_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אורייתא בגלותא[1]

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

תווים וקווים

{א}

ישראל עם לבדד ישכון.  ­­­­­– חשבון הספרות.  –­ כמה הפכים בנושא אחד

ישראל עם לבדד ישכון! איש לא יעבט אורחותיו ולא יירד לאומנותו של חבירו,  ועלינו נשתנה הסדר:  סוחרינו – סופרים וסופרינו סוחרים!...   בשעה שסופרי כל עם ועם ישאו כבוד ויקר לא רק במיתתן כי גם בחייהן הם מרגישים נעימות הכבוד ויקר תפארת גדולתם, אצלנו הסופר הוא  ' מחבר', העוסק בפרקמטיא של תורה ועושה מסחר עם ילדי רוחו;  עפר הוא במיתתו, קל וחומר בחייו, כי בבואו בין אנשי מעשה העוסקים בהוויות העולם, יביטו עליו מגבוה בגאווה ובגודל לבב, או כל הפחות בעיני חמלה, כי  'מחבר' הוא! השם הזה במאזניים ישא יחד עם שם התואר 'מקבל',  'קבצן', 'פגע רע', 'צרה ומשלחת', 'מכה שלא כתובה בתורה!

ישראל עם לבדד ישכון!    בכל עם ועם יכיר כל סופר את מקומו בספרות, ולכל אחד יש מדור בפני עצמו:  בעל החשבונות לא ישא דעוֹ על ענייני המדינה, המספר סיפורים וחוזה חזיונות לא יתעסק בהילכות ניתוח או קלקול הקרב והמעיים,  והחוזה בכוכבים איננו עורך מאמרים על  דבר החינוך וצער גידול בנים.   אצלנו 'מהפכין היוצרות':  השוחט ובודק ייעשה למהנדס וחוקר קדמוניות, התוכן ידאוג לתינוקות בית רבן, הקצב כותב רומאנים והמלמד יהיה למבקר!  ועוד יתרה בנו, כי כשם שאין לך אדם מישראל אשר לא יבין לדבר אשכנזית, כך אין לך מחבר בישראל שלא יַראה את בקיאותו בכל מקצועות הספרות, אין דבר נעלם ממנו, כל חכמה לא שׂגבה משכלו, הכל יכול הוא וכוללן יחד!

ישראל עם לבדד ישכון!  בכל עמי התבל תחשב הספרות בין הדברים ההכרחיים לחיי העם, אשר בלעדם אינו יכול לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת, ואצלנו הספרות היא אך סרח העודף, דבר שאפשר לנו להיות גם בלעדו, דבר שעל–כורחנו הננו נושאים עול סובלו:  על–כורחו יקנה היהודי ספר עברי ועל–כורחו יתן את ידו למכתב עתי לישראל, כי המו"לים תובעים בפה, הסוכנים בכל עיר ועיר עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם...  ומי יודע, לולא הטילו עלינו את הספרות על-כורחנו, אולי לא הרגשנו צורך בה כלל ועולם כמנהגו נוהג?...  בכל עם ועם נחשבת הספרות למלאכה, ואצלנו היא אך שעשועים לחובקי בית-המדרש, דבר שאפשר לעשותו בשעה שאינה יום ולא לילה, ובעת שספרות זו תעשר את בעליה אצל העמים ותתן לחם למחזיקים בה,  'מחברינו' הם 'מקבלים', מחזרים על הפתחים, דופקים דלתים ומוכרים את תורתם כאשר ימכרו נושאי החבילות בעלי תרמיל בבתי האכסניות במאזפּבקה את לוחותיהם, טליתותיהם ויאַרמולקותיהם... 

שונה ומשונה הוא עם ישראל מכל עבריו!  מעבר מזה קורא לנו 'עם הספר' – ואנחנו לא נקח ספר לידינו ברצון כי אם באונס,  ומעבר מזה בעת אשר מחברינו דופקים על פתחי נדיבים ואורייתא בגלותא– יציצו בנו סופרים כעשב הארץ, וכמעט אין לך קורא בקרב עמנו שלא היה מושך בשבט סופרים;  מעבר מזה 'מחברים-מקבלים' פושטים יד לכל עבר ולוחצים בנו לקנות ממבחר סחורתם,  ומעבר מזה ספרים,  מאספים,  מכתבי-עת,  קבוצים ואנציקלופדיות עבריות– כמה הפכים בנושא אחד!

כל הדברים האלה הם כעין הקדמה למאמרי אשר לא ידעתי אכנהו: אם בשם 'סיפור' או בשם 'מאמר' ממין ה'מאמרים' הידועים.   לכאורה נראו בו סימני סיפור וסימני מאמר ותוכנו הוא כעין וידוי ספרותי, על כן מתחתי עליו קו חדש וקראתיו בשם 'תווים וקווים',  למען לא יביטו עליו כעל דבר הראוי להעלות על שולחן הסופרים בתור 'שאלה חדשה'  שאלה זמנית, כיתר ה'שאלות' שאנחנו שואלים זה לזה ומשיבין זה לזה ופתרונן לאלוהים.   על כן אל יחשדוני-נא במה שאין בי ואל יחשבו עליו כי לצון חמדתי בעניין נכבד כספרותנו, עניין המעורר תוגה ולא צחוק, קינים והגה והי ולא ליצנות...

