_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גן עדן וגהינֹם

יוסף הלוי זליגר

לתוכן הענינים

 

 


– א –

האמונה, כי האדם לא ימות במותו, כי אם ישתנה ויעבֹר לעולם אחר, הנהָ כללית לכל העמים.  כמו שלא נדע שום שם בעולם, אם מהפראים הזנוחים או מבני תרבות גבוהה, אשר אין לו דת, לאמר צורות ידועות ומנהגים קבועים, אשר בהם יראה את יחסו אל מה שאחר הטבע: מורא ופחד או אהבה ותודה או שני הדברים יחדו, כן אין שום קבוץ של בני אדם, אשר אין בלבם הרגש, כי טובות האדם ורעותיו נמשכות גם בעבר השני, בחיים שאחר המות.

החכם בחכמתו והתם בתֻמתו מרגיש, כי יש אלהים שופטים בארץ, לשלם לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו; כי כדבר שאי אפשר יחשבו היות האדם בחיר היצורים, אשר רוח אלהים בו, האדם לבדו אֻמלל ונעזב וחייו מלאים תהפוכות, בעוד אשר תתענג כל המציאות על חקים טובים ומשפטים צדיקים.  ואולם במצאם על כל צעד וצעד ביחס ההצלחה אל המדק ותמורתה אל הרשע סתירות גדולות ועצומות, אשר לא יכלו כל ארבעת רעי איוב להשיב עליהם תשובה נצחת, כוננו את מבטם אל עבר החיים השני, אל החיים שלאחר המות.

ואמנם כמו שנחלקו העמים בחייהם ובתכונותיהם, כן נחלקו באגדותיהם, אודות הגמול.  לפי אמונת היונים יביא חרן את כל המתים אל "הדֶס" (שאול) האפל אשר בקצה מערב; משם יובאו הגבורים (לא ח"ו הצדיקים!) אל "אליסין מקום התענוגים וזולתם אל "טרטרס" ושם ישֻלם לרשעים כרשעתם, לשאוב מים בכלים מנֻקבים, לסבֹל רעב וצמא, לשבת בתוך פֵרות נחמדים מבלי יכֹלת לקחתם אל הפה, לשאֹב תמיד מים מבאר חיים, אשר ישפכו תמיד בהגיעם אל השפתים, וכדומה.

לפי אמונת הגרמנים תבאנה "ולקיריות" את כל האנשים, אשר מתו על שדה קטל(!) אל וַלהַלה ושם יבלו כל ימיהם במלחמות הבינים ופצעיהם ירפאו במהרה והם אוכלים צלי חזיר ושותים מי דבש ברחבה.  וכל האנשים, אשר מתו מיתה טבעית, יובאו אל "הֶל".  מקום העֹני והרעב, העצלות והכבדות, הצרה והשממה (מדת הדין מאין כמוה!).

לפי אמונת הנוצרים קם המשיח מקברו וכן יקומו כל המאמינים בו מקברותיהם ויעלו השמימה.  לפי אמונת המֻשלמים יתענגו המאמינים ב"פרדס" על עֹנג הבתולות היפות, אשר יקראו להן "הוריות".

מכל הדברים האלה נראה, כי ידמו בנפשם כל העמים והדתות האלה רק חיי הגוף בעולם הבא לאחר המות כמו בעולם הזה; כי יקומו הגופים מקברותיהם ושכרם תענוגות בשרים וענשם צער הגוף.  ולכן האמינו המצרים כי תחית העולם הבא תלויה בקיום הגוף ולא חשכו נפשם מכל עמל שבעולם לבנות צריפים גבוהים ובצורים בשמים מלאים חדרים מתעים, למען תשמרנה שם בתוך תוכם גויות המלכים לבל תגע בהם יד איש לרעה.  הם האמינו, כי כל איש, אשר גויתו תשָרף או תרָקב, לא יחיה עוד בעולם הבא.  בשביל זה מצאו את מלאכת ההחנטה בבשמים, למען יעמדו גופותיהם ימים רבים.  עוד זאת ראינו כי המוסר לא תפש מקום רב באמונת הגמול של הגוים הקדמונים.  לא הצדיקים, כי אם הרוצחים (הגבורים) יזכו בעולם הבא למעלה עליונה.

רק משכילי ישראל התפשטו מהחֹמר וידברו על עולם הבא של הנשמות המָפשטות מהחמר ויאמינו, כי "ישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת י"ב ז').  כי "האדם ימות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהרכב ממנו" (רמב"ם, פרוש המשניות סנהדרין פ"י מ"א): כי יודיע ד' את הצדיקים: "ארח חיים לשבע שמחות את פניו ונעימות בימינו נצח" (תהלים ט"ז י"א) כי גם אחרי אשר יכרית ד' את הנפש החֹטאת מהעולם הזה, ישאר עונה בה לעולם הבא (במדבר ט"ו, ל"ה) כי "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא מו"מ ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות י"ז.).

הדעה הזאת הידועה ספרי חז"ל בשם תחית המתים או עולם הבא, ובספרי הקדמונים בשם השארת הנפש, באה לנו מתוך השקפה בטבע האדם וקורותיו אם הננו מתבוננים במנהגו של עולם, הננו רואים, כי "יש צדיק אובד בצדקתו ויש רשע מאריך ברעתו" (קהלת ז', ט"ו) כי "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (שם ג' ט"ז), ומזה הננו לומדים, כי "את הצדיק ואת הרשה ישפט האלהים; כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה–שם" (שם י"ז).  ואולם כל גויות המתים כלות ובלות, נשרפות או נפסדות, כי כל הרכבות הגופים מתפרדות ליסודותיהן או להרכבות אחרות בעלות יסודות מעטים מבראשונה ושבות להתלכד להרכבות עוד יותר מרֻבות.  והחמרים החדשים נמשכים מבטן האדמה אל תוך הצמחים ושם יתעכלו להיות עצמים מעצמיהם ומשם ישובו להיות חלקי בעלי חיים על ידי אכילת הצמחים או ע"י שאיפת החמצון אשר פלטו הצמחים, ושבים להיות דוממים, צומחים וחיים וכן חוזרים חלילה כל הימים; בהוכחנו לדעת את קשט כל הדברים האלה, ידענו, כי הגמול לנפשות ולא לגופים.

ואמנם אפשר להאמין, כי תחית המתים איננה פרטית במות כל אחד מסני אדם, כי אם תהיה תחית המתים כללית באחרית הימים, כדעת כל המון ישראל ורבים מחכמינו האחרונים, ואז יתקבצו כל חלקי הגוף של המת המפֻזרים מסוף העולם ועד סופו ויקבלו צורתם הישנה, למען תשוב אליו נפשו ויוסיף לחיות חיים גופנים עלי אדמות; כי אמנם לא נפסד עוד מכל חֹמר העולם אף חוט השערה מראשית ועד אחרית, ומד' לא תבצר כל מזמה לקרב לאחדים את חלקי החֹמר הקרובים, שהתרחקו.  יש איפֹא מקום לאמונה בתחית המתים לגופים ולנפשות יחד כדעת המון בית יעקב.

 

ב

כאמור אין מצד ההשקפה בהויה והפסד של הגופים טענה כנגד האמונה של תחית המתים גם לגופים; אלא שאנחנו מרגישים באמונה הזאת המוניות.  כי אדם שלא הזדכם שכלו, אין בו כח הפשטה לציר לו נפש בלא גוף, זאת היא מדרגת ההשכלה של כהני המצרים, כפי אשר אמרנו, ותורת משה חפצה לגרש את הדעה הזאת מקרבנו בטמאה את המצים להראות, כי פאר האדם הנשמה ולא הגוף.  אבל אם נכריח את עצמנו להכניס את האמונה הזאת אל לבותינו, תקֹמנה עליה תמיהות לגרשה כלה מקרבנו, כי נוסיף לשאל: מה זכו חלקי הגוף, אשר נמצאו בו בעת יציאת נשמתו, לשוב לתחיה ומה חטאו חלקי הגוף, אשר כבר יצאו ממנו במשך שנות חייו ע"י נשימה וכדומה, שלא ישובו לתחיה?

כי כידוע יוליכו הגידים "רודפי המרכז" בדמם את החלקים הנשחתים מכל האברים אל הלב ומשם יבואו אל הריאה ומשם ידחו ע"י הנשימה החוצה.  והחלקים האלה ישֻלמו תמיד ע"י המאכלים והמשקים, אשר ימצום דפני המעים ומשם יבֹאו אל הלב ומשם יוליכום הגידים "נסי המרכז" אל כל האברים.  נציר לנו בדמיוננו, כי איש השליך את נפשו מנגד ויעמֹל בכל אבריו להציל נטבע בנהר ממות וקנה א"כ את עולמו, ואחר עשרים שנה נהפך לרודף, לרדוף אחרי האיש הזה המֻצל ממים על ידו, אשר היה במשך השנים לאיש ריבו, להכותו נפש, והרודף נפל בדרכו לבאר שחת וימת, וא"כ אבד אז כמעט את עולמו הקים, ורק ע"י אבדן עולמו העובר נשמר מרצוח נפש.  ועתה נעמיק שאלה: מדוע לא יחיה הגוף, אשר השתמש בו האדם למצוה גדולה, פקוח נפש, ויחיה הגוף אשר השתמש בו לתועבה.  לרדֹף אחרי שפיכות דמים, אשר אין בו עוד כל שריד ופליט מהגוף המציל אשר קנה לו על ידו חיי העולם הבא?

כן נוסיף לשאֹל כתם: אם היה חלק חֹמר במאה גופים בעת מיתתם בזמנים שונים, אל מי ישוב?  ואם היו מקצתם צדיקים ומקצתם רשעים, היחיה אם לא?  לדברי האומר: תחית המתים לצדיקים ולא לרשעים, או הייטב לו אם לא?  לדעת האומר, שתחית המתים כללית לצדיקים ולרשעים ואך אלה יקומו לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם.  ופה הגענו אל שאלה דומה אל שאלת המאמינים בגלגולים, שמונת הגלגולים מתנגדת, לפי דעת קצתם, לאמונת תחית המתים הגופנית; שאם התגלגלה נשמה אחת בגופים שונים והנשמה הזאת קנתה לה חיי העולם הבא בגלגולים אחדים, איזה מהגופים יקום לתחיה?

מכל הדברים האלה נוכחנו, כי אמונת תחית המתים במשמעה ההמוני איננה עומדת בפני הסקירה המוסרית.  ולעֻמת זה מקֻימת אמונת תחית הנפשות, הנקראת כיום "השארת הנפש", מפי השכל בכל תֹקף.  כי גם אם נעלים עין כמו רגע מההשגחה האלהית וצדקת שופט כל הארץ לשלם לאיש כמעלליו, נדע גם מטבע נפש האדם, כי לא תאבד באבדן הגוף, כי כבר שערו הקדמונים בסברה, שאין דבר אובד מהעולם; והאחרונים בדקו בכל מיני בדיקות ונסיונות ומצאו, כי אף שרפה ורקבון וכדומה אינם מאבדים מהמציאות כחוט השערה.

