_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דָן-קישוט ממאזפבקה ושמחה-פנחס רעהו[1]

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

פרק ראשון

הפליטה הראשונה

יושבי מאזפבקה, עיר בתוך תחום מושב היהודים, קיימו בעצמם דין מפורש "אל יצא איש ממקומו", ככתוב.   בה ישבו אבותיהם מעולם, בה נולדו והולידו, בה היתה כל הארץ לפניהם בחיים ושער השמים – לעליית נשמתם במותם.    מאזפבקה היא הקופה של זבל ויושביה הם קיבוץ של תולעים, הזוחלים ומנקרים בתוכה ומבקשים שם פרנסתם. כה כלו ימיהם שבת תולעים גם יחד מיום שנוסדה על ארץ קק"ם[2] ועד הנה, ופתאם בימינו נתפרדה החבילה של התולעים ונעשו אגודות-אגודות;  נוע התנועעה הקופה, ותולעים– אלה מציצים מן החרכים ואלה יוצאים מחוריהם.   לא ידענו מה היה להם ומה כל החרדה הזאת? אם חוסר הזבל מקור פרנסתם הבריחם מבית תענוגיהם, או בהלה מבחוץ באה והרגיזה את מנוחתם, או כל אלה כתומם יחד באו עליהם?    בטלטלת תולעים זו הגיח מחורו תולעת-יעקב אחד ושמו דָן, ואחריו נמשך שמחה-פנחס רעהו, שעל אודותם הנני לספר לבני-ישראל: את קורות נסיעתם הרחוקה, כל מה שראו ושמעו ופעלו וחידשו, ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך.   

 

[א]

מהומה ומבוכה בבית אלחנן הקצב.   בטרם עלה השחר התעורר חתנו דן משנתו, לבש בגדי שבת וישא את רגליו ויצא מביתו.   עברו שעות אחדות ולא שב– ותהום העיר: "השמעתם? דן, חתן אלחנן הקצב, יצא מביתו ואיננו! גם חברו הבחור שמחה-פנחס בן אסנת האלמנה נעלם!" ולמרבה ההשערות והסברות אין קץ.   זה בכה וזה בכה, זה בונה וזה סותר, זה נוטע וזה מעקר נטוע.   כל היהודים פה אחד מדברים מתווכחים זה עם זה, מפלפלים ומתפלספים, כנהוג.   והחכמים, המה בעלי-הלצון הידועים אשר חץ שחוט לשונם, מצאו מקום להתגדר בו ולשפוך את לעגם  המר על ראש אלחנן הקצב ועל ראש חתנו המשכיל, ומשוט לשונם לא נמלטו גם יתר המשכילים אשר בעיר.   ובשעה שאלה התווכחו, התפלספו והתלוצצו, התייצבה אשה חכמה אחת ותען ותאמר:

– הסו, בני ישראל! למה תריבו איש את רעהו חינם? לכו בנים שמעו לי, אנוכי אספרה לכם את אשר בעיני ראיתי.   כידוע לכם, הנני בעלת יסורי השיניים, לא עליכם.   על משכבי בלילות יעירנו הכאב משנתי, לא עליכם, לפחות פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.   השכמתי בבוקר כצאת העדר ובשוק אין נפש חיה, ואפילו הדייגים, שהם מן המקדימים, לא היו עוד על מקומם.   ואפן כה וכה וראיתי בעד ערפל את לייזר בעל-העגלה נוסע עם שני אורחים בדרך העולה חמלניצקה בחיפזון גדול, וחשבתי בלבי: מה הבהלה הזאת, והשניים האלה מי המה? אנוכי דימיתי שהאחים שמעון ולוי הם עולים לחמלניצק ושלחתי אחריהם את ברכתי שילכו ולא ישובו לנצח, כי שפכו דמי בעלי ע"ה חינם.   השב להם כגמול ידם, ריבונו של עולם! חי נפשי וכה יתן לי ד' לראות את בתי תחת החופה עם בן גילה כלבבי, ובקרוב, כאשר לא אשכחה להרשעים האלה את אשר הביאו עלי ועל ביתי, כי שמים וארץ נשבעו שלא יהיה דבר נאבד בארץ...  אבל אנא נשאוני אמרי פי? תשעה קבין דברים בטלים נטלה האשה.   (טופחת על שפתיה) כן, כן.   עכשיו נפתרה לי החידה: רבותי! השניים ההם – זה דן וזה רעו.

