך כי אשה חכמה ואשת חיל היא דלילה!".

“כֵּנים דבריך!”, ענהו רודאלף, “אך נשמע נא סוף דבר”,

“הַשֹׁעֵר נְתָנַנִי לָרדת בתוך הגן, בפי קראתי את הצפור, בעיני תַּרְתִּי את תורת הבית, וראה זה מצאתי: מימין לבית חרַכִּים ומדרֵגות רבות, ומשמאלו אֵלָה עבֻתָּה אשר ענפיה כִשְלַבֵּי סֻלם, וגם פִּסחים יוכלו לעלות עליהם ולרדת משם אל החצר. ששה חונים לבית ההוא, ורק חדרים תַחתים לו. דלתות החלונים נעולים מִבָּית, ואם תִּגַע בם יד חזקה יֵעָקרו כרגע עם כפות מנעוליהם יחד. בצעדי על מפתן הבית –”.

"הגם בתוך הבית היית? נפלאת היא בעיני! קרא המורה בשממון.

“בתחבולה עשיתי זאת”, ענתה לילית. כי בשובי ריקם מהגן, בכיתי בכי תמרורים וחליתי את פני הַשֹׁעֵר אשר האמִין בקול בִּכיי – כי יחָנני ויניחני לנוח מעט על מפתן הבית, והוא בתֻמתו נֶעתר אלי, ובכן באתי הביתה. נשאתי עיני וָאראה והנה החדר הראשון מְפֹאָר הוא בכל פאר, ועל רִצפתו יריעות יקרות ועָבות אשר אף אם נצעד עליהן מצעדי גֶבֶר לא יִשָׁמַע קול צעדינו, גם שִברי הזכוכית אשר יפלו עליהן אם נִשבור את החלונות, לא ישמיעו צִלצל קול דק שמה. מימין ומשמאל דלתים רבות נעולות במנעולים קטנים ובגעת בהן יד חזקה תפתחנה עדי רגע. בפנת הבית קדמה, דלת נחושה נעולה במנעול גדול וחזק, וְאָבִינָה כי שם אוצר הכסף. אז נכספה גם כלתה נפשי לדעת את תכונת הדלת ההיא ותבנית מנעולה, וָאָרִים בערמה קול שיעול גול ולא יסף עד כי לא עצרתי כֹּח לעמוד על רגלי וָאֶשָעֵן על הקיר. וְהַשֹׁעֵר בשמעו את השיעול האדיר והחזק, אמר אלי: “חַכּי נא ואתן לך מעט דבש”. וילך ויחפש בארון אשר מימין לדלת ההיא, ויוציא כף כסף גדולה לתת לי דבש – זכור אישי ואל תשכח כי בארון אשר מימין לדלת ההיא יש לכסף מוצא, כי שמעתי שם צללת כלי כסף רבים –. סוף דבר, כי קול השיעול הלך הלוך וחזק עד כי לא יכולתי לעמוד גם בהִשעני על הקיר, ואתנודד הֵנה והֵנה, נפלתי וקמתי, קמתי ונפלתי פעמים רבות עד כי קרבתי אל הדלת ההיא, ואז מהרתי ולקחתי את הדונג הכמוס בכיסי תמיד, וברגע הדבקתיו בחָזקה על המנעול אשר לדלת ההיא, וְתָכְנִית המַנעול הִתחקה בתוך הדונג, – הֵא לך התָכנית! ואם לא נבַצע את מעשינו בערב הזה, נשובה ונשחר בפעם אחרת את הבית ההוא גם את הדלת ההיא בעֵזר התָּכנית הזאת –".

המורה לקח את הדונג ההוא מיד לילית ועיניו הפיצו זיקי אש.

“עתה הגידה נא”, אמרה לילית אל רודאלף, אם צדקתי במשפטי כי בחדר אשר נחושת לו, שם אוצר הכסף?".

“כן הדבר!”, ענה רודאלף, ויאמר בלבו: "הוי מורף אלוף נעורי! איך הדיחה אותך בעלת אוב הזאת במדוחים! לא אפונה כי לא עלה על לבך אשר לפני השעה העשירית תדרוך רגל בת בליעל זאת בביתי אשר צָפַנְתִּי בו רשת לפַעמי המרשעת הזאת עם המורה האכזר! אך בהגיע הַתּוֹר אשר יעדתי לך, אז תחרץ וזרועך חשופה להפיל את רֵשְעֵי ארץ אלה למשואות נצח לבל יוכלו עוד קום –.

“אפס כי לא כל הכסף צפון שם בחדר”, הוסיפה לילית דַּבֵּר ואש בליעל נִשְׂקָה בעינה הירקרת, “כי כאשר נשאתי את עיני על החלון לבקש עוד הפעם את הצפור הנודדת, ראיתי כי בחדר אשר משמאל לדלת, צרורים צרורות כסף על שלחן גדול –”.

“איה הַפִּסֵּחַ?” שאל המורה פתאם.

“הִנּוֹ טמון עוד במַחבואו, כי עיני חתול לו וְחֹשֶךְ לא יחשיך מהן, והנחתיו שם למען יגיד לנו בבואנו שם אם בא איש אל הבית ההוא, כי אין דרך אחרת לבוא אל הבית זולתי על יד מַחבואו –”. כֹה דִברה לילית בשמחת לבב.

“טוב הדבר…” ענה המורה, ופתע פתאֹם התנשא כארי טורף, ויתנפל על רודאלף ככפיר על טַרפוֹ, ויחזק בצוארו בכל מאמצי כֹחַ, ובחֵמה שפוכה השליך אותו אל המרתף הפתוח אשר אחרי השלחן, ורודאלף אשר לא פִלֵל כי המורה יפיל עליו שֵׂאת פתאֹם כזאת, היה כאיש נִפעם ושולל עד כי לא מצא אוֹן להִלָחם על נפשו, וגם לילית נבהלה רגע קטן ממראה עיניה עד כי לא יָכלה להתאפק מהוציא קול זעקה. ורודאלף התגלגל במרתף ממדרֵגה למדרגה, וכל הגיוני לבו נָבוכו, המורה אשר ידע כל הליכות המרתף, ירד לתוכו בלאט, וַיֵט אזנו ויקשב וישמע, ולילית אמרה אליו: הָרֵק חניתך ודקרהו, פן יתקומם עוד לנו. אך המרצח לא השיב לה דבר וַיֵרֶד עמוק עמוק בתוך המרתף, ואחרי רגעים מעטים נטבע בתחתיות ארץ, קול דלת סובבת על צִירָה, ואחריו דומיה וְשֶקֶט כבתחִילה. חשכת צלמות במרתף ועל כל סביביו, ולילית הוציאה מכיסה כְּפִיס עֵץ טָבול בגפרית, וַתָצֵת אש להאיר מעט את החשכה. אז רָאתה והנה המורה עֹלֶה מעָמקי המרתף, ועל פניו בַּלהות תֹּפֶת, עיניו מפיצות פלָצות, לְחָיָיו כַּמֵת חָוָרו, קול נחרו אֵימָה, וּכְשֵד מִשַחַת יַעַל מירכתי בור המרתף, עד כי גם לילית התחלחלה לְמַרְאֵה דמות שַׂר בְּלָהוֹת זה. אחרי עֲבור הבהלה הראשונה, אמרה לילית ברעד וְחָנֵף: “נורא אתה אישי! נורא! עד כי גם אנכי אירא מהביט מַראך –”.

“מהרי, מהרי! לְכִי ונֵלכה!” אמר המרצח אליה בסָגרו דלת המרתף במטיל ברזל, נמהר ונלך אל הבית אשר באלוני בכות! יגורתי פן נעביר המועד – נלכה נא בלי מָגוֹר! כי אף אם יָזַם האיש אשר במרתף ללכדנו בַּפָּח, עוד לא בִּצַע את מזימתו – וגם בלעדו יש לאֵל ידנו לַחתור בבית ההוא! – –"

 

יח: הַמַרְתֵּף    🔗

בנפול רודאלף במַעמקי המרתף, תָּעה לבבו, נפשו נבהלה מאד, ולא ידע מה נעשה בו. גם בֶאחוז אותו המורה תוך המרתף וַיִסחבהו סָחֹב וְהַשְׁלֵך אל עוד מרתף שני ויסגור הדלת בעדו, גם אז לא ידע עוד רודאלף את כל אשר נעשה בו, וברוח נִפעמת התגלגל כאבן דומם ממדרֵגה למדרגה עד אשר נָפֹל שָכֹב על קרקע המרתף השני, והמורה הָלך עם לילית אל הבית אשר באלוני בָּכות – הלא הוא בֵית רודאלף – לשלול שלל, לגזול ולשפוך דמים. אחרי עֲבור שָעה תמימה, שבה בינת רודאלף אליו, ויתגודד כֹה וכֹה והנה הוא שוכב ארצה בתוך ערפלי צלמות. ביראה ורעד שלח את ידו וַיְמַשֵׁש אנה ואנה, וַיִגַע במדרֵגות האבן אשר למרתף ההוא, אחר רגע קטן רָטְבוּ רגליו מִמַּיִם קרים, וַיְגַשֵׁש סביב סביב והנה מים מְפַכִּים תחת רגליו, ויתחזק ויקם מהארץ וישב על המדרגה התחתונה, וְתִמהון לבבו סר מעליו מרגע לרגע. אז הניע את גְוִיָתוֹ כֹה וכֹה, וַיֵדָע כי עצם לא נשברה בו, ויט את אזנו אל הקיר, ואין קול ואין קשב זולתי קול המולה דקה ההולך וְהֹמֶה בלי דומיה, וּכְאוֹב מארץ יהגה, ותוצאות הקול נעלמו ממנו ולא ידע מי ומה הוא. בשוב דעתו אליו כבראשונה, שב גם כֹּחַ זכרונו להעיד עליו, וַיזכור את כל הנעשה לו –. והנה בשִבתו על המַעלה התחתונה, גם אז נָגעה צִנַת מים בכף רגלו, וישח וימשש בידיו הֵנה והֵנה, והנה גָברו המים ויהיו מֵי אפסָיִם – דִממת-מָות סביב לו, ובתוך הדממה יִשָׁמַע שִקקת מים זדונים ההולכים הָלֹךְ וְגָבֹר מרגע לרגע בלי הפוגה. אחרי רגעים אחדים נודע לרודאלף תוצאת המים האלה, כי נהר זיינע גאֹה גַאה מזרם המטר והגשם הרב, עד כי יתגעשו מימיו העזים וישטפו שָטֹף וָעבֹר על כל סביבם, והמים ההם ירדו גם מתחת לְכָתֵף המרתף הזה אשר על יד הנהר –. הרעה הגדולה הזאת, הרהיבה בנפש רודאלף עֹז וְעָצמה, וְכַחֵץ מקשת מִהֵר ויעל על המעלות העליונות אשר גם הן רטובות מזרם המים. בהגיעו אל המעלה העליונה והאחרונה, מצא שם דלת סגורה אשר כל כחו ואוֹנו לא עָמדוּ לו לְפָתְחָה. בפחדי מָוֶת כאלה, זָכר את מורף, ויאמר: הוי אלופי ומיועדי! צר לי עליך – בפֹעַל כפי הבאתי עליך רעה לא תֵדַע שַחרה – הוי, מי יודע אם הכינות רשת לְפַעֲמֵי המורה ולילית בבית שִבְתִּי אשר משכתים שם בחבלי שוא למען יִתָּפְשׂוּ שם בכף? כי אם לא עשית כזאת, כי אז יורידו את שֵׂיבָתך בדם שאולה, ואנכי – רק אנכי הֲסִיבּותִי בנפשך העדינה! –"ֹ. הרעיון הנורא הזה גִבֵּר עוד את זרועו, וַיְנַס שנית לשבור את הדלת, אך גם בפעם הזאת תם לריק כֹּחו, ובכל זאת לא אמר עוד נוֹאָש, ויקו למצוא במרתף שׂכַת עץ לשבור בה את הדלת, וירד עד המעלה התחתונה, והנה שנים שלשה כדורים קָרִים משוטטים תחת כַּפּוֹת רגליו, והם היו עכברים גדולים אשר גֵרְשָׁם שטף המים מחוריהם.. וימהר רודאלף וַיְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵלָה בקרקע המרתף, ולא מצא שם מאומה בלתי אם גברו המים ויהיו מֵי בִּרְכַֹיִם, ובמַפח נפש שָב ויעל על המעלה העליונה.