אם מדליקים למשל נר בכדור גדול של זכוכית סתום היטב, אשר יש בו די אויר לזון את הלהבה עד כלות הנר, משקל הכדור אחרי אשר אין עוד מהנר שרד ופליט ממש כמו לפני הדלקת הנר, אע"פ שמשקל הנר היה מנה או יותר, נמצא שהנר, אשר אין אנחנו רואים ממנו כל שארית, לא עבר מהעולם כי אם פשט צורתו, שהיתה חֹמר מֻצק מָרכב מפחמון ומימון (חלב דונג או כֹפר) ולבש צורה אחרת, בהתלכדו ע"י האש עם החמצון של האויר, ומזה נעשו שני מיני הבל: הפחמון שבנר הרכב עם החמצון ונעשה פחמץ[1] והמימון שבנר הרכב עם החמצון ונעשה אד (מים נודפים).  הכמות של שני החמרים הנודפים, פחמץ ואד, אשר בתוך הכדור, הנה שוה אל הכמות של הנא והחלק מהחמצון, אשר נאכל ע"י הבערה, עין בעין, ובעבור זה לא השתנה משקל הכדור אחרי שרפת הנר מלפניה, ואך אם נוקבים נקב קטן בכדור שאז הפחמץ והאד יוצאים מיד ומתפשטים בחוץ בשטח גדול, מיד יקטן משקל הכדור בשעור משקל הנר.  זה הוא אחד מרבבות הנסיונות, אשר הורונו, כי אין דבר בטל בעולם.  ומכל החֹמר הרב, אשר נברא בששת ימי בראשית, לא אבד כמלא נימה ולא יאבד מאומה כימי השמים על הארץ.  כל השנויים הנראים בעולם הנם רק בהרכבות אבל לא בחלקים הקטנים של החמרים, שאינם מתחלקים עוד, שהיונים קוראים לכל אחד מהם "אטאָם" ואנחנו נקרא לו "קרט".

מכיון שהחֹק הזה של קיום הבריות כולל ומקיף את כל המציאות (בלשון החכם "אין כל חדש תחת השמש"), אי אפשר לומר, שנפש האדם יוצאת מן הכלל ונעשית בריה חדשה ביצירת האדם וכלה במותו.  כי רק דבר מָרכב יאבד, לאמר יתפרד ליסודותיו, אבל נפש האדם, שהוא עצם פשוט כקרט בחֹמר, אין לה עוד מקום להפרד והיא חיה לנצח.

יש אמנם חוקרים שטחיים המישבים את הקֻשיה הזאת בדֹחק: החמרונים[2] סוברים, שהנפש איננה עצם לבד כי אם כח בגוף, ואך אם נתכון ביחס הנפש אל הגוף, נמצא שאינם מקבילים כלל וכלל.  בעוד אשר יתפתח גוף האדם רק עד עשרים שנה או מעט יותר, תתפתח רוחו כל ימי חייו, אם רק ירצה להשתלם ועינינו רואות, כי רֹב החכמים ואנשי הרוח יש בהם כֹח עלומים עוד בשנות שיבתם ללמוד וללמד ולפעֹל לטובת עמם או לטובת מין האדם.  בעוד אשר כחות גופותיהם ילכו תמס מיום אל יום.  כן נראה בני אדם גבוהים כענקים וחזקים כפילים ועם זה טפשים שבטפשים – ואחרים רפי כח וידועי חֹלי ועם זה חכמים מזהירים כזֹהר הרקיע וגבורי רוח אף לעשות מאשים כבירים, לא בידים כי אם ברוח.

 

– ג –

הגויה והנפש תלויות איפוא זו בזו אבל לא מקבילות.  ומשל הקדמוני "רוח בריאה בגוף בריא (Mens sana in corpore sano) צודק רק בבחינה מצטרפת ולא בבחינה מחלטת, לאמר: אם נראה איש חכם חולה נדע, כי לולא היה חולה, חכַם יותר, כי אז לא שמו תחלואיו מעצור לרוחו הרודפת אחר החכמה.  וכן אם נראה איש בריא מתעבר, נדע, כי אם יחלה, יתרגז ויתקצף עוד יותר ויותר.  אבל נשגה מאד אם נמֹד גוית אדם ורוחו בקנה מדה אחד ונשפֹט מתפארת גופו על יתרון רוחו או להפך.

הנה ראינו, כי הגויה והנפש יש אמנם פעולה חוזרת ביניהן ומכל מקום הן בגדולן ופתוחן שני עולמות מחֻברים וחדו בגזרת הבורא ית'.  וכל האומר, שהנשמה הנה כח הגוף כדעת החמרונים, או להפך, שיש רק נפשות בעולם והגופים הם רק ציורי הנפשות כדעת "הרוחונים"[3] ברקלי, קַנט וסיעתם לא שם את לבו אל המרחק הרב אשר בין פתוח הגוף ופתוח הנפש.  ראיה עוד יותר נצחת הנה תמורת החֹמר.  כי אנחנו ידענו מהנסיון, כי כל חלקי הגוף יוצאים ממנו בנשימה, זעה ועוד; ותחתם יבואו חלקים אחרים ע"י אכילת מאכלים, שתית משקים ושאיפת אויר.  ולולא היתה נשמה בתור עצם מיֻחד יסוד לכל הציורים והרגשים הנרשמים בה, איננו יכולים להבין בשום אופן, איך יזכֹר הזקן, מה שראה או ידע בימי נעוריו?  מי הוא האוצר, אשר שמר מה שקלט האיש הזה אל קרבו לפני חמשים שנה?  הלא הומר גופו פעמים רבות!  והמֹח מקום משכן השכלי, אשר בו נרשמו הדברים בזמנם, כבר עבר ואיננו?  מזה ראיה, כי המֹח והנפש אינם אחד, כי אם המֹח בית קבול לנפש, כמו שהצרור בית קבול לכסף.  ואם תעבֹרנה חליפות ותמורות במֹח האדם כמו בכל חלקי גופו, בשביל שהוא מָרכב, כל מרכב עומד להתפרד ולפשט צורתו וללבש צורה אחרת, אין כל תמורה בנפש האדם, שהנה עצם פשוט, כי אם בציוריה ורגשותיה, שגם הם באים והולכים.

הנה ראינו, כי ביחס הגוף והנפש רק שטת השניות עקר, שהגויה בריה מרכבת לעצמה והנשמה בריה פשוטה לעצמה, ובמות הגוף המרכב והתפרד ליסודותיו, תמשיך הנשמה הפשוטה את קיומה לעולם.

אפס כי  אמונת הגמול הנפשי אִותה, בדקותה המֻפלגת, למושב לה רק את הלבבות הרחבים, אשר בהם דעת צרופה ורוח נכונה, ותעזֹב את המעונות הצרים בלבבות השמנים אל כח הדמיון החפשי, להטביע עליו את חותמו.  וכח הדמיון החזק אשר להמון בני ישראל יצר לו תחית מתים גופנית, גן עדן עם חֻפות כבוד, גפן זהב ואבנים טובות, כל מיני מגדים ומעדנים, בשר שור הבר ולויתן ויין המשֻמר ועוד ועוד, גיהנם עם מלאך דומה וחובט הקבר, מלאכי חבלה ועולם התהו, משרפות אש וכל מיני צער ועוד ועוד.  כל האגדות האלה תשאנה בכנפי הדמיון לפעמים את העולם הבא לאחר המות ולפעמים את ימות המשיח, עת תחית ישראל וכל קדשיו בארצו.  שני הענינים האלה תכלית כל תשוקת עם ישראל; ואין פלא, כי צירם בהמון צבעים נוצצים עד מאד לפי רוחו, רוח הצדק, האהבה והשלום.  ולפעמים יתחלפו איש באחיו או יפרצו איש אל גבול רעהו  עד כי לא נוכל עוד להכיר היטב באגדה את המסך המבדיל בין עולם הבא וימות המשיח.

ורבותינו ז"ל, חכמי התלמודים והמדרשים, ידעו להוקיר את כל האגדות האלה כערכן, ויתנו להן מקום בספרותנו וישוו גם הם ברוח אמונת העם ובלשון האגדה קסם קֹדש על שני הענינים הגבוהים.  כן השתמשו בהן לפעמים בתור מכשירים, להדריך על ידיהן את צרי הלבב עכ"פ שלא לשמה בדרך הישרה; וכבר באר הענין הזה מאור עינינו הרמב"ם ז"ל (סנהדרין פ"י מ"א) כל צרכו, או ענו כן את הכסילים "כאולתם".  מהסוג הזה: (סנהדרין צ:, צ"א.) תשובת ר"מ לקליאופטרה המלכה (כנראה הָחלף פה  שם איזה תנא קדמון בשם ר"מ) תשובת בת קיסר לקיסר ותשובת ר' אמי וגביהה בן פסיסא לצדוקים (כי כנודע לא האמינו הצדוקים בתחית המתים).

ואמנם נזהרו חכמינו לגלות לנו בכל עת מצֹא את דעתם, דעת תורה וחכמה, נגד האמונות ההן, לבל נשגה לחשֹב, כי לא רוח אמונת העם ושירה כי אם רוח אמונה טהורה ודעת מדבר מתוכן, כאשר באמת טעו גם עתה רבים מחכמינו האחרונים לחשֹב כן; וכבר זכרנו למעלה אחדים ממאמרי גלוי דעת כאלה.

ועתה נבקר נא את היסודות האמתיים, שעליהם בנה הדמיון הישראלי את הבנינים נפלאיים, גן עדן וכל צבאו וגיהנם ומלואה, את המרכזים הישנים שתעטרם שירת ישראל בכל דור ודור בהמון ציצים ופרחים חדשים לבקרים.

ענין גן עדן לקוח בלי ספק מתורתנו (ברא' ב ח') מהספור, כי נטע "ד' אלהים גן עדן מקדם וישם שם את האדם, אשר יצר".  וכבר בקש אחד מרובתינו, ריש לקיש, מקום גן העדן ואמר (עירובין יט.) "אם בארץ ישראל הוא, בית שאן פיתחה, ואם בערביא הוא, בית גרם פיתחה, ואם בין הנהרות הוא דומסקנין (דמשק) פתחה.  "גם הנוסעים בימי הבינים מצאו גן, אשר חשבוהו לגן עדן, כי הראב"ע ז"ל (במקומו) והרמב"ן ז"ל (בשער הגמול, מובא בפירוש הרמב"ם הלכות תשובה פ"ח, ה"ו, כ"ג) כתבו, שגן העדן תחת קו המשוה.  והגן הזה כפי הנראה אחד עם הגן אשר מצא בדורנו החוקר האנגלי סיטן קר באפריקה קרוב לקו המשוה בארץ הסמלים (אצל אוגנדה הידועה בתולדות הציונות).  ובמצאו שם נהר המתפרד לארבעה ראשים ועל ידו גן מבֹרך בכל טוב ובעצים עתיקים וגבוהים עד מאד, החליט, כי הוא גן העדן, אשר ישבו שם אדם וחוה.