 

{ב}

אני ושותפי דץ הסוחר בפונדק אחד.  – היהודים ויחוסם

לשוק הקונטראקטן  בעיר.N

ישראל עם לבדד ישכון, ולא ככל הגויים בית ישראל, שבכל הגויים סופריהם עוסקים בספרות,  וסוחריהם – במקח וממכר, ואצלנו נראה, כאשר הגדתי לעיל, עירוב פרשיות:  הסוחרים מחברים והמחברים סוחרים.   הנה נא אנוכי, הצעיר באלפי סופרינו והדל בשבטי מחברינו, דו פרצופין לי: פרצוף סוחר ופרצוף מחבר;  פעם יגבר בי הסוחר ופעם יאמץ חילים המחבר, הכל לפי המקום והזמן.   בתור סוחר יש לי מהלכים בין סוחרי מאזפּבקה, ובבואי לתוך ארבע אמותיהם אראה מה חדל אני המחבר בעיניהם, ולבלתי אבוא בוויכוח עם כל הדיוט וגס-רוח, הסתר אסתיר את מחציתי המחבר,  והייתי סוחר כמוהם.   אמת הדבר כי יודעים אנחנו איש מסתרי רעהו ומומיו, אנוכי הנני יודע כי הם בהמה המה להם, בורים והדיוטים כולם, אנשים ריקים,  רודפי בצע,  אוהבי חיי שעה, ושורש נשמתם היא המטבע, והם מצדם יודעים כי חובר חברים אנוכי ויחשבוני לאיש הרוח, איש אשר דרכו נסתרה, בריה משונה שלבו הולך אחרי הבלים ויהבל;  אולם את מחשבותינו אלה נסתיר עמוק עמוק בלבנו וזימותינו לא יעברו פינו, המחבר הוא קיר המבדיל בינינו, והסוחר יקרבנו, על כן נעזוב את מצפוני לבנו ונדבק איש באחיו והיינו לבשר אחד.

אולם לו ידע שותפי במסחרי, הוא דץ הסוחר, כי בשעה שאנחנו יושבים כרעים אהובים ונשתה כוס חמים והוא מטייל ארוכות וקצרות בעולם המסחר ומספר באוזני כל מעשי תוקפו וגבורתו בעסקיו, אנוכי מביט עליו בעיני המחבר שלי לא כעל איש יהודי סוחר אך כעל עצם נפרד אשר ללמוד אני צריך את תכונתו, כעל חומר לאחד מסיפורי, לוּ ידע זאת ר' דץ – הירצני?  היחפוץ לשבת בארבע אמותי?  אבל ר' דץ לא ידע ולא יבין את זאת, לפיכך יטה כנהר שלום לי וכרע כאח יתהלך אתי כל הימים, שותף הוא עמי בעסקיו;  פעמים רבות ניסע יחד בעגלה אחת, נזדמן לפונדק אחד, ואין האחד מאתנו נוגע למסתורי לב משנהו אפילו כמלוא נימה.  

באחד הימים התאכסנתי עמו באכסניא אחת בעיר הגדולה N., והימים ימי השוק הגדול דמתקריא 'שוק הקונטראקטן'.   מארבע כנפות הארץ יבואו אחינו ב"י לימי השוק, ימלאו את כל בתי האכסניות, ישאו ויתנו, יקנו וימכרו, ימלאו את כל בתי הנוטריונים, הרופאים ועורכי-הדינין, יסעו בצבים ובכרכרות ויכסו עין העיר, ובלילה, כשוך תנועת השוק, ינהרו אחינו אל בתי-החזיון, יסעדו לבם במעדני בתי האוכל והמשתה, ויפזרו כסף לרוב, ואחר יבואו לבתי משכנותיהם בצנעא לבל תשלוט בהן עין הרע ח"י, יעלו על הגג, ירדו למרתף בהחבא, כי אסורה ישיבת כרכים לבני ישראל מחוץ לתחום מושבם, ובכל זאת יביטו עלימו עם הארץ בצרת עינם ויחרקו שן, לאמור: 'הנה באו האדונים היהודים  לסחור את הארץ ולהאחז בה...'

והיהודים הבאים לסחור את N.  לימי הקונטראקטן שונים הם למיניהם; בהם סוחרים, סרסורים, קונים ומוכרים, בעלי מלאכה וחרושת המעשה, מוכסנים, קבלנים, אנשים של צורה ועשירים וגם יהודים פשוטים בתוך הבאים, כל איש מצוק ומר נפש, כל מעוט כסף ושבע רוגז, כל נודד ללחם איוֹ, קרוב עני מחפש אחרי דודו העשיר, עגונה מרת לב המבקשת את בעל נעוריה, מלמד המחפש תלמידים, חזן המבקש לו עיר– כולם כולם יבואו ליום השוק, ובין סל הבאים לא יחסרו גם...  מחברים עבריים!  אך מה למחבר עברי וליום השוק בעיר N.?  מה לספרות ישראל ולקונטראקטן?  יהודים נחבאים אל הכלים, בחורים ובסדקין וחרדים לקו לעלה נידף מפני חמת האורב בלילה...   ומחברים באים בחיבוריהם, מספרים בסיפוריהם ומשוררים בשיריהם– ואורייתא בגלותא!

 

{ג}

שותפי ושמותיו.– בעל הבית ופנקסו.– יד ההכרה על העליונה.

שותפי דץ הסוחר הוא בעל דעה רחבה, ויען כי גם כיסו רחב ומלא וגדוש, לכן יראה בטובה ויתנהג כאחד מבני העליה.   בבואנו לימי השוק ירדנו אני ושותפי לבית-מלון נהדר בנוי לתלפיות בראש מרומי קרת, מקום שם ישכנו אצילים ואפּרתמים, ומה גדלה הנאתו של דץ יקירי, בראותו כי בין כל שמות האדונים האלה יתנוסס באותיות מזהירות גם השם דָץ בֱן אָץ, סוחר ממדרגה ראשונה.