במר רוחו מָנה רודאלף את מספר המַעלוֹת ויהי מִסְפָּרָם שבע עשרה, ושלש מהנה כֻּסו במים. “שבע עשרה!” צעק רודאלף מנהמת לבו, “שבע עשרה! – המספר הזה יְנַבֵּא לי רעות רבות – כי בשבעה עשר לחדש החמישי השיאני הנחש בימי בחרותי להניף חרבי על האיש אשר צֻוֵיתִי לכבדו כְּבוד אלהים –”.

בִּנְפוֹל הוֶה על האדם, אז גם חֲכַם לב וכביר שֵׂכֶל יָחֵל האמין בהבלים ודברים היוצאים מגבול בִּינַת אדם, וגם רודאלף נתעה אז להאמין כי מספר שבע עשרה אות רעה היא נגד פניו –. והרעה הנשקפת על מורף, שבה גם היא ותתיצב נֹכַח פניו ויוסף לחגור שארית כחו ויגש לשבור את הדלת. אך אחת! היא נעולה במנעול חזק מאד מאד –. אז זעק זעקה גדולה ומרה, אולי יִשָׁמֵע קולו בבית היין, ואין קול ואין עֹנֶה זולתי קול המון המים המתגברים לרגעים בתוך המרתף. במתנים מלאות בלהות ישב על מושבו ויבך בכִי תמרורים בזכרו כי חרב מלֵאה דם על מורף אלופו תֵרד, וַיִנָחם מאד על מָשְׁכוֹ את המורה ולילית אל ביתו, כי בזה הֵכִין כלי מות לידיד נפשו למורף, בנפש עגומה מאד מָנה מספר החסדים אשר הפליא מורף לו, אשר עָזַב את אשת נעוריו וילדי שעשועיו, את פקדתו הבכורה ואת כבוד עשרו, וילך לנוע עמו על ארצות רחוקות ולהתענות בכל אשר התענה הוא על חטאת נעוריו –.

והמים העזים גָּאֹה גָאוּ במרתף וַיהיו מֵי שָׂחוּ וַיִכַסּוּ שתים עשרה מעלות עד כי לא נשארו רק חמש. רודאלף חִשֵב את הרגעים אשר יהי בו עוד כּחַ לְהִלָחֵם עם המות הנורא – ופתאֹם זכר את קְנֵה השרפה אשר לו, וישם על בו לירות בכדור עופרת על הדלת אף כי יִסָּכֵן גם הוא פן יְבֻלַע גם לו בדבר הזה – אך כרגע אחזהו השבץ בהודע לו כי קנה השרפה אָבְדָה בנפלו במרתף או המורה גְזָלָה מידו. אפס כי לא על מותו אחזהו השבץ כי כבר מִלֵא מִספר שְנֵי חיי גֶבֶר בצדקותיו הרבות אשר הצמיח בארץ – אך על מורף ידידו, נפשו עליו תאבל, כי הוא הִדִיחַ עליו את גַּרְזֵן המרצח להורידו שאול כרגע –, בעת ההיא נֻגַּע רודאלף עוד בנֵגע רע ומר, כי העכברים הגדולים אשר גֵרְשם המים מחוריהם, נסו ממעלה למעלה לְהִמָּלט על נפשם, ולא מצאו ידים ומִפלט למו, כי קירות המרתף חלקלקים מזרם המים ולא יכלו לאחוז בם, על כן אָחזו דרכם על גְוִיַת רודאלף וַיָסוֹלוּ עליו ארחות אידם. בְּמַשְׁשו את השרצים הנתעבים השורצים עליו, אחזהו גֹעַל נפש לא יְתֹאַר באֹמר ודברים. בהניסו אותם מעליו, נָשכו אותו בְשִׁנֵּיהֶם החַדות ויפצעו את כַּפּוֹת ידיו עד זוֹב דָּם. ואף גם זאת כי בנפלו בתוך המרתף, נקרעו בגדיו וַיִנָתקוּ הלֻלָאוֹת גם הכַפתורים אשר להם, עד כי הֻצג ערום, והשרצים הנתעבים והנושכים ההם זוחלים על בְּשָׂרו הֶעָרוֹם ברגליהם הקרות וּבִגְוִיוֹתֵיהֶם הַשְׂעִירוֹת. כאשר הוסיף הוא להשליכם מעליו, כו הוסיפו הם לפצוע את גְוִיָתוֹ הערומה בחרבות שִנֵיהֶם עד שְׁפָךְ דם רב –.

אז הֵרִים רודאלף שנית את קולו ויצעק מנהמת לבו, אך גם בפעם הזאת שבה צעקתו אליו ריקם. וברגע כָּהֲתָה רוח רודאלף וְסָר כח בתגרת יד המַחנק אשר שָׂמה בו את אותותיה, גִּיֵדי מִצְחוֹ דוֹפְקִים בחָזקה, ראשו סחרחר, והמות הולך וקרב אליו. בפעם האחרון זָכר את מורף, ואחרי כן נשא מרום עיניו, לא לבקש עֶזרה מאת ה' לדומם אותו משערי שְׁאוֹל, רק להָקל מעליו את חַבלי המות –. ברגע האחרון ההוא אשר עָזַב בו רודאלף, את כל יְקָר תפארת גדולתו, את הדר כבוד מלכותו ואת כל מערכי לבבו להיטיב לטוב ולשלם לעושי רעה כרעתם, ברגע האחרון ההוא אשר המות הנורא יחזיק בו בזרועו העזה. ברגע האיום ההוא לא התקצף רודאלף ולא קִלל את יומו, גם לא התאונן על זה ככל השומרים הבלי שוא בבוא עליהם כליון פתאֹם, אך נשא בטוב לב את יד ה', ויצדק את משפט שופט אל צדק –. ורק באחוז אותו הַמָּוֶת וַיָהם את כל רעיוניו, אז נלחם עם המות כיד חַפץ החיים אשר הָטְבַּע בלבב כל חָי, ולא בדעה ותבונה. כל מחשבותיו עזבוהו, זרמי מים כבירים משיקים באזניו, וכבחלום חזיון לילה נדמה לו כי גְוִיָתו מתגלגלת בתוך המים. שְבִיב בִּינתו עם זִיק נֵר נִשמתו האחרונים אך חָשֹׁב חשבו לְהִדָּעֵך, והנה פתאֹם נשמע קול צעדים וקול המולה ממעל להמרתף. התקוה העזה כמָות גם היא, הפיחה רוח חיים בלב רודאלף המת ויקשב וישמע את קול שני אנשים דֹּברִים: “הנך רואה”, אמר האחד, “הנך רואה כי אין איש במרתף! –” “חֲזִיז ורעם!”, ענהו חרבונה בקול עצב, כֵּנִים דבריך –". ועד מהרה חלפו הלכו שני האנשים ההם. הדבר הזה כִּבָּה את זִיק תקוה האחרון בנפש רודאלף וַיָפֹּל אֲחֹרַנִית בתוך זרם המים.

פתאֹם נפתחה דלת המרתף מבחוץ, וזרם המים עָבר על כל גְדוֹת המרתף, וחרבונה אחז בזרֹעוֹת רודאלף הַצָף כַּמֵּת על פני המים, וימשהו מן המים.

 

יט: שׁומֵר הַחוֹלֶה    🔗

חרבונה הביא את רודאלף אל בית משבו אשר המורה ולילית חתרו בו אמש. בבית ההוא שכב רודאלף במִטה כבודה מעֻלפת יריעות לבל יגיעו שביבי השמש אליו. מנורת בסף על השֻלחן, ובפִנת הבית האח מְבֹעֶרֶת. על יד מִטת רודאלף עומד איש כושי בבגדי כבוד ופניו זועפים. בשמאלו מורה שעות, ובימינו ימשש יד רודאלף להתחקות על הליכות עוֹרְקָהּ, ובעינים-מֵפיקות יגון וחמלה יתבונן בפני החולה הישן שנת תרדמה, חרבונה לבוש בגדי עָדִּים וּמגֹאָלִים ברפש וטיט, נצב מַרְגְלוֹת המִטה מבלי הניע יד ורגל, נטפי מים יורדים משערותיו הפרועות, ופניו נזעַמים ומלאים דאגה ועצבת, כחצי שעה נִצָב בְּלִי-נוֹעַ ודומם כאבן,אך בראותו כי הרופא הכושי עומד משומם כֱּנוֹאָשׁ מתוחלת, פתח את פיהו ואמר: “מי יאמין לדברי כי החולה האנוש הזה מָחץ לפני ימים אחדים את ראשי וְהִפְלִא מאד את מכותָי? – ועתה אתה אדני הרופא הגידה נא לי אם יקום האדון רודאלף בעוד יום או יומים ממשכבו? – חי ראשי כי בכל אַוַת נפשי אתן את גֵּוִי למַכּוֹת אגרופיו אם אך יֵחַם בשרו ויזורר בהריחו מַהלוּמות –”. הרופא שָׂם אוֹת לחרבונה לַחשות, ויחשה. “הביאה את הסמים” אמר הרופא אליו, וחרבונה אשר מיראת הכבוד הניח את סנדליו באולם הבית. מִהר וילך על בהונות רגליו אֶל הארון אשר בו הסמים, וישח ראשו באגמון, ויעקם את גַבּו ואת בַּדֵי עֹרוֹ לְבל ישמיע קול בצעדו אחרי אספו אליו את סֵבל גְוִיָתוֹ, ובכל זאת רָעשה רצפת הבית מצעדי אוֹנו, והיריעות הרבות הפרושות על הרצפה נאנחו מִכֹּבֶד מַשָּׂאָן. בידו החזקה החזיק חרבונה בצנצנת הסמים וילחצנה בין אצבעותיו לבל תִּפֹּל מידו, אפס כי מֵעֹצֶם הלחץ נשברה הצנצנת ונשפכו הסמים. בראותו את האסון אשר קרהו, נצב נפעם ונבהל ועיניו משוטטות על הרופא ועל שברי הצנצנת.

“אי לך סכל!” אמר הרופא בזעם.

“יבלעני בְכוֹר שטן!”, ענהו חרבונה ברוח עצבת.

“הֵרָגַע!”, אמר הרופא פתאֹם, “הֵרָגַע, כי הֶחלפת את הסמים, לֵךְ והביאה את הצנצנת השניה אשר בפנת הארון”.

חרבונה מִהר וַיַסֵּב את גֵווֹ כאיש צבא, וברגליו היחֵפות רָמַס את שברי הצנצנת הנפוצים על פני הרצפה. “הִשָׁמֶר לך!”, קרא הרופא, אך הוא לא שעה אליו, וימהר ויקח את הסמים וַיִזָהֵר הפעם ולא שב עוד לכסלה, וישב וירמוס שנית על הזכוכית השבורה. “הבזדון תחפוץ להרבות פצעיך”, אמר הרופא אליו, “הטרם תדע”, ענהו חרבונה, “הטרם תדע כי פרסות סוסים לאיש אשר בגילי ולא תאֻנה אלי רעה”.

הרופא הִשקה את רודאלף את סַמֵּי המרקחת, ורודאלף הניע לאט את יד ימינו.

“מהֻלל שֵם ה'!” קרא הרופא, כי הקיץ מתרדמת המָות –.

וחרבונה שמח מאד ויקרא: “יחי האגרוף”!….