באמת נראה, כי ערש מין האדם לפני המבול – אפריקה ולא אזיה כי במצרים התפתח ישוב תרבותי לפני כל הארצות.  ורק אחרי המבול, יען נחה התבה על הרי אררט בארץ ארמן, נפלגו משם העמים למשפחותיהם.

 

  ד 

ומכל מקום, בין שמצאו כבר את גן העדן או לא, נראה שהשתפכו אז ארבעת ראשי הנהר הקטנים אל נהרות פרת וחדקל, פישון וגיחון.  פרת וחדקל ידועים עד היום באזיה; פרת קוראים היונים ועמי ארפה הנמשכים אחריהם "אופרט"; חדקל נקרא בגמרא "דגלת" והם קוראים לו "טיגריס" ופישון וגיחון הם "בחר אל אזרק" ו"אטברע".  כי הגיחון סובב את ארץ כוש והפישון את ארץ חוילה, שגם הוא אחד משבטי כוש (בראשית י', ז') והנה עינינו רואות כי "בחר אל אזרק" ו"אטרבע" סובבים את ארץ כוש (כיום חבש ובארֹפה קוראים לה אביסיניה).

ומארבעת הנהרות הקטנים אשר יצאו מגן העדן עברו שמותיהם אל הנהרות הגדולים, אשר השתפכו אליהם, פישון וגיחון באפריקה, פרת וחידקל באזיה.  והנהרות הגדולים סובבים את הארצות הנזכרות בתורה.  הדבר הזה, ששם הנהר הגדול נקרא על שם הקטן, יש הרבה גם היום.  למשל נהר פרוט ידוע בבוקבינה וברֹמניה לנהר גדול מאד, שאף ספינות הולכות בו, ונהר טשרמֹש איננו ידוע שם מאומה, כי אם בקצה גליציה המזרחית.  בספרי ערך הארץ, לומדים, כי הטרשמֹש משתפך אל הפרוט, ואך היושבים על גבול גליציה ובוקֹבינה, בסנטין וסביבותיה, יודעים, כי הטשרמֹש גדול מהפרוט לפני הפגעם ולכן אין הם אומרים, כי הטשרמֹש משתפך אל הפרוט כי אם "הטשרמֹש והפרוט מתחברים".  לפי זה יו צריכים לדבר בבוקובינה וברֹמניה על הטשרמֹש ולא על הפרוט; וכזה בארצות רבות.

ואז יכלו עוד נהרות אזיה להשתפך אל נהרות אפריקה לפי דעת ריש לקיש או להפך לפי דעת סיטן קר, כי הים האדֹם לא היה עוד בימים האלה; כי ההקבלה של שני חופיו ממזרח וממערב וכן התכונה האחת אשר לערב וצפון אפריקה תעדנה למדי, כי רק כח המים החזק רִחק את הקרובים בזרוע.

וענין גיהנֹם לקחו אבותינו ממראה עיניהם; כי גיא בן הנם הוא נחל בדרום ירושלים מצפון להר המשחית; ושם הקימו בני ישראל הזונים אחרי אלהי הכנענים היכל למלך אלהי הכליון ויקראוהו תפת (מלכים ב' כ"ג, י').

והחכם מלנדר (ע' מאמרו Könte man die Bundeslade wiederfinden?  Die Welt Nr. 19. 1898) מצא את התֹפת בשנת התרמ"א בהרים, אשר בין גיא בן הנם ונחל יהושפט; והיא מערה עמֻקה מלאה עצמות אדם, שהם בלי ספק העצמות, אשר שרף יאשיהו המלך על מזבח המֹלך, למען טמאהו (מלכים, ב', כ"ג י') כאשר עשה על המזבח אשר בבית אל (שם ט"ו).  ובגג הצורים אשר למערה ארבע ארֻבות, ואל זה כִון, לדעת החכם הנזכר, רבן יוחנן בן זכַי במאמרו: (סכה ל"ב:  ) "שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהן וזו ששנינו: ציני הר הברזל כשרות, וזו היא פתחה של גיהנם".

דברי מלנדר נראים מאד.  ואמנם השערתו, כי התֹפת היה לסמל שריפת בני אדם לאחר המות, מאז שרף יאשיהו את העצמות על המזבח, איננה צודקת משלשה טעמים.  ראשית, כי מקרה בודד כזה כחו קטן מלעולל עלילה רבה כזאת על הדמיון, לחֹק רֹשם חזק וקים על הלבבות, אשר לא ימחה לעולמי עד; ועוד כי לפי זה עלית העשן במאמר ר' יוחנן בן זכַי רק דברי אגדה – והמאמר יעיד על עצמו, כי איננו אגדה כי אם תאור דברים כהויתם; ועוד, כי גם ישעיה הנביא, אשר חי ארבעה דורות לפני יאשיהו, העביר לנגד עינינו תמונות אש התֹפת, נוראות ואיֻמות (ישעי' ל' כ"ז-ל"ג).

ולכן נראה, כי המערה הזאת היתה לפנים פי הר אש.  ולכן הקימו שם היכל למֹלך, אלהי אש הכליון אשר במעבה האדמה, המגיהה כפעם בפעם החוצה.  והאש הזאת הוא "מלאך ד'", אשר הכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף (שם ל"ז, ל"ו); בעת צר סנחריב על ירושלם.  ועליה נבא ישעיה הנביא: "הנה שם ד' בא ממרחק, בוער אפו וכבד משאה; שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אוכלת... והשמיע ד' את הוד קולו ונחת זרועו יראה בזעף אף ולהב אש אוכלה, נפץ וזרם ואבן ברד, כי מקול ד' יחת אשור בשט יכה... כי ערוך מאתמול תפתה, גם הוא למלך הוכן העמיק הרחיב: מדרתה אש ועצים הרבה; נשמת ד' כנחל גפרית בוערה בה".  ציורים כאלה יש במקומותר בים בישעיה על מפלת סנחריב לפני שערי ירושלים.

כל היודע את מראות הטבע, אשר יפרצו זה אחר זה, בעת יגיח הר אש את לבתו המשימה, ומדקדק בדברי ישעיה אלה, רואה, כי רק לענין הזה ולא לאחר כִון הנביא ע"ה.  ובימי ר' יוחנן בן זכַי כבר כבתה האש ועלה רק עשן מתוך ההר כדרך כל הרי אש אחר כבותם שנים רבות.  ואם כן ראוי היה המקום מטבעו, להיות סמל שרפת המתים בבטן האדמה אחר הקיצם, ומכש"כ בהיות המקום גם בית הקברות מן הזמנים (ירמי ח' ל"ב).  ועל הנשרפים שם אמר ישעיה הנביא ע"ה: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי; כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.

אין לזה ענין עם המחקרים הצנומים של משכילים ידועים המבקשים עצות איך להסיר את העטרה מהנסים ולהסביר אותם ע"פ הטבע, אדרבה כל שיג "הטבע" הנהו בדוי ותח לאמר: מהפכת סדום היתה טבעית כמו מהפכת מסינה, נאמר אנחנו לפי האמת: מהפכת מסינה נעשתה ברצון הקב"ה כמו מהפכת סדום.

ושם "גיהנם" הָשאל אחרי כן על כל כדור האש בבטן האדמה; ולכן אמרו חז"ל על חמי טבריה, שהם אחד ממעינות החמים, אשר כנודע בא חֻמם מהאש הזאת: "תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם" (שבת לט.) וכל "חללה של גיהנם הוא דנברא, קדם שנברא העולם (מין האדם) ואור דידיה בערב שבת" (פסחים נ"ד.), וגם הפה אש פתחה הארץ במדבר, לבלֹע קרח ועדתו, היה פי הר אש, ואם כן היה גם הוא פתחו של גיהנם כתֹפת ובהיות הפה, אשר פתח הדג לבלוע את יונה, דומה לשני הפיות האלה, אמרו חז"ל.  (עירובין י"ט): "ג' פתחים יש לגיהנם: אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלם".

 

  ה 

גם טרטרס אשר באגדות היוניות יסודו כנראה האש אשר בתוך האדמה; כי אגדה יונית אחת אומרת, כי החֹמר הקדום הנקרא בפיהם "חאָס" נפרד בראשונה לטרטרס, ארץ, ים ושמים; ואגדה אחרת אומרת, כי נפרד לארבעה יסודות; אש, עפר, מים ורוח.  (ע' אביר, בתחלת "ספרי הגלגולים" בשירו": Chaos in quattuor distinguitur elementa""; נרכיב את האגדות ונמצא, כי טרטרס אש, ארץ עפר, ים מים ושמים רוח.  וחלֻקת הארץ וכל צבאה על ארבעת רבעיה אלה, נכונה גם לפי "חכמת הארץ" החדשה; ואמנם אינם יסודות, (כי כבר נכיר כשבעים יסודות), כי אם כדורים המקיפים זה את זה כגלדי בצלים, והם: כדור האש, כדור העפר, כדור המים וכדור הרוח.  כי בבטן האדמה כמו גרעין של אש, ומזה בא החֹם אשר במכרות ההולך וחק במדה, אשר מעמיקים לרדת כידוע.  הגרעין של אש, הוא בתוך קליפה של עפר ועל פני האדמה הים הגדול, אשר כסה מלפנים את כלה עד אשר נעשו בורות עמֻקים במקומות ידועים ובהם נקווי המים בתקופה שלישית של בריאת שמים וארץ והיבשה נראתה.  ובכל זאת נשארו עוד שלשת רבעי האדמה מכֻסים בים, גם המים העליונים (הנודפים) הם בכלל כדור המים ומלמעלה כדור הרוח.  הדעת, כי יש תהום איש וים שרפה בבטן האדמה נהנ יסוד גם לכל האגדות על אודות שרפת בני אדם אחר המות בעמי ארֹפה.  כי מלבד שקבלו את האגדות האלה מישראל עח ידי הנוצריות, מקורן גם באגדות טרטרס, באשר יסוד האגדות היוניות עתיקות מעם יון. כי כבר החלו להתרקם בתקופת היפתים, בעת שישבו עוד כל בני יפת יחד בהרי ארמן, וגם אחרי כן עמדו האגדות והספריות של הרומיים וצאצאיהם הרֹמנים ושל יתר עמי ארֹפה תחת השפת היונים.  בדבר הזה נפגשות איפוא אגדותינו ואגדותיהם במוצאן; ואך אחרי כן הן נפרדות בהשקפה על הגמול, כי אצלם נדונים החלשים ומתענגים הגבורים ואצלנו סובלים הרשעים ולעֻמתם הצדיקים נהנים ומאֻשרים.  את עצם החלוק הזה הננו מוצאים בימי הבינים, בכוננו את שירת דַנטה עם שירת עמנואל על הגיהנם, בעקבות עמנואל הולך גם בעל "ראשית חכמה" אלא שהאחרון הצליח לגבֹר הרבה בדמיונו החזק ובמגמתו הטובה אף על עמנואל ומכש"כ על דנטה.  ואך מחֹסר לב לועגים "משכילינו" לספר "ראשית חכמה", שתכהו שירה נשגבה עד מאד, בעוד אשר כל העמים, לא האילים לבד, מקדישים ומעריצים את דנטה עד לשמים.

