א.

אחד הגאונים האחרונים, אשר משך את עיני כל ישראל עליו בבקיאותו וחריפותו, בצדקתו וחסידותו, היה רבי עקיבא אגר ז"ל בסוף המאה הששית לאלפנו. נעביר נא בזה בפני הקוראים את תכנית חייו בקצרה.

הוא נולד באיזנשטד, הגר (י“א מרחשון תקי”ב) לאביו ר' משה גינס, אשר היה שִלש לר' אברהם ברודא החריף הידוע בסוף המאה החמישית. אֵם ר' עקיבא היתה הצדקת גיטל בת ר' עקיבא אגר בפרסבורג. הגאון ר' עקיבא אגר נקרא איפא על שם בית אמו. הוא בעצמו חתם “עקיבא גינס” כל ימיו, רק בני דורו קראוהו אגר על שם אבי אמו, באשר אמרו בימי נעוריו, כי הוא דומה בכל, בחכמה וחסידות לאבי אמו והם לא ידעו מאז, כי עוד יגדל ממנו הרבה מאד.

לאמו היה אח בשם ר' זאב אגר תופש ישיבה בברסלה. באשר היו ר' גינס (אבי ר' עקיבא) ור' זאב שניהם חכמים מֻבהקים, באו תמיד בכתובים זה עם זה בעניני חריפות ופלפול. בהיות עקיבא כבן שתים עשרה בשנת תקכ"ד, כתב ר' זאב אגר מברסלה שאלה אל גיסו ר' משה גינס. גם הוא התקשה בשאלה. כאשר ראה זאת הקטן, התגנב בלט בצאת אביו מהחדר, ויקח את האגרת ויען עליה בחריפות נפלאה; כמובן לא אֵחר אביו לשלֹח מיד את התשובה אל גיסו לברסלה. המכתב עשה שם רֹשם אדיר בין כל הלמדנים שמספרם היה רב בימים ההם.

ר' זאב וחותנו ר' יוסף תאומים (אין להחליפו עם בעל פרי מגדים, אשר גם שמו היה כן) החלו להריץ מכתבים אל ר' משה גינס ויפצרו בו מאד לשלֹח את בנם לישיבה הברסלאית באמרם, כי שם במקום תורה יפַתח את כשרונותיו והיה לגאון ולמופת בישראל. רק בכאב עצור התרצו הורי עקיבא לשלֹח את בבת עינם מביתם. אבל יראו לחשכו, פן יגרמו בזה להמיט את דמותו הרוחנית.

ביום הראשון בבֹא עקיבא לבית דודו, שאל אותו באיזה סֻגיא הם עומדים, למען יוכל להִכון לעצמו להבין אחרי כן את השעור בישיבה. ויאמר לו דודו: אין צֹרך כונתָ לבֹא הנה בסוף הסֻגיא, רק היום נלמד עוד את הסֻגיא הזה, למחר נחל אי"ה בחדש; ויפצר עקיבא בדודו להגיד לו את הסֻגיא. כאשר נודע לו, נחבא בחדר וילמד מיד בשעות אחדות את כל הענין עם כל המפרשים הראשונים והאחרונים; בבא זמן השעור, היה הוא אחד המנצחים הראשונים בפלפול בסגיא ההוא. אז אמר ר' זאב לתלמידיו: הקטן הזה סגל לו בשעות אחדות, מה שעמלנו ושחכמנו אנחנו שבועים. בקרוב מנה אותו דודו לסגן בישיבה ללמד תחתיו, אם יקרהו אֹנס.

ר' עקיבא לִמד איפא ברבים עוד בטרם היותו לבן מצוה. שֵם הנער יצא על פני חוצות ורבים קוו ונסו להתחתן בו. הזוכה בגורל היה ר' יצחק מרגלית סוחר עשיר בליסה. בן שמונה עשרה עמד ר' עקיבה תחת החֻפה כמשׁפט. בבית חותנו העשיר שמח יותר מעל כֹל באוצר ספרים גדול ועוד בשנה ההיא עשה ישיבה בביתו.