ותמהר ציפורה הקצבית לבדוק ולחפש ולמשש את כל כלי הבית ותיבהל לראות שבבגדי חתנה מהפכה נוראה, וגם הטלית-ותפילין שלו אינם, ותתייפח ציפורה ותפרש כפיה ותזעק מרה: "אלחנן! אויה לנו, – בתנו עגונה!" ויצטער אלחנן מאוד ויוועץ את מיודעיו ומכיריו כדת מה לעשת בהאסון אשר קרהו.   ויעצוהו נבונים למהר באותה שעה לדלוק אחר הבורח, אולי יעלה בידו להשיגהו ולהשיבו לביתו, ואם ימאן– יחוס על נפש בת ישראל ויתן לה ספר כריתות כדת וכדין.   וייטב הדבר בעיני אלחנן ולא עברה שעה אחת ושתי עגלום טעונות יהודים מיהודים שונים, זקן ונער, יצאו לרדוף אחרי הבורחים ולהשיגם, לתפשם ולקרעם כדג.   הרצעים יצאו דחופים ומבוהלים, בבית אלחנן הקצב תאניה ואניה, והעיר מאזפבקה נבוכה.

 

[ב]

ודן ורעהו שמחה-פנחס יושבים למו בעגלה של לייזר "בעל הנשרים"[3] ומשוחחים על אודות נסיעתם; האחד שמח וטוב-לב, והשני אבל וחפוי-ראש.

–– מדוע פניך רעים, שמחה-פנחס יקירי?  בעוד שעות עשר נבוא לחלניצק.   האמינה לי אחי, כי בכל פעם שאני נושא את שם העיר הגדולה הזאת על דל שפתי, הנני מרגיש הדרת קודש ויפעת חן לה וליושביה.   שם ציווה ה' את הברכה! חמלניצק – עיר של חכמים, משכילים, סופרים, משוררים, לאומיים, חובבים, בעלי קומיטטים שונים הדואגים לטובת הכלל ואושר העם כל מגמתם – אשרי כל חוסי בה.   לא כעירנו מאזפבקה, עיר שכולה, שאין בה גם אחד, אשר יחוש בצרת עמנו ושיהיה לו אף מושג קל בתחיית הלאום, בישועת ישראל ותעודתו לימים יוצרו.   הה, מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה בך.   עיר מכלל יופי! אחבק בזרועותי את כל משכיליך, סופריך, משורריך, לאומייך, חובבייך...

– שא נא עיניך, דן, וראה, כמדומה לי, שתי עגלות נוסעות אחרינו ואנשים רבים בתוכן.   הפיאות פיאות של יהודים הן, וגם הזקנים זקניהם, ופניהם פני מאזפבים.   יגורתי, אולי הם דולקים אחרינו, והיה כשישיגונו ואבדנו.   הה, מה נעשה?

– לא נעשה מאומה.   חזק ואמץ שמחה-פנחס יקירי. יסעו למו כל יהודי מאזפבקה עם נשיהם וטפיהם לא תאונה לנו כל רע.

– והיה כי ישאלוני לאמר, מדוע נחבאתם לברוח?

– לא תענה להם כל דבר, שים ידך לפיך ודום.

– גם זאת אני ירא, דן ידידי, פן ילעגו ישחקו לנו ונהיה בעיניהם לתועי רוח.

– לא אבין לשכל מליך, שוטה שבעולם! מה ממך יהלוך אם איזה אנשים חשכים, שומרי רוח וחסרי בינה ילעגו לנו? אנשים שכל מגמתם היא המטבע ומטרתם אכילה ושתייה, כל רעיון נשגב והגיון נעלה זרו להם, ול"טובת הכלל" לא ידאגו כל עיקר – ההם יתנו חיתיתם עליך, שמחה-פנחס? ישחקו למו וילעגו כאוות נפשם ואנחנו נלך לבטח דרכנו, והיה ברצות ה' ונשובה לביתנו בשלום, כאשר ידענו אנחנו, אז ידעו ויכירו, שאני הוא דן, ואתה שמחה-פנחס רעי, בחירי רצתה נפשי.