וכאשר זכינו לגלות את דברי האמת הנמצאים באמונת גן עדן וגיהנֹם החמריים והראינו את המאמרים במקרא ובתלמוד, המדברים עליהם, הרחקנו את שירי טענות הרמב"ן ז"ל הסובר (מובא בפרוש הרמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"א), שבאמת יש גן עדן וגיהנם גשמיים לאחר המות, ואך עֹנג גן עדן "עֹנג העולם העליון בענין נוטה לגשמיות" ואש גיהנם "אש דקה מאד".  והביא ראיות מהמאמרים הנזכרים ומדומים להם.  ובבֹא כל דבר ממאמרי נביאינו ע"ה ורבותינו ז"ל דבר דבור על אפניו, אין עוד כל סתירה בדבריהם ודעתם כדעת השכל החפשי, שהגמול לאחר המות לנפשות ולא לגופים.  ואת הדעה הזאת הביע גם רבנו הרמב"ם ז"ל (שם ה"ב, ג', ד',) מפֹרש לאמר: "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת; הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים, שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע בו דבר מן הדברים, שמארעין לגופות בעולם הזה כגון: ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן.  כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.  הרי נתברר לך, שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתיה.  וזה שאמרו צדיקים יושבים, דרך חידה אמרו, כלומר: נפשות הצדיקים מצויים שם בלא עמל ולא יגיעה, וכן זה שאמרו: והיא העטרה שלהם... חיים אלו, לפי שאין עמהם מות, שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקרא צרור חיים, שנאמר (שמואל א' כ"ה, כ"ט): "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים", וזהו השכר, שאין שכר למעלה ממנו, והטובה, שאין אחריה טובה והיא שהתאוו "כל הנביאים."  "וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזֻמנת לצדיקים – סעודה, וקורין לה בכל מקום העולם הבא".

הדברים האלה, שכלם אור טהור, לא נעמו לחיך הרבא"ד ז"ל ולא האירו ללבו וימרמר בכל תֹקף כדרכו לאמר: "דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאורמ: אין תחיית המתים לגופות אלא לנפשות בלבד, וחיי ראשי!  לא היתה דעת חז"ל על זה; שהרי אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם, ק"ו מחטה.  וכן היו מצוין לבניהם: אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים; שמא אזכה, והצדיק אמר, שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגויתם.  וכן אמרו במומם עומדין ומתרפאין.  וכל אלה מוכיחים, כי בגויתם הן עומדים חיים; אבל אפשר, שהבורא ישים גויתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליה זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל".  "ואם זו היא הסעודה, אין כאן כוס של ברכה?  וטובה היתה לו השתיקה".

פה ראינו, כי היטב דבר הראב"ד ז"ל בענין גשמות הבורא (שם פ"ג ה"ז) וכי "האגדות משבשות את הדעתת".  ואך שם ידע גם הוא כבעל מחלֻקתו להשמר משבוש ולהודות, שהרחקת הגשמיות מהאלקים דעה אמתית, ורק המלץ המליץ טוב בעד המגשימים את הבורא ית', לבלתי תתם למינים וליוצאים מכלל ישראל.  אולם פה נלכד גם הוא ברשות "האגדות המשבשות את הדעת", וימהר להוציא משפט שהרחקת הגשמיות מהעולם הבא אמונה נשחתת מפני האגדות המדברות על מלבושים וסעודה לעולם הבא.

 

  ו 

ואם ירצה הראב"ד ז"ל להעמיד את פשטי האגודת המדברות על גשמות, מה יאמר על ענין "לחמי" הכתוב בקרבנות (המדבר כ"ח ב'), על ההבטחה, כי אחרי שינוס סמאל שרה של אדום לבצרה, אשר יחשבה לעיר מקלט, ישחטהו ד' שם ויאדים את בגדיו בדם (מכות י"ב.) או, כי ידרֹך ד' את העמים בפורה, למען קחת נקמתו מהם, עד אשר ילכלך את מלבושיו (ישעיה ס"ג א-ו); או על הספור, כי שלח ד' את סנחריב לשאול לו מספרים, לגלחו ולהתל בו (סנהדרין צו.).

ענינים אלה ודומים להם הם ראיות יותר חזקות מראיותיו של הראב"ד ז"ל לנשמות העה"ב.  כי השי"ת בעל גוף מלֻבש בגדים, אוכל ושותה ובעל תכונות אנוש כנקמה ושמחה בקלון אחרים, אם נשגה ללכת אחרי פשטי האגדות כעוללים, בהיותם כרוכים בחגורת אמותיהם.  הראב"ד ז"ל דבר מ"גוית המלאכים"; ורש"י ז"ל אשר יחשב גם הוא על החכמים, ששאבו את כל חכמתם ממעיני המקרא והתלמוד ולא בקרו את דעות חכמינו לאור אריסטֹטלס ותלמידיו, הוא לא השלה את נפשו על ידי אגדות נוטות לאמונת הגשמות במלאכים, הוא תקן את אגדת שר של אדום הנ"ל במאמרו: "ואע"פ שאין המלאכים בשר ודם, כתב בו הכתוב כעין הריגת האדם לשַׂבר את האֹזן מה שהיא יכולה לשמֹע".

אמנם "האגדות משבשות את הדעת"; אבל רק דעת מי שאינו יודע להבדיל בין הלכה ואגדה, בין חכמה ושירה, בין שפת מדע ושפת מליצה, בין אמונת החכמים ואמונת העם, אתדעת החשוב את כל מאמרי נביאינו ע"ה ורבותינו ז"ל על העבר ועל העתיד לחֻקי אמונה, שאין להרהר אחריהם.  לו היו כל בעלי הפלפול שלנו גם בעלי רגש ושירה חהבין גֹדל ערך שירת העם הטבעית, כי אז היתה תורתנו, הטהורה מצד עצמה, נקיה גם אצל המחזיקים בה משמץ אמונת הבל; כי אז לא בלו רבים מחכמינו במאות האחרונות את ימיהם בפלפולים חריפים וריקים באגדה על דרך הלכה; כי אז לא פנו עֹרף רבים מ"משכילינו" אל הספרות התלמודית מפני האגדות הזרות אשר בה.

לו חכמנו השכלנו זאת, אז ידענו כלנו להוקיר את אור חכמת ישראל בפני עצמו ואת חֹם שירת ישראל בפני עצמו, והם גם הם השפיעו מטובם עלינו.  חכמת ישראל היתה מענקת את מוחותינו דעות נשגבות, בהירות וצרופות ושירת ישראל היתה משפעת על לבותינו רגשים רכים ודקים, חמים ותמים; כי תערובת אגדה במדע כלאים.  היא הביאה הרבה בלבול דעות באמונתנו והיא הניעה גם את הראב"ד ז"ל לצאת למלחמה נגד הרמב"ם ז"ל בדברים ברורים כשמש.

ונושאי כלי הרמב"ם ז"ל הודו בשתיקה לראב"ד וינסו למשֹך אליהם גם את אדונם, בהבדילם בין "עולם הבא" ובין "עתיד לבא" ו"תחית המתים"; ש"עולם הבא" הוא מיד לאחר המות לנשמות ולא לגופים ו"תחית המתים" או "עתיד לבא" באחרית הימים והוא לנשמות ולגופים.  והנה להוכיח, כי אין כן דעת רבנו הרמב"ם ז"ל, די להראות, כי לא זכר מהעולם הלשישי הזה דבר, וכן להזכיר את מאמרו המובא למעלה, את אשר העיר על תחית המתים: "ודע, כי האדם ימות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהרכב ממנו"; אבל גם זה אך למותר; כי הוא באר דברו: "והטובה שאין אחריה טובה".

אבל גם אצל חז"ל הראשונים "תחית המתים" "עולם הבא" ו"עתיד לבא" שלשה שמות לענין אחד, על מה ששנינו במשנתנו (סנהדרין צ.) "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר: אין תחית המתים מן התורה" אמרו בתלמוד: "וכל כך למה?  תנא: הוא כפר בתחית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחית המתים"; ור' ישמעאל תמה "וכי ג' עולמים יש?", מאמרים כאלה נמצא לרֹב וכבר הרגישו בהם המפרשים, במקצתם נכנסו במשעולים צרים, אשר לא נוכל ללכת אחריהם ומקצתם השאירו בצ"ע, ולכן על האומר, שיש חיי הגוף לאחר המות, בתור מצב קים לפי אמונת חכמי התלמוד והרמב"ם ז"ל, אינו אלא טועה.

ואך לפי דעת הרמב"ם ז"ל, אשר רמז עליה בפרושו ב"חלק" ואשר הביע אותה גלוי ב"אגרת תחית המתים" תהיה באחרית הימים תחית המתים כללית לצדיקים לגופים ונשמות יחדו רק לשעה ומיד "ישב העפר על הארץ כשהיה", והנשמות תשֹבנה אל העולם הרוחני כקדם, הדבר הזה הנהו לפי דעת הרמב"ם פלא, אשר יראה הקב"ה את עמו ואת כל העמים, למען דעת, כי יש עוד עולם והקמים לתחיה יראו את העולם המתֻקן במלכות שדי, אשר ין בו לא אולת ולא חמס, לא איד ולא שמחה לאיד, כי אם אורה ותורה, צדק ומשפט, ואז יכונו המתים החיים את המצב של תלאה וצרה, אשר חיו בו מלפנים בזמניהם, עם המצב של זיו ועֹנג הנגלה לפניהם עתה בהקיצם לשעה מקברותיהם, והם יספרו לבני הדור החי, כי האדמה הזאת, אשר הם יושבים עליה, היתה מלפנים מלאה יגון ואנחה באולת האדם ורשעתו, וכאשר השתלמו בני האדם בחכמה ומוסר, נהפך להם עמק הבכא להר הקֹדש ולגן עדן.

הדבר הזה כתוב לפי דעת הרמב"ם בתנ"ך רק פעם אחת בסוף דניאל "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין".  ואמנם אין דעתו נוחה מהאמונה, כי הקמים לתחיה יתמידו בחיים הגופניים ולא ישובו עוד אל עולם הנשמות, ששכרם יצא בהפסדם!  כי אף באחרית הימים לא יהיו עוד החיים של העולם הזה, שהנשמה תלויה בגוף, טובים כחיי העולם הבא, עולם שכלו טוב, ולכן גם אז בעולם התקון יהיה עולם כמנהגו נוהג, שהעולם הזה מקום חפץ ומעשה ומבוא לעולם שכלו ארֹך, הילודים למות והמתים לחות, לאמר להמשיך את חייהם בעולם הנשמות אחרי נפל הגופות, אשר שמשו להם לפנים לדירות.