“הס, הס!” אמר הרופא אליו.

“מה ישמח לב מורף בהודע לו כי”…. הוסיף חרבונה לדבר.

דּוֹם! דּוֹם קרא אליו הרופא בחרי אף.

"שומע עבדך! ענהו חרבונה.

“שב ואל תנוע כה וכה, כי תפריע את מחשבות לבי –”.

“אך אדני הרופא…”.

“שֵׁב על הכסא, שֵׁב!”.

“אך אדני הרופאא הנני מְגֹאָל ברפש וטיט ואיככה אֲטנֵּף את הכסא בשבתי עליו”.

“אם כן שב ארצה”.

“הלא אז אטנף את היריעות”.

עֲשֵׂה כחפצך, אך אל תפריעני מחשוב מחשבות"…. קרא הרופא וישב על הכסא ויעמק במחשבותיו, וחרבונה חשב גם הוא מחשבות רגעים אחדים ויקח כסא לָשבת במצות הרופא, אך לבלתי טנף את הכסא הפכו על פניו וישב עליו, ובשבתו מוט יתמוטט הכסא מסֵּבל נטלו, וחרבונה נפל מְלוא קומתו ארצה, ובנָפלו הדף בזרוע עֻזו את השלחן הנצב אצלו וַיָהַפְכֵהוּ, וכל כלי זכוכית אשר עליו נפלו בקול רעש גדול על הרצפה, ויחרד הרופא לקול ההמולה וַיִתַּר ממקומו, וגם רודאלף חרד וַיֵעוֹר מתרדֵמתו וַיִשֵב על ראש המטה, ועיניו משוטטות הנה והנה. אחרי רגע קטן באסוף רודאלף את עשתונותיו אליו, פתח את פיהו וישאל בקול דממה ויאמר: "אי מורף? איו? איהו? –.

“חַי הוא, הוד מַלכות!” ענהו הרופא, וִיחִי עוד גם מֵחָליוֹ.

ההרבה המרצח את פצָעיו?", הוסיף רודאלף לשאול ברָגזה ובדאגה.

“כדבריך, הוד מלכות!…” ענהו הרופא.

“איהו? איפא הוא? נכספה נפשי לראותו! –” אמר רודאלף וַיְנס לקום ממטתו, וַיִפֹּל אחור מכֹבד מחלתו אשר לא חָש עד כֹּה. “שאוני והביאוני אל מורף, כי אין בי כֹּחַ ללֶכת ברגלי אליו –”.

“ישן הוא”, אמר הרופא, וְיִסְּכַן אם יעור משנתו –".

“השבעתי אותך בשֵם ה' כי תגיד לי דְבַר אמת אם מת מורף! הוי, לבי יאמר לי כי הוא נפל שדוד בידי השודד, ואנכי הֲסִבֹּתִי בנפשו –”.

“הטרם תדע, הוד מלכות! כי מדבר שקר ארחק. חי נפשי כי חַי חַי הוא, וִיחִי עוד גם מחליו ביֵשע אלהים”.

“אך אנושה מַכָּתו, ומַחץ פצָעיו ימָאן להֵרפא! –”.

“הוד מלכות…”.

“ידעתי גם ידעתי כי הוא הולך למות, ורק אתה תמָאן להמס את לבבי, על כן הנני מצַוה עליך במפגיע כי תביאני אל חדר משכבו, ואתה ידעת כי באור פני רֵע חיים –”.

“הנני נשבע לך שנית כי חי הוא ויחי עוד גם מִמַּחַץ מכתו!”.

הכֵנים דבריך דוד ידיד נפשי?!".

“חֵי ה' אֵל אמת כי אמת יֶהגה חִכּי!!”

הה דוד יקירי! אתה ידעת איך יָקרת בעיני נכבדת, בידך אַפקיד חַיֵי רוחי, ובעצתך תנחני תמיד, עוץ לח גם עתה אם אדרוש עוד ברופאים זולתך על אֹדות מורף! –".

חי נפשי כי אני ארפא מחץ מכתו! ולא אכחד כי אמש חפצתי גם אני להמתיק עם רופאי העיר סוד, אך יראתי פן יהי לך הדבר לְמֹרַת רוח כי יִגָּלֶה סודך"…

“אך מה נעשה בי ליל אתמול?” שאל רודאלף את הרופא ולא נתָנו לכַלות דבריו. “מי הִמשַׁנִי מִמֵּי המערה? ומי הביאני הנה? אם לא אשגה שמעתי קול חרבונה מדבר פתח המערה בעת אשר באו המים עד נפשי –”.

“כן הדבר, הוד מלכות!” ענהו הרופא. “האיש הישר הזה יספר לך את כל אשר נעשה בך אמש, כי הוא המשה אותך מִמֵּי המערה, וגם את מורף גָּאַל מִשַׁחַת –”.

הרופא פנה כֹה וכּה וירא והנה חרבונה נחבא תחת יריעת המִטה, כי נִכלם מקול נפלו.

"הנה האיש אשר אמרתי, אמר הרופא, “הנה הוא נחבא תחת היריעה”.

“קְרַב נא אלי ישר באדם!”, אמר רודאלף אל חרבונה וַיוֹשֶט את יד ימינו אליו.

 

כ: סִפּוּר חַרְבוֹנָה    🔗

פני חרבונה נפלו מאד בשמעו כי הרופא יְכַנֶּה את רודאלף תמיד בתֹאר הנשגב “הוד מלכות”, ויירא מגשת אליו.

“גשה נא אלי, ידידי! ותן לי ידך” אמר רודאלף אליו.

“שא נא אדני דוד… לא כן! שא נא הוד מלכתו… ידי נגֹאֲלו ברפש וטיט…”

“קרא נא לי בשמי כאשר הסכנת עד הֵנה, כי כן אהבתי”.

“טוב לי אז, בקראי לך בשמך, מעתה… כי אז לא נפלה עלי שאֵתך, על כן אקראך גם עתה בשמך. סלח נא לי! ידי מגֹאלות ברפש וטיט מעבודתי…”. ובדברו הושיט את ידו אל רודאלף, והוא החזיק בה באהבה. “עתה שֵב לימיני”, אמר רודאלף אליו, שב וספר נא לי מאין ידעת כי המורה השליכני אל המערה? אך ראש דבר הגד לי איפא המורה כעת“?”

"הוא כָּלוא פֹּה בבית, ענהו הרופא.

הוא ולילית רתֻקים פֹּה באזקים“, אמר חרבונה, ונפשי אִוְתָה לראות את הצמד הנעים הזה בהביטם יחד עַיִן בעין –”.

ומורף ידידי" שאל רודאלף בדאגה, “ההִכָּהוּ המרצח אל הַחֹמֶש? –”.

“האמינה נא לי, הוד מלכות! כי לא אנושה מכתו”, ענהו הרופא.

“העירותי בך דַוִד לבל תָּשְלֶה אותי –”.

“חֵי ה' אמת דברתי!”

אך מי הביאך לעת מצוא, שאל רודאלף את חרבונה.

“אם תחפוץ, הוד מַל… לא אדני רודאלף, אם תחפוץ אספר לך מהחל ועד כלה”.

“סַפֵּר נא, ידידי! ואֶשמעה”.

“אתה ידעת כי אתמול לעת ערב, בשובך מדרכך עם הזמירה, צויתני ללכת אל הסיטע לבקש שם המורה ולהגיד לו כי אחד משודדי לַיִל נִסה דָבר אלי אשר אין נפשי אליו, אך אם יאבה הוא (המורה) לתת ידו בעשק הזה, אזי יבוא בַּבֹּקֶר אל בית סל הפרחים, ושם ימצא את האיש אשר בידו עִתּות העשק הזה. כֹּה צויתני אדני רודאלף! ואנכי חַשְתִּי ואָבוא אל הסיטע ואל שפן הלבן – ולא מצאתי את המורה. משם הלכתי ברחוב ס”ט עלאי דרך רחוב הפּוֹל – והמורה אָין – ולאחרונה דמיתי כי שְדָדוֹ העזאזל או הַשְׁאוֹל בְּלָעַתְהוּ, עד כי מצאתיו עם לילית על יד נאָטראַ-דאַם בבית חַיָט נֹכֵל הַסֹּחֵר בגנבה וביתו מקלט לכל עָוֶל וָשֹׁד. בבית ההוא קנו להם בגדי יקר בכסף אשר שדדו מהאדם הגדול אשר יעץ עליך רעה –. התחזקתי והראתי להם פנים צֹהלים, וגליתי את אזני המורה את הדבר אשר צויתני, וייטב הדבר בעיני המורה. והיום בבקר השכמתי ובאתי אל ביתך להגיד לך מה עָנני המורה כאשר פקדת עלי אתמול לאמור: “בוא נא אל ביתי למחר בבקר הַשְׁכֵּם, וכל היום תשב בביתי עד הערב, ואז – תראה חדשות ונצורות”. ואנכי בַּנְתִּי לרֵעך כי פה מְזֹרָה רשת לרגלי המורה המרצח אשר רָצַח את נפש הַנֹּקֵד, ואנכי אהי זרוע לאדני רודאלף לְשַבֵּר זרוע רָמָה –".

"הסכלתי וָאֶשְׁגֶה מאד כי לא הודעתיך אמש את מערכי לבבי – כי אז לא קָרַנִי האסון הנורא הזה – ".

" זאת היה עליך לדעת – אך אנכי לא אַצְתִּי להוציא מלבך מלים, ורק ככלב נאמן אני אשר אדֹנו לא יודיעהו מה בלבו, והוא עֹשֶׂה ככל אשר יצונו – סוף דבר כי אמרתי בלבי: רודאלף אדני יֵאָחֵר מִתְפוֹש את המורה עד יום מחר, ולי הלא שִׁלֵם אדני רודאלף שָׂכָר טוב בעד הימים אשר אֵחַרְתִּי מִּבּוֹא אל בעל הרפסודות וגם בעד שני הימים הבאים, על כן אֶקַח מועד לשרת אותו בכל אשר תשיג ידי. ואז חשבתי בלבי: המורה הוא איש מזמות וְיִזָהֵר לבל יִּלָכֵד בפח – והאדון רודאלף יֵחְשך את העשק עם המורה ליום מחר לבעבור הָכֵן את הרשת, אך המורה עָרם יַערים לְרַגֵל את הליכות הבית ביום הזה. ואם לא יאמין בהאדון רודאלף, אזי יביא אתו עוד שודד אחר כמוהו או יאמר מחר יהיה הדבר. ובין כֹה וכֹה יחתור בבית היום הזה –".

“צָדקת בדבריך, אמר רודאלף אליו, כאשר דִמית כן הָיתה – ומאת ה' היתה זאת כי אתה תִּפְדֵנִי מִמָוֶת –”.

נפלאת היא בעיני, אדני רודאלף, כי מיום אשר ידעתיך יִוָלְדוּ רעיונים בקִרבי אשר לא שערתים מתמול שלשום! אין זאת כי אם דבריך אשר דברת אלי כי לב אדם לי ורוח נכון, הם הם יולידו ויצמיחו בלבי רעיונים חדשים כאלה –".

“האֶל-נכון יִוָלְדוּ בקרבך רעיונים חדשים מיום אשר תדעני? –”.

“אֶל נכון אדני! ראה נא, גם זאת אחשוב עוד בלבי: אם אראה אֹבֵד אשר אִוַּלְתּוֹ סִלפה דרכו עד כי נפל ברעה, אז אדבר על לבו לאמור: ידידי! הסכלת עֲשׂה, אך עוד לא אבדה תקותך, ואם תשתכר עשרים גרה בכל יום, תן עשר מֵהֵנה לעניים זקנים או ילדים, או לאנשים אשר הם עניים ממך ואין להם לחם וכֹח לעבודה, ועל כל אלה תתאמץ להציל נפשות מאש וממים ומכל אסון ופגע, אם כֹּה תעשה ולא תשוב עוד לכסלה, אז יסלח לך ה'… אך סלח נא לי רודאלף אדני! כי הוגעתיך בלהג הרבה בעת אשר תחפוץ לדעת…”.