האמת ניתנה להאמר, כי שותפי התאווה תאווה כי שמו הנכרי יתנוסס על הטבלה ההיא, למען הסתיר חרפת מולדתו, כי למה יאמרו הגויים 'הנה גם פה אדונים יהודים'...   ועל כן, כששאלוהו השוער 'מה שמך'?  פתח ואמר: 'דוֹצנטי אוצֱנטיוויטש'...   אולם בהתבוננו בתעודת מסעו של דץ הסוחר ביקש מאתו אדון הבית במחילה וישחרהו כי ירשה לו לכתוב את שמו היהודי,  באמרו: 'פה בעיר מקפידים מאוד על הדבר הזה, וההקפדה גדולה כל כך, עד כי ירא אנוכי מאוד פן יוודע הדבר ש'הסתרתי' אנשים עברים במעוני, כי אליבא דדינא אין לכם, אדוני העברים, רשות לשכן את כבודכם בבית הזה כל עיקר;  ואנוכי כשאני לעצמי, אין אני מבין מפני מה אין אתם רשאים לבוא  בקהל אנשים של צורה?  אומנם יש בתוככם יהודים פוחזים ובזויי אדם, אשר, במחילת כבודכם...   ריח הבצל והשום נודף מהם, אף כי  מלבושיהם לא שונים הם מאתנו;  אולם אנוכי, כאשר תראוני, טוב לב הנני לכל אדם באשר הוא אדם, כי האל שלכם הוא האלוה שלנו ואב אחד לכולנו שם בשמים ממעל, ומה בכך אם יתאכסנו אצלי שני גברין יהודאין?  ובפרט שתשלמו במיטב כספכם והייתם לי לאורחים הגונים...   אולם אחת שאלתי מאתכם זאת אבקש, לבל תרימו את קולכם כדרך היהודים, וכאשר יבואו אחיכם לדרוש שלומכם אל-נא ידחקו איש את אחין, כנהוג אצלכם, לבוא בקהל גדול, כי אם אחד-אחד יבואו ובנחת ילכו, התבינו אדוני?...   יען אם יוודע הדבר לשכני ויבולע לי כי אין רחמים בדין...'

האדון בעל  האכסניה הראנו לדעת כי מלבד שיודע הוא את תכונות היהודים ומזגם, הנהו גם ליבראל גדול, סובל ומעלים עין ומקרב כל אדם בסבר פנים יפות, ואם כי דבריו היו לי כמדקרות חרב, פלחו ומחצו את כליותי והייתי מוכן ומזומן לעזוב את האדון הסבלן הזה עם ביתו וחדריו המפיקים נוגה;  אולם בהביטי בפני שותפי ראיתי כי יעטה על שפמו, כאילו לא בו הכתוב מדבר, לכם ולא לו, וכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, עלה לחדר משכיתו ויצו על  משרת הבית בקול נגיד ומצוה להכין לנו את מכונת הרותחת תוך כדי דיבור.

אנוכי  לא התפלאתי כל כך על דרכי שותפי ומעשיו, כי ראיתי ונתון אל לבי:  מה המה חיי דץ הסוחר מראשם ועד סופם– האם לא שרשרת אחת ארוכה של המון נסתרות ומעשים אשר פני הלוט עליהם?  האין כל תהלוכותיו ומנהגיו נסוכה מסכה ולוטי מסווה?  אין בחירה חופשית לאדון זה;  כל ימיו הוא מרקד אך על-פי החלילים של אחרים, כל מעשיו אך התחקות המה, מעשי קוף, מן המגבעת המגוהצה שהוא נושא על ראשו ועד כלי הזכוכית שעל עיניו, מן בנו שלמד שבע חכמות ושבעים לשון ואף אחת מהן לא ידע, ועד בתו הבוגרת שלמדה 'להכות על-פי הפסנתר' העומד סגור מראשית השנה ועד אחרית שנה ולא נשמע קולו כקול כינורותינו על נהרות בבל...   וכשם שאין שום יסוד לשנאתו לשמו היהודי, כך אין חקר לאהבתו לשמו הנכרי, ואם כי חוטמו של דץ הסוחר ושערות ראשו ועיניו השחורות כעורב כולם יעידו עליו כי ממעי יהודה יצא, לעומת זה אם הצליח בידו החפץ להתנוסס בשמו הנכרי אשר לו, אזי מצאנו טובה כפולה ומכופלת: ראשונה, כי שומר הסף הביט אז עלינו כעל בני עליה מעמו ולא היינו אנוסים לעמוד לפניו כעבד לפני אדונו;  והשנית, כי אדון בית-המלון לא נועז לחשוב לנו מחיר כל דבר כפליים ולפשוט עורנו מעלינו;  והשלישית, כי לא עדו עלינו כל הני הרפתקאות  הכתובים בפרק שאחרי זה. 

                                        

{ד}

שפעת מחברים.– קטון וגדול.–מו"ל חדש.– קול מבקר מבקר ואומר

בטרם זכינו לראות את המכונה הרותחת על שולחננו נפתחה הדלת ויבוא הביתה איש נכבד ופרקו נאה, מגבעת שחורה מנוצצת על ראשו, משקפיים ממראה

התכלת על עיניו ובתי-ידיים צהובים על שתי ידיו– איסטניס גמור! תחילת מעשה האורח הבא היתה להסיר את מעילו, את מגבעתו ואת נעלי ידיו, אחרי כן שלח אלינו מבטו מבעד למשקפיים, ואחר קרב אלינו כשניים-שלושה צעדים ויקרא בנחת ובהסבר פנים יפות בשפה הנקראת אצלנו אשכנזית:

– פלטי בן ליש למטה דן, מחבר הספר 'מהפך פשטא'.  זה ספר יקר המציאות ודבר השווה לכל נפש;  ראוהו חכמים ויהללוהו, נבונים– וימלאו פיהם תהילתו.  גם בלדד השוּחי, המבקר הרוצח הידוע אשר לא ידע חנף, בעל-כורחו הודה שלא בא כבושם הזה...   לעת עתה הדפסתי את החלק הראשון, ושלושת החלקים הנותרים מונחים אתי בכתובים ונכון אנוכי להוציאם לאור אי"ה כאשר ירחיב ד' את גבולי...   מחיר כל חלק לבדו שני כסף, לאלה החותמים את ידם לכל ארבעת החלקים הנני עושה הנחה– רק חמישה כסף;  הטיבו-נא ברצונכם, אדוני הנכבדים, להגיד לי מה שמכם. 