 

  ז 

אף אם כן הוא באמת הפרוש בפסוק האחרון בדניאל, שעתידה להיות תחית המתים עוברת לגופים "בקץ הימין", אין הדבר תופש מקום גדול בהשקפתנו הכללית.  ולא את התחיה הזאת שם הרמב"ם ז"ל ליסוד בי"ג עקריו.  נכבד לנו לדעת, כי המצב של חמס ושבר, אשר הננו רואים על הארץ, יבֻטל בזמן מן הזמנים – ומצב של יֹשר ואֹשר יקח את מקומו; כמו כן נכבד לנו לדעת, כי האדם לא ימות, בעזבו את מעונו הצר, אשר קצרי ראות מדמים, כי זה כל האדם.  שני הדברים האלה הנם השנים האחרונים בשלשה עשר העקרים של הרמב"ם ז"ל: ביאת הגואל ותחית המתים.  על הכופרים בתחית המתים אמרו (ר"ה יז.) "יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות"; בנוסח הקדמונים מונה שם גם את הכופרים בביאת הגואל וכנראה חסר בגמרא שלפנינו על ידי הקֹרת; כי זאת היא פגיעה בכבוד אלה האומרים, שהגואל כבר בא.

ואמנם מופת פרטי, אשר יקומו המתים פעם אחת להתראות עם החיים, למען שוב מיד למנוחתם, אין זה עקר בהשקפה הכללית.  ולכן דבר הרמב"ם על זה בפרושו למשניות רק ברמז, ואחרי אשר נשאל על זה בסוף ימיו, באר את הדבר ב"אגרת תחית המתים".  הוא הולך בזה לשטתו, שכותב בה' מלכים (פי"ב ה"ב)" כל אלו הדברים וכיוצא בהם, לא ידע אדם איך יהיו, עד שיהיו שדברים סתומים הם אצל הנביאים; גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלֹקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הוית דברים אלו ולא דקדוקיהם עקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהם ולא ישימם עקר, שאין רוחם של מחשבי הקצים, אלר יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שבארנו".

גם אנחנו נאמר, כי התחיה הגופנית הזאת, שדבר עליה הרמב"ם באגרתו, (הדומה לתחית המתים של יחזקאל הנביא לדעת האומרים, שלא היתה בחזיון כי אם באמת) איננה מכרעת כלל בפסוק האחרון של סניאל " ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין", כי קרוב הדבר, שהדברים לא נאמרו לדניאל כי אם לכלל האֻמה, אשר על קורותיה הוא מדבר שם.  התחיה הזאת הנה אחת עם התחיה, אשר ראה יחזקאל בחזונות הידוע (פ' ל"ז) ושם הדבר מפֹרש, שהוא קורא תחיה לרוח החדשה, אשר תבֹא באחרית הימים על העצמות היבשות של בית ישראל, אשר כבר נואשו מגאֻלה, וכבר הוכחנו, כי תחית המתים הנהו ציור גם לגאֻלה העתידה וגם להשארת הנפש אחרי המות.  ציורי דניאל קרובים לציורי יחזקאל הקודם לו בדור אחד, וקרוב הדבר, שהיה רבו, כי שניהם חיו בבבל, גם מראה ארבע החיות נמצא ביחזקאל ובדניאל.  גם הציור של העושים טיסה מעולם הנשמות אל עותמנו לידע ולהודיע, עד כמה קבל פנים חדשות לטובה, אשר נתן לפנינו הרמב"ם ז"ל, איננו כי אם שירה, אף אם שירה נשגבה מאד ומַקבלת אל הרוח הרוממה של החכם הקֹרדֹבי.

על כל פנים בחלה נפש הרמב"ם ז"ל, אשר כל ימיו היה רֻבו בשמים, שקוע במחקרים ונהנה מזיו השכינה, ומעוטו בארץ ועוסק בצרכי הגוף וחסרונותיו, להאמין, כי זאת היא תכלית האדם לשוב מהעולם שכלו טוב אל האדמה לעסֹק במאכל ומשתה וכדומה.  זה הוא הרעיון הראשי, החורז את כל חקירותיו בענין הזה, ולכן הוא אומר על חיי הנשמה המשֻחררת מהגוף: "השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה, שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים".  ופלא גדול הוא, כי נסו נושאי כליו להעמיס עליו את אמונת תחית המתים הגופנית בתור "תכלית אחרונה של האדם", אחרי שהוא אומר בפרוש "הטובה, שאין אחריה טובה", אף הם לא ראו את אגרתו על תחית המתים.

אמנם דעת האדם בנוגע לגשמיות ורוחניות איננה יכולה להזון רק מכח ההגיון, לפרש דברי חכמים אחרים על פי דעת אומריהם.  איש, אשר לא הזדככה נפשו למאֹס בהבלי הגופים ולהיות ראשו מגיעה השמימה ולהכיר את ערך הרוחניות המָפשטת מהגוף וכחותיו, יכול להבין את דברי תורת משה בפרשת משפטים בענין תם ומועד, ואת דברי רב בחולין בענין ספק דרוסה ואת דברי הרמב"ם בה' ערכין וחרמין על בֻרים; ואך לא את דבור יעקב אבינו ע"ה "אני נאסף אל עמי", ודבור רב: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה..." ודברי הרמב"ם: "הטובה שאין אחריה טובה".

גם אלה המתלוננים והעתידים להתלונן על המאמר הזה, בנסותנו לצרף את אמונת תחית המתים בכור הדעת ולהמציא את מחשבות חכמי האמת בענין הזה לקוראים, לא עלינו תלונתם כי אם על עצמם, שאין בהם יכֹלת להשתחרר בדמיון מהגוף והנאותיו אף לעתיד.  דבקות האדם בגשמיות ורפיון כחו להחלץ ממנה יוכל לשמש לקנה מדה לטהרת הנפש ופשיטותה מהחֹמר.  ההמון הגס איננו יכול להשכיל שום עצם, שאין בו חמריות; במצב הזה עומדים כמעט כל הגוים, ולבשתנו גם הרֹב בבית יעקב, המצירים להם גם את הבורא ית' בתור גוף בעל תמונה.  טובים מהם אלה המאמינים בקב"ה לבדו, שהנהו נעלה על כל מין גופניות ומכל מקום הם מדברים על גויות מלאכים.  ואף אלה המאמינים, שיש שכלים נבדלים במציאות, קשה להם להכניס אל לבם את הדעת, כי גם האדם המָרכב בחייו מגו ונשמה, יוכל להיות גם הוא אחרי מותו חיים רוחניים לבד, ולכן הם מבקשים כל מיני תענוגים גשמיים בעולם הזה ליחסם לצדיקים בעולם הבא.  ואף אלה, אשר כבר גברה דעתם להאמין במציאות חיים רוחניים מָפשטים מהחֹמר, יש מהם שאין יכולים להשתחרר לצמיתות מהחמריות ומתפשרים להאמין בעולם הבא בלא גוף ובתחית המתים עם גוף, בראשונה חיי הנשמה לבד ובאחרית הימים חיי גוף הנשמה יחדו.

 

  ח 

ובעלי הדעה הצרופה, לא די שאין מאחלים לעצמם לקום אחרי מותם במנעליהם ולשבת אל השלחן לאכֹל חתיכת לויתן, אלא גם בעולם הזה הם מכירים כי הגוף וכל כליו אינם כי אם מכשירים לחיים – והחיים בעצמם אינם לכתחלה כי אם ברוח.  אף התענוגים והמכאובים, אשר אנחנו קוראים להם גשמיים, רק הסבות הגורמות להם יסודתם בחֹמר, אבל הם בעצמם רוחנים, כי לעצים ואבנים ולגופים מתים אין שום רגש, לא עֹנג ולא צער.  העץ יונק את מזונו מהאדמה, אשר הוא נטוע בה, ונופל בגרזן החוטבת בו בלא אנחה.  שני המקרים האלה, הנקראים אצל בני האדם אכילה ומיתה, שונים בזה תכלית שנוי, כי את אכילתם מלוה רגש של תאבון ואת מיתתם רגש של צער, נמצא, שרק הסבות הן גשמיות, אבל הרגשים בעצמם רוחניים.  הדבר הזה נוהג בכל מחזות החיים.  ואם נמצה את עֹמק הדין, אין הבטוי "חיי הגוף" (מנגד לחיי הרוח) כי אם סתירה פנימית.  הגוף איננו חי ולכן אי אפשר לו למות ולא לשוב ולחיות אחרי מותו.  והנשמה חיה תמיד ואין בה מיתהה, כל המוות איננו, אפוא, כי אם פרוד הנשמה החיה מהגוף, אשר ישאר מעתה בלא חיים, ובאשר מכירים בו שנוי, כי עד הנה היתה בו חיות ומעתהסרה ויסוד החיות איננו דבר נראה לעין, אומרים, כי הגוף מת.

התקוה לקום באחרית הימים לאכֹל ולשתות ולהתענג, הנהו שארית הדבקות בחֹמר.  רבים מההולכים אחרי עיניהם ומדמים בזה להחשב למתקדמים, מכחשים בעקר מציאות הנפש, ואומרים, שכל המחזות הרוחניים באים רק מכחות הגוף ורבים מהחרדים ומאמינים בתורה ובעולם הבא גונזים להם בדמיונם חמריות לעולם הבא, עד כמה ששתי הכתות האלה מדמות להיות רחוקות אשה מרעותה כמרוחק מזרח ממערב, באמת אלה ואלה חמרונים, שאין רואים כי אם בעיני בשר ואין מכירים בראית השכל, כי הנפש שונה מהגוף, אף אם היא גרה בו בימי חלדה, הדבר יראה לפלא, כי איזה תמים המאמין בכל לב ונפש, כי יקום בתחית המתים וירחץ בנהרי אפרסמון, הנהו חבר לביכנר החמרוני, כי שניהם יצאו מנקֻדה אחת, מטמטום הלב וחֹסר הבנה לדעת את רוח האדם לאמתה; ועליהם קורא החכם: "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה" (קהלת ג' כ"א).

הפשרה ההמונית, להאמין בעולם הבא, איננה עולה יפה גם בסר הזמנים. יותר מתקבל על הלב דעת "מלכיאל" (אחד מחכמי צפת במאה הרביעית, אשר כתב ספר בשם הזה), שבזמן הראשון אחרי המות עוד הנשמה דבקה בגוף הדק המתקים אחרי מות הגוף העב ובזמן הזה היא מתיסרת ביסורי גיהנֹם של אש ממש וכדומה, אם איננה טהורה, ומתענגת בגן עדן ממש, אם היא כדאית לכך, או תועה בעולם התהו, אם דינה כן, עד אשר ימות גם הגוף הדק והנשמה תשוב לעולם העליון.

הציור הזה, עד כמה שיש בו דמיון והזיה, הנהו עכ"פ קרוב לשכלנו בזה, כי הקליפות מתפצלות מהגרעין בהדרגה, בראשונה החיצונה ובסוףפ גם הפנימית.  לעֻמת זאת פותחת האמונה הכללית תקוה הפוכה, כי בראשונה תחיינה הנשמות אלפי שנים בעולם שכלו טובה ואורה בלי שום חמרית ולבסוף תשֹבנה לגויותיהן לחיות חיים מענגים ומערבים.