“ישמח לבי בקרבי לשמוע מפיך דברים כאלה, ועתה ספר נא לי איך נהיה האסון הנורא אשר קרה למורף ידידי – אנכי האמנתי כי לא אֶפָּרֵד מהמורה עד אשר אֶמשכהו אחרי אל ביתי, ואז לא מצא את מורף כל הרעה הגדולה הזאת, אך לא כאשר האמנתי כן היתה – ועתה ספר נא ידידי אחרית הדבר”.

“בקחתי מועד לשרת אותך אדני רודאלף, אמרתי אני בלבי: אֵלכה ואחבא באחד המחבואות אשר אוכל לראות משם את פתח גִּנת הבִּיתָן אשר לבית הזה, ושמה אֵשב לְמוֹ אָרַב כל היום וכל הלילה עד אשר אראה מה יֵעָשֶׂה בבית רודאלף אדני, ואז הלכתי אל שְׂדוּת אֵלִיָה ובִקשתי שם מקום סֵתר. ומה ראיתי שם? בית יין קטן רחוק עשרה צעדים מפתח ביתך. על יד חלון הבית ההוא ישבתי, וָאקנה לי יין ואגוזים, ואמרתי כי מחכה אני על רֵעִי, איש גִבֵּן ואשה גדולה. יד על כוס שלחתי, ועיני משוטטות לרגעים על מְבוֹא פתח גִּנַּת בֵּיִתך. גשם סֹחֵף נִתָּךְ ארצה, ואיש לא עָבר על פני עד כי רֵד היום”.

“ומדוע לא באת אל ביתי?” שאל רודאלף.

“הוד מלכות! התדמה בנפשך כי נפשי איננה יודעת כי הייתי אֲסִיר-אֳנִי ומשֻלח ביד פשעי? ואיככה אעיז פני לעשות דבר בלי פקֻדת איש גדול ממני? ומה גם לבוא אל בית איש כמוך ואנכי לא צֻויתי לבוא עד יום מחר! –. אך שמע נא מה נִהיתה: אנכי יושב על יד חלון בֵּית יין ההוא, והנה לילית תֵּהֲלֵךְ בתוך הערפל עם הַפִּסֵּחַ בן חמוץ-זרוע –”.

“חמוץ-זרוע?” שאל רודאלף בשממון, “ההוא בעל בית היין הנקוב בשם “לב הדמים”, אשר הייתי שם עם המורה ולילית?”

“כן אדני! הטרם תדע זאת?”

“לא ידעתי, רק האמנתי כי ביתו הוא בתוך הסיטע”.

"גם שם ביתו, וגם במקומות רבים אחרים –. בראותי כי לילית עם הַפִּסֵּחַ נִגשים אל הבית, אמרתי אני בלבי: עתה עת לעשות לאדני רודאלף! ואראה והנה הפסח נֶחבא במהמורה המָפנה אל פתח ביתך וישב למו אָרָב, ולילית הרימה את הסבכה מעל ראשה ותממנה בחיקה, ותדפוק על הדלת, והאדון מורף פַּתַח לה והיא מהרה ותרד הגנה, ונפשי יָדעה לי כי לא ידעתי מה חפצה בבית אדוני רודאלף. אחרי רבע שעה יצאה לילית מהבית ותלחוש מִלִּים מעטים באזני הפסח אשר שב אחרי כן ויתחבא במהמורתו, והיא חלפה הלכה לה. אז בּנְתִּי כי רודאלף אדני הוא בבית חמוץ-זרוע עם המורה, ולילית שֻלחה לרַגל את הבית, כי המורה הֵאיץ בך בחָזקה לחתור בבית בערב הזה, גם בִּינוֹתִּי כי בצרה גדולה אתה, וחפצתי לרוץ כגבור אֹרַח להצילך מכף לוחציך. ובטרם כֹל אביתי להעיד במורף כי יִשָׁמֵר לנפשו – אך הפִסח הזוחל כנחש על גחונו מול פתח ביתך, עמד לשטן לי בדרך, כי יראתי לדפוק על הדלת פן יראה השועל הערום הזה את פני ויגיד ללילית, ואז אחַבל ברגע אחד את כל מערכי לבב אדני רודאלף – הדבר הזה שָׂם מועָקָה במתני, ולא ידעתי מה לעשות. אך כרגע יעצוני כליותי וָאמהר וָאֶתְפַּשֵׁט עד כֻּתונתי וָאֵלך אט על בהונות רגלי עד מקום מסתור הפִּסח, ואתפסהו ביד חזקה במפרקתו אף כי פרפר בידיו ורגליו בחזקה, והליטותיו במעילו (ורק שַׂמְתִי לו רֶוַח לשאוף רוח), ואקחהו ואשליכהו בתוך גן הירק על יד הדרך אשר חומה קטנה סביבה. הפסח צפצף כצפרים עָפוֹת, אך במרחק שלשה צעדים לא נשמע עוד קולו. ואנכי העפלתי עֲלות על אחד השיחים מול פתח ביתך, ואחרי רגעים מעטים שמעתי קול צעדים. הגשם שטף בלי הפוגה, והחשך יכסה ארץ. הקשבתי ואשמע והנה קול לילית קוֹרֵא: “פִּסֵּחַ! פִּסֵּחַ! אַיֵכָּה?”. “אולי הלך להסתר ממטר”, אמר המורה בזעם, “ואם אמצאהו אפשיט את עורו מכף רגל ועד ראש”. “אל תקצוף עליו!” אמרה לילית אליו, “פן הלך לתור ולהגיד לנו אם לא טָמַן האיש הנודע רשת ללכדנו, כי לא לחנם הקשה לנו לבל נמוש ממקומנו עד השעה העשירית –” “על כן קדמתי לבוא הֵנה בשעה השבעית” – ענה המורה – “אך יעבור עלינו מה! רק בנפשנו נמלא כיסנו זהב, והאיש הירא ורך הלבב יחבק אשפתות – תני לי את המלקחים ואת הפטיש –”.

“איפא לקח המורה כלי משחית אלה?”, שאל רודאלף.

“בבית חמוץ-זרוע” ענהו חרבונה, “כי בֵיתו בית נשק לכל גַנָב ושודד ליל. ברגע קטן שבר המורה את הדלת, ויאמר אל לילית: הִתיצבי פֹּה ושמרי לבל תִּפֹּל עלינו שואה לא נודעה –”. “שים נא חניתך בְחוֹר הכַפתור אשר במעילך”. אמרה לילית אליו, “למען תוכל הביא אותה בלב מתקוממך –”. והמורה ירד אז הגנה, ואני אמרתי בלבי: הן האדון רודאלף איננו פֹּה בביתו, ומי יודע אם חֶלקו עוד בחיים, וידי קצר קצרה מִפְּדוּת" אך יְדִידֵי ידידנו גם הם ידידינו – על אחישה מעשי להושיע להאדון מורף אשר הוא חי חי עדנה“. כאיל רקדתי מראש העץ ארצה, וְכֵנָּמֵר הִתנפלתי על לילית וָאֶבְחַר למענה מִבְּחִירֵי המהלומות האצורות באגרופי עד כי נָפלה ארצה דומָם כאבן. ואחרי כן רצתי הגנה והנה חזיז ורעם! – הֶעברתי המועד ואֵחרתי לבוא, כי כבר התנפל המורה על מורף כאריה משחית, ושניהם מתאבקים בחזקה ומתגלגלים ארצה לרגלי המַדרגות. האדון מורף אף כי נפצע מחנית המורה בכל זאת לא זָעַק חמס ולא קרא לְיֶשָע. אז מִהרתי וָאתנפל על שניהם, והחזקתי בצוארי המורה בכל מאמצי כּחי, גם לָחצתי את רגליו הפצועות אל מרצפת האבנים – כי רגליו פצועות הן מעת אשר שבר את נְחֻשְׁתָּיו בבָרחו מהאניה – –”. וברגע ההוא הרפה המורה מהאדון מורף. “יחי האגרוף!” קראתי באזני המורה, “אני אני חרבונה! הידעת אותי? –”, “הוי שטן!” זעק המורה, “מי הביאך הנה?–”. “בכור מות!”, עניתיו ויספתי ללחוץ את רגליו הפצועות עד כי החזקתי את רגלו הימנית בין ברכי, ורק ידו המַחזקת בחנית לא היתה עוד בידי –. “איה רודאלף?, שאל מורף בעזרו ללחום את לוחמי. “גם אנכי לא ידעתי!” עניתיו, ומי יודע אם לא רְצָחוֹ המרצח הזה? –”, ובדברי הֶחזקתי בחֶזקת היד את יד המורה לגזול את חניתו ממנו ולא יכולתי. “הרק אתה לבדך פה בבית?” שאלתי את פי מורף. יֶשְנָם אנשים סביבותינו, אך קולי לא יַגִּיעַ אל אזניהם גם בקראי בקול רם –“. אם כן”, אמרתי “עמוד פתח הבית וקרא לעוברי דרך לישועה”, “כֹּחִי עזָבני!” ענני מורף. “חזיז ורעם!”, אמרתי אליו, “אסוף נא שארית כחך ורוץ וקרא אנשים הֵנה, ואנכי אחזיק את המרצח עד שובך עם האנשים, אך בטרם כֹּל קח נא את החנית מיד המרצח ועזר לי לשום את רגלי על צוארו”. המורה לא הוציא הגה מפיהו, ורק קול נחרו כנחרת שור פר יִשָּׁמַע. חזיז ורעם! המורה הֶחזיקני פתאֹם בתעצֻמות עֻזו, ומורף לא עָצַר כֹח לגזול חניתו מידו החזקה. אז יָספתי להָעִיק בכל מאמצי כֹּחִי את זרוע המורה המַחזקת את החנית, ואת שתי זרועותי שַמתי תחת ראשו, ואמרתי אל מורף: רוּץ והביאה אנשי חיל! “הוא חלף הלך לו, ואנכי נשארתי לבדי עם המורה אשר בלי שָׂפֶק אמר לו לבו כי נכונו בידו ימי חֹשך –”.