 

[ג]

ולייזר בעל-העגלה, בהריחו שבעלי-עגלות אחרים דופקים את סוסיהם ומתחרים בו להעבירו, חשב לו זאת לחילול כבודו וכבוד "נשריו", ויט את ידו עליהם בשוט ויכם מכות נאמנות וידבר אליהם לאמור: "גם אם יקדמוכם מוקשי מוות עם מצרי שאול אל תשחירו את פני ולא תביאוני לידי בושה וכלימה כזאת, שסוסים אחרים יעבירו אתכם, נבלות! ואני שילמתי בעדכם שישים ושישה רו"כ אחת ואחת, מלבד השכר-טרחה שקיבל ממני טודרוס הסרסור, יקחהו בכור שטן, איך "לבן הרמאי" הזה רימני, בהישבעו לי באשתו ובבניו, שאתם קלים מנשרים, ולבסוף הנכם זוחלים כסרטן.   זה הטודרוס ילך למיתה!"

אולם גם העגלונים האחרים לא ישבו בחיבוק ידיים, ויכו את סוסיהם גם הם מכות אכזריות, כי האיצו בהם הנוסעים, ועד-מהרה באו כל בעלי-העגלות ברכב ובסוסים והסתבכו זה בזה, ותהי מהומה ביניהם: קול שוט, מכת לחי ומרוט זיער, חרפות וגידופים, צהלות סוסים, בעיטת רגליים – מבוכה ומבוסה רבה.

ודן, בראותו, כי רעהו נגד פניו, ותהי עליו רוח גבוה ויאמר אל רעהו. 

– עת לעשות היא, שמחה-פנחס יקירי, ואתה מחשה! אזור-נא כגיבור חלציך והראה להקנאים הבוערים, אשר תחת אהבתנו ישטמונו, את ידך החזקה, ולא יזידו לרדוף חינם את דורשי טובתם שחרפו נפשם לעלות לחמלניצק, כי בך בטחתי...

– מה אתה שח? – קרא שמחה-פנחס מנהמת לבו והכרת פניו ענתה בו שפרחה נשמתו – האם טחו עיניך מראות שהיהודים הרודפים אחרינו כמעט כולם קצבים אנשי חיל הם, ואתה תשלחני להילחם נגד בעלי אגרופין כאלה?

– הפעם אני רואה, כי איש הירא ורך הלבב אתה.   ואני בתומי תמכתי בך, שמחה-פנחס יקירי! אולם חי ה' וברוך צורי, באלוהים בטחתי ממי אפחד? הוא יקם סערה לדממה וינחנו למחוז חפצנו בקול רינה וישועה...

אהה!– קרא שמחה-פנחס בקול בוכים – שני מניינים יהודים, כולם גיבורים עומדים עלינו לכלותנו, ואתה אומר שירה?       

...............................................................

פה עמוד-נא, קורא ארך-אפיים ורב-חסד! עיניך הרואות, שמהלך סיפורנו זה הוא על דרך המדה הישנה.   כן היה מנהג המחברים הקדמונים, עליהם השלום, בכדי להחזיק בכנף הקורא התם, שבא ברשותם, לבלי יימלט חס ושלום מידם בטרם שנגמרה קריאת מגילת ספרם, השכילו לפסוק באמצע העניין המושך את הלב וביקשו ממנו רחמים, שימחול לעזוב בסיפור המעשה את "הרב" או "בן המלך" ויטריח את עצמו אל ה"רבנים" או אל "בת המלכה".   נעזוב-נא גם אנחנו מבחילת כבודך את הרודפים והנרדפים עם כל החיל הכבד הזה, אדם ובהמה, ונשובה לבית אלחנן הקצב לראות מה נעשה שמה, ולשמוע מה זה היה לו לדן, כי מאס במאזפבקה ובחר בחמלניצק אשר על כן עזב את אשתו ודבק בשמחה-פנחס?

 

[ד]

גם מלאכי שלום מר יבכיון על שבר בת-ישראל שנשארה עגונה חגורת שק על בעל נעוריה.   בכה תבכה דינה בת אלחנן על כבודה כי גלה ממנה.   חושך כיסה פניה היפים, עיניה יונים דולפות מתוגה, ומטפחת שחורה על ראשה – זו צעיף אלמנותה.   ותבוא גם אמה, ציפורה הקצבית, לנוד לה ולנחמה ותתנועע בראשה אנה ואנה.   אחרי כן פתחה את פיה ותאמר.

– אוי לה לאמך שעיניה כך רואות! כמה שנות עמל מונו לי בטרם זכיתי לראותך תחת החופה עם אלוף נעוריך, שעלה לי בדמים יקרים מאוד.   דימיתי, באין לי בן, יאמר הוא קדיש אחרי מאה ועשרים שנה והנה הה, שוד ושבר! גם מיודעינו בוז יבוזו לנו, שונאינו ישחקו על מחשבתנו, ומה יאמרו הבריות! בכי בתי, אל תתני פוגת לבת עינך, כי הביא עלי קללה הרוצח ולא חמל על בתי יחידתי, שטיפחתי וריביתי, ונקולתי בעיניו עד כי גנב גם את לב חותנתו. 

