סיפור

[א]    🔗

כוח וטמיר ונעלם, סגולה יקרה ונפלאה צפונה במשל ההמון: ‘צרת רבים חצי נחמה’; והמשל הזה, כמדומה לי, שייך רק לעם ישראל, כי להתענות יחד עם הכלל, לשאת חרפת רעב וקור ומחסור יחד עם עיר או מדינה שלמה – לזה הסכינו היהודים זה שנים רבות ודורות אין ספורים. למשל, אם יקרה אסון לאיש יהודי אחד בעיר כי ישברו את חלוניו, יקרעו כסתותיו וחיללו את כבוד אשתו, הלא ירגיז שמים וארץ, יעכב את הקריאה בבית-המדרש ויזעק זעקה גדולה ומרה: ‘הוי אלים תעודי ארץ! – ישא את קולו לפני ארון אלוהים – הוי גבירים אדירים! איככה תשקטו במעונכם? איככה תביטו ממרומכם בשעה שחלונותי נשברו, כסתותי נקרעו ונוצותי נפזרו לכל רוח ואין איש שם על לב?!…’ וכשנשברו חלונות רבים, ונקרעו כסתות רבות והוטמאו נשים רבות במדינת רומניה, לא הלכו היהודים לבית-המדרש לעמוד לפני ארון האלוהים, לעכב את הקריאה ולצעוק חמס באוזני קצינינו, גבירינו, אדירינו, כי כל אחד ואחד מצא לו נוחם, שלא הוא הראשון גם לא הוא האחרון, ומה שיהיה לכל ישראל יהיה גם לרבי ישראל, ומי זה פתי יצעק מרה לשיט שוטף, לסופה וסערה, לרעם ורעש, לשריפה ומגיפה, לכל נגע ולכל פגע כי יהיה בארץ?…

גם יעקב החנווני בעיר N ראה עוני בשבט עברתו אחרי הרעם והרעש שהלם את ראש בני עירו; רכושו היה לבז ונחלתו למשיסה, את בניו היכו מכות חדרי בטן ואת בתו היחידה, היא דינה שילדה לו לאה אשתו, טימאו – וידל יעקב וישפל וישח מאוד…

בשתיים שלוש השנים הראשונות התהלך יעקב, כיתר אחיו המוכים, כאיש אובד עצות, מבלי דעת אנה יפנה, אנה ינוס, איה ימצא מפלט לו ולביתו, ואך ‘צרת רבים’ היתה נחמתו וב’צרת רבים' שם את תקוותו ומה שיהיה לכל ישראל יהיה גם לרבי ישראל. ויעקב שהיה איש עשיר בעל נכסים מלפנים החל לשאת מעט-מעט משא אוניו, הסכין עם המושל האכזר הזה, לא המרה את פיו ויפתח לפניו את דלתות ביתו לרווחה. מוּדעת היא לכל יודעי חן שהעוני מחבב מאוד את האכסניה שלו, ומכיוון שיבוא אל אחד הבתים ישפוך שם את ממשלתו לעשות סדרים כטוב וכישר בעיניו, ולא יזוז מלחבבו ומלחממו ודבק איש ברעהו והיו לבשר אחד…