 

יש מביאים ראיה לתחית מתים גופנית מפשט הכתובים: "אני אמית ואחיה"  "ד' ממית ומחיה" וברכת "מחיה המתים", אשר תקנו אכה"ג, ואולם הם מביאים ראיה רק מפרושם, שהם מפרשים כן את הכתובים האלה.  אבל באמת משתמשים בבנין הכבד של הפעל "חיה" להמשכת החיים, שלא פסקו, כמו "ותחיינה את הילדים" "ויואב יחיה את שאר העיר", "לא תחיה כל נשמה" ועוד מקומות רבים כאלה.  בתחית המתים של יחזקאל, שהוא מציר בדרך משל את עם ישראל כמת וקם מקברו, איננו מוצאים את הבנין הכבד של הפעל "חיה", כי אם הבנין הקל "התִחיינה העצמות?" "וחייתם", ובגמרא הבנין הנוסף "מתים שהחיה יחזקאל", וכבר אמרנו, כי תחית המתים בספרות חז"ל שם לשני הדברים השונים, להשארת הנפש אחר המות ללחיות חיים רוחניים ולגאֻלת ישראל אחרי היאוש, וכל מקום, שנזכרה בו תחית המתים, ילמד מענינו, כן הדבר גם בעולם הבא, ולפעמים אם רוצים להזכיר את עולם הנשמות ועולם התקון יחדו, קוראים לראשון "עולם הבא" ולשני "עולם חדש" (מכלתא בשלח פ"ד כ"ה).

לפי שטתנו, שתחית המתים היא חיי הנפשות, אחרי הפרדן מהגוף, נבין את הראיות, אשר היאו חז"ל (סמהדרין צ: ) שתחית המתים מן התורה.  כאשר שאלו הצדוקים את רבן גמליאל "מנין שהקב\,ה מחיה מתים"?  אמר להם דברים ולא קבלו ממנו, עד שאמר להם מקרא זה "אשר נשבע ד' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר, אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה".  ואם נאמר, שתחית המתים באחרית הימים לנפשות ולגופים יחדו, אפשר לפרש "להם" על האבות, אשר יקומו מקברותיהם וישבו בארץ, לכל היותר בדרת אסמכתא, כי לפי הפשט בנתינת ארץ ישראל לבנים הכתוב מדבר, ואיך זה קבלו הצדוקים העקשנים המתאמצים לדחות את הראיות על תחית המתים ראיה כזאת, שגם בעינינו אינה אלא אסמכתא?  אבל לפי דברינו, שתחית המתים היא השארת הנפשות, יוצא הכתוב לפי הכונה, אשר מכניס בו רבן גמליאל, ישר וחלק.  כי איש המבטיח לחברו לתת לו דבר מה והוא נותנו לבנו, בעוד אביו חי וברשותו, באין לאביו עוד צֹרך בדבר ההוא, האיש ההוא מלא את הבטחתו, שאין הנותן צריך לתת את הדבר לידו כי אם לזה אשר יצוה.  אבל אם לא יתנהו עד אשר ימות חברו ואיננו, הנה כבר בטל את הבטחתו ואי אפשר לו עוד לקימה.

 

וזה הוא שאמר הכתוב "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען", לאמר: לתת להם על חשבונם ועיניהם רואות מהעולם, שהם נמצאים בו.

 

  ט 

אם פאשו חז"ל, שבכל מקום שנמצאת בתורתנו הבטחה לאבות, לתת להם את ארץ כנען, הכונה כי תנתן לבניהם אחרי דורות ועיניהםתחזינה ותחדינה מעולם הנשמות, שהם שרויים בו, לא הביעו בזה, אלא עֹמק פשוטו של מקרא, ולרֹב הכניעו בראיה זאת אף את הצדוקים אשר התימרו לפשטנים נמרצים.  דומה לזה היא ראית ר' יוחנן (סנהדרין צ: ) "מנין לתחית המתים מן התורה, שנאמר ונתתם ממנו תרומת ד' לאהרן הכהן"; שכיון שאהרן חי לנצח, המתנות הנתנות לכל הכהנים הרי הן כמו נתונות לו.  וכן אמר מרע"ה (פ' ואתחנן): "ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים"; ופרוש "בפניו" בפני אבותיו, כדעה שניה ברש"י.

תחית המתים בהוראה זאת, שהיא המשכת החיים אחרי המות המדֻמה, נזכרת באמת בתורה פעמים רבות, למשל "ואך את דמכם לנפשותיכם אדר"ש, שהוא איום על המאבד עצמו לדעת, לא היה לו שום פרוש, אם לא היה לו ענין תחית המתים ועולם הבא ליסוד; כי לו יכול איש להמית את עצמו באמת, איך אפשר לדרֹש את דמו מידו.  כל אסיפה אל האבות ושכיבה עם האבות, שאיננה הקבורה כי אם הגויעה, כמו שהוכיח רש"י בתלת ויחי, הנה מיֻסדת על האמונה בתחית הנראים כמתים.  בשביל שהגוף, אשר רק בו נכרה עד הנה כל חיות הנשמה, מֻטל אחר צאתה ממנו כאבן דומם, וכבר אמרו חכמים, שאין פרשה בתורה, שאין בה תחית המתים, אלא שצריכים לדרֹש אותה.  גם הברכה השניה, אשר קבעו אכה"ג בתפלה, מדברת על תחיה זאת לכל יחיד ויחיד אחרי מותו ולא על תחית האֻמה הכללית באחרית הימים, כי על הענינים האלה קבעו את רֹב הברכות האמצעיות מן "תקע בשופר" עד "מצמיח קרן ישועה".  רק תחית המתים שבסוף "הכל יודוך" היא תחית האֻמה שביחזקאל, וספרי נביאים וכתובים מלאים מהדעה של תחית המתים כידוע.

כאשר זכינו להוכיח את קֹשט הדעה של תחית המתים מפי הספברה ומתורה שבכתב ושבעל פה, ננסה נא להתבונן גם בהקף תחית המתים למי מהחיים על אדמות יש חלק בה.  והנה בראשית תאמרנו הגענו לדעה של תחית המתים בשתי דרכים:

א) בראותנו, שאין דבר אבד מהעולם ושהנפש הנה עצם שונה מהגוף, ידענו, שהמות איננו כי אם פרידת הנפש מהגוף.

ב) בראותנו, שכל העולם מיֻסד על חֻקים מחֻכמים וכל דבר מכֻון לתכניתו ולתכליתו ורק חיי האדם מלאים תהפוכות, שיש צדיקים, שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ולהפך ידענו, שכל החשבונות המסֻכסכים פה יישרו ויתפשטו שם, המופת הראשון לקוח מחכמת הטבע והשני מדעת אלהים.

והנה מצד ההשקפה בטבע אין מקום להבדיל בין צדיקים לרשעים, שגם נפש הרשע עצם קים מטבעה ורק בדרך נס הננו יכולים לציר לנו את אבדן הנפש עם הגוף.  ואולם מצד הגמול יש מקום לאמר, שרק צדיקים יש להם חלק לעולם הבא ולא הרשעים, וזאת היא דעת הרמב"ם ז"ל הכותב (ה' תשובה פ"ח ה"ה) "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה, שתכרת הנפש ולא תזכר לאותן החיים", כן מורה גם פשטות דברי חז"ל בכל מקום שמדברים על מי שיש לו ועל מי שאין לו חלק לעולם הבא.

אבל הרמב"ן ז"ל (שער הגמול, מובא גם בפרוש הרמב"ם שם תחלת פ"ח) הרבה להקשות על הדעה הזאת, וכה דבריו, "אין לומר, שאין לה עֹנש, אלא שתאבד ותכרת, דבר זה אינו לא כפי התורה ולא כדברי רבותינו ז"ל; שהרי לדברים אלו אין עֹנש האדם אלא כדת והתורה איננה מחיבת כרת לכל אדם ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העֹנש.  ועוד לדעת זו עשית העובר על כרת אחד והאפיקורוס הכופר בעקר ושופך דמים כל ימיו, שווים בדיניהם; שהרי שניהם אבודים ואין להם צער ויסורין אחר מיתה וזה דעת הכופרים, וכן נאמר ביצר הרע "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה".

ואע"פ שאפשר לדחות את הקֻשיה הראשונה של הרמב"ן בחטאים קלים, שאין בהם כדי עֹנש כרת, שהם ממעטים את הטובה המוכנת לעושיהם בעולם הבא, שהלא עוד יש להם חלק לעולם הבא ועוד יש ממה לנכות, הקֻשיה השניה מאלה שחטאו יותר מכדי כרת אחד, היא באמת חזקה מאד; שבהנחת הרמב"ם, שנפשות הצדיקים חיות לעולם ונפשות הרשעים נכרתות, שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", במקומה עומדת, ובאמת לא נדע מה הכריחו לרמב"ם ז"ל לחשֹב כן?  אם בשביל שנגלתה לו האמת, שכל הענשים של שרפה באש גיהנם וכדומה לא נאמרו אלא למשל ושירה, מה בכך?  הלא יכול לאמור לפי שטתו, כי כשם "שאין שום דרך בעולם הזה להשיג את טובת העולם הבא לצדיקים, כן אין שום דרך בעוה"ז להשיג את רעת העולם הבא לרשעים."

ואולם כבר נחלקובזה גם חכמים ראשונים: סתם משנה (סנהדרין ק"ז: ) אומרת "אין עומדים בדין"; כנראה מהגמרא שם סתם משנה זאת כרבי יהודה בן בתירא.  ורבי נחמיה אומר כזאת גם על אנשי סדום, ור' עקיבא על דור המדבר, כנראה גרם הכרע הכתובים לתנאים האלה כן.  אבל ר' אליעזר וחכמים אחרים חלקו עליהם ואמרו "אינם עומדים בעדת צדיקים, אבל עומדים בעדת רשעים"; ואם כן הרמב"ם כר' עקיבא ותלמידיו והרמב"ן כר' אליעזר וחכמים אחרים.

מבלי אשר נוכל להכריע בין גדולי התנאים, נאמר, כי לפי השכל הפשוט מתקבלת יותר על הלב תחית המתים הכללית לצדיקים ולרשעים כטענות הרמב"ן ז"ל בנוגע לגמול הרשעים; ומש"כ, שקשה מאד להבין את ענין השארת הנפש מצד אחד לצדיקים ולא לרשעים בשום לב אל טבע הנפשות; כי כליון הנפשות בתור עצמים פשוטים הוא בטול טבע קים.

 

  י 

לפי שני המופתים על השארת הנפש מקיום העצמים ומהצדק הכללי, נקל לנו לאמר, שהכל החיים אחר המות; ואך אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם ועֹנש כרת איננו אבדן הנפש, כי אם מיתה בלא זמן לדעת חז"ל בכל מקום.  וע"פ זה יעלה בלי שום דֹחק פשט הכתוב "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", שאם היא נכרתה אף מהעולם הבא, איך אפשר לאמר: "עונה בה"?  ובמה דבק העון, אם איננה עוד?  אלא שכרת הנאמר פה הוא בעולם הזה ובעֹנש היתה לא נקתה עוד הנפש מהכתם הנורא של חרוף וגדוף, כי אם עוד ישאר עונה בה גם בעולם הבא.  ובראיה זאת נצח ר' אלעזר בר' יוסי את הצדוקים שהיו אומרים "אין תחית המתים מן התורה (סנהדרין צ: ) לפי שטת הרמב"ן ז"ל, אם הננו מדברים על מיתת רשעים בעולם הבא, הננו עושים זאת רק בדרך השאלה, בשביל שחייהם שם אינם חיים, ואם אנו מדברים על חלק לעולם הבא לצדיקים, כונתנו: חלק טוב, לפי זה ע_נש הרשעים לעולם הבר כשכר הצדיקים חיובי ולא רק שלילי, שהוא מניעת הטובה כדעת הרמב"ם ז"ל.