כבר אז בימי חרפו נבדל ר' עקיבא מיתר חכמי דורו במעלות שכליות ומוסריות והכל הכירו, כי הוא עתיד להיות הגדול בדורו. עם היותו קטן וחלש היתה שקידתו מתמיהה. על ידי הגבילו את מאכליו לקטן שבשעורים, וגזלו שנה מעיניו חצאי לילות ולילות שלמים, הרויח זמן רב. בכל אשמֹרת הבקר טבל; את כל המעשים, אשר עשה במשך היום, רשם מדי לילה בלילה לפני עלותו על משכבו בחוברת קטנה, אשר היתה לו לחשבון הנפש. (הדבר מיֻסד על הכתוב בתהלים “רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה”. וערוך על פי החכם ר' בַחיי בספרו “חובות הלבבות”). כל דרכיו היו גדורות, הוא לא עשה שום דבר בלא תכנית ולא יצא מעולם מגדרו. כריש לקיש לא ראהו איש ממלא את פיו שחוק מימיו. כאשר יעצוהו הרופאים הבאים אל הבית, להשמר לגופו, להמעיט בתורה ועבודה ולהרבות באכילה ושנה, לא שמע אליהם. הוא לא הסתפק בתורה לבד, כי אם עסק גם בצדקה וגמילות חסדים בתמידות. ויהי חבר לכל חברות הצדקה שבעיר, וילך לבקר חולים; ולרֹב לן אצל החולים לשמשם וכמו שפזר מכיסו ביד רחבה, כן התאמץ גם להטות את לב אחרים להיטיב.

ב.

הוא היה אב לתלמידיו ומשיאם וחושב מחשבות להמציא מחיה לתלמידי חכמים. בענוה הלך עד הקצה האחרון. עם כל תלמידיו דבר בלשון “אתם” ומעולם לא קרא לאחד מהם “תלמידי”; במכתבו לבנו ר' אברהם הוא נותן טעם לדבריו, באשר אין יכולים לדעת מי למד יותר ממי. את התארים, אשר נכתבו אליו לא קרא. כאשר הוציא בנו ר' אברהם את תשובותיו לאור, בקשהו להשמיט את כל התארים, אשר נכתבו אליו. אף מתלמידיו לא קבל שרות; באשר היו ארונות ספריו גבוהים מאד ומלאים ספרים, החזיק סֻלם בחדר ספריו, למען עלה עליו ולהוריד ספרים. גם לזה לא חפץ להשתמש בתלמידיו, כי אם עלה בעצמו על ה סֻלם ולקח לו את הספר הנחוץ. מעולם לא הכעיס כל נפש אדם בכַונה להציק לה; כאשר הוציא מביתו פעם אחת בחור אחד, אשר יצא עליו שם רע, הכהו לבבו ואחר חמש עשרה שנה פגע בו ויבקש ממנו מחילה.

ממעון השלום, אשר היה לו בליסה בבית חותנו, נטרד על ידי שרפה, אשר יצאה שם בכ' סיון תקנ"א ותאכל את כל בתי הקהלה; וגם חותנו בא במצור.

אז (כבן ארבעים) קבל רבנות במרקיש-פרידלנד (פוזן) נגד רצונו; אבל שמח, כי יכול לשוב ולכונן את ישיבתו, אשר בטלה ביום השרפה בליסה.

בני קהלתו פרידלנד החזיקו את המון תלמידיו וכֻלם האמינו, כי ברכה באה לרגלו בקהלה. בשנים האלה כבר היה ידוע לגאון נשגב בכל ארצות הגולה. מכל הארצות פנו אליו בשאלות ולכל השואלים ענה. רק מעט מתשובותיו העתיק והן הן שו"ת שלו הידועות בג' חלקים. פעמים ביום למד בישׁיבה שעות רבות. בכל יום חמשי בחן את תלמידי המלמדים שׁבכל הקהלה, בכל יום ששי בחן את תלמידיו הצעירים. בערב שבת כתב גם את רֻבי תשובותיו, באשר למד ביום ההוא רק שעור פשוט.