עת צרה היתה ליעקב החנווני אז, כי הלוך הלך ודל מיום אל יום, ההוצאה מרובה וההכנסה מעין אכזב ומאין יבוא עזרו? הבנים יגדלו ועוד מעט יגיעו לפרקם, ומה יעשה לבתו ביום שידובר בה? אנה יוליך את חרפתו?… אמת הדבר כי מכל הונו ורכושו נשארה לו בקרב עדתו לפליטה גדולה האמונה שהאמינו הבריות בישרת לבו; אמת הדבר כי כל אשר לו בוזזים בזזו והשאירו לו רק את שמו הטוב שקנה לו בתום דרכו ונקיון כפיו; אבל מה יושיעהו זה אם נסתמו כל מעייני הפרנסה, דללו חרבו, ותהי N למעי מפלה וקללת אלוהים, והיהודים הרעבים ללחם נפוצו לכל רוח לבקש טרף לנפשם ולנפשות נשותיהם וטפיהם, וכמעט לא היו ימים לישראל כימים הרעים האלה, ימים רעים וקשים, והרעב כבד בארץ מאוד!… ותהי זאת נחמתו כי ‘צרת רבים’ היא, מנת כוסם של רוב אחיו היהודים המרודים בעיר הזאת עיר הנידחת. גדול כוח התקווה והבטחון שמרחיבין את דעתו של אדם! ולולא הבטחון בנועם לקחו שהיה ליעקב כבר שכנה דוּמה נפשו, אורח לא ישוב הלך יעקב, לולא התקווה בקסם על שפתיה. והיא שעמדה לו להחיותו ולהצילו מרדת שחת, היא נפחה בו נשמה חדשה ותחזק ידיו הרפות וברכיו הכושלות ותחי נפש יעקב.

[ב]    🔗

בכדי שלא יבוא האדון הקורא חלילה לכלל טעות, צריך אני להודיעו תחילה שלא יכול יעקב לקוות כי תבואהו ירושת נחלה בהיסח הדעת אחרי מות דודו העשיר, יען כל קרוביו ב"ה חיים וקיימים ובריאים בגופם, הלוואי על כל ישראל, וכולם הם צריכים פרנסה, עסקנים וטרחנים, ולא להם עושר וכסף; גם לזכות בגורל הגדול נבצר ממנו, באשר ששטר הגורל אשר היה לו בשכבר הימים אחרי גלגולים הרבה ובעד ריבית דריבית נמכר לפי החשבון לר' אלטר המלווה לצמיתות. תקוותו של יעקב היתה – תקוות כל איש ישראל בימים הרעים האלה, תקוות עני המקווה בסתר לבבו לנסים ונפלאות ומאמין באמונה שלמה שישתנו עליו סדרי הטבע, באשר שאי-אפשר שיישאר הדבר כן…

יהודי N אומנם נודעים על פני תבל כולה כאנשים הנושאים דע למרחוק, סברנים, מבקרים ומבינים דבר מתוך דבר; לעומת זה הם בעלי דמיון מאין כמוהם ונוחים לבוא לידי התפעלות יתירה ולקבל כל צורה שתצור בהם יד הזמן הכול יכול, ולפיכך הם נעים ונדים תמיד מן הקצה אל הקצה; וכשם שמתחילה הם מתלבבים ומתחממים עד המדרגה העליונה, כך הם מתיישבים ומתקררים לאחרונה. פעם הם מאמינים ופעם ממאנים, ומכלל אמונה יתירה הם באים לידי כפירה והתפקרות עצומה. זאת ראינו גם בימי הפרעות והיציאה, הימים שנוכל לכנותם בשם ‘בהלות’ או ‘גלות מאהבה’.

רוח הגלות והיציאה החל לפעם גם את יהודי N. שגם הם לא ניקו מן הרעמים והזוועות עם כל תולדותיהן ותולדות תולדותיהן. ‘יציאה! נסיעה! אמריקה! פלשתינא!’ – אלו הם השמות שנישאו פה על שפת כל לשון, ואלה הם הדברים שעלו אז על לבב כל איש יהודי וגם על לב יעקב שלנו. כדרך כל בני עוני בנו למו בני עיר N בתחילה מגדלים ‘על חשבון הגביר’, ובצפייתם ציפו שגדולי מצוקי ארץ בוודאי יזדעזעו ויצאו לישע אחיהם להוציאם מן המיצר: ‘הייתכן שישקטו הגבירים על שמריהם בשעה שאחיהם הקטנים יחבקו אשפתות?’ הקול עבר במחנה העברים, כי במהרה בקרוב ייפתחו ספרים וייכתבו וייחתמו לאלתר לחיים טובים כל איש מצוק ומר-נפש, ולקחום הנשרים גדלי-הכנפיים, ונשאום למרחוק מעבר לים, והושיבום בגי שמנים, בנאות דשא ירביצום, והעניקו למו צינה ואלפים ובהמות שדי – האח, מה נעמה היתה התקווה הזאת!