ופלטי בן ליש חקק על הספר בזה הלשון:  'לכבוד ידידי כנפשי, הגבר הוקם על, דורש תושיה ומרביץ תורה בישראל, ה"ה הגביר המשכיל המפורסם מוה"ר דץ בן אץ הסוחר, מנחה מרחשת אהבה אחווה וריעות מאת ידידו המחבר'.   וכדברים האלה כתב גם לי בהגידי לו את שמי המעשיי' לא חסר אף אות אחת, ואחרי הכניסו את השקלים לאמתחתו נפרד מאתנו בפנים מאירות ובידידות חן:

– היו שלום אדוני, הצליחו ועשו חיל בכל מעשי ידיכם;  מאוד הנני נחפז ללכת, כי היום קצר והמלאכה מרובה– ראו  בטובה!

התבוננתי אל שותפי וארא כי איננו חסר רצון מן  המתנה שבאה לו בהיסח הדעת, גם אותות האהבה ומאור פנים שהראה לנו  המחבר, נשאו חן בעיניו.

– הסופר הזה איש נכבד מאוד, דרכיו דרכי נועם ויודע להתנהג ובכבוד ובנימוס כתור אדם המעלה, ומאין ידע זה כי באתי הלום? כה הגיד לי שותפי בהתבוננו אל הספר מכל עבריו, כאיש היודע ומבין חין ערך הסחורה הזאת על  צד היותר טוב, ובכל זאת פנה אלי לשמוע גם את חוות-דעתי אני;

אולם אנוכי אך נענעתי לו בראשי ואסתיר את מחשבותי עמוק בליבי.   אנוכי ידעתי מאוד מה טיבו של המחבר דנן פלטי בן ליש וספרו 'מהפך פשטא', שהוא מאסף עליו חתומים זה כשתי שמיטות;  גם את ביקורתו של המבקר הרוצח הידוע בלדד השוּחי, והלוואי לא ראיתיה, אבל לא רציתי להיות מגלה סוד את אשר נעשה לפנים מן הפרגוד...

עוד אני חושב והוגה ברוחי והדלת נפתחה ויבוא החדרה ענק כגלית הפלישתי, ומפתחי פיו יצא רוח גדולה וחזק כמנחירי מכונת הקיטור, מעמל ומרוב עבודה לעלות במעלות אלינו. 

– צפרא  טבא!  האתה אדוני דץ בן אץ הסוחר ממאזפּבקה?  לא אזכור שמך מתמול שלשום...   זה כשש-עשרה שנה הנני נוסע ובא לשוק הקונטראקטן...  הנני יודע רבים וכן שלמים, והודות לאל כי גם אותי ידעו הכל...   שמי עכן בן זרח למטה יהודה, בעל המחבר שני ספרים 'זקף קטן' ו'זקף גדול...   מעט חכמה, מעט תורה, מעט ביקורת, גם שירים יפים ונחמדים ממני ומכתבי מליצה מאת סופרי דורנו, אשר כולם חכמים כולם נבונים, כולם אהובים כולם ברורים...   ואף כי המבקר הידוע הרע לעשות עמדי ויחרף ויגדף מערכת ישראל על-ידי ספרי, בכל זאת חימה אין לי עליו, כי לכך נוצר המבקר.   הנה שני הספרים לפניכם ( ובדברו זאת הוציא מצלחתו הפתוחה לרווחה ארבעה קונטרסים קטנים ), וכעת הנני טרוד בהוצאות ספרי החדשים: 'גרשיים', 'קדמא ואזלא', 'מונח מונח רביעי', הנכונים לעשות תקופה חדשה בספרותנו, ועוד ידי נטויה לעשות גדולות ונפלאות לעם ישראל המעונה והמדוכא מתגרת יד הזמן האכזר, יען כי מטרתי אך לשבור צמאון אחי ההולכים בחושך ולא אור כי יקומו מתרדמתם ויסירו את המסכה הנסוכה עליהם מעת פרש עליהם ענן החסידות והפאנאטיזמוס, ויאכלו מפרי תנובת ההשכלה די שבעם ותפקחנה עיניהם, ויראו את האור כי טוב ותחי נפשם, כי בא עת לחננה כי בא מועד...

מי יודע עד היכן היו דברי מליצתו הנשגבה מגיעים, לוּ לא שמענו קול דופק על הדלת.

– יבוא! קרא שותפי, ותופיע לנגד עינינו בריה חדשה:  גדי בן סוסי למטה גד, אברך משכיל, מו"ל ספר 'קרני פרה', אשר עודנו אתו בכתובים, והוא מאסף עליו חותמים, ואם ירצה השם אחר החג יגש אל המלאכה  להדפיסו ולהפיצו בישראל בעזרת השם יתברך;  וכאשר תוכן הספר ומטרתו להפיץ בקרב עדת ישראל ידיעות נכונות ומועילות בכל ענפי המדעים, המסחר וחרושת המעשה, חכמה ודעת, מחקר ופילוסופיה, משלים וחידות, ועוד נוספו עליו אוצר  המלים ולוח השנה ועולה הוא המאסף 'קרני פרה' מעל כל המאספים שהיו לפניו והבאים אחריו, כי טובי סופרינו, גדולי ישראל וחכמיו כבר נתנו לו את ידם, על כן כתב המחבר והמו"ל שמותינו ושם עירנו בספר, ובקיץ הבא עלינו לטובה לא יאוחר בוודאי נקבל הספר 'קרני פרה' כליל בהדרו בעתו ובזמנו בלי שום עיכוב כלל...