 אם גם מאשת חיקו הסתיר הדבר – ענתה דינה ברוח נמוכה – מחותנתו על אחת כמה וכמה.

– על אחת כמה וכמה? – נתנה עליה אמה ברוגז קולה – ומדוע? עני בי, האם לא האכלתיו בשר לשבעה בכל שלוש השנים של מזונותיו על שולחני? האם חשכתי לפנק את בשרו בכל מיני ממתקים ולהכין לו מטעמים מהקרב והכרעיים כאשר אהבה נפשו? הזה תגמולו עלי בעבור חסדי ואמיתי? ימעדו קרסוליו בדרך לא ישוב, מועקה במותניו, מדווה בצלעותיו, מכאוב בעצמותיו, איד יגון ואנחה וכל מכה הכתובה בתורה....

– רב לך, אמי, אל נא תקללי! – התחננה דינה בקול מר ורוח נשברה.  

– ובכן הואילי וספרי נא לי, מה זה המריצו לעזוב את ביתנו, אם עוד תעיזי להמליץ טוב בעד בן-בליעל כזה?

 

[ה]

– אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר! – פתחה דינה באנחה – גם אנוכי יושבת וחושבת, מה זה היה לו לדן, כי זה עידן ועידנים שנהפך לאיש אחר? מעולם לא היה דבר שיכסה ממני, ופתאום החל להתבודד ולהתחבא.   מעת שהכיר את הבחור הזה, בן אסנת האלמנה, נוכחתי לדעת שדברי סתר להם, סודות כמוסים ביניהם, כי היו הולכים תמיד שניהם יחדיו ומתלחשים.   אמנם לא אחת שאלתי את דן: "מה ך ולהבחור הטיפש הזה?" ויענני בחידות כדרכו: "אם עדיין לא שמעה אוזנך מחכמת לבו של שמחה-פנחס מאומה, הלא תזכי בקרוב לשמוע גבורות ימינו".   אמרתי, אוי ספריהם יקרבום ולא שמתי לבי אליהם.   אולם פעם אחת לקחה אוזני שמץ דבר מאחורי הפרגוד בחדר, שהיו דן ורעהו מסובין שם, דברים מקוטעים: ... "חמלניצק ... רוטשילד ... עבודת אדמה ... סטמבול ... יהודי מאזפבקה ... בארון הירש ..." קמתי ונשקפתי בעד החרכים בדלת, וראיתי את דן מתהלך אנה ואנה מולל בידיו, קורץ בעיניו, ופניו פני להבים, ושמחה-פנחס עומד מחריש ומשתאה ושותה בצמא את דבריו.   העמקתי במחשבות: מה עניין עבודת אדמה בסטמבול אצל רוטשילד ושמחה-פנחס השוטה? חידה היא ותהי לי לחידה! אתיתי לחנן את דן ולבקשו, גם הציקותי לו, שיגלה לי מצפוני לבבו: "דן בעלי! הלא אשתך אני, מדוע תסתתר ממני? הגד-נא לי מה הוא הבר, שאתם זוממים לעשות, אתה ושמחה-פנחס רעך, אצל רוטשילד בסטמבול?" ויענני דברים לא אדע שחרם.   "גדל הלחץ במאזפבקה, העוני והמחסור גברו עד למאוד, אפפו עלינו רעות עד אין מספר ואין סדר ומשטר, ואין איש, אין דורש ומבקש, על כן המו מעי למאזפבקה, ולבי ליושביה! אמרתי אלכה אל הגדולים ואדברה אותם..." אבל, אישי היקר – שאלתיו – למה תתערב בין גדולים? החסרי "בעלי-בתים" אנחנו, שתצא לעסוק "בענייני הקהל?" החפץ תחפוץ לרכוש לך שונאים בעיר חינם?" "צר לי עלייך, רעיתי – ענני דן – כי קצרה בינתך, בינת אשה, להשיג את מחשבותי, לו ידעת את כל הנעשה אצלנו שם, בחלונות הגבוהים.   שם שרים ורוזני ארץ מוותרים מיליונים לרוב, זלים זהב מכיסם, יהודים עולים שמה.   עוברים ימים, ארצות ומדבריות ואיים רחוקים, ואנחנו מחשים ורובצים במדמנה של מאזפבקה בנחת, כתולעת זו בחרדל..."