בסוף נהין עוד לחקֹר מעט במהות העולם הבא לצדיקים ולרשעים.  בהשקפה מדמים, כי אם למדנו, שהנשמות חיות אחר מות הגוף, כבר הגענו עד גבו יכלתנו; כי לדעת גם שמץ דבר מתֹכן השכר והעֹנש לעולם הבא אין ספוק ביד האדם הסגור בחֹמר, שכל מה שהוא רואה ומשיג אינו אלא או חֹמר לבד או רוחניות דבקה בחֹמר, אבל לא רוחניות טהורה נבדלת מחמריות, ומכל שכן שהגדול בחוקרי ישראל מאחרי חתום התלמוד הביע את דעתו (רמב"ם, ה' תשובה פ"ח ה"ה), כי "הטובה הגדולה, שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה; שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוים".

ואולם כבר הורנו הרמב"ם ז"ל בעצמו באגרתו לחכמי מרסיליה, כי "העינים לפנים ולא לאחור", ואסור לאיש משכיל להסתפק בראית אחורים ולאמר: כבר שפטו כן גדולי החכמים ומי יבוא אחריהם להוסיף על דבריהם.  וכמו שראינו בענין תחית המתים לרשעים, ששקול הדעת נותן, שהדין עם הרמב"ן ז"ל כנגד הרמב"ם ז"ל, שהיה גדול ונשגב בעיניו מאד, ובכל זאת בא אחריו ויחקרהו ויעמק בדבר יותר, כן נמצא בענין מהות השכר והעֹנש, שרבינו יונה ז"ל, אשר כבד את הרמב"ם מאד מאד וכל ימיו התחרט על פגעו בכבודו בימי נעוריו תחת השפעת רבו הרשב"א, פתח לנו פתח בפרושו לאבות (פ"ה מ"כ) להבין גם את דבר גן עדן וגיהנֹם הרוחניים ולא רק את הציורים הגשמיים, שאינם כי אם משל על עֹנג הטובים וצער הרשעים בעולם הבא.

ובטרם נזכיר את דעת ר' יונה, נשקֹל בנסיון ובמראה עינינו את היסוד, אשר עליו בנה הרמב"ם את דעתו, שאי אפשר להשיג טובת העולם הבא, משפטו זה נמשך מהנחתו, "שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוים".  ומהכלל הזה נשמע, כי כמו כן אין אנחנו יודעים בעולם הזה אלא רעת הגוף וממנה אנו בורחים, על זה נשאל: האם באמת אין לנו בעולמנו אלא תענוגים גשמיים ומכאובים גשמיים?  כבר הראינו במאמר הזה, שאף באלה רק הסבה גשמית והרגש בעצמו תמיד רוחני.  אבל באמת יש המון רגשים חיובים ושלילים, שגם סבותיהם רוחניות: להתכבד על פני אחרים ולקרֹא ספורים יפים; רֹב בני אדם מתאוים תמיד, הנאורים שבהם אוהבים לעסֹק בדברי חכמה וכמעט כל בני אדם שמחים בהתרת ספקות אף בסתם שיחה.  מה היא תכלית כל התאוות האלה?  האינן כֻלן רוחניות?  התשוקה למלא תמיד את הנפש ציורים היא משֻתפת לכל בני אדם, אלא שכל אחד מושך אליו את הציורים הקרובים ללבו לפי מדרגתו.  החפץ הזה מתגלה אצל חכמים בתור אהבת חכמה ואצל אחרים בתור סקרנות פשוטה, אשר עליה בנויה כל העתונות.  ואין בה נטיה לדברי חכמה ונטיה לשיחה בטלה אלא חלוק מדרגות לבד.  ע כל פנים אין בתאוה הזאת והעֹנג הבא בעקבותיה שום רמז לגשמיות, וההפך מסקרנות הוא השעמום הבא מחֹסר ענין, שהוא צער גדול מאד, אף אם לא יחסר לצרכי הגופ מאומה.  ההפך מכבוד הוא בושה; גם היגון הבא ממיתה כֻלו רוחני.  הננו רואים אפוא, שיש טובות נפשיות, שמתאוים להן, ורעות נפשיות, שבורחים מהן.

ויש טובות ורעות נפשיות עוד גדולות מאלה: העֹנג הנעלה הכרוך בעקב מעשה טוב והצער הנורא הכרוך בעקב מעשה רע.  נציר לנו איש, אשר ישב לפני עשרים שנה בגן נחמד, אשר בו פרחים ובשמים ורוח צחה, בתוך חברה אהובה וכלי זמר הכו לפניו בטוב טעם והוא אכל מעדנים ושתה לרויה ועוד תענוגות כאלה.  אם נשאלהו, אם עודנו נהנה עתה מהשעה ההיא של קֹרת רוח לפני עשרים שנה, הלא בוז יבוז לשאלתנו וימהר לענותנו, כי שוה בעיניו השעה ההיא, אשר אולי היתה הצלחה בימי חייו, אל השעה האחרת לפני שלשים שנה, אשר היתה המרה בחיי הבלו; כי אז שכר בבית הסֹהר רעב ועיף בחשך וקֹר וידיו אסורות ורגליו בנחשתים.  כי גם עֹנג השעה הטובה וגם דאבון השעה הרעה כבר עברו וכיום אחת היא לו.

לא כן, אם נוסיף לאמר אליו: התזכֹר, כי אז יצאת מהגן ותמצא איש רעב ואֻמלל ותאכילהו ותשקהו ותדבר אליו נחומים – ואז, בטרם הלכת לבית הסֹהר, גגנבת מאיש עני את המעט אשר לו ותשאירהו בעירום וחֹסר כל, אז ימלא לבו שמחה בלולה בעצב וחדוה מהולה בחדודים וצבעים שונים יחלפו על פניו, בעלות עתה שני המקרים הנכבדים בעיניו גם עתה אחרי עשרות שנים, אם לטובה או לרעה.  כי מעישם כאלה הנופלים תחת ממשלת המוסר בחיוב או בשלילה נחרתים בלב עושיהם, אלה באותיות של זהב לחיי עולם ואלה בדם, לחרפות ולדראון עולם.  הרגשות האלה הם מעין העולם הבא.

 

  יא 

הרגושת האלה התלוים במעשה הטוב והרע ידועים בישראל בשמות "שמחה של מצוה" ו"חרטה" או "מוסר כליות" ומצֻוים אצל כל אדם, כמובן במדרגות שונות.  כי איש אשר החזיק את נשמתו בטהרתה, כביום אשר נתנה בו, יש לו חוש מוסרי דק מן הדק; ואיש, אשר כבר הטהו יצרו הרע הרבה פעמים מהמסלה הישרה, כבר טֻמטם לבו וחטאיו אין עושים עליו עוד רֹשם גדול.  ו"כיון שעבר אדם אברה ושנה, היא נעשה לו כהיתר".  ומכל מקום אין זה כי אם מעוט הרגשה מוסרית; ואם הננו מדברים לפעמים על חֹסר הרגשה מוסרית, הננו עושים זאת רק בדרך הפלגה ומליצה.  החלוק הוא רק זה, כי "לצדיקים נדמה כהר גבוה לרשעים כחוט השערה" (סוכה נ"ב.).

לפי זה יש לנו בחיינו מלבד הטובות והרעות הגשמיות גם טובות ורעות רוחניות, יש שמקורן בשכל ויש שמקורן במוסר.  ולכאורה יש מעתה לתמֹה על הרמב"ם ז"ל האומר, "שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוים", הלא באמת ראינו לא לבד מציאות טובת הנפש בעולם הזה, אלא גם חשיבותה, שהיא גדולה הרבה מטובת הגוף; כי טובת הגוף מרגישים רק בזמנה וטובת הנפש גם אחרי שנים רבות.  ומלבב הדבר מאד, כי אף במקום שיסוד שני הרגשים אחד ושני הזכרונות, אחד של טובה גשמית ואחד של טובה רוחנית שווים בגדלם, הטובה הגשמית בטלה בעבֹר זמנה והטובה הרונית נמשכת לעולם, למשל: אם אכל איש סעודה טובה וקרא גם לאוחר רעב לסעֹד אתו והוא נתן לאורח לא פחות ולא יותר, מאשר אכל הוא בעצמו, אכילתו היא לו טובה גשמית ואכילת האורח היא לו טובה רוחנית.  ואף על פי שיסוד שתי הטובות ושעורן אחד, אין אכילתו חשובה ביום השני בעיניו מאומה ואכילת האורח משארת בלבו זכרון של עדינות נעימה אף אחרי כמה שנים, אם יזכֹר את המעשה.

ומכל מקום אי אפשר לאמר, כי אביר החכמה, הרמב"ם ז"ל, לא שם לבו לטובות השכליות והמוסריות הרבות מאד בחיינו בכמות וכל שכן באיכות ובעֹמק.  הרמב"ם לא חפץ בזה לכחש במציאות טובות רוחניות בעולם הזה, שהוא בעצמו מלא מהן כל ימיו, כאשר נדע מספריו ותלודותיו.  הוא כִון רק להעיר אותנו, כי קשה מאד להשיג בעולם הזה טובה רוחנית טהורה מכל גשמיות, באשר אין לנו בחיינו, אלא רוחניות מהולה בגשמיות.  והלא גם במשל הכנסת אורחים, אשר הבאנו, מקור הטובה הרוחנית של בעל הבית בטובה הגשמית של האורח.  ומכיון שלדעת הרמב"ם אין בעולם הבא גוף וקויה אלא רוחניות טהורה, קשה לאדם חי בגוף לעשות לו איזה ציור מחיי הנפש אחרי הפָרדה מהגוף, באשר אין אז לחייה שום יסוד גופני.

גם עבודת השכל בנויה על דברים גשמיים; חציורים שכליים הננו קוראים שיגים נאצלים, שכלים נבדלים או נפרדים, כי רק במדיון הננו מפרידים אותם מהגופים והנסיון מביא לנו רק ציורים גופנים דרך החושים הגשמיים.  ואע"פ שהשכל בוחן את החֹמר הנמסר לו מהנסיון ומשכיל אותו ולרֹב הנהו גם מגיה אותו ומראה את טעיות החושים, יסוד כל עבודת השכל הוא עולם הגופים.  ולכן גם הטובות והרעות השכליות יסודתן בגופים.  אם איש שמח בהתרת ספקות, אף אם השמחה הזאת רוחנית, הספקות, שהוא מתיר אותם, הם לר_ב במקרי הגופים.  ואם איש יצטער בשבתו בטל ואין לשכלו ענין לענות בו, הצער הזה הוא אמנם רוחני, ומכל מקום למען הסיר אותו, צריך האדם לגופים להגות בהם.  ובאשר בעולם הבא הנשמה היא חוץ לגוף, אין אנחנו יכולים עוד להשיג את תֹכן חייה ואת שמחתה וצערה.  דומה לזה כתב הרמב"ם ז"ל במקום אחר בדבר השגת המלאכים.