גם יעקב שלנו נטל חלק בין אלה המאמינים ששמו מבטחם בנדיבים, כי ‘איככה יראו באבדן עמם ומולדתם? הלא שמים וארץ נשקו וכלו כל הקיצין!…’ לכאורה נפקחו עיני העם לראות, כי אומנם שמים וארץ נשקו, אך הגבירים מרומים ישכנו ואל ישפילו לראות בשמים ובארץ, גבירינו, קצינינו ועשירינו אסטניסים הם ואין יכולין לראות בצרותיהן של ישראל, לפיכך הם מעצימים את עיניהם ופונים למקום שאין מכירים אותם, מתנכרים ומתכחשים לאחיהם הקטנים שמא יכירום חס ושלום שכניהם… גבירינו, קצינינו ועשירינו מלבד זאת המה עסקנים וטרחנים גדולים, מסובלים וטרודים בעסקיהם כל היום, ובערב ינוחו מטרחתם וממשאם ומשחקים ומצחקים, בכל בתי-משוש ומשחק, ועולם כמנהגו נוהג; העשיר יתהלך בעושרו והעני אובד בעוניו, הגביר נוסע במרכבה והדל הולך ברגליו ושלום על ישראל… אז הפך לב העם וירא כי טוב שלא לבטוח מבטוח בנדיבים ויזכור את צוואתו של אותו עניו: ‘אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי’, ותנועה חדשה קמה ברחוב היהודים תנועת היציאה או גלות מאהבה…

[ג]    🔗

קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה! יהודי N יוצאים לאמריקה מעבר לים, זה אחר זה בחיפזון גדול – זכר ליציאת מצרים… וישימו בני ישראל בצרור את כליהם ואת נוצותיהם בשקיהם – הנוצות הללו, אשר פה תגבהנה לעוף על כנפי רוח, חשובות הנה מאוד שם בעולם החדש) – וירחקו נדוד לארצות-הברית להיות שם לרוכלים ותגרנים, לשוחטים וחזנים, ולבעלי-מלאכה, וגם לעבוד שם עבודת-פרך… ושמועות באו מכנף הארץ לאמור: יש שבר באמריקה והארץ רחבת ידיים, מקום מסוגל לעשות בה חיים לבעלי מלאכה, לסוחרים ותגרנים ובפרט לשוחטים וחזנים; ויחזיקו שבע אנשים באיש אחד, לאמור: ‘שמלה לך חזן תהי לנו, שוחט ובודק!’ וישמעו השוחטים והחזנים, כי ‘יש קונים לסחורה זו’, וילמדו קל וחומר: ומה ששוחטים וחזנים מתחפשים שהיו לפה לחייטים וסנדלרים, מצאו למו פרנסה בארץ החדשה, שוחטים וחזנים אמיתים על אחת כמה וכמה!… הרצים יצאו מבוהלים ודחופים ויקחו להם נשים מכל הבא בידם, כי ירט הדרך לנגדם, ותהי רחוב היהודים מלאה ששון ושמחה, קול רינה וצהלה בחוצות N, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, שממהרים לצאת לארץ החדשה, ארץ זבת חלב ודבש…