“הוא לא שִׁעֵר עוד בנפשו את התָּפתה הערוכה לו מאתמול –”, אמר רודאלף בפנים נזעים, ושלהבת זעם באישון בת עינו מתלקחת, עד כי השתומם חרבונה למראה עיניו, ויוסף לסַפר:

“אני והמורה התגוללנו ארצה לרגל המדרגה התחתונה אשר לאולם הבית, ואמצתי שארית אוני עד כי יכולתי לְהִתְמוֹדֵד על המורה וְלִלְפּוֹת את גֵווֹ בזרועותי, וְלָחֱיִי הימנית צמודה על לֶחֱיו השמאלית, ואני שמעו אז כי הוא חורק שניו בזעם אפו. החשך כִסה ארץ, גשם שוטף זָרם בקִצפו עֲלֵי דלת ושער. והמנורה אשר באולם הבית לא האירה את החשכה הַפרושה על משכב דודים אהובים כאשר אני והמורה. והנה בפתע פתאֹם נסה המורה לנשך את בשרי בחרי אף ובחמה שפוכה, אך שניו נִתָעו, כי ממרום שֻלַח בי אֳיָל לעשות חיל ובכל זאת חָרַד ופחד לבבי. “הניחה לי!”, צעק המורה, “הניחה לי ולא אעשה לך דָבר –”. “אח!”, אמרתי, “אח מוג לב כַּשָפַן, רק מול חַלָּש ממך הנך גבור עריץ, ולו היתה זרוע הַנֹֹקֵד אשר רָצַחְתָּ עַזָה כזרוע ידי, הלא אז לא ערבת את לבבך להשחיתהו –”. “לא, לא!” ענה המורה, “אך אותך אכלה כרגע גם כי איש זרוע אתה –”. ובדַברו התרומם בחוזק יד ויתנודד הנה והנה וַיִפְשוט את רגלו הימנית עד כי השליכני מעליו, ורק יָדַי מחזיקות עדנה בצוארו ובמפרקתו, וידו הימנית תחת גוי. אך כרגע השמיט גם את יד ימינו וינופף את להבת חניתו, ולולא הֶחזקתי בחזקה את ידי כי עתה כבר שָכנה דומה נפשי. אפס כי ברגע ההוא נִפרקה אזרועי מִקָּנַה, והכאב העצום הכביד עלי אַכפו להַרפות את ידי מהמורה. אז נִמלאו מתני חלחלה, ומוֹתִי היה נֹכַח פני, ובכל זאת אמרתי בלבי: עוד מעט ויַמיתני המורה, כי ידו רוממה, אך טוב לי למות מות ישרים מלחיות חיי חמסים כהמורה, כי האדון רודאלף הודיעני כי לב אדם לי ורוח נכון בקרבי –”. ברגע האיום והנורא ההוא באה גם לילית אחרי השיבה רוחה ממהלומות אגרופי, עינה הירקרקת מפיצה זיקות אש, קול נרה אימה, ופניה כפני שֵׁד מִשַׁחַת, “דלילה!”, קרא המורה אליה, “הרימי את חניתי וְהַכִּי את השטן הזה אל החומש מכה אחת אפָים –.” “חַכֵּה נא עדי אחליף מעט כֹּחַ”, ענתה לילית וַתָּסֹב סביב סביב כרוח קטב. אחרי רגע קטן ראתה לילית את החנית ותאבה להרימו, ואכי שוכב על גחוני, וָאֶבְעַט בה בכל מאמצי כֹחַ עד כי נָפלה באין אונים ארצה, אך עד מהרה החליפה כֹחַהּ ותתנער מעפר וחמתה בערה בה עד להשחית. נָשְׁתָה גם שאֵרית אֱיָלוּתִי, כֹּחִי עזבני, וידי רפו, המורה הכני על הלחי מכות נמרצות, ועוד מעט הגדיל עלי עקב ועשה אתי כָּלה, אך פתע פתאֹם פָרצו אנשי חיל הביתה, גם ההאדון מורף נשען על הרופא בא הֵנה, ואנשי החיל החזיקו בהמורה ולילית ויאסרום בכבלי ברזל, בעת ההיא זכרתי את אדוני רודאלף, גם את הַשֵׁן אשר עִקרה לילית ואקפוץ אליה וָאֲנַס לשבר את זְרוֹעָה מִקִּנָהּ, ואומר: איה האדון רודאלף?, אך היא לא השיבה דבר, ויספתי שַׁבֵּר את זרועה, ותצעק מרה: הנה הוא במערת חמוץ-זרוע אשר בלב הדמים!".

אז חשתי אל בית חמוץ-זרוע, ובלֶכתי חִפשתי את הַפִּסֵּחַ במקום אשר השלכתיו ולא מצאתיו, כי בלי שפק נתק בשִניו את מוסרותיו וילך לו. בבאי אל לב הדמים, התנפלתי כארי טורף על חמוץ-זרוע ואָחנק אותו ביד חזקה וָאומר: איה עול הימים אשר היה פֹּה בערב הזה עם המורה?“. “הרף ממני, ואגדך!”, ענה הבליעל, “אנכי והמורה עשינו צחוק באיש ההוא, ונשימהו במערה אשר בביתי, ועתה אוציאהו אליך אם תחפוץ”. ברדתנו בתוך המערה, לא מצאנו שם איש. “בלי תפונה ברח האיש מזה”, אמר חמוץ-זרוע, “ועינך הרואות כי איננו פה”. בלב נשבר חפצתי להַפנות שִכמי ללכת, והנה לאור העששית ראיתי עוד דלת סגורה, וָאמהר, וָאפתח אותה והמים הזידונים פָּרצו ועברו על כל פני המערה, ואדני רודאלף צף על פני המים, וָאַחזיק בידיו וָאוציאהו משם, ועל שִכמי נשאתיו הנה. בכל הדברים האלה וכל החזיון הזה נקרו ויאתיו לרגלי, ובלי התפאר אגיד לך אדני כי הגדלתי לעשות, ולבי על שָׂמֵחַ –”.

“הגדלת לעשות, ידידי! והנני נותן לך את תּוֹדָתִי ואת ברכתי על החיים והחסד אשר עשית עמדי, ואנכי אשיב לך כעל כל תגמוליך עלי, כי להנחיל מֵיטִיבִי יֵש –. וידעתי כי רוחך טובה, וגם בלבבך מתרוצצים רגשי חמלה ועצב על מורף יקירי, ורגשי נקם להשודד והמרצח אשר דִּמָּה להורידני דומה,אותו ואת מורף”.

“כן אדני! רִגשי נקם מתרוצצים בקרבי להִנקם מהמורה את נקמת דמך ודמי האדון מורף, גם את דמי הַנֹקֵד אשר שָׁפך כמים – חזיז ורעם! אש הנקמה בלבי מתלקחת!! –”.

“דוד ידידי!”, אמר רודאלף אל הרופא, “לך נא וראה את שלום מורף ושוב הנה”.

הרופא הלך לו.

“הידעת איפה המורה כעת?”, שאל רודאלף את חרבונה.

“הנה הוא כָלוא בבית, הוא והלילית. התחפוץ לקרוא לשומרי העיר להסגירו בידי השופטים?”

“לא!”, ענהו רודאלף.

אך חלילה לך אדני לשלחהו לחפשי! חלילה לך לחוס עליו ולרחם! כי איש דמים הוא, ובכל אשר יפנה ישחית –".

“הֵרָגע נא! מהיום והלאה לא יָרֵעַ עוד ולא יַשחית –”.

“התאסרהו בבית האסורים כל ימי חייו?”

“לא! בעוד חצי שעה ילך מזה –”.

“הוא לבדו? בלי אנשי צבא?”

“הוא לבדו”.

“אם כן תקרא לו דרור? דרור להמרצח הזה?”

“דרור! ובעוד חצי שעה –”.

“והוא ילך אל כל אשר יהיה רוחו ללכת?”

“אל כל אשר יהיה רוחו ללכת!”, ענה רודאלף בשחוק מורה מאד אשר נתן חִתִּית בלבב חרבונה.

ברגע ההוא שב הרופא אל רודאלף.

“מה שלום מורף?”, שאלהו רודאלף בפנים זועפים.

“ישן הוא”, ענהו הרופא, “אך עורקיו לא ישככו, כי הם רָצים ופוסחים –”.

“אם כן עוד אנושה מַכָּתוֹ –”.

“ובכל זאת לא נֶחדל מִיַחֵל –”, ענהו הרופא.

“נקם! נקם!, קרא רודאלף בזעם אפו, נקם ושלם”

כי נִקמת מורף היא נקמת ידיד נפשי! שמעני נא דוד, כי דבר לי אליך“. וילחוש באזני הרופא דברים אחדים, והרופא נבהל ונחפז ופניו כשלג הלבינו. העודך פֹּסֵחַ על שתי הסעיפים”, שאלהו רודאלף, “הלא אנכי גליתי לך את הרעיון הזה רבות פעמים –”. “לא אפונה, הוד מלכות! כי צָדקת במשפטך, ומי יתן ועשו כן כל השופטים! ולהמרצח הנורא הזה יאות משפט חרוץ כזה, כי זולתי חמס ידיו אשר אֻסַּר בגללם באניה, הוסיף עוד סרה להרוג את הַנֹקֵד ויאבה להוריד גם אותך ואת מורף דּוּמָה –”.

“ואם יִשָּפֵט במשפטי זה אשר חָרצתי עליו, אז יתנוסס גם רוח הַנֹחַם בקרבו כל ימי חייו, ואולי ישוב ורפא לו –”.

“כדבריך כן יֶהִי!”, אמר הרופא אל רודאלף.

“הֲיִמָצֵא לו חמשת אלפים שקלים?” שאל רודאלף.

“יִמָצֵא לו דֵי חַיָת ידו כל ימי חייו”, ענה הרופא.

חרבונה נִצב כִּנְצִיב אבן משתאה ומחריש לדעת פֵּשֶׁר הדברים החתומים ההם, ורודאלף אמר אליו: ידידי! דבר סתר לי אל הרופא, על כן לך נא אל החדר השני וחכה שם עד אם כִּליתי את דברי, וקחו נא מֵהַמֵּלְתָּחָה אשר שם על השֻלחן חמשת אלפים שקלים והביאה הנה".

“ולמי הכסף הזה?”, שאל חרבונה בלי חֶמדה.

“להמורה!”, ענהו רודאלף, וצַו להביא אותו הנה".

 

כא: נָקָם וְשִׁלֵּם    🔗

החדר אשר אנהגך אביאך, קורא יקר! משוח הוא בְּשָׁשַׁר אדום, יריעות אדֻמות פרושות על רצפתו, ונרות רבים יאירו את פניו, רודאלף יַעטוף מְעִיל שחור אשר יוסיף להראות עוד את לִבְנַת פניו לעיני הרואים, והוא יושב על שֻלחן גדול אשר עליו שני כיסי מכתבים, הכיס האחד אשר גָזַל המורה מִתָּם בצאתו מִשְפַן הלָבן, והשני הוא כיס המורה אשר לֻקַּח ממנו, הקמיע אשר נשאה לילית על צוארה, החנית אשר הִכָּה בּה המורה את מורף ונטפי דם עליה, המלקחים והפטיש אשר שִׁבֵּר בם המורה את הדלת בחָתרו הביתה, וחמש אלף שקלים אשר הביא חרבונה בפֻקדת רודאלף; הרופא יושב בקצה השלחן מזה, וחרבונה בקצהו השנית. המורה יושב על כסא גדול בתוך הבית אסור בזקים וכבלי ברזל. האנשים אשר הביאו אותו הביתה נַסֹגו אחור וילכו למו, ויִוָתֵר רק רודאלף עם הרופא וחרבונה והמורה. רודאלף יושב במנוחה, אך בפנים נזעמים מאד, כי יש את נפשו לשפוט את המורה במשפט צדק אך נורא מאד. חרבונה חרד חרדה גדולה מבלי דעת למה זה, ועל מה זה, ולא גָרַע מרודאלף עיניו רגע קטן. המורה יושב אחוז בחבלי מָוֶת ופניו כפני מֵת חָוָרו בראותו כי האיש אשר נחשב בעיניו לשודד כמוהו, ואשר הִפִּיל אותו במערה להטביעו שם במים, במגור פן מתנקש הוא לו או פן יחַלק אִתּו שלל; האיש ההוא איש אפרתי הוא ומאד נעלה, ועתה עומד הוא לְמִשְׁפָּטוֹ, והוא ישפוט אותו כטוב וכישר בעיניו ואין מידו מציל –".

דִּממת קֶבר שוררת בארבע פִּנוֹת הבית, ורק קול המון הגשם ישבית לפעמים את הדממה האיומה ההיא.

אחרי דומיה ממֻשכה שָׂם רודאלף את פניו אל המורה, ויאמר: “אתה הוא האיש אשר בָּרחת מֵאֲסִירֵי אֳני אשר אֻסרת בתוכם עד עולם על אשר גנבת, גזלת, חָמסת גם רָצחת! – ושמך הלא הוא בִּרשע בן אחיטוב –”.

“מעודי לא הייתי אֲסִיר אֳני!”, ענהו המורה באֵימת מָוֶת.

“הלא אתי היית באניה אחת!”; אמר חרבונה בקול רם.

רודאלף שָׂם לחרבונה אוֹת לחשות, וַיָחשׁה, והוא הוסיף לדבר.