לפי זה צדקה טענת הרמב"ם, שאין לנו דרך להשיג בעולם הזה טובת העולם הבא.  וכבר חשב כמוהו קיסר אנטֹנינוס (סנהדרין צ"א.)  באמרו לרבי: "גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין; כיצד?  גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני, הרינו מוטל כאבן דומם בקבר, ונשמה אומרת: גוף חטה, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באויר כצפור".  הנה גלל לפנינו החוקר הרומי, תלמיד ותיק לחכמי ישראל, קֻשיה חזקה מאד, כי פרוד הנשמה מהגוף מבטל את הרגשתה בדברים גופנים ועם זה גם מוסר כליות לכל החטאים והפשעיםהנוגעים לגוף; כי הגוף מֻטל כאבן דומם בקבר והנשמה פורחת באויר, שאין לה עוד נגיעה בארץ ובארציות וכל הטוב והרע של החמריות כב נשכחו ממנה ואין לה בהם עוד חלק.  משל למה הדבר דומה לאיש בא בימים, שמזכירים אותו מעשי ילדות, אשר בזמנם בכה ושמח עליהם, וכיום הוא רק שוחק עליהם ועל עצמו, כי דברים פעוטים כאלה יכלו להרנין את לבו או להעלות את חמתו.  והחלוק בין דברים פעוטים כאלה יכלו להרנין את לבו או להעלות את חמתו.  והחלוק בין ילד וגדול הלא הוא קטן הרבה מהחלוק, שבין נשמה גרה בחֹמר עלי אדמות ונשמה חפשית משוטטת בשמי השמים; כי החלוק הראשון הוא רק במדרגה וברֹב הדברים כלנו ילדים עד זקנה ושיבה, והחלוק האחרון הוא באיכות ובעקר.  ואיך ישמח אדם בעולם העליון, כי נתן פרוסה לעני מלפנים, אם כל רגש הרעבון רחוק ממנו, ואיך יתיסר, על אשר טמא את גויתו לפנים, אם כבר בלתה וכלתה ונחלקה לכמה גופים אחרים ולכל היותר היא כאבן דומם?

אבל רבי יהודה הנשיא נתן תשובה מספקת לתלמידו היושב על כסא רומי (שם) וכה דבריו: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו חיגר לסומא: "בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם לאכלם, רכב חיגר על גבי סומא והביאם ואכלום.  לימים בא בעל פרדס; אמר: בכורות נאות היכן הן?  אמרלו חיגר; כלום יש לי רגלים להלך בהן?  אמר לו סומה: כלום יש לי עינים לראות?  מה עשה?  הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד;" אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד.  שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו; "יקרא אל לשמים מעל". זו הנשמה, "ואל הארץ לדין עמו" זה הגוף.

לכאורה אין המשל הזה מקביל אל הנמשל, שלפי הסברה הגוף הנהו גם חגר וגם סומא: בהיותו מֻטל כאבן הוא חגר, שאיננו יכול להלך, וגם ראה לא יראה, אף אם טרם נשברו עיניו, כי הנשמה הוא הפקחת ואף בעולם הזה, הנשמה היא הרואה ועיני הבשר משמשות לה רק לחלונות.  נוכל לאמר, כי הנשמה אחר הפָרה מהגוף חגרת, כי אין לה רגלים להלך בהן.  אבל הגוף הוא חגר וסומא כאחד.  ויותר נכון היה, לקרֹא לנשמה פועל ולגוף כלי שרת, כמשל הידוע של ישעיה הנביא: "היתפאר הגרזן על החוצב בו" ולאמר, כי למען עשה דין בחטאים, משיב הקב"ה את הגרזן אל היד החוצבת בו.  ואך לו חשב כן רבי, היה מוציא מזה, שאי אפשר לענֹש את האדם אחרי המות, עד אשר תחזֹר הנשמה אל הגוף ותהיה תחית מתים גופנית.  האפשר לאמר כזאת כי בתוך כך אין הקב"ה גובה את חובו?  כי לדעת הכל אין בדורותינו תחיה לגופות כי אם באחרית הימים.

לא זאת היתה כונת רבי; הוא קרא בפעם הזאת לגוף חגר, פשוטו כמשמעו, מפני שהוא "מֻטל כאבן דומם בקבר" "ואין לו רגלים להלך בהן", ולנשמה סומא, מפני שלכאורה אין לה עוד שום הבנה בדברים גופנים.  ואף על פי, שהשגתה אז בלי ספק גדולה מאד מהשגתה בתוך החמר, צריכה החמריות, לפי הסברה, להיות לה חידה ופליאה.  אבל באמת נשארים, לפי דעת רבי, כל הזכרונות החמריים בנשמה, כי בדמיונה חגר וסומא מָרכבים תמיד יחדו.  וכמו שאפשר לנו לראות בדמיוננו בעינים עצומות את אשר ראינו ואשר לא ראינו, בזכרנו את הדברים אשר ראינו מלפנים ובהרכיבנו אותם לציורים חדשים, כן רואה הנשמה מה שעשתה בעולם הזה, טוב או רע, אף בלי עיני בשר, ועוד יש בה הכח לשפֹט על ערך המעשים הגופנים, אם טובים ואם רעים, כפי פעֻלתם בעולם הזה.  ולא עוד אלא שלשם עֹנש היא חולמת, כי היא חיה באמת בעולםהזה, לפי דעת מחברים אחרונים שאחרי התלמוד; למצב הזה קוראים "עולם התהו", וקצת דומה לזה גם בגמרא  (ברכות יח: ).

על הזכרן הזה הנשאר בנשמה ממעשי הגוף אומרים חז"ל (ע"ז ה.) "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו בעולם הבא וכו' וכל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין".  כן הורונו החכמים בנֹעם מדברותיהם (סנהדרין צא: ) בכמה מאמרים, כי משה רבנו יתענג לעולמים על שירת עֹז, אשר שר לה', ויהושע בן נון במזבח, אשר בנה לה', וכל המשוררים בשירותיהם וכל הנביאים בנבואותיהם.

וכמו שהננו רואים בחלום בעינים סגורות ושומעים באזנים אטומות ע"י כח הדמיון המשיב לנו דברים, אשר חשנו מלפנים, כן נשארים הציורים הגופנים לנשמה אף בעולם הבא.  ובזה תחוש מוסר כליות על החטאים, אשר חטאה בעת היותה בגוף, ותשמח שמחה של מצוה בכל הזכֻיות, אשר זכתה בעולם הזה.  והיטב דבר ר' יונה בפרושו לאבות, כיענין גיהנם הוא בושה.

וכן אמר ר' חדקא (תענית י"א): "נשמתו של אדם היא מעידה עליו".  כי בכל חטא, אשר יחטא הוא נקוט בנפשו ומתחרט על מעשהו בעולם הזה וכל שכן בעולם הבא ואין עֹנש גדול מזה.  ודבֵי ר' שילא בארו שם את הדבר יותר באמרם: "שני מלאכי שרת המלוים לו לאדם הם המעידים עליו, שנאמר "כי מלאכיו יצוה לך".  ובמקום אחר (שבת קי"ט: ) מבֹאר, ששני המלאכים המלוים את האדם אחד טוב ואחד רע; כי גם יצר הטוב וגם יצר הרע מיסרים את האדם, אם הוא נוטה מהדרך הישרה: יצר הרע נקט בו, כי שמע בקולו, ויצר הטוב מוכיחו, כי לא שמע בקולו.  אלה הם המלאכים המלוים את האדם כל ימי חייו והיוצאים לקראתו בעולם הבא.  ומכיון שכל המעישם הטובים נהפכים למלאכי השרת וכל המעשים הרעים למלאכי חבלה, עומד יצר הטוב בראש כתות כתות של מלאכי שרת היוצאים לקראת הצדיק, בשעה שנפטר מהעולם ויצר הרע בראש כתות כתות של מלאכי חבלה המקדמות את פני הרשע במותו (כתובות ק"ד.)  ונראה שבעבור זה אמר ר' עקיבא (עדיות פ"ב מ"י) כי "משפט רשעים ביהנם שנים עשר חדש", כי טבע כל אדם לזכֹר בכל יום את מעשיו, אשר עשה ביום ההוא בשנה שעברה, ובפעם הראשונה הזכרון חדש ויושב בעמקי הלב ובעבור זה אסרו חכמים לאיש שמתה אשתו, לקחת אשה אחרת, "עד שיעברו עליו שלש רגלים" (מ"ק כ"ג.)  ומכיון שראינו כי לפי דעת החכמים הנשמה מרגשת גם אחרי הפטירה את כל עניני הגוף, גדולה היא החרטה, אשר תתחרט על תועבותיה, אשר עשתה בשֻתפות עם הגוף, בבֹא בפעם הראשונה יום הזכרון לפשעים ההם, ומכיון שהתחרטה על מעשיה פעם אחת, כבר קבלה את עָנשה והקב"ה מעביר ממנה את זכרון הרע לשנים הבאות, אם אין העברות חמורות מאד, מאלה שאין להן כפרה.

וכבר נפתח לנו פתח כחֻדו של מחט להשיג מהות גן עדן וגיהנֹם:  גן עדן הוא שמחה של מצוה וגיהנם הוא מוסר כליות.  זה הוא הפשט הפשוט של מאמר בן עזאי באבות "שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה", גם בעודנו פה עלי אדמות, נדע טעם שכר וטעם עֹנש נפשי, כי ברכת אוהב צדקות רובצת על מעשה הטוב וקללת אל נקמות על מעשה הרע, גם בעוד נפשותינו כלואות בגופותינו תחת ממשלת יצר הרע, ואף כי בקרֹא המות דרור לנפשות וגם מנפש הרשע יגֹרש המשחית כֻלו ויצר הטוב יקח את מקומו, אז בזרֹח שמש הצדקה כצהרים ובהכותה את קויה החזקים על כל נפש ונכוה כל אשר לא הסכין בה לפנים וחשך מראה כל מורד אור לפנים – והגבורים, אשר הלכו תמיד לאורה, יתענגו בה עתה שבעתים, ומה נעמו בענין הזה דברי ר' שמעון בן לקיש המצֻין בחקירותיו הנעלות בכל מקום: (ע"ז ג: ) "אין גיהנֹם לעתיד לבא אלר הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה, רשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאים בה, וכו', שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה.

 

 

נדפס בשבועון "בת-קול" גדליון ד' – ט"ז, לבוב תרע"ג.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] פחמץ = Carbooxid Kohlensaüre

[2] יחיד: חמרוני = Materialist – המו"ל.

[3] יחיד: רוחוני  Jdealist – Idealist – המו"ל