אולם לא ארכו הימים הטובים האלה, כי אחרי ‘הבהלה’ הזאת קמה הסערה לדממה. ראו בני N כי לא כצעקתה הבאה אליהם מאמריקה כן היא; כי אומנם יש שבר לפעולת חייטים וסנדלרים ויש שבר לשוחטים וחזנים, אבל הסוחרים, הרוכלים, הסרסורים ויתר ההמון הבאים שמה בידיים ריקות אין דרך אחרת לפניהם בלתי אם להיות לסוחרים, רוכלים וסרסורים גם שם, ואין בין סוחר בעיר N לפדלר בניו-יורק או פילאדלפיה אלא שינוי השם בלבד, ואיש יהודי באמריקה איננו יקר-המציאות כאשר חשבו מראש, והמשׂתכר משׂתכר אל צרור נקוב. גם שם העשיר יתענג בדשן נפשו והעני גוֹוע ברעב בכבוד גדול, והכול על מקומו יבוא בשלום. ויען שרוב היהודים באו לשם על מנת להתעשר ועדיין לא נתעשרו, לפיכך צעקו הגולים מרחוק וייאנחו בני ישראל מן המיצר לאמור: ‘אם כן למה לנו כל הכבוד הזה? הלא טוב לנו עוללות רומניה מבציר אמריקה! שם כשרעבנו ללחם רעבנו כולנו בנערינו ובזקנינו סבלנו וקיווינו לאלוהי ישראל שלא תאבד שארית יעקב, חסדי ד’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו; ופה אין לנו לא מועד ולא שבת, גולים אנחנו, גולים מאהבה, נעים ונדים, מטורפים ומטולטלים! זכרנו את הבצל ואת השום ברומניה, זכרנו את הפרעות ואת הזוועות ואת… ואת… ואת… ובכל זאת תיקר בעינינו ארץ רומניה כי ארץ מולדת היא לנו! – מה בצע בפדלרתנו?!…' קולות כאלה החלו להיות נשמעין ברחוב היהודים כמעט בכל יום ויהודי N נבוכו.

יעקב החנווני כבר היה מוכן למזומן למכור את אשר לו, לעזוב את ארצו ומולדתו, ולכתת את רגליו לארץ החדשה שעפרות זהב לה, ולשאת את עול ‘הגלות מאהבה’ באהבה. אולם לא הספיקה לו השעה להכין את עצמו די צורכו – והנה קול צעקת בני עירו הנה זה בא ויעש את רחוב היהודים כמרקחה. כשהגיעו לבני N השמועות המאדיבות נפש מאחיהם הפדלרים, מיד נתקררה דעתם ונתפקרו מאליהם, והתפקרותם של אלה גדלה כל כך עד שהיו נמצאים בקרבם אפיקורסים גמורים שהיו כופרים בעיקר מציאותה של הארץ החדשה, לאמור: ‘אין שום אמריקה מעבר לים האטלאנטי, ואך שונאים בדוּה מלבם!’…

כה באו אנשי N מכלל אמונה יתירה לידי כפירה גמורה והתפקרות עצומה, והארץ החדשה שהיתה להם מתחילה לתל שהכול פונים אליו, אבדה כל חן וכל יופי בעיני רבים ובתוכם גם בעיני יעקב שלנו. ובכן באה שמשה של אמריקה, אפס משוש קרית ניו-יורק, שבתה מרהבה, ויבזוה אנשי N בלבם וכבגד בוגדים בגדו בה.

[ד]    🔗

בעת ההיא ורוח אחרת היתה את בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם. העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, כי מציון תופיע עליהם נהרה, וירושלים תעלה על לבב רבים, ויזכרו את ברית אלוהים את אברהם ושבועתו ליצחק ותהי ארץ ישראל נישאת על כל שפת לשון: 'למה נכתת רגלינו מעבר לים ללכת לארצות לא לנו וארץ אבותינו זרים ינחלוה, תִּשָאה שממה מאין יושב? דברים כאלה אפשר היה לשמוע ברחוב היהודים בכל מקום אשר קול יהודי ישמע, ומכלל קרירות יתירה לאמריקה באו לידי חמימות עצומה לארץ-ישראל. ‘שאו נס ציונה’ – נשמע קול קורא – שמה במקום יתלוננו בחביון זכרונות יקרים לנו, במקום ינוחו אבותינו אשר בהם נתפאר, במקום עמד על מכון קודשו בית אלוהים, במקום שזרח בראשונה אור תורת האהבה לכל האדם, שמה שמה הרימה פעמיך, בית יעקב ציונה! כי מציון תצא תשועת ישראל, שמה יפרח העם הנצחי, חבצלת השרון, יעקב ובניו ינוחו בה מנוחה שלמה, מנוחה שאנו רוצים בה – שאו נס ציונה!…