“אתה הוא בִרשע בן אחיטוב, ועוד מעט תתן לי תודה כי אתה הוא –. ואתה בֶּן-מָוֶת אתה כי הָרגת איש נֹקֵד ברחוב פאיסי למען קחת את כספו”.

“שקר הדבר”, ענה המורה.

“גם על זה תּוֹדֶה בעוד רגעים מעטים!” אמר רודאלף אליו, והמורה הביט בו בשממון ובתמָהון.

“בלילה הזה פָרצת כפרץ מים וחָתרת בבית מוֹשָבִי זה ושָפכת את דמי הַסֹכֵן אשר על הבית הזה –”.

“הלא אתה הֵסַתָּ אותי לפרוץ בבית הזה!”, ענהו המורה באֹמץ לב, “ובך האשם – ומה יכולתי עשות בְּהִתָּפְשִׂי בכף אם לא לְהִלָּחֵם על נפשי? –”.

האיש הנרצח מידך לא תפשך בכף, כי לא בא אליך בחרב או בחנית – ועתה אַגֵדְךָ פֵּשֶׁר דְּבַר עצָתי אשר יעצתיך לחתור בביתי זה! לפני יומַיִם אחרי התנפלת בחמת רֶצח על האיש והאשה אשר דרשוני בבית שְפַן הלָבן, התמכרת להם לקחת את נפשי בעד אלפים שקלים".

“באזני שמעתי זאת!” אמר חרבונה, והמורה הביט בו בעין רֶצח, אך רודאלף הוסיף לדַבר: “עתה אתה הראת לדעת כי לא גַנָב ושודד אנכי!”

“אך מי שָׂמך לשר ושופט עלי?”, אמר המורה, ומרגע הזה לא אשיבך עוד דבר–".

ורודאלף הוסיף דַּבֵּר: “ועל כי ידעתי כי איש דמים אתה וברחת מהאניה, גם הִנך יודע את אֲבות הזמירה האֻמללה אשר חֲבֶרְתְּךָ לילית אכלתה המָמתה בעֶברת זדונה; על כן יָעצתי למָשכך בחבלי שוא, בעבותות החטָאה אל בית מושבי זה, לתפשך ברשתי ולהכביד עליך אֹכפי לתת לי תודה מי הם אבות הזמירה, ולהסגירה אחרי כן ביד שופטי צדק להסיר את ראשך מעליך, או לשלחך ביד פִּשעך אל ארץ גזֵרה אשר תֵּאָסֵר שם כל ימי חייך. אמנם עתה אעשה משפטיך ודינך אני, אני לבדי בלי דעת השופטים, ואִתִּי הצדק, כי בְשָפכך דמי נקיים לרוב, כל מוצאך יהרגך, ואין לך דמים, ועוד צדקה תהיה לְהֹרְגֶך בְּבָעֲרו איש משחית כמוך מחֶברת בני האדם –. אלה הם מערכי לבבי נרגע אשר שמעתי שמעך… ועתה נודע לי כי שמך ברשע בן אחיטוב…”.

“שקר! לא זה שמי!”, ענה המורה עזות, ורודאלף לקח את הקמע אשר על השלחן וידבר אליו באפו: “את הקמיע הזאת נִבַּלְתָּ בקחתך אותה מצואר בנך ותשימנה בצואר לילית בת הָתֹּפֶת וטמֵאַת הַשֵׁם!–”.

המורה נבהל מאד בשָׁמעו כי נִגלה נַבלותו, ויורד לארץ ראשו וַיִדֹּם, ורודאלף הוסיף דַּבֵּר: “אתמל נודע לי כי אתה גָזלת את בנך בהיותו עוד נער קטן מֵחיק הורתו הישרה בנשים, ורק אתה לבדך יודע איה מקום מִשְׁכָּנוֹ, וגם הדבר הזה השיאני למָשכך ברִשתי למען הוציא בחֹזק יד מלבך מלים איפה בנך כעת? ומה עשית לו?… ונוסף על כל תועבותיך כי חפצת להוריד אותי חיים שאולה בהשליכך אותי במערת צלמות אשר ידעת כי זרם מים זידונים בתוכה, גם שפכת את דמי הַסֹּכֵן על ביתי בלילה הזה, וְשַׂמְתָּ דמי מלחמה בשלום, כי הוא דִבֵּר אליך דברי שלום: “מה חֶפצך פה ידידי?!”, ואתה ענית רצח: “את כספך גם את נפשך אחפוץ!”, וַתָּבִיא את להבת חניתך בלבו. ועתה עלי המצוה לבער משחית לחבל כמוך מקרב הארץ, ושפטך משפט שופטי דמים ורוצחי נפשות. אל למען לא יִכָלְמוּ בך בני משפחתך בהשפטך קֳבל עָם בראש הֹמִיוֹת; על כן אמיתך פֹּה בבית הזה בלילה ובמסתרים…. הִכּוֹן וְהָכֵן לך לקראת הַמָּוֶת, כי כבר הֻכנו כלי מָוֶת להשבית מאנוש זכרך….”

את הדברים האחרונים האלה דִבר רודאלף בחֵמה שפוכה ובקצף גדול, והמורה ראה בחדר השני ארבעה אנשים חמֻשים בלהבות חרבות שלופות ובברק חניתות מֹרָטוֹת, ויאמן כי פֹה יומת ופֹה יִקָבֵר, כי על כן נמס לבו כדונג בתוך מעיו, יען כי כמוהו ככל העריצים היה מוג לב כַשָׁפָן בנפול עליו פחד מַוֶת פתאֹם. מתניו מלאו חלחלה, שפתיו הלבינו, והשבץ אחזהו בעים רוחו, ובקול דממה דקה התחנן: “חוס נא! רחם נא! חמול נא עלי! –”. חלילה לי לחוס עליך!!", קרא רודאלף בקול רם, “ואם לא אמיתך אני פֹה בסֵתֶר, הלא כבר ערוך לך מַטְבֵּחַ במקום רֹאִים נגד עיני השמש –”. “טוב לי למות בידי השופטים”, אמר המורה בקול חרדה, “כי אז אחיה עוד חֹדֶש ימים או שני חדשים עד מותי, ולמה זה ירע לך אם אמותה אחרי ימים אחדים? – הוי, חוס נא! חמול נא עלי –”

“הלא אז תַּכֶּה בחֶרפה את לְחָיֵי אִשתּך וּבִנך –”.

“הם כבר נשאו את חֶרפתי! ומה אוכל הוסיף עוד חרפה חֶרפתם –”.

“שופך דם אדם כמוך יֵאות לו לבחור מות מֵחיים ולנוס עד בור בכל אַוָּת נפשו, לא כן אתה עמדך!”, אמר רודאלף בשאת נפש.

“אך אתה תפיר משפט בשפטך אותי בלי דעת השופטים!” אמר המורה בעזות מצח נחושה.

“הוי איש משחית וּמְרַצֵחַ! איך תָּעֵז פניך לשאת את שֵם ‘משפט’ על שפתיך? אתה, אתה אשר הפרת כל דבר חֹק ומשפט זה שנים רבות, ונפשך מתבוססת בדמי נפשות טהורות לא במַחתרת מצאתים!!”.

השודד הוריד לארץ ראשו מבלתי יְכוֹלֶת דַּבֵּר דָּבָר רגעים אחדים, ואחרי כן דִבר בתחנונים: ובכל זאת חוסה נא עלי בגדל חסדך ואל נא תמיתני! –".

“התגיד לי מי הם אֲבות הזמירה? ואיה בנך כעת?”, שאל רודאלף.

“אני אגיד לך את כל לבי אם אך תבטיחני כי לא תמיתני! –”.

“התדבר אִתִּי על אָפְנַים ³⁴עז נפש?! –”,

לא, לא אני אגיד לך קשֶׁת דְּבַר אמת: במִלתחת מכתבי הזאת תמצא מכתבים אחדים אשר על פיהם יִוָדְעוּ לך עקבות אבות הזמירה; ולפני ראות עיני אאמין כי הורתה היא אשה גדולה ועשירה מאד, את בני נתתי לאחד ממיועדי בהֵאסרי בבית האסורים, והוא גִדלהו וילמדהו מלאכת המסחור למען יהי עֵזר לנו… ויתר הדברים לא אגיד לך עד אשר תבטיחני כי לא תמיתני –".

“הֲשַׁבְתָּ אל קיאך לדַבר אתי על אפנים”?

“לא לא! אך רחמים אני מבקש, אסרני נא בבית אסורים כל ימי חיי, אך המת אל תמיתני –”.

"החפץ חיים אתה?,

“בכל לבבי! כי מי יודע מה ילד יום”, אמר השודד בלי חפץ, ובלי תפונה חשב בלבו כי יברח מבית האסורים,

“אם כן תבחר בחיים אף אם יעבור עליך מָה? –”.

“כן, כן הדבר! בחרתי בחיים גם כי אהי אסור באזיקים וכבלי ברזל כל ימי חיי. הה, תיקר נא נפשי בעיניך ואל תהרגני ברגע הזה!”

“תן תודה על פשעיך וְתִחְיֶה –”.

“האֶחיה? אנכי? אֶחיה? –”.

אמנם למען כְבוֹד אשתך ובנך יֵאוֹת לך לבחור במות ברגע זה".

“לא, לא אמות כי אחיה! אחיה חיים מרים ומאררים בבור תחתית ובכבלי ברזל, אך לא אמות! כי טוב לי כֶּלֶב חי מאריה מֵת! –ואתה הלא הבטחתני כי לא תמיתני! – הה חיני נא כדבריך! –”.

“אם חפץ חיים אתה, הודיעני כרגע מה עשית לבנך? ואנה הוא כעת? –”.

“הנני מגיד לך את כל לבי: רעי מיודעי אשר בידו הפקדתי את בני, הורה אותו דרכי המסחור למען הביאו אחרי כן לבית סוחר גדול לעבוד את עבודת מסחרו, ובדבר הזה יהי לאֵל ידו לגנוב כסף וזהב בבית אדניו, גם לזייף שטרי חובות על שטר ולשלחם לידינו – כי כן נועצנו לב יחדיו אני ורעי ההוא –. וגם בהיותי אסור באניה החלפנו מכתבים אני ורעי זה בכתב ידוע לנו על אֹדות הדבר הזה –”.

“אויה!” קרא רודאלף, “עֲוֹנוֹת חרב כאלה לא שְעָרוּם עוד גם מורשי לבב איש משחית! מי יאמין זאת כי האב ימַלא את ידי בְּנוֹ לעולל עלילות רֶשַׁע כאלה?”.

“בְּהִוָדַע מזמותינו לִבְנִי, חרה אפו בָּנו ויברח מפני רֵעִי ומביתו, וזה שנה וחֵצי אשר רעי מבקש אותו ולא ימצאהו, ולבו חרד לרגעים פן יְגַלֶה בני את סודנו לשופטי העיר. בית מגורו האחרון היה ברחוב ההיכל מספר שבע עשרה, ושמו נקרא אז פרַאנץ זערמען, וכְתֹבְתו לוטה במלתחת מכתבי אשר בידך. הנך רואה כי הגדתי לך את כל לבי, וגם אתה שמור מוצא שפתיך ואל תמיתני! –”.

“עתה תן תודה אם הרגת את הַנֹקֵד –”.

“עין לא רָאתה זאת, כי במַחשך היה מעשי, ובכל זאת אודה עלי פשעי לאדני כי הרגתי את הַנֹקֵד, אולם אם ידרשו השופטים את דמו מידי, אז אכחיש להם –”.

“ומי השיאך לשפוך את דמו?”,

“האשה לילית אשר עמדי, היא השיאתני ותוכל לי. באָמרה לי כל היום: אם תחדל מֵעֹשֶק ידיך, תִּגְוַע ברעב ובחֹסר כֹּל, כי מי יחמול עליך? –”. ועתה נחמתי כי עשיתי זאת, ואם תְּחַיֵנִי גם לא תַּסגירני אל השופטים, אשבע לך כי לא אשוב עוד לכִסלה! –".