אף אם לא היה אמן במליצה, לא בכתב ולא בעל פה ודבריו מדיקים ופשוטים בלי שום שרק וסלסול, ונכנסו, תמיד אל לבות קוראיהם ושומעיהם. אחרי מגפה נשארו פעם בפרידלנד יתומים רבים. בדרשה אחת הלהיב את לבות השומעים במדה כזאת, אשר התחלקו מיד בכל היתומים ולא נשאר אף אחד מהם בלא מנוח. עד אשר גדלו היתומים סבב בכל יום ראשון בעיר לראות את שלומם. גם מוהל מֻמחה היה. בכל אשר קראוהו, קבל את המצוה ואף למרחק נסע וגם על הוצאותיו, אם אבי הבן לא היה עשיר. הוא נסע לרֹב בערים לקבץ נדבות. פעם אחת היתה לו נסיעה נחוצה כזאת, ובלכתו מעיר לעיר עבר אצל ביתו ולא ירד ממרכבתו. אחרי שרפה בקש את כל המחדשים את בתיהם להתנות עם הבנאים לשבֹת בשבת ויום טוב. אחד מראשי הקהלה המרה את פיו בהזמינו אותו, לא בא ויבטא כנגדו דברים קשים אחרי זמן מה נרקב הבית ע"י כמהים; על היושבים היה לעזבו מיד ועל בעליו לחדשו מהיסוד.

אחרי מות ר' שמואל רב בפוזן מחבר “בית שמואל אהרן” בשנת תקנ"ו בקשו בני פוזן את רבי עקיבא לשבת על כסאו. שנים רבות מאן, אף חפץ להתפטר מהרבנות כליל. במכתביו הוא מבאר את דעתו בזה, באשר איננו ישר, כי הנשמה, בת השמים תעבֹד לגוף ובאשר אי אפשר לרב להיות עובד ד' הוא חפץ להסתפק במועט ולהיות מלמד ולא רב. כבר הסכימה גם אשתו לזה ורק אמו גזרה עליו לחדל ממחשבתו.

כאשר ראה כי קהלתו פרידלנד איננה כֻלה כרצונו. קבל את הרבנות בפוזן בשנת תקע"ה (בן ששים ושלש שנה). שם נצלה על ידי זה גם ישיבתו. שם לא יכול עוד לבקר חולים מזקנה ומחסר זמן וישכֹר לו שני אנשים נאמנים לבקר את כל החולים שבקהלה שחרית וערבית ולהודיעו תמיד משלומם.

מאז בקר רק את החולים מבני ישיבתו. על פי עצתו עזב אחד מאוהביו – ר' שלמה – עשרת אלפי טלר על בית חולים עם בית מדרשׁ.

ג.

ר"ע כלכל את הבית (בית חולים עם בית מדרש מעזבון אוהבו ר' שלמה) כל ימי חייו. לפני מותו מנה תלמיד חכם אחריו למכלכל וגם מחל על מאות אחדות שהוציא על בית החולים. שם עשה לו פשפש, אשר התבודד בו בכל היום. המוסד הזה ידוע עד היום בפוזן בשם “בית שלמה” והוא משגב החרדים בפוזן עד היום הזה. כחתנו ר' משה סופר השתתף גם הוא במלחמה עם הורסי הדת בהמבורג. בטענם, כי טוב יותר להתפלל באשכנזית מעברית למען הבין, הוכיח אותם בתשובתו בענוַת חן על הפשיעה הגדולה לזנֹח את שפתנו היפה והנחמדה בכל השפות. ואין מצדיקים חטא אחד בחטא אחר הגדול ממנו.

ר' עקיבא ידע לקרא ולכתב אשכנזית, אף אם היה יליד הגר. הוא לא חתם על שום כתב אשכנזי, מבלי לקרא אותו מהחל ועד כלה. בדבר סתר, אשר לא חפץ לגלות למזכירו, כתב בעצמו אשכנזית. באשר לא היה רגיל בזה, היה עליו להתמהמה ואז הצטער תמיד על בטול תורה.

רבנו היה נכבד מאד גם בעיני מלכים ושרים. כאשר עמד בעת המגפה (תקצ"א) בראש ועד המגפה ויעבד הרבה לרפא את החולים, שלח לו המלך פרידריך ולהלם מכתב תודה חתום בעצם ידו. כאשר עברה אחרי כן פוזן לידי נפלאן (בתור נסיכות פלנית), קרא המלך רבנים לאספה כעין הסנהדרין, אשר הושיב בצרפת, אז הושיב נפלאן את ר"ע בראש ועד הרבנים.