– הוי!  קראתי מנהמת לבי אחרי צאת גדי, הגם גדי במו"לים?  זה הגדי שכמעט נתבקע  מביצתו ויצא לאור באור החיים בשתי קורספּונדנציות במכתב העתי לישראל, זה הגדי שהגלה מאת המאספים הגדולים ויעש במה לעצמו ויהי למו"ל בישראל, לקיים מה שנאמר: 'כי מו"לים היו בני ישראל בצאתם ממצרים'...  הוי גדי גדי!  גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב!––– תפוש ברוב שרעפי בקרבי לא שמעתי לקול מצעדי אורח חדש הבא אלינו;  התעוררתי ממחשבותי וראיתי והנה איש דל-בשר וגבה-הקומה ניצב עלי, פניו מפיקים זעף וחרון אף ושערות שפמיו הארוכים זקופים כמחטים.   – כלבי בן ופּסי למטה אפרים, בעל המחבר ספר 'אזלא גרש', ביקורת חדה מזוקקה ומלוטשה  על המאסף החדש היוצא לאור על-ידי גדי בן סוסי ושמו 'קרני פרה'...

– ביקורת על ה'קרני פרה'? – קראנו שנינו יחדיו בתמהון לבב – המאסף הזה עדיין לא חזה אור שמש ואתה תוציא ביקורת עליו? 

– אמת ויציב;  אולם אנוכי לא אל המאסף כוננתי חיצי, כי אם אל המו"ל הנבער מדעת, ריק מכל מדע, בור מדאורייתא, גס-רוח, איש בליעל ומזייף מאין כמוהו בין כל סופרינו, ומלמד כגדי יהין להקרא מו"ל לישראל!

על כן קנוא קנאתי לספרותנו העלובה ויצאתי נגדו במלחמת תנופה בחרב שלופה להכותו שוק על ירך, והיכיתיו מכה רבה הכוה ופצוע וניפצתיו לרסיסים וכמעט לא היה לו שריד ופליט!  הראיתי בביקורתי לדעת, כי לבד שכל דעותיו של גדי בן סוסי כוזבות הנה ואין להן יסוד ושורש, טעם וריח, כי מאין אלה לו והוא לא ידע מה דקאמרי רבנן?  וכל מי  שיודע את האיש גדי ואת שיחו יודה לדברי שמותר לקרעו כדג ואפילו ביום  הכיפורים ומצוה לפרסם את החנפים לבל יהינו להתעתף בטלית גנובה ולבל יעיזו עוד בנפשם לעשות חנף איש לאחיו ושעיר אל רעהו יקרא:  'הרב הגאון', 'הרב החכם', כאשר יעשו רבים וכן שלמים לגדי רק בעבור שהיה גדי למו"ל בישראל, הכזונה נעשה את ספרותנו?  ועוד יתרה עשו, כי בטרם הוציא גדי את מאספו לאור ותעבור הרינה במחנה העברים, שערכו ביקורת איומה ונזעמה עלי ועל ספרי הקטן 'תלישא קטנה' בעבור שנגעתי שם בקצה עטי בכבוד אחד הסופרים זעירא דמן חבריא שהתקשט בנוצות זרים – זייפנים הם כולם, גנבים, רוצחים, שודדי ליל!...

ובדברו רעמו פניו, עיניו הפיצו אש עברות ויהי נורא על כל סביביו, עד כי נפלה חיתיתו על שותפי ויירא להשיבו דבר.

– אלה הם מחבריכם!  פנה אלי אלי דץ הסוחר בצאת כלבי המבקר מאת פנינו – גדי יצור את כלבי וכלבי יצור את גדי, ויחד המה על פלטי – ואנוחי חשבתי, כי אך בקרבנו, סוחרים וכנעני ארץ התחרות, קנאה ושנאה, והנה...  מי הוא זה דופק על הדלת?  זה יוצא וזה בא, כמים אשר אין להם סוף!

ובדברו זאת נפתחה הדלת ותבוא החדרה...  בת המין היפה!          

             

{ה}

אשה בעולם  הספרות.–אני ושותפי מנצחים זה את זה בהלכה.  – פנים חדשות.

כיוון ששותפי זה היה איסתניס גדול, לכן היה מכבד את הנשים ככל בני גילו היודעים לנהוג בהן סלסול, לכבדן ולשמשן, וכשבאה אלינו האשה הזאת מיהר דץ הסוחר לקראתה ויקבלנה לא בסבר פנים יפות לבד, כי גם בכל אותות הכבוד,  כנהוג אצל אנשי המעלה בין מרומי עם הארץ.   אך מה גדל תמהון לבו בראותו כי האשה תוציא מתחת לסינורה ספר קטן, בפנותה אלינו בשפת אשכנזית ממש:

– את שמע המשורר הנודע לתהילה זמרי בן סלוא בלי ספק שמעו אדוני הנכבדים?  אשתו הנני, אשתו, עניה סוֹערה לא נוּחמה;  עזבני בעלי נזר תפארתי עם שבעת בנותי היתומות העדינות האומללות, הוא הלך למנוחות ואותי עזב לאנחות,  ואך זאת נחמתי,  כי עשה לו יד ושם בין גדולי חכמי ישראל מצוקי ארץ מאוד נעלה,  וזה הספר הקטן, שאני מתכבדת להגיש לפני אדוני היקרים, זה הספר הקטן הוא מקור מחייתי, משען ומשענת לי ולבנותי היתומות, זה חיי וזה כבודי, זו חנותי וזו פרנסתי, כי על-ידו איבנה ובו אשים מבטחי סלה!

הכרת פניו של דץ ידידי ענתה בו כי לולא את  פני המין היפה הוא נושא, כי אז שכח חנוֹת  וכלה עשה לה –  כה עלתה חמתו  ויעשן אפו על המחברים שמררו את חייו.