“חָיֹה תִּחיה, גם אל השופטים לא אסגירך”.

“אם כן סָלחת לעוני?”, שאל המרצח אשר לא האמין עוד למשמע אזניו.

“אנכי, אנכי אשפוט אותך משפט חרוץ!!”, הרעים עליו רודאלף בקול פחדים חוֹצֵב להבות אש זעם, “אנכי אשפטך, אנכי! ואל השופטים לא אמַגֶּנְךָ, יען מה? יען כי הם יאסרוך שנית באניה, או יסירו את ראשך מעליך, ושני המשפטים האלה לא ישרו בעיני: כי אם תֵּאָסֵר באניה כבראשונה, הלא אז תשוב לְדַכֵּא כל אסירי אֳנִי, ותוסיף תֵּת חִתִּיתך על כל סביביך, ומשם סוף ברחת שנית מהאניה, כי בזרוע עֻזך גם כבלי ברזל תנַתק ובתוך מוקשי מות תָּסֹל לך תוצאות חיים, ותוסיף עוד גָּנֹב חָמֹס וְרָצֹח –. אמנם חי ראשי כי בשָפטי אותך אני, הָיה לא תהיה עוד כדבר הזה! –. ואם יחרצו השופטים עליך משפט מות, אז הִכָּרֵת תִּכָּרֵת גם נפשך עִם גֵּוְך יחד, כי מות נבל תמות בלי הְתְוַדּוֹת פשעיך כי הִתגַבְּרו ובלי שוב אל ה' לפני מותך, ואז ידרוש ה' את נפשך מֵיָדִי כי הסגרתיה לַמָּוֶת בעוד לא שָׁבְת מדרכיה הרעים –. וּשְׁמַע פֵּשר דברי: אתה רשע עריץ ומרצח אף כי נהפכת לִפְרִיץ חַיָה וּלְנָמֵר אכזרי, הטורף גם גורותיו ומחַנק לביאותיו ביום זעמו, ובכל זאת הִנך ירא ורך לב כארנבת – כמשפט כל הפריצים – ואימת המָות תבעתך עד דַּכָּא. כי על כן כל ימי הִסָגֶרְךָ על מַסְגֵר עד צאת משפט מותך לאור, לא תחשוב מחשבות לשוב אֶל ה' ולהתוַדות לפניו פשעיך בטרם יבוא יומך, רק כל ישעך וכל חפצך יהיה לעשות תחבולות ולחמוס מזימות לנוס ממאסרך ולחַלץ נפשך ממות, גם התקוה תתגנב אליך בעד חרבי בית כִּלאך ובחָלקת לשונה תַּדיחך כי לא מות תמות, ותוסיף עוד להסיתך לבל תשוב אל ה' רק לחשוב מחשבות לְמָלֵט חַיָתּךָ מעבור בשלח. ועת יבהלך פתאֹם ציר המָות ותובל לְבָמַת מַטְבֵּחַ ³⁵בין המון רב, בין אנשי חיל מזֻיָנים ובתוך קהל תֹּפסִים, אז יאחזך השבץ, תֵּעָוֶה משמע, תִּבָּהֵל מראות, עשתונותיך תאבדנה, וכנתח בשר בלי רוח תכרע לטבח בטרם שוב אל ה', ונפשך תרד לבאֵר שחת להיות עדי אֹבֵד–”.

“מה יחפוץ האיש הזה? צעק המורה בשממון, ומי הוא זה? ומי שָׂמהו לשר ולשופט עלי? –”.

ורודאלף הוסיף לדבר: “ואף אם ראית כי אימת המות לא תבעתך, גם אז לא הסגרתיך למות בידי השופטים! כי מְרַצֵחַ כמוך אשר המות מְשָׂחֵק לו, יתן תְּפִילָה לאלהים גם ברגע אשר יכרע לטבח, ומבלי הִנָּחֵם על פשעיו ירד שאולה לחרפות ולדראון עולם, כי על כן עלי המצוה – גם על כל איש ישר – לחשוב מחשבות לבל תִּדַּח גם נפש חוטאת כמוך מֵהִסְתַפֵּחַ בנחלת חיי הנצח, כי גם בעד אנשי דמים אשר בגילך פתוחים שערי התשובה בשובם עד ה' בטרם יכבה נֵרם ובטרם יבוא יומם – יום האיום והנורא! –”.

חִיל אָחז את המורה בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי רודאלף ברעם וברעש, גם הרופא וחרבונה, נבהלו נחפּזו מבלהות הדברים האלה אשר ככשיל וכילפות יפוצצו את לבב שומעיהם. ורודאלף הוסיף לְדַבֵּר: "בֹרִשע בן אחיטוב! “ידוע תדע כי לא אֶתְּנך ביד השופטים לאסרך או להמיתך, וגם אנכי לא אמיתך בחרב –”

"ומה זה תחפוץ?, צעק המורה מנהמת לבו, “למה זה תרצחני בדברים רעים ממות? האם הסיתך בי שר השחת לבלעני חיים? –”.

“הסכת ושמע, מרצח!” הרעים עליו רודאלף בקול פחדים ועל שפתו כאש צרבת. "אתה היית עז כנמר וגבור כארי לטרוף אדם ולשפוך דמי נקיים; על כן אַטֶּה את ידי עליך וְגָדַעתי את זרועך החזקה במשפטי אשר חרצתי עליך, וחלשת והָיית רְפֵה ידים ואין אונים! – עד כֹּה רָגזו גם גבורי כֹּחַ מפני תנופת ידך, ומהיום והלאה יִסֹּב עליך האופן וחרדת ופָחדת מקול עָלֶה נדף! –. בחמס ידך ובזדון לבך שִנִית את פני מְתֵי חלד וַתְּשַׁלְחֵם אֶל חֶשְׁכַת לֵיל דוּמָה; על כן הנני אליך וְשִׁנִיתִי את פניך וּכִסִּיתִי עליך בצלמות וחשכה נִצחת! –. בלילה הזה וברגע הזה תַּעַט כמעיל חֹשֶׁך אפֵלה עד בוא חליפתך –.

בסאסאה ובצדק אשפטך, כאשר עשית כן אעשה לך! –. משפט צִדקי אשר נֶחתך עליך, ישיב לך גמולך בראשך וישלם לך כמעשיך, אמנם גם לנפשך יְיֵטִיב! כי בנטותי את ידי עליך וכִביתי עליך את השמש ביום והירח והכוכבים בלילה וכל מאורי אור עִם אור עיניך יחד, הלא אז בשִבתך במַחשכים כמתי עולם, אז לא תֶּארח עוד לחֶברה עִם אנשי דמים, רק תשב בדד וּמַשְׁמִים, משֻׁלח ונֶעזב במדבר, ואז יתעוררו צפעוני הנֹחם בחדרי לבבך, בְּשָׁכבך יְנַשכוך וייסרו כליותיך מוסר אכזרי, והקיצות הם יזילו חמָתם בכל מסלות לבבך. ובכן תִּנָּחֵם ותשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותחת אשר עד כֹּה נְתַתָּ בכל הֶגה תְּפִלָה לאלהים, תשא מעתה בכל רגע תְּפִלָה לְאֵל חָי – תחת אשר עד כֹּה היית עז נפש ככלב, אכזרי כיענים במדבר וקשה עֹרֶף כפֶרא לַמּוּד ארחות פָריץ, תֹהי מהיום נפש נְכַאָה ורוח כֵּהָה ושחוח קדקוד כאגמון וסוף – תחת אשר עד כֹּה נִבלת כִסא כְּבוֹד התבונה בקחתך אותה לעזר לך לחמוס מזמות ולעשות רק רע כל היום; תִקָּחֶנָּה מהיום והלאה לעזר לך לשוב אל ה' באמת ובתמים –. הה יְלִיד הָרֶצַח! עד כֹה הֵפרת גם את חק חיתו טרף ובני שחץ לחֻמלה על נשיהם ובניהם, כי אתה באכזריות זדון לבבך הִטבעת גם אשת נעורך במצולות יֶוֵן התלאות, ואת בִּנך יחידך מָכַרְתָּ לצמיתות לִבְכור שָׂטָן; אך מעתה תִּנָּחֵם נֹחם איום ונורא על זדון רצח לבבך זה, ויש יום אשר תִכָסֵף גם תִּכלה נפשך לשוב אל חֶברתך הישרה בנשים ואל בנך היקר בבנים, ותעתיר אל ה' לְרַחֶמְךָ וּלְתִתְּךָ לָמות בזרועות ידידי נפש ההם –".

כדבר רודאלף את הדברים האחרונים האלה, נפלו פניו מאד, וּמִכָּבוֹת עיניו התמלטו שביבי יגון ועצב, והמורה בהתבוננו זאת האמין כי רק להפחידו דִבר אליו רודאלף כדברים ההם, ועל כן הרהיב בנפשו עזוּת, ויאמר: “הלמוצא חידות באנו הֵנה כי תנַסני ותדַבר בי בחידות? או להרגני מוֹסדוֹת הַדָּת הבאתני עד הלום? –”. לדברים האלה דאג הרופא כי יבער כמעט אָף רודאלף וִיכַלֶה את המורה כרגע, אך רודאלף ישב במנוחה, ורק פניו זָעפו מבתחילה, וכמו ראשו נוֹעַ ינוע, ויאמר אל הרופא: “דוד! עשה לו את המשפט אשר חרצתי עליו, ואם לא אֶזְכֶּה במשפט ואשנה, אִתִּי תָּלִין משוגתי! –”. וברגע ההוא צִלצל הרופא בפעמון זהב, ושני אנשים בבגדים שחורים באו הביתה, והוא אמר אליהם: “שְׂאו את המרצח לחדר השני ואסרו את ראשו בחבל אל הכסא, גם שימו מחנק לפיהו”, אז נמס לב המורה, כְּסָלָיו מָלאו נקלה ובלהות צלמות ויצעק מנהמות נפשו: “הלהָרגני אתה אומר? הה! חוסה נא עלי אדני, ואל תשחיתני! –”.

אחרי רגע קטן נִדמה המורה וקול מִלָיו נחבאו, ורק נַהֲקת תלונה דקה מתהלכת בין פִּתחי פיהו.

שני האנשים אשר הביאו את המורה אל החדר השני, שבו אל החדר הראשון, והרופא נתן להם אות להסוג אחור וַיִסֹּגו, והוא נִגַשׁ אל רודאלף וישאלהו בפעם האחרון: האעשה כאשר צויתני, הוד מלכות! –".

“עֲשֵׂה וְאַל תאָחר!” ענה רודאלף.

הרופא הלך אל החדר השני לשפוט את המורה במשפט הנורא אשר נחרץ עליו מאת רודאלף

“הוי אדוני!”, דִבר חרבונה רְתֵת, “הוי לבי יחיל בקרבי מה יעשה הרופא להמורה? – הה, פלצות בעתתני! – אין קול ואין קשב שם בחדר השני, וזאת תוסיף תֵּת חִתִּית על חִתִּיתי! –”.

"הרופא יצא מהחדר השני בפנים זועפים מאד ובפיק ברכים, ויצלצל בפעמון ושני אנשים הנזכרים שבו ויבואו הביתה.

“הביאו את השודד הֵנה”, אמר רודאלף אליהם, ויביאו אותו כרגע, הָסִירו את המַחנק מפיהו" והוסיף עוד רודאלף לצַוֹת, ויסירו.

“התחפוץ לעַנותני בִמְכוֹנוֹת רֶצַח?” נָהַם המורה ככפיר זֹעֵף, הה, ולמה זה הֶעמקת את מַכְאוֹבַי וְדָקַרְתָּ במַאכלת את בְּשַׂר עֵינַי סביב סביב? – הוי, היש את נפשך לעשות במחשך אִתִּי כָּלָה כי כִבִּיתָּ את כל הנֵרות אשר בבית? –.