ויתוודו בני ישראל לפני אדון כל על חטאתם, חטאת העם כולו, ויאמרו: אומנם חטאנו, עווינו ופשענו לפניך, והרע בעיניך עשינו, כי גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעמוד ולהתקיים – כי דלונו מאוד! הנני אתאנו, אבינו, השיבנו ונשובה!…

ויעקב גם הוא היה אחד מאלה, שנשאו נפשם לארץ קדומים ושואפים אווירא דארץ-ישראל, גם הוא היה ‘חובב ציון’ או ‘פלשתיני’, אבל לא ממין ה’פלשתינים' האלה, שעושים את רעיון היישוב עטרה לראשם להתהדר בו, ה’פלשתינים' אשר אל חכם שופר: ‘דעו לכם כי “חובב ציון” אנוכי!’ לא כן יעקב החנווני. קטן יעקב בעירו, לא ישמיע במקום קולו, ותולעת יעקב תזחל בלאט, בלי שאון והמולה. כשעלה עניין היישוב על הפרק היתה תחילת מעשהו להבין בספרים, להעמיק שאלה, ויתהלך בחקר עתידות למו לדעת איזה הדרך יפיץ אור ואיזה מקום מנוחתו. אולם לא מצא יעקב פתרון לשאלה זו, סגר עליו המדבר, כי בהעלות שאלת היישוב על שולחן הספרות, מיד התלקחה מריבה גדולה בין סופרי ישראל, ויתפלספו ויתפלפלו זמן רב, עד שנתפרדה החבילה, ותהי עדת הסופרים לשתי מחנות: ‘פלשתינים’ ו’אנטי-פלשתינים'. כל צד וצד הביא חבילי חבילות ראיות ברורות בידן כי רק אתו הצדק ואת הצד שכנגדו תלין משוגתו; והצד שכנגדו בא גם הוא בטענות וסברות וקסמים בידו להפוך בזכותו, שכל דבריו אמת וצדק. והימים ימי ‘שאלות’ לישראל, שאלות משאלות שונות: שאלת היציאה ושאלת היישוב, שאלת המיליונים ושאלת האתרוגים; וכל אחד מהשואלים השתדל לברר וללבּן ולצרף כל השאלות הללו בכדי להבינן ולהסבירן, כלומר להרחיקן מן השכל, ולכל שאלה היו כמה חסידים ומתנגדים מצדדים ומערערים, ולא היה גם אחד שיסכים לדברי חברו, כנהוג… השאלות הללו בלבלו את ראש יעקב וטמטמו את מוחו ולא יכול לרדת לעומק העניין שהיה מתעסק בו.

– ריבונו של עולם – אמר יעקב אל לבו – עמך ישראל צריכים פרנסה והם משחקים בשאלות! עניי N גודדים ללחם ואַיִן והם מתפלספים בדברים העומדים ברומו של עולם! מתחכמים, מתנגחים, ומתווכחים זה את זה, בכדי להראות את רוב כוחם וגבורתם, חכמתם ובקיאותם!

כה עברו ימים רבים וכרם ד' צבאות (היא ספרות ישראל) היה לשדה קטל, לגי ההריגה, והסופרים – גיבורי ישראל, מלומדי מלחמה, איש איש וקסת הסופר המותניו, מסרו את נפשם על קידוש השם, ויתחבטו, ויתנגחו ה’פלשתינים' את ה’אנטי-פלשתינים' עד שפוך דיו למכביר, ותהי מלחמה ארוכה ביניהם עד עצם היום הזה.