– לא! –  קרא שותפי ברוגז קולו כמעט יצאה האלמנה –  לא אוכל כלכל עוד!  אם יוסיפו 'מחבריכם' לבוא, כי אז אעזוב את האכסניה הזאת, כי אל עקרבים אנחנו יושבים, המקום ישמרנו ויצילנו!

– אבל, דץ ידידי –  עניתיו בשפה רפה, כי רעיון אחר מילא את לבי – אבל דץ יקירי, לחינם קפצתה עליהם קצף, תן תודה שגם זה דרוש לנו, לכל הבל נידף יש מוצא,  את כל מראה עינינו נקנה במיטב כספנו, וספרי ישראל למה ייגרע חלקם בשוק הקונטראקטן?

– ספרי  ישראל?!  קרא שותפי בחמת-רוחו–  ספרי ישראל באונס?  בעל כורחם?  ספרי ישראל אשר ישיאום 'מחבריכם' מבית לבית ומחצר לחצר כאשר תשאינה התגרניות במאזפּבקה פּולים ועדשים לממכר?  אוי ואבוי לתורתנו שבאה לידי כך להיות מחזרת פה על האכסניות!...

אהה!  ידעתי מאוד מה צדקו דברי שותפי, אך מאנתי היכנע מפניו ועניתיו:

– אבל, דץ מחמדי, מה יעשו אביוני אדם אלה?  הלא ברואים הם,  הלא קיבה להם, ידידי, קיבה!  ואם אין קמח אין תורה... 

– ומי יאנסום להיות למחברים בישראל ולעשות ספרים כספר 'תלישא קטנה'  ו'קרני פרה'  ו'אזלא גרש' וכיוצא בהם?  מי ביקש זאת מידם?  הייאמן כי יסופר שתהיה הספרות אצל מחברינו ככינור ביד העיוורים והפיסחים המנגנים אל פת לחם!          

ידעתי, ידעתי מאוד מה צדקו דברי שותפי, לכן שפכתי כל חמתי עליו ועל ראשו וגלותי האשמה אך עליו ועל הדומים לו;  הוכחתיו למוסר ואראהו לדעת, שכשם שאי-אפשר למסחר בלי סחורה ובלי סוחרים, כך אי-אפשר לעולם בלי ספרות ובלי סופרים,  וכי מצוה היא וחובה על כל איש מישראל לתמוך בידי המחברים ולסעדם, וכי יש מועיל בהם ובספריהם;  ואם לא הוא, דץ הסוחר, המתלונן בצל הכסף, מי זה ישים לב לחמלה על המחברים העניים האלה?  ואם הוא,  דץ הסוחר, שקוע כל היום בהבלי עולם הזה ואין לבו הולך להגות בספרים ומכל שכן להיות מחבר– ועל כן תפוג תורה ושדה הספרות תשאה שממה?

כה קינאתי לאחי המחברים ואשפוך כל חמתי על איש ברית-מסחרי; אף הוא ענני חלקו, ומי יודע מתי בא הקץ לריב שפתינו לולא שמענו קול דופק על הדלת אחת ושתיים ושלוש, ופנים חדשות באו הביתה, איש זקן ונשוא-פנים, רוסי מלידה ומבטן ושמו בלעם בן בעור מבעל צפון, מליץ וסופר, דורש טוב ליהודים ודובר שלום לכל זרעם, מטרתו 'אחדות', לקרב את המרוחקים, לגרש את השטן המרקד בין לאומים שונים בגזעם ולעשות שלום בין העמים הנפרדים בדתם ובצור מחצבתם, ואומנם ראו רבים וכן שלמים את הטובות העצומות שהביא לנו בלעם בן בעור בספריו אשר עשה והודו לו במכתביהם שהריצו לו גדולי העולם,  חכמים ונבונים, גבירים ואדירים, רידאקטורים ופרופיסורים וכו' וכו' וכו' – וכולם קראו לו מכובד וירוממו תחת לשונם את הטובות הנשקפות לעם ישראל ממנו, כאשר יעידו ויגידו המכתבים והאיגרות שהציע לפנינו על השולחן, למען יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו. 

 

{ו}

בלעם בן בעור.– מליץ יושר.– מקור אהבתו לישראל.

משנכנס האורח הזה אלינו עברה רוח חדשה ותטהר את פני שותפי,  ויהי דמיונו כאיש שבשעת כעסו שפכו לו פתאום מים קרים על ראשו:  בלב דץ הסוחר קינן מאז ומעולם רגש כבוד במיוחד לכל מי שאינו מזרע היהודים.   לא ידעתי מאין בא לו הרגש הזה:  אם שרבו הטובות והחסדים שגמלו עמדו, או אולי בהרגישו את שפלת נפשו הוא  'מוחל על כבודו'  וינשק את הידיים שישאו עליו השבט?...  איך שהיה ושותפי קיבל את פני בלעם בן בעור מבעל צפון בכל אותות אהבה וכבוד ויקר.  

ובלעם בן בעור מבעל צפון כיוון שנחה דעתו עליו,  האריך לשון ויתאר לנו את כל תהלוכותיו בעולם הספרות, את כל תוקפו וגבורותיו  שהפליא  לעשות עם היהודים, והיהודים הם כפויי-טובה ולא ידעו להוקיר את דורשי טובתם ולגומלם כצדקם. 