"בלילה ההוא נדדה שנתי.   רבות מחשבות בלבי, רעיונות אין קץ, ואך לאור הבוקר סגרתי את עיני, וראיתי והנה דן בעלי, מעוטף בטלית, על גבי חמור, שפניו פני שמחה-פנחס, ויהודים רבים נוהים אחריהם, ולהקות נערים יחפים וחשופי שת הולכים לפניהם בקול תרועה: "הידד! סטמבול!"... ואיקץ – והנה חלום.   סיפרתי את דבר החלום לדן, וישמח שמחה גדולה, ויאמר לי בהתלהבות עצומה: "חלמא טבא חזית! סימן טוב!... לבי ינבא לי, כי בא עת לחננה.   שמחי, מאזפבקה! פצחי רנה וצהלי! אשריכם, ישראל, מה נעים גורלכם! במהרה במהרה בימינו בקרוב!..." לשמע הדברים האלה אחזתני פלצות ואחרד חרדה גדולה ואקרא: "דן! ה' עמך! מה זה תדבר לשונך? אוי לי כי נדמיתי, ישמעו זרים ויחשבוך למתהולל ולמשתגע..."

עוד דינה מדברת והדלת נפתחה ויבוא המבשר: "נתפשו! תפשנום! מזל טוב! מזל טוב!

תם פרק ראשון[4]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  קורות נסיעתם הרחוקה, כל מה שראו ושמעו ופעלו וחידשו, וכל התלאה  אשר מצאתם בדרך

הופיע ב"פרדס", ספר ראשון, אדעסא, תרנ"ב-1892, עמ' 273-267.    הועתק בעיתון "הבקר" מיום 6 במארס, 1959.   לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום-עליכם בעברית.   תרגום ליידיש הופיע ב"פאַרגעסענע בלעטלעך", עמ' 90-79, ללא ציון שמו של המתרגם.

י.ח. רבניצקי תיאר בפרוטרוט את "כניסתו" של שלום-עליכם ל"פרדס" שהופיע בעריכתו ("דור וסופריו, עמ' קלח).    הסיפור נכתב סמוך להופעתו של הקובץ בשנת 1892.   ש.י. אברמוביץ (מנדלי מוכר-ספרים) "נתן עיניו  ב"פתיחה"  של מעשה-ידי "נכדו" [שלום-עליכם] המהיר ותיקן בה מש שתיקן גם הוסיף נופך קטן משלו".   על אף הבטחותיו הנישנות לא המשיך שלום-עליכם בכתיבת הסיפור. הפרק הראשון, שנדפס ב"פרדס", הוא השריד היחיד של הסיפור העברי הארוך היחיד ששלום-עליכם החל בכתיבתו.

"דן-קישוט ממאזפבקה" הוא עיבוד עברי של הסיפור "די וועלט-רייזע" שהופיע בצורת הוספות ל"יודישעס פאַלקס-בלאַט" בשנים 1886-1887 ואשר חלקו הראשון בלבד, בשם "דער ערשטער אַרויספאַר", הופיע אחר-כך בשינויים במהדורות מאוחרות של כתבי שלום-עליכם (השווה "אַלע ווערק" וארשה, כרך 1, עמ'74-1).   בפרק הראשון של הסיפור העברי וגם בפרק הראשון של הסיפור ביידיש מתוארת היציאה-בסתר של שני צעירים עיירתיים לעיר הגדולה.   אך בעוד הסיפור ביידיש מדובר בו בנערים שיוצאים לבקש את אור ההשכלה, לשם לימודים בעיר הגדולה, בסיפור העברי ה"בורחים" הם מבוגרים יותר ומטרת נסיעתם היא לאומית-חברתית מודגשת (השווה סעיף ה' של הסיפור העברי לעומת הפרק הראשון של "די וועלט-רייזע", "אלע ווערק", מוסקבה, כרך 1, עמ'

288-281).    בשני הסיפורים מופיע לייזר בעל-העגלה, דמות קבועה בכתביו של שלום-עליכם באותן השנים.    בשניהם הוא משמש באותו תפקיד של מסייע לבורחים.    ההקבלה הגלויה עם הספר המפורסם של סרוואנטס מצויה בסיפור העברי בלבד.

מוקטר מוגש לכבוד המשכילים הישרים והתמימים

[2] קהילת קודש מאזפבקה

[3] כינוי קבוע בכתבי שלום-עליכם לסוסיו של לייזר בעל-העגלה

[4] ראה למעלה, בהערות מקדימות