[ה]    🔗

קשה כקריעת ים סוף היה ליעקב החנווני להוציא דבר ברור מכל אשר קרה ושנה על אודות היישוב. כמלקט שיבולים בעמק רפאים ליקט ואָרה פה ושם ידיעות קלוטות צנומות ודקות, ותהי בקיאותו בעניין הזה כבקיאותו של אותו משכיל בכל שבע החכמות ושבעים הלשון, שבא אל קרבו בשעה שאינה יום ולא לילה; פעם האמין יעקב שנהירין ליה שבילי דארץ-ישראל כשבילי עירו, ופעם הקשיבו אוזניו אך הד דבירם מצלצלים בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה ושברים ותרועה, וקול השופר הולך וחזק במחנה: ‘חובב ציון! ישוב ארץ ישראל! פלשתינא! קולוניות! קולוניזאציה! יהודים איכרים! בארון! מיליונים!’

בידיים מלוכלכות בציר של דגים מלוחים, ובשמן ודבש, וקמח סולת, היה יושב יעקב על גבי הספסל, לפתח חנותו, אסור בכבלי ברזל למסחרו כל היום, שמא יקדמנו אחר, כי רבות החנויות והחנוונים בעיר N כילק, מספר בתיה חנויותיה, ומספר תושביה חנווניה, וגדלה ההתחרות ביניהם כל כך, עד שלפעמים ימכור החנווני את סחורותיו בחצי חינם באמת בכדי להזיק לחברו, ‘גם לי גם לך לא יהיה’, וזה הוא מקור פרנסתם של סוחרי N מדור דור!… בשעות הפנויות מ’פדיון', עת שהחנוונים האחרים מתעסקים בדברים של מה בכך, במשחק הקלפים, בהגדות וסיפורי-מעשיות וכיוצא בזה, היה יעקב הוגה בספרים וקורא מעל מכתבי-עת לישראל ועוסק בפתרון אותן השאלות שלא הניחו לו לישון, ומטייל ארוכות וקצרות בהתווכחות והתפלספות הסופרים במאמריהם, חקירותיהם, השערותיהם ומועצותיהם. אולם אחרי כל התווכחויותיהם והתפלספויותיהם של החכמים ההם עם מאמריהם, חקירותיהם, השערותיהם ומועצותיהם, היה יעקב תועה במדבר בישימון דרך וטובע במים שאין להם סוף, ורק אחת יכול יעקב להבין, כי בידיים ריקות לא יבנה על אדמת הקודש, ומנדבת נדיבים לא במהרה יוושע, ואך מחלת לב תוחלת ממושכה כזאת, לפיכך אחז בכלל של אותו עניו: ‘אם אין אני לי מי לי’; זה הכלל שם לו יעקב לקו והרעיון הצפון בו למשקולת, ולא חיכה עד בוש כיתר אחיו מוכי הזמן ששׂמו מבטחם עוז בהאדונים הבארונים והבלתי בארונים, כי יקומו לעזרת אחיהם האומללים, ויגמור בלבו לעזוב את הארץ הזאת ולעלות לארץ הקודש, לעבדה ולשמרה, לפתח ולשדד אדמתה ולנשק את עפרה… באותה שעה לא היה יעקב מרמה את הבריות להסתפק רק במליצות היפות האלה, כי אם באמת ובתמים דבק בארץ אבותיו, ואהבתו זאת היתה אהבה שאינה תלויה בדבר, ומלבד לאה אשתו לא ידע שום אדם מכל הגיוני רוחו בחלום ובהקיץ, כי גם בתנומות עלי משכב, בחלום חזיון ליל, חזה יעקב חזיונות נעימים, ובעל החלומות העביר לפניו את כל טוב הארץ, ויתענג יעקב על רוב טוב, ויחלום חלומות בהקיץ…

(המשך יבוא) ¹