בעיני אחיו היהודים גדל כבודו מאד; רק מעטים מחכמינו זכו כי בני דורם יכירו אותם במדה כזאת. בכל מקום בואו – כמובן רק לשם צרכי צבור או להשיא את בניו נהרו העם בהמונים להתענג בזיו פניו המאירים. בעבור זה נשמר בדרכיו מבא בכרכים פן ירבו לכבדו והוא לא יכול נשא את הכבוד. ויש אשר הקיף את ורשה ויוסף בהקפתו עשר פרסאות. פעם אחת עשה כזאת, בהשיאו את בנו ויעבֹר את פַרנה הסמוכה לורשה מעבר לנהר ויסלה. הדבר נודע בעיר ובני ורשה כונו את רגע עברו ויצאו אליו אלפים איש לקבל את פּניו ולהתחנן לפניו, שלא להעליב את קהלתם בשובו, ויעתר להם. המעשה היה בשנת תקצ"ז והוא היה כבר זקן מפליג, בן שמונים וחמש שנה. כל הרחובות אשר סביב לבית מלונו, היו מלאים אנשים נשים וטף כבעת מצור. הממשלה שלחה גדוד צבא לשמֹר על הסדרים. רבבות אנשים סבבוהו יומם ולילה, חמשה ימים. ויש אשר חכו עד חצות הלילה למצֹא את הרגע הנכון שאפשר לראות את פניו. גם גדולי הגויים ובינהם כל המצביאים והנציב הראשי פסקביטש הנסיך בקרוהו.

אהבתו לכל אדם לא ידעה גבול; אם יכול להשיב שאלה לטובת השואלים, לא אחר אף רגע. פעם אחת שכב על ערש דויי במחלה מסֻכנת. בניו, אשר לא ידעו מזה, הריצו לו בתוך כך שאלות. כאשר קל לו מעט, בקש לקרא לפניו את השאלות, וביום קומו ממחלתו וצעדו את הפסיעות הראשונות על משענתו בחדרו, ישב אל השלחן ויכתב תשובה לבנו ר“ש להתיר עגונה. פעם נסע בליל סגריר ושלג לברית מילה. משרתו הכרח לרדת מהעגלה וללכת בשלג. כאשר שב אל העגלה, נתן לו ר”ע מנעלים יבשים ויבקשהו להחליף את מנעליו לבל ירגיש טחב; בהנאתו שכח המשרת לשאל את הרב, מאין לקח את המנעלים, וגם שכח, כי מפתח התרמיל בכיסו; כן נסעו כל הלילה; כאשר האיר היום, ראה את רבו יושב יחף.

עם החמירו לעצמו מאד וחיותו בפרישות יתירה עד יומו האחרון, אהב להקל לאחרים; בזה עמדה לו חכמתו, בקיאותו וחריפותו. בקבלו גט בשביל אשה פֹזנֶית מאיזה בין דית, שלא היה כתוב כהֹגן, מסרהו לגרושין ויכתב תשובה להתיר אותה בדחק; ואף על פי שאין דֹחק, כבוד בית דין שכבר עשה, עושהו לדחק. ברצות ראשי קהלת וילנה לעשות ממכר יחיד בסחורה, אשר רבים מחוץ לוילנה מצאו בה את מחיתם, עורר ר"ע את אזנם בתשובתו, כי המשפט קודם לצדק ויוכיחם לעשות כדוד המלך, צדקה ומשפט גם יחד והם נשמעו לו ויסוגו ממחשבתם.

ד.

כאשר באה לפניו פעם אחת נערה בת שלש עשרה ובידה אגרת מאביה, יעקב הֶרץ מקונן על עניו בהולד לו הבן העשירי, שם ר"ע את ידו בכיסו והנה רק שני שקלי זהב. באשר הזכיר הרץ באגרתו, כי העשירים מפסידים בבית המרזח בקלפים בערב אחד יותר מאשר ירויח הוא בחיטותו בחדש שלם, אמר לנערה ללכת אתו לבית המרזח. ויצו אותה לחכות בחוץ והוא נכנס; כֻלם השתוממו למראה עיניהן “הגם שאול בנביאים?” הוא השקיט אותם ויבקשם, שלא להתבטל מתענוגם ולא עוד, אלא שגם הוא בעצמו רוצה הפעם לשחק אתם בקלפים ובלבד בסכומים גדולים. הוא הוציא את שני זהוביו – כל הונו – וישם על המזרק. מיד נוספו עוד שמונה זהובים מצד המשחקים. הם החלו לשום את קלפיהם ובהגיע תורו שם תחת קלפו, שלא נגע בו, את האגרת של הרץ ויאמר: “הלב זוכה והנהו”. כֻלם קראו, “זכית רבנו!” וכל האחרים, אשר לא השתתפו בשחוק, השתתפו עתה ויוסיפו מטבעות זהב וכסף, מזרק מלא. עתה פתח את הדלת ויקרא לקטנה ויתן לה צרור כבד למהר אל אבותיה.