– היהודים –  כה אמר בלעם –  אהבתי את היהודים כי עם חכם ונבון הגוי הזה,  עם חרוץ וערום;  יבינו את אשר לפניהם, ראשם חריף ומוחם מלא מזימה (בדברו זאת הורה באצבעו על מצחו), לכן כמעט כולם עשירים וחוריהם מלא כסף, כי מלבד זה הם קמצנים נוראים, כל ימיהם הם מסתפקים בבצלים ושומים,  ובכל זאת יאהבו להתהדר ולהתנוסס בקישוטים ועדי עדיים,  בגדי משי ורקמה ילבשו,  ומדבר טוב ומספר מועיל יקפצו את ידם,  את דורשי טובתם לא ידעו ומצדיקיהם לא יראו ברכה בעמלם;  אהבתי את היהודים אהבה מסותרת ולכן מרשה אני לעצמי לדבר כדברים האלה בפומבי,  וכמוני כמוכם כולנו יודעים את ה'עברים שלכם', עם כל מנהגיהם ומעשיהם, ל'צדיקיהם' יובילו שי שלוש רגלים בשנה וינהלום בכל טוב,  וכי יבוא אליהם מחבר עני,  אוהב ישראל באמת, והנה אין איש בבית!  ביודעי את 'העברים שלכם'  ומאהבתי אותם לא אמנע מלספר תהילתם בקהל וגם להגיד מומם אני צריך כי את אשר אוהב אוכיח.   אומנן  יש בקרבכם אנשים יקרים ומאוד נעלים,  ואולם רבים הם בכם היהודים שמצוה לחורזם יחד על חבל אחד ולתלותם על עץ גבוה עד אחד,  כי עושים הם מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, ועוד הם ישמיעו במרום קולם,  כי מהנרדפים הם ואינם רודפים, מן הנעלבים ואינם עולבים, ועליהם אני מצדיק את הדין,  כי יאה חוטרא לכלבא!... 

כוח אבנים היה כוחי כי יכולתי לשבת במנוחה,  להתבונן בפרצוף פניו של בלעם אוהבנו 'הדורש טוב ליהודים ודובר שלום לכל זרעם', לבלתי לאחוז אותו להשליכהו ולגלגלהו מעל המעלות ולהטעימהו טעם ריסוק אברים!  אין אני מסופק כלל,  שבספר דברי ימנו הכתוב בדם ובדמע, לא ייפקד גם זכרון מליצנו זה, מליץ ישראל האחד בימי צרה ומצוקה...

ושותפי דץ הסוחר,  שהביט בראשונה על האורח הנכרי ברגש כבוד לבד, החל עתה להביט אליו גם ברגשי אימה והכנעה, כעבד נכנע העומד לפני אדוניו העריץ,  ויפתּח דץ את חרצובות כיסו וירא את בלעם לדעת, כי לא כל היהודים קמצנים הם וכי יש בנו אנשים שאינם כפויי-טובה ויודעים להוקיר ולהשיב גמול לאוהבינו הנאמנים, אשר ישימו נפשם בכפם בעת צרה ללמד זכות וסנגוריה עלינו עם בזוי ולדבר את אויבינו בשער... 

                     

{ז}

המשורר הזשארגוני צמח בל יעשה קמח.– שנאה שאינה  תלויה בדבר.

  נקמת המבקר.  

כמשתוממים, הלומי רעם, שיכורים ולא מיין, עמדנו אני ושותפי דץ 

הסוחר והבטנו איש בפני רעהו מבלי הוציא אף הגה מפינו, אחרי נפרדנו מעל מליצנו בלעם בן בעור מבעל צפון, וכאילו שנינו היינו חייבים בהנגע הזה שהבאנו לביתנו...  ואחרי רגעים אחדים פנה אלי שותפי בקול בוכים:

– לכה נצא אל רחוב העיר, אולי נמצא לנו מפלט מזרם האנשים האלה,    כי עוד מעט!... 

      אולם עוד מלתו  על לשונו והנה נפתחה הדלת ולנגד עינינו הופיעה תמונה         חדשה, תמונת איש אשר פניו כפני עגלון או חוטב עצים, או למצער ראש דוכנא.

– מה  חפצך?  שאלהו שותפי בחמת-רוח.

– אנוכי אנוכי הסופר הזשארגוני מעיר סטרישטש, שמי צמח בל יעשה קמח נודע למדי, פה הנני מאסף חתומים על מאספי הזשארגוני 'דער ריינער אומגליק', בעקבות המאספים הגדולים שיוצאים לאור בקיוב ובווארשה; אולם המאסף שלי עולה עליהם כהנה וכהנה;  כי במאספים שלהם יבואו מאמרים מסופרים שונים וכל אחד ואחד ישיר שירה חדשה, ובמאספי אני יודפסו רק מאמרים, שירים וסיפורים שיצאו ממני מעצמי וכולם טובים ונחמדים ושכּולה אין בהם, בו יבואו שלושה סיפורים גדולים שלי, ופליטון שלי, ושירים ומזמורים שלי, מאמרי מדע גם כן שלי, וחידות ומילי  דבדיחותא וכו' כולם שלי, מעשה-ידי להתפאר, גם מאמר ביקורת יודפס בו על הבליעל הנודע 'שלום עליכם'...

ניתרתי ממקומי בשמעי גזר-דיני הקשה מפורש יוצא מפי צמח בל יעשה קמח, אולם הבלגתי על רוחי ואשאלהו:

– ואיזה מספריו אתה מעביר תחת שבת ביקורתך?

– איזה מספרין?  אותו ואת כל ספריו עם אשתו ובניו ובנותיו, כולם יעבורו לפני  כבני מרון;  אנוכי אספרה לדור את כל קורות חייו משחר טל ילדותו ועד בואו למצבו הנוכחי, את כל עסקיו, הנהגותיו ומעלליו לא אגלה לפני קהל רב אחת מהנה לא נעדרה, למען יראו וידעו מי הוא זה 'שלום עליכם' המגביה לשבת.

– ומה רעה עשה לך זה, כי כה ניתכה עליו חמתך?  שאלתיו.