דומיה איומה שוררת בכל פנות הבית.

“הידעת כי עִוֵר אתה?” אמר הרופא אל המורה. “דע לך כי אנכי נִקַּרְתִּי את שתי עיניך במאכלת! –”.

“שקר הדבר!”, ענה המורה ברעדה, “ורק להחרידני כִבִּיתָ את הנֵרות –”. ובדַברו התנודד בחָזקה על הכסא אשר הוא אסור בו בכִבלי ברזל.

“פתחו חרצובותיו וְיֵלֶך לו!” אמר רודאלף, ושני האנשים הנזכרים מהרו וַיְפַתְּחוּ למוסריו.

במצח נחושה עמד המורה על רגליו, ויצעד צעדים אחדים וַיְמַשֵׁשׁ בידו סביב וַיִפֹּל אֲחֹרַנִית על הכסא.

“תן לו את הכסף אשר בכיס הזה”, אמר רודאלף אל הרופא, והרופא הניח את הכסף ביד המורה הרועדת.

“בכיס הזה”, אמר רודאלף אל המורה, בכיס הזה תמצא כסף די מחסורך כל ימי חייך, ובכסף הזה תשכור לך בַּיִת במקום בודד, ותבלה שם טְפָחוֹת ימיך, עתה הִנך חפשי… לֵך וְהִנָחֵם על רֹעַ מעלליך, וה' יסלח לך, כי אל טוב וְסַלָח הוא!".

“עִוֵּר אני!”, צעק המורה פעמים רבות מנהמת לבו וְבלי דעת מה הוא עושה לקח את הכסף אשר נתן לו הרופא.

“פִּתחו הדלת וְיֵלֶךְ לו!”, אמר רודאלף בפנים זועפים מאד.

“אויה! הנני עִוֵּר! אנכי! עִוֵּר! עִוֵּר! עִוֵּר! אויה, אויה נא לי! צעק המורה בבכי ונהי תמרורים. אֵלִי! אֵלִי! אמת הדבר! עִוֵּר אנכי! שתי עֵיני נֻקְרוּ! עִוֵּר! עִוֵּר אנכי! –”.

הנך חפשי, גם יש כסף בצַלחתך, לֵךְ, לֵךְ מזה! –" אמר רודאלף אליו.

“אך אנא אֵלך?”, נָהַק המורה בקול בֹּכִים, “אהה, אנא אֵלך ואנכי איש עִוֵּר? נורא הוא הרצח אשר עשית לדכא עד חרמה את הֵחַלָש ממך!! –”, ובדברו חָרק בשִניו בזעם נורא מאד.

“ואתה מרצח!”, הִרעים עליו רודאלף בקול פחדים, “ואתה מרצח מדוע דכאת אתה בזרוע עֻזך את כל אין אונים וחלשים ממך –”.

“הוי!” צעק המורה, “למה לא הרגתני? הרגני נא הרֹג! כי טוב מותי מחיי!! –” הה, מה חַיֵי איש עִוֵּר? הלא אַכֵּף לכל ילוד אִשה, אֵחת מקול עָלֶה נִדף, כל מוצאי יתעלל בי, גם נער קטן יוכל עשות לי כטוב בעיניו אם לחסד אם לשבט! – מה אעשה כעת? אנה אלך? אנה אברח? אלי! אלי! אלי! –".

"הלא נתתי לך כסף, אמר רודאלף אליו.

"הה, כל רֹאי יגנבו את כספי – ענהו המורה בפנים נזעמים.

“כל רֹאך יגנוב את כספך! ההִשמעת לאזניך את אשר דברת בלשונך? הידעת את נפש הָאֹבֵד אם יגֻנב כספו? ה ראש חברי גנבים! אתה שלחת בגנבה את ידך שנים רבות ברח לך מזה, גַנָּב, שודד ומרצח!”

“בְּשֵם ה' חוסה נא עלי”, דבר המורה תחנונים, “חוסה נא עלי וְצַוֵה לאחד מהסרים למשמעתך לנהלני ולהביאני אל בית מקלט… אויה נא לי, איככה אוכל ללכת ברחובות קריה בלי מנהל ומחזיק בידי?… הרגני נא! קח את נפשי בגֹדֶל חסדך, כי אֶבחר במות מחיים!!”

“לא אמיתך למען תִחיה וְתִנָּחֵם על פּשָׁעיך ותָשוב את ה' –”.

“לא אֶנָּחֵם ולא אשוב אל ה' כל ימי צבאי!” צעק המורה בזעם אפו, לא אנחם מפשעי,אך אנחם מצָרי ואנקמה מאויבי!!", הוסיף השודד לצעוק בקצף גדול מאד ויחרוק בשניו וירקע ברגליו וינופף אגרופיו ויקפוץ מכסאו. אך בצעדו שני צעדים, נסוג אחור ברעדה ויאמר: לא, לא – אור עיני אין עוד אִתִּי ומה אוכל עֲשׂוֹת? – ובכל זאת עוד אני גְדָל-כֹח ורב אונים! נוּדוּ לי מסביב! אך מי יגוד לי? אין מנַחם וּמְרַחֵם!?

הפַחד אשר פָחַד חרבונה בראותו את המראה הנורא הזה, לא יְתֹאַר באֹמר ודברים; הכָרת פניו עֲנְתָה בו כי רִגשי חמלה מתנוססים בקרבו, ויגש אל רודאלף וידבר באזנו בלאט: אדני! המורה נשא את עונו, כי איש דמים הוא וגם את נפשי זָמַם לקחת – אך עתה הוא עִוֵּר – עִוֵּר – וּבָכֹה יִבכה תמרורים – חזיז ורעם! נהפך לבי בקרבי וּמֵעַי הָמו לו – הוא חָרֵד לָלֶכֶת ברחובות קִריה פן יֵרָמֵס תחת פרסות סוסים או פן יגנבו הנערים השובבים את כספו – האהיה לו למנַהל? האֶנהג אותו אל מקום מקלט אשר לא יאֻנה אליו שם כל דבר רע? –".

“עֲשֵׂה אתו החסד הזה”, ענה רודאלף בידידות, כי טובת לבבו נגעה עד לבו, ויחזק בידו ויאמר אליו: “לך נא אתו ועשה כאשר דברת”.

חרבונה קרב בלאט אל המורה וינח את ידו על שכמו,

המורה התפלץ וַיִסֹּג אחור.

“מי זה נָגַע בי?” שאל ברעדה.

“אנכי”.

“מי אתה?”.

“חרבונה”.

"הגם אתה חפץ לְהִנָקֵם בי?

“לא אך חפצתי לנַהל לך ולהביאך אל מקום מקלט הבה לי ידך!”

“אתה תנהלני? אתה?”

“אנכי, כי נכמרו נחומי עליך בעת הזאת, לֵך נא אתי!”

“התאבה לפרוש רשת לרגלי?”

“הטרם תדע כי לא איש בליעל אנכי, וחלילה לי הוֹעִיל להוָתךָ – לכה ונלכה, כי אָתָא בֹקֶר –”.

“אתא בקר! – הוי, ועיני לא תראינה עוד בֹקֶר! –”, קרא המורה בבכי ונהי תמרורים.

רודאלף נִלאה נְשׂוא עוד את חזות קשה זאת כי נשפך לארץ מְרֵרָתוֹ למראה עיניו, וילך לו עם הרופא ויתן אות גם לשני אנשים הנזכרים וילכו גם המה, וַיִוָתֵר חרבונה עם המורה בבית.

“הבאמת יש כסף בכיסי?” שאל המורה אחרי כי נדמה רגעים אחדים.

“אמת הדבר”, ענהו חרבונה, “אנכי הניחותי חמש אלף שקלים בכיס הזה כאשר צֻויתי, בכסף הזה תוכל לשכור לך בית איש ישר רחוק משאון קריה, או אם תחפוץ אביאך אל בית עלוקה –”.

“לא, כי היא תגנוב את כספי –”.

“האביאך לבית חמוץ-זרוע?”

“לא, כי הוא יתן בבָרותי ראש למען קחת את כספי”.

אם כן אנא אובילך?"

“גם אנכי לא ידעתי! –. אתה לא מחֶבר גנבים, החביאה נא איפוא את כיס הכסף באדרתי לבל תראה לילית –”.

“לילית? הלא היא אספה לבית אספי דלים להֵרפא שם מִּשֶבֵר רגלה אשר שִברתיה בהרימה את חניתך לדָקרני בהֵאבקי אִתְּך –”.

“אך מה תהי אחריתי?”, צעק המורה בקול בּוֹכִים, מִפְרְשֵׂי לֵיל צלמות על עפעפי כמֵתי עולם, ואנה אלך? אנה אפנה? ועל מי אָנוסה לעֶזרה? – האף גם זאת כי לראות את האנשים אשר הרגתים, גם חָשְׁכַת לֵילִי אור בַּערני…". ובדברו חָרד חרדה גדולה, וישאל את פי חרבונה: “הגידה נא לי אם הֵמַתִּי את הסֹכן אשר על הבית הזה? _”

“חַי, חי הוא”, ענהו חרבונה.

“טוב הדבר”, אמר המורה וַיִדֹּם רגעים אחדים, ופתאם הִתקצף וַיִרְגַז וַיִרְעַם על חרבונה בקול זעמו: “אתה, אתה הֲסִבֹּתָ בנפשי – אתה כי מנעתני משפוך את דמי הַסֹּכֵן ולמצוא כל הון יקר – ורק בך האשם כי נקרו את שתי עיני –”.

“רב לך דַּבֵּר כזאת – ועתה הגידה נא לי התלך אִתִּי או לא? אנכי עיף ויגע, חבלי שנה נופלים על עיני, ולמחר אֶכַּף לשוב אל עבודתי – ועתה אנהלך לכל אשר תחפוץ, ואחרי כן אתן שנת לעיני”.

“אך אנה תנַהלני? הה! לא ידעתי –”.

“שמע נא, אם יש את נפשך אביאך אל בית מגורי ושם תֵּשׁב עמדי יום או יומים, ואולי אמצא אנשים ישרים אשר לא ידעוך ויחמלו עליך בראותם כי אור עיניך אין אתך –”,

ָׁ“עליך חרבונה! עליך אֶשָׁעֵן, באשר תוליכני אלך ובך בטח לבי כי לא תגע בכפך אֶל כיס כספי, כי איש אמונים אתה –”.

“רב לנו לַהג הרבה!”

“הנני מגיד לך דבר אמת כי לבי רָחַש לך אלף תודות על חסדך עמדי, ומאד יִפָּלֵא בעיני – אהה! – מאד נפלאתי כי לא תִקֹּם ולא תִטֹּר לי – אות הוא כי לב ישר לך ורוח נכון בקרבך –”. כֹּה דִבּר המורה בלב נכנע ויאנח.

“חזיז ורעם! כן אאמין גם אני, וגם האדון רודאלף הגיד לי כן”.

מי הוא האיש הזה? לא בן אדם הוא! לא! אך אריה מיער, נָמֵר אכזרי ושַׂר השחת!!", קרא המורה בזעם נורא מאד.

וחרבונה הניע בראשו ויאמר: “התלך אתי?”

“התביאני אל ביתך?”

“אֶל ביתי”.

“הבטיחני כי לא תִקֹּם ולא תִטֹּר לי על כי נלחמתי בך!”

“חֵי נפשי כי סלחתי לך!”.

“הידעת נאמנה כי לא הֵמַתִּי את הַסֹּכֵן? –”

“ידעתי מאמנה!”

“טוב הדבר! כי לא שַׂמְתִּי בו על חֲלָלַי נוֹספוֹת –”. אמר המורה בקול דממה, וַיִּשָׁעֵן על זרוע חרבונה וצאו שניהם מבית רודאלף אשר באלוני בכות.

תם החלק הראשון