בכל אהבו את התורה בכל לב ונפש והשליכו את חייו מנגד על כל קוץ, לא היתה דרכו לרדֹף בחמה את הנסוגים מאחרי ד‘, כי אם להוכיח אותם בענות צדק ולהתחנן אל אביהם בדברים רכים. בתשובה נה’ הוא כותב למפקפק בדברי חז“ל: תחת לדבר תהפוכות, יכלת בזמן הזה להתבונן בחכמה העֻמקה של חכמי האמת; לנו נצוצות ולהם שטה שלמה. לדאבוני הרב לא אמצא דבר הגון במכתבך; חזֹר בך והננו לחתֹם ידידך מכבדך… בתוכחה התאמץ תמיד לכַוֵן לכל דבר שעת רצון, שהיא יותר מסֻגלת להכניס את דבריו אל לבות שומעיו. כן עשה גם במכתבי תעודה ופקֻדה, אשר נתן למחֻסרי תמיכה אל בעלי היכֹלת. ויש אשר שמר דברי כזה בלבו שבועות וחדשים רבים לפנות אז בעת רצון אל קרובי הנתמך ומכיריו. לא רק בערי מגוריו היה חבר חברות החסד כי אם גם בערים רבות, אשר בא שמה לפרקים. בוורשה היה חבר ואחד המנהיגים בבית החולים. ברֹב החברות שבקהלתו השתתף בהנהגתם וברבות היה הוא לבדו הרוח החיה. בכל אשר הרגיש איזה סכסוך במשפחה, שם את לבו להשלים. אם קמה מחלֹקת באיזה קהלה, פנו אל ר”ע והוא הגן בכל כחו על תלמידי חכמים ותמיד בקש ומצא דרכים למלא את דרישות כל הצדדים עד כמה שהיא צודקות.

מהעבֹדה המשֻלשת תורה עבודה וגמילות חסדים לא הרפה בישיבתו אף עד יומו האחרון. בהרגישו, כי כח גופו הולך וחסר, כתב שתי צואות אחת עברית בעצם ידו בדברים הנוגעים אל הנשמה ואחת נכתבה אשכנזית בדברים הנוגעים לממון לאמר לחפצים כי מזֻמן לא נשאר אחריו. והמעט אשר נשאר, צוה לחלק לפני מטתו. הכנסתו היתה בעשרות השנים האחרונות גדולה מאד, אבל את הכל פזר לצדקה; רק כלי כסף וספרים רבים נשארו אחריו ואותם חלק בין בניו.

בצואתו העברית בקש את בניו ללַמד את אחיהם הצעירים להדריכם בדרך האמת ולהשיא את אחיותיהם, כי עוד היו בנים ובנות פנויים בביתו מאשתו השניה. שם כתב את נסח מצבתו: פ“נ ר' עקיבא אגר עבד לעבדי ד' בק”ק פרידלנד פוזן" ולא יותר, גם צוה שלא להספידו בלתי אם על קברו, בלא שבחים יתרים ואת חבריו בקש ללמֹד אחריו משניות בשנת מותו וביום מותו לעתיד. ויצו שלא יעסקו בו מגֻלחי זקן ולחלק לפני מטתו מעות כסף במספר “עקיבא” ושלא יתענו ביום מותו, כי אם ילמדו משניות כל כ"ד שעה של יום זכרונו, הם או שליחיהם.

לבניו ר' אברהם ור' שלמה אמר בחליו אשר חלה באלול תקצ"ז: הנני יודע דבר אבל אסור לי לגלותו.

כאשר תקפה עליו מחלתו, נאלם ולא יכול לדבר בלתי ברכות תפילין, אשר צוה להניח לו עד יומו האחרון, והפסוק “תהלת ד'” וכו' והפסוק “שמע ישראל” ואמן ויש“ר על התפלות, אשר צוה להתפלל לפניו בצבור להוציאו. זולת זה לא יכול להוציא מלה מפיו. בן שמנים ושש שנים וביום ה' י”ג תשרי קצ“ח נאסף אל עמיו, יהי זכרו ברוך!

נדפס בעתון היומי “בת-קול” גליון ו' ז' ח' ט' קראקה תרע”ב.