– רבות רעות שׂבעה נפשי מידו, עד יומי האחרון לא אשכח את אשר עשה לי, וכי אמות – יקומו בני אחרי וינקמו נקמתי ממנו!  עכרני הכריעני, כי כתב ביקורת על שירי שטיפחתים וריביתים, ויבוא עלי ויכתוב עליהם מרורים  וביטלם ברוח פיו כעפרא דארעא, ואף אמר כי משחתם בם, כי סירים סבוכים המה ויעצני לפשוט נבלה בשוק ואל אהיה למשורר בישראל, כאילו נמסרה השירה רק לבעלי ההון והעושר!

– ואולי באמת לא טובו שיריך! – ניחמתיו – הלא נגע המבקר  רק בשירך ולא בך...

– אם שירי לא מצאו חן בעיניו מי ביקש זאת מידו כי יקנם? ומי ציווה עליו כי יבקרם ובזאת קיפח פרנסתי ויגזול לחמי מפי ואני עני אני?!  הרוצח הזה ידוש את בשרי בעקרבים ואני אחריש אתאפק?  לכן אראהו גם אני נחת ידי,  אבקרהו גם אני, אדיקהו כטיט חוצות,  מכף רגל ועד ראש לא יהיה בו מתום,  ותהי לו זאת לזכר עולם כי שלח פיו במשורר היהודי צמח בל יעשה קמח!...

– הגידה-נא לי,  יקירי,  הוספתי לשאלהו,  הן תאמר כי תספר לכל באי עולם את דרכיו ומעלליו;  האם תדעהו פנים אל פנים?

– אם אדעהו?  ומי ידעהו אם לא אנוכי ידידו מנוער?  ועתה,  הה?  מי פילל לי כי רעי זה יבגוד בי  ובאהבתי?  עד עולם לא אשכח את אשר עולל לי, עֲברויי  שמורה לו עד נצח! לכן הנני אליו ואראהו כי גם לי חיצים שנונים אשר יפלחו כליות ולבי ידע כי קסתי קשת דרוכה ועטי חרב חדה!

ובדבר המשורר צמח בל יעשה קמח את דבריו אלה,  היה מראהו לא כמשורר עברי,  אך כגיבור ביום קרב,  ערוך שריון וקשת לעשות נקמות באויביו ולהדוק קמיו תחתיו.   'הוי, גיבורים,  גיבורי סופרי ישראל! – קראתי בנהמת לבי – הוי עמי הדל והאומלל!  דל אתה ודלה ספרותך וסופריך הבל  ישאם יחד!  אוי לי כי הנני בן לעם הדל  והאומלל הזה,  אוי ואבוי  לנפשי כי הנני אחד מסופריו הדלים האומללים!... 

  בעלי תרמיל!  חבר קבצנים!  שפלים ובזויי-אדם!   קרא שותפי בזעם-אף בהתהלכו הנה והנה בחדר משכננו – הנה הנם מחבריכם,  סופריכם,  חכמיכם!  עוד אחד דופק על דלתנו!  אהה ד' אלוהים,  הכלה אתה עושה עמנו פה? מה לך פה ומי לך פה? מחבר חיבורים אתה? סופר ומו"ל?

גש הלאה!  הלאה! 

 

{ח}

אורח חדש.  – האדון כדרלעומר מנצח.  – סוף.

האורח החדש, שדרך על מפתן חדרנו,  בשמעו את הדברים הקשים

      האלה  מפורש  יוצאים מפי שותפי כמעט נסוג אחור ויעמוד כמשתומם. 

– האתה הוא אדוני דץ הסוחר מעיר מאזפּבקה?

– אנוכי אנוכי הוא דץ הסוחר ממאזפּקה,  אבל הגידה מה חפצך בביתי? אולם דע-נא שאין לי שום צורך בספרים,  כי יש לי רב!  שא עיניך מסביב וראה! 

– לא ידעתי אל מה ירמזון מליך,  אדוני. 

– הלא מחבר אתה?    ענהו שותפי –  סופר?  מו"ל ? מבקר? מבוּקר?

– חלילה לי, אדוני, מהיום אף אחד מאלה;  סרסור אנוכי,  'איש הביניים', והאדון כדרלעומר שלחני אליך  אולי תקנה ממנו חיטים,  דגן,  שעורים,  שיבולת שועל?

– חיטים?  דגן?  שעורים?  שאלהו שותפי בפנים מאירות – כן,  ידידי, הואל-נא ושב  נא פה על הכיסא וניקח לנו אמרים;  ומה שלום  האדון כדרלעומר? 

– חי וקיים – ענהו הסרסור או 'איש-הביניים' בשבתו על הכיסא ממולי

– האדון כדרלעומר מכר את היער הגדול וקנה לו אחוזת נחלה חדשה ושילם בעדה מאתיים אלף כסף,  ובדעתו למכור לכם אדוני הנכבדים את כל החיטה והשעורה והכוסמת במקח השווה ולקבל מכם למפרע איזה כסף כנהוג,  ועצתי שתוכלו לעשות עמו  העסק הזה בהיסח-הדעת,  כי האדון כדרלעומר הוא חד בדרא,  כידוע לכל באי עולם.   לוּ לעצתי תאבו שמוע,  כי אז מהרתם אדוני היקרים להראות את פני האדון כדרלעומר,  כי כל הקודם זוכה,  ובפרט אצל האדון כדרלעומר...

עוד מעט והאדון כדרלעומר היה לרוח החיה באופן העגלה ועל צירו נסבו כל רעיונותינו;   עוד מעט ושכחנו כל המוצאות אותנו כל היום ההוא:  המחברים עם המו"לים והמבקרים,  והיו כלא היו,  כאבק פורח,  כענן כלה וכחלום יעוף,  ורק בסתר לבי נהם קול כבת-קול היוצאת ומנהמת מהר חורב:  'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!  גולים אנחנו,  האובדים והנידחים, וגם אורייתא בגלותא!... 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  הופיע ב'המליץ' , באוגוסט 1890.